מיקרופדיה תלמודית:ה(הידיעה הכינוי)

הגדרה^[1] - אות ה הכתובה בתורה לפני איזו מלה כה' הידיעה, או לאחריה כה' הכינוי לנקבה, באה ללמד איזה דין.

ה' הידיעה

ה' הידיעה נדרשת לפעמים למיעוט ולפעמים לריבוי, והכל נדרש לפני הענין (תוספות סוכה מג א ד"ה הראשון), והרבה תיבות נדרשות בפנים שונות, דבר והיפוכו, כפי הענין וכפי מקומו (באר שבע הוריות ה א)^[2], ויש מקומות שנחלקו בהם תנאים אם דורשים מהה' ריבוי או מיעוט (ראה סוטה יז א).

יש מקומות שנחלקו תנאים אם דורשים את ה' הידיעה (ראה ברכות יג א), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהתנאים שאינם דורשים בכל מקום הה', הרי זה לפי שסוברים שדרכו של מקרא לדבר כך (רש"י קדושין טו א ד"ה לא דריש).

• ויש אומרים שאם מוצאים מה לדרוש - לדברי הכל דורשים, והסוברים במקומות מיוחדים שאין לדרוש, הרי זה לפי שלא מצאו שם שום דרשה (שיטה מקובצת בבא קמא סג ב, בשם שיטה), שדרשה פשוטה לדברי הכל דורשים, אבל כשהדרשה אינה פשוטה, לפי שהיא מוציאה ממשמעות הכתוב, או ממשמעות הפשוטה של דרשה אחרת, בזה הוא שחולקים התנאים אם אומרים שהה' נכתבה כאן משום דרך הלשון בלבד, או שאף כאן דורשים את הה' (טורי אבן מגילה יז ב).

ומהאחרונים יש שכתב שלדברי הכל דורשים ה' לעולם, וכשאמרו במקומות מיוחדים: ה' לא דרשו, הכוונה שלאותה דרשה האמורה שם אינם דורשים, אלא יש להם איזו דרשה אחרת (באר שבע הוריות שם).

למיעוט

למיעוט באה דרשת הה' בשני אופנים:

• כשהיא באה לייחד את הדין על הדבר העיקרי והחשוב ביותר מהדברים הנקראים בשם זה.

• כשבאה למעט דברים אחרים, שאפשר היה ללמדם באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן.

לייחד את הדין

החשיבות שבדבר העיקרי, שהה' באה לייחד אותו, ישנה במספר אופנים:

• מצד טבעו, כגון: וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ (דברים יח ג), המיומן שבזרוע, זה של ימין (חולין קלד ב).

• מצד דיניו, כגון: וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה (ויקרא ד טו) שנאמר בפר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו), שהם המיוחדים שבעדה (תורת כהנים ויקרא, דבורא דחובה פרק ו א; סנהדרין יג ב), שהם סנהדרין גדולה (רש"י שם ד"ה מיוחדין).

• מצד היותו ראשון לדברים האחרים, כגון: וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה (ויקרא ו ה), העולה הראשונה - האמורה תחילה לכל העולות בפרשת קרבנות שבתורה (רש"י פסחים נח ב ד"ה העולה)^[3] - מלמד שתמיד של שחר קודם לכל (גמ' שם).

• מצד היותו מבורר, כגון: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ (שמות טז ה), הששי משמעו המבורר שהוא חול (תוספות עירובין לח ב ד"ה ואין), ומלמד שחול מכין לשבת, ואין יום טוב מכין לשבת (גמ' שם).

• להשאירו כפי שהיה כבר, ולמעט שינוי ממצבו הקודם, כגון: מִדַּם הַפָּר (ויקרא ד ה), הפר שהיה כבר (זבחים כה ב), שלא נשתנה משעת שחיטה לשעת קבלה (רש"י שם ד"ה שהיה כבר).

• שיהיה כאותו האופן שכתוב בפרשה, ולא באופן אחר, כגון: הַמִּזְבֵּחַ (שמות כז א), שמשמעו כשהוא כן הוא שנקרא מזבח, ואם לא - לא (זבחים סב א, ורש"י ד"ה כל מקום).

• למעט מה שלא הוזכר בפרשה, כגון: וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה (ויקרא א ד), עולה זו טעונה סמיכה, ואין עולת העוף טעונה סמיכה (תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה, פרק ד ז).

למעט דברים אחרים

הה' בתורת מיעוט שלא נלמד הדין האמור כאן גם במקומות אחרים, ישנה במספר אופנים:

• כשהיא באה למעט שלא נלמד בקל-וחומר (ראה ערכו), כגון: הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה (דברים כא ו), זאת בעריפה, ואין אחרת בעריפה, שלא נלמד לפרה אדומה שכשרה בעריפה בקל וחומר מעגלה ערופה, שלא הוכשרה בשחיטה והוכשרה בעריפה, כל שכן פרה שהוכשרה בשחיטה (חולין כג ב - כד א).

• כשהיא באה למעט שלא נלמד בבנין-אב (ראה ערכו), כגון: הָעֲרוּפָה (דברים שם), זו ולא אחרת כזו (זבחים מו א, ורש"י ד"ה הערופה), שלא נלמד מכאן שדבר שנעשית מצותו אסור בהנאה, כשם שעגלה ערופה אסורה לאחר עריפתה (גמ' שם).

• כשהיא באה למעט שלא נלמד בהיקש (ראה ערכו), כגון: וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד (שמות כא ה), העבד ברציעה ולא האמה, שלא נלמד בהיקש מהכתוב: וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן (דברים טו יז), שהוקשה האמה לעבד (ספרי ראה קכב; קדושין יז ב).

• כשהיא באה למעט שלא נלמד מריבוי שבא באותו פסוק שמרבה בכל האופנים, כגון: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (ויקרא כג מ), שמהריבוי של ביום, שהוא מיותר, דרשו לרבות אפילו בשבת, ובאה הה' של הראשון למעט, שאינו דוחה את השבת אלא יום טוב הראשון בלבד (סוכה מג א, ורש"י ד"ה ביום וד"ה הראשון).

כשב' שימושית מחסרת את ה' הידיעה

אף ה' הידיעה כשהיא חסרה, מפני שבאה אחרי ב' שימושית, נדרשת למיעוט, כגון: וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז יג), מלמד שצריך ליתן עפר למטה ועפר למעלה (ביצה ז ב).

לריבוי

לריבוי באה דרשת הה' בדינים מרובים, כגון: הָאֶזְרָח (ויקרא טז כט) האמור בעינוי יום הכפורים, והָאֶזְרָח (שם כג מב) האמור במצות סוכה, לרבות נשים לעינוי, וגרים לסוכה (סוכה כח א-ב)^[4].

להיקש

ה' הידיעה יש שבאה לשם היקש, להשוות לאותה המילה שבאה בה הה', כגון: וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה (ויקרא יד ז), מה שדה מותרת, אף זו - צפור מצורע המשולחת - מותרת (ראה ערך צפרי מצורע. קדושין נז ב).

למספר דרשות

ראשונים כתבו שה' יתירה, יש שהיא נדרשת לכמה דרשות (רש"י חולין קכו ב ד"ה הטמאים, על פי הגמ' שם וקיב ב וקכב ב ומעילה יז א)^[5]. - ה' הכינוי

ה' שבאה בסוף המלה לכינוי נקבה ובדגש - מפיק ה' - נדרשת במספר אופנים:

• למיעוט גוף אחר, וכאילו נאמר זאת ולא אחרת, כגון: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ (דברים כד א), זו נקנית בביאה, ואין אמה העבריה נקנית בביאה (קדושין ט ב)^[6].

• להורות שיהיה הדבר שלם, ולמעט שלא יהיה חסר, כגון: מִסָּלְתָּהּ (ויקרא ב ב), שאם חסר סלתה כל שהוא - פסולה (תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה, פרשה ט ח; מנחות ט ב).

• להורות שהדבר נעשה בעל כרחו של מקבל הפעולה, כגון: וְיִבְּמָהּ (דברים כה ה), בעל כרחה (יבמות ח ב)^[7].

כשנכתב עם מפיק ונדרש כאילו אינו, ולהיפך

יש שדרשו מפיק ה' כאילו כתוב בלא מפיק, באופן שהיא לא מקבלת הפעולה אלא הפועלת, כגון: וְשִׁלְּחָהּ (דברים כד א), מלמד שהאשה עושה שליח (קדושין מא א) לקבל את גיטה, ואנו קוראים ושלחה, בלא מפיק ה' (רש"י שם ד"ה מלמד).

ויש להיפך, שכתוב בלי מפיק ה' ודרשו כאילו כתוב במפיק, כגון: הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה (במדבר ו יט), שביאורו בשל לה, במפיק ה', כלומר כמו שהיא (תוספות חולין צח ב ד"ה אין, על פי הגמ' שם).

כשצריך להיות אם מפיק ואין

במקום שלפי הלשון היה צריך להיות מפיק ה' וכתוב בלא מפיק, דרשו הדבר במובן שלילי - כאילו כתוב לא (רש"י במדבר לב מב, בשם רבי משה הדרשן) - כגון: וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ (במדבר שם), מלמד שלא עמד לה אותו השם (רות רבה ה ה; רש"י שם, בשם רבי משה הדרשן)^[8].

הערות שוליים