אנציקלופדיה תלמודית:שמונה עשר דבר

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - שמונה עשרה גזירות שנגזרו בהתכנסות אחת של תלמידי שמאי והלל.

מהותם ודיניהם

מהותם

שמונה עשר דבר הם שמונה עשרה גזירות, בענינים שונים, שגזרו אותן ביום אחד ובמקום אחד, בהתכנסות של בית שמאי ובית הלל בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון - שהיה מבעלי החכמה, מופלא שבדורו, והיה מתבודד בעליה[1] – כשעלו לבקרו[2].

על הלכות נוספות, שיש סוברים שנאמרו על ידי בית שמאי ובית הלל באותו יום ובאותו מקום, עי' להלן[3].

מנין הגזירות

מספר הגזירות שנגזרו באותו היום, במשנה אמרו שהוא שמונה עשר[4], וכן בבבלי מנו שמונה עשר גזירות[5], וכן דעת אמוראים בירושלמי, שהיו שמונה עשרה גזירות[6]. ורבנן דקיסרין אמרו בירושלמי ששלושים ושש גזירות נגזרו באותו היום, שמונה עשרה מתוכן הסכימו עליהן בית שמאי ובית הלל, ושמונה עשרה אחרות נחלקו בהן, אלא שנמנו, ורבו בית שמאי על בית הלל, והוחלט לגוזרן[7].

על הלכות נוספות, שיש סוברים שנאמרו באותו היום ובאותו מקום על ידי בית שמאי ובית הלל עי' להלן[8].

הגוזרים

שמונה עשרה הגזירות, נראה במשנה ובגמרא, וכן כתבו ראשונים, שבית שמאי הם שגזרו אותן, ובית הלל חלקו וסברו שאין לגזור, אלא שבית שמאי רבו על בית הלל, ולפיכך החליטו לגזור[9], ולמחר חזרו בית הלל והודו לבית שמאי[10]. ויש מן הראשונים שכתבו שלא היתה מחלוקת בגזירות, ובית שמאי ובית הלל הסכימו לגזור, ולא נחלקו אלא בענינים אחרים[11]. ולדעת רבנן דקיסרין, ששלושים ושש גזירות נגזרו באותו היום[12], בשמונה עשרה מתוכן נחלקו בית שמאי ובית הלל, ומתוך שרבו בית שמאי החליטו לגזרן, ובשמונה עשרה אחרות הסכימו בית הלל עם בית שמאי[13].

הנוכחים

ביום שגזרו את שמונה עשר הגזירות, היה בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון קיבוץ גדול של תלמידי הלל ותלמידי שמאי[14], וכתבו ראשונים שכל הראוים באותו הדור להוראה נמצאו שם[15].

העמידה למנין

על מנת להכריע במחלוקת שנחלקו תלמידי שמאי והלל בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון, עמדו למנין כדי לברר מי מהם הרוב, ולשם כך אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא[16], ותלמידי שמאי עמדו מלמטה על תלמידי הלל בחרבות וברמחים[17], כדי שלא ישמטו ויצאו, ובכך יתבטל המנין[18], או כדי שלא יעלו תלמידי הלל נוספים, וירבו על תלמידי שמאי[19]. ותלמידי שמאי היו הורגים בתלמידי הלל[20], יש מפרשים שהרגו בהם ממש[21], ויש מפרשים שלא הרגו בהם, אלא שהיו הורגים בהם אם היו רוצים לעלות[22]. וששה תלמידים עלו[23], כלומר ששה מתלמידי הלל עלו, והשאר, תלמידי שמאי לא הניחום לעלות[24], או שששה מתלמידי שמאי עלו, והשאר מהם עמדו למטה על תלמידי הלל בחרבות וברמחים[25]. עמדו למנין, ונמצא שבית שמאי רבו על בית הלל[26].

באותו היום נעצו חרב בבית המדרש[27], כדי להודיע שבירור הלכה, אפילו של גזירות חכמים, חמור הוא כחייבי מיתות, אלא שהתורה חסה ופטרה מחיוב מיתה, ועל ידי כך נתעוררו כל החכמים שהיו שם לעלות ולהישאר עד שיעיינו כולם, ולהחליט כל אחד לפי דעתו וחכמתו[28].

הלכה כבית שמאי

אף על פי שבמחלוקות בין בית שמאי ובית הלל, בדרך כלל ההלכה כבית הלל[29], בדברים שנחלקו באותו היום, ורבו בהם בית שמאי על בית הלל[30], ההלכה כבית שמאי[31].

יום הגזירות

היום שגזרו בו את שמונה עשר הגזירות, יש מן הגאונים והראשונים שכתבו שהוא היום שבו העבירו את רבן גמליאל מנשיאותו, והעמידו תחתיו את רבי אלעזר בן עזריה[32], שבאותו היום שנו את מסכת עדויות[33], ובאותו היום הסכימו לצאת למנין ולתקן הרבה דברים[34].

קושי יום הגזירות

אותו היום, שגזרו בו את שמונה עשר הגזירות, היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל[35], שכשם שבמעשה העגל טעו במשה, שהיה ענוותן[36], כך באותו היום, הלל, שהיה נשיא וענוותן, היה כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים[37], וכן משום שבית שמאי היו הורגים בתלמידי בית הלל[38].

ביטול הגזירות

אף על פי שכל גזירה שבית דין גזר, בית דין אחר יכול לבטל, בתנאים מסוימים[39], שמונה עשר דבר – מלבד אחד מהם, עי' להלן - אפילו אליהו ובית דינו, שהם גדולים מתלמידי שמאי והלל שגזרו, אינם יכולים לבטלם[40]. בטעם הדבר אמרו בבבלי, שפשט איסורם ברוב ישראל[41], ולפיכך, גזירת שמן של גוים, אף על פי שהיא משמונה עשר דבר, מאחר ולא פשט איסורה ברוב ישראל, ביטלוה[42]. ובירושלמי אמרו בטעם שאי אפשר לבטל את שמונה עשרה הגזירות, שעמדה להם בנפשותיהם[43], כלומר שמאחר ונתנו נפשם על גזירות אלו[44], שנעצו חרב בבית המדרש[45], ובית שמאי עמדו על בית הלל בחרבות וברמחים[46], והיו הורגים בהם[47], קבלו עליהם שלא יתבטלו לעולם[48].

על גזירות אחרות שפשט איסורן ברוב ישראל, אם דינן כשמונה עשר דבר, שאי אפשר לבטלן, ע"ע אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו[49].

הלכות נוספות שנאמרו באותו מקום באותו היום

בנוסף לשמונה עשר הגזירות, אמרו בירושלמי, וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת הבבלי, שבאותו היום נחלקו בית שמאי ובית הלל באותו מקום בשמונה עשרה הלכות נוספות, בהלכות שבת, ועליהן לא עמדו למנין, אלא עדיין הם חלוקים בהן[50], ואלו הן: א) – ג) בית שמאי אומרים אין שורים דיו, וסממנים, וכרשינים, אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירים[51], על פרטי הדין וטעמיו ע"ע שביתת כלים. ד) – ה) בית שמאי אומרים אין נותנים אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין, ובית הלל מתירים[52], על פרטי הדין וטעמיו ע"ע שביתת כלים. ו) – ח) בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות חיה, ועופות, ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום, ובית הלל מתירים[53], על פרטי הדין וטעמיו ע"ע שביתת כלים. ט) – יא) בית שמאי אומרים אין מוכרים לעובד כוכבים, ואין טוענים עמו, ואין מגביהים עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב, ובית הלל מתירים[54], על פרטי הדין וטעמיו ע"ע מלאכת שבת וע' מראית העין. יב) - יג) בית שמאי אומרים אין נותנים עורות לעבדן, ולא כלים לכובס עובד כוכבים, אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולם בית הלל מתירין עם השמש[55], על פרטי הדין וטעמיו ע"ע חשד; מראית העין[56]. יד) – יז) בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חפצו לנכרי, ולא ישאילנו, ולא ילונו, ולא יתן לו במתנה, אלא כדי שיגיע לביתו, ובית הלל אומרים, כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה[57], על פרטי הדין וטעמיו ע"ע חשד; מראית העין[58]. יח) אין משלחים איגרת ביד נכרי ערב שבת, אלא אם כן קוצץ לו דמים, בית שמאי אומרים, כדי שיגיע לביתו, ובית הלל אומרים, כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה[59], על פרטי הדין וטעמיו ע"ע חשד; מראית העין[60].

ויש מן הראשונים שכתבו בדעת הבבלי, שבנוסף לשמונה עשרה הגזירות, ושמונה עשרה המחלוקות, נאמרו באותו מקום באותו היום עוד שמונה עשרה הלכות, שעליהן הסכימו בית שמאי ובית הלל[61], והן השנויות בתחילת מסכת שבת: א) – ח) שמונה הלכות בהוצאה* והכנסה בשבת, ואלו הן: פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס, בעל הבית חייב והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורים. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס, שניהם פטורים[62]. על פרטי ההלכות וטעמיהם, ע"ע מוציא. ט) – יג) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, וכן לא יכנס למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדין[63], על פרטי הדין וטעמו ע"ע מנחה. יד) – טו) לא יצא החייט במחטו, ולא הלבלר בקולמוסו, סמוך לחשכה, שמא ישכח ויצא[64], על פרטי הדין וטעמו ע"ע גזרה[65] וע' מוציא[66]. טז) – יז) לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר[67], על פרטי הדין וטעמו עי' להלן[68], וע"ע שבות. יח) לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה[69]. על פרטי הדין וטעמיו עי' להלן[70], וע"ע זבה[71].

הגזירות

שמונה עשר הגזירות, יש מהן שנתפרשו בתוספתא ובגמרא ובירושלמי, ומהן שנחלקו בהן תנאים, ויש שלא נתפרשו, ונחלקו בהן ראשונים:

שמא יטה

שתי גזירות בענין שימוש בנר בשבת, נראה בברייתא ובתלמוד הבבלי, וכן כתבו ראשונים, שהם בכלל שמונה עשר דבר[72], ואלו הן: א) לא יפלה אדם את כליו בשבת[73], היינו שלא יוציא מהם כינים[74], לאור הנר[75], שמא יטה[76] הנר להביא השמן לפי הפתילה שידלק יפה, ונמצא מבעיר בשבת[77]. ב) לא יקרא אדם לאור הנר בשבת[78], שמא יטה[79] הנר להביא השמן לפי הפתילה שידלק יפה, ונמצא מבעיר בשבת[80]. בירושלמי גזירות אלו לא נמנו בכלל שמונה עשרה דבר[81], וכן בדעת הבבלי יש מן הראשונים חולקים וסוברים שאינן בכלל שמונה עשרה דבר[82].

על פרטי הגזירות, ואופנים שלא גזרו, ע"ע מבעיר[83] וע' שבות.

אכילה עם זבה

הגזירה שלא יאכל הזב* עם הזבה*[84], וכל שכן שלא יאכל טהור עם הזבה[85], מפני הרגל עבירה[86], שמתוך שמתיחדים, יבא לבעול זבה, שהיא בכרת[87], יש מן הראשונים שכתבו שהיא בכלל שמונה עשר הגזירות[88]. ואף רבנן דקיסרין בירושלמי סוברים שגזירת אכילה עם זבה היא בכלל שמונה עשר הגזירות שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, ורבו בית שמאי על בית הלל[89]. ויש חולקים בירושלמי וסוברים שאיסור זה אינו בכלל שמונה עשרה דבר[90], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת הבבלי, שאינו בכלל שמונה עשרה דבר[91].

על פרטי הגזירה ע"ע זבה[92] וע' נדה.

פוסלי תרומה

בכלל שמונה עשר דבר, נמנים הדברים שגזרו עליהם חכמים טומאה*, לענין שיהיו פוסלים את התרומה*[93], ובמשנה נשנו עשרה דברים הפוסלים את התרומה[94], ואלו הם: א) ב) האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה, או אוכל שהוא שני לטומאה, שגזרו שהאוכלם פוסל תרומה במגעו[95], כלומר שיהא גופו כשני לטומאה[96], וטעם הגזירה הוא שחששו שמא בשעה שאוכל את האוכל הטמא, ישתה עמו משקים של תרומה ויפסלם[97]. על פרטי הגזרה, ועל מחלוקת התנאים באוכל אוכל ראשון ושלישי, אם נעשה שני, ע"ע טמאה[98]. האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני נמנות כשתי גזירות מתוך השמונה עשר[99]. ויש מן הראשונים שכתבו שנמנות כגזירה אחת[100]. ג) השותה משקים טמאים[101], שגזרו שהוא פוסל תרומה במגעו, כלומר שיהא גופו כשני לטומאה[102], משום שחששו שמא בשעה ששותה את המשקים הטמאים, יאכל עמהם אוכל של תרומה, ויפסלנה[103]. על פרטי הגזירה ע"ע טמאה[104]. ד) הבא ראשו ורובו במים שאובים*[105], שגזרו שפוסל תרומה במגעו, לפי שבזמנם היו טובלים במי מערות מכונסים וסרוחים, ולאחר מכן היו נותנין עליהן מים שאובים, להעביר הסרחון, והתחילו ועשאום קבע, שהיו אומרים לא המקוה מטהר, אלא השאובים, וחששו שיבואו לבטל תורת מקוה ולטבול בשאובים, לפיכך תקנו שהעושה כן יחזור ויטמא[106]. על פרטי הגזירה ע"ע טמאה[107] וע' שאובים. יש מן הראשונים שהחשיבו גזירה זו גזירה אחת עם הטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלש לוגים מים שאובים[108]. ה) טהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגים מים שאובים[109], שגזרו שיפסול תרומה במגעו, כדרך שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובים, שאם לא היו גוזרים אף בטהור שנפלו עליו, לא היתה עומדת הגזירה בבא במים שאובים, לפי שיאמרו במה שונה זה מזה[110]. על פרטי הגזירה ע"ע טמאה[111] וע' שאובים. יש מן הראשונים שהחשיבו גזירה זו לגזירה אחת עם הבא ראשו ורובו מים שאובים[112]. ו) הספר[113], כלומר כתבי-הקדש*, תורה נביאים וכתובים, שגזרו עליהם שיפסלו תרומה במגעם[114], לפי שבתחלה בני אדם היו מצניעים אוכלי תרומה אצל ספרי תורה, שהיו אומרים: זה קודש וזה קודש, והיו הספרים באים לידי הפסד מחמת עכברים המצוים אצל האוכלים, שהיו מפסידים את הספרים[115]. על פרטי הגזרה ע"ע טמאה[116] וע' כתבי הקדש[117]. ז) הידים[118], שגזרו על סתם ידים קודם נטילה, שיפסלו את התרומה[119], לפי שהידים, עסקניות הן, ונוגעות בבשרו ובמקום טינופת, וגנאי לתרומה בכך[120]. על פרטי הגזירה, ועל גזירות הידים שגזרו שלמה המלך, ושגזרו הלל ושמאי, ע"ע טמאה[121] וע' ידים[122]. ח) האוכלים שנטמאו במשקים[123], כלומר שגזרו על משקים הטמאים מחמת ידים[124], או מחמת שאר פוסלי התרומה הנזכרים[125], שיהיו ראשונים לטומאה, ויטמאו אוכלים, לפסול תרומה[126], וטעם הדבר הוא גזירה משום משקים הבאים מחמת שרץ, שהם ראשונים[127]. על פרטי הגזירה ע"ע טמאה[128] וע' משקים. לדעת רבי מאיר, גזירה זו נחשבת גזירה אחת עם הכלים שנטמאו במשקים[129], עי' להלן. ט) הכלים שנטמאו במשקים[130], כלומר שגזרו על משקים הבאים מחמת שרץ[131], שיהיו כאב הטומאה, ויטמאו את הכלים, לפסול תרומה, וטעם הדבר הוא גזירה משום משקים של זב*, כלומר רוקו ומי רגליו, שהם אבות-הטומאה*, ומטמאים כלים[132]. על פרטי הגזירה ע"ע טמאה[133] וע' משקים. יש שהחשיבו גזירה זו לגזירה אחת עם האוכלים שנטמאו במשקים, עי' לעיל[134]. י) במשנה נמנה טבול-יום* בין פוסלי התרומה[135], ובבבלי אמרו שאינו בכלל שמונה עשר דבר, שהרי אינו גזירה, אלא מן התורה פוסל[136], אבל בירושלמי מנו אף טבול יום בכלל שמונה עשר דבר[137], ובארו אחרונים שהכוונה לטבול יום מטומאה דרבנן, שגזרו עליו שיפסול תרומה דאורייתא[138].

לדעת רבנן דקיסרין בירושלמי, הסוברים ששלשים ושש גזירות היו, שמונה עשרה מתוכן הסכימו עליהן בית שמאי ובית הלל, ושמונה עשרה אחרות נחלקו בהן ורבו בית שמאי[139], גזירות פוסלי התרומה הן מאותן שהסכימו עליהן בית שמאי ובית הלל[140].

מנין פוסלי התרומה

במנין גזירות פוסלי התרומה נחלקו תנאים ותלמודים וראשונים: א) לדעת הירושלמי, שהחשיב אף טבול יום לגזירה[141], כל פוסלי התרומה נמנים, ולפיכך הם נחשבים עשר גזירות[142]. ב) ולדעת הבבלי, שלא החשיב טבול יום[143], כתבו ראשונים שהם תשע גזירות[144], ולתנאים הסוברים שהאוכלים והכלים שנטמאו במשקים נחשבים גזירה אחת[145], הם שמונה גזירות[146]. ויש ראשונים שכתבו בדעת הבבלי שפוסלי התרומה אינם אלא שמונה גזירות לכל היותר, לפי שהאוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני, גזירה אחת הן[147], או שהבא ראשו ורובו במים שאובים, וטהור שנפלו על ראשו שלשה לוגים מים שאובים, גזירה אחת הן[148], ולדעתם לסוברים שאף האוכלים והכלים שנטמאו במשקים נחשבים גזירה אחת[149], מונים בפוסלי התרומה שבע גזירות בלבד[150].

כלים שנתמלאו מצינור

בכלל שמונה עשר דבר, מנו בתלמוד הבבלי לדעת רבי מאיר את הגזירה במניח כלים תחת הצינור לקבל בהם מי גשמים[151], שכשהניחם בשעת קישור עבים, ודעתו שירדו גשמים ויתמלאו הכלים, ולאחר מכן נתפזרו העבים, וחזרו ונתקשרו, וירדו גשמים ומלאו את הכלים[152], בתחלה נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר, בית הלל סברו שמחשבתו הראשונה בטלה, ולפיכך אינו חשוב מניח את הכלים אלא שוכח, ומטעם זה המים שבתוכם אינם חשובים שאובים[153], ששאיבה בלא כוונה אינה חשובה שאיבה[154], ובית שמאי סוברים שגוזרים שוכח משום מניח[155], ולפיכך אומרים שמחשבתו הראשונה לא בטלה, וחשוב מניח, והמים חשובים שאובים[156], ואמר רבי מאיר שבית שמאי ובית הלל עמדו למנין, ורבו בית שמאי[157], והחליטו לגזור כבית שמאי[158], וגזירה זו היא משמונה עשר דבר[159]. ואמר ר' נחמן בר יצחק שאף רבי טרפון סובר כרבי מאיר, ודעתו שגזירה זו היא בכלל שמונה עשר דבר[160]. ואף רבנן דקיסרין בירושלמי סוברים שהגזירה בכלים שנתמלאו מצינור היא בכלל שמונה עשר הגזירות שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, ורבו בית שמאי על בית הלל[161]. על פרטי הגזירה ודיניה ע"ע שאובים.

ורבי יוסי חולק על רבי מאיר, וסובר שעדיין היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ולא נמנו ורבו בית שמאי[162], ולדעתו הלכה כבית הלל, שהמים אינם חשובים שאובים[163], והלכה זו אינה בכלל שמונה עשר דבר[164]. וכן יש סוברים בירושלמי שהלכה זו אינה בכלל שמונה עשר דבר[165].

בנות כותים

גזירת בנות כותים*, שגזרו עליהן שהן נידות מעריסתן[166], יש גורסים בתלמוד הבבלי שהיא בכלל שמונה עשר דבר[167], וטעם הגזירה הוא שחוששים למיעוט קטנות שרואות דם נדות[168], ובישראל אין לחשוש לזה, שבישראל אילו היתה רואה היו מפרישים אותה מן הקדשים, אבל הכותים אינם מודים בטומאת נדות בקטנה, ואינם מפרישים, ולכן גזרו עליהם חכמים[169]. ויש מן הראשונים סוברים שאין לגרוס כן בתלמוד, וגזירת בנות כותים אינה בכלל שמונה עשר דבר[170], וכן בירושלמי לא נמנתה[171].

על גדר הגזירה, ואם היא תלויה במחלוקת אם חוששים למיעוט, ובמחלוקת אם כותים גרי אריות הם, ופרטי דין בנות כותים, ע"ע כותים[172]; על דין טומאת נדה בקטנה ע"ע נדה.

טומאה בעובי המרדע

בכלל שמונה עשר דבר, מנו בתלמוד הבבלי את גזירת הבאת טומאה במטלטלים שעוביים כעובי המרדע[173], שהנושא כלי שהיקפו טפח, ועוביו כשליש טפח, והכלי מאהיל על המת, אף על פי שמן הדין הנושאו אינו נטמא טומאת שבעה מחמת האהל, שהרי הכלי, כל שאין בעוביו טפח, אינו מביא את הטומאה, גזרו שהנושא יטמא טומאת שבעה[174], וטעם הגזירה הוא, שמאחר ופעמים שמן התורה האדם הנושא נטמא טומאת ערב מחמת מגעו בכלי, חכמים חששו שהרואים יטעו לומר שמשום אוהל טימאוהו טומאת ערב, שיטעו לומר שכלי שיש בהיקפו טפח הוא מביא את הטומאה, ויאמרו שאף הנטמא באוהל גמור אינו טמא אלא טומאת ערב, לפיכך גזרו חכמים שיהא הכלי מביא על האדם הנושאו טומאת שבעה[175]. ואף רבנן דקיסרין בירושלמי סוברים שגזירת טומאה בעובי המרדע היא בכלל שמונה עשר הגזירות שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, ורבו בית שמאי על בית הלל[176].

ורבי טרפון חולק וסובר שכלי שאין בעוביו טפח לעולם אינו מביא את הטומאה[177], שלדעתו לא גזרו בכלל שמונה עשר דבר על הבאת טומאה בעובי המרדע[178]. וכן יש בירושלמי שלא מנו גזירה זו[179].

על פרטי הגזירה ומחלוקת התנאים, ע"ע טמאת אהל[180].

הבוצר לגת

בכלל שמונה עשרה דבר מנו בתלמוד הבבלי את הגזירה בבוצר ענבים לגת[181] – היינו לדורכם בגת[182] - ומניחם בסלים מנוקבים[183], שאף על פי שהיין הדולף מהענבים הולך לאיבוד, והבוצר אינו מעונין בו[184], שמאי גזר שהענבים הוכשרו בו לקבל טומאה, והלל נחלק וסבר שלא הוכשרו[185], אלא שהלל לא עמד במחלוקתו, ושתק לו לשמאי, והסכימו שניהם לגזור[186], וגזירתם לא נתקבלה, ובאו תלמידיהם וגזרו, וגזירתם נתקבלה[187]. בטעם הגזירה נחלקו אמוראים: ר' חנינא אמר שמא יבצור בקופות טמאות[188], וטומאת הכלי מחשיבה את המשקה שבתוכה, הואיל וטומאתו והכשרו באים כאחת[189], אלא שהדבר תלוי במחלוקת, אם כלי טמא מחשיב משקים, ולסוברים שאינו מחשיב, לא יתכן טעם זה[190]. ר' חנינא אמר שמא יבצור בקופות מזופפות[191], שמאחר והמשקה היוצא אינו הולך לאיבוד, נוח לו בו, וחשוב משקה להכשיר[192]. רבא אמר גזירה משום הנושכות[193], כלומר אשכולות הנושכות זו את זו, וכשבא להפרידן נסחט המשקה עליהן, וכיון שעושה בידים, ואי אפשר בלא סחיטה, היוצא חשוב משקה להכשיר[194]. רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה, שפעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה או לא, ונוטל אשכול ענבים לסוחטו, ומזלף על גבי ענבים, ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהם[195]. ואף רבנן דקיסרין בירושלמי סוברים שגזירת הבוצר לגת היא בכלל שמונה עשר הגזירות שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, ורבו בית שמאי על בית הלל[196]. ויש חולקים בירושלמי וסוברים שגזירה זו אינה בכלל שמונה עשר דבר[197].

על פרטי הגזירה, ואם היא דוקא בבוצר לגת, ע"ע הכשר[198].

גדולי תרומה

בכלל שמונה עשר דבר מנו בתלמוד הבבלי את גזירת גזירת גדולי תרומה*[199], שאף על פי שמן התורה התרומה בטלה בזריעתה, וגדוליה חולין, גזרו שהגדולים יהיו תרומה כבראשונה[200]. בטעם הגזירה נחלקו אמוראים: ר' חנינא אמר משום תרומה טהורה ביד ישראל[201], ועינו צרה ליתנה לכהן, וזורעה לבטלה מתורת תרומה[202], ורבא אמר שמשום כך אין לגזור, שאילו היתה עינו צרה לא היה מפריש אלא חטה אחת - שמן התורה חטה אחת פוטרת את הכרי[203] - וכיון שהפריש כשיעור, הרי שאינו חשוד על כך[204], אלא טעם הגזירה הוא משום תרומה טמאה ביד כהן, שמאחר והיא אסורה באכילה, יש לחוש שמא ישהנה אצלו כדי לזורעה, שיהיו גדוליה חולין, ועד זמן הזריעה יבא בה לידי תקלה[205], לפיכך תקנו שאף הגדולים יהיו כשמה הראשון, תרומה טמאה[206]. וכן אמר ר' יוסי ב"ר בון בירושלמי, שגזירה זו היא בכלל שמונה עשר דבר[207]. ויש חולקים בירושלמי וסוברים שאינה בכלל שמונה עשר דבר[208].

על פרטי הגזירה ועל דיני הגדולים, ע"ע גדולין[209].

מי שהחשיך

בכלל שמונה עשר דבר, מנו בתלמוד הבבלי את הגזירה במי שהחשיך בדרך בשבת, ובידו כיס[210], ונחלקו ראשונים באיזו גזירה מדובר: א) יש מפרשים שהגזירה היא שאף על פי שמאחר ואין-אדם-מעמיד-עצמו-על-ממונו*, התירו לו להעביר את הכיס ברשות-הרבים* ולהכניסו לרשות-היחיד* באופנים שונים, על ידי גוי ועל ידי בהמה[211], להעביר פחות פחות מארבע אמות, כשיש נכרי, אסרו עליו[212], גזירה שמא יבא להעביר ארבע אמות[213]. ב) ויש מפרשים שהגזירה היא שאף על פי שמחמת ההפסד היה מן הדין להתיר לו להעביר ולהכניס את הכיס בשינוי, כגון בפיו וברגליו ובמרפקו ובאזנו ובשערו - שאין בכך אלא איסור מדרבנן[214] - לא התירו לעשות כן[215]. ג) ויש שנראה מדבריהם שהגזירה היא שכשיש עמו נכרי ובהמה, לא יניח את הכיס על גבי הבהמה, אלא יתננו לנכרי[216]. ד) ויש שכתבו שהגזירה היא מה שהתירו לתת כיסו לנכרי, שהתרת איסור קל, כדי למנוע איסור חמור, חשובה גזירה, וכאן התירו לו לתת כיסו לנכרי, כדי שלא יבא מחמת בהילותו על ממונו, להעביר ארבע אמות ברשות הרבים[217]. ואף רבנן דקיסרין בירושלמי סוברים שהגזירה במי שהחשיך היא בכלל שמונה עשר הגזירות שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, ורבו בית שמאי על בית הלל[218]. ויש חולקים בירושלמי וסוברים שגזירה זו אינה בכלל שמונה עשר דבר[219].

על הגזירה במי שהחשיך, אמר רבי אליעזר: בו ביום גדשו סאה[220], כלומר הרבו סייג לתורה במדה גדושה ויפה מדדו להרבות גדר בישראל[221]. ורבי יהושע אמר: בו ביום מחקו סאה[222], כלומר שבכך שאסרו להוליך את הכיס פחות פחות מארבע אמות, ולא התירו אלא ליתנו לנכרי, לסוברים כן[223], הרבו לגזור יותר מדאי, שאין יכולים לעמוד בגזירתם, ומתוך כך עוברים על דברי תורה[224], ששמא לא יאמין את הנכרי, וכיון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, יבא להעביר ארבע אמות ברשות הרבים[225].

על פרטי הדין במי שהחשיך, והאופנים שמותר לו להכניס את הכיס, ע"ע מעביר.

גזירות על גוים

בכלל שמונה עשר דבר, כמה גזירות שגזרו על עובדי כוכבים[226], אלא שנחלקו אמוראים בבבלי והירושלמי, וראשונים בדעתם, באלו גזירות מדובר, וכיצד מונים אותן:

בבבלי אמרו שבכלל שמונה עשר דבר, ארבע גזירות להרחקה מגוים: פת-גוים*[227], שמן-של-גוים*[228], יין-של-גוים*[229], וכן הגזירה על בנות הגוים[230], שהן נידות מעריסתן[231] כדי שלא יהיו בני ישראל מצויים אצלן[232], או הגזירה על חיתון עם בנות גוים שאינם משבע-אומות*[233], או הגזירה על יחוד* עם בנות גוים[234]. במנין הגזירות הללו, יש מן הראשונים שכתבו שכולן נחשבות גזירה אחת[235]. ויש שכתבו שנחשבות ארבע גזירות: פת גוים, ושמנם, ויינם, ובנותיהם[236]. בטעם הגזירות אמרו בגמרא: גזרו על פתם ושמנם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם[237], שהיין בוער בו ומביאו לידי בנותיהם[238], ועל בנותיהם משום דבר אחר[239], כלומר משום חשש עבודה-זרה*[240]. על פרטי הגזירות וטעמיהן עיין הערכים המיוחדים להן, וע' גוי[241] וע' חתנות.

ובירושלמי יש שמנו בכלל שמונה עשר דבר שש גזירות על גוים, והחשיבום לגזירות נפרדות, ואלו הן: א) פת-גוים[242]. ב) גבינת-גוים*[243]. ג) שמן-של-גוים[244]. ד) בנות הגוים[245], היינו חיתון אף עם אותן שאינן משבע-אומות*[246]. ה) טומאת מי-רגלים* של גוים[247]. ו) טומאת שכבת-זרע* של גוים[248]. ואף רבנן דקיסרין בירושלמי מנו גזירות אלו בכלל שמונה עשר הגזירות שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, ורבו בית שמאי על בית הלל[249], אלא שלדעתם הן נחשבות חמש בלבד[250], שמימי רגליהם ושכבת זרעם חשובות גזירה אחת, לפי שלא גזרו על שכבת זרעם אלא מתוך שאי אפשר לשכבת זרע לצאת בלא מימי רגלים[251].

ורבי שמעון בן יוחי אמר בירושלמי שגזירות רבות גזרו באותו היום על גוים[252], ואלו הן: פיתם וגבינתם ויינם[253], וכן חומצם וצירם ומורייסם[254], שאסרום משום חשש סתם יינם[255], וכן כבושיהם ושלוקיהם ומלוחיהם[256], שאסרום משום בשולי-גוים*, שהכבוש* כמובשל, והמליח כרותח[257], וכן גזרו על לשונם[258], שלא ירגיל עצמו ובניו לדבר בלשון גוים[259], וכן על עדותם[260], שאין מקבלים עדות* מהם אפילו במסיח לפי תומו, אלא בעדות אשה[261], ויש שפרשו שלשונם ועדותם ענין אחד הם, שאין סומכים על לשונם ואין מקבלים את עדותם[262], וכן גזרו על מתנותיהם[263], שלא לקבל מהם מתנות, כדי שלא יהא נגרר אחריהם[264], וכן על בניהם ועל בנותיהם[265], שלא יתיחדו עמהם[266], וכן על בכוריהם[267], שהמוכר קרקע לגוי, יביא ממנה בכורים*, כדי שיטרח לחזור ולקנותה[268].

תינוק נכרי

בכלל שמונה עשר דבר, מנו בתלמוד הבבלי את הגזירה על תינוק נכרי, שיטמא בזיבה[269], כלומר שאחר שכבר גזרו קודם לכן שגוי מטמא בזיבה[270], חזרו באותו היום וגזרו שגוי, אפילו הוא קטן מבן תשע שנים, ואפילו שלא ראה זיבה, מטמא כזב[271], כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור[272]. ובירושלמי לא מנו גזירה זו[273]. ויש שכתבו בדעת תנאים בירושלמי שמנו גזירה זו[274].

על פרטי הגזירה ע"ע גוי[275] וע' גר תושב[276].

בעל קרי

גזירת בעל-קרי*, שאסור בדברי תורה[277], או שאסור בתפילה[278], אמרו בירושלמי שאף היא בכלל שמונה עשר דבר[279]. ואף רבנן דקיסרין בירושלמי סוברים שגזירת בעל-קרי היא בכלל שמונה עשר הגזירות שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, ורבו בית שמאי על בית הלל[280]. והבבלי חולק וסובר שגזירה זו אינה בכלל שמונה עשר דבר[281].

על פרטי הגזירה ע"ע בעל קרי.

ארץ העמים

גזירת טומאת ארץ-העמים*, אמרו בירושלמי שאף היא בכלל שמונה עשר דבר[282], ואף על פי שכבר נגזרה קודם לכן, שיוסף בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים[283], שכחוה, וחזרו תלמידי שמאי והלל ותקנוה[284]. ואף רבנן דקיסרין בירושלמי סוברים שגזירת ארץ העמים היא בכלל שמונה עשר הגזירות שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, ורבו בית שמאי על בית הלל[285]. והבבלי חולק וסובר שגזירה זו אינה בכלל שמונה עשר דבר[286].

על פרטי הגזירה ע"ע ארץ העמים.

ששה ספיקות ששורפים עליהם תרומה

ששה ספיקות שגזרו ששורפים עליהם את התרומה[287], רבנן דקיסרין בירושלמי סוברים שהם בכלל שמונה עשר דבר שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, ורבו בית שמאי על בית הלל[288], וכל אחד מששת הגזירות נמנה בנפרד[289], ואלו הם ששת הספיקות: א) ספק בית-הפרס*[290], כלומר ספקו של בית הפרס, שהוא שדה שאבד בה קבר*, כגון שנכנסה אליו תרומה, ואין יודעים אם האהילה על הקבר אם לאו[291], על פרטי הדין ע"ע בית הפרס[292] וע' ספק טומאה. ב) ספק עפר הבא מארץ-העמים*[293], כלומר שכל עפר ארץ העמים, מסתפקים בו אם הוא מקבר של מת[294], על פרטי הדין ע"ע ארץ העמים וע' ספק טומאה. ג) ספק בגדי עם-הארץ*[295], כלומר שכל בגדי עם הארץ מסתפקים בהם, שמא ישבה עליהם אשתו נדה[296], על פרטי הדין ע"ע עם הארץ וע' ספק טומאה. ד) ספק כלים הנמצאים[297], שאין יודעים אם הם טמאים או טהורים[298], על פרטי הדין ע"ע ספק טומאה. ה) ספק רוקים הנמצאים[299], שמסתפקים בהם שמא הם משל זב*[300], על פרטי הדין ע"ע מעינות וע' ספק טומאה. ו) ספק מי רגלי אדם שהם כנגד מי רגלי בהמה[301], כלומר על סתם מי רגלים שנמצאו, אפילו נמצאו כנגד מי רגלי בהמה, שאף על פי שהיה מקום לומר שכשם שאלה של בהמה, כך אלה של בהמה, ואף אם הם משל אדם, ספק אם הוא טמא או טהור, חוששים שהם של אדם טמא[302], על פרטי הדין ע"ע מעינות וע' ספק טומאה. ולדעת הבבלי, וכן יש סוברים בירושלמי, הגזירות בששת הספיקות אינן בכלל שמונה עשר דבר[303].

החילקה והשחיקה והטיסני

ר' שמעון בן יוחי בירושלמי אמר שבו ביום גזרו אף על החילקה והשחיקה והטיסני[304], ובארו אחרונים ששלשתם ענין אחד, שחילקה היא חיטה שנחלקה לשנים, ושחיקה היא חיטה שנחלקה לשלש, וטיסני היא חיטה שנחלקה לארבע[305], וגזרו עליהם שהם טמאים בכל מקום, אף על פי שלא ידוע שבאו עליהם מים ושנגעו בהם בטומאה, לפי שהכל מזלפים עליהם מים, כדי שיהיה נח לחלקם[306], והכל ממשמשים בהם בידים[307]. ולדעת הבבלי, וכן יש סוברים בירושלמי, שגזירות אלו אינן בכלל שמונה עשר דבר[308].

המנין

באופן חישוב שמונה עשר הגזירות, נחלקו ראשונים בדעת תנאים:

המנין לדעת הבבלי

בבבלי אמרו שרבי יוסי ורבי מאיר נחלקו באופן החישוב[309], וזה הוא מנין שמונה עשר דבר לדעת הבבלי: א) – ט) ר' יוסי מנה תשע גזירות בפוסלי התרומה[310]. ורבי מאיר, הסובר שפוסלי התרומה נמנים לשמונה גזירות – לפי שהאוכלים והכלים שנטמאו במשקים נחשבים גזירה אחת[311] - מוסיף את גזירת המניח כלים תחת הצינור[312]. י) טומאה בעובי המרדע[313]. יא) הבוצר לגת[314]. יב) גדולי תרומה[315]. יג) מי שהחשיך[316]. יד) תינוק נכרי[317]. טו) – יח) בארבע גזירות נחלקו ראשונים: יש סוברים שהן: פת גוים, ושמנם, ויינם, ובנותיהם[318], שנמנות לארבע גזירות שונות[319]. ויש חולקים וסוברים שארבעת אלה נחשבות גזירה אחת[320], ומוסיפים עוד שלש: בנות כותים[321], אין קוראים לאור הנר[322], ואין פולים לאור הנר[323].

ויש ראשונים שהוסיפו לשמונה עשר דבר את גזירת אכילה עם זבה[324], ותחתיה החסירו מפוסלי התרומה אחד, שהאוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני, גזירה אחת הן[325], או שהבא ראשו ורובו במים שאובים, וטהור שנפלו על ראשו שלשה לוגים מים שאובים, גזירה אחת הן[326].

המנין לדעת הירושלמי

בירושלמי יש סוברים ששמונה עשר הגזירות הן: א) – ו) שש גזירות על גוים: פיתם, גבינתם, שמנם, בנותיהם, שכבת זרעם ומימי רגליהם[327]. ז) בעל קרי[328]. ח) ארץ העמים[329]. ט) – יח) עשרת פוסלי התרומה[330].

ור' שמעון בן יוחי בירושלמי מנה מנין אחר של שמונה עשר הדברים שגזרו באותו היום[331], ואלו הם: א) – ו) פת גוים, גבינתם, יינם, חומצם, צירם ומורייסם[332]. ז) – ט) כבושיהם ושלוקיהם ומלוחיהם[333]. י) – יב) החילקה והשחיקה והטיסני[334]. יג) – יד) לשונם ועדותם של גוים[335]. טו) מתנותיהם[336]. טז) – יז) בניהם ובנותיהם[337]. יח) בכוריהם[338].

ולדעת רבנן דקיסרין, הסוברים ששלושים ושש גזירות הן, שמונה עשר שהסכימו עליהן תלמידי הלל ושמאי, ושמונה עשר אחרות שנחלקו בהן, ונמנו ורבו בית שמאי[339], אלו הן הגזירות שנחלקו בהן: א) – ה) חמש גזירות על גוים: פיתם, וגבינתם, ושמנם, ובנותיהם, וגזירה אחת על שכבת זרעם ומימי רגליהם[340]. ו) בעל קרי[341]. ז) ארץ העמים[342]. ח) מי שהחשיך[343]. ט) אכילה עם זבה[344]. י) טומאה בעובי המרדע[345]. יא) הבוצר לגת[346]. יב) כלים שנתמלאו מצינור[347], ולחולקים על גזירה זו, גדולי תרומה[348]. יג) – יח) ששה ספיקות ששורפים עליהם את התרומה[349]. ואלו הן הגזירות שהסכימו עליהן תלמידי שמאי והלל: א) - י) עשרת פוסלי התרומה[350]. יא) - יח) שמונה מתוך שמונה עשר הגזירות שאמר ר' שמעון בין יוחי שנגזרו באותו היום[351], וכתבו אחרונים שאלו הן[352]: יא) גבינת גוים[353]. יב) יינם חומצם צירם ומורייסם של גוים, כולם גזירה אחת הם[354]. יג) כבושיהם ושלוקיהם ומלוחיהם, כולם גזירה אחת הם[355]. יד) החילקה והשחיקה והטיסני, כולם גזירה אחת הם[356]. טו) לשונם ועדותם של גוים[357], גזירה אחת הם[358]. טז) מתנותיהם של גוים[359]. יז) בניהם ובנותיהם של גוים, גזירה אחת הם[360]. יח) בכוריהם של גוים[361].

הערות שוליים

  1. רמב"ם פיהמ"ש שבת פ"א מ"ג.
  2. משנה שבת יג ב. ועי' דורות הראשונים ח"א (ג) תקופת התנאים ב"ש וב"ה פ"י, שהרבה מי"ח דבר היו תקנות ישנות שלא פשטו בכל ישראל, או שנדלדלו בימי החשמונאים, שרדפו ושמו עונשים על מקיימי תקנות דרבנן.
  3. עי' ציון 50 ואילך.
  4. משנה שבת יג ב.
  5. עי' שבת יג ב – יז ב. ועי' ציון 309 ואילך אלו גזירות נמנו לדעת הבבלי.
  6. עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ד: ואילו הן שגזרו, ופנ"מ שם ד"ה רבנן דקיסרין, ועי' ציון 327, אלו גזירות נמנו לדעתו. ועי' רשב"י בירושלמי שם, שאף הוא מנה י"ח גזירות, ועי' ציון 331, אלו גזירות מנה.
  7. רבנן דקיסרין בירושלמי שם, ע"פ ברייתא שם: שמונה עשרה דבר גזרו ובשמונה עשרה רבו, וקה"ע ופנ"מ שם. ועי' ציון 339 ואילך, אלו הגזירות שנחלקו בהן, ואלו שהסכימו עליהן.
  8. עי' ציון 50 ואילך.
  9. עי' משנה שבת יג ב: נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום; עי' שבת יד ב: וכי תימא שמאי וסיעתו והלל וסיעתו והאמר ר' יהודה אמר שמואל י"ח דבר גזרו ובי"ח נחלקו וגו', ורש"י שם ד"ה ובשמונה עשר; עי' שבת טו א: שמונה עשר גזרו ובשמונה עשר נחלקו וגו', ורש"י שם ד"ה ולמחר, ורמב"ן ורשב"א שם בדעתו, שבאותן י"ח הגזירות בתחלה נחלקו, ונמנו ורבו ב"ש, ולמחר הושוו, ועי' ציון 11, פי' אחר; עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ד: ואלו הן שגזרו, ופנ"מ שם ד"ה תני, וד"ה רבנן דקיסרין, שמ' שלחולקים על רבנן דקיסרין שם, ביח הגזירות, בתחלה נחלקו, ולבסוף נמנו ורבו ב"ש; עי' ציון 157, שלענין המניח כלים תחת הצינור, שהיא אחד מי"ח דבר, לסוברים כן, שנינו במשנה שבתחלה נחלקו ב"ש וב"ה, ולבסוף רבו ב"ש על ב"ה; עי' רמב"ם פיהמ"ש שבת פ"א ה"ג.
  10. שבת טו א: ולמחר הושוו.
  11. עי' רשב"א שבת טו א, ומאירי שם יג ב, בבאור ד' הגמ' שם טו א: שמונה עשר גזרו ובשמונה עשר נחלקו, שי"ח הגזירות נעשו על דעת ב"ש וב"ה, ולא נחלקו בהן, והמחלוקת לא היתה אלא בי"ח הלכות אחרות מהלכות שבת, שנשנו באותו היום, עי' ציון 50. ועי' שבת טו א, יז א, בבוצר לגת, שהיא מי"ח דבר (לסוברים כן, עי' ציון 181) שנחלקו שמאי והלל, ולבסוף הלל שתק והודה לשמאי, ושניהם גזרו, וכן תלמידי שניהם גזרו, עי' ציון 187.
  12. עי' ציון 7.
  13. ירושלמי שם. ועי' ציון 339 ואילך, אלו הגזירות שנחלקו בהן, ואלו שהסכימו עליהן.
  14. רמב"ם פיהמ"ש שבת פ"א מ"ג. ועי' משנה שבת יג ב: בית שמאי ובית הלל, וגמ' שם יד ב: תלמידי שמאי והלל. ועי' שבת יז א: אותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, ומ' שאף הלל ושמאי בעצמם היו שם, ועי' שבת יד ב, ותוס' שם ד"ה ואילו, שהלל ושמאי עצמם לא היו שם, ועי' רי"ף ורמב"ם שבציון 234. ועי' אוצר הגאונים שבת יז א, הטעם שהלל היה כפוף לפני שמאי.
  15. רמב"ם פיהמ"ש שם. ועי' שיירי קרבן שבת פ"א ה"ד ד"ה ששה.
  16. שבת יז א, ורש"י שם. ועי' ציון 9 ואילך, אם מחלוקת ב"ש וב"ה היתה בי"ח דבר, או בהלכות אחרות שנשנו שם באותו היום.
  17. ירושלמי שבת פ"א ה"ד.
  18. חת"ס שבת יז א.
  19. פנ"מ שם ד"ה ששה וקה"ע שם ד"ה והשאר.
  20. ירושלמי שם.
  21. עי' שו"ת אג"מ או"ח ח"ה סי' כ אות ח, שמצדד כן בדעת תוס' גיטין לו ב ד"ה אלא. ועי' מגילת תענית שבציון 35.
  22. קה"ע שם ד"ה והיו.
  23. ירושלמי שם.
  24. קה"ע שם.
  25. פנ"מ שם. וכעי"ז חת"ס שבת שם, שששה מתלמידי שמאי, החכמים הגדולים שבהם, עלו לעליה כדי להציע סברותיהם לפני תלמידי הלל, כדי לשכנעם, ועי' ציון 26.
  26. משנה שבת יג ב, ורש"י שם. ועי' חת"ס שבת יז א, שאע"פ שתלמידי הלל היו רבים יותר, בענין הגזירות כמה מתלמידי הלל סברו כב"ש, והיו נקראים ב"ש לענין זה.
  27. שבת יז א.
  28. שו"ת אג"מ או"ח ח"ה סי' כ אות ח. ועי' עין אליהו שבת שם.
  29. ע"ע הלכה ציון 531 ואילך. עי' רש"י שבת טז ב ד"ה בצרי להו.
  30. עי' ציון 26. ועי' ציון 9 ואילך, מחלוקת אם בי"ח הגזירות נחלקו ב"ש וב"ה, ורבו ב"ש, או שבגזירות הסכימו כולם, ובהלכות אחרות נחלקו. ועי' ציון 50 ואילך שי"ס שבכמה דברים שנחלקו בהם ב"ש וב"ה באותו היום, לא עמדו למנין, ועדיין היא מחלוקת ביניהם.
  31. רש"י שם; רמב"ם פיהמ"ש שבת פ"א מ"ג.
  32. עי' ברכות כח א, ושם: כל היכא דאמרינן בו ביום ההוא יומא הוה, וע"ע חזקת שררה ציון 15 ואילך. ר' ניסים גאון שבת קנג ב; מאירי שם יג ב. ועי' הקדמת הרמב"ם למשנה, שרבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה היו בדור הראשון והשני אחר החורבן, ואילו חנניה בן חזקיה בן גרון (שבעלייתו גזרו את שמונה עשרה הגזירות, עי' ציון 1) היה בדור שלפני החורבן, וכ"כ בדורות הראשונים ח"א (ג) תקופת התנאים ב"ש וב"ה פ"ט, שי"ח דבר נגזרו סמוך לפני החורבן.
  33. ברכות שם. רנ"ג שבת שם.
  34. מאירי שבת שם. ועי' ברכות שם שבאותו היום שהעמידו את רבי אלעזר בן עזריה, נתווספו כמה ספסלים בבית המדרש, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה.
  35. תוספתא שבת פ"א; שבת יז א; ירושלמי שבת פ"א ה"ד. ועי' מגילת תענית מאמר אחרון, כפי שהובאה בבה"ג סי' יח ד"ה ת"ר בתשעה בחדש ובראבי"ה סי' תתפט ובכלבו סי' סג, שגזרו תענית בתשעה באדר לפי שבו נחלקו ב"ש וב"ה, ואותו היום היה קשה כעשיית העגל, ועי' שינויי נוסחאות במגילת תענית מהדו' עוז והדר שם, שבתאריך זה נהרגו שלשת אלפים מתלמידיהם, אבל לא נתפרש שם על איזו מחלוקת ב"ש וב"ה מדובר, ועי' ציון 38 וציון 20.
  36. קה"ע שם.
  37. רש"י שבת שם, וקה"ע שם, ע"פ גמ' שם, ועי' ציון 14. ועי' חת"ס שבת שם, פי' אחר בדמיון למעשה העגל, שאהרן, גדול ישראל, לא עצר כח, ושמע לקולם מרוב ענוותנותו וקשי ערפם של העומדים נגדו, שלא נשאו פנים לאהרן וחור, ולא בטלו דעת עצמם מפני דעתם.
  38. עי' ציון 20 ואילך. קה"ע ופנ"מ שם. ועי' ציון 35.
  39. ע"ע אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו.
  40. רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן בע"ז לו א; ירושלמי שבת פ"א סוף ה"ד.
  41. ר' משרשיא בע"ז שם.
  42. ע"ז שם. וע"ע שמן של גוים.
  43. ירושלמי שם.
  44. ביאור רח"ק לירושלמי שם.
  45. עי' ציון 27. תוס' ע"ז לו א סוף ד"ה והתנן, בבאור ד' הירושלמי.
  46. עי' ציון 17. קה"ע שם.
  47. עי' ציון 20 ואילך. תוס' גיטין לו ב ד"ה אלא, ופנ"מ שם, בבאור ד' הירושלמי. ועי' שו"ת אג"מ או"ח ח"ה סי' כ אות ח.
  48. פנ"מ שם, בבאור ד' הירושלמי שם. ועי' ירושלמי שם, הטעם שיכלו לבטל את גזירת שמן של גוים.
  49. ציון 13 ואילך.
  50. עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ד: ובשמונה עשר נחלקו, וקה"ע שם ד"ה ובי"ח נחלקו; עי' בבלי שבת טו א: י"ח גזרו וי"ח נחלקו, ורשב"א שם ומאירי שם יג ב בשם י"מ בבאורו, ועי' ציון 9, פירוש אחר; רמב"ם פיהמ"ש שבת פ"א ה"ג.
  51. משנה שבת יז ב. ראשונים הנ"ל.
  52. משנה שבת שם. ראשונים הנ"ל.
  53. משנה שבת שם. ראשונים הנ"ל.
  54. משנה שבת שם. ראשונים הנ"ל.
  55. משנה שבת שם. ראשונים הנ"ל.
  56. ציון 869 ואילך.
  57. ברייתא שבת יח ב. רמב"ם שם ומאירי שם. ועי' רשב"א שם.
  58. ציון 992 ואילך.
  59. ברייתא שבת יט א. ראשונים הנ"ל.
  60. ציון 917 ואילך.
  61. עי' משנה שבת יג ב: ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום, ורמב"ם שבת פ"א ה"ג בבאורה, שההלכות שאמרו הן שנשנו במשניות הקודמות, והן נשנו באותו היום בנוסף לי"ח הגזירות; עי' שבת טו א, לגי' רשב"א שם: י"ח גזרו ובי"ח נחלקו ובי"ח הושוו, ורשב"א שם ומאירי שם יג ב, בבאורה. ועי' רשב"א שם ומאירי שם שבי"ח ההלכות הללו, בתחלה נחלקו ולבסוף הושוו, ועי' רמב"ם, שם, שמתחלה הושוו, ולא נחלקו בהן כלל. ועי' מאירי שם, שיש שמוסיפים ומונים פעם רביעית י"ח, והם י"ח פעמים שהוזכר בתלמוד שב"ש וב"ה מודים זל"ז באיזה דבר, וכ' שזה אינו אלא תוספת וריבוי דברים ללא צורך, ולא כוונו בענינים אלו אלא לאותן שגזרו ונחלקו והושוו באותו היום, ועי' מרכה"מ קונטרס אחרון על יח דבר פתיחה אות ח ואילך.
  62. משנה שבת ב א. ראשונים הנ"ל.
  63. משנה שבת ט ב. ראשונים הנ"ל.
  64. משנה שבת יא א. ראשונים הנ"ל.
  65. ציון 71.
  66. ציון 1909 ואילך.
  67. משנה שבת שם. ראשונים הנ"ל. ועי' ציון 72 ואילך, שי"ח וסוברים שהלכות אלו הם מי"ח הגזירות שגזרו באותו היום.
  68. ציון 72 ואילך.
  69. משנה שבת שם. ראשונים הנ"ל. ועי' ציון 84 ואילך, שי"ח וסוברים שהלכה זו היא מי"ח הגזירות שגזרו באותו היום.
  70. ציון 84 ואילך.
  71. ציון 174 ואילך.
  72. עי' משנה שבת יג ב: ואלו מן ההלכות, וברייתא שם: אין פולין וגו' ואין קורין וגו' ואלו מן ההלכות וגו', וגמ' שם: ש"מ ואלו תנן, ורש"י שם; רש"י שם יז ב ד"ה הניחא. ועי' תוס' שם יז ב ד"ה הניחא, שאף גזירות נוספות בענין שימוש בנר נגזרו באותה שעה, כגון האיסור להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו לאור הנר, עי' שבת יב א, והאיסור לשמש לבדוק כוסות וקערות לאור הנר באופנים מסוימים, עי' שבת שם ב, (ע"ע מבעיר ציון 480 ואילך וע' שבות) אלא שכל אותן גזירות יוצאות מאותן השתים שנמנו, שהן עיקר.
  73. משנה שבת יא א; רמב"ם שבת פ"ה הי"ד; טוש"ע או"ח רעה א.
  74. רש"י שבת שם.
  75. ברייתא שם יב א; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  76. גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  77. עי' רש"י שם יא א.
  78. משנה שבת יא א, ורש"י שם; רמב"ם שבת פ"ה הי"ד; טוש"ע או"ח רעה א.
  79. גמ' שם יב א; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  80. רש"י שם יא א.
  81. עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ד.
  82. עי' ראשונים שבציון 61, שהלכות אלו הן בכלל י"ח דברים אחרים שנאמרו ע"י ב"ש וב"ה באותו היום, בנוסף לי"ח הגזירות; עי' רמב"ם פיהמ"ש שבת פ"א ה"ג, ובעה"מ שבת יז (ו א) בשם גאונים, שמנו את י"ח הגזירות בלא גזירות אלו.
  83. ציון 480 ואילך.
  84. משנה שבת יא א.
  85. רש"י שבת שם.
  86. משנה שבת שם.
  87. רש"י שבת שם.
  88. תוס' שבת יז ב ד"ה הניחא. ועי' תוספתא שבת פ"א: ב"ש אומרים לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה, וב"ה מתירים, אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון כשעלו לבקרו נמנו ורבו ב"ש על ב"ה, שמונה עשרה דבר גזרו בו ביום, ותוס' שבת שם, שגזירה זו היא בכלל גזירת אכילת זב עם הזבה, והן נמנות כגזירה אחת.
  89. ירושלמי שבת פ"א ה"ד. ועי' ציונים 7, 13, שלדעת רבנן דקיסרין, י"ח דבר נוספים גזרו באותו היום, שלא נחלקו בהם ב"ש וב"ה.
  90. עי' ירושלמי שם: ואלו הן שגזרו, שהחולקים על רבנן דקיסרין מנו י"ח גזירות, ולא כללו גזירה זו.
  91. רש"י שבת יז ב ד"ה הניחא; עי' ראשונים שבציון 61, שהלכה זו היא בכלל י"ח דברים אחרים שנאמרו ע"י ב"ש וב"ה באותו היום, בנוסף לי"ח הגזירות; עי' רמב"ם פיהמ"ש שבת פ"א ה"ג, ובעה"מ שבת יז (ו א) בשם גאונים, שמנו את י"ח הגזירות בלא גזירה זו.
  92. ציון 174 ואילך.
  93. שבת יג ב ואילך, וירושלמי שבת פ"א ה"ד, ע"פ זבים פ"ה מי"ב. ועי' פסחים יט ב, ורש"י שם ד"ה בו ביום.
  94. משנה זבים שם.
  95. זבים שם, ושבת יג ב, יד א, וירושלמי שם.
  96. רע"ב זבים שם ושבת פ"א מ"ד.
  97. שבת יד א.
  98. ציון 533 ואילך.
  99. עי' ירושלמי שם: עשרתי קדמייתא; עי' רש"י שבת יז ב ד"ה הניחא, שתשעה מתוך עשרה פוסלי התרומה המוזכרים במשנה זבים שם, הם בכלל יח דבר, וכוונתו להוציא טבול יום, שלדעת הבבלי אינו גזירה, עי' ציון 136; רמב"ם פיהמ"ש שבת פ"א ה"ג; בעה"מ שבת יז (ו א) בשם גאונים.
  100. תוס' שבת יז ב ד"ה הניחא, בתי' א.
  101. זבים שם, ושבת יג ב, וירושלמי שם.
  102. רע"ב שם ושם.
  103. שבת יד א.
  104. ציון 533 ואילך.
  105. זבים שם, ושבת יג ב, וירושלמי שם.
  106. שבת יד א, ורש"י שם.
  107. ציון 546 ואילך.
  108. עי' ציון 112.
  109. זבים שם, ושבת יג ב, וירושלמי שם.
  110. שבת יד א, ורש"י שם.
  111. ציון 546 ואילך.
  112. תוס' שבת יז ב ד"ה הניחא, תי' ב.
  113. זבים שם, ושבת יג ב, וירושלמי שם.
  114. רש"י שבת שם.
  115. שבת יד א, ורש"י שם.
  116. ציון 551 ואילך.
  117. ציון 491.
  118. זבים שם, ושבת יג ב, וירושלמי שם.
  119. עי' רש"י שבת שם.
  120. שבת יד א, ורש"י.
  121. ציון 557 ואילך.
  122. ציון 4 ואילך.
  123. זבים שם, ושבת יג ב, וירושלמי שם.
  124. שבת יד ב.
  125. רש"י ותוס' שם.
  126. רש"י ותוס' שם.
  127. שבת שם, ורש"י שם.
  128. ציון 517 ואילך.
  129. עי' שבת יז ב, בדעת רבי מאיר שבציון 157.
  130. זבים שם, ושבת יג ב, וירושלמי שם.
  131. שבת יד ב.
  132. שבת שם, ורש"י שם.
  133. ציון 525 ואילך.
  134. עי' ציון 129.
  135. זבים שם.
  136. שבת יד ב.
  137. עי' ירושלמי שם: עשרתי קדמייתא, ועי' ציון הבא.
  138. שיירי קרבן שם ד"ה והטבול יום; ביאור רח"ק שם ד"ה וטבול יום.
  139. עי' ציונים 7, 13.
  140. ירושלמי שבת פ"א ה"ד: אלו הן שגזרו אילין עשרתי קדמייתא, ופנ"מ שם.
  141. עי' ציון 137 ואילך.
  142. עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ד: עשרתי קדמייתא.
  143. עי' ציון 136.
  144. ר"ח ורש"י שבת יז ב.
  145. עי' ציון 129.
  146. עי' שבת שם, ורש"י שם.
  147. תוס' שבת שם ד"ה הניחא, תי' א. ועי' ציון 100.
  148. תוס' שם, תי' ב, ועי' ציון 112.
  149. עי' ציון 129.
  150. עי' תוס' שם.
  151. שבת טז ב, וכעי"ז תוספתא שבת פ"א, ע"פ מקואות פ"ד מ"א.
  152. ר' משרשיא בשם דבי רב בשבת שם, בבאור משנה מקואות שם, ורש"י שם בבאור דבריו, ועי' רמב"ם מקואות שם, פי' אחר בד' ר' משרשיא.
  153. גמ' שבת שם בבאור משנה מקואות שם.
  154. רש"י שבת שם ד"ה מטהרין.
  155. תפא"י יכין מקואות שם אותיות ה – ו. ועי' ריטב"א שבת שם.
  156. גמ' שבת שם בבאור משנה מקואות שם.
  157. משנה מקואות שם; תוספתא שבת פ"א.
  158. עי' ריטב"א שבת שם.
  159. שבת שם; עי' תוספתא שבת שם.
  160. רנב"י בשבת יז א, בדעת ר"ט שבציון 177. ועי' רשב"א שבת יז א, שיש שאין גורסים כן בגמ'.
  161. ירושלמי שבת פ"א ה"ד. ועי' ציונים 7, 13, שלדעת רבנן דקיסרין, י"ח דבר נוספים גזרו באותו היום, שלא נחלקו בהם ב"ש וב"ה.
  162. מקואות פ"ד מ"א, ורש"י שבת טז ב ד"ה במקומה, בבאורה.
  163. רש"י שבת טז ב ד"ה בצרי.
  164. שבת שם. ועי' ציון 167, שבגמרא מנו בדעתו גזירה אחרת תחת זו, להשלים לי"ח דבר, ועי' ציון 269, שבמקום אחר מנו גזירה אחרת בדעתו להשלים לי"ח דבר. ועי' פנ"מ לירושלמי שבת פ"א ה"ד ד"ה אף גידולי, שאף ר' יוסי ב"ר בון בירושלמי שם סובר כר' יוסי, עי' ציון 348.
  165. עי' ירושלמי שם: ואילו הן שגזרו וגו', שהדעה הראשונה בירושלמי שם, החולקת על רבנן דקיסרין, לא החשיבה גזירה זו בי"ח דבר.
  166. משנה נדה לא ב. ועי' ציון 231, על גזירה דומה בבנות גוים.
  167. ר' נחמן בר יצחק בשבת טז ב, לגי' שלפנינו, בדעת ר' יוסי שבציון 164, שחלק על גזירת המניח כלים תחת הצינור (ועי' ציון 269 שבמקום אחר מנו גזירה אחרת בדעתו, להשלים לי"ח דבר) ושם יז א, לגי' שלפנינו, בדעת ר' טרפון שבציון 177, שחלק על גזירת טומאה בעובי המרדע; עי' שבת יז ב, ורש"י שם ד"ה הניחא, שמ' שלדעתו לדברי הכל גזירת בנות כותים היא בכלל יח דבר, ועי' חי' הר"ן שם.
  168. נדה שם. וע"ע רוב.
  169. נדה שם.
  170. עי' רמב"ם פיהמ"ש שבת פ"א ה"ג, שמנה י"ח דבר, ולא כלל גזירה זו; בעה"מ שבת יז (ו א); עי' מאירי שבת טז א; הגהות הגר"א שם יז א. ועי' רשב"א שבת שם, ורמב"ן נדה לא ב, שהביאו שתי הגירסאות.
  171. עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ד, כמה שיטות במנין י"ח דבר, ואף אחת אינה כוללת גזירה זו.
  172. ציון 923 ואילך.
  173. שבת טז ב, יז א, וכעי"ז תוספתא שבת פ"א, ע"פ משנה אהלות פט"ז מ"א.
  174. עי' דברי רבי עקיבא במשנה אהלות שם, וד' ר' ינאי בשבת יז א.
  175. עי' דברי ר' ינאי בשבת שם, ורש"י שם, ור"ש ורא"ש אהלות שם, בבאורם.
  176. ירושלמי שבת פ"א ה"ד. ועי' ציונים 7, 13, שלדעת רבנן דקיסרין, י"ח דבר נוספים גזרו באותו היום, שלא נחלקו בהם ב"ש וב"ה.
  177. עי' ד' ר' טרפון באהלות שם, ופיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב שם. ועי' רמב"ן ורשב"א שבת יז א, שר"ט חזר בו, והודה שגזרו על הבאת טומאה בעובי המרדע, ועי' ציון הבא.
  178. שבת יז א, לגי' שלפנינו. ועי' ציון 167, שבגמרא לגי' שלפנינו מנו בדעת ר"ט גזירה אחרת תחת זו, להשלים לשמונה עשר גזירות. ועי' רמב"ן ורשב"א שבת שם, שלסוברים שר"ט חזר בו, עי' ציון הקודם, אף הוא סובר שגזירת הבאת טומאה בעובי המרדע היא מי"ח דבר.
  179. עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ד: ואילו הן שגזרו וגו', שהחולקים על רבנן דקיסרין מנו י"ח גזירות, ולא כללו גזירה זו.
  180. ציון 836 ואילך.
  181. שבת יז א.
  182. רש"י שבת טו א ד"ה הבוצר.
  183. עי' רש"י שם ד"ה שמאי.
  184. רש"י שם יז א ד"ה מאי טעמא, וכעי"ז רש"י שם טו א ד"ה שמאי.
  185. שבת שם ושם; ע"ז לט ב; חולין לו ב.
  186. שבת שם ושם וע"ז שם וחולין שם. ועי' אהלות פי"ח ה"א, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם, שב"ה מודים לב"ש שהענבים הוכשרו, אלא שנחלקו אם אף לטומאת בית הפרס הוכשרו.
  187. שבת יז א.
  188. שבת שם.
  189. רש"י שם. וע"ע הכשר ציון 521.
  190. שבת שם. וע"ע הנ"ל שם ושם ציון 561 ואילך.
  191. שבת שם.
  192. רש"י שם.
  193. שבת שם.
  194. רש"י שם. וע"ע הנ"ל ציון 574 ואילך, ביאורים אחרים בדברי רבא.
  195. שבת שם.
  196. עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ד: כיצד בוצרין בית הפרס, ופנ"מ שם ד"ה ואילין, וביאור רח"ק שם ד"ה כיצד בוצרין, ועי' קה"ע שם שפי' בע"א. ועי' ציונים 7, 13, שלדעת רבנן דקיסרין, י"ח דבר נוספים גזרו באותו היום, שלא נחלקו בהם ב"ש וב"ה.
  197. עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ד: ואילו הן שגזרו וגו', שהחולקים על רבנן דקיסרין מנו י"ח גזירות, ולא כללו גזירה זו.
  198. ציון 555 ואילך.
  199. שמואל בשבת יז ב.
  200. מיוחס לר"ן שבת שם.
  201. שבת שם.
  202. רש"י שם.
  203. ע"ע הפרשת תרומות ומעשרות ציון 219 ואילך.
  204. שבת שם ורש"י שם.
  205. שבת שם.
  206. רש"י שם.
  207. ירושלמי שבת פ"א ה"ד. ועי' ציון 348.
  208. עי' ירושלמי שם: ואילו הן שגזרו, שמנו י"ח גזירות, ולא כללו גזירה זו, ועי' רבנן דקיסרין שם, שמנו שלושים ושש גזירות, חציין נחלקו בהן ב"ש וב"ה ורבו ב"ש, וחציין הסכימו ב"ש וב"ה, ולא מנו את גדולי תרומה לא באלה ולא באלה.
  209. ציון 2 ואילך.
  210. עולא בשבת יז ב.
  211. עי' משנה שבת קנג א, וע"ע מעביר, וע"ע אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ציון 1, וע' חזקה (בטבע האדם) ציון 225 ואילך.
  212. עי' רש"י שבת יז ב ד"ה נותן, ושם קנג ב ד"ה בו ביום; תוס' שם קנג ב ד"ה בו ביום. ועי' גמ' שם: עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה, וע"ע הלכה ואין מורין כן ציון 19 ואילך.
  213. עי' שבת קנג ב.
  214. ע"ע כלאחר יד ציון 27.
  215. מאירי שבת יז ב.
  216. עי' משנה שבת קנג א. רמב"ם שבת פ"כ ה"ו. וע"ע אמירה לנכרי ציון 65.
  217. עי' משנה וגמ' שבת קנג א. ר"ח שבת קנג ב; בעה"מ שם יז (ו א).
  218. ירושלמי שבת פ"א ה"ד. ועי' ציונים 7, 13, שלדעת רבנן דקיסרין, י"ח דבר נוספים גזרו באותו היום, שלא נחלקו בהם ב"ש וב"ה.
  219. עי' ירושלמי שם: ואילו הן שגזרו, שהחולקים על רבנן דקיסרין מנו י"ח גזירות, ולא כללו גזירה זו.
  220. תוספתא שבת פ"א; שבת קנג ב; ירושלמי שבת פ"א ה"ד.
  221. רש"י שם ד"ה בו ביום. ועי' ציון 224.
  222. תוספתא שם; שבת שם; ירושלמי שם.
  223. עי' לעיל, ושם שי"ח וסוברים שהגזירה היתה להתיר, ולפ"ז א"א לפרש כך את ד' ר' יהושע.
  224. רש"י שם ד"ה מחקו.
  225. רש"י שם ד"ה והיא. ועי' תוס' שם ד"ה בו ביום, שפי' ד' ר' יהושע בע"א, שאף הוא נתכוין לשבח את הגזירה.
  226. באלי בשם אבימי סנוותאה בשבת יז ב וע"ז לו ב; ירושלמי שבת פ"א ה"ד.
  227. שבת שם וע"ז שם. וע"ע פת גוים, על דיני הגזירה וטעמיה.
  228. שבת שם וע"ז שם. וע"ע שמן של גוים, על דיני הגזירה וטעמיה.
  229. שבת שם וע"ז שם. וע"ע יין של גוים, על דיני הגזירה וטעמיה.
  230. שבת שם וע"ז שם.
  231. ר' נחמן בר יצחק בע"ז שם. וע"ע גוי ציונים 178 ואילך, 610. ועי' תוס' שבת טז ב סוף ד"ה אף, ותוס' ע"ז שם ד"ה גזרו, שגזירה זו היא גזירה שונה מאותה שגזרו על בנות כותים, שיהיו נידות מעריסתן, עי' ציון 166.
  232. פי' הראב"ד ע"ז שם.
  233. ע"ז שם, לסוברים שאינן אסורות מן התורה, ע"ע חתנות.
  234. גניבא בע"ז שם בשם רב, וגמ' שם בבאור דבריו. וע"ע יחוד ציונים 6, 671, וע' גוי ציון 180. ועי' רי"ף קידושין פ ב (לב ב) ורמב"ם איסו"ב פכ"ב ה"ג, שהלל ושמאי גזרו על יחוד גויה (ועי' ציון 14) ורש"י ע"ז שם ד"ה דאורייתא, שתלמידי שמאי והלל גזרו.
  235. רש"י שבת יז ב ד"ה כולן וד"ה הניחא.
  236. רמב"ם פיהמ"ש שבת פ"א ה"ג; בעה"מ שבת יז (ו א) בשם גאונים.
  237. ר' יצחק בשבת שם וע"ז שם, וגמ' שם ושם בבאור דבריו.
  238. רש"י ע"ז שם ד"ה משום יינן.
  239. שבת שם וע"ז שם.
  240. רש"י שבת שם ד"ה ועל בנותיהן, וע"ז שם ד"ה ובנותיהן. וע"ע גוי ציון 901 ואילך.
  241. ציונים 178 ואילך, 610.
  242. ירושלמי שבת פ"א ה"ד: ואילו הן שגזרו.
  243. ירושלמי שם. וע"ע גבינת גוים, על דיני הגזירה וטעמיה.
  244. ירושלמי שם.
  245. ירושלמי שם.
  246. ר' אבין בירושלמי שם סוף ה"ד, ופנ"מ ורח"ק שם בבאורו, וע"ש בירושלמי פירוש אחר, לאסור ביצה שבישלה או צלאה גוי.
  247. ירושלמי שם. וע"ע מעינות, וע' גוי ציון 626, על דיני הגזירה וטעמיה.
  248. ירושלמי שם. וע"ע שכבת זרע, וע' גוי ציון 626, על דיני הגזירה וטעמיה, ושם שאין הלכה כן.
  249. ירושלמי שם. ועי' ציונים 7, 13, שלדעת רבנן דקיסרין, י"ח דבר נוספים גזרו באותו היום, שלא נחלקו בהם ב"ש וב"ה.
  250. עי' ירושלמי שם: שובעה אינון.
  251. פני משה שם ד"ה ועל שכבת וד"ה רבנן דקיסרין.
  252. ירושלמי שבת פ"א ה"ד. ועי' ראב"ן סי' שלח, שלרשב"י כל הגזירות הללו הן בכלל י"ח דבר שגזרו בו ביום. ועי' ירושלמי שם, שאף רבנן דקיסרין סוברים כרשב"י לענין חלק מגזירותיו, שלדעתם הן בכלל י"ח הגזירות שלא נחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, ועי' ציון 351 ואילך.
  253. ירושלמי שם, ועי' לעיל על הגזירות הללו.
  254. ירושלמי שם.
  255. פנ"מ שם, וכעי"ז קה"ע שם לענין חומץ ומורייס. וע"ע יין של גוים ציונים 91 ואילך, 1668, 1679, 1722. ועי' קה"ע שם פי' אחר בצירם, שהוא משום חשש דג טמא.
  256. ירושלמי שם.
  257. פנ"מ שם. וע"ע בשולי גוים ציון 134. ועי' קה"ע שם, פי' אחר בכבושיהם, שהוא שמא נתנו בו חומץ.
  258. ירושלמי שם.
  259. קה"ע שם. וע"ע חקות הגוים ציון 101 וע' לשון (שפה) ציון 228 ואילך.
  260. ירושלמי שם.
  261. קה"ע שם. וע"ע עדות וע' מסיח לפי תומו.
  262. פנ"מ שם.
  263. ירושלמי שם.
  264. קה"ע שם. ועי' פנ"מ שם, שפי' שלא יתנו להם מתנות, משום לא-תחנם, ע"ע, וכן לא יקבלו מהם מתנות ביום אידם, ע"ע אידיהן של עכו"ם.
  265. ירושלמי שם.
  266. פנ"מ שם, ועי' לעיל על גזירה זו, ועי' קה"ע שם, שפי' בע"א.
  267. ירושלמי שם.
  268. קה"ע שם, וע"ע אין קנין לנכרי בארץ ישראל. ועי' ציון 274, שי"מ בכוריהם בע"א.
  269. שבת יז ב, בדעת ר' יוסי שבציון 164, שחסרה לו גזירה אחת מן החשבון (ועי' ציון 167, שבמקום אחר אמרו גזירה אחרת בדעתו, להשלים לי"ח) וע"ש שמשמע שלדברי הכל, אף לחולקים על ר' יוסי, הגזירה הזו נמנית בכלל י"ח דבר.
  270. ע"ע גוי ציון 600 ואילך וע' זב ציון 85 ואילך.
  271. עי' רש"י שבת שם ד"ה שמטמא, ומהרש"א שם כא ב ד"ה שהיה. וע"ע גוי שם.
  272. עי' ברייתא שבת יז ב: משום דבר אחר, ור' נחמן בר יצחק שם בבאורה.
  273. עי' ירושלמי שבת פ"א ה"ד, כמה שיטות במנין י"ח דבר, ואף אחד מהם לא כלל גזירה זו.
  274. עי' ד' רשב"י בירושלמי שם: ועל בכוריהן, ופנ"מ שם שמפרש שהיינו הגזירה על תינוק נכרי, שמטמא בזיבה, ועי' ציון 361, שאף רבנן דקיסרין סוברים שגזירת בכוריהן היא מי"ח דבר, מאותם שהסכימו עליהם ב"ש וב"ה, ועי' ציון 268, שי"מ בכוריהן בע"א.
  275. ציון 600 ואילך.
  276. ציון 103.
  277. פני משה שבת פ"א ה"ד. ועי' ציון הבא.
  278. ביאור רח"ק שם, וע"ש שלדברי תורה עזרא כבר גזר, ע"ע בעל קרי, ועי' ציון הקודם.
  279. ירושלמי שם.
  280. ירושלמי שם. ועי' ציונים 7, 13, שלדעת רבנן דקיסרין, י"ח דבר נוספים גזרו באותו היום, שלא נחלקו בהם ב"ש וב"ה.
  281. עי' שבת יג ב – יז א, שמנו י"ח דבר, ולא כללו גזירה זו.
  282. ירושלמי שבת פ"א ה"ד.
  283. ע"ע ארץ העמים ציון 3.
  284. ירושלמי שם. וע"ע ארץ העמים ציון 7.
  285. ירושלמי שם. ועי' ציונים 7, 13, שלדעת רבנן דקיסרין, י"ח דבר נוספים גזרו באותו היום, שלא נחלקו בהם ב"ש וב"ה.
  286. עי' שבת יג ב – יז א, שמנו י"ח דבר, ולא כללו גזירה זו.
  287. טהרות פ"ד מ"ה. וע"ע ספק טומאה.
  288. ירושלמי שבת פ"א ה"ד. ועי' ציונים 7, 13, שלדעת רבנן דקיסרין, י"ח דבר נוספים גזרו באותו היום, שלא נחלקו בהם ב"ש וב"ה.
  289. קה"ע שם ד"ה על ששה.
  290. טהרות שם.
  291. רש"י שבת טו ב ד"ה על ספק.
  292. ציון 95 ואילך.
  293. טהרות שם.
  294. רש"י שבת שם ד"ה ועל ספיקו של עפר.
  295. טהרות שם.
  296. רש"י שבת שם ד"ה ועל ספיקו של בגדי.
  297. טהרות שם.
  298. רש"י שבת שם ד"ה ועל ספק כלים.
  299. טהרות שם.
  300. רש"י שבת שם ד"ה ספק רוקין.
  301. טהרות שם.
  302. עי' רש"י שבת שם ד"ה ועל ספק מי וד"ה שכנגד.
  303. עי' שבת יג א – יז ב, שמנו את י"ח דבר, ולא הזכירון, ועי' שם טו ב, ורש"י שם ד"ה באושא, שלדעת הבבלי לא ב"ש וב"ה גזרו עליהם, אלא באושא גזרו עליהם, כמה שנים אחר החורבן; עי' ירושלמי שם: ואילו הן שגזרו, שהחולקים על רבנן דקיסרין מנו י"ח גזירות, ולא כללו גזירות אלו.
  304. ירושלמי שבת פ"א ה"ד. ועי' ראב"ן סי' שלח, שלדעת רשב"י גזירות אלו הן בכלל י"ח דבר. ועי' ציון 356, שאף רבנן דקיסרין סוברים כרשב"י לענין גזירות אלו, שלדעתם הם מי"ח הגזירות שהסכימו עליהן ב"ש וב"ה.
  305. פנ"מ שם. ועי' קה"ע שם וביאור רח"ק שם, שפי' באופנים אחרים.
  306. פנ"מ שם, ע"פ משנה מכשירין פ"ו מ"ב.
  307. רמב"ם פיהמ"ש מכשירין שם.
  308. עי' שבת יג א – יז ב, שמנו את י"ח דבר, ולא הזכירון; עי' ירושלמי שם: ואילו הן שגזרו, שהחולקים על רבנן דקיסרין מנו י"ח גזירות, ולא כללו גזירות אלו.
  309. שבת יז ב: הניחא לר"מ וגו'. על המחלוקת ביניהם עי' ציונים 151 ואילך, 162.
  310. עי' ציונים 94 ואילך, 143 ואילך. עי' שבת שם, ור"ח שם, ורש"י שם ד"ה הניחא, ובעה"מ שבת שם (ו א) בשם גאונים. ועי' ציון 325 שיש ראשונים שמפחיתים אחד ממנין פוסלי התרומה.
  311. עי' ציונים 129, 146.
  312. עי' ציון 151 ואילך. שבת טז ב, יז ב. ועי' רמב"ם פיהמ"ש שבת פ"א מ"ג, שסתם כר"מ, שהמניח כלים תחת הצינור נמנה, ובפוסלי תרומה נמנים שמונה. ועי' ציונים 160, 178, שי"ס שר' טרפון סובר כר"מ במנין י"ח דבר, ועי' תוס' שבת יח ב ד"ה הניחא, שמ' שדעתו כר' יוסי, שמונים תשע בפוסלי התרומה, אלא שבמקום גזירת טומאה בעובי המרדע, שהוא חולק עליה, לסוברים כן, עי' ציון 178, מנה את גזירת כלים שתחת הצינור, ועי' ציון 160.
  313. עי' ציון 173 ואילך. ר"ח שם ורש"י שם ורמב"ם שם ובעה"מ שם, ע"פ שבת טז ב, יז א.
  314. ע'י ציון 181 ואילך. ראשונים הנ"ל, ע"פ שבת יז א.
  315. עי' ציון 199 ואילך. ראשונים הנ"ל, ע"פ שבת יז ב.
  316. עי' ציון 210 ואילך. ראשונים הנ"ל, ע"פ שבת יז ב.
  317. עי' ציון 269. ראשונים הנ"ל, ע"פ שבת יז ב.
  318. עי' ציון 227 ואילך.
  319. ר"ח שם ורמב"ם שם ובעה"מ שם, והסכים עמהם בחי' הר"ן שבת יז ב. ועי' ציון 236.
  320. עי' ציון 235. רש"י שם.
  321. עי' ציון 167 ואילך. רש"י שם.
  322. עי' ציון 78 ואילך. רש"י שם.
  323. עי' ציון 73 ואילך. רש"י שם.
  324. עי' ציון 88 ואילך. תוס' שבת יז ב ד"ה הניחא.
  325. תוס' שם, תי' א. ועי' ציון 100.
  326. תוס' שם, תי' ב, ועי' ציון 112.
  327. עי' ציון 242 ואילך. ירושלמי שבת פ"א ה"ד: ואילו הן שגזרו.
  328. עי' ציון 279. ירושלמי שם.
  329. עי' ציון 282. ירושלמי שם.
  330. עי' ציונים 94, 141 ואילך. ירושלמי שם: תמן תנינן, ועי' ירושלמי שם: עשרתי קדמייתא, ופנ"מ שם ד"ה אלו פוסלין, וקה"ע שם ד"ה תמן תנינן.
  331. ירושלמי שבת פ"א ה"ד. ועי' ראב"ן סי' שלח, שלדעתו אלו הם י"ח דבר שגזרו בו ביום.
  332. עי' ציון 253 ואילך. ירושלמי שם.
  333. עי' ציון 256 ואילך. ירושלמי שם.
  334. עי' ציון 304 ואילך. ירושלמי שם.
  335. עי' ציון 258 ואילך. ירושלמי שם.
  336. עי' ציון 263 ואילך. ירושלמי שם.
  337. עי' ציון 265 ואילך.
  338. עי' ציון 267 ואילך.
  339. ירושלמי שבת פ"א ה"ד.
  340. עי' ציונים 242 ואילך, 250. ירושלמי שם.
  341. עי' ציון 279 ואילך. ירושלמי שם.
  342. עי' ציון 282 ואילך. ירושלמי שם.
  343. עי' ציון 210 ואילך, 218. ירושלמי שם.
  344. עי' ציונים 84 ואילך, 89. ירושלמי שם.
  345. עי' ציונים 173 ואילך, 176 ירושלמי שם.
  346. עי' ציונים 181 ואילך, 196. עי' ירושלמי שם: כיצד בוצרין בית הפרס, ופנ"מ שם ד"ה ואילין, וביאור רח"ק שם ד"ה כיצד בוצרין, ועי' קה"ע שם שפי' בע"א.
  347. עי' ציונים 151 ואילך, 161. ירושלמי שם.
  348. עי' ציונים 199 ואילך, 207. עי' ר' יוסי ב"ר בון בירושלמי שם, שמנה גדולי תרומה, ופנ"מ שם, שהוא חולק על גזירת כלים שתחת הצינור, ומנה את גדולי תרומה תחתיה, ועי' ציון 164.
  349. עי' ציון 288 ואילך. ירושלמי שם.
  350. עי' ציונים 94, 141 ואילך. ירושלמי שם: עשרתי קדמייתא.
  351. עי' ציון 331 ואילך. ירושלמי שם.
  352. עי' להלן. ועי' מרכה"מ קונטרס אחרון על יח דבר פתיחה אות ב וקה"ע שם וביאור רח"ק שם, ביאורים אחרים.
  353. פנ"מ שם ד"ה והשאר, בבאור ירושלמי שם, ועי' ביאור רח"ק שם שהק' שגבינת גוים נמנית כבר ע"י רבנן דקיסרין בגזירות שנחלקו בהן ב"ש וב"ה, עי' ציון 340, ותי' שרשב"י אסר אף פת של כותים, משום שעשאום כגוים לכל דבריהם, ע"ע כותים.
  354. עי' ציונים 254 ואילך, 332. פנ"מ שם, בבאור ירושלמי שם.
  355. עי' ציונים 256 ואילך, 333. פנ"מ שם ד"ה על כבושיהן, בבאור ירושלמי שם.
  356. עי' ציונים 304 ואילך, 334. פנ"מ שם ד"ה ועל החילקה, בבאור ירושלמי שם.
  357. עי' ציונים 258 ואילך, 335. פנ"מ שם ד"ה על לשונן, בבאור ירושלמי שם.
  358. פנ"מ שם, בבאור ירושלמי שם. ועי' ציון 258 ואילך, מחלוקת אם הם גזירה אחת.
  359. עי' ציונים 263 ואילך, 336. פנ"מ שם ד"ה ועל מתנותיהן, בבאור ירושלמי שם, בבאור ירושלמי שם.
  360. עי' ציונים 265 ואילך, 337. פנ"מ שם ד"ה על בניהן, בבאור ירושלמי שם. ועי' ציון 266, שגזירת בנותיהם שכאן היינו יחוד עמהן, ושונה מגזירת בנותיהם שנחלקו בה ב"ש וב"ה, עי' ציון 339, שהיא על חיתון עם בנות הגוים שאינן משבע אומות, עי' ציון 246.
  361. עי' ציונים 267 ואילך, 338. פנ"מ שם ד"ה ועל בכוריהן, בבאור ירושלמי שם.