מיקרופדיה תלמודית:גאוה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

גאוה

הגדרה[1] - איסור להיות גבה לב כלפי ה' או כלפי בני אדם

האיסור ומקורו

האיסור בתורה

אזהרה שלא יהא אדם גס רוח מנין, אמר רבא אמר זעירי: שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ (ירמיה יג טו); רב נחמן בר יצחק אמר: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ח יד), וכתוב: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ (שם יא), ו'השמר' הוא לא תעשה (סוטה ה א), ולפי שבגובה לב בא לידי שכחת הבורא, הרי על שכחה זו הוא מוזהר (רש"י סוטה שם ד"ה ורם); ויש מפרשים שהאזהרה של השמר לך אמורה על ורם לבבך (סמ"ק כב).

ויש מן הראשונים שכתבו שאיסור הגאוה למדים בקל וחומר מאזהרת התורה למלך: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו (דברים יז כ) - אם המלך הראוי לכך הוזהר מגאוה ורוממות הלב, כל שכן אחרים (רמב"ן דברים שם; שערי תשובה ג לד).

ויש שכללו איסור הגאוה בלאו של לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (ויקרא יט יז), כי שנאת הלב ממקור הגאוה (מאירי בחיבור התשובה עמוד 117, בשם קצת בעלי הפשט).

במנין המצוות

יש מן הראשונים שמונים אזהרה זו בין הלאוין (סמ"ג לאוין סד; סמ"ק שם); ויש שלא מנוהו במנין המצות (הרמב"ם והחינוך ועוד), אם משום שהדבר מסור ללב, ואין בית דין יכולים להזהיר עליו כיון שלא ניכר לעולם (מגדל עוז דעות ב ג), או שזהו לאו הכולל כל התורה, ואין הציוויים הכלליים נמנים במנין המצות (ספר מצות השם יום כד, על פי הרמב"ם בספר המצוות שורש הד').

גדר האיסור

בגדרו של איסור הגאוה יש ראשונים שכתבו שהוא שלא יתגאה כשהקב"ה משפיע לו טובה, ויאמר שבריוח שלו ובעמלו הרויח כל זה, ולא יחזיק טובה להקב"ה מחמת גאונו, שכן נאמר: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וגו' וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה וגו' (דברים ח יב - יז), ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא - הן בממון, הן ביופי, הן בחכמה - אלא יש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה' ואנשים, ולהודות לבוראו שחננו זו המעלה (סמ"ג לאוין סד); ויש אומרים שעיקר האזהרה הוא כלפי בני אדם, היינו שלא יתגאה הגדול על הקטן (שערי תשובה ג לד), ולא ידמה להיות מעלתו רמה ונישאה על מעלת חבריו, ויתגאה על שאר בני אדם שלא לשם שמים (מאירי חיבור התשובה עמוד 117)[2].

חומרתו

האריכו חכמים בגנאי של גסי הרוח (לשון הסמ"ג לאוין סד), ואמרו: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה, וכאילו כופר בעיקר (סוטה ד ב; רמב"ם דעות ב ג), וכל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל (תהלים קא ה), אל תקרי אֹתו אלא אִתו לא אוכל (סוטה ה א), ודברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח (רמב"ם תלמוד תורה ג ח, על פי עירובין נה א. וראה סוטה שם כמה מאמרים בגנות הגאוה, וראה ספר תורת המדות ירושלים תש"ד חלק ענוה וגאוה ילקוט של כל מאמרי חז"ל וראשונים).

גובה הלב היא מן המידות שאסור לו לאדם לנהוג בדרך בינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד אל הקצה האחר, ולפיכך צוו חכמים: מאד מאד הוה שפל רוח (אבות ד ד, וראה שם בפירוש המשניות לרמב"ם בארוכה).

ועוד אמרו: בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה (סוטה ה א; רמב"ם דעות ב ג).

בתלמיד חכם ובמנהיג

רבה אמר: בשמתא מי שיש בו, ובשמתא מי שאין בו (סוטה ה א), לפי שכשאין בו אף קצת מן הגאוה אין בני עירו יראים ממנו, ואין בו כח להוכיחם (רש"י שם ד"ה ובשמתא). ואמרו: תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית, כלומר מעט מזעיר, שלא יהיו קלי הראש משתוללים בו, ויהיו דבריו מקובלים יותר (סוטה שם וברש"י ד"ה אחד). וראויה מידה זו לתלמיד חכם שלא יתחבר יותר מדאי להמון העם, שלא יהיה למרמס להם, עם היותו עניו ושפל בלבו (מאירי חבור התשובה עמוד 135. וראה סוטה שם).

וכן כתבו ראשונים שיש מין אחר של גאוה הראויה למלכים כשרים ומנהיגים להטיל אימתם על המסורים להנהגתם, ובלבד שיתכוונו לשם שמים ולהעמדת האמת (מאירי שם ושם).

בדרך ארץ

כמה דברים אמרו חכמים בדרך ארץ שלא יעשה אותם אדם משום שהם דרך גאוה:

  • אף שממידת תלמיד חכם שלא יהא צועק וצווח בשעת דבורו, אלא דיבורו בנחת, מכל מקום כשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח (רמב"ם דעות ה ז); ולא ילך עקב בצד גודל בנחת כמו גסי הרוח (רמב"ם שם ח); ולא יהיו בגדיו סחובים על הארץ כמו בגדי גסי הרוח (רמב"ם שם ט).
  • סנטרו לצדדים, וקובעו לאחריו[3], וירכתו על חבריו, ורצועות תפילין בידו, ומחזירן כשהוא מהלך בשוק - הרי זה מגסי הרוח (דרך ארץ רבה ו).
  • המגהק והמפהק בתפילתו לרצונו ולא לאונסו, הרי זה מגסי הרוח (ברכות כד ב).
  • המניח ידו על סנטרו - היינו לחי התחתית - בשעת תפילה, הרי זה דרך גסות הרוח (רא"ש ברכות ג לט; טור ורמ"א אורח חיים צז א); וכן לא יניח ידיו על חלציו, שנראה כיוהרא (בית יוסף ושו"ע צה ג, וראה ערך תפלה).
  • השותה כוסו שלא בבת אחת, אלא בשתי פעמים, הרי זה דרך ארץ, בשלש פעמים הרי זה מגסי הרוח (דרך ארץ רבה ו; פסחים פו ב; טוש"ע אורח חיים קע ח), אלא אם כן היה כוס גדול מאד (רמ"א שם. וראה ערך דרך ארץ וערך סעודה).
  • ההולך אחרי רבו, הרי זה מגסי הרוח (יומא לז א. וראה ערך כבוד רב).

בחומרות יתרות

בכמה דברים המותרים מצד הדין נחלקו תנאים אם אסור לאדם להחמיר על עצמו משום חשש יוהרא, או שאין חוששים לכך:

חתן בקריאת שמע

חתן, שפטור בלילה הראשון מקריאת שמע, לפי שאינו יכול לכוין את דעתו (ראה ערך קריאת שמע), לחכמים אם רוצה לקרות קורא, ורבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם [- כתר פרישות ויראת חטא (רש"י פסחים נה א ד"ה ליטול)] - יטול (משנה ברכות טז ב), שחוששים ליוהרא (ברכות יז ב, ופסחים שם), שאין זה אלא גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו, אם לא שהוחזק חכם וחסיד לרבים (רש"י ברכות שם ד"ה לא)[4].

מלאכה בתשעה באב

כיוצא בדבר נחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל במקום אחר, אלא שהחליפו דעותיהם: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושים, אלא שתלמידי חכמים בטלים בו, רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם (משנה פסחים נד ב), שחכמים חוששים ליוהרא, ואין כל אדם רשאי לעשות עצמו תלמיד חכם, ורבן שמעון בן גמליאל אינו חושש ליוהרא (פסחים נה א)[5].

להלכה, בקריאת שמע נחלקו ראשונים: יש פוסקים שאין חוששים ליוהרא (רמב"ם קריאת שמע ד ז); ויש פוסקים שחוששים ליוהרא (תוספות ותוספות הרא"ש ברכות יז ב, בשם רבנו חננאל; רא"ש שם; שו"ע אורח חיים ע ג), אלא שכתבו ראשונים שבזמן הזה שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי אדרבה יהיה נראה כיוהרא אם החתן לא יקרא, שמראה כאילו בכל שעה הוא מכוין (תוספות שם, וראה ערך קריאת שמע).

אף בט' באב יש פוסקים כחכמים שתלמידי חכמים בלבד בטלים (פירוש המשניות רמב"ם פסחים שם); ויש פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל שאין חוששים שם ליוהרא (טוש"ע תקנד כב. וראה ערך תשעה באב על המנהג בזמן הזה).

חלוק דרבנן

יש אומרים שלא כל הרוצה להתנהג כתלמיד בחלוקו ובמיטתו, ולהתגאות בסודר של תלמיד חכם ושאר דברים רשאי לעשות כן (רש"י תענית שם בפירוש ב בברייתא: לא כל הרוצה כו' תלמיד עושה).

תפילין רבנו תם

המניח תפילין של רבנו תם (ראה ערך תפילין) - במקום שלא נהגו כך - נראה כיוהרא ואין ליטול את השם, ולא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות (שו"ת מהרי"ל קלז; בית יוסף ושו"ע אורח חיים לד ג)[6].

שחיה בברכות שמונה עשרה

חז"ל תקנו שצריך לשחות בברכת אבות (ראה ערכו) תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף, ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה, ובתחילת כל ברכה וברכה - מלמדים אותו שלא ישחה (ברכות לד א), מפני שחוששים ליוהרא (תוספות שם ד"ה מלמדין), ושנראה כמי שמחסד ביותר (מאירי שם).

אמירת התכבדו מכובדים

אדם שאינו ירא שמים וחסיד שהשכינה שרויה עליו, לא יאמר התכבדו מכובדים וכו' בכניסתו לבית הכסא (ראה ערך ברכת אשר יצר), שנראה כיוהרא, ולכן לא נהגו לאומרו בדורותינו (בית יוסף ושו"ע אורח חיים ג א).

נטילת ידים לפירות

הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסי הרוח (חולין קו א; רמב"ם ברכות ו ג; טוש"ע אורח חיים קנח ה. וראה חולין שם וערך נטילת ידים שיש חולקים על רב נחמן), אבל אם נוטל דרך נקיות אינו כיוהרא (בית יוסף ורמ"א אורח חיים שם).

באבלות על ירושלים

מי שמחשיב את עצמו לנהוג מנהג אבלות, בלבישת בגדים שלא כדרך העולם, משום אבלות על ירושלים, יש בזה משום יוהרא (ראה בבא קמא נט ב, ותוספות)[7].

מנהגי יוהרא בצנעא

מי שעושה חומרא יתרה שנראה כיוהרא, מנדים אותו, אלא אם כן ידוע שעושה לשם שמים (ים של שלמה בבא קמא ז מא; מגן אברהם סג סק"ב).

יש סוברים שדוקא כשעושה כן בפני אחרים נראה כיוהרא (ים שלשלמה שם, בדעת רש"י בבא קמא שם) ובפרהסיא, אבל בצנעא מותר להחמיר על עצמו, ואין בו חשש יוהרא (שו"ת שבות יעקב ב מד); ויש אומרים שאף כשאינו עושה בפני אחרים מנדים על יוהרא, שמראה עצמו כירא שמים שמחמיר בדבר שפשוט היתרו, והוא גאוה יתרה (ים של שלמה שם)[8].

הערות שוליים

  1. ה, טור לז - מג.
  2. וראה עוד מסילת ישרים יא על הגאוה ותולדותיה..
  3. וראה בפי' נחלת יעקב שם שרצונו לומר כובעו לאחוריו והוא מדרך גסות.
  4. וראה תוס' שם יז ב ד"ה רב, ושו"ע אורח חיים ע ג, שבזמן הזה שבשום פעם אין אנו מכוונים, לדברי הכל יש לחתן לקרות קריאת שמע, שאדרבה יהא נראה כיוהרא אם לא יקרא, שמראה כאילו בכל שעה הוא מכוין.
  5. ונחלקו אמוראים: ר' יוחנן אמר מוחלפת השיטה (ברכות ופסחים שם), שבאחד משני המקומות טעה התנא שסידרם והחליף שיטת חכמים ורשב"ג (רש"י פסחים שם); ורב שישא בריה דרב אידי אמר שחכמים לעולם חוששים ליוהרא, אבל דוקא כשהוא משנה מדרך כל העולם ועושה שלא כמותם, כגון בתשעה באב שכולם עושים מלאכה והוא אינו עושה, אבל בחתן בקריאת שמע, שהוא עושה כדרך כל העולם, שכולם קוראים ואף הוא קורא, אינו נראה כיוהרא, ורבן שמעון בן גמליאל סובר להיפך, שבקריאת שמע יש לחוש ליוהרא, שהכל רואים שקורא אף על פי שפטור, אבל בתשעה באב אין לחוש ליוהרא, שהרואה יאמר שמא אין לו מלאכה לעשות לפיכך הוא בטל, וכמה בטלנים יש בשוק (ברכות ופסחים שם).
  6. וראה ערך הנחת תפלין, שבזמן הזה שנתפשט המנהג להניח תפלין דרבנו תם, אין בזה יוהרא.
  7. יש שכתב שבזמנו לא היה בחור רשאי ללבוש טלית קטן על בגדיו משום חשש יוהרא (שו"ת מהר"י ברונא צו, וראה אור לי לבעל השדי חמד כד, ושו"ת יחוה דעת ב א).
  8. וראה עוד בבית יוסף אורח חיים סוף יא.