מיקרופדיה תלמודית:הכרזה א (מכירת נכסים)

הגדרה^[1] - חובת פרסום מכירת נכסים על ידי בית-דין, או אפוטרופוס, כדי להרבות במחירם

בהדיוט

עניינה

שום היתומים - מכריזים (משנה ערכין כא ב), והיינו שבית דין היורדים לנכסי יתומים למכרם, כדי לפרוע חוב אביהם, שמים את הקרקע, ומכריזים עליה שעומדת למכירה (רמב"ם מלוה ולוה יב ח; טוש"ע חושן משפט קט א), כדי שישמעו בני אדם ויבואו לקוחות רבים וירבו במחירם (על פי רבינו גרשום שם), ולא בנכסי יתומים בלבד אמרו, אלא כל הנכסים שבית דין מוכרים, צריכים להכרזה קודם שימכרו (תוספות שם ד"ה שום; רמב"ם מלוה ולוה כב ו,ט; טוש"ע חו"מ קג א^[2]).

זמני ההכרזה בנכסי יתומים

בזמני ההכרזה של יתומים נחלקו תנאים: חכמים (סתם משנה בערכין כא ב) ורבי מאיר אומרים שלשים יום (משנה שם, וברייתא שם כב א); רבי יהודה וחכמים אחרים אומרים ששים יום (ברייתא שם). הלכה כרבי מאיר (גמרא שם; רמב"ם מלוה ולוה יב ח; טוש"ע חו"מ קט א).

שלשים יום שאמרו הם דוקא אם באו להכריז ימים רצופים, אבל אם מכריזים בשני ובחמישי בלבד, צריך ששים יום (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואף שאין בששים יום אלא שמונה עשר ימי הכרזה, מכל מקום כיון שנמשך הדבר זמן מרובה שומעים בני אדם (גמרא שם), ויש קול לדבר כאילו הכריזו שלשים יום רצופים (סמ"ע שם סק"א). יש מן הראשונים שכתבו שטוב יותר להכריז ששים יום בשני וחמישי משלשים יום רצופים, שעל ידי שמתארך הזמן מתפרסם הדבר יותר (פירוש המשניות לרמב"ם ערכין שם, וברטנורא שם).

ומכריזים בשני ובחמישי מפני שהם ימי כניסה, שהעם מתקבצים בבית הכנסת לקריאת התורה, ואף שבשבת העם מתקבצים יותר, כתבו גאונים שאסור להכריז בשבת אפילו על נכסי יתומים, משום מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיה נח יג. תשובות רב האי גאון מכתבי יד באוצר הגאונים כתובות תשפה, וראה תשובות הגאונים הקצרות קמה); ויש שלמדו זכות על הנוהגים להכריז בשבתות על מכירת בתים וקרקעות, ואפילו שלא בנכסי יתומים, מפני שההכרזות הן כצרכי רבים שהותרו בשבת (כנסת הגדולה או"ח שו הגהות בית יוסף^[3]).

יותר משלשים יום

שלשים יום שאמרו הוא כדי לייפות כחם של יתומים - שבתוך כך יבואו המוסיפים על המקח (פני משה) - אבל אין מכריזים יותר משלשים יום, לפי שמכאן ואילך אתה מרע כחם (ירושלמי כתובות יא ו), שאם נמשכת ההכרזה יותר ואין אדם מוסיף, יש לחשוש שמא גם הראשון יחזור בו (תשובות המיוחסות נא; קרבן העדה ופני משה שם).

זמני ההכרזה בנכסים שאינם של יתומים

בזמני ההכרזה של מכירת נכסי בעל חוב אחר, לא של יתומים, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאף שם צריכים שלשים יום, בין בטורף מלקוחות נכסים משועבדים, ובין בגובה מהלוה בעצמו נכסים בני חורין (סתימת דברי תוספות בערכין כא ב ד"ה שום; בעל התרומות ג חלק ב סי' ב וסי' ז; טור חו"מ קג; רמ"א בשו"ע שם א, בשם יש חולקין), שכל שנמכר שלא מדעת הבעלים על פי בית דין צריך שומא והכרזה כמו בשל יתומים (טור ורמ"א בשו"ע שם. וראה סמ"ע צח ס"ק יט)^[4].
• יש סוברים שדוקא בטורף שדה מלקוחות, שקנו מן הלוה, מכריזים שלשים יום, כדרך שמכריזים על נכסי יתומים, אבל בגובה מנכסים בני חורין, מכריזים כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפים (רמב"ם מלוה ולוה כב ו בבני חורין והלכה במשועבדים; המחבר בשו"ע חו"מ צח ט וקנ א, וראה במגיד משנה שם הטעם).
• ויש סוברים שאין צריך להכריז שלשים יום אלא ביתומים בלבד, אבל בנכסי שאר בני אדם מכריזים כפי המנהג שנוהגים באותו מקום, ולא כתבו לחלק בין נכסים בני חורין למשועבדים (העיטור אות ש שומא, ואות ב בקורת, בשם איכא מאן דאמר; ספר השטרות לר"י ברצלוני שטר סו, בשם איכא מאן דאמר).

ביורשים גדולים

יורשים גדולים, יש סוברים שדינם כיתומים קטנים, וצריכים הכרזת שלשים יום כשבית דין מגבים מנכסיהם (חלקת מחוקק קד סק"א לדעת הרמב"ם); ויש סוברים שלא אמרו אלא ביתומים קטנים - פחותים מבני שלש עשרה שנה (ראה רשב"ם בבא בתרא לג א ד"ה אמר ליה, וכן הוא בשו"ת מבי"ט א קכב, וראה ערך נכסי יתומים) - אבל ליורשים גדולים אין בית דין עושים הכרזה כי יטרחו בעצמם (פסקי תוספות ערכין סי' סא; שו"ת מבי"ט שם).

מכריזים בבוקר ובערב

מכריזים בבוקר ובערב (משנה ערכין כא ב; רמב"ם מלוה ולוה יב ח; טוש"ע חו"מ קט א), בשעת יציאת פועלים ובשעת כניסת פועלים (ברייתא בגמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), כדי שהרוצה לקנות יוכל לומר לפועלים לכו סיירוה בשבילי, ושיזכור בעל הבית מה שאמר להם, ויוכל לילך ולשאלם אם יפה היא (רב יהודה אמר רב בגמרא שם).

• יש מפרשים יציאת פועלים היינו בבוקר כשיוצאים מבתיהם למלאכתם, וכניסת פועלים היינו בכניסתם לבתיהם בערב, כדי שיזכור בעל הבית מה שאמר להם בבוקר וילך וישאלם (רש"י ערכין שם^[5]).
• ויש מפרשים יציאת פועלים היינו בערב ביציאתם ממלאכתם, וכניסת פועלים היא בבוקר בכניסתם למלאכתם (תוספות ערכין שם ד"ה בשעת, וגירסת שיטה מקובצת ברש"י שם; רמב"ם מלוה ולוה שם, וערכין ד כז), כדי שישמע בעל הבית הכרוז ויאמר לפועלים שנפטרים ממנו בערב שילכו לבקר את השדה, ובבוקר כשישמע את הכרוז יזכור מה שאמר לפועלים אמש וילך וישאלם (תוספות ושיטה מקובצת שם. וכן כתבו הסמ"ע שם, והתוספות יום טוב ערכין, שם בדעת הרמב"ם^[6]).

נוסח ההכרזה וביאורו

נוסח ההכרזה היא: שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומה, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח, על מנת ליתן לאשה בכתובתה, ולבעל חוב את חובו (ברייתא בערכין כא ב^[7]; רמב"ם מלוה ולוה יב ח; טוש"ע חו"מ קט א, ואהע"ז קד א).

כך היא יפה - יש מפרשים שכך וכך היא עושה תבואה, וכך היא שומה - היינו בכך וכך שמאוה בית דין (רש"י ערכין שם ד"ה כך); ויש מפרשים כך היא יפה - שכך רוצים בני אדם ליתן בה, וכך היא שומתה - שעשו לה בית דין (ספר המקח לרב האי גאון שער ו; רמב"ן בשמו בתשובתו שבבעל התרומות שער ג ב ד; מגיד משנה מלוה ולוה שם) יותר ממה שפוסקים עליה הרוצים לקנותה, ומודיעים הכל כדי שיקפצו בני אדם עליה (רמב"ן שם).

ומכריזים לאיזה צורך מוכרים - לכתובת אשה או לבעל חוב - לפי שיש שרוצה יותר לקנות בשביל פרעון בעל חוב, שאינו מדקדק במטבעות - ונוטל זוזים שבורים וכיוצא, שהסוחרים אינם מקפידים בכך (רש"י שם ד"ה על) - ויש שרוצה יותר בכתובת אשה, שיוכל לפרוע לה מעט מעט (גמרא שם ורש"י ד"ה על), שאשה אינה יודעת להתעסק במעות, ואינן צריכות לה אלא להוצאה (ר"ן כתובות ק ב).

שמים את הקרקע קודם ההכרזה

קודם ההכרזה שמים בית דין מאותה קרקע למלוה כשיעור חובו, ואחר כך מכריזים עליה (רמב"ן בבעל התרומות שער ג ב ד, וראה ראיותיו שם; רמב"ם מלוה ולוה יב ח; טוש"ע חו"מ צח ט, ושם קט א), ועושים השומא לפי הזמן ולפי הקרקעות הנמכרים עכשיו באותה מדינה (רמב"ן שם; טוש"ע שם קג א^[8]. וראה ערך שומא).

יש מן הראשונים סוברים שאם רוצה המלוה לעכב השדה לעצמו ולקבלה בחובו באותה שומא ששמאוה בית דין אין צריך להכריז, ומחליטים אותה לו (תוספות ערכין כא ב ד"ה כך), וכן אמרו בירושלמי שאין צריך להכריז אלא כשלא מצאו שומן, אבל מצאו שומן - מחליטים (ירושלמי כתובות יא ו), כלומר אין צורך להכריז שלשים יום אלא כשלא מצאו מי שנותן כשומת הבית דין, אבל אם מצאו מי שיתן כך מחליטים לו מיד את השדה ואין צריך להכריז על כך (רמב"ן בבעל התרומות שם^[9]).

ויש חולקים וסוברים שדעת הבבלי היא שאפילו מצאו כדי שומתם, או שהמלוה בעצמו רוצה לקבל בכדי השומא, חייבים להכריז שלשים יום (רמב"ן בבעל התרומות שם, וכן דעת הטור שם קג, ראה בית יוסף שם ז^[10]).

על כתיבת שטר אדרכתא לפני ההכרזה ושטר הכרזה - הנקרא אגרת בקורת - אחר שהחליטו את הקרקע ללוקח בהכרזה, ראה ערך אגרות בית דין.

בהקדש

עניינה וזמן ההכרזה

שום ההקדש - גזבר המוכר קרקע של הקדש (רש"י) שהיתה שדה מקנה אצל המקדיש, שהיא נפדית בדמים שהיא שוה (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא ערכין ו א. וראה ערך פדיון הקדש) - מכריזים ששים יום (משנה ערכין כא ב; רבי מאיר וחכמים בברייתא שם כב א); רבי יהודה אומר תשעים יום (ברייתא שם).

ההלכה היא שמכריזים ששים יום רצופים (רמב"ם ערכין ד כז) בבוקר ובערב (משנה שם; רמב"ם שם).

ואין חוששים שמא על ידי שימשכו ימי ההכרזה יורע כח ההקדש, כי שמא יחזור בו מי שרצה ליקח, כדרך שחוששים בנכסי יתומים (ראה לעיל: בהדיוט; יותר משלושים יום), לפי שהקדש תופס ראשון-ראשון - ואין המעלה בדמיו יכול לחזור בו, באופן שיהיה הפסד להקדש (קרבן העדה ופני משה על הירושלמי. וראה ערך פדיון הקדש) - ומכל מקום דיו להקדש שיהא כפלים מהדיוט, ואין צריך להכריז יותר מזה (ירושלמי כתובות יא ו, וראה תשובות המיוחסות נא). ההכרזה בקרקע ששים יום היא מדרבנן (קרית ספר על הרמב"ם ערכין סוף פרק ד).

מטלטלין

מטלטלין של הקדש אינם צריכים הכרזה ששים יום, ומוכרים אותם מיד (תוספות ערכין כד א ד"ה אין להקדש; רמב"ם ערכין ג יט-כ), לפי שבמטלטלים חוששים שמא יגנבו בינתיים (תוספות שם^[11]), ואף שאין מכריזים עליהם ששים יום, כדרך שמכריזים בקרקעות, אבל מכריזים עליהם בפני כל הבאים לפדות (רמב"ם ח ג בפדיון מטלטלים של הקדש).

שמים את הקרקע קודם ההכרזה

קודם ההכרזה שמים את הקרקע, ואחרי השומא - מכריזים (ירושלמי כתובות יא ו; רמב"ם ערכין ד כז, וראה שם ז טז), וכתבו ראשונים שאין מוכרים אותה אלא אם כן מצאו לוקחים כפי שומתם (רמב"ן בתשובתו שבבעל התרומות שער ג ב ד); מצאו שומן - מחליטים (ירושלמי כתובות שם), שאם מצאו מי שנותן בה כדי שומתם ששמו בתחילה, מחליטים לו, ואין צריך להשלים ימי ההכרזה (רמב"ן בבעל התרומות שם, וראה קרבן העדה ופני משה שם. וראה לעיל: בהדיוט; שמין את הקרקע קודם ההכרזה), וראשונים כתבו שאף שמצאו כפי שומתם, משלימים ימי ההכרזה, שמא יבוא אחר ויעלה בדמים (ראה רמב"ן שם, וראה לעיל, שם).

ויש שכתב בדעת ראשונים שבהקדש אין צורך בשומא כלל אלא הכרזה בלבד (שיטה מקובצת כתובות ק ב ד"ה ועד כמה בדעת רש"י).

על סדר הפדיון כשאחד מהקונים בשעת הכרזה חזר בו, וכן על ההבדל בין שהמקדיש בעצמו פודה או שאחרים פודים, ראה ערך פדיון הקדש.

כשאין מכריזים

יש דברים, שאין מכריזים עליהם, ומקומות וזמנים, שאין מכריזים בהם.

דברים שאין מכריזים עליהם

אלו דברים שאין מכריזים עליהם: העבדים, והמטלטלין, והשטרות - העבדים שמא ישמעו ויברחו, מטלטלין ושטרות שמא יגנבו (כתובות ק ב; רמב"ם מלוה ולוה יב יא; טוש"ע חו"מ קג ב, ואהע"ז קד ד) כשנאספים לראותם כדי ללקחם (רש"י שם ד"ה שמא).

על סדר מכירתם באופן שלא יהא נזק ליתומים, ראה ערך נכסי יתומים.

מקומות שאין מכריזים בהם

יש מקומות שנהגו למכור אפילו קרקע שלא בהכרזה (כתובות ק ב; טוש"ע חו"מ קט ג), כגון נהרדעא שמעולם לא עשו בה אגרת בקורת - כתב הכרזה של מכירת קרקעות על ידי בית דין (ראה ערך אגרות בית דין כרך א) - משום שבנהרדעא היו מבזים את הקונים נכסים במכירת בית דין, וקוראים להם בלשון גנאי "בני אוכלי נכסי הכרזה", מפני שהמכירה נעשית מתוך לחץ של הנושים, ובדרך כלל הקונים קונים בזול מחמת כך, וקורים להם אוכלי שדות הכרזה (גמרא שם, ורש"י ד"ה משום, וראה טור שם וסמ"ע ס"ק טו), או שהיו מבזים את המכריזים שנוטלים שכר על שהיו מכריזים (לשון אחר ברש"י מהדורא קמא בשמיטה מקובצת שם; מאירי שם).

וכתבו ראשונים שלאו דוקא אותה טענה של נהרדעא, אלא בכל מקום שיגיע בהכרזה נזק וקלקול ליתומים - אין מכריזים, וכל מקום שנהגו שלא להכריז ולא נודע טעמו של דבר למה נמנעו מלהכריז מסתמא לא בטעות נהגו ובדין נמנעו (רשב"א בתשובות המיוחסות נא, והובא בקיצור בבית יוסף שם סוף סימן קט).

זמנים שאין מכריזים בהם

זמנים שאין מכריזים הם: כשמוכרים בשביל פרעון מס המלך, או למזונות, או לקבורה (כתובות ק ב; רמב"ם מלוה ולוה יב יא; טוש"ע חו"מ קט ג, ואהע"ז קד ג), לפי שהדבר נחוץ (רמב"ם שם; טוש"ע אהע"ז שם) אין להשהות המכירה בשביל ריוח היתומים פן יכעס שוטר המלך, וכן משום חסרון מזונות, ומשום בזיון המת (רש"י בבא מציעא קח ב ד"ה בלא אכרזתא).

• למזונות שאמרו, היינו בין שבית דין מוכרים מנכסי יתומים בשביל מזונות האלמנה (תוספות בבא מציעא קח ב ד"ה מזבנינן; רמב"ם אישות יח כ; טוש"ע אהע"ז צג כה), או היתומים (רש"י כתובות פז א ד"ה ולמזוני), או למזון הבנות וכסותן (תוספות בבא מציעא שם; רמב"ם שם יט יא; טוש"ע שם קיב ו), ובין כשמוכרים נכסיו של אדם שהלך למדינת הים לצורך מזונות אשתו (רמב"ם שם יב טז; טוש"ע שם ע ה).

• לקבורה, היינו שמוכרים לקבורת המת או היתומים (רש"י כתובות פז א ד"ה ולקבורה), או לקבורת האשה, כשבעלה במדינה אחרת (תוספות בבא מציעא שם; רמב"ם אישות יד כד; טוש"ע שם פט ג), ואף שדבר פשוט הוא שאין להניח את המת מוטל באשפה כל ימי ההכרזה, מכל מקום הוצרכו לומר שלקבורה אין צריך הכרזה, שאפילו לוו לצורך קבורה, ואחר כך מוכרים כדי לפרוע - אין מכריזים, שלא תהא מכשילו לעתיד (תוספות בבא מציעא שם בתירוץ א, וראה שם תירוץ נוסף).

אבל מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים, ובית דין יורדים לנכסים ומוכרים כדי לפדותה, צריכים הכרזה (רמב"ם שם יד כ; טוש"ע אהע"ז עח ד^[12]), וכתבו אחרונים שבמקום שיהיה חשש שתהיה מוחלטת בשביה על ידי עיכוב ההכרזה ודאי שמוכרים בלי הכרזה, והדבר תלוי בראות עיני בית דין (בית יעקב לכתובות, בחידושיו לשו"ע שם).

מכירה לשאר צרכי יתומים

כשמוכרים קרקעות היתומים בשביל שאר צרכי היתומים שהאפוטרופוס רשאי למכור קרקע בשבילם (ראה ערך אפוטרופוס כרך ב), נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שצריכים הכרזה (רש"י במהדורא קמא בשיטה מקובצת כתובות פז א, וכן דעת תוספות כתובות שם ד"ה לכרגא בדעת רש"י; רבינו גרשום ערכין כא ב לפרנסה או לכסות^[13]) שלשים יום (רבינו גרשום שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים), ובשביל מזונותיהם בלבד הוא שאין צריך הכרזה (ראה רש"י שם פז א, וראה לעיל).

• יש חולקים וסוברים שכל שמוכרים אפילו בשביל שאר צרכי היתומים אינם צריכים הכרזה, ולא הוצרכו לומר שבשביל שלשה הדברים - מס ומזונות וקבורה הנ"ל - מוכרים בלי הכרזה אלא שלאלו דברים מוכרים אפילו לצורך האשה והבנות (תוספות כתובות שם; רמב"ן (הנדפס ע"ש הרשב"א) שם צט ב; ריטב"א שם ד"ה לכרגא).

• ויש שסוברים שאפילו כשלוו לשאר צרכי היתומים, ובית דין או אפוטרופוס מוכרים לפרוע מה שלוו, מוכרים ופורעים בלא הכרזה, שכל שמוכרים לצרכי היתומים לא שייך בו הכרזה (רמב"ן שם; טוש"ע חו"מ קט ד, ושם קי ח. וראה אהע"ז קד ג), ושלשה דברים שאמרו הוא שאף שלוה אביהם לצורך זה מוכרים בלי הכרזה (רמב"ן שם).

באלמנה המוכרת שלא בבית דין

אלמנה המוכרת מנכסי יתומים שלא בבית דין, אינה צריכה הכרזה (כתובות צח א; רמב"ם אישות יז יג, ושם יח כ; טוש"ע אהע"ז צג כה, ושם קג א), שאין הכרזה אלא למכירת בית דין (מאירי כתובות שם).

יש מן הראשונים סוברים שדוקא במוכרת למזונות, אבל במוכרת לכתובתה צריכה הכרזה (מאירי שם בשם יש מפרשים), אבל רוב הראשונים סוברים שאף המוכרת לכתובתה אינה צריכה הכרזה, כל שמוכרת שלא בבית דין (מאירי שם, בדעת הרמב"ם אישות יז יג. וראה שם במגיד משנה; טוש"ע אהע"ז קנ א^[14]), וטעמים שונים כתבו ראשונים למה הקילו במכירה שלא בבית דין, שאינה צריכה הכרזה:

• יש מפרשים מפני שאם טעתה ומכרה אפילו שוה מנה ודינר במנה - מכרה בטל, ואין יכול לבוא על ידי זה הפסד ליתומים, מה שאין כן בית דין שמכרו שמכרם קיים כשטעו בפחות משתות (תוספות שם ד"ה אמר).

• יש מפרשים שקולא היא שהקילו באלמנה, כמו שהקילו עליה שתמכור שלא בבית דין (רא"ש שם יא יג, בשם רבנו יונה; ר"ן שם בתירוץ ב, וראה שם טעם הדבר).

• ויש מפרשים מפני שהמוכרת שלא בבית דין אחרי ששמים לה שלשה הדיוטות (ראה ערך שומא) היא הולכת וחוקרת ומדקדקת בממכרה, ששבח הוא לה שתשביח בנכסי יתומים, וחקירתה ודקדוקה הם כהכרזה (שיטה מקובצת שם, בשם תלמיד הרשב"א).

במקום הפסד

היה על היתומים מלוה ברבית מגוי, שאינו רוצה לוותר על הרבית שבמשך ימי ההכרזה, או שהיתה עליהם כתובת אשה, שניזונית מנכסיהם, ובאופן שרשאים היתומים לשלם לה הכתובה ולהיפטר ממזונותיה (ראה טוש"ע אהע"ז צג, וראה ערך אלמנה כרך ב), מוכרים בית דין בלא הכרזה ופורעים חובותיהם, לפי שאין מניחים ההפסד הודאי של הרבית והמזונות מפני ספק הריוח שיוכלו להרויח על ידי ההכרזה (סמ"ע קי סק"ב, על פי ערכין כב א, ורש"י ותוספות שם ד"ה תנן).

טעות בהכרזה ובמכירה

הדין

בית דין שמכרו שלא בהכרזה, בדברים וזמן שצריכים להכריז, נעשו כטועים בדבר משנה, וחוזרים ומוכרים בהכרזה (כתובות ק ב; רמב"ם מלוה ולוה יב י; טוש"ע חו"מ קט ג, ואהע"ז קד ב. על טעות בדבר משנה ראה ערך טעות הדיינים), ואפילו לא טעו ומכרו שוה בשוה (גמרא שם; טור חו"מ ואהע"ז שם; שו"ע אהע"ז שם, וסמ"ע קט סק"ז), ובין ביתומים קטנים, ובין ביתומים גדולים, ובין בנכסי כל אדם שבית דין חייבים להכריז עליהם - אם עברו ומכרו שלא בהכרזה, הדין כן (כסף משנה מלוה ולוה שם, בדעת הרמב"ם ומגיד משנה אישות יז יג^[15]).

כשלא הוצרכה הכרזה

בדברים ומקומות וזמן שאין צריך הכרזה, ומכרו בית דין בלא הכרזה, אלא שטעו והותירו שתות או פיחתו שתות - מכרם בטל (משנה כתובות צט ב, וגמרא שם ק ב לגירסת רש"י וגירסתנו לעולם בדלא אכרוז כו'^[16]), רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרם קיים, אם כן מה כח בית דין יפה (משנה שם), הלכה כחכמים (רמב"ם מלוה ולוה יב יא, וראה מכירה יג י; טוש"ע חו"מ קט ג, ואהע"ז קד ג). טעו בפחות משתות - מכרם קיים (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

יש שכתבו בדעת ראשונים שאף בדברים ומקום וזמן שצריך הכרזה והכריזו, אלא שלא דקדקו כראוי יפה-יפה בשומא והכרזה כמשפט, הותירו או פיחתו שתות - מכרם בטל (כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם שם; שו"ע שם. וראה מגיד משנה שלא פירש כן ברמב"ם, וראה סמ"ע קט ס"ק יא, וש"ך שם סק"ב).

כשהכריזו כראוי

עשו אגרת בקורת - היינו שהכריזו כראוי (רש"י, וראה ערך אגרות בית דין) - אפילו שטעו ומכרו שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה - מכרם קיים (משנה כתובות צט ב), שהואיל והכריזו, אין כאן טעות בפשיעה אלא לפי מה שנזדמנו הקופצים (מאירי שם). ונחלקו בדבר ראשונים:

• יש סוברים שהדברים אמורים שהכריזו בדברים ובזמן שצריך להכריז, אבל אם הכריזו כשאין צריך להכריז וטעו, כיון שמן הדין אין צריך הכרזה, הכרזתם לא מעלה ולא מורידה, ודינם כאילו לא הכריזו (רי"ף שם נח א^[17]; רמב"ם מלוה ולוה יב יא; ראשונים כתובות שם; המחבר בשו"ע חו"מ קט ג, ואהע"ז קד ב).

• יש סוברים שההכרזה מועילה לעולם, בין שהיו מחוייבים להכריז, ובין שלא היו מחוייבים (מגיד משנה מלוה ולוה שם לגירסת רש"י לעולם בדלא אכרוז וכו'; רא"ש כתובות יא כ, וטור שם בשמו^[18]; רמ"א בשו"ע חו"מ ואהע"ז שם, בשם יש אומרים. וראה ברא"ש שם הטעם), ואף לדעה זו יש מהאחרונים שכתב שדוקא בקרקע כשאין צריך להכריז והכריזו מקחם קיים, ולא במטלטלים (ערוך השלחן קט ה, אבל לא משמע כן מלשון הרא"ש שם).

• ויש סוברים שלא אמרו שאם הכריזו מכרם קיים אפילו שמכרו שוה מנה במאתים אלא כשהכריזו בדברים ובזמן ובמקום שאין צריך להכריז - הואיל ועשו לפנים משורת הדין והחמירו על עצמם (רמב"ן וריטב"א לדעה זו) - אבל אם הכריזו בדברים הצריכים הכרזה וטעו בשתות - מכרם בטל, ודינם שוה לדברים שאין מכריזים עליהם ולא הכריזו וטעו ומכרו (ספר המקח לרב האי גאון שער ו^[19]; ראשונים כתובות שם, בשם רב האי גאון; לחם משנה מכירה יג י, בדעת הראב"ד בהשגות שם).

הערות שוליים