אנציקלופדיה תלמודית:שעבוד

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - אדם משועבד לשלם לבעל-חוב* הממון שחב לו, ואף נכסיו משועבדים לשלם מהם, ואף לאחר מכירתם וירושתם.

שמו ומהותו

שעבוד היינו שנכסי הלווה משועבדים למלוה, ואפילו מכר קרקעותיו בעל חוב גובה מהם[1], ומשעת הלואה חל שעבוד המלוה על נכסי הלווה[2], ואף על פי שלא הגיע זמן הפרעון והוא כאילו הם ממושכנים לו[3]. מלבד שעבוד-נכסים*, אף גופו של הלווה משועבד למלוה לפרוע לו חובו, ועל כך עי' להלן[4].

לשון שעבוד פירושו שהוא כמו עבד ותחת רשות האדון[5], שהרי ורב יעבֹד צעיר[6], תרגומו: ורבא ישתעבד לזעירא[7], וכל שעבוד הוא לשון הכנעה[8].

על מהותם של נכסים-משועבדים*, ע"ע. ושם, שיש שאף מטלטלים הם בכלל נכסים משועבדים. על ראובן החייב לשמעון ממון, ושמעון חייב ללוי, שלוי יכול להציא מידי ראובן, ע"ע שעבודא דרבי נתן.

גדרו

שני שעבודים יש לו למלווה על הלווה, אחד שעבוד נכסיו ואחד שגופו משועבד לפרוע לו[9], והוא עיקר השעבוד[10], ושעבוד על נכסיו אם הוא לא יפרע, אינו אלא מדין ערב*[11], ושעבוד נכסיו של הלווה יכול המלוה למכור, אבל שעבוד גופו של הלווה אין קנין נתפס עליו[12], הלכך כל זמן שלא מחל לו גובה נכסיו של לווה, אבל אם מחל המלוה לווה שעבוד גופו שנשאר אצלו, פקע אף שעבוד נכסיו, שנכסיו של אדם ערבים לו, וכשנסתלק שעבוד הלווה נסתלק אף שעבוד נכסיו[13].

מקורו

במקור השעבוד, נחלקו אמוראים: לדעת עולא - ורב פפא[14] - השעבוד הוא מדאוריתא[15], שנאמר: בחוץ תעמֹד והאיש אשר אתה נֹשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה[16], והוא הדין לקרקעות[17]. ולדעת רבה, השעבוד אינו מדאוריתא[18], ואינו אלא מתקנת-חכמים*, כדי שלא תנעול דלת בפני לווים[19].

בפירוש מחלוקת האמוראים אם השעבוד דאוריתא או דרבנן, נחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שהכל מודים שכשם שהוא חייב לפרוע, כך נכסיו, כשהם ברשותו, ניטלים על מנת לפרוע החוב[20], ומחלוקת האמוראים היא, שלדעת עולא, מדאוריתא כפי שהוא חייב לפרוע, כך גם חל השעבוד על הנכסים, שאפילו מכר קרקעותיו בעל חוב גובה מהם[21]. ולדעת רבה, אף על פי שהוא חייב לפרוע, השעבוד אינו חל על הנכסים, שאם מכרו לאחר, מכורים, ואין בעל חוב יכול לטרוף מהם[22], שלדעתו הכתוב של יוציא אליך את העבוט החוצה[23], הוא דוקא משום שהלווה קיים ומוטל עליו לפרוע חובו[24]. או שהכתוב לא בא אלא ללמד אלא על מישכון שלא בשעת הלואה*[25]. ב) ויש מהראשונים מפרשים מחלוקת האמוראים, שלדעת עולא נכסי הלווה משועבדים למלוה, שכן נאמר: בחוץ תעמֹד והאיש אשר אתה נֹשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה[26], שאם תאמר שאינו מן התורה, ואין אלא חיוב על גופו של הלווה לפרוע לבעל חובו מהיכן שרוצה, מדוע חייב להביא למלוה משכון, ילך הלווה וימכור החפץ ויפרע מהדמים[27]. ולדעת רבה אין החיוב אלא על הלווה, ולכן נתנה התורה רשות בכתוב זה ללווה להוציא לו משכון מכל מה שרוצה[28]. ג) ויש מהראשונים מפרשים שלדעת עולא, אין שעבוד אפילו בנכסי הלווה[29], שמן התורה אין יורדים לנכסיו של הלווה, אלא מנדים[30] אותו או מכים אותו בשוטים עד שיפרע, ודורש הכתוב כפשוטו[31]: בחוץ תעמֹד והאיש אשר אתה נֹשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה[32], שצריך להוציאו אליך, כיון שנכסיו של אדם ערבים לו, אבל אינך יכול לרדת לנכסיו וליטלם[33]. ולדעת רבה, חכמים תיקנו שישתעבדו הקרקעות למלוה, ויכול ליטול מהם[34].

יש מהראשונים החולק על כל זה, וסובר שהכל מודים שהשעבוד אינו מן התורה, ולא נחלקו אמוראים אלא האם השעבוד הוא מדברי-קבלה*[35], שנאמר: עבד לוה לאיש מלוה[36]. או שאינו אלא מדרבנן[37], והלימוד מהכתוב אינו אלא אסמכתא*[38].

להלכה פסקו ראשונים שהשעבוד הוא מן התורה[39], שכן רב פפא שהוא "בתרא" סובר כן[40].

הזמן שהנכסים בחזקת בעל חוב

בעל-חוב*, המלוה את חבירו, ושיעבד לו נכסיו - שעשה אפותיקי*[41] - שאם לא אפרע לך עד יום פלוני גבה מנכסי, והגיע זמן ולא פרע, נחלקו אמוראים מאיזו שעה הנכסים בחזקתו[42]: א) לדעת אביי, למפרע הוא גובה[43], משעת ההלואה*[44], שבגבייתו שגבה עכשיו, התגלה שמשעה שהלווהו עמדו נכסים הללו בחזקתו[45], ואם מכר המלוה או הקדיש המלוה[46] נכסיו של לווה[47], שהקדיש בתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו, ולא הקדיש את החוב אלא הקרקע[48], כיון שבא זמנו ולא פרע התגלה למפרע שמלכתחילה היה ברשותו[49], ונתברר כי מעותה העת של המלוה היה, ומה שעשה מאותה העת עשוי[50], ויפה הקדיש ויפה מכר[51], וכשבא לגבותה מן הלווה, חוזר בו מן ההקדש[52]. ב) ולדעת רבא, מכאן ולהבא הוא גובה[53], שאינן בחזקתו אלא מכאן ולהבא[54], ומה שהקדיש או מכר המלוה לא עשה כלום, שלא היו שלו[55], והראיה, שאילו היו לו מעות ללווה היה מסלקו במעות, ולא היה יכול לומר לו שהקרקע קנוי לו[56], ונמצא כי עכשיו קנה הנכסים[57], וכשהוא גובה אותה בחובו היא נקנית לו[58].

הקדיש הלווה או מכר הלווה בתוך הזמן הנכסים המשועבדים, הכל מודים שבא המלוה וטורף מן ההקדש ומן הלקוחות בחינם[59], שכן שנינו שהמקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אישה ובעל חוב, בעלים פודים אותם מן ההקדש בזול, בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם[60], ואמרו בתלמוד שהוא משום מראית-עין*[61] שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון[62], שאף רבא הסובר שעד שעת הגבייה הנכסים ברשות לווה[63], מודה שאין מכירתו לאחרים מכירה, ואין הקדשו הקדש[64], שהרי ממושכנים הן למלוה, ואף על פי שהן שלו, אינן ברשותו, והכתוב אמר: ואיש כי יקדִש את ביתו קדש לה'[65], מה ביתו ברשותו, אף כל ברשותו[66]. והדברים אמורים כשמקדישו לבדק-הבית*, שקדוש בקדושת-דמים*, שאינו מפקיע - לסוברים כן[67] - מידי שעבוד[68].

להלכה פסקו ראשונים כרבא[69], שבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה[70].

לוקח ויורש

הטעם שנכסים-משועבדים* נגבים אף מן הלוקח[71], שכן השעבוד ממשיף מן הלווה אף ללוקח, שכן מה-מכר-ראשון-לשני-כל-זכות-שתבוא-לידו*[72]. והטעם שנכסים משעובדים נגבים מן היורש[73], שאף על פי שכשמת הלווה שעבוד גופו - שהוא עיקר השעבוד[74] - פקע, מכל מקום שעבוד נכסיו לא פקע[75], לפי שעיקר ערבותם של נכסים בענין זה הוא שכל זמן שלא ימצא הלווה שירד לנכסיו ויפרע מהם[76].

מספר דברים מפקיעים את השעבוד:

הקדש

הקדש* מפקיע מידי שעבוד[77]. ונחלקו ראשונים במה הדברים אמורים:

א) יש סוברים שהדברים אמורים בקדושת-הגוף*[78], שאין לו פדיון, כגון שור תם למזבח[79] או קונמות[80], או בגד שפירסו על המת[81], הרי שלוה ועשה שורו אפותיקי* לבעל חוב, אלא שהוא ברשות לווה עדין, וחזר לווה זה והקדישו קדושת הגוף למזבח, נפקע שעבודו של מלוה[82] וכשר למזבח, ואין דין גזל* פוסלו, אף על פי שעומד לגבות הימנו[83], וגובה חובו ממקום אחר[84], שאין לו לבעל חובו[85] שום שעבוד עליו, משום שהוא דבר הראוי למזבח, שחלה עליו קדושת הגוף[86], שקדושת הגוף, כיון שחלה שוב אינה פוקעת[87], ושבח הקדש מפקיע לשעבוד הואיל ולא היה קנוי לו ממש, אלא עומד לגבות ממנו[88], וההקדש לא פקע על ידי טריפת בעל חוב, כפי שאינו פוקע על ידי פדייה[89]. אבל המקדיש בקדושת-דמים* לא הפקיע השעבוד[90], שאם היו לו נכסים אחרים מלבד השור, ששיעבדם לבעל חובו ואחר כך הקדישם, לא פקע השעבוד של בעל חובו, הואיל ואין בהם אלא קדושת בדק-הבית*, שאינו קדושת הגוף, בא בעל חובו וגובה מההקדש[91], שקדושת דמים לא חזקה להפקיע שעבוד מלוה[92], שבקדושת דמים לא חזק כח הקדש מכח מקדיש, כיון שיש לה פדיון וראויה לפקוע[93], כפי שמצינו בשדה-מקנה*, שכשהקדיש לוקח חוזרת לבעלים ביובל*[94], וראיה לדבר, שכן שנינו שהמקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אישה ובעל חוב, בעלים פודים אותם מן ההקדש בזול, בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם[95], ואמרו בתלמוד שהוא משום מראית-עין*[96] שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון[97], אבל מעיקר הדין יכולים האישה ובעל חוב ליטול חובם מההקדש בלא פדיון[98], שלא חל על זה הקדש, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו[99]. ולכן המקדיש שדה-אחוזה* - שהקדשו לבדק-הבית*[100], ויוצא ביובל* לכהנים[101] - ולא הספיק לפדותו עד היובל, לא נפקע שעבוד האישה והבעל חוב, אלא אם אפשר לפדות את ההקדש פודים אותו, שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ואם אי אפשר לפדות אותו גובה האשה כתובתה ובעל חוב את חובו[102]. וכתבו ראשונים שהדברים אמורים לדעת רבא, שבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה[103], ולכן חשובים הנכסים ברשותו של הלווה, ואינו יוצא מכלל מה שנאמר: ואיש כי יקדִש את ביתו קדש לה'[104], מה ביתו ברשותו, אף כל ברשותו[105].

ב) ויש מהראשונים הסוברים שאפילו הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד[106], שכל הקדש מפקיע מידי שעבוד, ואם הוא קדושת הגוף ההפקעה עולמית, ואם הוא קדושת דמים נפקע עד שיפדה[107],

שכן אמרו בסתם בתלמוד שהקדש מפקיע מידי שעבוד[108], ולא חילקו בין קדושת דמים לקדושת הגוף[109]. וזהו שנאמר: ואיש כי יקדִש את ביתו קדש לה'[110], מה ביתו ברשותו, אף כל ברשותו, והנכסים הללו אף על פי שהם שלו אינם ברשותו שהרי ממושכנים הם למלוה[111]. ולכן המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אישה[112] או שטרי בעלי חובות[113], אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו[114], שההקדש מפקיע השעבוד שקדם[115], אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה[116], שהרי שעבודה עומד על קרקע זו[117]. שכן לדעתם מחלוקת תנאים היא[118], שלדעת סתם משנה, המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אישה ובעל חוב, בעלים פודים אותם מן ההקדש בזול, משום מראית עין, ומעיקר הדין אין צריכים לפדות כלל, שהקדש לבדק הבית אינו מפקיע מידי שעבוד[119], אבל לדעת רבן שמעון בן גמליאל בברייתא, אם היה חובו יותר מהקדשו, אינו גובה כלל מההקדש[120], שכן הקדש מפקיע לגמרי מידי שעבוד[121], ולדעתם הלכה כמותו[122]. ולכן המקדיש שדה אחוזה ולא הספיק לפדותו עד היובל, יוצאת השדה לכהנים והפסידה האישה כתובתה ובעל חוב את חובו אם אין לו נכסים אחרים[123].

חמץ

חמץ* מפקיע מידי שעבוד[124], שישראל שלוה מן הגוי ועשה לו חמצו אפותיקי* לגוי[125], שאם לא יפדה אותו לזמן ידוע אחר הפסח שיהא של הגוי[126], והרי הוא ברשותו של ישראל[127], ואין לגוי עליו אלא שעבוד[128], ובאו שש שעות של ערב-פסח* - שאז חייב מן התורה לבער את החמץ[129] - פקע שעבוד הגוי[130], שאיסור חמץ מפקיעו משעבוד הגוי[131], הואיל ואינו ממש שלו, וחייב זה לבערו[132], וכן כשהגיע שש שעות - שאז נוהג הלאו של בל-יראה-ובל-ימצא*, לסוברים כן[133] - אותו ישראל חייב עליו בבל יראה ובבל ימצא, שבא איסור חמץ ומפקיע לשעבוד של הגוי ממנו[134], ואם עבר הפסח - אפילו אם עבר הזמן ולא פדאו[135] - הרי דינו כחמץ-שעבר-עליו-הפסח*, שאסור בהנאה[136], כי ברשות ישראל היה עד זמן הפדייה[137], ואיסור חמץ הפקיע שעבוד הגוי[138].

על פרטי הדינים בחמץ-שעבר-עליו-הפסח*, כששועבד החמץ לגוי*, ע"ע חמץ שעבר עליו הפסח[139].

שחרור

שחרור* מפקיע מידי שעבוד[140], שעבד-כנעני* שעשאו רבו אפותיקי* לאחרים ושיחררו - רבו[141] - שורת הדין אין העבד חייב כלום[142] לרבו שני[143], דהיינו המלוה[144], שפקע ממונו[145] והעבד משוחרר[146], ואינו חוזר ומשתעבד - להיות עבד - אם יטרפנו בעל-חוב*[147], שלא היה גופו קנוי לו, אלא משועבד, ובא שחרור ומפקיע שעבוד[148], וגובה זה חובו ממקום אחר[149]. ויש סוברים שאינו חוזר המלוה לגבות חובו מהמשחרר, שהרי אין שאר נכסיו משועבדים לו[150]. ומכל מקום מפני תקון-העולם* - שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו: עבדי אתה[151], ויוציא לעז על בניו[152] - כופים את רבו ועושה אותו בן חורין[153].

בצורת שחרור העבד, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, כותב העבד שטר על דמיו - דהיינו שטר-חוב*[154] - לבעל חובו[155] של רבו[156], שלדעתו המזיק שעבודו של חבירו פטור[157], ואם אין העבד מתחייב לשלם דמיו, אין לכוף את בעל החוב לכתוב לו שטר שחרור בחינם[158]. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, אין העבד כותב השטר אלא המשחרר[159], שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו[160], שלדעתו המזיק שעבודו של חבירו חייב[161].

להלכה נחלקו ראשונים אם הלכה כתנא קמא או רבן שמעון בן גמליאל - וכן הלכה[162] - ועל כך עי' להלן[163].

הפקר

הפקר*, אם מפקיע השעבוד, נחלקו אחרונים: יש סוברים שהפקר אינו מפקיע השעבוד, שאינו עדיף מאילו מכרם לאחר[164]. ויש סוברים שהפקר מפקיע השעבוד[165], אלא שאם אין לו ממה לשלם אינו יכול להפקיר נכסיו ולהזיק בידים לחבירו[166], שכן המזיק שעבודו של חבירו - לסוברים כן[167], וכן הלכה[168] - חייב[169].

מזיק שעבודו של חבירו

המזיק שעבודו של חבירו, נחלקו בדינו תנאים: לדעת תנא קמא, פטור[170], ולכן עבד-כנעני* שעשאו רבו אפותיקי* לאחרים ושחררו, שמפני תקון-העולם* כופים את רבו ועושה אותו בן חורין[171], כותב העבד שטר על דמיו[172] לבעל חובו[173]. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, המזיק שעבודו של חבירו חייב[174], ולכן אין העבד כותב שטר על דמיו אלא משחרר כותבו[175], שהואיל והזיק שעבודו ישלם לו[176], שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו[177].

אף להלכה נחלקו ראשונים: רוב הראשונים פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל[178], שהמזיק שעבודו של חבירו חייב לשלם[179], שכן מחלוקת זו תלויה - לסוברים כן[180] - במחלוקת תנאים אם דנים דינא דגרמי[181], ולהלכה דנים דינא דגרמי[182], וכן הלכה[183]. ויש מהראשונים הפוסקים כתנא קמא[184], שלדעתם אין המחלוקת תלויה בגרמי, ועל כך ע"ע גרמא בנזקין; גרמי[185].

על מחלוקת הראשונים אם מחלוקת התנאים במזיק שעבודו של חבירו תלויה במחלוקת התנאים אם דנים דיני גרמי[186], ע"ע גרמא בנזקין; גרמי[187].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' ר"א אב"ד (נד' בשיטת הקדמונים) ב"ב קעה ב.
  2. ↑ עי' יד רמ"ה שם; שטמ"ק שם, בשם הרא"ש.
  3. ↑ שטמ"ק שם, בשם הרא"ש.
  4. ↑ ציון 9 ואילך.
  5. ↑ עי' ס' הערוך ע' שעבד.
  6. ↑ בראשית כה כג.
  7. ↑ אונקלוס שם. עי ס' הערוך שם.
  8. ↑ עי' צמח דוד לר"ד בן יצחק מלות נכריות ע' שעבד.
  9. ↑ עי' רשב"א קדושין טו א ותוס' רא"ש כתובות פה ב ור"ן שם (מד ב) וחי' הר"ן ב"ב קמז ב, בשם ר"ת; רא"ש כתובות פ"ט סי' י, בשם ר"ת; כ"מ מר"ן כתובות יט א (ו א), בשם ר"ת; עי' נמוק"י ב"ב סט א; עי' הכתב והקבלה דברים טו ב. ועי' ראשונים הנ"ל, שר"ת הוכרח לזה שלדעתו מכירת שטרות דאורייתא (ע"ע שטר), ולכאו' לראשונים החולקים עליו (ע"ע הנ"ל) אי"צ לומר שב' שעבודים הם, וצ"ב.
  10. ↑ עי' רשב"א קדושין שם, בשם ר"ת; ר"ן כתובות פה ב שם וחי' הר"ן ב"ב קמז ב, בשם ר"ת.
  11. ↑ עי' ר"ן כתובות שם וחי' הר"ן ב"ב שם, בשם ר"ת, ע"פ ב"ב קעד ב; כ"מ מנמוק"י ב"ב סט א.
  12. ↑ רא"ש כתובות שם ותוס' רא"ש שם, בשם ר"ת; עי' נמוק"י ב"ב שם.
  13. ↑ רא"ש שם ושם, בשם ר"ת; עי' ר"ן כתובות שם, בשם ר"ת.
  14. ↑ קדושין יג ב, בד' רב פפא, בטעם שגובים נכסים משועבדים מן היורשים (ע"ע נכסים משועבדים): שיעבודא דאורייתא; ב"ב קעו א, בד' ר"פ, בטעם בטעם שגובים נכסים משועבדים מן היורשים: כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, לפי רי"ף שם קעה ב (פג א, והובא בשמו בר"א אב"ד שם (נד' בשיטת הקדמונים) ובסתם ברא"ש שם פ"י סי' מט), ויד רמ"ה שם קעו א ומאירי שם קעה ב.
  15. ↑ ב"ב קעה ב.
  16. ↑ דברים כד יא. עי' רשב"ם ב"ב שם ד"ה שעבודא דאוריתא; ר"א אב"ד (נד' בשיטת הקדמונים) שם; יד רמ"ה שם; ר"י קרקושא (נד' בשיטת הקדמונים) שם, בשם ראב"ד ורבינו שמואל; שטמ"ק שם, בשם הרא"ש.
  17. ↑ רשב"ם שם.
  18. ↑ גמ' שם.
  19. ↑ עי' רבה בגמ' שם. ועי' ציונים 23 ואילך, 28, 31 ואילך, מח' ראשונים בפי' הכתוב שבציון 16, לד' רבה.
  20. ↑ עי' ר"א אב"ד שבציון הבא ואילך.
  21. ↑ ר"א אב"ד (נד' בשיטת הקדמונים) ב"ב קעה ב.
  22. ↑ ר"א אב"ד שם.
  23. ↑ דברים כד יא.
  24. ↑ ר"י קרקושא (נד' בשיטת הקדמונים) שם.
  25. ↑ עי' רשב"ם שם ד"ה לאו דאורייתא, ועי' תוס' שם ד"ה דבר, שתמהו. וע"ע משכון.
  26. ↑ דברים שם.
  27. ↑ עי' יד רמ"ה שם.
  28. ↑ עי' יד רמ"ה שם.
  29. ↑ עי' שטמ"ק בשם הרא"ש שבציון הבא ואילך.
  30. ↑ ע"ע נדוי.
  31. ↑ שטמ"ק שם, בשם הרא"ש.
  32. ↑ דברים שם.
  33. ↑ עי' שטמ"ק שם, בשם הרא"ש.
  34. ↑ עי' שטמ"ק שם, בשם הרא"ש.
  35. ↑ עי' רבינו גרשום שבציון הבא.
  36. ↑ משלי כב ז. רבינו גרשום ב"ב קעה ב, בד' עולא שבציון 15.
  37. ↑ עי' רבינו גרשום שבציון הבא.
  38. ↑ עי' רבינו גרשום שם, בד' רבה שבציון 18.
  39. ↑ עי' רי"ף ב"ה קעה ב (פב ב); עי' ר"א אב"ד (נד' בשיטת הקדמונים) שם, בשמו; עי' רמב"ם מלוה פי"א ה"ד; עי' רא"ש שם פ" סי' מט; עי' מאירי שם.
  40. ↑ עי' ציון 14. עי' רי"ף שם (פב ב פג א); עי' ר"א אב"ד שם, בשמו; עי' רא"ש שם; כ"מ ממאירי שם. וע"ע הלכה כבתראי: באמוראים.
  41. ↑ עי' מאירי פסחים ל ב.
  42. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה בעל חוב וד"ה אביי אמר. ועי' פסקי רי"ד שם, שפי' בע"א, שאם הלוה לו מסתמא קרקעותיו משועבדות לו.
  43. ↑ גמ' שם.
  44. ↑ ר"ח שם.
  45. ↑ עי' רש"י שם ד"ה אביי אמר.
  46. ↑ עי' גמ' שם לא א, בד' אביי.
  47. ↑ ר"ח שם ל ב.
  48. ↑ רש"י שם לא א ד"ה כי פליגי.
  49. ↑ עי' גמ' שם, בד' אביי.
  50. ↑ ר"ח שם ל ב.
  51. ↑ עי' גמ' שם לא א, בד' אביי.
  52. ↑ רש"י שם.
  53. ↑ גמ' שם.
  54. ↑ רש"י שם ד"ה ורבא אמר.
  55. ↑ ר"ח שם.
  56. ↑ עי' גמ' שם לא א, בד' רבא, ור"ח שם ל ב.
  57. ↑ עי' גמ' שם לא א, בד' רבא; ר"ח שם ל ב.
  58. ↑ רש"י שם לא א ד"ה כיון דאילו.
  59. ↑ עי' גמ' שם ל ב - לא א, ורש"י שם ל ב ד"ה כל היכא וד"ה או זבין לוה.
  60. ↑ עי' משנה ערכין כג ב, ורש"י ד"ה אלא הפודה פודה. עי' פסחים שם, ורש"י ד"ה ואתי מלוה ופריק.
  61. ↑ עי' רש"י שם ור"ן נדרים פו ב ד"ה דאמר רבא הקדש, בפי' הגמ' שבציון הבא; עי' ר' אחא בר עולא בירו' כתובות שם, בטעם דין המשנה ערכין שם: שלא יהא נראה כיוצא בלא פדיון.
  62. ↑ עי' ערכין שם. עי' רש"י פסחים שם.
  63. ↑ עי' ציון 53 ואילך.
  64. ↑ עי' רש"י שם ל ב ד"ה כולי עלמא.
  65. ↑ ויקרא כז יד.
  66. ↑ רש"י פסחים שם.
  67. ↑ עי' ציון 90 ואילך.
  68. ↑ עי' רש"י שם; עי' פסקי רי"ד שם לא א; עי' מאירי שם ל ב, בשם גדולי הרבנים.
  69. ↑ עי' מאירי פסחים ל ב. הרמב"ם השמיט. וע"ע הלכה: אביי ורבא ציון 927 ואילך.
  70. ↑ מאירי שם.
  71. ↑ עי' לעיל ציון 1 וע"ע נכסים משועבדים.
  72. ↑ עי' שו"ת מבי"ט ח"ב סי' קח.
  73. ↑ ע"ע נכסים משועבדים.
  74. ↑ עי' ציון 10.
  75. ↑ עי' ר"ן כתובות פה ב (מד ב), בשם ר"ת.
  76. ↑ ר"ן שם, בשם ר"ת.
  77. ↑ עי' רבא ביבמות מו א וסו ב - סז א וכתובות נט ב ונדרים פו ב וגיטין מ ב וב"ק פט ב - צ א; עי' רמב"ם מלוה פי"ח ה"ו.
  78. ↑ עי' רש"י פסחים לא א ד"ה ואתי מלוה ופריק ויבמות מו א ד"ה הקדש חמץ ושחרור וכתובות שם ד"ה הקדש וגיטין שם ד"ה הקדש וב"ק צ א ד"ה הקדש; עי' ר"א מן ההר נדרים שם, בשמו; עי' מפרש שם ד"ה וכדרבא; עי' ראב"ד בהשגות ערכין פ"ז הי"ד; עי' תוס' גיטין שם ד"ה הקדש, בשם רש"י ור"י, ועי' תוס' שם, בשם ר"ת, שתמה, ועי' ציון 106; עי' תוס' נדרים שם ד"ה הקדש, בשם רש"י; עי' פסקי רי"ד פסחים שם; עי' רשב"א גיטין שם, בשם הגאונים ורש"י; עי' פי' הרא"ש נדרים שם; עי' מאירי פסחים שם, בשם גדולי הרבנים, וב"ק שם; עי' ר"ן נדרים שם ד"ה דאמר רבא הקדש. ועי' רשב"א גיטין שם, שכ"מ מרב אשי בכתובות נט ב, לגירסתנו, ולגי' רשב"א שם, בשם הגאונים ור"ת: שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר רבא הקדש וכו' מפקיעין מידי שעבוד, ועי' רשב"א שם, בשם ר"ת, יישוב לגי' זו, לשיטתו שבציון 106, ועי' רשב"א שם, בשם י"ס, של"ג קדושת הגוף נינהו.
  79. ↑ עי' ראשונים שבציון 82; עי' רש"י פסחים שם; תוס' גיטין שם, בשם ר"י.
  80. ↑ ע"ע קונם. רש"י פסחים שם; ראב"ד שם; תוס' גיטין שם, בשם ר"י; פסקי רי"ד פסחים שם.
  81. ↑ ע"ע קבורה (ב). רש"י פסחים שם, ע"פ יבמות סו ב; עי' ראב"ד שם; עי' פסקי רי"ד פסחים שם, ע"פ יבמות שם.
  82. ↑ עי' רש"י יבמות מו א שם וגיטין שם וב"ק שם; כ"מ מרש"י כתובות שם; עי' מפרש נדרים שם; עי' תוס' שם; עי' תוס' ב"ק שם ד"ה הקדש; עי' רא"ש נדרים שם; מאירי ב"ק שם; עי' ר"ן נדרים שם.
  83. ↑ מאירי ב"ק שם.
  84. ↑ רש"י כתובות שם; מאירי ב"ק שם.
  85. ↑ ע"ע בעל חוב.
  86. ↑ מפרש נדרים שם.
  87. ↑ תוס' גיטין שם, בשם ר"י.
  88. ↑ עי' רש"י ב"ק שם.
  89. ↑ פי' הרא"ש נדרים שם.
  90. ↑ עי' רש"י שם ושם ושם ושם ושם; עי' ר"א מן ההר נדרים שם, בשמו; עי' מפרש שבציון הבא ואילך; עי' ר"ן נדרים שם, בשמו; עי' מפרש שם; עי' ראב"ד בהשגות שם; עי' פסקי רי"ד פסחים שם; עי' רשב"א גיטין שם, בשם הגאונים ורש"י; עי' פי' הרא"ש נדרים שם; עי' מאירי פסחים שם, בשם גדולי הרבנים; מ"מ מלוה פי"ח ה"ז, בשם כל המפרשים. ועי' רשב"א גיטין שם, שהביא לזה ראיה מירו' כתובות פ"ח ה"י, ועי' ציון 106, שיש שהביאו ראיה הפוכה מהירו'.
  91. ↑ עי' מפרש שם.
  92. ↑ רש"י ב"ק שם.
  93. ↑ עי' תוס' גיטין שם, בשם ר"י.
  94. ↑ ע"ע שדה מקנה. תוס' שם, בשם ר"י; עי' פי' הרא"ש נדרים שם.
  95. ↑ עי' משנה ערכין כג ב, ורש"י ד"ה אלא הפודה פודה. עי' רש"י יבמות וגיטין וב"ק וכתובות שם; עי' מפרש נדרים שם; עי' ר"ן נדרים שם, בשם רש"י. ועי' מאירי ב"ק שם.
  96. ↑ ר"ן נדרים שם, בפי' הגמ' שבציון הבא; עי' ר' אחא בר עולא בירו' כתובות שם, בטעם דין המשנה ערכין שם: שלא יהא נראה כיוצא בלא פדיון.
  97. ↑ עי' גמ' שם. עי' ר"א מן ההר נדרים שם, בשם רש"י (עי' רש"י שבציון 62).
  98. ↑ עי' רש"י ערכין שם ד"ה אלא הפודה פודה וד"ה למי לי למימר; עי' רש"י שם ד"ה אם חובו, בד' רשב"ג בברייתא שם, בל"א, ועי' ציון 120, שי"מ בע"א.
  99. ↑ ע"ע דבר שאינו שלו: בהקדש. עי' רש"י שם ד"ה אלא הפודה פודה וד"ה למי לי למימר.
  100. ↑ ע"ע שדה אחוזה.
  101. ↑ ע"ע הנ"ל.
  102. ↑ עי' רדב"ז שם, בד' הראב"ד.
  103. ↑ עי' ציון 53 ואילך.
  104. ↑ ויקרא כז יד.
  105. ↑ עי' תוס' גיטין שם, בשם ר"י, ופי' הרא"ש נדרים שם, שרבא שבציון 77 לשיטתו שבציון 53.
  106. ↑ רמב"ם שבציון 115, לפי רדב"ז וכס"מ ערכין פ"ז הי"ד; רמב"ם מלוה פי"ח ה"ז, לפי מ"מ שם וכס"מ ערכין שם; רשב"א גיטין מ ב ור"ן נדרים פו ב ד"ה דאמר רבא הקדש, בשם ר"ת, ועי' ציון 78; עי' מאירי פסחים ל ב, בשם קצת רבני צרפת. ועי' רשב"א שם, בשם ר"ת, ראיה לזה מב"מ ז א וקי א. ועי' מה"פ לירו' כתובות פ"ח ה"י ולשד השמן ערכין שם, ראיה לזה מירו' שם, ועי' ציון 90, שיש שהביאו ראיה הפוכה מהירו'.
  107. ↑ מ"מ מלוה שם, בד' הרמב"ם.
  108. ↑ עי' ציון 77.
  109. ↑ עי' רדב"ז שם, בד' הרמב"ם.
  110. ↑ ויקרא כז יד.
  111. ↑ עי' רש"י פסחים ל ב ד"ה כולי עלמא; עי' תוס' גיטין מ ב ד"ה הקדש, בשם ר"ת, בצד הב' בתמיה.
  112. ↑ ע"ע כתובה.
  113. ↑ ע"ע שטר חוב.
  114. ↑ עי' משנה ערכין כג ב; רמב"ם שם.
  115. ↑ רמב"ם שם.
  116. ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  117. ↑ רמב"ם שם.
  118. ↑ עי' רדב"ז שם, בד' הרמב"ם.
  119. ↑ עי' רדב"ז שם, בד' רש"י שבציון הבא ובד' רמב"ם שם.
  120. ↑ רש"י ערכין כג ב ד"ה אם חובו, בפי' הא', וסיים: והוא עיקר, ועי' ציון 98, שי"מ בע"א; רדב"ז שם, בד' הרמב"ם.
  121. ↑ רדב"ז שם בד' רשב"ג, לפי הראשונים שבציון הקודם.
  122. ↑ עי' רדב"ז שם, בד' הרמב"ם. ועי' לח"מ שם, בד' הרמב"ם בפי' ערכין שם, שפי' בע"א, ותמה, ויישב, וסיים: ודוחק. וע"ע הלכה: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל ציון 698. וע"ע הנ"ל: שם ציון 703 ואילך, וע' הלכה כסתם משנה ציון 110 ואילך.
  123. ↑ עי' רדב"ז שם, בד' הרמב"ם.
  124. ↑ עי' רבא ביבמות מו א וסו ב - סז א וכתובות נט ב ונדרים פו ב וגיטין מ ב וב"ק פט ב - צ א; עי' רמב"ם מלוה פי"ח ה"ו.
  125. ↑ עי' רש"י יבמות מו א ד"ה הקדש חמץ ושחרור וגיטין שם ד"ה חמץ וב"ק צ א ד"ה חמץ; מפרש נדרים פו ב ד"ה חמץ, לגי' ד' ונציה; עי' פי' הרא"ש שם; עי' ר"ן שם ד"ה חמץ.
  126. ↑ עי' פי' הרא"ש שם.
  127. ↑ עי' רש"י יבמות מו א ד"ה הקדש חמץ ושחרור וגיטין שם ד"ה חמץ וב"ק צ א ד"ה חמץ; מפרש נדרים פו ב ד"ה חמץ, לגי' ד' ונציה; עי' פי' הרא"ש שבציון 137.
  128. ↑ רש"י ב"ק שם, לגי' ד' ונציה.
  129. ↑ ע"ע בעור חמץ ציון 97 ואילך.
  130. ↑ רש"י יבמות שם, לגי' ד' ונציה; עי' רש"י ב"ק שם; עי' מפרש נדרים שם.
  131. ↑ רש"י כתובות שם ד"ה חמץ; עי' רש"י גיטין שם וב"ק שם.
  132. ↑ רש"י יבמות שם; עי' מפרש נדרים שם.
  133. ↑ ע"ע בל יראה ובל ימצא ציון 42 ואילך. ושם, 45, שי"ח.
  134. ↑ מפרש שם, לגי' ד' ונציה.
  135. ↑ עי' פי' הרא"ש שם.
  136. ↑ ע"ע חמץ שעבר עליו הפסח ציון 1 ואילך. עי' רש"י כתובות שם; עי' רש"י גיטין שם; עי' פי' הרא"ש נדרים שם; עי' ר"ן שם.
  137. ↑ פי' הרא"ש שם.
  138. ↑ פי' הרא"ש שם; עי' ר"ן שם.
  139. ↑ ציון 133 ואילך. ועיי"ש ציון 136 ואילך, שתלוי במח' האמוראים שלעיל בציון 43 ואילך.
  140. ↑ עי' רבא ביבמות מו א וסו ב - סז א וכתובות נט ב ונדרים פו ב וגיטין מ ב וב"ק פט ב - צ א; עי' רמב"ם מלוה פי"ח ה"ו.
  141. ↑ רב בגיטין שם, בפי' המשנה שם; עי' רב בירו' פסחים פ"ב ה"ב וגיטין פ"ד ה"ד, בפי' המשנה גיטין שם: בין רבו הראשון ובין רבו השני; ר' יוחנן בירו' שם ושם, בפי' המשנה גיטין שם. עי' עולא בגמ' שם מא א, שפי' המשנה בע"א, שהמשחרר הוא רבו השני. ועי' גמ' שם, בטעם שרב ל"ס כעולא ובטעם שעולא ל"ס כרב.
  142. ↑ משנה גיטין מ ב: עבד.
  143. ↑ רב בגיטין שם, בפי' המשנה שם, ועי' עולא בגמ' שם מא א, שפי' בע"א, לשיטתו שבציון 141.
  144. ↑ עי' רש"י יבמות מו א ד"ה ושחרור; עי' פהמ"ש לרמב"ם גיטין שם מ ב; עי' מאירי שם; עי' ר"ן נדרים שם ד"ה ושחרור.
  145. ↑ עי' רש"י שם.
  146. ↑ עי' רש"י ב"ק שם ד"ה שחרור.
  147. ↑ פי' הרא"ש נדרים שם; עי' מאירי גיטין שם.
  148. ↑ רש"י גיטין שם ד"ה שורת הדין.
  149. ↑ רש"י כתובות שם ד"ה ושחרור: וזה גובה; רש"י ב"ק שם.
  150. ↑ עי' מאירי גיטין שם.
  151. ↑ גמ' שם מ ב - מא א, בפי' המשנה שבציון 153.
  152. ↑ רש"י שם מא א ד"ה ויאמר לו.
  153. ↑ משנה שם מ ב: אלא מפני.
  154. ↑ עי' תפארת יעקב (גזונדהייט) גיטין מ ב.
  155. ↑ ע"ע בעל חוב.
  156. ↑ עי' רב בגמ' שם מא א, בד' ת"ק במשנה שם מ ב.
  157. ↑ רב בגמ' שם מא א, בד' ת"ק במשנה שם מ ב; עי' איתמר נמי בגמ' שם מא א, בד' ת"ק במשנה שם מ ב. ועי' עולא בגמ' שם מא א, שפי' ד' ת"ק בע"א, לשיטתו שבציון 141.
  158. ↑ עי' תפארת יעקב שם.
  159. ↑ עי' רב בגמ' שם, בד' רשב"ג במשנה שם מ ב.
  160. ↑ רמב"ם חומ"ז פ"ז הי"א.
  161. ↑ רב בגמ' שם מא א, בד' רשב"ג במשנה שם מ ב; עי' איתמר נמי בגמ' שם מא א, בד' רשב"ג במשנה שם מ ב. ועי' עולא בגמ' שם, שפי' ד' רשב"ג בע"א, לשיטתו שבציון 141.
  162. ↑ עי' ציון 183.
  163. ↑ ציון 178 ואילך.
  164. ↑ עי' סמ"ע סי' רמה ס"ק יח.
  165. ↑ כ"מ מט"ז שבציון הבא.
  166. ↑ עי' ט"ז שם ס"י ד"ה בעל חוב. עיי"ש ראיה לזה, ועי' מגיה לט"ז שם ושו"ת שו"מ מהדורה ה סי' נז, שדחו.
  167. ↑ עי' ציונים 174 ואילך, 178 ואילך.
  168. ↑ עי' ציון 183.
  169. ↑ עי' ט"ז שם.
  170. ↑ רב בגיטין מא א, בד' ת"ק שבציון 172; עי' איתמר נמי בגמ' שם, בד' ת"ק שבציון הנ"ל. ועי' עולא בגמ' שם, שפי' ד' ת"ק בע"א, לשיטתו שבציון 141.
  171. ↑ עי' ציון 153.
  172. ↑ רב בגמ' שם, בד' ת"ק במשנה שם מ ב.
  173. ↑ ע"ע בעל חוב.
  174. ↑ רב בגמ' שם, בד' רשב"ג במשנה שם מ ב; עי' איתמר נמי בגמ' שם מא א, בד' רשב"ג שבציון במשנה שם מ ב. ועי' עולא בגמ' שם מא א, שפי' ד' רשב"ג בע"א, לשיטתו שבציון 141.
  175. ↑ עי' רב בגמ' שם, בד' רשב"ג במשנה שם מ ב.
  176. ↑ רש"י שם מא א ד"ה אלא המשחרר.
  177. ↑ רמב"ם חומ"ז פ"ז הי"א.
  178. ↑ רי"ף גיטין כב א (מא א), לגירסתנו, ועי' ציון 184, שי"ג בע"א; רמב"ן בדינא דגרמי; רא"ש גיטין פ"ד סי' לג; מאירי שם מ ב, בשם גדולי הפוסקים לפי מה שמצאנו בהלכות מדוייקות; אגודה שם פ"ד סי' ע.
  179. ↑ עי' רי"ף שם; עי' הגמ"י חומ"ז פ"ז הי"א, בשמו; רמב"ם שם; רמב"ן שם; רא"ש שם; מאירי שם; עי' אגודה שם.
  180. ↑ ע"ע גרמא בנזקין; גרמי ציון 44 ואילך.
  181. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 38 ואילך.
  182. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 49. כ"מ מרי"ף שם; עי' רא"ש שם; עי' מאירי שם; כ"מ מאגודה שם.
  183. ↑ שו"ע חו"מ שפו ב.
  184. ↑ רי"ף שם, לגי' ראב"ד בהשגות שם, ורמב"ן בדינא דגרמי בשם מקצת נוסחאות, ועי' ציון 178, שי"ג בע"א, ועי' מאירי שבציון הנ"ל; ראב"ד שם; מאירי שם, בשם יש מחלקין.
  185. ↑ ציון 45 ואילך.
  186. ↑ ע"ע גרמא בנזקין; גרמי ציון 38 ואילך.
  187. ↑ ציון 44 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שעבוד&oldid=160657"