מילון הראי"ה:ענוה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

התמעטות הערך העצמי [ע"א ד יב כה]. גולת הכותרת של המדות הטובות [א"ה ב 820].

יסוד הענוה[עריכה]

הכרת האמת לאמתתה, בלא שום עורון וערבוביא של דמיון, שברוב האנשים האהבה הנפרזה לעצמם מסמאת את עיניהם מלראות בחסרון הנמצא בעצמם, וממילא גם בטובת ריעיהם ויתרונם. אבל הענו רואה את עצמו מכובד מצד צלם אלהים אשר בו, מצד החכמה והטוב הנקנה בנפשו[1]ומוכן לראות ג"כ את חסרונותיו בלא שום משוי פנים, וכן רואה הוא ביתרון חברו מצד צלם־אלהים וסגולת הנפש [ע"א ג ב קטז (מ"ר 224)].

ענוה אמיתית[עריכה]

[2]- ◊ מערכת את הערך החדל של האדם, את אפסיותו, את החסרון העצמי שלו [ע"ר ב סב].

ענוה טהורה[עריכה]

- אפסיות המהות העצמית, (בלא) שום צד של הכרה ושל חפץ של הרגשה ושל שאיפה להגבלה פרטית [ע"א ד ט קטו].

רז הענוה העליונה[עריכה]

הידיעה של היחיד המרומם המכרת את האפסיות הפרטית שלו [עפ"י שם קטז]. להכיר חסרונו, וכל מה שמכיר יותר חסרונו יהי' מקום שישלים אותו השי"ת בטובו [מ"ש צד]. צמאון ההשתלמות הבא תמיד ע"י ההכרה של מה שחסר לאדם [עפ"י ע"א ד ו נה]. ההכרה של הערך של הרכוש הרוחני החסר והנעלם מן האדם ועמה הצמאון אליו, בהתגברותה בנפש [עפ"י שם]. ההכרה עד כמה האדם צריך לרדוף אחר השלמות הרחוקה ממנו [עפ"י שם]. ענוה - עז הענוה - תכונת הענוה המשובחת, המשכללת עם הוד יפעתה את הצורה האנושית לעטרה עז חכמה וגבורה. הענוה שאיננה באה מטעם של שפלות מצב ונמיכת כח מצד מגרעות טבעיות או מקריות, כ"א מצד הבנה שלמה במהות הנפש ויחשי המציאות זה לזה, והשקפה ברורה על ההויה ותוכן המוסר והדעת [שם ו פז].

ענות הצדק[עריכה]

הכפיפות המוחלטה, ההדרכה המוסרית הבאה לברר לאדם את קטנו ואפסיותו, שלא יתגדר במה שהוא חושב שיש בו מן המעלות והיתרונות כי הלא כולן כאין הנה, ולא מידו הוא טובו, כי אם מידי אדון כל, אשר לו לבדו הוא הכח והגבורה, החכמה והמדע, העז והממשלה [ע"א ד יב כ]. ע' בנספחות, מדור מחקרים, "עפר ואפר". ע' במדור זה, גאוה. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "שפל רוח". ע"ע בטול. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל ואנחנו מה. ושם, ואנכי תולעת ולא איש.

הערות שוליים[עריכה]

  1. רואה את עצמו מכובד מצד צלם־אלהים אשר בו, מצד החכמה והטוב הנקנה בנפשו - בפנ' צח "אין צריך כל כך להקפיד על עצמו אם ירגיש בעצמו לפעמים התנשאות כעין גאוה, וכו' דיש לומר שההתנשאות באה מתוך שמתגאה בקדושת הנשמה העליונה שבו שהיא חלק אלוק ממעל, ובכלל באנושיותו ויהדותו, ובמה שהוא מוקיר את הטוב אפילו המעט שיש בו, וכו', אם כן וכו' (זה טוב). אך צריך על זה משקל גדול שלא יצא חוץ לגבול. וכו'". ובקבצ' א עמ' קעד לא: "בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את הוייתו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחר הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלהי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ד'. ואם יכריח את עצמו להפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה, עוד ישחו כל כחותיו הרוחניים, ובחמת עצבות ילך קודר ושחח, ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלהים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור". ע"ע קבצ' א עמ' קעח סי' מג, ועמ' קעא סי' כא.
  2. סודרו הערכים מכאן ואילך בהתאם לשתי בחינות הענוה - עפר ואפר, המוסברות במדור המחקרים.