אנציקלופדיה תלמודית:שתי הלחם

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - שתי כיכרות לחם חמץ מחיטה המונפות עם שני כבשים בחג השבועות* ונאכלות לכהנים.

מהותם

מצות-עשה* להביא בחג השבועות* לחם חמץ מן חיטה חדשה[1] עם הקרבנות המיוחדים שהם יבואו בגלל הלחם[2], שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים לעולה, ושעיר לחטאת, ושני כבשים לשלמים[3], ולהקריב הקרבנות[4], שנאמר: והקרבתם מנחה חדשה לה' וגו'[5], והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימִם בני שנה ופר בן בקר אחד ואילִם שנים יהיו עֹלה לה' וגו'[6], ועשיתם שעיר עִזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים[7].

בערך זה יתבארו דיני שתי הלחם, על דיני הקרבנות המובאים יחד עם שתי הלחם, ע"ע כבשי עצרת. על תנופת שתי הלחם, ע"ע תנופה.

שמם

לחם החמץ המובא בחג השבועות נקרא בכתוב: מנחה חדשה[8], שנאמר: והקרבתם מנחה חדשה לה'[9], ונאמר: וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה[10], מפני שהוא בא מתבואה חדשה[11] - לסוברים כן[12] - והוא מתיר חדש* במקדש[13] למנחות[14]. בדברי חז"ל מכונה המנחה: שתי הלחם[15], מפני שהם שתי ככרות[16], כמו שכתוב: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים[17].

במנין המצוות

מצות הבאת שתי הלחם והקרבת הקרבנות המובאים יחד עם שתי הלחם נמנית במנין-המצות*[18]. המונים פרשיות במנין המצוות[19], מנו מצוה זו כפרשה[20]. ואלו שאינם מונים פרשיות[21], מנאוה כמצות-עשה*[22]. ויש ממוני המצוות שלא מנו מצוה זו כלל[23].

טעם המצוה

בטעמי המצוה כתבו ראשונים ששתי הלחם הם תודה לשם כי חוקות קציר שמר לנו[24], וכדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה[25], ומפני זה היתה המצוה בחטים להיות המנחה בככרות של לחם, לפי שהחיטים למאכל אדם ועל כן ראוי להכינם בענין שהאדם נהנה וניזון מהם[26].

חמץ

שתי הלחם באות חמץ[27], והרי מפורש בתורה שהם חמץ[28], שנאמר: חמץ תאפינה[29]. וכתבו ראשונים שציוה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לשם כי חוקות קציר שמר לנו[30], וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ[31].

כיצד מחמצם, נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' מאיר, שאור בודה[32] - מוציא[33]. ויש גורסים: בורר[34]. ויש גורסים: בוררה[35]. ויש גורסים: כורה[36] - להם מתוכם ומחמצם[37], שמתוך עשרון של שתי הלחם היה מוציא שאור שהיה לש מן הסולת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסולת ומתחמץ מאליו וממנו מחמץ השאר[38], שממקום אחר לא היה יכול להביא - שאור[39] - שלא תהא מנחה יתירה[40]. ואין מחמיצים לשתי הלחם בתפוחים[41], שאינו חמץ מעולה[42]. ואינו מביא שאור ממקום אחר וממלא את המידה, שאם כן אף היא היתה חסירה או יתירה[43], שפעמים שהשאור יפה והוא תפוח, הרי שאילו סולת היתה צמוקה, ועכשיו שהוא שאור יפה והוא תפוח, אתה רואה את התפוח כאילו צמק ונראית חסירה, ופעמים שהשאור רע והוא צמק, הרי שאילו סולת היתה תפוחה, ועכשיו שהשאור רע והוא צמוק, את רואה את הצמק כאילו תפח ונראית יתירה[44]. ויש מפרשים חסירה או יתירה, שאף אם עושה כן לא יהיה העשרון מכוון, אלא או יהיה חסר או יתר[45], כגון אם השאור עבה ומגובל בקושי במעט מים, אינו מחזיק נפח גדול כאילו היה קמח, ונמצא העשרון יתר, לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו[46], ואם אינו מגובל יפה, שנתן בו מים הרבה, נמצא נפחו גדול משאילו היה קמח ונמצא העשרון חסר, שאם לא בשביל המים לא היה מלא[47]. ויש מפרשים שאם היה השאור שהוא נותן במידה עב וקשה נמצאת המידה יתירה, ששאור הוא עב וקשה אם היה קמח היה מחזיק יותר כפלים במידה ממה שמחזיק עכשיו כשהוא שאור והוא יתר מעשרון ואם היה השאור שהוא נותן במידה רך נמצאת המידה חסרה משום ששאור שהוא קשה מחזיק בכל מקום יותר ממה שהיה מחזיק כשהיה סולת, וכשנותן סולת לתוך המידה על גבי השאור הרי המידה חסירה מעשרון[48]. ואף על פי שיש תקנה לזה לדעת אם היא חסרה ויוסיף מה שחסרה, או אם היא יתרה ויסיר מה שהותירה[49], שלאחר שימדוד עם שאור שהביא מביתו, ישקול קצת מהקמח של עשרון[50], ונחמיץ אותו מבחוץ[51], במקום חמימות או יטמננו בעיסה מחומצת עד שיתחמץ יפה[52], ונילוש אותו בלישת אותו שאור שהביא מביתו[53], ויחזיר אותו לתוך העשרון[54], ואם עבה הוא וראה כשחסר העשרון עכשיו, ודאי כך נפח חסר אז מה שהיה קמח באותו שיעור שעכשיו צריך להוסיף עליו כאותו שיעור שיש לך מן הסולת חוץ, שודאי כך חסר נפח של אותו שאור שהביא מביתו יותר משאילו היה קמח ובכך היה העשרון יתר[55], ואם רך הוא, יראה כמה העשרון גדול עכשיו יותר ממה שהיה כשהוא קמח ודאי כשיעור זה גדולו נמי נפחו של שאור ראשון ובכך היה העשרון חסר וכך יוסיף עליו[56], אין עושים כן, גזירה שמא ינסה מקמח עשרון אחר ויתן בעשרון לראות השיעור, ויערבנו אחר כך בזה ונמצא יתר[57].

ב) ולדעת ר' יהודה מביא את השאור[58], המחומץ יפה מתוך ביתו[59], ונותן לתוך המידה[60] של העשרון[61] ומוסיף[62] וממלא את המידה[63] סולת[64]. ואינו מוציא שאור מן הסולת, שאינה מן המובחר[65], שאינה מחמצת יפה, לפי שאין לה שאור מחומץ יפה[66], וכיון שכתוב: חמץ תאפינה[67], הרי שצריכים מחומץ יפה[68]. ועוד, שאם יקח מתוכה לחמצה עד שיעשה שאור, הנה יהיה נפסל בלינה*[69].

ג) משום ר' חנינא בן גמליאל - ויש ששנו: משום ר' חנינא בן תרדיון[70] - אמרו: מחמיצים לשתי הלחם בתפוחים[71].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים כר' יהודה[72], שמביא שאור ממקום אחר ונותנו לתוך העשרון וממלא העשרון סולת ומחמצו באותו השאור[73], שמחלוקת ר' מאיר ור' יהודה, ההלכה כר' יהודה[74]. ויש מהאחרונים המצדד שההלכה כר' מאיר[75].

אף על פי שיש תקנה לדבר, שלא יברור מתוכו, שאינו מן המובחר[76], ולא יביא שאור מביתו, שיש לומר חסרה או יתרה[77], שלאחר שמדד עשרון סולת, יביא קצת ממנו[78], ונחמיץ אותו מבחוץ[79], במקום חמימות או יטמננו בעיסה מחומצת עד שיתחמץ יפה[80] ונחזור ונלוש אותו במקומו עם השאר[81], אין עושים כן, גזירה שמא אם תתיר לו לחמצו מבחוץ ולהחזירו כאן, הרואה שהוא מביאו מן החוץ ולשו בכאן ואינו מודד עכשיו העשרון, סבור שהוא מוסיף על העשרון, ויביאו להביא שאור מבחוץ לבד העשרון, הילכך לר' מאיר בודה מתוכו עדיף ולר' יהודה מביאו מביתו קודם מדידה עדיף[82].

על שאר המנחות*, מלבד שתי הלחם ולחמי-תודה*, שאינן באות אלא מצה*, ע"ע מנחות.

מן הארץ

ארץ-ישראל* מקודשת מכל הארצות, שמביאים ממנה שתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות[83], ששתי הלחם אינם באים אלא מן הארץ[84], שנאמר: ממושבֹתיכם - דהיינו ארץ ישראל[85], כי לא כלל בזה כל מושבות, רק המושבות המיוחדים[86] - תביאו[87], ולא מן חוצה לארץ[88], ואפילו בדיעבד אינם באים מחוץ-לארץ*[89].

שתי הלחם, אם באים מעבר-הירדן*, ע"ע.

ירדו בעבים

חיטים שירדו בעבים - עם הגשם[90] - נסתפקו בתלמוד אם כשר לשתי הלחם, ממושבותיכם[91] אמר הכתוב, להוציא של חוצה לארץ, אבל של עבים כשר, או שמא ממושבותיכם דוקא, ואפילו של עבים לא[92], וכתבו ראשונים להלכה שמכיון שיש ספק בדבר, לא יביא מהם שתי הלחם, ואם הביא כשר[93].

ירידה זו בעבים, נחלקו בה ראשונים:

א) יש מפרשים שהספק הוא כששתו העבים באוקיינוס ובלעו ספינה מלאה חיטים[94], וצידדו אחרונים שהספק הוא אם החיטים מארץ-ישראל* או מחוץ-לארץ*, האם הקפידה התורה דוקא שיהיו מארץ ישראל, וצריך שיהיו ודאי מארץ ישראל, או שהתורה מיעטה רק שלא יהיו מחוץ לארץ[95]. ואף על פי שאין שתי הלחם בא מן הישן - לסוברים כן[96] - בזמן שתי הלחם תחילת קציר חיטים רחוק לתלות שבלעו מחיטים חדשים[97], המדובר שראו שנטבעה ספינה עם חיטים מן החדשים[98], או שהספק אמור לסוברים שבדיעבד אם הביא מישנים כשר[99].

ב) ויש מפרשים כעין זה, שבמקצת מדינות גבוהות על ההרים, נעשים העננים כבדים במטר ונופלים סמוך לאדמה, כך שהעננים נותרים תחת למדינה ומטילים על העננים מה שהם חפצים, ואלו הולכים ויורדים במקומות אחרים, אם יטילו על אותם עננים חיטים וירדו בארץ ישראל, הרי הם ספק, האם באו מן הארץ וקוראים בהם ממושבותיכם, או מחוצה לארץ ואין קוראים בהם ממושבותיכם[100].

ב) ויש מפרשים שהספק הוא כשירדו חיטים בעבים על ידי נס[101], וביארו אחרונים שכיון שמצות-לאו-להנות-נתנו*, אין בו איסור להינות ממעשה ניסים והוא בכלל משקה ישראל[102].

ויש החולקים על כל זה וסוברים שעבים אינו עננים אלא מקום מדבר[103] ולא הוכרע בו אם הוא נקרא מושבותיכם, כיון שהוא בתחומי ארץ ישראל, או שאינו נקרא מושבותיכם, הואיל ואיננו בישוב, שהוא מדור הבריות[104].

גדלו בעציץ

גדלו החיטים בעציץ בארץ ישראל, כתבו אחרונים שלסוברים שהספק של ירדו חיטים בעבים היינו בחיטים שירדו על ידי נס[105], שתי הלחם שבעציץ כשר, שודאי נקרא ממושבותיכם[106], שמכל מקום גדלים מן העפר[107].

מן החדש

אם שתי הלחם באים מן הישן, נחלקו תנאים: א) לדעת סתם משנה ותורת כהנים וברייתא אחת, שתי הלחם אינם באים אלא מן החדש[108], שנאמר: והקרבתם מנחה חדשה[109], ונאמר: וחג הקציר בכורי מעשיך[110], או משום שנאמר: וחג שבֻעֹת וגו' בכורי קציר חטים[111], ואם הביא מן הישן פסול[112]. ב) ולדעת התוספתא וברייתא אחרת - ויש המפרשים כן אף בדעת סתם משנה[113], ויש המפרשים כן אף בדעת ר' נתן ור' עקיבא[114] - שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות[115], שנאמר: תביאו[116], אפילו מן העלייה[117]. והכתוב והקרבתם מנחה חדשה[118], אינו בא אלא ללמד שתהא חדשה לכל המנחות[119]. ומכל מקום אם הביא מן הישן חיסר מצוה[120], שנאמר: כי כל שְׂאֹר וגו' לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אֹתם לה'[121], שמשמע מן החדש ולא מן הישן[122], ובשתי הלחם מדבר הכתוב, שבאים שאור[123], ככתוב: חמץ תאפינה[124], ומצוה להביא מן החדש, אין להם, יביא מן העלייה[125]. ג) ולדעת ר' נתן ור' עקיבא שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות[126].

להלכה נחלקו ראשונים: א) יש פוסקים ששתי הלחם אינם באים אלא מן החדש, לא מצאו חדש יביאו מן העלייה[127]. ואף על פי שהלכה-כסתם-משנה*, מכיון שהתלמוד טורח לפרש טעם הברייתא ואינו מפרש טעם המשנה, מבואר שפוסק כמותו[128]. או שלדעתם כך סוברת המשנה[129]. או שלדעתם כך סוברים ר' נתן ורק עקיבא[130]. ב) ויש פוסקים שאין שתי הלחם באים אלא מן החדש[131], שההלכה כסתם משנה[132].

הכנת הלחם

שתי הלחם היו באים שתי עשרונים[133], שנאמר: שני עשרונים[134], שיהיו בשניהם שני עשרונים[135], שכל אחד משתי הלחם בא מעשרון אחד[136]. כיצד היו עושים, מביאים שלוש סאים[137] חיטים, ושפים אותם ובועטים בהם כדרך כל המנחות*[138] - לסוברים, וכן הלכה, שהשיפה והבעיטה היא בחיטים[139] - וטוחנים אותם סולת[140], ומנפים מהם שני עשרונות[141] מנופה בשתים עשרה נפה[142], והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה* ופטור מן המעשרות[143]. שאף על פי שאין מביאים מנחות מהטבל*, אסור להקדים תרומה לבכורים*[144], שמשום שכתוב בהם: בכורים, צריך שיהיו קודם לכל המתנות של כהן[145], ומכיון ששתי הלחם נקראו בכורים, שנאמר: בכורים לה'[146], צריכים שיהיו קודם לתרומות ומעשר, והשאר שנפדה פטור מן המעשרות, שמירוח הקדש* פטור אותם מתרומות ומעשרות[147].

שיעור שני העשרונים, כתבו אחרונים, שצריך להיות שוה[148] בשעת לקיחת הקמח[149], שלדעתם זהו ששנינו: שני עשרונים[150], שיהו שוות[151], שכתוב: שנים שני עשרונים[152], והיה לו לומר "שתים עשרון עשרון", ויפריד עישרון לכל חלה, ומזה שחיבר אותם יחד, בא ללמד שיהיו שוים[153].

יש מהאחרונים שכתבו שהסולת צריכה להיות שוה בעצמותה בשני העשרונים[154], שלדעתם זהו ששנינו: שני עשרונים[155], שיהו שוות[156], שמילת "עשרונים" משמע שנים, שמיעוט רבים שנים, ואם כן מילת "שני" יתרה, לומר שיהיו שוים, ויכללם מנין אחד, וזה אינו על המדה, שזה באומרו שתים שני עשרונים הרי הם שוים, אלא בעצמות ומהות הסולת, שיהיה שוה סולת זה לסולת זה[157].

יש מהראשונים שכתבו שבשני העשרונים לא ימדוד אחד גדוש ואחד מחוק ושוב יערבם ויחלקם לשתי חלות, אלא מידת שניהם במחוק[158], שלדעתם זהו ששנינו: שני עשרונים[159], שיהו שוות[160].

שני העשרונות - הנותרים לאחר הניפוי[161] - לשים אותם אחת אחת[162], כל אחת בפני עצמה[163], שנאמר - בלחם-הפנים*[164] - שני עשרֹנים יהיה החלה האחת[165], יהיה, אף שתי הלחם כך[166], שהמילה "יהיה" מיותרת[167], שהיה לו לכתוב: שני עשרונים החלה האחת[168], יהיה למה לי, לרבות גם שתי הלחם[169], לומר שגם מה שיהיה בזו, שהם שתי הלחם, יהיה נילוש אחת אחת[170], שכל אלה במשמע, אפילו חלות שתי הלחם[171].

לאחר עשיית הבצק אופים את שתי הלחם אחת אחת[172], שנאמר בלחם הפנים: אותם[173], זו נאפית שתים שתים ושתי הלחם נאפים אחת אחת[174]. ואף על פי שהמילה "אותם" למדים ללחם הפנים שיהיה נאפה שנים שנים[175], אם היה הכתוב רוצה ללמדנו דין זה בלבד, היה כותב: ושמתם, מהו "ושמת אותם"[176], שומע אותה מזה שני הדינים[177].

במקום עשיית שתי הלחם, נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא ור' מאיר לישתם ועריכתם בחוץ[178] - מחוץ למקדש - שאינם כלחם-הפנים* שאפייתה במקום קדוש - לסוברים כן[179] - שנאמר בלחם הפנים: כי קדש קדשים הוא לו[180], ומזה שכתוב "הוא", משמע הוא שלישתו ועריכתו לפנים ולא לישה ועריכה של שתי הלחם[181]. ואפייתם בפנים[182], וביארו ראשונים ואחרונים דהיינו ככל המנחות[183], שמנחה נקראו[184]. ב) ולדעת ר' יהודה כל מעשיה בפנים[185]. ג) ולדעת ר' שמעון כשרות בעזרה וכשרות בבית-פאגי*[186], אפילו חוץ לירושלים[187].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שלישתם ועריכתם של שתי הלחם בחוץ, ואפייתם בפנים[188].

על מחלוקת זו של תנאים בשתי הלחם, שהיא מחלוקת אף בלחם-הפנים*, ע"ע[189]. ריבה או מיעט בסאים או בנפות כשר, ועל כך ע"ע מנחות.

שבת ויום טוב

אין אפיית שתי הלחם דוחה יום טוב*[190], שנאמר: הוא לבדו יעשה לכם[191], לכם ולא לגבוה[192], אלא אופים אותם מערב יום טוב[193]. ואין צריך לומר שאין אפיית שתי הלחם דוחה שבת*[194]. לפיכך שתי הלחם נאכלות אין פחות משנים - משני ימים משנאפו[195] - ולא יותר על שלושה[196]. כיצד, נאפות מערב יום טוב, נאכלות ביום טוב לשנים, חל יום טוב להיות אחר השבת - שאפאום בערב שבת[197] - נאכלות לשלושה[198].

צורת הלחם

שתי הלחם מרובעות[199], אורכם - אורך כל חלה[200] - שבעה טפחים[201], ורוחבם - רוחב כל חלה[202] - ארבעה טפחים, וקרנותיהם ארבע אצבעות[203]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שהיה מדביק בצק - דק[204] - לכל זוית[205], כעין קרנים, ואורך הקרן ארבע אצבעות[206]. ויש מפרשים שגובה כל חלה ארבע אצבעות[207].

מידות שתי הלחם הן הלכה-למשה-מסיני*[208].

לחם תנופה שתים[209], שיהו שוות[210], בתמונתן וצורתן[211] אחר אפייתן[212], שמאחר שהם שתים, לא היה לו לומר אלא "לחמי תנופה שתים", ובאומרו "לחם" בא ללמוד שאף על פי שהם שתים, יהיו כמו אַחֵר, שיהיו שוים ולא יהיה הבדל ביניהם[213].

החלוקה

שתי החלות, נוטל כהן-גדול* אחת מהן[214], והשניה מתחלקת לכל המשמרות[215], כשאר הקרבנות הבאים מחמת הרגל[216].

על הטעם שכהן גדול נוטל אחת משתי החלות, ע"ע כהן גדול[217].

האכילה

שתי הלחם דינם כבשר קדשי קדשים[218], ונאכלים לפנים מן הקלעים, לזכרי כהונה, בכל מאכל[219], והמתיר באכילה הוא זריקת הדם[220].

מן התורה שתי הלחם נאכלים ליום ולילה[221], כדין מנחה[222], שנאמר בה: כחטאת וכאשם[223], וכל הנאכלים ליום ולילה דין תורה, שהם נאכלים עד שיעלה עמוד-השחר*[224], ולכן אין חייבים על שתי הלחם משום נותר* ואין מחשבה פוסלה משום פגול* עד שיעלה עמוד השחר[225]. וכדי להרחיק מן העבירה אמרו חכמים[226] שאין נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות[227], דהיינו אותו היום וחצי הלילה[228].

המעכב

שתי החלות - שתי הלחם של עצרת[229] - מעכבות זו את זו[230].

הפר והאילים והכבשים והשעיר - הכתובים בכתוב: והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימִם בני שנה ופר בן בקר אחד ואילִם שנים[231] - אין מעכבים את הלחם[232], דהיינו שתי הלחם של עצרת[233], שאם הביאו שתי הלחם של עצרת בלא הקרבנות הללו, מקודשים[234], ולא הלחם מעכבם[235].

שני כבשי השלמים[236], שהוזקקו לתנופה* עם שתי החלות[237], אם מעכבים את הלחם או הלחם מעכבם, נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' עקיבא הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם[238], שאם לא נמצאו כבשים מביאים שתי הלחם, והן קדושים כאילו הביאום עם הכבשים[239]. אם משום שלמד בגזרה-שוה* "יהיו" מ"תהיינה"[240], שכתוב בלחם ושני כבשים: והניף הכהן אֹתם על לחם הבכֻּרים תנופה וגו' יהיו לה' לכהן[241], ואין אנו יודעים על איזה מוסב "הויה" - שהוא לשון עיכוב - על לחם או על כבשים[242], הלכך למד בגזירה שוה "יהיו" מ"סלת תהיינה"[243], מה להלן לחם אף כאן לחם[244]. או משום שנאמר: קֹדש יהיו לה' לכהן[245] - ו"יהיו" הוא לשון עיכוב - אי זהו דבר שכולו לכהן, הוי אומר זה הלחם[246], להוציא כבשים - שהם שלמים* - שאימוריהם למזבח[247].

ב) ולדעת ר' שמעון בן ננס ור' שמעון, הכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב הכבשים[248]. ומספר טעמים לדבר: א) כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם - לסוברים כן[249], שהרי שתי הלחם אינם באים אלא מן הארץ[250] - אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם[251]. ב) יש ללמוד גזירה שוה "יהיו" מ"יהיו"[252], שכתוב בלחם ושני כבשים: והניף הכהן אֹתם על לחם הבכֻּרים תנופה וגו' יהיו לה' לכהן[253], ואין אנו יודעים על איזה מוסב "הויה" - שהוא לשון עיכוב - על לחם או על כבשים[254], הלכך יש ללמוד בגזירה שוה "יהיו" מ"יהיו" הכתוב לגבי שבעה כבשים: יהיו עֹלה לה'[255], מה להלן כבשים אף כאן כבשים[256]. ג) נאמר: קֹדש יהיו לה' לכהן[257] - ו"יהיו" הוא לשון עיכוב - איזהו דבר שמקצתו לה' ומקצתו לכהן, הוי אומר אלו כבשים[258], הרי ש"יהיו" כתוב על הכבשים[259]. ד) יקרבו כבשים בלא לחם, מפני שהכבשים מתירים את עצמם, ולא הלחם בלא כבשים שאין לו מי יתירנו[260], שאין הלחם מותר באכילה לכהנים עד שיקרבו כבשים[261].

אף להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש מהראשונים ואחרונים הפוסקים כר' עקיבא[262], ששתי הלחם מעכבים את הכבשים, ושני הכבשים אינם מעכבים את הלחם[263]. ומספר טעמים לדבר: א) ההלכה כר' עקיבא, שהוא אדון של הגמרא יותר מהתנאים האחרים[264], ויש לדחות טעמיהם[265]. ב) בתלמוד נתנו טעם לדברי ר' עקיבא ובן ננס, ובסוף העמידו טעמו של ר' עקיבא[266]. ג) בתלמוד יש ברייתא הבאה כר' עקיבא[267], ומזה שנשאו ונתנו בה אמוראים[268], משמע שסוברים הלכה כמותו[269]. ד) הסתפקו אמוראים לפי דעה זו, היכן שהביא לחם וכבשים והונפו ואבד הלחם והביא לחם אחר[270], ומשמע שסוברים כמותה[271]. ה) ר' שמעון בן ננס ור' שמעון חלוקים על ר' עקיבא מטעמים שונים[272], ואם כן אינם כשנים לגבי אחד, אלא כל אחד בא עליו בטעם אחר וחלוק עימו לבדו, והלכה כר' עקיבא מחבירו[273]. ו) לאחר מחלוקת זו שנינו במשנה: שתי הלחם ולחם-הפנים* לכהנים ואין בהם למזבח ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח[274], ובא להביא שתי הלחם של עצרת אם הביאום בפני עצמן בלא כבשים[275], והיינו כר' עקיבא[276], שלא תאמר לשריפה עומדות ולא לאכילה[277], בזה יפה כח כהנים לעולם שלאכילה עומדות ולא לשריפה[278], ואם כן הוא מחלוקת ואחר כך סתם, וההלכה כסתם[279]. ז) רב הונא סובר - לסוברים כן[280] - כדעה זו[281].

ב) ויש מהראשונים הפוסקים להיפך[282], ששני הכבשים מעכבים את שתי הלחם, ושתי הלחם אינם מעכבים את הכבשים[283], כר' שמעון[284], ור' שמעון בן ננס, שרבים הם[285] לעומת ר' עקיבא שהוא יחיד[286] - ויחיד ורבים הלכה כרבים[287] - והלכה כר' עקיבא מחבירו, אבל לא מחביריו[288] - לסוברים כן[289] - ועוד, שנותנים הם עצמם טעם במשנה לדבריהם[290].

נשחטו הכבשים - ואחר כך אבד לחם[291] או כבשים[292], יש מהראשונים מפרשים בתלמוד[293] - שהכל מודים שמעכבים זה את זה[294], והנותר לפנינו יצא לבית השריפה, שנדחה באיבוד חבירו[295].

בתלמוד הסתפקו אם הונפו שתי הלחם עם הכבשים - קודם שחיטה[296], שהיו מניפים הכבשים עם הלחם[297], לסוברים כן[298], או לאחר שחיטה, שהיו מניפים החזה והשוק עם הלחם, לסוברים שלא הונפו עם הכבשים החיים[299], ושלא נפשט בתלמוד שאם נשחטו הכבשים מעכבים זה את זה[300] - האם מעכבים זה את זה[301], שנאמר: והניף הכהן אֹתם וגו' קדש יהיו לה' לכהן[302], דבר שסופו להיות קודש[303], ואנו אומרים שאם אבד הלחם יאבדו הכבשים ואם אבדו הכבשים יאבדו הלחם ויביאו לחם אחר וכבשים אחרים[304], או שאין מעכבים זה את זה[305], ואם הביא לחם וכבשים והונפו, ואבדו כבשים, מביא כבשים חדשים וצריכים תנופה[306], שמתירים הם, ועוד, שבהם כתוב תנופה, שנאמר: והניף הכהן אֹתם[307], ואם אבד הלחם, לסוברים שהכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב הכבשים[308], והכבשים עיקר, הלחם אינו צריך תנופה, שכיון שהונפו כבשים די בכך[309], והסתפקו לצד זה, לסוברים שהלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם[310], אם אותו הלחם טעון תנופה, כיון שהלחם עיקר, או שכיון שהכבשים הם המתירים שלו - וכבר הונפו עם הלחם[311] - אינו טעון תנופה[312], ולא פשטו הספק[313].

להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש פוסקים שאם הונפו שתי הלחם עם הכבשים מעכבים זה את זה, ואם אבד הלחם יאבדו הכבשים ואם אבדו הכבשים יאבדו הלחם ויביאו לחם אחר וכבשים אחרים[314]. אם משום שלדעתם לאחר מכן בתלמוד אמר רבא ששני הכבשים והלחם הוזקקו זה לזה בתנופה, ומשמע שהתלמוד מסיק כן[315]. או משום שבתלמוד נאמר הספק השני, בלשון אם-תמצא-לומר*, שההלכה בו לעולם - לסוברים כן[316] - כאם תמצא לומר הראשון, והלחם והכבשים מעכבים זה את זה[317]. ויש פוסקים שלא נפשט הספק[318].

על תנופת הכבשים הבאים עם שתי הלחם, שהיתה נעשית פעמיים, בעודם בחיים, ולאחר שחיטה החזה והשוק שלהם, ועל תנופת שתי הלחם, שנחלקו בה ראשונים אם היתה נעשית פעמיים, פעם מחיים עם הכבשים, ופעם לאחר שחיטה עם החזה והשוק, או שהיתה נעשית רק לאחר שחיטה, ע"ע תנופה.

קידוש הלחם

שחט שני כבשי עצרת - המונפים יחד עם שתי הלחם - לשמם וזרק דמם לשמם, קידש הלחם[319], ומותר באכילה[320]. שחטם שלא לשמם וזרק דמם שלא לשמם, לא קדש הלחם[321], ואין תופס פדיונו בקדושת שתי הלחם אלא בקדושת שאר תרומת הלשכה[322], שנאמר בתודה*: על זבח התודה[323], מלמד שאין הלחם מתקדש עד שתהא שחיטתה לשם תודה[324], וכבשי עצרת שמקדשים לחם, אנו למדים מתודה ואיל נזיר*[325].

שחטם לשמם וזרק דמם שלא לשמם, נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' אליעזר ור' עקיבא ורבי קדוש ואינו קדוש[326], שהשחיטה מקדשת את הלחם[327], שנאמר: ואת האיל - איל נזיר[328] - יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות[329], הרי שזביחת איל מקדשת לסל, וממנו אנו לומדים לכבשי עצרת[330]. ונחלקו אמוראים: א) לדעת אביי "קדוש ואינו קדוש" היינו שקדוש ואינו גמור[331], וכל שכן שאינו ניתר באכילה לכהנים[332], שהרי ממעות תרומת הלשכה בא, וזריקת דם אינה לשמה שתתיר באכילה[333], ונפסל ביוצא*[334], שמכיון שהשחיטה מקדשת, אם יצא הלחם בין שחיטה לזריקה נפסל[335]. ואינו תופס פדיונו[336] בקדושת שתי הלחם[337], שלא חמורה קדושתו לתפוס פדיונו שיהא קדוש כמוהו[338], ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור[339]. ויש גורסים להיפך: ולכן תופס פדיונו[340], שמכיון שאינו גמור, עדיין לא חלה עליו קדושת הגוף גמורה, ועדיין שייך בו פדיון[341], כלומר מקדש הפדיון להיות כמוהו והוא עצמו אין יוצא לחולין משום שהוא קדוש ואינו קדוש, בן פדיון ואינו בן פדיון[342], ולמרות שקדשתו שחיטה במקצת, שאינו יוצא לחולין, עדיין מחוסר גמר קדושה ושייך בו קדושת דמים לתפוס פדיונו בקדושה[343]. ב) ולדעת רבא "קדוש ואינו קדוש" היינו שקדוש - בקדושה גמורה[344] - ואינו ניתר[345] באכילה[346] לכהנים[347], ולכן תופס פדיונו[348] ויוצא לחולין[349], שקדוש לתפוס פדיונו ואינו קדוש שאינו ניתר באכילה[350]. ויש גורסים להיפך: ולכן אינו תופס פדיונו[351], שמכיון שקדוש גמור בקדושת הגוף[352] לא שייך בו פדיון[353], ואינו בן פדיון כלל[354],ואם התפיס מעות בפדיונו אינם נתפסים[355], כמו הדין בבשר קדשים שפדיונם אינו מקודש[356], שכבר נתקדש הלחם על ידי השחיטה קדושת הגוף[357], וכיון שאינו יוצא מקדושה כלל איזו קדושה תחול בפדיונו[358], ומכל מקום אין הלחם מותר באכילה עד שיזרקו דם הכבשים לשמם[359].

ב) ולדעת ר' אלעזר בר' שמעון לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמם ויזרוק דמם לשמם[360], שנאמר באיל נזיר: יעשה[361], עד שיעשה כל עשיותיו[362]. ואינו נפסל ביוצא[363], שמכיון שהשחיטה אינה מקדשת אותו, אם יצא הלחם בין שחיטה לזריקה אינו נפסל, שאם החזירו והכניס אותו לפנים, קדש[364].

להלכה פסקו ראשונים שאם שחטם לשמם וזרק דמם שלא לשמם הלחם קדוש ואינו קדוש[365], שאין מקדשים את הלחם אלא בשחיטה[366], שהלכה כרבי מחבירו[367], ועוד שר' עקיבא ור' אליעזר סוברים כמותו[368]. וכתבו אחרונים שההלכה כרבא[369], שקדוש ואינו ניתר לכהנים[370] עד שיזרקו דם הכבשים לשמם[371], ואינו תופס פדיונו[372].

להלכה שהשחיטה מקדשת הלחם[373], שחטם שלא לשמם, אף על פי שזרק לשמם, לא קדש הלחם[374], שבשחיטה תלויה קדושתם, וכיון ששחטם שלא לשמם ולא עלו לציבור לשם חובה לא קדש הלחם[375].

כשבאות בפני עצמן

שתי הלחם הבאות בפני עצמן - כשלא היו להם כבשים[376], דהיינו לסוברים שאין הכבשים מעכבים את הלחם[377] - יונפו[378], כדי להתיר החדש במקדש[379], ותעובר צורתן[380], ויצאו לבית השריפה[381]. ונחלקו אמוראים בטעם הדבר: א) לדעת רבה ורבא וסתם התלמוד לאכילה עומדות[382], מן התורה[383], שנאמר: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו' בכורים לה'[384], מה בכורים* לאכילה אף שתי הלחם לאכילה[385], וחכמים החמירו[386] שנשרפות, גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה[387], ולא יחושו להביאם עם הלחם[388], ויאמרו: אשתקד אכלנו לחם בלא כבשים, אף עכשיו נאכל, והם לא ידעו שאשתקד שלא היו כבשים, הלחם התיר את עצמו, עכשיו שיש כבשים הכבשים מתירים הלחם באכילה[389], ו"תעובר צורתן" היינו שיעשה להן לינה*[390]. ב) ולדעת רב יוסף לשריפה עומדות[391], כיון שלא קרבו כבשים שמתירים אותם[392], ואין שורפים מייד, אלא ממתינים עד שתעובר צורתם, גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן[393], לאחר שריפת הלחם, הילכך משהים אנו להם, שאם יבואו הכבשים יונפו עמהם ואוכלו[394]. ו"תעובר צורתן", היינו צורת הקרבתם[395], שיעבור זמן תמיד של בין הערבים - ויש מפרשים: עד הלילה[396] - ולא יוכלו להקריב עוד את הכבשים[397].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים - לדעתם שלהלכה אין הכבשים מעכבים את הלחם[398] -ששתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, גזירה שמא ימצאו כבשים לשנה הבאה ויביאו לחם בלא כבשים[399].

היתר חדש במקדש

שתי הלחם היה מתיר חדש במקדש[400], שנאמר: כי כל שְׂאֹר וגו' לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אֹתם לה'[401], דהיינו שאור המוקרב ראשית[402], שתי הלחם הבאים חמץ[403], יהו ראשית לכל המנחות[404]. וכן הוא אומר[405]: והקרבתם מנחה חדשה לה'[406], שתהא חדשה לכל המנחות[407], שלא יביא מנחה מן החדש קודם לשתי הלחם[408]. ויש שלמדוהו ממה שנאמר: בכורים לה'[409], שתהיה מנחה ראשונה לשאר המנחות שהם באים מן החיטים[410]. אין לי - שיהו שתי הלחם ראשית לכל המנחות[411] -אלא מנחה חדשה של חיטים - כמו שתי הלחם, שהם חיטים[412] - מנחה חדשה של שעורים - דהיינו מנחת סוטה*[413] - מנין[414], שאינה מוקרבת מן החדש לפני שתי הלחם, אלא שתי הלחם הם ראשית למנחת שעורים[415], שהייתי חושב שיקריב, אחרי שכבר נקרב העֹמר*, שהוא של שעורים[416]. כשהוא אומר: וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה[417], אם אינו ענין למנחת חיטים[418], שאינו נצרך, שהרי כתוב: קרבן ראשית[419], או שאינו נצרך, שהרי כתוב: והקרבתם מנחה חדשה[420], תנהו ענין למנחת שעורים[421]. ויש שלמדו למנחת שעורים באופן אחר, תלמוד לומר: חדשה חדשה[422], שתי פעמים, שכתוב: בהקריבכם מנחה חדשה[423], וכתוב: והקרבתם מנחה חדשה[424], אם אינו ענין לחדשה של חיטים תנהו ענין לחדשה של שעורים[425]. ויש שלמדו למנחת שעורים, ממה שנאמר: בכורים[426], ראשונה לכל המנחות, אף מנחת קנאות, הבאה שעורים, לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם[427]. ואף על פי שמנחת העֹמר באה מן השעורים[428], ובאה קודם לשתי הלחם[429], ההיא להתיר - חדש* - במדינה באה[430], ולכן קורא לשתי הלחם "חדשה"[431], מפני שמנחת העומר היא מן השעורים וזו מן החיטים, והיא מין בפני עצמה[432].

הערות שוליים

  1. עי' ספה"מ לרמב"ם מ"ע מו; סמ"ג עשין רב; עי' חינוך מ' שז. ועי' ציון 126, שי"ס שאפי' מלכתחילה כשר מתבואה ישנה.
  2. ספה"מ שם; עי' סמ"ג שם; עי' חינוך שם.
  3. חינוך שם.
  4. ספה"מ שם.
  5. ויקרא כג טז.
  6. שם יח.
  7. שם יט. עי' סמ"ג שם.
  8. עי' חינוך מ' שז. ועי' אביי במנחות מו ב.
  9. ויקרא כג טז.
  10. במדבר כח כו.
  11. ע"ע חדש. בכור שור שם.
  12. עי' ציונים 108 ואילך, 131 ואילך.
  13. עי' ציון 401 ואילך. רשב"ם ויקרא שם; בכור שור במדבר שם.
  14. בכור שור שם.
  15. עי' משנה פסחים עו ב ושקלים פ"א מ"ד ואבות פ"ה מ"ה, ועוד; עי' תוספ' דמאי פ"א וחלה פ"ב וסוכה פ"ד ועוד; עי' תו"כ ויקרא דבורא דנדבה פרק יב ויג ופרשה יג ועוד; עי' ברייתא שבת צא א וקלא א ור"ה טז א ועוד; עי' שבת קלא א וביצה כ ב ושבועות טו ב ועוד; עי' ירו' חלה פ"ד ה"ד ושבת פ"ז ה"ב ופי"ט ה"א ועוד.
  16. עי' חינוך שם. ועי' ר' שלמה ן' גבירול שבציון 22.
  17. ויקרא כג יז. חינוך שם.
  18. עי' גאונים וראשונים שבציונים 20, 22; כ"מ מאזהרות "אתה הנחלת" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 616): ושתי הלחם.
  19. ע"ע מנין המצות.
  20. כ"מ מבה"ג פרשה כ: שתי הלחם; רס"ג באזהרות "אנכי אש" (סדור רס"ג עמ' רב); רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קפב): והבכורים, לפי רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג פרשה מז, ע"פ ויקרא כג יז; אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור (גולדשמידט) שם עמ' 667), לגי' הדור זקן לאזהרות ר"א הזקן פרשיות ס"ק כח: שתי הלחם לפני מונחת, ולגי' רי"פ פערלא שם, במסקנה: לחם השנים, ועי' ציון 23, שי"ג בע"א.
  21. ע"ע הנ"ל.
  22. עי' אזהרות ר' שלמה ן' גבירול (נד' במחזורי הספרדים לשבועות) "שמור לבי מענה" עשין קלד: ושתי ככרים; ספה"מ לרמב"ם מ"ע מו; סמ"ג עשין רב; חינוך מ' שז; ועוד.
  23. אזהרות ר"א הזקן שם, לגירסתנו: לחם הפנים לפני מונחת, ועי' ציון 20, שי"ג בע"א (ועי' רי"פ פערלא שם, בהו"א, ועי' מחזור (גולדשמידט) שם, בחילופי נוסחאות מכ"י פרמה פלטינה 1198, ועיי"ש עמ' 668: חוק תמידין כליל יערב); אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות).
  24. רמב"ן ויקרא כג יז.
  25. חינוך מ' שב; עי' חינוך מ' שז.
  26. חינוך מ' שז. ועי' עקידת יצחק שער סז ועולת ראיה ח"ב עמ' שה, טעמים נוספים.
  27. משנה מנחות נב ב; עי' רמב"ם שבציון הבא; עי' קרי"ס תו"מ פ"ח.
  28. רמב"ם שם ה"ט.
  29. ויקרא כג יז. רש"י מנחות שם ד"ה חוץ מחמץ שבתודה; רע"ב שם פ"ה מ"א; קרי"ס שם.
  30. עי' ציון 24.
  31. ע"ע לחמי תודה. רמב"ן שם. ועיי"ש טעם נוסף ע"פ הקבלה.
  32. משנה מנחות נב ב, לגירסתנו, וגי' רש"י שם ד"ה שאור בודה וס' הערוך ע' בד ו', ותוס' שם ד"ה בודה, בשמו, ורע"ב שם פ"ה מ"א, ומשנה כ"י קופמן וכ"י פרמה 3173 וגמ' כ"י כי"ח 147 ועוד, ועי' ציון 34, שי"ג בע"א; תו"כ אמור פרק יג, לגירסתנו, וגי' ראב"ד ורבינו הלל שם, ועי' ציון 35, שי"ג בע"א.
  33. רש"י ורע"ב שבציון 38; עי' ס' הערוך שם, ע"פ מל"א יב לג; עי' תוס' שם, בשמו, ע"פ מל"א שם ונחמיה ו ח.
  34. משנה שם, לגי' גמ' כ"י מינכן 95 (ושמא היא הגי' במשנה שבאו התוס' שם לשלול), ועי' ציון 32, שי"ג בע"א.
  35. תו"כ שם, לגי' ר"ש משאנץ שם, ועי' ציון 32, שי"ג בע"א.
  36. משנה שם,
  37. ר"מ במשנה שם ותו"כ שם.
  38. רש"י שם, לגי' צ"ק שם; רע"ב שם פ"ה מ"א.
  39. רש"י שם, לגי' שטמ"ק שם אות ח.
  40. רש"י שם, לגי' שטמ"ק שם; רע"ב שם.
  41. ת"ק בברייתא בגמ' שם נג ב - נד א, ורש"י שם נג ב ד"ה אין מחמיצין.
  42. רש"י שם.
  43. עי' אמרו לו לר' יהודה במשנה שם נב ב; עי' אמר לו בתו"כ שם. ועי' ירו' תרומות פ"ב ה"ד: מני אמרו לו ר"מ.
  44. ירו' שם; רבינו הלל לתו"כ שם, בשמו.
  45. עי' רש"י ורע"ב שבציון הבא; קרבן אהרן לתו"כ שם.
  46. רש"י שם ד"ה אף היא היתה; מיוחס לרשב"א שם, בשמו; רע"ב שם; עי' קרבן אהרן שם. ועי' מיוחס לרשב"א שם.
  47. רש"י שם; רע"ב שם; עי' קרבן אהרן שם.
  48. רבינו הלל שם.
  49. קרבן אהרן שם, בפי' רש"י שבציון הבא ואילך.
  50. גמ' שם נג ב: ונשקול פורתא וכו', לפי רש"י שם ד"ה לישנא אחרינא, בפי' הב', ועי' ציון 78, שי"מ בע"א; קרבן אהרן שם, בד' רש"י שם.
  51. גמ' שם.
  52. רש"י שם ד"ה ונחמציה אבראי.
  53. עי' גמ' שם: וליתיה ונילושיה בהדיה, לפי רש"י שם, בפי' הב', ועי' ציון 81, שי"מ בע"א; קרבן אהרן שם, בד' רש"י שם.
  54. רש"י שם; קרבן אהרן שם, בשמו.
  55. עי' רש"י שם; קרבן אהרן שם, בשמו.
  56. קרבן אהרן שם, בשם רש"י.
  57. גמ' שם: גזירה דילמא וכו', לפי רש"י שם ד"ה גזירה דילמא הב', בפי' הב', ועי' ציון 82, שי"מ בע"א.
  58. משנה מנחות נב ב ותו"כ אמור פרק יג.
  59. רש"י שם ד"ה אלא מביא שאור; רע"ב שם פ"ה מ"א.
  60. ר"י במשנה שם ותו"כ שם.
  61. עי' רש"י שם; עי' רע"ב שם. וע"ע מדות ומשקולות (ב) ציון 4 ואילך.
  62. רש"י שם; רע"ב שם.
  63. ר"י במשנה שם ותו"כ שם.
  64. רש"י שם; רע"ב שם.
  65. עי' ר"י במשנה שם ותו"כ שם.
  66. רש"י שם ד"ה אף היא; רע"ב שם.
  67. ויקרא כג יז.
  68. קרי"ס תו"מ פ"ח.
  69. רלב"ג שם.
  70. רב כהנא במנחות נד א, ורש"י ד"ה רב כהנא מתני.
  71. עי' ברייתא בגמ' שם, ורש"י שם נג ב ד"ה אין מחמיצין. ועי' שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' ריח הב'.
  72. עי' רמב"ם שבציון הבא; פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) מנחות פ"ה מ"א; רע"ב שם. בפהמ"ש שם, לגירסתנו: ואין הלכה כר' יהודה, ועי' שדה הארץ תו"מ פ"ח ה"ט, שהק' שסותר לרמב"ם שבציון הבא.
  73. רמב"ם שם; עי' רלב"ג ויקרא כג יז; קרי"ס שם.
  74. ע"ע הלכה: בשאר תנאים ציון 750. עי' כס"מ שם.
  75. שדה הארץ שם, שהרי מל' המשנה שם: אמרו לו, מ' שחכמים חלוקים על ר"י (ועי' תו"כ אמור פרק יג: אמר לו, ועי' ירו' תרומות פ"ב ה"ד: מני אמרו לו ר"מ), ושכן ד' רבה ורב יוסף בגמ' שם נג ב.
  76. עי' ציון 65 ואילך.
  77. עי' ציון 43 ואילך.
  78. מנחות נג ב: ונשקול פורתא וכו', לפי רש"י שם ד"ה לשון קל והגון וד"ה נשקול פורתא מיניה, בפי' הא', ועי' ציון 50, שי"מ בע"א; עי' קרבן אהרן שם, בשם רש"י, בפי' הא'.
  79. גמ' שם.
  80. רש"י שם ד"ה ונחמציה אבראי.
  81. גמ' שם: וליתיה ונילושיה בהדיה, לפי רש"י שם, בפי' הא', ועי' ציון 53, שי"מ בע"א; קרבן אהרן שם, בשם רש"י, בפי' הא'.
  82. גמ' שם: גזירה דילמא וכו', לפי רש"י ד"ה גזירה דילמא הא', בפי' הא', ועי' ציון 57, שי"מ בע"א; עי' קרבן אהרן שם, בשם רש"י, בפי' הא'.
  83. משנה כלים פ"א מ"ו.
  84. משנה מנחות פג ב; תוספ' מנחות פ"ט; תו"כ צו פרשה ז; רמב"ם תו"מ פ"ח ה"ב; קרי"ס שם.
  85. קרי"ס שם.
  86. רלב"ג ויקרא כז יז.
  87. ויקרא שם.
  88. גמ' שם; עי' רמב"ם שם.
  89. קר"א שם.
  90. רבינו גרשום מנחות סט ב; רש"י שם ד"ה שירדו בעבים: המטר.
  91. ויקרא כג יז.
  92. בעיא דלא איפשטא של ר' זירא בגמ' שם.
  93. עי' רמב"ם תו"מ פ"ח ה"ג. ועי' מער"ק שם ופ"ז ה"כ.
  94. רש"י מנחות סט ב ד"ה שירדו בעבים; תוס' שם ד"ה חיטין, בשמו, ודחו, בשם ר"ת, שאם מחו"ל אין העבים מתירים אותם ואם מא"י אין העבים אוסרים אותם; קרי"ס תו"מ פ"ח.
  95. יכהן פאר שם ה"ג, ליישב קו' ר"ת שבציון הקודם: וי"ל קצת.
  96. עי' ציונים 108 ואילך, 127 ואילך.
  97. עי' שפ"א שם.
  98. עי' שפ"א שם, בתי' הא'. ולפי"ז אף לד' הראב"ד שבציון 131 ואילך כשרות.
  99. עי' ציונים 113 ואילך, 131 ואילך. שפ"א שם. ולפי"ז לד' הראב"ד שבציון 88 ואילך פסולות.
  100. תשו' ר' יהושע הנגיד (רצהבי) סי' ס, לגירסתנו: במטרות, ועי' ציון 103 ואילך, שי"ג בע"א.
  101. תוס' שם, בשם ר"ת, ע"פ סנהדרין נט ב.
  102. יכהן פאר שם.
  103. תשו' ר' יהושע הנגיד (רצהבי) סי' ס, לגי' נימוקי הרז"ה וכ"י המוזיאון הבריטי, שבהערות המהדיר שם, ע"פ ת"י ירמיהו ד כט ויחזקאל לד כה, ועי' ציון 100, שי"ג בע"א.
  104. תשו' ר' יהושע הנגיד שם. וצ"ב לפי"ז ל' הגמ' שם: "ירדו" בעבים.
  105. עי' ציון 101 ואילך.
  106. ויקרא כג יז.
  107. קר"א מנחות סט ב.
  108. סתם משנה מנחות פג ב; תוספ' מנחות פ"ט; תו"כ צו פרשה ז; ברייתא שם עז ב.
  109. ויקרא כג טז. פהמ"ש לרמב"ם שם; רלב"ג שם יז.
  110. שמות כג טז. פהמ"ש לרמב"ם שם.
  111. שמות לד כב. עי' רע"ב שם פ"ח מ"א.
  112. עי' כס"מ תו"מ פ"ח ה"ב, בפי' הא', בד' סתם משנה שם, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א; קר"א שם פג ב, לד' זו.
  113. עי' כס"מ שם, בפי' הב', ולח"מ שם, בד' סתם משנה שם, ליישב הרמב"ם שבציון 127, ועי' ציון הקודם שי"מ בע"א.
  114. לח"מ שם וקר"א שם, בד' ר"נ ור"ע שבציון 126, ליישב הרמב"ם שבציון 127, ועי' ציון 126, שי"מ בע"א.
  115. עי' תוספ' שבציון 125; סתם ברייתא בגמ' שם.
  116. ויקרא שם יז.
  117. גמ' שם, בד' סתם ברייתא שם.
  118. ויקרא שם טז.
  119. עי' ציון 406 ואילך. גמ' שם, בד' סתם ברייתא שם, ע"פ ר"נ ור"ע בברייתא ב' שם.
  120. עי' תוספ' שבציון 125; עי' סתם ברייתא בגמ' שם.
  121. ויקרא ב יא-יב. גמ' שם, לפי רש"י כת"י שם ד"ה והכתיב ראשית ותוס' העזרה לתו"כ ויקרא דבורא דנדבה פרשה יב ד"ה לכך, ועי' דברי מלכיאל מנחות שם, שפי' בע"א.
  122. רש"י שם ד"ה והכתיב ראשית.
  123. עי' ציון 27 ואילך.
  124. ויקרא כג יז. רש"י כת"י שם.
  125. תוספ' מנחות פ"י.
  126. ברייתא בגמ' שם. ועי' קר"א שם, שפשט הל' מורה שאף מלכתחילה אי"צ להביא מן החדש, ועי' ציון 114, שי"מ בע"א.
  127. רמב"ם תו"מ פ"ח ה"ב; קרי"ס שם.
  128. עי' כס"מ שם, בפי' הא', בד' הרמב"ם. וע"ע הלכה: מתוך סוגיות התלמוד ציון 139 ואילך.
  129. כס"מ שם, בפי' הב', ולח"מ שם, לשיטתם שבציון 113.
  130. לח"מ שם וקר"א שם, לשיטתם שבציון 114.
  131. ראב"ד שם, לפי כס"מ שם; כ"מ מבכור שור שבציון 11; כ"מ מרלב"ג ויקרא כג יז.
  132. כס"מ שם, לד' זו. וע"ע הלכה כסתם משנה ציון 115 ואילך.
  133. משנה מנחות עו ב.
  134. ויקרא כג יז.
  135. תו"כ אמור פרק יג, לגי' הג' הגר"א שם (ועי' ביאור הח"ח להג' הגר"א שם, שמיאן בגירסתנו שבציון 151, מפני שהוא חזרה על הדין שבציון 209 ואילך), ועי' ציון 151, שי"ג בע"א.
  136. רלב"ג שם.
  137. ע"ע סאה.
  138. ע"ע. רמב"ם תו"מ פ"ח ה"ג.
  139. ע"ע הנ"ל. ושם, שי"ס שהשיפה והבעיטה היא בבצק.
  140. עי' תוספ' מנחות פ"ח.
  141. רמב"ם שם, ע"פ משנה שבציון 133.
  142. עי' תוספ' שם; עי' תוס' שם ד"ה בדקה, בשמו; רמב"ם שם.
  143. רמב"ם שם.
  144. עי' תמורה ד א; עי' רמב"ם תרומות פ"ג הכ"ג.
  145. או"ש תו"מ שם.
  146. ויקרא כג יז.
  147. ע"ע הקדש ציון 686 ואילך. עי' או"ש שם.
  148. עי' קרבן אהרן לתו"כ אמור פרק יג, בפי' הב', וביאור הח"ח שם, בפי' הא', בפי' התו"כ שבציון 160, ועי' ציונים 157, 158, שי"מ בע"א.
  149. עי' עשירית האיפה שם.
  150. ויקרא כג יז.
  151. תו"כ וילק"ש שבציון 160.
  152. ויקרא שם.
  153. קרבן אהרן שם.
  154. עי' קרבן אהרן שבציון 157.
  155. ויקרא כג יז.
  156. תו"כ וילק"ש שבציון 160.
  157. קרבן אהרן שם, בפי' הא', בפי' התו"כ שבציון 160, ועי' ציונים 148, 158, שי"מ בע"א.
  158. עי' ר"ש משאנץ וראב"ד לתו"כ אמור פרק יג (וביאור הח"ח שם, בשמו), בפי' התו"כ שבציון 57, ועי' ציונים 148, 157, שי"מ בע"א.
  159. ויקרא כג יז.
  160. תו"כ אמור שם, לגירסתנו (וכעי"ז גי' ראב"ד שם: שיהיו שוים, ועי' ר"ש משאנץ שם, שנ' שגרס: לחם תנופה שתים שיהיו שוות שני עשרונים), ועי' ציון 135, שי"ג בע"א; ילק"ש אמור רמז תרמג.
  161. עי' ציון 141 ואילך.
  162. עי' משנה מנחות צד א; עי' תו"כ אמור פרק יח, לגי' רבינו הלל וקרבן אהרן והג' הגר"א ועשירית האיפה שם (ועי' תו"כ שם, לגירסתנו, שאין לשים אותם אחת אחת); עי' ברייתא שם; רמב"ם תו"מ פ"ח ה"ו.
  163. עי' רבינו הלל שם.
  164. פסקי רי"ד שם.
  165. ויקרא כד ה. ברייתא בגמ' שם.
  166. עי' ברייתא שם.
  167. עי' קרבן אהרן שם.
  168. פסקי רי"ד שם; עי' קרבן אהרן שם.
  169. פסקי רי"ד שם.
  170. קרבן אהרן שם.
  171. רבינו הלל שם.
  172. עי' משנה מנחות צד א; עי' תו"כ אמור פרק יח; עי' ברייתא שם; עי' רמב"ם תו"מ פ"ח ה"ו.
  173. ויקרא כד ו. עי' תו"כ שם; עי' ברייתא שם.
  174. תו"כ שם.
  175. ע"ע לחם הפנים ציון 458 ואילך. ועיי"ש ציון 462 ואילך, שיש מהאחרונים הלמד די"ז מכתוב אחר.
  176. ויקרא שם.
  177. עי' גמ' שם.
  178. ת"ק במשנה מנחות צה ב ותו"כ אמור פרק יח; ר"מ בתוספ' מנחות פי"א.
  179. ע"ע לחם הפנים ציון 579 ואילך.
  180. ויקרא כד ט. תו"כ שם, לגי' רבינו הלל שם. וכעי"ז בתו"כ שם, לגי' קרבן אהרן שם: ת"ל הוא. ועי' תו"כ שם, לגירסתנו: ת"ל כי קדש קדשים.
  181. רבינו הלל שם. ועי' קרבן אהרן שם.
  182. ת"ק במשנה שם; ר"מ בתוספ' שם. ועי' קרבן אהרן שם, שפי' בד' ת"ק בתו"כ שם, שאף האפייה בחוץ.
  183. רמב"ם תו"מ פ"ח ה"ז; קרי"ס שם.
  184. עי' ציון 8 ואילך. קרי"ס שם.
  185. ר"י במשנה ותוספ' ותו"כ שם: מעשיהם (של לחם הפנים ושתי הלחם).
  186. ר"ש במשנה ותוספ' ותו"כ שם.
  187. ר"ש משאנץ לתו"כ שם. וע"ע בית פאגי ציון 19 ואילך.
  188. רמב"ם תו"מ פ"ח ה"ז; קרי"ס שם. ועי' חסדי דוד לתוספ' מנחות פי"א.
  189. ציון 542 ואילך.
  190. עי' משנה מנחות ק ב וערכין ח ב; עי' פסחים מז א; עי' רש"י מנחות ק ב ד"ה לג'; עי' רמב"ם תו"מ פ"ח ה"ח; עי' רע"ב מנחות פי"א מ"ט; עי' קרי"ס שם.
  191. שמות יב טז.
  192. עי' פסחים שם; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  193. רמב"ם שם.
  194. עי' משנה שם ושם ומנחות צה ב; עי' פסחים שם; עי' רש"י מנחות ק ב שם; רמב"ם שם; עי' רע"ב שם; עי' קרי"ס שם.
  195. עי' רש"י שם ד"ה לא פחות; רע"ב שם.
  196. עי' משנה מנחות ק ב וערכין שם.
  197. רש"י שם ד"ה לג'; רע"ב שם.
  198. משנה מנחות שם.
  199. רמב"ם תו"מ פ"ח ה"י.
  200. רמב"ם שם ופהמ"ש מנחות צו א.
  201. ע"ע טפח.
  202. עי' רמב"ם שם ושם.
  203. משנה שם.
  204. רבינו גרשום שם.
  205. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה וקרנותיה; עי' רע"ב שם פי"א מ"ד.
  206. רש"י שם; עי' רע"ב שם.
  207. רמב"ם שם ושם.
  208. עי' רבינו גרשום מנחות צו א.
  209. ויקרא כג יז.
  210. תו"כ אמור פרק יג; ילק"ש אמור רמז תרמג.
  211. ביאור הח"ח לתו"כ שם.
  212. עי' עשירית האיפה שם.
  213. קרבן אהרן שם.
  214. עי' תוספ' יומא פ"א; עי' ברייתא יומא יז ב; רמב"ם תו"מ פ"ח הי"א; קרי"ס שם;
  215. משנה סוכה נה ב, לפי ר"ח שם ורש"י שם ד"ה ובעצרת וד"ה אומר לו וריטב"א שם; רמב"ם שם וכהמ"ק פ"ד ה"ה; קרי"ס תו"מ שם.
  216. עי' משנה שם וברייתא בגמ' שם.
  217. ציונים 713 ואילך, 722 ואילך.
  218. עי' תוספ' זבחים פ"ו; עי' רמב"ם תו"מ פ"ח הי"א.
  219. תוספ' שם.
  220. ע"ע זריקה. עי' רש"י שבציון 333; ערה"ש העתיד קדשים ח"ב סי' קמד ס"ג, ע"פ משנה מעילה ט א עי' לקוטי הלכות שבציון 359.
  221. עי' תוספ' זבחים פ"ו; עי' רע"ב מנחות פ"ב מ"ב.
  222. ע"ע מנחות.
  223. ויקרא ו י. רע"ב מנחות פ"ב מ"ב.
  224. עי' משנה ברכות ב א; רמב"ם מעה"ק פ"י ה"ח.
  225. עי' תוספ' שם.
  226. עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  227. עי' משנה שם; עי' רמב"ם שם; עי' תוספ' שם.
  228. רמב"ם תו"מ פ"ח הי"א.
  229. עי' רש"י מנחות כז א ד"ה שתי חלות; רע"ב מנחות פ"ג מ"ו; עי' הון עשיר שם; עי' תפא"י שם יכין ס"ק מה ומו.
  230. משנה שם: חלות; רמב"ם תו"מ פ"ח הי"ד.
  231. ויקרא כג יח. עי' רש"י מנחות מה ב ד"ה הפר האילים.
  232. משנה שם.
  233. רש"י שם ד"ה את הלחם; עי' רע"ב שבציון הבא.
  234. רע"ב שם פ"ד מ"ג.
  235. משנה שם.
  236. משנה שם, ורבינו גרשום שם, ורש"י ד"ה הלחם מעכב, ופהמ"ש לרמב"ם שם ורע"ב שם.
  237. ע"ע תנופה. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; רע"ב שם.
  238. משנה מנחות מה ב.
  239. רע"ב שם פ"ד מ"ג.
  240. גמ' שם, בטעם הא'; קרי"ס תו"מ פ"ח.
  241. ויקרא כג כ. רש"י מנחות שם ד"ה גמר יהיו מתהיינה.
  242. רש"י שם; קרי"ס שם.
  243. שם יז. עי' רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם; עי' קרי"ס שם.
  244. גמ' שם; קרי"ס שם. ועי' גמ' שם, בטעם שלא למד הגז"ש של ר"ש בן ננס שבציון 252 ואילך.
  245. ויקרא שם כ.
  246. גמ' שם, בטעם הב'.
  247. רש"י מנחות שם ד"ה שכולו לכהן. ועי' גמ' שם, בטעם שלא למד הכתוב כר"ש בן ננס שבציון 257 ואילך.
  248. משנה מנחות מה ב.
  249. עי' ר"ש בן ננס במשנה שם. ועי' ר"ש במשנה שם, ור"ט ור"ע בברייתא בגמ' שם, החלוקים.
  250. עי' ציון 83 ואילך. רש"י שם ד"ה במדבר קרבו.
  251. ר"ש בן ננס במשנה שם.
  252. גמ' שם, בטעם הא'.
  253. ויקרא כג כ.
  254. רש"י שם ד"ה גמר יהיו מתהיינה.
  255. ויקרא כג יח.
  256. גמ' שם. ועי' גמ' שם, בטעם שלא למד הגז"ש של ר"ע שבציון 240 ואילך. ועי' שטמ"ק שם אות ז, בטעם שנצרכה הגמ' לטעמים נוספים, אע"פ שטעמו של ר"ש בן ננס מפורש במשנה.
  257. ויקרא שם כ.
  258. גמ' שם, בטעם הב'.
  259. רש"י שם ד"ה הוי אומר אלו כבשים. ועי' גמ' שם, בטעם שלא למד הכתוב כר"ע שבציון 245 ואילך.
  260. ר"ש במשנה שם.
  261. רע"ב שם פ"ד מ"ג. ועי' ציון 220.
  262. עי' רמב"ם שבציון הבא; לקוטי הלכות מנחות מה ב (יח ב), בגוף הס', בדעה הא', ובזבח תודה שם ד"ה והלכה ועין משפט שם אות ל, שהוא ד' הרמב"ם.
  263. רמב"ם תו"מ פ"ח הט"ו; קרי"ס שם.
  264. כס"מ שם.
  265. עי' כס"מ שם, בטעם הא'; עי' לקוטי הלכות זבח תודה שם, בטעם הא' (וחיברו בטעם א' עם הטעם שבציון 272 ואילך).
  266. עי' מנחות מה ב: ור"ע מי כתיב קדש יהיו וכו'. כס"מ שם, בטעם הב'.
  267. כס"מ שם, בטעם הב', בפי' הברייתא שבציון 378 ואילך.
  268. עי' ציון 382 ואילך.
  269. כס"מ שם; לקוטי הלכות שם, בטעם הג'. וע"ע הלכה: מתוך סוגיות התלמוד ציון 139 ואילך.
  270. עי' גמ' שבציון 310 ואילך, בביאור בעיית ר' ירמיה.
  271. עי' לח"מ שם.
  272. עי' ציונים 249 ואילך, 260 ואילך.
  273. לח"מ שם; עי' לקוטי הלכות שם, בטעם הא' (וחיברו בטעם א' עם הטעם שבציון 265). וע"ע הלכה: כר' עקיבא מחברו ציון 609.
  274. משנה מנחות עד ב.
  275. רע"ב שם פ"ו מ"ב.
  276. תוי"ט שם פ"ד מ"ג.
  277. עי' גמ' שם; רע"ב שם פ"ו מ"ב.
  278. רע"ב שם.
  279. ע"ע הלכה כסתם משנה: מחלוקת ואח"כ סתם. תוי"ט שם פ"ד מ"ג.
  280. עי' תוס' שם ד"ה דאמר. ועי' רש"י שם ד"ה קנאו השם (ותוס' שם, בשמו, ודחו), שפי' בע"א.
  281. לקוטי הלכות שם, בטעם הב', ע"פ תוס' שם.
  282. ראב"ד שם; עי' רע"ב שבציון 284; לקוטי הלכות מנחות מה ב (יח ב), בגוף הס', בשם אית מרבוותא, ובעין משפט שם אות ל, דהיינו הראב"ד.
  283. עי' ראב"ד שבציון הקודם; עי' רע"ב שבציון הבא.
  284. רע"ב מנחות פ"ד מ"ג.
  285. עי' כס"מ שם, בטעם הא'; עי' לקוטי הלכות שם, לד' זו.
  286. עי' לקוטי הלכות שם, לד' זו.
  287. ע"ע הלכה: על פי הרוב ציון 222 ואילך.
  288. עי' לח"מ שבציון 273.
  289. ע"ע הלכה: כר' עקיבא מחברו ציון 606 ואילך. ושם ציון 607, שי"ח.
  290. עי' ציונים 251, 260. עי' כס"מ שם, בטעם הב'.
  291. רבינו גרשום מנחות מו א, לגי' הג' בד' וילנא; רש"י שם ד"ה שאם הוזקקו.
  292. עי' רבינו גרשום שם, לגי' הג' בד' וילנא; רש"י שם.
  293. רבינו גרשום ורש"י שבציון 291 ואילך; ראב"ד תו"מ פ"ח הי"ח, לפי כס"מ שם הי"ט, בשם ר"י קורקוס, ולקוטי הלכות שם (יח ב) זבח תודה ד"ה שאם, בשם כס"מ. ועי' רמב"ם שם, לפי כס"מ ולקוטי הלכות שם, שפי' בע"א, שאינו מוסב כלל על שתי הלחם וכבשים, אלא על כבשי מוסף וכבשים הבאים בגלל הלחם.
  294. ר' יוחנן בגמ' שם מה ב - מו א.
  295. רש"י שם.
  296. רבינו גרשום שם.
  297. עי' רש"י מנחות מו א ד"ה תנופה.
  298. ע"ע תנופה.
  299. ע"ע הנ"ל, שכ"ד הרמב"ם.
  300. עי' ד' הרמב"ם שבציון 293.
  301. עי' עולא בגמ' שם: במערבא בעו וכו'.
  302. ויקרא כג כ. קרי"ס תו"מ פ"ח. ועי' ר' יהודה בר חנינא בגמ' שם.
  303. קרי"ס שם.
  304. בעיית ר' ירמיה בגמ' שם א-ב.
  305. עי' עולא בגמ' שם א.
  306. עי' גמ' שם ב, בביאור בעיית ר' ירמיה, ורש"י ד"ה בעו תנופה ותוס' ד"ה אבדו.
  307. ויקרא שם. רש"י שם, לגי' שטמ"ק שם אות ו: אותם הכהן.
  308. עי' ציון 248 ואילך.
  309. עי' גמ' שם, בביאור בעיית ר' ירמיה, ורבינו גרשום שם.
  310. עי' ציון 238 ואילך.
  311. קר"א שם.
  312. עי' גמ' שם, בביאור בעיית ר' ירמיה.
  313. גמ' שם: תיקו.
  314. רמב"ם תו"מ פ"ח הט"ו; קרי"ס שם; לקוטי הלכות מנחות מו א (יח ב), בגוף הס', בשם אית מרבוותא, ובעין משפט שם אות ל, דהיינו הרמב"ם.
  315. עי' כס"מ שם.
  316. ע"ע אם תמצא לומר ציון 2 ואילך. ושם ציון 10 ואילך, שי"ח.
  317. עי' לקוטי הלכות שם, בגוף הס'.
  318. עי' ראב"ד בהשגות שם; עי' לקוטי הלכות שם, בשם אית דסברי, ובעין משפט שם אות מ, דהיינו הראב"ד.
  319. עי' ברייתא מנחות מז א.
  320. רש"י שם ד"ה קדש את הלחם.
  321. ברייתא שם; עי' רמב"ם פסוה"מ פי"ז הי"ח.
  322. רש"י שם ד"ה לא קדש הלחם, לגי' שטמ"ק שם אות י.
  323. ויקרא ז יב.
  324. עי' תו"כ צו פרשה ו; עי' רש"י מנחות שם, בשם תו"כ.
  325. רש"י שם.
  326. עי' רב ששת בציון הבא, בד' ר"א ור"ע; רבי בברייתא מנחות מז א. ועי' ציונים 331 ואילך, 344 ואילך, מח' אמוראים בפירושו.
  327. רב ששת בגמ' שם, בד' ר"א ור"ע בברייתא ב' בגמ' שם; עי' גמ' שם, בד' רבי שבציון הקודם.
  328. רש"י שם ד"ה ואת האיל.
  329. במדבר ו יז. גמ' שם. ועי' ציון 361 ואילך, בטעם שראב"ש חולק על לימוד זה.
  330. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה יעשה זבח.
  331. גמ' שם.
  332. עי' רש"י שם ד"ה מאי בינייהו.
  333. רש"י שם.
  334. גמ' שם.
  335. רבינו גרשום שם.
  336. גמ' שם, לגירסתנו וגי' רבינו גרשום שם ורש"י שם ד"ה לאביי, ועי' ציון 340, שי"ג בע"א.
  337. רש"י שם.
  338. רבינו גרשום שם.
  339. רש"י שם.
  340. גמ' שם, לגי' רש"י שם ד"ה לאיפסולי ביוצא, בשם רבו, והסכים לו, ותוס' שם ד"ה בקונטרס, בשם רש"י ורוב הספרים, ובמסקנה, ושטמ"ק שם, בהשמטות שבסוף המסכת, אות לה, בשם תוס' חיצוניות בשם רש"י, בשם גי' אחרת, ועי' ציון 336, שי"ג בע"א.
  341. רש"י שם. ועי' תוס' שם, ושטמ"ק שם.
  342. שטמ"ק שם, בשם תוס' חיצוניות.
  343. רש"י שם.
  344. עי' רש"י שם ד"ה לרבא.
  345. גמ' שם.
  346. רבינו גרשום שם.
  347. רש"י שם ד"ה ואינו ניתר.
  348. גמ' שם, לגירסתנו וגי' רבינו גרשום שבציון הבא וגי' רש"י שם ד"ה לרבא, ועי' ציון 351, שי"ג בע"א.
  349. רש"י שם.
  350. רבינו גרשום שם.
  351. גמ' שם, לגי' רש"י שם ד"ה לאיפסולי ביוצא, בשם רבו, והסכים לו, ותוס' שם ד"ה בקונטרס, בשם רש"י ורוב הספרים, ובמסקנה, ושטמ"ק שם, בשם תוס' חיצוניות, בשם רש"י, בשם גי' אחרת, ועי' ציון 348, שי"ג בע"א.
  352. רש"י שם: קדושת.
  353. רש"י שם.
  354. שטמ"ק שם, בשם תוס' חיצוניות.
  355. רש"י שם; עי' לקוטי הלכות שם (יט א) תורת הקדשים אות ע.
  356. שטמ"ק שם, בשם תוס' חיצוניות.
  357. עי' לקוטי הלכות שם.
  358. רש"י שם.
  359. לקוטי הלכות שם. ועי' ציון 220.
  360. ברייתא מנחות מז א.
  361. במדבר ו יז.
  362. גמ' שם. ועי' גמ' שם, בטעם שרבי חולק על לימוד זה.
  363. עי' גמ' שם.
  364. רבינו גרשום שם.
  365. רמב"ם פסוה"מ פי"ז הי"ח, לגירסתנו, וגי' כס"מ שם. ועי' מער"ק שם, בשם נו"א כ"י: שחטם או זרק, ועי' מער"ק שם, בשם ד' מגדל עוז ומרה"מ (חעלמא) שם, בשם ד' ונציה ישן, של"ג "ואינו קדוש".
  366. עי' רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם; עי' לקוטי הלכות שם (יט א) תורת הקדשים אות ע.
  367. ע"ע הלכה: כרבי מחברו.
  368. כס"מ שם.
  369. עי' כס"מ שם; עי' קרי"ס שם; לקוטי הלכות מנחות מז א (יט א), בגוף הס'. הרמב"ם השמיט, ועי' לקוטי הלכות שם זבח תודה ד"ה והלכה, שתמה, ועי' מרה"מ שם. וע"ע הלכה: אביי ורבא ציון 928.
  370. כס"מ שם; עי' לקוטי הלכות שם, בגוף הס'.
  371. עי' לקוטי הלכות שם תורת הקדשים אות ע.
  372. קרי"ס שם; לקוטי הלכות שם, בגוף הס', ותורת הקדשים שם. והוא כגי' שבציון 351, ועי' לקוטי הלכות שם זבח תודה ד"ה לרבא, שנקט כגי' זו, משום שרש"י תפסה לעיקר וכן התוס' הסכימו לזה במסקנה הרמב"ם השמיט, ועי' לקוטי הלכות שם (יט ב) זבח תודה ד"ה (יט א) והלכה, שתמה.
  373. עי' ציון 365 ואילך. עי' קרי"ס פסוה"מ פי"ז.
  374. רמב"ם שם הי"ח; קרי"ס שם.
  375. קרי"ס שם.
  376. רבינו גרשום מנחות מו ב.
  377. עי' ציון 238 ואילך. עי' רש"י שם ד"ה הבאות בפני עצמן; עי' תוס' שם ד"ה שתי; עי' כס"מ שבציון 267.
  378. ברייתא שם; רמב"ם שם.
  379. עי' ציון 400 ואילך. רבינו גרשום שם.
  380. ברייתא שם. ועי' ציונים 390, 395 ואילך, מח' אמוראים בפירושו.
  381. ברייתא שם.
  382. רבה בגמ' שם, ע"פ שקלים פ"א מ"ד; רבא בגמ' שם; סתמא דגמ' שם עד ב, ע"פ משנה מנחות שם.
  383. עי' גמ' שם; קרי"ס תו"מ פ"ח.
  384. ויקרא כג יז.
  385. רבא בגמ' שם.
  386. עי' גמ' שם; קרי"ס שם.
  387. רבה בגמ' שם מו ב. ועי' גמ' שם, שאף רבא סובר כן.
  388. רבינו גרשום שם.
  389. עי' רבה בגמ' שם.
  390. עי' גמ' שם; רבינו גרשום שם, בפי' הברייתא שם.
  391. גמ' שם.
  392. רע"ב שם פ"ו מ"ב.
  393. רב יוסף שם, במסקנה.
  394. רש"י שם ד"ה שמא יזדמנו להם כבשים.
  395. רב יוסף בגמ' שם, במסקנה, לגירסתנו, ועי' רש"י שם ד"ה זמן הקרבן שגורס בע"א.
  396. תוס' שם ד"ה צורת.
  397. עי' רש"י שם; עי' תוס' שם, בשמו, ודחו.
  398. עי' ציון 262 ואילך.
  399. רמב"ם תו"מ פ"ח הט"ז; קרי"ס שם.
  400. עי' תו"כ שבציונים 401 ואילך, 406 ואילך; עי' ר"נ ור"ע בברייתא שבציון 406 ואילך; עי' גמ' שבציון הנ"ל ואילך; עי' תוספ' מנחות פ"י; עי' ראשונים שבציון 13 ואילך.
  401. ויקרא ב יא-יב. עי' תו"כ ויקרא דבורא דנדבה פרשה יב.
  402. רבינו הלל שם; עי' קרבן אהרן שם.
  403. עי' ציון 27 ואילך. עי' רבינו הלל שם; דרך הקודש שם; עי' קרבן אהרן שם; עזרת כהנים שם.
  404. עי' תו"כ ויקרא שם; דרך הקודש שם. ועי' עזרת כהנים שם ותוס' העזרה ד"ה לכך, ע"פ הגמ' שבציון 121, שנצרך התו"כ ללימוד שבציון 406 ואילך, ולא די לו בלימוד מכתוב זה, משום שכתוב זה ייתכן לדורשו שיש להביא שתי הלחם מן החדש.
  405. תו"כ שם.
  406. ויקרא כג טז.
  407. תו"כ שם ואמור פרק יב; עי' ר"נ ור"ע בברייתא מנחות פג ב; גמ' שם, בד' סתם ברייתא שם, ורש"י כת"י ד"ה והא כתיב חדשה; רש"י ויקרא כג יז, לפי מזרחי וגו"א וקצור מזרחי ושפתי חכמים שם.
  408. עי' רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם ד"ה שתהא חדשה; רש"י כת"י שם ד"ה שתהא חדשה: מן החדשה.
  409. ויקרא שם יז.
  410. רלב"ג שם.
  411. עי' רש"י מנחות פד ב ד"ה אין לי אלא חדשה; רבינו הלל שם.
  412. רש"י שם; עי' רבינו הלל שם; דרך הקודש שם.
  413. ע"ע סוטה. עי' רש"י שם ד"ה חדשה של שעורים; רבינו הלל שם; עי' דרך הקודש שם; עי' קרבן אהרן שם; עי' עזרת כהנים שם. ועי' תוס' העזרה שם ד"ה מנחת.
  414. עי' תו"כ שם ושם; עי' ברייתא מנחות שם.
  415. רבינו הלל לתו"כ ויקרא שם.
  416. עי' דרך הקודש שם; קרבן אהרן שם.
  417. במדבר כח כו.
  418. תו"כ שם ושם.
  419. עי' ציון 401 ואילך. רבינו הלל לתו"כ ויקרא שם.
  420. עי' ציון 406 ואילך. קרבן אהרן שם.
  421. תו"כ שם ושם.
  422. ברייתא שם.
  423. במדבר כח כו.
  424. ויקרא שם טז. עי' רש"י מנחות שם ד"ה ת"ל חדשה חדשה; עי' דרך הקודם לתו"כ ויקרא שם.
  425. ברייתא מנחות שם.
  426. ויקרא שם יז.
  427. רש"י שם: אף למנחת.
  428. ע"ע עמר.
  429. ע"ע הנ"ל, שבאה בט"ז ניסן.
  430. ע"ע חדש: זמן היתרו. רבינו הלל לתו"כ ויקרא שם.
  431. ויקרא שם טז.
  432. עי' רש"י שם; מזרחי שם יז.