מיקרופדיה תלמודית:ארץ ישראל (ה) - מצוות התלויות בארץ

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצוות שחובתם היא בקרקעה של ארץ ישראל

הכלל ומקורו

מצוה שהיא חובת הקרקע - דהיינו שהחובה מוטלת על הקרקע או גידוליה (רש"י קידושין לז א ד"ה חובת קרקע) - נקראת מצוה התלויה בארץ, ונוהגת רק בארץ ישראל.

מקור הדין

שני לימודים שונים נאמרו ללמדנו שמצוה שהיא חובת הקרקע נוהגת רק בארץ ישראל:

  • נאמר: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ וגו' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה (דברים יב א) - "אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ" משמע שהמצוות תלויות בארץ ישראל, אבל "כָּל הַיָּמִים" משמע שנוהגות בין בארץ בין בחוץ לארץ, צא ולמד – במידת "דבר הלמד מענינו" [ראה בערכו] (רש"י קידושין לז א ד"ה ממה) - ממה שנאמר בפסוק לאחר מכן: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם (שם ב), מה עבודה זרה מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, יצאה עבודת הקרקע שאינה נוהגת אלא בארץ (ספרי ראה נט; גמ' קידושין לז א).
  • מראשית הכתוב הנ"ל משמע שהמצוות תלויות בארץ ישראל, ונאמר: וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה וגו' וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם (דברים יא יז-יח) - הרי שאף אחר שגלו מהארץ חייבים בתלמוד תורה ותפילין, מה תלמוד תורה ותפילין מיוחדים שהם חובת הגוף ונוהגים בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, יצאה עבודת הקרקע שאינה נוהגת אלא בארץ (ירושלמי שביעית ו א).

תרומות ומעשרות

תרומות ומעשרות הן מצוות התלויות בארץ (רש"י קידושין לז א ד"ה חובת קרקע), שגוף הפירות חייבים בתרומה, שהרי הם טבל ואסורים באכילה (תוספות בבא בתרא פא א ד"ה ההוא).

לא נתחייבו בתרומות ומעשרות עד אחר ירושה וישיבה, ומספר לימודים בדבר:

  • שנאמר: דְּגָנְךָ (דברים יח ד), וכן: תְּבוּאַת זַרְעֶךָ (שם יד כב) - המיוחדים לך, שיכיר כל אחד את שלו (רש"י כתובות כה א, ד"ה ולא נתחייבו, ונדה מז א ד"ה ולא נתחייבו).
  • שנאמר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וגו' (שם), ונאמר בפסוק שאחריו: בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם (שם כג) - שעד שנבחרה שילה לא נתחייבו, וכל ימי כיבוש וחילוק היה האהל מועד בגלגל (רש"י בבא מציעא פט א ד"ה נתחייבו).
  • לפי שסדר המעשרות תלוי במנין שנות השמיטה (ראה בערך מעשרות), ושמיטות לא מנו אלא משכבשו וחילקו (רש"י כתובות שם).

הארץ נתקדשה בידי ישראל שתי פעמים, בימי יהושע ובימי עזרא, ונקראות בשם קדושה ראשונה וקדושה שניה, ונחלקו תנאים אם הקדושות הללו היו רק עד לחורבן הבית הראשון והשני, או שמא לעולם לא בטלו (ראה בערך ארץ ישראל- קדושתה).

על הצד שקדושה ראשונה לא בטלה ודאי חיוב תרומות ומעשרות הוא לעולם מדאורייתא; אך לפי הנפסק להלכה שקדושה ראשונה בטלה (רמב"ם בית הבחירה ו טז; ראב"ד תרומות יג יג; טור יו"ד שלא), נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שקדושה שניה בטלה, וחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן (התרומה, ארץ ישראל; אור זרוע עבודה זרה רצט, בשם רבנו שמחה; תשב"ץ ח"ג קצט).
  • יש אומרים שקדושה שניה לא בטלה, וחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מדאוריתא (ראב"ד תרומות א כו, ויג יג, ואיסורי ביאה כ א; טור יו"ד שלא, בשם ר"י; רמ"א שם ב, בשם יש חולקין), לפי שקדושה בימי עזרא היה מדאורייתא, שנאמר: אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ (דברים ל ה) - הקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה, שבשעת ביאתך לארץ תתחייב במצוות התלויות בה (רבי יוסי בר חנינא בירושלמי שביעית ו א, וקידושין א ח).
  • ויש אומרים שקדושה שניה לא בטלה, ומכל מקום חיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן, לפי שלא נתקדשה מלכתיחלה אלא מדרבנן, שהיתה ביאת מקצתם של ישראל, ולפיכך לא חייבה אותם מן התורה (רמב"ם תרומות א כו), ומאליהם קבלו עליהם את המצוות התלויות בארץ (רבי אלעזר בירושלמי שם ושם; רבי אבון בשם רבי יהושע בן לוי בירושלמי ברכות ט ה), וכן הלכה (שו"ע ורמ"א יו"ד שלא ב).

בכורים

אין הבכורים נוהגים אלא בארץ, שנאמר: אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ (דברים כו ב) - למעט חוצה לארץ (בבא בתרא פא א).

ונחלקו ראשונים בדבר:

  • יש אומרים שהלימוד מוכיח שאינה נקראת מצוה התלויה בארץ, שאין החיוב תלוי בפירות, אלא באדם, שאין הפירות נאסרים באכילה אפילו שלא הפרישו מהם הבכורים, ולכן היא חובת הגוף (תוספות בבא בתרא פא א ד"ה ההוא, בשם רשב"א; כן משמע מרש"י בקידושין לז א ד"ה חובת קרקע, וגיטין מז ב ד"ה מדאורייתא).
  • ויש אומרים שבכורים הם מצוה התלויה בארץ (תוספות חולין קג ב ד"ה כל, וקלו א ד"ה אלא, בשם רשב"ם; כן משמע מתוספות בבא בתרא שם, בשם יש מפרשים), ולא הוצרכנו ללימוד מיוחד שאינה נוהגת בחוץ לארץ אלא משום שהוקשה לבשר-בחלב, שהוזכרו בפסוק אחד (שמות כג יט. תוספות חולין שם ושם, בשם רשב"ם, ובבא בתרא שם, בשם יש מפרשים), או משום שנאמר: בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם (במדבר יח יג), והיינו חושבים שבא לרבות גם חוצה לארץ (שיטה מקובצת בבא בתרא שם, בשם תוספות הרא"ש).

הבדל יש בין בכורים לתרומות ומעשרות, שתרומות ומעשרות נוהגים בכל ארץ ישראל, ובבכורים נחלקו התנאים:

  • יש אומרים שנוהגים בכל ארץ ישראל (תנא קמא במשנה בכורים א י).
  • יש אומרים שנוהגים רק בארץ חמשת עממים, שנאמר במקרא בכורים: אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים שם ט), ונאמר: וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וגו' אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות יג ה) - מה להלן ארץ חמשת עממים, אף כאן ארץ חמשת עממים (תנא קמא בספרי כי תבא שא), פרט לפריזי וגרגשי (רמב"ן שמות שם).
  • יש אומרים שאף בכל נחלת האמורי אינם נוהגים (רמב"ן שם), שאינם נוהגים בעבר הירדן, שנאמר במקרא בכורים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים כו ט), ועבר הירדן אינה ארץ זבת חלב ודבש (רבי יוסי הגלילי במשנה בכורים א י, ובספרי כי תבא שא).
  • ויש אומרים שאינם נוהגים בנחלת ראובן וגד בלבד, שנאמר שם: אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי (שם י), ולא שנטלתי לי מעצמי, וראובן וגד בחרו להם חלקם מעצמם (ברייתא ירושלמי בכורים א ח; רבי שמעון בילקוט שמעוני כי תבא תתקלח), אבל בנחלת חצי שבט המנשה נוהג בכורים, שהם לא בחרו מעצמם, אלא משה נתן להם חלקם (במדבר לב לג. ירושלמי שם).

להלכה מביאים מכל עבר הירדן המערבי מדאורייתא, ומעבר הירדן המזרחי מדרבנן [ראה בערך בכורים טעם הדבר] (רמב"ם בכורים ב א).

לא נתחייבו בבכורים עד אחר ירושה וישיבה, היינו אחר ארבע-עשרה שנה של כיבוש וחילוק (ראה בערך כבוש ארץ ישראל וחלוקתה), שנאמר: וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ וגו' וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ (דברים כו א), שלא נתחייבו עד אחר ירושה וישיבה (קידושין לז ב, ורש"י ד"ה וביכורים).

חלה

חלה היא מצוה התלויה בארץ (רש"י קידושין לז א ד"ה חובת קרקע, וביצה ט א ד"ה חלת; תוספות בבא בתרא פא א ד"ה ההוא), שזוהי חובת גוף הפירות (תוספות שם), היינו העיסה[2].

בחלה נתחייבו מיד שנכנסו לארץ, אף קודם כיבוש וחילוק, שנאמר: בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ (במדבר טו יח) - שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכל ביאות שבתורה אומר: "והיה כי תבואו", "והיה כי יביאך", וכאן הוא אומר: "בבאכם", ללמדך שכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה (ספרי שלח קי), ומכל מקום לא נתחייבו עד שנכנסו כולם, שנאמר: "בְּבֹאֲכֶם" - בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם (כתובות כה א).

בחיוב חלה בימינו נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שאפילו אם תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, כשם שבשעת כיבוש וחילוק היתה חלה נוהגת ותרומה לא נהגה (רבנן דבי רב בכתובות כה א), שהרי זה מוכיח שחיוב חלה אינו תלוי בקדושת הארץ שבאה על ידי כיבוש וחילוק, ולכן אפילו אם קדושה זו בטלה עם הגלות, מכל מקום נוהגת חלה (שאילת דוד (פרידמן) ח"א, חידושי שביעית; חזון איש שביעית ג), ו"ביאת כולכם" אינו אלא תנאי להתחלת זמן החיוב (חזון איש שם).
  • ויש אומרים להיפך, שאפילו אם תרומה בזמן הזה דאורייתא, חלה דרבנן, שבשעת עליית עזרא לא עלו כולם, ואין כאן ביאת כולכם (רב הונא בריה דרב יהושע שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורים ה ה; טוש"ע יו"ד שכב ב)[3].

לקט שכחה ופאה

האם הם בכלל מצוות התלויות בארץ

נחלקו ראשונים האם לקט שכחה ופאה הן בכלל המצוות התלויות בארץ:

  • יש אומרים שהן מצוות התלויות בארץ (רש"י קידושין לז א ד"ה חובת קרקע), ואף על פי שאין התבואה נעשית טבל להיאסר באכילה קודם הפרשתם, מכל מקום החוב מוטל בגוף הפירות, שאף טרם שהפריש את הפאה כבר יש בתבואה חלק הפאה, אלא שאינה מבוררת היכן היא (תורת הארץ א ז, ה א).
  • ויש אומרים שהן אינן מצוות התלויות בארץ ישראל, אלא שחובה על האדם להפרישן וחובה זו מוטלת עליו רק בארץ ישראל (ריטב"א גיטין מז א-ב), שנאמר לגבי פאה ולקט: וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, ולגבי שכחה: כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ (דברים כד יט), הרי שאין החיוב אלא בארץ ישראל (רמב"ם מתנות עניים א יד, על פי ירושלמי פאה ב ה).

החיוב בחוץ לארץ

ומכל מקום חייבים בפאה אף בחוץ לארץ מדרבנן (כן משמע מחולין קלד ב), והוא הדין בלקט ושכחה (רמב"ם מתנות עניים, על פי הגמ' שם), אלא שלא נהגו כן, לפי שאם יניחום - יטלום גוים (בית יוסף יו"ד שלב א, בדעת הטור), או שכל מה שחייבו בחוץ לארץ הוא רק במקומות הקרובים לארץ ישראל, ולכן לא נהגו כן בגלויות הרחוקות (בית יוסף שם).

תחילת זמן החיוב

לקט שכחה ופאה לא נהגו אלא אחרי כיבוש וחילוק (ספרי עקב מא).

החיוב בימינו

בזמן הזה אין לקט שכחה ופאה נוהגים אלא מדרבנן, כמו תרומות ומעשרות, כיון שאין ביאת כולכם (חינוך רטז).

ונחלקו ראשונים בדבר:

  • יש אומרים שלא נהגו בהם בזמן הזה, אף בארץ ישראל, כיון שחוששים שאם יניחום יטלום גוים (דרכי משה יו"ד שלב א, בדעת הטור; רמ"א שם).
  • ויש אומרים שנהגו בהם, אם יש שם עניי ישראל (שו"ע שם; הלכות ארץ ישראל המיוחס לטור, חיוב חלה יא), ואם אין, יתלשם ויניחם בביתו עד שיזדמנו לו (הלכות ארץ ישראל שם)[4].

במה דברים אמורים כשרוב יושביה נכרים, אבל בזמן הזה שרוב יושביה ישראלים, לא נהגו במצוות הללו, מפני שהעניים אינם מכתתים רגליהם ללקט בשדות, שהרווח שמרויחים בקבוץ נדבות במקום ישוב גדול יותר (ספר ארץ ישראל ח"ב י ב)[5], ואין משאירים לקט שכחה ופאה במקום שאין עניים מצוים (חולין קלד ב; רמב"ם מתנות עניים א י; שו"ע יו"ד שלב א), שנאמר: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם (ויקרא יט י), ולא לעורבים ולעטלפים (חולין שם; רבי שמעון בן יוחאי בירושלמי פאה ח א).

ומכל מקום אם בקרבת השדה מצויים עניים, חוזר החיוב להניחם עבורם (ספר ארץ ישראל שם).

שביעית

שביעית היא מצוה התלויה בארץ (רש"י קידושין לז א ד"ה חובת קרקע, וסנהדרין לה ב ד"ה חובת), שהחיוב מוטל על הקרקע שתשבות ועל פירותיו (רש"י סנהדרין שם).

תחילת זמן החיוב

השביעית אינה נוהגת אלא בארץ לאחר כיבוש וחלוקה, שנאמר: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ וגו' שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ (ויקרא כה ב-ג) – "שָׂדֶךָ" - שאינם חייבים עד שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, "כַּרְמֶךָ" - שאינם חייבים עד שיהא כל אחד ואחד מכיר כרמו (תורת כהנים בהר פרשה א ב), נמצא שהשמיטה הראשונה היתה בשנת עשרים ואחת משנכנסו ישראל לארץ (תורת כהנים שם ג; תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ו כ)[6].

ערלה

חיוב ערלה בחוץ לארץ

ערלה היא מצוה התלויה בארץ (רש"י קידושין לז א ד"ה חובת קרקע), שכן האיסור של ערלה הוא על הפירות, שהם אסורים באכילה ובהנאה (ראה בערך ערלה), לפיכך יש מהתנאים שאומר שדינה ככל המצוות התלויות בארץ, ואינה נוהגת בחוץ לארץ (רבי אליעזר הגדול בתוספתא (ליברמן) ערלה א ח, ובברייתא בבלי קידושין לט א).

אכן תנאים אחרים נחלקו עליו ואמרו שנוהגת בחוץ לארץ משום "הלכה" (משנה ערלה ג ט; רבי שמעון בתורת כהנים אמור פרשה י יא), ונחלקו אמוראים בפירוש הדבר:

  • יש אומרים שהלכה למשה מסיני היא שערלה נוהגת אף בחוץ לארץ (רבי יוחנן בירושלמי ערלה ג ט; עולא בשם רבי יוחנן בבבלי קידושין לח ב; רבי אסי בשם רבי יוחנן שם לט א), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות י י; טוש"ע יו"ד רצד ח).
  • ויש אומרים ש"הלכתא מדינה" הוא (שמואל בירושלמי שם; רב יהודה בשם שמואל בבבלי שם לח ב) - מנהג שהנהיגו עליהם יושבי חוץ לארץ (רש"י שם ד"ה הלכתא, וריטב"א שם), וחיובו מדרבנן (רש"י ברכות לו א ד"ה ערלה).

תחילת זמן חיוב ערלה

קודם שנכנסו ישראל לארץ לא נהגה ערלה, אבל משבאו נהגה מיד, אף קודם כיבוש וחילוק (תורת כהנים בהר פרשה א ג; תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ו כ; ירושלמי ערלה א ב). לפיכך בעת שבאו אבותינו לארץ, כל עץ שמצאו נטוע פטור מערלה, וכל עץ שנטעו חייב (משנה ערלה א ב; תורת כהנים קדושים פרשה ג ג).

ערלה בימינו

בחיוב ערלה בארץ ישראל בזמן הזה, נחלקו הפוסקים:

  • יש שכתבו שחיובה מדאורייתא (טוש"ע יו"ד רצד ח), וביארו בדבריהם שאפילו לסוברים שקדושה שניה בטלה, וחיוב תרומות ומעשרות מדרבנן (ראה לעיל), מכל מקום ערלה בזמן הזה מן התורה, שכיון שאין ערלה תלויה בכיבוש וחילוק, לא בטלה קדושת הארץ לענין ערלה אף לאחר החורבן, שהגלות אינה מבטלת אלא הקדושה שבאה על ידי כיבוש בלבד, ולא הקדושה העצמית שבארץ ישראל [ראה בערך ארץ ישראל- קדושתה] (שאילת דוד (פרידמן) ח"א, חידושי שביעית; מלבושי יום טוב ב), וכן אם התחייבו בתרומות ומעשרות בימי עזרא, רק מדרבנן, מפני שלא היתה ביאת כולכם, יש לומר שלחיוב ערלה אין צורך בביאת כולכם (שו"ת מהרי"ט ח"א כה).
  • ויש שכתבו שאף בארץ ישראל ערלה בזמן הזה אינה אלא בתורת הלכה למשה מסיני, אם מפני שקדושה שניה לא קדשה לעתיד לבוא, לסוברים כן (משנה למלך מאכלות אסורות י יא, על פי תוספות יבמות פא א ד"ה מאי), ואם מפני שסוברים שאף בערלה צריכים ביאת כולכם (צל"ח ברכות לו ב).

רבעי

ברבעי נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאינו נוהג אלא בארץ (רמב"ם מאכלות אסורות י טו; רבנו יונה ברכות לה א, בשם רבינו משה הזקן; שו"ע יו"ד רצד ז, בשם יש מי שאומר), בקל וחומר מסוריא, מה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם, אינה חייבת בנטע רבעי, חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה (רמב"ם שם).
  • יש אומרים שרבעי נוהג בחוץ לארץ אך ורק בכרם (שאילתות ק; רבנו יונה שם, בשמו ובשם הגאונים ומנהג העולם; תוספות ברכות לה א ד"ה ולמאן; רמב"ם שם, בשם מקצת הגאונים; רא"ש שם ו א; רמ"א שם, בשם ויש אומרים), מפני שנחלקו אמוראים האם חיוב רבעי כולל כל המינים או אך ורק כרם (רבי חייא ורבי שמעון ברבי בברכות לה א), וכל המקל בערלה בארץ, הלכה כמותו בחוץ לארץ שחיובה רק מדרבנן [ראה לעיל] (ברכות לו א, ורש"י ד"ה ערלה וד"ה דכל; שאילתות שם; תוספות שם).
  • ויש אומרים שרבעי נוהג אף בחוץ לארץ (רבנו יונה שם, בשם ר"י; שו"ע שם, בסתם), שסוברים שהכלל שכל המקל בערלה הלכה כמותו בחוץ לארץ, איננו כלל, אלא דין מיוחד שנאמר לגבי צלף (רבנו יונה שם, בשם ר"י).

תחילת זמן חיוב רבעי

רבעי לא נהג בארץ ישראל אלא לאחר כיבוש וחילוק (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ו כ), ונלמד ממעשר שני שלא נהג קודם כיבוש וחילוק (ירושלמי פאה ז ה). ונחלקו תנאים האם נהג בכרם שננטע קודם לסיום החלוקה, והיה בשנות ערלה בזמן סיומה (תנא קמא בתוספתא שם), או שלא נהג אלא בכרם שננטע לאחר סיום החלוקה (רבי יוסי ברבי יוהדה ורבי אלעזר ברבי שמעון בתוספתא שם).

חיוב רבעי בימינו

בחיוב רבעי בארץ ישראל בזמן הזה נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שחיובה מדאורייתא (חינוך רמז, בשם יש מרבותינו), כדין ערלה שאף בזמן הזה חיובה מדאורייתא [ראה לעיל] (תורת הארץ ט מג).
  • ויש אומרים שחיובה מדרבנן (חינוך שם, בסתם, לפי מנחת חינוך שם טו), כדין תרומות ומעשרות שחיובם בזמן הזה מדרבנן [ראה לעיל] (צל"ח ברכות לו א).

כלאים

חיוב כלאים בחוץ לארץ

כלאים מצוה התלויה בארץ היא (רש"י קידושין לז א ד"ה חובת קרקע; תוספות שם לט א ד"ה ההוא; סמ"ג לאוין רעט), ונוהגים כלאי זרעים מן התורה רק בארץ ישראל (משנה קידושין לו א; תוספות שם), ומדרבנן אף בחוץ לארץ (ערלה ג ט).

ובדין כלאי הכרם נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שדינם ככלאי זרעים (משנה קידושין לו א וערלה ג ט), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות י ח; טוש"ע יו"ד רצו א), ולמדו חיוב כלאי הכרם וכלאי זרעים בארץ ישראל, מהכתוב: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט יט) – שָׂדְךָ, למעט זרעים שבחוץ לארץ (קידושין לט א)[7].
  • ויש אומרים שכלאי הכרם נוהגים מן התורה אף בחוץ לארץ, בקל וחומר מחדש שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו ונוהג בחוץ לארץ, כל שכן כלאי הכרם (רבי שמעון בקידושין לח א).

תחילת זמן חיוב כלאים

יש מהאחרונים שכתב שבמחלוקת זו תלויה השאלה אימתי התחיל זמן חיוב כלאים:

  • לדעה שאנו למדים מ"שָׂדְךָ" למעט זרעים בחוץ לארץ, היינו כלימוד בתרומות ומעשרות, דְּגָנְךָ (דברים יח ד) - המיוחדים לך, שיכיר כל אחד את שלו (רש"י כתובות כה א ד"ה ולא נתחייבו ונדה מז א ד"ה ולא נתחייבו), ואם כן לא נתחייבו בכלאים עד לאחר כיבוש וחלוקה.
  • אך לדעה שאיננו למדים ממילה זו דבר, אם כן נהגו גם בכיבוש וחלוקה (מלבושי יום טוב ח"ב חובת קרקע ד).

חיוב כלאים בימינו

בארץ ישראל בזמן הזה, לדעת הסוברים שקדושת עזרא לא בטלה, הכלאים נוהגים מן התורה, שהרי בכלאים לא נאמר ביאת כולכם כמו בתרומה; ולדעת הסוברים שקדושת עזרא בטלה, אינם אלא מדרבנן (עי' תוספות יבמות פא א, ומשנה למלך מאכלות אסורות י יא). ואף לדעת הסוברים שערלה בזמן הזה מן התורה, מפני שגם בזמן של כיבוש וחילוק נהגה, הרי כלאים לא נהגו בכיבוש וחילוק, אלא שלרבי שמעון בן יוחאי שכלאי הכרם נוהגים אף בחוץ לארץ מן התורה, הרי בארץ ישראל בזמן הזה לא גרוע מחו"ל (עי' מלבושי יום טוב שם, ותורת הארץ פ"י אות ו).

חדש

חיוב חדש בחוץ לארץ

חדש הוא מצוה התלויה בארץ (רש"י קידושין לז א ד"ה חובת קרקע), ונחלקו תנאים ואמוראים בדינו:

  • יש אומרים שלמרות זאת, החדש אסור מן התורה בכל מקום (משנה ערלה ג ט; רבי אליעזר במשנה קידושין לז; רבי שמעון בן יוחאי שם לח א; רבי יוסי בר רבי יהודה במנחות פד א; רבנן דבי רב אשי שם סח ב), שנאמר בחדש: בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם (ויקרא כג יד), ו"מושב" פירושו בכל מקום שאתם יושבים (קידושין שם).
  • ויש אומרים שדינו כמצוה רגילה התלויה בארץ, ואינו נוהג אלא בארץ ישראל מן התורה (תנא קמא במשנה קידושין שם; רבי ישמעאל בגמ' שם; רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע במנחות סח ב), ובחוץ לארץ מדרבנן (שו"ת הרא"ש ב א, בשם רבינו ברוך; ליקוטי מהרי"ל כו, בשם יש פוסקים), והכונה ב"מושב", שינהג בארץ ישראל רק כשישבו בארץ לאחר כיבוש וחלוקה [ראה להלן] (גמ' קידושין שם), או שבא ללמד על חדש מארץ ישראל שבא לחוץ לארץ שאסור (ירושלמי קידושין א ח).

להלכה נחלקו הפוסקים:

  • יש פוסקים שאסור מן התורה בכל מקום (רי"ף קידושין שם וסוף פסחים, על פי סתם משנה בערלה; רא"ש קידושין א סב; מאירי קידושין שם; סמ"ג לאוין קמב, כרבינא שהוא בתרא; סמ"ק סי' ריד; רמב"ם מאכלות אסורות י ב; טוש"ע או"ח תפט י, ויו"ד רצג א. וכן האריך להוכיח בבאור הגר"א שם ס"ק ב), וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ ובין בחוץ לארץ (רמב"ם שם).
  • יש שכתבו שהדבר ספק אם אסור מן התורה בחו"ל (ט"ז יו"ד שם ס"ק ד; שאגת אריה החדשות דיני חדש סי' א; שו"ת משכנות יעקב ריש סד, בדעת הרי"ף. וראה ערך הלכה כסתם משנה). טעמם: לפי שאין סדר למשנה, וספק אם סתם משנה בערלה נשנית קודם קידושין, והרי זה סתם ואחר כך מחלוקת.
  • ויש פוסקים שאינו אסור בחוץ לארץ אלא מדברי סופרים (רבנו ברוך בעל התרומה, הובא בשו"ת הרא"ש כלל ב סי' א; אור זרוע ח"א סי' שכח; ראב"ן קידושין הל' ערלה וכלאים; ליקוטי מהרי"ל כו, בשם יש פוסקים; ב"ח יו"ד סי' רצג, ובתשובות החדשות מב, בשם ר' אביגדור כ"ץ), ואף מדרבנן יש שכתבו שאין האיסור אלא במקומות הסמוכים לארץ לישראל, כדין מעשרות שגזרו שם (רבנו ברוך בתשובות הרא"ש שם; מגן אברהם תפט ס"ק יא. ועי' שאגת אריה החדשות דיני חדש סי' א, מה שהסביר למה לא גזרו על הרחוקים).

תחילת זמן חיוב חדש

נחלקו תנאים מתי החל לנהוג איסור חדש:

  • יש אומרים שאיסור חדש נהג מיד שנכנסו לארץ, אף קודם כיבוש וחילוק (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ו כ).
  • ויש אומרים שלא נהג אלא אחר כיבוש וחילוק (רבי ישמעאל בקידושין לז א, ובירושלמי חלה ב א).

חיוב חדש בימינו

בארץ ישראל החדש אסור בזמן הזה מדאורייתא (רמב"ם מאכלות אסורות י ב; חינוך שג).

בחוץ לארץ נהגו העולם מכמה דורות להקל בחדש (עי' שו"ת תרומת הדשן סי' קצא; ב"ח שם, ועוד), והאחרונים האריכו הרבה במחלוקת זו, ועל מה סמכו העולם שנהגו להקל (עי' פני יהושע בקונטרס אחרון סוף קידושין; משכנות יעקב שם; שו"ת מלבושי יום טוב ח"ב קונט' חובת קרקע סי' מ; שו"ת חלקת יואב א יו"ד לג. וראה בספרים שצויינו בפתחי תשובה יו"ד שם ס"ק א, ובשדי חמד אסיפת דינים מערכת חדש, ועוד), ומהם שכתבו שאפילו אם ההלכה שאסור בחוץ לארץ, כיון ששם שעת הדחק גדול סומכים בשעת הדחק על המתירים, שאף ביחיד נגד רבים סומכים בשעת הדחק (אור זרוע שם; ט"ז יו"ד שם ס"ק ב, על פי נדה ט א. ועי' באר הגולה יו"ד שם, ומה שכתב עליו בחריפות בבאור הגר"א שם), ומהם כתבו שרוב התבואות שבחוץ לארץ נזרעו קודם הפסח, וסומכים על הרוב, או שיש כאן ספקספיקא, שמא התבואה משנה העברה, ואם תימצי לומר משנה זו - שמא נשרשה קודם לעומר, ולכן אם ידוע בודאי שנזרעה התבואה לאחר הפסח יש להחמיר, אלא שאין למחות בידם אם רוב אכילתם ושתייתם מזה, כי מוטב-שיהיו-שוגגים-ואל-יהיו-מזידים [ראה ערכו] (תשובות הרא"ש שם, ואור זרוע שם. ועי' תוספות קידושין שם סוד"ה כל מצוה. וכן כתב הרמ"א בשו"ע יו"ד שם)[8].

הערות שוליים

  1. ב, ארץ ישראל, עמ' ריח1-רכב2.
  2. אך יש מהאחרונים שכתב שחלה היא מצוה שאינה תלויה בארץ, מפני שאין החיוב בא אלא בשעת הגלגול של העיסה, ולכן הרי זו חובת הגוף, ומכל מקום אין חלה נוהגת אלא בארץ, לפי שנאמר: בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט) - למעט לחם של חוץ לארץ (מקנה קידושין לו ב).
  3. על ההבדלים שיש בארץ ישראל עצמה בין המקומות שכבשו עולי מצרים בלבד, לבין המקומות שכבשו גם עולי בבל, ראה בערך חלה.
  4. בתחילת חידוש הישוב בארץ ישראל העידו שהניחו לקט שכחה ופאה (פאת השלחן ד, בית ישראל ס"ק כא); אכן בהמשך חידוש הישוב העידו משום השמועה שלא עשו כן, משום שאין עניים מצויים [ראה להלן] (ארץ חיים יו"ד שלב א).
  5. ובתבואה ישנה סברא נוספת, שאדם לא יטרח לקצור ולדוש ולטחון ולאפות, כשהלחם מצוי בזול (חזון איש מעשרות ז י).
  6. בנוגע לחיוב שביעית בזמן הזה ראה בערך שביעית.
  7. ואף על פי שכל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, מכל מקום הוצרכנו לפסוק מיוחד לכך, שלא נאמר שמכיון שהקשו להרבעת בהמה (ראה בערך הרבעה) שינהגו אף בחוץ לארץ ככלאי בהמה (סמ"ג לאוין רעט; יראים השלם שצ), או שהוצרכנו לפסוק מיוחד לכך, כדי שלא נלמד את הקל וחומר של הדעה החולקת [ראה להלן] (תוספות קידושין לט א ד"ה ההוא).
  8. וראה ערך חדש.