מיקרופדיה תלמודית:ארץ ישראל (ג) - כבוש ארץ ישראל וחלוקתה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצות כיבוש הארץ וחלוקתה בידי עולי מצרים

הכיבוש

נצטוינו להוריש את העמים היושבים בארץ ישראל בגבולות שנאמרו בתורה, שנאמר: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ (במדבר לג נג. הוספות הרמב"ן לספר המצוות מצות עשה ד).

ואין זה בכלל המצוה שנצטוינו לאבד שבעה העמים, שאותה מצוה היא להרגם כשילחמו עמנו, אבל אם רצו להשלים נשלים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן העמים, וכן אם ברחו האומות ההן מפנינו והלכו להן, נצטוינו אנו לבוא בארץ ולכבוש הערים ולהושיב בה ישראל, וכן אחרי שנלחמנו עם שבעה העממים והכרתנו אותם - אם רצו ישראל לעזבה ולכבוש להם ארץ אחרת ולהתישב בה אינם רשאים, שהמצוה היא בכיבוש ארץ ישראל וישיבתה (רמב"ן שם).

במנין המצוות

יש שמנו מצוה זו בכלל מצות ישוב ארץ ישראל, ואמרו שהיא כוללת אף מצוה לכבוש את ארץ ישראל, שלא נניחנה בידי מי מהאומות או לשממה (הוספות הרמב"ן לספר המצוות מצות עשה ד); ויש שלא מנו מצוה זו (הרמב"ם בספר המצוות).

ויש שכתבו בטעם דעה זו, שאין מצות הכיבוש נוהגת בזמן הגלות, כשאנו משועבדים לאומות, ואין ראוי למנות אלא מצוות הנוהגות לדורות (מגילת אסתר על הוספות הרמב"ן שם)[2].

יחס למצות ביעור עבודה זרה

קודמת למצות כיבוש ארץ ישראל ומאוחרת לה היא מצות ביעור עבודה זרה, שתחילתה של מצות הביעור היא לפני הכיבוש וסופה לאחר הכיבוש, וכך אמרו: גידועי עבודה זרה קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודה זרה (עבודה זרה מה ב).

ויש מהאחרונים שכתב שבכלל מצות כיבוש ארץ ישראל, גם מצות ביעור עבודה זרה (לנתיבות ישראל ח"א כג), שהחיוב לרדוף אחר ביעורה קיים רק בארץ ישראל [ראה בערך בעור עבודה זרה] (ספרי ראה סא).

כיבוש רבים

בכיבוש הארצות שמחוץ לגבול ארץ ישראל (ראה בערך ארץ ישראל וגבולותיה) נחלקו תנאים אם הכיבוש צריך שיהיה כיבוש רבים דוקא (רבי יוסי בעבודה זרה כא א), וכן הלכה (רמב"ם תרומות א ג); או שאף כיבוש יחיד שמו כיבוש (רבי מאיר שם).

בגדרו של כיבוש רבים נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שכבשם מלך ישראל - או שופט (סמ"ג מצות עשה קלג) - או נביא מדעת רוב ישראל (רמב"ם תרומות שם ב), על פי בית דין של שבעים ואחד (רמב"ם מלכים ה ו), ובאורים ותומים, לצורך כל ישראל, כדרך שהיה בכיבוש יהושע שהיו כולם בששים רבוא וכבשום לצורך כולם, ולא מה שמלך כבש שלא על פי הדבור לצרכו (רש"י גיטין ח ב ד"ה כיבוש יחיד, ועבודה זרה כ ב ד"ה סוריא).
  • ויש אומרים שכיבוש רבים הוא שיכבשו מקודם את כל ארץ ישראל, שכל שאין להם רשות לכבוש נקרא כיבוש יחיד, אבל אין הדבר תלוי מי הם הכובשים יחיד או רבים (תוספות עבודה זרה כא א ד"ה כיבוש).

לדעה הראשונה, כתבו ראשונים שאף על פי שמחלוקת התנאים היא על ארצות שמחוץ לגבול ארץ ישראל, מכל מקום אף בארץ שניתנה לאברהם, כל שכבשה יחיד אינה נקראת ארץ ישראל לענין שינהגו בה כל המצוות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים אף על פי שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו (רמב"ם תרומות שם ב).

שלטון באומות היושבים בה

הכיבוש מתקיים גם על ידי זה שישראל שולטים ביושבי ארץ ישראל, והם מעלים להם מסים (רבי אמי בירושלמי דמאי ב א; רש"י חולין ז א ד"ה הוריש); ויש מי שחולק בדבר (רבי בירושלמי שם, לפי הר"ש סירליאו שביעית ו א).

בשבת

כיבוש ארץ ישראל דוחה את השבת, שנאמר: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וגו' וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר (ויקרא כו מב) - הוקשה הארץ לברית מילה, מה מילה דוחה שבת, אף כיבוש הארץ דוחה שבת (ילקוט שמעוני עקב תתס), ואף על פי שבמלחמת הרשות אין מתחילים במלחמה לכתחילה בשבת (ראה בערך מלחמה), אבל במלחמת חובה של ירושת הארץ מתחילים אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, שנאמר: כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים וגו', וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים (יהושע ו ג-ד), והכניסה לעיר היא התחלת המלחמה (ירושלמי שבת א ח, ויפה מראה ופני משה שם)[3].

זמן כיבוש הארץ בימי יהושע

כיבוש הארץ בימי יהושע נמשך שבע שנים, שהרי כלב היה בן ארבעים שנה כשנשלחו המרגלים (יהושע יד ז), ולפי זה היה בן שבעים ושמנה כשעברו ישראל את הירדן, ומצינו שבשעת חילוק הארץ היה בן שמנים וחמש שנה (יהושע שם י), נמצא ששבע שנים עסקו בכיבוש (זבחים קיח ב).

החלוקה

ארץ ישראל נתחלקה לשבטים ולבתי אבות ולגברים, עד שהיה כל אחד מכיר בה את חלקו (יומא יב א), והיא הישיבה האמורה בתורה לענין חיוב המצוות התלויות בארץ אחר ירושה וישיבה, שהירושה היא הכיבוש, והישיבה היא החילוק (רש"י בבא מציעא פט א ד"ה נתחייבו; מלבי"ם דברים כו א).

חלוקה זו נמשכה שבע שנים, אם מפני שמסתבר שכשם שהכיבוש היה שבע שנים כך היה גם החילוק, ואם מפני שכך יוצא החשבון לפי מנין היובלות מאחר החילוק ועד חרבן הבית (זבחים קיח ב).

לפי יוצאי מצרים או באי הארץ

כתוב אחד אומר: לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ (במדבר כו נה), ומשמע שהארץ נתחלקה על פי מנין יוצאי מצרים, וכתוב אחר אומר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת (במדבר שם נג), ומשמע שהארץ נתחלקה על פי מנין באי הארץ, ונחלקו תנאים בהסבר הדבר:

  • יש אומרים שהפסוק הראשון עיקר, והארץ נתחלקה על פי מנין יוצאי מצרים, שאף על פי שהם מתו במדבר, מכל מקום נתחלקה כפי חשבון של יוצאי מצרים, כאילו ירשוה הם עצמם, ומי שיש לו עכשיו עשרה בנים נוטל חלק אחד כאותו שיש לו בן אחד; ולא בא הפסוק השני אלא ללמדנו שיורשי הנחלה היו רק גברים מבני עשרים שנה ומעלה, ו"לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ", שהם הנמנים באותה הפרשה (רבי יאשיה בספרי פינחס קלב, וירושלמי בבא בתרא ח ב, ובבלי שם קיז א).
  • יש אומרים שהפסוק השני עיקר, והארץ נתחלקה על פי מנין באי הארץ; ולא בא הפסוק הראשון אלא ללמדנו שאמנם מספר החלקים היה לפי חשבון באי הארץ, אבל אחר כך מחזירים את החלקים לאבותיהם, שהיו מיוצאי מצרים, וחוזרים וחולקים בשוה (רבי יונתן בספרי שם, וירושלמי שם, לפי כת"י אסקוריאל, ובבלי שם)[4].
  • ויש אומרים ששני הפסוקים מלמדים אותנו שהארץ נתחלקה הן על פי מנין יוצאי מצרים והן על פי מנין באי הארץ: מי שהיה מיוצאי מצרים ומבאי הארץ - כגון שהיה יותר מבן ששים במנין יוצאי מצרים ולא מת במדבר, והיה גם מבאי הארץ (תוספות שם ב ד"ה מכאן) - נטל שני חלקים, ומי שהיה רק מיוצאי מצרים, שמת במדבר, או שנולד במדבר והיה רק מבאי הארץ, נטל חלק אחד (רבי שמעון בן אלעזר בספרי שם, ובבלי שם ב; רבי יהושע בן קרחה בירושלמי שם).

לפי השבטים

ארץ ישראל נתחלקה לא לפי גולגולות האנשים של יוצאי מצרים או של באי הארץ - כפי הדעות שהוזכרו למעלה - אלא לפי השבטים, שנאמר: בֵּין רַב לִמְעָט (במדבר כו נו. בבא בתרא קכא ב - קכב א).

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שכל שבט לקח חלק שוה, בין שאנשיו מרובים ובין שאנשיו מועטים (רשב"ם בבא בתרא קכא ב ד"ה לשבטים; רמב"ן בראשית מח ו ד"ה ומולדתך, ובמדבר כו נד ד"ה לרב), והכתוב: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ (במדבר כו נד) - לא על השבטים נאמר, אלא על המשפחות שבתוך השבט עצמו (רמב"ן במדבר שם, על פי בבא בתרא קיז א).
  • ויש אומרים שלשבט שהיה מרובה באוכלוסים נתנו חלק רב, ולזה שאנשיו מועטים נתנו חלק קטן, שנאמר: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ (שם. רש"י שם ד"ה לרב; שיטה מקובצת בבא בתרא קיז ב, בשם הראב"ד). וכן אמרו: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ (שם) - מלמד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא (ספרי פנחס קלב), ואותה שאמרו שנתחלקה לא לפי הגולגולות אלא לפי השבטים, היינו שחלקו לשנים-עשר חלקים בלתי שוים, לפי ריבוי ומיעוט השבטים בעת יציאת מצרים, או בשעת ביאת הארץ - לפי הדעות שלמעלה - ולא חלקו חלקים שוים לפי מספר כל ישראל (רא"ם במדבר שם), או שלא נתכוונו אלא לומר שחלוקת היחידים בתוך השבט עצמו לא היתה על פי אורים ותומים (שיטה מקובצת בבא בתרא קכא ב, בשם הראב"ד).

בגורל

ארץ ישראל נתחלקה בגורל, שנאמר: אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ (במדבר כו נה), ובאורים ותומים, שנאמר: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ (שם נו. ספרי פנחס קלב; בבא בתרא קכב א), ו"על פי" היינו באורים ותומים (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה על פי)[5].

כיצד? אלעזר מלובש באורים ותומים, ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומים מונחים לפניו, והיה מכוין ברוח הקודש, ואומר: זבולון עולה, תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו, וכן חוזר ומכוין ברוח הקודש לכל שבט ושבט[6] (בבא בתרא שם).

אף החלוקה של המשפחות והיחידים של כל שבט ושבט היתה על פי הגורל, שנאמר: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם (במדבר לג נד), אלא שלא היתה באורים ותומים (שיטה מקובצת בבא בתרא קכא ב, בשם הראב"ד); ויש שנראה מדבריהם שאף חלוקת היחידים היתה באורים ותומים (תוספות בכורות נב ב ד"ה אמר).

בפני הנשיאים

החלוקה היתה על ידי יהושע ובית דינו (רמב"ם תרומות א ב), ובפני הנשיאים של כל שבט ושבט, שנאמר: וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ (במדבר לד יח), שהם היו כשלוחים של בני שבטם, וכאפוטרופסים בשביל הקטנים לברור להם חלקם (קדושין מב א).

בשומא

החלוקה היתה בשומא, שהעריכו שיווי קרקע כחושה לעומת קרקע יפה, ואם בית סאה ביהודה שוה כחמש סאים בגליל, מי שנפל גורלו בגליל נוטל חמש סאים כנגד סאה שחברו נוטל ביהודה (בבא בתרא קכב א, ורשב"ם ד"ה בכספים).

קרבה וריחוק מירושלים

קרקע הרחוקה מירושלים, שוויה היה פחות, מפני שהיא רחוקה מבית המקדש, ומפני שהיא קרובה יותר לארץ העמים (רשב"ם שם ד"ה לקרובה), ונחלקו תנאים כיצד שמו הקרקעות במידה זו:

  • יש אומרים שהעלו בכספים, שמי שעלה גורלו קרוב לירושלים העלה מעות למי שעלה גורלו רחוק מירושלים, שצריך לדקדק איזה חלק שוה יותר ואיזה פחות ולהשוותם, ומסברא אנו אומרים שהשוואה זו היא בכספים (רבי אליעזר בבבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה בכספים).
  • ויש אומרים שהעלו בקרקע, שהקרוב נטל פחות קרקע ממה שנטל הרחוק (רבי יהושע שם).

פחותים מבני עשרים

לא נתחלקה הארץ לטפלים, היינו פחותים מבני עשרים, שנאמר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ (במדבר כו נג) - לאלה שהם בני עשרים, לסובר שליוצאי מצרים נתחלקה, או לאלה המנוים למעלה בפרשה, לסובר שלבאי הארץ נתחלקה (בבא בתרא קיז א), ואף על פי שבאו לכלל עשרים טרם שנתחלקה, לא נטלו אלא אותם שהיו בני עשרים כשנמנו בערבות מואב (רש"י במדבר שם ד"ה לאלה).

מרגלים ומתלוננים שבעדת קרח

מלבד זאת דרשו "לאלה" - לכשרים וקדושים (רשב"ם בבא בתרא קיז א ד"ה כאלה, בשם הספרי), פרט לרשעים, הם המרגלים והמתלוננים שבעדת קרח (רשב"ם שם וקיח ב ד"ה אלו), ודרשה זו היא לסובר ליוצאי מצרים נתחלקה (אור החיים במדבר כו נג ד"ה לאלה), שלא נטלו בניהם חלק בארץ, אם לא שהיה אבי אביהם או אבי אמותיהם מיוצאי מצרים (בבא בתרא קיז ב)[7].

חלק המרגלים נטלו יהושע וכלב, שנאמר: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם (במדבר יד לח), ומכיוון שכבר כתוב וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (שם כו סה), כבר ידענו שרק הם לבדם חיו, על כרחך שבא ללמדנו שחיו בחלקם (בבא בתרא קיח ב).

בחלק המתלוננים שבעדת קרח נחלקו תנאים אם יהושע וכלב נטלו חלקם (ברייתא שם, על פי מסקנת הגמ' שם), או שלא היה להם חלק כלל, ונתרבה חלק כל השבטים (ברייתא אחרת שם).

כהנים ולוים

כהנים ולוים מוזהרים שלא יטלו חלק בארץ, שנאמר: לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל (דברים יח א), ונחלה זו נחלת הארץ (מדרש תנאים שם; ספרי שופטים קסג; רמב"ם שמיטה ויובל יג י), ונמנה איסור זה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה קסט; סמ"ג לאוין רעו; חינוך תקד), ומעבירים מכהן או לוי חלק שנטלו בארץ (רמב"ם שם), אבל אינו לוקה, ככל לאו שבממון שניתן לתשלומין (מנחת חינוך תקד א).

אפילו בעלי מומים לא נטלו חלק, שנאמר: "כָּל שֵׁבֶט לֵוִי" - לרבות בעלי מומים (מדרש תנאים וספרי שם)[8].

וגם לאחר החלוקה לשבטים, הוזהרו השבטים שלא להקצות נחלות לבני לוי - מלבד ערי הלויה -שנאמר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה (במדבר יח כד. ספרי קרח קיט).

נשים, טומטום ואנדרוגינוס

נשים, טומטום ואנדרוגינוס לא נטלו חלק בארץ, שנאמר: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ במדבר כו נד), יצאו נשים טומטום ואנדרוגינוס, שאינם בכלל איש (ספרי קרח קיט, ופנחס קלב, ורבנו הלל קרח שם).

גרים ועבדים

גרים ועבדים לא נטלו חלק בארץ, שנאמר: לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ (במדבר שם נה) - יצאו גרים ועבדים, שאין להם אבהות (ספרי קרח קיט, ופנחס קלב, ורבנו הלל קרח שם).

חלקי השבטים

בימי יהושע נתחלקה הארץ לתשעה שבטים ומחצה (במדבר לד יג), שכן בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה סילקו את עצמם מלחלוק בארץ כנען משעה ששאלו את ארץ גלעד (תוספות קדושין סא ב ד"ה אי).

חלקי השבטים בארץ הם לפי הגבולות של כל שבט ושבט המפורטים בספר יהושע (פרקים טו-יט), ולא נמנו שם אלא עיירות העומדות על הגבולות שבין כל שבט ושבט (רב יהודה אמר רב בבבא בתרא נו א, ותוספות ד"ה העומדות)[9].

הגבול שבין כל שבט ושבט אינו משמש הפסק ביניהם לענין דינים, שנאמר: זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב (במדבר לד יב) - כל ארץ ישראל גבול אחד הוא (בכורות נה א), אבל נוגע להלכה לדין של הסבת נחלה משבט לשבט, שנהג באותו הדור של באי הארץ (ראה בערך הסבת נחלה).

התחום שבין שבט לשבט תיחם יהושע בחצב (בבא בתרא נו א), שאינו יונק לא מכאן ולא מכאן (רשב"ם שם ד"ה שבו)[10].

מה נתחלק

לא נתחלק לשבטים אלא הקרקע והמחובר לקרקע, אבל התלושים שבהרים ושבמדברות בחזקת כל השבטים עומדים (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ח יח; בבא קמא פא ב), שכל מי שירצה יטול כמטלטלים ושאר השלל והמלקוח (רש"י שם ד"ה בחזקת).

עיר שהיתה בתחומם של שני שבטים

עיר אחת שהיתה מקצתה בתחום של שבט אחד, ומקצתה בתחום של שבט אחר, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שחולקים העיר לשני השבטים (רבי יוחנן בסנהדרין קיא ב).
  • ויש אומרים שאין חולקים עיר אחת לשני שבטים, אלא נותנים כולה לאותו השבט שרוב העיר הוא בתחומו (ריש לקיש שם ורש"י ד"ה אין חולקין).

הערות שוליים

  1. ב, ארץ ישראל, עמ' רא1-רה1.
  2. וראה עוד בערך ישיבת ארץ ישראל.
  3. ועי"ש בהגהות עמודי ירושלים. ועי' רמב"ם שבת ב כה, ולחם משנה שם, וטור או"ח סי' רמט. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף קמו (עד), ובמה שתמה עליו בעמודי ירושלים שם. וראה ערך מלחמה.
  4. ונחלקו ראשונים בשיטת החלוקה החוזרת לאבות יוצאי מצרים – ראה רש"י במדבר כו נה ד"ה לשמות; תוספות בבא בתרא קיז א ד"ה ומחזירין, בדעתו; רשב"ם בבא בתרא קיז א ד"ה אלא; תוספות שם, בשם רבנו תם.
  5. מלבד יהושע וכלב שנטלו חלקם שלא בגורל, אלא על פי ה' (ספרי פנחס קלב; בבא בתרא קכב א).
  6. ואפילו לסוברים שחלקו לשנים-עשר חלקים בלתי שוים, לפי מספר בני השבטים, מכל מקום סמכו על הגורל ולא חששו שמא יפול חלק הקטן לשבט המרובה באוכלוסים, שהרי היה גם על פי רוח הקודש של אורים ותומים (רש"י במדבר כו נד ד"ה לרב, ורא"ם שם).
  7. אכן לסובר לבאי הארץ נתחלקה נטלו הבנים בזכות עצמם אם היו בני עשרים בביאתם לארץ (שם קיט א), ואין צורך בדרשה זו.
  8. עוד שתי דרשות נאמרו בלימוד זה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל (במדבר יח כ) - בשעת חילוק הארץ (ספרי קרח קיט); וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה (במדבר יח כג) - אלה הלוים (ספרי שם).
  9. ויש אומרים שלא נמנו שם אלא העיירות העומדות על גבולה של ארץ ישראל (רבי יוסי בר חנינא בירושלמי מגילה א א; כן משמע ברש"י ורד"ק יהושע טו כא, בפירוש הבבלי שם); ויש אומרים שלא נמנו אלא העיירות המוקפות חומה (ריש לקיש בירושלמי שם).
  10. וראה בערך ירושלים, שנחלקו תנאים אם נתחלקה ירושלים לשבטים.