מיקרופדיה תלמודית:אותו ואת בנו

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה - איסור שחיטת בהמה עם ולדה ביום אחד.

האיסור, מקורו ותנאיו

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כב כח), מכאן שאסור לשחוט ביום אחד בהמה עם ולדה. האיסור נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה קא; סמ"ג לאוין קמט; ספר החינוך מצוה רצד).

איסור זה נוהג בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, ואפילו בחוץ לארץ (משנה חולין עח א)[1].

אם עבר ושחט לוקה (משנה חולין עח א; רמב"ם שחיטה יב א) אם ידוע שהוא ולדה, אבל אם הוא רק כרוך אחריה, אסור ואינו לוקה (בכורות כד א).

אינו לוקה אלא בשחיטת השניה לאחר שנשחטה הראשונה (משנה חולין שם; רמב"ם שם), ואפילו אם שחט אחד את הראשונה, ובא השני ושחט את השניה, לוקה האחרון (חולין פב ב; רמב"ם שם) שנאמר (שם): לֹא תִשְׁחֲטוּ, לרבות אם שחטו שנים שהאחרון חייב (חולין שם).

שחט את הולד תחילה

אף על פי שאמרה תורה אותו ואת בנו, שמשמעותו ששחט את האם ואחר כך שחט את ולדה, אף השוחט את הולד תחילה, עובר באיסור זה, לפי שנאמר (שם): לֹא תִשְׁחֲטוּ - הרי כאן שנים שהוזהרו, השוחט את האם והשוחט את ולדה, ולא יתכן זה אלא בשלש בהמות, שאחד שחט את הפרה, והשני את אמה, והשלישי את ולדה, ששנים האחרונים עוברים אחד משום אותו ואת אמו ואחד משום אותו ואת בנו (תורת כהנים אמור ח ח; ברייתא חולין פב א ורש"י שם ד"ה הרי).

אינו אסור באותו ואם אמו, שנאמר: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, ולא אותו ואת אם אמו (תורת כהנים שם).

דין הבשר שנשחט באיסור

השוחט אותו ואת בנו, אף על פי שעבר על איסור, הבשר מותר באכילה (חולין עח א; רמב"ם שחיטה יב א; טוש"ע יורה דעה טז ג), ואין הבשר אסור משום לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה (דברים יד ג), אף שדרשו: כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל (ראה ערך לא תאכל כל תועבה), והיינו לפי שאסרה תורה מחוסר-זמן (ראה ערכו) לגבוה, ואותו ואת בנו שהיום אסור בשחיטה הוא מחוסר זמן, ומתוך כך למדנו שלהדיוט מותר (חולין קטו א).

אבל יש מהראשונים האוסר את הבשר בו ביום (רא"ש חולין ה ה; ר"ן חולין עח א ד"ה חולין, בשם בעל הלכות גדולות סי' סו דף קלד ב; שו"ע יו"ד שם, בשם יש אומרים), וכן הלכה (ים של שלמה חולין ה ז; ב"ח יו"ד שם, ושאר אחרונים). טעם האוסרים: שקנסוהו חכמים כדי שלא יהנה ממעשה איסור ולא יועילו מעשיו (ר"ן שם, בדעת הלכות גדולות).

ויש אומרים שבו ביום אסור באיסור גמור, מטעם כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל (ב"ח בדעת הרא"ש בדעת ההלכות גדולות).

יש אומרים שאינו אסור אלא לשוחט בלבד (פרישה וש"ך ופרי חדש יו"ד טז שם), ואם שחט למכור, אסור אף למכור (תבואות שור יו"ד טז ג); ויש חולקים וסוברים שאף לאחרים אסור (תבואות שור שם), ואף בשוגג אסור (פרי חדש שם ותבואות שור שם. וראה דעת תורה סק"ד)[2].

איזהו 'יום אחד'

יום אחד שאמרה תורה, היום הולך אחר הלילה, לפי שנאמר במעשה בראשית: יוֹם אֶחָד (בראשית א ה), ונאמר באותו ואת בנו (ויקרא כב כח): יוֹם אֶחָד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית, היום הולך אחר הלילה, אף יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה (רבי שמעון בן זומא משנה חולין פג א וברייתא שם). יש למדים: יוֹם אֶחָד, המיוחד, מה היום המיוחד - שבת ויום טוב - היום הולך אחר הלילה אף זה היום הולך אחר הלילה (רבי שם לגירסת השאלתות אמור, והרשב"א חולין שם בשם רבנו חננאל). לפיכך שחט הראשון בתחילת ליל רביעי, לא ישחט השני עד תחילת ליל חמישי; שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות, שוחט השני בתחילת ליל חמישי (רמב"ם שחיטה יא יז; טוש"ע יו"ד טז ד).

באיזו בהמה אסור

אין איסור זה נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, שנאמר (ויקרא כב כח): וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (רמב"ם שחיטה יב ח), ודרשו: שור, ולא חיה, שה, ולא עופות (תורת כהנים שם).

בזכרים

אם איסור זה נוהג אף בזכרים, כשידוע ודאי שזה אביו, מחלוקת תנאים:

  • חכמים סוברים שאינו נוהג, לפי שנאמר: אֹתוֹ, ולא שנים, ובדין הוא שנרבה את האם ולא את האב, שכן מצות שלוח-הקן (ראה ערכו) באם נאמרה ולא באב, ועוד שאמרה תורה: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר, שאין בנו כרוך אחריו (תורת כהנים שם; חולין עח ב), ואין חוששין-לזרע-האב [ראה ערכו] (שם עט ב). וכן תרגם אונקלוס: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, ותורתא או שיתא לה ולברה (וראה תוספות חולין עט א ד"ה עייל, וברמב"ן ויקרא שם כב כח). ואף על פי שאמרה תורה: אֹתוֹ, לשון זכר, הרי זה מפני שנזכר קודם לכן: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד (ויקרא כב כז. רמב"ן שם). יש מן הראשונים סוברים להלכה שאינו נוהג בזכרים (הרי"ף חולין שם; בעל הלכות גדולות הל' אותו ואת בנו; שאילתות שאילתא קן, וראה שם בהעמק שאלה, ועוד. וראה רמב"ן ויקרא שם על פי רש"י שם).
  • חנניה סובר, כיון שאמרה תורה: אֹתוֹ, זכר במשמע, ואמרה תורה: בְּנוֹ, מי שבנו כרוך אחריו, נקבה במשמע, לכן נוהג בין בזכרים ובין בנקבות, וחוששים לזרע האב (חולין עט א,ב).
  • ר' יהודה סובר שהדבר ספק (שם עט א), והלכה כמותו (כתובות קיא ב). לפיכך אין שוחטים שניהם ביום אחד, ואם שחט אינו לוקה (רמב"ם שחיטה יב יא; טוש"ע יו"ד טז ב).

בכלאים

היתה האם כלאים, שבאה מן העז ומן הרחל, איסור אותו ואת בנו נוהג בה, לפי שנאמר (ויקרא כב כח): אוֹ, לרבות את הכלאים (שם עט ב), ובין מכבש עם העז, בין מתיש עם הכבשה, לוקה (רמב"ם שחיטה יב ט).

בחיה

לא הקפידה תורה אלא על האם שתהיה בהמה, אבל הולד אפילו הוא חיה נוהג בו איסור אותו ואת בנו. לפיכך צבי הבא על העז וילדה, ושחט את העז ואת ולדה, לוקה (חולין עט ב, ורש"י ד"ה ובנה; רמב"ם שחיטה יב ח; טוש"ע טז ב)[3].

במוקדשים

אף במוקדשים נוהג איסור אותו ואת בנו, שנאמר: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וגו', יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה' (ויקרא כב כז), ונסמך לו: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, לימד על אותו ואת בנו שנוהג במוקדשין (משנה חולין עח א. וראה בגמרא שם).

במעוברת

את המעוברת מותר לשחוט, אף על פי שבשחיטתו מתיר אותה ואת ולדה, לפי שעובר-ירך-אמו (ראה ערכו).

יצא העובר חי לאחר שחיטה - והפריס על גבי קרקע, כיון שהוא צריך שחיטה מדבריהם, אין שוחטים אותו ביום אחד, ואם שחט אינו לוקה (רמב"ם שחיטה יב י, על פי חולין עד א, כרב כהנא חולין עה ב. וראה ערך בן פקועה בשאר דינים).

לא הפריס על גבי קרקע, כיון שאינו צריך שחיטה, ששחיטת אמו פוטרתו, מותר לשחטו לכתחילה, שנאמר (ויקרא כב כח): אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הטעון שחיטה אסור משום אותו ואת בנו, שאינו טעון שחיטה אינו אסור (תוספתא חולין ד).

איזו שחיטה אסורה

אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד, שנאמר: לֹא תִשְׁחֲטוּ, פרט לשוחט ונתנבלה בידו, או נוחר ומעקר (תורת כהנים שם; משנה חולין פא ב), ואינו אסור אלא כששחט את שתיהן, אבל אם ניחר את הראשונה, או שנתנבלה בידו - מותר לשחוט את השניה, וכן אם שחט את הראשונה, וניחר את השניה, או שנתנבלה בידו - פטור (רמב"ם שחיטה יב ג).

ספק נבילה - שחט את הראשונה והרי היא ספק נבלה, אסור לשחוט את השניה, אבל אינו לוקה (רמב"ם שחיטה יב ה, על פי חולין פו א).

שחיטת חרש שוטה וקטן - חרש, שוטה וקטן ששחטו, אם אחרים רואים אותם - אסור לשחוט אחריהם (משנה חולין פו א; טור ורמ"א יו"ד טז ט). שחטו בינם לבין עצמם, נחלקו תנאים: ר' מאיר מתיר לשחוט אחריהם, וחכמים אוסרים (משנה שם). הלכה ששוחט אחריהם, לפי שאין שחיטתם שחיטה כלל (רמב"ם שחיטה יב ד; טוש"ע שם ט. ובס' יראים השלם פסק כחכמים, וראה שם בתועפות ראם).

גוי ששחט בהמה - מותר לשחוט בנה אחריה, ואין בה משום איסור אותו ואת בנו (תוספתא חולין ה ג. וראה ערך גוי).

שאינה ראויה לאכילה

שחיטה שאינה ראויה לאכילה, כגון שחיטת חולין בעזרה, או טרפה, או שור הנסקל, ועגלה ערופה, ופרה אדומה - שמה שחיטה, בין בשחיטת ראשונה ובין בשחיטת שניה, וכן השוחט את הראשונה לעבודה זרה, ובא חברו ושחט את השניה - לוקה, כיון שהועילה שחיטה זו לטהרה מטומאת נבלה; ר' שמעון פוטר, ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה (משנה פא ב), ואין הלכה כמותו לענין אותו ואת בנו (שם פה א; רמב"ם שחיטה יב ו. וראה ערך שחיטה שאינה ראויה).

השוחט לרפואה, לאכילת עכו"ם, או לאכילת כלבים, חייב משום אותו ואת בנו (תוספתא חולין ה ב), ואף השוחט בהמת עכו"ם חייב, שהאיסור הוא על השוחט (פתחי תשובה טז סק"ג, וראה שם).

זכות הקדימה

הלוקח מבעל הבית את האם או את הולד, הוא קודם לבעל הבית, שעל מנת כן לקח (תוספתא חולין ה ד).

שנים שלקחו שתי בהמות, זה האם וזה הולד, ובאו לדין, זה שלקח ראשון ישחט ראשון, והשני ימתין עד למחר (משנה חולין פב א, ובגמ' שם; רמב"ם שחיטה יב יג; טוש"ע יורה דעה טז ו), לפי שהמוכר לא מכר לשני אלא זכות שבידו, והוא בעצמו לא היה יכול לשחוט את הנשאר בידו (רש"י שם ד"ה לענין). ואם קדם השני ושחט זכה, וימתין הראשון עד למחר (משנה שם; רמב"ם שם. וראה בש"ך שם ס"ק יד שלכתחילה אין לעשות כן, והתבואות שור ס"ק כו מתיר)[4].

הזמנים שחייב המוכר להודיע לקונה

בארבעה פרקים בשנה צריך המוכר להודיע אם מכר את אמה או את ולדה לשחוט, כדי שימתין הלוקח ולא ישחט עד למחר (משנה חולין פג א; רמב"ם שחיטה יב יד; טוש"ע יו"ד טז ו), לפי שבאותם ימים דרך ישראל לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה מיד, לפיכך המוכר בהמה לחברו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום, צריך שיאמר לשני: דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט, שמא כבר נשחטה (רש"י שם ד"ה בארבעה).

אלו הם הימים: (א) ערב יום טוב האחרון של חג, (ב) וערב יום טוב הראשון של פסח, (ג) וערב עצרת, (ד) וערב ראש השנה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ר' יוסי הגלילי מוסיף אף ערב יום הכפורים בגליל (משנה שם).

הסמיכו אל הפסוק: יוֹם אֶחָד, יום המיוחד טעון כרוז (תורת כהנים שם; גמ' חולין פג ב), שימים מיוחדים יש בשנה שבהם "לֹא תִשְׁחֲטוּ", קרי: "לא תשחיטו", לא תגרום להישחט בימים הללו היא ובנה (רש"י שם ד"ה רבי); או ש"ימים מיוחדים" משמעם שנתייחדו להיות המוכר מוזהר להכריז (שם); ויש מפרשים כמו יום המיוחד, שהוא שבת ויום טוב, טעון כרוז, היינו קידוש לה' להכריז ולהודיע לעם (ראה שבת לה ב שמכריזים בתקיעות, וביום טוב שלוחי בית דין מכריזים על קידוש החודש בשביל המועדות), כך זה טעון כרוז, שהמוכר יודיע ללוקח (שאילתות שאילתא קו, ובהעמק שאלה שם אות ד)[5].

ויש מפרשים שאינו צריך להודיעו אלא אם מכר באותו היום, אבל אם מכר אתמול והיה ריוח לראשון לשוחטו מאתמול אינו צריך להודיעו (רש"י חולין פג א ד"ה אבל; טוש"ע שם), וכן שנינו (תוספתא חולין ה): במה דברים אמורים שחל יום הכפורים להיות בשני בשבת, אבל אם חל להיות באחד מכל ימות השבת אין צריך להודיעו, מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר (רא"ש שם), אלא שיש מהראשונים סוברים שלא אמרו אלא ביום הכפורים בלבד ולא בשאר הפרקים (רמב"ן ורשב"א. וראה בית יוסף וב"ח שם בפירוש התוספתא).

בשאר ימות השנה

בשאר ימות השנה אין הלוקח צריך לחשוש שמא נשחטה אמה או ולדה היום (טוש"ע טז ו, על פי ברייתא חולין פג א), ואינו צריך לשאול אחר זה, לפי שיש כמה ספקות בדבר: שמא אין לה אם, שמא לא מכרה לשחיטה, ושמא מכרה לשחוט לאחר כמה ימים (ר"ן חולין שם ד"ה אמר); ומכל מקום על המוכר להודיע אם שחט את אמה או את ולדה היום, או שמכרם בפירוש לשחיטה (ר"ן שם בשם אחרים; טוש"ע שם); ויש אומרים שאין על המוכר להודיע, אלא על הלוקח לשאול (ר"ן שם בשם הרמב"ן). ולדברי הכל אם לא הודיע המוכר אין זה מקח טעות, שהרי יכול לומר לא מכרתי לך לשחוט היום (ר"ן שם; ש"ך שם סק"ט).

המוכר את האם לחתן ואת הולד לכלה - צריך להודיע, שודאי ביום אחד הם שוחטים (משנה חולין פג א; רמב"ם שחיטה יב טז; טוש"ע יו"ד טז ו), ואם לא הודיע הרי זה מקח טעות (ש"ך ס"ק יג).

בזמנינו

בזמננו שעיקר השחיטה לצורך יום טוב הוא קודם יום טוב, וכן בחתן וכלה נוהגים לשחוט יום או יומיים קודם, אינו צריך להודיעו, אם מכר בשני ימים (ש"ך יו"ד טז ס"ק יג), ובמקומות שנוהגים לשחוט הכל ביום חמישי לצורך שבת, וכן כל מקום ומקום כמנהגו, אם מכר האם לאחד והולד לשני ביום אחד, הרי זה מקח טעות למי שקנה אחרון (תבואות שור שם ס"ק כד).

עכו"ם המשיח לפי תומו

עכו"ם שמכר שתי בהמות, ואחר כך אמר במסיח-לפי-תומו (ראה ערכו), שהן אותו ואת בנו, אינו נאמן לאחר שיצאו מתחת ידו (שו"ת הרשב"א ח"א קיח; שו"ע יו"ד טז יא), אבל אם נאמן הוא עליו, אסור (שם, על פי קדושין סו א), ואפילו אינו מסיח לפי תומו (שו"ת הרשב"א שם; ש"ך שם ס"ק כד), ובשעת המכר נאמן בכל אופן (ט"ז שם ס"ק טו) אם אין חשש שלהשביח את מקחו אמר כן (שם, וראה ש"ך ס"ק כג שמפקפק).

הערות שוליים

  1. ואף על פי שהוא נזכר בתורה בין דיני קדשים, אין אומרים שכל זמן שיש קדשים הוא נוהג, וכשאין קדשים אינו נוהג (חולין קלח ב), אלא לפי שאיסור זה חובת הגוף הוא (רש"י חולין שם ד"ה שלא).
  2. וראה עוד פתחי תשובה יו"ד טז סק"כ, ודרכי תשובה שם סק"ט.
  3. וראה חולין ורמב"ם ושו"ע שם בדין חיה ובנה, כגון תיש הבא על הצביה. וראה ש"ך והגר"א שם.
  4. וראה עוד רא"ש חולין ה ד; טוש"ע יו"ד טז ו.
  5. וראה פרטי הלכה בחולין פג א, ורא"ש ור"ן; רמב"ם שחיטה יב טו; טוש"ע טז ו, וש"ך שם סק"י, וביאור הגר"א סק"י.