אנציקלופדיה תלמודית:תנאי יהושע

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - תנאים שהתנה יהושע בשעת חלוקת הארץ.

מנינם וגדרם

עשרה תנאים התנה יהושע[1], ובית דינו[2], עם יושבי הארץ, בשעה שחילק להם את הארץ[3]. יש מן מפרשי המקרא שכתבו שהתנאים מרומזים בכתוב: ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם[4], שאין הכוונה לחוקי התורה ומשפטיה, אלא לתנאים שהתנה יהושע, שהם הנהגות ויישוב המדינות[5].

מנין התנאים

במנין התנאים, ר' יהושע בן לוי מנה עשרה תנאים[6], יש מן האחרונים שכתבו בדעתו, שריב"ל לא מנה אלא את התנאים שאינם מפורשים בדברי התנאים, וישנם תנאים נוספים ששנו התנאים, כגון אותם ששנה ר' יהודה ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה[7], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהמספר שנקב ר' יהושע בן לוי אינו אלא מספר התנאים שהתנה יהושע לענין נזיקין, אבל התנה תנאים נוספים בשאר ענינים[8], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שריב"ל לא מנה אלא את התנאים הנוהגים אף בחוץ לארץ, לסוברים כן[9], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שלדעת ריב"ל, וכן הלכה, לא התנה יהושע אלא עשרה תנאים בלבד[10]. ור' יוחנן מוסיף עוד תנאי על דברי ר' יהושע בן לוי[11]. יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שבעשרת התנאים שמנה ר' יהושע בן לוי, מותר לעשות כן לכתחילה, ואילו בתנאי של ר' יוחנן, אין היתר לעשות לכתחילה, אלא שאם עשה אינו חשוב גזלן[12]. בירושלמי אמר רבי לוי בן ביריי בשם ר' יהושע בן לוי שיהושע התנה ארבעה תנאים[13].

פעולת התנאים

פעולת התנאים, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שעל תנאים אלו יקנו ישראל את הנחלות[14], שיהיה לכל אחד חלקו חוץ מלענינים שבתנאים שיהיה הפקר[15], והיינו שיוכלו כל ישראל להשתמש לפי התנאים[16], שיהיו הנכסים שבתנאים שייכים לכולם[17]. ויש מן הראשונים שכתבו שהתנה שלא יהא כח ביד הבעלים לעכב[18]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שיהושע התנה שלא יהיו מקפידים בתנאים אלו[19]. ויש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שתנאי יהושע נוהג רק בארץ ישראל[20], הרי שהתנאי הוא דין בחלוקת הארץ, שעל מנת כן חילק יהושע את הארץ, ולכן אין תנאים אלו נוהגים אלא בארץ, ואילו לסוברים שתנאי יהושע נוהג אף בחוץ לארץ[21], התנאים הם מדין הפקר-בית-דין* הפקר - אלא שקבעם יהושע בשעת הכניסה לארץ - ולכן נוהגים אף בחוץ לארץ[22], וכתבו אותם אחרונים, שהתנאי שהוסיף ר' יוחנן לענין ביכורים, לדברי הכל אינו אלא דין בחלוקת הארץ[23].

טעם התנאים

בטעם שהתנה יהושע תנאים אלו, כתבו אחרונים שהוא משום תיקון העולם[24]. ויש שכתבו שרצה יהושע להסיר קטטה ותחרות בין איש לרעהו, לפי שטבע בני אדם האדם להקל בענינים האלו ולא ימנעו מלעשות כן, שמורים היתר שאין לבעלים נזק לבעלים - כגון רעיית בהמה דקה ביערות של אילנות, או ללקוט עשבים שעלו מאליהם - ומאידך ישנם אנשים שבטבעם מקפידים שזרים לא יעשו בנכסיהם כשלהם, וכדי למנוע הקטטה קבע תנאים אלו[25]. ויש שכתבו שהוא בכלל גמילות חסדים שבין אדם לחבירו שבכלל הכתוב "ועשית הישר והטוב[26].

בחוץ לארץ

תנאי יהושע, אם נוהגים גם בחוץ-לארץ*, נחלקו אמוראים: לדעת רב יהודה אינם נוהגים אלא בארץ, ולדעת שמואל נוהגים אפילו בחוץ לארץ[27], וכל שכן בבבל שמצויים שם שיירות ועוברים ושבים[28], ויש מן הראשונים שכתבו - לגירסתם בתלמוד[29] - שלדעת רב אדא בר אהבה - וי"ג: רבה בשם רב אדא[30], וי"ג: רבה בר בר חנה[31] - בשם רב נחמן - וי"ג: רב[32] - שנוהגים בבבל ולא בשאר חוץ לארץ[33].

בדעת הסוברים שנוהגים בחוץ לארץ, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שיהושע תיקן אף לחוץ ארץ[34], ויש סוברים שלא תיקן יהושע אלא לארץ ישראל, אלא שנהגו לקיים תנאיו אף בחוץ לארץ[35], שלא תיקן אלא בארץ ישראל בהיותם שם בזמנו, ולא עלה על דעתו אז שיגורשו ממנה, אלא שמתקנתו יש ללמוד לנהוג כן איש עם רעהו ישראל, ואף בחוץ לארץ[36].

להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים שנוהגים התנאים אף בחוץ לארץ[37], שכן סובר שמואל והלכה כמותו בדינים[38]. וכתבו אחרונים, שכיון שרוב התנאים אינם שייכים אלא במקום שיש לישראל שדות וכרמים, וזה אינו מצוי בגלות, ממילא אינו מצוי שהתנאים ינהגו בחוץ לארץ[39].

שדות של גוים בא"י

שדות של גוים בארץ ישראל, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שנוהגים בהם התנאים[40].

כפיה על קיומם

תנאים שהתנה יהושע, יש מן האחרונים שכתבו שבארץ יש חיוב לקיימם וכופים עליהם, אבל בחוץ לארץ, אף על פי שלהלכה נוהגים גם שם[41], אינם אלא מנהג ואין כופים עליהם[42]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין חילוק בין תוקף התנאים בארץ לתקפם בחוץ לארץ[43].

נטילת תשלום

נטילת תשלום על תנאי יהושע, בתנאי של מעין היוצא תחילה בני העיר מסתפקים ממנו, אמר רבה בר רב הונא שנותן לו דמים, ואמרו בתלמוד שאין הלכה כמותו[44].

כאשר נגרם נזק לבעלים, כגון בתנאי שמסתלקים לצידי הדרכים או בתנאי שבהמה התועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד, יש מן הגאונים והראשונים שכתבו שאף כשהזיק אינו משלם את הנזק[45], שכל התקנות של יהושע בלא נתינת דמים הן[46]. ויש מן הראשונים שכתבו שמשלם לבעלים על הנזק[47], שאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו בחינם[48], ומכל מקום הוצרך יהושע לתקן התנאים, שאדם רוצה את שלו דוקא ולא שיזיקו לו וישלמו עבור הנזק[49]. יש מן האחרונים שכתבו שזהו שנחלקו אמוראים בירושלמי, בתנאי שמסתלקים לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים, שאמר רב יהודה בשם רב שאפילו השדה שבצד הדרך מלאה כרכום מסתלקים אליה, ואמר הדא שנותן דמים, ור' אילא אמר שאין נותן דמים, שלדעת הדא אם הזיק מחמת קיום התנאי, משלם, ולדעת ר' אילא אינו משלם[50].

התנאים

התנאים שמנאם ר' יהושע בן לוי:

רעיה בחורשים

א) שיהיו מרעים בחורשים[51], היינו שירעו בהמות ביערות ולא יקפיד על כך בעל היער[52], ודוקא בהמה דקה, אבל בהמה גסה לא[53], שבהמה דקה אינה מכלה את האילנות[54]. היער שבו מותר לרעות, יש מן הראשונים שכתבו שהוא דוקא כשהעצים שבו עבים[55], שאין הבהמה מכלה את האילנות[56], ואינה אוכלת אלא מקצת מהעלים הנושרים והקרובים לארץ[57], ויש מן הראשונים שכתבו שכל שהיער גדול ומסובך מותר לרעות בו, שאין ההיזק ניכר בו כל כך[58]. וכתבו ראשונים שבני שבט אחד יכולים לרעות ביער של בני שבט אחר[59]. ויש מן הגאונים שפירשו "מרעים בחורשים" היינו שמרעים בהמות בחרישת שדות, ודוקא בהמה דקה בחרישה גסה מותר, שאינה מפסדת את הניר[60].

ליקוט קוצים

ב) שיהיה מותר לאדם ללקוט בשדה חבירו היזמי והיגי - עצים שאינם חשובים וקרובים להיות קוצים[61], או קוצים[62] - כשהם לחים ומחוברים[63], אבל כשהם יבשים אסור[64], שראוים לבעל השדה להסקה[65], וכן תלושים אפילו לחים אסור[66], שכיון שטרח בעל השדה לתלשם דעתו עליהם[67]. וכן אסור לשרש[68], שמא נוח לבעל השדה שגדלים שם[69]. עצים תלושים שנתלשו על ידי הרוח, יש מן הגאונים שכתבו שמותר לכל אדם ללקטם, ולא נאסרו תלושים אלא כשתלשם בעל השדה, ולדעתם זהו שאמר ר' שמעון בן אלעזר בבריתא שתלושים שבהרים בחזקת כל השבטים הם עומדים[70]. ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שמתקנת יהושע כל תלוש נאסר[71].

ליקוט עשבים

ג) מלקטים עשבים - העולים מאליהם[72] - שבשדה, מלבד בשדה תלתן[73]. העשבים המותרים, כתבו ראשונים שהם דוקא מאכל בהמה[74], אבל הראוים למאכל אדם, אסור, אלא אם כן הוא שדה פשתן[75]. שדה תלתן האסור, לדעת רב ירמיה הוא דוקא כשזרע התלתן לצורך אכילת הקנים, שאז העשבים מועילים לו[76], ולדעת סתם התלמוד הוא דוקא כשזרע התלתן כדי להאכיל לבהמה, שאז גם העשבים הם למאכל בהמה וחפץ בהם בעל השדה, וההיכר לכך שזרעו לבהמה כאשר לא זרעו כערוגות[77]. להלכה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאינו אסור אלא בשדה תלתן שזרעו לבהמה[78], ויש מן הראשונים שכתבו שאסור בין כשזרעו לאכול הקנים או להאכיל התלתן לבהמה[79].

קטימת ענף מהאילן

ד) קוטמים נטיעות בכל מקום[80], היינו שקוטם מהאילן בד ליטע או להרכיב, ולא יקפיד בעל האילן[81]. ואסור לקטום משתי גרופיות של עץ הזית[82], היינו בזית שקצצוהו לשריפה שמשאירים בו ענפים כמלוא שני אגרופים כדי שמהם יצמח מחדש[83], או שני ענפים קטנים[84], ויש מן הגאונים שכתבו שגרופיות היינו נטיעות, ואם הן עבות פחות מכביצה מותר לקטום מהן שהואיל והן דקות כל כך חוזרות לברייתן[85]. המקום באילן שממנו מותר לקטום: בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה[86], יש שפירשו מן הקשר התחתון בענף[87], ויש שפירשו מן הקשר העליון בענף[88]. בעץ הזית, מותר כביצה[89], יש שפירשו שצריך להשאיר שיעור כביצה סמוך לגזע[90], ויש שפירוש שמותר לקחת ענף כשיעור כביצה[91] ויש שפירשו שמותר לקחת שבט שיש לו שורש כביצה[92], ויש שפירשו שמותר לקחת מהשורש בלבד שיעור כביצה[93]. בשאר אילנות, יש מן הראשונים סוברים - לגירסתם בתלמוד - שקוטם מענפים הרכים והדקים ולא מענפים גדולים וגסים[94], ויש מן הגאונים והראשונים סוברים - לגירסתם בתלמוד - שקוטם מחובו של אילן[95], והיינו ממחבואתו, ממקום שיש ענפים הרבה, באמצע גובהו[96], או מהענפים שבצדדים בין מלמעלה בין מלמטה בין ובאמצע[97] ולא מחודו, מלמעלה בענף אמצעי שהוא עליו ועיקר האילן[98]. ומותר לקטום דוקא ענף חדש שאינו עושה פירות, ובמקום שאינו רואה פני חמה[99]. אינו רואה פני חמה, יש מפרשים שהיינו מהענפים הנסתרים בתוך חודו של האילן ולא מן הענפים המגולים שהחמה שולטת בהם, שהם עיקר פירות האילן[100], ויש מפרשים שהיינו שהענף עולה מן השרשים ולא מהגזע עצמו[101]. ובירושלמי אמרו שבשאר אילנות חוץ מגפן וזית מותר לקחת או מענף חדש שאינו עושה פירות או מישן שכבר הזקין ואינו עושה פירות[102]. יש מן הגאונים והראשונים שכתבו שאין מותר לקטום ענף אלא לצורך נטיעה במקום אחר[103], ויש מן הגאונים שנראה מדבריהם שהוא דוקא בארץ ישראל[104].

הסתפקות ממעין

ה) מעין היוצא תחילה, מסתפקים ממנו בני העיר[105]. המעין, כתבו ראשונים שהוא בין מעין חדש ובין מעין ישן שהיה מימות יהושע[106]. חפרוֹ בעל החצר, ולא יצא מעצמו, יש מן הראשונים שכתבו שאינו בכלל התנאי ואינו שייך לרבים[107], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף כשחפרו בעל החצר, הרי הוא בכלל התנאי[108]. מעין שאין מימיו יוצאים חוץ לאותה שדה שבו נמצא עיקרו, יש מן הראשונים שכתבו שאינו בכלל התנאי, ורק אם יצאו מימיו חוץ לשדה הרי הוא בכלל התנאי ושייך לרבים[109], ויש מן הראשונים סוברים שאף כשלא יצאו מימיו חוץ לאותה שדה, בעל השדה אינו יכול לעכב על בני העיר מלהיכנס ולשאוב[110], ויש מן הראשונים שכתבו שדוקא בימים שאדם רשאי להיכנס לשדה חבירו לפי תקנת יהושע, מותר לשאוב ממעין שבשדה[111]. ויש מן האחרונים שכתבו שאינו שייך לרבים אלא בהימלא ב' תנאים: כאשר יצא מעצמו וכשיוצא מחוץ לשדה[112]. במהות התקנה, כתבו אחרונים שנחלקו בה ראשונים, שיש מן הראשונים סוברים שהתקנה היא שמעין של יחיד שייך לכל בני העיר, ורק כוחו של היחיד גרע יהושע, אבל בשתי עיירות, לא תיקן יהושע, והמעין הוא של העיר בה נמצא עיקרו[113], ויש מן הראשונים סוברים שהתקנה היא שאין הולכים בנהר שוטף אחר מקום יציאתו אלא אחר השטיפה, ולכן אף ב' עיירות, המעין שייך לבני העיר אליה הוא שוטף[114], ויש מן הראשונים סוברים שהתקנה היתה שהולכים אחר השטיפה, אולם רק כשהיא לתועלת הרבים, ולכן אם נשטף לחצר היחיד אינו יכול לעכב על הרבים מלהיכנס ולשאוב[115]. ויש מן האחרונים שכתבו שנחלקו ראשונים, ויש סוברים שהתקנה שבני העיר מסתפקים מן המעין[116], ויש סוברים שהתקנה היתה שהמעין שייך לבני העיר ולא לבעל השדה[117], ויש סוברים שהתקנה היתה שאחרים שאינם בני העיר אינם יכולים להסתפק ממנו[118], וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שמעיקר הדין מעין שנובע שייך לכל העולם, ויהושע תיקן שיהיה רק לבני אותה העיר[119].

לסוברים שהתנאי היה שהמעיין שייך למקום שאליו נשטף, אם לבעל הנביעה יש זכות במים, נחלקו אחרונים: יש שכתבו בדעת ראשונים שאין לו זכות במים[120], ויש שכתבו, ומהם שכתבו כן בדעת ראשונים, שאין התנאי בא לבטל זכות בעל הנביעה, אלא לתקן שיוכלו גם אחרים להסתפק מהמים[121].

על מחלוקת האמוראים אם בעל המעין נוטל תשלום על מימיו, עי' לעיל[122].

צידת דגים בימה של טבריה

ו) שיהיה כל אדם מותר לצוד דגים מים טבריה[123], ואף על פי שהיתה כולה בחלקו של נפתלי[124]. על אופן הציד המותר, עי' להלן. בשאר ימים שבבעלות אדם מסוים, כתבו ראשונים ואחרונים שהם בכלל התנאי[125], ויש מן האחרונים שכתבו הוא הדין נהרות[126]. ויש מן האחרונים שכתבו שתנאי יהושע לא היה אלא על ים טבריה בלבד, מפני שכל השבטים היו מוכרחים ללכת דרך שם, ואחר כך באו השבטים והתנו על כל הימים[127].

אופן הציד המותר, יש מן הראשונים סוברים שלכל אדם הוא על ידי חכה בלבד, ולבעלים הוא על ידי מכמורות ורשתות, אבל לפרוס קלע - היינו לתקוע יתידות ולעשות גדרי קנים במים ללכוד שם דגים[128] - אסור אף לבעלים[129], שהתנו שבטים זה עם זה שלא יפרוס קלע[130], וכן אסור לבעלים להעמיד ספינה[131], ואפילו לצוד בחכה כשיעמוד בספינה אסור[132], ותנאו של יהושע היה שרשות לכל אדם לצוד בחכה[133]. ויש מן הגאונים והראשונים שסוברים, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שלכל אדם מותר לצוד אף ברשתות ומכמורות, ולאותו שבט שהים ברשותו מותר אף לפרוס קלע[134], ולהעמיד ספינה לציד[135]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמתנאי יהושע לאחרים מותר בחכה בלבד ולבעלים מותר אף בקלע[136], ומהם שכתבו שבתחילה השבטים התירו זה לזה לצוד אף ברשתות, ולאחר מכן נתקלקלו השבטים והיו עיניהם צרות זה בזה חזרו לתקנת יהושע שלאחרים אינו מותר אלא בחכה בלבד[137]. ויש מן האחרונים שכתבו, שמתנאי יהושע הותר לאחרים אפילו ברשתות וחרמים, ולבעלים אפילו לפרוס קלע, ואחר כך התנו השבטים זה עם זה שלאחרים יהיה מותר רק בחכה ולבעלים גם רשתות אך לא לפרוס קלע[138].

איסור פריסת קלע, יש מן הראשונים שכתבו שהוא כדי שלא להעמיד את הספינה[139], שבה עוברים בני נפתלי מצד לצד וצדים בה[140].

עשיית צרכים

ז) נפנים לאחורי הגדר - משום צניעות[141] - ואפילו בשדה מלאה כורכום, ונוטל צרור ומקנח[142]. עקירת הצרור, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהיא מן הגדר ועושה פרצה בגדר[143], ואפילו ששדה כרכום צריך שמירה גדולה[144], ומעיקר הדין אינו צריך לתקן אחר כך או לשלם הנזק[145]. ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו שהיא מן השדה עצמה[146], ואפילו שבשדה כורכום בעקירת הצרור נעקר הכרכום וגורם הפסד בידים[147], או שהריח קשה לשדה כרכום[148].

הסתלקות לצידי הדרכים

ח) מסתלקים לצידי הדרכים מפני יתדות הדרכים[149], היינו כשיש בדרכים טיט[150] שמתייבש בימות החמה ונעשה כיתידות[151], או שיש בהם גומות מים[152] ושפתי הגומות נקראים יתידות[153], יש לעוברי דרכים להסתלק לצידי הדרכים, ואפילו בזמן שהתבואה בשדות מותר להיכנס לגבול חבירו וללכת על מיצר השדה אצל הדרך[154], או אפילו בשדה זרועה[155].

התועה בין הכרמים

ט) התועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד[156], היינו שמנתק זמורות הנושבות המעכבות אותו, ועולה ויורד[157] עד שמוצא את הדרך[158], ואף על פי שאינו יודע את הדרך, יש לו לפסוע דרך הכרם ולכרות זמורות[159], ואף על פי שמדאורייתא בעל הכרם מחויב להציל את התועה בכרמו מדין השבת אבדת גופו[160], מדין השבת גופו היה מותר רק להקיף סביבות מצרי הכרמים ולא לעבור בתוכם ולהפסידם, ובא יהושע והתנה שמותר אף ללכת בתוך הכרם ולהפסידו[161]. על נטילת תשלום על הנזק, עי' לעיל[162].

מת מצוה קונה מקומו

י) שיהיה מת-מצוה* קונה מקומו[163]. על פרטי הדין, ע"ע מת מצוה.

תקנות נוספות יש שנחלקו בהן אם הן מתנאי יהושע:

הליכה בצידי הדרכים

מהלכים בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה[164], יש מן הראשונים שכתבו ששבילי הרשות הם השדות, שסתם בני אדם, משהכניסו תבואתם עד שעת הזריעה, מפקירים שדותיהם להיכנס בהם כל אדם לקצר את הדרך, והשדות נקראים שבילי הרשות לפי שברשות הם עושים, והתנה יהושע שלא יקפידו על כך, ולאחר רביעה שניה הזרעים צומחים וקשה להם דריסת הרגל[165]. ויש מן הראשונים שכתבו ששבילי הרשות היינו שבילים שהם רשות לבני אדם, כלומר אינם מופקרים לרבים אלא יש להם בעלים[166]. ואמר רב פפא שבבבל אפילו טל קשה[167], יש מפרשים שמשעת ירידת הטל קשה לשדות הילוך בני אדם[168], ויש מפרשים שאפילו הילוך הטלאים קשה לשדות[169], ויש מפרשים שקשה לשבילים[170]. וכתבו אחרונים שבכל מקום שיש קרקע לישראל, יכול לכנוס בה לפי השיעור שיהיה קשה לזרעים דריסת הרגל, כמו שקשה דריסת הרגל בארץ ישראל אחר רביעה שניה, ומי שלא יכול לשער, דוקא עד רביעה שניה יכול להיכנס לשדה[171]. ואמרו בתלמוד שתנאי של הילוך בשבילי הרשות, שלמה אמרו[172], וכן כתבו ראשונים ששלמה תיקנו[173]. ויש מן הראשונים שמנו תנאי זה בין התנאים שיהושע התנה[174], וכתבו אחרונים בדעתם, שיהושע תיקנו בארץ בלבד, ובא שלמה ותיקנו גם בחוץ לארץ, ונקרא רע אם ימנע טוב מבעליו ולא יניח להלוך בשבילי הרשות[175].

תנאים של ר' יהודה ושל ר' ישמעאל

לדעת ר' יהודה, התנה יהושע שבשעת הוצאת הזבלים, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים כדי שיהיה נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה[176]. לדעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, התנה יהושע תנאים נוספים: שיהא בעל דבורים יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ ענף כדי להציל נחיל הדבורים שלו; במקרה שהלך אדם בדרך עם חבית יין ונתקל באדם שהלך עם חבית דבש ונסדקה החבית דבש, בעל היין צריך לשפוך את יינו כדי להציל את הדבש של חבירו; במקרה שהלכו בדרך חמור טעון פשתן וחמור טעון עצים ומת החמור טעון הפשתן, בעל העצים צריך לפרוק את העצים מעל החמור כדי שבעל הפשתן יעמיס פשתנו על החמור[177]. יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהתנאי שהוסיף ר' יהודה מוסכם להלכה, וחכמים שמנו עשרה תנאים לא נחלקו עליו אלא לענין שאינו מתנאי יהושע, אבל התנאים שהוסיף ר' ישמעאל, נחלקו עליהם חכמים שאינם להלכה כלל[178]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שחכמים שמנו בבריתא רק עשרה תנאים, מודים להלכה לתנאים אלו, אלא שסוברים שתנאים אלו של ר' יהודה ור' ישמעאל נתקנו על ידי בית דין אחר[179]. ויש מן הראשונים סוברים שחכמים חולקים על התנאים עצמם, בין של ר' יהודה ובין של ר' ישמעאל וסוברים שאין הדין כמותם[180]. ויש מן הראשונים שהביאו להלכה את התנאים של ר' יהודה ור' ישמעאל, ושעל מנת כן הנחיל ר' יהושע את הארץ[181].

תנאי שהוסיף ר' יוחנן

ר' אבין בשם ר' יוחנן הוסיף תנאי נוסף, שאחד אילן הנוטה לתוך שדה חבירו ואחד אילן הסמוך למיצר, מביא ביכורים וקורא[182]. על פרטי הדין ומחלוקת האמוראים, ע"ע בכורים[183]. בטעם שלא מנה ר' יהושע בן לוי את תנאו של ר' יוחנן, עי' לעיל[184].

הערות שוליים

  1. ב"ק פ ב, וש"נ. יש שנקראים תנאים אלו בשם תקנות: עי' עירובין יז א: האי תקנתא דיהושע וכו', ורמב"ם בהקדמה לפהמ"ש: תקנות יהושע וכו', ר"מ מסקרטה בשטמ"ק ב"ק פא א: לפי תקנת יהושע וכו', וטור חו"מ סי' רעד, ויש"ש ב"ק פ"ז סי' מ.
  2. רמב"ם נזקי ממון פ"ה ה"ג.
  3. מאירי שם; ר' ברוך הספרדי (בשיטת הקדמונים) שם פא א.
  4. יהושע כד כה.
  5. רמב"ן שמות טו כה; מלבי"ם יהושע שם. ועי' רש"י יהושע שם.
  6. ב"ק פב א ורש"י שם ד"ה ריב"ל. ועי' מגלה עמוקות פ' ואתחנן אופן כז ד"ה ראה, שי' התנאים הם כנגד י' קדושות שנתקדשה א"י.
  7. מהרש"א במהדו"ב שם.
  8. מראה הפנים לירו' ב"ב פ"ה ה"א ומעשה רקח ואהא"ז נז"מ פ"ה ה"ג, בד' הרמב"ם שם שהזכיר י' תנאים, ואילו בהל' ביכורים פ"ב הי"א מנה אף את התנאי הנוסף של ר' יוחנן ב"ק שם, ועי' מעשה רקח שם בטעם שהגמ' ב"ק שם שהק' מד' ר' יוחנן על ריב"ל, לא תירצה כחילוק זה שבין נזיקין לשאר דברים.
  9. עי' ציון 27. מרכבת המשנה ביכורים פ"ב הי"א, בד' הרמב"ם.
  10. עי' רי"ף ב"ק שם (כט ב) ורא"ש שם פ"ז סי' טז שלא הזכירו אלא י' תנאים, ועי' טור חו"מ רעד בדעתם; עי' כס"מ נז"מ שם בד' הרמב"ם שם ושם ובד' הרי"ף ב"ק שם (כט ב), וב"י שם. ועי' רי"ף ורא"ש שם שהביאו דברי ריב"ל כלשון בריתא: ת"ר וכו' כגמ' ב"ק פ ב, ועי' יוסף אומץ (לחיד"א) סי' מו, שריב"ל חשוב תנא מאחר שהוזכר במשניות ובבריתות, וזהו שהרי"ף והרא"ש הביאוהו בל' "תנו רבנן", אלא שלענין מח' אמוראים עמו וקושיא מדבריו על דברי אמוראים, אינו חשוב תנא.
  11. על התנאי הנוסף, עי' להלן. גמ' ורש"י שם, שהבריתא שם פ ב: עשרה תנאין וכו', אינה נשנית ע"י תנא אלא ע"י ריב"ל, והוא אמורא ור' יוחנן יכול לחלוק עליו.
  12. משנת יעבץ חו"מ סי' ל אות ג (עמ' פז), ושמטעם זה הרמב"ם בהל' נז"מ לא הביא אלא את י' התנאים שמנה ריב"ל, שבהם מותר להזיק לכתחילה, ואילו בתנאי של ר' יוחנן באילן הסמוך למיצר, אין היתר לכתחי' לסמוך, אלא שאם סמך אינו חשוב גזלן לענין ביכורים.
  13. ירו' ב"ב פ"ה ה"א, ועי"ש בירו' שנחלקו אמוראים מה הם ד' התנאים.
  14. ר' ברוך הספרדי ב"ק פא א; פרישה חו"מ רעד א.
  15. פרישה שם, ומ' שהוא שיור בהקנאה, ועי' כתבי ר"י הענקין ח"א עמ' קסו ד"ה והנה מצינו, שא"א לפרש שהוא תנאי שהרי אם יעבור על התנאים לא תתבטל קדושת א"י ע"י זה, אלא שיור.
  16. אהא"ז זכיה פ"א, ושם שאינו הפקר במובן שזכו בהם ואח"כ הפקיר.
  17. ידי אליהו (גאליפאפה) תקון קכח (הל' נז"מ פ"ה ה"ג דף סו א): כאילו כולם שותפים בשדות לאלו הענינים וכו'; בגדי יו"ט (ר"ש קלוגר) ביצה לט ב ד"ה וסבר רב נחמן (דף קנה א).
  18. מאירי שם ד"ה הראשון, בתנאי הראשון. ועי' טור חו"מ רעד: עוד יש דברים המותרים אע"פ שאינם הפקר וכו'.
  19. עי' רש"י ד"ה שיהו מרעין; ר"י מלוניל שם (כט ב מדפי הרי"ף), ושם: גזר על כל ישראל; סמ"ע שם ס"ק ב, וצ"ב מדבריו שבפרישה שבציון 14.
  20. עי' ד' רב יהודה שציון 27.
  21. עי' ד' שמואל שבציון הנ"ל, וציון 38 שכן הלכה.
  22. משנת יעבץ חו"מ סי' ל אות ו (פח א) ד"ה הרי מבואר
  23. משנת יעבץ שם (פח ב) ד"ה וזה מבואר, וביאר כן השינוי בל' הרמב"ם בין הל' נז"מ פ"ה ה"ג, לביכורים פ"ב הי"א, שבביכורים הוסיף: שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ.
  24. סמ"ע חו"מ רעד ב.
  25. ידי אליהו (גאליפאפה) תקון קכח (הל' נז"מ פ"ה ה"ג דף סו א).
  26. דברים ו יח. העמק דבר שם, ועי"ש ובפס' דלעיל שם, שנצטוו על גמ"ח בשעת המלחמה, וכיבוש א"י וחלוקתה היו עת מלחמה.
  27. ב"ק פא ב, לגי' שלפנינו, שרב יהודה שאל את שמואל "אפי' בבבל".
  28. רש"י שם ד"ה אפילו בחו"ל.
  29. עי' רי"ף שם (כט ב): איתמר וכו', ורא"ש שם פ"ז סי' יז, שגורסים שזו מחל' אמוראים, וכ"ה בכ"י מינכן 95 ווטיקן 116 ואוקספורד.
  30. כ"י מינכן 95 ואוקספורד.
  31. כ"י וטיקן 116.
  32. כ"ה הג' ברא"ש שם ובכ"י וטיקן 116.
  33. רי"ף שם; רא"ש שם, ועי' פלפולא חריפתא שם אות ח.
  34. עי' רש"י ב"ק פא ב ד"ה אפילו בחו"ל, ופרישה חו"מ רעד א בדעתו; עי' ר"י מלוניל שם: אפילו בחו"ל גזר וכו'.
  35. עי' ריא"ז ב"ק פ"ז ה"ח אות כד; ב"ח ופרישה שם, שכ"מ מל' הטור.
  36. פרישה שם.
  37. רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ה; רא"ש ב"ק פ"ז סי' יח; טור חו"מ רעד; רמ"א שם א.
  38. ע"ע הלכה. רא"ש שם.
  39. רמ"א שם, בטעם השמטת המחבר תנאים אלו.
  40. עי' יש"ש ב"ק פ"ז סי' מא, לענין מת-מצוה, ע"ע, שבזה"ז אין קוברים אותו במקומו, כתנאי יהושע, לפי שהשדות הם של גוים, ואף בא"י אין לנו רשות, ומ' שבא"י אילו היה בידינו, היה נוהג תנאי מת מצוה אף בשדה של גוי.
  41. עי' ציון 37.
  42. ב"ח חו"מ רעד.
  43. הלכה למשה נז"מ פ"ה ה"ה, שכ"מ מהרא"ש והטור שבציון 37 שלא רמזו כלל שיש חילוק בין א"י לחו"ל, וכ"מ ברמב"ם נז"מ פ"ה ה"ה.
  44. ב"ק פא ב.
  45. עי' שטמ"ק ב"ק פא ב בשם גאון, בתנאי של מסתלקים לצידי הדרכים: לא חיישינן לפסידא וכו', ומ' שאינו נותן דמים; רשב"א שם ד"ה מפסג; עי' רמ"ה בשטמ"ק שם, בתנאי של תועה בין הכרמים שמפסג ועולה; עי' הלכה למשה נז"מ פ"ה ה"ג שכ"נ בד' הפוסקים שלא הזכירו ענין התשלום, אם לא שנאמר שהוא דבר פשוט, שודאי לא תיקן יהושע שיעשו הפסד כזה ולא היה תנאו אלא מפני תיקון העולם. ועי' קוב"ש שם אות צא שהק', שא"כ מדוע כשהגמ' שם הקשתה מדוע לא מנו את תנאו של רי"ש בנו של ריב"ב לגבי יורד וקוצץ שוכו, ונוטל לו דמי שוכו, לא תירצה שלא מנו אלא את אותם התנאים שאין נוטלים עליהם דמים, ועי' שו"מ מהדו"ק ח"א סי' קכד.
  46. רשב"א שם.
  47. ר"א אב"ד, מובא בחי' הרשב"א שם; מאירי שם ד"ה התשיעי; טור חו"מ רעד, ועי' שו"מ שם שתמה על הטור מדוע פסק כר"א אב"ד, שלכן כן נראה ברמב"ם וברא"ש, ואף הרשב"א חלק.
  48. ע"ע גזל ציון 40 וע' הצלת נפשות ציון 31 ואילך. ר"א אב"ד שם; מאירי שם.
  49. שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"א סי' קכד, ביישוב קו' הרשב"א שם על הר"א אב"ד, שאם התקנה אינה פוטרת מתשלום, לשם מה היא נצרכת, ועי' מאירי ב"ק קיד ב ד"ה מה שאמרו.
  50. ירו' ב"ב פ"ה ה"א ופנ"מ שם.
  51. ב"ק פא א; רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ג. וכ"ה בירו' ב"ב פ"ה ה"א התנאי הג' של יהושע לפי ר' תנחום דכפר גון בשם ר' לעזר בירבי יוסי.
  52. רש"י שם.
  53. רב פפא שם; רמב"ם שם.
  54. רש"י שם.
  55. עי' רש"י שם ד"ה דקה ור' ברוך הספרדי שם ופי' הב' במאירי שם, בבי' ד' רב פפא שם: דקה בגסה; רמב"ם שם.
  56. רש"י שם.
  57. ר' ברוך שם.
  58. ר"י מלוניל שם (ועי' מאירי שבשטמ"ק בפי' הא'), בבי' ד' ר"פ שם; פסקי ריא"ז ב"ק פ"ז ה"ח יב.
  59. עי' רש"י שמואל ב יח ו: ביער אפרים וכו'; רמ"ה בשטמ"ק ב"ק פ ב ד"ה שיהו.
  60. תשו' גאוניקה באוצר הגאונים ב"ק פא א.
  61. מאירי ב"ק פא א; רמב"ם להלן.
  62. ר' ברוך הספרדי שם; מאירי שם; טור חו"מ רעד.
  63. גמ' שם; רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ג.
  64. גמ' שם; רמב"ם שם; טור שם.
  65. רש"י שם.
  66. גמ' שם; רמב"ם שם; טור שם.
  67. רש"י שם.
  68. גמ' שם; רמב"ם שם. והטור השמיט, ועי' ב"ח שאף הרא"ש השמיט, ואפשר שהיתה להם גי' אחרת, ובכ"י ובדפו"י של הגמ' הגי' כלפנינו.
  69. גאון בשטמ"ק שם.
  70. ב"ק שם ב. גאון בשטמ"ק שם. ועי' חזו"י לתוספ' שם שההיתר הוא אפי' לאחר שנתחלקה הארץ לשבטים.
  71. עי' מאירי שם ד"ה הששי, שההיתר של רשב"א בתלושים בשעה שחלקו את הארץ; עי' הג' היעב"ץ: קודם שחלקו את הארץ להתישב בה.
  72. רמב"ם להלן.
  73. גמ' ב"ק פא א; רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ג. ועי' להלן. ועי' ירו' ב"ב פ"ה ה"א שהוא התנאי הא' לפי ר' לוי בן ביריי בשם ריב"ל.
  74. עי' רש"י שם ד"ה ומלקטין; תוס' ב"מ קז א ד"ה הני תחלי. והרמב"ם לא חילק בזה.
  75. תוס' שם.
  76. גמ' שם ושטמ"ק בשם גאון.
  77. גמ' שם: ואבע"א וכו'
  78. רמב"ם שם, ועי' לח"מ שם בדעתו, ששני התירוצים בגמ' (רב ירמיה ואבע"א) חלוקים, והכריע הרמב"ם כלישנא בתרא; יש"ש ב"ק פ"ז סי' מ, ועי"ש שמוכח שבתי' השני שבזרעו לאדם מותר בכל אופן אף בזרעו לזרע, שאל"כ איך יהיה ניכר שזרעו לזרע, ועי' שטמ"ק שם שניכר בנקל אם לזרע או לזירים.
  79. טור חו"מ רעד, ועי' לח"מ שם בדעתו, שאין מח' לדינא בין התירוצים בגמ' ולכן הלכה כשניהם.
  80. ב"ק פא א; רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ג. ועי' ירו' ב"ב פ"ה ה"א שהוא אחד מהתנאים לפי ר' לוי בן ביריי בשם ריב"ל.
  81. רש"י שם.
  82. גמ' שם; ורמב"ם שם.
  83. רש"י שם, שגרופיות הוא שם מידה, עי' תוס' שם ד"ה חוץ.
  84. תוס' ורשב"א שם בשם הערוך, שגרופיות היינו ענפים.
  85. גאון בשטמ"ק שם, בבי' הגמ' שם: בזית כביצה. ועי' ציון 89 ואילך.
  86. ר' תנחום ור' ברייס משום זקן אחד בגמ' שם; רמב"ם שם.
  87. רש"י תענית כה ב ד"ה מן הפקק.
  88. תוס' ב"ב פ ב ד"ה בקנים; פלפולא חריפתא בד' הרא"ש ב"ק פ"ז סי' טז אות ד.
  89. גמ' שם. ועי' ציון 85.
  90. רש"י שם ד"ה בזית; רמ"ה בשטמ"ק שם; מאירי שם.
  91. עי' רמב"ם שם ותו"ח שם בדעתו, שכן משמע מהמשך הגמ' שהשיעורים הם לגבי השיעור שמותר לקטום ולא מה שצריך להשאיר.
  92. ר' ברוך הספרדי שם בפי' הא'.
  93. ר' ברוך שם בפי' הב'.
  94. רש"י שם ד"ה מאיבו וד"ה ולא מחודו, לגי' בגמ': מאיבו וכו'; רא"ש שם פ"ז סי' טז בלשון א'.
  95. פי' גאון בשטמ"ק שם: ואית דגרסי מן חובו וכו'; רש"י ד"ה ולא מחודו: ל"א וכו'; רמב"ם שם.
  96. רש"י שם.
  97. פי' גאון בשטמ"ק: ואית ספרים וכו'; ר"ח בשטמ"ק שם; מאירי שם.
  98. רש"י שם; מאירי שם.
  99. גמ' שם; רמב"ם שם.
  100. מאירי שם בפי' הא'.
  101. מאירי שם בפי' הב'.
  102. ירו' ב"ב פה"א ה"א.
  103. גאון בשטמ"ק שם; תוס' ב"ב פ ב ד"ה בקנים.
  104. גאון בשטמ"ק שם: מפני ישובה של א"י, ומ' שבחו"ל אין היתר אפי' לצורך נטיעה.
  105. ב"ק פא א; רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ג; טור חו"מ רעד.
  106. רש"י שם; ר"י מלוניל שם (כט ב) ד"ה ומעין; מאירי שם ב ד"ה החמישי.
  107. תוס' שם א ד"ה ומעין ורשב"א שם ד"ה מעין ור"י מבירינא ע"ז מז א, ביישוב הגמ' ע"ז שם שאדם יכול לאסור מעין היוצא בחצירו, ואע"פ שאין אדם אוסר של רבים; רבנו ירוחם מישרים נל"א ח"ו. ועי' אמרי הצבי ב"ק שם סי' קנד ס"ק א-ב שתמה על קו' התוס', שאפשר שיהושע תיקן שכל אדם יכול להסתפק מהמים, אך כל עוד לא זכה בהם אחר, המים ברשות הבעלים ויכול לאסרם. ועי' שעורי רמ"ד סולובייצ'יק מעילה יג ב (עמ' פח) שמצדד לומר אף בד' הרמב"ם שם, שבחפר בעצמו אין תנאי יהושע.
  108. עי' תוס' ע"ז שם ד"ה לא צריכא ור"י מפאריש שם ד"ה לא צריכא, שתי' את הגמ' שם באופ"א, עי' ציון 109. ועי' יש"ש שבציון 112.
  109. תוס' ע"ז שם ור"י מפאריש שם, ביישוב הגמ' שם שיכול לאסור את מי המעין; עי' רמב"ם איסו"מ פ"ד ה"ז וכס"מ שם בשם מהר"י קורקוס, בדעתו.
  110. ר"מ מסרקסטה בשטמ"ק ב"ק שם, בשם ר' יהונתן.
  111. ר"מ מסרקסטה שם, ודבריו צ"ב, ואולי כוונתו לתנאי שמהלכים בשבילי הרשות עד שתרד רביעה ראשונה.
  112. יש"ש ב"ק פ"ז סי' מ שב' תירוצים, שבציון 107 ושבציון 109, אמת.
  113. העמ"ש שאילתא קמז אות ג, בד' רש"י ותוס' ב"ק שם, ולכן הוק' לתוס' מהגמ' ע"ז שמ' שהמים הם של היחיד ויכול לאסרם, ותי' לחלק בין יצא מאליו לחפר בידים, עי' ציון 107. ועי' ידי אליהו (גאליפאפה) תקון קכג, בד' הרמב"ם שהתקנה היתה שהמעין שייך לכל העיר, והתנאי שאחרים אינם מסתפקים אינו מעיקר התנאי.
  114. העמ"ש שם בד' הרמב"ם נז"מ פ"ה ה"ג, ובד' התוס' ע"ז שבציון 109, שכל שהמים יוצאים מהשדה, הולכים אחר שטיפתם ושוב אינם של היחיד, ועי' רשב"א בשטמ"ק ב"ק שם שלפי' הרמב"ם ל"ק קו' התוס'. ועי' הג' יעב"ץ ב"ק שם.
  115. שאילתות שם בד' ר"מ מסרקסטה שבציון 111.
  116. שעורי רמ"ד סולובייצ'יק מעילה יג ב (עמ' פח) בד' התוס' ע"ז שבציון 109.
  117. רמ"ד שם בד' התוס' ב"ק שבציון 107.
  118. רמ"ד שם בד' הרמב"ם שם. ועי' דבריו שבציון 107 לענין ד' הרמב"ם בחפר בעצמו.
  119. צ"פ ב"ק ח"ב (עמ' מא) בד' הרמב"ם שם.
  120. יש"ש ב"ק פ"ז סי' מ בד' הרמב"ם נז"מ פ"ה ה"ג, ועי' מכתבי תורה מ' רמד.
  121. יש"ש ב"ק פ"ז סי' מ, וחלק על הרמב"ם שבציון הקודם; הלכה למשה שם בד' הרמב"ם, ודלא כהבנת היש"ש בו.
  122. ציון 40.
  123. גמ' ב"ק פא א וב, וברייתות שם ב; רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ג. ועי' ירו' ב"ב פ"ה ה"א בתנאי ד' לפי ר' תנחום דכפר גון.
  124. ברייתא שם ב ורש"י שם א.
  125. טור חו"מ רעד; שלט"ג שם (כט ב) אות א, בד' הרי"ף והרמב"ם שם.
  126. ערוה"ש שם ב.
  127. מהרש"א במהדו"ב שם לתוד"ה ומחכין.
  128. רש"י ב"ק פא א ד"ה שלא יפרוס.
  129. תוס' שם ד"ה ומחכין; חי' הרשב"א שם; תלמידי ר"פ בשטמ"ק שם ב; טור חו"מ רעד.
  130. בריתא שם ב; תוס' שם. ועי' רש"י שם שהטעם לאיסור לפרוס קלע הוא שלא יגרום לספינות לעמוד.
  131. עי' ראב"ד המובא ברשב"א שם, בביאור הגמ' שם, שהעמדת הספינה אינה טעם לאיסור לפרוש קלע אלא היא איסור בפנ"ע; תוס' רי"ד שם; מ"מ נז"מ פ"ה ה"ג, בד' החולקים על הרמב"ם.
  132. תוס' רי"ד שם.
  133. פנ"י שם ב בד' התוס', שהאיסור לפרוס קלע אינו מתנאי יהושע אלא הסכמת השבטים קודם תקנת יהושע.
  134. גאון בשטמ"ק שם; מאירי שם ב; מ"מ ולח"מ בד' הרמב"ם שם.
  135. עי' מ"מ שם.
  136. ידי אליהו (גאליפיאפה) תקון קכד בד' הרמב"ם שם; תורת חיים שם.
  137. תורת חיים שם, בד' הרמב"ם שם, ובביאור הברייתא שם ב: בראשונה וכו' והתוספ' ב"ק פ"ח.
  138. יש"ש ב"ק פ"ז סי' מ.
  139. גאון בשטמ"ק שם; רש"י שם; ר"י מלוניל שם (כט ב).
  140. פסקי רי"ד שם ב. ועי' תוס' רי"ד שם א.
  141. גאון בשטמ"ק ב"ק פא ב.
  142. ב"ק פא א-ב; רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ג; טור חו"מ רעד. ועי' ירו' ב"ב פ"ה ה"א מתנאי ב' לפי ר' תנחום דכפר גון.
  143. רש"י שם א ד"ה לאחורי; ר' יהונתן בשטמ"ק שם ב; מאירי שם; יש"ש ב"ק פ"ז סי' מ. ועי' ב"ח שם שמ' מדבריו שנטילת הצרור היא מהגדר, שבטעם שהטור השמיט דברי הגמ' שם ב ואפילו בשבת, כ' שהוא משום סתירת אהל. ועי' יד דוד (זינצהיים) ב"ק שם ב שלד' רש"י לשדה עצמה אין כ"כ נזק ואפי' מלאה כרכום, כיון שאפשר לעשות הצרכים סמוך לגדר. על נטילת צרור בשבת ע"ע חורש ציון 124.
  144. ר' יהונתן שם.
  145. גמ' שם ב ויש"ש שם.
  146. גאון בשטמ"ק שם ב; רמב"ם שם; טור שם.
  147. גאון שם.
  148. טור שם.
  149. ב"ק פא א; רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ג; טור חו"מ רעד. ועי' ירו' ב"ב פ"ה ה"א בתנאי ד' לד' ר' תנחום דכפר גון.
  150. רש"י שם; רמב"ם שם.
  151. רש"י שם.
  152. רמב"ם שם; רשב"א שם ב.
  153. רשב"א שם.
  154. גאון בשטמ"ק שם ב; רש"י שם א; נמוק"י שם (כט ב).
  155. טור שם.
  156. ב"ק פא א-ב; רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ג, ועי"ש שסידר תנאי זה לפני התנאי של הילוך בצידי הדרכים, ועי' שיטת מהריק"ש ב"ק שם שביאר טעם סדר התנאים; טור חו"מ רעד.
  157. רש"י שם א; טור שם. ועי' אוצה"ג אוצר הפירושים אות קנו: שפורץ את הגדר לפניו (והובא בשטמ"ק שם ב בשיבוש), וצ"ב אם הכוונה לגדר ממש או לסבך העצים.
  158. רש"י שם א; רמב"ם שם; טור שם.
  159. גמ' שם ב: מהו דתימא חבירו וכו'.
  160. ע"ע אבדה פ"ז: גופו, ציון 66.
  161. גמ' שם ורש"י ד"ה דאו'
  162. ציון 45 ואילך.
  163. ב"ק פא א; רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ג; טור חו"מ רעד. ועי' ירו' ב"ב פ"ה ה"א שהוא א' מד' התנאים שהוזכרו שם.
  164. ב"ק פא א; טור חו"מ רעד.
  165. גאון בשטמ"ק שם ב; רש"י שם א; ר' ברוך הספרדי שם ב; מאירי שם ד"ה שלמה. ועי' בכור שור שם א שאותה שאמרו בשבת פא ב שאסור לפנות בשדה חבירו אפי' בשעת הניר ומ' שאפי' בשעת הזריעה ההילוך מזיק לשדה, זהו דוקא במקום שהקרקע אינה קשה.
  166. הערוך ע' שביל, והובא בתו"ח שם; עי' רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ד ותו"ח שם בדעתו.
  167. גמ' שם ב;
  168. רשב"א שם בפי' הא'; רא"ש ב"ק פ"ז סי' יז; רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ו. ועי' הלכה למשה לרמב"ם שם ד, שאע"פ שהטור השמיט ד' רב פפא, נ' שהדין מוסכם ואין חולק.
  169. ר"ח ברשב"א שם.
  170. הערוך שם.
  171. יש"ש ב"ק פ"ז סי' מב.
  172. גמ' שם ב, ועי' להלן שיש שדייקו מהל' "אמרה".
  173. רמב"ם נז"מ פ"ה ה"ד. ועי' הג' מהרי"ץ חיות ב"ק שם שזו תקנה גמורה של שלמה, ועי' ידי אליהו תקון קכט שצידד לומר שאינה תקנה של שלמה אלא מדבריו "אלא תמנע טוב מבעליו (משלי ג כז, עי' ב"ק שם) למדו לתקן תקנה זו, ודייק כן מל' הגמ' שם "שלמה אמרה".
  174. ר"ף שם (כט ב); פסקי רי"ד שם ב; רא"ש ב"ק פ"ז סי' יז; טור שם.
  175. ב"ח שם, בד' הרא"ש והטור. ועי' הלכה למשה שם שהק', שמל' הרא"ש והטור ל"מ שיש הבדל בתקנת יהושע בין הארץ לחו"ל, ועוד שיוצא שיהושע תיקן י"א תקנות.
  176. בריתא ב"ק פא ב; רמב"ם נז"מ פי"ג הט"ו, ולא הביאו כתנאי יהושע.
  177. בריתא ב"ק שם.
  178. כס"מ נז"מ פ"ה ה"ג ולח"מ שם, בד' הרמב"ם שם שהשמיט התנאים של ר"י ור"י בריב"ב מרשימת התנאים של יהושע, ובפי"ג הט"ו שם הביא להלכה את התנאי של ר"י, ולפי"ז מפרש דברי הגמ' שם ב "ביחידאי לא קאמרינן" לגבי ר"י שאינו מתנאי יהושע ולגבי רי"ש שאינו להלכה.
  179. יד אליהו (גאליפאפה) נז"מ פ"ה ה"ג בד' הרמב"ם ושיטת מהריק"ש ב"ק שם לתוד"ה והאי דמשני, בד' רש"י שם, ומפרשים "ביחידאי לא קאמרינן" לענין שאינם ממנין תנאי יהושע אף לא לענין שאינם להלכה. ועי' ידי אליהו שם בטעם שהרמב"ם שפסק להלכה רק את התנאי של ר' יהודה.
  180. גאון בשטמ"ק שם פא ב ורי"ף ב"ק (מא ב) ורמ"ה בשטמ"ק שם, שמשמעות "ביחידאי לא קאמרינן" היא שאין הלכה כמותם.
  181. רא"ש ב"ק פ"ז סי' יח.
  182. ב"ק פא ב.
  183. ציון 97 ואילך.
  184. ציון 7 ואילך.