מיקרופדיה תלמודית:חמץ

הגדרה^[1] - איסור אכילה והנאה של חמץ בפסח^[2]

איסור אכילה

מקורו

שלשה מקראות כתובים באיסור אכילת חמץ: כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ (שמות יב כ); וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (שם יג ג); לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ (דברים טז ג).

ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שבא כתוב אחד לאסרו תוך זמנו, וכתוב אחד לאסרו לפני זמנו (ראה להלן: בערב פסח), ואחד לאחר זמנו (ראה ערך חמץ שעבר עליו הפסח: מקורו, גדרו ואיסורו. פסחים כח ב, בדעת רבי יהודה), ונחלקו הדעות אם הכתוב האוסרו תוך זמנו היינו כל מחמצת לא תאכלו, שיש בו לאו וכרת (רבנו חננאל שם כט א ד"ה; רש"י כריתות ב א ד"ה ופסח; מהר"ם חלואה וחידושי הר"ן פסחים כח ב), ונאמר בו: שִׁבְעַת יָמִים (שמות יב יט. פני יהושע פסחים כח ב); או שהכתוב ולא יאכל חמץ הוא הנאמר לתוך זמנו, שמשם למדו איסור הנאה (ראה להלן: איסור הנאה. תוספות שם ד"ה וחד; חידושי הר"ן שם ו ב).

• ויש אומרים שלפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו - וכן הלכה בלאחר זמנו (ראה ערך חמץ שעבר עליו הפסח: מקורו, גדרו ואיסורו), ולפני זמנו נחלקו ראשונים בדבר (ראה להלן: בערב פסח) - למדים איסור תוך זמנו מהכתוב לא תאכל עליו חמץ, שהרי סמוך לו: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת (דברים שם), והכתוב כל מחמצת לא תאכלו בא לאסור אף חמץ שנתחמץ על ידי דבר אחר - כגון על ידי שאור וכיוצא בו (רבנו חננאל שם מג א ד"ה תניא כרב יהודה) - ולא יאכל חמץ בא ללמד על פסח-מצרים (ראה ערכו) שלא נהגו בו איסור חמץ אלא יום אחד (גמ' שם כח ב, בדעת רבי שמעון).

להלכה נקטו מוני המצוות שאיסור אכילת חמץ בפסח הוא מהכתוב ולא יאכל חמץ (רמב"ם חמץ א ז, וספר המצוות ל"ת קצז; סמ"ג לאוין עו; חינוך יט), ומנוהו במנין הלאוין (ספר המצוות וסמ"ג וחינוך שם).

במנין העשין

בירושלמי אמרו שיש בחמץ בפסח אף איסור עשה, שנאמר: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת (דברים שם) ולא חמץ (ירושלמי פסחים א ד, וסנהדרין ה ג), ונחלקו הדעות: יש שמנו איסור זה אף במנין העשין (זהר הרקיע, בסוף הספר; חרדים ד מ"ע התלויות בושט יא); ויש שפירשו שלא בא העשה ללמד על תוך זמנו אלא על ערב פסח (שיירי קרבן שם)^[3].

שאור

אף שאור, שאינו ראוי לאכילה, אלא שחימוצו קשה, ובו מחמצים את העיסה (כן משמע מביצה ז ב), אסור באכילה מן התורה, שנאמר: כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ (שמות יב כ. רש"י עה"ת שם), ומחמצת משמעו שמחמץ אחרים (גור אריה שם).

חיוב כרת

האוכל כזית חמץ בפסח במזיד חייב כרת, שנאמר: כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה וגו' (שמות יב טו. רמב"ם חמץ א א).

אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין, תלמוד לומר: כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה וגו' (שמות שם יט. פסחים מג א), ש"כל" מרבה הוא (רש"י שם ד"ה שיאור).

אין לי אלא חמץ, שאור מנין, תלמוד לומר: כי כל אכל מחמצת ונכרתה וגו' (מכילתא בא, פסחא י), ומחמצת משמעו שמחמץ אחרים (מזרחי שם). שלא תאמר חמץ שראוי לאכילה ענש עליו, שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו. ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם (רש"י עה"ת שם).

וכן אם המחהו במים וגמעו - חייב (גמ' שם לה א, וחולין קכ א; רמב"ם שם), שנאמר: וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ (שם טו ושם יט), נפש - לרבות את השותה (חולין שם), שמשמע כל דבר המיישב דעתו של אדם (רש"י שם ד"ה לרבות).

מלקות, שוגג ולא הודע

התרו בו למלקות - לוקה (משנה מכות יג א; רמב"ם סנהדרין יט א), ובשוגג חייב חטאת (ראה ערכו) קבועה, ועל לא הודע אשם-תלוי (ראה ערכו. משנה כריתות ב א; תוספתא פסחים (ליברמן) א ט; רמב"ם חמץ א א).

שיעורו

אינו חייב כרת או קרבן אלא על אכילה כשיעור, שהוא כזית (תוספתא שם; רמב"ם שם ז), ואף הסוברים לענין בעור-חמץ (ראה ערכו) שאור בכזית וחמץ בככותבת (בית שמאי במשנה ביצה ב א) מודים לענין אכילה שזה וזה בכזית (גמ' שם ז ב). אכל כזית אפילו מחמשה מיני דגן שאין באחד מהם כזית, הרי אלו מצטרפים (תוספתא פסחים שם (וילנא) ח; ברכות לז ב, לפי תוספות שם ד"ה לקט). וכן התבואה - חטים ששראם במים והחמיצו (כן משמע מרש"י מנחות ע ב ד"ה התבואה וד"ה לענין) - והקמחים והבצקות, מצטרפים זה עם זה (מנחות שם; רמב"ם מאכלות אסורות יד ה). וכן פתיתים שאין בהם כזית שלקט מכולם כזית ואכלו - חייב (גמ' שם עה ב, לפי רש"י כת"י שם ד"ה ליקט מכולן).

פחות מכשיעור

האוכל כל שהוא חמץ בפסח, אף על פי שאינו חייב עליו - אסור מן התורה, שנאמר: וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (שמות יג ג. רמב"ם שם).

כשנתערב בהיתר

חמץ בפסח שנתערב בהיתר, נחלקו בו תנאים אם אסור מן התורה או מדרבנן:

• יש אומרים שעובר עליו בלאו, ואין בו כרת (סתם משנה פסחים מב א; סתם ברייתא בגמ' שם מג א, וירושלמי שם ג א; רבי אליעזר בגמ' שם), שנאמר: כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ (שמות יב כ), לרבות כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי - שהוא חמץ גמור על ידי תערובת; יכול יהא ענוש כרת, תלמוד לומר: כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה (שם טו), על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו (סתם ברייתא שם ושם).

• ויש אומרים שאין עובר כלל על עירובו (חכמים בגמ' שם), שכיון שנתמעט מכרת, נתמעט אף מלאו (המאור והשגות הראב"ד שם), אלא שאסור מדרבנן (רי"ף שם; רא"ש שם ג א).

וביארו בתלמוד שלא נחלקו אלא בכותח הבבלי, שכשאוכל אותו על ידי טיבול, שזהו דרך אכילתו, אין בתערובתו כזית-בכדי-אכילת-פרס (ראה ערכו. גמ' שם מד א), שלדעה הראשונה היתר-מצטרף-לאסור (ראה ערכו) אף בחמץ, לפיכך לוקה; ולדעה השניה אין היתר מצטרף לאיסור בחמץ (המאור ומלחמות לרמב"ן ור"ן שם מג א, על פי הגמ' שם מד א), וכיון ששהה באכילתו אפילו אכל כזית מהחמץ - פטור, שהרי זה כאוכל חצי זית היום, וחצי זית למחר שאינו לוקה (כסף משנה חמץ ד ח), אבל בשאר תערובת חמץ שיש בה כזית בכדי אכילת פרס, לדברי הכל אסור מן התורה (רי"ף שם; רא"ש שם). ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שהיינו שיש בו לאו ולוקה (רי"ף שם; רמב"ם חמץ א ו, ופירוש המשניות שם, וספר המצוות ל"ת קצח; רא"ש שם); ויש סוברים שכיון שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דינו כאוכל חמץ בעין, וחייב עליו כרת (השגות הרמב"ן לספר המצוות שם).

וכן נחלקו להלכה באין כזית בכדי אכילת פרס, האם ההלכה כדעה הראשונה, ולוקה (המאור שם; טור או"ח תמב, בשם העיטור); או שההלכה כדעה השניה, ואינו לוקה (רי"ף שם; ראב"ד בהשגות למאור שם, בשם רי"ץ גיאת, והסכים עמו; רמב"ם שם; מלחמות לרמב"ן שם; רא"ש שם), אלא מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם שם).

נשים

אף נשים ישנן בכלל איסור חמץ בפסח, שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה (ראה ערך אשה: בלאוין. פסחים מג א)^[4].

גרים

אף גרים נתרבו, שנאמר: בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ (שמות יב יט), שלפי שהנס נעשה בישראל, צריך להביא את הגרים (רש"י עה"ת שם, על פי מכילתא בא, פסחא י).

זמן האיסור

זמן איסור אכילת חמץ להתחייב עליו הוא מתחילת ליל חמשה עשר בניסן עד סוף יום אחד ועשרים בו (רמב"ם חמץ א א), שנאמר: בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב וגו' עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה וגו' (שמות יב יח-יט)^[5].

איסור הנאה

האיסור ומקורו

אם חמץ בפסח אסור בהנאה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמותר בהנאה (רבי יוסי הגלילי בפסחים כג א, ושם כח ב, לפי גמ' שם לב א-ב), שנאמר: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ (שמות יג ז), שלך יהא (גמ' שם כג א).

• ויש אומרים שאסור בהנאה (רבי יאשיה במכילתא בא, פסחא טז; רבי שמעון בגמ' שם כח ב), וכן הלכה (רמב"ם חמץ א ב).

ולדעה זו נחלקו תנאים ואמוראים:

• לדעה שכל מקום שנאמר איסור אכילה, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע (ראה ערך אסורי הנאה: האיסורים ומקורותיהם), הרי איסור זה נלמד מאיסור אכילה האמור בו (ראה לעיל: איסור אכילה. רבי אבהו בגמ' שם כא ב).

• ולדעה שאין הדבר כן, הרי הוא נלמד מהלשון המיוחדת הנאמרת באיסור אכילת חמץ בפסח: וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (שמות יג ג) - בנפעל - שמשמע לא יהא בו היתר אכילה (חזקיה בגמ' שם; רי"ף שם; רמב"ם שם), שסתם הנאות לידי אכילה הן באות, שלוקח בדמים דבר מאכל (רש"י שם ד"ה לא יאכל)^[6].

• ויש אומרים שהאיסור נלמד מהכתוב: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ (דברים טז ג. רבי יאשיה במכילתא שם)^[7].

כרת

אין הנאה בכלל הכתוב כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה (שמות יב טו), ואין הנהנה מחמץ בפסח בכרת (תוספות שם ד"ה כל; מהר"ם חלאוה שם)^[8].

עבר ומכרו

חמץ בפסח, אף על פי שאסור למכרו, או להשתכר בו (תוספות שם כא א ד"ה כל), אם עבר ומכרו וקבל המעות מותר ליהנות מהם, שאין הדמים נתפסים באיסור, כדרך שאמרו בשאר איסורי הנאה (תוספות שם; טוש"ע או"ח תמג ג).

להאכילו לבהמת הפקר

חמץ בפסח אסור להאכילו לבהמתו (משנה וגמ' פסחים כא א), ולבהמת הפקר נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהכתוב וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (שמות יג ג) בא לאוסרו בהנאה אפילו לכלבים (מכילתא דרשב"י שם; משנה שם, לפי ירושלמי פסחים ב א) ולבהמת הפקר (ירושלמי שם; טור או"ח תמח), שכתוב יֵאָכֵל ולא יֹאכַל, ויש לו הנאה במה שמאכיל ומשביע את הבהמה (לבוש שם ו).

• ויש אומרים שמותר להאכילו לכלבים (רב הונא בשם רבי בירושלמי שם) ולבהמת הפקר (ירושלמי שם, לדעה זו).

אף ראשונים נחלקו להלכה: יש שפוסקים כדעה הראשונה (טור שם), וכן הלכה (טוש"ע שם ו); ויש שפוסקים כדעה השניה (כן משמע מרש"י פסחים ה ב ד"ה שמע, ושם יג א ד"ה טהורות, ושם מו א ד"ה כיצד; הפרנס נב; מעשה גאונים לד).

להסיק בו תנור וכיריים

חמץ בפסח אסור להסיק בו תנור וכיריים (משנה שם כא א; רמב"ם שם ג יא; טוש"ע או"ח תמה ב), ואף לסוברים שביעור חמץ מצותו בשריפה (ראה ערך בעור חמץ: מהותו) ואפרו מותר, אסור בהנאה תוך כדי שריפתו (גמ' שם ב, ותוספות ד"ה בהדי), ואין האיסור אלא מדרבנן (תוספות שם ה א ד"ה ואומר). ונחלקו אחרונים:

• לדעה שלעולם שלא כדרך הנאתו אסור מדרבנן (ראה ערך אסורי הנאה: שלא כדרך הנאתם), הוא הדין כאן (פני יהושע שם כו ב ד"ה ולא).

• ולדעה שלעולם שלא כדרך הנאתו מותר, בחמץ בפסח החמירו (שער המלך יסודי התורה ה ה).

בערב פסח

באיסור חמץ לפני זמנו - היינו בערב-פסח (ראה ערכו) משש שעות עד שתחשך (רש"י פסחים כח א ד"ה בין) - נחלקו תנאים:

• יש אומרים שעובר על אכילתו בלאו, אלא שאין בו כרת (רבי יהודה בתוספתא פסחים (ליברמן) א ח, וספרי ראה קל, ופסחים כח ב, וירושלמי פסחים ב ב), אם מפני שנאמר: וְזָבַחְתָּ פֶּסַח וגו' לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ (דברים טז ב-ג. רבי יהודה בספרי וגמ' שם), היינו משעה שראויה לשחיטת הפסח (רש"י שם ד"ה לא תאכל), ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה (גמ' שם); או משום שנאמר: מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים (שמות יג ז. מכילתא בא, פסחא יז), "את" לרבות (ראה ערך אתין וגמין. זה ינחמנו למכילתא שם; אמרי בינה, פסח יב; משך חכמה שם), והרי זה לאו-הבא-מכלל-עשה (ראה ערכו. אמרי בינה שם).

• ויש אומרים שאין בו כלל איסור (כן משמע מחכמים בתוספתא שם; רבי שמעון בספרי וגמ' וירושלמי שם; ירושלמי שם א ד, בדעת רבי מאיר), והכתוב לא תאכל עליו חמץ נאמר על זמן אכילת הפסח שהוא בלילה (גמ' שם; ירושלמי שם א ד). וביארו ראשונים שאף על פי שלדעתו אינו עובר עליו בלאו, אסור באכילה מן התורה, והוא מן הכתוב: אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם (שמות יב טו), שדרשוהו על ערב פסח משש שעות ולמעלה (ראה פסחים ד ב), שמשמע תשביתו שלא כדרך הנאתו, היינו אכילה (תוספות שם כח ב ד"ה רבי; ראב"ד חמץ א ח; המאור שם כח א; רמב"ן במלחמות שם, ובספר המצוות ל"ת קצט; מרדכי שם תקנ), אבל מותר בהנאה, היינו להסיקו תחת תבשילו, ודוקא בבת אחת שלא יבא לאכלו (תוספות שם, בשם ר"י; רא"ש שם ב ד), וכן מותר למכרו לגוי, או שאר הנאות, כל שאין לחוש שיבוא לאכלו (רא"ש שם); ויש סוברים שדוקא מן התורה מותר בהנאה, לפי שלא כתוב בו לא תאכל או לא יאכל, אבל מדרבנן אסור (ראב"ד בהשגות על המאור שם ז א; מלחמות לרמב"ן שם; רא"ש שם, בשם העיטור), גזירה שמא ישהה ולא יבער ויאכל (מלחמות לרמב"ן שם); ויש מפרשים שאף מן התורה אסור בהנאה לדעתו, משום מצות השבתה (חינוך תפה, בדעת הרמב"ן; מאירי שם כח א; ר"ן שם ז א, ובחידושיו שם ו ב; מהר"ם חלאוה ז א וכח ב).

להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם חמץ א ח; מגיד משנה שם, בשם הגאונים; סמ"ק רכב; רא"ש שם; מרדכי שם), והאוכל חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה לוקה מן התורה (רמב"ם שם ח,י, וסנהדרין יט ד), וכן אסור בהנאה מן התורה (רמב"ם חמץ א ט), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תמג א), ומוני המצוות מנוהו במנין הלאוין: שלא לאכול חמץ אחר חצות יום י"ד (ספר המצוות ל"ת קצט; חינוך שם)^[9]; ויש הפוסקים כדעה השניה (המאור שם ז א, ושם כח א, על פי הגמ' שם ל א; ראב"ד שם; פסקי רי"ד וריא"ז שם ז א; רמב"ן בספר המצוות שם).

וכתבו הפוסקים שאין להורות קולא בדבר, לפי שכבר פשט המנהג בכל ישראל לאסרו בהנאה משש שעות ולמעלה, לפי שאבותיהם פסקו הלכה כדברי האוסרים (בית יוסף שם).

בשעה ששית

אף מתחילת שעה ששית אסור החמץ באכילה ובהנאה מדברי סופרים (כן משמע מהמשנה פסחים יא ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שעשו חכמים הרחקה כדי שלא יגע באיסור תורה (פסחים ב ב; רמב"ם שם), שמא יטעה ויסבור על השביעית שהיא ששית (רש"י שם יא ב ד"ה ושורפין). והאוכל חמץ בשעה ששית מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם שם י).

בשעה חמישית

בשעה חמישית אם גזרו בה איסור אכילה, נחלקו תנאים: יש אומרים שאוכלים כל חמש, ושורפים בתחילת שש (רבי מאיר במשנה פסחים יא ב); ויש אומרים שאוכלים כל ארבע, ותולים כל חמש, ושורפים בתחילת שש (רבי יהודה במשנה שם), וכן הלכה (גמ' שם יג א; רמב"ם חמץ א ט; טוש"ע שם). ונחלקו הדעות בביאור המחלוקת:

• יש מפרשים שנחלקו אם חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא או מדרבנן (ראה לעיל), שלדעה הראשונה אינו אסור אלא מדרבנן, לפיכך לא אסרו אלא בששית, ולא משום גדר, שהרי זו גזרה-לגזרה (ראה ערכו), אלא משום שמתחלפת בשביעית; ולדעה השניה משש שעות ולמעלה אסור מן התורה, לפיכך אסרו אף בחמישית משום שמתחלפת בשביעית (ירושלמי פסחים א ד).

• ויש מפרשים מחלוקתם, שלדעה הראשונה אוכלים כל חמש, שאין לטעות ולומר על השביעית שהיא חמישית (רש"י שם יב א ד"ה ושורפין, על פי גמ' שם יב ב); ולדעה השניה חוששים שמא יטעה ויסבור על שביעית שהיא חמישית, אבל לשרוף אינו צריך, ומאכיל לבהמתו (רש"י שם יא ב ד"ה תולין, על פי גמ' שם יב ב).

ומכל מקום הכל מודים שמותר בהנאה (רמב"ם שם ט-י, על פי המשנה שם יא ב; טוש"ע שם), אבל אינו לוקה מכת מרדות על אכילתו, שכיון שמותר בהנאה לא החמירו בו (לחם משנה שם), ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה שנשאר (כן משמע מהמשנה שם כא א; טוש"ע שם).

שעות זמניות

שעות אלו הן שעות זמניות, היינו השעות שיש מהן שתים עשרה ביום, ושתים עשרה הלילה, וכשאמרו אוכלים כל ארבע, היינו עד שליש היום, בין שהשנה פשוטה, שהיום קצר, ובין שהשנה מעוברת, שהיום ארוך (מהרי"ל, ערב פסח ב, בשם מהרא"ק; דרכי משה או"ח תמג סק"א, בדעת הרמב"ם; רמ"א שם א, בסתם; חק יעקב שם סק"ז, שכן הסכמת האחרונים)^[10].

בחמץ של תרומה

אף בחמץ של תרומה (ראה ערכו) נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאוכלים כל ארבע, ותולים כל חמש, שכן הדין לדעתם בחמץ רגיל (ראה לעיל. רבי יהודה בפסחים יא ב, ושם כא א).

• ויש אומרים שחולין נאכלים כל ארבע, ותרומה כל חמש - שאסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיכול לאכלם (רש"י שם יא ב ד"ה ותרומה) - ושורפים בתחילת שש (רבן גמליאל במשנה שם יא ב), שהרי בודאי הרוב טועים בין שש לשבע (רש"י שם ד"ה ושורפין). ונסתפקו בתלמוד אם טעמם מפני קדושתה, והוא הדין בלחמי-תודה (ראה ערכו), או מפני שאין אוכלי תרומה מצויים, שאסורה לזרים, לפיכך הוסיפו לה שעה אחת, אבל לחמי תודה שמותרים לזרים, ואוכליהם מצויים - נאכלים כל ארבע, ותולים כל חמש כחולין (ירושלמי פסחים א ה).

ונחלקו התלמודים אם ההלכה כדעה השניה, מפני שהיא מעין שניהם (ראה לעיל. רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק בירושלמי שם) שתי הדעות בחמץ רגיל, כראשונה בתרומה, וכשנייה בחולין (פני משה שם), והלכה-כדברי-המכריע (ראה ערכו. כן משמע מקושית רבא בפסחים יג א); או שההלכה כדעה הראשונה (רב נחמן אמר רב בגמ' שם), שדעה זו אינה מכריעה אלא אומרת טעם בפני עצמו (תשובת רב נחמן בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם)^[11].

של גוי והקדש

אכילת חמץ של גוי והנאה ממנו

איסור אכילת חמץ בפסח נאמר אף בחמץ של גוי (ראה ערכו. מרדכי פסחים תקפז, וטור או"ח תנ, בשם הר"ש משאנץ; רמ"א או"ח תמג א). ואף על פי שבאיסור בל-יראה-ובל-ימצא (ראה ערכו) דרשו: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר (שמות יג ז), שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אין למדים שאור של אכילה משאור של ראיה (פסחים כט א), שיהא מותר באכילה (כן משמע מרש"י שם ד"ה ויליף; ראב"ד בהשגות על המאור שם) או בהנאה (רבי יוסי בירושלמי פסחים ב ב; מסקנת הירושלמי שם, לפי ראבי"ה פסחים תסא, וריב"ש ת; תוספות שם ד"ה בדין, בשם ריב"א; המאור שם), שהרי באיסור אכילה לא נאמר חמצך, אלא חמץ סתם (ראה לעיל: איסור אכילה), בין של ישראל בין של גוי (ריב"ש שם)^[12].

אכילת חמץ הקדש והנאה ממנו

אף בחמץ של הקדש (ראה ערכו) אמרו שאין למדים שאור של אכילה משאור של ראיה (גמ' שם), ואסור באכילה ובהנאה משום חמץ, מלבד האיסור משום נהנה מן ההקדש (כן משמע מתוספות שם).

הנאה מחמץ של גוי והקדש ערב פסח אחר חצות

אף בערב פסח משש שעות ולמעלה (ראה לעיל: בערב פסח) חמצו של גוי אסור בהנאה (רמ"א או"ח תמג א), והוא הדין בחמץ של הקדש, שכן אמרו: אין מביאים תודה (ראה ערכו) בחג המצות - היינו בארבעה עשר - מפני חמץ שבה (פסחים יג ב, וביצה יט ב), לפי שממעט זמן אכילתה, שאינו יכול לאכול החמץ של לחמי תודה אלא עד ארבע שעות (ראה לעיל;:בערב פסח), ומתוך כך בא לידי נותר (רש"י ביצה שם ד"ה לבית).

חימוץ בבצק

שיעור חמץ

בשיעור חימוץ בבצק נחלקו תנאים:

• יש אומרים שכל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו - מתוך פחד (רש"י פסחים מח ב ד"ה ואיזהו) - הוא הנקרא שיאור (חכמים במשנה שם; רבי מאיר בגמ' שם), שיצא מכלל מצה (ראה ערכו), ולכלל חמץ לא בא (רש"י חולין כג ב ד"ה שיאור), והוא בכלל חמץ-נוקשה (ראה ערכו); וכשנסדק, אפילו כקרני חגבים, סדק לכאן וסדק לכאן, הרי זה חמץ גמור, וחייב עליו כרת (רבי מאיר בפסחים שם מח ב, וגמ' שם, בדעתו), וכן הלכה (רמב"ם חמץ ה יג; טוש"ע או"ח תנא ב).

• ויש אומרים שכל שהכסיפו פניו מצה היא, ומותרת בהנאה (רבי יהודה במשנה שם, וחכמים בגמ' שם, לפי חולין שם), אלא שאסורה באכילה מדרבנן (תוספות שם ד"ה אי, ופסחים שם ד"ה ונותנו) משום מראית עין (ראבי"ה פסחים תכ), ואף כשנסדק כקרני חגבים, והוא הנקרא שיאור לדעה זו, אינו חייב עליו כלום (כן משמע מהגמ' שם ושם), או מפני שהוא ספק חמץ ספק מצה, או מפני שהוא "בריה", ואינו לא חמץ ולא מצה (חולין שם), ואינו חייב משום חמץ אלא כשנתערבו סדקיו זה בזה (פסחים שם)^[13].

כשלא נראו בו סימנים

בצק שלא נראו בו סימני חימוץ, ואין שם כיוצא בו, אם שהה כשיעור שיהלך אדם מיל (ראה ערכו), כבר החמיץ וישרף מיד (פסחים מו א; רמב"ם שם ה יג; טוש"ע או"ח תנט ב)^[14], והוא הדין כשאינו בקי בסימני חימוץ, כתבו ראשונים ששיעורו מיל (יראים נב; סמ"ג ל"ת עח; סמ"ק רכב; מרדכי פסחים תר).

ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שלא אמרו שיעור זה אלא כששהה הבצק בלא עיסוק (רבנו חננאל שם; רמב"ם שם; שו"ת הרשב"א א קכד; ר"ן שם מח ב), או באופן שאין מועיל בו עיסוק, כגון שהוא יותר מכשיעור העיסה שהתירו חכמים ללוש לכתחילה (רא"ש שם ג ו, בשם רבנו יונה), שכן אמרו: כל זמן שעוסקות - הנשים האופות את המצות - בבצק, אינו בא לידי חימוץ (תוספתא פסחים (ליברמן) ג ח; גמ' שם מח ב), ואפילו כל היום כולו (רמב"ם שם, ובפירוש המשניות; ר"ן שם, שכן משמע מהתוספתא), וכן הלכה (טוש"ע שם). אלא שלכתחילה לא התירו אף בעיסוק יותר מכשיעור שאמרו חכמים: שלש נשים עוסקות בבצק, אחת לשה, ואחת עורכת, ואחת אופה (ר"ן שם, על פי המשנה שם), ויש להחמיר ולמהר בעשיית המצות, כי יש לחוש שהשהיות יצטרפו לשיעור מיל, או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ (רמ"א שם). וכן אסור לכתחילה להשהותו בלא שום עיסוק, אף על פי שאינו נאסר אלא כשיעור מיל (ריטב"א שם מו א; שו"ע שם). ויתירה מזו כתבו ראשונים שלאחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים, אם יניחו בלא עסק מיד יחמיץ (שו"ת הרא"ש יד ד; רבנו יונה ה ג; שו"ע שם)^[15].

• יש מפרשים שלא אמרו שאינו בא לידי חימוץ על ידי עיסוק אלא כשיעור שאמרו חכמים בשלש נשים (ר"ן ומאירי שם, בשם יש מפרשים; מהר"ם חלאוה שם לט ב), ואף על ידי עיסוק, אם שהה כשיעור מיל - אסור, אלא שמכל מקום אין אומרים שבלא עיסוק יהא נאסר מיד, שזה דבר שאי אפשר הוא, ואינו עולה על הדעת (ריטב"א שם מו א).

• יש מפרשים שיעור מיל שאמרו, שאם שהה בבצק כשיעור מיל יותר ממה שרגיל לשהות כשיעור שאמרו חכמים בשלש נשים, הרי זה אסור (פסקי ריא"ז פסחים ג ד ב).

• ויש מפרשים שלא אמרו שיעור מיל אלא לבצק החרש, שכל שעמד בשיעור זה בלא עיסוק אוסרים אותו, אחר שראינו בו שנתחרש, אבל לא ראינו שנתחרש אין אוסרים אותו עד שיוכרו בו סימני חימוץ (מאירי שם)^[16].

בלתיתה ובישול

לתיתת שעורים

אין לותתים שעורים בפסח (פסחים מ א; רמב"ם חמץ ה ו; טוש"ע תנג ה) היינו לשרותן מעט במים, ולכותשן במכתשת להסיר הקליפה החיצונה כדי שתהא סולתן נקיה (רש"י שם לו א ד"ה לתיתה, ובבא קמא צט ב ד"ה לטחון, וסנהדרין ה ב ד"ה מותר), או לרוחצן יפה מפני העפר והאבק שעליהן (רבנו יהונתן ור"ן ומאירי פסחים שם), משום שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת (שמות יב יז), כלומר היזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ, לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבואו עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חימוץ (רמב"ם שם ח-ט, בנוסחאות מדויקות).

לתיתת חטים

חטים קשות משעורים, ואינן ממהרות להחמיץ (רש"י שם ד"ה הכי קאמר), ונחלקו בהם אמוראים: יש אומרים שמותר מעיקר הדין ללתותם, אבל בעל נפש לא ילתות (רבה בגמ' שם); ויש אומרים שמצוה ללתותם, שנאמר: ושמרתם את המצות (שמות שם), ואם לא שצריך לתיתה - שעכשיו צריך שימור שלא יחמיצו (רש"י פסחים שם ד"ה ואי לאו) - שימור למה (רבא בגמ' שם, במסקנתו).

ואף על פי שמדין התלמוד מותר ללתות חטים, כתבו גאונים וראשונים שאין לנו ללתות כלל, שאין אנו בקיאים בלתיתה (רי"ץ גיאת, עמ' רצז במהדורת יצחק ירנן, בשם רב האי ועוד מספר גאונים; רי"ף שם; רא"ש שם ב כה; טוש"ע או"ח תנג ה), וחוששים שמא ישהו ויחמיצו (רמב"ם שם; סמ"ק רכב)^[17].

עבר ולתת

עבר ולתת שעורים, ונתבקעו מחמת הניפוח, ובודאי ממהרות להחמיץ - אסורות (גמ' שם, ורש"י שם ד"ה נתבקעו); לא נתבקעו - מותרות (גמ' שם), שאף על פי שעשה איסור, לא קנסוהו (גמ' שם מב א)^[18].

ואסורות שאמרו, נחלקו ראשונים אם דינן כחמץ גמור שחייבים עליו כרת (מרדכי שם תקסט, בשם היראים); או שאינן חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ (רא"ש שם), ואסורות מדרבנן (לבוש או"ח תסז ט).

נפלו מים על קמח

נפלו מים על קמח, או שנתלחלח השק שבו הקמח, יאחזו בידו כל מקום מלוחלח עד שיוציא כל הקמח שבשק (רא"ש שם ב כב, שכן ראה מורים הלכה למעשה; טוש"ע או"ח תסו ד)^[19]. ונהגו לאחר מכן לרקד הקמח כולו (ב"ח שם, בשם המהרש"ל)^[20]. ואם אי אפשר לו להוציא כל מקום מלוחלח, כגון שנתלחלח בהרבה מקומות, ירקד כל הקמח (שו"ע שם), ודוקא כל זמן שהוא מלוחלח, אבל אם נתייבש לא מועיל לו ריקוד, שמתפורר ומתערב עם השאר, ואסור לאכלו בפסח, אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח (מרדכי שם תקסט; טוש"ע שם)^[21].

בישול

אף בישול מביא לידי חימוץ (פסחים לט ב), שאף על פי שהחלוט ברותחין אינו בא לידי חימוץ (ראה ערך חליטה), היינו דוקא כשהרתיח המים לפני שנתן הקמח לתוכם, אבל אם נתנו בעוד שהמים פושרים, קודם שירתיחו, הרי הוא מחמיץ (כן משמע מרש"י שם ד"ה אדמבשל). ולכן אין מבשלים חטים במים, כגון ריפות, ולא קמח כגון לביבות, ואם בישל הרי זה חמץ גמור (רמב"ם שם ה ג). ונחלקו ראשונים: האם הוא דוקא שנתבקעו החטים בתבשיל (רמב"ם שם ה ג), אבל לא נתבקעו אינו חמץ גמור של תורה אלא מדברי סופרים (רבנו מנוח שם); או שחטים שנתבשלו דינן כחטים שטבעו, שמתחמצות אף בלא ביקוע (ריטב"א שם מ א, ועבודה זרה סה ב; מאירי שם מ ב, בדעת גאוני ספרד), וכן הלכה (רמ"א או"ח תסז ט, לפי באור הגר"א שם).

שאין באים לידי חימוץ

כשנאפתה מצה

פת שנאפתה מצה אינה באה לידי חימוץ, ואפילו בישלה (פסחים לט ב; רמב"ם חמץ ה ג), וכן שנינו: יוצאים - ידי אכילת-מצה (ראה ערכו) - ברקיק השרוי, ובמבושל שלא נימוח (רבי מאיר בגמ' שם מא א). ודוקא משקרמו פניו בתנור (תוספות מנחות נז ב ד"ה ושמעינן), היינו כל שפורסו ואין חוטים נמשכים ממנו (רש"י פסחים לז א ד"ה וכן; ריטב"א שם, בשם הרא"ה; מרדכי שם תר; תוספות מנחות עח ב ד"ה פורסה), אבל קודם לכן אפשר שיבוא לידי חימוץ (רמ"א או"ח תסא ג)^[22].

קמח מצה

אף קמח של מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה מותר לבשלו (רי"ף פסחים מ ב, על פי הגמ' שם; רמב"ם שם ה; רא"ש שם ב כח; טוש"ע או"ח תסג ג), ואין חוששים שמא יבואו להחליפו בקמח (טור שם).

ונחלקו לשונות התלמוד:

• ללשון הראשונה במקום שיש עבדים שמזלזלים באיסורים - אסור (לשון ראשונה בגמ' שם, ורש"י ד"ה בדוכתא), שמא יערבו בו קמח (מהר"ם חלאוה שם), או שמא יבואו להתיר אף בקמח (טור שם).

• וללשון השניה מותר לעולם (כן משמע מהלשון השניה בגמ' שם).

אף ראשונים נחלקו להלכה: יש פוסקים כלשון הראשונה (מהר"ם חלאוה וריטב"א ומאירי שם; בית יוסף וב"ח שם וט"ז שם סק"ג, בדעת הטור); ויש פוסקים כלשון השניה (בית יוסף וב"ח וט"ז שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש), וכן הלכה (כן משמע מהשו"ע שם)^[23].

מצה שרויה

יש שמחמירים על עצמם ואין אוכלים שום מצה שרויה או מבושלת במים, ואפילו קמח מצה שבושל במים, שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש ויתחמץ על ידי השריה והבישול (ראה שערי תשובה או"ח תס סק"י).

חלוט

החלוט - שחלט הקמח או גרעיני החיטה ברותחים - אינו בא לידי חימוץ (משנה וגמ' פסחים לט ב), שמתבשל מיד קודם שיחמיץ (רמב"ם חמץ ה ג), והרי זה כפת הנאפת בתנור שאינה מחמיצה בשיהוי האפיה (מהר"ם חלאוה שם; שלחן ערוך הרב או"ח תנד ו), אלא שהגאונים אסרוהו לפי שאין בזמן הזה מי שיודע לחלוט (רי"ף שם; רא"ש שם ב כ; טור או"ח תנד ותסא ותסה), הלכך כל מין חליטה אסור (שו"ע או"ח תנד ג)^[24].

קמח שמים דולפים לתוכו

קמח שנפל לתוכו דלף, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ (גמ' שם; רמב"ם שם י; טוש"ע או"ח תסו ו), שטירוד הדלף הנופל תמיד אינו מניחו להחמיץ (רש"י שם ד"ה אינו בא), והוא שעושה טיף כנגד טיף (גמ' שם), היינו שנופלות טיפה אחר טיפה סמוך ותכף, ואין שהות בינתיים (רש"י שם ד"ה טיף), שהרי זה דומה לעיסה, שכל כמה שמתעסקים בה אינה מחמיצה (מאירי שם מח ב; מהר"ם חלאוה שם לט ב)^[25]. והוא הדין דגן, שאם נפל עליו דלף, כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ (רמב"ם שם; סמ"ג עשין עט).

נפסק הדלף ונשתהה כשיעור מיל, הרי זה אסור (רמב"ם שם; סמ"ג שם), וצריך שיאפנו מיד לכשיפסק (ראב"ן פסחים קסב א; ראבי"ה שם תעו; רא"ש שם; טוש"ע שם)^[26], וכן בדגן צריך לטחנו מיד (שלחן ערוך הרב שם טז; משנה ברורה שם ס"ק לב, בשם האחרונים), והיינו לכתחילה, אבל בדיעבד אינו מחמיץ אלא אם כן שהה כשיעור (משנה ברורה שם ס"ק לא, בדעת כמה אחרונים)^[27].

עיסה המוטלת במים צוננים

עיסה המוטלת במים צוננים אינה באה לידי חימוץ (כן משמע מטוש"ע או"ח תנז ב, על פי משנה פסחים מו א ומח ב), שקרירות המים מונעתה מחימוץ (מאירי שם מו א), ומועילה אפילו כל היום, ואף מעת לעת (פרי מגדים או"ח תסז, משבצות זהב, בהקדמה).

מי פירות

מי פירות

עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש - ולא נתן בה מים (רש"י פסחים לה א ד"ה ביין), או שנתן בה מים ואין בהם לבד כדי להחמיץ (ראה להלן) - אין חייבים על חימוצה כרת, לפי שמשקים אלו מי-פירות (ראה ערכו) הם, ואין מחמיצים (גמ' שם) אלא מסריחים (רמב"ם חמץ ה ב), שאין נקרא חמץ בלשון התורה אלא עיסה שנילושה במים ונתחמצה על ידי שאור, או שהניחוה בלא עסק עד שנתחמצה מאליה (שלחן ערוך הרב או"ח תסב א). ומכל מקום אסורה העיסה משום חמץ-נוקשה (ראה ערכו. רש"י שם לו א ד"ה אין; תוספות שם לה ב ד"ה ומי, ומנחות נג ב ד"ה אין), שכן מצינו בלחמי-תודה (ראה ערכו) ושתי-הלחם (ראה ערכו) ומחמץ (ראה ערכו) באיסורים, שנחלקו תנאים אם מי פירות מחמיצים בהם, ולכל הפחות עושים אותם נוקשה (תוספות מנחות שם). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאמרו כן אף אם לא נתן כלל מים בעיסה (רש"י פסחים לה א ד"ה ביין, לפי הר"ן שם; ראב"ד שם), ולדעתם אם נתן בה מים הרי זה חמץ גמור (כן משמע מתוספות מנחות נד א ד"ה אין).

• ויש אומרים שהדברים אמורים בשנתן בה מים, ובזה הוא שאמרו שנעשה חמץ נוקשה, אבל בלא מים אין מי פירות מחמיצים כלל (תוספות פסחים שם, בשם רבנו תם, ותוספות מנחות שם; רא"ש פסחים ב יג), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תסב א)^[28].

לישה בהם מלכתחילה

אם מותר לכתחילה ללוש עיסה במי פירות ולשמרה מחימוץ, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין לשים עיסה בפסח ביין ושמן ודבש (חכמים בפסחים לו א), או לפי שבמי פירות לבד נעשית חמץ נוקשה, ואותו חימוץ ממהרת להחמיץ ואי אפשר לשמרה (רש"י שם ד"ה אין), או שהדברים אמורים במי פירות המעורבים במים, שממהרים להחמיץ יותר מבמים לבד (טור או"ח תסב).

• ויש אומרים שהדבר מותר (רבי עקיבא בגמ' שם, שכן עשה מעשה לפני רבי אליעזר ורבי יהושע), ושאף אם הדבר אסור, ודאי שמותר לקטף (רבי עקיבא בגמ' שם), היינו לטוח פניה לאחר עריכתה במי פירות (רש"י שם ד"ה מקטפין), שהקיטוף דבר מועט הוא ואינו מחמיץ (רא"ש שם ב יג).

אף בדיעבד, אם לש, נחלקו תנאים: יש אומרים תישרף מיד (רבן גמליאל בגמ' שם); ויש אומרים תאכל (חכמים בגמ' שם), שסוברים אפשר לשמרה (רש"י שם ד"ה וחכמים).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאין ללוש לכתחילה במי פירות, ואין לקטף, ודוקא אם מעורב בהם מים (רבנו חננאל שם; רי"ף שם, בשם מקצת רבוותא; המאור שם; רא"ש שם)^[29]. ונחלקו גאונים וראשונים לדעה זו אם עבר ולש - אם ישרף מיד (רי"ץ גיאת פסחים, עמ' שו במהדורת יצחק ירנן; רא"ש וטור שם, בשמו); או יאפה מיד (רי"ץ גיאת שם, בשם רב חננאל; רא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תסב א).

• ויש פוסקים שמותר ללוש במי פירות אף עם מים (רי"ף שם, על פי גמ' שם; רמב"ם שם ה כ; ראב"ד בהשגות על המאור שם; מלחמות לרמב"ן שם), שאין מי פירות ממהרים להחמיץ יותר ממים לבד (מגיד משנה שם).

ובמי פירות ללא מים, נחלקו המנהגים:

• במדינות ספרד המנהג הפשוט הוא ללוש במי פירות בלא תערובת מים, ואין חוששים בהם לחימוץ, שמי פירות אין מחמיצים אפילו שהו כל היום (בית יוסף או"ח תסב א, ושו"ע שם; ברכי יוסף שם סק"ז).

• ובמדינות אשכנז אין נוהגים ללוש במי פירות, ואפילו לקטוף המצות אין נוהגים אלא לאחר אפייתן בעודן חמות (רמ"א שם ד), שמא נתערבו בהן מים (לבוש שם ה; באור הגר"א שם), או שחוששים לכתחילה שמי פירות לבד מחמיצים, וכן ממהרים להחמיץ (באור הגר"א שם)^[30], ואין לשנות, אם לא בשעת הדחק (רמ"א שם).

איסור קטניות

אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד (ראה לעיל: איסור אכילה), אבל קטניות (ראה ערכו), כגון אורז (ראה ערכו), ודוחן (ראה ערכו), ופולים, ועדשים וכיוצא בהם, אין בהם משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחים, וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה, שאין זה חימוץ אלא סרחון (רמב"ם חמץ ה א, על פי פסחים לה א ומנחות ע ב), אלא שמכל מקום כתבו ראשונים שאורז צריכים לנקותו יפה-יפה, לפי שיש בו גרעינים שלא הוסרה קליפתם, וכשמתבשלים עם הקליפה נראים כגרעיני חטה, ומביא עצמו לידי ספק, או להיות לבו נוקפו בכך (מאירי פסחים לה א)^[31].

איסור קטניות

ואף על פי שאין בקטניות משום חימוץ, מכל מקום כתבו ראשונים שנהגו העולם מימי חכמים קדמונים שלא לאכלם בפסח (הגהות סמ"ק רכב; דרשה לפסח לרוקח עמ' 90; רבנו מנוח שם)^[32], ואין זה מנהג בלבד אלא תקנת חכמים (נשמת אדם ב יט), ולכן דינו ככל גזרה (ראה ערכו) דרבנן שהעובר עליה עובר בלא תסור (מהרי"ל, מאכלות האסורות בפסח טז, בשם מהר"ש).

ומספר טעמים לדבר:

• שכיון שקטניות מעשה קדירה, ודגן מעשה קדירה, והם דבר הנדגן (ראה נדרים נה א), וכן עושים מהם פת (ראה בבא מציעא פז א), שמא יבואו להחליף (הגהות סמ"ק שם).

• שמיני חטים מתערבים בהם (דרשה לפסח לרוקח שם; המכתם וריטב"א פסחים לה א; טור או"ח תנג).

• שיש מין קטניות הנקרא "ויצאש", והוא מגרגרים של חיטה שנשתנו בתבניתם וטבעם, על כן אסרו כל קטניות (רבנו מנוח שם).

היכן נתפשט האיסור

בדורות מאוחרים פשט המנהג שלא לאכול קטניות בפסח בקהילות האשכנזים (תרומת הדשן קיג; רמ"א או"ח תנג א), אך לא אצל שאר הקהילות (בית יוסף שם)^[33].

כשלא נפל עליהם מים

לא נהגו איסור בקטניות אלא אם כן נפלו עליהם מים, בענין שכיוצא בו בחמשת מיני דגן באים לידי חימוץ (כן משמע מתרומת הדשן קיג; שלחן ערוך הרב או"ח תנג ה).

ולכן התירו הפוסקים לאפות מצות מקמח קטניות על ידי שימור, כדרך שאופים מצות מקמח דגן, שלא אסרו אלא מה שאסור במיני דגן (חיי אדם קכז א)^[34].

שמן קטניות

אף שמן העשוי מקטניות בכלל האיסור, מפני שלותתים הזרעונים במים (כן משמע מתרומת הדשן שם, ורמ"א או"ח תנג א), אך אם נעשה מקטניות בלא שיפול עליו מים, דינו כשאר קטניות, ומותר (מהרש"ם א קפג; אורח משפט קט-קיד).

בהנאה

לא נהגו איסור בקטניות אלא באכילה בלבד, אבל בהנאה מותרים, כגון להדליק בשמן הנעשה מהם (תרומת הדשן שם; שו"ת מהרי"ל כה; רמ"א או"ח תנג א)^[35], ואין איסור להשהותם בביתו (תרומת הדשן שם; רמ"א שם)^[36], וכן אין אוסרים תערובתם במשהו, כחמץ גמור (תרומת הדשן שם; רמ"א שם)^[37].

שומשום ותירס

מלבד אורז ודוחן ופולים ועדשים, הוזכרו בכלל איסור קטניות אף שומשמין (תרומת הדשן שם), וכן מינים הנקראים טטרקי (שו"ת מהר"ם לובלין עח, בשם המנהגים; מגן אברהם תנג סק"א) - ובימינו נקרא כוסמת - וכן חיטי תוגרמה (חק יעקב שם סק"א), הנקראים בימינו תירס.

חרדל ושאר מיני זרעים

חרדל, אף על פי שאינו מין קטניות, הוא בכלל האיסור, לפי שהוא דבר הנדגן (הגהות סמ"ק שם; תרומת הדשן שם; רמ"א או"ח תסד א), וגידולו בשרביטים כקטניות (ט"ז או"ח תנג סק"א), וכן שמן העשוי מזרעי פשתן וקנבוס יש אוסרים אותו לפי שהם דבר הנדגן (שו"ת מהרי"ל כה; תרומת הדשן שם). מטעם זה יש האוסרים אף "זאנן בלום", והוא צמח שעליו נוטים לצד השמש - ונקרא בימינו חמנית - שזורעים ממנו שדות כמו מפשתן וחרדל ונדגן כמותם (מרחשת א ג)^[38]. אבל שאר מיני זרעים (ראה ערכו), כגון השבת והכסבר וכיוצא בהם, אין נוהגים בהם איסור (כן משמע מהרמ"א או"ח תנא ג, וביאור הגר"א שם, ושלחן ערך הרב שם ד), שלא נהגו איסור אלא במיני קטניות שהתבשיל הנעשה מהם מתחלף בתבשיל הנעשה ממיני דגן שהם דומים זה לזה, ששניהם נקראים מעשה קדירה (ראה לעיל. שלחן ערוך הרב שם).

כמון

כמון, הנקרא "קימל" - יש אוסרים, ככל דבר הנדגן (שו"ת מהרי"ל כה); ויש מתירים (שו"ת מהרי"ל שם, בשם הר"ם מערזבורג), לפי שעשוי לריח, ואין לחוש בו להחלפה (מנהגים (טירנא) פסח, הגהות מנהגים פה).

קפה

גרעיני קפה, הגדלים באילן ועושים מהם משקה, כתבו אחרונים שאין לחוש בהם להחלפה, ואין לאסור במקום שנהגו היתר (מור וקציעה תנג; פרי מגדים או"ח תנז, משבצות זהב סק"א)^[39].

תפוחי אדמה

תפוחי אדמה אינם בכלל איסור קטניות, שהרי גדולים הם, ולכן אין בהם תערובת תבואה (פרי מגדים שם), אלא שיש מקומות שנהגו בהם איסור (פרי מגדים שם; נשמת אדם ב כ, שכן המנהג באשכנז), לפי שעושים מהם קמח (נשמת אדם שם). ומותר לאפות פת מקמח תפוחי אדמה, אף שצורתו כפת של חמץ, ואין לחוש למראית עין (קונטרס אבני זכרון בשו"ת ארי דבי עילאי י).

בוטנים

באגוזי אדמה - שקוראים "בוטנים" (מערכי לב (צירלסאהן) קיז) - נחלקו המנהגים: יש נוהגים שלא לאכלם (מלמד להועיל פח, שכן המנהג בירושלים; מקראי קודש (פראנק) ב עמ' רה); ויש הנוהגים לאכלם (אגרות משה או"ח ג סג, שכן המנהג בהרבה מרומות).

לפתית

"ריבס" - הנקרא בימינו לפתית, או כרוב הלפת, והוא צמח שזרעיו אינם ראויים למאכל אדם, ובדורות האחרונים למדו להפיק מהם שמן, וכן חומר הנקרא לציטין, המחבר יחד בין מים לשמן - נחלקו הפוסקים האם הם בכלל איסור קטניות, שזרעיו גדלים בתרמילים כמו קטניות (אבני נזר או"ח שעג), ועוד, שהזרעים הללו גדלים בשדות שבהם גידלו חיטה בשנים קודמות, ויש לחוש שגרעיני החיטה יתערבו בהם (באהלה של תורה ב סז); או שאינם בכלל האיסור, שאין להוסיף לגזרות חכמים מה שלא נכלל בגזרה, ומכיון שאיננו אכיל, ולא הפיקו ממנו בימיהם שמן, אין לאוסרו (אגרות משה או"ח ג סג).

קנולה

השמן המכונה בימינו "שמן קנולה", הוא שמן שהצליחו להפיק בדור האחרון מזרעי הכרוב השמן, והוא צמח שזרעיו אינם ראויים למאכל אדם, דינו כשמן המופק מהלפתית (ראה לעיל. בנתיב החלב ב ט)^[40].

הערות שוליים