אנציקלופדיה תלמודית:רגל (איבר)
|
|
הגדרת הערך - אבר זוגי באדם ובבעלי חיים[1], המשמש בעיקר להליכה[2].
חלקיה
האברים שברגל אדם
רגל של אדם, יש בה אברים* רבים[3], שבכל אחד מהם יש בשר גידים ועצמות[4], ואלו הם: שלשים בפיסת הרגל[5], היא כף הרגל, שנקראת פרסה[6], ששה בכל אחת מחמשת האצבעות[7]; עשרה בקורסל[8] - או קרסול[9] - הוא מקום חיבור כף הרגל לשוק[10], שהוא הפרק הראשון שלמעלה מן העקב[11]; שנים בשוק[12], שהוא העצם הארוך התחתון שברגל, שמפסיק בין הפרסה לברך[13]; חמשה בארכובה[14], שהיא הברך[15], המחברת את השוק עם הירך[16], ששם חמשה עצמות: שנים מכאן ושנים מכאן והפיקה – חלק עגול[17] - באמצע[18]; אחד בירך[19], שהיא העצם הארוך שמעל הברך[20]. למעלה מהן יש שלשה אברים בקטלית[21], שהיא הכף[22] שבראש הירך[23], סמוך למתנים[24], ונקראת כף הירך[25], ובלשון הגמרא היא נקראת בוקא-דאטמא*[26].
העצמות שברגל בהמה
רגל אחורית של בהמה מורכבת משלש עצמות עיקריות: העצם התחתון, שנמצא מעל הפרסה, ונקרא ארכובה* הנמכרת עם הראש[27] - עי' על כך בע' ארכובה - ונקרא גם רגל[28]; למעלה ממנו העצם השני, האמצעי, הנקרא שוק[29], הקצה העליון של השוק, יש סוברים שהוא הנקרא ארכובה העליונה[30], ויש סוברים שמקום החיבור בין עצם השוק לעצם הירך שמעליו הוא הנקרא ארכובה העליונה[31], עי' על כך בע' ארכובה; למעלה ממנו העצם השלישי, הנקרא עצם הירך, ונקרא גם קולית, והוא תחוב בקצה העליון בעצם האליה[32], בחור עגול שבו, כמו בוכנא ומכתש[33], על מקום החיבור בין הקולית לעצם האליה ע"ע בוקא-דאטמא.
צומת הגידים
בתחתית העצם האמצעי ברגל הבהמה, סמוך לחיבורו עם העצם התחתון, נמצא צומת-הגידים*[34], שנאמרו בו דינים מיוחדים לענין טרפה, על דיני צומת הגידים ע"ע טרפה וע' צומת הגידים.
חלקיה הנקראים בשם רגל
מה נקרא בשם הכללי רגל אדם, יש חילוק בזה בין לשון תורה לבין לשון בני אדם, שבלשון בני אדם כל החלק התחתון של הרגל, כולל השוק, היינו מלמטה ועד הארכובה העליונה, לא כולל הירך, נקרא רגל[35], לפיכך האומר משקל רגלי עלי, משערים את משקל הרגל עד הארכובה העליונה, ואותו הוא נותן להקדש[36], ואילו בלשון תורה אין נקרא רגל אלא החלק התחתון ביותר, עד הפרק הראשון שבין כף הרגל לשוק[37], לפיכך מן הכתוב במצות עליה לרגל: שלש רְגָלִים, שנדרש כאילו כתוב: רַגְלַיִם, למדים שבעלי קבים, שרגלם נחתכה בפרק הראשון מתחת לשוק, פטורים מעליה לרגל, לפי שחסר להם את כל החלק הנקרא בלשון התורה רגל[38].
רוחב פרסת רגל
רוחב פרסת רגל הוא טפח[39], ומטעם זה גבולי ערוגה אף הם טפח, שנאמר: והשקית ברגלך כגן הירק[40], ודרשו: מה רגל טפח, אף גבול טפח[41].
במומים וטרפות
חיגר
על חיגר*, שהוא אדם שיש מום ברגליו, ואינו יכול להשתמש בהם כשאר בני אדם, גדרו, דיניו במצוות שונות ובברכות שונות, וחשיבותו בעל מום, ע"ע חיגר.
טרפה באדם כשנחתכה
אדם שנחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה הוא נעשה טרפה*[42], לפי שהרגל למעלה מן הארכובה היא אבר-שהנשמה-תלויה-בו*[43]. על פרטי הדין ע"ע ארכובה[44] וע' טרפה[45] וע' עדות אשה.
על תנאים החולקים בטרפה שנחתכו איבריו, וסוברים שהוא יכול לכוות ולחיות, ואינו טרפה, ואופנים שונים של חיתוך איברים, שיתכן והכל מודים שאינם עושים את האדם טרפה[46], ע"ע עדות אשה.
טרפה בבהמה כשנחתכה או חסרה
בהמה שנחתכו רגליה, מן הארכובה ולמעלה, היא טרפה[47]. על איזו ארכובה מדובר, ופרטי דיני חיתוך למעלה מן הארכובה, ע"ע ארכובה, וע"ע חסורה וע' טרפה.
אף בהמה שהיתה חסרת רגל מתחילת ברייתה, הרי היא טרפה[48], על פרטי הדין ע"ע חסורה.
בהמה שניטל צומת-הגידים* שלה, טרפה[49]. על המיקום המדויק של צומת הגידים, ופרטי דיניו כשנחתך ע"ע צומת הגידים, וע"ע נטולה.
על דין החלק שנחתך מן הרגל, אם הוא אסור משום אבר-מן-החי*, ע"ע אבר מן החי.
נשבר העצם
נשבר העצם של רגל בהמה, ולא נחתכה כל הרגל, אלא שהגידים קיימים, שמואל אמר שהבהמה אינה טרפה[50]. ורב אמר שכשהשבר הוא למטה מן הארכובה, הבהמה כשרה[51], אבל כשהשבר הוא למעלה מן הארכובה תלוי אם רוב הבשר קיים או לא – כלומר אם העור והעצם חופים את רובו או לא[52] - שאם אין רוב הבשר קיים, הבהמה טרפה, כבהמה שנחתכה רגלה למעלה מן הארכובה[53], ואם רוב הבשר קיים הבהמה כשרה[54], ואף שמואל חזר בו ואמר כרב[55], וכן הלכה[56].
באופנים שהבהמה מותרת, אם אף האבר שנשבר מותר, או שהוא נאסר משום אבר מן החי, ע"ע אבר מן החי.
חיפוי עור ובשר
מה שאמרו שהשבר אינו אוסר את הבהמה אם רוב הבשר קיים[57], הכוונה כשהעור והבשר חופים את רובו[58], ונחלקו בגמרא בפירושו: יש סוברים רוב עוביו, ויש מפרשים רוב הקיפו, לפיכך להלכה אינו מכשיר אלא כשחופה רוב עוביו ורוב הקיפו[59]. בפירוש רוב עוביו ורוב הקיפו נחלקו ראשונים: יש מפרשים שחיפוי רוב עוביו היינו שלא יצא רוב עובי העצם השבורה לחוץ, אלא מיעוט החלל נגלה ורובו נכסה, וחיפוי רוב הקיפו היינו שרוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים, ואין מתחשבים בחלל השבר, אם הוא נגלה או נכסה[60], ויש מפרשים שלפי שתי השיטות אין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר החופה אותו, אלא שנחלקו אם משערים בחיפוי רוב עוביו או רוב הקיפו, שחיפוי רוב עוביו היינו שיש בשר סביב רוב שטח העצם שנחשף בחיתוך, וחיפוי רוב הקיפו היינו שיש בשר סביב רוב ההיקף של העצם במקום החיתוך - ואמנם בעצם שהוא עגול, שניהם שיעור אחד הוא, שכשיש בשר סביב רוב היקף העצם, הרי הבשר הזה הוא גם סביב רוב שטח העצם שנחשף בחיתוך, ואי אפשר לזה בלא זה, אבל כשהעצם אינו עגול לגמרי, אלא עוביו מרחיב מצד אחד ומיצר הרבה מצד אחר, כעין משולש, שנמצא שהקיפו גדול, יתכן חיפוי רוב עוביו לחוד ויתכן חיפוי רוב היקפו לחוד, שכשהבשר מקיף מהצד הרחב לבדו, יתכן שהוא כנגד רוב שטח החיתוך של העצם, היינו רוב עוביו, אבל אינו מקיף את רוב העצם, וכן להפך, כשהבשר מקיף מהצד הצר לבדו, יתכן שהוא מקיף את רוב העצם, אבל אינו כנגד רוב שטח החיתוך שלו[61] - וכן כתבו פוסקים להלכה[62], ויש אחרונים שכתבו שלהלכה חוששים לשיטה הראשונה, ואוסרים אפילו כשהבשר מקיף את כל העצם, כשיש חשש שרוב חלל השבר נתגלה אפילו דרך נקב קטן[63].
הטעם שכשהעור והבשר חופים את רוב השבר הבהמה אינה טרפה הוא שהשבר עתיד להעלות ארוכה[64].
שבר שעור ובשר חופים את רובו הוא כשר אפילו כשמעט מן העצם נעכל ונפל לארץ[65].
יש שכתבו שנהגו להטריף כל עוף שנשבר העצם למעלה מן הארכובה, אפילו שעור ובשר חופים את רובו ולא יצא העצם לחוץ, מחשש שמע נפגע צומת-הגידים*[66], ויש שכתבו שנוהגים להחמיר אף בבהמה בכל שבר למעלה מן הארכובה, במקום שאין הפסד מרובה, לפי שחוששים שמא יבואו להכשיר אף כשלא היה חיפוי עור ובשר על השבר כראוי, וכן משום שאין רבים בקיאים בחילוקים שבדיני חיפוי עור ובשר[67].
חיפוי עור
כשעור מחפה את השבר, נחלקו לשונות בגמרא, לשון אחד סובר בדעת עולא בשם רבי יוחנן שהוא מכשיר את השבר כבשר, כלומר שאפ' אין על השבר אלא עור לבד, בלא בשר, ברוב עוביו וברוב הקיפו, כשר[68], ויש ראשונים שפסקו כלשון זה[69], ולשון אחר סובר בדעתו שעור לבדו אינו מכשיר, אלא הוא מצטרף לשיעור עם בשר[70], ויש אמוראים שסוברים שעור מועיל דוקא להשלים את החיפוי, כשרוב החיפוי הוא בשר[71], וכן פסקו ראשונים ואחרונים להלכה[72]. ועור של עוף, שהוא רך, עדיף משאר עור, ומכשיר לדברי הכל עם בשר, כשהחיפוי הוא מחצה עור ומחצה בשר[73].
על גידים, אם דינם כבשר לענין חיפוי שבר ע"ע בשר[74].
במקום שהוא תמיד ערום מבשר, ויש שם עור בלבד, שהוא דבוק לעצם, יש ראשונים שכתבו שהעור מציל לבדו לדברי הכל[75].
פגמים בבשר ובעור החופים
היה הבשר החופה מתלקט, כלומר שאינו יחד אלא מעט כאן ומעט כאן סביב העצם, וכשתצרפהו הרי רוב ההקף מכוסה[76], או שהיה מתרוסס, כלומר מרודד וקלוש[77], או שנתמסמס, כלומר נרקב[78], עד שהרופא נוטלו בסכין, ספק הוא בגמרא אם הוא מכשיר את השבר[79], ומאחר והספק לא נפשט, כתבו ראשונים ואחרונים שצריך להחמיר[80], ויש ראשונים ואחרונים שכתבו שמאחר ואנו איננו בקיאים מהו בשר שהרופא גורדו, אנו מחמירים שכל מקום שנשתנה מראית הבשר, אינו מציל על השבר[81].
ניקב הבשר החופה, נקב קטן בלא חיסרון[82], או שנקלף, כלומר שאינו דבוק בעצם[83], או שנסדק, או שניטל ממנו השליש התחתון,של עובי הבשר סמוך לעצם, ושני השלישים העליונים של הבשר עומדים באויר[84], וכן עור שחופה בלא בשר, והעור אינו דבוק יפה בעצם, אלא עומד באויר, ספק הוא בגמרא אם הוא מכשיר את השבר[85], ומאחר והספק לא נפשט, כתבו ראשונים ואחרונים שצריך להחמיר[86].
נקדר הבשר כמין טבעת מעל השבר, אין אומרים שמאחר ונקדר בעיגול אינו מעלה ארוכה, אלא כל שרוב השבר מכוסה בבשר, הרי הוא כשאר שבר שמכוסה בבשר, שהוא כשר, והוא שיהא העצם מחזיק את הבשר סביבות הקדירה ודבוק בו היטב, שהוא סימן התחלת עלות ארוכה[87]. ויש חולקים וסוברים שכשנקדר הבשר כמין טבעת מעל השבר הבהמה אסורה מספק[88].
נמצא שבור
נמצא העצם שבור באופן שעושה את הבהמה טרפה, ואין ידוע אם נשבר מחיים או לאחר שחיטה, אם מקום המכה שחור, בידוע שנעשה מחיים, וטרפה[89]. ואם אינו שחור, ואין יכולים לדעת אימתי נעשתה השבירה, אם יש במה לתלות, כגון שדרסה לכותל או רצצה וכיוצא בו, תולים להקל, ואם לא, הבהמה אסורה מספק[90]. ויש שכתבו שכשהבשר לא הושחר, הבהמה מותרת מספק[91].
נשבר וחזר ונקשר
נשבר העצם במקום שעושה טרפה וחזר ונקשר, ואין ידוע אם קודם שנקשר היה מכוסה תמיד בעור ובשר, או שנתגלה באופן הפוסל, כתבו הגאונים שהבהמה כשרה, לפי שכיון שנקשר, בידוע שלא נתגלה באופן הפוסל[92]. ויש שלא התירו[93]. ויש שחילקו, וכן כתבו אחרונים להלכה, שאם חזר העצם למקומו הראשון ונתחבר שבר עם שבר יחדיו ידבקו – אף על פי שהוא עדיין עב במקום השבר, וניכר עדיין שנשברה[94] - כשר, לפי שודאי אם היה מתגלה באופן הפוסל לא היה חוזר ונתקשר כך, אבל אם לא חזר למקומו הראשון, אלא שני שברי עצם שוכבים זה על זה, זה נמשך למעלה וזה למטה, אסור, לפי שבזה מסתבר שכבר נתגלה השבר באופן הפוסל[95].
נשבר ולא יצא לחוץ
נשבר העצם בחלל הגוף בפנים, ולא יצא לחוץ, אף על פי שיצא מן הבשר לגמרי, יש ראשונים שסוברים שמאחר והאויר אינו שולט בשבר, הוא עתיד להתרפא, ולפיכך הבהמה כשרה[96], וכן כתבו אחרונים להלכה[97]. ויש חולקים וסוברים שדין שבר שבפנים כדין שבר שבחוץ[98].
שמוטת ירך
על בהמה או עוף שמוטת ירך, היינו שנשמטה הירך שלה ממקום חיבורה בעצם האליה, אם היא טרפה, ע"ע בוקא דאטמא.
חלקו העליון של עצם השוק, היא העצם האמצעית ברגל בהמה, במקום שהוא מתחבר עם עצם הירך, שזז ממקומו, יש ראשונים שכתבו שהוא הנקרא שמוטת ירך, שבבהמה היא טרפה[99], ויש חולקים ומכשירים[100], וכן כתבו אחרונים להלכה[101].
טרפה ביתרה
בהמה שיש לה רגל יתרה היא טרפה, לפי שכל יתר הוא כנטול, והרי זה כאילו היא חסרת רגל[102]. על פרטי הדין ע"ע יתר.
נבלה
ניטל הירך ממקום חיבורו בבוקא-דאטמא*, והחלל שלה ניכר - היינו שניטל כל הבשר עד שנראה מקום החתך[103] - הרי זו נבלה, ומטמאה טומאת נבלות אפילו בחייה[104], ושחיטה אינה מועילה לטהרה[105]. ובגדר שהחלל שלה ניכר אמר רבא כל שכשהיא רבוצה היא נראית חסרה[106], שדרך הבהמה לרבוץ על יריכה, וכל שאין החסרון מתכסה על ידי הרביצה הרי היא נבלה[107]. ורב ששת חולק וסובר שבהמה שניטל הירך שלה אינה נבלה[108].
מומי כהנים
מומים רבים ברגלים פוסלים את הכהן מעבודה, עי' עליהם בע' מומי כהן[109].
מומי קרבן
מומים רבים ברגלים פוסלים את הקרבן, עי' עליהם בע' מומי קרבן.
בדינים שונים באדם
בחליצה
אשה שמת בעלה בלא בנים, ניתרת לשוק על ידי שהיא חולצת נעל מרגל היבם בסדר מסוים[110], על פרטי דיני הרגל לענין חליצה, דין חליצה בימין, דין רגל יבם שנקטעה או שיש בה מומים שונים של עיוות, ודין המקום ברגל שבו קושרים את הנעל על הרגל, אופן חיפוי הרגל על ידי הנעל, שיעור החליצה מן הרגל, דחיקת רגל היבם בארץ, ושאר דיני החליצה, ע"ע חליצה.
במקדיש משקל רגלו
על המקדיש משקל רגלו, כמה צריך לתת, עי' לעיל[111] וע"ע ערכין.
כף הרגל לענין צרעת
כף הרגל אינה מטמאה בבהרת[112], לפי שאינה בשר הגלוי לעין[113], או מפני שהיא עור קשה ואינה נחשבת בשר[114]. על פרטי הדין והטעמים ע"ע נגעי בשר וע' צרעת.
כיסוי דם ברגל
על כסוי-הדם*, שאין עושים אותו ברגל, כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו[115], ע"ע כסוי הדם[116].
המפלת רגל חתוכה
המפלת רגל חתוכה, היינו מחותכת בצורתה בחיתוך אצבעות[117], המפלת טמאה לידה[118], שמא היה ולד שלם אלא שנימוק[119]. על פרטי הדין ע"ע יולדת[120].
סכנה במכה שברגל
מכה שעל גב הרגל דינה כמכה של חלל, שיש בה סכנה[121], עי' על כך בע' חולה[122].
ניסוך ברגל
נגיעת גוי* ביין* ברגלו, אמרו בגמרא שאינה אוסרת את היין כנגיעה שבידו, לפי שאין ניסוך ברגל[123], על פרטי הדין, ואם הוא לדברי הכל, ואם יש חילוק ביין זה בין אכילה להנאה, ע"ע יין של גוים[124].
כיוון רגלים בתפלה
המתפלל צריך שיכון רגליו, כמלאכים, שנאמר בהם: ורגליהם רגל ישרה[125]. על פרטי הדין ע"ע תפלה.
עצמותיה רוב בנין
שני שוקיים וירך אחד הם רוב בנינו של אדם, ומטמאים כמת שלם[126].
שוק באשה ערוה
שוק באשה ערוה, שנאמר: גלי שוק עברי נהרות[127], ונאמר לאחר מכן: תגל ערותך[128], הרי שגילוי השוק נחשב גילוי ערוה[129], ולפיכך אסור לאיש לומר דברים שבקדושה כנגד שוק האשה, אפילו היא אשתו[130].
ונחלקו ראשונים ואחרונים אם השוק חמור יותר משאר גוף האשה, או שדינו כשאר הגוף – שהרי כל טפח באשה הוא ערוה[131] - וכן נחלקו איזה שיעור מן השוק חשוב ערוה, אם דוקא טפח, או אף פחות מטפח: יש סוברים שאין דין מיוחד בשוק, והוא כשאר גוף האשה, שטפח ממנו נחשב ערוה ופחות מטפח ממנו אינו נחשב ערוה[132], ולא הזכירו שוק אלא לומר שאף על פי שדרכו להתגלות לפעמים בהגבהת בגדיה, הוא אינו נחשב מקום מגולה, אלא מקום מכוסה, וחשוב ערוה כשאר הגוף[133], או לומר שאף על פי שבאיש, השוק אינו מקום צנוע, באשה הוא מקום צנוע, ודינו כערוה, כשאר גופה[134]. ויש חולקים וסוברים שבשוק, מאחר והוא מקום הרהור יותר משאר איברים, יש דין מיוחד, שאף פחות מטפח ממנו נחשב ערוה, ואפילו לבעלה[135].
מהו השוק שנאמר עליו שהוא ערוה באשה, יש אחרונים שכתבו שהוא החלק העליון של הרגל, מהארכובה ולמעלה, שנקרא בדרך כלל ירך*[136], ולדעתם החלק שמתחת לארכובה אינו שוק, אלא דינו כפנים וידים, שבמקום שהדרך לגלותם אין להם דין ערוה, ובמקום שהדרך לכסותם דינם כשאר הגוף, ששיעורו לענין ערוה הוא טפח[137]. ויש שכתבו שהשוק שנחשב ערוה באשה הוא המקום שבדרך כלל נקרא שוק[138], שהוא החלק התחתון של הרגל, מהארכובה ועד פרסת הרגל[139], ולדעתם אף במקום שרגילים לגלות חלק זה של הרגל, אין זה אלא דרך פריצות, ועדיין הוא נחשב ערוה[140].
ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים שחולקים וסוברים ששוק אשה אין בו משום ערוה[141].
קללת סוטה מתחילה בה
כשמקללים את הסוטה ששותה את המים המאררים[142], פותחים בקללת הירך* תחלה, שנאמר: בתת ה' את ירכך נֹפלת ואת בטנך צבה[143], וטעם הדבר, לפי שהירך התחילה בעבירה תחלה[144], שבדרך תשמיש הירך נהנה תחלה בקירוב בשר[145].
על עונש הסוטה, שאינו מתחיל מן הירך אלא מן הבטן ע"ע השקאת סוטה[146].
רקב הבא מן העקב
העקב, מאחר ויש בו עובי בשר שאין בו חיות, והוא ממהר להרקיב כשהאדם מת, יש ראשונים שכתבו שספק הוא בגמרא אם רקב* הבא ממנו יש לו דין רקב לענין טומאת מת[147]. וע"ע רקב.
השתחואה בפישוט ידים ורגלים
על השתחואה* בפישוט ידים ורגלים, דיניה, ואופנים שאסור לעשותה, ע"ע השתחואה.
חיגר במצות ראיה
על דין חיגר במצות ראיה* ע"ע חיגר וע' ראיה.
צער פיסוק רגלים בבעילה
הנבעלת באונס* מצטערת בפיסוק רגליה, והבועל חייב לשלם לה על כך תשלומי צער[148].
ברכת המכין מצעדי גבר
בין שאר הברכות שאדם מברך בכל יום, כשמהלך, מברך בא"י אמ"ה המכין מצעדי גבר[149]. על דיני ברכה זו והזמן בו מברכים אותה ע"ע ברכות השחר.
נתינות על בוהן הרגל של מצורע
בסדר טהרת-מצורע*, נותנים על בוהן רגלו הימנית דם אשם* ושמן[150], על פרטי הדין, ודין מצורע שאין לו בוהן רגל ימנית ע"ע טהרת מצורע.
קידוש ידים ורגלים
הכהן*, לפני כניסתו לעבודה בבית-המקדש* מקדש ידיו ורגליו במים, על פרטי הדין ע"ע קדוש ידים ורגלים.
תבניתה בעבודה זרה
המוצא תבנית רגל, היא אסורה משום שכיוצא בה נעבד[151]. על פרטי הדין ע"ע בטול עבודה זרה[152] וע' עבודה זרה.
בדינים שונים בבעלי חיים
פרכוס בה כסימן לחיות
על פרכוס ברגל, אימתי הוא נחשב פירכוס לענין להתיר בהמה מסוכנת שנשחטה, ע"ע מסוכנת וע' פרכוס.
משענת הסוס והחמור
רגלי בהמה, רבי יוסי אמר שיש חילוק בהישענות עליהם בין בהמה לבהמה, שמשענת הסוס על רגליו ומשענת החמור על ידיו[153] - ויש גורסים להפך, שמשענת הסוס על ידיו ומשענת החמור על רגליו[154] – לפיכך כשזב* רוכב על גבי הבהמה, וטלית תחת ידה או רגלה, אותה בהמה שמשענתה על רגליה, טמאה רק כשהטלית תחת רגלה, ואותה שמשענתה על ידה, טמאה רק כשהטלית תחת ידה[155]. ויש תנאים שחולקים וסוברים שהבהמה נשענת על ידיה ועל רגליה בשוה[156].
עקירת רגל במשיכה
על קנית בהמה במשיכה*, שכיון שעקרה יד ורגל קנאה, ע"ע משיכה.
דריסה ברגל
אין דריסה אלא ביד, ולא ברגל[157], על פרטי הדין ע"ע דרוסה[158].
סימני טהרה בחגבים
חגבים*, כמה סימני טהרה יש ברגליהם: שיש לו ארבע רגלים, ויש לו שני כרעים לנתר בהם[159], עי' עליהם בע' חגבים.
סימני טהרה בבהמות וחיות
בהמות וחיות יש להן שני סימני טהרה ברגליהן: כל שהן מפריסות פרסה ושוסעות שסע, עי' עליהם בע' בהמה טמאה.
סימני טהרה בעופות בה
העופות, יש ברגליהם סימני טומאה וטהרה, עי' עליהם בע' עוף.
גיד הנשה
על הגיד שעל כף הירך, שהוא אסור באכילה, ע"ע גיד הנשה.
חשיבות הארכובה התחתונה אבר
על הארכובה התחתונה, שאין בה בשר אלא גידים ועצמות, אם היא חשובה אבר לענין דין אבר-מן-החי*, ע"ע אבר מן החי[160].
הולכתה והקטרתה בקרבנות
על סדר הולכת רגלי בהמת הקרבן למזבח, וסדר הקרבתן על המזבח בין שאר האברים, ע"ע הולכה וע' הקטרה.
הפשט ונתוח בקרבנות
על סדר הפשטת רגלי בהמת הקרבן, וסדר ניתוחן, ע"ע הפשט-ונתוח.
שוק לענין שלמים
על שוק של קרבן שלמים, שדינו שהוא ניתן לכהנים, ועל גדרו ופרטי דיניו, ע"ע חזה ושוק.
הערות שוליים
- ↑ בהמות וחיות, שיש להן ארבע רגלים, בלשון המשנה רק רגליהם האחוריות נקראות רגלים, אבל הקדמיות נקראות ידים, עי' זבים פ"ד מ"ז, וע"ע יד (אבר) ציון 30 ואילך.
- ↑ עי' ברכות לא ב: רגלים להלך בהן.
- ↑ עי' אהלות פ"א מ"ח.
- ↑ ע"ע אברים.
- ↑ אהלות שם.
- ↑ ר"ש שם.
- ↑ אהלות שם.
- ↑ אהלות שם.
- ↑ ר"ש שם.
- ↑ ר"ש שם.
- ↑ רא"ש שם. ועי' יבמות קג א, ורש"י שם, שרב פפא הוכיח שמתחת לפרק שמפסיק בין השוק לכף הרגל אין פרק נוסף למטה בעקב, אלא הכל עצם אחת עד למטה, וע"ש שרב אשי דחה ראייתו.
- ↑ אהלות שם.
- ↑ עי' תוס' מנחות לז א ד"ה קיבורת; תפא"י אהלות שם אותיות מו ומז. ועי' ציון 29 שבבהמה, שיש לה שלשה עצמות ארוכות ברגל, העצם הארוך האמצעי הוא הנקרא שוק, ולא התחתון כבאדם, ועי' תוס' מנחות שם. ועי' סדרי טהרות אהלות שם, בדעת קצת ראשונים, שמפרשים האברים שמקרסול ועד קטלית באופן אחר, המתאים לאברי הבהמה.
- ↑ אהלות שם.
- ↑ פיהמ"ש לרמב"ם שם; תפא"י שם אות מח
- ↑ תוי"ט שם; תפא"י שם. ועי' סדרי טהרות שבציון 13.
- ↑ עי' בכורות כב א.
- ↑ תוספתא אהלות פ"א.
- ↑ משנה אהלות שם.
- ↑ תפא"י שם אות מט. ועי' סדרי טהרות שבציון 13.
- ↑ אהלות שם.
- ↑ א"ר שם. ועי' ציון 25.
- ↑ ר"ש שם; רע"ב שם; עי' א"ר שם.
- ↑ א"ר שם; תפא"י שם אות נ. ועי' סדרי טהרות שבציון 13.
- ↑ פיהמ"ש לרמב"ם שם; רא"ש שם.
- ↑ רא"ש שם; תפא"י שם.
- ↑ עי' חולין עו א, ורש"י ורמב"ן ור"י מלוניל שם ור"ן על הרי"ף שם (כה ב) וטוש"ע יו"ד נה א.
- ↑ רמב"ן שם; ר"ן על הרי"ף שם.
- ↑ עי' רש"י ורמב"ן שם ור"ן על הרי"ף שם וטוש"ע שם.
- ↑ רמב"ן שם; ר"ן על הרי"ף שם.
- ↑ רש"י חולין עו א ד"ה למטה מן הארכובה ובכורות מא א ד"ה קפץ; עי' ראבי"ה סי' אלף פט ד"ה ובין פרק, הובא במרדכי חולין רמז תרמח ובשו"ת הרא"ש כלל כ סי' טז, שבחיבור שבין העצם האמצעית לשלישית יש עצם קטן, והיא ארכובה העליונה.
- ↑ עי' רש"י ורמב"ן שם ור"י מלוניל שם ור"ן על הרי"ף שם וטוש"ע שם.
- ↑ תפא"י חולין פ"ד מ"ו אות מב.
- ↑ רש"י חולין עו א במשנה.
- ↑ עי' ערכין יט ב; רמב"ם ערכין פ"ב ה"ה.
- ↑ ע"ע ערכין. ערכין שם; רמב"ם שם. וע"ע ארכובה ציון 34.
- ↑ עי' יבמות קג א וערכין שם, ורש"י ערכין שם ויבמות שם ד"ה פרט. ועי' יש"ש יבמות פי"ב דין טז ושו"ת חת"ס ח"ד (אה"ע ח"ב) סי' עט ד"ה והנה ביבמות, ע"פ יבמות קג א וערכין יט ב, שרב פפא ורב אשי נחלקו בפרק שבין העקב והשוק בעצמו, אם הוא נחשב מן הרגל, או שרק מתחתיו מתחילה הרגל, וע"ע חליצה ציון 382 ואילך. ועי' יבמות שם, שלפעמים ב"לישנא מעליא", גם החלק העליון של הרגל נקרא רגל אף בלשון התורה.
- ↑ עי' יבמות שם וערכין שם, ורש"י שם ושם. וע"ע ראיה.
- ↑ עי' שבת פה א.
- ↑ דברים יא י.
- ↑ שבת שם.
- ↑ עי' יבמות קכ ב, ורמב"ן שם; נדה כד א ורש"י שם ד"ה עד; רש"י גיטין מג א ד"ה והא חזי; עי' שו"ע אה"ע יז לב. וע"ע טרפה ציון 92, שיש אחרונים שסוברים בדעת ראשונים בדעת אמוראים שאע"פ שבבהמה היא טרפה, עי' להלן, באדם אינו טרפה. על מי שנחתכה רגלו למעלה מן הארכובה בזמננו, שמנתחים אותו והוא חי, ע"ע טרפה ציון 94.
- ↑ עי' ערכין כ א.
- ↑ ציון 29.
- ↑ עי' ציון 72 ואילך, 87 ואילך.
- ↑ עי' תוספתא חולין פ"ג וברייתא יבמות קכ ב.
- ↑ משנה חולין עו א; תוספתא שם פ"ג; רמב"ם שחיטה פ"ח הי"א ופ"י ה"ט אות מח; עי' טוש"ע נה א.
- ↑ עי' ד' רב הונא בחולין נח ב ובכורות מ א, ורמב"ם שחיטה פ"ח הי"א ופ"י ה"ט אות מח. ועי' ב"י יו"ד נה בדעת רמב"ם שם פ"ח הכ"ד, שחסרת רגל מתחי' ברייתה כשרה, ועי' רדב"ז על רמב"ם שם ודרכ"מ שם אות ז ורמ"א שם ד, שתמהו על דבריו ודחום.
- ↑ משנה חולין עו א, ורש"י שם
- ↑ עי' ד' שמואל בחולין עו ב, ורש"י שם ד"ה אבר אסור.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ עי' להלן.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ חולין שם. ועי' להלן על ביאור ענין רוב הבשר קיים.
- ↑ חולין שם.
- ↑ עי' רמב"ם שחיטה פ"ח הי"ב ומאכ"א פ"ה ה"ח; עי' טוש"ע יו"ד נה ה.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ עי' ברייתא חולין עו ב, ורש"י שם. על היחס בין חיפוי העור לחיפוי הבשר עי' ציון 68 ואילך. על אופן חיפוי העור שמכשיר עי' ציון 85.
- ↑ עי' ד' ר' יוחנן שם: רוב עוביו, ואמרי לה רוב הקיפו, אמר רב פפא הלכך בעינן רוב עוביו ובעינן רוב הקיפו; רמב"ם מאכ"א פ"ה ה"ח; טוש"ע יו"ד נה ה.
- ↑ רש"י שם ד"ה רוב עוביו וד"ה רוב הקיפו.
- ↑ עי' תוס' חולין שם ד"ה רוב, ורשב"א שם בשם ר"י, ורא"ש שם פ"ד סי' ח, וטור יו"ד נה, וב"י שם ופר"ח שם ס"ק יד בבאור דבריהם.
- ↑ טור יו"ד נה.
- ↑ עי' דרכ"מ יו"ד נה אות י, ורמ"א שם ה. וע"ש שמחמת החשש הזה נתפשט מנהג לחוש יותר ולהטריף כל שבר במקום שאם נחתך טרפה, אפ' כשעור ובשר חופים אותו כראוי, ועי' ציון 67.
- ↑ עי' חולין עז א ורש"י שם ד"ה מהו וד"ה והוא.
- ↑ עי' חולין עז א, ורש"י שם ד"ה מכדי; רמב"ם שחיטה פ"ח הי"ב; טוש"ע יו"ד נה ה. ועי' טוש"ע שם שאינה כשרה אלא כשיש עור ובשר כדי לכסות את השבר אף קודם שנפל ממנו מה שנפל.
- ↑ ע"ע צומת הגידים. עי' אגור סי' אלף קנד, ועי' ב"י שם, ודרכ"מ שם אות י, שדחו חשש זה.
- ↑ עי' דרכ"מ יו"ד סי' נה אות י ורמ"א בשו"ע שם ה, וע"ש ושם שעיקר החשש הוא לשי' רש"י שבציון 60, שאם יצא השבר, אפ' דרך נקב קטן, נאסרה הבהמה, ועי' ציון 63.
- ↑ חולין עו ב. על אופן חיפוי העור שמכשיר עי' ציון 85.
- ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ה ה"ח.
- ↑ על השיעור עי' לעיל. חולין שם.
- ↑ עי' חולין שם: אמר ליה רב נחמן לעולא.
- ↑ רשב"א חולין שם; רא"ש שם פ"ד סי' ח; טוש"ע יו"ד נה ז. על אופן חיפוי העור שמכשיר עי' ציון 85.
- ↑ עי' חולין שם: בר גוזלא, ורשב"א שם עז א, שמסתבר שכל עוף הוא כבר גוזלא, ושם שנראה שעוף אינו כבשר לגמרי, אלא שמצטרף עם בשר, וכ"כ בטוש"ע שם ז.
- ↑ ציון 118 ואילך.
- ↑ עי' חולין עז א: דקנה משכא דידיה, ורש"י שם, ורשב"א שם בדעתו, הובא בטור יו"ד נה; שו"ע שם ח בשם י"א.
- ↑ רש"י חולין עז א ד"ה מתלקט.
- ↑ רש"י שם ד"ה מתרוסס.
- ↑ רש"י שם ד"ה נתמסמס.
- ↑ רבינא בחולין עז א.
- ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פ"ה ה"ח; טוש"ע יו"ד נה י.
- ↑ הגה"מ מאכ"א פ"ה ה"ח אות ב בשם מורו; רמ"א בשו"ע שם. ועי' אגור סי' אלף קנד, שיש מי שרצה לחוש לזה אף כשלא נשתנה מראית הבשר, ועי' ב"י שם שדחה דבריו.
- ↑ רש"י חולין עז א ד"ה איבעיא, בבאור גמ' שם.
- ↑ רש"י שם ד"ה נקלף.
- ↑ רש"י שם ד"ה ניטל.
- ↑ חולין עז א. וע"ש שלצד שבשר ועור שעומדים באויר אינם מכשירים, מה שאמרו שעור מכשיר, עי' לעיל, אינו אלא כשנשבר העצם במקום שהוא תמיד ערום מבשר, והעור דבוק יפה בעצם ומחזיקו, ועי' ציון 75.
- ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פ"ה ה"ח; טוש"ע יו"ד נה י.
- ↑ עי' חולין עז א, ורש"י שם, שבתחלה נסתפקו בזה בגמ', ופשטו שמאחר שכשהוא דבוק היטב הוא מעלה ארוכה, כשר; טוש"ע יו"ד נה יא. ועי' תוס' חולין שם ד"ה דקנה, פי' אחר, שמכשירים דוקא כשיש שם רירים וליחה, שאז העור נדבק ומעלה ארוכה, ועי' שו"ע שם ח.
- ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פ"ה ה"ח, ועי' מ"מ שם שאולי היה לו גי' אחרת או פי' אחר בגמ'.
- ↑ מרדכי חולין סוף רמז תרמח; טוש"ע יו"ד נה יג.
- ↑ רשב"א חולין עז א בשם בה"ג; טוש"ע יו"ד נה יג.
- ↑ עי' דרכ"מ שם אות יב בדעת או"ה הארוך שער נ אות ה, ונ' שהסכים עמו.
- ↑ רשב"א חולין עז א בשם רבינו יעקב ובשם בעל התרומה; טור יו"ד נה בשם גאונים.
- ↑ עי' הגהות אושרי חולין פ"ד סוס"י ז שר"י לא רצה להתיר כי לא היתה לו קבלה.
- ↑ רמ"א בשו"ע יו"ד נה יב.
- ↑ שו"ת מהרי"ק סי' לח; שו"ע שם יב.
- ↑ תמים דעים סי' כב, הובא בכלבו סי' קא ד"ה כתב הר"י הלבן.
- ↑ ב"י יו"ד נה.
- ↑ כלבו שם בשם י"א.
- ↑ עי' חולין נז א, ורשב"א שם ד"ה אמר שם איכא מרבוותא, הובא בטור יו"ד נה. וע"ע בוקא דאטמא.
- ↑ עי' רשב"א שם, הובא בטור שם.
- ↑ שו"ע שם ג. ועי' רמ"א שם, ע"פ שו"ת הרא"ש כלל כ סי', שאין להכשיר אלא כשעור ובשר חופים את רובו, על דין זה עי' לעיל בענין עצם שנשברה.
- ↑ רב הונא בחולין נח ב ובכורות מ א; רמב"ם שחיטה פ"ח הי"א ופ"י ה"ט אות מט; טוש"ע יו"ד נה ד.
- ↑ רש"י חולין כא א ד"ה וחלל. ועי' מסורת הש"ס שם שי"ג ניטל ירך וחלל, בלי תיבת ניכר, וכ"נ ברמב"ם שלהלן.
- ↑ ר' אלעזר בחולין כא א ולב ב; עי' גמ' בדעת רבא בתמורה יא ב; רמב"ם אבוה"ט פ"ב ה"א.
- ↑ רמב"ם שחיטה פ"ג הי"ט.
- ↑ רבא בחולין שם; רמב"ם שחיטה שם.
- ↑ רש"י שם.
- ↑ תמורה יא ב.
- ↑ ציון 291 ואילך.
- ↑ עי' דברים כה ז ואילך.
- ↑ ציון 36.
- ↑ נגעים פ"ו מ"ח; רמב"ם צרעת פ"ו ה"א.
- ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ור"ש נגעים שם.
- ↑ רא"ש שם.
- ↑ עי' חולין פז א.
- ↑ ציון 1501 ואילך.
- ↑ רש"י נדה יח א ד"ה יד.
- ↑ תוספתא נדה פ"ד; ברייתא נדה יח א וכד א וכח א; עי' רמב"ם אסו"ב פ"י הי"א.
- ↑ רש"י נדה יח א ד"ה אמו טמאה.
- ↑ ציון 165 ואילך.
- ↑ רב אדא בר מתנה בשם רב בשבת קט א, ורש"י שם ד"ה שאני; רבי יוחנן בירושלמי שבת פי"ד ה"ד; רמב"ם שבת פ"ב ה"ה; טוש"ע או"ח שכח ו.
- ↑ ציון 411 ואילך.
- ↑ ע"ז נו ב.
- ↑ ציון 768 ואילך.
- ↑ יחזקאל א ז. ברכות י ב; ירושלמי ברכות פ"א ה"א.
- ↑ ע"ע אבי אבות הטומאה. בכורות מה א ונזיר נה ב; רמב"ם טומאת מת פ"ב ה"ח. ועי' נזיר שם שמ' שאף שני ירכים ושוק אחד נחשבים רוב בנינו של אדם.
- ↑ ישעיהו מז ב.
- ↑ שם מז ג.
- ↑ רב חסדא בברכות כד א. ועי' נשמת אדם ח"א כלל ד, שנסתפק בדין שוק באשה ערוה, אם הוא מן התורה או מדרבנן.
- ↑ עי' רש"י ורא"ה ומאירי ברכות שם. ועי' רש"י שם, שהוסיף ששוק נחשב ערוה אף לענין איסור הסתכלות, ועי' צל"ח שם שהק' שהסתכלות באשה האסורה עליו אסורה אפ' במקום שאינו ערוה, ואפ' באצבע קטנה, ע"ע לא תתורו ציון 146, וע"ש שיישב, ועי' אמרי נועם (הגר"א) שם, שט"ס נפלה ברש"י.
- ↑ ע"ע ערוה.
- ↑ ע"ע ערוה.
- ↑ רא"ה ברכות כד א ד"ה ושוק; תוס' הרא"ש שם ד"ה ואמר רב חסדא.
- ↑ עי' רשב"א ברכות כד א.
- ↑ ב"ח או"ח סי' עה אות ב; ט"ז שם ס"ק א; ח"א כלל ד ס"ז בשם י"א; מ"ב שם ס"ק ז בשם י"א.
- ↑ עי' ציון 19. פמ"ג או"ח סי' עה מ"ז ס"ק א, ומ"ב שם ס"ק ב, ועי' חזו"א או"ח סי' טז אות ח. וע"ע ירך ציון 22.
- ↑ ע"ע ערוה. פמ"ג שם; מ"ב שם.
- ↑ עי' ציון 12.
- ↑ עי' ח"א ח"א כלל ד ס"ב, ושו"ע הרב או"ח עה א, ושו"ת שבט הלוי ח"א סי' א.
- ↑ ח"א שם, וע"ע ערוה.
- ↑ רשב"א ברכות כד א בשם ראב"ד, בדעת רי"ף שהשמיט דין שוק באשה, שזה ע"פ ד' רב הונא בברכות שם, שעגבות אין בהם משום ערוה, ע"ע ערוה, שלדעתו כ"ש ששוק אשה אין בו משום ערוה, ועי' רשב"א שם בשם ראב"ד שדוחה שיטה זו.
- ↑ ע"ע השקאת סוטה.
- ↑ עי' משנה סוטה ח וגמ' שם ט ב בבאורה.
- ↑ משנה שם ח ב.
- ↑ רש"י שם ד"ה ירך.
- ↑ עי' ציון 390 ואילך.
- ↑ עי' נזיר נא א: בעי ר' ירמיה רקב הבא מן העקב מהו, ותוס' שם, ועי' מפרש שם שפי' בע"א.
- ↑ עי' כתובות לט ב. וע"ע אונס (בועל).
- ↑ ברכות ס ב; רמב"ם תפלה פ"ז ה"ו; טוש"ע או"ח מו א.
- ↑ עי' ויקרא יד יד - יז, ושם יד כה – כח.
- ↑ משנה ע"ז מא א.
- ↑ ציון 62 ואילך.
- ↑ זבים פ"ד מ"ז.
- ↑ שבת צג ב.
- ↑ עי' משנה זבים שם ושבת שם, ורש"י ותוס' שבת שם ור"ש ורא"ש ורע"ב זבים שם.
- ↑ עי' ד' ת"ק במשנה זבים שם, ורש"י שבת שם ד"ה הסוס.
- ↑ חולין נג א.
- ↑ ציון 16 ואילך.
- ↑ עי' משנה חולין נט א ורמב"ם מאכ"א פ"א הכ"ב.
- ↑ ציון 31.