מיקרופדיה תלמודית:בטלה דעתו אצל כל אדם

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אין מחשבתו או מעשיו של אדם קובעים או מבטלים חשיבות לדבר ידוע, כשהם סותרים למחשבה או מעשה של רוב העולם

כלל זה נאמר בשני אופנים:

  • כשאנו דנים על חשיבותה של פעולה ידועה.
  • כשאנו דנים על חשיבותו של חפץ ידוע.

בחשיבות פעולה

ביטול דעת היחיד בנוגע לחשיבות פעולה ידועה מצינו באכילה ובמלאכה:

באכילה

אין מברכים אחר היין שלש ברכות אף על פי שהוא סועד את הלב, לפי שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתם עליו, ואפילו אם מי שהוא קבע סעודתו עליו, בטלה דעתו אצל כל אדם ואין זו קביעות (ברכות לה ב).

האוכל מין מאפה מחמשת מיני דגן, שמברכים אחריו ברכה-מעין-שלש, ואם קבע סעודתו עליו מברך שלש ברכות של ברכת-המזון, אין הדבר תלוי בקביעת סעודתו של האוכל, אלא בשיעור שאחרים קובעים סעודתם עליו, ואם שינה - בטלה דעתו אצל כל אדם (רא"ש ברכות ו ל, וארחות חיים הלכות סעודה כז, בשם הרמב"ם; תלמידי רבנו יונה שם מב א; שו"ע אורח חיים קסח ו).

האוכל שמן של מעשר-שני מחוץ לירושלים, עובר עליו בשיעור כזית, ולא ברביעית כמשקה, שהשמן עומד לאכילה עם דבר מאכל, והשותה אותה בדרך שתייה בטלה דעתו אצל כל אדם (החינוך תמד. וראה ערך אכילת מעשר שני).

האוכל דבר איסור שהוא מחובר לקרקע על ידי שהוא מתכופף לקרקע ואוכל משם - פטור, שאין זו דרך אכילה, ואף על פי שאדם זה אכל כן, בטלה דעתו אצל כל אדם (מנחות ע א ורש"י).

אכן יש מקומות בהם מצינו מחלוקת בדבר:

כותח הבבלי, שיש בו כזית חמץ בכדי אכילת-פרס, אבל אין דרך לאכלו כמו שהוא בעין אלא לטבל בו, וכשאוכלו על ידי טבול שוהה באכילת כזית חמץ שבתוכו יותר מכדי אכילת פרס (ראה ערך אכילה), והוא אכלו בעין בלי טיבול, נחלקו תנאים: יש פוטרים ממלקות, לפי שבטלה דעתו אצל כל אדם, ואין זו דרך אכילה (חכמים בפסחים מד א, ורש"י ד"ה הנח וד"ה בטלה); ויש מחייבים (רבי אליעזר שם). ר' אליעזר מחייב מלקות, וחכמים פוטרים, לפי שבטלה דעתו אצל כל אדם, ואין זו דרך אכילה (פסחים מד א ורש"י).

כיוצא בדבר נחלקו ראשונים בחמץ שנפסל קודם זמן איסורו מאכילת כלב, שיש אומרים שאף על פי שאין צריך לבערו, מכל מקום אסור לאכלו - מדרבנן (ט"ז או"ח תמב סק"ח) - ואין אומרים בטלה דעתו אצל כל אדם, שכיון שהוא אכלו הרי החשיבו (רא"ש פסחים א ב); ויש אומרים שמותר באכילה (ר"ן שם כא ב).

במלאכה

המוציא משא על ראשו בשבת מרשות לרשות פטור, לפי שאין דרך הוצאה בכך (ראה ערך מוציא), ואפילו אם בעיר אחת נוהגים להוציא כדי יין ומים על ראשיהם, ואחד מבני אותה העיר הוציא כן בשבת - פטור, שבטלה דעתם אצל כל אדם (שבת צב א-ב).

המוציא חפצים מן הבית, אף על פי שהיה בדעתו להוציא כל מה שיש בבית, חייב אף על מקצת שהוציא, ואין אומרים שבעיניו לא נחשבת ההוצאה עד שיוציא את הכל, שבטלה דעתו אצל כל אדם (שבת צא א); אבל המוציא חטה אחת לזריעה, אף על פי שאין דרך בני אדם להוציא חטה אחת - חייב, ואין אומרים בטלה דעתו אצל כל אדם, לפי שיש כמה בני אדם שחשובה להם חטה אחת לזריעה (שם ותוספות ד"ה מתקיף). ויש מהראשונים שכתב הטעם, שביטול דעתו מועיל לקיים את החשיבות של רוב בני אדם, ולכן אם חשב להוציא את כל ביתו, אף שבעיניו בפחות מזה אין חשיבות, בטלה דעתו, אבל כשהוא מחשיב איזה דבר שאין לו חשיבות, אין אומרים בטלה דעתו, אלא שהוא שהחשיבו ולכן חייב (רמב"ן שבת שם).

הטווה צמר מעל גבי הבהמה בשבת - פטור, שאין דרך טווייה בכך (ראה ערך טווה), ואפילו אומנים שיש להם חכמה יתרה לטוות מעל גבי בהמה, כדרך שעשו במלאכת המשכן - פטורים, שבטלה דעתם אצל כל אדם (תוספות שבת עד ב ד"ה חכמה).

בחשיבות חפץ

ביטול דעת בנוגע לחשיבותו של חפץ ידוע, מצינו כשדעתו של האדם באה במחשבה על עצם הדבר, ללא מחשבה לעשות דבר-מה, או כשהיא באה במחשבה לעשות דבר זה או אחר.

במחשבה בלבד

בטומאת כלים, כשהדבר תלוי ביחודו ודעתו של האדם להשתמש בכלי זה, אם דעתו סותרת לרוב בני אדם, בטלה דעתו אצל כל אדם, ולכן סנדל שנפסקו שתי אזניו, שאינו ראוי עוד לנועלו ואינו מטמא טומאת מדרס, אפילו כשהוא מייחדו לנועלו, בטלה דעתו אצל כל אדם (תוספות עירובין כד א ד"ה אבל).

שמן שקרש אינו לא אוכל ולא משקה, ואינו מטמא טומאת-אוכלין או טומאת-משקין. חשב עליו כשהוא קרוש, בין לאוכלים ובין למשקים, בטלה דעתו (תוספתא טהרות ב, כגי' הרמב"ם טומאת אוכלין א יט, וראה ראב"ד וכסף משנה שם). והוא-הדין לדם שקרש, שחשב עליו למשקה, בטלה דעתו (תוספתא שם; רמב"ם שם), וכן חָלָב שקרש, שחשב עליו למשקה, בטלה דעתו (רמב"ם שם כ, וראה בכסף משנה שם), וכן דבש תמרים (תוספתא שם; רמב"ם שם כא), ושאר מי-פירות, שחשב עליהם בין לאוכלים ובין למשקים, בטלה דעתו (שם ושם).

חפץ שדרך בני אדם להתייאש ממנו, כגון שנפל לידי הארי והדוב, או לזוטו של ים, ובעליו עומד וצווח שאינו מתייאש, בטלה דעתו אצל כל אדם (נמוקי יוסף בבא מציעא פ"ב).

כסף שדרך בני אדם למחול, כגון אונאה פחות משתות במקח וממכר, אפילו שהמתאנה אומר שאינו מוחל, בטלה דעתו (סמ"ע רכז ס"ק יד).

וכן להיפך כשמבטל בדעתו את חשיבותו של דבר נגד דעת רוב בני אדם, בטלה דעתו והחשיבות קיימת, כמו דם הנדה, שדרך בני אדם לבטלו רק על ידי העברת סממנים ידועים שמאז אינו מקפיד עליו אפילו לא עבר, והוא ביטלו בלבו בלי העברת סממנים, אינו מועיל, שבטלה דעתו אצל כל אדם (תוספות נדה סב ב ד"ה אלמא).

בקפידא על דבר הנדבק לגוף לענין חציצה בטבילה (ראה ערכו), נחלקו הפוסקים: יש סוברים שהולכים אחר רוב העולם, בין להקל ובין להחמיר, ואם רובם מקפידים, אפילו שהוא אינו מקפיד, הרי זה חוצץ; וכן כשרובם אינם מקפידים והוא מקפיד - אינו חוצץ, שלעולם בטלה דעתו אצל כל אדם (ספר יראים סוף קצב, ועי' ביראים השלם עמוד עריות סי' כו בתועפות ראם שם שפירש דבריו בענין אחר; הרשב"א בתורת האדם בית ז שער ז, ועי' סדרי טהרה סי' קצח סק"ה בדעתו); ויש סוברים שלהחמיר בלבד בטלה דעתו, אבל אם רובם אינם מקפידים והוא מקפיד - חוצץ, שמה בכך שבטלה דעתו אצל שאר אנשים, אבל לגבי עצמו לא בטלה להקל (ים של שלמה חולין ח כא. ועי' ב"י יו"ד קצח, וש"ך שם סק"ב).

כיוצא בדבר חילקו אחרונים באיסור אכילת דברים מאוסים (ראה ערך בל תשקצו), שאם אצל כל העולם הדבר מאוס, ואצלו אינו מאוס - בטלה דעתו אצל כל אדם; אבל להיפך, אם אצל כל העולם אינו מאוס ואצלו מאוס, אסור לאכלו (פרי חדש יו"ד קטז ס"ק יא. ועי' דרכי תשובה שם ס"ק קה, ושם אם הולכים בזה אחר כל העולם או רובו)[2].

במחשבה לעשות דבר מה

פירות שאינם עומדים לסחיטה, שמותר לסוחטם בשבת (ראה ערך דש), אפילו אם יש אדם שרגיל לסחטם בחול, אין הפירות נקראים על ידי כך עומדים לסחיטה שייאסרו לסחטם בשבת, שבטלה דעתו אצל כל אדם (שבת קמד ב, ורש"י ד"ה כרב חסדא). ואף על פי שלכל העולם אם היו להם הרבה פירות מאותו המין היו גם הם רגילים לסחטם, מכל מקום כיון שעכשיו רק אדם אחד רגיל לסחטו, בטלה דעתו (תוספות שבת צב ב ד"ה ואת"ל).

רעבתן, שרגיל לאכול בסעודה אחת יותר מהרגיל, מכל מקום משערים לו בערוב בסעודה בינונית של כל אדם (ראה ערך ערובי חצרות וערך ערובי תחומין), לפי שבטלה דעתו אצל כל אדם (עירובין ל ב)

סוכה שהיא גבוהה יותר מעשרים אמה (ראה ערך סוכה), ובא למעט את הגובה בכרים ובכסתות שנותן בקרקעיתה, אינו מיעוט, שסופו ליטלם משם, ואף אם הוא ביטלם לסוכה לכל שבעה, בטלה דעתו אצל כל אדם, ואין ביטולו ביטול (סוכה ד א ורש"י)

אשה בפחות משוה פרוטה לא מקנה את עצמה לקידושין (ראה ערך קדושין), ואפילו אם היא רוצה להתקדש בפחות מפרוטה - בטלה דעתה אצל כל אדם (רשב"א קדושין יא א. ועי' תוספות שם ג א ד"ה ואשה. ועי' עוד ברשב"ם בבא בתרא צד א ד"ה אפירי, תוספות נזיר לה א ד"ה דבין הביניים. ועי' בית האוצר מערכת ב כלל יז).

שינוי מחמת מציאות המקום או טבע האדם

שינוי תנאים במקום

בני מקום אחד שנהגו שלא כשאר המקומות, ושינוי מנהגם בא מחמת שינוי התנאים, באופן שאילו היו תנאים אלה בשאר המקומות אף הם היו נוהגים כך, נחלקו בדבר תנאים:

  • יש סוברים שאין אומרים בטלה דעתם אצל כל אדם, ולכן המקיים קוצים בכרם, אף על פי שאין דרך כל המקומות לזרוע קוצים, נאסר הכרם (ראה ערך כלאי הכרם), שכן בערביא מקיימים קוצים לגמליהם, וכל העולם אילו היו להם הרבה גמלים אף הם היו מקיימים קוצים (רבי אליעזר במשנה כלאים ה ח, לפי שבת קמד ב).
  • ויש סוברים שאומרים בטלה דעתם אצל כל אדם, ולפיכך אסורים רק בערביא (חכמים כלאים שם, לפי שבת שם).

אכן יש מפרשים מחלוקת התנאים בענין אחר: מכיון שבערביא מקיימים קוצים לגמליהם ובודאי הכרם נאסר, סוברת הדעה הראשונה שאין לעשות חילוק בין המקומות, וכפי שיש לאסור שם יש לאסור בכל מקום; ולדעה השניה מכיון שאין דרך להביא קוצים ממקום למקום, אין לאסור בשאר המקומות (ירושלמי כלאים א א).

שינוי שלא מחמת שינוי תנאים

אם שינוי המנהג של אנשי מקום אחד בא שלא מחמת שינוי התנאים, בטלה דעתם אצל כל אדם אפילו לגבי עצמם, כמו אנשי מקום ידוע שרגילים לישא משא בחול על ראשיהם, שמכל מקום אם הוציאו כן בשבת פטורים, שאין דרך הוצאה בכך ובטלה דעתם (כן משמע בתוספות שם ד"ה ואת"ל).

אסטניס

מי שטבעו שונה מפני שהוא אסטניס, וכל האסטניסים כך הם, אין אומרים בו בטלה דעתו (ט"ז או"ח תרמ סק"ז).

הערות שוליים

  1. ג, עמ' צד2-צז1.
  2. וראה עוד הלכות שאמרו בהם שבטלה דעתו - כריתות כא ב ורש"י; תוספות שבת עו א ד"ה הבגד; תוספות עירובין כט ב ד"ה בגדי; תוספות סוכה טז א ד"ה דלא; תוספות חולין נה א ד"ה שיעורן.