מיקרופדיה תלמודית:אין הלכה כתלמיד במקום הרב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - רב ותלמיד שנחלקו, הלכה כדעת הרב

מקור הכלל

כלל זה לא נזכר בתלמוד גופו, אבל נמצא בגאונים ובראשונים (עי' תשובות הגאונים (הרכבי) סי' קנו; סוף מבוא התלמוד לרבי שמואל הנגיד; הרי"ף פסחים יב א, ובבא מציעא ו ב, ובבא בתרא טו א ועוד; רבנו חננאל סנהדרין כב א; ר"ן וריטב"א סוכה כא, בשם הגאונים; ועוד).

יסוד תלמודי לכלל זה יש לראות במה שאמרו: אין הכרעת תלמיד הכרעה (שבת לט ב), ואין הכרעה שלישית מכרעת (פסחים כא א, לפי פירוש רבנו חננאל בתוס' שם ד"ה אין, ובבא קמא קטז א ד"ה הכרעה. ועי' נדה יד ב).

גדרי הכלל

לא אמרו כלל זה אלא בתלמיד היושב לפני רבו ונחלקו הרב עם התלמיד פנים בפנים, וסימן לדבר כשנאמר "אמר ליה פלוני לפלוני", שכיון שהרב שמע דברי התלמיד ולא קבלם - נדחו דבריו של התלמיד, אבל כשחולקים שניהם כשני חולקים בעלמא אז אדרבה הלכה-כבתראי [כאחרון - ראה ערכו] (רשב"א ור"ן שבת קמא א; מגיד משנה שבת ב טז).

יש מרחיבים את הכלל וסוברים שאפילו כשאינו יושב לפני רבו, כל שנחלק עמו בחיי הרב אין הלכה כתלמיד, אבל אם חולק על הרב לאחר מותו, הלכה כתלמיד שהוא אחרון (ר"ן וחידושי הריטב"א סוכה ב א, בשם מסורת מהגאונים; ר"ן גיטין מג א; נמוקי יוסף בבא קמא יג ב, בשם הרא"ה. ועי' יעיר אוזן מערכת ה אות ס).

לדעת כולם אין הכלל אמור אלא בתלמיד ממש החולק עם רבו, ולא עוד אלא שיש אומרים שדוקא ברבו מובהק אין הלכה כתלמיד נגדו, אבל ברבו שאינו מובהק לא אמרו, שאם לא כן לא הנחת חיים לכל תלמיד חכם (יד מלאכי א כלל לח, בשם תשו' זקן אהרן וריצב"א. וראה שם שנחלק עליו בזה). אבל יש מרחיבים את הכלל עוד יותר וסוברים שלאו דוקא רב ותלמיד ממש, אלא כל שהחולקים הם קדמונים הם כרבו (כנסת הגדולה כללי הגמרא כלל ז)[2].

זמנו של הכלל

לא אמרו אין הלכה כתלמיד במקום הרב אלא עד אביי ורבא, אבל מכאן ואילך הלכה כבתראי (ראה ערכו), אפילו בתלמיד במקום הרב (תוס' קדושין מה ב ד"ה הוה; רא"ש ערובין פ"ב, ובבא מציעא א מט ושם ד כא; ס' כריתות ימות עולם שער ג; הליכות עולם שער ה פ"ג, בשם הגאונים)[3]. הטעם: לפי שהאחרונים דקדקו יותר מן הראשונים להעמיד ההלכה על בורייה (תוס' קדושין שם. ועי' רש"י נדה ז ב ד"ה הא). ויש שכתבו שקודם אביי לא היו התלמידים שונים אלא מה שקבלו מרבם, אבל מאביי ורבא ואילך חקרו כל הדעות, ופעמים מצאו שהרב הולך בשיטה שאינה הלכה (קיצור כללי הש"ס, בשם גאון; מהרי"ק שורש פד).

באביי ורבא עצמם כשנחלקו עם רבותיהם, נחלקו ראשונים אם אומרים בהם אין הלכה כתלמיד במקום הרב (רא"ש ערובין ב ד, שהרמב"ם פסק כרבה), או שאומרים הלכה כבתראי (רא"ש שם, שהראב"ד והרז"ה פסקו כרבא)[4]. וכן נחלקו ראשונים במחלוקת אביי ורבא עם תלמידיהם (עי' חי' הרשב"א שבת קמא א. ועי' שו"ת הב"ח סי' נה. ועי' תוס' עבודה זרה נט ב ד"ה אמר רב פפא).

יש מי שכתב שגם במחלוקת הפוסקים אין הלכה כתלמיד במקום הרב (שו"ת מהרשד"ם חאהע"ז סי' קיא: כיון שמהר"ם היה רבו של הרא"ש אין הלכה כתלמיד וכו').

מגבלות הכלל

אם שני תלמידים או יותר חולקים עם רבם, ונגד הכלל של אין הלכה כתלמיד במקום הרב עומד כלל אחר - יחיד ורבים הלכה כרבים (ראה ערך הלכה), נחלקו ראשונים איזה כלל עדיף: יש אומרים שאף כאן אין הלכה כתלמיד במקום הרב (שו"ת הרשב"א סי' תסד; הרמב"ן במלחמות חולין סוף פ"ז; מגיד משנה שבת יח כד; ב"ח יו"ד סי' ריז ד"ה הנודר מתבואה); יש אומרים שהלכה כרבים (הרא"ש, והוא השואל בשו"ת הרשב"א שם; תשו' הרא"ש כלל ב סי' יד; יבין שמועה כלל רעג. ועי' יד מלאכי א כלל מ); ויש שכתב לחלק בין מצב ששני החולקים הם תלמידיו, שאז אין הלכה כמותם נגד הרב, למצב שהחולקים הם תלמיד ועוד אחר שאינו תלמיד, שאז הלכה כדעת השנים (קהלת יעקב מענה לשון אות צד)[5].

לפעמים כשהסברא נוטה לדעת התלמיד והוא מחמיר, יש שפסקו כדעת התלמיד (עי' תוס' ברכות כד ב ד"ה פסק, בשם רבנו חננאל ותלמידי רבנו יונה שם).

על מחלוקת בין אמוראים מסויימים שאין הלכה כאחד מפני שהוא תלמיד והשני הרב ראה ערך הלכה.

הערות שוליים

  1. א, טור' תריט – תרכ.
  2. וראה עוד רבנו חננאל סנהדרין כב א; רמ"ה שם; רב האי גאון בשם רב שרירא גאון, בזכרון לראשונים סי' שנח; תוס' פסחים ובבא קמא שם, בענין דור שלישי או דור שני; כסף משנה בכורים ו ד, שהלכה כרביה דרביה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועי' לחם משנה אישות ה ד.
  3. וראה אור זרוע ח"ב בסוף הלכות פסחים בפירוש הר"ש מפלייש לפיוט "אלהי הרוחות".
  4. וראה בקרבן נתנאל שם, ובשבת פכ"ג סי' א. ועי' רא"ש כתובות פ"ז סי' יג, שהגאונים נסתפקו בזה, ועי' רי"ף ורבנו חננאל בבא קמא פ"ב.
  5. ולא משמע כן מרמב"ן במלחמות חולין סוף פ"ז.