ויקישיבה:ארגז חול/אנציקלופדיה תלמודית:כבוד חכמים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg


הגדרה - המצוה לכבד את חכמי התורה.

א. גדרו.

תלמידי חכמים - מצות עשה מן התורה לכבדם ולהדרם[1], ולקום מפניהם[2]ולגדל אותם[3], ויש להקדימם לכל דבר שבגדולה, כגון לברכה ולקריאת התורה[4], ולהקדים לדון דין תורה שיש להם, לפני דין תורה של אחר[5], ולהרבות בכבודם עד מאד[6]- ואף על פי שאתה רואה אותם עניים ומדולדלים, צריך לנהוג בהם כבוד[7]- ויש לכבד כל חכם לפי כבודו ומדרגתו[8]. אמרו חכמים: אין כבוד אלא תורה - כלומר, אין לך אדם שראוי לתת לו כבוד יותר ממי שהוא בעל תורה[9]- שנאמר: כבוד חכמים ינחלו[10]. ועוד אמרו שכל היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד - אפילו לא למד ממנו דבר[11]- חייב לנהוג בו כבוד[12], שנאמר: קבל די רוח יתירא ביה (מפני שהיתה בדניאל רוח יתירה, היה מנצח ומתגבר על שאר השרים)[13], ומצוה לכבד אפילו חכם השוה לו בחכמה[14], ואפילו חכם שאינו [טור תקסז] גדול בתורה כמוהו[15]- ויש סוברים שדוקא הלומד מחבירו חייב בכבודו, אבל אם לא למד הימנו, אינו חייב בכבודו, ואינו חייב להדרו ולקום מפניו[16]- ועוד אמרו: יהי כבוד חבירך כמורא רבך[17]. ומפני כבודם של חכמים, יש שנשתנה דינם מדין שאר האנשים, כגון כשהם באים לדין או לעדות, ששאר אדם הבא לדון או להעיד צריך לעמוד[18], ואילו תלמידי חכמים מושיבים אותם[19], ושבאופנים מסויימים נמנעים מלהשביעם[20], ואף כשמשביעים אותם, אין משביעים אותם מעומד ובתפיסת ספר תורה כשאר בעלי דין, אלא מיושב ובתפיסת תפילין[21], ועוד[22].

על החכם עצמו, אם מוטל עליו חיוב להימנע מלזלזל בעצמו משום כבוד תורתו, ועל האופנים [טור תקסח] שהוא רשאי, או אף ראוי לו למחול על כבודו[23], ועל ההנהגות שעליו לנהוג בכדי שלא יבואו אחרים לזלזל בו או כדי שיכבדוהו כראוי, ע"ע תלמיד חכם[24].

כבוד חכמים, כינוהו בתלמוד "עשה של כבוד התורה"[25]- וכן כתבו ראשונים, שמכלל כבוד התורה הוא שיכבד אדם את החכמים נושאיה, וחילול התורה הוא אם אינו מכבדם[26]- ואמרו שעשה זה חשוב ממצוות עשה אחרות, ודוחה אותן[27]. עשה זה שהזכירו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא הכתוב: והדרת פני זקן[28], וכן כתבו ראשונים שהכתוב הזה: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, הרי זו מצות עשה לכבד את החכמים - ש"זקן" היינו חכם[29]- ולקום מפניהם ולגדל אותם[30]ומנו [טור תקסט] את המצוה במנין-המצות[31]. על דיני הקימה מפני חכם, ועל הסוברים שאף זקן בשנים שאינו חכם מצוה לקום מפניו ולהדרו, ע"ע קימה והידור[32]. ויש מן הראשונים שכתבו ש"עשה של כבוד התורה" שאמרו, הוא הכתוב: את ה' אלהיך תירא[33], שדרשו בו "את", לרבות תלמידי חכמים[34]- וכבוד, בכלל המורא הוא[35], שאם הוא ירא מן החכם, ודאי שהוא עושה לו הידור וכיבוד מפני היראה[36]- וכן כתבו ראשונים שאת כל כיבוד חכם ומוראו למדים אותם מ"את ה' אלהיך תירא"[37]. על החולקים וסוברים שאין ללמוד מכתוב זה שיש לירא מן החכמים, עי' [טור תקע] להלן[38]וע' תלמיד חכם. ויש מן הראשונים שהביאו סמך למצות כיבוד חכמים מן הכתוב בתהלים: את יראי ה' יכבד[39], ומן הכתוב במשלי: כבד את ה' מהונך[40]. על כתובים נוספים שדרשו מהם שיש לכבד את החכמים באופנים מסויימים, עי' להלן[41].

מלבד המצוה לנהוג כבוד בחכמים, מצינו כמה מצוות נוספות שיש לנהוג אותן בהם: א) המצוה לירא מתלמידי חכמים, שלמדים לרבות אותם מריבוי הכתוב: "את" ה' אלהיך תירא[42]- או מן הכתוב: והדרת פני זקן, שהמורא מפניו בכלל הידורו הוא[43]- אלא שנחלקו ראשונים אם למנות [טור תקעא] מצוה זו כמצוה בפני עצמה במנין-המצוות[44], ויש חולקים וסוברים שמריבוי הכתוב הזה אין למדים אלא שיש לו לאדם לירא מרבו - או מרב מופלג שהוא כעין רבו[45]- אבל לא שיש לירא משאר תלמידי חכמים[46], וכן יש סוברים שאין חיוב מורא מתלמיד חכם שאינו רבו[47]; ב) המצוה על כל אחד לאהוב תלמידי חכמים - כנפשו, אהבה עזה וחיבה יתירה, יותר מזו שהוא מצווה לאהוב כל איש מישראל משום "ואהבת לרעך כמוך"[48]- מן הכתוב: ואהבת את ה' אלהיך[49], "את", לרבות תלמידי חכמים[50]; ג) המצוה שעל כל אחד להידבק בחכמים ובתלמידיהם, מהכתובים: ובו תדבק[51], ולדבקה בו[52], שדרשו בהם חכמים: וכי יכול אדם להידבק בשכינה, [טור תקעב] אלא הידבק בחכמים ובתלמידיהם[53]. על מצוות אלו ופרטי דיניהן, ע"ע תלמיד חכם.

כיבוד החכמים והישרים, כתבו ראשונים שיש בו תועליות גדולות, כי בכך נשמעים דבריהם[54], והרואים את כבודם, באים אף הם לנחול כבוד ולהרבות דעת[55], והרואים את הדר כבוד התורה, יכירו את מעלתה, ויבא חשקה בלבבם, ויהיה עסקם בה לשם ה' ולעבדו בלב שלם[56], ועוד טעם נכבד עולה על כולם, כי מדרכי קידוש השם יתברך להודיע שעבודת ה' יתברך ויראתו ותורתו, הם יסוד נפש האדם, והרי אין העבודה מתקיימת בלתי על ידי לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה, כי הם יורו דעה לדעת מה יעשה ישראל, ובמקום שאין [טור תקעג] עוסקי תורה ירבו המכשולים, על כן יכבדו עבדי ה' יתברך את חכמי התורה לכבוד ה' יתברך, ולהודיע כי עבודתו לבדה היא העיקר[57].

אף הנשים חייבות בכיבוד החכמים[58].

המלך, אף הוא מצווה לכבד את לומדי התורה[59], וכשייכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו[60], וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה בשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו "רבי רבי", "מרי מרי (אדוני אדוני)"[61], במה דברים אמורים בזמן שהמלך בביתו לבדו הוא ועבדיו, יעשה זה - החיבוק והנישוק, שהוא לפנים משורת הדין[62]- בצינעה, אבל בפרהסיא בפני העם, לא יעשה[63], אלא יטיל עליהם אימה[64], כדי שתהא יראתו בלב הכל[65]. ויש מן הראשונים שכתבו שכיון שתלמיד חכם מצווה לכבד את המלך יותר ממצות כיבוד שהמלך חייב לנהוג בו[66], אם המלך מכבדו אין בזה מצוה[67].

[טור תקעד] על הטעם שאין מברכים על כיבוד החכמים, ע"ע ברכת המצות[68]וע' קימה והידור.

על האיסור להדר בדין את פני הגדול, ע"ע דיני ממונות: שלא להדר הנידון[69].

עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנוא אותם[70]. ואמרו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר "ויהיו מלעבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו - היינו, מלמדי דבריו[71]- וגו' עד עלות חמת ה' בעמו" וגו'[72]. ואמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו[73], ויש סוברים שהוא זה הנקרא "אפיקורוס"[74], ויש סוברים שהוא אפילו חמור ממנו, ונקרא "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה"[75], כלומר מעיז פניו כלפי עוסקי תורה[76], ועל המבזה את החכמים נאמר: כי דבר ה' בזה[77], ואין לו חלק לעולם הבא[78], בין המבזה תלמיד חכם בפניו ובין המבזהו שלא בפניו[79], ואף על המבזה חכם לאחר מותו אמרו: כל המספר אחר מיטתם של תלמידי חכמים נופל בגיהנום[80], וכל שכן [טור תקעה] בחייהם[81], שהם מצטערים בכך[82], ויש מן הראשונים שכתבו שהמספר עליהם לאחר מותם מכוער יותר מאשר המספר עליהם בחייהם[83]. בטעם שהמבזה את החכמים נקרא בוזה דבר ה' ואין לו חלק לעולם הבא, ביארו ראשונים שהוא לפי שיש בכיבוד של החכמים והישרים תועלות גדולות[84], והמבזים את התלמיד חכם ויראתו, מבטלים את התועלות הללו, ומבטלים הידיעה שעבודת ה' יתברך ויראתו ותורתו היא היסוד לנפש האדם, ומראים את ההיפך בהנהגתם, וכאילו אומרים שאין העבודה עיקר, והם מחללים את התורה, על כן יאבדו מתוך הקהל[85]. אף תלמידי חכמים שאינם נוהגים כבוד זה בזה, כתבו ראשונים שהם גורמים לתורה שתתחלל על ידם, שהבריות אומרות "אוי לו למי שלמד תורה"[86].

אפילו התחיל החכם קצת במריבה, אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות[87].

המכבד את החכמים, אמר בו רבא שיהיו לו חתנים חכמים[88], והאוהב את החכמים[89], יהיו לו בנים חכמים[90], שאהבתו עליהם כאב על בן[91], והירא את החכמים[92], הוא עצמו יהיה תלמיד חכם, ואם אינו רגיל לעסוק בתורה, יישמעו דבריו, כשם שנשמעים דברי תלמיד חכם[93]. ועוד אמרו: אשרי [טור תקעו] תמימי דרך ההלכים בתורת ה'[94], אלו מכבדי בעלי תורה[95], ונאמר: כי מכבדי אכבד ובזי יקלו[96], ודרשו: זה המכבד בני תורה[97]. ואמרו שהקדוש ברוך הוא תובע את כבודם של חכמים מיד המבזים אותם[98], ומצינו שנענשו אותם שלא נהגו כבוד בחכמים כראוי, כמו שאמרו בתלמידי רבי עקיבא, שמתו כולם בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה[99], ועוד מצינו שאף מי ששמע ביזוי תלמיד חכם, ולא מחה כראוי, סופו שנענש על כך[100]. על הדין בידי אדם שדנים בו את המבזה תלמיד חכם, עי' להלן: המבזה את החכם.

הנזהר בכבוד חכמים, אמרו בו שהוא בחזקת מדקדק על עצמו, ולכן אף על פי שאמרו שסתם ישראל אין רואים לו מום של בכור, עד שיהיה כהן עמו ליתן לו את הבכור, שמא אם יידע שהוא מום יאכלנו הוא ולא יתננו לכהן, אלא אם כן היה חכם וידוע שהוא מדקדק על עצמו[101], ישראל שיש לו בכור שיש בו מום מובהק וגלוי לכל, ואף על פי כן בא להישאל עליו לחכם להתירו, רואים לו מום זה אף על פי שבא לבדו, שכיון שהוא חושש לכבוד החכם, הרי זה בחזקת מדקדק על עצמו[102].

במקום שאין מכירים אותו, מותר - ואף חובה[103]- לתלמיד חכם להודיע שהוא תלמיד חכם[104], אם [טור תקעז] הוא צריך לכך[105]- שאינו יכול למנוע שיפגעו בכבודו באופן אחר - כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו וייענשו[106], כמו שאמר עובדיהו לאליהו הנביא: ועבדך ירא את ה' מנערי[107]. על ההנהגות שתלמיד חכם צריך לנהוג בכדי שלא יתבזה על הבריות, ע"ע תלמיד חכם[108].

על מידת החכמה, שמחמתה נחשב הוא האדם לתלמיד חכם שמצוה לכבדו ולהדרו, ע"ע תלמיד חכם.

בזמן הזה, יש מן הראשונים שכתבו שנשתנה בעניינים מסויימים דין כבוד תלמידי חכמים מדין כבוד תלמידי חכמים שבזמן התלמוד[109], שנתמעט כבוד החכמים[110], ואין לנו עתה תלמיד חכם שיודע אפילו מסכת כלה[111]- שראוי למנותו פרנס על הציבור, כמו שאמרו: איזהו תלמיד חכם שממנים אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה[112]- ואף על פי שאמרו: יפתח בדורו כשמואל בדורו[113], הרי זה דוקא שצריכים לשמוע לגדול הדור ולא לסרב כנגדו על הוראתו ועל תקנתו, אבל לא לענין כבוד תלמיד חכם[114], וכתבו ראשונים שמטעם זה אף על פי שהטבח - השוחט - צריך להראות [טור תקעח] את סכינו לחכם לפני השחיטה, משום כבודו של החכם[115], בזמן הזה הטבחים אינם נוהגים כן[116]- והרבה ראשונים כתבו טעמים אחרים למנהג[117]- וכן הקנס שקנסו את המבייש תלמיד חכם לשלם לו ליטרא זהב[118], כתבו ראשונים שאינו נוהג בתלמידי חכמים שבזמן הזה[119], וכן יש סוברים שאף הדין שתלמיד חכם יכול לנדות לכבוד עצמו את המבזה אותו[120], אינו נוהג בתלמידי חכמים שבזמן הזה[121], אבל יש חולקים וסוברים שאף תלמידי חכמים שבזמן הזה יכולים הם לנדות לכבוד עצמם[122], שאף על פי שאינם כתלמידי חכמים שבזמן חכמי התלמוד, על כל פנים אינם גרועים מתלמיד סתם שבזמנם, שאף הוא יכול היה לנדות לכבודו, לסוברים כן[123]. ויש סוברים שאין לו לאדם להחזיק את עצמו לתלמיד חכם בזמן הזה, ולתבוע כבוד ושררה של תלמידי חכמים, אבל אחרים היודעים ומכירים שהוא תלמיד חכם, חייבים לנהוג בו כבוד כראוי, משום העשה של "את ה' אלהיך תירא"[124]. ויש חולקים על כל זה וסוברים שכל דיני תלמיד חכם נוהגים אף בתלמידי חכמים שבזמן הזה, שהרי כבר אמרה תורה: אל השפט אשר יהיה בימים ההם[125], אין לך אלא שופט שבימיך[126], ואין [טור תקעט] להקל במוראם ובכבודם של תלמידי חכמים, וכל תלמיד חכם, אפילו היה שם גדול ממנו, דין תלמיד חכם יש לו אף בזמן הזה[127], ויש מוסיפים שאף אם לא אמרו "יפתח בדורו כשמואל בדורו" אלא לענין שצריך לשמוע לו, מכל מקום אם לא ינהגו בתלמידי חכמים של זמננו גדולה וכבוד כמשפט תלמידי חכמים, לא ישמעו אליהם[128].

תלמיד חכם שאינו נוהג כשורה, שאינו נוהג כדרך תלמידי חכמים שהולכים בנחת עם הבריות, ומשאם ומתנם עמהם באמונה, אין חייבים בכבודו, שהוא עצמו מבזה ומשניא את עצמו ואת תורתו[129].

תלמיד חכם שסרח והלקוהו, מאחר שלקה שוב אין לחסר דבר מכבודו[130].

אף תלמיד חכם ששכח את תלמודו מחמת אונסו - כגון שחלה, או שנטרד בדוחק מזונות[131], שלא היתה השכחה מחמת עצלות, שלא למד[132]- אין לנהוג בו מנהג בזיון[133], אלא יש להיזהר בו לכבדו[134], כאילו לא שכח[135], כשם ששברי הלוחות מונחים היו עם הלוחות בארון[136].

נשיא ואב-בית-דין וחכם[137], יש לכבד אותם יותר מאת שאר החכמים, וכן אמרו בעמידה מפניהם כשנכנסו לבית המדרש, שמפני הנשיא כל העם עומדים ואין יושבים עד שיאמר להם שבו, ומפני [טור תקפ] אב בית דין עושים שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן שעומדים עד שיישב במקומו, ומפני החכם אחד עומד ואחד יושב עד שיישב במקומו[138], וכן אמרו בקמים מפני נשיא או אב בית דין שהיו עוברים שם, שהקם מפני הנשיא אינו יושב עד שיישב הנשיא במקומו, והקם מפני אב בית דין, כיון שעבר ארבע אמות הרי זה יושב[139], וכן חילקו ביניהם לבין שאר החכמים לענין קריעה וחליצת כתף עליהם כשמתו[140], ועוד[141], וכתבו ראשונים שיש לכבד כל אחד לפי כבודו ומדריגתו, שכשם שצריך לכבד את החכמים, כך צריך שלא להשיג את גבול הגדולים בכבוד החכמים שלמטה מהם, אלא יכובד כל אחד כפי הראוי, עד שיהא ניכר מתוך אותו כבוד יתרונו על חבריו[142].

על חיובו של התלמיד לנהוג כבוד ברבו יותר מהכבוד שהוא חייב לנהוג בכל חכם, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו.

על החובה לנהוג כבוד בדיינים, ע"ע בית-דין: כבודם.

חייבים כל ישראל לפרנס בדרך כבוד את תלמידי החכמים שבהם שתורתם אומנותם ולגדלם בעושר, כדי שעמי הארץ ינהגו בהם כבוד, ולא יזדלזלו החכמים בפני עמי הארץ מפני עניותם[143], [טור תקפא] והרי אמרו בכהן-גדול שאחיו הכהנים מגדלים אותו בעושר[144], וכל שכן תלמיד חכם, הקודם לו לכל דבר[145]. על מסים שתלמידי חכמים פטורים מהם משום כבודם ומוראם, ע"ע מסים וארנונות וע' תלמיד חכם[146]. וכן חייבים הציבור לפדות תלמיד חכם שנשבה אפילו ביותר מכדי שוויו, מפני כבוד התורה[147], וכן במקום שמוכרים מקומות בבית הכנסת, אף על פי שהיחיד שיש לו מקום בראש אינו חייב ליתנו לחכם, שהיחיד אינו חייב להדר את החכמים אלא בהידור שאין בו חסרון כיס[148], חייבים הציבור לקנות מקום בראש עבור החכם כדי שיישב שם[149].

עם הארץ שהחזיק באיזו שררה או מינוי של כבוד, שאין נוטלים אותם ממנו, ואפילו יש שם אדם אחר שהוא ראוי יותר לאותם שררה או כבוד, מפני שכבר החזיק בהם עם הארץ[150], אם זה הראוי לאותם שררה וכבוד הוא תלמיד חכם, נוטלים אותם מעם הארץ ונותנים לתלמיד חכם, שחזקת כבוד אינה חשובה כלום בפני תלמיד חכם, שכל אדם חייב בכבודו[151]. וכתבו אחרונים שהדברים אמורים דוקא בדבר שאין בו מצוה אלא ענין של כבוד בלבד, שנמצא שאין החכם נוטל דבר שיש לו לאחר זכות בו, אבל מצוה המוטלת על האדם והיא בחזקתו, אין אדם אחר יכול ליטלה ממנו, אפילו הוא תלמיד חכם[152].

[טור תקפב] על חובתו של הרב לנהוג כבוד בתלמידיו, ע"ע תלמוד תורה[153].

ב. פרטי הכיבוד.

החכם, יש להקדימו לכל דבר שבגדולה[154]- כלומר, בכל דבר שעל ידי הקדמתו תיראה גדולתו לעומת אחרים[155]- שנאמר: ובני דוד כהנים היו[156], וכי כהנים היו, אלא מה כהן נוטל בראש - שהכהן יש להקדימו בכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון בקריאת התורה[157], וליטול מנה יפה ראשון, במנות שבעל הבית מכבד בהן את אורחיו או שבני חבורה נוהגים לכבד בהן זה את זה[158], ויש סוברים שיש להקדימו אף בחלוקת-שותפות[159]- אף תלמיד חכם נוטל בראש[160], ובני דוד חכמים היו, ולכן היה דינם ככהנים[161]. הקדמת תלמידי חכמים משום כבודם, דנו בה לענין סעודה וברכת-המזון; קריאת-התורה; דין; ועוד, ועל כל אלה, עי' להלן[162].

מנהגים רבים שנהגו בהם חכמי ישראל בסעודה, משום דרך-ארץ, מכבדים בהם את הגדולים הנמצאים שם[163], שיש לנהוג סלסול וכבוד לגדולים הנמצאים בסעודה, הן בסדר הסבתם, והן בסדר נטילת-ידים, והן בשאר מיני הכיבוד, לפי מנהג העם ולפי מנהג המקום[164]. ואמרו שהגדול שבמסובים נוטל את ידיו תחילה[165]- אף כשהוא [טור תקפג] מניח לאחר לבצוע[166]- שכך הוא כבודו[167], ולא שיישב וישמור את ידיו נקיות עד שיטלו כולם, אלא מיד מביאים לפניו שולחן[168], ואוכל[169], אבל אם אין מביאים לפניו שולחן, אין זה לכבודו שיטול ידיו ויישב וישמור את ידיו, ולפיכך הוא נוטל אחרון[170], ויש סוברים בדעת תנאים, ושכן הלכה, שאפילו אין מביאים לפניו שולחן מיד, הוא נוטל תחילה[171]. והגדול מיסב בראש[172], כלומר מיסב תחילה על מיטתו[173], ושני לו למטה הימנו[174], שאם הוצרך הגדול לספר עמו אינו צריך לזקוף[175], ואם היו שלש מיטות, הגדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו ושלישי לו למטה הימנו[176], ואם בא לספר, מספר עם השלישי לו, ואם בא לספר עם השני לו, טוב הוא שיזקוף, ואל ישפיל את השני לו לפני הקטן ממנו, שיהא הוא למטה והקטן ממנו למעלה הימנו[177]. והגדול - בחכמה[178]- הוא שבוצע[179], שהוא מוציא את כולם בברכת- הפת[180], ואפילו יש לכל אחד ככר בפני עצמו, הגדול שבהם בוצע [טור תקפד] ומוציאם בברכתו, משום כבוד התורה[181]. היה בעל הבית - בעל הסעודה[182]- מיסב שם עמהם, הרי הוא בוצע[183], ויש סוברים שאפילו בעל הבית שם, בוצע הגדול[184], ואף לדעה ראשונה, יש מן האחרונים שכתבו שנהגו לחלוק כבוד לגדול, ולתת לו לבצוע, שלא אמרו שבעל הבית בוצע אלא כדי שיחלק בעין יפה[185], וכמו שנהגו בזמנם שהיו נותנים לכל אחד פרוסה גדולה לכל הסעודה, אבל לא בזמן הזה שאין פורסים לכל אחד אלא מעט[186], ויש שכתבו שכיון שזה שהבציעה מסורה לבעל הבית אינו משום כבוד, הבציעה אינה בכלל הדברים שיכולים לכבד בהם אחרים, ובעל הבית אינו יכול לחלוק כבוד לאחרים שיבצעו הם[187]. היה הבוצע אחר, ולא החכם, יש מן הראשונים סוברים שאף על פי שאין המסובים רשאים לטעום עד שיטעם הבוצע[188], רשאי הבוצע לחלוק כבוד למי שהוא גדול ממנו בחכמה, ולהרשות לו לטעום לפניו[189], ויש חולקים וסוברים שאינו רשאי לחלוק כבוד בזה[190], מפני שעליו [טור תקפה] לטעום מן הפרוסה שבצע עליה, ויהא זה בזיון לפרוסה - דהיינו לברכה שבירך על הפרוסה - אם הוא חולק כבוד לאחר[191]. שנים היושבים בסעודה על יד השולחן, הגדול פושט ידו תחילה, והשולח יד בפני מי שהוא גדול ממנו הרי זה גרגרן[192], אפילו כשיש קערה או פירות לפני כל אחד ואחד[193], ואף אותה שאמרו: הבוצע הוא פושט ידו תחילה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו - בתורה[194]- הרשות בידו[195], יש מפרשים שהדברים אמורים בפשיטת יד לקערה[196], ומן האחרונים יש שכתבו שאם אינו נותן רשות לחכם נקרא גרגרן[197].

בברכת-המזון הגדול שבמסובים - בחכמה[198]- מברך לכולם[199], מפני כבודו[200], שהוא כבוד לגדול שמוציא הוא אחרים ידי חובתם[201], ומברך לכולם אפילו לא הצטרף אליהם אלא בסוף הסעודה[202], ואף על פי שכבר חלה חובת ברכה על ה"עיקר שבסעודה" - אחד מאלו שהיו בתחילת [טור תקפו] הסעודה[203]- כבודו של הגדול דוחהו[204]. היה שם כהן, שיש סוברים שהוא מברך[205], יש מן הראשונים שכתבו שאינו יכול ליתן רשות לישראל לברך, כי אם לרבו או למי שהוא גדול ממנו[206]. על סעודה שיש בה אורח, שאמרו בה שהאורח מברך כדי שיברך לבעל הבית[207], אם הדברים אמורים אף במקום שיש גדול ממנו או דוקא כשכולם שם שווים, ע"ע זמון[208].

על כך שהגדול יכול לתת לקטן רשות לברך, עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו[209].

בקריאת התורה, לאחר כהן ולוי הקוראים תחילה[210], אמרו שקוראים תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הציבור[211], ואחר כך תלמידי חכמים הראויים למנותם פרנסים על הציבור, ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור, ואחר כך ראשי כנסיות וכל העם[212], וכתבו ראשונים שכל הגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות[213], וכן במקום שאין שם כהן, הולכים אחר הגדול[214][טור תקפז] בחכמה ובמנין, אפילו יש שם מי שהוא גדול ממנו בשנים[215]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין איסור להקדים לקרא לתורה עשיר נכבד לפני תלמיד חכם, שאין זה בזיון לתלמיד חכם, אלא כבוד לתורה שהיא מתכבדת באנשים גדולים[216]. על הקדמת חכם לכהן בקריאת התורה, עי' לעיל: לעומת אחרים שחייבים בכבודם[217]. בזמן הזה, כתבו אחרונים שנהגו שהגדול שבציבור עולה בסוף[218].

על האיסור לקורא - היינו העולה לתורה - לקרות בתורה מעצמו, שאינו רשאי לקרוא עד שיאמר לו הגדול שבציבור לקרות, ע"ע קריאת התורה. על גלילת ספר תורה, שמצוה בגדול לגלול משום כבודו, ע"ע גלילה: הגולל[219].

אף שאר המצוות המשותפות לציבור, שאין המצוה נעשית על ידי כל יחיד ויחיד, אלא נעשית על ידי כמה אנשים מן הציבור, כתבו אחרונים שודאי יש להקדים תלמיד חכם[220], אבל מצוה [טור תקפח] המוטלת על כל יחיד ויחיד, כגון נטילת-לולב, ויש שם הידור במצוה שאין יכול לעשותו אלא אחד מהנמצאים באותו מקום, בזה אין חולקים כבוד לרב, שאדם קרוב אצל עצמו לעשות מצוה שציוה הקדוש ברוך הוא[221]. ויש חולקים וסוברים שאם מצוה לגדל ולכבד את הגדול בשאר הדברים, כל שכן שיש לגדלו ב"מילי דשמיא"[222], ועוד כתבו שאף במצוה שמוכרים אותה והדמים לצדקה - שכל המוסיף בדמים משובח, ואפילו יש שם גדול ממנו[223]- אם "התחילו בכבוד החכם", היינו שאמרו לקונים שמשום כבוד החכם הנמצא שם יש למכור לו את המצוה, אין לאחרים להוסיף בדמים ולקנותה, מפני כבודו[224].

דיינים שבאו לפניהם דינים הרבה, מקדימים את דינו של תלמיד חכם לדינם של שאר בעלי דינים[225], משום כבוד תורתו[226], ויש מן הראשונים שכתבו טעם נוסף, כדי שלא יתבטל מלימודו[227][טור תקפט] - ומן האחרונים יש מוסיפים ביאור בדבריהם, שהקדמת תלמיד חכם מפני כבודו, לדעתם, אינה אלא בדבר שבקדושה[228], כדין הכהן שיש להקדימו בכל דבר שבקדושה מהכתוב "וקדשתו"[229], וממנו למדים לחכם שיש להקדימו[230], ואין הקדמת הדין חשובה דבר שבקדושה מצד עצמה, אלא מפני שהיא כדי שלא יתבטל מלימודו[231]- ויש מן הראשונים שכתבו שהקדמת התלמיד חכם היא משום אותה שאמרו: בצדק תשפט עמיתך[232], עם שאתך בתורה ובמצוות, השתדל לדונו יפה[233]. על תלמיד חכם שבא לדין אחרי עם הארץ, אם מסלקים את עם הארץ ודנים תחילה את דינו של התלמיד חכם, עי' להלן: בדחיית מצוה[234].

דינו של התלמיד חכם קודם לדינה של אשה[235], ואף על פי שהאשה מפני שבושתה מרובה דינה קודם לדינו של איש[236], כבוד התורה עדיף[237], או [טור תקצ] שאף אם העשה של כבוד התורה מצד עצמו אינו עדיף מבושתה, הרי אף תלמיד חכם בוש הוא לעמוד לפני בית דין, ולכן כבוד התורה עדיף[238]. אלמנה, דינה קודם לדינו של התלמיד חכם[239], שהרי התורה הזהירה ביותר על עינויה לפי שהיא תשת כח[240], וכתבו אחרונים שדינו של יתום - הקודם אף לדינה של אלמנה[241]- כל שכן שהוא קודם לדינו של התלמיד חכם[242]. ויש שכתבו שמעיקר הדין, דינו של התלמיד חכם קודם לדינו של היתום, משום כבוד התורה[243], אלא שמן הסתם מוחל התלמיד חכם על כבודו - וחכם שמחל על כבודו, כבודו מחול[244]- ורוצה הוא שידונו את היתום או האלמנה לפניו, ולכן מקדימים אותם, אבל אם הוא מקפיד על כבודו ורוצה לנהוג לפי עיקר הדין, יש להקדימו[245], או שאף למעשה דינו של התלמיד חכם קודם לדינו של היתום[246], ודוקא דינה [טור תקצא] של אלמנה קודם הוא לדינו של התלמיד חכם, שהאלמנה, הקדמתה היא משום בושתה, והרי זה מוטל עליו כמו על בית דין, ולכן מוטל עליו למחול על כבודו ועל ביטול תורתו, כדי שיקדימו את דינה, אבל היתום אין בו מעלה וחשיבות, אלא שבית דין הם "אביהם של יתומים"[247], ומוטל עליהם להפך בזכותו ולהקדימו אפילו לאלמנה, אבל התלמיד חכם אינו חייב למחול על כבודו וביטול תורתו עבורו, ולכן דינו קודם[248].

אף אם לא בא התלמיד חכם עצמו לדין, אלא שלח שליח במקומו[249], יש להקדים את דינו משום כבוד התורה[250].

על מחלוקת האחרונים בכל אלו שאמרו בהם שמקדימים את דינם לדין של אחרים, אם הדברים אמורים דוקא כשהם התובעים, או שהם אמורים אף כשהם הנתבעים, ע"ע דיני ממונות[251].

בחור חריף, לסוברים שהוא הנקרא בתלמוד "צורבא מרבנן"[252], הרי הוא בכלל תלמיד חכם שיש להקדים את דינו לדין של עם הארץ[253]. ויש שכתבו יותר מזה, שאף תלמיד חכם שבזמן הזה, [טור תקצב] שאינו בגדר "צורבא מרבנן", לסוברים כן[254], אם שם על לבו לשקוד על תלמודו, יש להקדים את דינו, שלא יתבטל מלימודו[255]. על מחלוקת האחרונים בתלמידי חכמים שבזמננו, אם יש להקדימם בדין, ע"ע דיני ממונות[256]וע' תלמיד חכם.

שנים ששאלו שאלה לרב, והיה אחד מהם חכם[257]ואחד תלמיד חכם, נזקקים תחילה לחכם, תלמיד חכם ועם-הארץ, נזקקים תחילה לתלמיד חכם[258].

על החיוב שעל כל אדם לקרוע על חכם שמת, ע"ע קריעה.

עיר שיש בה שני מתים, שכשמוציאים אותם לקבורה יש להוציא תחילה את זה שמת ראשון[259], אם היה האחד חכם והשני לא, יש להקדים ולהוציא את החכם - אפילו השני מת תחילה[260]- ואפילו היה אותו המת השני תלמיד חכם, וכן אם האחד תלמיד חכם והאחר עם הארץ, יש להוציא תחילה את התלמיד חכם[261].

חכם שמת, מפני כבודו אין מוציאים את מיטתו [טור תקצג] כשהוא בתוכה בשילשול דרך הגג - כדרך שמותר לעשות במת אחר[262]- אלא דרך פתחים[263], וכן אין מעבירים אותו - כדרך שמותר במת אחר[264]- ממיטה למיטה[265], שכבודו של החכם הוא במיטה הראשונה[266]. ויש מן האחרונים שכתבו שזה שאמרו שהחכם כבודו במיטה ראשונה, היינו שאין להניח את החכם אלא במיטה חדשה שהוכנה במיוחד לצרכו, והוא יוצא עליה בראשונה[267].

בהוצאת המת, שאמרו שמבטלים תלמוד תורה להוצאת המת, אם אין לו מלוים "כל צרכו"[268], נחלקו אמוראים בשיעור המלוים הנחשבים "כל צרכו" לחכם שקרא ושנה - קרא מקרא ושנה משנה, אבל לא לימד תורה לאחרים[269]- שמת, והם מבטלים תלמוד תורה להוצאתו[270], מפני כבוד התורה[271]: רב שמואל בר איני בשם רב אמר ש"כל [טור תקצד] צרכו" הוא שנים עשר[272]אלף איש ללוות, וששת אלפים איש המכריזים עליו שיבואו לכבדו[273], ויש אומרים שאותם ששת אלפים המכריזים עליו הם מכלל שנים עשר[274]אלף המלוים[275], ועולא אומר ששיעור כל צרכו הוא שיש מספיק אנשים לעשות מחיצה משער העיר עד הקבר[276], או עד בית הקברות, מקום שסופדים אותו שם[277], ורב ששת - או רבי יוחנן[278]- אמר שנטילתה - של התורה, כשמת ותלמודו בטל[279]- כנתינתה בסיני, כשם שנתינתה היתה בשישים ריבוא, כך נטילתה צריכה להיות בששים ריבוא[280], וכן הלכה[281]. יש מן הראשונים שכתבו שבזמן הזה מבטלים תלמוד תורה כדי ללוות כל אדם מישראל, לפי שאין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא או במשנה[282], ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים, וסוברים שדוקא בתלמיד חכם - שהוא בקי בכל התורה, ונטילתו [טור תקצה] חשובה כנטילת התורה[283]- אמרו ש"כל צרכו" הוא בששים ריבוא[284].

במה דברים אמורים בתלמיד חכם שקרא ושנה בלבד, אבל תלמיד חכם "דמתני" - לימד תורה לאחרים[285], שבפטירתו ניטלת התורה מכמה אנשים[286], ויש מפרשים: משמש תלמידי חכמים בתלמוד[287]- אין שיעור בדבר, והכל מבטלים להוצאתו[288].

על דיני אבלות על חכם שמת, ע"ע תלמיד חכם[289]. על דיני ההספד על חכם שמת, ע"ע הספד[290].

מת-מצוה חכם, אף על פי שיש לו קוברים, אם אין לו מתעסקים "כל צרכו" - היינו כדי לכבדו בכבוד הראוי לו[291]- כהן המוצאו נטמא לו[292], שבכלל העשה של כבוד התורה הוא שיהיו לו לתלמיד חכם מתעסקים כשיעור כבודו, ואיסור טומאה נדחה מפני עשה זה[293].

יום שמת בו אדם גדול, יש מן הגאונים שכתבו שקובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע [טור תקצו] אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב שם ישיבה[294].

על הנודר לצום, והתחיל להתענות, שאף לסוברים שלצורך שמחת מריעות וכיוצא בה, אינו רשאי ללוות את תעניתו ולפרוע ביום אחר, לכבוד אדם גדול יש לו להפסיק את תעניתו ולצום ביום אחר, ע"ע תענית[295].

על הושבת החכם בראש בישיבה של דין או של תורה, עי' לעיל: לעומת אחרים שחייבים בכבודם[296]. על סדר הישיבה של זקני הסנהדרין בבית-דין-הגדול, ששאר הזקנים שהיו שם, חוץ מהגדול בחכמה ומשנהו, היו יושבים לפניהם כפי שנותיהם וכפי מעלתם, ע"ע בית דין הגדול[297].

על סדר ההליכה של תלמידים ההולכים עם רבם, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו[298].

מצות עשה לקום מפני חכם[299]. על פרטי מצוה זו, ע"ע קימה והידור[300].

מצוה להקביל פני חכם[301]. צריך אדם לשאול [טור תקצז] בשלום מי שהוא גדול ממנו בתורה[302]. ויש מן האמוראים שלא שאלו בשלום גדולים מהם[303], שלא להטריחם לענות להם[304].

בברייתא שנינו: איזהו מכבד את החכמים, מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא[305].

כשמזכירים תלמיד חכם, אפילו בספר, יש מן האחרונים שכתבו שיש לתארו בתואר הראוי לו לכבוד ולתפארת[306]. חכמים שמתו, יש שהחכמים החיים היו מכבדים אותם בהזכרתם, שהחכם שהזכירם אמר "הריני כפרתם"[307], כלומר יסורין הבאים עלי יהיו לכפרתו, ולשון כבוד הוא זה[308].

לומר על חכם שטעה, כתבו אחרונים שאין זה גנאי[309].

תלמיד חכם הבא להעיד בבית דין או לדון בפניהם, מושיבים אותו[310], שכל שהדיין יכול להראות כבוד לתלמיד חכם באופן שאין בעל דינו מרגיש בדבר ואין [טור תקצח] טענותיו מסתתמות, הרי זה עושה[311], וכל שכן שאם בא שיתירו לו את נדרו, מושיבים אותו מפני כבודו[312], ואם משביעים אותו[313]- אף שבועה ששאר אדם נשבע אותה מעומד וספר תורה בידו[314]- משביעים אותו מיושב ותפילין בידו[315], מפני כבודו[316].

יש לו לחכם להימנע מללכת להעיד בפני בית דין הקטן ממנו בחכמה, שאין זה כבודו[317], וכן אם תובעים את החכם לדין, אם הדיין קטן ממנו בחכמה, שאינו לכבודו של החכם לדון לפניו, אין הדיין יכול לכוף את החכם לבא לפניו[318], וכן עם הארץ התובע חכם, גנאי הוא לתלמיד חכם לבא עמו לדין, ואינו חייב לבא[319].

סכין-של-שחיטה, שחייבים לבדקה לפני שבאים לשחוט[320], אף על פי שמן הדין נאמן השוחט עצמו על בדיקתה, שעד-אחד נאמן הוא באיסורים[321], יש לו להראותה לחכם[322], מפני כבודו של החכם[323], [טור תקצט] ותקנת חכמים היא[324], והסמיכוה לכתוב: ושחטתם בזה ואכלתם[325], שאמר שאול לעם שישחטו "בזה", ומשמע בסכין שהוא בדק להם[326]. ותלמיד חכם רואה סכין לעצמו[327]- כששוחט בהמה שלו, ושוחטה לצרכו, לא כדי למכרה לאחרים[328]- שהחכם מוחל על כבודו[329]כדי שלא להטריח את התלמיד חכם לבא אליו[330], ואם היה אותו חכם מופלג בחכמה ובזקנה, אף תלמיד חכם צריך להראות לו את הסכין, וכן אם "התחילו בכבוד החכם", היינו שהתחילו לדבר עם התלמיד חכם בכבוד החכם הזה, צריך התלמיד חכם להראות לו את הסכין[331]. על המנהג בזמן הזה, שאין מראים כלל את הסכין לחכם, ע"ע בדיקת סכין: בדיקת החכם[332].

על מום שנמצא בבכור, שאפילו מום מובהק וגלוי לכל הוא, יש להראותו לחכם, מפני כבודו, ע"ע מומים[333].

אין מכבדים בדרכים[334]- לומר לגדול הימנו: לך לפני[335]- יש שכתבו בטעם הדבר מפני שההולך ראשון מזומן וקרוב לנזק, שיפגע באדם רע או בחיה רעה, או שהמקום דחוק לעבור דרך שם[336], ויש שכתבו שהכיבוד בדרך אין בו שום סלסול וצד מוסר[337]. מכבדים את הגדול בכניסה[338], וכן אמרו: לכניסה הגדול קודם, ליציאה הקטן קודם, [טור תר] לעליית הסולם הגדול קודם, לירידת הסולם הקטן קודם, לבית הועד הגדול קודם, לבית הכלא הקטן קודם[339], ואין מכבדים אלא בפתח הראוי למזוזה[340], ובשעת כניסה[341], ומכבדים אף בפתח בית הכנסת ובית המדרש, אף על פי שהם פטורים ממזוזה[342]- שהרי הפתח מצד עצמו נקי וראוי למזוזה, ולא נפטר אלא מפני שאינו בית דירה[343]- אבל לא בפרצות[344]. יש מן הראשונים שכתבו שדוקא אם כל אחד הולך לדרכו ואינם בחבורה אחת, הוא שאין מכבדים בדרכים, אבל אם הם בחבורה אחת, מכבדים[345], וכן יש סוברים שדוקא ההולכים מחוץ לעיר אין להם לכבד בדרך - שאינו דרך ארץ שיתעכבו כל שעה ושעה לכבד זה לזה שיעבור לפניו[346]- אבל בתוך העיר מכבדים[347], ויש חולקים וסוברים שאין לכבד אף בעיר, שאין לדבר סוף ויהא יומו קצר למלאכתו, וכן הוא מעכב את בני רשות הרבים למלאכתם[348]. אין מכבדים בגשרים[349], אפילו נכנסים לשם דרך פתח[350], שמא הגשר רעוע, ויפול למים, ואין זה כבוד[351], או מפני שסכנה היא להם אם מתאחרים לעבור בגשר[352], או שאין זה דרך כבוד לומר לגדול שיעבור במקום סכנה[353].

אין מכבדים בידים מזוהמות[354]. ונחלקו [טור תרא] ראשונים בפירושו: יש מפרשים שאין מכבדים את הגדול ממנו להקדים אותו בנטילת מים-אחרונים[355], מפני שסכנה היא להם אם מתאחרים מליטול את ידיהם כשהן מזוהמות[356], וצער גדול הוא לישב בידים מזוהמות, ואין זו חוצפה לאדם ליטול ידיו לפני מי שהוא גדול ממנו[357], ויש מפרשים שלא אמרו שאין מכבדים את הגדול בנטילה אלא בנטילת "מים אמצעיים" שבין תבשיל לתבשיל, שהיא רשות[358], ויש מפרשים בענין אחר, שלא ישמש את הגדול כשידיו מזוהמות[359], שאינו כבודו[360], או שמא מתוך הטרדה בכבודו ישכח את זוהמתו ויגע בכנף מעילו[361].

מעשים שונים אמרו חכמים שאין לו לאדם לעשותם, מפני שיש בהם לבזות חכם או לפגוע בכבודו, וכן בכמה דינים ששאר האנשים חייבים בהם, יש שהחכם פטור או ששינו את דינו מדינם של שאר האנשים, כיון שאינם לכבודו של החכם[362]:

[טור תרב] חכם הבא למקום שיש בו רב, אין לו להורות שם שלא כדעת הרב[363], שבזה הוא מבזה אותו[364]. ואין לו לאדם להורות או לדרוש, כשהוא בא למקום שיש בו תלמיד חכם, ואפילו שניהם שוים בחכמה, כל שאינו גדול ממנו[365], אלא אם כן נטל רשות מהחכם הגר שם[366], ואמרו על רבי אלעזר, שאף על פי שהיה בקי במראות דם-נדה יותר מכל חכמי ארץ ישראל, כשנזדמן למקומו של רב יהודה לא רצה לראות דם, מפני כבודו של רב יהודה[367].

כל תלמיד חכם שדעותיו מכוונות, אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, אף על פי שלא למד ממנו כלום[368].

על החכם שאסר, שאין חבירו רשאי להתיר, שיש סוברים שאינו אלא מפני כבודו של החכם הראשון, ולפיכך אם היה החכם השני גדול מהראשון בחכמה ובמנין, או שהראשון מחל על כבודו[369], יכול השני להתיר את מה שאסר הראשון, ע"ע הוראה: הוראה אחר הוראה[370].

[טור תרג] על האיסור לומר בשם חכם שמועה שלא אמרה, מפני החשש שמא הוא דבר שאינו מיושב, ועלול החכם לבא לידי קלון, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו וע' שקר וע' תלמוד תורה.

על האיסור להשתמש בתלמידי חכמים, ע"ע תלמיד חכם[371].

מי שאינו נודע בחסידות, אין לו להחמיר על עצמו בדבר שהיתרו פשוט - אף באופן שאין בדבר איסור משום גאוה[372]- לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, בשעה שאותו הגדול נוהג בו היתר, שהוא כמראה את גדלותו לפניו[373].

על העובר לפני חכם בגילוי הראש, שאמרו בו שהוא חצוף, ע"ע גלוי ראש.

המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם, שיש סוברים שהוא זה הנקרא "אפיקורוס" ויש סוברים שהוא הנקרא "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה"[374], הרי זה מפני שאינו נוהג כבוד בתלמיד חכם[375], שאינו מתבייש ממנו שלא לבזות את חבירו בפניו[376].

[טור תרד] תיקון הדרכים והרחובות של העיר, שאם בני העיר נותנים ממון לצורך תיקונם, אף תלמידי חכמים חייבים לתת[377], אם היו בני העיר יוצאים ומתקנים בגופם, לא ייצאו תלמידי חכמים עמהם, שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ[378].

תלמיד חכם התובע אדם לדין, ונתחייב אותו תלמיד חכם שבועה, כגון שהוציא התלמיד חכם שטר חוב על אותו אדם, והלה טוען שפרעו, ותובע שישבע המלוה שלא נפרע ממנו - שאם המלוה אינו תלמיד חכם, אינו נפרע אלא בשבועה[379]- אין נזקקים לדינו[380]- שאין משביעים אותו, ואף לא מגבים לו את החוב[381]- שאם ישביעו אותו, יהיה הדבר נראה שבית הדין חושדים אותו[382]שהוא תובע מה שאין לו, ונמצא שאתה ממעט בכבוד התורה[383]. ואם תפס משל הלווה אין מוציאים מידו[384], ואף אין עושים שום השתדלות שישבע[385]. נשבע החכם מעצמו, מגבים לו את החוב[386]. היה אף הלווה תלמיד חכם, יש סוברים שחזר הדין לכמות שהיה, וישבע המלוה[387], ואין חוששים [טור תרה] לזלזול בכבוד החכם, שהרי הדבר ודאי שאחד מהם הוא שקרן[388].

זקן - חכם זקן בחכמה[389], או המיוחד והגדול שבעירו[390]- שסרח - עבר עבירה כזו שהעובר עליה מנדים אותו[391]- התקינו באושא שאין מנדים אותו[392], אלא אומרים לו "היכבד ושב בביתך"[393], כלומר שאומרים לו בלשון כבוד: עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו, ושב בביתך, או: יתכבד כבודך שתשב בביתך[394], ש"היכבד ושב בביתך" נידוי הוא, [טור תרו] בלשון כבוד[395], שאין מנדים תלמיד חכם בפרהסיא, ולכן אין מנדים אותו בפירוש לומר "פלוני יהא בנידוי", אבל מנדים אותו בלשון "היכבד ושב בביתך", שהוא לשון צינעה והעלם[396]. וכן אמר ריש לקיש שתלמיד חכם - מופלג בחכמה[397], או כל תלמיד[398], היינו "צורבא מדרבנן"[399]- שסרח, אין מנדים אותו בפרהסיא[400]. חזר וסרח, נחלקו בו אמוראים: רב הונא[401]אמר שמנדים אותו - בפרהסיא[402]- מפני חלול-השם[403], וריש לקיש [טור תרז] אמר שתלמיד חכם - מופלג בחכמה, או כל תלמיד[404]- שסרח אין מנדים אותו בפרהסיא לעולם, שנאמר: וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה[405], ודרשו: כסהו כלילה[406], כלומר אל תבזהו בפרהסיא, אלא כלילה, שחשיכה ואין אדם רואה[407], שיהא כבודו חביב עליך ככבודך[408]. הלכה שאין מנדים אותו בפרהסיא לעולם[409], אפילו חזר וסרח כמה פעמים[410], אלא מלקים אותו[411]בצינעה[412], ויש סוברים בדעת ראשונים שחולקים שמלקים אותו אף בפרהסיא[413], אם נראה לבית דין שאין הפירצה מתוקנת אלא בפרהסיא[414].

תלמיד חכם שנתחייב בנידוי - כגון לסוברים שתלמיד חכם שאינו מופלג בחכמה, מנדים אותו[415]- אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו מהרה, אלא [טור תרח] בורחים מדבר זה ונשמטים ממנו[416], ואמרו שבארץ ישראל ("מערבא"), אף על פי שנמנים היו להלקות את החכם אם נתחייב מלקות או אפילו מכת מרדות, לא היו נמנים לנדותו[417], שהנידוי חמור הוא, והיו חוששים לכבוד התורה[418], וכן השתבח רב פפא שמעולם לא נידה תלמיד חכם[419].

אף כשהיו מנדים תלמידי חכמים[420], אמרו שמר זוטרא היה נוהג - משום מדת חסידות[421]- לנדות את עצמו תחילה, לפני שנידה את התלמיד חכם[422], משום כבודו של החכם המנודה[423].

היו שמועות רעות יוצאות על תלמיד חכם - כגון שמתעסק בספרי מינים, ושותה במיני זמר[424], או שמועות שחביריו מתביישים בו מחמתן[425], או שיוצאות עליו שמועות שהוא נואף[426]- מנדים [טור תרט] אותו[427], בפרהסיא[428], שהרי שם שמים מתחלל על ידו[429], וכל מקום שיש חלול-השם אין חולקים כבוד לרב[430], ויש מוסיפים שאין נשמטים מלנדותו כשאר תלמיד חכם שנתחייב נידוי[431], שכיון ששמועתו רעה יצא מכלל חכם[432]. ויש סוברים בדעת ראשונים שחכם ששמועתו רעה הרי הוא כשאר חכם שעבר עבירה שחייבים עליה נידוי, ואין מנדים אותו בפרהסיא[433]. וכן מנדים בפרהסיא תלמיד חכם שעשה כירבעם בן נבט וחבריו[434].

תלמיד חכם שביזה תלמיד חכם גדול ממנו, יש מן האחרונים שכתבו שבית דין מנדים אותו[435], שאין לנו לחוש לכבוד הזקן המבזה כשיש לחשוש לכבוד של הזקן המבוזה[436]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין מנדים אותו[437]- ואף אותו חכם שנתבזה על ידו, אין לו לקפוץ ולנדותו כמו שהוא מנדה לעם הארץ שהפקיר בו[438], אלא מייסר הוא אותו בנזיפה וגערה[439]- [טור תרי] ואין חוששים לכבוד המבוזה יותר מלכבוד המבזה, ששב ואל תעשה עדיף, ועוד, שהנידוי גרוע הוא מכל העלבונות[440].

ג. לעומת אחרים שחייבים בכבודם.

כבוד החכמים, דנו בו אם הוא עדיף מכבודם של אחרים, שלא משום חכמתם חייבים בכבודם, אלא מטעמים אחרים:

כבוד מלך, יש מן הראשונים שכתבו שכבוד התורה חמור הוא ממנו[441]- וכמו שמצינו שחכם הבא לדין מושיבים אותו[442], והמלך הבא לדין, אין מושיבים אותו, לסוברים כן[443]- ויש חולקים וסוברים שכבוד המלך חמור יותר, שהרי המלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול[444], ותלמיד חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול[445], וכן כתבו ראשונים שאין ראוי להקדים כבוד שום אדם, ואפילו תלמיד חכם, לפני כבוד המלך, אפילו היה המלך עם-הארץ, לפי שנאמר: שום תשים עליך [טור תריא] מלך[446]. ויש מחלקים, שבדבר הנוגע לכבוד שמים, כמו עמידת בעל דין בדין, שלא לפני בית דין הוא עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם, יש להחמיר במלך יותר מבתלמיד חכם, כדי להכניע את לבו לפני ה', אבל בדבר הנוגע לנו, כבוד המלך עדיף, כדי שתהא יראתו על העם[447].

כהן, שמצות עשה מן התורה היא להקדימו לכל דבר שבקדושה[448], אם היה אותו כהן עם-הארץ, ואפילו היה כהן-גדול, שנינו בו שאפילו ממזר - וכן נתין וגר ועבד משוחרר[449]- תלמיד חכם, קודם [טור תריב] הוא לכהן גדול עם הארץ[450], לשבת בראש[451], ולכל דבר[452], שנאמר על התורה: יקרה היא מפנינים[453], מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים[454], ואף על פי שמצוה מן התורה היא להקדים את הכהן לאחרים שאינם כהנים, הרי תלמיד חכם דינו ככהן לענין זה, שהוקש תלמיד חכם לכהן[455], וכבוד התורה עדיף משאר עשה[456]. ויש להקדים ישראל חכם לכהן עם הארץ בקריאת-התורה[457]- אלא שיש סוברים שמפני דרכי-שלום תיקנו להקדים כהן לעולם, אפילו הוא עם הארץ, ועל כך ע"ע דרכי שלום[458][טור תריג] וע' קריאת התורה - ובברכת-המזון[459]ובבציעת-הפת|כדבריו).</ref>ובבציעת-הפת]][460], ואמרו על תלמיד חכם ישראל המקדים כהן עם הארץ לפניו: כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ, אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנאמר "כל משנאי אהבו מות"[461], אל-תקרי משנאי אלא משניאי[462], שאותו תלמיד חכם גורם לבני אדם לשנא את התורה, שהרואה תלמיד חכם שפל לפני עם הארץ, אומר: אין נחת רוח בתורה[463], שמעלת התורה אינה חשובה כל כך[464], שתלמיד חכם אינו ראוי וחשוב לפתוח ראשון[465], ואף על פי שהחכם שמחל על כבודו, כבודו מחול[466], אינו יכול אלא למחול על כבודו - שאין בזה זלזול לתורה ובזיון לחכם - אבל לא ליתנו לעם הארץ, שיש בזה זלזול לכבוד התורה ולומדיה[467], ועוד כתבו ראשונים שתלמיד חכם שאינו קורא בתורה תחילה, ועולה בפניו לתורה כהן עם הארץ, הרי הוא ממעט בכבוד התורה, ועליו אמרו שאין מצויים תלמידי חכמים לצאת מבניהם תלמידי חכמים, מפני שאינם מברכים בתורה תחילה[468]. על החכם, אם יכול הוא ליתן רשות לכהן עם הארץ לברך לפניו, שנמצא שהקדמתו אינה משום מעלתו אלא משום הרשות שנתן לו החכם, עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו[469].

[טור תריד] נטילת ידי הכהנים לפני נשיאת-כפים[470], אם היו הכהנים עמי הארץ, יש מן האחרונים שסוברים שאין תלמיד חכם נוטל את ידיהם[471], שאין זה לכבודו, שהרי מעלת תלמיד חכם עולה על מעלת כהן[472], מהם שכתבו שמכל מקום אם ירצה החכם ליטול את ידי הכהנים, רשאי הוא למחול על כבודו[473], ועוד כתבו שאם היו מקצת הכהנים הנמצאים שם תלמידי חכמים, צריך החכם ליטול את ידי כולם, שלא להלבין את פניהם של עמי הארץ[474], ויש שכתבו שתלמיד חכם הנוטל את ידי כהנים עמי הארץ, הרי הוא בכלל משניאי התורה, וחייב מיתה - כמו תלמיד חכם המקדים כהן עם הארץ לברך לפניו, שאמרו עליו שהוא חייב מיתה[475]- ואף אם יש שם כהנים תלמידי חכמים, לא יצוק מים על ידי כהן עם הארץ הנמצא שם[476]. ויש חולקים על כל זה וסוברים שאף תלמיד חכם יוצק מים על ידי כהן עם הארץ, ואין זה דומה לתלמיד חכם המקדים את הכהן שיברך לפניו, לפי שדוקא לוי יוצק מים על ידי כהן[477], ואין בזה בזיון, אלא כבוד הוא ללוי, שהוא בלבד קדוש לענין זה[478], או לפי שיציקת המים על ידיהם של הכהנים אינה נתינת כבוד לכהנים, אלא היא כבוד שמים וכבוד הציבור המתברכים מפי הכהנים, [טור תרטו] וכבודם מתרבה בהיות הלוי יוצק מים על ידי הכהנים[479].

היה אף הכהן תלמיד חכם, אלא שהישראל היה גדול ממנו בחכמה, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שבזה הכהן קודם לחכם[480], והוא קורא בתורה לפניו מן התורה[481], ואין הישראל הגדול בחכמה מברך לפני כהן תלמיד חכם, לא בברכת המזון ולא בקריאת התורה, אלא אם כן נתן לו [טור תרטז] הכהן רשות[482]. ויש סוברים שכל שהוא מושלם בחכמה יותר מהכהן, קודם הוא לכהן, ואפילו ממזר קודם לכהן גדול[483], וחכם שרצה לקרוא בתורה לפני כהן קטן ממנו, רשאי[484]- אלא שיש סוברים שמפני דרכי-שלום התקינו שאינו רשאי לקרוא לפני כהן אלא בשני ובחמישי, שאין בהם רוב עם, אבל לא בשבת ויום טוב, אלא אם כן הוא חכם כזה שכל הכהנים כפופים לו[485], ויש חולקים [טור תריז] וסוברים שאין בדבר מפני דרכי שלום, ולא תיקנו להקדים את הכהן אלא כשאין שם חכם גדול ממנו, שמפני דרכי שלום תיקנו שאינו יכול ליתן רשות לאחר שיקרא לפניו[486]- ומכל מקום רשאי ישראל הגדול בחכמה ליתן לכהן לברך משום מעלת קדושת כהונתו[487], וראוי להקדימו[488], והיא הנהגה טובה[489], ממדת-חסידות[490]- ויש שכתבו שהיא מצוה מדרבנן[491]- וכן אמר ר' פרידא, כשמנה את הדברים שבהם האריך ימים, שמימיו לא בירך לפני כהן[492].

תלמיד במקום רבו, נחלקו תנאים אם חולקים לו כבוד, רבי יאשיה סובר שאין חולקים לו כבוד, ואבא חנן בשם ר' אליעזר סובר שחולקים[493]. הלכה [טור תריח] שחולקים כבוד לתלמיד במקום הרב, ודוקא כשאף הרב חולק כבוד לתלמידו[494], שהרב מרוצה שאף אחרים יחלקו כבוד לתלמידו[495], וחשיבותו של הרב היא בזה שחולקים כבוד לתלמידיו[496], וכן אם הרב מתכבד במה שאחרים חולקים כבוד לתלמידו, אפילו הוא עצמו אינו חולק כבוד לתלמיד, חולקים לו כבוד במקום רבו[497].

היו יחד חכם וזקן, בישיבה - של דין או של תורה[498], וכן בכל דבר שבקדושה[499]- הולכים אחר החכמה[500], להושיב את החכם בראש ולדבר תחילה[501], והוא שהיה מופלג בחכמה[502], ובמסיבה - של משתה או של נישואים[503]- הולכים אחר [טור תריט] הזקנה[504], להושיב את הזקן בראש[505], והוא שהיה מופלג בזקנה[506], ודוקא כשהיה חכם קצת, אבל אם הוא עם-הארץ, החכם קודם בכל מקום[507]. היה החכם מופלג בחכמה, והזקן שעמו אינו מופלג בזקנה, הולכים בכל מקום אחר החכמה, וכן אם היה הזקן מופלג בזקנה וזה שעמו חכם שאינו מופלג בחכמה, הולכים בכל מקום אחר הזקנה[508], ובלבד שאותו הזקן הוא חכם קצת[509]. אם שניהם אינם מופלגים, לא זה בחכמה ולא זה בזקנה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהזקן - שיש לו יותר שנים מהחכם, ואפילו אינו בן שבעים[510], שלכן עדיין אין חייבים לעמוד מפניו מפני זקנותו[511]- הוא שקודם בכל מקום[512], ובלבד שהוא חכם קצת[513], שבשביל שהצעיר חכם קצת יותר ממנו אין לנו לבייש את הזקן, והחכם אינו בוש בכך שיודע הוא שמשום זקנותו של חבירו חולקים לו כבוד[514], [טור תרכ] וכתבו אחרונים שמטעם זה אף אם היו שניהם מופלגים בחכמה, מקדימים את הזקן שבהם[515]. ויש חולקים וסוברים שאם אין אחד מהם מופלג, החכם קודם בכל מקום[516], ויש סוברים שהרי זה כאילו שניהם מופלגים, שבישיבה הולכים אחר חכמה ובמסיבה אחר זקנה[517].

על שנים, אחד חכם ואחד זקן - שמפני כל אחד מהם מצוה לעמוד, לסוברים כן[518]- מי מהם צריך לעמוד מפני חבירו, ע"ע קימה והידור.

על ירא חטא, שנחלקו בו אמוראים אם הוא חשוב יותר מן המופלג ממנו בחכמה, ע"ע יראת ה'[519].

כבוד-אב-ואם, כתבו ראשונים שכבוד התורה עדיף הוא עליו, ואין לו לאדם לכבד את אביו אם הדבר יביא לידי זלזול בחכם[520], וכן אין לתלמיד חכם לכבד את אביו אם יש באותו כיבוד זלזול [טור תרכא] בכבודו הוא[521]. וכן יש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאם היו אביו שאינו חכם יחד עם חכם בשבי, ואינו יכול לפדות אלא אחד מהם, יש לו לפדות את החכם, משום כבוד התורה[522], וכן אם אין לו כסף לתת לשנים, יש לו ליתן צדקה לתלמיד חכם העומד לפניו, ולא לאביו שאינו חכם, שכבוד התורה דוחה את כיבוד האב[523], ויש חולקים על זה וסוברים שאביו קודם הוא לחכם לצדקה ופדיון שבויים[524], ומהם שכתבו בטעם הדבר שאת אביו חייב הוא לזון[525], ואילו לזון את החכם אין היחיד חייב[526]. על חיובו של הבן בכבוד אביו, אפילו היה אותו הבן חכם ואביו עם הארץ, ע"ע כבוד אב ואם[527]. אם האב חייב לקום מפני בנו החכם, ע"ע כבוד אב ואם וע' קימה והידור[528].

שני אחים, שהצעיר שבהם היה גדול בחכמה יותר מהאח הגדול ממנו בשנים, כתבו אחרונים שכיון שחייב אדם בכיבוד אחיו הגדול כשם שהוא חייב בכיבוד אביו[529], לכן חייב האח הצעיר החכם [טור תרכב] לכבד את אחיו הגדול ממנו בשנים[530]. ויש שכתבו שאף על פי שחייב אדם בכיבוד אחיו הגדול, האח הצעיר החכם קודם בכל[531].

כבוד ספר-תורה, כתבו ראשונים שהוא עדיף מכבוד חכמים[532]. מן האחרונים יש סוברים שתלמיד חכם שיש בו כח לפרש את התורה ולחדש בה, כבודו עדיף מכבוד ספר תורה[533], ומהם שמוסיפים בטעם הדבר, שדוקא תלמיד חכם כזה הרי הוא בכלל אותה שאמרו "את ה' אלהיך תירא", "את" לרבות תלמידי חכמים[534], ואף על פי שמצוה לכבד אף בעל שמועות, משום "והדרת פני זקן"[535], כבודו של ההוא אינו עדיף מכבוד ספר תורה[536].

קדושת בית-הכנסת[537], כתבו אחרונים שלדברי הכל כבוד החכם וקדושתו עדיפים עליה[538].

על כבוד הציבור, שהוא חמור יותר מכבוד חכמים, ע"ע כבוד הצבור[539].

ד. בדחיית מצוה.

תלמיד חכם הבא להעיד בבית דין, מעיד הוא - את כל עדותו[540]- [טור תרכג] מיושב[541], שבית דין חולקים לו כבוד ומושיבים אותו[542], ואף על פי שמצות עשה היא שהעדים יעידו בעמידה[543], העשה של "כבוד התורה" - שלמדים אותו מן הכתוב: את ה' אלהיך תירא[544], או מהכתוב: והדרת פני זקן[545]- עדיף[546]. וכן בעל דין תלמיד חכם, מושיבים אותו[547], משום העשה של כבוד התורה[548], ואפילו בשעת העדאת העדים[549]ובשעת גמר-דין[550], ואף על פי שמצוה מן התורה היא שיעמדו בעלי הדין בשעת גמר דין[551]- וכן בשעת העדאת העדות, לסוברים כן[552]- העשה של כבוד התורה עדיף[553].

בטעם שהעשה של כבוד התורה דוחה את העשה של עמידת העדים ואת העשה של עמידת [טור תרכד] בעלי הדין, יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שהעשה של עמידת בעלי הדין בשעת גמר דין משום כבוד בית הדין הוא[554], וכיון שהם יכולים למחול על כבודם[555], לכן צריכים הם להושיב בעל דין שהוא תלמיד חכם, שיש להם לכבדו משום כבוד התורה[556], ויש מן האחרונים שכתבו כעין זה, שכיון שהמצוה לעמוד, משום כבוד בית דין היא, תלמיד חכם פטור ממנה, שהוא פטור ממצוה שהיא לכבודם של חכמים[557], שכיון שהעשה של עמידת העדים - או בעלי הדין - בא להוסיף כבוד לדיין, והעשה של "את ה' אלהיך תירא" בא לאסור שלא לחסר את כבוד החכם, אין להוסיף כבוד לדיין בחסרון כבוד החכם המעיד - או בעל הדין - וזהו [טור תרכה] שאמרו שהעשה של כבוד התורה עדיף[558]. ויש מן הראשונים והאחרונים שסוברים שהעשה של כבוד התורה דוחה את העשה של עמידת העדים ובעלי הדין לפי שהוא חמור יותר[559], שהעשה של כבוד התורה עדיף הוא על שאר עשה[560], ומהם שסוברים שהחכם עצמו אינו יכול לדחות מעליו שום עשה משום כבוד תורתו[561], כיון שכבודו הוא מחמת תורתו[562], ומטעם זה הרי הוא חייב במצוות יותר משאר הדיוטות, ואפילו הוא מתבזה בקיום המצוה[563]- ולכן חולץ הוא ליבמתו, אף על פי שהמלך אינו חולץ, משום שגנאי הוא לו[564]- ועוד שהמצוה של כבוד התורה היא דוקא שאחרים חייבים לכבדו, אבל החכם עצמו אין עליו מצוה מן התורה שלא לזלזל בכבוד עצמו[565], וזה שתלמיד חכם מעיד מיושב, הרי זה מפני המצוה המוטלת על הדיינים להושיבו, משום כבוד התורה[566]- וכתבו כן אף על פי שלדעתם העשה של עמידת העדים ובעלי הדין אינו משום כבוד הדיינים, אלא גזירת הכתוב הוא[567]- ויש שכתבו שתלמיד חכם [טור תרכו] פטור ממצות העמידה מפני שאם יעמוד יגרום לרואים לזלזל בו, ולעבור על המצוה של כבוד התורה[568]. ויש סוברים שהטעם שהחכם מעיד מיושב אינו מפני שהעשה של כבוד התורה דוחה עשה אחר, אלא הוא משום כבוד-הבריות, הדוחה איסור מן התורה בשב ואל תעשה[569], אלא ששאר אדם מכובד אינו יכול לומר שאין זה לפי כבודו להעיד בעמידה, ודוקא תלמיד חכם אין כבודו בכך, מפני כבוד התורה[570]. לסוברים שהלימוד שיש לכבד את החכמים מהכתוב "את ה' אלהיך תירא" אינו אלא אסמכתא[571], אין כבוד חכמים דוחה מצוה המפורשת בתורה, ואינו דוחה אלא את המצוה של עמידת העדים - ובעלי הדין - שאף היא אינה אלא אסמכתא, לדעתם[572].

בטעם שהעשה של כבוד התורה דוחה את העשה של עמידת העדים ואת העשה של עמידת בעלי הדין, אף על פי שעשה הניתן למחילה, כשם שאינו דוחה לא תעשה[573], כך אפילו הוא עשה חמור - שאילו לא היה ניתן למחילה היה דוחה [טור תרכז] עשה אחר - אינו דוחה עשה אחר, לסוברים כן[574], והעשה של כבוד התורה הרי ניתן הוא למחילה[575], וכשהחכם מחל על כבודו רשאי הוא לעמוד בשעה שהוא מעיד ובשעת גמר דין, לסוברים כן[576], יש שכתבו שעשה של כבוד התורה חמור הוא ביותר, ולפיכך אף על פי שאפשר למחול עליו דוחה הוא עשה אחר[577], ואין כופים את החכם למחול על כבודו כדי לקיים מצוה אחרת, שלא כשאר המצוות שניתנו למחילה, שכופים אותו למחול כדי שלא תידחה המצוה האחרת, לסוברים כן[578], או שמשום חומרתו של העשה של כבוד התורה דוחה הוא מצוה אחרת אף על פי שאפשר לקיים את שניהם, שלא כשאר עשה הניתן למחילה, שכיון שאפשר לקיים את שניהם על ידי מחילתו, אינו דוחה מצוה אחרת, לסוברים כן[579]. ויש סוברים שהעשה של כיבוד חכמים אינו חשוב עשה הניתן למחילה, שלדעתם אף לאחר שמחל החכם על כבודו עדיין מצוה לכבדו[580]. ויש חולקים על כל זה וסוברים שכבוד התורה הוא ככל עשה הניתן למחילה, אלא שלדעתם אף עשה הניתן למחילה דוחה עשה אחר[581]- שהוא דוחה אותו מפני [טור תרכח] חומרתו, ואינו דומה לעשה הדוחה לא תעשה, שגזרת-הכתוב היא שידחנו אף על פי שהלא תעשה חמור יותר, שלמדים כן מכלאים בציצית וממילה בצרעת[582], ולפיכך דוקא עשה הדומה לאלו, שאינו ניתן למחילה, הוא שאומרים בו שעשה דוחה לא תעשה[583]- ולכן העשה של כבוד התורה דוחה את העשה של עמידת העדים ואת העשה של עמידת בעלי הדין[584]. ויש סוברים שלענין עמידה בשעת העדות - או בשעת גמר דין - העשה של כבוד התורה אינו ניתן למחילה, שהחכם יכול למחול על כבודו אבל לא על בזיונו[585], ועמידה בפני בית דין בזיון היא לו[586]. ויש שכתבו שהעשה של כבוד התורה אינו דוחה אלא את המצוה של עמידה בדין, לפי שאף מצוה זו ניתנת למחילה, שאינה אלא לכבוד הדיינים, והם יכולים למחול על כבודם[587]. ויש שכתבו שלא אמרו אלא שהעשה של כבוד התורה דוחה את המצוה של עמידת העדים - או של בעלי הדין - לפי שאינה אלא מדרבנן, לסוברים כן[588]. ויש סוברים יותר מזה, שלא אמרו שהעשה של כבוד התורה דוחה את המצוה של עמידת העדים, אלא [טור תרכט] לסוברים שהרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול[589], אבל להלכה שאפשר למחול על העשה של כבוד התורה, אינו דוחה את המצוה של עמידת העדים, ועד תלמיד חכם מעיד מעומד כשאר כל העדים[590].

חכם הבא לדין, שמושיבים אותו, יש מן הראשונים שכתבו שאין לו לישב מעצמו, אלא בית דין מושיבים אותו[591], ואם ישב מעצמו אומרים לו שיעמוד[592].

תלמיד חכם הבא לדין, שמושיבים אותו, הרי זה אפילו היה שכנגדו עם-הארץ[593], ומכל מקום - הואיל וחייבים להשוות את בעלי הדין בכל דבר[594]- אומרים לו לעם הארץ שאף הוא יישב, ואם לא ישב אין מקפידים על כך[595]. יש מן הראשונים שכתבו שהדברים אמורים דוקא קודם גמר דין, אבל בשעת גמר דין, אף תלמיד חכם צריך לעמוד[596], מפני שהעם הארץ צריך לעמוד באותה שעה, ואם יישב התלמיד חכם, יש לחוש שיסתתמו [טור תרל] טענותיו של עם הארץ[597], וכן לתנאים הסוברים שאף בשעת משא ומתן מצוה לבעלי דינים שיעמדו[598], אין מושיבים תלמיד חכם באותה שעה, שלא יסתתמו טענותיו של זה שכנגדו שהוא עם הארץ[599]. ויש מן הראשונים שסוברים שגם בשעת גמר דין מושיבים תלמיד חכם, אף כשזה שכנגדו הוא עם הארץ וצריך לעמוד[600]- ויש שנראה מדבריהם שגם לעם הארץ אומרים שיישב אף בשעת גמר דין[601], שזה שאמרה תורה שבעלי דין הם בעמידה, הרי זה משום כבוד בית הדין, והם יכולים למחול על כבודם[602]- וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף לסוברים שמצוה לבעלי דין לעמוד גם בשעת משא ומתן, תלמיד חכם הבא לדין מושיבים אותו[603].

תלמיד חכם שמעידים עליו לחייבו במלקות, או שמעידים עליו שפשע בשורו שנגח ולא שמרו יפה, יש מן הראשונים שכתב שאין חייבים לכבדו, כיון שנמצא בו עוול, וכשדנים בדינו מעמידים אותו[604]. ומדברי הרבה ראשונים נראה שמושיבים אותו אף באופן זה[605].

[טור תרלא] עדות בדיני-נפשות, יש מן הראשונים שסוברים שאף תלמיד חכם מעיד אותה בעמידה[606], שדיני נפשות חמורים הם[607], אלא שיש מן האחרונים שכתבו שאין דבריהם אלא חומרא בעלמא, ומעיקר הדין כבוד התורה עדיף[608]. ומדברי הרבה ראשונים נראה שאף בדיני נפשות חכם מעיד מיושב[609].

על דיין שבא לפניו בעל דין תלמיד חכם, אם עליו לקום מפניו, אף על פי שמצוה עליו להשוות את בעלי הדין בכל דבר[610], ואם עליו לקום מפני עד תלמיד חכם הבא להעיד בפניו, ע"ע קימה והידור[611].

בית דין שבאו כמה דינים לפניהם, שצריכים הם להקדים את דינו של תלמיד חכם לשאר הדינים[612], נחלקו ראשונים: יש סוברים שאפילו בא התלמיד חכם אחרון - שבשאר האנשים צריך הדיין לדון [טור תרלב] תחילה את הדין שבא לפניו בתחילה, מן הכתוב "כקטן כגדל תשמעון"[613]- מקדימים את דינו[614], שהעשה של כבוד התורה עדיף[615], ומכל מקום אם כבר פתחו לדון בדין השני, יש סוברים שאין מפסיקים אותו להקדים את דינו של החכם, שהדיין העוסק בדין האחר הרי הוא עוסק-במצוה שפטור הוא מכל מצוה אחרת, ואפילו היא מצוה גדולה ככבוד התורה[616], ויש סוברים שאפילו כבר התחילו לדון בדין אחר, מסלקים אותו דין מלפניהם ודנים תחילה את החכם[617], או כדי שלא יתבטל החכם מלימודו[618], או משום העשה של כבוד התורה[619]. ויש חולקים על כל זה, וסוברים שאין להקדים את דינו של החכם אלא כשבאו דינו והדין של עם הארץ בבת אחת, אבל אם בא דינו של עם הארץ תחילה, צריך להקדימו[620].

[טור תרלג] על המצוה המוטלת על הדיין להפך בזכותו של תלמיד חכם, אף על פי ששאר בעל דין הבא לפניו, אסור לו להפך בזכותו[621], ע"ע דיני ממונות[622]וע' תלמיד חכם.

מבטלים מקרא-מגילה משום כבוד התורה, ולפיכך תלמיד חכם שמת, שאמרו שמספידים אותו אף בפורים[623], מספידים אותו אפילו כשעל ידי כך יתבטלו ממקרא מגילה[624], ואף על פי שמבטלים תלמוד תורה ובאים לשמוע מקרא מגילה[625], תלמוד תורה של יחיד קל הוא ממקרא מגילה, ואילו כבוד התורה חמור הוא יותר[626]. וכן קבורת תלמיד חכם דוחה היא מקרא מגילה[627]. ועוד אמרו שאין מועד בפני תלמיד חכם, ולכן מותר להספיד תלמיד חכם "בפניו" במועד[628], לפי שכבוד התורה דוחה את כבוד הרגל[629].

על הוצאת אדם חשוב לקבורה, שמוציאים אותו אפילו סמוך לזמן קריאת-שמע, אף כשעל ידי כן יתבטלו מקריאת שמע, ע"ע אדם חשוב[630].

שנים שיש להם דין, אף על פי שכל עוד לא שמע החכם את דברי שניהם אסור לו לומר לאחד מהם את דעתו, אפילו שלא בדרך פסק[631], אם היה אחד בעל דין תלמיד חכם והוא השואל מה דינו, כתבו אחרונים שמותר לחכם לענות לו, משום כבוד התורה[632].

[טור תרלד] בצדקה, שאמרו בה שעניי העיר קודמים לעניי עיר אחרת, יש מן האחרונים שכתבו שאם תלמיד חכם נמצא לפניו, אפילו הוא בן עיר אחרת, יש להקדימו, מפני כבודו, שהרי אמרו שהעשה של כבוד התורה עדיף הוא משאר עשה[633], ועוד כתבו שאף על פי שאסור לו לאדם לצוות את כל נכסיו לצדקה, שנמצא שהוא מעביר את הנחלה מבניו[634], מותר לו ליתן את כל נכסיו לעניים חכמים, שהעשה של כבוד התורה דוחה את העשה של נחלה[635].

על כיבוד חכם במקום שיש שם אדם אחר שמצוה לכבדו, כגון מלך או כהן או זקן, עי' לעיל: לעומת אחרים שחייבים בכבודם.

אם מכבדים את החכם במקום שיש לחשוש שכיבודו יביא חשד על אדם אחר - שאיסור הבאת חשד על אדם הוא מן התורה, לסוברים כן[636]- כגון מי שהחזיק בכבוד מסוים, ואם יעבירו את הכבוד ההוא לתלמיד חכם, יבואו לחשוד בו שנמצא בו שמץ עבירה, ע"ע חשד: מראית העין[637].

החכם עצמו, יש שהוא פטור ממצוות שבין אדם לחבירו כשאינן לפי כבודו[638]. תלמיד חכם היודע לאחד עדות בענין ממון, ואין זה לכבודו ללכת להעיד בפני בית דין הקטן ממנו - בחכמה[639]- הרי זה לא ילך[640], ואפילו תבעו בעל הדין שיבא [טור תרלה] להעיד לו[641]- שבאופן זה חובה על היודע ללכת להעיד, מן הכתוב: אם לוא יגיד ונשא עונו[642]- שהרי אמרו בזקן שטיפול באבידה אינו לפי כבודו, שהוא פטור מהשבתה[643], ויש מן הראשונים שכתבו טעם אחר, שאף על פי שמצוה על כל אדם להעיד בבית דין בכל עדות שהוא יודע[644], עשה של כבוד התורה עדיף[645], ודוחה הוא את העשה להעיד[646]. יש מן האחרונים שכתבו שאינו פטור מלהעיד אלא באופן שאפילו היה הדבר נוגע לו, גם כן לא היה מתבזה כך, כשם שאמרו לענין השבת-אבדה, שכל שאף בשלו לא היה עושה, אינו חייב לעשות לצורך השבת אבידה[647].

[טור תרלו] היתה ידועה לחכם עדות הבאה להפריש מן האיסור - כגון אשת איש שנעלם בעלה ויש עדות שהוא מת[648], שבאה להתירה להינשא, מפני שמת בעלה, ותלמיד חכם זה יודע שבעלה חי[649]- הרי זה חייב ללכת ולהעיד[650], שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה - חשובים[651]- לנגד ה'[652], כל מקום שיש בו חלול-השם, אין חולקים כבוד לרב[653]. על הטעם שאין אומרים שיידחה האיסור מפני כבוד הבריות, ע"ע כבוד הבריות. היו בית דין סבורים לאסור אשה, והחכם יודע שמת בעלה והיא מותרת, יש סוברים שאינו חייב ללכת ולהעיד[654], שאף על פי שבאמת מותרת היא, ובלא עדותו תיאסר, אין [טור תרלז] בזה חילול השם[655], ואף על פי שאפשר שיסתעף מזה דבר איסור, כגון שתקבל קידושין מאחר, וכשישמע זה שקידשה שהיא אסורה יסבור שאין בקידושיו ממש, וילך ויקדש אחת מקרובותיה שנאסרו עליו, כל שאין דבר איסור לפנינו אין לחכם לבזות את עצמו מספק, ואינו צריך לבא להעיד אלא כשיש רגלים לדבר שיסתעף מאותה עדות דבר איסור[656], ויש מוסיפים טעם בדבר, שהרי אף החכם אסור לו לזלזל בכבוד התורה ולבזות את עצמו במקום שאינו חייב[657], ואין לו לעבור על איסור זה מחשש שמא יבא לידי איסור אחר, שהרי אפשר גם שלא יבא ליד איסור, ונמצא שעבר בחינם על האיסור לבזות את כבודו[658]. ויש סוברים בדעת ראשונים שחייב החכם להעיד לאשה שמת בעלה, שאף בזה יש צד הפרשה מאיסור, אם יקדש אדם אשה זו שאסרוה בית דין[659]. היה לתובע בדיני ממונות עד- אחד, שעל פי עדותו יתחייב הנתבע להישבע[660], ותלמיד חכם יודע אף הוא באותה עדות, יש מן האחרונים שכתבו שיש לו לבא ולהעיד, כדי שלא יבא הנתבע להישבע לשקר[661], ואף לסוברים שאם אין איסור לפנינו אין לחוש לאיסור שיסתעף מן הדבר, כאן האיסור לפנינו הוא, שהרי אנו יודעים שהוא עתיד להתחייב שבועה מכח העד[662]. ויש חולקים וסוברים שאין לחוש שישבע לשקר[663].

[טור תרלח] בעדות נפשות או בעדות מלקות, כתבו ראשונים שהחכם הולך ומעיד[664], שבכלל איסור הם[665], או לפי שחלול-השם הוא, כשיש עדים ולא יתברר דין מדיני נפשות[666], ויש שכתבו בדעת ראשונים שתלמיד חכם לא יעיד אף בדיני נפשות[667].

אם רשאי החכם למחול על כבודו לפנים משורת הדין, ולהעיד בפני בית דין קטן ממנו, עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו[668], וע"ע לפנים משורת הדין.

חכם שתובעים אותו לדין לפני דיין קטן ממנו - בחכמה[669]- שאינו לכבודו של החכם לדון לפני אותו דיין, אינו חייב ללכת אליו[670], ואפילו אותו הדיין הוא קבוע ומומחה וגדול בתורה, ואין באותה עיר דיין גדול ממנו[671], ואין הדיין יכול לכוף את החכם לבא לפניו[672], וכתבו אחרונים בטעם הדבר, שיש לחוש שמא זכאי הוא החכם ויטעה אותו דיין ויחייב את אותו החכם שלא כדין, וגנאי הוא לחכם שנראה כמי שטעה בדין, או כמי שחמדת הממון הטעתו לא לראות חובה לעצמו[673]. וכתבו גאונים שמקבצים את החכמים המצויים שם, והם מעיינים ביניהם[674]. ונחלקו אחרונים בביאור דבריהם: יש מפרשים שהחכמים הללו מעיינים אם לפי הענין ראוי הוא שאותו חכם ילך לפני הדיין הקטן ממנו, כדי שלא תצא תקלה אם לא ילך[675]. [טור תרלט] ויש מפרשים שמעיינים בדין ודברים שבין אותו תלמיד חכם הנתבע לבין התובע, ומפשרים ביניהם באופן שלא יצטרכו לבא לדין[676], או שאף דנים ביניהם, ומכל מקום אין בזה גנאי, כיון שנאספים שם כל החכמים[677]. ויש סוברים שהחכמים מתקבצים כדי לדון את הדין לאמיתו, שגנאי הוא לתלמיד חכם שמוציאים ממנו ממון בדין, ולפיכך יש לחוש - יותר ממה שחוששים בשאר האנשים - שמא יוציאו ממנו ממון שלא כדין, ולכן אוספים את כל החכמים, כדי שידונו דין יפה ולא יטעו[678].

אף אם היה שם בית דין של שלשה, אם הוא חכם גדול מהם אינו חייב לבא לפניהם[679]. ויש שכתבו שאם שלשתם יחד גדולים יותר ממנו, יש לו לבא לפניהם[680]. ויש מן האחרונים שכתבו שהחכם צריך לבא לפני בית דין של שלשה אפילו הוא גדול משלשתם, שזה שאין החכם בא לדון בפני קטן ממנו הוא שמא יטעה אותו דיין ויחייבו שלא כדין[681], אבל אם הם שלשה דיינים ודאי שלא ייצא משפטם מעוקל[682].

דיין המזמין בעלי דין לבא לפניו לדין, כתבו אחרונים שהוא רשאי להזמין אף חכם הגדול ממנו בחכמה, שכיון שיש רשות ביד אותו חכם שלא לבא, אין זה "זלזול" בכבודו אלא "חוסר כבוד" בלבד, והרי החכם שמחל על כבודו, כבודו מחול[683], ואף על פי שאינו דומה המוחל מעצמו על כבודו למי שאומרים לו למחול על כבודו, מכל מקום מותר להזמינו לדין, כדי שלא יאמרו שהחכמים מחניפים זה לזה[684].

[טור תרמ] תלמיד חכם - שתורתו אומנותו[685], ולכן ראוי לחוס על כבודו[686]- שנתבע לדין על ידי עם הארץ, וגנאי לו לבא עמו לבית דין, הרי זה לא ילך לבית דין[687]. וכתבו אחרונים שהדבר תלוי במנהג, ובזמן הזה המנהג שתלמיד חכם בא לדין[688].

תלמיד חכם הנתבע לדין באופן שאינו חייב לבא, כגון שנתבע על ידי עם הארץ[689], בית דין שולחים אליו את סופרי הדיינים ויטען בפניהם[690], ואף על פי שמן הדין צריך שבית דין עצמם ישמעו את הטענות, ואין אדם יכול למנות שליח לטעון במקומו, לסוברים כן[691], כבוד התורה עדיף[692], וכן אם היה הדיין קטן ממנו, שאינו חייב לבא לפניו[693], שולחים לו שלוחי בית דין לשמוע את טענותיו[694], או שהוא שולח שליח שיטען עבורו, לסוברים שבעל דין יכול לשלוח שליח שיטען את טענותיו[695], או שילך התובע ויתבע את החכם לפני בית דין חשוב, ואפילו החכם הוא הלווה - שמן הדין המלוה הוא הקובע לפני איזה בית דין ידונו[696]- לפי שהעשה של כבוד התורה עדיף[697]. מן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שדוקא אם החכם רוצה בפסק הדיינים, אלא שאינו רוצה לעמוד ולדון עם העם הארץ, שולחים אליו את סופרי הדיינים, אבל אם תבעוהו לדין לפני דיין קטן ממנו ואינו רוצה שאותו דיין יפסוק לו כלל, אין שולחים אליו את סופרי הדיינים[698].

אף תלמידי חכמים שבזמן הזה - שלעניינים מסויימים אין להם דין תלמיד חכם[699]- כתבו אחרונים שאינם חייבים לבא בפני מי שהוא קטן [טור תרמא] מהם, וכן שמושיבים אותם כשבאו לדין[700], שערך תלמידי חכמים כנגד הדיינים הרי הוא כמו שהיה בזמנם, שאלו ואלו אינם דומים לא לחכמים ולא לדיינים שבדורות הקודמים[701], ועוד, שבכל מקום שאין הפסד לא לתלמיד חכם ולא לבעל דין, נוהגים בתלמידי חכמים שבזמן הזה, כמו בתלמידי חכמים, לסוברים כן[702], ואף כאן אין הפסד לאחד מהם, שאפילו אין החכם בא לבית דין, הרי אפשר לשלוח לו ולקבל ממנו עדות וטענות[703].

בהשבת-אבדה, שהמוצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול, פטור מהשבתה[704], ויש סוברים שהדברים אמורים דוקא בחכם שמשום חכמתו אין ההשבה לפי כבודו[705]- אבל זקן או נכבד סתם חייב להשיב את האבידה, ואינו יכול לומר שאינה לפי כבודו[706]- יש שכתבו בדעת אחרונים שהוא מפני שהעשה של כבוד התורה דוחה את המצוה של השבת אבידה[707]- ומפני שיש בהשבת אבדה עשה ולא תעשה[708], ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה[709], הוצרכו ללמוד דין זה מן הכתוב "והתעלמת"[710]- ויש סוברים שלא כבוד התורה הוא שדוחה את המצוה, אלא כבוד- הבריות דוחה, והטעם שדוקא חכם פטור מהשבת אבידה כזאת, לסוברים כן, הוא מפני שההתעסקות במצוה אינה חשובה פחיתות כבוד לסתם זקן או [טור תרמב] נכבד, ודוקא לחכם זלזול הוא שישא שק או קופה, משום כבוד התורה, אפילו הוא עוסק במצוה[711].

חכם הרואה את בהמת חבירו רובצת תחת משאה, ואין זה לפי כבודו לפורקה, הרי זה פטור מפריקתה[712], ואף על פי שצער-בעלי-חיים מן התורה הוא, לסוברים כן[713], עשה של כבוד התורה עדיף[714].

על פטור תלמיד חכם מכיבוד אב ואם בדבר שהוא זלזול אצלו, עי' לעיל: לעומת אחרים שחייבים בכבודם[715]. על פטורו של חכם מעמידה מפני חכם אחר קטן ממנו, מפני שהעמידה מפניו אינה לפי כבודו[716], ע"ע קימה והידור. על פטורו של החכם מלקרוע על חכם קטן ממנו, מפני שאותה קריעה אינה לפי כבודו[717], ע"ע קריעה[718].

ה. כשמחל החכם על כבודו.

הרב שמחל על כבודו, נחלקו בו אמוראים אם כבודו מחול: רב חסדא סובר שאין כבודו מחול[719], ורב יוסף סובר שכבודו מחול, כמו שנאמר: וה' הלך לפניהם יומם[720], ואין אומרים שכיון שהכבוד תלוי בתורה, אין החכם יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקדוש ברוך הוא, לפי שהתורה שהחכם למד שלו היא חשובה, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה[721], שבתחילה נקראת היא התורה "תורת ה'", ומשלמדה וגרסה הרי היא נקראת "תורתו" שלו[722]. [טור תרמג] הלכה שהרב - או שאר חכם[723]- שמחל על כבודו, כבודו מחול[724], ואפילו בפרהסיא[725].

על המצוה שעל האדם לקום מפני חכם ומפני רבו, אם מועילה מחילתם לפטור הימנה, ע"ע קימה והידור[726].

על אופנים שונים שראוי לחכם למחול על כבודו, ואופנים אחרים שיש לו להקפיד על כבודו ולא למחול, ע"ע תלמיד חכם[727].

אין ביד החכם למחול אלא על כבודו, דהיינו על אותם הדברים שחייב אדם לנהוג בו כבוד מחמת תורתו, כגון לקום מפניו וכיוצא בזה - וכן יכול הוא החכם למחול על כבודו ולשמש אחרים, כגון להשקות אותם בסעודה[728]- אבל על בזיונו, כגון להתיר לאחר לומר לו דברי חירופים וגידופים, אין החכם יכול למחול[729], ואדרבה, אסור לו למחול - או לזלזל בעצמו[730]- לפי שהתורה מתבזית בכך[731]. ועוד כתבו ראשונים שדברים שהתלמידי [טור תרמד] חכמים נוהגים בהם לכבוד התורה והם מחוקי כבוד לומדיה, כגון אותה שאמרו שהחכמים הרי הם ככהנים ונוטלים חלק בראש[732], אסור לתלמיד חכם למחול עליהם, שכל תלמיד חכם שמוותר עליהם, לא על כבוד עצמו הוא מוותר, אלא על כבודה של התורה[733], וכן במסים שתלמיד חכם פטור מהם[734], יש מן האחרונים שכתבו שיש מסים שאין לו לתלמיד חכם להחמיר ולשלמם, לפי שבפטורו הוא מקים את דגל התורה, ואינו רשאי לזלזל בכבודה של התורה להבזות את בעליה בפני שאר העם[735].

על חכם שביזוהו, אם יכול הוא למחול למבזה לאחר שביזהו, כדי שלא ינדוהו, או למחול אחרי הנידוי, כדי שיתירו למבזה את נידויו, עי' להלן: המבזה את החכם[736].

החכם שמחל על כבודו, אף על פי שכבודו מחול, אין לנהוג בו מנהג אדם מן השורה, ומצוה להדרו[737]- ואין החכם יכול למחול על אותו [טור תרמה] הידור[738], והמהדרו מקיים מצות עשה[739]- ולפיכך כשמחל החכם על כבודו ואין חיוב לקום מפניו[740], אף על פי כן צריך הרואהו לנוע מעט כאילו הוא רוצה לעמוד מפניו[741], ואם מחל החכם על כבודו ובא לשמשו, לא יקבל ממנו אלא בהידור ובאופן שיהא ניכר שזה שאינו נוהג בו כבוד, לא מן הדין הוא[742], ואמרו ברבא ורב פפא שאף בשעה שמחלו על כבודם, הקפידו על חכמים אחרים שלא עשו להם הידור[743].

חכם שמצא אבידה או שראה את בהמת חבירו רובצת תחת משאה, ואין זה לפי כבודו להשיב את האבידה או לפרוק ולטעון את בהמת חבירו, ולפיכך פטור הוא ממצוות אלו[744], יש סוברים שאפילו רצה למחול על כבודו ולקיים את המצוה אינו רשאי, שכיון שפטרתו התורה אסור לו לזלזל בכבודו, שהרי זה מזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב[745]. ויש סוברים שרשאי הוא לקיים מצוות אלו לפנים-משורת-הדין[746], שהרי יש כמה תלמידי חכמים שעושים כן בשלהם[747], או שמטעם אחר אינו נחשב מזלזל בכבוד התורה, לפי שהוא מרבה בכך כבוד שמים, שאף על פי שאין דרכו בכך, הוא מטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין[748].

תלמיד חכם היודע עדות בממון, שאינו הולך להעיד לפני בית דין הקטן ממנו בחכמה, לפי שאין [טור תרמו] כבודו שילך לפניהם[749], יש מן הראשונים שכתבו שאינו רשאי למחול על כבודו וללכת להעיד - אף על פי שהוא רשאי, לדעתם, להשיב אבדה כשאינה לפי כבודו, לפי שיש תלמידי חכמים שעושים כן בשלהם[750]- ואף על פי שיהיה מזה הפסד לבעל הדין, לפי שהוא מבזה את תורתו[751]. והרבה אחרונים כתבו שלסוברים שתלמיד חכם רשאי להשיב אבידה אף כשאינה לפי כבודו, רשאי הוא אף לילך להעיד בבית דין קטן ממנו[752]. ויש שכתבו יותר מזה, שאף לסוברים שאסור לו להשיב אבדה כשאינה לפי כבודו, רשאי הוא ללכת להעיד - או לדון[753]- בפני בית דין קטן ממנו[754], מפני שלהעיד בפני בית דין קטן ממנו אינו זלזול בכבודו כל כך, שאינו ניכר לעין כל, ועוד שיש הרבה חכמים שאינם מקפידים בדבר, אם מפני שאומרים שמצוה היא, או מפני שסוברים שעמידתם לפני הדיין אין בה למעט מכבודם, שכבר מפורסם כוחם בתורה[755].

מצוות שבין אדם למקום, כתבו אחרונים שלדברי הכל אין בעשייתן משום ביזוי כבוד זקנה ותורה, וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה' הרי זה משובח, ולכן נהגו תלמידי חכמים ואף גדולי הדור לעסוק בעצמם בהקמת סוכה ובשאיבת מים למצה, וכן במצוות שבין אדם לחבירו שאינן [טור תרמז] לענין ממון, כגון קבורת מתים ולרקד לפני חתן וכלה, שאף האוסרים לתלמיד חכם להשיב אבידה שאינה לפי כבודו, לא אסרו אלא במצוה שבין אדם לחבירו בעניינים שבממון, שנראה שהוא מבזה את כבוד תורתו לשם ממון[756].

תלמיד חכם הבא להעיד, שמפני כבוד התורה מושיבים אותו[757], אם רצה למחול על כבודו ולהעיד מעומד, יש שנראה מדבריהם שהוא רשאי[758]. ויש מן האחרונים שכתבו שאינו רשאי, שעדות מעומד בזיון הוא, ועל בזיונו אינו יכול למחול[759].

חכם שיש להקדים את דינו לדין עם הארץ[760], יש סוברים שאינו יכול למחול לעם הארץ שידון לפניו[761], שבזיון הוא אצלו לעמוד בבית דין[762]. ויש מן האחרונים שסוברים שהוא יכול למחול[763].

הגדול בחכמה שבין המסובים בסעודה, שהוא מברך ברכת המזון לכולם[764], רשאי הוא לתת רשות לקטן ממנו לברך[765], שהרי אינו קודם לקטן אלא משום כבודו[766]. אף לכהן עם-הארץ - שאמרו [טור תרמח] שתלמיד חכם שמברך לפניו כהן עם הארץ, אותו תלמיד חכם חייב מיתה, מן הכתוב: כל משנאי אהבו מות[767]- אם רצה החכם ליתן לו רשות לברך, רשאי[768], שלא נאמר "משנאי אהבו מות" אלא על זה שהוא מקדים את הכהן עם הארץ משום מעלת הכהונה, דרך חק ומשפט[769], שהוא מחשיב את כהונת עם הארץ יותר מהתורה של עצמו[770]. ויש מן הראשונים שסוברים שלכהן אינו רשאי ליתן רשות לברך, שהרואה יאמר שנתן לו רשות משום כבוד כהונה, ושהוא עדיף מכבוד התורה, אבל לעם הארץ ישראל רשאי ליתן רשות[771]. ויש חולקים על כל זה וסוברים שאם נתן רשות לעם הארץ לברך, חייב מיתה[772].

ו. המבזה את החכם.

המבזה את החכם, מנדים אותו[773], אפילו לא ביזה את החכם אלא בדברים[774]- שהמבייש אחד משאר העם בדברים פטור מכלום[775]- או שהחציף פניו כנגד החכם דרך זלזול, ואפילו אין בדבריו אלא חציפות קטנה[776], [טור תרמט] ואפילו ביזהו שלא בפניו[777], או לאחר מיתה[778], ואף על פי שהחכם אינו מצטער[779]. אף תלמיד חכם המחזיק בדעתו במחלוקת בהלכה כנגד חבריו הרבים - שהוא חייב נידוי[780]- כתבו אחרונים שהוא בכלל מבזה את החכם[781], וכן השואל דין בדבר שאי אפשר שיהיה במציאות - שמנדים אותו[782]- כתבו אחרונים שבכלל מבזה את החכם הוא[783]. אף המיקל בכבודו של תלמיד חכם ואינו נוהג בו כבוד כראוי, אף על פי שלא ביזה אותו, כתבו ראשונים שיכול החכם לנדות אותו[784]. ויש מן הראשונים שסוברים שאם לא ביזהו, אף על פי שלא כיבדו כמו שהוא חייב, בקימה והידור, אין לנדותו[785].

אף תלמיד חכם שביזה חכם גדול ממנו חייב [טור תרנ] בנידוי[786], ויש סוברים שאפילו ביזה חכם כמותו[787], ויש סוברים שדוקא אם ביזה חכם מופלג ממנו, שאין מנדים את החכם אלא כשמתחלל שם שמים על ידו[788], ודוקא המזלזל במופלג בחכמה או ברבו הוא בכלל חילול השם[789]. אם בית דין מנדים חכם שביזה חכם אחר, או שמשום כבודו של המבזה הם נמנעים מכך, עי' לעיל: פרטי הכיבוד[790].

אפילו יש לו למבזה לומר שלא נתכוון לבזות את החכם, כל שיש אומדנא שכיוון לבזותו, מנדים אותו[791].

תלמיד חכם שהמבזה אותו חייב נידוי, כתבו ראשונים שהוא חכם היגע בתורה וראוי להורות[792], ויש סוברים שכל מי שקובע עתים לתורה, המבזהו חייב נידוי[793], ויש סוברים שאין לנדות אלא את [טור תרנא] המבזה מי שתורתו אומנותו, שהמבזהו מבזה את אומנות התורה[794].

באו עדים באדם שביזה תלמיד חכם, בית דין מנדים אותו ברבים[795], ואם רצו הדיינים להכות אותו מכת-מרדות, מכים אותו ועונשים אותו כפי מה שיראו[796], שראוי להם לבית דין להוסיף על הנידוי ולענוש לפי גודל המתבזה ולפי גודל הבזיון[797]. על מחלוקת הראשונים אם בית דין יכולים להחרים את המבזה תלמיד חכם, ועל אופנים שראוי אף להחרימו, ע"ע חרם[798].

החכם עצמו מנדה לכבודו עם-הארץ שהפקיר [טור תרנב] בו[799]- ויש סוברים שאף יכול הוא להחרימו[800]- ואין צריך לא עדים ולא התראה[801], שהחכם עושה דין לעצמו[802], ודוקא לתלמיד חכם ניתנה רשות לנדות, מפני כבוד התורה[803], וכן תלמיד של החכם שביזו את רבו בפניו, ורבו אינו שם, יכול הוא לנדות על כבוד רבו[804], שאם על כבוד עצמו יכול לנדות, כל שכן על כבוד רבו, ועוד, שאף זה בכלל כבוד עצמו, שאין זה כבודו שיבזו ויחרפו את רבו בפניו[805]. אפילו ביזה אותו עם הארץ את החכם עצמו, ולא את התורה דרך כלל, יכול החכם לנדותו[806], ויש מן הראשונים שכתבו שהחכם אינו [טור תרנג] יכול לנדות עם הארץ אלא אם אותו עם הארץ ביזה את התורה ולומדיה, ופקר בכבוד התורה, שהרי החכם מקנא לכבוד התורה ואינו כבעל דבר, אלא לה' המלחמה, אבל כשעם הארץ דיבר נגד כבוד החכם בעצמו, כגון שאמר לו שעשה דבר שלא כהוגן או איזו אונאה אחרת הנוגעת לחכם לבדו, אף על פי שבית דין או גדול שבדור מנדים אף על דבר זה[807], החכם אינו יכול לנדות עליו[808].

החכם המנדה לכבודו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא דוקא חכם הראוי למנותו פרנס על הציבור, ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ויודע כל התלמוד[809], ומהם שכתבו בטעם הדבר שאין הנידוי אלא על כבוד מי שהציבור חייבים בכבודו, שכיון שהם חייבים בכבודו, חייבים הם לנהוג נידוי במי שנתנדה מפני כבודו, ואין הציבור חייבים - לדעתם[810]- אלא בכבודו של חכם כזה[811]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף תלמיד, שאין בית דין חייבים לנדות לכבודו, יכול הוא עצמו לנדות את מי שביזהו[812], שמפני כבודו התירו לו לנדות[813]. על פרטי הדינים בנידויו של התלמיד, ושאין חייבים לנהוג נידוי בזה שביזהו אלא שאר העם - שהם [טור תרנד] חייבים בכבודו של אותו תלמיד[814]- אבל לא החכמים הגדולים מאותו תלמיד, ע"ע נדוי[815].

על תלמידי חכמים בדורות האחרונים, שנחלקו בהם אם מנדים לכבודם, ואם הם עצמם יכולים לנדות את המבזה אותם, עי' לעיל: גדרו[816].

חכם שביזה חכם אחר, יש סוברים שהחכם שביזוהו אינו יכול לנדות את זה שביזהו, שאין החכם מנדה בעצמו אלא לעם הארץ שביזהו, ולא חכם אחר[817], אלא חכמים אחרים יראי שמים וחסים על כבוד התורה יעיינו בטענותיהם, וייסרו את החוטא מהם בדברים, ויגערו בו כפי חטאו ויכניעו אותו לבקש מחילה מחבירו, ויפייסו את הנעלב כדי שימחל, בדרך כבוד לשניהם, בצינעה, לא בפרהסיא בפני עמי הארץ[818], ויש מוסיפים טעם בדבר, שלדעתם אין חכם יכול לנדות בעצמו את זה שביזהו אלא כשזה המבזה פקר נגד כבוד התורה[819], ודוקא בעם הארץ אנו אומרים מן הסתם שהיתה כוונתו לבזות את כלל לומדי תורה, אבל בחכם אין לנו לומר מעצמנו שנתכוין לבזות את לומדי התורה, ויותר יש לומר שלא נתכוין לבזות אלא את זה בלבד בשנאתו אותו[820]. ויש חולקים וסוברים שהחכם יכול לנדות חכם אחר שביזהו[821].

[טור תרנה] החכם המנדה לכבודו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא מנדה אפילו בפני רבו ובפני גדול ממנו[822], ואין זה בכלל מורה הוראה בפני רבו, ואף על פי שהוא חס על כבוד עצמו במקום שיש גדול הימנו, אין הדבר נראה כיוהרא, שאף הרב אינו מרוצה שמביישים את תלמידיו, כי כבודם הוא כבודו, ואינו מקפיד אם התלמיד לוקח נקמתו מזה שביזהו, ונידוי זה אינו פוגם בכבוד הרב כלום[823]. ויש מן הראשונים שכתבו שאינו מנדה בפני רבו אלא אם כן אף רבו חולק לו כבוד[824].

תלמיד חכם שנידה לכבוד עצמו על דבר שבדרך כלל אין בני אדם מקפידים עליו, נידויו אינו נידוי[825]. וכן תלמיד חכם שנידה לצורך עצמו - כדי שישתכר בהתרתו[826]- את זה שביזהו, אף על פי שנידהו כהלכה, אין נידויו נידוי[827], וכן אם היה שונא לאותו עם הארץ שביזהו, והיתה כוונתו לנקום ממנו ולהכניע את שונאו, הרי זה כמשתכר בנידוי ונידויו אינו נידוי, שצריך המנדה שיתכוין לשם שמים כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה, ולא יכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת, ואם [טור תרנו] לא כן אין ממש באותו נידוי[828]. חכם שנידה אדם שעשה איסור, ובאותו מעשה היה אף בזיון לחכם, והחכם נידהו לא מחמת הזלזול שזלזל בו באותו מעשה אלא מחמת האיסור, ואחר כך נתברר שמשום אותו איסור לא היה לו לנדותו, יש מן הראשונים שמצדדים לומר שאף על פי כן חל הנידוי, משום הבזיון שביזה את החכם[829].

חכם שלא נידה את מי שביזהו, חייבים בני העיר לנדותו[830], שהרי הם חייבים בכבוד התורה ומוטל עליהם להקים את כבוד החכם[831].

המבזה את החכם לאחר מיתה, בית דין מנדים אותו[832], והם המתירים לו כשיחזור בתשובה[833].

טבח - שוחט - שהוא חייב להראות את סכינו לחכם לפני שישחט, והוא מפני כבודו של החכם[834], אם עבר ולא הראה אותה לחכם, ושחט בה, ובדקוה אחר כך ונמצאה כשירה, אף על פי כן מנדים אותו[835], לפי שמנדים על כבוד חכם[836], ויש סוברים שמטעם זה אין לנדותו - אלא מטעם אחר הוא שמנדים אותו, לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת, ותהא הסכין פגומה וישחוט בה[837]- לפי [טור תרנז] שלא ביזה את החכם בדברים[838]. ויש מהאמוראים שסוברים שאף קונסים את הטבח להעביר אותו מאומנותו שלא ימכור בשר עוד, וכן להחזיק את הבשר ששחט כטריפה, ולא יוכל למכרו לישראל, אלא לנכרי בלבד[839]. הלכה שאין מעבירים אותו, אלא מנדים אותו[840]. הפריז החכם על מידותיו והעביר את הטבח שלא ימכור בשר עוד, כתבו ראשונים שהעברתו העברה[841], ואין ראוי לשאר החכמים להחזירו אלא ברשותו של אותו חכם, אפילו היה הטבח צריך הרבה לכך לפרנסתו[842].

החכם שביזוהו, ורצה למחול למבזה ולא לנדותו, הרשות בידו[843]. ואף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג את עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עם-הארץ, כענין שאמר שלמה המלך: גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך[844], וכן היתה דרך החסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא עוד אלא שהיו מוחלים למחרף וסולחים לו, וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודם[845], וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה[846]. ויש מן הראשונים שכתבו בטעם שראוי להרחיק מן הנידוי, שמא ינדה אדם את מי שאינו חייב נידוי[847].

[טור תרנח] במה דברים אמורים, כשביזוהו או חרפוהו בסתר, אבל תלמיד חכם שביזהו או חרפו אדם בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש, שזה בזיון התורה - וכן אין לו למחול על כבודו בשאר העניינים הנוגעים לכבוד שמים[848]- אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו המבזה מחילה, ואז יסלח לו[849], וכן אמרו: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם[850].

טבח שלא הראה את סכינו לחכם, כתבו ראשונים שיכול החכם למחול לו ולא לנדותו[851]. על הסוברים שאין ראוי לו לחכם למחול, משום שבדיקת הסכין צריכה דקדוק גדול, ודוקא החכם יודע להיזהר בכך, ע"ע בדיקת סכין[852].

על דיניו של המנודה, ועל החילוק שבין המנודה משום שביזה את החכם לבין שאר המנודים, ע"ע נדוי.

מי שנידוהו מפני שביזה תלמיד חכם, התרת הנידוי תלויה בריצוי החכם שביזוהו, ובזמן שכבר נמשך נידויו[853]. כתבו ראשונים שאין מתירים למבזה את נידויו עד שירצה - את[854]- החכם שנידוהו בשבילו[855]- וחייב המבזה לבקש מחילה מן החכם שביזה, וירצנו בכל מיני ריצוי, וישלם לו [טור תרנט] דמי בשתו[856]- ואם המנודה עשה את המוטל עליו וריצה את החכם, אפילו אין החכם מתרצה למחול לו, מתירים לו את נידויו[857], ויש שנראה מדבריהם שאפילו פייס את החכם ולא נתפייס אין להתיר לו את נידויו עד שיתרצה החכם להתיר לו[858]. ויש סוברים שאם הנידוי נמשך כבר שלשים יום, אפילו לא פייס את החכם שנתפקר בו, מתירים לו את נידויו[859], ואין ממשיכים לנדותו, לפי שהנידוי הוא כמו מלקות, שלאחר שלקה כבר, אין מלקים אותו שוב, אפילו לא חזר בו[860].

המנודה מפני שביזה תלמיד חכם, אפילו ריצה את החכם, אמר אביי שאין להתיר לו את הנידוי עד שיעברו עליו שלשים יום[861], ויש מן הראשונים שפסקו כדבריו[862]. ויש סוברים ששאר אמוראים חולקים בדבר, והלכה כמותם, שכל שריצה את החכם אפילו לא עברו שלשים יום מתירים לו את נידויו[863].

חכם שנידה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ומת אותו חכם, באים שלשה ומתירים לו[864].

[טור תרס] על אופן התרת נידוי של המבזה את החכם, ואם יש חילוק בינה לבין התרת שאר נידוי, ע"ע נדוי.

המזלזל בכבוד תלמיד חכם לפי תומו, שלא בכונת הקנטה, נוהגים בו נזיפה[865], וכן כל תלמיד חכם היודע בחבירו שהוא גדול הימנו, והוא רואה בו שאין דעתו נוחה עליו, אף על פי שלדעתו לא חטא לו, יש לו לנהוג נזיפה בעצמו[866], וכן כתבו ראשונים שמי שנידה את החכם כדין, וחזר אותו חכם ואמר לו "אדרבה", היינו, תהא אתה בנידוי, אף על פי שנידוי זה אינו כדין ואינו חל[867], צריך מנדה זה לנהוג בעצמו נזיפה, מפני כבודו של אותו חכם[868]. נזיפה שאמרו, אינה אלא להפיס דעתו של החכם, אבל אין הנזוף צריך לפייסו[869].

על חיובו של המבזה תלמיד חכם בבושת, ע"ע בושת[870].

ז. כיבוד קרובי החכמים.

אשתו של חכם ובניו ושאר קרוביו, יש לנהוג בהם כבוד[871], משום כבוד החכם[872], ואמרו שיש לעמוד מפני אשת-חבר, שאשת חבר הרי היא - לענין כבוד - כחבר[873], [טור תרסא] וכן אמרו בבני תלמידי חכמים - שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור[874]- שבזמן שיש להם דעת לשמוע את הדברים שאומר אביהם, נכנסים ויושבים לפני אביהם ואחוריהם כלפי העם, ובזמן שאין להם דעת לשמוע, נכנסים ויושבים ופניהם כלפי העם[875], מפני כבודו של אביהם[876]. ואף בבית המשתה עושים אותם סניפים[877], כלומר שמושיבים אותם בצד הזקנים, מפני כבוד אביהם[878], וכן בקריאת-התורה, אחרי החכמים הקוראים בתורה תחילה[879], קוראים את בניהם של החכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור, לפני ראשי כנסיות ולפני שאר העם[880], משום כבודו של אביהם[881], וכן אמרו שבני חכמים שמתו, כשמספידים אותם מוסיפים קצת בשבח מעשיהם[882], משום כבוד אבותם[883]. וכן שאר הקרובים של חכם - מלבד אשתו ובניו - מצוה לכבדם, כגון כשהם באים [טור תרסב] לדין, יש לדיין להקדים את דינם לדין של אחרים, משום העשה של כבוד התורה[884]. ויש חולקים וסוברים שאין להקדים את דין קרובו של חכם[885], שלא אמרו להקדים חכם אלא בדבר שבקדושה, והקדמת החכם בדין, כיון שבכך מונעים ממנו ביטול תלמוד תורה, חשובה היא כדבר שבקדושה, לסוברים כן[886], אבל הקדמת קרובו של חכם אין בה משום מניעת ביטול תלמוד תורה, ולכן אין צריך להקדימו[887]. ויש מן האחרונים שסוברים יותר מזה, שאין כלל חיוב לכבד קרוב של חכם יותר מאדם אחר[888].

החיוב לכבד את קרובי החכם, יש ראשונים שסוברים שהוא מן התורה[889], ויש סוברים שאינו אלא מדרבנן[890], ולפיכך אינו דוחה מצוה מן התורה, ודיינים שפתחו בדין - שמצוה עליהם לדון דין זה שהחלו בו, ולא להקדים לו דין אחר[891], [טור תרסג] ומכל מקום אם בא לפניהם עתה דין של תלמיד חכם, עשה של כבוד התורה דוחה את המצוה לדון את הבא ראשון, ומפסיקים לדון בדין שהם עוסקים בו ומקדימים את דינו של החכם, לסוברים כן[892]- אם בא לפניהם קרובו של חכם, אין להם להקדימו[893].

אלמנת חכם - כל זמן שלא חזרה ונישאה[894]- כתבו ראשונים שאף על פי שבחיי בעלה חייבים לכבדה מן התורה, לדעתם[895], לאחר מותו החיוב לכבדה אינו אלא מדרבנן[896], ואלמנת חכם הבאה לדין, אין לדיין להושיבה - כדין תלמיד חכם וכדין אשתו בחייו, שבהם העשה של כבוד התורה דוחה את העשה של עמידת העדים ובעלי הדין[897]- שאין לדחות את העשה של עמידת העדים מפני החיוב לכבדה, שאינו אלא מדרבנן[898]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמן התורה חייבים לכבד אף אלמנת חכם[899].

בני חכמים, שמושיבים אותם בצד הזקנים מפני כבוד אבותיהם[900], אמר רבא שהדברים אמורים דוקא בחיי אבותיהם ובפני אבותיהם[901]. וכן כשמקדימים אותם בקריאת התורה[902], הרי זה בחיי אבותיהם[903], וכתבו אחרונים שדוקא להקדימם לראשי כנסיות אמרו שאין להקדימם אלא בחיי אבותיהם, אבל חייבים לנהוג בהם כבוד אף לאחר מיתת אבותיהם, ואף לסוברים שאין חייבים בכבוד אשת חבר לאחר מיתתו אלא [טור תרסד] מדבריהם[904], הרי זה דוקא אשתו, שכיון שמת שוב אינה אשתו ומותרת להינשא לשוק, אבל בנו של אדם לעולם בנו הוא, וקרובו הוא ואפילו לאחר מיתה[905]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין שייך כבוד התורה בקרובו של חכם או בבנו, לאחר מיתת החכם[906].

אף על פי שהחכם שמחל על כבודו, כבודו מחול[907], אשת חכם אינה יכולה למחול על כבודה, שכן אינה יכולה למחול על כבוד התורה של בעלה[908], וכן שאר הקרובים של חכם אינם יכולים למחול על כבודם[909].

הערות שוליים

  1. . ע"ע קימה והידור, ושם על גדר ההידור. סהמ"צ לרמב"ם עשה רט ובהל' ת"ת פ"ו ה"א, ובמנין המצוות שבתחילת הל' ת"ת: לכבד מלמדיה ויודעיה, ועי' להלן.
  2. . ע"ע הנ"ל, ושם על פרטי הדינים בקימה מפניהם. סהמ"צ לרמב"ם שם.
  3. . סהמ"צ לרמב"ם שם, ועי' להלן.
  4. . עי' ציון 154 ואילך.
  5. . עי' ציון 225 ואילך.
  6. . מאירי הוריות יג ב. על הכיבודים שיש לכבד בהם את החכמים, ועל מעשים שאין לעשותם מפני ביזוי החכמים, עי' להלן: פרטי הכיבוד.
  7. . תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל סי' ז: לפי שהתורה נתונה לתוכו. ועי"ש שלמדים כן משברי לוחות שהיו בארון, ועי' ציון 136.
  8. . עי' מאירי שם, הובא בציון 142. ועי' ירושלמי שביעית פ"י ה"ג ומכות פ"ב ה"ו, שמי שמכבדים אותו מפני שהם סבורים שהוא יודע שתי מסכתות, והוא אינו יודע אלא אחת, צריך להודיעם (משום גניבת - דעת, ע"ע) שאינו יודע אלא אחת.
  9. . מאירי אבות פ"ו מ"ג. ועי' להלן: לעומת אחרים שחייבים בכבודם, ושם ציון 441 מפהמ"ש לרמב"ם.
  10. . משלי ג לה. אבות פ"ו מ"ג, לגי' שלפנינו, ורש"י שם, וכ"ה ברוב כתה"י שתצלומם במכון התלמוד הישראלי, וי"ג: אין כבוד אלא לחכמים. ועי' ב"ב י א ורש"י שם ד"ה בעלי.
  11. . תוס' פסחים קיג ב (נדפס קיד א) ד"ה צריך. ועי' רמב"ם ת"ת פ"ה ה"י. ועי' טור יו"ד רמד, לענין קימה מפניו, שהביא בשם הרמב"ם (או רמב"ן או רמ"ה, עי' ב"י וב"ח שם): גדול ממנו בחכמה וראוי ללמוד ממנו, וכ"כ רמ"א בשו"ע שם א ועוד ראשונים, ועי' עמודי הארזים סי' לו סוף אות ד, וע"ע קימה והידור, (ושם שי"ס שת"ח אינו צריך לקום מפני הגדול ממנו אלא כשלמד ממנו, ועי' להלן ציון 16), ועי' יד יצחק על הרמב"ם שם ה"א, שנקט שבא למעט את מי שהוא גדול ממנו ואף על פי כן אינו ראוי שילמדו ממנו, שאינו חייב בכבודו, (אבל לכאורה מסוף דברי הטור שם, שלא הזכיר אלא גדול ממנו, מ' שכל שהוא גדול ממנו בחכמה ראוי הוא ללמוד ממנו, ואפשר ש"ראוי ללמוד ממנו" הוזכר מפני שזה הטעם שהוא חייב בכבודו, עי' ציון 55). על החיוב לכבד את מי שלימדו תורה, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו.
  12. . פסחים קיג ב, ועי' רמב"ם ק"ש פ"ב הט"ו. ועי' יד אברהם יו"ד רמד א, שאע"פ שאינו חייב לקום מפניו, לסוברים כן, ע"ע קימה והידור, חייב הוא לכבדו כיבוד בעלמא. ועי' שו"ת מהרי"ל סי' א, שת"ח הגדול ממנו חשוב כרבו לענין שיש לו לירא מפניו ושלא להכעיסו, (אף בלי הדרשה דלהלן מ"את ה' אלהיך תירא"), ולא יורה הוראה בפניו, ומשמע שהוא חשוב רבו אף לשאר הדינים, כגון שלא יחלוק עליו ולא יהרהר אחריו, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו, ושם ציונים 236 ואילך, 288 ואילך, אבל מסתימת שא"ר משמע שדינים אלו אמורים ברבו דוקא, ע"ע הנ"ל.
  13. . דניאל ו ד, ומצודת דוד שם. פסחים שם. ועי' מהרש"א בח"א שם.
  14. . סהמ"צ לרמב"ם עשה רט, ע"פ ב"מ לג א, שת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה, וק"ס ת"ת פ"ה, וכעי"ז בחינוך מ' רנז: אפילו חכם חייב בכבוד החכם, (וע"ע כבוד רבו; מורא רבו, שי"ס שלא מן הדין נהגו כן בבבל, אלא מחמירים היו על עצמם לכבד את כל אחד ואחד כאילו הוא רבו), ועי' שו"ת הריב"ש סי' לג וסי' רכ, שת"ח שנידה לכבודו חייבים כל חבריו לנהוג במבזה נידוי, ועי' ציון 814, שתלמיד שנידה לכבודו אין נוהגים במנודה דין נידוי אלא אותם שהם חייבים בכבוד המנדה, ועי' ציון 39 מרדב"ז, וע' כס"מ אבל פי"א ה"ט על חיוב קריעה על חכם השוה לו, אם הוא מן הדין או ממנהג, (ונראה שאף אם אינו אלא מנהג, אין זה מפני שאינו חייב בכבודו דרך כלל, אלא שאינו לכבודו לקרוע על מי שהוא שוה לו, ודוקא בכיבוד זה וכיוצא אינו חייב מן הדין), וע"ע קריעה, (ועי' ב"י יו"ד סוס"י רמב, שאם היה אביו שקול לרבו, אין האב חייב בכבוד הרב, אבל ודאי אפשר שכוונתו שאינו חייב בכבוד הרב יותר ממה שהרב חייב בכבוד האב, וממילא אין על הבן להקדים את רבו לאביו להשבת אבידה), ועי' ציון הבא וציונים 86, 773. וכ"מ במשנה אבות שבציון 17, ועי"ש מהמקנה. על קימה מפני חכם השקול לו, ע"ע קימה והידור.
  15. . עי' שו"ת בנימין זאב סי' רמח ד"ה ואמינא, בביאור גמ' ב"ב קלז ב (ע"פ ערוך ע' מל הז'): אדם גדול, האם בשביל גדולתו לא ינהוג כבוד לכל בעלי תורה אפילו שאינם כ"כ גדולים בתורה כמוהו, ועי"ש סי' רמו ושו"ת מהר"ם מינץ סי' צט ד"ה וכן חייבים, ועי' חגיגה ה ב ומאירי שבציון 59, וכ"מ בראשונים שבציון 716, שהוזקקו ליתן טעם שחכם גדול אינו צריך לעמוד בפני חכם הקטן ממנו, ועי' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קעח, שתלמידי ר"ע שמתו כולם לפי שלא נהגו כבוד זה בזה, עי' ציון 99, הרי זה לפי שלא נהגו כמשנה אבות שבציון 17, ולפי"ז מבואר שחייב הת"ח לכבד אף קטן ממנו, שהרי שם מתו כולם, אף הגדולים שבהם, (ויש לדחות). ועי' ציון 153. ועי' פלא יועץ מערכת כבוד חכמים, שאף מי שהוא מתחיל בדרכי הלימוד, ראוי אפילו לחכם גדול שיחלוק לו כבוד, כדי שממנו יראו וכן יעשו, וכדי לחבב את התורה על לומדיה.
  16. . עי' יראה"ש סי' רלג (ועי"ש סוס"י רלא במורא, עי' ציון 46), הובא בסמ"ג עשין יג ובהגמי"י ת"ת פ"ה אות נ. ועי' עמודי הארזים סי' לו אות ד, שהדברים אמורים דוקא בת"ח, אבל ע"ה חייב מה"ת לקום בפני החכמים, שעל זה נאמר תקום והדרת פני זקן, (וכן מחלק בין ע"ה לת"ח בתוע"ר שם אות ז בשם האדר"ת, ומגיה בלשון היראים שמשמע שאף ע"ה פטור), וכ' בעמודי הארזים שם שכ"ד הרמב"ם והטור ועוד ראשונים. ועי' יראה"ש שם סוס"י רלג, תולדה להידור כו' שלא למד ממנו, הובא בסמ"ג והגמי"י שם, וביארו עמודי הארזים שם וווי העמודים שם אות ו, שמדרבנן חייב לעמוד מפניו, (ועי' עמודי הארזים שם בד' הרמב"ם והסמ"ק ור"פ והטור, שאף מדרבנן אינו חייב), אבל ביראה"ש שם בתחילת דבריו, הביא ראיה לדבריו מאבות פ"ו מ"ג, שהלומד מחבירו חייב בכבודו, ומשמע שאם לא למד ממנו, אפילו מדרבנן אין בו חיוב, ואולי דוקא בקימה - והידור (ע"ע) חייב מדרבנן. ועי' גמ' שבציון 25, שמבואר שיש עשה מה"ת בכבוד חכם, (ופשוט שמדובר שם בכל ת"ח, אפילו הוא קטן מהדיינים, וגם אם לא למדו ממנו כלום), והיינו בהנהגת כבוד בחכם מצד שהוא עדיף על שאר העם, עי' ציון 18 ואילך, (ואינו ככבוד שבא מצד מעלת החכם על זה המכבדו).
  17. . אבות פ"ד מי"ב, ועי' אדר"נ סופכ"ז ורע"ב למשנה שם ורש"י עה"ת שמות יז ט, שמקור דין זה הוא מהכבוד שנהג אהרן במשה, ועי' ציון 530, ועי' המקנה קידושין נז א, שדברי ר' עקיבא שבציון 34, לא הוצרכו למורא רבו, אלא לומר שהתלמידים צריכים לנהוג כבוד זה בזה, ועי' ציון 42. על דיני המורא מרבו, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו. ועי' משנה שם פ"ב מ"י: יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, ועי' שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' פג, שהדברים אמורים בע"ה, שאילו בת"ח הוא כמורא רבך, אבל בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קעח ובמהרש"א בח"א ברכות כח ב (על גמ' שם: הזהרו בכבוד חבריכם), משמע שמשנה זו אף (ואולי, רק) בת"ח.
  18. . ע"ע דיני ממונות: עמידת בעלי הדין, וע' עדות.
  19. . עי' ציונים 310, 541 ואילך.
  20. . עי' ציון 380 ואילך.
  21. . עי' ציון 315 ואילך.
  22. . עי' להלן: פרטי הכיבוד; בדחיית מצוה.
  23. . עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו.
  24. . ועי' להלן ציונים 103 ואילך, 565, 638 ואילך, 658, 745, ועוד.
  25. . כתובות קו א ושבועות ל ב. ועי' ברכות סג ב ומגילה ג ב.
  26. . פהמ"ש לרמב"ם אבות פ"ד מ"ו, בביאור משנה שם: כל המכבד את התורה וכו'. ועי' רבנו יונה שם משנה ה: כשעושין לו (לת"ח) כבוד, התורה מתכבדת בזה, ועי' באר שבע סוטה מא ב ד"ה מצוה, ע"פ שבועות שם: כבוד ת"ח הוא כבוד התורה בעצמו, ועי' ציון 55 ואילך.
  27. . עי' כתובות שם ושבועות שם, ועי' להלן: בדחיית מצוה, ושם שי"ס שאינו דוחה עשה אחר, ומפרשים גמ' הנ"ל בע"א.
  28. . ויקרא יט לב. ר"ח שבועות שם.
  29. . עי' קדושין לב ב, ושם הראיות לכך, וע"ע קימה והידור.
  30. . רמב"ם בסהמ"צ עשה רט והחינוך מ' רנז, ועי' רמב"ם ת"ת פ"ו ה"א: מצוה להדרו, והמשיך בדיני קימה מפניו, ועי' ציון הבא, ועי' תשב"ץ ח"א סי' לג, ושם שאין המצוה אלא בתלמיד חכם הראוי למנותו פרנס על הציבור, (על גדרו, ע"ע תלמיד חכם, ועי' להלן ציון 809 ואילך). ועי' פסקי הריא"ז קדושין פ"א ה"ח אות כח. ועי' רש"י קדושין לג א ד"ה אף, שלא נכתב בתורה הידור אלא לפרש כיצד יש לקום מפני החכם, ע"ע הנ"ל, ולפי"ז לכאורה אין בכתוב זה מצוה להדר חכם, ועי' ציון 32. ועי' ציון 338.
  31. . סהמ"צ שם ובמנין המצוות שבריש היד ע' רט והחינוך שם, ועי"ש ושם שסוברים שקימה והידור נמנות כמצוה אחת, וע"ע קימה והידור שיש מונים קימה והידור בשתי מצות, ועי' פי' רי"פ פרלא על סהמ"צ לרס"ג עשה יא - יב באורך. ועי' ציון 34.
  32. . ושם שי"ס שאין המצוה אלא ברבו, ועי' להלן ציון 46 מיראה"ש ורשב"ץ. ועי' שד"ח מערכת הכ"ף כלל קנז אות ג בשם בעל ביכורי שלמה, (ע"פ רמב"ם והחינוך דלעיל), שהחיוב לקום מפניהם האמור בכתוב אינו אלא פרט מפרטי המצוה לכבד את החכמים בכל ענייני הכבוד, ועי' ציון 12 מיד אברהם, וע"ע קימה והידור.
  33. . דברים ו יג; שם י כ.
  34. . ע"ע אתין וגמין. ר' עקיבא בברייתא בגמ' פסחים כב ב וש"נ, ועי' תנחומא בהעלותך אות יא ובמדב"ר פט"ו אות יז: לרבות בעלי תורה, (ועי' ברייתא פסחים שם ששמעון העמסוני חולק, ועי' ציונים 42, 50, וע"ע הנ"ל שהרא"ש פוסק כר"ע, אבל תוס' מצדדים לפסוק שאין דורשים "את" לרבות). רש"י שבועות ל ב ד"ה והאי ור"ן שם (יד א מדפי הרי"ף), ועי' ציון 544, ועי' דרישה וברכ"י שבסמוך, ועי' ציון 42 ואילך. ועי' חי' בן אריה סי' י אות ד, שאף לרש"י את עיקר המצוה לכבד את החכמים למדים מ"והדרת פני זקן", (ועי' ציון 30), ומהכתוב "את ה' אלהיך תירא", שמדמה את כבוד החכמים לכבוד המקום, למדים שעשה זה של הידור עדיף משאר עשה, עי' לעיל. ועי' דרישה חו"מ סי' טו ס"א, בדעת רש"י כתובות קו א ד"ה האי, עי' ציון 620, שהריבוי לכבד תלמידי חכמים מהכתוב "את ה' אלהיך תירא" אינו אלא דרש ואסמכתא בעלמא, (אבל משמע קצת בדבריו שמ"מ הוא מה"ת, ועי' ציון 572), ועי' ברכ"י שם אות א, שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים אם הנלמד מריבוי חשוב דאורייתא, ע"ע דברי סופרים ציון 45 ואילך, (ותמה על הדרישה שדבריו הם בד' רש"י, ורש"י סובר שהוא חשוב דאורייתא, ושסותר את דבריו בפרישה יו"ד סי' רמב, שכ' לענין רבו שהיא דרשה גמורה ולא אסמכתא), ועי' שו"ת הרדב"ז מכת"י (ח"ח) סי' קסה בבי' סהמ"צ להרמב"ם שבציון 47, עי"ש, שכיון שהיא דרשה אינו אלא דרבנן, (וצ"ב, שהרמב"ם מנה את כבוד חכמים במנין המצוות, עי' ציון 31), והוסיף שלכן ספקו לקולא, ועי' בית מושב חו"מ שם ס"א, ועי' ציון 725.
  35. . עי' אבות פ"ד מי"ב שבציון 17, ורבנו יונה שם. ועי' רש"י דלעיל, ותוע"ר ליראה"ש סי' רלא אות ז בדעתו. ועי' רי"ף שעל עין יעקב ב"ק סופ"ד בדעת תוס' שבציון 45, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' רלג. ועי' מאירי ב"ק מא ב: שלא להקל בכבודם, שכל המיקל בכבודם כאילו מיקל בכבודו ית', וכעי"ז במאירי פסחים כב ב. ועי' ווי העמודים שעל היראים סי' לה סוף אות א, הובא בתוע"ר שם סי' רלא אות ז, שלדעת היראים כבוד לחוד ומורא לחוד, ועי' תורת רפאל ח"א סי' ה ד"ה והא.
  36. . רי"ף שעל עין יעקב שם.
  37. . שו"ת הרשב"א ח"א סי' תס, וכ"מ ברמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש שני. ועי' תנחומא ובמדב"ר שם.
  38. . ציון 46 ואילך.
  39. . תהלים טו ד. סמ"ק סוף מ' ד. ועי' כתובות קג ב ומכות כד א, שדרשו כתוב זה על יהושפט המלך שהיה מכבד ת"ח, עי' ציון 61, ועי' יד רמה קידושין לג א ורי"ו א"ו נ"ב ח"ה ושו"ת הרדב"ז מכת"י (ח"ח) סי' קסז, שמכאן שיש חיוב להדר ת"ח, אף על פי שאינו גדול ממנו ולא למד ממנו דבר, ולפיכך אינו חייב לעמוד מפניו, ועי' ציון 14.
  40. . משלי ג ט. סמ"ק שם, ועי' מרכבת המשנה לר"י אלאשקר לאבות פ"ד מ"ז, שדרשו בכתוב זה "את" לרבות ת"ח, (עי' ציון 34. ועי' ציון 50). ומשמע מהסמ"ק שהוצרך לסמך מדברי קבלה, שכיבוד אינו נכלל במצוות הידור ומורא דלעיל, וצ"ב מהגמ' שבציון 25, שמבואר שיש בכיבוד החכמים עשה מה"ת, ועי' ציון 16.
  41. . ציונים 160 ואילך, 201, 233, 406 ואילך, 500, ועי' לעיל ציון 13.
  42. . עי' ציון 33 ואילך. עי' בה"ג מנין המצוות עשה קנד וראשונים שבציון 44; עי' רש"י שבועות ל ב שבציון 34, (ודרישה שבציון הנ"ל בדעתו, ועי' ר"ן שבסמוך, אבל בברכ"י חו"מ סי' טו אות א מפרש, ע"פ רש"י פסחים כב ב שבציון 46, שדוקא ברב יימר שהיה רבו מופלג נזכר עשה זה, וצ"ב שלכאורה אמימר קדם לרב יימר והיה גדול ממנו), ומיוחס לרש"י אבות פ"ד מי"ב, (וצ"ב שסותר לרש"י פסחים הנ"ל); עי' מחז"ו סי' תכז ד"ה ככבוד; עי' סמ"ק סוס"י ד, ועי"ש שבגמ' שבת כג ב מבואר שיש מצוה בדבר, ועי' ציון 93; ספר היראה, ועי' שע"ת ש"ג אות קנה; עי' רמב"ן בדרשה לחתונה; שו"ת הרשב"א סי' תס, הובא בציון 37, ועי' תנחומא ורבה הנזכרים שם, ועי' ציון 46; ר"ן שבועות שם (יד א), וחי' הר"ן סנהדרין יט א בשם ה"ר דוד, ועי"ש שהמורא אינו מהת"ח אלא מהקב"ה, עי' ציון 548; צרור החיים (לתלמיד הרשב"א) דיני קריאת שמע אות ח; עי' שו"ת מהרי"ל סי' א, ועי"ש שזה דוקא כשהוא גדול ממנו, ומ' שם שחשוב רבו, עי' ציון 12; עי' שו"ע או"ח סו א: גדול ממנו בחכמה, ועי' הגר"א שם; ס' חרדים פ"א אות יב. ועי' שו"ת הרמ"ע מפאנו שבציון 17, שמשמע שצריך לנהוג מורא אף בחבירו, אבל ברבנו יונה אבות שם מי"ב כ' שאינו חייב אלא בכבודו, עי' ציון הנ"ל. ועי' ציון 536 ממהרי"ט. ועי' מיוחס לרש"י שם, שמשמע שהאמור במשנה שם, "מורא רבך כמורא שמים", אמור בכל ת"ח, וכ"מ במחז"ו שם ובסמ"ק שם, וכ"מ קצת בפסקי הריא"ז קדושין פ"א ה"ח אות ל, ועי' תורת רפאל ח"א סי' ה, ע"פ רשב"ם ב"ב קלא ב ד"ה ואשה אצל בני, שבמורא ת"ח, כיון שאין למדים אותו אלא מריבוי, אין אומרים בו שיהא כמורא שמים, (ולא אמרו כן אלא ברבו, שיש בו לימוד מפורש, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו, וכעי"ז בחס"ד השלם הוריות פ"ב ה"ח, עי"ש), ולפיכך אף על פי שהאוכל בליל הסדר אצל רבו פטור מהסבה, משום שמוראו הוא כמורא שמים, (ע"ע הסבה: הפטורים מלהסב, וע"ע כבוד רבו; מורא רבו), ת"ח האוכל לפני ת"ח גדול ממנו צריך להסב, ונתקשה בדברי מיוחס לרש"י שם.
  43. . עי' תוספתא מגילה פ"ג (וכעי"ז בתו"כ קדושים סופ"ז, ועי' תנחומא בהעלותך אות יא ובמדב"ר פ' טו אות יז) וחס"ד דלהלן בביאורה, (ועי' חי' מרן רי"ז הלוי ת"ת פ"ה הי"א, שמפרש ברבו דוקא, ועי' רבנו יונה אבות פ"ד מי"ב: אין בכלל הכבוד מורא), ועי' חס"ד (השלם) לתוספתא שם ד"ה איזו, שהתוספתא דורשת חיוב מורא בכל חכם גדול ממנו מהסמיכות והדרת" "ויראת", (ועי"ש שדוחק הוא לפרש שמדובר דוקא ברבו), אבל ברייתא בקידושין לב ב חולקת ודורשת סמיכות זו בע"א, וסוברת שאין דין מורא אלא ברבו, (ועי' תנחומא ומדרש רבה שם).
  44. . עי' בה"ג שם שמנאה, ועי' רמב"ם בסהמ"צ שורש שני שחולק, שאין למנות במנין המצוות דין הנלמד מריבוי, ועי' השגות הרמב"ן שם, ועי' זוהר הרקיע לרשב"ץ בהקדמה שרש שני בדעת הרמב"ם, שאין למנות הנלמד מריבוי אף על פי שהוא מה"ת, ושם חרוז לא, בדעת הרמב"ן, שאף הוא לא מנאו, שאע"פ שהוא דין תורה, אין למנותו כמצוה בפ"ע, שהוא נכלל במצות יראת ה', ועי' קנאת סופרים שעל סהמ"צ שם, ועי' שו"ת מים עמוקים לראנ"ח סי' סט ותוספת דרבנן אות קנב ועין זוכר מערכת הכ' אות יב. ועי' ר"י פרלא על סהמ"צ לרס"ג סוף עשה יא - יב, בטעם שהרס"ג אינו מונה מצוה זו במנין המצוות.
  45. . ע"ע כבוד רבו; מורא רבו, (ושם שי"ס בכמה עניינים שכל שהוא גדול ממנו חשוב הוא כרבו). תוס' ב"ק מא ב ד"ה לרבות ותוס' הרא"ש קדושין נז א. ועי' תרוה"ד סי' קלח, שאף אם אינו גדול הדור, ולכן אינו חשוב רבו לשאר הדברים לדעתו, (ע"ע הנ"ל), לענין דרש זה של מורא הוא חשוב רבו, ועי"ש בתחילת דבריו בשם פי' ר"ש מפלייש לאלהי הרוחות שבאו"ז פסחים סי' רנו, לענין פטור מהסבה, עי' לעיל: כל ת"ח בכלל, אבל אח"כ הביא דברי התוס', ומשמע שהכל אחד, וכ"מ בפי' הר"ש שם, וכ"מ מהשאלה שבתרוה"ד: מופלג בדורו, וכן הובא בב"י ושו"ע, וע"ע הנ"ל.
  46. . עי' רש"י פסחים כב ב, ועי' ציון 42; רשב"ם שם קח א ד"ה כמורא; תוס' ב"ק שם; עי' תוס' בכורות ו א ד"ה פירש, ועי' ציון הנ"ל; יראה"ש סי' רלא, ואפילו לא למד אלא דבר אחד, ועי' ציון 16; עי' רשב"א ב"ק שם ד"ה לרבות, ועי' ציון הבא; תוס' הרא"ש קדושין נז א. ועי' פסקי הריא"ז קדושין פ"א ה"ח אות ל: ראוי לו לאדם להיכנע מפני ת"ח, ומשמע שאינו חיוב גמור אלא הנהגה ראויה.
  47. . עי' סהמ"צ לרמב"ם עשה רט, ושם שיראה מפני רבו למדים ממורא אב, שהחוק של רבו עליו גדול יותר מהחוק של אביו, (וזה אינו שייך בשאר החכמים), ולא הזכיר את הדרשה מ"את", עי' ציונים 34, 42; עי' יראה"ש שם; רשב"א ברכות יג סוע"ב, (ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' שכא, ועי' ציון 37, וצ"ב), ועי' ב"י או"ח סי' סו ופרישה שם אות ב ודברי חמודות ברכות פ"ב אות יח ומעדני יום טוב שם אות ג (הב'), שכתבו בשם הרשב"א שאף מי שאינו רבו, אם הוא גדול ממנו הרי הוא בכלל היראה, ועי' מג"א שם ס"ק ב ופר"ח שם ס"א וא"ר שם ס"ק א ומרה"פ ברכות פ"ב ה"א ד"ה מפני, ועי' ציון הנ"ל, ועי' תורת רפאל שבציון הנ"ל, שהרשב"א שם מודה שהריבוי מ"את" הוא בכל ת"ח גדול ממנו, ולא פטר מיראתו אלא לדעת התנאים בברכות שם שאינם דורשים "את", ע"ע אתין וגמין ועי' לעיל ציון 34. וכ"מ בטוש"ע יו"ד רמב ואילך, שלא הזכירו מורא אלא מרבו. ועי' מג"א ופר"ח וא"ר הנ"ל ומ"ב שם ס"ק ז, שכ"ה להלכה לענין הפסקה בק"ש, ע"פ הרשב"א ברכות שם, ועי' תורת רפאל הנ"ל שיישב את פסק השו"ע ע"פ דבריו הנ"ל.
  48. . ויקרא יט יח, וע"ע אהבת ישראל. שו"ת מהרי"ל סי' א, (ע"פ שבת קיט א: פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא, מ"ט, דחביב עלי כגופאי). ועי' חידושי מהרי"ל פרידבורג (נדפס בסוף ס' פנ"י) בסופו, שסובר בדעת רבי עקיבא שבשאר ישראל אין המצוה אלא שלא לעשות לחבירו את ששנוא עליו, (ע"פ דברי הלל הזקן בשבת לא א, וע"ע הנ"ל ציון 21 ואילך ממהרש"א, שהלל נקט לשון שלילה מפני שא"א לאהוב את חבירו כמותו, שהרי חייו קודמים, ופשוט שחייו קודמים אף לת"ח), ושלשיטה זו בחכם יש מצוה בחיוב, שיאהבנו כמותו. ועי' ספר חרדים פ"א אות יג, שיש לאוהבם כבניו, ומשמע קצת שכ"כ ע"פ שבת כג ב ורש"י שבציון 90 ואילך: דרחים רבנן, הוו ליה בנין רבנן, ועי' סמ"ק דלהלן, שמ' שכוונתו שבגמ' זו מבואר שיש מצוה בדבר, ועי' הג' סמ"ק ומהרי"ל שבציון הנ"ל.
  49. . דברים ו ה; שם יא א.
  50. . עי' ציון 34, שדרשו כעי"ז לגבי מורא. עי' סמ"ק סוס"י ד; עי' שו"ת מהרי"ל סי' א, וכ"כ פנ"י קדושין נז א בדעתו; ספר חרדים שם, ועי"ש שהביא כן מגמ' שבציון 61 ביהושפט. ועי' כלה רבתי פ"ג: "את" לרבות את התורה. ועי' תוס' הרא"ש קדושין שם ושו"ת מהרי"ל שם בדעת שמעון העמסוני קודם שחזר בו, (וע"ע יראת ה'). ועי' ציון 46, שי"ס שמ"את" לא נתרבה לענין מורא אלא רבו, ועי' פנ"י שם.
  51. . דברים י כ. ועי"ש יג ה: ובו תדבקון.
  52. . דברים יא כב ושם ל כ.
  53. . עי' במדב"ר פכ"ב א; ספרי דברים פיסקא מט ד"ה ולדבקה; עי' כתובות קיא ב; רמב"ם דעות פ"ו ה"ב ובסהמ"צ עשה ו; סמ"ג עשין ח; יראה"ש סי' תז; החינוך מצוה תלד.
  54. . מו"נ ח"ג פל"ו; שע"ת ש"ג סי' קמז, ועי' ס' חסידים סי' תקפז, ועי' ציונים 59, 128. ועי' פסקי ריא"ז קדושין פ"א ה"ח אות לה.
  55. . שע"ת שם, ועי' החינוך מ' רנז. ועי' שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' עא: אפשר לומר שכבוד חכם אינו אלא מדין רבו, שסתם חכם שציותה תורה עליו הוא כדי שתורה יבקשו מפיהו, (ועי' ציון 14 ואילך, שיש לכבד אף חכם שוה לו ואף קטן ממנו).
  56. . שע"ת שם.
  57. . שע"ת שם סי' קמח. ועי' האשכול (אלבק) ריש הל' רבנן: צריכים כל בריותיו של הקדוש ברוך הוא לכבדם וליראה מהם, שהם עבדיו של הקדוש ברוך הוא ומלמדים את ישראל ליראה ולאהבה את המקום והיאך יעבדוהו.
  58. . עי' רמב"ם בסהמ"צ סיום מצוות עשה, (ועזוז חיל ת"ת פ"ה ה"א בדעתו); החינוך מ' רנז.
  59. . רמב"ם מלכים פ"ב ה"ה. ועי' ס' חסידים סי' תקפז, שיהושפט כיבד ת"ח, עי' להלן, כדי שיהיו דבריהם נשמעים, עי' ציון 54. ועי' חגיגה ה ב וכתובות קג ב בנשיא, ומאירי חגיגה שם: כבוד ת"ח, כל אדם מוזהר בו, אפי' נשיא כו' הולך להקביל פני חכם, אין זה אצלו מיעוט שררה, אלא מדה הדורה והגדלת כבוד ותועלת לעצמו. וע"ע מלך.
  60. . רמב"ם שם.
  61. . כתובות שם; מכות כד א; רמב"ם שם, ועי' ילקוט שינו"ס ברמב"ם (פרנקל) שם, שבכתה"י ובהרבה דפוסים של הרמב"ם הגי' "אסא", ועי' באר שבע סוטה מא ב: שאול המלך ויהושפט המלך, ועי' מדרש שמואל פ' כה (א), שכשהיה שאול המלך שומע טעם הלכה מפי ת"ח, היה עומד ונושקו על פיו, וכעי"ז בירושלמי נדרים פ"ט ה"ט. ועי' ציון 50 מס' חרדים.
  62. . באר שבע שם ד"ה מצוה, שמורא וכבוד לת"ח חייב המלך אף בפרהסיא, (ונראה שגם את ההנהגות של לפנים משורת הדין יש לו לנהוג אף בפרהסיא, באופן שאותה הנהגה אינה מונעת את העם מיראתו).
  63. . עי' כתובות שם: הא בצינעא הא בפרהסיא; רמב"ם שם.
  64. . עי' רש"י כתובות שם.
  65. . ע"ע מלך. רמב"ם שם.
  66. . ע"ע הנ"ל.
  67. . תוס' סוטה מא ב ד"ה מצוה.
  68. . ציון 107.
  69. . ציון 322 ואילך.
  70. . רמב"ם ת"ת פ"ו הי"א; טוש"ע יו"ד רמג ו.
  71. . רמב"ם שם; טור שם. ועי' מהרש"א וגיה"ש לרעק"א שבת קיט ב, ש"מלאכי האלהים" הם החכמים, כמו שמצינו שנקראו כן בכמ"ק, ועי' לח"מ שם.
  72. . דהי"ב לו טז. שבת שם; רמב"ם שם: עד שביזו בה כו'; טור שם. ועי' רמב"ם שם, שזה שאמרה תורה: אם בחקתי תמאסו (ויקרא כו טו), הכוונה היא שאת מלמדי חוקותי תמאסו, ועי' תו"כ שם פרש' ב ורש"י עה"ת שם, שהמשך הכתוב: ואם את משפטי תגעל נפשכם, כוונתו לשונא את החכמים. ועי' רש"י חגיגה ה א ד"ה מבעט, ע"פ קדושין לג ב, שימיו מתקצרים, ומ' קצת מלשונו שהדברים אמורים במבזה כל חכם שהוא, (ולא רק במי שהוא מבעט ברבותיו).
  73. . שבת שם, ע"פ סוף הכתוב בדבה"י הנ"ל: עד לאין מרפא.
  74. . רב ור' חנינא בלשון ראשון סנהדרין צט ב, וע"ע אפיקורוס, ושם שנחלקו בו ראשונים להלכה. ועי' פסקי הריא"ז שם בטעם הדבר, שהואיל והוא מבזה אותם הריהו ככופר בדבריהם. ועי' גמ' שם ק א ורש"י שם ד"ה כגון, (בדברי רב פפא בדעת ר' יוחנן וריב"ל שם בלשון שני), שאף המכנה ת"ח בלשון גנאי, הרי הוא בכלל אפיקורוס. ועי' רמב"ם תשובה פ"ג ה"ח, שלא מנה את המבזה ת"ח בין האפיקורוסים, (ועי' ציון 78), ועי' כס"מ שם שתמה, ועי"ש הי"ד. ועי' שע"ת שבציון 375. וע"ע הנ"ל ציון 27 ממהרי"ל, שמ"מ שחיטתו כשירה, שאיסור זה נראה קל בעיניו ומורה בו היתר, ולכן אינו חשוד לעבור על שאר האיסורים.
  75. . רב ור' חנינא בלשון שני בסנהדרין צט ב, וכן אמרו בדעת ר' יוחנן וריב"ל בלשון ראשון שם, ועי"ש בדעתם בלשון שני, שמשמע שהמבזה חמור אף מזה. ועי' כס"מ תשובה פ"ג הי"ד, שכ"פ הרמב"ם להלכה, עי"ש הטעם. ועי' המאורות מו"ק יז א (עמ' נז) מהרא"ש מלוניל, שביזוי החכמים הרי הוא כחילול השם, ע"פ הדרשה שבציון 33 ואילך.
  76. . רש"י סנהדרין צט ב ד"ה מגלה.
  77. . במדבר טו לא. עי' סנהדרין צט א, שאמרו בלשון אחד שהמקרא הזה אמור על אפיקורוס ובלשון אחר שהוא אמור על מגלה פנים בתורה, (ועי"ש לשון נוסף), ועי' לעיל בגדר מבזה ת"ח; רמב"ם ת"ת פ"ו הי"א; טוש"ע יו"ד רמג ו.
  78. . משנה סנהדרין צ א, באפיקורוס, עי' לעיל; רמב"ם ת"ת פ"ו הי"א, ועי"ש תשובה פ"ג הי"ד, שעבירה זו קלה יותר מאותן העבירות שמנה אותן שם, שהעושה אותן אין לו חלק לעולם הבא, ומ"מ הרגיל בה אין לו חלק לעוה"ב; טוש"ע יו"ד רמג ו. וע"ע אפיקורוס, ושם על שאר דיניו.
  79. . רבינו יונה בשע"ת ש"ג סי' סב. ועי' ציון 777. ומשמע שאף המבזה ת"ח מסוים, ולא את כל החכמים דרך כלל, הרי הוא בכלל אפיקורוס, וכ"מ בגמ' סנהדרין דלעיל, וכ"מ בגמ' שם שבציון 374 ואילך, וכ"מ ברמב"ם ת"ת פ"ו הי"ב, וכן נקט בפשיטות בשו"ת משיב דבר ח"ב סוס"י ח, ועי' שו"ת ר"ע הילדסהיימער ח"א יו"ד סי' רל.
  80. . ר' יהושע בן לוי בברכות יט א, לפי' תוס' ומאירי שם, ועי"ש שהוא דורש כן מהכתוב. ועי' מעדני יום טוב שם פ"ג סי' ח אות ד, שי"ג "מיתתן", ואף לגי' "מיטתן", אין הכוונה דוקא בשעה שמוליכים אותם לקבורה, אלא לאחר שמתו. ועי' ערוך ע' אחר, הובא בגמ' שם עה"ג, ש"אחר מיטתן" היינו שהוא מספר עליהם שנטו מדרך הישר, ועי' רא"ש שם: לפי שהם בחזקת שעשו תשובה, ומשמע שהוא מספר עליהם שעשו דבר עבירה.
  81. . מאירי ברכות יט א בשם גדולי עולם, ועי' שו"ת הרדב"ז מכת"י (ח"ח) סי' קצא, ועי' ציון 779.
  82. . מאירי שם.
  83. . מאירי שם, ועי' ראבי"ה מו"ק סי' תתמ, ע"פ חולין ז ב: גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וע"פ מדרש תנחומא פ' ואתחנן.
  84. . עי' ציון 54 ואילך.
  85. . שע"ת ש"ג סי' קמז - קמח. ועי' שו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' שכג, שהביא שתכלית ת"ת היא יראת שמים, והביא על זה גמ' שבציון 72, ומשמע קצת שר"ל שביזוי החכמים הוא היפך יראת שמים, ועי' קדושין לג ב ופסקי הריא"ז שם ה"ח אות כח.
  86. . שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קעח, (ע"פ יומא פו א, בת"ח הנוהג שלא כהוגן), ועי' ציון 15.
  87. . רמ"א בשו"ע יו"ד רמג ז, ע"פ הגהות מרדכי קדושין סי' תקסד, (ועי' רמ"א שם, שמ"מ אם החכם הוא שהתחיל במריבה לבזות בני אדם שלא כדין, אין קונסים את זה שהשיב לו וביישו). ועי' שו"ת הריב"ש סי' רטז ופסקי מהרי"ק סי' ש ושו"ת הראנ"ח סי' ד.
  88. . שבת כג ב לגי' שלפנינו, (ועי' להלן מר"פ ור"ן), ועי' הגר"א שם שמגיה, שהמכבד את החכמים יהיה הוא עצמו ת"ח, ועי' חידושי הלכות ומנחת יהודה שבת שם בטעמו, ועי' הוראות והנהגות שבסו"ס מעשה רב שמביא רמז לגי' הגר"א מן הכתוב, ועי' שדה אליהו שבת שם. ועי' מס' דרך ארץ זוטא פ"ט: אם רצת לכבוד חכם, יהיו לך בנים ובנות מתוקנים.
  89. . עי' ציון 50.
  90. . שבת שם. ועי' הגהות ר"פ לסמ"ק סוף מ' ד, (ובסמ"ק מצוריך הוא בגוף הסמ"ק, והובא בשו"ת מהרי"ל סי' א), שאע"פ שמעלת האהבה גדולה היא מהיראה, שכרה אינו כשכר היראה, (עי' להלן), לפי שבאהבה מוזהר גם על חבירו, ע"ע אהבת ישראל, והיראה רק מחכמים, וצ"ב, ועי' מהרש"א בח"א שבת שם, שסובר ששכר האהבה צריך להיות גדול מן היראה, אלא שודאי שזה האוהב את החכמים הוא ת"ח בעצמו, שהרי ע"ה שונאים את הת"ח, ולכן לא הובטח לו בשכרו שיהיה ת"ח, (כמו שהובטח לירא את החכמים, עי' להלן), ועי' ס' הזכרון מבקשי תורה בענייני יום טוב וחוה"מ עמ' נד.
  91. . רש"י שבת שם. ועי' ציון 48 מס' חרדים.
  92. . עי' ציון 42 ואילך.
  93. . שבת שם לגי' שלפנינו ורש"י, ועי' הגר"א שם שמגיה, שהירא מהחכמים יהיו לו חתנים ת"ח. ועי' חי' המיוחסים לר"ן שם, שהיראה שכרה מרובה לפי שהיא גדולה מן הכיבוד, שהכיבוד אינו אלא בפניו, והיראה בין בפניו בין שלא בפניו, (ועי' ציון 250, ולהלן: כיבוד קרובי החכמים, ועוד, ואולי לדעה זו כל אלו משום יראה הם, ועי' שד"ח מע' הכ"ף כלל קנז אות ז).
  94. . תהלים קיט א.
  95. . תנחומא (ורשא) בראשית סי' א.
  96. . ש"א ב ל.
  97. . תנחומא שם.
  98. . ברכות יט א, ועי' ציון 80 וציון הבא. ועי' ציון 72 ואילך.
  99. . יבמות סב ב. ועי' ברכות שם, באדם שביזה את שמואל אחר מותו, ונפל קנה כבד מן הגג ופגע במוחו.
  100. . עי' ב"מ פד ב ברבי אלעזר ברבי שמעון, ועי' מכות כד א: אטם אזנו משמע דמים (ישעיה לג טו), דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק, ופי' הריב"ן שם, ועי' רש"י סנהדרין מד ב ד"ה דבעיא.
  101. . ע"ע חשוד ציון 601 ואילך.
  102. . עי' בכורות לו ב ורמב"ם בכורות פ"ג ה"ג וטוש"ע יו"ד שיד יא.
  103. . שו"ת הרשב"א ח"א סי' פד, ותמה על לשון הגמרא "שרי", ועי' ציון 106.
  104. . רבא בנדרים סב א, ועי"ש שאם מכירים אותו עליו נאמר (משלי כז ב): יהללך זר ולא פיך; סמ"ג עשין יב; רמ"א בשו"ע יו"ד רמו כא. והרמב"ם השמיט.
  105. . עי' נדרים שם, ברבי טרפון; רמ"א שם. ועי' מאירי נדרים שם: במקום אונס.
  106. . פי' הרא"ש נדרים שם, ועי' שו"ת הרשב"א שם, ושם שהוא מסופק במי שאינו יודע בו שהוא חכם ומקיל הוא בכבודו, אם חשוב הוא שוגג או אנוס, ועי' בדבריו שבציון 103, שאפילו הוא אנוס (ולא ייענש), מ"מ יש להפרישו מן האיסור.
  107. . מ"א יח יב. נדרים סב א, ועי' ר"ן שם שאמר כן משום שאפשר שאליהו לא הכירו, (ומשמע שאף בספק לו אם מכירים אותו מותר לו לומר שהוא ת"ח, ועי' מאירי שם).
  108. . וע"ע אדם חשוב ציון 34 ואילך.
  109. . עי' להלן. ועי' ציונים 380, 399, 478. על הקדמת ת"ח בזה"ז בדין, עי' ציון 253 ואילך, ושם שיש מחלקים בין הקדמה בדין לשאר הכיבודים. על שאר דיני תלמיד חכם, שיש מהם הנוהגים אף בתלמידי חכמים שבזמן הזה, ויש מהם שאינם נוהגים בהם, לסוברים כן, ע"ע תלמיד חכם.
  110. . שו"ת מהרי"ו סי' קסג (ונדפס גם בשו"ת מהרי"ק שורש קסג), ע"פ מו"ק טז א: נידוי שלנו כנזיפה שלהם, (ע"ע נדוי), הרי שנתמעט כבוד החכמים מזמן המשנה לזמן התלמוד, (עי' פי' ר"ש בן היתום שם, אבל רש"י מפרש "שלנו", של בני בבל, ו"שלהם", של בני ארץ ישראל), וכל שכן בזמן הזה.
  111. . אגודה חולין אות כג, הובא בשו"ת מהרי"ל סי' סז. ועי' שו"ת מהרי"ו סי' קכט, שאין בדורותינו מי שיודעים ובקיאים בכל התלמוד במקרא במשנה בהלכות באגדות ספרא וספרי כו'.
  112. . שבת קיד א וש"נ.
  113. . ר"ה כה ב.
  114. . שו"ת מהרי"ל סי' סז, (ושו"ת מהרי"ו סי' קסג בשמו). ועי' שו"ת מהרי"ו שם, שנראה שם קצת שגדר אחד לת"ח לעניינים מסויימים בכיבודו (וקנס ונידוי למבזהו), ולענין נאמנותו בטביעות - עין (ע"ע) לומר על אבידה שהיא שלו, ולענין שהוא צריך להחמיר על עצמו באיסור רבית שלא לאכול אפילו משכנתא (ע"ע) בנכייתא, ולעניינים נוספים, ועי' ברכ"י חו"מ סי' טו אות ג ד"ה וראיתי בשם ר"א אשכנזי, שדוקא לענין כמה פרטי כיבוד אין דין ת"ח בזה"ז, אבל בכל מקום שיש הפסד לת"ח אם לא ינהגו בו כך, דנים דין ת"ח בזה"ז.
  115. . עי' ציון 322 ואילך, (ועי' ציון 323, שי"ס שמטעם אחר הוא, ולא משום כבוד החכם), וע"ע בדיקת סכין.
  116. . אגודה חולין אות כג, הובא בשו"ת מהרי"ל שם.
  117. . ע"ע הנ"ל ציון 67 ואילך.
  118. . ע"ע בושת ציון 279. ועי' רמב"ם חובל ומזיק פ"ג ה"ו: מעשים היו אצלנו וכו', ומשמע שבזמנו נהג דין זה.
  119. . שו"ת מהרי"ו שם, ועי"ש בטעם הדבר, שיש הרבה רבנים שאין להם דין ת"ח, משום מיעוט ידיעתם בתורה ומשום מעשיהם, ולפיכך אף בשאר הרבנים אין נוהג דין זה; תרוה"ד סוס"י שמא; רמ"א בשו"ע יו"ד רמג ז.
  120. . עי' להלן: המבזה את החכם.
  121. . שו"ת מהרי"ו סי' קכט: שמעתי שכתוב בס' האגודה, (ועי' ציונים 111, 116); רמ"א שם ח בשם י"א.
  122. . שו"ת מהר"ש הלוי יו"ד סוס"י ט, (למהרח"ש), בדעת מהרי"ל דלעיל, ועי"ש שאם הגיע להוראה חייבים בי"ד לנדות על כבודו, והנידוי הוא לכל העולם (ולא רק לקטנים ממנו); רמ"א שם: י"ח, ובלבד שיהא מוחזק וראוי לכך.
  123. . עי' ציון 812 ואילך, (ועי' ציון 809 ואילך, שי"ס שדוקא חכם הראוי למנותו פרנס על הציבור יכול לנדות לכבודו). שו"ת מהר"ש הלוי שם. ועי' שו"ת מהרי"ק שבציון 808, שהחכם מנדה לכבודו רק את מי שביזה את התורה ולומדיה, ופקר בכבוד התורה, וצ"ב אם לסברא זו יש הבדל בחומר ביזוי ת"ח בין זמנם לזה"ז, ועי' להלן משו"ת מהרי"ק, כמה טעמים שאין להקל בכבוד החכמים שבזה"ז.
  124. . עי' ציון 34 ואילך. עי' שו"ת כנסת יחזקאל סי' צה ד"ה סוף, ופתח הדביר או"ח סי' רכד אות ו ד"ה ואולי בביאורו. על ישיבת עד או בע"ד ת"ח בדין בזה"ז, עי' ציון 700 ואילך.
  125. . דברים יז ט.
  126. . עי' ר"ה כה ב, (ועי"ש: יפתח בדורו כשמואל בדורו, הובא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תס, לענין נידוי למבזה ת"ח בזה"ז). שו"ת ופסקי מהרי"ק החדשים סי' יד, ושכ"ד הרא"ש שבציון 793, בגדר ת"ח לענין קנס של ליטרא זהב, (ועי"ש מראשונים נוספים, וכן סתמו כמה ראשונים שהמבזה ת"ח חייב ליטרא זהב, ע"ע בושת ציון 280, ועי' מהרי"ק שם שאף אחרוני הראשונים סתמו כן, ומוכח שנהג דין זה אף בזמנם), ושכן מוכח מדבריו בשו"ת הרא"ש כלל טו סי' ז לענין פטור ת"ח בזה"ז ממס, ע"ע מסים וארנונות וע' תלמיד חכם, שלמד את הפטור בק"ו מת"ח שבזמן התלמוד, ולא חילק שאז היו גדולים יותר, ושכ"ד האגודה שבציון 116, שהביא כל דיני ת"ח במסכת מו"ק, ולא הזכיר שם כלל שיש חילוק בין ת"ח בזה"ז לת"ח בזמן התלמוד, ודוקא לענין בדיקת סכין כתב שאין דין ת"ח בזה"ז. ועי' שו"ת מהר"י ברונא סי' קב ושו"ת הרד"ך בית יח סוף חדר יד ואילך, ועי' שו"ת בנימין זאב סי' רמג, שנקט בפשיטות שאף ת"ח בזה"ז קודם לזקן לכל דבר שבקדושה, ועי' פנים במשפט חו"מ סי' כח אות ל ד"ה ותו בדעת השו"ע שהביא כל דיני ת"ח בסתם, ועי' שו"ת מהר"ש הלוי יו"ד סי' ט ד"ה כלל, שמדברי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים נראה שלא כמהרי"ל שבציון 114. ועי' מהרי"ט שבציון הבא, שהאריך לדחות דברי מהרי"ו שבציון הנ"ל ואילך.
  127. . שו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סוס"י מז.
  128. . מהרי"ק שם.
  129. . שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רצא. ומשמע שלשאר דיני תלמיד - חכם, (ע"ע, ושם שמי שמזלזל במצוות ואין יראת שמים על פניו, הרי הוא כקל שבישראל, ועי' להלן ציון 427 ואילך), הרי הוא כשאר החכמים. ועי' אג"מ ח"ג סי' סט, ברב הנוטל שכר ללמד באופן האסור, ע"ע תלמוד תורה, שאינו מאבד את חשיבותו בגלל איסור זה וחייבים לכבדו, אלא שאינו נחשב כרבו של התלמיד שלימדו באיסור, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו.
  130. . שו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' קיא (הובא בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב אלפים עח).
  131. . רש"י ברכות ח ב.
  132. . שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קמח.
  133. . מנחות צט א, וכעי"ז בברכות שם וסנהדרין צו א, ובירושלמי מו"ק פ"ג ה"א: נוהגים בו כקדושת ארון. והובא בראבי"ה ברכות סי' כג ומאירי ברכות שם ובהג"א מו"ק פ"ג סי' טז, והרמב"ם ושאר פוסקים השמיטוהו, (ועי' עינים למשפט ברכות שם, שאפשר שלדעתם אינה אלא מדת - חסידות, ע"ע).
  134. . רש"י ברכות שם.
  135. . מאירי ברכות שם.
  136. . ע"ע ארון: הדברים המונחים בו. ברכות ומנחות שם. ועי' ציון 7.
  137. . על מהותו, ע"ע חכם ציון 49 ואילך, ועי"ש ציון 44.
  138. . ברייתא הוריות יג ב, ועי' גמ' שם שהיא תקנת רשב"ג, להבדיל בין כבודו (שהיה נשיא) לכבוד אחרים; רמב"ם ת"ת פ"ו ה"ו וה"ז; טוש"ע יו"ד רמד טו. ועי' או"ז ב"ק אות צח ור"ן קדושין לג ב (יד ב) בשם ר"ת, שהוא סובר שדוקא בימי רשב"ג תיקנו כן, ולא נהג דבר זה לא לפניו ולא לאחריו. וע"ע קימה והידור.
  139. . קדושין לג ב; רמב"ם ת"ת פ"ו ה"ו; טוש"ע יו"ד רמד יג - יד. וע"ע קימה והידור.
  140. . עי' מו"ק כב ב ושם כו א, וע"ע אבלות וע' קריעה.
  141. . עי' מו"ק כב ב לענין ביטול ביהמ"ד, ועי' ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א במנודה לאחד מהם, וע"ע נדוי, ועי' להלן ציון 258 בהוראה, וציון 261 בקבורה. וע"ע אב בית דין וע' חכם וע' נשיא.
  142. . מאירי הוריות יג ב, ע"פ ברייתא וגמ' דלעיל. על הכיבודים המיוחדים ל"גדול הדור", ועל גדרו, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו.
  143. . שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קמב, ע"פ הוריות י א וחולין קלד ב, ועוד. ועי"ש טעם נוסף, כדי שלא יתבטלו ממלאכת שמים. ועי' פהמ"ש להרמב"ם אבות פ"ד מ"ה. על פרנסת תלמידי חכמים מצדקה, באלו אופנים חשובה "דרך כבוד", ע"ע צדקה. על פרטי הדינים מתי מותר לחכם ליטול ממון שהציבור או יחידים נותנים לו, ע"ע תלמיד חכם.
  144. . ע"ע כהן גדול.
  145. . עי' להלן ציון 450. שו"ת תשב"ץ שם, ע"פ חולין שם שלמדו דין ת"ח מהכתוב בכהן גדול.
  146. . ועי' שו"ת דרכי נעם חו"מ סי' נז, ועי' להלן ציון 735.
  147. . שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרכח, ועי' תוס' גיטין נח א ד"ה כל. וע"ע פדיון שבויים, ושם שאת שאר השבויים אסור לפדות ביותר מכדי דמיהם, ובטעם ההיתר בת"ח, אם הוא מפני חכמתו.
  148. . עי' קדושין לב ב ולג א, וע"ע קימה והידור.
  149. . שו"ת הרדב"ז שם.
  150. . ע"ע חזקת שררה.
  151. . ע"ע הנ"ל ציון 31 ואילך. ועי' שו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' רמג. ועי' להלן ציון 637.
  152. . שו"ת הראנ"ח מים עמוקים סי' ע ד"ה ועדיין, (והובא בקצרה במג"א או"ח סי' קנג ס"ק מט), ועי"ש לענין קריאת התורה, שת"ח קודם לכהן, עי' ציון 457, אף על פי שאחרי שיקרא החכם לא יקרא הכהן, לפי שהתורה לא זיכתה מצוה זו לכהן אלא מפני הכבוד, והתורה אמרה שכבוד התורה עדיף, ולא זיכתה לכהן את המצוה במקום שיש שם ת"ח, ועי"ש טעם נוסף לדבר. ועי' ציון 221. וע"ע חזקת מצוות ציון 81.
  153. . ועי' שו"ת בנימין זאב סוס"י רמח. ועי' לעיל ציון 15, ולהלן ציונים 494 ואילך, 814.
  154. . במדב"ר פט"ו אות יז, ועי' תו"כ שמיני סוף מכילתא דמלואים וברכות סא א וש"נ: בגדולה מתחילים מן הגדול, ובקללה מתחילים מן הקטן, ועי' ציון 450 ואילך, ועי' להלן. על קריאת התורה, שמפני דרכי שלום יש להקדים את הכהן, ואם הדברים אמורים אף בכהן עם הארץ ויש שם ת"ח שאינו כהן, עי' ציון 457 ואילך, וע"ע דרכי שלום וע' קריאת התורה.
  155. . עי' פי' הרא"ש נדרים סב א, בביאור "דבר שבקדושה" שאמרו שיש להקדים בו כהן, עי' להלן, (ועי' ציון 229).
  156. . שמואל ב ח יח.
  157. . ע"ע כהן.
  158. . יד רמה ב"ב פ"א אות קסב. וע"ע כהן, על הקדמתו בכמה עניינים בסעודה, ולהלן על הקדמת ת"ח.
  159. . ע"ע חלוקת שותפות ציון 420 ואילך, ושם כיצד נעשית החלוקה, ושם ציון 428 שי"ח, שלא אמרו שיש להקדימו אלא בדברים שבקדושה, ששייך בהם כבוד בלבד ואין שייך בהם קפידא, ושם ציון 431 ואילך, שלדעה זו ה"ה ת"ח.
  160. . נדרים סב א. ועי' מעדני יום טוב ברכות פ"ז סי' יט אות צ.
  161. . ר"ן שם. ועי' גמ' שם שהביאו דרשה זו בטעם שמותר לו לחכם, במקום שאין מכירים אותו, לומר שהוא חכם שיקדימו את דינו, ועי' להלן טעמים שונים שמקדימים את דינו, ועי' ציון 226. ועי' תו"כ וגמ' ברכות שבציון 154, שלמדו שמתחילים מן הגדול מכתוב אחר, ועי' תוספתא (צוקרמאנדל, ובשאר המהדורות בשינוי קצת) מגילה פ"ג: והן (החכמים) קודמין לכל אדם, שנאמר (שמות יח כה) "ויתן אתם ראשים על העם".
  162. . על הקדמתם של תלמידי חכמים בעניינים אלו לפני אנשים שיש לכבדם מטעם אחר, כגון כהן וזקן, עי' להלן: לעומת אחרים שחייבים בכבודם. על הקדמת תלמיד חכם בכמה ענייני ממון, כגון לענין בר - מצרא ושודא - דדיני, ועל הקדמתו לענין הצלת - נפשות וצדקה ופדיון - שבויים, עי' על כל אחד בערכו, וע"ע תלמיד חכם.
  163. . עי' רמב"ם ברכות פ"ז ה"א, ועי' להלן.
  164. . מאירי ברכות מו ב, ועי' יד רמה ב"ב פ"א סוף אות קסב, ועי' להלן. ועי' רמב"ם שם, שהכל משום ד"א, וצע"ק שאף אם שורש הדבר הוא משום ד"א, או שכך מנהג העם באותו מקום, סו"ס כיון שנהגו לכבד בהם, לכאו' דין תורה הוא (שלמדוהו מן הכתוב, עי' לעיל) לכבד בהם ת"ח, ואולי אה"נ, ונקט ד"א משום שלפעמים ה"גדול" אינו בחכמה, עי' להלן.
  165. . ברייתא בגמ' ברכות שם, וכן אמר ריש גלותא שם לעיל, שכך נוהגים הפרסיים שהיו בקיאים בצרכי סעודה; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח קסה ב. ועי' רמב"ם שם ה"ב לענין בציעת הפת ובהמ"ז, שה"גדול" בוצע ומברך, והיינו הגדול בחכמה, עי' ציון 198 לענין ברכה, וציונים 178, 181, ושו"ע הרב או"ח קסז יט ומ"ב שם ס"ק סז לענין בציעה, ומשמע שאף ה"גדול" הנזכר לענין נטילת ידים הוא הגדול בחכמה, וכ"מ בשו"ת מהרש"ל סי' לד, (ועי' פר"ח שבציון 194), ועי' עמודי הארזים סי' לו אות טו סוד"ה והנראה (הא'), שסובר שה"גדול" שאמרו בו שמיסב בראש (ושנוטל ידיו תחילה ושבוצע) הוא הגדול בשנים, ע"פ גמ' שבציון 504 ואילך לענין ישיבה במסיבה, (ועי' ציון 517), וכתב שכ"מ מסתימת הרמב"ם, שסתם "גדול" הוא בשנים, (ובודאי שמנהג הפרסיים היה לנהוג כבוד במי שהיה חשוב גדול אצלם, ולא בגדול בתורה), ועי' עינים למשפט ברכות שם אות ג, שמצדד שדוקא לענין ישיבה במסיבה אמרו ללכת אחר הזקנה, אבל לענין נטילת ידים, ולפשוט ידיו תחילה ולברך, יש להקדים תמיד את החכם, ולא כתב טעם בחילוק זה, ועי' ציונים 172, 639.
  166. . מאירי ברכות שם ד"ה אמר, שאם הוא הבוצע יש להקדימו אף מטעם אחר, להיות לו לאות על הבציעה.
  167. . מ"ב סי' קסה ס"ק ד.
  168. . ריש גלותא בברכות שם, ועי' רש"י שם ד"ה מתחילין, שכ"ה אף לברייתא המובאת לעיל.
  169. . רש"י שם ד"ה לאלתר. אבל המאירי שם כ', שאף אם אינו אוכל, כיון שהיסב אין ידיו צריכות שמירה, שכיון שהוא ליד השלחן, לבו לאכילה, (ועי' טור או"ח קסו בשם רבינו יואל, וע"ע נטילת ידים).
  170. . עי' שו"ת מהרש"ל סי' לד, וט"ז או"ח קסה ס"ק ג, ע"פ שו"ע שם וטור שם קסו, שהרא"ש היה רגיל ליטול באחרונה לחוש להפסק, ועי' בה"ל קסה ב ד"ה והרא"ש, שבזה"ז שכל אחד מברך על פיתו לעצמו, לא שייך טעמו של הרא"ש, וחזר דין התלמוד שהגדול נוטל תחילה, ואוכל.
  171. . כס"מ ברכות פ"ז ה"א וב"י או"ח קסה וב"ח שם, בדעת הרמב"ם והטור שלא חילקו בזה, שלדעתם הברייתא שבציון 165 חולקת עם ריש גלותא בגמ' שם, הסובר שמיד מביאים שולחן לפני הגדול.
  172. . ברכות שם; רמב"ם ברכות שם; טור או"ח שם. ועי' ציון 500 ואילך, ועי' ציון 508 ואילך.
  173. . רש"י ברכות שם ד"ה בזמן.
  174. . ברייתא ברכות שם; רמב"ם שם; טור שם.
  175. . רש"י שם ד"ה שני. ועי' גמ' שם על מנהג הפרסים בזה.
  176. . ברייתא שם; רמב"ם שם; טור שם. ועי' לח"מ שם שאין אומרים שהשני יישב למטה והשלישי למטה ממנו, שכבוד הוא לגדול לשבת באמצע.
  177. . רש"י שם ד"ה ובזמן.
  178. . עי' ריבב"ן ורמ"א שבציון 460.
  179. . תוס' ברכות מו א ד"ה לא; מרדכי שם סי' קסג; רמב"ם ברכות פ"ז ה"ב; טוש"ע או"ח קסז יד.
  180. . תוס' שם. ועי' רש"י שם ד"ה כי.
  181. . פמ"ג או"ח קסז א"א ס"ק כט. ועי"ש שאם כ"א מברך לעצמו, כמו שנוהגים בזה"ז, ויש לכ"א ככר, אפשר שאין בזה כבוד להקדימו, ומ"מ אף עתה נהגו שהגדול בוצע תחילה.
  182. . ע"ע בציעת הפת ציון 85.
  183. . ע"ע הנ"ל: הבוצע, ושם (ולהלן ציון 185) בטעם הדבר, ושם ציון 93 וע' חתן וכלה ציון 201, שאם יש שם חתן ביום חופתו, הוא קודם לבצוע, אף על פי שיש שם גדול ממנו, (ונראה שאין זה מפני כבודו, שהרי למדים כבוד חתן מכהן, ע"ע הנ"ל: החיוב בכבודם, וחכם קודם לכהן, עי' ציון 450 ואילך, אלא שכיון שהסעודה לכבודו הרי הוא כבעל הסעודה, עי' רשב"א ברכות שם).
  184. . מהרש"א ברכות מו א.
  185. . ע"ע בציעת הפת: הבוצע.
  186. . דברי חמודות ברכות פ"ז אות כב, הובא במג"א או"ח סי' קסז ס"ק לב, וכתב שכ"מ בברכות מו א, שר"א נתן רשות לר' זירא לבצוע, ועי' גמ' שם שר' זירא הקשה עליו מאותה שאמרו שבעל הבית בוצע, ועי' בגדי ישע ומחה"ש למג"א שם, ע"פ מהרש"א שם, בביאור הגמ' לדעת המג"א.
  187. . שו"ת מהריט"ץ ח"א סוס"י רפה. ועי' פרישה או"ח שם אות יב.
  188. . ע"ע בציעת הפת ציון 55 ואילך, ושם שי"ס שאם הבוצע נתן לכל אחד את חלקו, רשאים לטעום לפניו.
  189. . עי' רמב"ם ברכות פ"ז ה"ה וכס"מ שם בביאורו, ע"פ גמ' ברכות מז א: הבוצע הוא פושט וכו', ואם רצה לתת רשות וכו'; תר"י ברכות שם (לד ב); מאירי שם, ועי"ש לענין שתיה מן היין לפני המקדש; הגר"א או"ח קסז סי"ז, ע"פ ירושלמי ברכות פ"ו ה"א, שמביא שרשאי לחלוק כבוד למי שהוא גדול ממנו, ומשמע שמדובר בפרוסת הבציעה.
  190. . ד"מ סי' קסז אות י, שמתוס' ברכות מז א ד"ה אין וממרדכי שם סי' קסז, (שמפרשים את האמור בגמ' שם, שאם רצה ליתן רשות לגדול ממנו רשאי, דהיינו בפשיטת ידו לקערה), וכן מסתימת הטור שם, לא משמע שיהא מותר לגדול לאכול קודם שיאכל הבוצע; פרישה שם אות יב.
  191. . פרישה שם.
  192. . דרך ארץ רבה פ"ז; טוש"ע או"ח קע יב. ועי' שלמת חיים (מהד' ר"ח ברנשטיין תשנ"ה) סי' קסח, שהדברים אמורים דוקא בקובעים עצמם לאכילה ביחד, ושם סי' קסו, שר"ל שדוקא בשנים אמרו שהגדול פושט ידו תחילה, אבל הרבים אינם חייבים להמתין לגדול, (וע"ע כבוד הצבור), ומ"מ הפושט ידו תחילה נקרא גרגרן.
  193. . ב"ח או"ח סי' קע, הובא במג"א שם ס"ק יז ובמ"ב שם ס"ק כח. ועי' ט"ז שם ס"ק ו, שסובר שדוקא בקערה אחת אמרו שהגדול קודם, ובזה אפילו נתן רשות לקטן לא יפשוט ידו תחילה, וע"ע סעודה.
  194. . ברייתא בגמ' ברכות מז א, לגי' פסקי הרי"ד שם, וכ"ה בירושלמי שם פ"ו ה"א. ובתר"י שם: בחכמה. ועי' פר"ח או"ח סי' קלה ס"ד.
  195. . ברייתא בגמ' שם וש"נ; רמב"ם ברכות פ"ז ה"ה; טוש"ע או"ח קסז יז. ועי' פר"ח שם, שדן אם הבוצע יכול ליתן רשות אף לקטן ממנו, ומסיק שהעיקר שגדול (או רבו) דוקא, ועי' ציון 206.
  196. . תוס' ברכות שם ד"ה אין בשם יש מפרש; טוש"ע שם. ועי' תוס' שם בלשון ראשון, שמפרשים בטיבול ואכילת פרוסת המוציא.
  197. . דרישה או"ח סי' קע אות ו.
  198. . רמב"ם ברכות פ"ה ה"ט, ועי' ציון 459. ועי' רש"י ברכות מה ב ד"ה לא: בחכמה ובזקנה.
  199. . ברכות מז א, ועי"ש מה ב: לא הוה בהו חד דהוה מופלג; רמב"ם שם ושם פ"ז ה"ב; טוש"ע או"ח רא א. וע"ע זמון: המברך.
  200. . הראב"ד בהשגות על בעה"מ ברכות סופ"ו (לא א).
  201. . ב"ח או"ח שם. ועי' ראב"ד שם, שאין לומר שהברכה מוטלת על הגדול, שא"כ לא היה רשאי ליתן רשות לאחר, שהוא מבזה את המצוה, וכעי"ז בשו"ת חכ"צ סי' מה ד"ה ובברכות, שאין לומר שהגדול מברך משום כבוד הברכה, ועי' שבו"י ח"ב סוס"י ל, וע"ע זמון ציון 831. וע"ע הנ"ל ציון 834, שאף למנהגנו שכל אחד מברך לעצמו, הגדול מזמן, עי"ש הטעם. וע"ע הנ"ל ציון 829 מבה"ג ועוד, שלמדים שהגדול מברך מן הכתוב.
  202. . ברכות מז א: הלכתא, ועי"ש שרב אחא סובר שלא הגדול מברך אלא "עיקר שבסעודה", ועי' ציון הבא; רמב"ם ברכות שם; טוש"ע שם.
  203. . רש"י שם ד"ה עיקר.
  204. . חכ"צ שם, (ועי"ש שמדמה למי שהכין דבר למצוה, ואותו דבר אינו מן המובחר, ונזדמן לו עתה שיכול לקיימה מן המובחר, שנדחה אותו שהכין תחילה, ולא הזכיר שעשה של כבוד התורה דוחה עשה אחר, עי' להלן: בדחיית מצוה).
  205. . ע"ע כהן, ועי' להלן ציונים 448, 480 ואילך.
  206. . מרדכי גיטין סי' תא בשם רבינו שמחה. ועי' תורת רפאל ח"א סי' יא ד"ה ומדברי (הא'), שמשמע שמפרש בטעמו שהעשה של כבוד התורה דוחה את העשה של "וקדשתו", ומ"מ צריך אף למחילת הכהן, וצ"ב למה צריך לה. וע"ע כהן שי"ח וסוברים שיכול הכהן למחול על כבודו אף לישראל קטן ממנו.
  207. . ע"ע זמון ציון 838 ואילך.
  208. . שם.
  209. . ציון 765 ואילך.
  210. . ע"ע קריאת התורה, ושם בטעם סדר זה, ואם הוא מה"ת.
  211. . ועי' שו"ת ר"י לבית לוי סי' מ ושו"ת מהר"ש הלוי או"ח סי' י ותשובה מאהבה דלהלן, שהת"ח הפרנסים אינם הגדולים בחכמה שנמצאים שם, אלא שנתמנו להיות פרנסים מפני שיש להם עצה טובה או מטעם אחר, אבל בחקרי לב יו"ד ח"ב שיורי או"ח סי' ז ד"ה ומ"מ למאי, סובר שהפרנסים שאמרו הם מורי הוראה ורבני העיר, אבל מנהיגי הקהל אין להם כל קדימה.
  212. . ר"י נפחא בגיטין ס א; טוש"ע או"ח קלו.
  213. . רמב"ם תפלה פי"ב הי"ח. ועי' תשובה מאהבה סי' רח שתמה, שאין חולק על ר"י נפחא דלעיל, ושלדבריו ודאי שאפילו יש שם ת"ח גדולים יותר אלא שאינם ממונים פרנסים על הציבור, שהת"ח הפרנסים קודמים, (ועי' ציון 211), ומסיק שדעת הרמב"ם דעת יחיד היא, ואין לחוש לה, ועי' או"ז הל' שבת סי' מב, שכתב ע"פ דברי ר"י נפחא שם שהחשוב חשוב קודם, ושכ"כ הרמב"ם (והביא לשונו), ומשמע שמפרש שדברי הגמ' והרמב"ם אחד הם, וכ"מ בהגמי"י שם, וע"ע קריאת התורה. ועי' פסקי (תוס') הרי"ד גיטין נט ב: קורין כפי מעלתן. על שני חכמים, צעיר וזקן, שהצעיר חכם יותר, איזה מהם קודם בקריאת התורה, עי' ציון 498 ואילך.
  214. . עי' כתובות כה ב: בחזקת שהוא גדול, ותוס' שם ד"ה שקרא וגיטין נט ב ד"ה נתפרדה בשם ר' יצחק, ושו"ת הרשב"א ח"א סי' ריד וטור או"ח סי' קלה; מחז"ו סי' צג סוד"ה בשיני (הב'): גדול שבציבור, או יקרא החזן אותו שירצה; האשכול הל' קריאת התורה.
  215. . מג"א או"ח סי' קלה ס"ק ז, ע"פ שו"ת בנימין זאב סי' רמג וסי' רנג.
  216. . תשב"ץ (קטן) סי' קפט; רמ"א בשו"ע או"ח רפב ג: ע"ה נכבד עשיר וגדול הדור, ועי' ציונים 463, 768 ואילך. ועי' תשב"ץ שם שמקורו מירושלמי יומא פ"ז ה"א, לענין הבאת ס"ת אצלו, וע"ע ספר תורה, שלהלכה הכריעו אחרונים שאין מביאים ס"ת אלא אצל גדול בתורה, ועי' באה"ל סוס"י קלה. וצע"ק, שמהלשון משמע קצת שמעלים את שניהם, ואנו דנים את מי להעלות תחילה, ולכאורה אין התורה מתכבדת יותר אם זה עולה ראשון או זה. ועי' פמ"ג או"ח סי' קלו א"א ס"ק א, שהעשיר אינו קודם אלא לת"ח שאינו מופלג, אבל ת"ח מופלג קודם לעשיר.
  217. . ציון 457 ואילך.
  218. . ב"י או"ח סי' קלה; מג"א שם סי' קלו. ועי' או"ז ח"ב הל' שבת סי' מב אות יב, שבצרפת נהגו לקרוא לרב העיר לשביעי, משום שמעלים בקודש ואין מורידים, והוא נתן טעם אחר למנהג, ע"פ הרמב"ם תפילה פי"ב הי"ח, לפי שנהגו שהשביעי גולל את הס"ת, ומצוה בגדול לגלול, עי' ציון הבא, וע"ע קריאת התורה טעמים נוספים שהאחרון חשוב משאר העולים, ושם על מנהגים אחרים שנהגו בעליית החכמים, ושע"פ הקבלה העולה ששי הוא המובחר, ולפיכך נהגו שהחכם קורא ששי.
  219. . ושם שי"ס שאין בזה כבוד, ולא אמרו שדוקא הגדול יגלול, אלא שאף הוא יכול לגלול ואין בזה בזיון לגדול. ועי' מ"ב סי' קמז ס"ק ז, שעתה נוהגים לכבד אף אנשים בינוניים, משום דרכי שלום, ועי' מ"א שם ס"ק ג בדעת שו"ע שם, שמי שמעלה יותר בדמים לקנות את הגלילה קודם לגדול, כדי לחבב את המצוה, ועי' א"ר שם אות ב.
  220. . שערי תשובה או"ח סי' תרנח ס"ק יב.
  221. . עי' שכנה"ג או"ח סי' תרס הגב"י אות א. ועי' ציון 152.
  222. . מור וקציעה סי' תרס.
  223. . מור וקציעה שם. ועי' ציון 219.
  224. . שם, (ע"פ עירובין סג א שבציון 331).
  225. . עי' נדרים סב א: שרו לי תיגראי ברישא, ותוס' ופי' הרא"ש ור"ן שם; עי' שבועות ל א: למישרא בתיגריה, ורש"י ותוס' שם; רמב"ם ת"ת פ"ו ה"י וסנהדרין פכ"א ה"ו; טוש"ע חו"מ טו א וב ויו"ד רמג ה. אם ה"ה אף כשהת"ח הוא הנתבע, עי' ציון 251. ועי' בית מושב (בסו"ס קרית מלך רב) חו"מ שם ד"ה ודין הת"ח, שמלשון הרמב"ם והשו"ע משמע שאינו קודם אלא לע"ה, ולא לת"ח אחר קטן ממנו, ועי"ש שברש"י מ' קצת לא כן, ועי' שו"ת ר"מ רוטנבורק חו"מ סי' א, שדין הת"ח, שהמצוה לכבדו מן התורה היא, קודם לדין קרובו של ת"ח, שהמצוה לכבדו אינה אלא מדרבנן, (עי' להלן: כיבוד קרובי החכמים, ושם שי"ח שהוא מה"ת, ושי"ח שא"צ להקדימו), ושם שמקדימים דין של שני ת"ח לדין של ת"ח אחד, ועי' עין משפט חו"מ שם ס"א, שלפי"ז ה"ה שת"ח שהוא גם קרוב של ת"ח קודם לת"ח שאינו קרוב של ת"ח אחר, וצ"ב אם סובר שכ"ה דוקא בכבודם של שני ת"ח, או שאף באחד, כל שמעלתו גדולה על של חבירו, הרי הוא קודם לו, ועי' שו"ת כנסת יחזקאל סי' צה ד"ה וידענא, שנראה שסובר שאין חילוק בין דין של ת"ח אחד לדין של שני ת"ח. וע"ע דיני ממונות ציונים 119 ואילך, 133 ואילך.
  226. . עי' כתובות קו א, בקרובו של חכם, ורש"י שם, ותוס' שבועות ל א ד"ה למישרי ורא"ש שם בלשון שני, שהביאו כן לענין ת"ח עצמו; ריטב"א כתובות שם, ועי' ציון הבא; טור חו"מ סי' טו.
  227. . ריטב"א שם, וסובר שהאמור בגמ' שם, "עשה דכבוד התורה עדיף", הכוונה לעשה מדרבנן להקדים את דינו של קרובו של חכם, (שאין שייך בו הטעם שיתבטל מלימודו, עי' מהרש"א דלהלן), עי' ציונים 884, 890. ועי' פי' הרא"ש נדרים סב א, שכ"כ בטעם שמותר לחכם לומר שהוא חכם וידונו את דינו תחילה, ועי' מהרש"א שם בח"א ושו"ת מים עמוקים סי' ע ד"ה אבל מ"מ ושו"ת ר"מ רוטנבורק חו"מ סי' א, שלא הוצרך לטעם זה אלא כדי להתיר לו להודיע שהוא חכם, (אבל בשו"ת הרשב"א ח"א סי' פד שבציון 733, מבואר שת"ח יכול לתבוע את הקדמתו אף בלא טעם זה, שהוא כשואל חלק ירושתו ונחלתו), ועי' הפלאה כתובות שם ועל שו"ע חו"מ סי' טו, ועין משפט שם אות ב, שלא הוצרכו לטעם של ביטול תורה אלא לומר שאין החכם חייב למחול על כבודו, עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו, (ועי' פנים במשפט שם אות י, שסובר שמשום ביטול תורה אף אינו יכול למחול על כבודו, ואפילו אינו עוסק בתורה מבוקר עד ערב אלא מתבטל לצורך כמה עניינים, ועי' ציון 255), ולכן אין אומרים שהעשה של כבוד התורה ניתן למחילה, ואינו דוחה עשה אחר, (ועי' ציון 541 ואילך, שהעשה של כבוד התורה דוחה עשה של עמידת בע"ד ועדים, אף על פי ששם לכאורה אין שייך הטעם של ביטול תורה, ועי' ציון 573 ואילך, טעמים שונים שאע"פ שכבוד התורה ניתן למחילה דוחה הוא עשה אחר). ועי' ציון 250.
  228. . תומים דלהלן.
  229. . ויקרא כא ח. ע"ע כהן, ושם שי"ס שמקדימים כהן בכל דבר, וזה שאמרו להקדימו בדבר שבקדושה, היינו להקדימו באופן שתיראה קדושתו יותר מזרים, עי' ציון 155, (ולפיכך הוא קודם אף בנטילת מנה יפה ראשון, עי' ציון 158 ואילך).
  230. . עי' ציון 160 ואילך.
  231. . תומים סי' טו ס"ק ג. ועי' ציון 887. ועי' תומים שם בסופו (שבציון 251) ועוד אחרונים (שבציון הנ"ל, וברכ"י שבציון 255), שמשמע שעצם ביטול התורה הוא סיבה להקדימו. ועי' תומים שם שלכן דוקא ת"ח יש להקדים בדין ולא כהן, וע"ע כהן, שי"ס שאף את הכהן יש להקדים בדין.
  232. . ויקרא יט טו.
  233. . רש"י שבועות ל א, בביאור גמ' שם. ועי' נדרים סב א שבציון 160, שנראה שלמדים מכתוב אחר שיש להקדימו בדין, ועי' תורת רפאל ח"א סי' יא ד"ה והנה לכאורה. ועי' פני הבית חו"מ סי' טו אות א, שהקדמת ע"ה לת"ח אינה זלזול כל כך, ולכן אין זה בכלל "את ה' אלהיך תירא", והוצרכו לדרשה אחרת להקדים ת"ח.
  234. . ציון 614 ואילך.
  235. . ב"ח חו"מ סי' טו ד"ה ודין; אורים שם ס"ק ז; הגהות רעק"א לשו"ע שם; שעמש"פ שם ס"ק א; אורח משפט שם ד"ה ויש לעיין, שכן מצינו שת"ח קודם לאשה להצילו מבזיון, ע"ע צדקה. ועי' פרישה שם ס"ב (ד"ה ודין) ונתיה"מ שם חידושים ס"ק ו, ועי' להלן מכנה"ג.
  236. . ע"ע דיני ממונות ציון 135.
  237. . ב"ח שם; אורים שם; שעמש"פ שם. ועי' יש"ש יבמות פי"א אות יב, לענין חלוקת מעשר - עני (ע"ע). ועי' כנה"ג שם הגה"ט אות ו, שמפקפק שת"ח ואשה אין בהם קדימה, שמנין לומר שכבוד התורה עדיף מהבושת של האשה, ועי' חשק שלמה שם הגה"ט אות ד.
  238. . בית מושב חו"מ סי' טו ס"ב ד"ה ודין האשה; מטה שמעון שם הגה"ט אות ח.
  239. . רמב"ם סנהדרין פכ"א ה"ו; טוש"ע חו"מ טו ב. ועי' מקראי קדש (אבולעפיא) הל' ת"ת פ"ו, שמצדד שלעולם ת"ח קודם לאלמנה ויתום, ודחק שדברי הרמב"ם אמורים באלמנת ת"ח, עי' ציון 896 ואילך, (ושם אם כבודה הוא מן התורה, וציון 889 ואילך בעצם כבודה של אשת חבר).
  240. . ע"ע אלמנה. פרישה שם ד"ה ודין. ועי' כנה"ג שם הגה"ט אות ו, שהוא דוחק, אלא הקדמתה היא משום בושתה, ועי' ב"ח חו"מ שם, שלמדים שיש להקדימה מהכתוב "ריבו אלמנה" (ישעיה א יז), שלא נצרך אלא להקדימה לת"ח, (שאילו לסתם איש הרי כל אשה קודמת, ע"ע דיני ממונות ציון 135), ועי' אור שמח סנהדרין פכ"א ה"ו, שהביא מקור לדין משבת יא א: תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה, הרי שהעינוי שלהם קשה יותר, ולכן מקדימים את דינם.
  241. . ע"ע דיני ממונות ציון 132 ואילך.
  242. . כס"מ סנהדרין שם; סמ"ע שם ס"ק ז ופרישה שם. ועי' כס"מ שם וד"מ חו"מ שם ועוד, שנתקשו מכתובות קו א, שר"נ דחה את דינו של יתום מפני מי שסבר שהוא קרוב של ת"ח, ועי' ב"ח שם, ועי' לח"מ שם, שכיון שאמרו בגמ' שם שהדבר הביא לסתימת הטענות של הבע"ד, שוב אין להקדים את דינו של ת"ח לדין של יתום, וכעי"ז בפרישה ובחי' רבינו העשיל מקראקא שם, ועי' ברכ"י חו"מ שם סוף אות ז, (ובעיקר הדבר שיש לחוש לסתימת הטענות, כ"ה בריטב"א ונ"י כתובות שם, אבל הם סוברים שדוקא בגמ' שם הביא הדבר לסתימת הטענות, לפי שהמדובר שם הוא במי שר"נ טעה וסבר שהוא קרוב של ת"ח, ובעל דינו ידע שאינו קרוב, ושאע"פ כן הקדימו את דינו, ולכן נסתתמו טענותיו, ועי' בדברי השואל בשו"ת חות יאיר סי' כא, שלפי"ז נדחו דברי האחרונים הנ"ל, וכעי"ז בחי' רבינו העשיל מקראקא שם, ועי' פרישה שם ושו"ת חו"י סי' כג שדחו, ועי' ברכ"י שם סוף אות ב, ועי' ציון 884), ועי' בדברי השואל בחו"י שם, שי"ל שבדין של היתום שנדחה שם, היה היתום הנתבע, ואין זה לטובתו שיקדימו את דינו, עי' ציון 251, ולכן ת"ח קודם, (ועי"ש שכ"ה אפילו התובע את היתום אף הוא יתום), או ששם בשני הדינים היו יתומים, (וכ"כ בשו"ת ר"מ רוטנבורק חו"מ סי' א), או ששם לא היה היתום בבי"ד אלא רק האפוטרופוס (ע"ע) שלו, ועי' שו"ת שתי הלחם סי' כ, ועי' שו"ת חו"י סי' כג שחולק על השואל, וסובר שאף אם היתום הוא הנתבע וגם אם לא בא אלא אפוטרופוסו לבי"ד, יש להקדים את דינו לדין הת"ח, ועי' תומים שם ס"ק ג, ועי' להלן.
  243. . אחרונים דלהלן, ע"פ גמ' כתובות דלעיל.
  244. . עי' ציון 721 ואילך.
  245. . ט"ז חו"מ סי' טו, וכתב שדברי הרמב"ם (וטוש"ע) דלעיל, אמורים בסתם ת"ח, שהוא מוחל על כבודו, ור"נ בכתובות קו א שהקדים את דינו של זה שהיה סבור שהוא קרובו של רב ענן לדינו של יתום, עשה כן מפני שהיה סבור שרב ענן מקפיד בדבר. ועי' בדברי השואל בשו"ת חו"י סי' כא בתירוץ אחרון.
  246. . הפלאה חו"מ שם, ע"פ גמ' הנ"ל ציון 242. וכ"כ הט"ז שם בשם מהרר"י, ומפרש שדברי הרמב"ם דלעיל שיש להקדים יתום לאלמנה ואלמנה לת"ח, אמורים דוקא כשהיו לפניו דינים הרבה, (כלשון הרמב"ם שם), והעשה של כבוד תורה מתקיים ע"י הקדמתו של החכם לע"ה, אבל אם לא באו לדין אלא יתום ות"ח, קודם הת"ח ליתום.
  247. . ע"ע יתום; יתומים.
  248. . הפלאה שם. ועי"ש שנסתפק בבאו יתום אלמנה ות"ח כאחד, את מי מהם יש להקדים, ושמלשון הרמב"ם וטוש"ע שבציון 239, מ' קצת שהת"ח אחרון.
  249. . על האפשרות לבעל דין לשלוח אחר במקומו לדין, ע"ע טוען ונטען: הטוענים.
  250. . ב"ח חו"מ טו א, (והובא בקצוה"ח שם), שלכן נזכר בטור הטעם של כבוד התורה, עי' ציון 226, שבתלמיד חכם עצמו די בטעם של ביטול תורה, עי' ציון 227. ועי' ציון 618. ועי' פנים במשפט שם אות יא, (לשיטתו לעיל ציון 227), שאע"פ שהת"ח עצמו אין לו למחול, משום ביטול תורה, כאן שאין בזה ביטול תורה, יכול למחול.
  251. . ציון 137א. ועי' לעיל ציון 242. ועי' ברכ"י חו"מ סי' טו אות ה, שסובר שמקדימים אותם אף כשהם נתבעים, וכתב כמה טעמים בדבר, וחלקם אינם שייכים אלא בת"ח, שהחכם כשהוא נתבע לא יוכל לשקוט עד שייצא משפטו לאור, ואם מחזיק הוא ממון שלא כדין כבודו הוא לנקותו שעה אחת קודם, ועוד, שאף בנתבע שייך הטעם שלא יתבטל מלימודו, עי' ציון 227, וכעי"ז בתומים שם ס"ק ג ובשו"ת ר"מ רוטנבורק חו"מ סי' א, (ועי"ש שלפי"ז יש להקדים דין שבו שני בעלי הדין ת"ח הם לדין שבו התובע בלבד הוא ת"ח, ועי' ציון 225, ועי' כנסת יחזקאל סי' צה, שכשהת"ח נתבע מקדימים את דינו, אא"כ לא איכפת לו שידחוהו, ועי"ש שלא מצינו בפוסקים ששני ת"ח קודמים לאחד).
  252. . עי' רש"י תענית ד א ד"ה צורבא מרבנן. ועי' ס' יוחסין, אמוראים אות צ, כמה ראיות שאף זקנים נקראו כן, וע"ע תלמיד חכם, ועי' ברכ"י חו"מ סי' טו אות ג ד"ה אמנם (הב'), ועי' ציון 809 ממהר"ם ב"ב.
  253. . עי' גמ' נדרים שבציון 225, שמבואר שמקדימים דינו של "צורבא מדרבנן", (ועי' ברכ"י שם ד"ה ומעתה, שתמה על שבו"י שבסמוך שהוצרך לראיות אחרות לדין זה); שבו"י ח"א סי' קמד, כשם שמצינו שיש להפך בזכותו של צורבא מרבנן, עי' שבת קיט א וע"ע תלמיד חכם, וע"פ טוש"ע חו"מ ר"ס טו, שכתבו שני דינים אלו יחד, ועי"ש שלד' הב"ח אף בגמ' דימו אותם, (ולא ביאר הטעם שדוקא לענין זה דין צורבא מרבנן כדין חכם); שו"ת כנסת יחזקאל סי' צה, ועי"ש שאף בת"ח שבזה"ז לד' הסמ"ע שם ס"ק ד שא"צ להפך בזכותו, הרי זה בדבר שאינו ניכר, ולכן אין צריך להיזהר בכבודו, אבל יש להקדים את דינו, כי כשאין מקדימים את דינו ניכר העדר כבודו בפומבי, ויש להחמיר לחוש לא להיכנס לספק "את ה' אלהיך תירא", ועי"ש בשם רבותיו על החכמים בזמנם, ועי' שבו"י שם שלפיכך אף בזה"ז (עי' ציון 109 ואילך) יש להקדים דין ת"ח, וע"ע דיני ממונות ציון 127 שי"ח, (ועי' שבו"י שם בדעת סמ"ע שם, ועי' כנסת יחזקאל דלעיל, ועי' חכמת שלמה חו"מ שם בסוה"ס), ועי' להלן.
  254. . עי' ברכ"י שם ד"ה אמנם (הב') ואילך וד"ה ואשובה ואילך, לד' הסוברים שאין דין ת"ח בזה"ז, ושם כמה טעמים בזה, ועי' ציונים הקודמים, ועי' כנסת יחזקאל שם ד"ה אך, ופנים במשפט סי' כח אות ל ד"ה והנה, וע"ע טביעות עין, ציון 216 ואילך, שי"ס שאין בזה"ז צורבא מרבנן להחזיר לו אבידה בטביעות עין, ואף החולקים כתבו טעמים אחרים, ועי' ברכ"י שם ד"ה תו ואילך וד"ה עוד.
  255. . ברכ"י שם ד"ה ומ"מ, ע"פ ריטב"א שבציון 227, ועי"ש שלכן הוא אפילו לסוברים שאין חיוב להפך בזכותם, עי' לעיל. ועי' בית מושב חו"מ שם ס"א ד"ה אפי' הת"ח ופנים במשפט שבציון 227, על ת"ח שאין תורתו אומנותו.
  256. . ציון 127 ואילך. ועי' לעיל מכמה אחרונים, ועי' ציץ אליעזר חי"ח סי' סט. ועי' לעיל ציון 109 ואילך.
  257. . על גדרו של "חכם", ומעלתו על תלמיד חכם, ע"ע חכם וע' תלמיד חכם.
  258. . תוספתא סנהדרין פ"ז ה"ה (אלא שנזכר שם "תלמיד", ולא ת"ח); רמב"ם ת"ת פ"ד ה"ח (כלשון התוספתא); טוש"ע יו"ד רמו טו. ועי' רמ"א שם: ממזר ת"ח קודם לכהן עם הארץ, ועי' ציון 450 ואילך וציון 480 ואילך.
  259. . ע"ע לוית המת, ושם אם טעם הדבר הוא מפני שחיוב קבורתו של זה שמת ראשון כבר חל קודם שמת השני, או שהוא משום חשש שיסריח.
  260. . בית מאיר יו"ד סי' שנד.
  261. . שמחות פי"א ה"א; תוה"א שער הסוף ענין ההוצאה (מהד' שעוועל עמ' קז); רא"ש מו"ק פ"ג סי' פב; טוש"ע יו"ד שנד א. ועי' בית מאיר שם שמסופק אם ת"ח קודם לאשה (הקודמת לאיש, ע"ע הנ"ל, ועי' לעיל ציון 235 לענין דין), ועי' ברכ"י שם ושו"ת חת"ס ח"ו סוס"י נט ואורח משפט סי' טו ס"א ד"ה ואשת חבר. וצ"ע אם כך הדין אפילו כשכבר התחילו להתעסק בקבורתו של הראשון, עי' ציון 616 ואילך לענין דין.
  262. . ע"ע לוית המת.
  263. . רב חסדא בשם רב הונא במו"ק כה א; רמב"ם אבל פי"ב ה"ג; טוש"ע יו"ד שנג ג.
  264. . ע"ע הנ"ל.
  265. . גמ' שם, ועי"ש שלמדו מן הכתוב (ש"ב ו ג): וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה, ועי' רש"י שם ומהר"צ חיות, ועי' גמ' שם ברב הונא שמיטתו גדולה היתה ולא עברה דרך הפתח, וכיון שאין רשאים להעבירו למיטה אחרת, לכן פרצו את הפתח והרחיבוהו כדי להוציאו; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  266. . רב יהודה אמר רב ורב חסדא בשם רב הונא במו"ק כה א. ועי' פסקי הריא"ז שם: במיטה ראשונה שמת בה.
  267. . יד המלך אבל שם, ע"פ לשון טור יו"ד שנג: שעשו לצרכו, ומצדד שמותר לשנותו ממיטה למיטה כשעשו את שתי המיטות לצרכו.
  268. . ע"ע לוית המת וע' קבורה, ושם ושם וע' חובה מצוה ורשות ציון 386 ואילך, שנחלקו ראשונים אם זה שמבטלים תלמוד תורה לכבודו הוא רשות או חובה, ועי' להלן ציון 271.
  269. . רש"י כתובות יז א. ועי' ר"ח מגילה כט א: קרא או תנא, וכן דייק בש"ך יו"ד שסא ס"ק ב, מלשון הריטב"א שבציון 282, וכ"מ מרש"י שבציון הבא. ועי' טור יו"ד שסא: שלמד מעצמו, ועי' ציון 287. ועי' שאילתות שאילתא יד ושאילתא לד ובה"ג (ברלין) הל' ברכות (עמ' 26), שגורסים: דקרי ולא תני, ועי' העמ"ש שאילתא יד אות ד.
  270. . עי' להלן מכתובות שם וש"נ, וראמ"ה מגילה שם בדעת הרמב"ם ושכן עיקר, וכ"מ בשאילתות שאילתא לד, הובא ברש"י כתובות יז ב ד"ה לית ובשא"ר כתובות ומגילה שם, שמסיק מגמ' זו שמי שלא קרא ולא שנה, אם יש מתעסקים בקבורתו אין מבטלים תלמוד תורה להוציאו. ועי' ראמ"ה שם בשם איכא מאן דמפרש, שאין חולק על רב ששת דלהלן, ודברי רב שמואל בר איני ועולא אינם אמורים בת"ח, אלא בסתם אדם כשר.
  271. . עי' שאג"א שבציון 293, וטו"א מגילה כט א, ושם שתמה על הסוברים שביטול התורה לכבודו אינו אלא רשות, עי' ציון 268, שודאי כבוד התורה הוא חיוב גמור, והרי הוא דוחה אפילו מקרא מגילה ועבודה שדוחים ת"ת, עי' ציון 246 ואילך. ועי' מרומי שדה מגילה שם, שסובר שביטול תלמוד תורה לקבורת המת בחכם שקרא ושנה אינו משום כבוד התורה, אלא משום כבוד המת לפי ערכו, (ורק לת"ח "דמתני", להלן ציון 288, הוא משום כבוד התורה), וכ"ה לכאורה לשאילתות ובה"ג ור"ח שבציון 269, ולריטב"א שבציון 282, וכ"מ בהמכתם מגילה שם, שסובר שאשה, אם קיימה מצוות שנצטוותה עליהן, הרי היא כמי שקרא ושנה לענין זה, ודוקא אנשים שנצטוו על לימוד תורה, אם לא קרו ושנו ולא עשו את המוטל עליהם, אינם בני כבוד, וכ"מ ברא"ש כתובות פ"ב סי' ו ובטור יו"ד שסא, שכ' שי"א שאשה כיון שהיא מסייעת לבעלה ובניה הרי היא כמי שקרא ושנה, וע"ע לוית המת, שכמה ראשונים חולקים וסוברים שאשה דינה כמי שלא קרא ולא שנה, ועי' להלן ציון 284.
  272. . עי' דק"ס השלם שם, שי"ג: שלשה עשר.
  273. . כתובות שם ורש"י. ועי' ציון 281.
  274. . לפנינו בכתובות שם: שלשה עשר, ועי' מסוה"ש ודק"ס השלם שם.
  275. . גמ' שם וש"נ.
  276. . גמ' שם, לפי' רש"י ופסקי (תוס') הרי"ד שם ותוה"א לרמב"ן ענין ההוצאה (מהד' שעוועל עמ' קד).
  277. . רש"י ור"א מן ההר מגילה כט א. ועי' ערוך ע' אבל ומאירי כתובות שם, שמפרשים שהכוונה לשער הבית שהמת או האבל יוצאים ממנו, ועי' מאירי שם שמ' שמפרש שלד' עולא אין שיעור, אלא שכל הדרים מהבית עד הקבר צריכים ללוותו ושאר האנשים פטורים, שכן אין המת עובר לפניהם ויש שם כל צרכו, (וצ"ב אם כוונתו שיש שם כדי קבורה, או מלוים כל צרכו, ועי"ש לעיל). ועי' העמ"ש שאילתא יד אות ג ד"ה עולא, שבשאילתות כת"י גורס בגמ' ששיעורו של עולא הוא מיל, ועי"ש גי' הכת"י וביאורה באורך.
  278. . כתובות שם לגי' שלפנינו, (ובמגילה אינו), ועי' כמה גירסאות בדק"ס השלם שם.
  279. . רש"י שם ד"ה נטילתה, וכעי"ז בשמ"ק שם בשם הגאונים. ועי' ציונים 283, 286, ועי' פרישה סי' שסא אות ג.
  280. . גמ' שם וש"נ.
  281. . רמב"ם אבל פי"ד הי"א; טוש"ע יו"ד שסא א, ועי' רא"ש בהלק"ט הל' טומאה סי' ב וטור שם סי' שעד, שאם יש לו ששת אלפים איש שוב אין כהן רשאי להיטמא לו, ובפרישה וד"ח שם, שהולכים לחומרא לבטל תלמוד תורה עד ששים ריבוא, וכן לחומרא שלא ייטמא לו כהן אם יש לו ששת אלפים, ועי' ציון 273 ואילך שצריך לכל הפחות י"ב אלפים, וכ"ה בהגה"ה בד"ו ברא"ש שם, ועי' פרישה שם. ועי' מאירי כתובות שם שפסק כעולא.
  282. . ריטב"א כתובות יז א בשם הסמ"ג, ולפנינו אינו, (ועי"ש שהוסיף שעכשיו כולם מלאים מצוות כרימון); רמ"א בשו"ע יו"ד שסא א.
  283. . שי"ק לירושלמי נזיר פ"ז ה"א ד"ה אבל, ועי"ש שלפיכך אין דין זה שייך בת"ח בזה"ז.
  284. . שי"ק שם, בדעת הרמב"ם אבל פי"ד הי"א, שלא הזכיר קרא ושנה, אלא כתב בסתם: תלמיד חכמים, וכ"מ בראמ"ה מגילה שם.
  285. . רש"י כתובות יז ב ד"ה אבל; רמב"ם שם; מאירי ורבנו קרשקש ונ"י (מהד' ר"צ לייטנר) כתובות שם; שו"ע יו"ד שסא א.
  286. . נ"י שם.
  287. . תוה"א לרמב"ן ענין ההוצאה (מהד' שעוועל עמ' קד); טור יו"ד שסא, ועי' ציון 269. ובפסקי הריא"ז מגילה כט א: אם היה לומד תלמוד, ועי' שאילתות שבציון הנ"ל, לגירסתו שם, שגורס שלמי שקורא ושונה אין לו שיעור, ועי' העמ"ש שאילתא יד אות ד, שהכוונה ללומד תלמוד.
  288. . כתובות יז א - ב; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שם. ועי' שי"ק שבציון 284 בדעת הרמב"ם, לשיטתו שם, שאין דין זה אלא למי שמופלג בחכמה וגדול בדורו משאר העם, שדינו כרבן של כל ישראל, שכולם חייבים בכבודו. ועי' יש"ש כתובות פ"ב סוף אות ה, שאפילו תינוקות של בית רבן יש לבטל לכבודו, אבל מסתימת הרא"ש מו"ק פ"ג סי' סא וטוש"ע שם משמע שאין מבטלים תינוקות של בית רבן לשום מת, וכן נקט בפשיטות בשו"ת שלמת חיים (מהדורת ר"ח ברנשטיין תשנ"ה) סי' תרח, ועי"ש על גדול בתורה.
  289. . וע"ע הבראה ציון 132.
  290. . ציונים 72 ואילך, 125 ואילך (בשיעור ימי ההספד), 155 ואילך, (ושם שמכניסים את החכם לבית המדרש אף על פי שאת שאר המתים אין להכניס), 177 ואילך (ביטול בית המדרש לצורך ההספד), 185 (ההיתר להספידו בשבת), 196 ואילך (הספדו במועד).
  291. . מאירי מגילה כט א. ועי' לעיל על שיעור זה, ועי' ציון 281.
  292. . תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הכהנים (ד"ה למדנו), ע"פ ירושלמי נזיר פ"ז ה"א; רא"ש הל' טומאה סי' ב; טור יו"ד שעד. וע"ע מת מצוה אם הוא דוקא כשכבר חל עליו שם מת מצוה, או שכל חכם שאין לו מתעסקים כל צרכו, חשוב הוא מת מצוה מחמת זה.
  293. . שו"ת שאג"א החדשות סי' יב, ועי"ש על הטעם שאיסור הטומאה נדחה, אף על פי שיש בו עשה ולא תעשה, ועי' ציון 271.
  294. . רש"י יבמות קכב א, בשם תשובת הגאונים, בביאור "ריגלי" הנזכר בגמ' שם. על הרחקת הישיבה ד' אמות מקבר המת, ע"ע לעג לרש.
  295. . ועי' רמב"ם נדרים פ"ד הט"ז ושו"ע או"ח תקסח ב ומ"ב שם ס"ק ט.
  296. . ציון 500 ו אילך. ועי' שו"ת הרא"ש כלל ה סי' ג ושו"ת מהר"י בירב סי' נ, שבמקומות קבועים, כגון של בית - הכנסת, ע"ע, זוכה אדם במקומו לבניו, ואינם צריכים לפנות את המקום מפני אדם גדול, ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרכח, שמ"מ לא יישב אדם למעלה מת"ח.
  297. . ועי' להלן ציון 500.
  298. . ועי' ירושלמי ברכות פ"ה ה"ד ופ"מ שם, שמשמע שכדין הרב עם תלמידיו כך דין כל חכם ההולך עם אחרים בדרך.
  299. . עי' קדושין לב ב; רמב"ם ת"ת פ"ו ה"א; טוש"ע יו"ד רמד א.
  300. . ושם שי"ס שהמצוה דוקא בחכם מופלג או ברבו, ועי' לעיל ציון 16. ועי' תו"כ קדושים פ"ז: איזהו הידור לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו, וכעי"ז בתוספתא מגילה פ"ג, ומשמע קצת שמדובר בכל חכם, ועי' תנחומא בהעלותך אות יא ובמדב"ר פ' טו אות יז, שמ' קצת שהנהגות אלו אינן אמורות אלא ברבו, וע"ע כבוד רבו; מורא רבו ציונים 13, 547. ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' רלג, שלהלכה שמצוה לירא מפני חכמים, לסוברים כן, עי' לעיל ציון 42 ואילך, בכלל יראתם היא הקימה מפניהם, והכתוב "מפני שיבה תקום" לא נצרך לגופו אלא לדרשה, (ועי' תוס' ורשב"א ותוס' הרא"ש שבציון 46, שסוברים שדוקא מרבו מצוה לירא, והכתוב "מפני שיבה תקום" בא לחייב לקום מפני כל חכם, ועי' ציון 536 ממהרי"ט, ועי' חידושי מרן רי"ז הלוי הל' ת"ת פ"ה הלי"א, וע"ע קימה והידור), ועי' חזו"א יו"ד סי' קמט ס"ק ד, שהוכיח שאלמלא חייבה התורה בקימה מפני החכם, לא היה בקימה משום כבוד או מורא.
  301. . עי' חגיגה ה ב ונדה לג ב וסמ"ק מצוריך מ' ד אות טז, (ועי' כפו"פ סופמ"ד ע"פ גמ' שם ושם: חכם הבא לעיר יבקר את שהוא בעיר), ועי' ברייתא בגמ' יומא עז ב, ועי' רמב"ם שביתת עשור פ"ג ה"ו: ההולך להקביל וכו' פני מי שהוא גדול ממנו בחכמה וכו' ועושה מצוה שהלך לעשותה כו', (ועי' רמב"ם שם וטוש"ע או"ח תריג ה, שהתירו לו לעבור במים ביוה"כ אף בחזרתו, וברמב"ם שם שהוא כדי שלא יימנע מקיום המצוה, ע"ע יום הכפורים ציון 900 ואילך), ועי' רמב"ם ערובין פ"ו ה"ו וב"י או"ח סי' תטו בדעתו. על המצוה להקביל את פני רבו, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו.
  302. . ירושלמי ברכות פ"ב ה"א, ע"פ ברייתא שם: השואל (באמצע ק"ש וברכותיה, ע"ע קריאת שמע) בשלום רבו או במי שהוא גדול ממנו בתורה, הרשות בידו. ועי' רמב"ם סנהדרין פ"כ ה"ד, בבע"ד ת"ח: לא תקדים לשאול בשלומו של גדול ולא תסביר לו פנים, ומשמע שאם אינו בע"ד, חייבים בכך, ועי' ציון 611. ועי' גיטין סב א, שמ' שצריך לכפול שלום לת"ח, (ועי"ש שטעם הדבר הוא משום שת"ח נקרא מלך, ע"ע תלמיד חכם, וכשם שכופלים שלום למלכים, ע"ע מלך, כך יש לכפול שלום לת"ח, ועי' מהרש"א גיטין שם).
  303. . עי' ירושלמי שם, בר' אלעזר.
  304. . פ"מ שם.
  305. . מסכת דרך ארץ זוטא פ"ז לגי' הגר"א. להלכה, לא הובא בפוסקים חיוב כזה.
  306. . שד"ח מערכת הכ"ף כלל קנז אות ג ואילך, מר"ש רעזכטא (בעל ביכורי שלמה). על אמירת ז"ל לאחר הזכרת שם ת"ח שמת, עי' ס' חסידים סי' תשמה וסי' תשמו, ובאחרונים הנזכרים במקור החסד שם סי' תשמה. ועי' לקט הקמח יו"ד סי' שלד, על הקורא לחכם בשמו במכתב. ועי' שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' עג, אם מותר לכנות ת"ח בכינויים שנהוג להשתמש בהם כלפי הקדוש ברוך הוא.
  307. . סוכה כ א: אמר ר"ל הריני כפרת ר' חייא ובניו.
  308. . רש"י שם, שכשמזכיר את רבו לאחר מותו צריך לומר לשון זה, וצ"ב אם ר"ל שר' חייא היה רבו של ר"ל, ועי' תשב"ץ ח"א סי' קכב, שלא היה רבו, ושם שאומרים כן אף לאדם גדול חי שמצטער בחייו. ועי' רש"י קדושין לא ב ד"ה הריני.
  309. . עי' שו"ת חו"י סי' א השגה יז. ועי' שד"ח מע' כף כלל קיד.
  310. . שבועות ל ב, ועי' ציון 541 ואילך, ושם על דחיית המצוה להעיד ולדון מעומד. ועי' תוס' שם ד"ה והאמר, שמשמע שדוקא כשהדיינים יושבים יש להם להושיב את החכם, ועי' ציון 550.
  311. . מאירי שבועות ל ב. ועי"ש ע"פ גמ' שם, ששלוחי בי"ד יש להם לכבד את החכם, שאין בכך סיתום טענות, ואף על פי כן ראוי להם שלא להרבות בכך. על אופנים שיש לחוש לסיתום הטענות, עי' ציון 596 ואילך.
  312. . שו"ת הרדב"ז ח"א סי' לא.
  313. . עי' ציון 380 ואילך, באלו אופנים אין משביעים ת"ח כלל.
  314. . ע"ע שבועת הדיינים.
  315. . שבועות לח ב; רמב"ם שבועות פי"א הי"ב; טוש"ע חו"מ פז טו וטז. על שאר הדברים שנוהגים בהם כדי לאיים על הנשבע, אם נוהגים אף בת"ח, עי' שו"ת רעק"א תניינא סי' צג, וע"ע הנ"ל.
  316. . רש"י שבועות לח ב ד"ה ת"ח ור"ן שם (יח א), בתפילין, ורא"ש וריטב"א שם, במיושב. ועי' משפטי שבועות לרב האי גאון סוף ח"ב, (ע"פ ברכות מז ב, לענין צירוף לזמון, ע"ע, ציון 545 ואילך): וגבול ת"ח וכו' כל שמניח תפילין, (ועי' ש"ך שם ס"ק מא, של"ש בזה"ז, ועי' אורים ס"ק מג, שכוונתו היא למי שמניח תפילין כל היום, וע"ע שבועת הדיינים, ושם אם דין זה נוהג אף בזה"ז), וצ"ב אם לדעתו הוא משום כבוד התורה, ועי' טור חו"מ פז בשם הרמ"ה ושו"ע שם טו בשם יש מי שאומר, שדוקא בשבועתו הראשונה אמרו שאינו נשבע בס"ת, אבל מכאן ואילך ישבע בו, ועי' ב"ח שם, שהחילוק בין ת"ח לשאר אדם הוא שעל ת"ח א"צ לאיים כל כך, וכ"כ הגר"א שם ס"ק מט, משום שת"ח נשבע באקראי, (ע"פ מיוחס לרש"י נדרים כ א), ואף לפי"ז לכאורה אינו משום כבודו.
  317. . עי' ציון 640 ואילך, ושם על דחיית המצוה שעליו להעיד בכל עדות שהוא יודע.
  318. . עי' ציון 670 ואילך.
  319. . עי' ציון 687 ואילך, ושם איך דנים את דינו.
  320. . ע"ע בדיקת סכין.
  321. . ע"ע עד אחד. וע"ע בדיקת סכין ציון 59, משו"ע הרב יו"ד סי' יח קו"א אות ט, שהטבח עצמו אינו נאמן.
  322. . ע"ע הנ"ל: בדיקת החכם.
  323. . ר' יוחנן בחולין י ב ושם יז ב. ועי' מ"מ (ר"י כלץ) שחיטה פ"א הכ"ו. ועי' קו"א בשו"ע הרב שם, שאילו היה הטבח עצמו נאמן, לא היה בבדיקה זו משום כבוד חכמים, שיש בה טורח, אבל עתה שאינו נאמן, הרי זה כבוד חכמים [שיראה להם דוקא, ולא לאחד מיודעי דת ודין או לטבח אחר], שבלעדם לא ירים איש את ידו לבדוק את הסכין ולהורות עליה וליתן רשות לטבח לשחוט בה, כמו שהוא כבוד חכמים בשאר ההוראות שאין אחר מורה במקומם, עי' ציון 365 ואילך, ועי' ציון 327. ועי' פרדס הגדול סי' רו: להראות לחכם סכינו, למי שכמותו בחכמתו, כ"ש למי שגדול ממנו וכו', אם הוא במקום ששוחט. ועי' פליתי יו"ד סי' יח ס"ק ה, ע"פ חולין ג ב, שאינו אלא במי ששוחט בקביעות, אבל השוחט לפרקים אינו צריך להראות סכינו לחכם, ועי' דרכי תשובה שם אות קנג, שמשמע שכ"ה אף במוכר לאחרים, (שמשמע שבזה מדובר בחולין שם, ועוד שאם שוחט לעצמו, הרי כתב בשו"ע הרב שאף בקביעות א"צ להראות לחכם, עי' ציון 327). ועי' כנה"ג יו"ד סי' יח הגה"ט אות כה, בד' הרמב"ם שחיטה פ"א הכ"ו, שכ' שזה שמנדים טבח שלא הראה סכינו לחכם הוא מפני החשש שתהיה שחיטתו פגומה, עי' ציון 837, שהוא סובר שמחלוקת אמוראים היא בטעם הבדיקה, והלכה כרב הונא שאין הטעם משום כבודו של החכם, ועי' ציון הנ"ל מכמה אחרונים שכתבו ביאורים אחרים ברמב"ם שם.
  324. . חולין יז ב: מדרבנן.
  325. . ש"א יד לד.
  326. . חולין שם, ורש"י ד"ה ושחטתם, ועי' רש"י שם י ב ד"ה א"ה.
  327. . רבא בעירובין סג א; עי' טור יו"ד רמב. ועי' שו"ע הרב יו"ד סי' יח קו"א אות ט, שכל טבח היודע הלכות שחיטה הוא בכלל ת"ח ורואה לעצמו, לפי שלעצמו אדם נאמן, (לשיטתו שבציון 323, שכל שנאמן בדבר אין בו משום כבוד חכמים), ולא אמרו שאינו נאמן אלא בשוחט לאחרים, ועי' רא"ש דלהלן, שמבואר שאף בת"ח, (שודאי נאמן), מעיקר הדין יש להראות את הסכין לחכם, וכ"מ בגמ' עירובין דלהלן, שלסברת שו"ע הרב לכאורה אין חילוק בין ת"ח מופלג לשאר ת"ח.
  328. . שו"ע הרב שם. ועי' ציון 323.
  329. . עי' ציון 721 ואילך.
  330. . רא"ש עירובין פ"ו סי' ב.
  331. . עי' עירובין שם ורש"י.
  332. . ציון 67 ואילך. ועי' לעיל ציון 116.
  333. . ועי' לעיל ציון 102.
  334. . ברייתא בגמ' ברכות מו ב, ועי' רש"י שם מז א ד"ה בפתח בביאור דברי ר' יוחנן שבציון 340, (ושא"ר מפרשים בע"א), ועי' ציון 344; רמב"ם ברכות פ"ז הי"ב; רמ"א בשו"ע יו"ד רמב יז.
  335. . רש"י שם מו ב. ועי' פסקי הרי"ד שם מז א, שמ"מ יש לו לקטן להיזהר מאליו שלא ילך לפני הגדול, ומפרש בזה גמ' שבת נא ב, ועי' ציון 345 מכמה ראשונים שכתבו בע"א. ועי' מאירי ברכות מו ב: אף על פי שראוי לאדם לכבד הבריות כו', משמע שאינו ענין לכבוד חכמים דוקא, ועי' ציון 337 בשמו.
  336. . המכתם שם. ועי' תוס' ריה"ח שם וראבי"ה סי' קכה.
  337. . מאירי שם. ועי' מגילה כח א: לא צעדתי בפני מי שגדול ממני, וצ"ב אם הכוונה שלא הלך לפניו, ואם ר"ל משום מדת חסידות, (ועי' לעיל מרי"ד).
  338. . עי' תוספתא מגילה פ"ג ובמדבר רבה פט"ו אות יז: בכניסה וביציאה, ועי' ברכות מז א, ועי' להלן. ועי' תוספתא שם שלמדוהו מהכתוב "והדרת פני זקן", ובמדב"ר שם שלמדוהו מ"את ה' אלהיך תירא", ועי' ציון 28 ואילך.
  339. . דרך ארץ זוטא פ"ו. ועי' ספרי דברים א טו: נכנס ראשון ויוצא אחרון, אבל ברש"י עה"ת שם: נכנס אחרון ויוצא ראשון, ועי' רא"ם וגור אריה ושפתי חכמים שם ודרישה יו"ד סי' רמד אות ו.
  340. . ר' יוחנן בברכות מז א; רמב"ם ברכות פ"ז הי"ב.
  341. . רמב"ם שם. ועי' לעיל.
  342. . ע"ע מזוזה. ברכות שם. ועי' חופת אליהו (באוצר המדרשים) אות קג: שלשה דברים אין בהם משום כיבוד, בית הכנסת ובית הכסא ובית המרחץ.
  343. . ע"ע הנ"ל. תר"י ברכות שם.
  344. . רש"י שם, ועי' ציון 334.
  345. . תוס' שבת נא ב ד"ה קדמיה, ע"פ גמ' שבת שם, (ועי' ציון 335 מפסקי הרי"ד, ועי' ראבי"ה שבציון 336, שמפרש ששם מדובר בדרך שאין בה סכנה), ועי' תוס' ברכות מו ב ד"ה אין ותו"י יומא לז א (נדפס בע"ב) ד"ה שלשה והגמי"י ת"ת פ"ו אות ב; תר"י ברכות שם; רא"ש ברכות פ"ז סי' יד; רמ"א בשו"ע יו"ד רמב יז.
  346. . תר"י ברכות מו ב בשם וי"מ.
  347. . מאירי שם בשם גדולי הרבנים (רש"י, ועי' רש"י שם ד"ה לא); תר"י שם בשם וי"מ.
  348. . מאירי שם. ועי' תר"י שם בשם י"מ (הא').
  349. . ברייתא ברכות שם; רמב"ם ברכות פ"ז הי"ב. ונראה שבגשרים אפילו הולכים בחבורה אחת אין מכבדים, שאף בזה שייכים הטעמים דלהלן.
  350. . עי' לעיל.
  351. . ריבב"ן ברכות שם.
  352. . תר"י ברכות שם. ועי' מאירי שם: מפני הסכנה, וצ"ב אם ר"ל כתר"י, או כריבב"ן דלעיל.
  353. . רשב"ץ שם.
  354. . ברייתא ברכות מו ב; רמב"ם ברכות פ"ז הי"ב; עי' טוש"ע או"ח קפא ו.
  355. . רש"י שם מז א; תוס' ריה"ח ותוס' הרא"ש שם ורא"ש שם סי' יד, וכתבו שאע"פ שאמרו שהגדול נוטל תחילה, (ע"ע מים אחרונים, ושם על סדר הנטילה), הרי זה משום כבוד הברכה (שהוא המברך, עי' לעיל ציון 199 ואילך, ושם שיש אופנים שאחר מברך), אבל לאחר שנטל הגדול את ידיו, שוב אין צריכים לכבד זה את זה, ועי' רמב"ם שם, ועי' תר"י שם מו ב.
  356. . ע"ע מים אחרונים, שהטעם שתיקנו ליטלן הוא משום חשש מלח סדומית שמסמא את העינים. תר"י שם; מאירי שם בשם י"מ. ועי' מ"ב שם ס"ק יד, שמפרש בע"א.
  357. . רשב"ץ שם מז א.
  358. . ע"ע סעודה. ר"י מלוניל ברכות שם, ורשב"ץ שם בשם י"מ. ועי' ר"י מלוניל שם, שבנטילת מים אחרונים, שאמרו בה שהגדול הוא הנוטל תחילה (לאותם חמישה שנוטלים אחרונים), ע"ע מים אחרונים, הרי זה מפני כבודו, שכיון שהם חובה חולקים לו כבוד, וע"ע הנ"ל שיש שכתבו טעמים אחרים בסדר הנטילה.
  359. . המכתם בשם הראב"ד ברכות מו ב; רא"ה שם; מאירי שם; ריטב"א שם, (ועי"ש לעיל ד"ה מים אחרונים, שהביא ראיה מדין זה שמים אחרונים אין מכבדים בהם את הגדול אלא את המברך, וצ"ב).
  360. . ריטב"א שם.
  361. . מאירי שם, (ויש שם ט"ס).
  362. . עי' להלן בסמוך, ולהלן: בדחיית מצוה. על מצוות שהחכם פטור מהן מפני שאינן לפי כבודו, עי' ציונים 638 ואילך, 704 ואילך, ועי' ציון 670 ואילך.
  363. . עי' שבת יט ב, ועי' פר"ח או"ח תצו ס"ק כג.
  364. . שו"ת הרד"ך בית יח חדר ט; ב"י יו"ד סי' שלד, שלכן לא מנאו הרמב"ם בין אלו שמנדים אותם, שהוא בכלל מבזה ת"ח.
  365. . עי' ברכות סג א ורש"י ד"ה בששניהם, ותוס' סוטה כב ב ד"ה בשוין בשם ר"י, (ועי' תוס' שם ובשם ר"ח שפי' בע"א), ומשמע שאם הוא גדול ממנו, רשאי לדרוש שם, ועי' שו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' שכג, ושו"ת הרד"ך שם ושו"ת משפטי שמואל שם. ועי' נדה כ ב, שילתא אשת ר"נ הראתה דם לחכמים אף על פי שהיא נאמנת שחכם טיהר לה דם כזה, ורמב"ן שם (בתירוץ האחרון) שמפני כבודם של חכמים לא הורתה לעצמה. על הוראה להפריש מן האיסור, שאפילו בפני רבו רשאי אדם להורות, ע"ע הוראה ציון 246 ואילך.
  366. . שו"ת הרמב"ם שם, ועי"ש שאם הוא דורש בלא רשות היא אפקרותא, ומנדים אותו.
  367. . נדה כ ב ורש"י. ולכאורה ר' אלעזר היה גדול מרב יהודה, ואף על פי כן לא רצה להורות, ועי' חי' הר"א נדה שם, שמדמה את הכבוד שנהגו חכמים זה בזה לכבוד שנהגה בהם ילתא, שהראתה להם דם אף על פי שנאמנת, עי' לעיל, ומשמע קצת שאינה אלא חומרא בעלמא.
  368. . רמב"ם ת"ת פ"ה ה"י וטוש"ע יו"ד רמב לא, ע"פ אבות פ"ה מ"ז, ועי' שו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' רסח ואו"ז ח"א סי' מב ושו"ת אבקת רוכל סי' ר, שהכוונה אף להוראה בפניו. ומשמע מלשונם שהדברים אמורים בכל חכם שהוא גדול ממנו, (ועי' לפנינו באבות, ואדר"נ פל"ז: גדול ממנו בחכמה ובמנין, ומיוחס לרש"י אבות שם ומחז"ו ומגן אבות לרשב"ץ שם מ"י ומדרש שמואל ותוי"ט שם), מפני כבודו, (וכ"מ באדר"נ שם ובשו"ת הרמב"ם בלאו סוס"י שכג), וצ"ב למה הזכירו דין זה בהל' כבוד רבו ולא בהל' כבוד חכם, וע"ע הוראה ציון 245, שי"ס שלענין איסור הוראה בפני רבו, כל שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, הרי זה בגדר רבו, וכ"נ ברש"י ברכות סג א ד"ה פשיטא, אבל ברש"י סוטה כב ב ד"ה בשוין ל"נ כן, וע"ע הנ"ל ציון 96 ואילך, ועי' שו"ת משפטי שמואל (קלעי) סי' קטז, שע"ה אסור לו להורות בפני כל חכם, אפילו לא למד ממנו כלום, משום שזו חוצפה ועזות, וחייב נידוי, (וע"ע הנ"ל: הראוי להוראה, שכל שלא הגיע להוראה אסור לו להורות), ומשמע שמצדד שהוא בכלל מורה הוראה בפני רבו, שחייב מיתה. ועי' ציון 12 ממהרי"ל שיש לכבד כרבו כל מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ועי' רבנו יונה אבות שם, שנראה שמפרש שאין זה מדיני כבוד, אלא כדי שילמד מאותו שחכם ממנו. ועי' בהגהות מעט צרי שבסו"ס ישועות מלכו להל' ת"ת פ"ה ה"י, שתמה משבת קלד ב: אנא בעאי דאישני ליה, אף על פי שהיה זה בפני רבו.
  369. . עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו.
  370. . ושם שי"ס שאע"פ שהוא גדול מהראשון אסור לכתחילה, ושם שי"ח וסוברים שלאחר שאסר החכם הראשון נעשה הדבר חתיכת איסור, ולדעה זו י"ס שאפילו הוא עצמו שוב אינו יכול להתיר, ושם ציון 311 ואילך, שלדעתם בחתיכה אחרת רשאי חבירו להתיר, ואילו לסוברים שהאיסור הוא מפני כבודו של החכם יש שכתבו שה"ה בחתיכה אחרת, ומשמע שהסוברים שהטעם הוא שהחתיכה נעשתה חתיכת איסור, סוברים שבהוראת היתר אין פגיעה בכבוד החכם שאסר. על מי שאינו בן ארבעים שנה, שאין לו להורות כשיש בעיר גדול ממנו, (ע"ע הוראה ציון 94 ואילך, ושם כמה שיטות בדבר), וי"ס שהרי זה מפני כבודו של הגדול, עי' שו"ת אבקת רוכל סי' ר. על חכם שהתיר, (וע"ע הנ"ל ציון 326 שי"ס שאסור להורות לאיסור, ועי"ש ציון 324 ואילך), שאפילו נראה לחכם אחר צד לאסור, נחשב הדבר כמו שיש שם הפסד - מרובה (ע"ע), משום כבוד החכם הראשון, עי' שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קכב ושו"ת חת"ס אהע"ז ח"ב סי' עא.
  371. . ושם על אופנים שמותר, ועל גדר השימוש האסור, ואם האיסור הוא משום כבוד החכמים או מטעם אחר.
  372. . ע"ע גאוה: בחומרות יתירות.
  373. . עי' ב"ק פא ב בר' יהודה בן נקוסא, (וכ"ה בירושלמי ברכות פ"ב ה"ט, אלא שנזכרו שם תנאים אחרים), ומאירי שם ד"ה דבר ושו"ת הרד"ך בית יח חדר יב, (ועי' מאירי שם בסוה"ד שנראה שאין האיסור אלא משום גאוה, וכ"מ ברש"י שם ד"ה גדולתו ובפסקי הריא"ז שם, ועי' פסקי הרי"ד ויש"ש שם פ"ז סי' מא, ובירושלמי שם: לא יבזה חורנין, ואולי הכוונה שיש בזה ביזוי לכל אדם הנמצא שם, ולא דווקא לת"ח).
  374. . עי' סנהדרין צט ב, וע"ע אפיקורוס. ועי' פסקי הריא"ז סנהדרין שם: דומה לאפיקורוס. ועי' משפטי שמואל סי' קטז שהאריך, ושם שהוא חייב אף נידוי.
  375. . שע"ת ש"ג סי' קנה. ועי' משפטי שמואל שם.
  376. . שו"ת בנימין זאב סי' רפז.
  377. . ע"ע מסים וארנונות.
  378. . רב יהודה בב"ב ח א: רבנן לאו בני מיפק באכלוזא; רמב"ם ת"ת פ"ו ה"י ושכנים פ"ו ה"ו; טוש"ע יו"ד רמג א וחו"מ קסג ד.
  379. . ע"ע שבועת המשנה.
  380. . שבועות מא א; רמב"ם מלוה פי"ד ה"ב; טוש"ע חו"מ פב ו. על החשוב ת"ח לענין זה, ואם אף ת"ח שבזמננו בכלל, עי' כנסת יחזקאל סי' צה. ועי' לח"מ שם, ע"פ לשון הרמב"ם, שאפי' הודה החכם שחלק מהשטר נפרע, ("פוגם שטרו", ע"ע הנ"ל על חומר חיוב השבועה באופן זה), אין משביעים אותו, ועי"ש שהטור חולק. על הנפרע מנכסי יתומים, שאינו נפרע אלא בשבועה, ע"ע הנ"ל, אם הוא נשבע אפילו הוא חכם, עי' שו"ת פנ"י ח"א חו"מ סי' ו.
  381. . רש"י שבועות שם ד"ה לא; שו"ע שם.
  382. . רש"י שם; סמ"ג עשין צד (קעו טור ד); בעה"ת שער כא ח"א סי' ב; הגמי"י מלוה פי"ד אות ז.
  383. . שו"ת הרשב"א ח"ג סי' פה; סמ"ע חו"מ שם ס"ק כא; ש"ך שם ס"ק יז. ועי' שו"ת כנסת יחזקאל שם סוד"ה כל, שנראה (לענין שבועת היסת, עי' ציון הבא), שאיסור תורה הוא להשביעו.
  384. . שו"ת הרשב"א שם; תוס' הרא"ש שבועות שם; טוש"ע שם. וע"ע תפיסה, שי"ס שאף שאר אדם שאינו ת"ח, ואינו רוצה להישבע, אם תפס אין מוציאים מידו, ועי' ר"ן שבועות שם (כ ב), ועי' סמ"ע שם ס"ק כב וט"ז שם, שאין מוציאים את השטר מיד הת"ח, (אם לא תפס), אף על פי שבשאר אדם מוציאים מידו כדי שלא יוכל לתפוס, ועי' ציון הבא. ועי' ט"ז שם, שאם תפס החכם, יכול הלווה להשביעו שבועת - היסת (ע"ע) שלא נפרע שתי פעמים, לפי שאין ת"ח שונה משאר אדם אלא לענין שבועת המשנה, שהנשבע כדי ליטול נשבע שבועה חמורה, ע"ע שבועת המשנה, ועי' שו"ת כנסת יחזקאל שם, שסובר שאף שבועת היסת אין משביעים אותו, ועי' ציון 387.
  385. . גדולי תרומה שער כא ח"א סי' ב ד"ה ואחרי, שבזה הוא שונה משאר אדם, לסוברים שבכל אדם מועילה תפיסה, עי' ציון הקודם.
  386. . מגיד משנה מלוה פי"ד ה"ב, בשם רש"י ורבינו מאיר; עי' בעה"ת שער כא ח"א סי' ב: אם יצא ונשבע חוץ לבי"ד, ומשמע שבבי"ד אין משביעים אותו אפילו הוא רוצה להישבע; שו"ת הרשב"א ח"ג סי' פה; תוס' הרא"ש שבועות מא א; מאירי שם; טוש"ע חו"מ פב ו: מעצמו רוצה לישבע כדי לגבות את שלו, שומעין לו, ומשמע שבי"ד הם שמשביעים אותו, וכ"מ בתוס' הרא"ש ומאירי שם.
  387. . עי' העיטור אות ע ריש עסקא וחוב; טור חו"מ פב: מסתברא, ובשו"ע שם ז: יש מי שאומר. ועי' בעה"ת שער כא ח"א סי' ב שנסתפק. ועי' שו"ת כנסת יחזקאל שם, שאף לדעה זו, בשבועת היסת שהנתבע נשבע, אפילו היו שניהם ת"ח אין להשביעו, שאין לחשדו שהוא משקר וכופר הכל, עי"ש, (ועי' ציון 384, שלדעת הט"ז צריך הת"ח להישבע היסת בלא"ה, אף אם שכנגדו אינו תלמיד חכם).
  388. . ב"י שם. ועי' פרישה שם ס"ה וסמ"ע שם ס"ק כג, וט"ז שם.
  389. . עי' רמב"ם ת"ת פ"ז ה"א, וכס"מ שם ומשפטי שמואל סי' קיט (קמח ד) בדעתו, ועי' כס"מ וב"י שבציונים 392, 397, בגדר "תלמיד חכם" שהזכיר ר"ל דלהלן, ושמ' בגמ' שתקנת אושא ודברי ר"ל דלהלן עוסקים באותה מדרגת ת"ח, ועי' ציון 398 שי"ח ומפרשים את דברי ר"ל שם בכל ת"ח.
  390. . מאירי מו"ק טז א ד"ה ת"ח.
  391. . ע"ע נדוי. קה"ע לירושלמי מו"ק פ"ג ה"א. ועי' שו"ת הרד"ך בית יח חדר ה, שסובר שהעובר על איסור דרבנן, הרשות ביד בי"ד או לנדותו או להכותו מכת מרדות, לפי המעשה ולפי העובר עליו, ובכלל זה לשנות את דינו של ת"ח מדינם של שאר האנשים, ועי' שער אפרים סי' סד ופר"ח או"ח סי' תצו סקמ"א ושו"ת מקום שמואל סוס"י צט באורך, וע"ע מכת מרדות וע' נדוי, ושם שי"ח, וי"ס שדוקא ת"ח יכולים בי"ד לשנות את דינו. על חכם שעשה מעשה שאין חייבים עליו נידוי, אלא שהקהל קיבלו על עצמם לנדות את העושהו, עי' שו"ת מים עמוקים סי' סט.
  392. . ר' יעקב בר אביי בשם רב ששת בירושלמי מו"ק פ"ג ה"א, ושם בשם ר' חייא בריה דר' יצחק עטושיא: שמעתי שאין מנדים זקן; עי' מו"ק יז א: אמר רב הונא (וי"ג: רב אויא, עי' ציון 401) אב"ד שסרח, ועי' כס"מ ת"ת שם וב"י יו"ד שלד, שלד' הרמב"ם מופלג בחכמה שבציון 397 שוה לאב"ד, ושכ"מ קצת בגמ' שם, אבל בתוי"ט עדיות פ"ה מ"ו ד"ה חס, משמע שמפרש בגמ' שאב"ד דוקא, ובזה נחלק רב הונא על ר"ל דלהלן, וכ"מ קצת בכס"מ וב"י לעיל מיניה, בביאור הירושלמי שבסמוך, וכ"כ בבני חיי לשונות הרמב"ם שם, ובסדר משנה ובמשנה כסף לרמב"ם שם, וצ"ב, ועי' ידי אליהו תיקון ג שביאר כוונת הכס"מ בע"א; רמב"ם שם, ועי' ציון 409 ואילך; שו"ע יו"ד שלד מב. ועי' כס"מ שם, שאם נידוהו, הנידוי חל, אבל בהג' הרמ"ך לרמב"ם שם מ' שנקט שאינו חל, ועי' שו"ת הרדב"ז סי' ב אלפים רלט. ועי' רמב"ם ושו"ע שם: בפרהסיא, ועי' ציון 396 ואילך. ועי' סדר משנה ת"ת שם, בד' ר' יהודה בעדיות שם, שקודם תקנת אושא, אף על פי שבדרך כלל היו מנדים אף ת"ח שסרח, מ"מ יש שהיו נמנעים מכך משום גדלותו, ועי' תוי"ט שם. ועי' ירושלמי שם, שאמוראים אחרים חולקים וסוברים שמנדים זקן, ע"פ עדיות שם בעקביא בן מהללאל, ועי' ציון הנ"ל, ועי' כס"מ דלעיל, ומל"מ שבציון 435, ושי"ק לירושלמי שם, וסדר משנה ועבודת המלך לרמב"ם שם, ועי' הגהות הרמ"ך שם שחולק, שפעמים שמנדים זקן, כמו שנידו את ר"א, עי' ציון הנ"ל, וע"פ מו"ק שם באותו שנידה את ר"ל. אם מורידים ת"ח שסרח מגדולתו, ע"ע תלמיד חכם, ועי' לעיל ציון 130.
  393. . עי' מ"ב יד י. רב הונא במו"ק שם, באב"ד, עי' לעיל; רמב"ם שם. ועי' דברי ר' שמואל בשם ר' אבהו בירושלמי שם.
  394. . רש"י מו"ק שם ד"ה הכבד, ועי' ריטב"א שם, ובפי' ר"ש בן היתום: נהוג נזיפות בנפשך ואל תדון שום דין. ועי' חי' הר"ן שם, שעל החכם לשבת בביתו שלשים יום כזמן נדוי, (ע"ע).
  395. . רש"י קדושין כה א ד"ה זיל, (ועי' משנה כסף לרמב"ם שם, שללשון שני שברש"י מו"ק שבציון הקודם, אין מנדים אפילו ברמז); כס"מ וב"י וב"ח דלהלן. ועי' מאירי מו"ק טז א ד"ה ת"ח: שיכיר מעצמו שחבריו מרוחקים ממנו. ועי' פסקי הריא"ז מו"ק שם, שמבואר שאף בצינעה אין מנדים אותו אלא מלקים אותו, וכגירסתו בציון 406.
  396. . כס"מ ת"ת פ"ז ה"א וב"י וב"ח יו"ד שלד, ומ' קצת שכוונתם שבלשון זה אפשר לנדות אף בפרהסיא, כיון שהוא לשון צינעה, ועי' כס"מ שם בסופו, בנידוי של ריש לקיש, שנראה שבצינעה אפשר לנדות בכל לשון, אבל בעבד המלך שם פי' שאין מנדים אלא בלשון זה ובצינעה, ועי' ידי אליהו תיקון ג, ועי"ש בכס"מ ובמשפטי שמואל סי' קיט (קמט א), שבכמ"ק שמצינו שנידו חכמים (עי' ברכות יט א, בעקביא בן מהללאל ובר' אליעזר, ועי' ברכות סג סוע"א: ואם לאו יהא בנידוי, ויבמות קכא א: תא נשמתיה, ועוד), נידום בצינעה, (ועי' סדר משנה ת"ת שם, שכל הנהגת הנידוי צריכה להיות בצינעה, ומשמע בדבריו שאם א"א לנהוג את הנידוי בצינעה, יש להתירו, אא"כ הוא בתוך שלשים יום, שאז א"א להתירו, ע"ע נדוי); שו"ת מבי"ט ח"א סי' שיז, ועי"ש שאם נידוהו בפרהסיא, פשוט שהנידוי חל, ועי' ציון 392 מכס"מ. וכעי"ז במאירי מו"ק שם בקיצור, וכ"מ בחי' הר"ן שם. ועי' ירושלמי שם שמ' קצת שאף בצינעה אין מנדים, ועי' משנה כסף שם שמפרש במסקנת הירושלמי, שמעקביא בן מהללאל שנידוהו יש להוכיח שבצינעה מנדים.
  397. . כס"מ וב"י שם בד' הרמב"ם שם, ע"פ גמ' שבציון 422 (במר זוטרא, ועי' שכנה"ג יו"ד שם הגה"ט אות פו שתמה, מנין שמר זוטרא נידה בפרהסיא) ושבציון 427, ועי' ציון 433. וכ"כ בשו"ע שם. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב אלפים עח, שכ' כדי שלא יסתור לשו"ת הרמב"ם שבציון הבא, שבהלכה מדבר הרמב"ם בעבר בפרהסיא, שדוקא חכם מופלג אין מנדים אותו אלא בצינעה, ובשו"ת מדבר בשאר ת"ח, שאם עבר בצינעה מלקים אותו בצינעה ואם עבר בפרהסיא מנדים אותו אף בפרהסיא.
  398. . טור שם לגי' שלפנינו, וי"ג: ת"ח. וכ"מ בפסקי הריא"ז מו"ק שם שהעתיק בסתמא: ת"ח, וכ"מ בשו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' קיא, שדן שאין לנדות ת"ח, ומשמע שאף באינו מופלג, ועי' ציון הקודם. וכ"מ בשו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' ה, לגירסת הכת"י שבציון 7 שם. ועי' בני חיי ללשונות הרמב"ם ת"ת פ"ז.
  399. . עי' ציון 252. תורת חסד (לבעל שמן רקח) כלל כד ד"ה ואם, בכוונת הטור, (וע"פ ב"י או"ח תקכד, מרי"ו א"ו נ"ד ח"א, ועי' ציון 397 שבב"י ושו"ע יו"ד לא כ"כ. וכ"מ ברש"י קדושין שבציון 395, שאע"פ שאמרו "אב בית דין", ה"ה כל ת"ח), ועי"ש על ת"ח בזה"ז.
  400. . מו"ק יז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  401. . כ"ה לפנינו בגמ' דלהלן, ועי' כס"מ ת"ת פ"ז ה"א ותוי"ט עדיות פ"ה מ"ו: רב אויא, ועי' ציון 409.
  402. . עי' רא"ש מו"ק פ"ג סי' טז, ועי' הגהת הגרי"פ שם; חי' הר"ן שם. ועי' משנה כסף שם, שאף לכס"מ דלעיל לא די לנדותו בפירוש, אלא צריך לנדותו בפרהסיא, מפני חילול השם.
  403. . מו"ק יז א. ועי' פר"ח לרמב"ם שם (נדפס בסוף פר"ח או"ח - אהע"ז, והובא בספר הליקוטים ברמב"ם פרנקל שם), שהוא חלק מתקנת אושא שבציון 392. ועי' משנה כסף שם שנסתפק אם הוא דוקא כשחטא בפרהסיא, אבל במשפטי שמואל שבציון 429 כתב שהוא דוקא בצינעה, שבחטא בפרהסיא מנדים בפעם הראשונה.
  404. . עי' לעיל.
  405. . הושע ד ה.
  406. . מו"ק יז א לגי' שלפנינו, ועי' מנחות צט ב: אין מבזין אותו בפרהסיא, וכ"ה בר"ח ובפסקי הריא"ז מו"ק שם, ועי' ציון 412; רמב"ם שם. ועי' מהרש"א בח"א שם, שנביא היינו ת"ח. ועי' פר"ח שם שנסתפק אם ר"ל לא שמע על תקנת אושא שבציון 403, עי"ש, או שחולק וסובר שלא תיקנו כן. ועי' ר"ח מו"ק שם, שמ' שגורס שאין כאן מחלוקת.
  407. . רש"י מו"ק יז א ד"ה כסהו.
  408. . רגמ"ה מנחות שם.
  409. . רמב"ם ת"ת פ"ז ה"א; שו"ע יו"ד שלד מב, ועי' טור שם שסתם שאין מנדים תלמיד, וב"ח שם בדעתו שפסק כר"ל. ועי' כס"מ שם וב"י שם שהלכה כן מפני שר"ל הוא "מארי דגמרא" יותר מרב אויא, (ועי"ש עוד טעם, שכ"מ בירושלמי, ועי' ציון 392), ועי' ציון 401 שי"ג רב הונא, ועי' סדר משנה ת"ת שם, שרב הונא הוא "מארי דגמרא" יותר מר"ל, ועי"ש טעם אחר שהלכה כר"ל.
  410. . כס"מ וב"י שם; ש"ך יו"ד שם ס"ק סה.
  411. . רמב"ם שם; פסקי הרי"ד ופסקי הריא"ז מו"ק יז א; טוש"ע שם, ועי"ש או"ח תצו א. ועי' נזיר נט א, שר' אמי פטר חבר שנתחייב מלקות. ועי' מעשה רקח לרמב"ם שם, שמפרש שכוונת הרמב"ם לנידוי, עי' ציון 396, וכ' שכ"מ בכס"מ שם, וצ"ב, ועי' משנה כסף שם שברמב"ם שבציון 393 ואילך מ' שמנדים ולא מלקים, ועי' ציון הבא.
  412. . רמב"ם שם ושו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' קיא (הובא בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב אלפים עח); שו"ע יו"ד שם. וכ"מ בגמ' מנחות ומו"ק שם לגי' "אין מבזין", עי' ציון 406, שמשמע שכל בזיון בכלל, בין נידוי ובין מלקות, ועי' רמב"ם שם, שמ' שהביא על דין המלקות את דרשת ר"ל שבציון הנ"ל. ועי' כס"מ שם, שכ"ה בירושלמי הוריות פ"ג ה"א בנשיא, וע"ש במקור להשוות זקן לנשיא. ועי' ידי אליהו תיקון ג, שכ"כ אף בד' הטור, ועי"ש בחילוק שבין נידוי ומלקות, שאין מנדים בפירוש, עי' ציון 396, אבל מלקים בצינעה, ומשמע שמפרש בכוונת הרמב"ם והטור שבמקום שחייב נידוי מנדים בהעלם ואין מלקים, וכשחייב מלקות מלקים בצינעה, ועי' משנה כסף שם שמפרש שבפרהסיא אין מנדים ואין מלקים, ובצינעה מנדים או מלקים, אלא שלמעשה מלקים דוקא, מהטעם שבציון 417.
  413. . ב"י ופרישה וב"ח יו"ד סי' שלד בדעת טור שם.
  414. . ב"ח שם.
  415. . עי' לעיל.
  416. . רמב"ם ת"ת פ"ז ה"א, ע"פ גמ' דלהלן. ועי' כס"מ שם וב"י יו"ד סי' שלד, שהביא מקורו ממר זוטרא שבציון 422.
  417. . עי' פסחים נב א ומו"ק יז א; עי' רמב"ם ת"ת שם ושו"ע יו"ד שלד מב: חסידי החכמים. ועי' פסחים שם בלשון שני, שרב יוסף הלקה את רב נתן בר אסיא שהלך חוץ לתחום ביום טוב שני של גליות, ולא נידהו, כמנהג מערבא, וכן פסק הרמב"ם יום טוב פ"א הכ"ב, (ובלשון ראשון שם אמרו שנידהו, וע"ע יום טוב שני של גליות ציונים 57 ואילך, 140), ועי' להלן בדעת רב פפא. ועי' משפטי שמואל סי' קיט, שפעמים שמנדים מיד והכל לפי ראות הדיינים. ועי' פר"ח לרמב"ם שם, שבי"ד הגדול שבעיר אינם יכולים להישמט מלנדות מי שחייב נידוי, אפילו הוא ת"ח גדול, ודחק בכוונת הגמ' מו"ק שם, שבא"י, וכן שרב פפא דלהלן, נשתמטו מלנדות, משום שהיה שם ב"ד אחר שהיה מנדה, ועי' משנה כסף שם שנחלק עמו, שאף כשאין בי"ד אחר יכול להלקות, כרב יוסף דלעיל, וכן ברב פפא, אילו היה בי"ד אחר למה הלקה, ועי' ציון 419.
  418. . רש"י פסחים שם ד"ה מימנו, ומשמע שאף בצינעה לא היו מנדים אותו. ועי' ר"ח ורי"ף ורא"ש פסחים שם, שמפרשים שלא היו מלקים ת"ח עד שיתקבצו אצל הרב ויסכימו כולם על הכאתו, (ומשמע שדוקא בת"ח עשו כן, ואפשר שאף זה משום כבודו, שלא ילקוהו שלא בהסכמת כולם), ואילו כשהיה חייב נידוי החמור היו מנדים אותו מיד, שבמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, ועי' שו"ת שער אפרים סי' סד, שנתקשה מגמ' מו"ק שם שבציון הבא, ועי"ש מה שיישב, ושם בהגהת בן המחבר, שסובר שכל נידוי בבי"ד חשוב פרהסיא, ולכן לא נמנו לנדותו בא"י, ודוקא כשמנדים אותו בלא בי"ד חשוב צינעה.
  419. . מו"ק יז א: לא שמיתי, (ועי' ב"י יו"ד ר"ס שלד, שאע"פ שי"ס ש"שמתא" חמורה מנידוי, ע"ע נדוי, אין לומר שרב פפא נזהר דוקא שלא לשמת, שכיון שטעמו משום חשש לכבוד התורה, ודאי שאף הנידוי זלזול הוא), ומ' שם לגי' שלפנינו, שבמקום שהיה צורך בדבר היה נוהג להלקות, כמנהג ארץ ישראל דלעיל, וכן פירשו כמה אחרונים, אבל הפר"ח שבציון 417 פי' בע"א, (ועי' ר"ח שם שנראה שגורס בע"א, ולגירסתו אפשר שלא היו עונשים כלל במקום שנתחייב בנידוי, ועי' משנה כסף שם, שהוכיח מגמ' ורמב"ם שבציון הנ"ל ועוד, שר"פ הלקה מכת מרדות); רמב"ם שם ושו"ע יו"ד שלד מב: חסידי החכמים היו משתבחים.
  420. . עי' לעיל שבצינעה מנדים, ושלדעת הרמב"ם רק מופלג בחכמה אין מנדים.
  421. . פסקי הריא"ז מו"ק פ"ג ה"ב אות לד; כס"מ ת"ת פ"ז ה"א.
  422. . עי' מו"ק יז א ונדרים ז ב, ושם ושם כיצד היה מתירו.
  423. . רש"י מו"ק שם; פי' הרא"ש נדרים שם בלשון ראשון. וכעי"ז בתוס' שם בשם ר"י. ועי' תוס' מו"ק שם ונדרים שם ורא"ש שם בלשון שני, שכתבו טעמים אחרים.
  424. . ר"ח מו"ק יז א, ע"פ חגיגה טו ב; רא"ש מו"ק פ"ג סי' יא; טוש"ע יו"ד שלד מב.
  425. . ר"ח שם, ע"פ יומא פו א; רא"ש שם; טוש"ע שם.
  426. . שו"ת תשבץ ח"א סי' לג, ע"פ מו"ק שם וע"פ רש"י מגילה כה ב, וכעי"ז בשיטה לרבינו יחיאל מפאריש מו"ק שם ובשו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' ה.
  427. . עי' מו"ק שם; עי' רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ד (אות כג), שמנה בין חייבי נידוי חכם ששמועתו רעה, ועי' ציון 433; טוש"ע שם ושם מג (אות כג). וע"ע חרם ציון 98, שי"ס שנידוי שאמרו ל"ד נידוי גרידא, אלא מחרימים אותו. ועי' שו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' קיא, ע"פ גמ' שם, שנידו את אותו ששמועתו רעה מפני שהלך למקום שאין מכירים אותו, והיה עושה מה שלבו חפץ, והיו חייבים לפרסמו אצל אנשי אותו מקום, (ועי' ציונים 396, 429), ומשמע ששאר ת"ח ששמועתו רעה אין מנדים אותו, וצ"ב.
  428. . פסקי הריא"ז מו"ק פ"ג ה"ב אות כח, וכ"מ בטור שם, (ועי' משנה כסף ת"ת שם, ושם שמסתפק אם הוא כירושלמי שבציון 434). ועי' ב"ח יו"ד שם, שכ' שכן מוכח בגמ' שם. וכ"מ בשו"ת ר"א בן הרמב"ם שם, לגירסת הכת"י שבציון 7 שם.
  429. . מו"ק יז א. ועי' שו"ת אבקת רוכל סי' רב ומשפטי שמואל סי' קיט (קמח א), שמנדים אותו בכל עבירה ששם שמים מתחלל על ידיה, ועי' שו"ת ר"א בן הרמב"ם שם ושו"ת תשב"ץ ח"א סי' לג. ועי' משפטי שמואל שם, שכל שחטא בפרהסיא יש בו חילול השם ומנדים אותו, (וזה הטעם שנידו את עקביא בן מהללאל, ות"ח נוספים), ועי' שיטה לתלמיד ר"י מפאריש מו"ק שם, שאם לא ינדוהו נמצא שם שמים מתחלל, שיאמרו שהחכמים מחפים זה על זה שלא כדין, ושם טעם נוסף לנדותו, שלא ילמדו לעשות כמעשיו.
  430. . עי' ציון 653. שו"ת ר"א בן הרמב"ם שם; משפטי שמואל שם. ועי' ב"מ נט ב שנידו את ר' אליעזר, ועי' כס"מ ת"ת פ"ז ה"א בדרך ב', הובא בד"מ הארוך יו"ד שלד, שמפני המחלוקת מנדים אף זקן, ועי' מל"מ שם שמסתימת הרמב"ם מבואר לא כן, וכ' שאפשר שהוראת שעה היתה, ועי' ציון 396, דרך א' בכס"מ שם.
  431. . עי' לעיל. עי' כס"מ ת"ת סופ"ו בשם בעל הבתים, ושם שלכן הרמב"ם מנאו בין הדברים שמנדים עליהם, אף על פי שלא הזכיר כמה עבירות אחרות שנזכרו שמנדים את החכם שעשאן. וכ"מ בשו"ת ר"א בן הרמב"ם שם ובשו"ע שם.
  432. . כס"מ שם בשם בעל הבתים.
  433. . ידי אליהו תיקון ג, בד' הרמב"ם, שלכן הרמב"ם לא הזכירו בהל' ת"ת ריש פ"ז, ולא הזכיר שמנדים בפרהסיא אלא את העושה כירבעם, עי' להלן, וכ' שנידוי שהוזכר בשמועתיו רעות היה בת"ח מופלג, ונידוהו בצינעה, ובכס"מ וב"י שבציון 397, מ' שנידוהו בפרהסיא ולא היה מופלג. וכ"מ בשו"ע שם, ועי' משנה כסף לרמב"ם שם.
  434. . ר' חייא בריה דר' יצחק עטושיא בירושלמי מו"ק פ"ג ה"א, (ועי"ש: דכמה השקוה, וכס"מ שם ופ"מ וקה"ע לירושלמי שם בביאורו, שמשמע שהירושלמי דוחה וסובר שאף אם לא עשו כירבעם בן נבט יש לנדותו, ועי' אבקת רוכל שבציון 789); רמב"ם ת"ת שם, (ועי' כס"מ שם בטעם שהרמב"ם אינו סובר כמסקנת הירושלמי, ועי' אבקת רוכל הנ"ל); שו"ע שם מב. ועי' מאירי מו"ק טז א: הגיע סרחונו להחטיא אחרים, ונראה שמפרש כך מעשה ירבעם, ועי' שו"ת אבקת רוכל שם, שכל ששם שמים מתחלל על ידו חשוב כמעשה ירבעם, אבל בשו"ת שער אפרים סי' סד ל"מ כן, שכתב שהעושה כמעשה ירבעם אינו נקרא צורבא מרבנן, ואפילו בכלל ישראל אינו.
  435. . משפטי שמואל סי' קיט (קמח ד), שבעבירות שבין אדם לחבירו, כיון שאינן נמחלות עד שיפייסנו, אין שייך לומר שאין מנדים, ועי' מל"מ ת"ת פ"ז ה"א, בביאור מסקנת הירושלמי מו"ק פ"ג ה"א שבציון הקודם.
  436. . מל"מ שם. וכעי"ז במשפטי שמואל שם.
  437. . עי' רמב"ם ת"ת שם, שסתם שאין מנדים חכם מופלג בפרהסיא לעולם, ומל"מ שם וכרם שלמה (אמרליו) יו"ד סי' כ (כו ב) בדעתו. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב אלפים רלט. ועי' שו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' ה: לא עדיף כבוד בשר ודם מכבוד שמים. ועי' כרם שלמה שם בד' הרמב"ם, שאפילו סתם ת"ח אין קופצים לנדותו, כדרך שהוא בשאר האיסורים, עי' ציון 416.
  438. . עי' ציון 799 ואילך.
  439. . עי' ציון 818. שו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' ה. וכעי"ז בכרם שלמה שם.
  440. . תורת חסד (מבעל שמן רקח) כלל כד.
  441. . תוס' סנהדרין יט א ד"ה ינאי ושבועות ל ב ד"ה עשה בתי' שני, ועי' תוס' זבחים טז א ד"ה מיושב בתי' ראשון; אגודה סנהדרין שם; שו"ת מהר"ם מינץ סי' פו. ועי' אבות פ"ו מ"ד: וכתרך גדול מכתרם, ויומא עב ב ורש"י ד"ה בי, ורמב"ם ת"ת פ"ג ה"א וטור יו"ד רמו: כתר תורה גדול מכתר מלכות. ועי' ברייתא הוריות יג א ותוספתא שם פ"ב ה"ח, שהצלת חכם קודמת להצלת מלך, ועי' פהמ"ש לרמב"ם שם, שאע"פ שבמחשבה (כ"ה בתרגום קאפח, ולפנינו: ב"אמונה", ועי' חס"ד שבסמוך) החכם קודם למלך, שתועלתו לאומה מרובה יותר מתועלת המלך, (ועי' ציון 10), במעשה, כבוד המלך עדיף, ועי' חס"ד (השלם) לתוספתא שם בביאורו.
  442. . עי' להלן: בדחיית מצוה.
  443. . ע"ע מלך, ועי' להלן ציון 565. ראשונים הנ"ל.
  444. . ע"ע הנ"ל.
  445. . עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו. תוס' שבועות ל ב ד"ה עשה בתי' ראשון ותוס' זבחים טז א בתי' שני, ושם בטעם החילוק בין חכם ולבין מלך לענין ישיבה בדין, עי' לעיל, ועי' ציון 606.
  446. . דברים יז טו. פהמ"ש לרמב"ם הוריות יג א. ועי' ירושלמי הוריות פ"ג ה"ה בשם ר' יהושע בן לוי ופ"מ שם, שזקן שקנה חכמה קודם לראש שאינו חכם.
  447. . ריטב"א שבועות ל ב בשם תוס'.
  448. . ע"ע כהן, ושם שלמדים מצוה זו מהכתוב (ויקרא כא ח): וקדשתו, וי"ס שאינו אלא אסמכתא. וע"ע זמון ציון 865 ואילך, ועי' לעיל ציון 157 ואילך.
  449. . עי' מאירי הוריות יג א למשנה דלהלן, שהמשנה לא הזכירתם לפי שאין החכמה מצויה בהם, (ועי' ציון 451); שושנים לדוד למשנה שם, שודאי שאף בהם שייך הטעם דלהלן; תפארת יעקב (שעל תפארת ישראל) למשנה שם, ע"פ יומא עא ב ומהרש"א שם בשמעיה ואבטליון שהיו מזרע גרים, ושכ"מ בשו"ת הרמ"א סי' סט; חי' מהרי"ח למשנה שם, ועי"ש לענין גוי. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' קטו: ואפילו גר. ועי' חק נתן ותפארת ישראל ורש"ש הוריות שם, שמצדדים שדוקא ממזר ת"ח קודם לכה"ג, אבל נתין וגר ועבד משוחרר (שהממזר קודם להם, עי' משנה שם), אפילו הם ת"ח, אינם קודמים לכה"ג, כיון שאינם מזרע ישראל.
  450. . משנה הוריות יג א; רמב"ם ת"ת פ"ג ה"ב. ועי' ירושלמי ברכות פ"ה ה"ד: אם היה אחד מהם ת"ח, ממצעים את החבר, ופ"מ שם. ועי' רמב"ם שם ה"א וטור יו"ד רמו, (ע"פ יומא עב ב, עי' רש"י שם ופהמ"ש לרמב"ם אבות פ"ד מי"ב, וע"פ אבות פ"ו מ"ה): כתר תורה גדול מכתר כהונה, ועי' ציון 441 שי"ס שכיבוד חכם חמור יותר מכיבוד מלך, ועי' שו"ת מהר"ש הלוי או"ח סי' י, שכ"ש שהוא חמור יותר מכיבוד כהן ואפילו כהן גדול, שהרי מלך קודם לו, ע"ע כהן גדול וע' מלך. ועי' ר"א מן ההר מגילה כח א, שאפילו מי שיש לו ידיעה מועטת ואפילו רק בדבר אחד, נקרא ת"ח לענין זה, וקודם לכהן ע"ה שאין לו ידיעה כלל, (וכ"מ ברמב"ם מתנו"ע סופ"ח: כל הגדול בחכמה קודם, ועי' פהמ"ש לרמב"ם הוריות שם), ועי' ציון 483. ועי' מעין החכמה לפרשת אמור (ציון 140) בדעת החינוך מ' רסט.
  451. . ר' אבון בירושלמי סוף הוריות ופ"מ שם, ועי' באר שבע הוריות יב ב, שסתם "ישיבה" היא בתלמוד תורה, וכמ"ש בב"ב קכ א: בישיבה הלך אחר חכמה, והיינו לשבת בראש ולדבר תחילה, עי' ציון 501, (ועי' שו"ת עמק הלכה או"ח סי' מד, שמצדד לפרש ש"ישיבה" היינו דין, ולכן לא נזכר במשנה הוריות שם אלא ממזר ולא גר, שהגר פסול לדון את ישראל, ע"ע גר ציון 248 ואילך, ועי"ש ציון 259 ואילך, שהוא כשר לדון בלא כפייה, וי"ח). ועי' ירושלמי שם לעיל, בהקבלת פני הנשיא, (ובסמ"ג עשין קסב: על שיקדים ללכת לפניו), ועי' ציון 516.
  452. . פהמ"ש לרמב"ם גיטין נט א; עי' רש"י סוטה ד ב: לפתוח ראשון ולברך ראשון, (עי' גיטין נט ב בכהן, ע"ע, ועי' לעיל ציון 157 ואילך); נ"י מגילה כד א (מהד' בלוי עמ' פג): של קדושה או של כבוד; עי' ב"י יו"ד רנא ודרישה שם אות ד, בשם הריטב"א ב"ב ח א, (ואינו בריטב"א שלפנינו, עי' בהערת המהדיר שם), אבל אפשר שאין הכוונה לענין כבוד; באר שבע הוריות יג א ד"ה ממזר, ע"פ ירושלמי שם. ועי' ר"א מן ההר מגילה כח א. ועי' טו"א מגילה שם ד"ה והאמר, שכ"מ בהוריות שם, ושהוא מהדרשה שבסמוך שהוקש החכם לכהן. על דינים נוספים שיש להקדים בהם את החכם, עי' בסמוך, ולעיל: פרטי הכיבוד.
  453. . משלי ג טו, (לפי הקרי, והכתיב: מפניים, ועי' חס"ד לתוספתא הוריות פ"ב בלשון ראשון, שהדרשה דלהלן היא משום שינוי הכתיב והקרי, ועי"ש בלשון שני).
  454. . הוריות שם; רמב"ם שם. ועי' שו"ת משיב דבר ח"ב סי' מז ומרומי שדה הוריות שם, שזה שהצלת ת"ח קודמת להצלת אחרים, הרי זה לפי שהרבים צריכים לו, וא"צ לדרשה זו, (ע"פ ירושלמי דלעיל, שמשום דרשה זו דחו את מה שסברו לומר תחילה, שהקדמתו אינה אלא לענין הצלה), ואין הדרשה אלא לענייני כבוד, ועי' תורת רפאל ח"א סי' יא באורך, לשיטתו בציון 458 (בד' הגאונים), שסובר שבכל ענייני הכבוד כהן קודם לת"ח, (אלא אם כן החכם אינו יכול למחול על כבודו, כגון בענין שהקדמת ע"ה בזיון היא לו, עי' ציון 729), ואין למדים מהכתוב אלא להקדימו לפדות ולהחיות, ועי"ש בדעת הירושלמי.
  455. . עי' ציון 160.
  456. . עי' ציון 546 ואילך. טו"א שם, (ועי' תורת רפאל ח"א סי' יא ד"ה והנה לכאורה, ושם ד"ה אבל נ"ל ואילך). ועי' תר"י ברכות מז א (לה א), שאע"פ שגם לכהן גדול יש מעלה, אם לא יקדימו את החכם יש לחוש שישנאו בני אדם את התורה, (עי' ציון 463 ואילך), ומשמע קצת שהוא נותן טעם לעיקר הדבר שהת"ח קודם, ולא לכך שאין ראוי לו למחול, או לעונש האמור בו, ולא הזכיר את הדרשה דלעיל שמעלת התורה גדולה יותר, וצ"ב, ועי' שו"ת בנימין זאב סי' רנג, שהחכם קודם כיון שהכהן יכול למחול על קדושתו, לסוברים כן, (ע"ע כהן, מחלוקת ראשונים), ואולי ר"ל שכנגד החכם לעולם חשוב הכהן כמי שמחל על קדושתו, ועי' ציון 458.
  457. . עי' מגילה שם, דלהלן ציון 462, ותוס' שם, שהדברים אמורים לענין קריאת התורה, (ועי' להלן שהרבה מפרשים לענין בהמ"ז); פהמ"ש לרמב"ם גיטין נט א; שו"ת הרשב"א ח"א סי' קטו וסי' קיט; ריטב"א גיטין נט ב; שו"ת הריב"ש סי' רד.
  458. . ציון 18 ואילך. ועי' תורת רפאל ח"א סי' יא ד"ה אבל נ"ל, שאחרי התק"ח להקדים את הכהן בקריאת התורה, (לדעת הגאונים שבכלל התקנה הוא להקדים אף כהן ע"ה לישראל ת"ח), דין תורה הוא, שאע"פ שמעיקר הדין העשה של כבוד התורה דוחה את העשה של "וקדשתו", (ובברהמ"ז הת"ח קודם לכהן), הרי זה דוקא מפני שת"ח אינו יכול למחול על בזיונו, עי' ציון 729 ואילך, ובזיון הוא לו שיקרא ע"ה לפניו, ועי' ציון 467, אבל לאחר שתיקנו חכמים שכהן קודם מפני דרכי שלום, שוב אין זה בזיון, שאינו קודם לו משום כבודו אלא משום התקנה, וממילא כבוד התורה אינו דוחה את המצוה להקדים כהן, שתלמיד חכם יכול למחול על כבודו, עי' ציון 721 ואילך, וכהן אינו יכול למחול על המצוה לקדשו, לסוברים כן, (ע"ע כהן, מחלוקת ראשונים), ועי' ציון 590, (ועי' תוס' הרא"ש מגילה שם בתירוץ אחרון: קרא ד"משנאי אהבו מות" לא שייך היכא דאיכא דרכי שלום).
  459. . עי' מגילה כח א דלהלן ורש"י שם ד"ה ולא ותוס' שם בדעתו, וריטב"א ומרדכי שם סי' תתכח, שמדובר בבהמ"ז, וכן הביאוה הרי"ף והרא"ש ברכות מז א לענין בהמ"ז, (ועי' ריבב"ן שם שמפרש לענין קריאת התורה, וכתב שה"ה בברכת המזון), ועי' ב"ח או"ח קלה ופרישה שם אות ה, שכן יש לפרש שמדובר בבהמ"ז לסוברים שבקריאת התורה יש להקדים אף כהן ע"ה מפני דרכי שלום, עי' ציון הקודם; שו"ת בנימין זאב סי' רמג וסי' רנא, בד' רמב"ם שבציון 199, שסתם שחכם קודם, (וכ"מ בפהמ"ש לרמב"ם גיטין שם, ועי' בסמוך); טוש"ע או"ח רא ב, ועי' ב"ח שם. ועי' שו"ת מהר"ש הלוי או"ח סי' י, שמצדד בדעת הרמב"ם שבברכת המזון כהן ע"ה קודם, שבברכות שייך הכהן יותר, ודוקא בתורה שהת"ח שייך בה יותר מהכהן, ראוי להקדימו, (וצ"ב שהביא תחילה מפהמ"ש לרמב"ם הנ"ל, ואולי דחק בלשונו [[אנציקלופדיה תלמודית:כדבריו).
  460. . עי' ריבב"ן ברכות מז א; רמ"א בשו"ע או"ח קסז יד.
  461. . משלי ח לו.
  462. . מגילה כח א.
  463. . רש"י מגילה כח א ד"ה משניאי. ועי' לבוש או"ח סי' רא ס"ב, שמפרש שהוא משניא את הקדוש ברוך הוא, כאילו ציוה לכבד כהן ע"ה, והוא לא ציוה לכבד אלא כהן ת"ח, ועי' עטרת זקנים שם, שמפרש שהת"ח מבזה את הברכה. ועי' ציון 769 ואילך מכמה ראשונים, שהאיסור דוקא אם מקדימו משום מעלת הכהונה דרך חוק ומשפט, ומשמע שבע"ה ישראל לא אמרו שחייב מיתה, ולכאורה לדעת רש"י אין חילוק בדבר, שאף כשמקדים ישראל שלא דרך חוק ומשפט, הוא נראה שפל לפניו.
  464. . תר"י ברכות מז א (לה א).
  465. . ריבב"ן ברכות מז א.
  466. . עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו, ושם שי"ח.
  467. . טו"א מגילה כח א ד"ה א"ת. ועי"ש שמדמה לבזיון, שת"ח אינו יכול למחול עליו, עי' ציון 729 ואילך.
  468. . נדרים פא א. שו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' קלה; מהרש"א בח"א שם. ועי' נדרים שם, שכ"ה אף ביאור הכתוב: על מה אבדה הארץ כו' על עזבם את תורתי וגו' ולא הלכו בה, (ירמיהו ט יא - יב), שלא בירכו בתורה תחילה, ועי' מהרש"א שם, ועי' ספר העתים סי' קעז.
  469. . ציון 768 ואילך.
  470. . ע"ע, ושם מי הוא הנוטל.
  471. . שו"ת ר"י לבית לוי סי' לט וסי' מ (ונד' בשו"ת מהר"ש הלוי או"ח סי' י), וסי' מא מר"ש הלוי (שו"ת מהר"ש הלוי או"ח סי' ט) ובסופו הסכמה ממהרח"ש; שו"ת דרכי נעם או"ח סי' יב; פר"ח או"ח סי' קכח ס"ו.
  472. . עי' לעיל. שו"ת ר"י לבית לוי שם ושם, (וצ"ב אם ר"ל שלראשונים שבציון 483 לא יטול ידי כל כהן קטן הימנו, אפילו אינו ע"ה).
  473. . עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו. שו"ת מהר"ש הלוי סי' ט, ושם סוס"י י, נוסף על תשובת ר"י לבית לוי סי' מ המובאת שם, שהוא היה מוחל על כבודו ונוטל ידי כל כהן.
  474. . שו"ת ר"י לבית לוי סי' מא, מובא במג"א או"ח שם ס"ק ז.
  475. . עי' ציון 462 ואילך. פר"ח או"ח שם ס"ו.
  476. . פר"ח שם.
  477. . ע"ע נשיאת כפים, ושם בטעם הדבר.
  478. . תשו' ר"ל סרוואל בשו"ת ר"י לבית לוי סי' מ. ועי' א"ר שם ס"ק י, (הובא במ"ב שם ס"ק כב), שכן יש להחמיר, לפי שאף לדעה ראשונה הוא רשאי להחמיר על עצמו, (ועי' לעיל מפר"ח, ועי' ציץ אליעזר חט"ו סי' כב, שמאריך להוכיח שהרבה פוסקים חששו לדבריו בזה), וכ"ש אם מלבד ע"ה יש שם אף כהן ת"ח, עי' לעיל, ועי' מגן גבורים שם אלף המגן אות י, שבזה"ז יש להחמיר מטעם נוסף, (אפי' אם עיקר הדין כפר"ח דלעיל), שאין בזה"ז ת"ח, עי' ציון 110 ואילך, (והוסיף שאף אין דין ע"ה גמור, ע"ע עם הארץ, ועי' אשל אברהם בוטשאטש או"ח שם), ועי' ציון 699 ובמקורות הנזכרים שם.
  479. . עי' שו"ת מהר"ש הלוי סי' ט בתחלת התשובה, בטעם הצד לחייבו ליטול, (ועי' לעיל שמסקנתו שפטור), ועי"ש שמדמה לכתוב: ודוד מכרכר בכל עז לפני ה' וגו', ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, (שמואל ב ו יד - כב), ונראה שר"ל שכיון שאינו מכבד את הע"ה, ממילא אין ביציקת המים כשלעצמה בזיון ללוי, שעצם עשיית המצוה חשובה כבוד ולא בזיון, ע"ע כבוד הבריות.
  480. . עי' פסקי (תוס') הרי"ד גיטין נט ב, (ועי' בהוצאת מכון התלמוד גי' כתה"י, ועי' הגהת בעל חשק שלמה בדפוס וילנא שם), בלשון ראשון; עי' מאירי שם א למשנה שם בשם י"א, וכ"מ במאירי עצמו שם תחילה ד"ה אמר המאירי, (אבל בהמשך דבריו משמע שמצדד כחולקים שבציון 483), וכ"מ קצת במאירי הוריות יג א בסוף ביאור המשנה שם, וכ"מ בקרית ספר למאירי מאמר ה ח"א, ועי' להלן; שו"ת הריב"ש סי' רד, (ועי"ש שהביא בהמשך הדברים כתוס' שבציון 483, ומשמע שאין כאן מחלוקת, וצ"ב), ועי"ש סי' רעא (ד"ה שנית), שאע"פ שלמדו בירושלמי מהמשנה הוריות שם שבציון 450, שנוטלים כבוד מע"ה שהחזיק בו כדי לתתו לתלמיד חכם, ע"ע חזקת שררה ציון 31 ואילך, מ"מ אין מסלקים ת"ח כדי לתת את הכבוד לגדול ממנו בחכמה, ע"ע הנ"ל ציון 35, ועי' חקרי לב יו"ד הל' כבוד רבו סי' ק בדעתו; עי' דרישה או"ח סי' קלה, ע"פ גמ' גיטין שם, שלא הוזקקו לטעם של דרכי שלום אלא לענין שאין הכהן רשאי לתת רשות לישראל גדול ממנו לקרות לפניו, ולא לעצם הקדמתו, ועי' ציון 483; עי' שו"ת כנסת יחזקאל סי' ז, אפילו בחכם מופלג, ועי"ש שבישיבה של תורה חכם מופלג קודם, עי' ציון 498 ואילך; מרומי שדה למשנה הוריות שם, לפי שהכהונה אינה גרועה ממופלג בזקנה, עי' ציון 500 ואילך, ועי"ש שלפי"ז אם הוא מופלג בחכמה הוא קודם לכהן, ופשוט שכונתו ככנסת יחזקאל לענין ישיבה, ועי"ש בביאור לשון המשנה שם: אימתי בזמן שכולם שוים, ועי' עמודי הארזים שבסמוך. וכ"מ קצת בראבי"ה סי' תקעז, שכתב שבבהמ"ז בעשרה הגדול שבמסובים צריך ליטול רשות [מהכהן] כדי לברך, וכ"מ בחי' הרמ"ה (וכעי"ז בריטב"א) גיטין שם, שכהן ת"ח עולה לתורה לפני ישראל חכם ממנו, ומשמע שהוא מעיקר הדין, וכ"מ באו"ז שבציון הבא, וכ"מ ברא"ש ובקיצור פסקי הרא"ש גיטין שם אות כ, שבשני וחמישי אין ישראל חכם מופלג עולה לפני כהן אא"כ נתן לו רשות, וכ"מ בתוס' הרא"ש מגילה כח א בסופו, אבל בתחילת דבריו מפורש להיפך, עי' ציון 483, וצ"ב. ועי' ציון 507, וריטב"א שהובא שם. ועי' דרך ב' בעמודי הארזים סי' לו אות טו (עמ' רלד ואילך) באורך, ע"פ סתירת דיוקי לשון המשנה הוריות שם שפתח בשוים וסיים בע"ה, שדוקא כה"ג חכם קודם לחכם ממנו, (ומצדד שקודם אף למופלג בחכמה, ואף בישיבה, עי' לעיל), שכבודו הוא כבוד הציבור הקודם לכבוד ת"ח, (וע"ע כבוד הצבור ציונים 114, 126 ואילך), אבל בשאר הכהנים, החכם ממנו קודם לו, כד' שבציון 483, וכ"כ באג"מ או"ח ח"ב סוס"י לד מטעם אחר, עי"ש באורך, (ועי' עמודי הארזים שם בלשון ראשון, שמחלק בין שאר מיני כבוד ושררה לבין לפדותו ולהחיותו, שבזה החכם יותר קודם). ועי' גיטין שם ומגילה כב א, שרב ורב הונא קראו בתורה לפני כהנים, (ולכאורה מדובר אף בכהנים ת"ח), ועי' מאירי גיטין שם, שהוא מפני מעלתם שאין בכל העולם כהן כמותם, ומבואר שמעלת חכמה כזו עולה על מעלת כהן, (ועי' שו"ת מהרי"ק שורש ט, ודרישה או"ח סי' קלה בדעתו, וב"י שם בד' הרא"ש), ועי' פסקי הרי"ד שם, שנראה שהכהנים נתנו להם רשות לכך, ועי' ציון 483.
  481. . עי' ציון 157. עי' פסקי (תוס') הרי"ד שם; עי' קרית ספר למאירי שם, ועי' מאירי גיטין שם, ועי' ציון 483. וכ"מ באו"ז ח"ב הל' שבת סי' מב אות יב, שזה שכהן (ת"ח, עי"ש בהמשך דבריו שדן בכהן ע"ה) קודם בקריאת התורה לת"ח ישראל גדול ממנו, הוא מעיקר הדין, ולא משום דרכי שלום.
  482. . דרישה שם, ע"פ גיטין נט ב. ועי"ש שר' פרידא דלהלן, השתבח בזה שלא בירך אפילו כשהכהן נתן לו רשות. על פרטי הדין למי יכול הכהן ליתן רשות לקרוא לפניו, ע"ע קריאת התורה.
  483. . פהמ"ש לרמב"ם גיטין נט א וסוף הוריות, ע"פ משנה הוריות שם: בזמן שכולם שוים וכו', (עי' ציון 450), וע"פ מגילה כב א וגיטין שם ב, שרב ורב הונא קראו לפני כהנים, (ועי' ציון 480), ועי' שו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' קלה, וכ"מ ברמב"ם מתנו"ע פ"ח הי"ח, עי' חס"ד לתוספתא הוריות פ"ב וחקרי לב יו"ד הל' כבוד רבו סי' ק ושם ח"ב שיורי או"ח סי' ז בדעתו, ועי' פר"ח או"ח סי' קלה ס"ד, שנקט בפשיטות שדברי הרמב"ם אמורים דוקא בבית הכנסת, והוא מודה שבבציעת הפת כהן קודם, וצ"ב טעמו; שו"ת הרשב"א ח"א סי' קיט, וכ"מ ברשב"א מגילה כח א; ר"א מן ההר מגילה כב א וכח א, ועי"ש שהוא כ"ש מזה שמי שיש לו ידיעה בדבר אחד קודם לכהן ע"ה, עי' ציון 450; עי' תוס' מגילה כח א ד"ה כי, שאין דין "וקדשתו" כשהישראל גדול מהכהן, (ועי' ד"ח ברכות פ"ז אות מז בשמם, ועי' באר שבע דלהלן שהביא בשמם להיפך, וצ"ב), ועי' ציון 480; עי' ריטב"א ומרדכי מגילה שם; עי' מאירי מגילה כב, ושם על אופנים שונים שהכהן קודם מפני שהוא שליח של כהנים אחרים גדולים מהחכם, ועי"ש בכהן ע"ה, וצ"ב, ועי' ציון הנ"ל; עי' נ"י מגילה כד א (בלוי עמ' פג); ספר הבתים שערי קריאת התורה ש"ג אות ב; עי' רמ"א שבציון 487; באר שבע הוריות יב ב ד"ה לפתוח ויג א ד"ה וכהן, הובא להלכה בש"ך יו"ד סי' רמו ס"ק יד וסי' רנא ס"ק טו; חקרי לב שם ושם, שכ"מ בטוש"ע יו"ד שם ט וברע"ב גיטין פ"ה מ"ח; עמודי הארזים סי' לו אות טו ד"ה ויותר בדעת סמ"ג עשין קעא בשם הרי"ף. ועי' פסקי (תוס') הרי"ד גיטין נט ב בלשון שני ופסקי הריא"ז מגילה פ"ג ה"ב אות ה. ועי' האשכול (רצב"א) ח"ב עמ' 68, שישראל קודם ללוי הפחות ממנו, והביא ע"ז אותה שאמרו שממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה.
  484. . עי' פהמ"ש לרמב"ם גיטין שם, ותמה על שלא נהגו כן, ועי' רמב"ם תפלה פי"ב הי"ח; עי' תוס' מגילה שם, ועי' תוס' הרא"ש שם שכ"כ תחילה, אבל בסוף דבריו משמע כדעה דלעיל, עי' ציון 480; שו"ת הרשב"א ח"א סי' קיט, ועי"ש סי' קטו וסי' קפה; ר"א מן ההר מגילה שם; עי' פסקי הריא"ז שם; ס' הבתים שם; עי' מרדכי שם סי' תתכח, בברכה שבסעודה.
  485. . תוס' שם, ובתוס' הרא"ש שם בקיצור; ס' הבתים שם בשם י"א. ועי' מרדכי שם. וע"ע דרכי שלום, ושם ציון 9 על הסוברים שבזה"ז אף בשני וחמישי יש רוב עם ודינם כיו"ט, ושם ציון 12 ואילך בגדר "כפופים לו", וע"ע קריאת התורה.
  486. . עי' גיטין שם, שהקדמת הכהן היא מה"ת, ומפני דרכי שלום אין הכהן יכול לחלוק כבוד לאחר שיקרא לפניו, ועי' פהמ"ש לרמב"ם ושו"ת הרמב"ם שם, ושו"ת הרשב"א שם, (אבל לתוס' שם, למסקנת הגמ' בכלל התקנה של דרכי שלום שהכהן קודם לחכם, וכ"ה בפסקי הרי"ד גיטין שם), ועי' פר"ח או"ח סי' קלה ס"ד שמאריך לבאר את הסוגיא לדעת הרמב"ם, וע"ע קריאת התורה.
  487. . ריטב"א מגילה שם, בבהמ"ז, ע"פ גמ' שם שלהלן בציון 492, ועי' להלן שם ולעיל שי"מ בקריאת התורה. ועי' רמ"א בשו"ע או"ח קסז יד בבציעת הפת, שטוב להקדים את הכהן, אבל אין חיוב בדבר.
  488. . שו"ת הרשב"א ח"א סי' קיט, ע"פ גמ' דלהלן, ובטור או"ח רא (בבהמ"ז): צריך להקדימו, ועי' ב"ח שם, ובשו"ע שם ב: מצוה להקדימו, (ועי' ציון 491).
  489. . מרדכי מגילה סי' תתכח: מעליותא. ועי' ציון 487 מרמ"א.
  490. . עטרת זקנים או"ח סי' רא; דברי חמודות ברכות פ"ז סי' יט אות מז.
  491. . ב"ח או"ח סי' רא, ע"פ לשון הרי"ף והרא"ש ברכות מז א וטור שם (ומאירי ברכות מז א). ולכאורה הוא דוקא בברכת המזון, שהרי מצינו אמוראים שלא הקפידו בדבר, עי' להלן. ועי' עולת תמיד סי' קסז ס"ק יט.
  492. . מגילה כח א. ועי' ציון 457 ואילך, אם הדברים אמורים לענין בהמ"ז או לענין קריאת התורה, ועי' מג"א סי' קסז ס"ק לא ומ"ב שם ס"ק עא, לענין ברכת הפת. ועי' ירושלמי ברכות פ"ה ה"ד בשם ריב"ל. ועי' גיטין נט ב ומגילה כב א, שרב הונא ורב קראו בתורה תחילה, ולא הקדימו את הכהנים שהיו שם.
  493. . ב"ב קיט ב, בביאור מחלוקתם בסדר עמידת בנות צלפחד לפני משה והזקנים. ועי' תוס' סוטה מ ב ד"ה שמעת (הב'), שמחלוקתם היא בין אם הרב חולק כבוד לתלמיד ובין אם אינו חולק לו, ועי' להלן.
  494. . ב"ב שם; רמב"ם ת"ת פ"ה ה"ח; טוש"ע יו"ד רמב כא. ועי' רמ"א שם שאף תלמידו ובנו של החכם אין להם לכבדו במקום רבו, וע"ע כבוד אב ואם וע' כבוד רבו; מורא רבו.
  495. . רשב"ם ב"ב שם ד"ה הא.
  496. . עי' רשב"ם שם ד"ה אבא, בדעת אבא חנן שם, ועי' הג"א קדושין פ"א סי' נה. ועי' רש"י על הרי"ף מגילה כד א (טו א) והגהות הב"ח שם אות ג וחי' אנשי שם שם בביאורו, שזלזול הוא לרב שעושים את תלמידו מפטיר שאינו עולה לשבעת הקרואים, ע"ע הפטרה ציונים 58 ואילך, 62, ומשום כך תיקנו לו לכבדו שאם היה תלמידו (הקטן) מפטיר, הוא יפרוס על שמע, ע"ע הנ"ל ציונים 56, 66.
  497. . הגמי"י ת"ת פ"ה אות כ בשם רבינו שמחה; ד"מ יו"ד רמב ס"ק יב בשם המרדכי.
  498. . רשב"ם ב"ב קכ א ד"ה בישיבה; ר"ן קדושין פ"א (יד א); טוש"ע יו"ד רמד יח. ועי' שו"ת כנסת יחזקאל סי' ז, שבישיבה של תורה יש להקדים את החכם המופלג לכהן ואפילו הכהן חכם קצת, שלא כמו בשאר העניינים, עי' ציון 480. ועי' ציון 639.
  499. . מאירי ב"ב קכ: במילי דשמיא; שו"ת בנימין זאב סי' רמג.
  500. . ר' אמי בב"ב קכ א; טוש"ע שם. ועי' גמ' שם שהביאו סיוע לדבר מבנות צלפחד, שהכתוב מנאן לפי סדר חכמתן, ועי' חקרי לב יו"ד ח"ב שיורי או"ח סי' ז, שבנות צלפחד לא היו מופלגות בזקנה או בחכמה, עי' להלן, ואף לא היתה שם ישיבה, אלא באו לשאול דין, עי' רשב"ם שם, אלא שמזה ששינה הכתוב בסדרן אנו למדים שיש צד להקדים הגדולה ויש צד להקדים חכמה, ומסר הכתוב דבר זה לחכמים להכריע בו, ועי' ציון 504, ועי' ברייתא שם ורשב"ם ד"ה שקולות, שבנות צלפחד היו שקולות זו לזו, ואין סיוע מהכתוב. הרמב"ם לא הביא את דברי רב אמי, ועי' פי' ר"ד עראמה ת"ת פ"ו ה"ט שהרמב"ם הביא דין זה בהל' סנהדרין פ"א, ועי"ש ה"ז בישיבת שורות חכמים לפני סנהדרי קטנה, שהיא לפי מעלתם בחכמה, ואו"ש שם, וכ"ה ברמב"ם שם ה"ג, לגי' כת"י וכמה דפוסים, (עי' שינו"ס שברמב"ם פרנקל), בישיבת סנהדרי הגדולה, (ועי' יד רמה קדושין לג ב), אבל גי' הכס"מ והדפוסים שלפנינו שם ה"ג: כפי שניהם וכפי מעלתם, וכ"ה בחינוך מ' תצא, ועי' כס"מ שם בביאורו, שמקדימים את הזקן, ורק כששניהם שוים בשנים מקדימים את החכם, ועי' ציונים 504, 515, ועי' חקרי לב שם ד"ה ויש, שמצדד, ע"פ רמב"ם ת"ת שם, שלהלכה לעולם הזקן קודם, ועי"ש בטעם שהרמב"ם לא פסק כר' אמי, ועי' אומר השכחה ב"ב שם, אבל בחקרי לב שם להלן (ד"ה עוד) נקט בפשיטות שהרמב"ם סובר כר' אמי, והביא כמה ראיות לדבר, ומצדד לפרש דברי הרמב"ם סנהדרין שם (כגי' הכס"מ), שרק בשוים בחכמה הולכים אחר השנים, (וכעין זה בסדר משנה לרמב"ם שם), ועי' עמודי הארזים סי' לו אות טו סוף ד"ה והנראה, ועי' ציון 165. ועי' ציון 296.
  501. . רשב"ם שם ד"ה והוא דמפליג בזקנה; טוש"ע שם. ועי' ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ה וסנהדרין פ"א ה"ב: לבית הועד הולכין אחר הרגיל, והוא שיהא כל אחד ואחד מדבר במקומו, ופ"מ שם ושם.
  502. . רב אשי שם; טוש"ע שם. ועי' פסקי הריא"ז קדושין פ"א ה"ח אות לו: מופלג ממנו כו', משמע שא"צ אלא שיהיה מופלג בחכמה יותר מהזקן שעמו, (וכן לענין מופלג בזקנה דלהלן), אבל בטוש"ע שם משמע שמדובר במופלג בחכמה בעלמא, ועי' רשב"ם ב"ב שם ד"ה בישיבה.
  503. . רשב"ם שם; טוש"ע שם. ובר"ן קדושין לב ב (יד א): במסיבה שאינה של תורה, כאירוסין ונישואין, ועי' רד"ק ש"א ט יב: כל מקום מאכל קורין אותו מסיבה. ועי' ב"ח יו"ד שם, ובהגהותיו לב"ב שם, ע"פ גמ' שם בבנות צלפחד, שפירש "של נישואים", שכשיש כמה אחים ואחיות, יש להקדים להשיא את הגדולים בשנים, אף על פי שהקטנים מהם גדולים בחכמה, והובא בש"ך שם ס"ק יג, וכן נקטו בפשיטות בצפנת פענח למהרי"ט פרשת פנחס דרוש ב, ובחקרי לב יו"ד ח"ב שיורי או"ח סי' ז, ועי' מרומי שדה ב"ב שם, שאע"פ שדוקא במופלג בזקנה אמרו שהוא קודם, עי' להלן, (ועי' חקרי לב שבציון 506, שבאחיות הולכים אחר השנים אף בלא הפלגת זקנה), גדר "מופלג בזקנה" לענין נישואין שונה מגדר "מופלג בזקנה" בשאר העניינים, ועי' אג"מ אהע"ז ח"ב סי' א, באיזה אופן מקדימים את נישואי האח הגדול.
  504. . ר' אמי בב"ב שם ורב אשי שם בביאור דבריו; טוש"ע שם. והרמב"ם השמיט, ועי' ציון 500, שי"ג ברמב"ם סנהדרין פ"א ה"ג שסדר ישיבת הסנהדרין הוא אף לפי השנים, (ומ"מ לא נזכר ברמב"ם חילוק בין זקן מופלג לשאינו כזה, עי' להלן), ולגי' הכת"י מ' שאין הולכים אחר זקנה כלל, וצ"ב. ועי' רא"ש קדושין פ"א סי' נד, שאף את הדין הזה למדים מבנות צלפחד, ועי' מרומי שדה ב"ב שם, ועי' ציון הקודם. ועי' ציון 165. ועי' יראה"ש סי' רלג בטעם החילוק בין ישיבה למסיבה: איזה מהם (חכם וזקן) קודם לא למדנו (מן הכתוב, ועי' ציון 500 מחקרי לב) כו', כל אחד לפי הקפדתו, (ונראה שר"ל שכך עיקר הקפדתו, שהרי אם אחד מהם מופלג הולכים אחריו בכל מקום, עי' להלן, ואם אין לו בזה הקפדה כלל, למה ילכו אחריו), ועי' חקרי לב יו"ד ח"ב שיורי או"ח סי' ז ד"ה והנכון, שכיון שכיבוד הזקן וכיבוד החכם שניהם מצוות עשה, עי' לעיל וע"ע קימה והידור, דן ר' אמי איזה עשה נדחה מפני חבירו, (ולכאורה אינו ענין לדחיה, אלא שכל אחד מהם כבודו דוקא בהקדמתו בדבר שהוא קודם בו לחבירו, ולא בדבר אחר).
  505. . טוש"ע שם.
  506. . רב אשי שם; טוש"ע שם.
  507. . רשב"ם שם; סמ"ג (מהד' ר"א שלזינגר ע"פ ד' רומא) עשין יג; ריטב"א ב"ב שם, ע"פ משנה הוריות יג א שבציון 450; טוש"ע שם.
  508. . ר"י מיגאש ורשב"ם ויד רמה ומאירי וריטב"א ב"ב שם; סמ"ק מ' נב; טוש"ע שם.
  509. . רשב"ם שם; טוש"ע שם.
  510. . עי' ט"ז יו"ד סי' רמד ס"ק י.
  511. . ע"ע קימה והידור, (ושם שי"ס שהחיוב לעמוד מפניו הוא מבן ששים). ולפי"ז החיוב בכבודו הוא משום חכמתו, עי' להלן, והזקנה אינה אלא טעם שמעדיפים את חכמתו על חכמת חבירו, (אבל לעיל בזקן מופלג, ודאי הכוונה שחייבים בכבודו מפני זקנותו, עי' יראה"ש וחקרי לב דלעיל).
  512. . רשב"ם שם, הובא ברא"ש קדושין פ"א סי' נד וברי"ו א"ו נ"ב ח"ה ועוד, (ועי' רשב"ם שם שמדייק מדברי רב אשי דלעיל, שאם אין בהם מופלג הולכים בכל מקום אחר אחד מהם, ונקט בפשיטות שאין לומר שבכה"ג הם כשוים, ואין לאחד מעלה על חבירו); סמ"ק מ' נב, (ועי' הגמי"י קושטא ת"ת פ"ו ה"ט שמביא מסמ"ק בשם רש"י ור"ת שאין הולכים אחר הזקנה); מאירי ב"ב שם; ר"ן קדושין לב ב (יד א) בשם רש"י; טוש"ע יו"ד רמד יח. ועי' ירושלמי שביעית פ"ט ה"א ומגילה פ"ב ה"ב, שנסתפקו התלמידים באחד גדול בחכמה ואחד בשנים מי קודם, ועי' יפה מראה וקה"ע מגילה שם וחקרי לב יו"ד ח"ב שיורי או"ח סי' ז סוד"ה עוד, ועוד, שנפשט בירושלמי שהגדול בשנים קודם, וחקרי לב שם שמדובר באינם מופלגים בחכמה או בשנים, (ועי' פי' ר"ש סיריליאו לירושלמי שביעית שם שפי' במופלגים ולמסיבה, עי' לעיל), אבל לפי' פ"מ שם ושם אין מבואר בירושלמי כיצד נפשט הספק. ועי' שו"ת בנימין זאב סי' רנג, שתמה שאם יושיבו את הזקן בראש בישיבה של תורה או של דין, כיון שאינו ת"ח לא יידע מה להשיב, ואדרבה בזיון הוא לו, ועי' שיירי כנה"ג יו"ד שם הגה"ט אות יז, ועי' טוש"ע שבציונים 501, 505, ומשמע מלשונם שהקדמת הזקן אינה לדיבור.
  513. . ביאור מהרש"ל לטור יו"ד סוס"י רמד, הובא בדו"פ וט"ז שם וש"ך שם ס"ק יד. וכ"מ מלשון הרשב"ם דלהלן. ועי' שכנה"ג שם. וע"ש במהרש"ל: וכ"ש הוא, ור"ל שאל"כ א"צ לכבדו, עי' ציון 511.
  514. . רשב"ם שם; מאירי שם.
  515. . פני מבין סנהדרין לז א ד"ה לכן, ומפרש כן את הרמב"ם ואת הכס"מ שבציון 500.
  516. . סמ"ג עשין יג וש"ג קדושין לב ב (יד א) אות ג, בשם הרשב"ם, ועי' שו"ת בנימין זאב סי' רנג באורך, ועי' חקרי לב יו"ד ח"ב שיורי או"ח סי' ז שתמה, שברשב"ם ובהרבה ראשונים שהביאוהו מפורש להיפך, עי' ציון 512; ריטב"א ב"ב שם. ועי' ציון הנ"ל מהגמי"י. ועי' חקרי לב שם ד"ה עוד, שמהראשונים שבציון 483, שת"ח קודם לכהן קטן ממנו בחכמה, מוכח שהוא קודם לזקן שאינו מופלג, (ונקט שכהן הוא כזקן שאינו מופלג, ושהטעם של הרשב"ם דלעיל שייך בכהן כמו בזקן), ועי' עמודי הארזים סי' לו אות טו ד"ה ויותר, שנתקשה שלפי"ז דברי טוש"ע שבציון הנ"ל ושבציון 512 סותרים. ועי' עמודי הארזים שם ד"ה ולדידי, ע"פ ירושלמי שבציון 451, בהקבלת פני נשיא, שהיא כמסיבה.
  517. . חי' הר"ן ב"ב שם בשם הרא"ה (ובשמ"ק שם: רז"ה), ור"ן קדושין שם בשם אחרים; יש"ש קדושין שם סי' עא, לפי שמעלת הזקנה ומעלת החכמה שקולות הן. ועי' עמודי הארזים שם ד"ה וראיתי ואילך, שכ"כ בד' הרמב"ם ברכות וסנהדרין, ע"פ דבריו שבציונים 165, 500.
  518. . ע"ע קימה והידור, ושם שיש סוברים שלהלכה אין מצוה לעמוד אלא מפני חכם ולא מפני זקן.
  519. . ציון 224 ואילך.
  520. . תורת האדם לרמב"ן ענין הקריעה (מהד' שעוועל עמ' נז).
  521. . תורת האדם שם; עי' טוש"ע יו"ד שמ טז לענין חליצת כתף, ועי' רמ"א שם רמ ז. ועי' קדושין לא ב בר' טרפון ותוס' שם, וע"ע כבוד אב ואם.
  522. . לח"מ ת"ת פ"ה ה"א, בד' הרמב"ם מתנו"ע פ"ח הי"ז והי"ח, ושם ע"פ משנה ב"מ לג א ורמב"ם ת"ת שם, שאם יש לו כסף לפדות את שניהם, פודה את אביו תחילה, ועי"ש בטעם החילוק, ושצ"ב מה מקור הרמב"ם, ועי"ש שמ' שבאבידה אביו קודם אף כשא"א להשיב את שתיהן, ועי' העמק שאלה שבציון הבא.
  523. . עי' לח"מ שם וראשון לציון ליו"ד סי' רמב סל"ד ד"ה והשתא בדעתו, ע"פ רמב"ם מתנו"ע שם; שו"ת משיב דבר ח"ב סי' מז, והעמק שאלה סוף שאילתא סד. ועי"ש לענין פדיון שבויים והשבת אבידה.
  524. . רדב"ז מתנו"ע שם, בפדיון שבויים, ומ' שה"ה צדקה; פרישה יו"ד סי' רנא ס"ק יא בדרך ב', ועי"ש בדרך א' שאינו קודם לחכם, ולא פירש אם החכם קודם לו; ש"ך יו"ד שם ס"ק יז, וכ"כ בסי' רמב ס"ק סא וסב בהשבת אבידה; חכ"צ סוס"י ע, ועי"ש שאף שאר הקרובים קודמים; ראשון לציון שם, בצדקה, ומ' שה"ה בפדיון שבויים.
  525. . ע"ע כבוד אב ואם, ושם על תנאי החיוב.
  526. . עי' ציון 148. ראשון לציון שם.
  527. . ועי' חקרי לב יו"ד ח"ב שיורי או"ח סי' ז סוד"ה אלא, שאף אם הבן מופלג בחכמה, האב קודם לו אף בישיבה של תורה, (עי' ציון 498 ואילך), ומסתבר שה"ה אפילו כשהאב הוא ע"ה, (עי' ציון 507 ואילך).
  528. . ועי' קדושין לג ב, בעיא שלא נפשטה בבנו שהוא רבו, ועי' רמב"ם ממרים פ"ו ה"ד ורדב"ז שם וטוש"ע יו"ד רמ ז, ועי' ר"ן קדושין שם, שכ' לענין קימת האב מפני בנו שהוא רבו, שאינה אלא מדין כבוד חכם, עי"ש באמו של ר' טרפון, ומשמע שהספק של הגמרא שם שייך בכל חכם, אפילו אינו רבו, ומ' שם שהוא אף בשאר מיני כיבוד, (ולא דווקא בעמידה מפניו), ועי' בהגהה שבשו"ת הרמ"ע מפאנו סוס"י עא, שמחלק לענין הכבוד שחייב האב לכבד את בנו החכם, בין אב ע"ה לאב ת"ח אלא שאינו חכם כבנו, (ומדמה לחילוק כעין זה לענין כהן, עי' לעיל).
  529. . ע"ע כבוד אב ואם, ושם בגדרו של אח גדול שחייבים בכבודו.
  530. . ד"מ יו"ד רמ ס"ק ז וברמ"א בשו"ע שם כב, והוכיח כן משו"ת הרא"ש כלל טו סי' ז שהובא בשו"ע שם כג. ועי' אדר"נ פכ"ז ותוי"ט אבות פ"ד מי"ב בביאורה, שאהרן היה שקול כמשה כיון שהיה אחיו הגדול ממנו בשנים, שהוא חייב בכבודו, (וע"ע הנ"ל, שי"ס שהחיוב הוא דוקא בבכור, או דוקא במתעסק במלאכת אביהם, וכן י"ס שאינו חייב בכבוד אחיו הגדול אלא בחיי אביהם), אף על פי שמשה היה רבו, ולא כבדו אהרן אלא מפני אותה שאמרו (משנה שם): כבוד חבירך כמורא רבך, ומבואר שמעלת חכם אינה עולה על מעלת אח גדול, ואפשר שאף פחותה ממנה, ודוקא מעלת רבו שקולה למעלת אח גדול, ועי' ר"ן שבציון 528, ועי' תוי"ט שם, שאח גדול אינו דומה לאב, שספק אם חייב בכבוד בנו שהוא רבו, (ויש פוסקים שפטור), עי' ציון הנ"ל, לפי שהחיוב בכבוד האח אינו כתוב בפירוש, אלא נלמד מריבוי, ע"ע הנ"ל. ומ' קצת בד"מ שם, שחולק מטעם זה על הבנימין זאב שבסמוך, וסובר שהגדול קודם לצעיר, אף לענין כבוד שאחרים מכבדים אותם, וצ"ב, ועי' חקרי לב יו"ד ח"ב שיורי או"ח סי' ז סוד"ה אלא (הב'), שאח גדול, כיון שמצוה לכבדו, דינו (לגבי אחיו הקטן) כזקן מופלג, עי' ציון 506 ואילך.
  531. . שו"ת בנימין זאב סי' רנג, שהוא כ"ש מכיבוד כהן הנדחה מפני כיבוד ת"ח, עי' לעיל. ומ' בד"מ שם שלד' זו אף פטור הצעיר מלכבד את אחיו הגדול.
  532. . עי' תוס' הרא"ש ותוס' הרי"ד ומאירי ור"ן קדושין לג ב, ע"פ גמ' קדושין שם: מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כ"ש, ועי' ראשונים הנ"ל בביאור גמ' מכות כב ב שאמרו על העומדים מפני ס"ת ואינם עומדים בפני חכמים, שהם טפשים; יראה"ש מ' רלג וסמ"ג עשה יג בשמו, ע"פ קדושין שם: כלום תורה עומדת מפני לומדיה. ועי' שו"ת הרא"ש כלל יג סי' יד, ע"פ גמ' מכות שם, שהוכיחו את הדברים, שכן חכמים דרשו וגרעו ממנין המלקות האמור בתורה: יתירה מעלת הלומד ממעלת ס"ת, וצ"ב.
  533. . מהרי"ט קדושין שם ד"ה מפני לומדיה ושו"ת שבות יעקב ח"א סי' יא, ע"פ גמ' מכות שם שבציון הקודם. ועי' רי"ף שעל עין יעקב מכות שם.
  534. . עי' ציון 34.
  535. . עי' ציון 30.
  536. . מהרי"ט שם.
  537. . ע"ע בית הכנסת: קדושתו.
  538. . שו"ת שבות יעקב ח"א סי' יא.
  539. . ועי' אורח משפט סי' טו ס"א ד"ה יש לחקור ואילך, ועי' לעיל ציון 480.
  540. . עי' מאירי שבועות ל א ד"ה העדים, בשם רבותיו, שהדברים אמורים בעיקר העדות, שת"ח מעיד אותה בישיבה, וכ"מ מלשון הגמ' דלהלן, וכ"מ מסתימת טוש"ע חו"מ כח ה, וכן נקטו בפשיטות כל האחרונים דלהלן שדנו בטעם שנדחית המצוה לעמוד בשעת העדות. ועי' מאירי שם, שלדעתו שאר העדים עומדים אף בשעה שבי"ד נושאים ונותנים, שמא יצטרכו לשוב ולהעיד את עדותם בפני בית דין, (אבל בפוסקים לא נזכר דבר זה, וע"ע עדות), ודוקא על אותה שעה אמרו שתלמיד חכם יושב, אבל את עיקר העדות, אף ת"ח מעיד בעמידה, ולא ביאר את לשון הגמ' לשיטתו, ועי' במאירי שם שמסיק כדעת רבותיו, ע"פ זבחים טז א, אלא שדן שמא אינו אלא בדיעבד, ועי"ש לא א ד"ה ממה, שנ' שמסיק שמושיבים אותו לכתחילה.
  541. . עי' שבועות ל ב: רב יימר וכו' אותבינהו לכולהו; עי' זבחים טז א - ב, ורש"י שם; טוש"ע חו"מ כח ה. והרמב"ם השמיט, ועי' ציון 590. (ועי' רמב"ם סנהדרין פכ"א ה"ה, שבזה"ז המנהג להושיב את כל העדים, וע"ע גמר דין ציון 167 ואילך וע' עדות). ועי' קונ' הראיות לריא"ז שבועות שם, שנראה שנסתפק בעדים שאחד מהם ת"ח והשני ע"ה, אם הת"ח צריך להעיד מעומד כמו הע"ה, כדין בעלי דין, שבשעת גמר דין אף ת"ח צריך לעמוד כבעל דינו ע"ה, לסוברים כן, עי' ציון 596 ואילך, אבל בפסקי הריא"ז סנהדרין פ"א ה"א אות מד כתב ע"פ דבריו בקונ' הראיות הנ"ל, שת"ח לעולם מעיד מיושב, שטעם העמידה הוא משום שיסתתמו טענותיו, עי' להלן, שם, ובעד אין לחוש שיסתתמו טענותיו.
  542. . רש"י זבחים טז א ד"ה ומשני. ועי' טור חו"מ כח: לכבוד תורתו.
  543. . ע"ע עדות, ושם אם מצוה זו מה"ת היא, ואם אפשר לדון ע"פ עדותו כשהעיד מיושב, וע"ע גמר דין ציונים 126 ואילך, 140 ואילך, וע' דיני ממונות ציון 205 ואילך, ועי' להלן ציונים 554, 567.
  544. . עי' ציון 34 ואילך. רש"י שבועות שם ד"ה והאי, ור"ן שם (יד א), ועי' חי' הר"ן סנהדרין יט א בשם ה"ר דוד.
  545. . עי' ציון 28 ואילך. ר"ח שבועות שם.
  546. . שבועות שם.
  547. . גמ' שבציון 593 בשכנגדו ע"ה, ועי' ב"ח חו"מ יז, שה"ה כששניהם ת"ח, והזכירו ע"ה לרבותא, שאע"פ שאותו אין מושיבים, (עי' גמ' הנ"ל ולהלן ציון 595, ושם שמכיון שת"ח יושב אומרים אף לע"ה שיישב ואין מקפידים אם לא ישב), מושיבים את החכם; רמב"ם ת"ת פ"ו ה"י וסנהדרין פכ"א ה"ד; טוש"ע יו"ד רמג ה וחו"מ יז ב.
  548. . עי' תוס' שבועות שם ד"ה והאמר, ורמב"ן וריטב"א ור"ן שם; מושב זקנים ויקרא יט טו; חי' הר"ן סנהדרין יט א; ב"י יו"ד סי' רמג, ועי' כס"מ ת"ת שם. ועי' חי' הר"ן שם בשם ה"ר דוד, שאע"פ שנאמר בדיינים: "לא תגורו מפני איש" (דברים א יז), ומטעם זה אין מצות מורא המלכות דוחה את העשה של עמידת בעלי הדין בשעת גמר דין, ע"ע מלך, (ונראה שר"ל שלמדים מהכתוב שכל מצוות מורא מפני איש אינן נוהגות בבית דין), מורא מת"ח אינו "מפני איש", אלא לכבוד שמים.
  549. . ר"ן שבועות שם. ועי' ציון 552.
  550. . עי' תוס' שם; רמב"ן שם ורא"ש שם פ"ד סי' ה, שהוא כ"ש מעד ת"ח שמושיבים אותו, עי' לעיל; ר"ן שם וחי' הר"ן שם, ע"פ דין עד ת"ח שמושיבים אותו, וע"פ גמ' שם: עדים כגמר דין דמו. ועי' שעמש"פ חו"מ סי' יז ס"ק א, שמצדד שבשעת גמ"ד צריך לעמוד, שאין כבוד התורה דוחה עשה אחר (כגון העשה של עמידת העדים) אלא כשא"א לקיים את שניהם, אבל כאן יכול החכם שלא לבא לבי"ד, (ע"ע גמר דין ציון 178 ואילך, ושם אם לכתחילה צריך לבא לבי"ד, ועי' הר צבי או"ח סי' קז), ועי"ש שמצדד שאף התוס' והרא"ש (ושא"ר) לא כ"כ אלא להו"א, אבל למסקנא שהדיינים יכולים לעמוד כמי שקושרים מנעליהם (עי' גמ' שבועות שם), ואז אינם צריכים להושיב את החכם, (עי' ציון 310), אף הם מודים שחשוב אפשר לקיים שניהם, ואסור להושיבו. ועי' מאירי סנהדרין יט ב ושבועות ל א ד"ה העדים שחולק, שלא נאמרו הדברים אלא בשעת משא ומתן, (ולא פירש אם כ"ה דוקא להלכה, שבשעת משא ומתן מותר להושיב את בעלי הדין, ולא אמרו אלא שכשהוא ת"ח חייבים להושיבו, או שגם לחכמים שאף בשעת משא ומתן אסור להושיב את בעלי הדין, מושיבים ת"ח משום כבוד התורה), אבל בשעת גמ"ד שחייב לעמוד, אף ת"ח כן, ומצדד שאף בשעת קבלת עדות חייבים לעמוד, עי"ש.
  551. . ע"ע גמר דין: עמידה וישיבה בגמ"ד, וע' דיני ממונות: עמידת בעלי הדין. ועי"ש ושם שאינו מעכב בדיעבד, ושי"א שאינו אלא אסמכתא.
  552. . ע"ע גמר דין ציון 130 ואילך וע' עדות, מחלוקת ראשונים, (ושם ושם סתירות בר"ן). עי' ר"ן שבציון 549.
  553. . עי' תוס' שבועות ל ב סוד"ה והאמר; חי' הר"ן סנהדרין יט א בשם רבנו דוד; עי' כס"מ ת"ת פ"ו סוה"י.
  554. . עי' חי' הר"ן סנהדרין יט א, ולכאורה סובר שכך הוא אף הטעם של מצות עמידת העדים, שהרי שתי המצוות נלמדות מכתוב אחד, ע"ע דיני ממונות: עמידת בעלי הדין, ועי' משאת משה ושו"ת חיים שאל דלהלן, שנראה שמדמים את העשה של עמידת העדים לעשה של עמידת בעלי הדין. וע"ע עדות, ושם שי"ח בטעם מצות עמידת העדים (ובעלי הדין), ועי' להלן ציון 602. ועי' ציון 587.
  555. . ע"ע בית דין ציון 707.
  556. . חי' הר"ן שם. ונראה שסובר שכך הוא אף לגבי עד ת"ח, וסובר שזה שבי"ד יכולים למחול, הוא הטעם לכך שאנו אומרים שכבוד התורה עדיף. ועי"ש, שמוכיח כן מזה שמושיבים ע"ה אם שכנגדו ת"ח, לשיטתו בציון 602, שמדובר אף בשעת גמר דין, ועי"ש שלכן אף מלך יש להושיב, ושמעון בן שטח שהעמיד את ינאי המלך בגמ' שם, טעה, שלא היה לו לביישו, ועי' ציונים 592, 599, 604, 606, ששא"ר סוברים ששמעון בן שטח נהג כדין, וכתבו ביאורים שונים בטעמו.
  557. . משאת משה חו"מ סי' סג בשם מהר"ח אלפנדרי.
  558. . שו"ת חיים שאל ח"ב סי' כד בדעת מהר"ח אלפנדרי.
  559. . חי' הר"ן סנהדרין יט א בשם ה"ר דוד, ועי' ציון 556, שהר"ן הסובר טעם אחר בישיבת ת"ח, סובר ששמעון בן שטח טעה שהעמיד את ינאי, והרבה ראשונים חולקים; שו"ת שאג"א החדשות סי' יב ד"ה ותדע. וכן נקטו בפשיטות האחרונים שבציונים 577 ואילך, שדנו בטעם שכבוד התורה אף על פי שהוא ניתן למחילה דוחה הוא את המצוה של עמידת העד, ועי' פרי יצחק ח"א סי' נב שכ"ד כל האחרונים.
  560. . טו"א מגילה כח א ד"ה והאמר, ע"פ גמ' שבועות ל ב, ועי' ציון 456, שלכן כבוד ת"ח דוחה את מצות קידוש הכהן. וכן כתבו הרבה ראשונים שכבוד התורה דוחה אף שאר עשין, שאינם משום כבוד, עי' ציונים 615, 645 ואילך, 692 ואילך, 714, ועוד, ועי' ציון 520 לענין כבוד אב ואם.
  561. . אחרונים דלהלן, וע"ע תלמיד חכם. ועי' מהרש"א שבועות ל ב לתוד"ה והאמר, שעד ת"ח יושב מפני ששני העשין הם בגופו, וטוב לו לעבור על העשה של עמידה כדי לקיים את העשה של כבוד התורה, (וסובר שאין לדחות עשה של אחר משום כבוד התורה).
  562. . משאת משה שם ד"ה ואשר, לחלק בין ת"ח, לבין מלך, הפטור ממצוות שהוא מתבזה בקיומן, (ע"ע מלך, ועי' להלן).
  563. . משאת משה שם. ועי' שו"ת חיים שאל ח"א סי' פח אות ג.
  564. . ע"ע חליצה ציון 434 ואילך. משאת משה שם.
  565. . ע"ע תלמיד חכם, ועי' לעיל ציון 24. פרי יצחק ח"א סי' נב ד"ה אלא.
  566. . משאת משה שם. וכ"מ בראשונים שבציון 591, שרק משום המצוה של הדיינים מושיבים אותו.
  567. . עי' משאת משה שם, וע"ע עדות. ועי' ברכ"י חו"מ סי' כח אות יג ושו"ת חיים שאל ח"א סי' פח אות ג, שתמה שא"כ עדיין העד מצד עצמו צריך לעמוד, ואולי לדעה זו המצוה לעמוד בשעת העדות אינה אלא על הדיינים, לדון על פי עדות בעמידה, והיא נדחית מפני כבוד התורה, אבל מלשונו שם לעיל משמע שמצות העמידה היא על העד, וכ"כ מהרש"א שבציון 561, וכן נקט בפשיטות בשו"ת חיים שאל וברכי יוסף שם, (וכ"מ בפרי יצחק דלהלן, ומשמע שסובר שהמצוה היא רק על העד), ועי"ש שלדעתו הת"ח עצמו פטור ממצות העמידה מפני שאינה לכבודו, כשם שהוא פטור מלהשיב אבידה שאינה לפי כבודו מהכתוב "והתעלמת", ע"ע השבת אבדה ציון 566 ואילך, ואמרו שמטעם זה פטור להעיד כשאינו לפי כבודו, עי' להלן ציון 643, ולא הוצרכו לפטרו משום כבוד התורה אלא במקום שמחל על כבודו ורצה לעמוד, עי' ציון 758 ואילך, שמשום העשה של כבוד התורה יכול הדיין להושיבו, (ומ' שר"ל שכשמחל פטור הדיין מלכבדו, ואעפ"כ אם מושיבו מקיים מצוה, ומצוה זו דוחה עשה, אף על פי שאינה חיובית, ועי' ציון 580, וצע"ק, שאע"פ שפטור מהמצוה להעיד כשאינה לפי כבודו, מ"מ מצות העמידה כשמעיד אינה מצוה לחבירו, ואין שייך בה פטור של "אינה לפי כבודו", וכנראה שהוא סובר שהעמידה שהיא חלק מהעדות אינה עדיפה מעצם העדות).
  568. . שו"ת פרי יצחק ח"א סי' נג, מר"נ אמסטרדם, ומדמה לאותה שאמרו (עירובין לב ב), שעדיף לחבר לעשות איסור קל כדי שלא יעבור ע"ה על איסור חמור, (ועי"ש שהיא מחלוקת תנאים).
  569. . ע"ע כבוד הבריות. פרי יצחק ח"א סי' נב ד"ה ולכן נלע"ד, ועי"ש בטעם שחשוב שוא"ת, (וצ"ב לשון הגמ' שבועות ל ב: האי עשה והאי עשה), ועי' ציונים 645, 711.
  570. . פרי יצחק ח"א סוס"י נב ד"ה ועדיין, שלכן נזכר כבוד התורה בגמ' שבציון 546, (ועי' ציון 10, ועי' שו"ת הרדב"ז שבציון 714, שמפרש את הלשון "כבוד התורה" הנזכר במק"א במובן של כבוד הבריות).
  571. . עי' ציון 34.
  572. . עי' ציון 543. דרישה חו"מ סי' טו ס"א, (וכ"כ בבית מושב שם ס"א, אבל מתחילת דבריו שם משמע שהוא מה"ת, אלא שאינו עשה מפורש, ואינו דוחה אלא עשה שאינו מפורש כמותו). ועי' ציונים 588, 620.
  573. . עי' כתובות מ א, באנוסה האסורה על האונס, שאין האיסור נדחה מפני העשה של "ולו תהיה לאשה", כיון שהיא יכולה לומר שאינה רוצה לינשא לו, וע"ע אונס (ב) ציון 125 ואילך, כמה שיטות בראשונים בביאור הדבר, שי"ס שאומרים לה למחול, וי"ס שכיון שהוא ניתן למחילה הוא עשה קל, ועי' להלן, וע"ע הנ"ל, שם, מתו"י כתובות שם, שסוברים שדוקא באונס אמרו כן, עי"ש טעמם, ועי' מצפה איתן שבועות ל ב, ועי' פסקי (תוס') הרי"ד כתובות שם, שזה שהדבר תלוי במחילתה של האנוסה, הוא לפי שהמצוה לקחתה לאשה לא באה אלא להפיס את דעתה, ואם היא אומרת שאינה רוצה אין כאן מצוה כלל, וסברא זו אינה שייכת בכבוד התורה, ששם אין הטעם כדי להפיס את דעת החכמים, עי' ציון 54 ואילך, ואף לאחר שמחל עדיין מצוה לכבדו, עי' ציון 580.
  574. . עי' אחרונים דלהלן.
  575. . עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו, מחלוקת אמוראים, והלכה שניתן למחילה, ושם ציון 722, שי"ס שיש חכמים שאינם יכולים למחול על כבודם, ועי' שו"ת אמרי דוד סוס"י קלד.
  576. . עי' אחרונים דלהלן. ועי' פרי יצחק ח"א סי' נב, לשיטתו בציון 569 ואילך, שהוא משום כבוד הבריות, הדוחה מצוה בשב ואל תעשה, (אף על פי שתמיד ניתן הוא למחילה).
  577. . אחרונים דלהלן. (וכן י"ל לסוברים שהטעם שעשה שניתן למחילה אינו דוחה עשה אחר הוא לפי שהוא עשה קל, עי' ציון 573, שחומרת העשה של כבוד התורה עדיפה היא על קולתו שהוא ניתן למחילה, ולכן הוא עדיף על עשה אחר). ועי' טו"א מגילה כח א ד"ה א"ת, ואורח משפט סי' טו ס"א ע"פ תו"י כתובות מ א ד"ה אי, שעשה הניתן למחילה אפילו הוא חמור אינו דוחה עשה אחר, ועי' קצוה"ח סי' צז ס"ק א שסובר שדוחה, ועי' פרי יצחק שם ד"ה אולם (הב') ואילך.
  578. . עי' רש"י כתובות מ א ד"ה מי, ועי' ציון 573. שער משפט סי' יז ס"ק א. ועי' ציון 227 מהפלאה.
  579. . עי' רמב"ם נערה בתולה פ"ג ה"ה, וע"ע עשה דוחה לא תעשה. שו"ת יהודה יעלה ח"א או"ח סי' ט.
  580. . עי' ציון 737 ואילך. אורח משפט סי' טו ס"א ד"ה ועוד, ע"פ שיטה מקובצת ב"מ לב א בשם הרא"ש (בשם ר"מ, וכ"ה בתוס' הרא"ש שם ד"ה סד"א, ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקכד בשם הרמ"ה), לענין כיבוד אב, שכיון שמצוה לכבדו אף לאחר שמחל, אינו חשוב ניתן למחילה, (ולכן הוצרכו ללמוד מן הכתוב שאינו דוחה מצוה אחרת, ובלשון הרדב"ז שם אפשר לומר שאף החיוב לא בטל כלל, ומחילת האב אינה מועילה אלא לפטרו מעונש, אבל בדברי יחזקאל סי' כח אות ב פירש, שאין כאן חיוב אלא קיום, ואעפ"כ דוחה). ועי' תוס' הרא"ש שם טעם נוסף לכך שלא אמרו בכיבוד אב שכיון שיכול למחול אינו דוחה עשה אחר, ועי' דברי יחזקאל שם, ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח ואבודרהם ברכות המצוות ומשפטיהם ד"ה ומנא, בשם ר"י בן פלאט, שמ' קצת שכיבוד אב וכיבוד רב אינם דוחים מצוה אחרת כיון שאפשר למחול עליהם, ועי' הגהת בן המחבר באורח משפט שם, וע"ע כבוד אב ואם.
  581. . רש"ש שבועות ל ב; מנ"ח מ' רלד: אפשר; אורח משפט סי' טו ס"א ד"ה ועוי"ל (הא'). ועי' רש"ש ומנ"ח שם שמוכיחים שיש לחלק בין דחיית עשה לבין דחיית ל"ת, (ואולי כוונתם כאורח משפט דלהלן, ועי' מנ"ח שם שכ"כ לסוברים שהטעם שעשה שניתן למחילה אינו דוחה ל"ת הוא לפי שהוא קל יותר), ועי' טו"א מגילה כח א ד"ה א"ת. ועי' הר צבי שבציון 588.
  582. . ע"ע עשה דוחה לא תעשה.
  583. . אורח משפט שם.
  584. . שם.
  585. . עי' ציון 729 ואילך.
  586. . טו"א שם; מנ"ח שם: אפשר; אורח משפט סי' טו ס"א. ועי' שו"ת חיים שאל ח"א סי' פח אות ג בשם ה"ר ברוך צאני, שת"ח שחבירו הדיין יושב והוא עומד, יחשבו הרואים שהוא אינו ת"ח, ובזיון הוא לו ובודאי שאינו מוחל, וצ"ב אם ר"ל שכ"ה אף אם יאמר בפירוש שמוחל, (ועי' שו"ת חיים שאל שם, שדוקא לעמוד בפני דיין שהוא ת"ח כמותו חשוב בזיון, אבל ודאי שחייב ת"ח לעמוד בפני אביו אפילו הוא ע"ה).
  587. . עי' ציון 554 ואילך. אורח משפט סי' טו ס"א, הגהת בן המחבר ד"ה ולפ"ז. ועי' ציון 560 ובציונים הנזכרים שם, מהרבה ראשונים ואחרונים, שכבוד התורה דוחה אף עשה שא"א למחול עליו.
  588. . עי' ציון 543. עי' מנחת אהרון סנהדרין יט א לתוד"ה ינאי, ועי' הר צבי או"ח סוס"י קז. ועי' חי' הרי"מ חו"מ סי' כח אות יג, בדעת הסוברים שהמצוה מה"ת לעדים לעמוד היא דוקא בבי"ד סמוכים, ע"ע עדות, שמצוה זו אינה נדחית מפני כבוד התורה, ובגמ' שבציון 546 מדובר בבבל, שלא היו סמוכים.
  589. . עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו, מחלוקת אמוראים בדבר.
  590. . ס' הזכרון וזאת ליהודה, עמ' רלט ואילך, שיעור ר' רפאל שפירא, שלכן השמיט הרמב"ם את הדין הזה שת"ח מעיד מיושב, שלהלכה הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול, עי' להלן, שם, ועי' תורת רפאל ח"א סי' יא ד"ה ונראה, ועי' ציון 458.
  591. . עי' רבנו יונה סנהדרין יט א: אפשר לומר, וחי' הר"ן שם בשם איכא מ"ד, ורשב"א שבועות ל ב: אי נמי, במלך, ועי' ראשונים הנ"ל שמדמים מלך לת"ח; מאירי סנהדרין שם ד"ה זה שביארנו.
  592. . מאירי שם, וכ"מ בשא"ר שבציון הקודם, ע"פ גמ' שם ששמעון בן שטח העמיד את ינאי המלך. וצ"ב אם כ"ה אף בעד תלמיד חכם. ועי' שו"ת בן יהודה סי' קיב ד"ה והשתא.
  593. . רבה בר רב הונא בשבועות ל ב; רמב"ם סנהדרין פכ"א ה"ד; טוש"ע חו"מ יז ב.
  594. . ע"ע דיני ממונות: השוואת בעלי הדין, ושם ציון 184, שכשאינו ת"ח אסור מה"ת להושיב את אחד מבעלי הדין.
  595. . רבה בר רב הונא שם, ועי' פסקי הרי"ד שם ופסקי הריא"ז סנהדרין פ"א ה"א אות מא, שמושיבים את שניהם, ואם לא רצו לשבת מפצירים בחכם שישב אבל אין מפצירים בע"ה, וכ"ה בכמה כת"י שתצלומם במכון התלמוד הישראלי, ועי' הגהת מסורת הש"ס שם, וע"ע הנ"ל ציון 192 ואילך, ושם על ע"ה שישב ובא שליח הבי"ד והעמידו; רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' מושב זקנים עה"ת ויקרא יט טו, שמושיבים ת"ח אף על פי שחבירו עומד, כיון שכבוד התורה עדיף, ונראה שר"ל באופן זה, שאמרו לע"ה לישב ולא ישב, ומשמע שדוקא מפני כבוד התורה אין מקפידים על ע"ה שיישב, (ובשני בע"ד שאמרו להם לישב ואחד אינו יושב, מקפידים שיישב, ולא די בכך שיכול לשבת אם ירצה), וצ"ב שלכאורה אפשר לקיים שניהם ולהושיב אף את חבירו.
  596. . קונ' הראיות לריא"ז שבועות ל ב, ע"פ גמ' שם, (ועי' פסקי הריא"ז סנהדרין פ"א ה"א אות מב), וכ"מ בתוס' שבועות שם ד"ה והאמר בלשון ראשון, שאין צריך להושיב ת"ח בשעת גמר דין, (ועי"ש שר"נ חשש לסתימת הטענות אם יושיבנה, ולפי"ז לכאורה אף אסור להושיבו, אבל אולי רק ר"נ חשש לכך), ועי' גמ' שבועות שם ופסקי הרי"ד שם ופסקי הריא"ז שם וסנהדרין שם, שמפני כבוד התורה הדיין אינו יושב לגמרי אלא כמי שקושר את מנעליו.
  597. . קונ' הראיות לריא"ז שם.
  598. . ע"ע דיני ממונות: עמידת בעלי הדין, מחלוקת תנאים, והלכה שאם רצו בי"ד להושיבם בשעת מו"מ, מושיבים.
  599. . קונ' הראיות לריא"ז שבועות ל ב, ושלכן העמיד שמעון בן שטח, (שסבר כדעה זו), את ינאי המלך (סנהדרין יט א, ועי' קונ' הראיות שם).
  600. . עי' תוס' שבועות ל ב ד"ה והאמר בלשון שני ורא"ש שם פ"ד סי' ה ור"ן שם (יד א ובחדושיו). אפשר שלדעת התוס' שם (בלשון שני) אין חשש לסתימת הטענות בשעת גמר דין, ולפיכך אין מושיבים אלא את החכם, (ואף לדעתם, בשעת מו"מ אין להושיב את החכם, אף לסוברים שמצות בעלי הדין לעמוד אף בשעת מו"מ).
  601. . עי' רמב"ן שבועות ל ב וחי' הר"ן סנהדרין יט א.
  602. . חי' הר"ן סנהדרין יט א. ועי' תוה"א לרמב"ן ענין הקריעה (מהד' שעוועל עמ' נז), לענין חליצה על מת, שר' יעקב ביטל מצות כיבוד אב ולא חלץ על אביו, מפני כבוד תורתם של חבריו שרצו לחלוץ עמו, וצ"ב אם כמו כן יש לע"ה לישב אף על פי שמבטל את מצות העמידה, כדי שהחכם לא יצטרך לעמוד.
  603. . עי' תוס' שבועות ל ב ד"ה עשה, שנתקשו בטעם ששמעון בן שטח העמיד את ינאי המלך, אף על פי שכתבו שם א ד"ה שאם, שאותה גמ' אינה כסוברים שדוקא בשעת גמר דין מצוה לעמוד.
  604. . פסקי הרי"ד שבועות ל ב, שלכן העמיד שמעון בן שטח את ינאי המלך שדנו את עבדו על שהרג את הנפש, עי' סנהדרין יט א, ונראה שר"ל שדוקא בדין זה אין לכבדו, אבל אם היה בעל דין או שבא להעיד בדין אחר, אף על פי שפשע בענין אחר, מושיבים אותו, שהרי מכבדים אף ת"ח שסרח, כל שאין בדבר חילול השם, עי' ציון 392 ואילך. ועי' ציון 672.
  605. . עי' ראשונים שבציונים 592, 599, 606, 609, שדנו בטעם ששמעון בן שטח העמיד את ינאי, ולא הזכירו את הטעם דלעיל.
  606. . תוס' שבועות ל ב ד"ה עשה בתירוץ ראשון, כמו מלך, שכבודו חמור מכבוד חכם, לסוברים כן, עי' ציון 444, ואמרו בינאי המלך שהיה צריך לעמוד כשהעידו בו, עי' סנהדרין יט א, (וע"ע כבוד מלכים ציון 27 וע' מלך, שי"ס שהמלך יושב כשמעידים בו, וינאי היה רשע ולפיכך לא נהגו בו כבוד, ועי' לעיל ציון 556 מר"ן ושא"ר שלא כ"כ), וכעי"ז בתוס' זבחים טז א ד"ה מיושב בתירוץ שני; קונ' הראיות לריא"ז סנהדרין יט א בלשון שני. ועי' תומים חו"מ סי' יז ס"ק ג וחידושי הרי"ם חו"מ סי' כח אות יד, שאף עדות גיטין וקידושין כעדות בדיני נפשות, (עי' יבמות קכב ב), ועי' חידושי הרי"מ שם על עדות לקידוש החודש, ועי' עין משפט חו"מ סי' יז ס"ב, שמצדד שדוקא בדיני נפשות שהם בכ"ג דיינים אמרו שת"ח מעיד מעומד.
  607. . ע"ע דיני נפשות: הבדלם מדיני ממונות וע' עדות, ועי' סנהדרין לו ב, שמנו את ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות, ולא נזכר חילוק זה, וע"ע דיני נפשות, שם, ועי' ציון הבא מעין משפט. תוס' שבועות שם.
  608. . תומים שם, וכעי"ז באור הישר סי' כט (תשובת ר"ש מאמסטרדם) ד"ה הלא ובחידושי הרי"ם חו"מ סי' כח אות יד: מדרבנן, ע"פ זבחים טז א, שלמדים מיושב ת"ח הכשר לעדות ופוסל עבודתו, לזר, ולא דחו שיושב פסול לדיני נפשות, (ועי' להלן משאג"א, ורש"ש זבחים שם). ועי' עין משפט שם, שמפרש שלדעת התוס' עדות היושב פסולה אפילו בדיעבד, ודוקא בדיני ממונות הקלו להכשיר ביושב, משום הפקר בי"ד.
  609. . עי' תוס' שם בתי' שני ופסקי הרי"ד וריטב"א שם, ותוס' סנהדרין יט א ד"ה ינאי ומאירי שם וחי' הר"ן שם בשם ה"ר דוד ואגודה שם ותוס' זבחים טז א ד"ה מיושב בתי' ראשון, וכ"כ בשאג"א בהוספות סי' ב ד"ה מיהו, ע"פ זבחים טז א. ועי' תומים שם בסופו.
  610. . ע"ע דיני ממונות: השוואת בעלי הדין.
  611. . וע"ע הנ"ל ציון 194. ועי' רמב"ם סנהדרין פ"כ ה"ד, שהדיין לא יקדים לשאול בשלום בעל דין חכם ולא יסביר לו פנים ולא יכבדנו, ואגודת אזוב חו"מ סי' יז, שסובר בדעת הרמב"ם שאין חילוק בין כיבודים אלו לבין עמידה בפניו, אבל מצדד שכונת הרמב"ם לחכם בעלמא שאינו הדיוט, ולא לתלמיד חכם, ומביא ראיות שמותר לעמוד בפני ת"ח הבא לדין, (ולשאול בשלומו ולהסביר לו פנים), ועי' ברכ"י שם אות ה, שקימה מפניו היא מצוה והכל יודעים ממנה, ולכן כשהדיין קם מפני החכם אין בזה משום סתימת טענות שכנגדו, אבל שאר כיבוד והסברת פנים אינו מצוה, וצ"ב שודאי מצוה היא לכבד את החכם, עי' לעיל: גדרו, פרטי הכיבוד, ושם ציון 302, (ועי' נתיבות עולם עשה רג - רד).
  612. . עי' ציון 225 ואילך.
  613. . דברים א יז. ע"ע דיני ממונות: קדימתם, ושם שהעשה אינו אלא משעה שהדיין הכין את עצמו לשמוע את טענות בעלי הדין, וי"ס שאינו אלא לאחר שפתח בדין.
  614. . לשון שני בתוס' שבועות ל א ד"ה למישרי ורא"ש שם סי' ד ומרדכי שם סי' תשסא, (ועי' מרדכי שם שנתקשה מהכתוב "כקטן כגדול תשמעון", ועי' ב"י יו"ד רמג שתמה, שי"ל שהכתוב מדבר באופן שאין שם משום כבוד התורה, ועי' הגהות הב"ח למרדכי שם שמגיה); מאירי שם בלשון ראשון; טוש"ע חו"מ טו א ויו"ד רמג ה. וכ"כ הב"ח חו"מ שם ד"ה (בטור מהד' מ"י) ויש להקשות בדעת הרמב"ם, ועי' ציון 620. בטעם שהעשה של כבוד התורה אף על פי שהוא ניתן למחילה, דוחה הוא עשה אחר, עי' ציון 574 ואילך, ועי' ציון 227, ועי' ברכ"י חו"מ שם ס"א, שלסוברים שהעשה לכבד חכמים אינו מה"ת, עי' ציונים 34, 46, כבוד התורה דוחה את העשה של "כקטן כגדול תשמעון", לפי שאף עשה זה אינו עשה גמור, לדעתם, אלא אסמכתא.
  615. . תוס' שבועות ל א ד"ה למישרי ורא"ש ומרדכי שם, בלשון שני.
  616. . ע"ע עוסק במצוה. ריטב"א שבועות ל א בשם רבותיו. ועי' כנה"ג חו"מ סי' טו הגב"י אות א בדעת הרמב"ם והטור, וברכ"י חו"מ סי' טו אות ד בשם זקנו בדעת שו"ע שם א, ורש"ש כתובות קו א בד' רש"י.
  617. . ריטב"א כתובות קו א בשם מורנו ז"ל ושבועות ל א בשם הרמ"ה; רמ"א בשו"ע חו"מ טו א.
  618. . טעם ראשון בריטב"א שם; רמ"א שם. ועי' אורים סי' טו ס"ק ו, הובא בנתה"מ שם ס"ק א, שאם לא בא לבי"ד אלא שלוחו של ת"ח, שאין שייך שם הטעם של ביטול תורה, אין לדיינים לסלק את הדין שלפניהם, וכ"כ בדעת הריטב"א, ומשמע שסובר שלדעתו רק משום ביטול תורה מסלקים דין אחר, ועי' בית מושב חו"מ שם ס"א ד"ה אפי' הת"ח ועין משפט שם ס"א אות ב, ועי' ציון הבא.
  619. . טעם שני בריטב"א כתובות קו א, ועי"ש שהוצרך לומר לענין קרובו של חכם שהעשה לכבדו אינו אלא מדרבנן, ולכן אין מפסיקים דין שכבר התחילו בו כדי להקדימו, עי' ציון 893, ומשמע שאפילו מטעם זה בלבד יש לסלק דין שהתחילו בו, ועי' ציון הקודם.
  620. . לשון ראשון בתוס' שבועות ל א ד"ה למישרי ורא"ש ומרדכי שם; ב"י יו"ד סי' רמג בדעת רש"י שבועות שם ד"ה השתדל, ועי' דרישה חו"מ סי' טו ס"א, בדעתו, לשיטתו בציון 34 שהעשה לכבד חכמים אינו אלא דרש ואסמכתא, שלכן אינו דוחה את העשה של כקטן כגדול תשמעון, ולא אמרו אלא שכשבאו שניהם ומצוה לדון את שניהם יש להקדים את הת"ח, ולכן רש"י מפרש באופנים שונים את לשון הגמ' "האי עשה והאי עשה" בכתובות קו א ובשבועות ל ב, ועי' ציון 572, ועי' ברכ"י שם באורך, ושם שכ"ה אף לסוברים שמ"את ה' אלהיך תירא" אין מרבים אלא יראה מרבו מובהק, עי' ציון 46, שמי שאינו רבו מובהק, (או ת"ח מופלג שדינו כרב מובהק, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו), אין לדחות מצוה מה"ת לכבודו; ב"י יו"ד שם וברכ"י חו"מ שם אות ו, בדעת הרמב"ם, ועי' פני הבית חו"מ שם אות א, ועי' ציון 614; עי' אגודה שבועות שם. ועי' דרישה שם בדעת תוס', שהעשה של כבוד התורה אינו דוחה עשה המפורש בתורה, ועי' ציון 572. ועי' בית מושב חו"מ שם ס"א.
  621. . ע"ע דיני ממונות: השוואת בעלי הדין; שלא להדר הנידון.
  622. . ציון 326א.
  623. . ע"ע הספד ציון 198. ועי' להלן ציון 628.
  624. . עי' מגילה ג ב ותוד"ה כל שכן ואו"ז ח"ב סי' שסח. ועי' גמ' שם, שמקרא מגילה חמור מעבודה, ועי' טו"א מגילה כט א, שמבטלים עבודה משום כבוד התורה.
  625. . ע"ע.
  626. . מגילה ג ב. בטעם החילוק בין תלמוד תורה לבין כבוד התורה, עי' שפ"א שם.
  627. . ד"מ או"ח תרפז בשם או"ז. ועי' מ"ב שם ס"ק ח.
  628. . ע"ע הספד ציון 196 ואילך, ושם על גדר "בפניו".
  629. . עי' מגילה ג ב, ועי' פנ"י שם ושו"ת שבות יעקב ח"ב סי' כה ומרומי שדה מגילה כט א. וע"ע הנ"ל ציון 185.
  630. . ציון 41. ועי' ב"י או"ח סי' עב, שהרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה, לפי שאין שכיח בדורותינו אדם חשוב שראוי שלא יתעסקו אפילו בק"ש עד שיקברוהו, (וקצת צ"ב למה אין אומרים בכל ת"ח שעשה של כבוד התורה עדיף), ועי' ב"ח שם וט"ז שם ס"ק א.
  631. . ע"ע דיני ממונות ציון 239, ושם בטעם הדין, מפני החשש שילמדו מדבריו לשקר, ושמא יצטרך החכם אחר כך לחזור בו, ויש בזה זלזול לחכם.
  632. . שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' צט, ע"פ גיטין ז א, שר' אלעזר השיב לשאלת מר עוקבא בלי לשמוע את דברי בעל דינו. ועי' ציונים 311, 596 ואילך, שבמקום שיש לחוש לסתימת טענות אין לכבד את החכם, ולכאורה ה"ה כשיש לחוש לעיוות הדין ע"י שילמדו לשקר, ואפשר שבת"ח אין חשש שילמד לשקר, ואין האיסור להשיב לו אלא שמא יצטרך המשיב לחזור בו, ואיסור זה, (שאינו אלא חשש בעלמא), נדחה הוא משום כבוד התורה.
  633. . עי' ציון 546 ואילך. שו"ת משיב דבר ח"ב סי' מז. וע"ע צדקה שי"ס שעניי עירו קודמים לת"ח, וי"ס שת"ח קודם, אבל לא מפני כבודו, אלא מטעם אחר.
  634. . ע"ע ירושה: העברת נחלה, ציון 2059 ואילך, ועי' העמק שאלה דלהלן שמשמע שהוא איסור תורה, וע"ע הנ"ל, שם, מכמה אחרונים, שאיסורו מדרבנן, וי"ס שאינו איסור גמור אפילו מדרבנן, אלא שאין ראוי לעשות כן.
  635. . העמק שאלה סוף שאילתא סד.
  636. . ע"ע חשד; מראית העין, ציון 164 ואילך.
  637. . ציון 177 ואילך.
  638. . עי' להלן. על השבת - אבדה ופריקה - וטעינה, שכל אדם נכבד, אפילו אינו ת"ח, פטור מלקיימן כשאינן לפי כבודו, לסוברים כן, ע"ע, ועי' להלן ציון 704 ואילך.
  639. . רמב"ם עדות פ"א ה"ב. ועי' כנה"ג חו"מ סי' כח הגה"ט אות כז, ע"פ גמ' ב"ב קכ א שבציון 500, שהדברים אמורים אפילו הדיין קשיש יותר, ושם שאם הדיין מופלג בזקנה, אם החכם מופלג בחכמה אין לו לילך אף לפניו, אבל אם אינו מופלג אלא רק שיודע יותר מהדיין, יש לו לילך לפניו.
  640. . רבה בר רב הונא בשבועות ל ב; רמב"ם עדות פ"א ה"ב; טוש"ע חו"מ כח ה. ועי' רי"ו מישרים נ"ב ח"ב, ששולחים לו ומעיד בפני השלוחים, והובא בב"י וברמ"א בשו"ע חו"מ שם (וע"ע עדות על מספר השלוחים ואופן העדות בפניהם), ועי' ראש יוסף (אישקאפה) הל' עדות סי' כח אות כב, שמתוס' שם ד"ה אבל, שכתבו שאם אין החכם הולך להעיד נמצא שהבע"ד מפסיד את ממונו, מוכח שלא כרי"ו, ועי' בית אברהם חו"מ שם שדבריהם אמורים במקום שא"א לשלוח לו שלוחים שיעיד בפניהם, (ואולי כוונת התוס' שא"צ להודיע לבי"ד שהוא יודע בעדות, ואף לרי"ו כך הדין, ולא אמר שישלחו לו אלא כשידוע לבי"ד שהוא יודע בעדות), ועי' ציון 643, וע"ע עדות. ועי' שו"ת ר"מ רוטנבורק סי' ב, הובא בפת"ש חו"מ שם ס"ק יד, שנסתפק אם חייב לבא להעיד בפני בי"ד המורכב מדיינים פחותים ממנו ודיינים גדולים ממנו, ומסיק שאפילו אין שם אלא דיין אחד גדול ממנו או שוה לו חייב להעיד, ועי' ילקוט שינו"ס שברמב"ם (פרנקל) עדות שם, שי"ג ברמב"ם "והיה בבי"ד פחות ממנו בחכמה", משמע שאפילו היה דיין אחד קטן ממנו אין לו ללכת להעיד, אבל ברוב כתה"י הגי' היא "בית דין", וכ"ה בטוש"ע שם. ועי' שו"ת ר"מ רוטנבורק שם בסופו, בחכם היודע עדות לבעל דין שהיה חכם ממנו, אם מפני כבודו של אותו בעל דין חייב החכם ללכת להעיד בפני בי"ד הקטן משניהם, וכתב שהדבר תלוי במחלוקת אם כה"ג מעיד למלך, ע"ע כהן גדול וע' עדות.
  641. . שו"ע שם. ועי' משכן העדות שער א סופ"י, שמוכיח כן מסנהדרין יח ב, שמשמע שכהן - גדול (ע"ע, ושם שהוא פטור מעדות מאותו טעם שחכם פטור, מן הכתוב באבידה "והתעלמת") אינו מעיד בשום ענין, (חוץ מהנזכר שם).
  642. . ויקרא ה א. ע"ע עדות.
  643. . ע"ע השבת אבדה: הפטורים מהמצוה, וע' כבוד הבריות, (ועי' להלן ציונים 712, 715 ואילך, על מצוות נוספות שלמדים מהשבת אבידה שהאדם פטור מהן כשאינן לפי כבודו). שבועות ל ב (ועי' סנהדרין יח ב בכה"ג). אם הטירחא לבא לבי"ד היא שאינה לפי כבודו של החכם, או שעצם העדות בפניהם אינה לכבודו, (ולפיכך אפילו הוא כבר נמצא שם לא יעיד), עי' רש"י שבועות לא א במלך, ועי' שאג"א בהוספות סי' ב ד"ה אומר ואילך וקרית מלך רב הל' עדות שם (ד"ה וראיתי) ומשאת משה חו"מ סי' סג ויד דוד יח ב (ד"ה מעיד). ועי' ציון 640 מרי"ו.
  644. . עי' רמב"ם עדות פ"א ה"א, וע"ע עדות.
  645. . רמב"ם עדות פ"א ה"ב, ועי' קובץ ביאורים גיטין אות כז, שצריך את שני הטעמים כדי לפטרו, שמהצלת ממון חבירו פטור כשם שפטור מהשבת אבידה, וכן פטור מלהציל את שכנגדו מאיסור גזל, שמצות הפרשה מאיסור (באיסור שבממון, שניתן למחילה) נדחית מפני כבוד התורה. ועי' פרי יצחק ח"א סי' נב ד"ה וכן נוחים, ובסוף התשובה שם, שפטור מלהעיד משום כבוד הבריות, אלא שמפני כבוד התורה אין זה כבודו של חכם להעיד, ולכן הוא בכלל "כבוד הבריות", עי' ציונים 570, 711.
  646. . החינוך מ' קכב.
  647. . ע"ע השבת אבידה: הפטורים מהמצוה. שו"ת בן יהודה סי' קיב ד"ה ובדבר; פרי יצחק ח"א סי' נו ד"ה והנה נסתפקתי וד"ה שוב, ע"פ רבינו יונה סנהדרין יח ב ד"ה מעיד, בכה"ג; מלאכת בצלאל שבועות שם ד"ה ה"מ. ולכאורה לחינוך שבציון הקודם, פטור אפילו היה מתבזה כך כדי להציל ממון שלו. ועי' הגהת ארץ צבי למלאכת בצלאל שם, שמצדד לומר שדוקא במקום שאינו זלזול ודאי, על זה אמרו שכל שבשלו עושה אינו חשוב זלזול, אבל בדבר שהוא ודאי זלזול בכבודו, ובכלל זה הליכה לבי"ד קטן ממנו, אף אם מוחל על כבודו לגבי עצמו, אינו חייב למחול לאחרים, ועי' פרי יצחק שם ד"ה אך נראה ליישב, ואילך, ועי' ציון 751 מריטב"א.
  648. . על העדות שעל פיה מתירים לאשה להינשא, ועל האופנים שעדות החכם מועילה למנוע את ההיתר, ע"ע עדות אשה.
  649. . רש"י שבועות ל ב ד"ה אבל. ועי' ישוע"י חו"מ סי' כח ס"ה, שאע"פ שאם לא יעיד שבעלה חי, ותינשא בעדות עד אחד, אין כאן איסור, שחכמים הפקיעו את קידושיה, לסוברים כן, (ע"ע אפקעינהו רבנן לקדושין מניה, ושם ציון 33 ואילך בדעת רש"י שבת קמה ב ד"ה לעדות, ושאף לדעתו אם אחר כך בא הבעל לא הפקיעו חכמים את הקידושין, וע"ע עדות אשה, ושם שהרבה ראשונים חולקים וסוברים שמטעם אחר ע"א נאמן להתירה), מ"מ חייב להעיד. ועי' בני שמואל חו"מ שם, שנסתפק אם חייב להעיד כדי להפריש מאיסור דרבנן, שהרי לענין כבוד הבריות אמרו שדוחה איסור דרבנן, ואין אומרים לגביו אין עצה וכו', (ע"ע כבוד הבריות, ושם שיש שאיסור דרבנן אינו נדחה מפני כבוד הבריות), אבל אפשר שלהעיד בפני מי שקטן ממנו הוא גנאי קטן, ולכן איסור דרבנן דוחהו, (וע"ע הנ"ל על החילוק בין גנאי גדול לגנאי קטן).
  650. . שבועות ל ב; רמב"ם עדות פ"א ה"ב; טוש"ע חו"מ כח ה. ועי' ראש יוסף (אישקאפה) הל' עדות סי' כח אות כב, שאע"פ שבממון שולחים לו ומעיד, לסוברים כן, עי' ציון 640, באיסור אין צריך לעשות תקנה לכבודו, שהרי הוא מחוייב להעיד, וטוב יותר שיעיד בעצמו בפני בי"ד, ועי' בית אברהם חו"מ סי' כח סוס"ה.
  651. . עי' רש"י ברכות יט ב ד"ה אין ושבועות ל ב ד"ה אבל ומשלי כא ל.
  652. . משלי שם. גמ' שם; רמב"ם שם; טור שם.
  653. . ע"ע חלול השם ציון 246 ואילך. גמ' שם; רמב"ם שם. ועי' תומים סי' כח ס"ק יב בדעת הרמב"ם, שכיון שהחכם יכול למחול על כבודו, עי' ציון 721 ואילך, חובה עליו למחול במקום איסור, כי איך יקפיד על כבודו נגד כבוד המקום, (וסובר שכבוד חכם, וכן כבוד - הבריות, ע"ע, אינו דוחה איסור אפילו בשוא"ת, ולא אמרו שהוא דוחה איסור אלא כשהדבר נוגע לכבודו של אדם אחר, שהוא אינו יכול למחול עליו, וע"ע הנ"ל שדעת הרבה ראשונים היא שאף כבוד עצמו דוחה איסור בשוא"ת, ועי' תוס' שבועות שם ד"ה אבל). וע"ע כבוד רבו; מורא רבו, שאף לרבו אינו חולק כבוד במקום חילול השם, אפילו כשאינו בא להפריש אלא מאיסור דרבנן.
  654. . כס"מ עדות פ"א ה"ב וב"י חו"מ סי' כח, שכ"מ מדברי רש"י שבציון 649.
  655. . כס"מ וב"י שם; תומים שם ס"ק יג; אורח משפט שם ס"ה ד"ה אבל.
  656. . תומים שם, שהרי אף בעדות ממון אפשר שיסתעף ממנה דבר איסור, כגון שיקדש אשה בממון שאינו שלו. ועי' אורח משפט שם, שכיון שהיא סבורה שהיא אשת איש אין זה שכיח שתקבל קידושין מאחר, ומוכיח מתוס' גיטין י א ד"ה כי, שחכמים לא חששו לכך.
  657. . עי' ציון 745.
  658. . משכן העדות שער א סופ"י ד"ה ולזה, (ועי"ש באיזה אופן נקרא שהאיסור ברור לפנינו).
  659. . סמ"ע חו"מ סי' כח ס"ק כח, ע"פ לשון טוש"ע: צד אפרושי מאיסורא, וכן הסכימו הב"ח ונתה"מ (חידושים ס"ק יט) שם ומשאת משה חו"מ סי' סג, (וכתב שאף רש"י דלעיל סובר כן ונקט אחד מהאופנים שעל החכם להעיד), וכן מצדד בישוע"י שבציון 649, (וסובר שרש"י נקט שהעד בא לאוסרה לרבותא, עי' ציון הנ"ל).
  660. . ע"ע עד אחד.
  661. . עי' משאת משה חו"מ סי' סג ד"ה ומעתה (והובא בהגהות רעק"א לשו"ע חו"מ כח ה, וסיים שצ"ע לדינא) וראש יוסף (אישקאפה) הל' עדות סי' כח אות יט, (ועי"ש בד' רש"י).
  662. . משכן העדות שער א פ"י ד"ה ולפ"ז, ועי"ש ד"ה אלא, שלפי"ז אין לעד האחר לבא ולהעיד כשיודע שיש שם עוד עד שהוא ת"ח, משום שגורם שהת"ח יתחייב להתבזות ולהעיד.
  663. . קרית מלך רב הל' עדות פ"א ה"ב ד"ה וראיתי ובית אברהם חו"מ סי' כח ס"ה ד"ה ולפי (הא') ומשכן העדות שער א סופ"י. ועי' אחרונים הנ"ל בטעם שאין חוששים לכך.
  664. . רמב"ם עדות פ"א ה"ב; מאירי סנהדרין יט א ושבועות ל ב. ועי' ציון 667. ועי' מנ"ח מצוה קכב סוף אות ג, שנסתפק אם החכם חייב להעיד בדיני קנסות של תורה, שאפשר שכיון שהתורה קנסה אותו מחמת העבירה חשוב כדיני מלקות.
  665. . מאירי שם ושם.
  666. . כס"מ עדות פ"א ה"ב, ועי"ש ביאורים נוספים, ועי' מנחת יצחק ח"ה סי' ח אות י, ועי' כס"מ שם כמה ביאורים בטעם שחייב להעיד בדיני מלקות, ועי' מל"מ שם.
  667. . בנין שלמה סנהדרין יח ב בדעת תוס' שם ד"ה מעיד, שלא הזכירו אלא עדות בקידוש החודש, (אבל לכאורה אין כוונתם אלא לדוגמא, וה"ה נפשות ומלקות). וכ"מ בתוס' שבועות שם בתירוץ שני: והכא כו', שנראה שלפירושם שהטעם שאינו נדחה מפני כבודו הוא לפי שאחר עושה איסור על ידו חשוב כמעשה, אין להעמיד אלא בעדות של היתר אשה, (אבל לתירוצם הראשון נראה שהם מפרשים שהכוונה היא לעדות על מי שעבר איסור, וכראשונים דלעיל).
  668. . ציון 751 ואילך.
  669. . ברכ"י חו"מ סי' ז אות יד, ועי' ציון 396.
  670. . עי' קדושין ע א: מיזל לא מיבעי לך למיזל משום דגברא רבה את, ורש"י שם ד"ה לא מיבעי: שאתה גדול ממנו (מהדיין שהזמינך לדין). ועי' ראשונים שבציון 690.
  671. . אהלי יעקב (מהריק"ש) סי' י.
  672. . טור חו"מ ז בשם רב האי גאון; שו"ע שם ו. והרמב"ם השמיט. ופשוט שהדברים אמורים דוקא בדיני ממונות, אבל כשבאים לדונו מצד עצמו, כגון למלקות או במיתה, אפשר לכופו, עי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' קסב, ועי' ציון 604. על כפיית שאר האנשים לבא לדין, ע"ע בית דין ציון 187 ואילך.
  673. . עי' תשובת ר"א מונסון, הובא בברכ"י חו"מ סי' ז אות טז, ועי' ציונים 678, 682. ועי' ריטב"א שבציון 694 ואילך, שנראה שלא הפסק הוא הגנאי לת"ח, אלא עצם הדין בפני דיין קטן ממנו, ועי' ציון 753.
  674. . טור חו"מ ז בשם רב האי גאון; שו"ע שם ו.
  675. . ב"ח חו"מ סי' ז, ע"פ קדושין שם: משום יקרא דבי נשיאה קום זיל, ועי' אהלי יעקב (מהריק"ש) סי' י, שאם הוא ראש ישיבה הרי זה לא ילך לדון, משום כבוד התלמידים העומדים לפניו, אפילו לפני חתנא דבי נשיאה, (ואותו מעשה ברב יהודה בגמ' שם, היה קודם שנעשה רב יהודה ראש ישיבה).
  676. . פרישה חו"מ סי' ז ס"ז, ועי' סמ"ע שם ס"ק יז.
  677. . אורים סי' ז ס"ק טז, והובא בנתה"מ שם משה"כ ס"ק ט. וכ"כ סמ"ע שם ס"ק יז מתחילה, ועי"ש שדחה.
  678. . שו"ת בית יעקב סי' לג, (ועי"ש שמקור הדין הוא בגמ' סנהדרין טז א, לפירושו בה). ועי"ש בדעת רש"י סנהדרין שם, שחולק וסובר שדין ת"ח הוא ככל שאר דיני ממונות.
  679. . תשובת ר"י מסעוד, מובאת בברכ"י חו"מ סי' ז אות טז, ע"פ רב האי גאון שבציון 674, שלא הזכיר שידונוהו בשלשה; ברכ"י שם בדעת רדב"ז ח"ד סי' קיט (אלף קפט) ואהלי יעקב (מהריק"ש) סי' י; עי' שו"ת בית יעקב סי' לג.
  680. . ערך שי חו"מ שם אות ו.
  681. . עי' ציון 673.
  682. . תשובת ר"א מונסון, הובאה בברכ"י שם.
  683. . עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו, ושם ציון 752 ואילך, על עדות ודין בפני בי"ד קטן ממנו.
  684. . ברכ"י חו"מ סי' ז אות טו. ועי"ש בדעת רב יהודה בקדושין ע א, שהקפיד על רב נחמן שהזמינו לדין, עי' רש"י שם ד"ה מי.
  685. . רמב"ן שבועות ל א ד"ה וכי; שו"ע חו"מ קכד א.
  686. . סמ"ע שם ס"ק ד בלשון שני: והיותר נראה, ועי"ש לשון ראשון.
  687. . רמב"ן שם, והובא ברשב"א ורא"ש (שם פ"ד סי' ב) וריטב"א שם ב ור"ן שם א (יג ב); שו"ע שם.
  688. . ש"ך שם ס"ק ד.
  689. . עי' לעיל.
  690. . רמב"ן שבועות ל א, והובא ברשב"א ורא"ש וריטב"א ור"ן שם; שו"ע חו"מ קכד.
  691. . ע"ע בעל דין ציון 36 ואילך וע' טוען ונטען: הטוענים.
  692. . רמב"ן שם, (ועי"ש לענין נשים יקרות, ואולי כבוד התורה לאו דוקא, וה"ה כל שבי"ד חפצים ביקרם).
  693. . עי' לעיל.
  694. . ריטב"א שם ב ד"ה האי ורדב"ז ח"ד סי' קיט, בשם הרמב"ן.
  695. . ע"ע בעל דין, שם, וע' טוען ונטען ציון 35 ואילך. ריטב"א ורדב"ז שם, בשם הרמב"ן, (ועי' רמב"ן שבועות שם, בכה"ג).
  696. . ע"ע בעל דין ציון 80 ואילך.
  697. . ריטב"א ורדב"ז שם, בשם הרמב"ן; ריטב"א שם בשם הרא"ה, ועי' נ"י שם בשמו.
  698. . פרישה חו"מ סי' ז ס"ז. ואפשר שאף דברי הראשונים דלעיל אינם אלא בחכם שהוא רוצה את הפסק של הדיין הקטן ממנו, אבל אינו רוצה לעמוד לפניו לדין.
  699. . ע"ע דיני ממונות ציון 127 ואילך וע' תלמיד חכם, ועי' לעיל ציון 109 ואילך.
  700. . פנים במשפט דלהלן, ע"פ שו"ע שבציונים 547, 674, שהביא את הדינים הללו, וע"פ החינוך מצוה רלה, ועוד.
  701. . פנים במשפט סי' כח אות ל, ע"פ ברכ"י אהע"ז ב אות ב, שאף בזה"ז יש לו לאדם להשתדל לשאת בת ת"ח, לפי שאף הבע"ב אינם כפי שהיו בזמנם, והת"ח הם המובחרים ביותר.
  702. . ע"ע תלמיד חכם. ועי' לעיל ציון 114.
  703. . עי' ציון 640. פנים במשפט סי' כח אות ל.
  704. . ע"ע השבת אבדה: הפטורים מהמצוה. ועי' לעיל ציונים 567, 643, ולהלן ציון 712.
  705. . ע"ע הנ"ל ציון 572.
  706. . ע"ע הנ"ל, שם.
  707. . פרי יצחק ח"א סי' נב ד"ה שוב ושם סי' נג באורך, בדעת שו"ת שאג"א החדשות סי' יב (ד"ה ותדע). וכן משמע מלשון הריטב"א ב"מ ל א ד"ה זקן ושבועות ל ב ד"ה אף אנן.
  708. . ע"ע השבת אבדה.
  709. . ע"ע עשה דוחה לא תעשה.
  710. . עי' שאג"א החדשות שם, ופרי יצחק שם בדעתו, ושם לעיל ד"ה ועוד.
  711. . פרי יצחק שם ד"ה ומעתה (הב'), ואילך, ועי' ציונים 570, 645.
  712. . עי' ב"מ ל ב ורמב"ם רוצח פי"ג ה"ג וטוש"ע חו"מ רעב ג, וע"ע פריקה וטעינה. על הטעם שאין נוהגת בחכם מצות פריקה, עי' מכילתא דרשב"י שמות כג ה ורש"י עה"ת שם ויראה"ש מ' רכט, שלמדים מן הכתוב "וחדלת", שמות שם, וכ"כ ברדב"ז ח"ה סי' קסח (אלף תקמב), וסובר שאין ללמוד פריקה וטעינה מהפטור של "אינה לפי כבודו" האמור בהשבת אבידה, וע"ע הנ"ל, ועי' לעיל ציון 567 לענין עדות ולהלן במצוות נוספות, שהחכם פטור מהן מפני שאינן לפי כבודו.
  713. . ע"ע צער בעלי חיים.
  714. . רמב"ן ב"מ לג א, להבנת נ"י שם, ועי' שו"ת הרדב"ז שם, שמפרש שכוונתו לכבוד הבריות. על טעמים נוספים שכתבו ראשונים בדבר, ששייכים אף בזקן שאינו חכם, ע"ע צער בעלי חיים. על בקור - חולים (ע"ע), שאף הגדול צריך לבקר את הקטן, ואינו פטור מפני שאין זה לפי כבודו, עי' נדרים מ א בר' עקיבא, ודק"ס השלם שם, ועי' שטמ"ק שם ושאילת שלום לשאילתא צג (אות קא) ונדרי זריזין נדרים לט ב ד"ה ועיין בהרא"ש.
  715. . ציון 520.
  716. . עי' רמב"ן קדושין לב ב ומו"ק כה א ובתורת האדם ענין הקריעה (מהד' שעוועל עמ' נג) ור"ן קדושין שם בשמו ושו"ת הרדב"ז מכת"י (ח"ח) סי' קסז.
  717. . עי' ריטב"א שבת קה ב: "כדילפינן ממציאה".
  718. . וע"ע כבוד רבו; מורא רבו, מריטב"א (החדש) ב"מ לג א, שתלמיד שהחכים עד שנעשה מופלג בחכמה מרבו, אינו קורע על רבו מפני שאינו לפי כבודו, וכבוד תורתו עדיף.
  719. . קדושין לב א, וע"ע כבוד רבו; מורא רבו. ועי' תורת רפאל שבציון 590, שנקט בפשיטות שאף לדעת רב חסדא "רבו" לאו דוקא, ואף שאר חכם שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, ועי' שד"ח מערכת הכ"ף כלל קנז אות יט, לשיטתו בציון 722, בטעם שהגמ' נקטה בלשון "הרב", ולא חכם או ת"ח.
  720. . שמות יג כא. קדושין שם.
  721. . תהלים א ב. רבא בקדושין לב ב ורש"י שם, (ועי' ע"ז יט א ומהרש"א שם בח"א).
  722. . רש"י קדושין לב ב ד"ה ובתורתו. ועי' מקראי קדש (אלפנדרי) קדושין פ"א (סג א) וס' ישרש יעקב (מהר"ח אבולעפיה) ע"ז סי' מב (דף קטז ב), שדוקא גדול הדור התורה שלו היא, ויכול למחול על כבודו, אבל לא שאר ת"ח, ע"פ קדושין שם: אברהם גדול הדור היה וכו', ועי' תשובה מאהבה ח"א סי' קעד, ועי' שד"ח שם בשם זית רענן לבעל מג"א, שדוקא חכם המחדש חידושי תורה חשובה התורה שלו ויכול למחול, אבל לא חכם בעל שמועות, (ועי' שד"ח שם, שאף חכם המחדש חידושי תורה אינו יכול למחול על כיבוד כזה שניתן לכל בעל שמועות, ושלפי"ז א"א למחול בזה"ז על תואר "רב"), וכעי"ז בברכ"י יו"ד רמו אות כא, ועי' שו"ת יביע אומר ח"ד יו"ד סי' יז, ועי' שו"ת הרדב"ז מכת"י (ח"ח) סי' קסז, שנראה שסובר שמחלוקת האמוראים היא אף בזקן עם הארץ אם יכול הוא למחול על כבודו. ועי' אג"מ או"ח ח"ב סי' לד.
  723. . עי' תוס' סנהדרין יט א ד"ה ינאי ושבועות ל ב ד"ה עשה וזבחים טז א ד"ה מיושב; כפו"פ פמ"ד; ב"י יו"ד סוס"י שלד, (שכ"ה בגמ' קדושין שם). ועי' חי' מרן רי"ז הלוי ת"ת פ"ה הי"א, בדעת הרמב"ם שם, שלא הזכיר מחילה אלא ברבו מובהק, שדוקא בכיבודים המיוחדים לרבו מובהק שייכת מחילה, אבל חיוב קימה והידור פני חכם אין שייך בו מחילה, שהוא מצוה כשאר המצוות (ולא זכות של החכם), ואינו תלוי בחכם למחול על כך, (ועי"ש בדעת שאילתות פ' קדושים ורש"י קדושין לב ב ד"ה הידור וטוש"ע יו"ד רמד יד, שחולקים וסוברים שאף על חיוב קימה והידור יכול חכם למחול, והיינו שלדעתם אף הוא חיוב כלפי החכם, ושייך בו הטעם שבציון הקודם, ועי' ציון 716 מרמב"ן ורדב"ז, שזקן שאינו לפי כבודו פטור מקימה מפני מי שקטן ממנו, ולכאורה אין לפטור מטעם זה אלא אם הוא חיוב כלפי החכם והזקן, עי' ברכות יט ב שפטור זה אינו אלא בממון), אבל בכס"מ שם משמע שכוונת הרמב"ם שאפילו רבו מובהק יכול למחול על כבודו וכ"ש שאר חכם, ופשוט שאף לדעת רי"ז הלוי בד' הרמב"ם יכול כל חכם למחול באותן הנהגות שהחכם עצמו נוהג מפני כבודו, עי' רמב"ם גזו"א פי"א הי"ג וסנהדרין פכ"ו ה"ו ושו"ת הרמב"ם (בלאו) סוס"י רסח, ועיין רמב"ם ת"ת סופ"ז, על מחילה לאחר שביזוהו.
  724. . רמב"ם ת"ת פ"ה הי"א וטוש"ע יו"ד רמב לב, ברבו מובהק שמחל על אחד מן הדברים שחייבים לכבדו בהם, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו.
  725. . טו"א מגילה כח א (ד"ה אל תקרי), ע"פ קדושין לב ב בר"ג ורבא, (ור"ל שאינו כמלך שחילקו בו בין צינעה לפרהסיא, עי' ציון 63), ועי' ציון 849 ואילך.
  726. . ועי' ציון 723.
  727. . ועי' לעיל ציונים 227, 245 ואילך, 578, 647, 653.
  728. . עי' קדושין לב ב.
  729. . שו"ת הריב"ש סי' רכ בשם הראב"ד, ועי"ש שע"ז אמרו שת"ח צריך שיהא נוקם ונוטר כנחש, עי' ציון 850, ועי' אורח משפט סי' טו ס"א באורך, ועי' תרוה"ד פסקים סי' קכז, מר"ד שפרינ"ץ, (ועי"ש שכ"כ ע"פ מו"ק טז א, וצ"ב כוונתו), הובא בד"מ יו"ד רמב אות טו וברמ"א שם סל"ב, (לענין רבו מובהק הנזכר בטוש"ע שם, ועי' גליון מהרש"א שם), ועי' הגר"א שם ס"ק עט, שהוא כ"ש מהחיוב להדרו, עי' להלן, ועי' ציון 737 מאורח משפט וציון 738, (אבל הראשונים הנ"ל לא הזכירו חיוב זה של הידור קצת, ואפשר שסוברים שאף על החיוב להדרו מעט יכול למחול, שלא כראשונים שבציון 738, וסוברים שלא אמרו להדרו מעט אלא כשמחל על כבודו סתם, ולא פירש שמוחל אף על הידור מועט זה, אבל לבזותו, אפילו מחילה בפירוש אינה מועילה). ועי' ציונים 462 ואילך, 473 ואילך, 586. ועי' שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' סז אות ב ופרי יצחק ח"א סי' נב ד"ה ועכ"פ, שאף לדעה שבציון 746, דוקא לענין מצוה רשאי לבזות את עצמו.
  730. . רא"ש ב"מ פ"ב סי' כא.
  731. . שו"ת הריב"ש שם בשם הראב"ד, (ונראה שר"ל שאסור לחכם להימנע מלהקפיד, ועובר באיסור כשהוא מוחל למבזהו, אף על פי שאין המחילה מועילה), ועי' רא"ש ב"מ פ"ב סי' כא. וצ"ב שלכאורה סברא זו היא דוקא בחכם, ואילו הריב"ש שם מדמה לכיבוד אב, שאף אם מחל האב על כבודו אין לחרפו, ע"ע כבוד אב ואם.
  732. . עי' ציון 160 ואילך.
  733. . שו"ת הרשב"א ח"א סי' פד. ועי"ש שלכן במקום שאין מכירים אותו חייב הת"ח להודיע שהוא ת"ח, שלא יקלו בכבודו שלא מדעת, ומשמע שר"ל שעל דברים אלו אין מחילה מועילה. ועי' ציון 227.
  734. . ע"ע מסים וארנונות וע' תלמיד חכם.
  735. . שו"ת דרכי נעם חו"מ סי' נז. על סוגי המסים שלגביהם נאמר כן, ע"ע מסים וארנונות.
  736. . ציון 843 ואילך.
  737. . עי' קדושין לב ב, ועי' רמב"ם ת"ת פ"ה הי"א וטוש"ע יו"ד רמב לב, ברבו מובהק, ועי' שו"ת הרדב"ז מכת"י (ח"ח) סי' קסז, שלמד מגמ' זו שאף זקן (שאינו ת"ח) שמחל על כבודו מצוה להדרו, וכן ששני ת"ח שאין האחד גדול מחבירו שניהם צריכים להדר זה את זה, (ועי' טוש"ע רמד ח), "דלא גרעי תלמידי חכמים לגבי הדדי מהרב שמחל על כבודו", ועי' חי' מרן רי"ז הלוי ת"ת שם, ועי' ציון 723. ועי' אורח משפט סי' טו ס"א, שעיקר הדין הוא שאע"פ שמחל על כבודו אסור לבזותו, עי' ציון 729, וכל שאינו עושה לו הידור קצת, הרי זה בזיון.
  738. . עי' ר"ן ונ"י קדושין שם. וכ"מ בהגר"א שבציון הנ"ל, ועי"ש בהערה. ועי' ציון הקודם מאורח משפט.
  739. . עי' ציון 580 מאורח משפט שם, (ומראשונים ואחרונים לענין כיבוד אב), ושם שלכן אין כבוד חכמים חשוב עשה הניתן למחילה, והוא דוחה מצוות אחרות, (ועי' ציון 567 בד' חיים שאל וברכ"י).
  740. . עי' קדושין שם ורש"י, וע"ע קימה והידור.
  741. . רש"י שם ד"ה הידור.
  742. . מאירי שם א. ובר"י מלוניל שם: שאומר לרב כו' למה אתה משמשני. וע"ע כבוד אב ואם, שאף הם כשמחלו על כבודם יש להדרם.
  743. . קדושין לב ב, לפי' מהרש"ל ומהרש"א בח"א שם. ועי' פנ"י שם.
  744. . ע"ע השבת אבדה ציון 566 ואילך וע' פריקה וטעינה.
  745. . רא"ש ב"מ פ"ב סי' כא, (והובא בטור חו"מ רסג ורעב), ועי"ש שאף בספק אם הוא מחויב לטפל בממון חבירו, אין לו לזלזל בספק איסור; רמ"א בשו"ע חו"מ רסג ג ורעב ג. ועי' קוב"ש כתובות אות רכו, שהלל הזקן שרץ לפני עני בן טובים, עי' כתובות סז ב, היה זה במקום שאין מכירים אותו, ובאופן זה מותר לו לקיים את המצוה אף לדעה זו, (ועי' שע"ת או"ח סי' רנ ס"ק ב, ע"פ חו"י שבציון 756).
  746. . רמב"ם גזו"א פי"א הי"ז ורוצח פי"ג ה"ד, ועי' שושנים לדוד ב"מ פ"ב אות ח, שאפשר שאינו מתיר אלא בצינעה, שאין שם שלשה אנשים שרואים אותו ואין בכך זלזול בכבוד התורה, (ע"פ קדושין ע א, בעשיית מלאכה ע"י פרנס בפני אחרים), ועי' ציון הקודם מקוב"ש; עי' נ"י ב"מ ל ב (טז ב); שו"ע חו"מ רסג ג וטוש"ע שם רעב ג. וע"ע השבת אבדה ציון 597 ואילך, וע' לפנים משורת הדין.
  747. . ריטב"א שבועות ל ב ד"ה האי. ונראה שר"ל שלכן אין זה זלזול בכבוד התורה.
  748. . ב"י חו"מ סוס"י רסג. ולפי"ז לכאורה ה"ה שהוא רשאי למחול על כבודו בשאר המצוות דלהלן.
  749. . עי' ציון 640 ואילך.
  750. . עי' ציון 747 מריטב"א, ועי' רמב"ם שבציון 746, ועי' להלן בדעתו.
  751. . ריטב"א שבועות ל ב ד"ה האי, שכ"מ מלשון הגמ' שם: לא ליזיל, (ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קיט); נ"י שם סוד"ה ואמר; משכן העדות שער א פ"י, שכ"מ מלשון הרמב"ם עדות פ"א ה"ב: ויש לו להימנע, ועי' תו"ח שבועות שם ופני מבין סנהדרין יח ב ד"ה ברם (הב'). ועי' קרית מלך רב עדות שם ד"ה עתה, בדעת תוס' שבועות ל ב ד"ה אבל.
  752. . עי' לעיל. עי' שו"ת הרדב"ז שם, ושם טעמים נוספים שיש לו לילך; שו"ת חו"י סי' רה; תומים סי' כח ס"ק יב; הגהות רעק"א שם ס"ה; מנ"ח מצוה קכב אות ב, ושכ"מ בחינוך שם: יש לו להימנע אם ירצה וכו'; אורח משפט חו"מ שם ה. ועי' ברכ"י חו"מ סי' ז אות טו, שמוכיח מרב האי גאון שמובא בטוש"ע שם, שחכם רשאי למחול על כבודו ולבא לדין לפני ב"ד קטן ממנו, ועי' ציון 674 ואילך. ועי' ירושלמי ר"ה פ"ג סוה"א לפי' קרבן העדה שם.
  753. . ברכ"י חו"מ סי' ז אות טו. וצ"ב, שלכאורה בדין יש לחוש שמא יחייבוהו שלא כדין, עי' ציון 673, ואין שייכת בזה הסברא דלהלן.
  754. . תורת חיים שבועות ל ב; ברכ"י שם: אפשר לומר. ועי' כנה"ג חו"מ סי' כח הגה"ט אות כו, בדעת הטור שם, ופת"ש שם ס"ק טו.
  755. . ברכ"י שם. ועי' תורת חיים שבועות ל ב, טעם אחר לחלק, שבאבידה יכול הת"ח לוותר מממונו, מה שאין כן בעדות שאינו יכול לוותר ממון רב, (ולפי"ז אף באבידה אם ערכה רב רשאי להחזיר), ועי' ברכ"י שם שתמה, שברא"ש שבציון 745 מבואר שהטעם שאינו רשאי למחול הוא משום שיש להקפיד על כבוד התורה, ולא משום שיכול לוותר מממונו, וכעי"ז באורח משפט סי' כח ס"ה.
  756. . שו"ת חו"י סי' רה. ועי' פמ"ג או"ח סי' רנ מ"ז ס"ק ב (והובא בבאה"ל שם) וקוב"ש כתובות אות מז, וע"ע תלמיד חכם.
  757. . עי' ציון 541 ואילך.
  758. . עי' מנחת אהרון סנהדרין יט א לתוד"ה ינאי ושעמש"פ סי' יז ס"ק א ורש"ש שבועות ל ב ושו"ת הר צבי או"ח סי' קז, ועי' ציונים 567, 576 ואילך, וכ"מ בגמ' שבועות ל ב לגי' פסקי הרי"ד ופסקי הריא"ז ועוד שבציון 595.
  759. . עי' לעיל. טו"א מגילה כח א; מנ"ח מצוה רלד; אורח משפט חו"מ טו א. ועי' ציון 586.
  760. . עי' ציון 225 ואילך.
  761. . עי' שו"ת הרשב"א שבציון 733, ועי' ציון הבא.
  762. . אורח משפט חו"מ סי' טו ס"א. ועי' ציון 722 מפנים במשפט.
  763. . עי' הפלאה ועין משפט שבציון הנ"ל, ושם שמשום ביטול תורה אינו חייב למחול, אף על פי שמשום כך, אין הדיין יכול לקיים את המצוה המוטלת עליו, לדון את דיני הממונות לפי הסדר שבאו לפניו.
  764. . עי' ציון 199 ואילך.
  765. . תוס' ותוס' ריה"ח ברכות מז א ד"ה והלכתא וברכות מהר"ם (מהדורת מ"י) סי' כד והפרנס סי' תה וראבי"ה סי' קכד והשגות הראב"ד על בעה"מ ברכות סופ"ו ומרדכי מגילה סי' תתכח, ע"פ גמ' ברכות מג א ושם לט א; טוש"ע או"ח רא א.
  766. . עי' ציון 200 ואילך. השגות הראב"ד על בעה"מ ברכות סופ"ו; חכ"צ סי' מה. ומשמע שהגדול מוחל על כבודו, ועי' ב"ח או"ח סי' רא, שהטעם שיכול ליתן רשות לאחרים, הוא מפני שאין זה פחיתות כבוד כיון שאין הקטן מברך אלא ברשותו, (וא"כ כ"ה אף לסוברים שהחכם אינו יכול למחול על כבודו, או שר"ל שאין זה בזיון, שאינו יכול למחול עליו, עי' לעיל), ונראה שר"ל כן דוקא בדעת רש"י, שהרי לפי"ז א"צ לסברת הראשונים שבציון 769 ואילך.
  767. . עי' ציון 459 ואילך.
  768. . תוס' הרא"ש מגילה כח א וריטב"א שם ומרדכי שם, ע"פ גמ' ברכות שבציון 765, (ועי' ב"ח או"ח סוס"י רא שתמה, ששם מדובר בישראל ת"ח, אלא שאינו חשוב כמו החכם הנמצא שם, ואין מזה ראיה לכהן ע"ה, ועי' בגדי ישע על המרדכי שם), ועי' ציון 772; עי' טוש"ע או"ח רא א וב. ועי' מ"ב סי' קסז ס"ק ע לענין ברכת המוציא.
  769. . מרדכי שם, ועי' שו"ע או"ח רא ב ושו"ת בנימין זאב סי' רנא.
  770. . תוס' הרא"ש שם. ועי' ריטב"א שם.
  771. . עי' רשב"א שם. ועי' ב"ח או"ח סוס"י רא.
  772. . הלכות ברכות לריטב"א פ"ו אות יט, ועי' ציון 768 מריטב"א מגילה. וכ"מ ברש"י שבציון 463, שאף על המקדים ע"ה ישראל אמרו שהוא חייב מיתה, ולפי"ז אין מקום לסברת הראשונים שבציון 769 ואילך, שרשאי ליתן רשות לכהן שפחות ממנו לברך.
  773. . עי' ברכות יט א: בי"ד מנדים על כבוד הרב, ורש"י שם שבציון 786, ועי' מו"ק טז א: לאפקירותא לאלתר, ור"ח שם, (וע"ע חרם ציון 82, שאפשר לפרש שהכוונה אינה לנידוי, אלא לחרם), ועי' גמ' שם באותו שנתפקר ברב טובי בר מתנה, ושמתוהו, (ועי' ס' המאורות שם יז א בשם רבנו אשר מלוניל שמחרימים אותו, שלדעתו לשון "שמתא" היינו חרם, ועי' הג"א שם סי' ה), ועי' נדרים נ ב; ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א: המבזה זקן וכו' צריך נידוי; רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ב והי"ד ועי"ש סנהדרין פכ"ו ה"ה; טוש"ע יו"ד רמג ז ושלד מג ואילך, ועי"ש חו"מ כז ב. ועי' רמב"ם ת"ת שם הי"ב: חייב נידוי, ומנדים אותו, משמע שחיוב גמור הוא לנדותו, וכ"כ בשו"ת הריב"ש סי' רכ וסי' תק, שאין הכוונה שאפשר לנדותו, אלא שחייבים לנדותו, (ועי' להלן מי הם המנדים), ועי' ספר המאורות מו"ק יז א (עמ' נז) מהרא"ש מלוניל: קנאים פוגעים בו בשמתא ובחרם, משמע שדוקא קנאים, ואינו חיוב. על המבזה שני ת"ח ביחד, עי' שו"ת מבי"ט ח"ג סי' סז. על המקלל ת"ח, ע"ע מקלל. על חומר האיסור של מבזה תלמיד חכם, ועל עונשו בידי שמים, עי' לעיל: גדרו, ציונים 70 ואילך, 98 ואילך.
  774. . רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד רמג ז ושלד מז. ועי' שו"ת מהרי"ק שורש קעט ורמ"א בשו"ע שם, שהקורא לת"ח מלשין או מסור, אין לך בזיון גדול מזה. על הרוקק בבגדו של ת"ח, עי' ב"ח יו"ד שלד וחו"מ תכ סכ"ט.
  775. . ע"ע בושת ציון 34 ואילך, ושם: עונשים וקנסות בבושת, שנהגו לקנוס את המבייש בדברים, וע"ע נדוי, שבית דין רשאים לנדות את המבזה את חבירו (שאינו ת"ח) בכדי לכופו לפייס את חבירו.
  776. . שו"ת מהרי"ק (ירושלים תשל"ג) שורש קפט, ועי"ש שהאומר לדיינים שאינו חושש לגזירתם, ודאי שהוא זלזול וחייב נידוי. ועי' שו"ת הראנ"ח סי' קיא, שכל דבר גנאי חשוב בזיון לגבי חכם, אפילו כשאינו חשוב בזיון אצל שאר העם, ולפיכך המכנה חכם בשם "שוטה" מנדים אותו, (עי' שו"ת הריב"ש סי' רטז), אף על פי שאם כינה כך ע"ה, אין לו טענה עליו, שאין חשוב בזיון אלא פגם משפחה או שמבזהו שהוא בעל עבירה. על חכם שהורה הוראה באיסור והיתר, שמי שהוא קטן ממנו אם אינו מקבל את הוראתו הרי הוא בכלל מבזה ת"ח ומנדים אותו, עי' שו"ת הרמב"ם (בלאו) סוס"י רסח, הובא ברי"ו א"ו נ"ב סוף ח"ב.
  777. . שו"ת הריב"ש סי' תק (ועי"ש סי' רכ), ע"פ קדושין ע א: ההוא גברא דמנהרדעא וכו', (ועי' ע"ז כו א); רמ"א יו"ד רמג ז. ועי' הגר"א שם ס"ק יד, שכן מוכח מזה שהמבזה ת"ח לאחר מותו מנדים אותו, עי' ציון הבא, ועי' שו"ת מבי"ט שם.
  778. . עי' עדיות פ"ה מ"ו וש"נ וירושלמי מו"ק פ"ג ה"א; רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ד; טוש"ע יו"ד רמג ז ושם שלד מג ומז. ועי' ב"מ פו א: כל הפורש יהא בנידוי, ועי' להלן, ועי' ציון 832.
  779. . שו"ת מבי"ט ח"ג סי' סז, בביאור לשון הרמב"ם (וירושלמי) שבציון הקודם, "אפילו", ועי' שו"ת הריב"ש סי' רכ וסי' תק, שמדייק מלשון זה שעונש המבזה מחיים גדול מעונש המבזה לאחר מיתה, ועי' ראבי"ה שבציון 83 שביזוי ת"ח לאחר מותו חמור יותר. ועי' שו"ת מבי"ט שם על המבזה ת"ח שמת בפני בנו, שהבן מצטער ואביו הצדיק מצטער בקבר בצער בנו.
  780. . ע"ע נדוי. וע"ע חרם ציון 113 ואילך, שי"ס שמחרימים אותו.
  781. . כס"מ ת"ת סופ"ו, ועי"ש שהיחיד אצל הרבים חשוב כתלמיד אצל רבו.
  782. . ע"ע נדוי.
  783. . כס"מ שם בלשון שני. ועי"ש על העושה קל וחומר או גזרה שוה לעקור דבר מן התורה. על המנדה מי שאינו חייב נידוי, שהוא עצמו חייב נידוי משום כך, שי"ס שאין הדברים אמורים אלא במנדה ת"ח שלא כדין, ע"ע נדוי.
  784. . שו"ת הריב"ש סי' תק, ע"פ מו"ק טז ב, באשה שישבה ופשטה רגליה ולא נכנעה בפני ת"ח שעבר שם, ומשמע בגמ' שם שהיה יכול לנדותה, (ועי' שו"ת הריב"ש סי' רכ), וע"פ דין טבח שלא הראה את סכינו לחכם, עי' ציון 835 ואילך (ועי' ציון 836 מרש"י). ועי' קדושין כה א, במי שלא באו לדרשת החכם, ורש"י שם ד"ה זיל, ושו"ת מהר"ש הלוי יו"ד סוס"י ט ובית מאיר בהשמטות ליו"ד שלד סי"ט. ועי' שו"ת פמ"א ח"ב סי' קסח. על עצם הדבר שהחכם עצמו יכול לנדות לכבודו, עי' להלן.
  785. . הגמי"י ת"ת פ"ו אות ז, (ובהגמי"י קושטא הי"ג בשם הרמ"ך, והובא בב"י יו"ד שלד), ע"פ ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א: זקן שנידה לכבודו אין נידויו נידוי, (ועי' ציון 826 ואילך מראבי"ה ותרוה"ד, שמפרשים הירושלמי בע"א), והובא בש"ך יו"ד סי' שלד ס"ק לח, ועי' שו"ת ר"י לבית לוי כלל ה סי' נ, ועי' פרי האדמה ת"ת שם הי"ג, שאפשר שדברי הגמי"י דוקא במנדה לצורך עצמו, ולא אם מנדה לגדר התורה ולומדיה, ועי' בית מאיר בהשמטות ליו"ד שם, שנראה שמפרש שדברי הגמי"י הם דוקא לענין תלמיד שמנדה על כבוד רבו, אבל הרב עצמו יכול לנדות אף על העדר כבודו, כראשונים דלעיל. וכ"מ קצת ברש"י (קופפר) מו"ק טז א, שפירש שאפקירותא היינו שחרף ת"ח (ועי' פסקי הריא"ז ומאירי שם, וברגמ"ה שם: מבזה תלמידי חכמים), משמע שאין מנדים אלא באופן זה, (אבל אפשר שלשיטתו אין הדברים סובבים אלא על חרם ולא על נידוי, ע"ע חרם ציון 82, ועי' שו"ת ופסקי מהרי"ק החדשים סי' ט, שמפרש כוונת רש"י שאינו חשוב "אפקירותא" אלא באופן זה, ומחלק בין אפקירותא לשאר ביזוי חכם לענין נידוי שהחכם עצמו יכול לנדות את מבזהו, עי' להלן, וצ"ב, שלכאורה הגמ' שם אינה דנה בנידוי של החכם עצמו, אלא בנידוי של בי"ד). ועי' ציון 838 מלח"מ, בטעם שהרמב"ם הוצרך ליתן טעם לכך שמנדים טבח שלא הראה את סכינו לחכם.
  786. . עי' רש"י ברכות יט א ד"ה מדמה: אחד מן החכמים שמדבר קשה כנגד גדול ממנו, (ועי' שו"ת מהרלב"ח סוס"י ל); שו"ת ופסקי מהרי"ק החדשים סי' ט, שהרי נידו את עקביא בן מהללאל שזלזל בשמעיה ואבטליון, עי' ברכות יט א (ושם בר' אליעזר ועוד); כס"מ ת"ת פ"ו הי"ב.
  787. . שו"ת הרדב"ז מכת"י (ח"ח) סי' קצא.
  788. . עי' ציון 429 ואילך.
  789. . שו"ת אבקת רוכל סי' רב, שכ"מ ברמב"ם, (ועי' כס"מ שם), ושכ"ה לסוברים שהחכם עצמו אינו מנדה חכם אחר, עי' ציון 817 ואילך, שכל שהחכם אינו מנדה, כ"ש שבי"ד אינם מנדים על כבודו, ועי"ש לענין נידויו של עקביא בן מהללאל, ששמעיה ואבטליון היו נשיא ואב"ד, או שהיו רבותיהם של כל הבאים אחריהם, ולפיכך נידו חכם שזלזל בהם, ועי"ש בביאור מסקנת הירושלמי שבציון 434. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב אלפים רלט. ועי' שו"ת חיים ביד סי' נז, שדוקא ת"ח גמור שביזה ת"ח אין מנדים אותו לדעה זו, אבל העוסקים בצרכי ציבור, אף על פי שאמרו שהמביישם דינו כמבייש ת"ח וחייב נידוי, ע"ע טובי העיר ציון 205, מ"מ אם הם ביזו ת"ח, מנדים אותם.
  790. . ציון 435 ואילך.
  791. . מהרי"ק שורש א, ע"פ נדרים נ ב, והובא ברמ"א יו"ד שלד מה; שו"ת בנימין זאב סי' רפג. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' שעח.
  792. . קונדריסין (נדפס בקובץ ראשונים למו"ק זק"ש, הוצאת מכון התלמוד הישראלי) ריש שער ד, הובא בב"י יו"ד שלד ובב"ח שם בסוף הסי', ועי"ש סוף ש"ד: דוקא תלמיד או חכם אמרו, שתורתן אומנותם, ועי' ציון 794; ש"ך שם ס"ק סח.
  793. . שו"ת הרדב"ז מכת"י (ח"ח) סי' קצא. ועי' שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רצא, כל שהוא קובע עתים לתורתו, וחשוב חכם במקומו עד שמכבדים אותו בשביל תורתו, ובא אחר וביזהו, הרי זה כמבזה תורתו, וחייב בקנס של ליטרא זהב שקנסו את המבזה ת"ח, ע"ע בושת (ועי' שו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סוס"י מז, שכ"ד הרי"ף והרמב"ם), ועי' שו"ת הרא"ש כלל טו סי' י (והובא בטור חו"מ סי' תכ), שמי שתורתו קבע ומלאכתו עראי, כגון שיש לו עתים קבועים ללמודו ואינו מבטלם כלל, וכשהוא פנוי, הוא חוזר על הספר ולומד, ואינו עמל אלא לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, ולא לאצור ולהרבות ממון, המבזהו חייב בקנס זה, ועי' שו"ת מהר"ש הלוי יו"ד סי' ח, שכל שחשוב ת"ח לענין ליטרא זהב, כ"ש שחשוב ת"ח לענין שהמבזהו חייב נידוי, ושם סוד"ה ואם, שכל מי שנכנס בבית כנסת אחד להרביץ שם תורה ולצאת ולבא בפניהם, חייבים לנדות את המבזהו. ועי' שו"ת הריב"ש סי' פ ושו"ת מהריט"ץ ח"א סוס"י קלב, שדיין ממונה על הציבור, אפילו אינו בגדר "זקן", ואין חייבים לו ליטרא זהב על בזיונו, מכל מקום מנדים את מבזהו.
  794. . שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' צח. ועי' ציון 809 ואילך מתשב"ץ. ועי' ציון 792 מקונדריסין.
  795. . רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ב; טוש"ע יו"ד שלד מז, ועי"ש רמג ז ושלד מג וחו"מ כז ב. ועי' ציון 832. על העדות שעל פיה מנדים, ע"ע נדוי וע' עדות, (ועי' כ"מ שבציון 801, ש"עדים" נזכרים ברמב"ם אף לענין הנידוי, ועי' שו"ת מקום שמואל סי' צט אות טז, שסובר שלא הצריך הרמב"ם עדים אלא לענין קנס ליטרא זהב שנזכר שם, אבל לענין הנידוי די בעדות הת"ח המבוזה, ועי"ש בשם הריב"ש), ועי' שו"ת ופסקי מהרי"ק החדשים סי' ט, שהרמב"ם הזכיר עדים כיון שהנידוי הוא קנס, ע"ע נדוי, ומודה בו פטור כשאר מודה בקנס (ע"ע), ועי' ציון 808.
  796. . רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ה; טוש"ע חו"מ כז ב. ועי' ציון 839 ואילך, על חומרות שהחמירו בטבח שלא הראה סכינו לחכם. וע"ע מכת מרדות וע' נדוי, שי"ס שבכל מקום שנזכר נידוי או שנזכרה מכת מרדות, הרשות ביד בי"ד לענוש באחד מהם, כפי הנראה להם ראוי.
  797. . שו"ת הרד"ך בית יח חדר יד, ועי"ש שהוא מאריך להוכיח שכוונת הרמב"ם שבנוסף לנידוי אף ילקוהו, וכעי"ז בסמ"ע שם ס"ק ט בלשון ראשון, בדעת השו"ע.
  798. . ציון 110 ואילך. ועי"ש ציונים 82, 102 ואילך, ועי' לעיל ציון 773.
  799. . עי' מו"ק טז א ושם יז א: תלמיד שנידה לכבודו, נידויו נידוי, ורש"י שם, ועי' קדושין ע א, ברב יהודה, וב"ק פא ב (ועי' ציון 373); רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ב; שו"ע יו"ד רמג ח וטוש"ע יו"ד שלד מה ומז. ועי' קונדריסין שער ג ושער ד, שנראה שראוי לתלמיד לחלוק כבוד לרבו שהוא ינדה את זה שביזהו, ולכן אמרו שהמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב (ע"ע כבוד רבו; מורא רבו וע' נדוי), לפי שלא חלק לו את הכבוד הראוי לו (וע"ע הנ"ל).
  800. . עי' רמב"ם ת"ת פ"ז הי"ג, הובא להלן ציון 845, וכן משמע בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תס, ועי' שו"ת הרד"ך בית יח חדר טז, שהחכם (גדול ומומחה לרבים, שחשוב כבי"ד) יכול אף להוסיף עונש על הנידוי, כמו בית דין, עי' לעיל. ועי' ס' המאורות מו"ק יז א בשם הרא"ש מלוניל ד"ה ואי קשיא וד"ה והשלישי, שאין לחכם רשות אלא לנדות, ולא להחרים, כיון שמנדה לכבוד עצמו ואין זה "מילי דשמיא". אם מותר אף למסור את המבזה חכם למלכות, עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' צט, וע"ע מסור.
  801. . רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ב, ועי' כ"מ שם במקורו, (ע"פ שו"ת הריב"ש סי' רכ) ממו"ק יז א: במילתא דפסיקא ליה (ועי' רש"י שם, ועי' רא"ש שם שמפרש לשון זה בע"א, ועי' ציון הבא); שו"ת הרשב"א ח"א סי' קעט: בין יש שם עדים בין אין שם עדים; שו"ע יו"ד רמג ח וטוש"ע יו"ד שלד מז. ועי' כ"מ שם, שהחכם נאמן אף על פי שע"ה מכחישו, ועי' שו"ת ופסקי מהרי"ט החדשים סי' ה, שהחכם נאמן (לומר שזה ביזהו) "כבי תרי". ועי' שו"ת מהר"ם ב"ב (לבוב) סי' תכד, שמצדד שאף החכם אינו מנדה אלא אם כן היו שם עדים, ומשמע שר"ל שאין החכם נאמן לומר שביזוהו. אם אף בי"ד מנדים על כבוד החכם בלא התראה, ואם אף שאר חייבי נידוי מנדים אותם בלא התראה, עי' מאירי מו"ק טז א וברכ"י חו"מ סי' לד אות יד באורך, וע"ע נדוי.
  802. . עי' מו"ק יז א, לפי' ר"ח שם (ורא"ש שם פ"ג סי' י בשם ר"ת, ועי' ק"נ שם אות ו) ושו"ת מהר"ם ב"ב שם ושו"ת הריב"ש סי' רכ וטור יו"ד סוס"י שלד בשם הראב"ד ונ"י מו"ק שם (ט א), ועי' רא"ש (וטור) שם, שבגמ' נזכר "במילתא דפסיקא ליה", מפני שדוקא באופן זה (שביזהו ביזוי גדול, כגון שקרא אותו "עבד") הוא מנודה לכל, ובמילתא ש"לא פסיקא ליה" אינו מנודה אלא לחכם שנידהו (ולקטנים ממנו או שקולים לו, עי' ב"י שם). ועי' רש"י מו"ק שם, שמפרש בענין אחר.
  803. . עי' שו"ת הרשב"א המיוחסות סי' רמה, שמי שאינו רב אלא מצד השררה, אינו יכול לנדות על כבודו; קונדריסין סוף ש"ד, הובא בב"י יו"ד שלד, שהנוהג שררה משום ממונו או יחוסו, אינו יכול לנדות את המבזהו; שו"ע יו"ד שלד יח ורמ"א שם; שו"ת ופסקי מהרי"ט החדשים סי' ד. ועי"ש סי' ה (ממהרי"ט ן' יעיש) ד"ה ואני, שחולק, וסובר שאף שאר אדם יכול לנדות בכל דבר שהדין ברור לו. ועי' ציון 813.
  804. . שו"ת הריב"ש סי' לג; שו"ע יו"ד שלד טז. ועי"ש ושם, שאותו מבזה אינו מנודה לרב, שהרי לא הרב נידהו ולא בי"ד נידוהו, (ועי' ש"ך שם ס"ק לד, שאינו מנודה אפילו לתלמידיו של הרב הגדולים מן המנדה), ועי' תשב"ץ שבציון 809 ואילך, שנראה שאין הדבר תלוי בכבוד המנדה, אלא בכבוד זה שמשום הזלזול בכבודו נידוהו.
  805. . שו"ת הריב"ש סי' לג. ועי' שו"ת מבי"ט ח"א סי' שיז, שמדקדק מלשון הריב"ש שדוקא תלמיד שיכול לנדות לכבוד עצמו יכול לנדות לכבוד הרב, ועי"ש שתחילה צדד שאף תלמיד שאינו יכול לנדות לכבוד עצמו, יכול לנדות לכבוד רבו.
  806. . עי' שו"ת הריב"ש שם, במבזה את החכם ואומר שאביו (או רבו) היה מלשין או רשע; עי' שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' ריג. וכ"מ בראשונים שבציון 809 ואילך, וכ"מ מסתימת שא"ר ואחרונים. ועי' רא"ש מלוניל וקונדרסין שבע' חרם ציון 122, שחכם המנדה לכבודו הוא "דברי עצמו", ולא "מילי דשמיא", ולכן אינו יכול להחרים על כבודו.
  807. . שו"ת מהרי"ק דלהלן. ועי' שו"ת אבקת רוכל סי' רב שבציון 437, שסובר שבמקום שהחכם אינו יכול לנדות על כבודו, כ"ש שבי"ד אינם מנדים, (ע"פ דין תלמיד שמנדה לכבודו אף במקום שאין בי"ד מנדים, עי' ציון 812).
  808. . שו"ת ופסקי מהרי"ק החדשים סי' ט, ומבאר בזה כמה דיוקים בלשון הרמב"ם, וכן לשון רש"י מו"ק טז א, עי' ציון 784, וכתב שהמבזה את כבוד התורה מן הדין חייב נידוי, ואינו קנס, אבל אם מבזה את החכם עצמו ולא את כבוד התורה, נידויו אינו אלא קנס, עי' ציון הנ"ל וציון 795. ועי"ש בביאור לשון הרמב"ם שבציון 799, "מנדה לכבודו", שר"ל שהנידוי חל אפילו לא הקפיד החכם על כבוד התורה, ולא נידה את אותו ע"ה אלא מפני שהתריס כנגדו, ועי' ציון 828. ועי' ציון 784, ולכאורה בכל הדוגמאות שם לא ביזה הע"ה אלא את החכם עצמו.
  809. . שו"ת תשב"ץ ח"א סי' לג, וכן מצדד בשו"ת מהר"ם ב"ב (לבוב) סי' תכד, ע"פ לשון הגמ' שבציון 802: "צורבא מרבנן", שלדעתו (ע"פ תרגום הלשון "צרבת": רושם) הכוונה לחכם גדול ומזומן, והוסיף שאפשר שהכוונה למי שתורתו אומנותו, ועי' ציון 252. ועי' שו"ת אבקת רוכל סוס"י רב, שנראה שמסכים בעיקר הדבר עם התשב"ץ, שדוקא חכם מנדה לכבודו, אבל סיים שמה שהצריך התשב"ץ שלמד כל התלמוד, לא מצינו לו חבר, ואולי דוקא לבני דורו כתב כן.
  810. . עי' ציון 30.
  811. . תשב"ץ שם.
  812. . שו"ת הריב"ש סי' לג, (ומשמע קצת מסתימת הריב"ש שאותה שאמרו שהמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, הרי זה דוקא בתלמיד שמנדה לכבודו, אבל ברא"ש וטור שבציון 802 משמע שאף חכם שבי"ד חייבים לנדות לכבודו, אם נידה הוא עצמו בדבר ש"לא פסיקא ליה", שאינו בזיון כל כך, אין מנודה לגדולים ממנו); שו"ת מהריט"ץ סי' קנה בדעת הרמב"ם ת"ת פ"ו, ע"פ דין הנ"ל, שדוקא מבזה "חכם רשום" (כלומר גדול ומזומן, עי' לעיל משו"ת מהר"ם ב"ב) נמנה בין הדברים שבי"ד מנדים עליהם, אבל לא מבזה תלמיד חכם, אלא שאותו ת"ח יכול לנדותו, ועי' ברכ"י חו"מ סי' לד אות יד סוד"ה אמנם (הב'), ועי' שו"ת מהריט"ץ שם, שכמו כן בני עירו של התלמיד יכולים לנדות על כבודו אם הם סוברים שיש בזה מישוב העיר ותיקוניה; שו"ת מהר"ש הלוי יו"ד סי' ט (ממהרח"ש); בית מאיר בהשמטות ליו"ד סי' שלד סמ"ה, שכן היא כוונת לשון השו"ע שם: צורבא מרבנן.
  813. . קונדריסין שער ג, ועי"ש שמאחר שאינו אלא משום כבודו ומן הדין אינו מנודה, לא חייבו לנהוג בו נידוי אלא את השוים למנדה ואת הקטנים ממנו, אבל לא את מי שהוא גדול ממנו, וע"ע נדוי.
  814. . עי' תשב"ץ דלעיל, וכ"מ בריטב"א מו"ק טז א, שזה שאמרו שהמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב (אף על פי שאינו מנודה אף לשאר הגדולים ממנו), בא לומר שאע"פ שאמרו שיהא כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, אין זה בכלל. ועי' ציון 804.
  815. . ושם שי"ס שאף הגדולים מן התלמיד צריכים לנהוג בו נידוי, ודוקא רבו אינו צריך.
  816. . ציון 121 ואילך.
  817. . שו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' ה, והובא בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב אלפים רלט, (ועי"ש ואבקת רוכל דלהלן ושו"ת מבי"ט ח"א סי' שיז וברכ"י יו"ד רמג ס"ק י, על דין הנידוי אם עבר ונידה את החכם); שו"ת ופסקי מהרי"ק החדשים סי' ט, ועי"ש שבזה"ז אין ע"ה לענין זה; כ"מ ת"ת פ"ו הי"ב בלשון ראשון בדעת הרמב"ם, וכן הוכיח בשו"ת אבקת רוכל סי' רב. ועי' ב"י סי' שלד (וכס"מ שם) ושו"ת אבקת רוכל שם, שאם היה המבוזה גדול הרבה מהמבזה, יכול לנדותו, שהוא נחשב לגביו כע"ה, (ועי' כס"מ שם, שודאי שהרב יכול לנדות את תלמידו, והיינו אף על פי שהוא ת"ח), ועי' ברכ"י יו"ד רמג ס"ק ט בשם מהריק"ש.
  818. . שו"ת ר"א בן הרמב"ם שם.
  819. . עי' ציון 808.
  820. . שו"ת ופסקי מהרי"ק שם.
  821. . כ"מ שם בלשון שני, וכתב שהרמב"ם הזכיר ע"ה, מפני שרק כנגדו הת"ח אינו צריך עדים, עי' ציון 801, (אבל כנגד ת"ח אחר אינו נאמן אם הלה מכחישו, ועי' שו"ת מקום שמואל סי' צט אות טז). ועי' ציון 435 ואילך.
  822. . שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרט; שו"ת הרא"ש כלל כח סי' א. ועי' ב"י יו"ד סי' שלד, שמצדד שדברי הרא"ש אמורים דוקא בתלמיד שרבו חולק לו כבוד, וכראב"ד דלהלן, ועי' ב"ח שם שמדברי הרא"ש נראה שאינו סובר כראב"ד ואינו מחלק בין תלמיד לתלמיד, וכ"מ בשו"ת הרשב"א שם, שאין לחלק בין תלמיד לתלמיד, ועי' ציון הבא מתשב"ץ. על התרת הנידוי, עי' קונדריסין סוף ש"ה (דף נח), שתלמיד שנידה לכבודו יכול להתיר את הנידוי אפי' במקום רבו, ושכ"כ הרמב"ם, ועי' רמב"ם ת"ת פ"ז ה"ז.
  823. . שו"ת הרא"ש כלל כח סי' א, והובא בטור יו"ד שלד, ומשמע שמסקנתו כן, ועי' ביאור מהרש"ל וב"ח ודרישה לטור שם וק"נ על הרא"ש מו"ק פ"ג סי' ו אות ד ושו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סוס"י כט, ושם שמטעם זה אין המנדה חשוב כמבזה חבירו בפני תלמיד חכם, (עי' ציון 374 ואילך), ושם שבדבר שנוגע לכבוד שמים, שהיה ראוי לרב עצמו לנדות עליו, אין לתלמיד לנדות. ולכאורה לפי"ז אם הרב מוחה בתלמיד שלא ינדה לכבודו, אין לו לנדות, אבל בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' לג למד מדברי הרא"ש שבני הקהילה אינם יכולים למנוע מת"ח לנדות משום כבודו, (ועי' רמ"א יו"ד שם יח, ע"פ שו"ת הרשב"א ח"א סי' תס, ועי' רמ"א שם טו, שאינו מגיה על שו"ע שם שבציון הבא), שאין כוחם גדול מכח רבו, ומשמע מזה שאפילו כשרבו מוחה יכול הוא לנדות.
  824. . רא"ש מו"ק פ"ג סי' ו וטור יו"ד שלד, בשם הראב"ד; מאירי מו"ק טז א ד"ה מנודה לרב: אא"כ רבו חולק לו כבוד בכך, משמע שרבו אומר לו שהוא ינדה, (וצ"ב אם כ"ה אף לסוברים שאין חולקים כבוד לתלמיד בפני הרב, עי' ציון 493 ואילך); קונדריסין שער ד; שו"ע שם טו.
  825. . המאורות מו"ק יז א בשם הרא"ש מלוניל ד"ה והשלישי (הובא בשו"ת מהרי"ק שורש א בשם הלכות נידוי). ועי' שו"ת משפטי שמואל סי' פט, ושם שאפילו לא נתכוון לבזות את החכם, אם היה לו לחוש שבדברים כאלו יש זלזול בכבוד החכם, חייב נידוי.
  826. . ראבי"ה סי' תתמ: שמא הכי פירושו. ועי' ציון 785.
  827. . ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א.
  828. . תרוה"ד סי' רעד. ועי' ציון 808.
  829. . מהרי"ק שורש א, ועי"ש שאין השכל מחייב דבר זה כ"כ, ולכן לא היה עושה כן למעשה. ומשמע קצת שדוקא במבזה חכם חל נידויו באופן זה, אבל בשאר המעשים שחייבים עליהם נידוי, אם נידוהו מטעם אחד ונתברר שאין לנדותו אלא מטעם אחר, אין הנידוי חל, וע"ע נדוי.
  830. . שו"ת הריב"ש סי' רכ, ע"פ ברכות יט א, ועי"ש מחכמי גירונדה שהביאו ראיה ממו"ק טז א, והריב"ש דחה שמשם אין ראיה אלא שיכולים, ולא שחייבים, ועי' שו"ת מהריט"ץ ח"א סי' לט. ועי' ציון 843.
  831. . שו"ת מהריט"ץ שם.
  832. . ברכות יט א; רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ב; טוש"ע יו"ד רמג ז ושלד מז.
  833. . רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם.
  834. . עי' ציון 322 ואילך, ועי' ציון 323 מכנה"ג, שסובר שלדעת הרמב"ם אף עיקר הדבר שמראים סכין לחכם אינו משום כבודו, אלא כדי שלא ישחוט בסכין פגומה.
  835. . חולין יח א; רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ד ושחיטה פ"א הכ"ו; טוש"ע יו"ד יח יז (ועי' פרישה שם אות כז) ושלד מג. על דין הטבח כשנמצאה הסכין פגומה, ע"ע בדיקת סכין ציון 60 ואילך.
  836. . עי' לעיל. רש"י וריטב"א חולין יח א. ועי' רש"י שם: שהחציף פניו, וצ"ב.
  837. . עי' רמב"ם שחיטה פ"א הכ"ו, (ושם ת"ת פ"ו הי"ד מנה מבזה ת"ח לחוד וטבח שלא בדק סכינו לפני חכם לחוד). ועי' רדב"ז ומ"מ (ר"י כלץ) שחיטה שם, שסוברים שלדעת הרמב"ם שני טעמים בנידוי, ועי"ש ושם בטעם שהרמב"ם הביא דוקא טעם זה, (ועי' לח"מ שם בלשון ראשון, שנראה שדוקא בצירוף שני הטעמים מנדים אותו, ועי"ש בלשון שני), ועי' ישוע"י יו"ד סי' יח בפירוש הקצר ס"ק ח ושו"ת משיב דבר ח"ב סי' ה (ד"ה שלישית) בדעתו, שאחרי שתיקנו להראות סכין לחכם משום כבודו, אם יעבור על תקנ"ח ולא יראה יש לחוש אף שיפגום בשחיטתו ולא יודיע, אחרי שסר מעליו מורא הרב ומורא שמים, ולכן אין החכם יכול למחול, ועי' ציון 851, ועי' מעשה רקח שחיטה שם ופליתי יו"ד שם ס"ק ו ולב אריה חולין שם.
  838. . לח"מ שחיטה פ"א הכ"ו בדעת הרמב"ם שם. ועי' ציון 784 ואילך.
  839. . עי' רש"י חולין יח א ד"ה שמתיה, בדעת רבא בר חיננא בגמ' שם, (ומפרש כך דברי רבא בגמ' שם, ועי' מאירי וריטב"א דלהלן שסוברים שרבא בר חיננא החמיר באותו טבח יותר מן הדין), ועי' רש"י שם ד"ה דאפילו, בדעת רבינא שם, ומהרש"א ורש"ש שם בביאורו.
  840. . עי' רמב"ם שם.
  841. . מאירי חולין יח א, ע"פ גמ' שם. ועי' ריטב"א שם.
  842. . מאירי שם, ע"פ גמ' שם: ולא ליחוש מר לסבא וכו'.
  843. . רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ב (ועי"ש פ"ז הי"ג), ע"פ מגילה כח א: ולא עלתה על מיטתי קללת חברי וכו', עי' מל"מ פ"ו שם וכ"מ פ"ז שם, ועי' רמב"ם חובל ומזיק פ"ג ה"ו; טור יו"ד שלד; שו"ע יו"ד רמג ח. ועי' לעיל: כשמחל החכם על כבודו, ושם ציון 729 ואילך. על מי שנהג הפקרות בבי"ד, ורצו הדיינים למחול על כבודם ולא לנדותו, ע"ע בית דין ציון 707. ופשוט שאם החכם מוחל אף בי"ד אינם מנדים, (ועי' מל"מ שם פ"ו הי"ב), ודברי הראשונים שבציון 830 אמורים כשלא מחל. ועי' שו"ת משפטי שמואל סוס"י קיט, שאף אם החכם שותק בשעה שביזוהו, אין זו מחילה.
  844. . קהלת ז כא.
  845. . רמב"ם ת"ת פ"ז הי"ג, ועי' כ"מ שם שמקורו בירושלמי מו"ק פ"ג ה"א, בר' יהושע בן לוי (וכן הביא מהר"ם ב"ב דלהלן במקור הדבר שיש להרחיק מן הנידוי); טור יו"ד שלד, ובקצרה בשו"ע שם רמג ט.
  846. . רמב"ם שם; עי' טור חו"מ תכ.
  847. . שו"ת מהר"ם ב"ב (לבוב) סי' תכד.
  848. . עי' מאירי מגילה כח א; עי' ריטב"א ר"ה יז א ויומא כג א. ועי' אורח משפט סי' טו ס"א ד"ה והנה (הב').
  849. . רמב"ם ת"ת פ"ז הי"ג, ועי' ב"י יו"ד שלד, שמקורו ביומא כב ב - כג א, בשאול המלך, ועי' לח"מ ת"ת שם; טור יו"ד שלד; שו"ע שם רמג ט. ועי' שו"ת הריב"ש סי' רטז ושו"ת ר"י לבית לוי כלל ה סוס"י נ, שאם המבזה מבקש מחילה, ראוי למחול לו.
  850. . ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק ביומא כב ב, הובא בראשונים הנ"ל. ועי' שבת סג א. ועי' ר"ן ר"ה יז א (ד ב) ושו"ת בנימין זאב סי' רפב, ע"פ מגילה כח א, שעל צער בלא בזיון יכול הוא למחול, ומדת חסידות היא.
  851. . פסקי הריא"ז (בשיטת הקדמונים) חולין יח א, הובא בש"ג שם (ה א אות ג) ובדברי חמודות שם פ"א אות צא; רמ"א יו"ד יח יז. אם יכול למחול אף לדעת הרמב"ם שבציון 837, עי' אחרונים שבציון הנ"ל, וע"ע בדיקת סכין ציון 58, ועי' ש"ך יו"ד שם ס"ק כח. אם יכול למחול על קנסות אחרים שקנסו את המבזה, (עי' ציון 839), עי' ראש יוסף חולין שם.
  852. . ציון 55.
  853. . עי' להלן. על משך זמנו של סתם נידוי, שהוא שלשים יום, ועל הקולא שחזרו והקלו בו, שאינו אלא שבעה ימים, ע"ע נדוי, ועי' הגמי"י ת"ת פ"ז אות ב, שלא הקלו בנידוי אלא כשעשה לחכם "מילתא בעלמא", אבל אם ביזהו, נידויו כמו מעיקר הדין, שלשים יום, ועי' ס' המאורות מו"ק יז א בשם הרא"ש מלוניל (עמ' נח), שדוקא כשהחכם עצמו מנדה לכבודו הקלו בזה"ז, אבל כשבי"ד מנדים על כבודו אף בזה"ז מנודה שלשים יום, ועי' ב"י יו"ד שלד, שבכמ"ק כתבו ראשונים שנידוי למבזה חכם הוא שלשים יום, אלא שלדעתו הוא קנס שקנסו את אלו שהחציפו פניהם יותר מדי, להעמידם על הדין.
  854. . עי' כ"מ ת"ת פ"ו הי"ב וב"י יו"ד שלד, שבלשון הרמב"ם: עד שירצה החכם, אין מסתבר לגרוס "י" בחיריק ו"ר" בשוא, שמשמע שאפילו פייס את החכם אין להתיר לו עד שיתרצה, וזה אינו, עי' להלן, ועי' ציון 858.
  855. . רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ב; תוס' הרא"ש מו"ק טז א: עד שיפייס; טוש"ע יו"ד רמג ז ושלד מז (ושם יג בשם יש מי שחולק, ועי' ש"ך שם ס"ק כו). ועי' כ"מ שם, שכ"מ קצת במו"ק טז א: לסוף אזל פייסיה, משמע שבלא פיוס, לא היו מתירים לו את הנידוי. על חיובו של המנודה לבא לבי"ד לבקש שיתירו לו את נידויו, שאם הוא מזלזל בנידוי ואינו מבקש התרה, מניחים אותו בנידויו עד שימות, ע"ע נדוי.
  856. . תשובת חכמי גירונדה בשו"ת הריב"ש סי' רכ, ומשמע שר"ל שבלא פיוס זה אין להתיר את הנידוי. על שיעור דמי הבושת, ע"ע בושת ציונים 189, 279 ואילך.
  857. . כ"מ ת"ת פ"ו הי"ב וב"י יו"ד שלד; רמ"א בשו"ע שם מז.
  858. . עי' ב"י וד"מ יו"ד סוס"י רמג, ע"פ חולין יח א, ועי"ש שמגיהים לשון הטור שכתב: עד שירצה זה את החכם, (ועי' לעיל מכ"מ וב"י, וצ"ב). וכ"מ בשו"ת פרח מטה אהרון ח"ב סי' צז.
  859. . שיטת ריב"ב ומאירי מו"ק טז א; המכתם שם בלשון שני; טור יו"ד שלד; שו"ע שם יג בשם יש מי שאומר, ועי' ציון 855. ועי' גמ' ע"ז כו א וטור יו"ד שם, שמכל מקום צריך הוא לבא לבי"ד לבקש התרה.
  860. . שיטת ריב"ב שם והמכתם שם, ועי' שו"ת הראב"ד סי' רו.
  861. . עי' מו"ק טז א.
  862. . עי' המאורות שם יז א (עמ' נז) בשם הרא"ש מלוניל, וכ"ה בקונדריסין ש"ה בשם הרא"ש, (ועי' ב"י יו"ד שלד שתמה היכן הוא ברא"ש, ועי' במגיה לקונדריסין שם הערה 31, שהכוונה לרא"ש מלוניל, ולכאורה משמע כן אף בשו"ת הרא"ש כלל טו סי' ט, הובא בב"י שם בתחילת הסימן, ובשו"ע שם מ, ואפשר שלדעת הב"י דוקא שם לא מועיל ריצוי החכם, מפני שהיתה שם חוצפא יתירא, עי' ב"י שם שכ"כ מטעם אחר, ועי' ציון הבא); עי' תוס' נדרים ז ב ד"ה אין ושו"ת פני משה (בנבנשתי) סי' כח בדעתם; הגמי"י ת"ת פ"ז אות ב; הגהות הרמ"ך לרמב"ם שם ה"ז, מובא בכ"מ שם; רמ"א יו"ד שם יג, ועי' ט"ז שם. וכן פשוט לשיטת ריב"ב שבציון 860, שהתרת הנידוי אינה תלויה כלל בריצוי החכם.
  863. . רי"ף מו"ק טז א, ע"פ ריש לקיש בגמ' שם יז א, וע"פ רב הונא בנדרים ז ב (ועי' המאורות מו"ק יז א, עמ' נט, בביאור גמ' שם לשיטתו לעיל); כ"מ ת"ת פ"ז ה"ז בדעת הרמב"ם שם, ושכ"מ בחולין יח א (כן נוסף בכ"מ ברמב"ם מהד' פרנקל); רא"ש מו"ק פ"ג סי' ו ושו"ת הרא"ש כלל כח סי' ד לגי' הט"ז יו"ד שלד ס"ק ו, ולפנינו הוא במוסגר, ועי' פי' הרא"ש לנדרים ז ב ד"ה ש"מ; טוש"ע יו"ד שם יג.
  864. . רמב"ם ת"ת פ"ו הי"ב, ע"פ מו"ק טז א; שו"ע יו"ד רמג ח וטוש"ע שם שלד מז.
  865. . ע"ע. המאורות מו"ק יז א בשם הרא"ש מלוניל; מאירי שם טז א (ד"ה יש הא', ע"פ גמ' שם ושם ע"ב). ועי' ציון 439, בת"ח שביזה ת"ח אחר, שאין מנדים אותו אלא נוזפים בו.
  866. . שו"ת הרד"ך סוף בית יח, ע"פ כמה מעשים בגמ' מו"ק טז א וב; רמ"א יו"ד שלד יד.
  867. . ע"ע נדוי.
  868. . קונדריסין ש"ד, הובא בב"י יו"ד שלד.
  869. . המאורות מו"ק יז א בשם הרא"ש מלוניל. ועי' המכתם שם טז א: הנזיפה שהם נוהגים בעצמם ובדעתם, היא היא עיקר הפיוס, ועי"ש שפיוס אינו מועיל בנזיפה להתירה.
  870. . ציונים 189, 279 ואילך, ושם ולעיל ציון 119 ואילך, בדין מבזה ת"ח בזה"ז.
  871. . עי' להלן. ועי' שו"ת תורה לשמה סי' רסא - רסב, ששני תלמידי חכמים שוים במעלה, אם אחד מהם הוא אף קרובו של חכם, יש לכבדו יותר, ועי' ציון 225.
  872. . עי' רמב"ן וריטב"א שבועות ל ב, באשת חבר, ושו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיא ושו"ת מים עמוקים סי' נ, בבניו, ועי' ציון 884, ועי' להלן. ועי' ירושלמי הוריות פ"ג ה"ד, שכסות אשת חבר קודמת לחיי עם הארץ, מפני כבודו של חבר, והובא בב"י יו"ד רנא וברמ"א בשו"ע שם ט, ועי' מרה"פ שם, שמצדד שחיי ע"ה היינו פרנסתו, ולא פיקוח נפש ממש.
  873. . עי' שבועות ל ב, וע"ע אשת חבר וע' קימה והידור, ושם ושם על שאר פרטי הדין, ועי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' עה, שהמבזה אשת חבר חייב בושת כמבזה ת"ח, (וה"ה מבזה שאר אשת איש, הרי הוא כמבזה את בעלה, וע"ע בושת ציון 197 ואילך, מחלוקת תנאים אם יש לבעלה חלק בבושתה). ועי' שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' קלה, שנראה שכבוד אשת החכם משתנה ע"פ הכבוד הראוי לבעלה, ועי' מנחת שלמה ח"א סוס"י לג, שסובר שאפילו בעלה היה נשיא או אב"ד, א"צ לכבדה אלא כסתם חכם, וצ"ב טעמו. ועי' שד"ח פאת השדה מע' א כלל קמ בשם ס' מעשה אברהם, שאשת חבר בעצמה נחשבת כחבר, וכמו שאמרו שנשים זוכות בזה שהן מסייעות לבניהן ובעליהן ללמוד תורה, עי' ברכות יז א, ולפיכך יש לכבדה אף לאחר מות בעלה, לסוברים כן, עי' להלן, שלא כמו אשת אב שאין חיוב לכבדה לאחר מיתת האב, ששם החיוב לכבדה אינו אלא משום כבוד האב, ע"ע כבוד אב ואם, (ולכאורה לפי"ז יש לכבד אשת חבר אפילו נתגרשה, וכן אם לאחר מות בעלה נישאה לאחר, ועי' ציון 894), ועי' אתוון דאורייתא סוף כלל ח, ועי' ציון 896. ועי' ברכ"י יו"ד רמד אות ג ופתח עינים שבועות ל ב וברית עולם על ס' חסידים סי' תקעח, בשם האר"י, שאין חיוב לקום מפני אשת חבר ולא לעשות לה הידור (אלא ממדת חסידות), ועי' שלמת חיים (מהד' ר"ח ברנשטיין תשנ"ה) סי' תצא ושו"ת שבט הלוי יו"ד ח"ה סי' קל בשם רי"ח זוננפלד, שדברי האר"י הם דוקא באשה שאין ידוע מי בעלה, שאינו דרך כבוד להודיע שהיא אשת פלוני, אבל כשכבר נתפרסמה ודאי יש לכבדה, ועי' מנחת שלמה שם.
  874. . הוריות יג ב; טוש"ע יו"ד רמד יז. והרמב"ם השמיט, ועי' לח"מ ת"ת פ"ו ה"ז. ועי' ציון 321.
  875. . גמ' שם; רמב"ם ת"ת שם; טוש"ע שם, ועי' ט"ז שם ס"ק ט, ש"נכנסים" היינו שיש לאביהם רשות לקחתם עמו בכניסתו, אבל להם אין רשות להפסיע על העם, ועי' שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' צ, שבני החכמים שאין בהם דעת לשמוע יושבים מול עורף אביהם, שלא יטרידו את אבותיהם אם ישבו לפניהם. ועי' הוריות שם ורמב"ם שם וטוש"ע שם טז, שבני חכמים ות"ח, בזמן שהרבים צריכים להם, מפסיעים על ראשי העם ונכנסים למקומם, ועי' דרישה יו"ד שם אות ה, שהוא משום כבוד אביהם.
  876. . שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיא.
  877. . רבי אלעזר בר ר' צדוק בהוריות יג ב; רי"ף קדושין לג ב; רא"ש שם פ"א סי' נט; פסקי הריא"ז שם פ"א ה"ח אות כא. והרמב"ם השמיט, ועי' ב"י יו"ד סי' רמד.
  878. . רש"י הוריות י ב ד"ה סניפין; מאירי שם; ר"ן קדושין לג ב (יד ב). ועי' ציון 901.
  879. . עי' ציון 212 ואילך.
  880. . ר"י נפחא בגיטין ס א; טוש"ע או"ח קלו. וע"ע קריאת התורה.
  881. . תשב"ץ ח"ג סי' קיא.
  882. . רמב"ן בתוה"א ענין ההספד (מהד' שעוועל עמ' פו): מוסיפים על העיקר, ע"פ שמחות פ"ג: בני חכמים כבני מלכים ומתעסקים עמם; רא"ש מו"ק פ"ג סי' פח; טוש"ע יו"ד שמד ה.
  883. . ש"ך יו"ד שם ס"ק ד.
  884. . כתובות קו א, (במי שרב נחמן היה סבור שהוא קרוב של רב ענן), לפי' הרמב"ן והריטב"א שבועות ל ב; רמ"א בשו"ע חו"מ טו א: משום כבוד החכם. והרמב"ם וטוש"ע השמיטו, ועי' להלן, ועי' ציון 227. ועי' ט"ז שם ע"פ גמ' הנ"ל, שאין מקדימים אלא כשידוע לבעל הדין השני שזה שכנגדו הוא קרובו של ת"ח, שאל"כ יש לחוש שיסתתמו טענותיו, ועי' ריטב"א ונ"י שבציון 242. ועי' שו"ת הריב"ש סי' לג, שהחכם מנדה את מי שביזהו לומר שאביו היה מלשין או רשע.
  885. . תומים סי' טו ס"ק ג, בדעת הרמב"ם שהשמיט דין הקדמת קרובו של חכם, ועי' ציון 888, ועי' ב"ח חו"מ סי' טו וכנה"ג שם הגב"י אות א בדעת הריטב"א כתובות קו א, ועי' רמ"א שבציון הקודם שכתב להיפך ע"פ ריטב"א שם, ועי' שבו"י ח"א סי' קמד שהדבר תלוי בגירסת הריטב"א, ועי' שו"ת חו"י סי' כא ותומים שם ס"ק ב וברכ"י שם אות ב, ועי' ריטב"א שבועות ל א בשם תוס', שאין להקדים את הדין של הקרוב, שיש לחשוש לסתימת הטענות של זה שכנגדו, ומסיק שנכון הוא, אבל בהמשך דבריו נראה שאין דבריהם מוכרחים, וכן מבואר בדבריו שם ב, שמקדימים את הדין של הקרוב.
  886. . עי' לעיל ציון 231.
  887. . תומים שם.
  888. . שבו"י ח"א סי' קמד, בדעת הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים שלא הזכירו דין קדימה בקרובו של חכם, ופנ"י כתובות קו א, וסוברים שעשה של כבוד התורה בגמ' שבציון 884, אין הכוונה לכבוד הקרוב, אלא לכבודו של רב ענן, לקיים את בקשתו לדון את דינו של אותו אדם, (ועי' שבו"י שם, ע"פ גמ' שם, שלהלכה אפילו ביקש החכם אין להקדים את דין הקרוב, שלא יסתתמו טענות זה שכנגדו). ועי' שבו"י שם שמצדד שאת בנו של החכם צריך להקדים, כמו שצריך לכבדו, עי' ציון 875 ואילך. ועי' תומים שם ס"ק ג, כמה ביאורים בגמ' שם, שלפיהם אין להוכיח מהגמרא שקרובו של ת"ח קודם, ועי' ברכ"י חו"מ סי' טו סוף אות ז בדעת הרמב"ם, שאין הלכה כגמ' שבציון הנ"ל, ואין צריך להקדים קרובו של ת"ח, ועי"ש סוף אות ב שהכריע לדינא כשבו"י. ועי' כנה"ג חו"מ סי' יז הגה"ט אות ח ושיירי כנה"ג יו"ד סי' רמד הגה"ט אות ד, שקימה מפני אשת חכם אינו חיוב, אלא מדת חסידות בלבד, (ועי' ברכ"י חו"מ שם אות ה ופתח עינים שבועות ל ב), אבל אפשר שדוקא לגבי קימה כ"כ, שאצל אשה אינו חשוב כ"כ כבוד.
  889. . עי' רמב"ן שבועות ל ב, ע"פ כתובות קו א, ועי' רשב"א ור"ן שם באשת חכם, וכ"מ בתוס' שם ד"ה והאמר.
  890. . ריטב"א שבועות ל א בשם תוס', ושם ב, וכתובות קו א בשם מורו; רא"ש שבועות פ"ד סי' ה (ועי"ש: ועוד דלאחר מיתת רב הונא הואי, ונראה שר"ל שאפילו הוא מה"ת, מ"מ לאחר מיתה ודאי שאינו מן התורה).
  891. . ע"ע דיני ממונות: קדימתם, ושם שלדעת הריטב"א העשה אינו אלא לאחר שפתחו בדין, וי"ח שהוא משעה שהדיין הכין את עצמו לשמוע את טענות בעלי הדין.
  892. . עי' ציון 614 ואילך.
  893. . ריטב"א כתובות קו א בשם מורו, וכן פסק הרמ"א בשו"ע חו"מ טו א. ועי' תומים שם ס"ק ב, שמגמ' שבועות שם מוכח שיש הבדל בין ת"ח לבין קרובו, ועי' נתה"מ שבציון 906. ועי' ציון 225.
  894. . ט"ז יו"ד סי' רמב ס"ק יד בשם שו"ת מהר"ם מינץ. ועי' ציון 873. וע"ע אשת חבר ציון 24 ואילך, לענין נאמנות.
  895. . עי' לעיל.
  896. . עי' תוס' שבועות ל ב ד"ה והאמר בתי' שני, ושד"ח פאת השדה מע' א כלל קמ בדעתם, ושם שכ"מ שהבינו הרבה אחרונים בדבריהם, ועי' יד שאול יו"ד רמב ס"ק טז במהד"ב, שמפרש שאף לפי תי' זה של התוס' החיוב לכבדה מה"ת הוא, אלא שאין אומרים בה שכבוד תורה עדיף, (ולא כתב טעם בחילוק), ועי' הגהות ציון ירושלים לירושלמי הוריות פ"ג ה"ד, וכן מצדד במנ"ח מ' רנז, (ועי' פסקי תוס' שם, שלא נזכר הלשון "עדיף", וכן הביא ב"ח יו"ד רמב), ועי' תומים סי' יז ס"ק ד, שבשו"ע שם נקט לעיקר כתירוץ זה של התוס'; רמב"ן ורשב"א ור"ן שבועות שם. ועי' ציון 890 מהרא"ש. ועי' שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' קלה שמצדד שלאחר מות החכם אין זו אלא מדת חסידות לכבד את אלמנתו, (ומדמה לאשת אב, שלאחר מות האב אין חיוב תורה לכבדה, ע"ע כבוד אב ואם, ועי' מלאכת בצלאל שבועות שם, ועי' ציון 873), ועי"ש בדעת רש"י שבועות שם ד"ה דביתהו, ועי' מאירי שם.
  897. . עי' ציון 541 ואילך.
  898. . עי' ראשונים הנ"ל.
  899. . עי' תי' ראשון בתוס' שבועות ל ב ד"ה והאמר; עי' ט"ז שם, בדעת שו"ת מהר"ם מינץ שבציון 894: חייבים לכבדה כבראשונה, ועי' מנ"ח מ' רנז ושד"ח פאת השדה מע' א כלל קמ סוד"ה אמנם בדעתו. ועי' שד"ח מערכת הא' אות שטו, שבס' מעשה אברהם דן אם מצוה לכבד גרושת ת"ח שלא מחמת קטטה, (ומשמע שהיה פשוט לו שגרושה מחמת קטטה אין מצוה לכבדה, ועי' ציון 873).
  900. . עי' ציון 878.
  901. . הוריות יג ב. ועי' שו"ת מים עמוקים סי' ע (ד"ה ומההיא), שאין לומר שכבר הוחזקו בכבוד, משום שלא נהגו בכבוד זה אלא מפני כבוד אבותיהם, וכיון שמתו אבותיהם נסתלקה החזקה.
  902. . עי' לעיל.
  903. . שו"ת מים עמוקים שם: כמדומה לי שבירושלמי יש, ולפנינו אינו.
  904. . עי' לעיל.
  905. . שו"ת מים עמוקים שם, ועי"ש שכבוד הבן מוטל על הכל, וכ"ש על תלמידי החכם. ועי' אורח משפט חו"מ סי' טו ס"א ד"ה הנה, שמצדד שלאחר מיתת החכם כבוד קרוביו אינו דוחה עשה אחר, כשם שאין להקדימם לראשי כנסיות, עי' לעיל.
  906. . נתה"מ סי' טו ס"ק א, שלכן לא אמרו (שבועות ל א) להקדים את דינו של עולא בריה דרב עילאי משום אביו, אלא רק משום עצמו. ועי' נתה"מ שם בטעם הדבר, שכשאדם בא לדין אין מסתבר להצריך לחקור אחר יחוסו, וצ"ב, שאף ת"ח עצמו לא מצינו שחוקרים את הבא לדין אם הוא ת"ח, אלא שאם ידוע שהוא ת"ח (וה"ה קרוב של ת"ח) ראוי להקדימו.
  907. . עי' לעיל: כשמחל החכם על כבודו, מחלוקת אמוראים, וכן הלכה.
  908. . מנ"ח מצוה רנז.
  909. . עי' תומים סי' טו ס"ק ג; אורח משפט שם ס"א ד"ה וגם. ועי' שו"ת חו"י סוס"י כא.