אנציקלופדיה תלמודית:תמיד

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - קרבן* עולה* שמקריבים בבית-המקדש* בכל יום בבוקר ובערב.

פתיחה

ערך זה עוסק בדינים המיוחדים לקרבן התמיד. על יתר דיניו, בשחיטתו, בעבודותיו ובהקטרתו, שבהם הוא שוה לשאר קרבן עולה*, ע"ע עולה[1] וע' קדשי קדשים; על דיני ארבע-עבודות* הקרבן: שחיטה*[2], קבלה*, הולכה*, זריקה*[3], עי' ערכיהן; על דין שירי-הדם* ע"ע[4]; על הפשט-ונתוח*, ע"ע; על הולכת האברים והעלאתם למזבח, ע"ע הולכה[5]; על הקטרת האברים ע"ע הקטרה (אמורים ומנחות)[6] וע' סדר המערכה וע' תדיר; על הכהנים העוסקים בעבודות התמיד, מספרם, ודרך בחירתם, ע"ע ברב עם הדרת מלך[7] וע' הולכה[8] וע' פיס; על היין והסולת הבאים עם התמיד, ע"ע מנחת נסכים וע' נסכים; על תקיעת החצוצרות* בעת ניסוך היין של התמידים, ע"ע חצוצרות[9] וע' שיר; על שירת הלויים בעת עבודת התמיד ע"ע שיר; על הדין שאין קרבנות קרבים אחר תמיד של בין הערבים ע"ע השלמה; על סדר העבודות בבית המקדש, ועבודות נוספות שנעשות תוך כדי עבודת התמיד, ע"ע הטבת הנרות וע' הקטרה (קטרת) וע' סדר המערכה; על חביתי כהן גדול, הבאים עם התמיד, ע"ע חבתין.

מצותו ודיניו

מצותו

מצות עשה להקריב שני כבשים – בני שנה[10] - עולות בכל יום, אחד בבקר* ואחד בין-הערבים*, והם נקראים תמידים, שנאמר: תשמרו להקריב לי וגו' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים[11]. המצוה מוטלת על הציבור, ויותר על הכהנים, שהם המקריבים[12].

במנין המצוות

מצות הקרבת התמידים נמנית במנין מצוות עשה* למצוה אחת[13]. ויש ממוני המצוות שמנו בה שתי מצוות, אחת תמיד של שחר, ואחת תמיד של בין הערבים, שלפי שאינן מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו, נחשבות שתי מצוות[14].

לאו

קרבן תמיד, מאחר ונאמרה בו לשון שמירה: תשמרו להקריב לי[15], שהיא לשון של "לא-תעשה*"[16], כתבו אחרונים שהמבטלו עובר בלאו, לסוברים ש"השמר דעשה" לאו הוא[17].

דמיו

התמידים נקנים מתרומת-הלשכה*[18].

הקרבתו בהר סיני

עולה שהקריבו ישראל בהר סיני, כמו שכתוב: ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים[19], נחלקו תנאים אם היתה עולת תמיד, או עולת-ראיה*[20].

על הפשט וניתוח בעולת הר סיני, ע"ע הפשט ונתוח[21].

הקרבתו במדבר

לסוברים שהקריבו עולת תמיד בהר סיני[22], אמר רבי עקיבא ששוב לא פסקו להקריבה כל ימי ההליכה במדבר, אלא שמאחר וישראל היו אז נזופים - מחמת מעשה העגל[23] - לא הקריבוה במדבר משל כל ישראל, שנאמר: הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל[24], אלא שבט לוי, שלא עבדו עבודה זרה, הקריבוה משל עצמם[25].

בשבת

קרבן תמיד, מקריבים אותו אף בשבת*[26], שנאמר: במועדו[27], ודרשו: אפילו בשבת[28], וכן הוכיחו ממה שנאמר במוספי שבת: עלת שבת בשבתו על עלת התמיד[29], מכאן שהתמיד קרב אף הוא בשבת[30]. על דין הקטרת אברי תמיד בשבת וביום טוב, ע"ע הקטרה (אמורים ומנחות)[31].

בטומאה

קרבן תמיד מקריבים אותו אף בטומאה, שנאמר בו: במועדו[32], ודרשו: אפילו בטומאה[33], או שלמדים תמיד מקרבן-פסח*, שקרב בטומאה[34]. על פרטי הדין, ע"ע טמאה בצבור[35]; על דין הקרבת אברי תמיד בטומאה ע"ע הקטרה[36] וע' טמאה בצבור[37]; על טמאת-התהום*, אם הותרה לכהן המרצה בתמיד, ע"ע טמאת התהום[38].

לא הקריבו של שחר

לא הקריבו תמיד של שחר, בין באונס, בין בשוגג ובין במזיד, יקריבו תמיד של בין הערבים[39]. ורבי שמעון סובר שאם במזיד לא הקריבו בשחר, יקריבוהו בערב כהנים אחרים[40], ולא אותם שהזידו[41], ויש סוברים בדעתו שיקריבוהו כהנים ממשמר אחר דוקא, ולא מאותו משמר, לפי שקונסים את המשמר כולו[42]. אין הלכה כרבי שמעון[43].

על מזבח חדש, שמחנכים אותו בקרבן תמיד, ודוקא בתמיד של שחר, ע"ע חנוך כלי המקדש.

תפילות כנגד תמידים

התפילות, יש תנאים ואמוראים שסוברים שתקנון כנגד התמידים, תפילת שחרית* כנגד תמיד של שחר, תפילת מנחה* כנגד תמיד של בין הערבים, ותפילת ערבית* כנגד אברים* ופדרים, שקרבים אף בלילה[44]. ויש חולקים וסוברים שהתפילות, האבות תקנום, אלא שהסמיכום חכמים על התמידים[45]. וע"ע תפלה.

זמן תמיד של שחר

תחילת זמנו

זמן תמיד של שחר, מן התורה הוא מעלות-השחר*[46], ואף על פי שלכתחלה מקריבים אותו מאוחר יותר, לסוברים כן, עי' להלן, אם הקריבו מעמוד השחר יצאו ידי חובה[47]. שחטו קודם עמוד השחר פסול, ששחיטת קדשים פסולה בלילה, שנאמר: ביום זבחכם[48].

קודם הנץ החמה

אף על פי שדברים שזמנם ביום*, לכתחלה אין עושים אותם מיד בתחילת היום, היינו בעלות-השחר*, לפי שאין הכל בקיאים בו, אלא עושים אותם אחר הנץ-החמה*[49], את התמיד של שחר מקריבים לכתחלה קודם הנץ החמה[50], לפי שמאחר ונאמר בו בוקר[51], יש מצוה בהקדמתו לתחילת הבוקר[52], או מפני שהכהנים-זריזים-הם*, ולא יטעו לעשותו לפני עלות השחר[53], או כדי שיישאר פנאי לשאר קרבנות היום, שקרבים דוקא אחר תמיד של שחר[54].

זמנו לכתחלה

תמיד של שחר, אף על פי שזמנו עד ארבע שעות, או עד חצות* היום[55], מקריבים אותו קרוב לתחילת זמנו, לפי שזריזים-מקדימים-למצוות*[56]. ואימתי זמן שחיטתו לכתחלה, נחלקו תנאים: תנא קמא סובר שהוא כשהרואה במקום גבוה שבמקדש – עי' להלן[57] - אומר: ברקאי[58], כלומר הופיע ברק האור בנקודה באופק המזרחי[59], והתחיל השחר לעלות[60]. ורבי עקיבא סובר שהזמן מאוחר יותר, כשהרואה אומר: עלה ברקאי, כלומר שנתרבה האור יותר[61]. ומתיא בן שמואל סובר שהזמן מאוחר יותר[62], כשהרואה אומר שהאיר פני כל המזרח עד שבחברון[63], כלומר שהאיר כל האופק המזרחי[64], והגיע האור עד חברון[65], או שאפשר לראות מכחה של אורה עד חברון[66], וזמן זה הוא הרבה אחר עמוד השחר[67], וקודם הנץ החמה[68]. בטעם שממתינים עד שיאיר כל המזרח עד חברון, ואין שוחטים בעלות השחר[69], כתבו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים שפעם אחת עלה מאור הלבנה, ודמו שהאיר המזרח, ושחטו את התמיד, ואחר שחיטתו הרגישו שעדיין לא עלה עמוד השחר, והוציאוהו לבית השריפה[70], ומאותה שעה ואילך תקנו להמתין עד שיאיר כל המזרח עד חברון, שבאור כזה אי אפשר לטעות בלבנה[71]. הלכה כמתיא בן שמואל[72], ושוחטים משהאיר פני כל המזרח[73]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלהלכה שוחטים בעלות השחר[74].

על הזמן הנקרא "האיר המזרח" ע"ע האיר המזרח[75].

סוף זמנו

בסוף זמן תמיד של שחר, נחלקו תנאים: תנא קמא סובר שהוא קרב והולך עד חצות*[76], ובירושלמי דרשו כן מן הכתוב: שנים ליום[77], חלוק את היום[78], כלומר חציו לבקר, לתמיד של שחר, וחציו לערב[79]. ורבי יהודה סובר שקרב והולך עד ארבע שעות[80], ועד בכלל, כלומר שאף בשעה הרביעית קרב[81], ואמרו בירושלמי בטעמו, שלמד מהמן, שנאמר בו: וילקטו אותו בבקר בבקר[82], ולקטוהו בארבע שעות[83], אף התמיד שנאמר בו: בבקר[84], זמנו עד ארבע שעות[85]. הלכה שקרב עד ארבע שעות[86], וכן העיד רבי יהודה בן בבא, שתמיד של שחר קרב בארבע שעות[87], כלומר שהעיד שפעם אחת דחקה השעה את הציבור, ולא הקריבוהו עד השעה הרביעית[88], ושהכריעו אז שניתן להקריבו עד השעה הרביעית[89], או שלא העיד על מעשה שהיה, אלא העיד מפי השמועה שאין מקריבים אלא עד השעה הרביעית[90]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הספרי זוטא, שלא נאמר סוף הזמן לתמיד של שחר אלא לענין לכתחלה, אבל אם לא הקריבוהו, מקריבים לדברי הכל אפילו אחרי השעה הרביעית, ואפילו אחרי חצות[91].

סוף זמן תמיד של שחר לא נאמר אלא לענין השחיטה, הקבלה והזריקה, אבל הקטרת האברים כשרה כל היום[92], ואף בלילה שאחריו[93].

על מחלוקת התנאים עד אימתי נקרא בוקר*, ע"ע בוקר[94] וע' חצות[95]; על גדר השעה*, ואם מדובר בשעות זמניות, ע"ע שעה.

זמן תמיד של בין הערבים

זמנו בחול

תמיד של בין הערבים נשחט בחול בשעה שמונה ומחצה, והקרבתו נגמרת בתשע ומחצה[96], ששוהים בעשייתו שעה אחת[97]. בטעם שנשחט בשמונה ומחצה נחלקו אמוראים: א) רבי יהושע בן לוי אמר שדורשים ממה ששינה הכתוב בדיבורו, שנאמר: את הכבש השני תעשה בין הערבים[98], והיה לו לומר: תעשה בערב, אלא ללמד, שהערב, שהוא משעה שהצל נוטה, משש שעות ולמעלה, ועד הלילה[99], חולקים אותו לשני חלקים, שתי שעות ומחצה קודם עשיית התמיד, שתי שעות ומחצה אחר עשייתו, ושעה אחת לעשייתו[100], ובארו ראשונים שאין כוונת הדרשה לחלק את הערב לשני חלקים שוים דוקא, אלא שיהא מקצת ערב קודם עשייתו ומקצתו אחר עשייתו, ובמקום שאפשר מחלקים שוה בשוה, אבל כשצריך להקדימו, כגון בערב הפסח, מקדימים[101], ובלבד שיהיה מקצת ערב קודם עשייתו[102]. ב) ורבא אמר שמן התורה מצותו משינטו צללי ערב, שנאמר: בין הערבים, כלומר מעת שהשמש מתחילה לנטות למערב[103], וזמן זה הוא משש שעות ולמעלה[104] - ויש שפרשו משש ומחצה[105], שמאז נטיית החמה ניכרת[106] - וחכמים הם שאמרו שאף על פי שזריזים-מקדימים-למצוות*, אין שוחטים אותו עד שמונה ומחצה, כדי שיהא פנאי לנדרים ונדבות, שצריך להקריבם קודם התמיד, משום מצות השלמה*[107]. וע"ע חצות[108].

זמנו בשבת

בשבת*, אמר רבה בר עולא שנחלקו תנאים בזמן שחיטת התמיד של בין הערבים[109]: רבי ישמעאל סובר, ששחיטתו בשמונה ומחצה, כביום חול[110], ואף על פי שבשבת אין נדרים ונדבות - ובחול לא אחרוהו לשמונה ומחצה אלא משום גזרת נדרים ונדבות, לסוברים כן[111] – מכל מקום תקנו שאף בשבת יישחט בשמונה ומחצה, גזרה משום חול[112]. ורבי עקיבא סובר שבשבת שוחטים את התמיד בשבע ומחצה[113], שמאחר ובשבת אין נדרים ונדבות, לא תקנו לאחרו לשמונה ומחצה, והטעם שאין שוחטים אותו בשש ומחצה – שזה הזמן המוקדם ביותר שאפשר לשחטו[114] - הוא שלדעתו בזיכין* - של לבונה* שעל שולחן* לחם-הפנים*, שקרבים על המזבח בשבת[115] - קרבים בשעה השביעית[116], ואין הכהנים פנוים באותה שעה, ולפיכך נדחה התמיד לשבע ומחצה[117]. ומדברי ראשונים נראה בדעת סתם משנה, שהתמיד נשחט בשבת כביום חול, בשמונה ומחצה[118], וכן הלכה[119].

זמנו בערב פסח

ערב-פסח*, שצריך להקריב בו קרבן-פסח* אחר תמיד של בין הערבים[120], מקדימים בו את הקרבת תמיד של בין הערבים שעה אחת, ונשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה[121], כדי שיהיה פנאי לקרבן הפסח[122]. ערב פסח-שני*, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שדינו כערב פסח ראשון[123].

ערב פסח שחל בערב שבת

ערב פסח שחל להיות בערב שבת, מאחר וצריך להספיק לצלות את הפסח קודם חשכה, מקדימים את תמיד של בין הערבים בכל היכולת, ונשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, והפסח אחריו[124]. בטעם שאין מקדימים שחיטתו עוד יותר, לזמן שמשחירים הכתלים - כלומר לתחילת השעה השביעית, שאז החמה באמצע הרקיע, ואינה מאירה על הכתלים[125], שזה תחילת זמנו מן התורה, לסוברים כן[126] - אמרו בגמרא שאין הכל בקיאים בזמן זה[127], או שכותלי בית המקדש לא היו מכוונים[128], אלא היו רחבים מלמטה וצרים מלמעלה, ואינם משחירים עד שתימשך החמה למערב[129], ולא רצו לקבוע זמן שחיטת התמיד אלא בסימן הנראה במקדש[130].

ערב פסח שחל בשבת

בערב פסח שחל להיות בשבת, נחלקו אמוראים בדעת תנאים בזמן שחיטת תמיד של בין הערבים: א) אביי אמר בדעת רבי עקיבא, וכן אמרו בירושלמי בדעתו שנשחט בשש ומחצה[131], שזהו הזמן המוקדם ביותר שניתן להקריבו[132], שמאחר וצריך פנאי אחריו לשחיטת הפסח, מקדימים אותו משאר שבתות השנה[133], ומאחר ואין צריך פנאי לפניו לנדרים ונדבות, שהרי אינם קרבים בשבת, מקדימים אותו אף משאר ערבי פסחים[134], ובירושלמי אמרו בטעם שמקדימים אותו, כדי שלא יכנסו למצוה משוכרים[135], שבשבת השכרות שכיחה, ולפיכך כל מה שאתה יכול להקדים את הפסח, עדיף יותר[136]. ב) סתם משנה שנינו, וכן אמרו אביי והירושלמי בדעת רבי ישמעאל, וכן אמר רבא בדעת רבי עקיבא, שהתמיד נשחט בשבע ומחצה, כבשאר ערבי פסחים[137], ואף על פי שהיה ראוי להקדימו משאר ערבי פסחים, שהרי בשבת אין צריך פנאי לפניו לנדרים ונדבות[138], מכל מקום מאחר ולדעתם הבזיכים, הקרבים בשבת, זמנם בשבע, והכהנים אינם פנויים לשחיטת התמיד באותה שעה, אי אפשר להקריבו בשש ומחצה, ולפיכך נדחה לשבע ומחצה[139], ובירושלמי אמרו בטעם שאין מקדימים אותו יותר, שמאחרים אותו לפלפולו[140], כלומר, לצורך השאלות והדינים המתחדשים בכל ערב פסח בהקרבת הפסח, שדנים בהם קודם שחיטתו[141], ויש שפרשו לפלפולו היינו לחימומו, שמאחר ואי אפשר לצלותו עד חשכה, אם יקדימו לשחטו, יש לחוש שיתחמם ויסריח[142]. ג) רבא אמר בדעת רבי ישמעאל שנשחט בשמונה ומחצה, כבימי חול, ואין חוששים להקדימו כדי שיהיה פנאי לקרבן הפסח שאחריו, כדרך שמקדימים בערב הפסח שחל בחול[143], לפי שבשבת, מאחר ואסור לצלות את הפסח עד שתחשך, אם יקדימו את שחיטתו, יש לחוש יתחמם ויסריח עד שיצלוהו[144]. הלכה שנשחט בשבע ומחצה[145].

סוף זמנו

תמיד של בין הערבים, נחלקו תנאים בסוף זמנו – היינו זמן זריקת דמו, על הקטרת האברים, שכשרה בלילה, ע"ע הקטרה (אמורים ומנחות)[146] - תנא קמא סובר שהוא קרב והולך עד הערב[147], כלומר עד סוף היום[148], ובדעתו יש מן הראשונים שכתבו שסוף הזמן הוא בשקיעת-החמה*, שהרי דם זבחים נפסל כבר בשקיעת החמה[149], ויש שכתבו שסוף הזמן הוא בצאת-הכוכבים*[150]. ורבי יהודה חולק וסובר שהתמיד קרב והולך עד פלג-המנחה* בלבד[151]. הלכה שקרב עד סוף היום[152].

מקום השחיטה

בצפון

התמיד, שחיטתו בצפון[153], כשאר קדשי-קדשים*, על מקור הדין ופרטיו ע"ע קדשי קדשים וע' עולה.

כנגד היום

שחיטת התמיד, צריך שתעשה כנגד היום[154], כלומר כנגד השמש[155], שנאמר: שנים ליום[156], והרי נאמר שוב: את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים[157], אלא ללמד שתהיה השחיטה כנגד היום[158]. ונחלקו ראשונים בפירוש כנגד היום, ובמקום השחיטה: א) יש מפרשים כנגד היום היינו במקום מואר על ידי החמה[159], שצריך שלא יהיה צל על מקום השחיטה[160], לפיכך תמיד של שחר נשחט בצד מערב[161] של מקום השחיטה[162], כדי להתרחק מצל הכותל המזרחי של העזרה*, שבשחר הוא מאפיל בסמוך אליו[163], ותמיד של בין הערבים נשחט במזרח[164], כדי להתרחק מצל כותל ההיכל* המערבי, שבערב הוא מאפיל בסמוך אליו[165]. ב) ויש מפרשים להפך, כנגד היום היינו בצד שבו החמה נמצאת, שבשחר נמצאת במזרח, ובערב במערב[166], ולפיכך תמיד של שחר נשחט בצד מזרח, ושל בין הערבים נשחט בצד מערב[167]. הלכה שתמיד של שחר במערב ושל בין הערבים במזרח[168].

בדיעבד

שחטו שלא כנגד היום, צדדו אחרונים לומר שהקרבן כשר, לפי שלא שנה עליו הכתוב לעכב[169].

טבעת שניה

תמיד נשחט על טבעת שניה[170], מהטבעות שהיו לצפונו של מזבח, שעליהן שוחטים את הקדשים[171], ונחלקו ראשונים לאיזו טבעת הכוונה: א) יש מפרשים טבעת שניה מהמזבח, כלומר לא בטבעת שאצל המזבח, אלא בשניה לה המשוכה לצד צפון[172], לפיכך כששוחטים במזרח[173], שוחטים קרוב לקרן צפונית מזרחית של המזבח, בטבעת המזרחית שבשורה השניה מצפון המזבח, וכששוחטים במערב, שוחטים קרוב לקרן צפונית מערבית של המזבח, בטבעת המערבית שבשורה השניה מצפון המזבח[174]. בטעם שנשחט על טבעת שניה דוקא, ולא בראשונה הסמוכה למזבח, כתבו ראשונים שצריך לשחטו כנגד השמש[175], ועל השורה הראשונה המזבח מאפיל[176], או שלא רצו להקריבו כל כך למזבח בלי הפסק, שמא יטיל גללים[177], או שהטבעת השניה עדיפה כדי שתהא הטבעת הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה, שלא תהפך[178]. ב) ויש מפרשים טבעת שניה מצפון בית המטבחים, הרחק מן המזבח, כלומר לא בטבעת הצפונית ביותר בבית המטבחים, הרחוקה ביותר מן המזבח, אלא בשורה שניה המשוכה לה לצד דרום, לפיכך כשששוחטים במזרח, שוחטים קרוב לקרן צפונית מזרחית של בית המטבחים, בטבעת המזרחית שבשורה השניה מצפון, וכששוחטים במערב, שוחטים קרוב לקרן צפונית מערבית של בית המטבחים, בטבעת המערבית שבשורה השניה מצפון[179]. בטעם ששוחטים הרחק מן המזבח כתבו ראשונים שהמזבח מאפיל בסמוך אליו, והרי צריך לשחוט כנגד השמש[180], ובטעם שדוקא בטבעת השניה ולא בצפונית ביותר, כתבו שצריך להתקרב קצת אל המזבח, משום שנאמר: לפני ה'[181].

סדר עבודתו

הבאת הטלה

אחר הפיס* על עבודות התמיד[182], בעוד לילה – ויש סוברים משהגיע זמן שחיטת תמיד של שחר[183] - הממונה אומר לזוכים בפיס: צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים[184], ומי שזכה בשחיטת התמיד מושכו והולך לבית-המטבחים*, ומי שזכו באיברים הולכים אחריו[185].

השקאתו

קודם שחיטת התמיד, משקים אותו[186], מים[187] כדי שעורו יהיה נוח להפשט[188]. שנינו: בכוס של זהב משקים אותו[189], ונחלקו אמוראים: רבי ינאי בר נחמני בשם שמואל סובר שדוקא בכוס של זהב משקים, שאין-עניות-במקום-עשירות*[190], ורבא סובר שגוזמא היא, ולא השקו בכוס של זהב[191], אלא בשל נחושת יפה כזהב[192]. הלכה שמשקים בכוס של זהב[193]. וכתבו אחרונים שאף על פי שכל הקרבנות משקים אותם קודם שחיטתם[194], בכוס של זהב אין משקים אלא את התמיד, מפני הכבוד, שהוא קרבן של כלל ישראל[195].

קריאת הצופה

כשמגיע זמן שחיטת תמיד של שחר, הממונה אומר: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה[196], והעומד על החומה או על הגג[197] כשרואה שהגיע הזמן אומר "ברקאי", לסוברים כן[198], או שאומר "עלה ברקאי", לסוברים כן[199], או שאומר "האיר פני כל המזרח עד שבחברון", לסוברים כן[200]. לסוברים שאומר: האיר פני וגו', נחלקו אמוראים כיצד היא האמירה: יש סוברים שזה שעל הגג אומר "האיר פני כל המזרח", ואותו שעל הארץ אומר בלשון שאלה "עד שבחברון", וזה שעל הגג אומר "הן", ויש סוברים שאותו שעל הארץ אומר בלשון שאלה "האיר פני כל המזרח", וזה שעל הגג עונה לו "עד שבחברון האיר", ואומר אותו שעל הארץ "כן, כך אני שואל"[201]. בטעם שמזכירים חברון, אמרו בירושלמי שהוא להזכיר זכות אבות[202]. ולמה הוצרכו לעלות לגג ולראות, כתוב ראשונים בדעת תנאים, שפעם אחת שפעם אחת עלה מאור הלבנה, ודימו שהאיר מזרח, ושחטו את התמיד, ולאחר מכן הבינו שנשחט בלילה, והוציאוהו לבית השריפה, לפיכך תקנו שיראו ממקום גבוה[203].

ביקור הטלה

אף על פי שכבש התמיד מבוקר ארבעה ימים קודם שחיטתו[204], מבקרים אותו פעם נוספת קודם שחיטתו, לאור אבוקות[205], על מקור הדין ופרטיו ע"ע בקור מומים[206].

קשירתו

אין כופתים את הטלה של תמיד[207], בשעת שחיטה[208], ארבע רגלים יחד[209], או שתי ידים ושתי רגלים[210], אלא מעקדים אותו[211], עקידת יד ורגל, כיצחק בן אברהם[212], כלומר עוקדים יד ורגל בפני עצמם, ויד ורגל השניים כמו כן בפני עצמם[213], ויש מפרשים שאין קושרים כלל אלא אוחזים ידיו ורגליו בידיהם[214]. בטעם שאין כופתים אותו נחלקו רב הונא ורב חסדא, אחד אמר משום בזיון קדשים[215], שכן דרך נושאי טלאים למכור[216], ולפי טעם זה מותר לקשור אותו במשי או בחוט של זהב[217], ואחד אמר משום שמהלך בחוקי העמים[218], שהמקריבים זבח לעבודת כוכבים, כופתים אותו[219], ולטעם זה אסור לכפות אפילו בחוטי משי וזהב[220], וכן הלכה[221]. וע"ע חקות הגוים[222].

על הטבעות שהיו בבית-המטבחים*, שיש סוברים שהכניסו בהם את רגלי התמיד בשעת שחיטתו, ע"ע בית המטבחים[223].

אחיזתו

בשעת שחיטה, אותם שזכו בפיס* בהולכת האברים למזבח אוחזים בטלה[224].

כיוונו

כשעוקדים את התמיד לשחטו, נותנים ראשו לדרום[225], כלומר לכיוון המזבח, שכל כמה שיכולים לקרב צד הראש אצל המזבח, מקרבים, שנאמר בקרבן עולה: ושחט אותו על ירך המזבח[226], ויש שכתבו בטעם שראשו לדרום, שאם ירביץ גללים, לא יהיה לכיוון המזבח[227]. וצריך להטות את פניו למערב[228], כדי שיהיה בית שחיטתו לכיוון הקדש, שנאמר: ושחט וגו' לפני ה'[229]. וכן השוחט עומד במזרח ופניו למערב[230], כדי שיהיו פניו לפני ה', וכדי שלא יהיו אחוריו כנגד ההיכל[231].

פתיחת השער הגדול

אין השוחט שוחט את התמיד של שחר עד שהוא שומע שער ההיכל הגדול שנפתח[232]. שחטו קודם שנפתח השער, יש ראשונים סוברים שפסול, לפי שלמדים משלמים* שאם נשחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים[233]. ויש סוברים שהתמיד כשר, ולא אמרו שלא ישחט עד שיפתח השער אלא למצוה בעלמא[234].

שחיטתו בזר

שחיטת התמיד, יש ראשונים סוברים שכשרה אף לכתחלה בזר*, כשחיטת שאר קדשים[235]. ויש סוברים שלכתחלה צריך שתיעשה בכהן, ומטעם זה מפיסים עליה בין הכהנים[236].

צורת זריקת דמו

זריקת דם התמיד, דינה כזריקת דמי שאר עולות, שנותנים אותם שתי מתנות שהן ארבע[237]. ר' שמעון איש המצפה משנה דם התמיד משאר עולות, שבתמיד, בקרן מזרחית צפונית נותן כשאר עולות, כמין גאם יונית, אבל בקרן מערבית דרומית נותן שתי מתנות בפיסוק, מערבה ואחר כך דרומה[238], כדרך שנותנים דמי חטאת*, לפי שבתמיד נאמר: ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עלת התמיד וגו'[239], ודרשו: עולה היא, ואמרה תורה עשה בה מעשה חטאת, כיצד, נותן אחת שהיא שתים, כמעשה עולה, ושתים שהן שתים, כמעשה חטאת[240], ומאחר שעולה היא, הזריקה שהיא כמעשה עולה קודמת[241]. הלכה שמעשה דם התמיד כמעשה דם העולה[242].

על דיני זריקת הדם ע"ע זריקה[243] וע' עולה.

שפיכת שיריים

אף לסוברים שדם עולה אין בו דין שפיכת-שיריים*[244], דם התמיד יש בו שפיכת שיריים[245], לפי שהתמיד הוקש לחטאת, שנאמר: ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עלת התמיד[246], והחטאת, יש בה שפיכת שיריים[247].

מקום הנחת אברי התמיד

בהולכת אברי התמיד, כשמסדרים אותם על הכבש* מחצי המזבח ולמטה, קודם העלאתם לראש המזבח[248], נותנים אותם במערבו של הכבש[249], ולא במזרחו, לפי שהשכינה בצד מערב[250], או כדי לפנות מקום לכהנים העולים להקטיר את האברים, שעולים בצד מזרח, לפי שהמערכה* נמצאת במזרח המזבח[251]. וביום שיש בו קרבן מוסף*, נחלקו ראשונים היכן מניחים את אברי התמיד של שחר: יש סוברים שאף כשיש קרבן מוסף, מניחים את אברי התמיד בצד המערבי של הכבש[252]. ויש סוברים שמניחים את אברי התמיד במזרח, ואת אברי המוסף במערב[253], שלפי שהמוסף הוא עיקר חובת היום, נותנים אותו בצד השכינה, במערב[254].

סמיכת הכהן הגדול

כשהכהן-הגדול* מקטיר את אברי התמיד, הכהנים המעלים את האברים מושיטים לו אותם, והוא סומך עליהם קודם שזורקם לאש[255], ודבר זה אינו משום מצות סמיכה*, אלא משום כבודו של הכהן הגדול[256], שיהא נראה כמו שהוא הקריב את כולם[257], או כדי להראות שעבודת הכהן הגדול חשובה היא[258].

על פרטי הדין ע"ע הקטרה (אמורים ומנחות)[259] וע' כהן גדול[260].

הכבשים

ייחוד הכבשים

כבשי התמיד, יש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי שצריך שיהיה ידוע מראש בכל יום איזה מהם יישחט שחרית ואיזה ערבית, שנאמר: שנים ליום[261], וכיצד היא הידיעה, שבכל בוקר ייחד השנים של היום לבדם, ויאמר זה לבוקר וזה לבין הערבים[262].

ביקור

כבשי התמיד צריכים בקור-מומים* ארבעה ימים קודם שחיטתם[263]. על פרטי הדין ומקורו, ועל כך שתמיד היו טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, ע"ע בקור מומים; על הביקור הנוסף שנעשה בתמיד קודם שחיטתו, עי' לעיל[264]; על השוחט בשבת תמיד שאינו מבוקר כהלכתו ע"ע טועה בדבר מצוה[265].

מן העיזים

קרבן תמיד אינו בא אלא מן הכבשים, ולא מן העזים, שכן מפורש בתורה: כבשים בני שנה וגו'[266]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף גדי עיזים כשר לתמיד[267].

הקדמת קרבן לתמיד של שחר

בהקטרה

אין דבר קודם לתמיד של שחר[268], בהקטרה על המערכה*[269], שנאמר במערכה: וערך עליה העולה[270], ואמר רבא: העולה, עולה ראשונה[271], כלומר מזה שלא כתוב: וערך עליה עולה, אלא "העולה", למדים שעורכים תחלה את העולה החשובה, האמורה תחלה לכל העולות[272], שהיא עולת תמיד[273].

בשחיטה

שחיטת התמיד, יש מן הראשונים שכתבו שאף היא קודמת לשחיטת שאר קרבנות[274], וזהו ששנינו שהתמידים קודמים למוספים, משום שנאמר בקרבנות המוספים: מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד תעשו את אלה[275], שמשמע שעולת התמיד עשויה כבר קודם למוספים[276], ומדובר לענין עשיית הדם, כלומר השחיטה[277]. ויש מן הראשונים סוברים ששחיטת התמיד אין צריך שתקדום לשחיטת שאר קרבנות[278].

במנין המצוות

הדין שאין קרבן קודם לתמיד של שחר, יש מן הראשונים שמנוהו – יחד עם הדין שאין קרבן קרב אחר תמיד של בין הערבים, ע"ע השלמה – במנין מצוות עשה[279]. ובדעת ראשונים שלא מנוהו, כתבו אחרונים שאינו אלא מחלקי מצות הקרבת התמיד[280].

בדיעבד

הקדים קרבן לתמיד של שחר, בגמרא אמרו שהקרבן כשר בדיעבד[281], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלהלכה כשר בדיעבד[282]. ובתוספתא שנינו שהקרבן פסול[283], ופרשו ראשונים שמן התורה כשר, ופסול מדרבנן[284].

כשאין תמיד של שחר

ביום שאין מקריבים תמיד של שחר – כגון מחמת אונס - בגמרא נראה, וכן כתבו ראשונים שמותר להקריב קרבנות אחרים, אף על פי שלא קדם להם קרבן תמיד[285]. ומן האחרונים יש שכתבו שאסור[286].

על הדין שאין מקריבים אחר תמיד של בין הערבים, ע"ע השלמה.

הערות שוליים

  1. ושם על דין שחיטתה וקבלת דמה בצפון, ודין מתן דמה, ושירי דמה, ודין רחיצת הקרב והכרעים, ומקום הרחיצה (וע"ע בית המטבחים ציון 45 ואילך) ודין עור העולה.
  2. ועי' ציון 235 ואילך, על שחיטת התמיד בזר.
  3. ועי' ציון 237 ואילך, מחלוקת באופן זריקת דם התמיד.
  4. ועי' להלן ציון 245.
  5. ציון 334 ואילך, ושם על הנחתם על הכבש קודם העלאתם למזבח.
  6. ציון 4 ואילך, ושם ציון 289 ואילך, על הכהן המקטיר, ושם ציון 330 ואילך, על זמן ההקטרה.
  7. ציון 5 ואילך.
  8. ציון 336 ואילך.
  9. ציון 211 ואילך.
  10. ע"ע כבש ציון 14 ואילך, שכ"מ שנאמר כבש, הרי הוא בן שנה, ושם אם מונים לפי שנתו או לפי מנין עולם; עי' הכתוב דלהלן; עי' החינוך דלהלן.
  11. במדבר כח ב - ד. רמב"ם תו"מ פ"א ה"א וסהמ"צ ע' לט; החינוך מ' תא. וע"ע עולה, שהתמידים הם מעולות הציבור. ועי' שמות כט לח – מב, ציווי נוסף על קרבן התמיד, ועי' מאירי חגיגה ו ב, שציווי זה אינו לדורות אלא לזמן המילואים, ואף מה שנאמר שם: עולת תמיד לדורותיכם, אינו לדורות אלא ציווי לשבט לוי להקריב קרבן תמיד במדבר, לסוברים כן, עי' ציון 25.
  12. עי' החינוך שם.
  13. רמב"ם פתיחה להל' תו"מ, ובסהמ"צ ע' לט; סמ"ג ע' קצ; החינוך מ' תא. ועי' רעיא מהימנא בהר (קט א): כהנים בעבודתם דאית תמן כמה פקודין וגו' כ"ב - להקריב שני תמידין כהלכתן. ועי' שו"ת בית יצחק או"ח סי' יג אות ב, בדעת רי"ף ברכות (יג א).
  14. השגות רמב"ן על סהמ"צ לרמב"ם העשין והלאוין שסילק ד"ה ואתה אם תבין, הובא בחינוך שם. ועי' רמב"ן שם סוף שורש יא.
  15. במדבר כח ב.
  16. ע"ע אזהרה ציון 3 ואילך, וע' לא תעשה ציון 30.
  17. ע"ע לא תעשה ציונים 39 ואילך, 56 ואילך. מנ"ח סוף מ' תא.
  18. שקלים פ"ד מ"א; ספרי במדבר פינחס פיסקא קמב; עי' ספרי זוטא (הורוביץ) במדבר פינחס כח ב: משל ציבור; רמב"ם שקלים פ"ד ה"א.
  19. שמות כד ה.
  20. עי' חגיגה ו א, ב, שבית שמאי ורבי אלעזר סוברים שהיו עולת ראיה, ובית הלל ורבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי סוברים שהיו עולת תמיד, וע"ש שאביי אמר אף בדעת רבי ישמעאל שהיתה עולת ראיה, והגמ' דוחה דבריו.
  21. ציון 47 ואילך.
  22. עי' לעיל.
  23. רש"י יבמות עב א ד"ה איבעית אימא. ועי' תוס' שם ד"ה נזופין, שהוא משום חטא המרגלים, אבל על חטא העגל הקב"ה מחל. ועי' רש"ש חגיגה ג ב, שהוכיח כדעת רש"י מזה ששבט לוי, מאחר שלא עבדו ע"ז, לא היו נזופים, עי' להלן.
  24. עמוס ה כה.
  25. חגיגה ו ב, ורש"י שם. ועי' מאירי שם, שמקור הקרבת הלויים במדבר הוא מפרשת התמיד שנאמרה במילואים בשמות כט לח – מב, שנאמר בה: עולת תמיד לדורותיכם, ואין הכוונה לחיוב לדורות, שהוא הרי נלמד מפרשת התמיד שבבמדבר, עי' ציון 11, אלא להקרבת הלויים במדבר. ועי' ראב"ע שמות כט מב, שמשמע בדעת הסוברים שעולת סיני עולת תמיד היתה, שהקריבוה חמישים יום בסיני, ולאחר מכן פסקו, וחזור להקריבה רק בארץ כנען.
  26. פסחים סו א, עז א; יומא מו א; יבמות ה ב; מנחות עב ב.
  27. במדבר כח ב.
  28. פסחים עז א; יומא שם; מנחות שם. ועי' פסחים סו א, שמ' שאין דורשים דרשה זו, ועי' תוס' שם ד"ה מה, שמחלוקת תנאים היא. ועי' ספרי פינחס פיסקא קמב.
  29. במדבר כח י.
  30. פסחים סו א.
  31. ציון 388 ואילך.
  32. במדבר כח ב.
  33. פסחים עז א; יומא מו א; מנחות עב ב.
  34. ע"ע קרבן פסח. פסחים סו ב. ועי' תוס' שם א ד"ה מה.
  35. ציון 37 ואילך.
  36. ציון 260 ואילך.
  37. ציון 169 ואילך.
  38. ציון 140 ואילך.
  39. משנה מנחות מט א וברייתא שם נ א; ספרי פינחס פיסקא קמב; רמב"ם תו"מ פ"א הי"ב. ועי' ספרי זוטא (הורוביץ) במדבר כח ד: יכול קודם חצות, מנין אף לאחר חצות, ת"ל תעשה תקריב, וזית רענן (סו ב) בדעתו, שהכוונה שאף כשלא הקריבו קודם חצות תמיד של שחר, מקריבים אחר חצות תמיד של בין הערבים, ועי' ציונים לתורה כלל לז, ועי' ציון 91, פי' אחר בספרי זוטא. ועי' ציון 286, שקרבנות אחרים, י"ס שאסור להקריב ביום שלא הקריבו תמיד של שחר.
  40. עי' משנה שם וברייתא שם וספרי שם, וגמ' שם בבאורן.
  41. רגמ"ה שם; רשב"א שם פי' ב.
  42. רשב"א שם פי' א. ועי' ספרי זוטא פינחס כח ג: שנים ליום, בן זומא אומר של שחר לידעיה של בן הערבים למלכיה, וזית רענן שם (דף סו ע"ב) שהכוונה שכשהזידו כהני משמרת ידעיה ולא הקריבו תמיד של שחר, יקריבו כהני משמרת מלכיה את של בין הערבים.
  43. רמב"ם שם, וכ"מ שם בדעתו.
  44. ע"ע הקטרה ציון 330 ואילך. ברייתא, וד' ר' יהושע בן לוי, בברכות כו ב; רבנן בירושלמי ברכות פ"ד ה"א; רמב"ם תפילה פ"א ה"ה, ו. ועי' טוש"ע או"ח צח ד. ועי' סהמ"צ לרמב"ם מ"ע י, שמצות התפילה היא מן התורה (לסוברים כן, ע"ע תפלה) אלא שחכמים קבעו לה זמנים בזמני התמידים.
  45. גמ' ברכות שם בדעת ר' יוסי בר חנינא שם.
  46. עי' ציונים 60, 74, שי"ס שלכתחלה שוחטים אותו בעלוה"ש; עי' רמב"ם ומאירי ותפא"י ושו"ע הרב שבציון 70, שאף לסוברים שלכתחלה שוחטים אותו מאוחר יותר, מן התורה זמנו מעלות השחר.
  47. פר"ח או"ח סי' פט ד"ה ואם התפלל.
  48. ויקרא יט ו. ראב"ד תמיד ל א.
  49. ע"ע הנץ החמה ציון 66 וע' יום ציון 18.
  50. עי' רמב"ם תו"מ פ"א ה"ב, ששוחטים אותו קודם שתעלה החמה. ועי' להלן על הזמן המדויק.
  51. במדבר כח ד.
  52. מלחמת ה' ברכות (ב ב). וע"ע בוקר ציון 60. ועי' שו"ת אג"מ יו"ד ח"א סי' קפ, שהקדימוהו משום חביבות מצות התמיד.
  53. מנחת כהן (פימינטיל) מבוא השמש מאמר א פ"ב ד"ה עוד תמיד; מנ"ח מ' תא; הר המוריה תו"מ פ"א ה"ב.
  54. עי' ציון 268 ואילך. מנחת כהן שם; פר"ח או"ח סי' פט ד"ה ואם התפלל.
  55. עי' להלן.
  56. ע"ע זריזים מקדימים למצוות ציון 44 ואילך. תוס' יומא כ ב ד"ה היכי. ועי' ציונים 52, 54, טעמים נוספים להקדימו.
  57. עי' ציון 197 ואילך.
  58. משנה יומא כח א ותמיד ל א, הובאה במנחות ק א. ועי' ר' ישמעאל בברייתא יומא שם ב: ברק ברקאי, ושיח יצחק שם, שהיינו כברקאי שבמשנה. ועי' רש"י מנחות ק א, שמשמע שלא נחלקו התנאים במשנה, וכולם סוברים שהזמן משהאיר פני כל המזרח עד שבחברון, עי' להלן.
  59. פיהמ"ש לרמב"ם תמיד פ"ג מ"ב, וכעי"ז שם יומא פ"ג מ"א. ועי' רע"ב שם ושם: האיר והבריק השחר, וכעי"ז תפא"י שם ושם: הבריק השחר.
  60. ריטב"א יומא שם.
  61. עי' ד' ר"ע בברייתא יומא כח ב, ורש"י שם.
  62. עי' רמב"ם פיהמ"ש יומא שם ומאירי יומא שם, שזמנו של מתיא בן שמואל מאוחר מזמנו של ת"ק.
  63. משנה יומא שם ותמיד שם, הובאה במנחות שם. ועי' ציון 201, אם העולה בעצמו אומר עד שבחברון, או ששואלים אותו והוא עונה הן. ועי' ציון 202, בטעם הזכרת חברון, ואם בכל יום היה מזכירה. ועי' ציון 58, שי"ס שאף ת"ק מודה שהזמן הוא כשהאיר כל המזרח.
  64. פיהמ"ש לרמב"ם תמיד שם.
  65. רמב"ם פיהמ"ש ורע"ב יומא שם ותמיד שם.
  66. מאירי יומא שם, וכעי"ז ראב"ד תמיד שם.
  67. עי' פר"ח או"ח פט ד"ה ואם התפלל; ערוה"ש העתיד תו"מ סי' קא ס"ב.
  68. רמב"ם תו"מ פ"א ה"ב; פר"ח שם.
  69. עי' ציון 46.
  70. משנה יומא כח א, הובאה במנחות שם, ומאירי יומא שם ותפא"י יכין יומא פ"ג מ"ב אות ח ושו"ע הרב או"ח סי' פט ס"א בבאורה, וכ"כ באבן האזל עבודת יוהכ"פ פ"א ה"ח, בפי' א, בדעת רמב"ם שם, בבאור משנה שם. ועי' רש"י יומא שם, שפי' המשנה בע"א, עי' ציון 203.
  71. מאירי שם.
  72. פיהמ"ש לרמב"ם יומא שם ותמיד שם.
  73. רמב"ם תו"מ פ"א ה"ב.
  74. עי' תוס' ברכות יב א ד"ה משום. ועי' רש"י זבחים פו ב ד"ה וברגלים, שברגלים שוחטים בעלות השחר. ועי' אבן האזל עבודת יוהכ"פ פ"א ה"ח, בפי' ב בד' רמב"ם שם, שאע"פ שבכל השנה שוחטים רק משהאיר פני כל המזרח, ביוה"כ שעבודת היום מרובה, וכולה בכהן גדול, ואין שייך טעות מחמת הלבנה (עי' יומא כט א: ביום הכפורים, מאור הלבנה מי איכא) אין ממתינים שיאיר כל המזרח, אלא שוחטים קודם לכן, משניכר לכל שעלה עמוד השחר.
  75. ציון 14 ואילך.
  76. ברייתא ברכות כו ב; תוספתא ברכות פ"ג.
  77. במדבר כח ג.
  78. ירושלמי ברכות פ"ד ה"א.
  79. מאירי ברכות כו א, בבאור ירושלמי שם.
  80. ברייתא ברכות שם ותוספתא שם.
  81. ברכות כז א.
  82. שמות טז כא.
  83. ירושלמי דלהלן.
  84. במדבר כח ד.
  85. ירושלמי ברכות פ"ד ה"א. ועי' שאילתות שאילתא ח, שמ' בטעמו של ר' יהודה, שבפי אנשים נקרא בוקר רק עד ארבע שעות.
  86. ברכות שם; שאילתות סוף שאילתא ח; עי' רמב"ם תו"מ פ"א ה"ב, ולח"מ שם בדעתו; מנ"ח מ תא. ועי' ראשל"צ ברכות כו ב ד"ה שהרי, שמ' בדעת רמב"ם שם, שאם לא הקריבוהו עד ד' שעות, קרב עד חצות.
  87. עדויות פ"ו מ"א; ברכות כז א.
  88. ירושלמי תענית פ"ד ה"ה; רמב"ם שם. ועי' ירושלמי שם שהמעשה ארע בימי מלכות יון, שהיו משלשלים להם קופות של זהב, ומעלים להם כבשים, ופעם אחת העלו להם שני גדיים, והאיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם ומצאו שני טלאים (ע"ע בקור מומין ציון 41) ובאותו יום הקריבו בארבע שעות. ועי' תוס' מנחות סד א ד"ה ועל, בשם רש"י, וכעי"ז רבנו יונה ברכות (יח ב) ד"ה העיד, בשם מדרש, שבימי שלמה היה, כשנשא את בת פרעה, שישן עד ארבע שעות, והיו מפתחות של בית המקדש תחת מראשותיו.
  89. לח"מ שם.
  90. עי' רש"י ברכות שם ד"ה בארבע שעות; ראב"ד עדויות שם.
  91. עי' ספרי זוטא במדבר כח ד: ספרי זוטא (הורוביץ) לפי שהעיד בן גודגדא כשר הכבש עד ארבע שעות, יכול אם עברו ארבע לא יהא כשר, ת"ל תעשה תקריב, יכול קודם חצות מנין אף לאחר חצות ת"ל תעשה תקריב, וציונים לתורה כלל לז בדעתו, שהכוונה שתמיד של שחר קרב בדיעבד אף אחרי חצות, ועי' ציון 39, פי' אחר בספרי זוטא.
  92. עי' ציון הבא. מנ"ח מ' תא.
  93. ע"ע הקטרה (אמורים ומנחות) ציון 330 ואילך, וע"ש ציון 354 ואילך, שי"ס שחובה להקריבם ביום.
  94. ציון 22 ואילך.
  95. ציון 38 ואילך.
  96. משנה פסחים נח א, ורש"י שם ד"ה וקרב; רמב"ם תו"מ פ"א ה"ג.
  97. רש"י שם.
  98. במדבר כח ד.
  99. רש"י פסחים שם ד"ה בין הערבים.
  100. פסחים שם, ורש"י שם; ירושלמי פסחים פ"ה ה"א.
  101. עי' להלן.
  102. שו"ת מהר"ח או"ז סי' ריט, בבאור שי' ריב"ל. ועי' פסחים שם, שרבא הק' על ריב"ל מהדין בערב הפסח, שאין שוחטים בשמונה ומחצה.
  103. פסחים שם. וע"ע בין הערבים ציון 7 ואילך.
  104. עי' יומא כח ב ורש"י ד"ה חל להיות, ועי' ציון 125; רש"י פסחים ה א ד"ה לא תשחט, וצג ב ד"ה חמשה עשר, וסותר לדבריו שבציון הבא; קרי"ס תו"מ פ"א; פר"ח או"ח סי' רלג; ערוה"ש העתיד תו"מ סי' קא ס"ה, ועי' ציון הבא.
  105. רש"י ברכות כו ב ד"ה מנחה גדולה, ושבת ט ב ד"ה מנחה גדולה, ופסחים נח א ד"ה אלא אמר רבא, וסותר לדבריו שבציון הקודם, עי' גליון הש"ס פסחים שם; מאירי פסחים שם ד"ה אמר המאירי. ועי' רמב"ם תו"מ פ"א ה"ג: משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך והוא משש ומחצה ומעלה, ועי' ערוה"ש שם בדעתו שאין כוונתו לזמן שחיטה של תורה, שמן התורה הוא בשש, עי' ציון הקודם.
  106. רמב"ם שם; מאירי פסחים שם.
  107. ע"ע השלמה ציון 41 ואילך. פסחים שם, ורש"י שם ד"ה עליה; רמב"ם שם. ועי' תוס' פסחים שם ד"ה תמיד, הטעם שלא אחרו את התמיד יותר, שלא רצו לעשות כ"כ בצמצום סמוך לחשכה.
  108. ציון 46 ואילך.
  109. פסחים נח ב. וע"ש אמוראים אחרים שפרשו את מחלוקת התנאים באופנים אחרים, ולא לענין תמיד בשבת.
  110. עי' לעיל. רבה בר עולא בדעת ר' ישמעאל בברייתא פסחים שם.
  111. ע'י ציון 107.
  112. פסחים שם. וע"ע השלמה ציון 44.
  113. פסחים שם.
  114. עי' ציון 127 ואילך.
  115. ע"ע בזיכין.
  116. ע"ע בזיכין ציון 65, ושם ציון 60 שי"ח.
  117. פסחים שם, ורש"י שם.
  118. עי' סתם משנה פסחים נח א: בין בחול בין בשבת, ומאירי שם שמ' בכוונתה שכל שבתות השנה, דינם כימי חול. ועי' רש"י פסחים שם ד"ה עליה, שמ' כן.
  119. עי' רמב"ם תו"מ פ"א ה"ג – ה, ולח"מ שם ה"ה; מאירי שם.
  120. ע"ע השלמה ציון 73 ואילך, וע' קרבן פסח.
  121. משנה פסחים נח א; רמב"ם תו"מ פ"א ה"ה.
  122. עי' פסחים נח א: דאיכא פסח אחריו מקדמינן וגו'; רמב"ם שם. ועי' רש"י פסחים שם ד"ה במאי קא מיפלגי, בטעם שאין מקריבים אותו בשש ומחצה, שהוא כדי שיהיה פנאי לפניו לנדרים ונדבות, ועי' ציון 134.
  123. צל"ח פסחים נח א, בדעת הסוברים שפסח שני קרב אף הוא אחר התמיד (ע"ע השלמה ציון 112 ואילך וע' פסח שני) בבאור לשון המשנה פסחים שם: בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה, בלשון רבים.
  124. משנה פסחים נח א, וגמ' שם: איכא נמי צלייתו; רמב"ם תו"מ פ"א ה"ה.
  125. רש"י יומא כח ב.
  126. עי' ציון 104 ואילך, ושם שי"ח.
  127. עי' יומא שם: שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו, אי נמי משום דזקן ויושב בישיבה הוה.
  128. יומא כח ב.
  129. רש"י שם. וע"ע בין הערבים ציון 18 ואילך.
  130. ריטב"א שם. ועי' ציון 102, שלדעת ריב"ל יש טעם נוסף שא"א להקריבו מיד בחצות.
  131. אביי בפסחים נח א, בבאור ד' ר"ע בברייתא שם; ירושלמי פסחים פ"ה ה"א, בבאור ד' ר"ע שם. ועי' בבלי פסחים שם, שלדעתו א"צ לאחרו משום בזיכין, עי' להלן, לפי שלדעתו בזיכין קודמים למוספים, ומקריבים אותם בחמש.
  132. עי' ציון 124 ואילך.
  133. עי' ציון 110 ואילך, שבשאר שבתות נשחט בשבע ומחצה או בשמונה ומחצה. רש"י שם ד"ה במאי קא מיפלגי.
  134. עי' ציון 121, שבערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה. רש"י שם.
  135. ירושלמי שם.
  136. פנ"מ שם, בבאור ירושלמי שם, ועי' קה"ע שם, פי' אחר.
  137. משנה פסחים נח א, ואביי ורבא שם וירושלמי שם בבאור ברייתא שם.
  138. עי' לעיל.
  139. פסחים שם, ושם ב. ועי' גמ' שם בדעת רבא, שלסוברים כן, אע"פ שהבשר עומד בלא צליה משחיטתו בשבע ומחצה ועד לצאת השבת, אין חוששים שיתחמם ויסריח, ועי' להלן.
  140. ירושלמי שם.
  141. קה"ע שם.
  142. פנ"מ שם.
  143. עי' ציון 120 ואילך.
  144. רבא בפסחים שם בבאור ד' ר' ישמעאל בברייתא שם, ורש"י שם ד"ה בחול, בבאורו. ועי' תוס' שם שבאר בטעם החשש שיסריח, שהדחת קרביו אינה דוחה את השבת, עי' משנה פסחים סב ב, וע"ע מכשירי מצוה.
  145. רמב"ם תו"מ פ"א ה"ה.
  146. ציון 330 ואילך, וע"ש ציון 354 ואילך, שי"ס שחובה להקריבם ביום.
  147. ברייתא ברכות כו ב ותוספתא ברכות פ"ג.
  148. רמב"ם תו"מ פ"א ה"ג; החינוך מ' תא.
  149. ע"ע לינה ציון 142 ואילך, וע' שקיעת החמה. רבנו יונה ברכות (יח א) ד"ה תפלת המנחה. ועי' שו"ת שאגת אריה סי' יז.
  150. שו"ת מהרי"ק שורש קעג.
  151. ברייתא ברכות שם ותוספתא ברכות שם.
  152. רמב"ם שם. ועי' שאג"א שם, הטעם שאין מחמירים כר' יהודה. ועי' מנ"ח מ' תא, שלהלכה בבין השמשות פסול, משום שהוא ספק לילה.
  153. משנה תמיד ל ב; עי' רמב"ם תו"מ פ"א הי"א.
  154. ברייתא יומא סב ב ותמיד לא ב; ספרי פינחס פיסקא קמב; ירושלמי ברכות פ"ד ה"א; פסי"ז שמות כט לח ובמדבר כח ב; עי' רמב"ם שבציון הבא.
  155. רמב"ם תו"מ פ"א הי"א.
  156. במדבר כח ג.
  157. שם ד.
  158. ברייתא יומא שם ותמיד שם וספרי שם וירושלמי שם ופסי"ז שם.
  159. ראשונים דלהלן.
  160. תפא"י תמיד פ"ד מ"א יכין אות ו.
  161. עי' משנה תמיד ל ב, וברייתא יומא שם ותמיד לא ב, לגי' שלפנינו: של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, ועי' להלן, גי' אחרת; ספרי שם, לגי' הגר"א, ועי' להלן, גי' אחרת; רמב"ם שם. ועי' ציון 170 ואילך, על מקום השחיטה המדויק.
  162. פיהמ"ש לרמב"ם תמיד פ"ד מ"א, בבאור משנה שם.
  163. רש"י יומא שם; רא"ש תמיד ל ב.
  164. עי' משנה תמיד שם, וברייתא יומא שם ותמיד לא ב, לגי' שלפנינו, ועי' להלן, גי' אחרת; ספרי שם, לגי' הגר"א, ועי' להלן, גי' אחרת; רמב"ם שם. ועי' ציון 170 ואילך, על מקום השחיטה המדויק.
  165. רש"י יומא שם. ועי' ירושלמי ברכות שם: והוא שיהא יודע אי זה מהן נשחט שחרית ואי זה מהן נשחט בערבית, ופנ"מ שם בדעתו, שהוא טעם להבדל במקום השחיטה בין של שחר לשל בין הערבים, שפעמים ששוהים בהקרבת אברי תמיד של שחר עד אחר שחיטת תמיד של בין הערבים, וכדי שלא יתערבו, תקנו שישחטו כל אחד במקום אחר, לסימן, ועי' ציון 261, ביאור אחר בירושלמי שם.
  166. ראב"ד תמיד ל ב. ועי' משנה וספרי שבציון הבא.
  167. עי' משנה תמיד שם, לגי' ראב"ד שם; ספרי שם, לגי' שלפנינו.
  168. רמב"ם תו"מ שם.
  169. ע"ע דיעבד ציון 82. מנ"ח מ' תא.
  170. משנה תמיד ל ב; רמב"ם תו"מ פ"א הי"א.
  171. ע"ע בית המטבחים ציון ציון 68 ואילך, ומשנה מדות לו א.
  172. רש"י יומא סב ב; מפרש ורא"ש תמיד ל ב.
  173. עי' ציון 159 ואילך, מחלוקת איזה תמיד במזרח ואיזה במערב.
  174. ראשונים הנ"ל בבאור משנה תמיד שם: על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה וגו' על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה.
  175. עי' לעיל.
  176. עי' לעיל. מפרש ורא"ש תמיד שם.
  177. תוס' יומא סב ב ד"ה על טבעת.
  178. רש"י יומא שם ד"ה על טבעת. ועי' ציון 223.
  179. ראב"ד תמיד שם ותוס' רי"ד יומא שם, בבאור משנה תמיד שם: על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה וגו' על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה; רמב"ם תו"מ פ"א הי"א. ועי' משנה תמיד שם, לגי' ראב"ד שם, וכ"ה בספרי פינחס פיסקא קמב: של בין הערבים היה נשחט על קרן מערבית דרומית, ועי' באר שבע תמיד לא ב, וכ"מ בראב"ד שם, שיש לתקן הגירסה: מערבית צפונית.
  180. עי' לעיל. ראב"ד שם; תוס' רי"ד שם.
  181. שמות כט מב. ע"ע קדשי קדשים. ראב"ד שם. ועי' תוס' רי"ד שם, טעם אחר, שבקרן הצפונית ביותר השמש אינה מכה.
  182. ע"ע פיס.
  183. מאירי תמיד ל א; סמ"ג ע' קצא.
  184. ע"ע בית המוקד ציון 39 ואילך. משנה שם, ומפרש שם ד"ה אמר להם; סמ"ג שם.
  185. משנה שם ב; רמב"ם תו"מ פ"ו ה"א. ועי' ציון 224, שהזוכים באברים אוחזים בו בשעת שחיטה.
  186. משנה תמיד ל א; רמב"ם תו"מ פ"א ה"ט ופ"ו ה"א.
  187. רמב"ם שם ושם.
  188. רש"י שם כט א ד"ה השקו וחולין צ ב ד"ה השקו; רמב"ם שם. ועי' רמב"ם פיהמ"ש ביצה פ"ה מ"ז, שהשקאה קודם השחיטה מועילה גם שאם היתה שם סרכה קלה, היא נפסקת.
  189. משנה תמיד ל ב.
  190. תמיד שם.
  191. תמיד שם; חולין שם. וע"ע אין עניות במקום עשירות ציון 18.
  192. רע"ב תמיד פ"ג מ"ד.
  193. רמב"ם שם.
  194. ע"ע שחיטה. ערוה"ש דלהלן; דברי מלכיאל ח"ג סי' מא ד"ה והנה בקרבנות.
  195. ערוה"ש העתיד תו"מ סי' קב ס"ט.
  196. משנה יומא כח א ותמיד ל א; סמ"ג ע' קצא. ועי' רמב"ם תו"מ פ"א ופ"ו, שהשמיט.
  197. רש"י יומא שם.
  198. משנה שם ושם. וכעי"ז ר' ישמעאל ביומא שם ב: ברק ברקאי. ועי' ציון 59 ואילך, שי"ס שזה זמן השחיטה, ושם אימתי הוא הזמן הזה.
  199. ר"ע בברייתא שם, ועי' ציון 61, שי"ס שזה זמן השחיטה, ושם אימתי הוא הזמן הזה.
  200. מתיא בן שמואל במשנה יומא כח א ותמיד ושם ובברייתא יומא שם כח ב, וכעי"ז ר' יהודה בן בתירא בברייתא שם; סמ"ג שם. ועי' ציון 62 ואילך, שי"ס שזה זמן השחיטה, ושם אימתי הוא הזמן הזה. ועי' רמב"ם תו"מ פ"א ופ"ו, שהשמיט עלית הצופה לגג ואמירתו, ועי' ציון 202.
  201. יומא שם, ורש"י שם. ועי' רש"י מנחות ק א ד"ה מתתיא.
  202. ירושלמי יומא פ"ג ה"א. ועי' רש"י ותוס' מנחות ק א, שגרסו בירושלמי שלא היה מזכיר חברון אלא ביוה"כ, ועי' רש"ש שם, שט"ס היא, והיה אומר כל השנה. ועי' מנ"ח מ' תא, שתמה על רמב"ם שהשמיט הזכרת חברון, ועי' ציון 200.
  203. משנה יומא שם, ורש"י יומא שם בבאורה, ועי' ציון 70, פרוש אחר במשנה.
  204. ע"ע בקור מומים.
  205. משנה תמיד ל ב; רמב"ם תו"מ פ"א ה"ט. ועי' תפא"י תמיד פ"ג מ"ד אות כט, שאע"פ שהוא יום, שהרי אף תמיד של שחר מקריבים משעלה השחר, בודקים לאור אבוקות, שבל"ז א"א לבדוק יפה.
  206. ציון 24 ואילך.
  207. משנה תמיד ל ב; רמב"ם תו"מ פ"א ה"י. ועי' תפא"י תמיד פ"ד מ"א יכין אות א, ועבודת הקרבנות סי' מג אות א, שנ' שאי"ז דין מיוחד בתמיד, וה"ה בשאר הקרבנות, שאסור לכפתם, וע"ע שחיטה.
  208. מפרש שם.
  209. מפרש וראב"ד ורא"ש שם, בבאור משנה שם.
  210. רא"ש שם, בבאור משנה שם.
  211. משנה שם.
  212. ברייתא שם לא ב.
  213. ראב"ד שם.
  214. רמב"ם שם.
  215. תמיד שם.
  216. רא"ש שם. ועי' ראב"ד תמיד שם ותו"מ שם, שפי' בזיון קדשים בע"א, שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאיבריו.
  217. גמ' תמיד שם.
  218. גמ' תמיד שם.
  219. מפרש שם.
  220. גמ' תמיד שם.
  221. עי' רמב"ם שם.
  222. ציון 158 ואילך.
  223. ציון 72. ועי' לעיל ציון 178.
  224. ע"ע הולכה ציון 334 ואילך וע' פיס וע' עולה. משנה תמיד ל ב; עי' רמב"ם תו"מ פ"א ה"י, שאוחזים בו בשעת שחיטה, ולא פירש מי האוחזים, ולח"מ שם שתמה מדוע השמיט. ועי' ציון 214.
  225. משנה תמיד ל ב; רמב"ם תו"מ פ"א ה"י.
  226. ויקרא א יא. מפרש תמיד שם.
  227. רע"ב תמיד פ"ד מ"א ותפא"י יכין שם אות ג.
  228. משנה תמיד שם; רמב"ם שם.
  229. ויקרא שם. מפרש תמיד ל ב.
  230. משנה תמיד שם. ועי' לח"מ שם, שתמה על רמב"ם שהשמיט.
  231. תפא"י שם.
  232. משנה תמיד ל ב; עי' רמב"ם תו"מ פ"ו ה"א, ששוחטים בזמן פתיחת השער.
  233. ע"ע שלמים. תוס' יומא כט א ד"ה אלא, וזבחים סא א ד"ה קודם, וכעי"ז תוס' עירובין ב א ד"ה שלמים. ועי' ראב"ד תמיד שם, שכ' במקור דין פתיחת ההיכל בתמיד, את הכתוב בשלמים בויקרא ג ב: ושחטו פתח אהל מועד.
  234. תוס' מנחות צה א ד"ה מר.
  235. ע"ע שחיטה. עי' רמב"ם פסוה"מ פ"א ה"א; רע"ב ותפא"י תמיד פ"ג מ"א. ועי' רע"ב ותפא"י שם, בטעם שמפייסים עליה בין הכהנים אע"פ שכשרה בזר, עי' ציון הבא, שלפי שהיא תחילת עבודת התמיד, וחביבה להם, אם לא יטילו פיס יבואו לריב עליה ויגיעו לידי סכנה, ועי' תפא"י שם, שהכהן הזוכה יכול לכבדה לזר.
  236. ע"ע פיס, ומשנה יומא כה א, ומשנה תמיד ל א. מאירי יומא כה א, מב א.
  237. עי' משנה תמיד ל ב. ע"ע זריקה ציון 134, וע' עולה.
  238. ברייתא יומא יד ב, ורש"י שם, וכעי"ז בתוספתא זבחים פ"ו, לגי' מנ"ב שם.
  239. במדבר כח טו.
  240. ר' יוחנן משום חד דבי ר' ינאי ביומא טו א.
  241. יומא שם ב.
  242. רמב"ם תו"מ פ"א ה"י, ואו"ש שם בדעתו.
  243. ושם ציון 134 ואילך.
  244. ע"ע עולה. ראב"ד תמיד ל ב בשם ר' אפרים.
  245. משנה תמיד ל ב, וראב"ד שם.
  246. במדבר כח טו. ראב"ד שם בדעת ר' אפרים, וע"ש שאף החולקים על ר' שמעון איש המצפה, וסוברים שאין למדים מההקש לחטאת שזריקת דם התמיד דומה בחציה לזריקת דמי חטאת, עי' ציון 237 ואילך, זה דוקא משום שהוא סברא משונה קצת, לחלק הזריקה לשנים, אבל לענין שפיכת שיריים למדים.
  247. ע"ע שפיכת שיריים.
  248. ע"ע הולכה ציון 461 ואילך.
  249. משנה תמיד לא ב; רמב"ם תו"מ פ"ו ה"ג.
  250. עי' רא"ש תמיד שם; תפא"י שקלים פ"ח מ"ח יכין אות מב.
  251. ע"ע מערכה. מפרש תמיד שם.
  252. עי' שקלים פ"ח מ"ח, לגי' תוס' סוכה נד ב ד"ה דתניא, וכ"נ גי' רע"ב שקלים שם, וסותר לדבריו שבציון הבא; ר' חנניא בן עקשיא בתוספתא שקלים פ"ג; רמב"ם תו"מ שם.
  253. עי' משנה שקלים שם, לגי' רש"י סוכה שם ד"ה ניתנין, ורא"ש תמיד שם; עי' תוספתא שקלים שם, שכ"נ ד' ת"ק שם; רע"ב תמיד פ"ד מ"ג, וכעי"ז שם יומא פ"ב מ"ד, וסותר לדבריו שבציון הקודם, ועי' תוי"ט שקלים שם.
  254. רא"ש תמיד שם, וכעי"ז תפא"י שקלים שם.
  255. משנה תמיד לג ב; רמב"ם כלהמ"ק פ"ה הי"ג. ועי' ראב"ד תמיד שם, פירוש אחר במשנה שם.
  256. מנחות צד א; רמב"ם שם הי"ד.
  257. רש"י מנחות שם.
  258. רא"ש תמיד שם.
  259. ציון 297 ואילך.
  260. ציון 1057 ואילך.
  261. במדבר כח ג. עי' ירושלמי ברכות פ"ד ה"א: והוא שיהא יודע וגו', וחרדים ובאור רח"ק שם בבאורו, ועי' ציון 165, באור אחר.
  262. חרדים שם. ועי' באור רח"ק שם, שבשעת הקדשם יהיה אומר זה לתמיד של שחר וזה לשל בין הערבים, ועי' ספרי זוטא (הורוביץ) במדבר כח ג: שנים ליום, שיהא הקדישו לשם היום.
  263. בן בג בג בברייתא פסחים צו א וערכין יג ב; עי' רמב"ם תו"מ פ"א ה"ט.
  264. ציון 205.
  265. ציון 169 ואילך.
  266. במדבר כח ג. עי' פסחים נז ב וכריתות כח ב: אי גדיא יאי יסק לתמידא; עי' ירושלמי ברכות פ"ד ה"א ותענית פ"ד ה"ה: בימי מלכות יון היו משלשלין להם שתי קופות של זהב והיו מעלין שני כבשים, פעם אחת וגו' והעלו להן שני גדיים וגו' האיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם ומצאו שני טלאים, ועי' ציון הבא; ספרי זוטא במדבר פ' פנחס כח ג; ילקו"ש פינחס רמז תשפ; עי' רמב"ם תו"מ פ"א ה"א ובסהמ"צ ע' לט, שלא הזכיר אלא כבשים.
  267. שטמ"ק כריתות ד א אות טו, בשם הרא"ש; עי' פני משה ברכות שם ד"ה והיו מעלין, בבאור ירושלמי שם, שמ' שגדיים כשרים מעיקר הדין, אלא שנהגו בטלאים.
  268. ברייתא פסחים נח ב ויומא לג ב וב"ק קיא א ומנחות מט א ותמיד כח ב; עי' ספרא צו פרשה א תחילת פרק ב אות י; רמב"ם תו"מ פ"א ה"ג. וע"ע השלמה ציון 16.
  269. רש"י פסחים שם ויומא שם; עי' רמב"ם שם.
  270. ויקרא ו ה.
  271. פסחים שם ויומא שם לד א וב"ק שם ומנחות שם ותמיד שם.
  272. עי' במדבר כח, שקרבן תמיד כתוב בתחילת פרשת הקרבנות. וע"ע דרשה ציון 30 ואילך.
  273. רש"י פסחים שם ויומא שם. ועי' תוס' פסחים שם ד"ה העולה, תי' א, שמהכתוב הנ"ל למדים רק לענין נדרים ונדבות, אבל לענין מוספים, שאף להם קודמת הקטרת התמיד, למדים מהכתוב שבמשנה בזבחים פט א, עי' ציון 275 ואילך, ועי' תוס' מנחות מט א ד"ה תלמוד, באור אחר בטעם שצריך שני לימודים.
  274. ראשונים דלהלן.
  275. במדבר כח כג. משנה זבחים פט א.
  276. רש"י זבחים שם.
  277. תוס' פסחים נח ב ויומא כט א וזבחים פט א ומנחות מט ב. ועי' מל"מ תו"מ פ"א ה"ג.
  278. תוס' עירובין ב א; ראב"ד תמיד כח ב ד"ה העולה. ועי' ציון 273, שיש שמפרשים במשנה זבחים שם, שמדובר בהקטרה, ולא בשחיטה.
  279. השגות רמב"ן על סהמ"צ שכחת העשין מ' יא.
  280. רי"פ פערלא ל"ת רסד רסה ד"ה ובלא"ה נראה, בשם אחרונים.
  281. עי' ד' אביי במנחות מט ב: לעולם וגו' מצוה בעלמא הוא, ולדבריו זה ביאור המשנה שם א: התמידין אין מעכבין את המוספין, שאם הקדים המוספים, הם כשרים, ותוס' יומא כט א וזבחים פט א, שמ' שדברי אביי אינם דיחוי בעלמא, אלא כך הלכה, ועי' תוס' מנחות מט סוע"א. ועי' רמ"א בשו"ע או"ח רפו א, ומ"ב שם ס"ק ה.
  282. ערוה"ש העתיד תו"מ סי' קא ס"ח, בדעת רמב"ם תו"מ פ"א ה"ג, שלא כתב אלא שאסור להקריב קודם, ולא כתב שנפסל.
  283. תוספתא פסחים פ"ד.
  284. תוס' עירובין ב סוע"א ותוס' פסחים נב סוע"ב ותוס' יומא כט סוע"א. ועי' תוס' יומא שם ב, שמצדד לומר שהפסול אינו אלא בבשר, שאסור לאכלו, אבל הבעלים נתכפרו.
  285. עי' ערכין יא ב, שאחר שבטל התמיד קודם החורבן, הקריבו קרבנות אחרים, ושפ"א פסחים נח סוע"ב שהוכיח משם שמקריבים; ראב"ד תמיד כח ב ד"ה העולה. ועי' ציון 39, שכשלא הקריבו תמיד של שחר, מקריבים תמיד של בין הערבים.
  286. אור החיים ויקרא ו ב ד"ה עוד נראה. ועי' שפ"א שם שהק' עליו מגמ' ערכין שם. ועי' ציון הקודם.