מיקרופדיה תלמודית:חצוצרות

הגדרה^[1] - כלי שיר, שמצוה על הכהנים לתקוע בהם במקומות ובזמנים ידועים^[2]

בשם חצוצרה נקרא בכל מקום כלי ידוע העשוי לתקוע בו, בין של מתכת בין של קרן, וצורתו פשוטה (כן משמע מרש"י שבת לה ב ד"ה חצוצרות, וסוכה לד א ד"ה חצוצרתא), שלא כשופר (ראה ערכו), שראשו כפוף (רש"י שבת שם ד"ה והתניא). משחרב בית המקדש נשתנה שם שופר - כפוף - לחצוצרה, ושם חצוצרה - פשוטה - לשופר (שבת לו א וסוכה שם), לפי שנתבלבל להם הלשון (מאירי סוכה שם), לפיכך מצינו כמה מקומות שהוזכר בהם שופר והכוונה לחצוצרה, וכן להיפך (שבת שם, ועוד).

עשייתן

חצוצרות היו באות מן העשת - חתיכה שלמה - מן הכסף (מנחות כח א)^[3], שנאמר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם (במדבר י ב. גמ' שם)^[4]. עשאן מן הגרוטאות - כסף שבור - כשרות (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) א יט; ספרי בהעלותך סא; גמ' שם), שנאמר במנורה (ראה ערכו): מִקְשָׁה הִיא (במדבר ח ד), היא ולא חצוצרות (ספרי שם; גמ' שם). עשאן משאר מיני מתכות - פסולות (תוספתא שם; ספרי שם; גמ' שם), שנאמר בהן כסף והויה - שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף וגו' וְהָיוּ לְךָ (במדבר י ב) - לעכב (מנחות שם).

לדורות

חצוצרות שנצטוו עליהן לדורות, כגון אלו שתוקעים בהן בשעת הקרבת הקרבנות (ראה להלן: בקרבנות צבור), נחלקו בהן ראשונים:

• יש מפרשים שאף הן נעשות מן העשת של כסף, ואם עשאן משאר מיני מתכות - פסולות (רמב"ם כלי המקדש ג ה; תוספות עבודה זרה מז א ד"ה קרניה, וזבחים סח א ד"ה כשהוא, ומנחות כח א ד"ה חצוצרות; סמ"ג עשין קע; חינוך שפד), שכן שנינו בהקרבת התמיד (ראה ערכו): ושתי חצוצרות של כסף בידם (תמיד ז ג. תוספות זבחים שם ומנחות שם). והוא הדין בחצוצרות שתקעו בהן בשאר עבודות שבמקדש (כן משמע מטורי אבן ראש השנה כו ב, ובאר שבע תמיד שם), וכן התקיעות שבשעת מלחמה (ראה להלן: במלחמה) ועת צרה (ראה להלן: בעת צרה), אינן אלא בחצוצרות של כסף (טורי אבן שם; הר המוריה כלי המקדש ג יט; יהודה יעלה או"ח קפג).

• ויש מפרשים שלא אמרו של כסף אלא בחצוצרות של משה, אבל לדורות כשרות אף בשל קרן (תוספות עבודה זרה שם, ותוספות ר"י מפאריש, שם בשם ר' יהודה; תוספות זבחים ומנחות שם, בהוה אמינא, ודחו), וכן מצינו שהיו תוקעים בהקהל בחצוצרות של זהב (תוספתא סוטה (ליברמן) ז טו. תוספות עבודה זרה שם).

מנין וצורת החצוצרות

עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת (במדבר י ב), מיעוט חצוצרות שתים, אם כן למה נאמר שתי, שיהיו שוות (ירושלמי יומא ו א; ספרי זוטא שם) במראה ובקומה ובנוי (ספרי בהעלותך עב).

של משה משלי מי

חצוצרות שנצטווה עליהן משה, נחלקו תנאים משל מי היו נעשות: יש אומרים: עֲשֵׂה לְךָ (במדבר שם) משלך (רבי יאשיה בספרי שם, וביומא ג ב, ומנחות כח ב); ויש אומרים משל ציבור הכתוב מדבר, ומה תלמוד לומר עשה לך, כביכול - אם היה אפשר (רש"י מנחות שם ד"ה אלא) - בשלך אני רוצה יותר מבשלהם (רבי יונתן בספרי שם).

כשרותם לדורות

כל הכלים שעשה משה - במשכן - כשרים לדורות, חוץ מן החצוצרות (ספרי שם; מנחות כח ב), שנאמר: עֲשֵׂה לְךָ וגו' וְהָיוּ לְךָ (במדבר י ב. מנחות שם)^[5], שמצות התקיעה בחצוצרות קיימת לעולם, אבל לא באותן שעשה משה (זית רענן לילקוט שמעוני תשכד).

כלי שרת

החצוצרות שתוקעים בהן על הקרבנות (ראה להלן: בקרבנות צבור) כתבו אחרונים שדינן ככלי-שרת (ראה ערכו. טורי אבן ראש השנה כו ב ד"ה ושני; חקרי לב או"ח נא).

התקיעות במדבר

כשהיו ישראל במדבר, נצטוו שיתקעו הכהנים בחצוצרות כשירצה משה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם לאספם אליו, או בשעת סילוק המסעות, שנאמר: וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת וְתָקְעוּ בָּהֵן וגו' (במדבר י ב-ג), שתהא מזמן בהן את העדה, ומסיע בהן את המחנות (ספרי זוטא שם ב). ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שהתקיעות להקהיל את הקהל מצוה הן (גמ' סוכה נג ב, וערכין י א, בדעת חכמים), שמצווים להקהיל בסימן זה ולא באחר (רש"י סוכה שם ד"ה רחמנא)^[6].

• ויש אומרים שאינן אלא לסימן (רבי יהודה בגמ' שם ושם), כשהיה רוצה משה לדבר אליהם, ואינן מצוה (רש"י סוכה שם ד"ה ההוא וערכין שם ד"ה סימנא).

מקרא העדה והנשיאים

מקרא העדה בשתים (ספרי בהעלותך עד; רש"י ורשב"ם במדבר י ג), ששני כהנים תוקעים בשתי חצוצרות (רש"י שם ז), שנאמר: וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר י ג. רש"י שם ז), והתקיעה היא כאחת (פנים יפות שם), שנאמר: וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ (במדבר שם ד. ספרי זוטא שם), ואין בה אלא תקיעה בלבד בלא תרועה, שנאמר: וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ (במדבר שם ז). ואין תוקעים אלא בפתח אהל מועד, שנאמר: וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (פסיקתא זוטרתא שם).

מקרא נשיאים באחת, שנאמר: וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר שם ד. רש"י שם ז), ואף תקיעה זו כתבו ראשונים שאין בה תרועה (רש"י שם; רבינו בחיי ואברבנאל וספורנו שם); ויש שדרשו: וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ (במדבר שם ז) - מריע אתה בשל נשיאים (ספרי זוטא שם).

מסע המחנות

מסע המחנות נחלקו בו הדעות אם הוא בשתי חצוצרות, שנאמר: וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת (במדבר י ב), מה מקרא העדה בשתים (ראה לעיל) אף מסע המחנות בשתים (ספרי בהעלותך עד; רש"י שם ז); או באחת, שנאמר: וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וגו' וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת (במדבר י ד-ה), שאין נוסעים אלא באחת (ילקוט שמעוני במדבר תשכד).

סימן מסע המחנות, תקיעה תרועה ותקיעה (רש"י שם ה), שנאמר: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה (במדבר שם), תקיעה בפני עצמה, ותרועה בפני עצמה (ספרי שם עג; ראש השנה לד א); אין לי אלא תקיעה לפני תרועה, תקיעה לאחר תרועה מנין, תלמוד לומר: תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם (במדבר שם ו. תנא קמא בספרי שם ובגמ' שם)^[7].

נאמר בכתוב: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה, וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה (במדבר שם ה-ו), ונחלקו תנאים אם כשם שתוקע למזרח ולדרום כך תוקע למערב ולצפון (חכמים בתוספתא ראש השנה (ליברמן) ב ג; יש אומרים בספרי שם); או שיותר מזה, תוקע לכל מטה ומטה (חכמים בתוספתא שם); או שאינו תוקע אלא לשתי רוחות, שנאמר: תרועה יתקעו למסעיהם, תקיעה אחת לשתי רוחות (תנא קמא בספרי שם), שתקיעה של מזרח מועילה לשל מערב, ותקיעה של דרום מועילה לשל צפון (חזקוני שם; ספרי דבי רב שם).

ובצורת התקיעה נחלקו תנאים:

• יש אומרים שתקיעה תרועה ותקיעה שתוקעים בחצוצרות אחת היא (סוכה נג ב, וערכין י א, בדעת רבי יהודה), היינו מצוה אחת (רש"י סוכה שם ד"ה אחת), וקול אחד הוא, תחילתו וסופו פשוט ושבר באמצע (ריטב"א תענית טו א), שנאמר: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וכו' תְּרוּעָה יִתְקְעוּ (במדבר י ה-ו. גמ' שם ושם), הרי שקורא לתרועה תקיעה ולתקיעה תרועה (רש"י ערכין שם ד"ה ותקעתם). ונחלקו ראשונים לדעה זו אם היה מפסיק ביניהן כדי נשימה (רש"י סוכה שם ד"ה ולא כלום; תוספות שם נד א ד"ה מהו), שמכל מקום צריך הפסקה (תוספות שם, על פי ראש השנה לד א); או שלדעה זו יש לתקוע ולהריע בנשימה אחת (רמב"ן ראש השנה שם).

• ויש אומרים תקיעה לחוד ותרועה לחוד (גמ' שם ושם, בדעת חכמים), שהרי נאמר: וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ (במדבר שם ז), ואם מצוה אחת היא איך אמרה תורה לעשות חצי מצוה (גמ' שם ושם).

חניית המחנות

בשעת חניית המחנות, נחלקו הדעות:

• יש סוברים שהיו תוקעים בשתי חצוצרות, אבל לא מריעים, ולמדו כן מהכתוב: וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ (במדבר שם ז), היינו בזמן שחונים והיו נקהלים סביב למשכן (ספרי בהעלותך עד, לגירסת רבנו הלל); ויש שדרשו: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת (במדבר שם ב), באחת יסעו ובאחת יחנו (ילקוט שמעוני תורה תשכד).

• ויש סוברים שאין תקיעה כלל בחנייה, שנאמר: וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת (במדבר שם ב. פסיקתא זוטרתא שם).

במלחמה

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת (במדבר י ט), מכאן שתוקעים בחצוצרות בשעת מלחמה (כן משמע מתענית יז א, ורש"י ד"ה ובשעת; מלחמות לרמב"ן ראש השנה כז א, ורשב"א ור"ן שם)^[8].

במלחמת הרשות

וכי תבאו מלחמה בארצכם, בין שאתם יוצאים עליהם, ובין שהם באים עליכם (ספרי בהעלותך עו), היינו בין מלחמת-חובה (ראה ערכו), שהיא כיבוש ארץ ישראל, בין מלחמת-מצוה (ראה ערכו), שהיא אחר שכבר כבשו וחלקו ובאים אויבים עליהם, ובין מלחמת-רשות (ראה ערכו), שהיא לכבוש שאר ארצות (ספרי דבי רב שם, בדעת רבנו הלל שם)^[9].

זמן התקיעה

תקיעה בחצוצרות במלחמה, כתבו ראשונים שהיא בשעת התפילה, שהיו אומרים שם פסוקי מלכיות-זכרונות-שופרות (ראה ערכו), כדרך שאומרים בראש השנה וביובל (רש"י תענית יז א ד"ה ובשעת; רמב"ן תענית שם, ומלחמות ראש השנה כז א)^[10].

כששבים מהמלחמה

אף כששבים מארץ אויב, או מנצחים אויב הבא עליהם וקובעים יום שמחה, יש מן הראשונים שכתב שתוקעים בחצוצרות, ושהוא בכלל הכתוב: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וגו' וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת (במדבר י י. אבן עזרא שם).

בעת צרה

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם וגו' וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת (במדבר י ט), אין לי אלא מלחמה, שדפון וירקון מנין, תלמוד לומר: עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם (שם), על כל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור (ספרי בהעלותך עו). מכאן שזועקים ומריעים בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הציבור, כלומר כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהם, זעקו עליהם והריעו, ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם, ככתוב: עֲוֹנוֹתֵיכֶם וגו' (ירמיהו ה כה), וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם (רמב"ם תעניות א א-ב).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהיא מצות עשה מן התורה (רמב"ם שם א), ומלבד זאת מדברי סופרים להתענות על כל צרה שלא תבוא על הצבור, עד שירוחמו מן השמים (ראה ערך תענית צבור), ובימי התענית האלו זועקים בתפילה ומתחננים ומריעים בחצוצרות (רמב"ם שם ד). וכן שנינו: בתעניות - במקדש, שהיו תוקעים בחצוצרות ובשופרות (ראה להלן) - שתי חצוצרות באמצע, שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות (משנה ראש השנה כו ב), ולדעתם מצוה זו נמנית במנין המצוות, ביחד עם המצוה להריע בקרבנות צבור (ספר המצוות לרמב"ם מ"ע נט; חינוך שפד).

• ויש אומרים שאין חיוב תקיעות אלו אלא מדרבנן (בעל המאור ראש השנה כח א, לפי הר"ן שם), שאינן אלא לקיבוץ העם (רש"י שם ד"ה שמצות) שמתקבצים בתעניות, כמו שנאמר: קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה (יואל א יד. פסקי ריא"ז שם), וכל קיבוץ הוא בחצוצרות, כמו שנאמר: וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה (במדבר י ב. רש"י ור"ן ראש השנה שם).

תקיעה מחוץ למקדש

אם תוקעים בחצוצרות בתענית-צבור (ראה ערכו) אף בגבולין - מחוץ למקדש - נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שתוקעים בחצוצרות בלבד (רש"י בבא קמא פ ב ד"ה מתריעים, לפי יהודה יעלה או"ח קסג; כן משמע מרש"י ראש השנה כז א ד"ה מקום שיש; רמב"ם תעניות א ד; המאור ראש השנה כו ב), שכן אמרו שאין תוקעים בחצוצרות ובשופרות כאחד אלא במקדש, שנאמר: בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' (תהלים צח ו), אבל בגבולין, מקום שיש חצוצרות אין שופר (ראש השנה שם), והיינו בתעניות (רש"י שם ד"ה מקום שיש; המאור שם; פסקי רי"ד וריא"ז שם), אלא שבזמן הזה שאין חצוצרות, תוקעים בשופר (פסקי ריא"ז תענית ב ב ה), או שבזמן הבית תקעו בגבולין בחצוצרות, ולאחר החורבן תיקנו לתקוע בשופרות (מאירי ראש השנה כז א, ותענית יד א, בשם יש מפרשים).

• יש מפרשים שאף בגבולין היו תוקעים בחצוצרות ובשופרות, אלא שהתקיעה בכהנים לא היתה אלא בחצוצרות בלבד (כתוב שם לראב"ד ראש השנה שם).

• יש מפרשים שלא היו תוקעים בתעניות בגבולין אלא בשופר (המאור וריטב"א ור"ן שם, בשם תשובות הגאונים), ומקום שיש חצוצרות שאמרו, היינו במלחמה (ראה לעיל: במלחמה), לפי שלא נאמרה התרעה בחצוצרות אלא במקדש או במלחמה, שכל ישראל תלויים בדבר, שכן מצינו מצות חצוצרות בכינוס כל ישראל - כמו שנאמר: וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה (במדבר י ב. ר"ן שם ותענית טו ב) - אלא שכיון שריבתה תורה על הצר הצרר אתכם (ראה לעיל) למדים התרעה לכל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור, ובמה בשופר, כעין ראש השנה (רמב"ן במלחמות ראש השנה שם, ובחידושים בתענית שם, ובדרשה לראש השנה, כתבי הרמב"ן א עמ' רלג), ושכן נהגו בכל מקום לתקוע בשופר בתעניות (דרשת הרמב"ן לראש השנה שם; רשב"א וריטב"א ור"ן ראש השנה ותענית שם).

• ויש מפרשים שלא אמרו אלא שבגבולין אין תוקעים בחצוצרות ובשופרות כאחד, אלא או בחצוצרות או בשופר (רשב"א שם ושם; השלמה תענית יד א; פסקי ריא"ז שם א ב ג), ומה שנהגו העולם בשופר שהוא מצוי, הרשות בידם (רשב"א שם; ריטב"א שם, בשמו).

וכתבו ראשונים שיש שנהגו שלא לתקוע כלל בתעניות (דרשת הרמב"ן לראש השנה שם, וריטב"א תענית יב ב, שכן המנהג בצרפת), וטעמם שסוברים שהמצוה היא בחצוצרות, וכיון שאין לנו חצוצרות אין תוקעים כלל (ריטב"א שם)^[11].

בימינו

בזמן הזה, כתבו אחרונים שלא נהגו לתקוע בעת צרה, ותמהו למה אין נוהגים כן (מגן אברהם, תחילת תקעו); ויש מהאחרונים שביארו שאין תוקעים בחצוצרות אלא במעמד ציץ (ראה ערכו), או ארון (ראה ערכו. עמק הנצי"ב לספרי שם), או שאין תוקעים אלא כשהגזרה היא על רוב ישראל (פרי מגדים או"ח תקעו, אשל אברהם, תחילת הסימן)^[12]; ויש מחכמי הדור הקודם שהכין שתי חצוצרות כסף לתקוע בהן בעת צרה (הרב חיים שרגא פייבל פראנק, כמבואר בהמעין י ד עמ' 7, ובברכת אשר בהעלותך י א-י), ונחלקו גדולי דורנו:

• יש שהנהיגו הלכה למעשה כדבריו, ותקעו בחצוצרות בעת צרה ברחבת הכותל המערבי (בית דין צדק של ירושלים בשנת תש"ל, כמבואר בהמעין שם, ובברכת אשר שם; הרב יהודה מאיר גץ, כמבואר בברכת אשר שם).

• ויש שאמרו שאין לעשות כן, שמכיון שבכל הדורות לא מצינו שיתקעו בחצוצרות בעת צרה, אין לנו לחדש הנהגה זו (ציץ אליעזר יא טז).

בקרבנות צבור

בשבת (רמב"ם כלי המקדש ז ב), ובימי המועדות כולם, ובראשי חדשים, היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן, והלוים אומרים שירה (ראה ערכו), שנאמר: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם (במדבר י י. רמב"ם שם ג ה). וביום שמחתכם, אלו שבתות (תנא קמא בספרי בהעלותך עז)^[13], ובמועדיכם אלו שלש רגלים, ובראשי חדשכם כמשמעו (ספרי שם, לגירסתנו). ותקעתם בחצצרת, בשל ציבור הכתוב מדבר (ספרי שם), שדבר-הלמד-מענינו (ראה ערכו) הוא, וכשם שענין החצוצרות להקהיל את הקהל ולמסע את המחנות, בשל ציבור הוא, אף עולות הן בשל ציבור ולא בשל יחיד (רבנו הלל שם)^[14].

מנין התקיעות

בקרבנות המוספים היו תוקעים תשע תקיעות (משנה סוכה נג ב; רמב"ם שם ז ה), היינו שלש פעמים תקיעה תרועה ותקיעה (כן משמע מרש"י שם ד"ה תשע; רמב"ן עה"ת במדבר י ז). ומן התורה די בשלש (קרית ספר שם; מנחת חינוך שפד ח, על פי ראש השנה לד א), שנאמר: וּתְקַעְתֶּם (במדבר י י), וכל תקיעה תרועה לאחריה, שנאמר: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה (שם ה), וכל תרועה תקיעה לאחריה, שנאמר: תְּרוּעָה יִתְקְעוּ (שם ו. קרית ספר שם), ותקנת חכמים היא לתקוע שלש פעמים תקיעה תרועה ותקיעה (מנחת חינוך שם). ואף על פי שהמוספים היו הרבה בהמות, היו מנסכים כל נסכיהם ביחד, ואומרים עליהם שיר אחד, והיו תוקעים תשע תקיעות לשלשה פרקים שבשיר (פסקי רי"ד סוכה שם).

כשמקריבים שני מוספים

אף אם חל ראש השנה בשבת, שיש שם שלשה מוספים, אין תוקעים לכל מוסף ומוסף בפני עצמו, אלא תוקעים תשע בלבד לכל המוספים (רמב"ם כלי המקדש ז ה, על פי מסקנת הגמ' בסוכה נה א)^[15]. והדבר נלמד מהכתוב: וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם (במדבר י י), יכול כשם שתוקעים על שבת בפני עצמו, ועל ראש חודש בפני עצמו, כך יהיו תוקעים על כל מוסף ומוסף, תלמוד לומר: ובראשי חדשכם (במדבר שם. גמ' שם), הוקשו כל החדשים כולם זה לזה (אביי בגמ' שם) שתקיעותיהם שוות (רש"י שם ד"ה הוקשה), או לפי שנאמר חדשכם, חסר יו"ד, אי זה חודש שיש לו שני ראשים - ראש חדש וראש השנה - הוי אומר זה ראש השנה, ואמרה תורה חדשכם, שהוא אחד לענין התקיעות (רב אשי בגמ' שם).

כבשי עצרת

כבשי-עצרת (ראה ערכו) תוקעים עליהם, שנאמר: וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם (במדבר י י), מה עולה קדשי קדשים, אף שלמים קדשי קדשים (שמעון בן עזאי בספרי בהעלותך עז; זבחים נה א, וערכין יא ב), ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת, ששלמי ציבור הם וכתוב בהם: קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן (ויקרא כג כ. רש"י ערכין שם ד"ה מה עולה).

עולת נדבת ציבור

עולת נדבת ציבור אין תוקעים עליה, שכן דרשו: מה שלמים האמורים כאן - כבשי עצרת - משל ציבור, אף עולות משל ציבור (שמעון בן עזאי בספרי שם), ומה שלמים האמורים כאן שקבוע להם זמן, אף עולה שקבוע לה זמן (ערכין שם; כן משמע מרמב"ם כלי המקדש ג ב), יצאה עולת נדבת ציבור שאין קבוע לה זמן (רש"י שם ד"ה מה עולה)^[16].

עולת ראיה

וכן עולת-ראיה (ראה ערכו) נתמעטה, לפי שקרבן יחיד היא, ועוד שאין קבוע לה זמן כשלמים, שהרי יש לה תשלומין כל שבעה (חקרי לב או"ח קכט).

תמידים

אף בקרבנות תמיד (ראה ערכו) שבכל יום, תוקעים בחצוצרות, תשע תקיעות לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים (משנה סוכה נג ב; רמב"ם כלי המקדש ז ה), שכשמנסכים את נסכי התמיד, אומרים הלויים שירה (ראה ערכו), ושלשה פרקים בשיר, ומפסיקים בו, ותוקעים הכהנים בחצוצרות (רש"י שם ד"ה תשע לתמיד, על פי תמיד לג ב) תקיעה תרועה ותקיעה (רש"י סוכה שם) בראש כל פרק (תוספות שם נד א ד"ה שייר; כן משמע מהרמב"ם שם; תוספות שאנץ פסחים סד א)^[17].

ונחלקו תנאים: יש אומרים שהכתוב וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם (במדבר י י) מרבה את השבתות (ראה לעיל. תנא קמא בספרי בהעלותך עז); ויש אומרים שמרבה את התמידים (רבי נתן בספרי שם), לפי ששמחה היא לישראל בזמן שקרבנם מתקבל לפני אביהם שבשמים (רבנו הלל שם).

קרבן פסח

קרבן-פסח (ראה ערכו) תוקעים עליו בחצוצרות (רמב"ם קרבן פסח א יב, על פי משנה פסחים סד א) בשעת קריאת ההלל (ראה ערכו) שהיו קוראים בזמן שחיטתו (רש"י סוכה נד ב ד"ה ערב הפסח), שנאמר: וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת וגו' וְעַל זִבְחֵי (במדבר י י), זו זביחת הפסח (ספרי זוטא שם, לגירסת מדרש הגדול שם).

תמיד שיש לו נסכים, תוקעים לנסכים (ראה לעיל), פסח שאין לו נסכים, תוקעים על שחיטתו (ירושלמי פסחים ה ה; רמב"ם שם).

כשלא תקעו

קרבן שלא תקעו עליו כשר, שנאמר: וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן (במדבר י י), לזכרון ניתנו, ולא להכשר קרבן (ספרי בהעלותך עז).

במשכן שילה

אף במשכן שילה תקעו בחצוצרות, שנאמר: וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם (במדבר י ח), לחקת עולם, לפני שילה, לדרתיכם, לבית העולמים (ספרי זוטא שם).

בשאר עבודות שבמקדש

התקיעות שבכל יום

אין פוחתים מעשרים ואחת תקיעות במקדש בכל יום (משנה סוכה נג ב, וערכין י א), שמלבד תשע תקיעות לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים (ראה לעיל: בקרבנות ציבור), היו תוקעים - בחצוצרות (רמב"ם כלי המקדש ז ו; מאירי סוכה שם) - שלש תקיעות לפתיחת שערי העזרה (משנה סוכה שם; תוספתא סוכה (ליברמן) ד י; רמב"ם שם ג)^[18] - תקיעה תרועה ותקיעה (רש"י שם ד"ה תשע; רמב"ם שם).

בשבת

ובשבת נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שמכיון שאינן אלא לסימן בלבד, לפיכך אין תוקעים לפתיחת שערים בשבת (רבי זירא בגמ' שם, לפי רש"י שם).

• ויש אומרים שתוקעים אף בשבת, שהרי שנינו שבכל יום תוקעים (רבא בגמ' שם), לפי שאין-שבות-במקדש (ראה ערכו), וכן הלכה (תוספות שם נ ב ד"ה ורבנן).

בערב שבת

בערב שבת מוסיפים שש תקיעות - בחצוצרות (רמב"ם כלי המקדש ז ו; מאירי סוכה נג ב)^[19] - שלש - תקיעה תרועה ותקיעה (רש"י שבת לה ב ד"ה שש)^[20] - להבטיל את העם ממלאכה, ושלש להבדיל בין קודש לחול (משנה סוכה נג ב; רמב"ם שם ושבת ה יט), ואף ביום טוב שחל בערב שבת תוקעים (משנה חולין כו ב; רמב"ם שבת ה כא) להבדיל ממלאכת אוכל-נפש (ראה ערכו) המותרת ביום טוב (רש"י שם ד"ה תוקעין), מה שאין כן ביום הכפורים שחל בערב שבת (סוכה נה ב, ושבת קיד ב; רמב"ם שם). ולא לכהנים שבמקדש עשו סימן זה, שהרי אמרו כהנים-זריזים-הם (ראה ערכו), ובקיאים הם בכל, ואינם צריכים סימן, אלא עשוהו לשאר העם שבירושלים (שבת קיד ב).

כיצד תוקעים, חזן (ראה ערכו) הכנסת נוטל את החצוצרה ועולה לראש גג גבוה של עיר ותוקע, ומקום היה בראש הגג ששם מניח את החצוצרה (תוספתא סוכה (ליברמן) ד יא), לפי שאין מטלטלים אותה בשבת (כן משמע מהגמ' שם).

בערב יום טוב

כשם שהיו תוקעים בערב שבת, כך היו תוקעים בערב יום טוב (רבנו חננאל שבת קטו א ד"ה וראינו שפירש, בשם רב האי גאון; רש"י חולין כו ב ד"ה תקיעה; תוספות שבת קיד ב ד"ה ליתקע).

בסוכות

בחג הסוכות היו מוסיפים עוד שתים עשרה תקיעות - בחצוצרות (רמב"ם כלי המקדש ז ו) - שכן שנינו שבחג היו שם שלש תקיעות לשער העליון, שלש לשער התחתון, שלש למילוי המים, ושלש על גבי מזבח (משנה סוכה נג ב; רמב"ם שם)^[21].

• התקיעות לשער העליון ולשער התחתון, נחלקו בהן ראשונים: יש מפרשים שהן התקיעות שבשמחת-בית-השואבה (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה שלש לשער), שעמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת-ישראל (ראה ערכו) לעזרת-נשים (ראה ערכו) ושתי חצוצרות בידיהם, קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו (משנה שם נא ב) לסימן שילכו למלאות מים לנסוך-המים (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה תקעו), וכן כשהגיעו לעזרת נשים תקעו והריעו ותקעו, והיו תוקעים והולכים עד שהגיעו לשער היוצא ממזרח (משנה שם) והוא שער התחתון (רש"י שם נג ב ד"ה שלש), והתקיעות הן לפתיחת שערים אלה (סוכה נד א); ויש מפרשים שתקיעות אלו הן בכל רגל, שתקעו שלש לפתיחת שער התחתון, ושלש לפתיחת שער העליון, והוא שער ניקנור, שהוא למעלה מעזרת נשים (רמב"ם שם).

• שלש למילוי המים שאמרו, אף הן של שמחת בית השואבה היו, שלאחר שמלאו צלוחית של מים ממעין השילוח לצורך ניסוך המים, שבו ובאו להם לעזרה דרך שער המים, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו (משנה שם מח א, ורש"י שם נג ב ד"ה שלש למילוי המים; רמב"ם תמידין י ז), ונחלקו התלמודים אם טעם התקיעות משום שמחה, שנאמר: וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן (ישעיהו יב ג. גמ' שם מח ב); או כדי לפרסם הדבר (ירושלמי שם ד ו), מפני הצדוקים שאינם מודים בניסוך המים (פני משה שם).

• שלש על גבי מזבח שאמרו, נחלקו בהן ראשונים: יש מפרשים שהן אותן ששנינו במצות ערבה (ראה ערכו) שבמקדש, שהיו מביאים מורביות של ערבה וזוקפים אותן בצדי המזבח, ותקעו והריעו ותקעו (משנה שם מה א. רש"י שם נג ב ד"ה שלש לגבי מזבח; רבנו יהונתן ופסקי רי"ד ומאירי וריטב"א שם), משום שמחה (תוספות סוכה מה א ד"ה תקעו), ואותן תקיעות סמוכות לניסוך המים, ולא הוצרכו לחזור ולתקוע לניסוך (ריטב"א שם נג ב); ויש מפרשים שתוקעים שלש על גבי המזבח בשעה שמנסכים המים (רמב"ם כלי המקדש ז ו; מאירי וריטב"א שם נג ב, בשם יש מפרשים, ודחו), או כשמוליכים את המים למזבח (רש"י שם נד א ד"ה ה"ג, שכך שמע), ואף לפירוש זה הן אלו התקיעות ששנינו בזקיפת הערבה, שאפשר שהיתה בשעה שמוליכים את המים למזבח (רש"י שם, לדעה זו).

בראש השנה

בראש-השנה (ראה ערכו וערך תקיעת שופר) היו תוקעים במקדש - בשערי מזרח ובהר הבית (ראש השנה כז א) - בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדים, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר (ראה ערך תקיעת שופר. משנה שם כו ב; רמב"ם שופר א ב). וחיוב התקיעה בחצוצרות הוא משום שנאמר: בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' (תהלים צח ו. גמ' שם כז א; רמב"ם שם), והוא חיוב מדברי-קבלה (ראה ערכו. מנחת חינוך שפד ה).

בהקהל

ביום ההקהל (ראה ערכו) היו תוקעים בחצוצרות בכל ירושלים להקהיל את העם (תוספתא סוטה (ליברמן) ז טו; רמב"ם חגיגה ג ד), ואותו היום כהנים עומדים בגדרים ובפרצות וחצוצרות של זהב (ראה לעיל: עשייתן) בידיהם, תוקעים ומריעים ותוקעים, כל כהן שאין בידו חצוצרה אומרים דומה שאין כהן הוא, ושכר גדול היה לאנשי ירושלים שמשכירים חצוצרות בדינר זהב (תוספתא שם), ומטעם זה אמרו שיום הקהל שחל להיות בשבת מאחרים אותו לאחר השבת, מפני תקיעת החצוצרות והתחינות שאינן דוחות את השבת (משנה מגילה ה א, וירושלמי שם א ד, ורמב"ם שם ז).

חנוכת המקדש

אף בחנוכת המזבח או העזרה (ראה ערך חנכת המקדש) כתבו אחרונים שתוקעים בחצוצרות, שנאמר: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וגו' וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת (במדבר שם), ושמחה היא לישראל (העמק דבר שם, על פי תענית כו ב; משך חכמה שם, על פי מועד קטן ט א). וכן נאמר בחנוכת המקדש בימי שלמה: וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים (ראה להלן: התוקעים) מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת (דברי הימים ב ה יב-יג). וכן בבנין המזבח וקידוש העזרה בימי עזרא נאמר: וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת (עזרא ג י. העמק דבר ומשך חכמה שם). ובימי חזקיה, שהקריבו שעירי חטאת ועשו על פי הדיבור (ראה ערך הוראת שעה) חינוך בית ה' (ראה ירושלמי הוריות א ח) נאמר: וַיַּעַמְדוּ הַלְוִיִּם בִּכְלֵי דָוִיד וְהַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת (דברי הימים ב כט כו). וכשהשיבו את הארון למקומו בימי דוד נאמר: וְכָל יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתָּיִם (דברי הימים א טו כח), שהשבת הארון הרי היא כחינוך (משך חכמה שם)^[22].

התוקעים

כהנים

מצות תקיעה בחצוצרות אינה אלא בכהנים - שעליהם המצוה לתקוע (חינוך שפד) - שנאמר: ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות (במדבר י ח. ספרי בהעלותך עה), ואף במקראות ובמסעות (ראה לעיל: התקיעות במדבר) המצוה בכהנים (כן משמע מהספרי שם; רש"י עה"ת שם; חינוך שם)^[23]. וכן שנינו בתקיעות שבעת צרה, שהיו על ידי כהנים (משנה תענית טו ב)^[24]. עברו הכהנים ולא תקעו, ביטלו מצות עשה (חינוך שם).

אף בקרבנות ציבור שנינו שתקיעת החצוצרות היתה על ידי כהנים (משנה תמיד לג ב; רמב"ם כלי המקדש ג ה ותמידין ו ו; חינוך שם), ואין תוקעים אלא ברשות הממונה על המשוררים שהיה במקדש (ראה ערך ממונים במקדש. רמב"ם שם ושם), ומכל מקום אין זר (ראה ערכו) שתקע חייב מיתה (כן משמע מרמב"ם כלי המקדש ט ב)^[25].

אף שאר התקיעות בחצוצרות שבמקדש מצינו שהיו על ידי כהנים, כגון בשמחת בית השואבה (ראה לעיל: בשאר עבודות שבמקדש. משנה סוכה נא ב) ובהקהל (ראה לעיל: שם. תוספתא סוטה (ליברמן) ז טו). וכן בראש השנה וביובל, שהיו תוקעים בהם במקדש בחצוצרות ובשופר (ראה לעיל: שם), הכהנים היו תוקעים בחצוצרות, וישראלים בשופר (מנחת חינוך שפד ה, על פי ספרי בהעלותך עה).

בעל מום

כהן בעל-מום (ראה ערכו) פסול לתקיעות בחצוצרות (רבי עקיבא בספרי בהעלותך עה, וירושלמי יומא א א; רבי טרפון שם ושם, לאחר שחזר בו), שהיו במדבר במקראות ומסעות (כן משמע מרבנו הלל לספרי שם), ולתקיעות שעל הקרבנות (רבי עקיבא בירושלמי שם), ותקיעות בעת צרה שמצוותן בכהנים (מנחת חינוך שפד ה), והדבר נלמד מגזרה-שוה (ראה ערכו), נאמר כאן כהנים: וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת (במדבר י ח), ונאמר להלן כהנים: וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים (ויקרא א יא), מה כהנים האמורים להלן תמימים ולא בעלי מומים, שנאמר: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב (ויקרא כא כא), אף כהנים האמורים כאן תמימים ולא בעלי מומים (רבי עקיבא בספרי שם, ורבנו הלל שם)^[26].

ומכל מקום כשר לתקיעות בהקהל (רבי טרפון בתוספתא סוטה (ליברמן) ז טז; רבי עקיבא בירושלמי שם), ובראש השנה וביום הכפורים ביובל (רבי עקיבא בספרי שם), שאף על פי שצריך בהם כהנים, כיון שאין בהם חיוב תקיעה בחצוצרות אלא מדברי קבלה (ראה לעיל: בשאר עבודות שבמקדש), כך היתה הקבלה שבעלי מומים כשרים (מנחת חינוך שם).

מנין החצוצרות

אין פוחתים משתי חצוצרות (משנה ערכין יג א), שכשתוקעים בחצוצרות אין פוחתים משתים (ברטנורא שם ב ה), שוּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת (במדבר י י) משמע שתים (תוספות יום טוב שם, בפירוש הראשון)^[27], ומוסיפים עד לעולם (משנה ערכין שם). ועד כמה מוסיפים, עד מאה ועשרים, שנאמר: וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת (דברי הימים ב ה יב. גמ' שם ב).

הערות שוליים