אנציקלופדיה תלמודית:תוכחה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - מצוה להוכיח אדם שחוטא.

המצוה וגדרה

הרואה חבירו שחטא מצות עשה להחזירו למוטב ולהודיעו שחוטא, שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך[1]. המצוה נמנית במנין-המצוות*[2]. הנמנע מהוכחה וחטא חבירו, נתפס באותו החטא[3], ויש שכתבו שנחשב לו כאילו חוטא באותו החטא, ופירשו הכתוב: ולא תשא עליו חטא, שאם נמנע נושא עליו אותו החטא שנעשה[4]. יש שפירשו בטעם המצוה, כי ינזקו הכלל בחטא היחיד[5].

מצות נוספות

מלבד מצות עשה של "הוכח תוכיח"[6], יש בהוכחה מצוות נוספות: יש שכתבו שיש בו אף איסור לא תעשה מהכתוב: ולא תשא עליו חטא[7]. ויש שכתבו שאין בהוכחה איסור לא תעשה[8]. הנמנע מהוכחה עובר אף על לאו האמור בהצלת-נפשות*: לא תעמוד על דם רעך[9], שלא גרע המסוכן בגופו מהעובר עבירה[10]. ויש שכתבו שמצווים על מצוות תוכחה אף מהחיוב בהצלת גופו מהכתוב: והשבתו[11], שהצלה מן העבירה יש בו הצלת נפשו וגופו[12]. על החיוב לאפריש אדם מאיסור מדין "ערבות", ואם הוא מדין חיוב תוכחה ע"ע כל-ישראל-ערבים: במניעת איסור ובקיום מצוה[13].

אין מברכים

אין מברכים ברכת-המצות* על מצוות תוכחה[14]. בטעם הדבר יש שפירשו לפי שמצוה התלויה באחרים לדעתם אין מברכים עליה[15], ותוכחה תלויה במי שמוכיחים אותו, אם יקבל התוכחה[16]. ויש שפירשו לפי שלדעתם אין מברכים על מצות עשה שיש בה אף לא תעשה[17], ותוכחה יש בה אף לא תעשה של ולא תשא עליו חטא[18].

האיסור

האיסור שחייבים להוכיח את הנכשל בו, הוא בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם למקום[19]. יש שכתבו שהוא דוקא בנכשל במצות לא תעשה, אבל על מצות עשה, אין חיוב תוכחה[20]. ויש שכתבו שאף על מצות עשה יש חיוב תוכחה[21]. על דבר שאינו הגון ואינו איסור תורה, למדים מדברי קבלה שיש להוכיח[22], והוא שאמר ר' אליעזר על הכתוב: ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין[23] מכאן שהרואה דבר שאינו הגון בחבירו צריך להוכיחו[24].

בחטא לאיש

בכלל מצות הוכחה, שכשיחטא איש לאיש לא יטור לו הדבר בלבו אלא יוכיחו עד שלא ישאר הדבר בנפשו, שנאמר: ולא תשנא את אחיך בלבבך ולא תשא עליו חטא[25], בטעם המצוה כתבו ראשונים שיש בזה שלום וטובה בין אנשים, כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים, יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלם עמו, ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים[26].

קודם לחטא

בעומד לחטוא יש מן הראשונים שכתבו שיש חיוב הוכחה שלא יחטא[27]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאין קודם החטא חיוב הוכחה, שאין החיוב אלא בשחטא[28].

חוטא המוכיח

הנכשל באותו חטא שחוטא חבירו, אינו מצווה במצוות הוכחה[29], שקשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים[30]. ויש שכתבו שקודם יתקן את עצמו ואחר כך יוכיח[31], ויש שפירשו את הכתוב: הוכח תוכיח, הוכח עצמך ואחר כך תוכיח אחרים[32]. אבל אם נזהר באותו דבר שנכשל בו חבירו, אף על פי שנכשל בשאר מצוות, חייב להוכיח במה שנזהר, ואין בזה משום קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים[33]. ושנינו אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, שאם המוכיח אומר לו טול קיסם היינו עון קטן מבין עיניך, משיב לו החוטא טול קורה היינו עון גדול מבין עיניך[34].

אופני ההוכחה

המוכיח צריך להוכיח את החוטא ביחידות[35], ובלשון רכה[36], כדי שיתקבלו דבריו[37]. ויודיעו שמוכיחו לטובתו ולהביאו לחיי העולם הבא[38]. ולא ידבר קשות עד שיתבייש החוטא, וכן שנינו: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא[39]. ויש מן הראשונים שכתבו שהוא דוקא בחוטא בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בחוטא בדברים שבין אדם למקום, אם לא חזר בו אחר שהוכיחו בסתר, יש להכלימו עד שיחזור למוטב[40], ומן האחרונים יש שפירשו בדעתם שבעבירות שבין אדם לחבירו אין להכלימו דוקא בשחטא למוכיח עצמו שצריך למחול לו, אבל אם חטא לאחרים יש לו להכלימו, שכן מצינו בנביאים שהוכיחו בפרהסיה אף על עבירות שבין אדם לחבירו[41]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף בעבירות שבין אדם למקום אין להכלימו[42].

כמה פעמים

הוכיח ולא קיבל המוכיח ולא חזר למוטב, יוכיחנו שוב[43], שנאמר: הוכח "תוכיח"[44]. ונחלקו תנאים ואמוראים עד היכן חובת הוכחה: ר' אליעזר ורב אמרו עד שהחוטא יכה את המוכיח[45], מכה כל שהוא[46] - או שיהיה קרוב להכותו[47] - ויאמר החוטא שאינו שומע להוכחה[48], שכן יהונתן הוכיח את שאול[49], ונאמר בשאול: ויטל שאול את החנית עליו להכתו[50]. ר' יהושע ושמואל אמרו עד שהחוטא יקלל את המוכיח[51], שכן אמר שאול ליהונתן שהוכיחו: לבשתך ולבשת ערות אמך[52], דהיינו שקללו שיהיה זה לבשתו[53]. בן עזאי ור' יוחנן אמרו עד שהחוטא ינזוף במוכיח[54], שכן נאמר בשאול: ויחר אף שאול[55], והיינו שנזף בו[56]. להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שפסקו עד שיכנו[57]. ויש שפסקו עד שיקללנו[58]. ויש שפסקו עד שינזפנו[59].

שלא בשעת העבירה

שלא בשעת העבירה, כתבו ראשונים ואחרונים שאין להוכיח כמה פעמים אלא פעם אחת[60], שבתוכחה כמה פעמים לא יקפיד השומע[61].

בעבירה אחרת

מי שהוכיחו אותו על עבירה, ושוב עבר על עבירה אחרת יש להוכיח אותו שוב על העבירה האחרת, שהכתוב: הוכח, משמע אפילו מאה פעמים[62].

הוצאת ממון ובסכנה

הוצאת ממון עבור התוכחה, אין מחוייבים בה, ופטורים מן התוכחה אם צריכים להוציא לה ממון[63]. וכן במקום חשש סכנה, פטורים מן התוכחה[64]. ולפיכך נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיהיו עומדים על גופינו ומאודינו[65]. ויש מן האחרונים מצדדים שאף צריכים להוציא ממון ככל מצות עשה שמחוייב אדם להוציא עד חומש מנכסיו[66].

החוטא

בידוע שלא יקבל התוכחה

בחוטא שידוע שלא יקבל התוכחה, נחלקו ראשונים אם יש מצוות תוכחה: א) יש סוברים שאין בזה חיוב ומצוות תוכחה[67], ואף ליחיד החוטא[68]. ב) ויש שכתבו שיש בזה חיוב תוכחה[69], ואף על פי שמרבה עונשו של החוטא בכך שחוטא למרות התוכחה, הרי אמרו חז"ל הלעיטהו-לרשע-וימות*[70]. ג) ויש מחלקים בין יחיד לרבים, שביחיד יש בזה מצות תוכחה, אבל לרבים אין מצות תוכחה[71].

לרב

תלמיד חייב להוכיח את רבו, שנתרבה מהכתוב: תוכיח[72]. וקל וחומר שחייב להוכיח את אביו[73]. ואף מלך שחטא מצוה להוכיחו[74]. על אופן ההוכחה לרב, ע"ע כבוד רבו[75].

לרשע

רשע, אין מוכיחים אותו, שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך[76], שעמך במצות אתה מוכיח ואין אתה מוכיח לרשע ששונאך[77], וכן כתוב: יסר לץ לקח לו קלון[78], שרשע - וכסיל ולץ - מואס התוכחה, ועל כן אין חיוב להוכיחו[79]. ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו רשע גמור חייבים להוכיחו, שאמר הכתוב: עמיתך, ואף שאין הרשע חברך, מכל מקום עמיתך הוא[80].

לגר תושב

גר תושב, אין מצווים להוכיחו[81], שאינו בכלל עמיתך[82].

לנשים

נשים, יש שכתבו שאין מצוה להוכיחם כיון שאינם בכלל ערבות ותוכחה לדעתם מדין ערבות[83].

הערות שוליים

  1. ויקרא יט יז. ברייתא ערכין טז ב; רמב"ם דעות פ"ו ה"ז.
  2. בה"ג עשין סג; רס"ג ע' כח; רמב"ם בסהמ"צ מ"ע רה; יראה"ש סי' רכג; סמ"ג מ"ע יא; החינוך רלט.
  3. שבת נד ב; רמב"ם דעות פ"ו ה"ז; רמ"א יו"ד קנז א ושלד מח.
  4. רמב"ן ויקרא יט יז ושכ"מ מתרגום אונקלוס שם; אברבנאל מ"א יא ח; שפתי כהן שם; כלי יקר ויקרא שם.
  5. רלב"ג יהושע ח תועלת יא.
  6. עי' לעיל.
  7. ויקרא שם. תשובות ראב"י אב"ד סי' ח, מובא בשבלי הלקט ענין תוכחה סי' מז; תמים דעים סי' קעט בשם העיטור בשם י"מ; אוה"ח ויקרא יט יז.
  8. פנים יפות שמות לב יא ובמדבר טז כא וכה ד.
  9. ויקרא שם טז. ע"ע הצלת נפשות.
  10. מנ"ח מצ' רלט אות ו.
  11. דברים כב ב. ע"ע הנ"ל ציון 13 ואילך.
  12. מנ"ח הנ"ל. וע' אבדה ציון 72.
  13. ושם ציון 178 ואילך.
  14. העיטור ציצית דף עו ב; תמים דעים סי' קעט; אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם.
  15. ע"ע ברכת המצות ציון 63.
  16. עי' תמים דעים שם; אבודרהם שם.
  17. ע"ע ברכת המצות ציון 115.
  18. ראב"י אב"ד מובא באבודרהם שם: כי אם נאמר; תמים דעים שם בשם העיטור בשם י"מ, ועי' העיטור שם.
  19. רמב"ם דעות פ"ו ה"ז.
  20. שו"ת גינת ורדים או"ח כלל ג סי' טו.
  21. ס' חסידים סי ה; שוהם וישפה דעות פ"ו ה"ז, ועי"ש שכ"ה ד' הריטב"א מכות כ ב; ארבעה טורי אבן דעות שם בד' הרמב"ם שם.
  22. תוס' ברכות לא ב ד"ה דבר ותוס' רא"ש שם, ע"פ גמ' דלהלן. ועי' רמב"ם דעות פ"ו ה"ז שההולך בדרך לא טובה מצוה להוכיחו מהכתוב הוכח תוכיח, ועי' ס' המפתח (פרנקל) שם.
  23. ש"א א יד.
  24. ברכות לא א. תוס' שם.
  25. רמב"ם דעות פ"ו ה"ו וסהמ"צ מ"ע רה; עי' החינוך מ' רלט.
  26. החינוך שם.
  27. רמב"ם בסהמ"צ מ"ע רה; קרי"ס דעות פ"ו; ח"ח פתיחה עשין ה, ובאר מים חיים שם בד' היראה"ש סי' רכג.
  28. רי"פ פרלא לרס"ג פרשה נז ד"ה הן אמת, בד' הרמב"ם דעות פ"ו ה"ז ומנין המצוות שבריש הל' דעות ויראה"ש שם וסמ"ג עשין יא והחינוך מצ' רלט, שכתבו מצות תוכחה דוקא אחר חטא. וכ"מ בשל"ה תולדות אדם פתיחה אות ח.
  29. תשובות ראב"י אב"ד סי' ח, מובא בשבלי הלקט ענין תוכחה סי' מז; מערכי לב לבעל החקרי לב דרוש נא דף קיג ב ד"ה הנה.
  30. עי' ראב"י אב"ד שם; מערכי לב שם.
  31. ס"ח סי' ה; קרבן אהרן קדושים פרשה ב פ"ד בד' ר' טרפון תו"כ שם.
  32. קרבן אהרן שם.
  33. ראב"י אב"ד שם.
  34. ברייתא ערכין טז ב ורש"י שם ד"ה קיסם.
  35. עי' רש"י ערכין טז ב ד"ה ופניו, בביאור הברייתא שם, עי' להלן; רמב"ם דעות פ"ו ה"ז; יראה"ש סי' רכג; החינוך מ' רלט.
  36. רמב"ם ויראה"ש והחינוך שם.
  37. יראה"ש שם. ועי' החינוך שם שהוא מטעם הכתוב: ולא תשא עליו חטא, עי' להלן, ועי' רמב"ם שם וה"ח, ומרכה"מ שם ה"ז ושם יוסף שם.
  38. רמב"ם שם.
  39. ויקרא יט יז. תו"כ קדושים פרשה ב פ"ד וברייתא ערכין טז ב; רמב"ם שם ה"ח; החינוך שם ומ' רמ. ועי' רש"י דלעיל.
  40. רמב"ם שם; החינוך מ' רמ. ועי' שו"ת שער אפרים סי' סה ד"ה ואף שבגמ', בד' הרמב"ם שמ"מ אין להכלימו ברבים.
  41. מנ"ח שם.
  42. סמ"ג מ"ע יא.
  43. תו"כ קדושים פרשה ב פ"ד וברייתא ערכין טז ב; רמב"ם דעות פ"ו ה"ז; עי' רמ"א או"ח תרח ב.
  44. ברייתא שם. ועי' רמב"ן וריטב"א וחי' הר"ן ב"מ לא א, שמהוכח אין למדים שיש להוכיח שוב באותו עבירה, ועי' ציון 62.
  45. ערכין טז ב ורגמ"ה ורש"י שם ד"ה עד הכאה וש"ת מהר"י וייל סי' קנז.
  46. מהר"י ווייל שם.
  47. החינוך מצ' רלט.
  48. עי' רמב"ם דעות פ"ו ה"ז. ועי' מהר"י פיק דעות שם.
  49. עי' ש"א כ לב וערכין שם.
  50. ש"א כ לג. ר' נחמן בר יצחק ערכין שם.
  51. ערכין שם.
  52. שמואל שם ל. רנב"י ערכין שם.
  53. מהרש"א ערכין שם. ועי' הערות ריש"א שם, שפי' בע"א.
  54. ערכין שם.
  55. שמואל שם. רנב"י ערכין שם.
  56. רגמ"ה שם.
  57. רמב"ם דעות פ"ו ה"ז וסהמ"צ מ"ע רה; עי' החינוך שבציון 47. ועי' רמ"א או"ח תרח ב: עד שיכנו או שיקללנו, ועי' פר"ח שם בדעתו.
  58. עי' רמ"א שם; פר"ח שם.
  59. יראה"ש סי' רכג; סמ"ג עשין סי' יא.
  60. ריב"א דברים א ג; גור אריה שם; דברי דוד שם; צדה לדרך שם.
  61. גור אריה שם. ועי' דברי דוד שם.
  62. עי' רבא ב"מ לא א ורמב"ן וריטב"א וחי' הר"ן שם בביאורו, ועי' תלמיד הרשב"א שם.
  63. שו"ת מהר"י ווייל סי' קנז; רמ"א יו"ד קנז א ושלד מח. ועי' פתחי תשובה שם סי' קנז ס"ק ה ושו"ת מהר"ם שיק או"ח סוס"י שג.
  64. עי' החינוך מ' רלט; מהר"י ווייל שם; רמ"א שם קנז וחו"מ יב א, ועי' יו"ד שלד שם.
  65. מהר"י ווייל שם; רמ"א יו"ד שלד שם, וחו"מ שם וסמ"ע שם ס"ק ה.
  66. עי' תיבת גמא לפמ"ג סוה"ס חקירה ד הובא בפתחי תשובה שם; עי' שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' טו אות ח. ועי"ש שמסתפק בתוכחה על ל"ת אם צריך להוציא כל נכסיו כבמצוות ל"ת, שהרי הוא כאילו עובר על הל"ת מדין ערבות, וע"ע כל ישראל ערבים ציון 210 ואילך.
  67. תוס' שבת נה א ד"ה ואע"ג וב"ב ס ב ד"ה מוטב, ברבים ועי' להלן; מאירי יבמות סה ב; סמ"ג מ"ע יא, והגה"מ דעות פ"ו ה"ז וביאוה"ל סי' רמח ס"ב ד"ה אבל, בדעתו; החינוך מצ' רלט; הגה"מ דעות פ"ו ה"ז ע"פ שבת נה א; עי' ר"ח פלטיאל ויקרא יט יז; עי' כלי יקר ויקרא שם.
  68. עי' מאירי שם; עי' סמ"ג שם; עי' החינוך שם; הגה"מ שם; עי' ר"ח פלטיאל שם; עי' כלי יקר שם.
  69. יראה"ש סי' רכג, ועי' הגה"מ בדעתו (ועי' שו"ת מהר"ם שי"ק או"ח סי' שיג, שנ' שהיה לו גי' אחרת ביראים); סמ"ק סי' קיב. ועי' יראה"ש שם שבתלמיד המוכיח את רבו אין חיוב תוכחה אלא במקבל התוכחה.
  70. ע"ע. יראה"ש שם.
  71. ריטב"א יבמות סה ב; נמוק"י שם (כא ב); רמ"א או"ח תרח ב. ועי' שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' שג ד"ה והא דאמרינן, שמפרש החילוק בין מוחה ליחיד ביחידות לבין מוחה ליחיד בפני רבים.
  72. ויקרא יט יז. ב"מ לא א. ועי' מו"מ בשו"ת שער אפרים סי' סה, אם הגמ' בערכין טז ב, חולקת וסוברת שאין חיוב תוכחה מה"ת לרב.
  73. תלמיד הרשב"א ב"מ לא א.
  74. ראש דוד לחיד"א פר' נח ד"ה ומהך סוגיא, ע"פ סנהדרין קא שאמרו שזכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח את שלמה, ומערכין טז שלמדים דיני תוכחה מתוכחת יהונתן לשאול.
  75. ציון 455 ואילך.
  76. ויקרא יט יז.
  77. תנא דבי אליהו פרשה יח; כלי יקר ויקרא יט יז; שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' שג ד"ה אמנם נראה.
  78. משלי ט ז. תנא דבי אליהו שם.
  79. כלי יקר שם. ועי' החינוך מצ' רלט.
  80. תיבת גמא לבעל הפרמ"ג סוה"ס חקירה ד. ועי' שו"ת הרב"ז ח"ג סי' טז ודברי חיים לרחז"צ שרל ענין מ"ע דתוכחה אות ד עמ' טו.
  81. עי' סנהדרין עה א. וע"ע גר תושב ציון 120.
  82. רש"י שם.
  83. כת"ס ביצה ל א.