מיקרופדיה תלמודית:חפה

הגדרה^[1] - כניסת האשה לרשות הבעל להיות אשתו לכל דבר על ידי מעשים מיוחדים שנוהגים בהם בזמן הנשואין

השם חופה הונח בדרך כלל על מקום מיוחד לישיבת חתן וכלה בזמן הנשואין, כמו שנאמר: יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ (יואל ב טז), ונאמר: וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ (תהלים יט ו), אבל נתייחד השם חופה - או כניסה לחופה - לעצם הנשואין, כמו ששנינו: בן שמנה עשרה לחופה (אבות ה כא) וכן למעשים מיוחדים שנהגו בהם בזמן הנשואין, שעל ידם נכנסת האשה לרשות הבעל לנשואין.

מהותה

מהותה

במהות החופה שעושה את הנשואין, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שיביא הארוס את ארוסתו לתוך ביתו, ויתייחד עמה, ויפרישנה לו (רמב"ם אישות י א), ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום (רמב"ם שם; רמב"ן ורשב"א כתובות ד א, בשם ר"י מיגש; ר"ן שם ב א, בשם יש אומרים; שו"ע אה"ע נה א).

• ויש אומרים שחופה אינה יחוד, אלא כל שהביא הארוס את ארוסתו מבית אביה לביתו לשם נשואין הרי זו חופה (ר"ן שם, בשם אחרים, על פי גמ' שם יב א; רמ"א שם, בשם יש אומרים), שלמדים מהכתוב: וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה (במדבר ל יא), שכל שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו (ר"ן שם) וזהו לשון חופה, שחופה אותה החתן ונכנסת לביתו (שיטה מקובצת שם ח א).

מעשים שהם בכלל הכניסה לחופה

אף מנהגים אחרים שנוהגים בהם לשם נשואין, הוזכרו בראשונים שהרי הם בכלל כניסה לחופה, שלדעתם אין צריך אלא שיעשה דבר שנראה ממנו שמייחדה להכניסה לביתו (לבוש אה"ע נד א):

• חופה היא שפורסים סודר על ראש החתן והכלה בשעת הברכה (מאירי כתובות ז ב, ומגן אבות ה, על פי ירושלמי סוטה ט טו; רמ"א שם, בשם יש אומרים), שכן היה מנהג שכשמברכים ברכת חתנים לוקחים צעיף ונותנים על ראשם, על שם שנאמר: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שמות יט יז. רוקח שנג), שכל מנהגי חתן וכלה למדו ממתן תורה (תשב"ץ קטן תסד), או על שם שנאמר ברבקה: וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס (בראשית כד סה. תשב"ץ קטן תסא).

• חופה היא כשחופפים החתן והכלה בטלית מצוייצת כדי לזרזם במצוות, והרמז על זה: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כב יג), וסמוך לו: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ (שם יב. כלבו עה), או שפורס החתן טליתו עליה לשם אישות, כענין שנאמר: וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ (רות ג ט), וזוהי כניסתה לחופה (פסקי ריא"ז כתובות א א), וחופה נקראת כן על שם שחופה אותה בטליתו (אבודרהם, ברכת ארוסין, על פי קדושין יח ב).

• חופת בתולה היא משיצאה בהינומא (תוספות יומא יג ב ד"ה ולחדא; רמ"א שם, בשם יש אומרים), והיא כמין חופה של הדס עגולה, או צעיף על ראשה משורבב על עיניה (כתובות יז ב, ורש"י ד"ה תנורא וד"ה קריתא).

• חופה היא מה שמוסר האב את הכלה בשחרית לחתן (מרדכי כתובות קלב), והחתן מכסה ראשה (דרישה יו"ד שמב סק"א, ואה"ע סה סק"א, בדעת המרדכי), וכן היה מנהג שבעלות השחר מוליכים את החתן לחצר בית הכנסת, וחוזרים ומביאים את הכלה וחברותיה עד חצר בית הכנסת, והיו מוליכים את החתן לקראת הכלה - והוא הנקרא "מיין" (מהר"ם מינץ קט).

וכתבו הפוסקים שהמנהג פשוט הוא עכשיו לקרות חופה למקום שפורסים יריעה - או טלית - על גבי כלונסאות (רמ"א שם), שהוא כעין בית עם ארבע צורות הפתח (עזר מקודש שם), ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים ומקדשה שם, ומברכים שם ברכות אירוסין ונישואין, ואחר כך מוליכים אותם לביתם, ואוכלים שם ביחד במקום צנוע (רמ"א שם). וכתבו הפוסקים שמנהגנו בחופה הוא כדברי הכל, מפני הספק, לפיכך אחר היציאה מבית הכנסת שחרית מכסים ראש הכלה בסודר, שאז מוסרה האב לחתן, והחתן אוחז בכיסוי עם הרב והחשובים, ולערב פורסים יריעה על גבי כלונסאות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה, והוא במקום הסודר שהיו פורסים על ראשיהם, אבל עיקר החופה הוא שמתייחדים במקום צנוע ואוכלים שם, לפיכך יש למנוע מלהיכנס שם רבים (ב"ח אה"ע סא א).

מקום החופה

במקום החופה - היינו פריסת היריעה על גבי כלונסאות - נחלקו המנהגים:

• יש נוהגים לעשותה תחת השמים, לסימן טוב שיהא זרעם ככוכבי השמים (מהר"ם מינץ קט; רמ"א אה"ע סא א).

• יש נוהגים להעמידה בתוך הבית (שדי חמד, חתן וכלה, שכן מנהג הספרדים).

• ויש נוהגים להעמידה בבית הכנסת (מהרי"ל, הלכות נישואין ג)^[2].

זמנה

זמן הכניסה לחופה בין ביום בין בלילה (כן משמע מכתובות מז א ונו א), אלא שאין כונסים אשה לחופה בשבת (ירושלמי יומא א א, וכתובות א א; רמב"ם אישות י יד; טוש"ע אה"ע סד ה, ושו"ע או"ח שלט ד), כיון שעל ידי כך זוכה במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה (ראה להלן: כקנין נשואין), ונמצא קונה קנין בשבת (ירושלמי שם ושם), והוא הדין ביום טוב (כן משמע מהרמב"ם יום טוב א יז), ואפילו אין לו אשה ובנים (תוספות ביצה לו ב ד"ה והא, בדעת רש"י; מגן אברהם שלט סק"ה, בשם הסמ"ק)^[3]. ומכל מקום בין-השמשות (ראה ערכו) מותר, שלא גזרו בו משום שבות (מאירי כתובות ג א; בית שמואל שם סק"ו).

אף הכונס אשה לחופה בערב שבת, כתבו הפוסקים שצריך להתייחד עמה מבעוד יום, לפי שיש לחוש לדעת הסוברים שחופה אינה אלא יחוד (ראה לעיל: מהותה), ואם יבא עליה בשבת נמצא קונה קנין בשבת (חופת חתנים ט; דרך החיים, דיני תענית חתן וכלה וכו' ג; משנה ברורה שם, בשמו)^[4].

באלמנה וגרושה

אלמנה מן הנשואין - והוא הדין גרושה גרושה (ראה ערכו. תשב"ץ קטן תנד, בשם מהר"ם) - נחלקו בה ראשונים:

• יש אומרים שאין לה חופה - היינו המעשים שנוהגים בהם לשם חופה בבתולה - ואינה נקנית לבעלה להיותה נשואה אלא על ידי ביאה, שכן אמרו שהנושא אלמנה בערב שבת צריך לכנסה מבעוד יום, שלא יהא כקונה קנין בשבת (תוספות יומא יג ב ד"ה ולחדא, בסתם, על פי ירושלמי יומא א א וכתובות א א; מרדכי ביצה תרצח, בשם מהר"ם).

ויש מפרשים שאף אלמנה יש לה חופה בלא ביאה, אלא שבתולה חופה שלה היא - לדעתם - משעה שיצאה בהינומא (ראה לעיל: מהותה), מה שאין כן אלמנה, כיון שאינה יוצאת בהינומא (ראה ערך הכנסת כלה) היחוד שמתייחדת עמו זהו חופתה (תוספות שם, שכן נראה לו לפרש; תשב"ץ קטן שם, בשם מהר"ם), וזה יש לעשות קודם השבת אחר ברכות הנשואין (תוספות שם), ואין צורך אלא ביחוד הראוי לביאה, וכן הלכה (משאת בנימין צ, שכן דעת רוב הפוסקים; ט"ז אה"ע סד סק"א; חלקת מחוקק נה סק"ו; בית שמואל שם סק"ד; מגן אברהם שלט ס"ק יא; משנה ברורה שם ס"ק לב).

אלמנה וגרושה מן הארוסין

ודוקא אלמנה או גרושה מן הנשואין, אבל מן הארוסין דינה כבתולה (חופת חתנים ג)^[5].

כקנין נשואין

אשה שנתקדשה לאיש באחת מהדרכים שהאשה נקנית בהן (ראה ערך ארוסה וערך קדושין) - והיא הנקראת ארוסה (ראה ערכו) - משתיכנס לחופה נקראת נשואה, אף על פי שלא נבעלה (רמב"ם אישות י ב; טוש"ע אה"ע סא א), וכן דרשו: כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ (דברים כב כג), בתולה ולא בעולה, מאורשה ולא נשואה, ולא בא למעט נשואה ממש, שנכנסה לחופה ונבעלה, שאם כן היינו בתולה ולא בעולה, אלא כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה (כתובות מח ב), ומכאן שחופה מן התורה (ריטב"א ומאירי שם ז ב; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד) שאם זינתה מיתתה בחנק, כנשואה, ולא בסקילה, כארוסה (רש"י כתובות מח ב ד"ה הרי), והוא הדין לכל הדברים שיש בהם הבדל בין ארוסה לנשואה, כגון ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה (ראה ערך בעל וערך נשואין) שהחופה מן התורה היא לעשותה נשואה (ריטב"א שם ז ב)^[6].

חזקת בעולה

אשה שנכנסה לחופה, אפילו יש לה עדים שלא נבעלה, הרי היא בחזקת בעולה, לפיכך אם נתאלמנה או נתגרשה ונישאת לאחר, כתובתה מהשני מנה (משנה כתובות יא א וגמ' שם ב; רמב"ם אישות יא א-ב; טוש"ע אה"ע סז ב), וכן אם לא מצא לה השני בתולים, אינו יכול להפסידה את כתובתה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והיה מקחי מקח טעות (משנה שם וגמ' שם; טוש"ע שם). וכן כשנכנסה לחופה ולא נבעלה, ונתאלמנה או נתגרשה ונתארסה לאחר, וזינתה, מיתתה בחנק כבעולה, שהנשואין עושים אותה כבעולה לכל דבר (תוספות שם מט א ד"ה ואימא).

כשקדמה לקידושין

חופה באה לאחר קידושין (כן משמע מקדושין ה ב ורש"י שם ד"ה ועוד), וכשקדמה החופה לקידושין, נחלקו ראשונים: יש אומרים שאין החופה כלום (תוספות יבמות נז ב ד"ה רב ורשב"א שם ועוד, לפי המגיה למשנה למלך אישות י ב; משאתר בנימין צ); ויש אומרים שאף אם קדמה החופה, מאחר שקידשה נעשית נשואה לכל דבר (תוספות יומא יג ב ד"ה לחדא, לפי חלקת מחוקק נה סק"א; רמב"ן קדושין י א, ועוד, לפי המגיה למשנה למלך שם).

עדים

כניסה לחופה, נחלקו ראשונים אם צריכה להיות בפני עדים (תוספות ר"י הזקן קדושין י ב), שכשם שהמקדש בלא עדים אין חוששים לקידושין, לפי שאין דבר-שבערוה (ראה ערכו) פחות משנים (ראה ערך דבר שבערוהי) הוא הדין לחופה, שכל עניני אישות צריכים עדים, והרי בכמה דברים שונה נשואה מארוסה (אבני מלואים לח ס"ק יז); או שאין צריכים עדים לחופה, שאין זו בכלל דבר שבערוה, שהרי כבר נאסרה לכל העולם משעת אירוסין (רמב"ם אישות ז כג, לפי מרחשת ב א ז; רא"ש בבא בתרא ט טז, לפי חלקת יואב אה"ע ו; אבני נזר אה"ע שצה), והמנהג שלא ליחד עדים לכניסה לחופה (שלחן העזר י).

שלא מדעתה

אין חופה קונה לעשותה נשואה אלא כשהכניסה מדעתה (כן משמע מקדושין ה ב), ואף אם בא עליה לשם נשואין אינה נעשית נשואה בעל כרחה (שיטה מקובצת כתובות ז ב, בשם הרשב"א), ומכל מקום אמרו שהאב מוסר את בתו קטנה או נערה לחופה, שנאמר: אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה (דברים כב טז. כתובות מז א) כל נתינות שבה במשמע (רש"י שם ד"ה הא), ואף בעל כרחה, לפי שהאב עומד במקום בתו (תוספות קדושין שם ד"ה אף)^[7].

תנאי בנשואין

אין תנאי (ראה ערכו) בנשואין (יבמות קז א), שאפילו היה לו תנאי בקדושין, בשעת ביאה מחל על תנאו (רש"י שם ד"ה לפי שאין) שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (רש"י שם צד ב ד"ה אבל נשואין). ואף אם נכנסה לחופה ולא נבעלה, אמרו שאין תנאי בחופה (יבמות קז א) שכל כניסה לחופה כוונת ביאה היא (מאירי שם).

חופה שאינה ראויה לביאה

קנין בחופת נדה

נכנסה לחופה ופירסה נדה (ראה ערכו)^[8] ונאסרה לבעלה (ראה ערך הנ"ל), נסתפקו בתלמוד אם החופה קונה, כיון שאינה ראויה לביאה, ולא נפשט הספק (כתובות נו א). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהספק הוא לענין כל הדברים שיש בין ארוסה לנשואה, וכתבו כן להלכה שכיון שהספק לא נפשט אין חופה קונה אלא אם כן ראויה לביאה (רי"ף שם, לפי הר"ן שם; רמב"ם אישות י ב, לפי המגיד משנה שם; משנה למלך שם ג יא, בדעת רש"י והריטב"א), אבל נדה, אף על פי שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין, והרי היא כארוסה עדיין (רמב"ם שם; שו"ע אה"ע סא א, בסתם) ואין הבעל יורשה ולא מיטמא לה (מגיד משנה שם; מאירי כתובות ב א) והוא הדין לשאר תנאי-כתובה (ראה ערכו. חלקת מחוקק שם סק"ב; בית שמואל שם סק"ב).

• ויש מפרשים שלא נסתפקו אם חופת נדה קונה אלא לענין תוספת-כתובה (ראה ערכו), שאינה גובה אותה אלא בנתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין, לפי שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה - שאפילו אם גובה אותה בנכנסה לחופה לחוד, לפי שחיבת חופה קונה (ראה ערך תוספת כתובה) אינו אלא בחופה הראויה לביאה (רא"ש שם ה ו; ר"ן שם נו א) - אבל לשאר דברים אף חופת נדה קונה (רא"ש שם; ר"ן שם; מאירי שם ב א, בשם גדולי הדורות; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים), שהרי אף לחייבי לאוין יש חופה (ראה להלן: בחייבי לאוין) כל שכן נדה שיש לה שעת הכושר (ריטב"א כתובות ב א, בשם התוספות) ואין חופה יתירה על קדושין (ראה ערכו) שתופסים בנדה (מאירי שם ב א).

כניסת נדה לחופה

אף לדעת הסוברים שחופת נדה קונה, מכל מקום אינה ראויה להיכנס לחופה בנדותה, שכן אמדו בארוסה (ראה ערכו) שהגיע הזמן שקבעו חכמים שתינשא, ולא נשאה, שחייב במזונותיה אלא אם כן עיכבו אונס, ושאף אם פירסה נדה הרי זה אונס שמעכבו, ואינו חייב במזונותיה (כתובות ב א), אם משום שחופה היינו יחוד (ראה לעיל: מהותה), וכיון שפירסה נדה אסורה להתייחד עמו, או שאפילו אם חופה אינה יחוד (ראה לעיל: שם), מכל מקום כיון שאין חופה זו ראויה לביאה לא חייבוהו חכמים לכונסה (ר"ן שם), וכשר הדבר שלא תיכנס לחופה עד שתיטהר (ר"ן שם ב א; שו"ע אה"ע סא ב). וכל שכן להסוברים שחופת נדה אינה קונה כלל, שלא תינשא עד שתיטהר, ואין מברכים לה ברכת- חתנים (ראה ערכו) עד שתיטהר (רמב"ם אישות י ו; תמים דעים קפח ושיטה מקובצת שם ד א, בשם הר"י מיגש), שהרי חופה משום ביאה היא, וכיון שאסור לבוא עליה ואפילו להתייחד עמה, אין ראוי שתיכנס לחופה (מגיד משנה שם), אלא שאם עבר ונשא ובירך, אינו חוזר ומברך (רמב"ם שם).

ויש מן הראשונים שכתבו שעכשיו אנו מתירים להכניס נדות לחופה, לפי שאנו מתי מעט במקום אחד, ויש לחוש שמא יקדמנו אחר (ארחות חיים, קידושין ג, שכן המנהג; הגהות מימוניות שם, בשם הסמ"ק; ריטב"א כתובות ב א), ומכל מקום צריך להודיע לחתן שהיא נדה בשעת כניסה לחופה (ארחות חיים שם וריטב"א כתובות נו א, בשם רבנו פרץ; רמ"א אה"ע סא א), שאם לא כן הרי זו חופה בטעות (ריטב"א שם).

כשהגיעה זמנה לטבול

נכנסה לחופה בנדותה כשהגיע זמנה לטבול, יש מן האחרונים שכתבו שלדברי הכל הרי זו חופה הראויה לביאה, כיון שבידה לטבול (חופת חתנים ו, בשם מהרימ"ט; ערוך השלחן אה"ע סא טו); ויש שכתב שאף זו אינה ראויה, כיון שמחוסרת מעשה, וגם אפשר שתראה ותסתור (חידושי חתם סופר כתובות נו).

אלמנה וגרושה

באלמנה או גרושה, לדעת הסוברים שאין קונה בה אלא יחוד הראוי לביאה (ראה לעיל: באלמנה וגרושה), נחלקו אחרונים: יש אומרים שלדברי הכל אין חופת נדה קונה בה, שהרי אין היחוד ראוי לביאה (מגן אברהם שלט ס"ק יא); ויש אומרים שאף על פי שאסור להתייחד עמה, אם עברו ונתייחדו קונה, שלא אמרו אלא שצריך יחוד במקום הראוי לביאה (שו"ת פני יהושע אה"ע ג).

כתיבת הכתובה

מטעם זה שצריכים חופה ראויה לביאה, צריך לכתוב הכתובה (ראה ערכו) קודם החופה (רמב"ם אישות י ז, לפי המגיד משנה שם; ר"ן כתובות ב א, בשם העיטור; רמ"א אה"ע סא א), שהרי אסור מדרבנן לבוא עליה בלא כתובה, וצריך לכתחילה שתהא החופה ראויה לביאה שלא יחסר דבר אפילו מדבריהם (מגיד משנה שם), אבל בדיעבד אם לא כתב לה כתובה הרי זו חופה (בית שמואל שם סק"ג; חלקת מחוקק שם סק"ג). ויתירה מזו, לדעת הסוברים שאין צריכים חופה ראויה לביאה (ראה לעיל) מותר אף לכתחילה לעשות החופה לפני כתיבת הכתובה (רמ"א שם), ואף לדעת הסוברים שחופה היינו יחוד (ראה לעיל: מהותה) לא מצינו שתהא אסורה להתייחד בלא כתובה (ר"ן שם), אלא שמכל מקום נוהגים לכתחילה לכתבה קודם לכן (רמ"א שם).

ברכת חתנים

אף ברכת-חתנים (ראה ערכו) כתבו ראשונים שמברכים אותה קודם הנשואין (רמב"ם שם י ג; טוש"ע אה"ע סב א), היינו קודם כניסה לחופה (טור שם), לפי שחופה היא יחוד וצריך שתהא ראויה לביאה, וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה (רמב"ן ור"ן פסחים ז ב). ואף לדעת הסוברים שאין הברכות מעכבות, ומשנכנסה לחופה מותרת לו, ובלא ברכה הכוונה בלא חופה (ראה ערך ברכת חתנים), מכל מקום לכתחילה צריך שלא יחסר שום דבר (בית שמואל שם סק"א). ואף אם חופה שאינה ראויה לביאה קונה, מצוה מן המובחר שתהא החופה ראויה לביאה בכל מה שאפשר (ב"ח שם, בדעת הטור), ויש שכתבו שאין מברכים עד שתיכנס לחופה (דרכי משה שם סק"א). בזמננו נוהגים לברך ברכת חתנים תחת החופה (דרכי משה שם ורמ"א אה"ע סא א), היינו תחת היריעה שעל גבי הכלונסאות, לפי שעיקר החופה הוא היחוד שלאחר כן (דרכי משה שם; ב"ח אה"ע סב ב).

אשה נוטה למות

אשה שחלתה ונטתה למות, והכניסוה לחופה כדי שיירשנה בעלה, ומתה מחוליה ולא קרב אליה, כתבו ראשונים שאין זו חופה, ואין בעלה יורשה (שו"ת הרא"ש נד ב; בית יוסף אה"ע צ א; רמ"א שם סא א), שאף לדעת הסוברים שחופת נדה קונה, הרי זה לפי שדעתו לבוא עליה לאחר שתיטהר, מה שאין כן בחולה שאינה ראויה לביאה כלל ואין כוונתו אלא ליורשה (ט"ז שם סק"ב ובית שמואל סק"ד, בדעת הרא"ש; לבוש שם ס א; דרישה שם צ סק"ב).

איש שאין לו גבורת אנשים

אף באיש שאינו ראוי לביאה, כגון שאין לו גבורת אנשים, יש מן האחרונים שכתבו שאין החופה קונה, שדוקא בחופת נדה יש סוברים שקונה לפי שיש זמן מוגבל לנדותה, מה שאין כן בזה, שאין כאן חיבת ביאה כלל (משפטים ישרים לו; חופת חתנים ד, בשמו; פרח מטה אהרן א קיד); ויש שכתבו שאף כאן קונה (שו"ת רעק"א החדשות נא, על פי תוספות יבמות סה ב ד"ה כי; באר יצחק אה"ע ד ג). ואף הסוברים באשה שחלתה שאין חופתה חופה, מודים כאן, כיון שדעתו לבוא עליה כשיתרפא, ועוד שהאשה מצד עצמה ראויה לביאה (באר יצחק שם).

קטנה פחות מבת שלש

בקטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, שאין ביאתה ביאה (ראה ערך ביאה), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין חופתה חופה (רש"י סנהדרין נה ב ד"ה אוכלת וסט א ד"ה נשאת) ואף הסוברים שחופת נדה קונה, מודים בזו, כיון שאינה ראויה לביאה כלל (רמב"ן כתובות ד א);.

• ויש אומרים שחופתה חופה, ולא אמרו שדינה כארוסה אלא לענין אכילת-תרומה (ראה ערכו) אם נישאת לכהן, שכיון שאין ביאתה ביאה חוזרת לבית אביה, ויש לגזור בה שמא תאכיל תרומה לאחיה ולאחיותיה, או שמא ימצא בה מום ונמצאו קדושיה בטעות, כדרך שגזרו בארוסה (תוספות יבמות נז ב ד"ה נשאת וסנהדרין נה ב ד"ה נשאת, לפי משנה למלך אישות ג יא).

טומטום

טומטום (ראה ערכו) שביציו ניכרות מבחוץ, שדינו כודאי זכר (ראה ערך טומטום), לדעת האמוראים הסוברים שאם היה כהן מאכיל את אשתו בתרומה (אביי ביבמות עב א) כתבו ראשונים שאף על פי שאינו ראוי לביאה, חופתו חופה, כיון שראוי להיקרע ויהיה ראוי לביאה (תוספות שם ד"ה מבחוץ).

כהן גדול שמתה אשתו ביום הכפורים

כהן גדול שמתה אשתו ביום-הכפורים (ראה ערכו), נושא אשה אחרת ומכניסה לחופה בו ביום (ירושלמי יומא א א) - לפי שאין עבודת היום כשרה אלא בכהן גדול נשוי (ראה ערך עבודת יום הכפורים)- אין זו חופה שאינה ראויה לביאה, אף על פי שיום הכפורים אסור בתשמיש (ראה ערך יום הכפורים) לפי שאין החסרון באשה אלא היום גורם (חופת חתנים ד), או שכיון שאינו אלא מחוסר זמן, הרי זו חופה הראויה לביאה (חידושי חתם סופר כתובות נו א)^[9].

חופה לשם קידושין

נכנסה לחופה לשם קידושין, ולא נתקדשה קודם לכן, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהחופה קונה, מקל וחומר: ומה כסף שאינו גומר לעשותה נשואה - ואפילו אחר קידושי כסף - קונה (ראה ערך קדושין) חופה שגומרת אחר קידושי כסף אינו דין שתקנה (קדושין ה א) היינו שמתקדשת בחופה בלבד, והביאה שלאחר כן גומרת (תוספות הרא"ש שם, בפירוש השני); או שכיון שחופה קונה, הוא הדין שגומרת לעשותה נשואה, שאין לומר שצריכה עוד חופה, שאין החופה שלאחר כן עדיפה מחופה זו (תוספות הרא"ש שם, בפירוש הראשון).

• ויש אומרים שאין חופה קונה לשם קידושין, שהרי שנינו: האשה נקנית בשלש דרכים, בכסף ובשטר ובביאה (משנה שם ב א) ולא מנו חופה עמהם, ועוד שאין ללמוד חופה שלא על ידי קידושין מחופה שעל ידי קידושין (רבא בגמ' שם ה ב).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שההלכה כדעה השניה, ואם הכניס אשה לחופה לשם קידושין אינה מתקדשת בכך (תוספות שם ד"ה חופה; רמב"ן ור"ן שם, בשם רב יהודאי גאון; רא"ש קדושין א א, בדעת הרי"ף; ר"ן שם, בדעת הרמב"ם; טוש"ע אה"ע כו ב, בסתם).

• ויש שנסתפקו בדבר שמא הלכה כדעה הראשונה (רמב"ן ורשב"א ורא"ש ור"ן שם, בשם רבנו חננאל; ר"ן שם, בדעת הרי"ף; חופת חתנים שם, בדעת רש"י; טוש"ע שם, בשם יש אומרים), וכתבו שאין להתירה בלא גט (רשב"א קדושין שם ושו"ת א אלף ריט; ר"ן שם).

בחייבי לאוין

אשה מחייבי לאוין - כגון אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט (ראה ערך חיבי לאוין)- שנכנסה לחופה ולא נבעלה, נחלקו אמוראים אם נפסלת מן התרומה - אם בת כהן היא - כשם שנפסלת על ידי ביאה (ראה ערך אכילת תרומה. רב ביבמות נז ב); או שאינה נפסלת (שמואל בגמ' שם); או שהדבר תלוי במחלוקת תנאים (רמי בר חמא בגמ' שם). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים מחלוקתם בחופה בלא קידושין (כן משמע מרש"י שם ד"ה יש חופה) - שלדעת אמוראים אלו חופה לשם קידושין קונה (ראה לעיל: חופה לשם קידושין) - ובזה נחלקו, שלדעה הראשונה כשם שקונה בכשרות כך קונה בפסולות, ועדיפה מקידושי כסף, שאפילו אם אינה נפסלת מן התרומה על ידי קידושי עבירה, בקידשה על ידי חופה החמירו בה חכמים יותר, כיון שקרובה לביאה; ולדעה השניה אין חופה קונה בפסולות, שאפילו אם נפסלת באירוסין לבד, אינה נפסלת על ידי חופה, לפי שהחופה קירוב ביאה היא, ואינה קונה אלא בראויה לביאה (תוספות שם ד"ה רב, בשם ר"י, בדעת רש"י).

• ויש מפרשים מחלוקתם בחופה שלאחר הקידושין, וכגון שנתאלמנה או נתגרשה אחר החופה, שלדעה הראשונה כשם שבנתאלמנה או נתגרשה אחר שנבעלה פסולה, הוא הדין אחר החופה, שחופה חשובה כביאה לפסול לעולם; ולדעה השניה דינה כנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, שכשרה לדברי הכל (תוספות שם ורמב"ן ורשב"א ותוספות הרא"ש שם, בשם רבנו תם)^[10].

לעשותה נשואה

אף בחופה שלאחר קידושין לעשותה נשואה (ראה לעיל: כקנין נשואין) אמרו שהדבר תלוי במחלוקת, שלסוברים יש חופה לפסולות, קונה, לפיכך בהשקאת-סוטה (ראה ערכו), שהדין הוא שארוסה אינה שותה, שנאמר: תַּחַת אִישֵׁךְ (במדבר ה יט. ראה ערך הנ"ל), אם קינא לה כשהיא ארוסה ונסתרה ונכנסה לחופה ולא נבעלה, אף על פי שאחרי שנסתרה אסורה לבעלה (ראה ערך חיבי לאוין) שותה, לפי שהחופה קונה בה ואנו קוראים בה תחת אישך (רב עמרם בשם רב ששת ביבמות נח א); ולדעה שאין חופה לפסולות, אינה חופה, ודינה כארוסה (תוספות שם נז ב ד"ה רב; ריטב"א ותוספות הרא"ש ונמוקי יוסף שם)^[11].

להלכה

להלכה כתבו ראשונים יש חופה לפסולות (מאירי וריטב"א ונמוקי יוסף יבמות שם; ר"ן כתובות ב א), בין בחופה בלא קידושין לפסלה מן התרומה (רמב"ם תרומות ז כא; מאירי וריטב"א ונמוקי יוסף יבמות שם; ר"ן כתובות שם), ובין בחופה שלאחר קידושין לעשותה נשואה לכל דבר (רמב"ן יבמות נח א)^[12].

הערות שוליים