אנציקלופדיה תלמודית:קדוש ידים ורגלים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - המצוה שירחצו הכהנים ידיהם ורגליהם קודם עבודתם, וקודם כניסתם למקומות מסוימים במשכן ובמקדש

המצוה וגדרה

המצוה וטעמה

מצות-עשה* לרחוץ הכהנים* ידיהם* ורגליהם* בכל זמן שיהיו צריכים לעבוד*, שנאמר: ורחצו אהרן ובניו ממנו – מן הכיור* - את ידיהם ואת רגליהם וגו' בגשתם אל המזבח לשרת וגו'[1]. וכן בכניסתם להיכל*, או אף בין-האולם*-ולמזבח*, יש סוברים שמצות עשה לרחוץ ידיהם ורגליהם אף כשאינם באים לעבוד, שנאמר: בבאם אל אהל מועד ירחצו מים וגו'[2]. וכן כהן-גדול*, בשעה שמשנה בגדיו ביום-הכפורים* מבגדי זהב לבגדי לבן, או להפך, צריך לקדש ידיו ורגליו[3]. וכן פרה-אדומה*, יש סוברים שכהן העוסק בה טעון קיו"ר[4].

מצות קיו"ר נוהגת בזמן הבית בלבד[5].

בטעם המצוה כתבו ראשונים שהרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו, רוחץ ידיו, בעבור היות הידים עסקניות[6], והוסיף כאן לרחוץ הרגלים, בעבור היות הכהנים משרתים יחפים, ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור[7]. ועי' להלן[8].

במנין המצוות

מצות קיו"ר נמנית במנין מצוות עשה[9]. ויש מן הגאונים שלא מנאוה[10]. ויש מן הראשונים שכתבו שחיוב המיתה שבה – עי' עליו להלן[11] - נמנה במנין מצות לא תעשה[12], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים בדעתם, שיש בקיו"ר אף מצות לא תעשה ממש – עי' עליה להלן[13] - והיא הנמנית במנין מצוות לא תעשה[14].

החייבים

מצות קיו"ר אינה נוהגת אלא בזכרי כהונה[15]. וכן כתבו אחרונים בטעם מה ששנינו בתוספתא שזר* שעבד בלא רחיצת ידים ורגלים, אינו חייב אלא אחת[16] – היינו משום זרות, ואינו חייב משום שלא רחוץ ידים ורגלים - שלא הוזהר שלא לעבוד כן אלא מי שהוא ראוי לעבוד[17]. ונוהגת בין בכהן-גדול* ובין בכהן-הדיוט*[18], שנאמר: והיתה להם חק עולם לו ולזרעו[19].

על חלל, אם נאמר בו איסור שלא רחוץ ידים ורגלים, ע"ע חלל[20].

העונש

כהן שעבד ולא קדש ידיו ורגליו חייב מיתה[21] בידי-שמים*[22], שנאמר: בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו[23], ומכלל-לאו-אתה-שומע-הן*[24], ואף על עבודה שאינה באהל מועד, חייב מיתה, שנאמר שנית: ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימתו[25]. ואין חייבים מיתה אלא על עבודות שמחוסר-בגדים* וזר* חייבים עליהן מיתה[26] – היינו כל עבודה שהיא תמה, ואין אחריה עבודה[27], ושהיא עבודת מתנה ולא סילוק[28] - לפי שלמדים בגזרה-שוה: "חקה חקה"[29] ממחוסר-בגדים[30], ולפיכך היוצק, והפותת, והבולל, והמולח, והמניף*, והמגיש*, והמסדר את השולחן*, והמטיב-את-הנרות*, והקומץ*, והמקבל-דמים*, שלא רחוץ ידים ורגלים, אינו חייב, לפי שיש אחריהן עבודה[31].

עבד ולא קדש ידיו ורגליו, אינו לוקה, לפי שאינו באזהרה* אלא בעשה[32]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלוקה, לפי שאף לענין זה למדים גזירה-שוה "חקה חקה" ממחוסר בגדים[33], שכשם שבו יש לאו ולוקה עליו[34], כן שלא רחוץ ידים ורגלים יש בו לאו ומלקות[35].

ביום הכיפורים, שיש בו מצוה יתירה לטבול ולקדש[36], יש מן האחרונים שכתב שאין חייב מיתה אם עבד בלא קיו"ר[37].

נכנס להיכל, או בין האולם ולמזבח, בלא קיו"ר - לסוברים שכניסה לשם טעונה קדוש מן התורה[38] - יש מן הראשונים שכתבו שחייב אף הוא מיתה בידי שמים, שכן אמרו בתוספתא, שכהן הנכנס בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים, פרחי כהונה פוצעים את מחו בגיזרין[39], ולא היו עושים כן אם לא היה חייב מיתה בידי שמים[40]. ויש שכתבו שאינו חייב מיתה, אלא איסור בלבד יש בדבר[41].

פסול עבודה

כהן שעבד ולא קדש ידיו ורגליו, עבודתו פסולה[42], שנאמר בקיו"ר: חק עולם[43], ונאמר בלבישת בגדי-כהנה*: חקת עולם[44], ולמדים גזרה-שוה: "חקה חקה", שכשם שמחוסר בגדים, עבודתו פסולה[45], כך מי שלא קדש ידיו ורגליו, עבודתו פסולה[46]. ואף עבודה שאין חייבים עליה מיתה כשאין רחוץ ידים ורגלים – כגון שאינה עבודה תמה[47] - מכל מקום נפסלת[48].

כהן גדול שלא קדש ידיו בשעה שמשנה בגדיו ביום-הכפורים*[49], אין עבודתו פסולה, עי' הטעם להלן[50].

אותם שכתבו ראשונים שצריכים לקדש ידים ורגלים מספק – כגון שיצא מן העזרה אחר שקדש יו"ר[51], או נטמא[52], או שקדש בתוך הכיור[53] - אם לא קדש ועבד, עבודתו כשרה[54], ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שעבודתו פסולה משום שספק-דאוריתא-לחומרא*[55]

החייבים קיו"ר מדרבנן, כתבו אחרונים שאין עבודתם פסולה[56]. ויש שכתבו שעבודתם פסולה[57].

כשלא קידש אם חשוב זר

כהן שלא קדש ידיו ורגליו, כתבו ראשונים ואחרונים שחשוב "זר*"[58], ומהם יש שכתבו שמטעם זה אסור לו להתקרב למזבח[59], כדין הזר[60]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הספרי, שזה הטעם לחיוב קיו"ר בפרה אדומה, לסוברים כן, שהרי טעונה כהן בעשיתה[61], ובלא קיו"ר הרי הוא כזר[62]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין מחוסר קיו"ר חשוב זר[63].

אם חשוב "עבודה"

קיו"ר, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שחשוב "עבודה*"[64], וזה הטעם למה שאמרו בגמרא שצריך שיהיה בעמידה[65], שכן הדין בעבודה[66], וכתבו אחרונים בדעתם שמטעם זה דינו כעבודה אף לשאר הלכותיה, שצריך שלא תהא חציצה* בינו לבין הרצפה בשעת קדוש[67], וכן שלא תתנדנד אבן תחתיו[68], וכן יש שכתבו שמטעם זה צריך שיהיה הכהן מלובש בבגדי כהונה בשעת קיו"ר[69], כדין עבודה[70], וכן יש שכתבו שזה הטעם למה ששנינו שאין קיו"ר נעשה אלא בפנים[71], שדינו כעבודה[72], וכן יש שכתבו שמטעם זה קידוש של לילה אין מועיל ליום, שקידוש חשוב עבודה, ועבודת לילה אין מועילה ליום[73].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שקיו"ר אין דינו כעבודה, ומה שאמרו שצריך שיהיה בעמידה, כעבודה, אין זה אלא היקש לענין הלכה זו בלבד[74].

קיו"ר שלא לעבודה, הסתפקו אחרונים אם דינו כעבודה, לסוברים שקיו"ר לעבודה דינו כעבודה[75]. ויש מן האחרונים שצדדו שאין דינו כעבודה[76], ולפיכך קיו"ר שבהחלפת בגדים ביום הכיפורים - שכתבו אחרונים שאינו לעבודה אלא הוא מסדר עבודת היום[77] - אין צריך לעשותו בבגדי כהונה מדין "עבודה"[78], וכן כשר אם נעשה בחוץ[79], או שלא בעמידה[80]. וכן קיו"ר שבכניסה להיכל ולבין האולם ולמזבח, יש מן האחרונים שכתבו שמאחר ואינו לצורך עבודה, אין חשוב עבודה, ולפיכך כשר מיושב ומחוסר בגדים[81], וכן צדדו שכשר אף בכלי חול, ובחוץ[82], ויש שצדדו שכמו כן מטעם זה אינו נפסל בלינה, אף לסוברים שלינה פוסלת בקיו"ר[83].

עשייתו בפנים

קדש ידיו ורגליו בחוץ, עבודתו פסולה[84]. בטעם הדבר יש מן הראשונים שכתבו שהוא מדרשת הכתוב: בבאם אל אהל מועד ירחצו וגו'[85], מכאן שאין מקדשים אלא בפנים[86]. ויש מן הראשונים שכתבו בטעם, שהוקבע לו מקום בעזרה, שנאמר: ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח וגו' ורחצו ממנו וגו'[87]. ואחרונים כתבו בטעם, שקדוש דינו כעבודה*, שאין נעשית אלא בפנים[88].

עמד בחוץ, והכניס ידיו וקדשן בפנים, כתבו אחרונים שלסוברים בטעם שאין קדוש אלא בפנים, שדינו כעבודה[89], הקדוש פסול[90]. ובדעת הסוברים בטעם שאין קדוש אלא בפנים, שהכתוב קבע לו מקום, הסתפקו אחרונים אם די בכך שידיו בפנים או שצריך להכניס כל גופו[91].

עמד בפנים, והוציא ידיו וקדשן בחוץ, הקדוש פסול, ואם עבד בלא לחזור ולקדש, עבודתו פסולה[92].

קיו"ר לפרה אדומה, נחלקו אמוראים אם צריך לעשותו בפנים, עי' להלן[93].

קיו"ר לכניסה להיכל ובין האולם ולמזבח, יש מן האחרונים שצדדו שכשר בחוץ, עי' לעיל[94].

על קידושי כה"ג ביוה"כ, שיש סוברים שחלקם נעשים בחוץ, עי' להלן[95].

עשייתו במקום הכיור

קיו"ר יש מן האחרונים שכתבו שאף כשאינו נעשה מן הכיור, צריך לעשותו במקום הכיור[96] – היינו בין האולם ולמזבח משוך קמעא כלפי דרום[97] - ודייקו כן מלשון הכתוב בכיור: ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים[98], שמשמע שנתינת המים לקדוש צריך שתהיה במקום הזה[99]. ומדברי ראשונים אין נראה כן[100].

עשייתו לשמה

קיו"ר, יש מן האחרונים שכתבו שצריך לעשותו לשמה[101].

בבמה

על במה, שעובדים בה בלא קיו"ר, ע"ע במה[102].

מצוה לקדש או דין בעבודה

בגדר מצות קיו"ר לעבודה, יש מן האחרונים שכתבו שאין המצוה עצם החפצא של הקידוש, אלא המצוה היא דין שצריך קיו"ר בעת העבודה[103]. ויש שהסתפקו בזה, אם מעשה הריחוץ הוא המצוה, או שהמצוה היא בעבודה[104].

גדרו: חלות בגברא

בגדר דין קיו"ר לעבודה, כתבו אחרונים שהוא עושה חלות שהידים מקודשות, ועל ידי זה ראוי הכהן לעבודה[105].

ויש מן האחרונים שכתבו ששני דינים יש בקיו"ר, האחד דין בגברא, שכל שאין ידיו מקודשות פסול הוא לעבודה, כדוגמת פסול זר* ושאר פסולי כהונה, ודין נוסף בעבודה, שצריכה קידוש ידים ורגלים[106].

גדרו: נקיות או קידוש

בגדר קיו"ר, יש מן האחרונים שכתבו ששני דברים יש בו, האחד רחיצת הידים משום נקיות, ומטעם זה צריך לחזור ולרחוץ כשהסיח דעתו, עי' להלן[107], שאז אין ידיו שמורות בנקיות[108], והשני "קידוש", היינו שהידים יתקדשו, ומטעם זה צריך לעשות הקדוש דוקא בכיור או בכלי שרת, ולא בכלי חול[109], עי' להלן[110]. ויש שכתבו שאין בקיו"ר אלא דין קידוש הידים לעבודה, ולא רחיצה משום נקיות, ומה שאם ניטנפו ידיו צריך לחזור ולקדש[111], זהו משום שלכלוך מפקיע שם מקודשות[112].

הדברים הטעונים קדוש

עבודה

עבודת* כהנים*, טעונה קיו"ר[113]. ואף על פי שלא על כל העבודות יש עונש מיתה כשעשאן בלא קיו"ר[114], מכל מקום מצות עשה יש בכולן[115]. ואף עבודה שאינה מעכבת כפרה, טעונה קדוש, שנאמר: בבאם וגו' להקטיר אשה לה'[116], והקטרת* אימורים הרי אינה מעכבת[117]. ואף עבודה שאינה באהל מועד, כגון עבודה במזבח-החיצון*, שהיה בחצר המשכן, טעונה קדוש[118].

הפך אבר בצינורא על המזבח, כתבו אחרונים שאם קירב בכך את עיכולו, חייב משום שלא רחוץ ידים ורגלים, שקירוב עבודה, עבודה הוא[119]. ואם לא קירב את עיכולו, פטור, ולכתחלה אסור לעשות כן אף בלא קירוב עיכול[120].

שחיטה* אינה טעונה קיו"ר, אפילו כשהיא בכהן, לפי שהיא עבודה שהיא כשירה בזר[121].

השתחוויה, כתבו אחרונים שלסוברים שכניסה להשתחוות אינה חשובה ביאה ריקנית[122], חשובה עבודה, וחייבים עליה משום שלא רחוץ ידים ורגלים[123]. ויש מן האחרונים שכתבו שאינה חשובה עבודה לענין קיו"ר[124].

תרומת-הדשן*, כתבו אחרונים שלסוברים שחשובה עבודה[125], טעונה קיו"ר, ולסוברים שאינה חשובה עבודה[126], אינה טעונה[127].

הוצאת הדשן, נראה מדברי ראשונים, וכן כתבו אחרונים שחשובה עבודה וטעונה קיו"ר[128], ונראה מדברי ראשונים שזה הטעם למה ששנינו שהכהנים היו מקדשים ידיהם ורגליהם בשחר קודם שעלו לראש המזבח[129], לפי שהיו מוציאים הדשן[130].

סילוק אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב לצדדים, כתבו אחרונים שאינו חשוב עבודה, ואין טעון קידוש ידים ורגלים[131].

סלוק הדשן לתפוח, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחשוב עבודה לענין קיו"ר, וטעון קדוש, לפי שהיא בכלל מלאכת הוצאת הדשן[132], ולדעתם זה הטעם למה ששנינו שהכהנים היו מקדשים ידיהם ורגליהם בשחר קודם שעלו לראש המזבח[133], לפי שהיו מעלים האפר על גב התפוח[134]. ויש שכתבו שאינה חשובה עבודה ואינה טעונה קדוש, ומה ששנינו שהיו הכהנים מקדשים ידיהם כשעלו לראש המזבח, זהו מחמת עבודות אחרות שעשו לאחר מכן[135].

המעלה מבשר חטאת*, מבשר אשם*, מבשר קדשי-קדשים*, מבשר קדשים-קלים*, ומותר העומר*, ושתי-הלחם*, ולחם-הפנים*, ושירי מנחות*, אין חייב עליהן משום שלא רחוץ ידים ורגלים[136], שלפי שדרכן לאכול, אין הקטרתם חשובה עבודה[137].

נגיעה בכלי שרת

כהן שלא קדש ידיו ורגליו, יש מן האחרונים שכתבו שמדרבנן אין לו ליגע בכלי-שרת*, ודבר זה הוא זהירות בעלמא, שמא ישכח ויעבוד בלא קדוש[138], ולדעתם זה הטעם למה ששנינו שכהן שזכה בעבודה, מזהירים אותו שלא ליגע בכלי שרת עד שיקדש ידיו ורגליו[139]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמותר ליגע בכלי שרת קודם קדוש[140].

כניסה להיכל

כניסת כהנים להיכל*, אף בלא עבודה, שנינו שטעונה קיו"ר[141]. ונחלקו ראשונים ואחרונים במקור החיוב: א) יש סוברים שהוא מן התורה, שנאמר: בבאם אל אהל מועד ירחצו מים[142], ויש שדייקו כן אף בדברי המדרש[143], ולדעתם מה שנאמר במצות קדוש: בגשתם אל המזבח לשרת[144] – שמשמע שאין חייבים אלא בשירות[145] - נאמר דוקא בביאה למזבח החיצון, שאינו באהל מועד[146]. ב) ויש סוברים שחיוב קיו"ר בכניסה להיכל בלא עבודה אינו מן התורה[147], ויש מן הראשונים שדייקו כן מדברי המשנה[148], ויש מן הראשונים שדייקו כן מדברי המדרש[149], וכן יש שדייקו כן מן התוספתא[150], וכן נראה בתלמוד שאין חייבים בביאה ריקנית להיכל, לפי שמה שנאמר "לשרת", מוסב אף על ביאה לאהל מועד[151], וטעם נוסף אמרו, שלמדים גזרה-שוה: "חקה חקה" מאזהרת מחוסר בגדים[152], שאינה אלא בשעת עבודה ולא בביאה ריקנית, לסוברים כן[153], ולדעתם מה שאמר הכתוב: בבאם אל אהל מועד ירחצו וגו'[154], היינו דוקא בביאה לעבודה, כגון להקטיר קטרת* או להזות* מדם פר-כהן-המשיח* או שעירי-עבודה-זרה*[155], ולדעתם אותה ששנינו שכניסה להיכל טעונה קיו"ר[156], אין זה אלא מעלה מדרבנן[157]. ג) ויש מן הראשונים שנסתפקו בחיוב קיו"ר בכניסה להיכל, אם הוא מן התורה או מעלה מדרבנן[158]. ד) ויש מן האחרונים שכתבו שאם נכנס לעבוד, חייב בקידוש מן התורה מיד, אף קודם שעבד, ואם נכנס שלא לעבוד, אין חייב לקדש מן התורה[159].

היה בהיכל וארע בו דבר המחייב קדוש נוסף - כגון שהסיח דעתו[160], או שנגע במקום מכוסה[161] - יש מן האחרונים שצדדו שאינו חייב מיתה אם לא יקדש – אף לסוברים שכניסה להיכל מחייבת קידוש – לפי שאין חייבים בביאה ריקנית אלא על תחילת כניסה[162].

על גדר קיו"ר בכניסה להיכל, עי' לעיל[163].

כניסה בין האולם ולמזבח

כניסת כהנים בין-האולם-ולמזבח*, בלא עבודה, נחלקו תנאים אם טעונה קיו"ר: רבי מאיר בתוספתא סובר שאינה טעונה[164], ונראה שכן דעת תנא קמא במשנה[165], ויש שכתבו כן בדעת תנאים נוספים[166], וכן כתבו ראשונים, ואחרונים בדעת ראשונים להלכה[167]. ורבי יוסי במשנה, וחכמים בתוספתא, סוברים שטעונה קיו"ר[168], וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו להלכה[169], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שזה הטעם למה ששנינו שההולך לקיו"ר לתרומת-הדשן*, אין אדם נכנס עמו[170], שאסור להכנס בין האולם ולמזבח בלא רחוץ ידים ורגלים[171]. ונחלקו ראשונים במקור החיוב: יש סוברים שהוא מן התורה, שאף זה בכלל הכתוב: בבאם אל אהל מועד ירחצו מים[172], וכן אמרו בתוספתא, שכהן הנכנס בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים, פרחי כהונה פוצעים את מחו בגיזרין[173], ולא היו עושים כן אם לא היה חייב מיתה בידי שמים[174]. ויש סוברים שאינו אלא מעלה מדרבנן[175].

לצורך עבודה, כתבו ראשונים ואחרונים שמותר לדברי הכל להכנס בין האולם ולמזבח ללא קיו"ר[176], ומטעם זה מותר להכנס לקדש ידים ורגלים בכיור*[177], אף לסוברים שהיה מונח בין האולם ולמזבח[178], לפי שכניסה זו צורך עבודה היא[179].

מי שצריך להכנס בין האולם ולמזבח, ואי אפשר לו לקדש ידיו ורגליו תחלה, יש מן הראשונים שכתבו בדעת הסוברים שחיוב הקדוש שם אינו אלא מדרבנן, שמותר לו להכנס בלא קדוש[180], ולדעתם מטעם זה היה מותר להכנס לקדש ידים ורגלים בכיור*[181], לסוברים שהיה מונח בין האולם ולמזבח[182].

בדעת הסוברים שנכנס בין האולם ולמזבח טעון קיו"ר, יש מן הראשונים שכתבו שאם טבל אינו צריך לקדש[183], ולדעתם מטעם זה היה מותר להכנס לקדש ידים ורגלים בכיור*[184], לסוברים שהיה מונח בין האולם ולמזבח[185].

קיו"ר כדי להכנס בין האולם ולמזבח, יש מן הראשונים שכתבו שאין צריך שיהיה דוקא מן הכיור, אלא ניתן לעשות רחיצה בעלמא אף מכלי אחר[186], ולדעתם מה שהיו הכהנים נכנסים לקדש מן הכיור*[187], לסוברים שהיה מונח בין האולם ולמזבח[188], זהו אחר שהיו מקדשים בחוץ מכלי אחר[189], ונחלקו אחרונים בדעתם: יש סוברים שהקידוש שבחוץ היה נעשה בכלי שרת, וקידוש כשר היה, אלא שלדעתם מצוה לכתחלה לקדש מן הכיור דוקא[190], ולפיכך נכנסו לקדש שנית מן הכיור[191], ויש סוברים שהקידוש שבחוץ נעשה באופן הפסול לקידוש לעבודה, כגון שנעשה בישיבה ובבגדי חול, או בכלי חול, ולפיכך צריך לחזור ולקדש מן הכיור, אלא שהקידוש באופנים אלו כשר מכל מקום לדעתם לכניסה בין האולם ולמזבח[192].

קריבה אל המזבח

הקרב אל המזבח, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף הוא צריך לקדש ידיו ורגליו, אף כשאינו בא לעבוד[193], לפי שבלא קדוש הרי הוא כזר*[194], שאסור לו לקרב למזבח[195], ולדעתם זה הטעם למה ששנינו שהכהן התורם הדשן היה מקדש ידיו[196], לסוברים שתרומת הדשן אינה עבודה[197], וכן זה הטעם למה ששנינו שהכהנים היו מקדשים ידיהם ורגליהם בשחר קודם שעלו לראש המזבח[198]. ומכל מקום אם היה על גבי המזבח וארע בו דבר המחייב לחזור ולקדש – כגון לינה, לסוברים כן[199] - מותר לו להשאר על גבי המזבח[200].

כהן גדול בהחלפת בגדים ביום הכפורים

כהן גדול ביום הכיפורים מקדש ידיו ורגליו עשר פעמים[201], הלכה-למשה-מסיני*[202]. כיצד, חמש טבילות היה טובל[203] - בכל עת שיפשוט בגדים ולובש בגדים אחרים[204] - וכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין[205], ואמר רבי: מנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין, תלמוד לומר: ופשט את בגדי הבד וגו' ורחץ את בשרו וגו' ולבש את בגדיו[206], ודרשו "רחיצה" האמורה, לענין קיו"ר[207], והטיל הכתוב "ורחץ" בין "ופשט" "ולבש", ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה[208]. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: קל וחומר, ומה במקום שאין טעון טבילה - כל ימות השנה, מן התורה, היינו בביאה לעבודה[209] - טעון קידוש[210], מקום שטעון טבילה – ביום הכיפורים, לכל חליפות בגדים[211] - אינו דין שטעון קידוש[212], אי מה להלן קידוש אחד אף כאן קידוש אחד, תלמוד לומר: ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש[213], מה תלמוד לומר אשר לבש, כלום אדם פושט אלא מה שלבש, אלא, להקיש פשיטה ללבישה: מה לבישה טעון קידוש, אף פשיטה טעון קידוש[214].

כל הקידושין הללו כולן במקדש, שנאמר ורחץ את בשרו במים במקום קדוש[215], ויש מן הראשונים שגרסו בגמרא בטעם, שלמדים מטבילה של יום הכפורים, מה טבילה במקום קדוש[216], אף קידוש במקום קדוש[217]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת גאונים שהקידוש הראשון והאחרון היו נעשים בחוץ[218].

על הכלי שממנו היה מקדש קידושים אלו, עי' להלן[219].

גדר הקידוש בחילוף בגדים

בגדר קיו"ר בהחלפת בגדים, כתבו אחרונים ששונה הוא בעיקר דינו מקיו"ר של כל השנה[220], בכך שאינו עושה חלות שהידים מקודשות ועל ידי זה הכהן ראוי לעבודה[221], אלא הוא דין בסדר עבודות יום הכפורים[222], ולפיכך אם קידש מאתמול, אינו מועיל - אף לסוברים שאין לינה מועלת בקיו"ר[223] - שהקידוש הוא מסדר עבודת היום דוקא, ולא הלילה[224], וכן לפיכך אין יציאה מועלת בקדוש זה[225], אף לסוברים שמועלת בקיו"ר[226], וכן מטעם זה אין צריך לעשותו מן הכיור[227], אף לסוברים שקידוש של כל ימות השנה נעשה לכתחלה מן הכיור דוקא[228], וכן יש מן האחרונים שכתבו שמטעם זה אין קדוש שבהחלפת בגדים חשוב "עבודה", לענין כמה הלכות, עי' לעיל[229].

משום פשיטה או משום לבישה

הקידוש השני שבכל חילוף בגדים ביום הכיפורים, אמרו בגמרא שנעשה משום לבישת הבגדים המתחלפים תחת הראשונים, ולא משום פשיטת הבגדים הראשונים[230].

הקידוש הראשון שבכל חילוף בגדים, נחלקו אמוראים בדעת תנאים אם הוא משום פשיטת בגדי הקדש הראשונים או משום לבישת המתחלפים: א) בדעת הסוברים שהקידוש הראשון נעשה כשהוא לבוש, היינו בטרם פשיטת הבגדים[231], אמרו בגמרא שהקידוש הוא מחמת פשיטת הבגדים, ולא מחמת הלבישה[232], ויש שפרשו כעין זה אף בדעת בר קפרא בירושלמי[233], ויש מן האחרונים שכתבו כן בדעת בר קפרא בירושלמי, אף בדעת הסוברים שנעשה אחר פשיטת הבגדים[234], וכן היתה בתחלה דעת רב פפא בבבלי, אלא שחזר בו[235]. לסוברים שהקידוש הראשון הוא משום הפשיטה, אמרו בגמרא שאין מקדשים אלא בפשיטת בגדי קדש, ולא בגדי חול, ולפיכך בתחילת עבודת היום כשפושט בגדי חול ללבוש בגדי קדש, אין מקדש פעמיים, לפי שאין טעם לקידוש הראשון[236], ולדעתם בסוף עבודת היום כשפושט בגדי קדש ללבוש בגדי חול, מקדש פעם אחת, שהרי פושט בגדי קדש[237]. ב) בדעת הסוברים שקידוש ראשון שבכל חילוף נעשה אחר פשיטת הבגדים[238], אמרו בגמרא שהקידוש הוא מחמת הלבישה[239], וכן יש שכתבו בדעת שמואל בירושלמי[240], ויש שכתבו כעין זה בדעת שמואל אף בדעת הסוברים שהקידוש נעשה קודם פשיטת הבגדים[241]. ואמרו שלדעתם אף בתחילת עבודת היום, כשפושט בגדי חול ללבוש בגדי קדש, מקדש שני קידושים, שהרי לבישת בגדי הקדש מחייבת את שניהם[242], ולדעתם בסוף עבודת היום כשפושט בגדי קדש ללבוש בגדי חול, אין מקדש כלל, שאין מקדשים מחמת פשיטה[243].

אם מעכב

לא קדש ידיו ורגלים בשנוי הבגדים, ועבד, עבודתו כשרה[244], ואף על פי שכתוב בפרשת עבודת כהן גדול "חקה"[245] – שמזה היה ניתן ללמוד שקיו"ר זה פוסל עבודה[246] – בזה מיעט הכתוב, שאמר בבגדי כהן גדול ביום הכפורים: ולבשם[247], ודרשו, לבישה מעכבת ואין דבר אחר – בכתוב זה[248] - מעכב[249], או שמיעט הכתוב בפרשת קיו"ר: והיתה להם חק עולם לו – לאהרן - ולזרעו לדורותם[250], ודרשו: דבר המעכב בזרעו – היינו קדוש שבשעת כניסה, שנוהג בכל הכהנים[251] - מעכב בו, דבר שאינו מעכב בזרעו אין מעכב בו[252], או שמיעט הכתוב בפרשת הכיור*: ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו[253], ודרשו: דבר המעכב בבניו, היינו קדוש שבשעת כניסה, מעכב בו, דבר שאינו מעכב בבניו אין מעכב בו[254]. ומכל מקום אם עבד בלא לקדש בהחלפת הבגדים, עבר בעשה[255].

קיו"ר שחרית, מעכב אף בכהן גדול ביום הכפורים[256], מהדרשה האמורה, שדבר המעכב בזרעו, מעכב בו[257], או משום שכתוב בעבודת יום הכיפרים: " חקה"[258], לעכב[259]. ויש מן האחרונים שכתב שאינו מעכב[260].

זמני הקידושים בהחלפת הבגדים

הקידוש הראשון שבכל חילוף בגדים, נחלקו תנאים אימתי נעשה: א) תנא קמא סובר שנעשה קודם פשיטת הבגדים[261], ויש מן האחרונים שכתבו כן בדעת בר קפרא בירושלמי אף בדעת רבי[262]. וכן הלכה[263]. בטעם הדבר אמרו בבבלי, שקידוש זה אינו מחמת לבישת הבגדים החדשים, אלא משום פשיטת הבגדים הראשונים, לסוברים כן[264]. ובירושלמי אמרו בטעם, וכן סבר רב פפא בבבלי בתחלה בטעם, שכתוב: ופשט וגו' ולבש[265], הקיש פשיטה ללבישה, מה לבישה מקדש כשהוא לבוש – היינו את הקידוש השני שבכל חילוף בגדים - לסוברים כן[266], אף פשיטה – הקידוש הראשון שבחילוף - מקדש כשהוא לבוש[267]. ב) ורבי מאיר סובר שהקידוש הראשון שבכל חילוף נעשה אחר פשיטת הבגדים[268] - אלא שיכסה עצמו בשום דבר, שהרי צריך לקדש בעזרה[269] - וכן אמר רב חסדא בדעת רבי[270], ויש שכתבו כן אף בדעת שמואל בירושלמי בדעת רבי[271]. וכתבו אחרונים שהיינו אף לסוברים ששאר קידוש ידים ורגלים צריך שיהיה בבגדי כהונה דוקא[272]. בטעם הדבר אמרו בבבלי, שהקידוש הוא משום לבישת הבגדים המתחלפים תחת הראשונים[273], ולא מסתבר שיעשה הקדוש קודם המעשה, שיהא טפל קודם לעיקר[274]. וטעם אחר אמרו לדברי רבי, וכן יש שכתבו בדעת הירושלמי בטעמו של רבי מאיר, שכן משמע מן הכתוב: ופשט את בגדי הבד וגו' ורחץ את בשרו וגו'[275], שהרחיצה - היינו הקידוש[276] - אחר הפשיטה היא[277]. ויש שפרשו בירושלמי בטעמו של רבי מאיר, וכך סבר רב פפא בבבלי בתחלה בטעמו, שהכתוב הנזכר משמע שקידוש של פשיטה דומה לקידוש של לבישה, שכשם שלובש ואחר כך מקדש, לסוברים כן[278], כך פושט ואחר כך מקדש[279].

קדוש שני שבכל חילוף בגדים, נחלקו אמוראים בדעת תנאים אימתי נעשה: רב אחא בר יעקב סובר שהכל מודים בו שנעשה כשהוא לבוש[280], וכן דעת ר' יודן בירושלמי[281], ויש מן האחרונים שכתבו כן אף בדעת שמואל ובר קפרא בירושלמי בדעת רבי[282], ויש מן האחרונים שכתבו כן בדעת אביי בדעת רבי[283]. בטעם הדבר אמרו בבבלי, שלענין קידוש זה, שהוא סמוך לעבודה, דורשים מה שנאמר בקיו"ר: בגשתם אל המזבח[284], מי שאינו מחוסר אלא גישה בלבד, יצא זה שמחוסר לבישה וגישה[285]. ורב חסדא אמר בדעת רבי שהקידוש השני נעשה אחר פשיטה וקודם לבישה[286], וכן דעת רב מנא בירושלמי[287], ויש מן האחרונים שכתבו כן בדעת רבא בדעת רבי[288], וכתבו אחרונים שהיינו אף לסוברים ששאר קידוש ידים ורגלים צריך שיהיה בבגדי כהונה דוקא[289]. בטעם הדבר אמרו בבבלי שלמדים מן הכתוב: ופשט את בגדי הבד וגו' ורחץ את בשרו וגו' ולבש וגו'[290], שכל הקידושים נעשים בין פשיטה ללבישה[291]. ויש מן האחרונים שכתבו שכן דעת ראשונים להלכה[292].

פרה אדומה

פרה אדומה, תנא קמא במשנה סובר שעבודתה טעונה קיו"ר[293], וכן שנינו: פרת חטאת וגו', קבל והזה וגו' שלא רחוץ ידים ורגלים פסולה[294], ובתוספתא שנינו שכן הדין אף בשריפתה[295]. וכן הלכה[296]. בטעם הדבר כתבו ראשונים, שקראה הכתוב: חטאת[297], ולפיכך חלו עליה דיני החטאת[298], ומן האחרונים יש שכתבו בטעם, שלמדים בגזרה-שוה*, שנאמר בקיו"ר: חק עולם[299], ובפרה נאמר: חקת עולם[300], ויש שכתבו בטעם, שדרשו בספרי על הכתוב בפרה: ולקח אלעזר הכהן[301], מה תלמוד לומר הכהן, בכיהונו[302], היינו בקיו"ר, שבלא זה חשוב כזר[303]. ונחלקו אחרונים במקור חיוב קיו"ר בפרה: יש סוברים שמן התורה הוא[304], ויש סוברים שאינו אלא מדרבנן[305].

ורבי אליעזר ור' שמעון מכשירים פרה שנעשתה בלא קיו"ר[306], שנאמר: בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו[307], הרי שאין קידוש ידים ורגלים אלא לפנים[308]. וכתבו אחרונים בדעתם שפרה נעשית בלא קיו"ר אפילו לכתחלה[309].

קיו"ר לפרה אדומה - לסוברים שטעונה קדוש - נחלקו בו אמוראים כיצד והיכן נעשה: א) רבי חייא בר יוסף אמר, מקדש בכלי שרת בפנים[310], שאף על פי שאינו כשאר קידוש - שהקלו בו בכמה דברים, עי' להלן[311] - מכל מקום צריך שיהיה כעין עבודה[312], ובדעתו יש מן האחרונים שכתבו שדין זה אינו אלא מדרבנן, אף לסוברים שדין קידוש בפרה הוא מן התורה[313]. ב) ורבי יוחנן אמר, אפילו בחוץ, ואפילו בכלי חול, ואפילו במקידה של חרס[314], וכן הלכה[315], ונחלקו אחרונים בדעתו: יש סוברים שאפילו לכתחלה התיר[316], ויש שכתבו שלא התיר אלא בדיעבד[317]. וכתבו אחרונים בדעתו שאף על פי שאין צריך כלי שרת, מכל מקום צריך כלי[318]. והסתפקו אחרונים בדעתו אם צריך שיהיו המים מקודשים[319].

קיו"ר לפרה אדומה, אין יציאה פוסלת בו, אף לסוברים שפוסלת בקיו"ר[320], לפי שכל מעשיה בחוץ[321]. וכן אין טומאה פוסלת בו, אף לסוברים שפוסלת בקיו"ר[322], שכן שנינו שמטמאים היו את הכהן השורף את הפרה[323], ואמרו בטעם שאין פוסלת בה, לפי שאין טבול-יום* פוסל בה[324]. וכן לינה, צדדו אחרונים שאין פוסלת בו, אף לסוברים שפוסלת בקיו"ר[325].

המחייבים לחזור ולקדש

מעבודה לעבודה

אין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה, אלא פעם אחת מקדש בבקר, ועובד והולך כל היום, ואף כל הלילה שאחריו[326], ואף על פי שכתוב בקיו"ר: בגשתם אל המזבח[327], שמשמע שיש לקדש על כל גישה וגישה[328], מכל מקום מן הכתוב: בבאם אל אהל מועד וגו'[329], נלמד שדי בכך שקדש בביאתו[330].

לינה

לינה*, נחלקו תנאים ואמוראים אם מועלת בקיו"ר, היינו אם מחייבת לחזור ולקדש:

א) רבי סובר שלינה מועלת, ולפיכך אם קדש בלילה, צריך לחזור ולקדש ביום[331], ואפילו אם לא פסק מעבודה לעבודה, כגון שהיה עומד ומקריב* על גבי מזבח* כל הלילה*, לאורה טעון קיו"ר[332]. בטעמו של רבי אמרו בגמרא שכתוב בקיו"ר: בגשתם אל המזבח וגו'[333], וגישה של שחרית, גישה אחרת היא, שהרי יש כאן מערכה חדשה[334]. ויש מן הראשונים שכתבו שכן הלכה[335].

ונחלקו אמוראים בפסול לינה לדעת רבי אם הוא מן התורה: אביי סובר בדעת ר' יוחנן שאינו אלא מדרבנן[336], שגזרו כדי שלא יבאו לזלזל בלינה[337], ודרשת הכתוב שאמרו אינה אלא אסמכתא[338], או שלדעתו לא אמר רבי שלמדים מדרשה[339], ויש מן האחרונים שכתבו שכן הלכה[340]. ובדעת רבא כתבו אחרונים בדעת ר' יוחנן שלינה מחייבת קדוש מן התורה[341], וכן כתבו אחרונים בדעת אילפא[342], ויש שכתבו כן אף בדעת ר' חסדא[343]. ויש מן האחרונים שכתבו שלדברי הכל פסול לינה הוא מן התורה, ולא נחלקו אמוראים בדבר[344]. לסוברים שלינה מועלת מן התורה, כתבו אחרונים שחייב מיתה אם עבד בלא שקדש שוב[345], כדין העובד מחוסר קיו"ר[346].

בגדר פסול לינה בקיו"ר, יש מן האחרונים שכתבו שהוא חלות פסלות על הידים[347], כדרך שחל בכל הקדשים[348], או שהוא חלות פסול על המים שנטל בהם, אף על פי שכבר ניגבו[349]. ויש שכתבו שאינו חלות פסול, אלא הוא דין שצריך לקדש בכל גישה אל המזבח, וקידוש של אתמול כבר בטל[350]. ויש שכתבו ששני דינים יש, דין לינה, וחיוב קידוש על כל גישה[351].

יש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי, שאף לסוברים שלינה פוסלת בקיו"ר, אין זה אלא אם קדש מאתמול, אבל אם קדש בלילה, יכול לעבוד ביום שלאחריו בלא לחזור ולקדש[352].

לסוברים שלינה מועלת, אם פוסלת עבודה בדיעבד, כתבו אחרונים שתלוי במקור הדין, שלסוברים שמועלת מן התורה, פוסלת עבודה, ולסוברים שאינה אלא מדרבנן, אינה פוסלת[353].

קידש בלילה במפורש לצורך עבודת מחר, יש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי שאף לסוברים שלינה מועלת בקיו"ר, אין צריך לחזור ולקדש[354].

על קיו"ר לפרה, אם לינה מועלת בו, עי' לעיל[355]. על קיו"ר לביאה להיכל, אם לינה מועלת בו, עי' לעיל[356].

ב) ורבי אלעזר בן רבי שמעון, כפי שהובא בתוספתא ובבבלי, סובר שאין לינה מועלת בקיו"ר[357], וכן יש שפרשו בדעת אמוראים בירושלמי בדעתו[358], ולפיכך כיון שקדש ידיו ורגליו מתחילת עבודה, אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש[359], ואפילו אם פסק מעבודה לעבודה[360], ולדעתו מה ששנינו שהכהנים מקדשים ידיהם לפני עבודת הבוקר[361], היינו דוקא בכהנים חדשים[362], שלא שימשו בלילה, ולא היו רחוצי ידים ורגלים[363]. בטעמו אמרו בגמרא שכתוב בקיו"ר: בבאם אל אהל מועד[364], והרי זה לא יצא[365].

ובירושלמי אמרו אמוראים בדעת ר' אלעזר בן רבי שמעון, שאין לינה פוסלת בשירי עבודות, היינו כשלא הפסיק בין עבודת אתמול להיום[366], אבל בתחילת עבודות, היינו כשהפסיק, צריך לחזור ולקדש ביום[367].

על לינה במי כיור, ע"ע לינה[368].

כשקידש לתרומת הדשן

קידש ידיו ורגליו לתרומת-הדשן*, אמר ר' יוחנן שלמחר אינו צריך לקדש – אף על פי שאם קידש בלילה צריך לחזור ולקדש ביום[369] - לפי שקידש מתחילת עבודה[370]. וכן כתבו ראשונים להלכה[371]. ונחלקו אמוראים בטעמו: א) אביי אמר בטעם, שלדעתו לינה מועלת בקיו"ר מדרבנן, גזירה שמא יזלזלו בלינה[372], אלא שכשקדש לתרומת הדשן, שזמנה סמוך ליום, בזמן קריאת-הגבר*, לא גזרו שלינה תפסול, לפי שאין האנשים מעלים על דעתם שהיתה לינה, שדומה להם כמי שקדש ביום[373], ואמרו בגמרא שלדעתו לדעת ר' יוחנן, אף רבי, הסובר שלינה מועלת בקיו"ר[374], מודה בזה[375]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכן הלכה[376]. וכתבו אחרונים בדעת אביי, שבזמנים שתורמים את הדשן קודם קרות הגבר, שלא בסמוך ליום, אין קיו"ר שלפניה מועיל למחר, וצריך לחזור ולקדש[377]. ב) ורבא אמר בטעמו של ר' יוחנן, שראה את דבריו של ר' אלעזר בן רבי שמעון – שאמר שלינה אינה פוסלת[378] – בתחילת עבודה[379], היינו כשמקדש בתחילת עבודת היום[380], ולא בסוף עבודה[381], היינו כשמקדש בלילה להקטיר חלבים, שהוא סוף עבודת אתמול[382], ובארו אחרונים בדעתו שמדייק כן מן הכתוב: בגשתם וגו'[383], שמשמע שתחילת עבודת יום מחייבת קיו"ר[384], וקיו"ר שקודם תרומת הדשן, בכלל תחילת עבודות היום הוא[385]. ויש מן האחרונים שכתבו שכן הלכה[386]. וכתבו אחרונים בדעת רבא שאף כשמקדימים לתרום את הדשן קודם קרות הגבר, קיו"ר שלפניה מועיל למחר, לפי שבכל אופן היא תחילת עבודת מחר[387]. ואמרו בגמרא שלדעת רבא, רבי חולק על ר' יוחנן וסובר שאף כשקדש לתרומת הדשן לינה פוסלת[388].

לקדש לתרומת הדשן

לסוברים שלינה מועלת בקיו"ר, כתבו אחרונים בדעת ר' יוחנן בירושלמי, שצריך לקדש יו"ר קודם תרומת הדשן, אף על פי שקדש ידיו אמש, וטרם הגיע זמן לינה, לפי שתרומת הדשן תחילת עבודה של מחר היא[389]. ומדברי ראשונים נראה, וכן כתבו אחרונים בדעת התלמוד הבבלי, שאין צריך לקדש לתרומת הדשן, ודי בקידוש של אתמול[390].

זמן לינה לקיו"ר

לינה שאמרו בקיו"ר, יש מן הראשונים שכתבו שזמנה בעליית עמוד-השחר*[391]. ויש שכתבו שזמנה בעליית השמש[392]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלינה לענין קיו"ר היינו כשעבר עליהם כל הלילה[393].

תחילת הלילה

קדש יו"ר ביום, שנינו בברייתא שאין צריך לחזור ולקדש בלילה[394], וכן יש מן האחרונים שפרשו בברייתא בירושלמי לדעת רבי יוחנן[395], וכן כתבו ראשונים להלכה[396]. ובדעת ר' חייה בר יוסף בירושלמי, וכן בדעת ר' יוחנן בירושלמי, יש מן האחרונים שכתבו שמחלוקת תנאים היא, שרבי אלעזר בן רבי שמעון סובר שאין צריך לחזור ולקדש, ורבי סובר שבשיירי עבודות - היינו כשלא הפסיק בין היום ללילה[397] - אין צריך לחזור ולקדש, אבל בתחילת עבודה, היינו כשהפסיק, צריך לחזור ולקדש[398].

קדוש בלילה אם מועיל ליום

קידש ידיו ורגליו בלילה, לסוברים שאין הידים נפסלות משום לינה, נחלקו אחרונים אם מועיל הקידוש לעבודת יום: א) יש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי שמועיל לעבודת הימים שאחריו[399], וכן נראה מדברי הבבלי[400]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי, ובדעת ראשונים להלכה, שאין מועיל לעבודת יום, אבל מועיל לעבודות הלילות הבאים, לפי שחשוב הקידוש מחוסר זמן לגבי עבודת יום[401], או משום שקדוש חשוב עבודה[402], ועבודה של לילה פסולה ליום[403]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמחלוקת תנאים ואמוראים היא: רבי אלעזר בן רבי שמעון סובר שקיו"ר בלילה מועיל אף לימים שאחריו[404], ורבא בדעת ר' יוחנן סובר שאינו מועיל[405], וכן יש שכתבו בדעת ר' יוחנן בדעת ר' אלעזר בן ר' שמעון בירושלמי[406], ויש שכתבו בדעת ראשונים שכן הלכה[407].

קדש בלילה לתרומת הדשן, כתבו אחרונים בדעת רבי יוחנן, שחשוב קדוש לעבודת יום, ומועיל לימים הבאים, אף לסוברים שקידוש של לילה אינו מועיל ליום[408].

נגיעה בדבר טינוף

נגיעה בדבר טינוף, כתבו ראשונים ואחרונים שמחייבת קיו"ר מחדש לאחריה[409], וכן אמרו בגמרא בטעם שהמטיל מים צריך לחזור ולקדש ידיו ורגליו[410], שניצוצות טינפו ידיו ורגליו[411]. ודין זה, נראה מדברי אחרונים שמן התורה הוא[412]. לא קדש ידיו ורגליו אחר נגיעה בטינוף, כתבו אחרונים שעבודתו פסולה[413], ושחייב מיתה עליה[414]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שנגיעה בטינוף אינה מחייבת קיו"ר[415]. ויש שכתבו שאין מחייבת אלא מדרבנן[416].

הטלת מים

זה הכלל היה במקדש, כל המטיל מים טעון קיו"ר[417]. בטעם הדבר אמרו בגמרא שהוא משום ניצוצות של מי רגלים שניתזו על רגליו, שודאי שפשף אותם אף בידיו – לפי שמצוה לעשות כן[418] – וטינפו ידיו ורגליו[419]. ואחרונים כתבו טעם נוסף, משום הסח-הדעת*[420]. ודין זה, נראה מדברי אחרונים שמן התורה הוא[421]. ואם לא חזר וקדש, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שעבודתו פסולה[422], וכן כתבו אחרונים שחייב עליה מיתה[423]. ויש שכתבו שאין החובה לקדש אחר הטלת מים אלא מדרבנן[424], מטעם נקיות[425], ובדעתם נחלקו לענין פסול עבודה: יש שכתבו שעבודתו כשרה, אם רחץ ידיו, אפילו בכלי חול ובחוץ[426], ויש שכתבו שעבודתו פסולה עד שיקדש כראוי, לפי שקרוב הדבר שהסיח דעתו[427].

הטיל מים ולא שפשף, נחלקו ראשונים ואחרונים אם טעון קדוש: א) יש שכתבו שטעון קיו"ר, משום לא-פלוג*[428], מדרבנן, אבל מן התורה אין צריך[429], ולדעתם אם לא קדש, עבודתו כשרה[430]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שטעון קדוש מן התורה[431], ופוסל העבודה אף בדיעבד[432], בטעם, יש מהם שכתבו שהוא משום הסח הדעת, שלפי שמצוה לשפשף, הרי הסיח דעתו, אף אם לבסוף לא שפשף[433]. ג) ויש שכתבו שאין טעון קדוש[434].

על טבילה, אם מועילה במקום קיו"ר למי שהטיל מים, עי' להלן[435].

עשיית צרכים

המסיך רגליו – נקבים הגדולים[436] - כתבו ראשונים שצריך קיו"ר[437], בטעם הדבר, יש מהם שכתבו לפי שהוא דבר מיאוס מאד[438], ויש שכתבו בטעם, שאי אפשר בלא הסח-הדעת*[439], וכתבו שצריך לקדש אפילו אם לא קנח[440]. ויש מן האחרונים שהסתפקו בעשה צרכיו אם צריך לחזור ולקדש[441]. ויש שכתבו שצריך קדוש מטעם אחר, שלפי שכל המיסך רגליו טעון טבילה[442], יש לחוש שמאחר ואינו ראוי לעבודה עד שיטבול, הסיח דעתו[443].

הסך רגליו ולא קדש יו"ר, לסוברים שצריך לקדש, יש מן האחרונים שכתבו שעבודתו פסולה[444], ויש שהסתפקו בזה[445].

הסח הדעת

על הסח-הדעת, שפוסל בקיו"ר, ע"ע הסח-הדעת*[446].

יציאה

יצא הכהן חוץ מן העזרה, אם נפסלו ידיו משום הסח הדעת, ע"ע הסח הדעת[447], ואם נפסלו ידיו משום דין "יוצא", ע"ע יוצא*[448].

טומאה

נטמא הכהן, אם נפסלו ידיו משום הסח הדעת, ע"ע הסח-הדעת[449].

שינה

ישן הכהן, אם נפסלו ידיו משום הסח הדעת, ע"ע הסח הדעת[450].

טבילה

כל הטובל, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שחייב קיו"ר[451], וכתבו אחרונים שאין קידוש זה מעכב[452].

ידיו או רגליו לחוד או אחת מהן

ארע דבר המחייב לחזור ולקדש – כגון טינוף[453], או הסח הדעת[454] - בידיו לחוד, או ברגליו לחוד, או באחת מהן, נראה בגמרא, וכן כתבו אחרונים, שצריך לקדש אותה שנתחייבה, ואין צריך לקדש ידיו ורגליו כולן[455]. ויש שכתבו שצריך לקדש ידיו ורגליו כולן בכל אופן[456]. ויש שכתבו שאם נתחייבה יד אחת בקידוש, צריך לקדש אף את חברתה, אבל אין צריך את הרגלים[457]. ויש שחילקו, שכשהחיוב מן התורה, צריך דוקא ידיו רגליו, אבל כשהחיוב מדרבנן, די במקום המטונף[458].

קדש בקטנותו והגדיל

קדש יו"ר בקטנותו והגדיל, או שקדש בשטותו ונשתפה, צדדו אחרונים שלכתחלה צריך לחזור ולקדש, ואם עבד בלא שחזר וקדש, אינו חייב מיתה[459].

הכלי והמים

לקדש מכלי

אין הכהנים מקדשים במקדש אלא מכלי[460], אבל אם הטביל ידיו ורגליו במי מעין או מקוה, אין זה קדוש כלל[461]. וכתבו ראשונים שלמדים דין זה מזה שאמרה תורה לעשות כיור לקיו"ר[462].

אף קדוש שאין צריך בו כלי שרת – כגון קדוש לפרה אדומה, לסוברים כן[463] - צריך שיהא דוקא מן הכלי[464].

כיור

הכיור* עשוי לקדש ידים ורגלים ממנו, ממנו, שנאמר: ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה וגו' ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם[465], ונחלקו אם צריך לקדש דוקא ממנו, או שניתן לקדש מכלי שרת, בדיעבד, או אפילו לכתחלה, עי' על כך להלן[466].

כנו של הכיור – עי' מהותו בע' כיור[467] - אף על פי שנמשח עמו, ונתקדש במשיחתו כמותו[468], אין מקדשים ממנו, שנאמר: ועשית כיור נחשת וכנו נחשת[469], ודרשו: לנחשת הקשתיו – להיות של נחשת דמיתיו לכיור[470] - ולא לדבר אחר[471].

כלי שרת

שנינו בברייתא ובתוספתא: כל הכלים מקדשים, ובלבד שיהיו כלי-שרת*[472]. במקור הדין אמרו בגמרא שאף על פי שנאמר בכיור: ורחצו ממנו[473], שמשמע שאין לרחוץ אלא מן הכיור, מכל מקום נאמר שוב: ובקרבתם אל המזבח ירחצו[474], ודרשו: לרבות כלי שרת[475].

כשמקדשים בכלי שרת, אם צריך לקדש במים שנתקדשו מן הכיור, עי' להלן[476].

לקדש לכתחלה בכלי שרת, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים ואמוראים אם מותר: א) יש מן האחרונים שכתבו בדעת הבבלי שמותר[477], וכן כתבו אחרונים בדעת רבי יהודה הסובר שכהן גדול לעולם מקדש ידיו מקיתון של זהב, ולא מן הכיור[478], וכן כתבו אחרונים בדעת ר' יוסה בירושלמי, הסובר שהכהן הגדול ביום הכיפורים לא היה מקדש יו"ר מן הכיור כלל, אלא כל קידושיו מכלי שרת היו[479], וכן דעת ראשונים ואחרונים להלכה[480]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים בדעת הבבלי, שכלי שרת אינו כשר לקידוש אלא בדיעבד – מלבד לכהן גדול בזמנים מסויימים, עי' להלן[481] - ולכתחלה יש לקדש מן הכיור דוקא[482], וכן כתבו אחרונים בדעת תנא קמא במשנה, הסובר שאף כהן גדול לא היה מקדש בימות השנה אלא מן הכיור, ולא מקיתון של זהב[483], וכן כתבו אחרונים בדעת ר' יונה בירושלמי, הסובר שקיו"ר הראשון של הכהן הגדול ביום הכיפורים היה מן הכיור דוקא, ולא מקיתון של זהב כשאר קידושי היום[484], וכן דעת ראשונים ואחרונים להלכה[485].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ר' יונה בירושלמי, שכלי שרת פסול לקדש בו אף בדיעבד[486], ויש שכתבו כן אף בדעת אמוראים נוספים בירושלמי[487], וכתבו בטעם, שאין מקדשים במים שאובים, לסוברים כן[488], וכלי שרת, מימיו שאובים[489].

כלי שרת, יש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי שאף לסוברים שמקדשים בו, אין זה אלא כשהכיור וכנו במקומם[490].

כלי שרת שאין עשוי לקבל בתוכו, יש מן האחרונים שכתבו שאין מקדשים בו, כשם שאין מקדשים בכנו של הכיור[491].

כלי שרת, יש מן האחרונים שכתבו שאין מקדשים בו אלא בעיקר הכלי, ולא במושב הכלי הטפל לו, כשם שאין מקדשים בכנו של הכיור[492].

בכהן גדול

כהן-גדול*, תנא קמא סובר, וכן הלכה, שמקדש יו"ר בכל יום ויום – להוציא יום הכפורים, עי' להלן – מן הכיור[493], כשאר הכהנים[494]. ורבי יהודה סובר שלעולם מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב[495], שנתקדש לכלי שרת[496], משום כבודו[497]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ר' יונה - הסובר שקיו"ר צריך שיהיה מן הכיור דוקא[498] - שאף רבי יהודה לא אמר שמקדש מן הכיור אלא בקיו"ר שאינו מעכב – כגון ביוצא מן המקדש, ע"ע הסח-הדעת[499], וכגון בפושט בגדיו לסוברים כן, עי' להלן[500] - אבל קדוש שהוא מעכב, אינו נעשה אלא מן הכיור[501].

ביום הכיפורים

ביום הכפורים, לדברי הכל כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב[502], משום כבודו[503], ומשום כבוד היום, ומפני שכהן גדול טורח הרבה בעבודת היום, מכבדים אותו יותר, כדי לחזק את לבו[504]. ונחלקו בירושלמי באיזה קדוש אמרו שנעשה מקיתון של זהב: א) ר' יוסה אמר, אפילו הקידוש הראשון[505] - מעשרה קדושים שמקדש באותו היום[506] - שלדעתו כלי שרת כשר לכתחלה לקיו"ר[507], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[508]. ב) ור' יונה אמר, חוץ מקדוש הראשון, שנעשה מן הכיור דוקא[509], וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו להלכה[510]. בטעם הדבר, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לפי שהקידוש הראשון אינו מסדר היום, שהרי נעשה בכל כהן תמיד, לפיכך דינו כקידוש של כל השנה[511], שנעשה מן הכיור, לסוברים כן[512], ויש שכתבו בטעם בדעת ראשונים, שלפי שהקידוש בקיתון הוא לכבודו של הכהן, אין זה כבודו אלא כשמביאים אותו אליו למקום שבו נמצא, וקודם הקידוש הראשון הרי הוא נמצא בחוץ, ע"ע עבודת-יום-הכיפורים*[513], ואי אפשר לו לקדש שם[514]. קדש את הקידוש הראשון שלא מן הכיור, נחלקו אחרונים בדעת ר' יונה אם פסול בדיעבד, יש פוסלים[515], ויש מכשירים[516].

כלי חול

כלי חול פסולים לקיו"ר, ואם קדש בהם ועבד, עבודתו פסולה[517], שנאמר בכיור: ורחצו וגו' ממנו[518], ודרשו: למעט כלי חול[519], ופסולים אף אם נטל בהם מים מכלי שרת[520].

קיו"ר לפרה אדומה, נחלקו אמוראים אם כשר בכלי חול[521].

קידוש ידים ורגלים לכניסה להיכל ובין האולם ולמזבח, יש מן האחרונים שצדדו שכשר בכלי חול[522].

המים

המים הכשרים לקיו"ר, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שהם המים הכשרים למי כיור, שנחלקו אם הם מי מעיין דוקא או אף מי מקוה[523], על פרטי הדין, ופרטים נוספים במים, ע"ע כיור[524].

שאובים

מים שאובים, כתבו אחרונים שכשרים לקיו"ר, שכן שנינו שמקדשים בכלי שרת[525], אף על פי שמימיו שאובים[526]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים בירושלמי שפסולים[527], וכן יש שכתבו בדעת הסוברים בירושלמי שכלי שרת פסול לקיו"ר[528], שזהו משום שמימיו שאובים[529], ולדעתם אין מקדשים יו"ר אלא מן הכיור[530], שאינו עושה מימיו שאובים[531].

שיעור המים בכלי

כשם שכיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו, אין מקדשים בו[532], כך כלי שרת שאין בו כשיעור הזה אין מקדשים בו[533]. על מקור השיעור, ועל פרטיו ודיניו, ע"ע כיור[534]. ונחלקו אחרונים בדעת אמוראים וראשונים אימתי צריך שיהיה השיעור בכלי השרת: א) יש סוברים שצריך שיהיה בשעת קידוש המים בכלי – לסוברים שכלי שרת מקדש מים לקיו"ר[535] – אבל בזמן קידוש הידיו והרגלים, אין צריך שיעור[536], ולדעתם אם נתמעטו המים בכלי אחר קידושם, כשרים לקדש בהם יו"ר[537], וכן אם העבירום לכלי קטן אחר שנתקדשו, מקדשים בהם יו"ר[538]. ב) ויש סוברים שצריך שיהיה השיעור בשעת קידוש הידים והרגלים[539], ולדעתם אם נתמעטו המים בכלי אחר הקידוש, אין מקדשים בהם[540].

קדוש שמקדש כהן גדול בהחלפת בגדים ביום הכפורים, הסתפקו אחרונים אם אף בו צריך שיהיה בכלי כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו[541].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלעולם מקדשים אף בכלי שרת שאין בו שיעור, ולא נאמר השיעור אלא בכיור[542], ולדעתם זהו ששנינו בברייתא: כל הכלים מקדשין, בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית[543].

כשבאים מכלי גדול

מים שבאו מכלי גדול, שיש בו כשיעור האמור, יש מן הראשונים שכתבו שמקדשים בהם לדברי הכל אפילו בכלי שאין בו כשיעור[544], שלא נאמר השיעור אלא בקידוש המים, ולא במעשה קידוש הידים והרגלים[545], וזהו ששנינו: כל הכלים מקדשים בין שיש בהן רביעית ובין שאין בהן רביעית[546], שהעמידוה בגמרא בקודח מתוכו[547], שהיינו שבאים מימיו מכלי גדול[548], ופרשו שזהו מה שדרשו בגמרא: ובקרבתם אל המזבח ירחצו[549], לרבות כלי שרת[550], היינו שאין צריך שיהא בו כשיעור, כל שקודח מתוכו[551].

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכלי שאין בו שיעור אין מקדשים בו אפילו במים שבאו מכלי גדול[552], ולדעתם מה ששנינו שמקדשים בכל הכלים בין שיש בהם רביעית ובין שאין בהם, והעמידוה בקודח מתוכו, היינו כשקודח דופנו של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן, ומקצתו לחוץ, ויונק מימי הכיור ומוציא[553], שאז נחשב שאף הכלי הקטן, יש בו כשיעור[554].

מים מקודשים

קידוש ידים ורגלים, צריך שיהיה במים מקודשים, שכן מצאנו שהכיור – שמימיו נועדו לקיו"ר[555] - היה מקדש את מימיו[556].

כלי שרת, כתבו ראשונים שאף הם מקדשים את המים לקיו"ר[557], ואף על פי שנאמר בכיור: ורחצו ממנו[558], שמשמע שצריך דוקא מים שנתקדשו בכיור, מכל מקום נאמר שוב: ובקרבתם אל המזבח ירחצו[559], ודרשו: ירחצו, לרבות כלי שרת[560], היינו שאף הם מקדשים את המים[561]. ומן האחרונים יש שנראה מדבריהם שאינם מקדשים את המים, ולדעתם אין מקדשים יו"ר אלא במים שנתקדשו בכיור[562].

אם צריך מי כיור

כשמקדשים יו"ר בכלי שרת, נחלקו ראשונים ואחרונים אם צריך שיהיו המים מי כיור: א) יש סוברים שאין צריך שיהיו מי כיור[563]. ב) ויש שנראה מדבריהם שמקדשים דוקא במי כיור[564], שכן למדים מן הכתוב: ורחצו ממנו, היינו ממי הכיור[565]. ג) ויש סוברים שלכתחלה צריך דוקא במי כיור, ובדיעבד כשר אף במים שנתקדשו בכלי שרת[566].

טבילת גופו במקוה

טבל במי מערה - מים מכונסים[567] – או במים חיים[568], ועבד, עבודתו פסולה[569], ואין אומרים שטבילה תועיל לו במקום קיו"ר[570].

הנכנס בין האולם ולמזבח – שצריך לקדש יו"ר, לסוברים כן[571] - יש מן הראשונים שכתבו שאם טבל אינו צריך לקדש[572].

המטיל מים - שצריך לקדש ידיו ורגליו[573] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שטבילה מועילה לו במקום קידוש יו"ר, ומכל מקום לכתחלה צריך אף הוא לקדש[574].

בשמונת ימי המילואים, שנצטוו בהם על טבילת כל הגוף, יש מן האחרונים שנראה מדבריו שטבילה הועילה להם במקום קיו"ר[575], וכן מטעם זה ביום-הכיפורים*, שיש בו מצוה יתירה לטבול ולקדש[576], יש מן האחרונים שכתב שאין חייב מיתה אם עבד בלא קיו"ר[577].

הקדוש

בבת אחת

צריך לקדש ידיו ורגליו ברחיצה אחת[578]. וכן שנינו: כיצד מצות קדוש, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית - בשחיה[579] - ומקדש[580], וכן הלכה[581]. ורבי יוסי ברבי יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו ומקדש[582], ולפי שאי אפשר לעשות כן בלא שיפול, חברו מסייעו שלא יפול[583], ואף על פי שקיו"ר צריך שיהיה בעמידה[584], עמידה מן הצד, היינו בסיוע, חשובה לדעתו עמידה[585].

קדש שלא בבת אחת, אפילו קדש כל יד וכל רגל בפני עצמה, יש מן האחרונים שכתבו שהקידוש כשר בדיעבד[586]. ויש שנראה מדבריהם שכל שאינו מקדש הידים והרגלים יחד, אינו קידוש[587].

טבילת ידים ורגלים

לקדש ידיו ורגליו בכיור – שיכניס ידיו ורגליו בתוכו[588] - ספק הוא בגמרא, האם דורשים: ממנו[589], ולא בתוכו, או אפילו בתוכו[590]. לצד שדורשים: ולא בתוכו, יש מן האחרונים שכתבו שדין זה מעכב, ואף פוסל עבודה[591], ויש שכתבו שאין זה אלא דין לכתחלה[592]. הספק לא נפשט בגמרא[593], וכתבו ראשונים ואחרונים להלכה שאין שאין לקדש בתוכו[594], ומכל מקום אם קידש כך ועבד, עבודתו כשרה[595], וכתבו אחרונים שאם עדיין לא עבד, צריך לחזור ולקדש יו"ר[596]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהספק נפשט, שדורשים: "ממנו" ולא בתוכו[597].

כלי שרת, כתבו ראשונים ואחרונים שדינו ככיור לענין קידוש בתוכו, שספק הוא אם ניתן לעשות כן[598]. וכלי שרת שלא קדשו המים בתוכו, אלא ניתנו בו מן הכיור או מכלי שרת אחר, יש מן האחרונים שנראה מדבריו בדעת ראשונים שניתן לקדש בתוכם לכתחלה[599].

אופן ביאת המים מן הכיור

קידוש ידים ורגלים מן הכיור, כתבו גאונים וראשונים שנעשה על ידי שמושכים הברזא, והמים מקלחים על ידיו[600]. ויש שכתבו שהיה נעשה על ידי כלי, שהיו ממלאים מן הכיור לכלי מיוחד, וממנו שופכים על ידיו[601].

אם צריך כח גברא

המים, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שצריך שיבואו על הכהן מכח גברא[602], ומה שהיו רוחצים מן הכיור ומושכין הברזא והמים מקלחין על ידיו, לסוברים כן[603], היינו כח גברא, שמדובר בקלוח ראשון שהיה גדול, וכח ראשון הוא[604], או שחוזרין וסותמים הדד בברזא וחוזרים ומושכים כדי שיהא לעולם מכח גברא[605]. ויש שכתבו שאין צריך שיבאו המים מכח גברא[606], ולדעתם לא היו נוטלים הברזא על כל שפיכה ושפיכה[607].

שפשוף

בעת שמקדש ידיו ורגליו, אמרו בתוספתא, שמשפשף ומרחיץ[608], וכן כתבו ראשונים ואחרונים שישפשף ידו ברגלו[609]. בטעם הדבר כתבו אחרונים שהוא כדי שלא יהא עליהם דבר חוצץ[610], או שלפי שמניח ידיו על רגליו, לא יבואו המים ביניהם, לפיכך משפשפם בראשונה במי כיור, ואחרי כן בתתו עליהם המים מהכיור, יושקו המים האלה עם המים הראשונים שפשפף בהם בתחלה[611].

חציצה

כל דבר שחוצץ בטבילה*, חוצץ בקיו"ר[612]. על מקור הדין ופרטיו ע"ע חציצה*[613].

מקום הקידוש בידים וברגלים

הכהנים מקדשין במקדש ביד עד הפרק[614] – היינו עד מקום חיבור כף היד והקנה[615], ויש שכתבו שהיינו עד העצילה שקוראין קוד"א[616], שהוא המרפק[617], ויש שכתבו שהיינו הפרק השלישי[618], שהוא סוף האצבעות[619] - ואף על פי שאף למעלה מן הפרק נקרא יד, הלכה-למשה-מסיני* שאין צריך לקדש שם[620], וע"ע יד*[621].

וברגל מקדשים עד הסובך[622], היינו הפרק התחתון[623] הסמוך לרגל[624], שהוא פרסת הרגל עד הקרסול[625], ויש שכתבו שהיינו עד הברך[626], וע"ע חזה-ושוק*[627] וע"ע רגל*.

ניגוב

אחר קיו"ר, יש מן האחרונים שכתבו שצריך לנגבן, כדי שלא יחצצו* המים בין ידיו לכלי, בשעת העבודה[628]. ויש שצדדו שאין צריך לנגבן, לפי שדבר לח אינו חוצץ[629].

דיני המקדש

בבגדי כהונה

קיו"ר לצורך עבודה, יש מן האחרונים שכתבו שצריך שיהיה בבגדי כהונה, שנאמר: בגשתם אל המזבח[630], ודרשו: מי שאינו מחוסר אלא גישה בלבד, יצא זה שמחוסר לבישה וגישה[631]. ויש שכתבו שמחלוקת אמוראים היא, שלר' אחא בר יעקב צריך שיהיה לבוש בבגדי כהונה, מן הדרשה האמורה, ולרב חסדא אין צריך, שלא דרש דרשה זו[632], ובדעת ראשונים כתבו שהלכה שאין צריך לקדש בבגדי כהונה[633]. ויש שכתבו שקידוש צריך שיהיה בבגדי כהונה לדברי הכל מטעם אחר, שחשוב עבודה, ועבודה צריך שתהיה בבגדי כהונה[634].

על קיו"ר של כהן גדול בהחלפת בגדים ביום הכפורים, אם צריך שיהיה כשהוא לבוש, עי' לעיל[635], ועל קיו"ר בכניסה להיכל, אם צריך שיהיה כשהוא לבוש, עי' לעיל[636].

קדש כשהוא לבוש, ופשט בגדיו לאחר מכן, לסוברים שצריך לקדש כשהוא לבוש, נחלקו אחרונים אם צריך לחזור ולקדש: א) יש שכתבו שצריך, לפי שכשפשט בגדיו נדחה הקידוש הראשון, שהרי לגבי העבודה שיעבוד עתה, היה הקידוש הראשון מחוסר לבישה, כיון שאחר כך היה בלא הבגדים[637], ומכל מקום אם לא חזר וקדש, ועבד, יש מהם שכתבו שעבודתו כשרה[638]. ב) ויש שכתבו שאין צריך לחזור ולקדש, שעיקר הקפידה היא שבין הקידוש לתחילת העבודה לא יהיה מחוסר דבר[639]. ג) ויש שכתבו שאם פשט בגדיו קודם שעבד בהם, צריך לחזור ולקדש כשלובשם, אבל אם פשטם אחר שעבד בהם, אין צריך לחזור ולקדש כשלובשם[640].

בעמידה

קיו"ר, צריך שיהיה בעמידה[641], שנאמר: ירחצו וגו' בגשתם אל המזבח לשרת[642], הוקש קדוש לשרות[643], ושרות, מעומד הוא[644]. וראשונים פרשו הטעם, שקדוש הוא כעבודה[645], שאין לעשותה אלא מעומד[646], ואף בדיעבד, צדדו אחרונים שלא יצא ידי חובה אם קדש מיושב, שכן הדין בעובד מיושב, שעבודתו פסולה[647].

קדוש שבהחלפת בגדים ביום הכיפורים, שאינו לצורך עבודה, יש מן האחרונים שהסתפקו אם כשר בישיבה[648]. וכן קידוש בכניסה להיכל, ובין האולם ולמזבח, שלא לעבודה, יש מן האחרונים שכתבו שכשר בישיבה[649].

עמידה מן הצד

קדש ידיו ורגליו בעמידה מן הצד – היינו באופן שאי אפשר לו שלא יפול, וחבירו מסייעו[650] – רבי יוסי ברבי יהודה סובר שיצא ידי חובה, שעמידה מן הצד שמה עמידה, ותנא קמא סובר שלא יצא, לפי שאין שמה עמידה[651], וכן הלכה[652].

סמיכה, כתבו ראשונים, ואחרונים בדעתם, שאין חשובה עמידה מן הצד, אלא חשובה ישיבה, ולפיכך לדברי הכל אין לקדש יו"ר בסמיכה[653]. ויש מן הראשונים, ואחרונים בדעת ראשונים, שכתבו שחשובה עמידה מן הצד[654]. ויש מן האחרונים שצדדו שסמיכה חשובה עמידה גמורה, וכשרה לדברי הכל[655].

על נטילת ידים שחרית, שיש סוברים בטעמה שהיא כעין קיו"ר לעבודה, ע"ע נטילת-ידים*.

על נטילת ידים לברכת כהנים, שיש סוברים שהיא כעין קיו"ר, ע"ע נשיאת-כפיים*.

על נטילת ידים לקדש ולתרומה, שיש סוברים שנלמדת מן הכתוב שעל קיו"ר, או שלמדוה חכמים מקיו"ר, ע"ע ידים*[656], וע' נטילת-ידים*.


הערות שוליים

  1. ↑ שמות ל יט, כ. רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"א ובסמה"צ מ"ע כד; החינוך מ' קו; סמ"ג עשין קעה.
  2. ↑ שמות ל כ. עי' ציון 141 ואילך, מחלוקת לענין הנכנס להיכל, וציון 164 ואילך, מחלוקת לענין הנכנס בין האולם ולמזבח.
  3. ↑ עי' ציון 201 ואילך, וע"ע עבודת יום הכפורים.
  4. ↑ עי' ציון 293 ואילך, מחלוקת תנאים בזה, ושם מחלוקת אם היא מן התורה או מדרבנן.
  5. ↑ החינוך מ' קו.
  6. ↑ רמב"ן שמות ל יט, וכעי"ז ברבינו בחיי שם, וע"ש שכתבו טעמים נוספים על דרך האמת; עי' פי' הראב"ד על ספר יצירה עמ' 42. ועי' החינוך שם, שמשרשי המצוה, להגדיל כבוד הבית וכל המלאכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים, שהן העושות במלאכה, בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית. ועי' מעשי למלך ביא"מ פ"ה ה"א, טעמים נוספים.
  7. ↑ רמב"ן שם, וכעי"ז ברבינו בחיי שם. ועי' רבינו הלל לספרי פרשת קרח פיסקא קטז, בדעת הספרי שם, הטעם שצריך לקדש גם רגליו, שעומד במקום קדוש, וצריך לעלות בכבש ובמזבח, ועי' סד"ר שם בשם מהרא"ן, שפי' דברי הספרי באופ"א, שעובד אף ברגליו, שמוליך אברים לכבש, וכן מוליך דם, והולכה היינו עבודה, ועי' משאת משה זבחים סי' טו ד"ה ואשר נראה בזה. ועי' אברבנאל שמות שם יז, שמשמע טעם נוסף לקידוש הרגלים, שלא יהיה דבר חוצץ בין המקדש ובינם.
  8. ↑ ציון 107 ואילך, בגדר קיו"ר, אם הוא רחיצה, משום נקיות, או שהוא קידוש הידים.
  9. ↑ עי' סמה"צ לרס"ג: רחיצת מים, וביאור רי"פ פרלא שם עשה קכז; רמב"ם סמה"צ שם; החינוך שם; זהר הרקיע מנין מ"ע קיט, אות מח. ועי' מעיין החכמה (ברלין) לז ב, שהקשה לרמב"ן בהשגות מ"ע לג, בדעת הבה"ג, שאין למנות מצוה שאינה אלא הכשר עבודה, מדוע לא השיג על מה שמנה הרמב"ם קיו"ר, לסוברים שאין חייבים בה מן התורה אלא בשעת עבודה ולא בכניסה להיכל, עי' ציון 147, שלדעתם אין המצוה הקידוש עצמו, אלא המצוה היא דין בעבודה, עי' ציון 103, ועי' מהרי"ם שיק תריג מצוות מ' קז, סוף אות א, שיישב שלפי שהמצוה לקדש קיו"ר לשמה, לסוברים כן, עי' ציון 101, וגם יש דינים שאינם מעכבים, כגון: ממנו ולא בתוכו, לסוברים כן, עי' ציון 592, לפיכך נמנה למ"ע בפ"ע. ועי' יכהן פאר (לווין) עמ' 10, שמלשון הגמ' זבחים יט ב: כיצד מצות קידוש, נראה שצריך לברך על קידוש יו"ר, אבל לא נמצא מפורש.
  10. ↑ עי' ה"ג בהקדמה, שהזכירה בחייבי מיתות ביד"ש, ולא מנאה במ"ע, ועי' רי"פ פרלא שלהלן, שתמה ע"כ.
  11. ↑ ציון 21 ואילך.
  12. ↑ עי' ה"ג שם, לפי הבנת הרמב"ם בסמה"צ שורש יד ד"ה וכבר התבלבל, שמנה כל חייבי מיתות בחשבון הלאוין, ועי' ביאור רי"פ פרלא ע' קכז, ובפתיחה למנין ע"א העונשין אות ו ד"ה ועכ"פ ראינו, ביאור הדבר, שהעונשים עצמם יש להם תורת ל"ת, ועי"ש אות ט ד"ה ומעתה שפיר, שפי' באופן אחר קצת.
  13. ↑ ציון 35.
  14. ↑ רי"פ פרל"א בפתיחה שם אות ז, בדעת רמב"ן בהשגות שורש יד, שמה שמנה הבה"ג המיתות במנין הלאוין, היינו האזהרות שבהן, והיינו לסוברים שיש אזהרה בקיו"ר, עי' ציון הנ"ל.
  15. ↑ עי' רמב"ם סמה"צ מ"ע כד: שנצטוו הכהנים לבד וגו', והערת ר"ח העליר שם במהדו' מוה"ק; החינוך מ' קו; עי' ריטב"א יומא ל א סוף ד"ה ומה המשנה: גזה"כ היא, שאין קידוש אלא בכהנים ושנכנסין לשרת, כדכתיב בהדיא בפ' קידוש ידים ורגלים ורחצו אהרן ובניו כו' וכתיב או בגשתם אל המזבח לשרת.
  16. ↑ תוספתא זבחים פי"ב ה"ז; רמב"ם ביא"מ פ"ט הי"א. ועי' ציון 35.
  17. ↑ כ"מ שם, וכעי"ז בר"י קורקוס שם בסוף דבריו.
  18. ↑ תוספתא מנחות פ"א ה"ז ויומא פ"א הט"ו, הובאו בזבחים יט ב וביומא ל ב; רמב"ם שם פ"ה ה"א; החינוך מ' קו.
  19. ↑ שמות ל כא. כ"מ שם.
  20. ↑ ציון 191.
  21. ↑ תוספתא זבחים פי"ב ה"ח, הובאה בסנהדרין פג א, ותוספתא יומא פ"א הט"ו ומנחות פ"א ה"ז; הלכות גדולות הקדמה ד"ה אלו שבמיתה; מנין המצוות לרס"ג; אזהרות רשב"ג אות קמט; רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"א וסנהדרין פי"ט ה"ג, ובסמה"צ מ"ע כד; החינוך מ' קו; סמ"ג עשין קעה. ועי' ויקרא רבה פרשה כ אות ט, שזהו אחד מן הטעמים למיתת נדב ואביהוא, שנכנסו מחוסרי קיו"ר. ועי' אברבנאל שמות ל יז: אמר שנית ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו (שמות ל כא, אחר שאמר שם כ: ירחצו מים) כי כמו שהכ"ג בהכנסו להיכל מבלי רחיצה חייב מיתה, כן שאר הכהנים המקריבים מבלי רחיצה חייבים מיתה, ועי' ציון 25.
  22. ↑ עי' רש"י תענית יז ב ד"ה ואילו; רס"ג שם; רמב"ם ביא"מ שם ובסמה"צ שם; החינוך שם. וע"ע חיבי-מיתות-בידי-שמים ציון 26ב, 133 ואילך. ועי' קר"א זבחים יז ב על תוס' ד"ה אין בגדיהם, שאע"פ שדינו כזר, עי' ציון 58, מ"מ מיתתו בידי שמים אף לסוברים שזר מיתתו בחנק או בסקילה, ע"ע זר ציון 15 ואילך, וע"ש טעמו.
  23. ↑ שמות ל כ. סנהדרין פג ב; רמב"ם שם ושם; סמ"ג שם.
  24. ↑ רש"י שמות שם כ, ועי' שפתי חכמים ור"א מזרחי וגור אריה שם; יראים סי' רפט.
  25. ↑ שמות שם כא, ורש"י שם, שנתרבתה בכתוב זה אף עבודה שאינה בהיכל, לעונש מיתה, ועי' אדרת אליהו שם, ועי' אברבנאל שבציון 21.
  26. ↑ עי' משנה זבחים קיב ב, הובאה בסנהדרין פב ב, פג א, ורש"י זבחים שם וסנהדרין שם ד"ה ולא משום שלא, שאין חייבים אלא על עבודות שמחו"ב חייב; רמב"ם ביא"מ פ"ט ה"י, וכ"מ שם, שאין חייבים אלא על עבודות שזר חייב.
  27. ↑ ע"ע בגדי-כהונה ציון 110 ואילך, שמחוסר בגדים דינו כזר, וע"ע זר ציון 30 ואילך, שאין הזר חייב אלא בעבודה תמה שאין אחריה עבודה, ושם דוגמאות לעבודות שחייבים עליהן ולאותן שפטורים עליהן.
  28. ↑ מנ"ח מ' קו, ע"פ יומא כד א.
  29. ↑ עי' ציון 43 ואילך, על פרטי הג"ש, ועי' ציון הנ"ל וציון 33, הלכות נוספות הנלמדות ממנה.
  30. ↑ רש"י שם ושם. וע"ע זר ציון 262.
  31. ↑ משנה זבחים שם, הובאה בסנהדרין שם, ורש"י שם ושם. וע"ע הגשה ציון 198, וע' הטבת הנרות ציון 63.
  32. ↑ רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"ג, ועי' ציון 35, שיש שהוכיחו מדבריו במקו"א שלוקה. ועי' מעיין החכמה (ברלין) כו א, שאע"פ שלמדים ג"ש חקה חקה ממחוסר בגדים, עי' לעיל, מ"מ אין למדים אלא על חילול העבודה, ולא להוסיף לאו, ע"ש ובמהר"ם שיק תריג מצוות מ' קז ובמנחת סלת מ' קו אות א, הטעם, ועי' להלן שי"ח.
  33. ↑ עי' ציון 43 על פרטי הג"ש. ועי' ציון הנ"ל, וציון 30, שלמדים מג"ש זו הלכות נוספות בקיו"ר.
  34. ↑ ע"ע מחוסר בגדים.
  35. ↑ רי"פ פרלא פתיחה למנין ע"א העונשין אות ז, ושם במנין העונשין עונש ס סא, בדעת רמב"ן בהשגות לסמה"צ שורש יד בדעת בה"ג, שמנה קיו"ר במנין הלאוין, עי' ציון 14, וכן בדעת יד רמה סנהדרין פג ב, שמשמע מדבריו שכל חייבי מיתות שנמנו שם, ובכללם שלא רחוץ יו"ר, יש בהם אזהרה, וכן בדעת סמ"ג לאוין מ' שט, שכ' שיש אזהרה בקיו"ר (וכ"ה ברמב"ם ביא"מ פ"ט ה"י, ועי' ציון 32, שסתר דבריו, ועי' ציון 115, שיש שפירשו דבריו באופ"א), ועי' ריפ"פ בפתיחה שם אות ח סוף ד"ה ומעתה, שמצדד כן אף בדעת רשב"ג באזהרות לאוין קמט, שמנה שאינו רחוץ יו"ר. ועי' בפתיחה שם אות ז, שהביא ראיה לזה מתוספתא זבחים פי"ב ה"ז, וכעי"ז ברמב"ם שם הי"א: כהן שעבד טבו"י וגו' ושלא רחוץ וגו' זר שעבד וגו' אין חייב אלא אחת, שמשמע שעונש מחוסר קיו"ר הוא מלקות. ועי' ריפ"פ במנין העונשין שם, שהסתפק בדעת רס"ג אם יש לאו ומלקות בקיו"ר.
  36. ↑ עי' ציון 201 ואילך, וע"ע עבודת יום הכיפורים.
  37. ↑ שו"ת חת"ס או"ח סי' קעג ד"ה ועל דברי, בדעת הרמב"ם, ועי' ציון 577, שמשמע בטעמו שהטבילה עולה לו במקום קיו"ר, ועי' כלי חמדה כי תשא אות ג ד"ה ועי' ברמב"ן, שהתקשה בדבריו והניחם בצע"ג, ועי' ציון 260.
  38. ↑ עי' ציונים 141 ואילך, 164 ואילך, מחלוקות בזה.
  39. ↑ תוספתא כלים פ"א מ"ו.
  40. ↑ תוס' ותוס' הרא"ש סנהדרין פג א ד"ה ולא, וכעי"ז בתוס' יומא ה ב ד"ה להביא; ר"ש ורא"ש כלים פ"א מ"ט. ועי' ר' חיים פלטיאל שמות ל כ, שאע"פ שאמרו בתוספתא שם שהכהנים פוצעים את מחו, אי"ז אלא קנס, אבל עיקר דינו הוא מיתה ביד"ש.
  41. ↑ ר"י קורקוס בית הבחירה פ"ז הכ"א, ועי' ציון 142; עי' יצחק ירנן ביא"מ פ"ה ה"א, בדעת הרמב"ם בסמה"צ שם; עי' מעשי למלך שם סוף אות ד; עי' חזו"א כלים סי' ב אות א, בדעת הרמב"ם, שאין חיוב מיתה על כניסה להיכל, ואעפ"כ מסתפק בדעתו אם אסור מן התורה. ועי' ציון 147.
  42. ↑ עי' משנה זבחים טו ב, לענין קבלת-הדם; עי' משנה מנחות ו א, לעינן קמיצה*; תוספתא מנחות פ"א ה"ז ויומא פ"א הט"ו, הובאו בזבחים יט ב ויומא ל ב; רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"א; החינוך מ' קו; סמ"ג עשין קעה.
  43. ↑ שמות ל כא.
  44. ↑ שם כט ט.
  45. ↑ ע"ע בגדי כהונה ציון 107 ואילך.
  46. ↑ ברייתא שם יז ב, יח א, לפי מסקנת הגמ' שם יח א, ורש"י שם ד"ה חוקה חוקה וד"ה והכי קאמר; גמ' שם יט ב ורש"י שם ד"ה אתיא; רמב"ם שם ה"ב; סמ"ג שם. ועי' ציון 106, שי"ס שאין מעכב אלא דין קיו"ר שעל הגברא, ולא הדין שעל העבודה.
  47. ↑ עי' ציון 27.
  48. ↑ רע"ב ותפא"י זבחים פי"ד מ"ג. ועי' שפ"א זבחים יט ב ד"ה שלא רחוץ, שמטעם זה צריך לימוד שקיו"ר מעכב, עי' לעיל, ואין למדים זאת ממה ששנה עליו הכתוב (שפעמיים כתוב בשמות ל כ, כא: ירחצו מים וגו' ורחצו וגו') שהכתוב לא דיבר אלא באופנים שחייבים מיתה, כמו"ש שם: ולא ימותו.
  49. ↑ עי' ציון 201, על חובת הקידוש בשינוי הבגדים.
  50. ↑ עי' ציון 244 ואילך.
  51. ↑ ע"ע הסח-הדעת ציון 326 ואילך, וע' יוצא ציון 313, ועי' להלן ציון 447 ואילך.
  52. ↑ ע"ע הסח הדעת ציון 338 ואילך, ועי' להלן ציון 449.
  53. ↑ עי' ציון 589 ואילך.
  54. ↑ רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ג, ד, ה, ו, י, ועי' כ"מ במקומות הנ"ל בטעם הדבר, שמספק אין פוסלים עבודה, וכעי"ז בקר"א זבחים כא א סוף ד"ה מהו, ועי' שו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' ב בשולי המכתב אות ג, ביאור דבריו, ועי' ביאור אחר במנחת סולת מ' קו ד"ה והנה מה, וכעי"ז באו"ש פסוה"מ פ"א הי"ח, ועי' ציון 595, וע"ע הסח הדעת ציון 331 ואילך, טעם אחר שאין עבודת היוצא פסולה. ועי' ציון 596, לענין המקדש בתוך הכיור, שמ"מ אם לא עבד, לא יעבוד.
  55. ↑ עי' מראה כהן זבחים כב א על תוס' ד"ה והא ממנו. ועי' ר"י קורקוס ביאת מקדש פ"ה סוף ה"י יא. ועי' ציון 595.
  56. ↑ עי' אחרונים שבציון 353 לענין החייב קיו"ר משום לינה, שלסוברים שהוא מדרבנן אינו פוסל עבודה; עי' קר"א זבחים כא א ד"ה מהו; עי' חסדי דוד מנחות פ"א ה"ז ד"ה והוצרכתי, לענין הסח הדעת, שפשוט שאם העבודה פסולה, החיוב דאורייתא; אבן האזל ביא"מ פ"ה ה"ח אות א, ג; חו"ב פרה סי' ב אות יג.
  57. ↑ עי' ציון 305, שי"ס שקיו"ר בפרה אין חיובו אלא מדרבנן, וציון 294, שפוסל עבודתה; מנחת סולת מ' קו ד"ה והנה מה. וציון
  58. ↑ עי' תוס' זבחים טו א ד"ה אתיא ותוס' שם יח א ד"ה אתיא; קר"א שם יז ב על תוס' ד"ה אין בגדיהם; מקדש דוד סי' לב אות א ד"ה והנה הרמב"ם; או"ש הל' תפילין פ"ד הי"ז סוף ד"ה אך; עמק הנצי"ב פר' חקת פי' א ד"ה בכיהונו, בדעת תוס' זבחים כג ב ד"ה אימא, ובדעת הספרי שם, עי' להלן. ועי' ציון 22, שמ"מ אין מיתתו כמיתת הזר. וע"ע זר ציון 262. ועי' ציונים 30, 33, 46 שלמדים מחוסר קיו"ר לענין כמה דינים בג"ש ממחוסר בגדים, שדינו כזר, ע"ע בגדי כהונה ציון 111 ואילך, וע' זר ציון 253 ואילך.
  59. ↑ מקדש דוד שם, ועי' ציון 193 ואילך.
  60. ↑ ע"ע ביאת מקדש ציון 104 ואילך.
  61. ↑ ע"ע פרה אדומה.
  62. ↑ עי' ציון 302.
  63. ↑ עמק הנצי"ב שם בדעת רש"י זבחים כג ב.
  64. ↑ עי' רמב"ם ביא"מ פ"ה הט"ז: שהוא כעבודה, ואבי עזרי כלהמ"ק פ"ח ה"א ד"ה ואולי, בדעתו; עי' החינוך מ' קו: שמכלל העבודה הוא, ומנ"ח שם; אברבנאל שמות ל סוף יז; תפא"י זבחים פ"ב מ"א אות ו; שפ"א זבחים כ ב ד"ה מקדש בכ"ש בפנים.
  65. ↑ עי' ציון 641 ואילך.
  66. ↑ ע"ע עבודה. ראשונים ואחרונים הנ"ל. ועי' ציון 647, שמטעם זה קידוש בישיבה פסול אף בדיעבד, כעבודה.
  67. ↑ ע"ע חציצה ציון 777 ואילך. מנ"ח שם. ועי' מרומי שדה זבחים כא א, שמצדד שכלי שרת אינו חוצץ בין רגליו לרצפה, ויישב בזה מה שדנו בגמ' במקדש יו"ר בתוך הכיור, עי' ציון 588, אע"פ שאין רגליו נוגעות ברצפה, ועי' קה"י זבחים סי' יז, שיישב כעי"ז, שכלי השייך לקידוש אינו חוצץ בו.
  68. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 791 ואילך. מנ"ח שם.
  69. ↑ עי' להלן ציון 634, וע"ש טעם נוסף שצריך שיהיה לבוש בבגד"ק.
  70. ↑ ע"ע בגדי כהונה ציונים 72, 108.
  71. ↑ עי' ציון 84.
  72. ↑ ע"ע עבודה. שפ"א שם.
  73. ↑ עי' צ"פ שבציון 403.
  74. ↑ עי' משיעורי הגרי"ד זבחים יט ב אות ח, בדעת רש"י שם ד"ה אמר קרא. ועי' ציון 642.
  75. ↑ משיעורי הגרי"ד זבחים יט ב אות ח, לענין קיו"ר בכניסה להיכל ולבין האולם ולמזבח.
  76. ↑ מנחת אברם זבחים יט ב עמ' רכא ואילך.
  77. ↑ עי' ציון 222.
  78. ↑ מנחת אברהם שם. ועי' ציון 285, שי"ס שצריך שיהיה בבגד"כ מטעם אחר.
  79. ↑ מנחת אברהם שם בשם הגרי"ד, וע"ש שמ"מ צריך שיהיו ידיו של המקדש בפנים, עי' ציון 90.
  80. ↑ עי' מקדש דוד סי' כד ס"ק ז ד"ה יש לחקור, שהסתפק אם כשר בישיבה, ועי' מנחת אברהם שם בשמו, שכשר בישיבה, ועי' ציון 648.
  81. ↑ מנחת אברהם שם עמ' רכב, ויישב בזה קו' הראשונים שבציון 148 ממשנה זבחים קיב ב, שאין חייבים משום מחוסר קיו"ר על עבודות שונות שבהיכל, ולא חייבה מצד הכניסה לשם, שי"ל שמדובר באופן שקידש קידוש הכשר לכניסה, ולא לעבודה. ועי' ציון 192, שתי' בזה קו' הראשונים כיצד היו נכנסים לקדש יו"ר מן הכיור, לסוברים שאסור להכנס בין האולם ולמזבח בלא קידוש. ועי' ציון 588 שיישב בזה קו' האחרונים כיצד ניתן לקדש בתוך הכיור, ע"ש, הרי"ז חציצה בין רגלו לרצפה, שי"ל שמדובר בקידוש הנ"ל, שא"צ בו עמידה. ועי' משיעורי הגרי"ד זבחים יט ב אות ח, שהסתפק בקיו"ר שבכניסה שלא לעבודה, אם כשר מיושב.
  82. ↑ מנחת אברהם שם עמ' רכב, רכג, ע"פ מה שמצאנו לענין קידוש לפרה, שי"ס שכשר בכלי חול ובחוץ עי' ציון 314, ועי' ציון 192, שתי' בזה קו' הראשונים כיצד היו נכנסים לקדש יו"ר מן הכיור, לסוברים שאסור להכנס בין האולם ולמזבח בלא קידוש.
  83. ↑ מנחת אברהם שם עמ' רכב אות ב בסוגריים: והעירו עוד.
  84. ↑ תוספתא מנחות פ"א ה"ז, הובאה בזבחים כ ב; רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"י.
  85. ↑ שמות ל כ.
  86. ↑ מדרש הגדול שמות שם יט.
  87. ↑ רש"י זבחים שם ד"ה בפנים; קרית ספר ביא"מ פ"ה.
  88. ↑ ע"ע עבודה. שפ"א זבחים שם ד"ה מקדש בכ"ש בפנים, ע"פ מה שאמרו בגמ' שאינו אלא בעמידה משום שכתוב בו "לשרת", עי' ציון 641 ואילך, וציון 72.
  89. ↑ עי' ציון 88.
  90. ↑ שפ"א שם. ועי' מנחת אברהם זבחים יט ב עמ' רכא ד"ה ומו"ר הגרי"ד, שמצדד בשמו לחלק בין קיו"ר של כל השנה, שהוא קידוש לעבודה, דינו כעבודה, שהעובד צריך להיות בפנים, ואין די בידיו, אבל בקיו"ר של יוה"כ, שאינו לעבודה, אלא יש בו דין מחודש שהקידוש צריך שיהיה במקום קדוש, עי' ציון 79, י"ל שדי שהמעשה בפנים וא"צ שיהיה שם אף המקדש.
  91. ↑ שפ"א שם.
  92. ↑ זבחים שם.
  93. ↑ ציון 310 ואילך.
  94. ↑ ציון 82.
  95. ↑ עי' ציון 218.
  96. ↑ משך חכמה שמות ל יח, ופירש כן דברי הירושלמי יומא פ"ד סוף ה"ה: מקומן מעכבין. ועי' שו"ת שבט הלוי ח"ה קונטרס המצוות סי' לט אות ב, שתמה על דבריו. ועי' תפא"י יומא פ"ז מ"ג, שכ' כעין דברי המש"ח. ועי' מים חיים (לבעל פר"ח) עבודת יוה"כ פ"ב ה"ה, שמשמע קצת כן.
  97. ↑ ע"ע כיור ציון 22. משך חכמה שם.
  98. ↑ שמות שם.
  99. ↑ משך חכמה שם.
  100. ↑ עי' ראב"ד שבציון 189, שקידוש שלא מן הכיור, אפשר לעשותו בחוץ.
  101. ↑ מהר"ם שיק תריג מצוות מ' קז סוף אות א, ועי' ציון 9.
  102. ↑ ציון 162 ואילך.
  103. ↑ חי' הגר"ח זבחים יז ב, וכעי"ז בחי' הגר"ח (סטנסיל) סי' קמג; עי' מעיין החכמה ומהר"ם שיק שבציון 9.
  104. ↑ חי' הגרי"ז שם יח א ד"ה ונראה.
  105. ↑ חי' הגרי"ז שם יט ב, וע"ש שקידוש שבהחלפת בגדים ביוה"כ שונה בגדרו, עי' ציון 222.
  106. ↑ חי' ר' אריה ליב ח"ב סי' יא ד"ה והנראה בכל זה, וד"ה עכ"פ למדנו, וע"ש ד"ה והנראה דבאמת לרבי, שנחלקו רבי וראב"ש בצדדים אלו, עי' ציונים 351, 365, וע"ש ד"ה והנראה לפרש מחלוקתם, שחזר בו והסיק שלדברי הכל שני דינים יש. וע"ש ד"ה עכ"פ למדנו, שדין עיכוב עבודה בקיו"ר, עי' ציון 46, אינו אלא בדין שעל הגברא, כדוגמת זרות שמחללת עבודה, ולא בדין שבעבודה, וע"ש ד"ה ונראה יסוד, שדייק כן מתוספתא יומא פ"א הט"ו. וע"ש, ושם ד"ה עכ"פ למדנו, שיש אופנים שא"צ לקדש אלא מדין הקידוש לעבודה ולא מדין הגברא, כגון כשיצא בין עבודה לעבודה, וכן ביוה"כ, שצריך לקדש בין עבודה לעבודה, שהגברא עדיין מקודש, ורק לעבודה אין קידוש.
  107. ↑ ציון 446.
  108. ↑ משאת משה שלהלן.
  109. ↑ משאת משה זבחים סי' טו ד"ה והנה מש"כ רבינו. וע"ש בהמשך דבריו, שמה שסמכו לנט"י מקיו"ר, ע"ע נט"י, זהו מצד ענין הנקיות שבקיו"ר, וכן מה שהצריכו קיו"ר בפרה אדומה, עי' ציון 293 ואילך, זהו משום דין הנקיות, ולא משום קידוש, וע"ש שמוכיח משם שאף דין הנקיות לבדו מעכב. ועי' ציון 6 ואילך, שראשונים כתבו בטעם קיו"ר שהוא נקיות.
  110. ↑ ציון 517.
  111. ↑ עי' ציון 409.
  112. ↑ משיעורי הגרי"ד זבחים כ ב אות ד. ועי' כעי"ז בחי' הגר"ח (סטנסיל) סי' קמג, לענין חיוב קיו"ר שאחר הטלת מים.
  113. ↑ עי' ציון 1, ושם המקור מן הכתוב.
  114. ↑ עי' ציון 26 ואילך, שיש עבודות שחייבים עליהן מיתה, ויש שאין חייבים.
  115. ↑ עי' רמב"ם ביא"מ פ"ט ה"י (וכ"ה בסמ"ג ל"ת שט): שאר עבודות באזהרה, ומנ"ח מ' קו בדעתו, שכוונתו לעשה, ועי' ציון 35 שי"מ שכוונתו ללאו.
  116. ↑ שמות ל כ.
  117. ↑ ע"ע הקטרה ציון 42. זבחים כ א, ורש"י שם ד"ה מהו דתימא; ערוה"ש העתיד ביא"מ סי' מא ס"ח. ועי' פנים מאירות וצ"ק וח"נ זבחים שם, וחי' ר' אריה ליב ח"ב סי' יא ד"ה והנה בסוגיין, בביאור ההו"א שא"צ קידוש.
  118. ↑ רש"י שמות ל כ, שמה שאמר הכתוב שם: בגשתם אל המזבח, היינו החיצון, ועי' שפ"ח שם.
  119. ↑ ערוה"ש העתיד ביא"מ סי' מא ס"ט.
  120. ↑ ערוה"ש שם.
  121. ↑ רש"י יומא כה ב ד"ה תליסר; יריעות שלמה (פיינזילבר) ביא"מ פ"ה ה"א, בדעת הרמב"ם שם. ועי' ציון 294, לענין שחיטת פרה אדומה, אם טעונה קיו"ר.
  122. ↑ ע"ע ביאת מקדש ציון 46.
  123. ↑ מנ"ח מ' קו.
  124. ↑ עי' קרית ספר הל' בית הבחירה סוף פ"ז, ואבן האזל ביא"מ פ"א הט"ו ד"ה והנה המלבי"ם, בדעתו; עי' רש"ש כלים פ"א מ"ט; עי' הכתב והקבלה שמות ל כ; ערוה"ש העתיד הל' ביא"מ סי' מא ס"ו; מנחת סולת מ' קו אות ב.
  125. ↑ ע"ע תרומת הדשן.
  126. ↑ ע"ע הנ"ל.
  127. ↑ מקדש דוד סי' טו אות ג ד"ה ושלא רחוץ. ועי' קר"א זבחים כ א סוף ד"ה מהו דתימא, שמצדד כן, ומקשה שבמשנה תמיד כח ב משמע שלד"ה טעונה קיו"ר, ועי' גבורת ארי יומא כג ב ד"ה יש לך, ששמא אף לסוברים שאינה עבודה, טעונה קיו"ר מדרבנן. ועי' מקדש דוד שם, שמ"מ טעונה קדוש משום קריבה אל המזבח, לסוברים כן, עי' ציון 193 ואילך.
  128. ↑ עי' רש"י זבחים כ א ד"ה מיהרו; רדב"ז תמידין ומוספין פ"ב הי"ג; מקדש דוד ס'י לב אות א סוף ד"ה והנה הרמב"ם, וד"ה מיהו בעיקר. וע"ש תחי' אות ב, שי"ס שדוקא הוצאת הדשן מן המזבח חשובה עבודה, ולא הוצאתו חוץ לג' מחנות. וע"ש ד"ה מיהו, שמסתפק לסוברים שיציאה מועלת בקיו"ר, ע"ע יוצא ציון 313 ואילך, אם יתחייב קידוש נוסף אחר הוצאת הדשן.
  129. ↑ תמיד פ"ב מ"א.
  130. ↑ עי' רש"י זבחים שם. ועי' מקד"ד שם ד"ה מיהו בעיקר, שמצדד לפרש כן בדעת ראשונים נוספים.
  131. ↑ מקדש דוד סי' לב.
  132. ↑ ע"ע דשון-מזבח-החיצון. עי' רש"י זבחים כ א ד"ה מהרו וקדשו, ומקדש דוד סי' לב אות א סוף ד"ה והנה הרמב"ם. ועי' חי' הגרי"ז שם שתמה מדוע חשובה עבודה.
  133. ↑ תמיד פ"ב מ"א.
  134. ↑ רש"י זבחים שם, ואחרונים הנ"ל בדעתו.
  135. ↑ טה"ק זבחים כ ב על תוס' ד"ה מיתבי.
  136. ↑ משנה זבחים קיב ב.
  137. ↑ עי' רש"י שם ד"ה אין בהן.
  138. ↑ תפארת ישראל תמיד פ"א מ"ד בועז אות ג; עי' מקדש דוד סי' טו אות ג ד"ה ושלא רחוץ, שמצדד כן, ועי' ציון 140, שבמק"א כ' שאין לומר כן.
  139. ↑ משנה תמיד שם, ואחרונים הנ"ל בביאורה.
  140. ↑ עי' ראב"ד תמיד כח א, בטעם שהיו מזהירים הכהן שלא ליגע, שיחיד היה שם, שאין אדם נכנס עמו, ולא נר בידו, והיו יראים שמא ישכח ואין אדם שיזכירהו, ומשמע שבל"ז מותר ליגע; הר המוריה תמידין ומוספין פ"ב הי"ב ד"ה ומש"כ; עי' מקדש דוד סי' לב אות א ד"ה אמרינן בתמיד, והוכיח מיומא כה ב, שמוכח שאין יותר מי"ב כהנים הצריכים קיו"ר בעבודת התמיד, ואין השוחט מכללם, אע"פ שנוגע בסכין, שהוא כ"ש לסוברים כן, ע"ע כלי-שרת ציון 208 ואילך. ועי' ציון 138, שהמקד"ד במק"א מצדד שכן אסרו ליגע.
  141. ↑ משנה כלים פ"א מ"ט; רמב"ם בית הבחירה פ"ז הכ"א. וע"ע היכל ציון 335.
  142. ↑ שמות ל כ, וכעי"ז שם מ לב. רמב"ם סמה"צ מ"ע כד ופיהמ"ש כלים שם, ועי' ציון 147, שיש שדייקו מדבריו במקומות אחרים שהוא מדרבנן, וע"ש שי"ג אחרת בסמה"צ, ועי' מעשה רוקח ביא"מ פ"ה ה"א, שמסתפק בכוונת הסמה"צ, ועי' חזו"א כלים סי' ב אות א, שלא נתבאר דעת הרמב"ם בזה, ועי' מנחת סולת מ' קו אות ב, בדעת הרמב"ם, שאם מקדש אינו מקיים מ"ע, אבל אם לא מקדש, עובר בעשה; תוס' יומא ה ב ד"ה להביא, בשם ריצב"א, ומוכיח כן מהתוספתא שבציון 173, שאפ' לבין האולם ולמזבח טעון קיו"ר מן התורה; עי' תוס' סנהדרין פג א ד"ה ולא, ור"ש כלים שם, שמסתפקים בדין זה, ומצדדים כן בדעת התוספתא הנ"ל; רא"ש כלים שם, בדעת התוספתא הנ"ל; החינוך מ' קו, ומנ"ח שם בדעתו; מגילת אסתר ל"ת עג, וע"ש שזהו אף לסוברים ביומא מד ב, שהמעלות שנשנו במשנה כלים שם הן מדרבנן; מרומ"ש יומא ה ב וזבחים יט ב והעמק דבר שמות ל כ; עי' שם עולם (ליכטנשטיין) עמ' 134, שנראה שלמד כן בדעת ראב"ע ויקרא ח ו, שכ' שקדשו יו"ר בז ימי המילואים, אע"פ שלא עבדו. ועי' רי"פ פרלא מנין ע"א העונשין עונש ס סא, בשם קצת אחרונים בדעת הריצב"א הנ"ל, שמקור האיסור בביאה ריקנית מן התורה הוא מגז"ש חקה חקה ממחוסר בגדים (עי' ציון 43 ואילך, על פרטי הג"ש) שאף בו אסורה ביאה ריקנית לסוברים כן, ועי' ריפ"פ שם שדחה דבריהם, ועי' ציון 153, שיש שלמדו מג"ש זו את ההפך. וע"ע חיבי-מיתות-בידי-שמים ציון 138, וע' ביא"מ ציון 91 ואילך, וע' היכל ציון 337. ועי' חזו"א כלים סי' ב אות ב, שמסתפק לסוברים שמן התורה אסורה כניסה להיכל, ולא בין האולם ולמזבח, אם יש דין "פוצעין את מחו", כמו בכניסה בין האולם ולמזבח, לסוברים כן, עי' ציון 173. ועי' ר"י קורקוס בית הבחירה פ"ז הכ"א, שאף לסוברים שהכתוב "בבואם" נסוב על "לשרת" (עי' שמות ל כ), ומטעם זה אין חיוב מיתה על כניסה להיכל בלא קיו"ר, עי' ציון 41, מ"מ אסור להכנס מן התורה.
  143. ↑ ערוה"ש העתיד הל' ביא"מ סי' מא ס"ה בדעת הספרא שמיני מכילתא דמילואים אות ל: ביאה שטעונה רחיצה.
  144. ↑ שמות שם.
  145. ↑ זבחים יט ב.
  146. ↑ תוס' יומא שם, בביאור הכתוב שם והגמ' זבחים שם. ועי' תוס' סנהדרין שם, ור"ש ורא"ש כלים שם, שפירשו כן בדעת הסוברים כן.
  147. ↑ רש"י שמות שם, ותוס' יומא ה ב ד"ה להביא ושפתי חכמים שם בדעתו; עי' רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"א, ור"י קורקוס ומעשה רוקח שם ומנ"ח מ' קו בדעתו, וכ"מ קצת ברמב"ם סנהדרין פי"ט ה"ג, ועי' רמב"ם סמה"צ ע' כד, לגירסה המובאת בערוה"ש העתיד הל' ביא"מ סי' מא ס"ג, ועי' ציון 142, גירסה אחרת, ושם שיש שדייקו מד' הרמב"ם במקומות אחרים שאסור מן התורה; רמב"ן ויקרא י ט, ובהשגות לסמה"צ לאוין עג ד"ה והנה מדבריו; עי' ציון 158, שיש שכתבו כן בדעת התוס' והר"ש; עי' ציון 149, שי"ס כן בדעת הראב"ד; ריטב"א יומא ל א סוף ד"ה ומה; רא"ש כלים שם; סמ"ג עשין קעה; תפא"י תמיד פ"א מ"ד. ועי' סה"מ לרס"ג, ויראים סי' רפט, שאין מיתה על ביאה ריקנית, ועי' ביאור רי"פ פרלא מנין ע"א העונשין עונש ס סא, שמשמע בדעתם שאין אסור כלל מן התורה, ועי' ציון 41; וע"ע חיבי-מיתות-בידי-שמים ציון 141, וע' ביא"מ ציון 94 ואילך, וע' היכל ציון 337. ועי' רמב"ן שם ומנ"ח שם שאף לסוברים שהמעלות שנשנו במשנה כלים שם הם מן התורה, חיוב קיו"ר בכניסה להיכל הוא מדרבנן.
  148. ↑ תוס' סנהדרין שם, ור"ש ורא"ש כלים שם, ממשנה זבחים קיב ב, הובאה בסנהדרין שם, שאין חייבים על סדור השלחן והטבת הנרות משום מחוסר קיו"ר, אף על פי שנעשים בהיכל, ועי' ציונים 81, 162, שיש שדחו הראיה.
  149. ↑ עי' ספרא שמיני פרשה א עד פרק א אות ד: נאמר להלן בבואם וגו' ואין חייב אלא בשעת עבודה, ורמב"ן ויקרא י ט ובהשגות לסמה"צ ל"ת עג, בבאור דבריו, ועי' ראב"ד לספרא שם ס"ק ה, שיש מפרשים כן בספרא, ודחה דבריהם, ועי' ביאור רי"פ פרלא מנין ע"א העונשין עונש ס סא, שמ"מ מסכים עמם בעיקר הדין.
  150. ↑ ר"ש כלים שם, מתוספתא כריתות (לפנינו אינה שם אלא בזבחים פי"ב ה"ח): ואלו הן שבמיתה וגו' ושלא רחוץ ידים ורגלים וגו' ששמשו, שמשמע שאין חייבים אלא בשימוש.
  151. ↑ עי' זבחים יט ב, ותוס' סנהדרין שם, ור"ש ורא"ש כלים שם.
  152. ↑ עי' ציון 43 ואילך, על פרטי הג"ש. עי' להלן.
  153. ↑ ע"ע בגדי-כהונה ציון 107 ואילך. סמ"ג שם, ועי' ביאור דבריו בשמחת עולם איסורי ביאה פ"ה ה"ב, ועי' ציון 142, שיש שלמדו מגז"ש זו את ההפך. ועי' יראים סי' רפט, שאין מיתה במחוסר קיו"ר בביאה ריקנית, מגז"ש משתויי יין, שאף בו נאמר: חקה, עי' ויקרא י ט.
  154. ↑ שמות ל כ, וכעי"ז שם מ לב.
  155. ↑ רש"י שמות שם, ושפתי חכמים שם בדעתו.
  156. ↑ עי' ציון 141.
  157. ↑ השגות הרמב"ן לסמה"צ שם; רא"ש שם, וכ"ה בתוס' סנהדרין שם ור"ש כלים שם לדעה זו; מנ"ח שם בדעת הרמב"ם שם.
  158. ↑ עי' תוס' ותוס' רא"ש סנהדרין שם, ועי' תוס' שם ע"ב ד"ה אין, ומנ"ח מ' קו ורי"פ פרלא מנין ע"א העונשין עונש ס סא בדעתם, שנוטה שאינה מן התורה; ר"ש כלים שם, ומל"מ ביא"מ פ"ה ה"א בדעתו, ועי' ערוה"ש העתיד ביאת מקדש סי' מא ס"ג, שכ' בדעת הר"ש שלמסקנא חייב אפ' בביאה ריקנית, ועי' ריפ"פ בדעתו שלמסקנא אינו חייב.
  159. ↑ שו"ת שבט הלוי ח"ה קונטרס המצוות סי' לט אות ג.
  160. ↑ עי' ציון 446.
  161. ↑ עי' ציון 409.
  162. ↑ הרחב דבר שמות ל כ, ע"פ סנהדרין פג א, שאין חייבים על סדור השולחן ועל הטבת נרות משום שאינו רחוץ ידים ורגלים, שי"ל שהיינו כשקדש בכניסתו, ונתחייב לקדש שנית.
  163. ↑ ציון 81.
  164. ↑ תוספתא כלים פ"א ה"ו. וע"ע ביאת-מקדש ציון 100 ואילך.
  165. ↑ עי' משנה כלים פ"א מ"ט.
  166. ↑ עי' תוס' זבחים נח ב, בדעת הסוברים שהכיור היה בין האולם ולמזבח, ע"ע כיור ציון 21 ואילך, ואעפ"כ היו מקדשים שם יו"ר, עי' ציונים 465 ואילך, הרי שנכנסו לשם בלא קיו"ר, ועי' גליון הש"ס ורש"ש שם, שדנו בדבריו. ועי' ציון 178 ואילך, יישובים נוספים לבעיה זו.
  167. ↑ רמב"ם פיהמ"ש כלים שם; מנ"ח מ' קו ובאר שבע תמיד כח א, בדעת הרמב"ם בית הבחירה פ"ז ה"כ, כא; באר שבע שם; רדב"ז סוף הלכות ביא"מ: פרק חמישי. וע"ע הנ"ל שם. ועי' סדרי טהרות עמ' סח, בטעם הסוברים כן, שאם היה אסור להכנס שלא רחוץ יו"ר, לא ניתן היה לקדש יו"ר מן הכיור, עי' ציון 166.
  168. ↑ משנה שם ותוספתא שם. ועי' תפא"י כלים פ"א מ"ט יכין אות ע, שהמקום שבין הכבש והאולם, לסוברים שהכיור היה מונח שם, ע"ע כיור ציון 21 ואילך, אע"פ שחשוב כבין האולם ולמזבח לענין כמה הלכות, מ"מ לענין כניסה בלא קיו"ר אינו חשוב כבין האולם ולמזבח, לסוברים שאיסור הכניסה הוא מדרבנן, שלא גזרו שם כדי שיוכלו להכנס ולקדש מן הכיור, עי' ציון 465 ואילך. ועי' להלן לענין היתר הכניסה לקדש בכיור לסוברים שהיה בין האולם ולמזבח.
  169. ↑ פסקי תוס' תמיד אות טז ומידות אות יח; תפא"י תמיד פ"א מ"ד; עי' חזו"א כלים סי' ב ס"ק א, שבתחלה משמע שלדעתו כן דעת הרמב"ם, אלא שאח"כ הביא את דבריו בפיהמ"ש שבציון 167.
  170. ↑ תמיד פ"א מ"ד. ע"ע תרומת-הדשן.
  171. ↑ באר שבע תמיד כח א, בדעת פסקי תוס' שם, ולכאו' כוונתו שרק למי שצריך לקדש לצורך עבודה מותר היה להכנס לשם קודם קדוש, עי' ציון 176 ואילך; תפא"י תמיד שם.
  172. ↑ עי' ראשונים שלהלן; מנחת סולת מ' קו אות ב בדעת הרמב"ם בפיהמ"ש כלים פ"ה מ"ט.
  173. ↑ תוספתא כלים פ"א מ"ו.
  174. ↑ עי' תוס' יומא שם, שנראה שכוונתו להוכיח כן, ועי' מהרש"א שם; רא"ש כלים שם, בדעת התוספתא שם. ועי' ר"ש שם ותוס' סהדרין שם שמתספקים בזה, ומצדדים כן בדעת התוספתא הנ"ל.
  175. ↑ עי' ציון 147, שי"ס שאפ' כניסה להיכל אין בה אלא מעלה מדרבנן; ראב"ד תמיד כח א ד"ה עד שיקדש; חזו"א שם.
  176. ↑ המפרש תמיד כח ב ד"ה מיד רצו; תפא"י תמיד פ"א מ"ד יכין אות נב, אפ' בדעת הסוברים שחיוב הקדוש שם הוא מן התורה, ועי' ציון 180, שכ' בע"א קצת. וע"ע בין-האולם-ולמזבח ציון 47.
  177. ↑ עי' ציון 465 ואילך.
  178. ↑ ע"ע כיור ציון 21 ואילך.
  179. ↑ המפרש שם; תפא"י שם; סדרי טהרות עמ' סח. ועי' להלן יישובים נוספים לזה. ועי' תפא"י שם פ"ב מ"א יכין אות ד, שמ"מ עדיף שלא לשהות שם הרבה, וזה הטעם למה ששנינו שם בנכנסים לקיו"ר מן הכיור: מהרו וקדשו ידיהן ורגליהן, שכשהם רבים, וא"א להם לילך בצניעות בלי המולה, שפיר טפי שירוצו ולא ישהו הרבה בלי קידוש בין אולם למזבח.
  180. ↑ ראב"ד תמיד כח א; תפא"י יכין כלים פ"א מ"ט סוף אות ע, ועי' ציון 176, שכ' בע"א קצת. ועי' קר"א זבחים נח ב, שכ' כעי"ז.
  181. ↑ עי' ציון 465 ואילך.
  182. ↑ ע"ע כיור ציון 21 ואילך. ראב"ד שם, וע"ש שזהו תירוץ דחוק. ועי' לעיל ולהלן יישובים נוספים.
  183. ↑ ראב"ד שם. ועי' ציון 567 ואילך, ששאר חייבי קיו"ר, אין טבילה מועילה להם.
  184. ↑ עי' ציון 465 ואילך.
  185. ↑ ע"ע כיור ציון 21 ואילך. ראב"ד שם. וע"ע בין האולם ולמזבח ציון 50.
  186. ↑ ראב"ד שם.
  187. ↑ עי' ציון 465 ואילך.
  188. ↑ ע"ע כיור ציון 21 ואילך.
  189. ↑ ראב"ד שם.
  190. ↑ עי' ציון 485, שי"ס שלכתחלה צריך לקדש מן הכיור, ובדיעבד כשר משאר כלי שרת.
  191. ↑ ספירי אפרים עמ' ז בדעת הראב"ד שם, וע"ש שלענין להכנס בין האולם ולמזבח, שא"א אלא ע"י קידוש בכ"ש, חשוב בדיעבד, וכשר, אבל לענין עבודה אחרת, אם היו סומכים על קידוש זה, היה חשוב לכתחלה ולפיכך אין סומכים עליו. ועי' ציון 596, אחרונים נוספים הסוברים שאם קדש יו"ר בקידוש הכשר בדיעבד, אין לעבוד בהם לכתחלה, וצריך לחזור ולקדש, ועי' ציון 480 שי"ח וסוברים שאחר שקדש ידיו בקידוש הכשר בדיעבד, שוב יכול לעבוד בהם לכתחלה, שזה חשוב דיעבד, ועי' מנחת אברהם זבחים יט ב אות ב ד"ה והנה התוס', שכ"כ מטעם אחר, שאחר שהידים מקודשות, לא ניתן לחזור ולקדשן.
  192. ↑ עי' ציונים 81, 82. מנחת אברהם שם.
  193. ↑ עי' רמב"ם פיהמ"ש תמיד פ"א מ"ד (וכ"ה במאירי תמיד כח א ובקרית ספר תמידין ומוספין פ"ב), ומקדש דוד סי' לב אות א ד"ה והנה הרמב"ם וסי' טו אות ג ד"ה ושלא רחוץ, בדעתו. ועי' חשוקי חמד זבחים כ ב.
  194. ↑ מקדש דוד שם. ועי' ציון 58 ואילך.
  195. ↑ ע"ע ביאת מקדש ציון 104 ואילך.
  196. ↑ משנה תמיד פ"א מ"ד. וע"ע תרומת-הדשן.
  197. ↑ ע"ע הנ"ל. מקדש דוד סי' טו שם.
  198. ↑ תמיד פ"ב מ"א. מקדש דוד שם.
  199. ↑ עי' ציון 331 ואילך.
  200. ↑ מקדש דוד סי' לב שם, שכן הדין בזר שעלה על המזבח באיסור, שמותר לו להשאר שם.
  201. ↑ משנה יומא ל א; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ב ה"ב. וע"ע עבודת-יוה"כ.
  202. ↑ ר' חסדא בגמ' שם לב א. ועי' ציון 326, שיש שכתבו טעם לקידושים אלו.
  203. ↑ משנה יומא ל א; רמב"ם שם. וע"ע הנ"ל.
  204. ↑ ברייתא שם; רמב"ם שם. וע"ע הנ"ל.
  205. ↑ ברייתא שם לב א. וע"ע הנ"ל. וע"ש לא ב, ולב א, שלסוברים שהקידוש הראשון שבכל חילוף הוא מחמת פשיטת בגדי הקדש הראשונים, עי' ציון 232, הרי שבטבילה הראשונה שבהחלפת בגדי קדש לבגדי חול אין טעם לקידוש זה, ונחסר אחד מן העשרה, אלא שקידוש אחר נוסף לדעתם בפשיטת בגדי הקדש בפעם האחרונה, קודם לבישת בגדי החול, ועי' ציון 236 ואילך.
  206. ↑ ויקרא טז כג, כד.
  207. ↑ יומא לב ב: אם אינו ענין וגו'.
  208. ↑ ברייתא שם, ורש"י שם ד"ה ת"ל ופשט, ועי' כעי"ז בספרא אחרי מות פרשה ד תחי' פ"ו, וירושלמי יומא פ"ג ה"ו.
  209. ↑ רש"י שם ד"ה מה מקום.
  210. ↑ עי' ציון 1.
  211. ↑ רש"י שם ד"ה מקום שטעון.
  212. ↑ ברייתא שם וספרא שם וירושלמי שם. ועי' נוב"י תנינא או"ח סי' קכט, בביאור הק"ו.
  213. ↑ ויקרא שם.
  214. ↑ ברייתא שם וספרא שם וירושלמי שם.
  215. ↑ ויקרא טז כד. יומא לב ב ורש"י שם ד"ה מה קידוש; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ב ה"ג. ועי' תו"י יומא לא ב ד"ה פושט, בטעם שיש לקדש בפנים, שכן אמרו בכל קיו"ר שאין נעשה בחוץ, עי' ציון 84, ועי' חי' מרן רי"ז הלוי הל' עבודת יוה"כ פ"ב ה"ג, שמקשה מהגמ' יומא שם שהוא מכתוב מיוחד ביוה"כ, ועי' להלן. ועי' חי' ר"מ מאימראן יומא שם.
  216. ↑ ע"ע עבודת יום הכפורים.
  217. ↑ פי' ר"ח יומא שם. ועי' חי' הגרי"ז שם, וכעי"ז בחי' מרן רי"ז הלוי הל' עבודת יוה"כ פ"ב ה"ג, בטעם שצריך מקור לזה אע"פ שכן הדין בכל קיו"ר, עי' ציון 84, שקיו"ר של יוה"כ שונה בגדרו משאר קיו"ר, עי' להלן, לפיכך היה ניתן לומר שא"צ להיות דוקא בפנים, ועי' שיח יצחק שם על רש"י ד"ה מה קדוש, שרמז לחילוק זה. ועי' חי' מרן רי"ז שם, בדעת התו"י שבציון 215, שאין גדר קיו"ר ביוה"כ שונה משאר קידושים.
  218. ↑ סדר עבודת הקדש עמ' יג ב, יד א, בשם רי"צ גיאת, וע"ש שתמה על דבריו, ועי' עבודת ישראל (קמחי) עמ ף, שמיישב.
  219. ↑ ציון 502 ואילך.
  220. ↑ חי' מרן רי"ז הלוי הל' עבודת יוה"כ פ"ב ה"ג, והוכיח כן מזה שצריך פסוק מיוחד לומר שנעשה בפנים, אע"פ שכל קיו"ר נעשה בפנים, עי' ציון 217, וכן מזה שא"צ לעשותו מן הכיור, אף לסוברים שקיו"ר של כל יום נעשה לכתחלה דוקא מן הכיור, ציון 502 ואילך. ועי' חי' מרן רי"ז שם, בדעת התו"י שבציון 215, שאין גדר קיו"ר ביוה"כ שונה משאר קידושים.
  221. ↑ אחרונים שלהלן. עי' ציון 105, שכ' אחרונים שזהו גדר שאר קיו"ר.
  222. ↑ חי' הגרי"ז זבחים יט ב (וכ"ה במנחת אברהם שם בשם הגרי"ד) והוכיח כן מזה שמקדש יו"ר אף לאחר גמר העבודה, בפשיטת הבגדים, לסוברים כן, עי' ציון 237, וע"ש שביאר עפ"ז כמה ענינים בסוגיה. ועי' ציון 259, שאף דברים שאינם טעונים קיו"ר מצד חיוב קיו"ר של כל השנה, לפי שאינם עבודה, כגון ההגרלה שביוה"כ, טעונה קיו"ר של יוה"כ, משום שהיא מסדר העבודה.
  223. ↑ עי' ציון 357 ואילך.
  224. ↑ חי' הגרי"ז שם. ועי' ציון 401 ואילך, שי"ס שלעולם קידוש של לילה אין מועיל ליום, מכמה טעמים.
  225. ↑ חי' הגרי"ז שם, וראייתו מזה שקדושי יוה"כ א"צ שיהיו מכלי שרת אף לסוברים שקדוש ראשון שביוה"כ צריך שיהיה מכלי שרת, עי' ציון 509 ואילך, אע"פ שיצא בינתיים לטבילה ולקריאת התורה, ע"כ שיציאה אינה הפסק ואין הקידוש שלאחריה חשוב קידוש ראשון.
  226. ↑ עי' ציון 446 ואילך.
  227. ↑ ע' ציון 502 ואילך. חי' מרן רי"ז שם וחי' הגרי"ז שם.
  228. ↑ עי' ציון 485.
  229. ↑ ציון 77 ואילך.
  230. ↑ יומא לא ב: תרי קידושי אלבישה וגו' חד אפשיטה וחד אלבישה; ירושלמי יומא פ"ג ה"ו: שמואל אמר אחת פשוט ואחת לבוש שתיהן לבא, בר קפרא אמר אחת לבא ואחת לשעבר, וקה"ע שם.
  231. ↑ עי' ציון 261.
  232. ↑ יומא לא ב.
  233. ↑ עי' בר קפרא בירושלמי שם: אחת לבא ואחת לשעבר, ופנ"מ שם שהיינו לסוברים שכשהוא לבוש מקדש, וע"ש שפירש שלשעבר היינו שמקדש בשביל מה שעבד כבר, ועי' דברי ר' יוחנן שם, ופנ"מ שם, שמ"מ מודה בר קפרא בקידוש שבתחילת היום, שהוא לצורך עבודה שלהבא, שהרי עוד לא עבד.
  234. ↑ עי' ציון 268. עי' בר קפרא בירושלמי שם, וקה"ע שם ד"ה אחת לבא.
  235. ↑ יומא לא ב.
  236. ↑ עי' משנה וגמ' יומא לא ב, לב א; קה"ע שם.
  237. ↑ עי' ברייתא וגמ' יומא שם, לב א. ועי' משנה שם ע א, ורש"ש ושיח יצחק ושפ"א שם לב א.
  238. ↑ עי' ציון 268.
  239. ↑ יומא לא ב: אמרוה רבנן וגו' אי תניא תניא, ורש"י שם ד"ה דלא כר"מ, וד"ה אמר להו. ועי' ציון 273.
  240. ↑ ירושלמי יומא פ"ג ה"ו, וקה"ע שם ד"ה אחת פשוט.
  241. ↑ עי' דברי שמואל בירושלמי שם: אחת פשוט ואחת לבוש שניהם לבא, ופנ"מ שם שהיינו אפ' לסוברים שנעשה טרם הפשיטה, מ"מ הוא גם בשביל העבודה שהוא עובד אחר כך.
  242. ↑ ברייתא וגמ' יומא שם, לב א; קה"ע לירושלמי שם. ועי' ת"י וריטב"א ור"מ מאימראן יומא לא ב, הטעם שלא הוזכרה דעת זו במשנה שם.
  243. ↑ עי' יומא לב א. ועי' דברי ר' יוחנן בירושלמי שם: הכל מודים בקדוש אחרון וגו', שמשמע שאף לדעתם כשפושט בגדי קדש לאחרונה מקדש יו"ר, ומודים שקידוש זה הוא משום הפשיטה, ועי' ספר ניר שם.
  244. ↑ תוספתא מנחות פ"א ה"ז ויומא פ"א הט"ו, הובאה בזבחים יט ב וביומא ל ב; ר' יוחנן בירושלמי יומא פ"ג ה"ו; רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ז; סמ"ג עשין סי' קעה.
  245. ↑ ויקרא טז כט.
  246. ↑ זבחים שם, ועי' תוס' שם יח א, שהיינו מהג"ש "חקה חקה", עי' ציון 43 ואילך.
  247. ↑ ויקרא טז ד.
  248. ↑ רש"י זבחים שם ד"ה ואין דבר אחר.
  249. ↑ ר' יוחנן בזבחים שם, ובירושלמי שם, ועי' ביאור הדרשה ברש"י בבבלי שם ד"ה אמר קרא, ובפנ"מ בירושלמי שם ד"ה דכוותה, ועי' בבלי שם שהק' על פירוש זה: א"ה דצפרא נמי, ועי' ציון 252. ועי' רע"א וקר"א שם ובית הלוי ח"א סי' ה אות ו ואילך.
  250. ↑ שמות ל כא.
  251. ↑ רש"י זבחים שם ד"ה בזרעו, וכעי"ז רמב"ם שלהלן, ועי' שטמ"ק שם פירוש אחר.
  252. ↑ חזקיה בזבחים שם. ועי' שפ"א שם, שפירש את דברי חזקיה, שמסכים עם דרשת ר' יוחנן שלעיל מ"ולבשם", ורק הוסיף ללמוד מ"לו ולזרעו" כדי ליישב את קו' הגמ' על ר' יוחנן: א"ה דצפרא נמי, עי' ציון 249.
  253. ↑ שמות מ לא.
  254. ↑ ר' יונתן בזבחים שם, וכעי"ז ברמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ז וריטב"א יומא ל ב וסמ"ג ע' קעה, מן הכתוב בשמות ל יט: ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו'. ועי' ר"י קורקוס והר המוריה ומעשי למלך על הרמב"ם שם, וחק נתן וקר"א וזבחי אפרים ושאלת הכהנים תורה זבחים יט ב, ועבודת ישראל (קמחי) עו ב ד"ה נמצא, וגחלי אש (וואלפיש) ח"א סוף סי' יט, בבאור דברי הרמב"ם.
  255. ↑ יריעות שלמה ביא"מ פ"ה ה"ז, ע"פ יומא ל ב.
  256. ↑ עי' תוספתא יומא פ"א הט"ו ומנחות פ"א ה"ז, הובאו בזבחים יט ב ויומא ל ב, ורש"י זבחים שם ד"ה שחרית; ר' יוחנן בירושלמי יומא פ"ג ה"ו; עי' רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ז; וזאת ליהודה סדר עבודת יוה"כ (הוצ' מכון משנת רבי אהרן עמ' כח); כלי חמדה כי תשא אות ג ד"ה והנה בפשיטות.
  257. ↑ עי' זבחים שם.
  258. ↑ ויקרא טז כט.
  259. ↑ עי' ציון 246. ירושלמי יומא שם, ורש"י זבחים שם ד"ה בזרעו, ועי' חי' הגרי"ז שם, ומשיעורי הגרי"ד זבחים יט ב, בבאור הדברים, שהקידוש הראשון, בשונה משאר קידושי יוה"כ, מעכב אף מדין קדוש של יוה"כ (שגדרו שונה מקידוש של כל השנה, עי' ציון 220 ואילך), ולא רק מדין קידוש של כל השנה, ונפק"מ שמעכב אף בדברים שהם מסדר היום ואינם "עבודה", כגון הגרלה, שמטעם קיו"ר של כל יום לא היה מעכב בהם.
  260. ↑ עי' שו"ת חת"ס או"ח סי' קעג ד"ה ועל דברי, שמשמע בדעת הרמב"ם שם שאין קידושי יום הכיפורים מעכבים כלל, ועי ציון 577, ועי' כלי חמדה שבציון 37, שהניח דבריו בצע"ג.
  261. ↑ משנה יומא לד ב.
  262. ↑ יפה עינים יומא לא ב, בדעת בר קפרא בירושלמי שם פ"ג ה"ו, בדעת רבי בבבלי שם לב ב.
  263. ↑ רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ב ה"ב; רא"ש סדר עבודת יוה"כ; רע"ב יומא פ"ג מ"ו; סדר עבודת הקדש דף יג ב.
  264. ↑ עי' ציון 232. עי' גמ' שם לא ב. ועי' תו"י וריטב"א שם, בטעם הסוברים כן, שלא מסתבר שיקדש ערום בתוך ההיכל, ועי' להלן.
  265. ↑ ויקרא טז כג, כד.
  266. ↑ עי' ציון 280.
  267. ↑ ירושלמי יומא פ"ג ה"ו: מה טעם דרבנן, ופנ"מ וקה"ע שם; עי' בבלי יומא לא ב, שרב פפא סבר לומר כן בטעמם של רבנן, וחזר בו.
  268. ↑ משנה יומא לד ב וברייתא שם לא ב.
  269. ↑ תו"י וריטב"א שם.
  270. ↑ יומא לב ב, ורש"י שם ד"ה אמר רב חסדא, בדעת רבי שבציון 206 ואילך, שקיו"ר ביוה"כ נלמד מן הכתוב: ופשט ורחץ ולבש, עי' להלן. ועי' גמ' שם, שאף ר' אחא בר יעקב שם סובר כן בדעת רבי.
  271. ↑ יפה עינים יומא לא ב, בדעת שמואל בירושלמי יומא פ"ג ה"ו בדעת רבי בבבלי יומא לב ב.
  272. ↑ עי' ציון 630. שפ"א יומא לב ב.
  273. ↑ עי' ציון 239. גמ' שם לא ב ורש"י שם ד"ה דלא כר"מ, וד"ה אמר להו. ועי' שיח יצחק שם ד"ה אמרוה, וגבורת ארי שם ד"ה כיון, בבאור טעם זה.
  274. ↑ תו"י וריטב"א שם.
  275. ↑ ויקרא טז כג, כד.
  276. ↑ עי' ציון 207.
  277. ↑ עי' יומא לב ב ורש"י שם ד"ה אמר רב חסדא; עי' ירושלמי יומא פ"ג ה"ו: מ"ט דר"מ וגו', לפי פירוש הפנ"מ שם ד"ה מ"ט דר"מ, ועי' להלן פירוש אחר. ועי' פנ"מ שם ד"ה א"ל מיסבור, שאף הירושלמי מודה שעיקר טעמו של ר"מ הוא ששני הקידושים הם על הלבישה, כדלעיל, ועי' ביאור ר"ח קניבסקי שם, שמשמע לא כן.
  278. ↑ עי' ציון 280.
  279. ↑ קה"ע שם ד"ה מ"ט דר"מ, בפירוש דברי הירושלמי שם; רב פפא בבבלי יומא לא ב, וע"ש שחזר בו.
  280. ↑ יומא לב ב; זבחים יט ב. ועי' משנה יומא לד ב, שסתמה כן.
  281. ↑ ירושלמי יומא פ"ג ה"ו, ועי' רידב"ז שם. ועי' ירושלמי שם ופנ"מ ד"ה על דעתיה דר"מ, שמוכרחים לומר כן, שאם היה מקדש קודם לבישה, היו המים חוצצים בין בשרו לבגדים, ועוד, שכן משמע מן הכתובים: ורחץ וגו' ולבש וגו', שצריך ללבוש הבגדים מיד אחר הטבילה, ולא לקדש יו"ר בינתיים.
  282. ↑ יפה עינים יומא לא ב, בדעת שמואל ובר קפרא בירושלמי שם, בדעת רבי ביומא לב ב.
  283. ↑ קר"א זבחים כ א ד"ה וי"ל עוד, ומים קדושים שם, בדעת אביי שם, הסובר שלינה אינה פוסלת מן התורה, עי' ציון 336, שלפי שסובר שמקדש כשהוא לבוש, וזה מן הכתוב "בגשתם", כדלהלן, אינו יכול ללמוד ממנו שלינה פוסלת מן התורה, כחולקים, עי' ציון 333.
  284. ↑ שמות ל כ.
  285. ↑ ר' אחא בר יעקב בזבחים שם ויומא שם, ורש"י יומא שם ד"ה הכל מודים. ועי' זבחים שם שמשמע שלימוד זה אינו אלא לדעת ר"א בר"ש, אבל רבי למד מכתוב זה הלכה אחרת עי' ציון 333, ועי' תוס' שם ד"ה אלא, שמ"מ הכל מודים אף בלימוד זה, ועי' ציון 338, שי"ס שהלימודים האחרים של רבי אינם אלא אסמכתא, ועי' ציון 288. ועי' מנחת אברהם זבחים יט ב, שאף לסוברים שקיו"ר של כל השנה צריך אף הוא להיות כשהוא לבוש משום שחשוב עבודה, עי' ציון 634, מ"מ צריך פסוק ללמד שכן הדין אף בקיו"ר שבהחלפת בגדים ביוה"כ, לפי שהוא דין קידוש אחר, שאינו לעבודה, עי' ציון 78, ואין לו דין עבודה.
  286. ↑ יומא לב ב, ורש"י שם ד"ה אמר רב חסדא וד"ה מפקא, בדעת רבי שבציון 206 ואילך, שלמד קיו"ר בהחלפת בגדים מדרשת הכתוב: ופשט ורחץ ולבש, שמשמע שהקידושים לפני הלבישה, עי' להלן.
  287. ↑ ירושלמי שם, ורדיב"ז שם.
  288. ↑ קר"א זבחים כ א ד"ה וי"ל עוד, ובית הלוי ח"א סי' ה אות י, וכעי"ז בשפ"א זבחים יט ב, בדעת רבא הסובר בדעת רבי שלמדים מן הכתוב "בגשתם" שלינה מועלת בקיו"ר מן התורה, עי' ציונים 333, 343, שלפיכך אינו יכול ללמוד ממנו שצריך שלא יהיה מחוסר לבישה, כדלעיל, ועי' ציון 285.
  289. ↑ עי' ציון 630. שפ"א יומא לב ב. ועי' ציון 632, שי"ח וסוברים שלסוברים שקיודש שני של יוה"כ נעשה כשהוא ערום, אף כל קיו"ר א"צ שיהיה בבגדי כהונה.
  290. ↑ ויקרא טז כג, כד.
  291. ↑ יומא לב ב ורש"י שם ד"ה אמר רב חסדא.
  292. ↑ שפ"א זבחים יט ב, בדעת הרמב"ם שלא הזכיר דין מחוסר לבישה בקיו"ר, וצ"ע מרמב"ם עבודת יוה"כ פ"ב ה"ב, שכ' שביוה"כ מקדש אחר הלבישה. ועי' ציון 633.
  293. ↑ עי' להלן. ועי' ציון 109, בגדר קידוש זה, שיש שכתבו שהוא משום נקיות, ולא משום קידוש הידים.
  294. ↑ משנה פרה פ"ד מ"א. ועי' חזו"א פרה סי' ח אות ג, וכן מצדד בחו"ב פרה סי' ב אות יג, שאע"פ שאף שחיטה הוזכרה במשנה שם, א"צ קיו"ר בשחיטת הפרה, ולענין אחר הוזכרה, ועי' חו"ב שם שמדייק מת"י יומא מב א ד"ה שחיטת, שלסוברים שם ששחיטת הפרה צריכה כהן, ע"ע פרה אדומה, ה"ה שצריכה קיו"ר. ועי' ציון 121, לענין שחיטת קרבנות, שא"צ קיו"ר.
  295. ↑ תוספתא פרה פ"ד ה"ב.
  296. ↑ רמב"ם פרה אדומה פ"ד הט"ו ובפיהמ"ש שם; רע"ב שם.
  297. ↑ במדבר יט ט.
  298. ↑ רמב"ם פיהמ"ש שם; רע"ב שם. ועי' משנה אחרונה שם, ודבר אברהם ח"א סי' ז ס"ק ד ד"ה אמנם קשה, שהק' שהרי פרה מעשיה בחוץ, וחטאת עצמה כשנעשית בחוץ בבמה א"צ קיו"ר, ע"ע במה ציון 162 ואילך.
  299. ↑ שמות ל כא.
  300. ↑ במדבר יט י. משנה אחרונה שם. ועי' דבר אברהם שם שתמה על דבריו, שאין אדם דן ג"ש מעצמו.
  301. ↑ במדבר יט ד.
  302. ↑ ספרי במדבר פיסקא קכג.
  303. ↑ עי' ציון 58 ואילך. עמק הנצי"ב פר' חקת פי' א ד"ה בכיהונו, בדעת הסוברים שמחוסר קיו"ר הוא כזר, עי' ציון הנ"ל.
  304. ↑ קר"א זבחים כא א ד"ה מהו; עי' עמק הנצי"ב שם; עי' מקדש דוד סוף סי' לח, שמצדד כן מחמת דברי הרמב"ם בפיהמ"ש שבציון 297; דבר אברהם ח"א סי' ז ס"ק ד ד"ה אמנם קשה, שכן מדויק מזבחים שם, ומרמב"ם פרה אדומה פ"ד הט"ו; עי' חו"ב פרה סי' ב אות יג, שמצדד כן; עי' ציון 56, שי"ס שאין עבודה בלא קיו"ר פסולה אא"כ החיוב מן התורה, ולדעתם פרה, שקיו"ר מעכב עבודתה, עי' ציון 294, ודאי חיובה מן התורה.
  305. ↑ חסדי דוד פרה פ"ג ה"ט; עי' חזו"א פרה סי' ח ס"ק י, שמצדד כן.
  306. ↑ ר"א במשנה ותוספתא שם, ור"ש בתוספתא שם.
  307. ↑ שמות ל כ.
  308. ↑ תוספתא שם. ועי' כעי"ז רמב"ם פיהמ"ש ור"ש ורא"ש ורע"ב ותפא"י שם. ועי' משנה אחרונה שם, שא"צ לטעם זה לר"א, שהולך בשיטתו במשנה שם לענין הלכות אחרות, שהואיל ופרה נעשית בחוץ אין דינה כקרבן.
  309. ↑ חו"ב פרה סי' ב אות יג, בדעת ר"א במשנה שם.
  310. ↑ זבחים כ ב.
  311. ↑ ציון 320 ואילך.
  312. ↑ זבחים כ ב, כא א, ורש"י שם כא א ד"ה אי הכי, ורש"י שם כ ב המובא בשטמ"ק שם. ועי' ביאור קו' הגמ' והתירוץ בלשם זבח שם כ ב, ותוספת קדושה שם כא א ד"ה א"ה, ודבר אברהם ח"א סי' ז ס"ק ד ד"ה אמנם קשה.
  313. ↑ עי' ציון 304. מקדש דוד סוף סי' לח.
  314. ↑ זבחים כ ב.
  315. ↑ רע"ב ותוס' יו"ט פרה שם. ועי' רע"ב שם שמדייק כן מלשון המשנה שם, ותוס' יו"ט שם שדחה הדיוק. ועי' רמב"ם פרה אדומה פ"ד הט"ו, שמקדש בכ"ש בפנים, ואם קדש בכלי חול בחוץ כשר, ושפ"א זבחים כ ב, בדעתו, שמסתפק כמי לפסוק, ועי' ציון 317.
  316. ↑ עי' קר"א ושפ"א זבחים כ ב ד"ה ת"ש, שמצדדים כן ע"פ פשטות לשונו.
  317. ↑ עי' כ"מ בדעת הרמב"ם שם, וכן מצדד החזו"א פרה סי' ח ס"ק י בדעתו, ולדעתם זה הטעם למה שפסק הרמב"ם שלכתחלה צריך לעשות בכ"ש בפנים, ובדיעבד כשר בכלי חול בחוץ, כר' יוחנן, ועי' ציון 315. ועי' חזו"א שם, שמסתפק בכוונת הרמב"ם אם בדיעבד היינו כשכבר קידש, שא"צ לחזור ולקדש, או שדיעבד היינו דוקא כשכבר שרף את הפרה.
  318. ↑ עי' ציון 464.ע
  319. ↑ קר"א זבחים כא א ד"ה מהו, וע"ש שנראה שמצדד שצריך קדוש, ותמה שהרי המים יפסלו ביציאה, ע"ע כיור ציון 247.
  320. ↑ עי' ציון 447 ואילך.
  321. ↑ זבחים כ ב. ועי' חי' מרן רי"ז הלוי הל' פרה אדומה סוף ד"ה והנה צ"ע, בבאור הסברא, שכיון שפרה עצמה לא פסלה בה יציאה, ע"כ לא פסלה יציאה גם בקידוש שלה, וע"ש שמעלה צד נוסף באור דברי הגמ', ודוחהו, וע"ע בבאור הסברא בדבר אברהם ח"א סי' ז אות ד ד"ה אמנם קשה.
  322. ↑ עי' ציון 449.
  323. ↑ פרה פ"ג מ"ז. זבחים כא ב, ועי' רש"י שם, וקר"א שם בביאור דבריו.
  324. ↑ זבחים כא א. ועי' קר"א שם בבאור הסברא: כיון דקיל להכשיר בה ט"י, גם בטומאתה מקילינן דלא למיפסיל בה. וע"ע בבאור הסברא בחי' מרן רי"ז הלוי הל' פרה אדומה סוף ד"ה והנה צ"ע.
  325. ↑ עי' ציון 331. קר"א זבחים כא א, כשם שאין לינה פוסלת בפרה עצמה, ועוד יותר י"ל כן לסוברים שכשר בכלי חול, עי' לעיל, שאין שייך לינה אלא בדבר המקודש בכלי שרת.
  326. ↑ עי' תוספתא מנחות פ"א ה"ז ויומא פ"א הט"ו, הובאו בזבחים יט ב ויומא ל ב: לא קידש וגו' בין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה; עי' זבחים יט ב: דפסק מעבודה לעבודה; עי' ירושלמי יומא פ"ב ה"א, שלא חילקו בין תחילת עבודות לשירי עבודות אלא לענין לינה, עי' ציון 367; רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ג; החינוך מ' קו, וע"ש בטעם הדבר: שאין הכוונה ברחיצה מתחילה אלא להגדיל כבוד הבית, שאפילו היה טהור ונקי בתחילת בואו שם צריך לרחוץ, ומשהתחיל בעבודה אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה, זולתי ביום הכפורים לרוב חומרו של יום, לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו, טהור ונקי וקדוש. ועי' ציון 334, שי"ס בדעת רבי שבעיקר הדבר צריך קידוש לכל עבודה, אלא שגזה"כ היא שעבודות כל היום חשובות כעבודה אחת.
  327. ↑ שמות ל כ.
  328. ↑ זבחים שם.
  329. ↑ שמות שם.
  330. ↑ זבחים שם, בדעת רבי, וע"ש שיש שדרשו את הכתובים באופנים אחרים.
  331. ↑ תוספתא יומא פ"א הט"ו, וברייתא זבחים יט ב וירושלמי יומא פ"ב ה"א, ועי' כעי"ז בתוספתא מנחות פ"א ה"ז, לפי גירסת המפרשים שם. ועי' משנה תמיד כח א, לפי פירוש המפרש שם ד"ה עד שיקדש, שסתמה כן בלא חולק. ועי' ציון 375, שי"ס שרבי מודה שאין לינה פוסלת כשקדש לתה"ד, אף קודם עלוה"ש. ועי' ירושלמי שם: ידים מהו שיפסלו משום מחוסר זמן, וקה"ע שם כפי שהובא באבן האזל ביא"מ פ"ה ה"ח אות ט, שנראה שדעת הירושלמי שאף לסוברים שלינה פוסלת, אי"ז אלא כשקדש ביום קודם, אבל אם קידש בלילה, מועיל ליום שאחריו.
  332. ↑ תוספתא שם, וגמ' שם בבאור תניא אידך שם; פסחים ב ב. ועי' תוספתא מנחות שם, שכ"ה דעת ת"ק.
  333. ↑ שמות ל כ. זבחים שם.
  334. ↑ רש"י שם ד"ה דכתיב בגשתם. ועי' להלן, בגדר לינה בקיו"ר. ועי' חי' ר' אריה ליב ח"ב סי' יא ד"ה והנראה דבאמת, בבאור שי' רבי, שבעיקר הדבר צריך קידוש לכל עבודה ועבודה, אלא שהתחדש שהגישה של כל יום חשובה עבודה אחת, ועי' ציון 351, שמטעם זה, שנחשב שמקדש לכל עבודה, שייך בו לינה, כדין דברים השייכים לעבודה. ועי' ציון 354. שנראה שהבין שכ"ה אפ' לסוברים שלינה פוסלת, שאם מקדש במפורש לצורך מחר, מועיל.
  335. ↑ החינוך מ' קו; רמב"ם פיהמ"ש זבחים פ"ב ה"א, וביא"מ פ"ה ה"ג וה"ח, ור"י קורקוס וכ"מ שם ושם וטה"ק זבחים כ ב ד"ה אבעיא להו, בדעתו, ועי' רמב"ם שם ה"ט, שקידוש לתה"ד מועיל למחר אע"פ שנעשה קודם עליית השמש, ועי' מקדש דוד סי' לב ס"ק א ד"ה והנה זה, בדעתו, שקדש אחר עלוה"ש, ולפיכך אין נפסל בלינה, ועי' ציון 371, שאחרונים פרשו דבריו בה"ט כפשוטם, שאע"פ שלינה פוסלת, אינה פוסלת אם קידש לתה"ד, אפ' קודם היום. וע"ע בבירור דעת הרמב"ם בטה"ק וח"נ זבחים כ ב ד"ה אבעיא, וחזון נחום זבחים פ"ב מ"א ד"ה ושלא רחוץ, וחסדי דוד מנחות פ"א סוף ה"ז, וקה"י זבחים סי' טו.
  336. ↑ זבחים כ א. ועי' ציון 372. ועי' רש"י שם ד"ה ולינה דרבנן, ושם כא ב ד"ה אלא לאביי, בטעם שאין שייך לינה דאורייתא, שאין המים לפנינו, שיוכלו להיפסל, ועי' ציונים 349, 365. ועי' אחרונים שבציון 283, בטעמו של אביי, שהכתוב "בגשתם" (שממנו ניתן ללמוד שלינה פוסלת מן התורה, עי' לעיל) מלמד כבר לענין אחר. ועי' אבן האזל ביא"מ פ"ה ה"ח אותיות א, ב, ג, בדעת הסמ"ג שבציון 376 והקרית ספר שבציון 340, שאביי מודה שכשיש גישה חדשה לעבודה בבוקר צריך קיו"ר מן התורה, מן הכתוב "בגשתם", כדלעיל, אלא שבאופנים שהיתה לינה בלא גישה חדשה, כגון כשעובד בלא הפסקה, או כשקדש עבור עבודת מחר, אז אין לינה פוסלת אלא מדרבנן, ועי' כעי"ז בחי' ר' אריה ליב ח"ב סי' יא ד"ה והנה מפורש, וד"ה ובזה יתבאר, ועי' טה"ק זבחים יט ב ד"ה מ"ט דרבי, שמשמע קצת כן, ועי' ציון 351, הרחבה בגדרים הנ"ל. ועי' מהר"ם שיק תריג מצוות מ' קז אות ג, שלא אמר אביי שלינה דרבנן אלא כשהתנה שיועיל לו הקידוש למחר, אבל בל"ז, חייב לקדש מן התורה. ועי' ציון 347, בגדר הפסול לינה דרבנן.
  337. ↑ רש"י שם ד"ה ולינה דרבנן. ועי' רע"א שם כ ב, ושפ"א שם א, שהוא אטו לינת מים, ועי' עוד בביאור דברי רש"י בטה"ק שם ב ד"ה מ"ט דרבי.
  338. ↑ מים קדושים שם על רש"י ד"ה ולינה דרבנן.
  339. ↑ קר"א שם ד"ה אמר אביי, וע"ש ד"ה וי"ל עוד, שלדעתו למדים הלכה אחרת מכתוב זה, עי' ציון 283. ועי' אחרונים שבציון 336, ומעשי למלך ביא"מ פ"ה ה"ח, שיש אופנים שמודה אביי שהיא מן התורה, וע"ז נאמרה הדרשה.
  340. ↑ קרית ספר ביא"מ פ"ה, וע"ש שאף שאר הדברים המחייבים לחזור ולקדש הם מדרבנן, ועי' יכהן פאר (לווין) עמ' 11 סוף ד"ה והנה, שהק' שא"כ מה"ת די בקידוש פעם בחיים, ועי' אבן האזל ביא"מ פ"ה ה"ח אות ג, ועי' ציון 424; עי' מקדש דוד סי' לב ס"ק א ד"ה והנה זה שכתב, בדעת הרמב"ם, שלהלכה לינה דרבנן; צ"פ ביא"מ שם ה"ט, בדעת הרמב"ם שם ה"ח; עי' אחרונים שבציון 376, שדעת הרמב"ם כאביי.
  341. ↑ קר"א זבחים כ א ד"ה ורבא; מים קדושים שם על רש"י ד"ה ולינה דרבנן; בית הלוי ח"א סי' ה אות י; מנ"ח מ' קו; שפ"א שם ד"ה רבא אמר. ועי' טה"ק זבחים כ ב ד"ה אבעיא להו, וערוה"ש ביא"מ סוף סי' מא, שהסתפקו בזה בדעת רבא. ועי' אבן האזל ביא"מ פ"ה ה"ח אות ב ד"ה אך, בדעת הסמ"ג שבציון 376, שרבא מודה שמן התורה אין חייבים קיו"ר נוסף אלא בגישה חדשה בבוקר, אבל אם עבד ברציפות, או שקדש מתחלה עבור עבודת מחר, שאי"ז גישה חדשה, ואין לחייב אלא מדין לינה (עי' ביאור הגדרים הנ"ל בציון 351) אין החיוב מן התורה, וע"ש שיתכן שאין חיוב אפ' מדרבנן. ועי' ציון 350 בגדר פסול לינה דאורייתא.
  342. ↑ עי' קר"א זבחים כ א ד"ה אמר אביי, בדעת אילפא שם, שמשמע מדבריו שמסברא לינה צריכה לפסול בקיו"ר. ועי' רע"א זבחים שם ב ד"ה ובעיקר.
  343. ↑ בית הלוי ח"א סי' ה אות י, בדעת ר' חסדא שבציון 286, שלא למד מן הכתוב "בגשתם" שכשהוא לבוש מקדש, כחולקים עליו, שזהו לפי שכבר לומד ממנו שלינה פוסלת מן התורה, עי' לעיל, ועי' ציון 288.
  344. ↑ חסדי דוד על תוספתא מנחות שם סוף ד"ה והוצרכתי, שבין לאביי ובין לרבא בדעת רבי לינה פוסלת מן התורה, ופירש את דברי אביי שם באופן אחר. ועי' ציון 336, שאף למפרשים דברי אביי כפשוטם, י"ס שיש אופנים שמודה שלינה פוסלת מן התורה.
  345. ↑ מנ"ח מ' קו.
  346. ↑ עי' ציון 21 ואילך.
  347. ↑ עי' חי' הגרי"ז זבחים כ ב ד"ה אבעיא להו, שכ"כ בדעת הסוברים שלינה פוסלת דרבנן, ולסוברים שהיא דאורייתא כ' שהוא דין לקדש מחדש על כל גישה, עי' להלן.
  348. ↑ ע"ע לינה ציון 31 ואילך. חי' הגרי"ז שם.
  349. ↑ צאן קדשים זבחים כ ב על רש"י ד"ה יציאה, ופנים מאירות שם על תוס' ד"ה יציאה, וכעי"ז בקר"א שם ד"ה יציאה, בדעת רש"י שם, שכ' כעי"ז לענין פסול "יוצא" בקיו"ר, עי' ציון 448. ועי' פנים מאירות שם, שהלימוד מ"בגשתם", עי' לעיל, נצרך לחדש ששייך פסול על המים אע"פ שניגבו. ועי' ציונים 336, 365.
  350. ↑ חי' הגרי"ז שם, בדעת הסוברים שלינה פוסלת מן התורה, ולסוברים שהיא דרבנן כ' שהיא חלות לינה על הידים, עי' לעיל.
  351. ↑ עי' טה"ק זבחים יט ב ד"ה מ"ט דרבי, שמשמע כן בדעת אביי שם כ א, שקיו"ר לגישה חדשה מן התורה, ולינה מדרבנן; עי' אבן האזל שבציונים 336, 341, בדעת ראשונים, שלדעת אביי, ויתכן שכ"ה אף לדעת רבא, שקיו"ר לגישה חדשה מן התורה, ולינה מדרבנן, וע"ש שנפק"מ ביניהם כשעובד בלא הפסקה, או כשקדש עבור עבודת מחר, שאין חשוב גישה חדשה, ומ"מ חייב משום לינה; חי' ר' אריה ליב ח"ב סי' יא ד"ה ולפ"ז נראה, וע"ש ששני הדינים תלוים זב"ז, שלפי שגישה חדשה לעבודה מחייבת, בהכרח שגדר הקידוש הוא הכשר לעבודה, עי' גדר הדבר בציון 334, וא"כ שייך בו לינה ככל דבר השייך לעבודה, ועי' ציון 106, וע"ש ד"ה והנה מפורש, וד"ה ובזה יתבאר, בדעת אביי, שהחיוב בגישה חדשה הוא דאורייתא, ולינה היא מדרבנן עי' ציון 336; עי' משאת משה זבחים סי' טו, וע"ש ששני הדינים תלויים זב"ז, שמאחר שנגמר זמנו של הקידוש, כלומר כשנתחייב שנית בגישה חדשה, אז חל עליו דין לינה, וע"ש נפק"מ בין הדינים, שדין קידוש בגישה חדשה אינו מעכב, ודין לינה הוא שמעכב, וע"ש ד"ה ונראה לפרש קודם, ואילך, שפי' בדעת הרמב"ם ביאה"מ פ"ה ה"ח, באופן אחר, שלינה היא פסול בפ"ע אף בלא גישה חדשה, והנפק"מ היא כשעובד רצוף, שאז אין לינה אפ' כשעברו כמה ימים, ורק אם מתחיל עבודה השייכת ליום חדש, יתחייב לקדש משום גישה חדשה. ועי' משיעורי הגרי"ד זבחים יט ב אות י, שהסתפק אם שני דינים הם או דין גישה בלבד.
  352. ↑ ועי' ירושלמי יומא פ"ב ה"א: ידים מהו שיפסלו משום מחוסר זמן וגו', וקה"ע שם, לפי הבנת האבן האזל ביא"מ פ"ה ה"ח אות ט, שהספק היה בדעת הסוברים שלינה פוסלת, אם פוסלת כשקדש בלילה קודם עמוד השחר, ופשטו שאינה פוסלת אלא כשקדש מאתמול.
  353. ↑ קר"א זבחים כ א ד"ה וי"ל עוד; שפ"א שם ד"ה שם בגמ' רבא אמר; עי' טה"ק זבחים כ ב סוף ד"ה אבעיא; מנ"ח מ' קו ד"ה כהן שנכנס; אבן האזל ביא"מ פ"ה ה"ח אות א. ועי' כ"מ ביא"מ פ"ה ה"ג, ואבן האזל שם ה"ח, בדעת הרמב"ם שם, שלהלכה עבודתו פסולה. ועי' ציון 56.
  354. ↑ עי' חי' ר' אריה ליב ח"ב סי' יא ד"ה ועפ"ז נבוא, וד"ה והנראה, בדעת הירושלמי יומא פ"ב ה"א: ידים מהו שיפסלו משום מחוסר זמן וגו' לאו מתני' היא קדש ידיו ורגליו היום לעבודה של מחר וגו', וע"ש בטעם הדבר, שלפי הקידוש לצורך העבודה הוא, ושייך לעבודה שעליה נעשה, ועבודת מחר חשובה כולה כעבודה אחת, עי' ציון 334, לפיכך שייך לייחד הקידוש לה.
  355. ↑ עי' ציון 325.
  356. ↑ עי' ציון 83.
  357. ↑ תוספתא מנחות פ"א ה"ז ויומא פ"א הט"ו, וברייתא זבחים יט ב. ועי' סמ"ג ע' קעג שמשמע שפסק כראבר"ש, ועי' שמחת עולם שבציון 386, שפי' דבריו באופ"א.
  358. ↑ עי' ירושלמי יומא פ"ב ה"א: רבי לעזר בי ר"ש וגו', ושם פירוש הברייתא לדעת ר' חייה בר יוסף לפי ביאור הפנ"מ, ופירושה לדעת ר' יוחנן לפי ביאור הקה"ע ור"ח קניסקי שם. ועי' ציון 367, שיש שפרשו דברי ראבר"ש בירושלמי באופנים אחרים.
  359. ↑ תניא אידך בזבחים שם, וכעי"ז בתוספתא מנחות שם: אפ' ג' ימים, ובתוספתא יומא שם: כל שבעת הימים, ועי' קה"ע וגה"ש על ירושלמי יומא פ"ב ה"א, ביאור שיעורים אלו. ועי' ירושלמי יומא פ"ב ה"א: ידים מהו שיפסלו משום מחוסר זמן וגו', לפי פי' הפנ"מ שם, שהסתפקו למ"ד לינה אינה פוסלת, שמא היינו דוקא כשקדש בלילה קודם, אבל אם קדש ביום שלפניו פסול משום מחוסר זמן, וע"ש שמסקנת הירושלמי שאין חילוק. ועי' ציון הבא, שי"ס שאם לא עבד ברציפות, צריך לחזור ולקדש מטעם אחר. ועי' חי' ר' אריה ליב ח"ב סי' יא ד"ה והנראה לפרש, שראבר"ש מודה שאם יצא בין עבודת יום זה ליום אחר, צריך לחזור ולקדש, ועי' ציון 401.
  360. ↑ זבחים שם. ועי' אבן האזל ביא"מ פ"ה ה"ח אות ז ואילך, בדעת הרמב"ם שם, שדעת ראבר"ש שאין קידוש מועיל ליום שלאחריו אלא אם עובד בלא הפסקה, ומה שאמרו בגמ' שם: פסק מעבודה לעבודה, היינו שפסק מעבודת יום, כלומר שקדש בלילה ולא קדש לעבודת יום, שאף בזה סובר ראבר"ש שמועיל לעבודת יום אחר, אם עבד ברציפות, עי' ציון 404.
  361. ↑ משנה תמיד כח א.
  362. ↑ רבא בזבחים כ א, ב. וע"ש שאביי מבאר באופן אחר, שהמשנה לא כראבר"ש.
  363. ↑ רש"י שם ב ד"ה בכהני חדתי.
  364. ↑ שמות ל כ. זבחים יט ב.
  365. ↑ רש"י שם ד"ה דכתיב בבואם. ועי' רש"י שם כ א ד"ה או דילמא, וכעי"ז שם ד"ה ולינה דרבנן ושם כא ב ד"ה אלא לאביי, בטעם שאין הידים נפסלות בלינה, שהמים כבר ניגבו, ואין ללינה על מי לחול, ועי' ציונים 336, 347. ועי' חי' ר' אריה ליב ח"ב סי' יא ד"ה ולפ"ז נראה, בבאור דעת ראב"ש, שא"צ לחזור ולקדש לא מדין גישה חדשה ולא מדין לינה (עי' ציון 351 ביאור ב גדרים אלו) וב הדינים תלוים זב"ז, שמאחר ודרש מן הכתוב שא"צ לקדש בכל גישה, א"כ בהכרח אין הקידוש הכשר בעבודה, אלא דין בגברא שפסול בלא קיו"ר, ולפיכך אין שייך לינה, שהיא דין בעבודה, ועי' ציון 106, ועי' חי' ר' אריה ליב שם ד"ה והנראה לפרש, שפי' ד' ראב"ש באופן אחר, שאף לדעתו הקידוש הוא להכשר עבודה, אלא שעד שאין ביאה חדשה נחשב הכל כעבודה אחת, ובנוסף סבר שאין לינה פוסלת בקיו"ר, ששתי מחלוקות הן בין רבי לראבר"ש.
  366. ↑ פנ"מ שם ד"ה ר"א בר"ש, וקה"ע שם ד"ה אבל בתחילת (א). ועי' פנ"מ שבציון 406, פירוש אחר.
  367. ↑ ירושלמי יומא פ"ב ה"א: מתני' פליגא על ר' חייה, וקה"ע ופנ"מ שם, ועי' קה"ע שם, שפי' כן אף לפי גירסת ר' חייה בר יוסף בברייתא שם, ועי' פנ"מ שם שפי' כן אף לפי גירסת ר' יוחנן בברייתא שם, ועי' ציון 358, שיש שפירשו את דברי האמוראים הנ"ל באופן אחר.
  368. ↑ ציון 197 ואילך.
  369. ↑ עי' להלן.
  370. ↑ זבחים כ א; יומא כב א; רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ח, ט.
  371. ↑ עי' רמב"ם ביאת מקדש פ"ה ה"ט, ועי' ציון 376, שיש שפרשו שפסק כאביי בדעת ר' יוחנן שלהלן, וציון 386, שיש שפרשו שפסק כרבא בדעת ר' יוחנן שלהלן. ועי' מקדש דוד שבציון 335, שפי' דבריו באופן אחר, ולדעתו אין מועיל קיו"ר קודם עלוה"ש למחר.
  372. ↑ זבחים שם. עי' ציון 336.
  373. ↑ זבחים שם, ורש"י שם ד"ה ולינה דרבנן. ועי' יריעות שלמה ביא"מ פ"ה ה"ט, בדעת רש"י שם, שזה דוקא אם קדש ומיד תרם, אבל אם קדש ולא תרם, ורוצה אח"כ לעבוד עבודת יום, צריך לחזור ולקדש.
  374. ↑ עי' ציון 331.
  375. ↑ זבחים כ ב, וע"ש שמה ששנינו בתמיד פ"ב מ"א, שהכהנים מקדשים ידיהם לעבודות שקודם עמוד השחר, וקידוש זה מועיל להם למחר, זהו כדעת רבי, ולפיכך אף כהנים שקידשו מאתמול צריכים לחזור ולקדש, שלינה מועלת, ומ"מ קידוש שקודם עה"ש מועיל למחר.
  376. ↑ סמ"ג ע' קעה, ושפ"א זבחים כ א ד"ה רבא אמר בדעת הכ"מ ביאת מקדש פ"ה ה"ג, ומעשי למלך שם ה"ד, בדעת הרמב"ם שם ה"ט.
  377. ↑ קר"א זבחים שם סוף ד"ה וי"ל עוד; שפ"א יומא כב א ע על רש"י ד"ה למחר; טה"ק זבחים יט ב ד"ה א"ל וי"ו; שמחת עולם ביא"מ פ"ה סוף ה"ג. ועי' שפ"א שם, שמדייק מהרמב"ם שם ה"ט, שכן דעתו להלכה. ועי' מהר"ם שיק תריג מצוות מ' קז אות ג ד"ה אם, שחולק, ולדעתו להלכה אע"פ שלינה דרבנן, כאביי, מ"מ א"צ לחזור ולקדש אפ' אם תרמו מחצות, ועי' מעשי למלך ביא"מ פ"ה ה"ד סוף ד"ה והנה לפי"ז, שמצדד כן.
  378. ↑ עי' ציון 357.
  379. ↑ זבחים כ א.
  380. ↑ רש"י שם ד"ה וראה.
  381. ↑ זבחים שם.
  382. ↑ רש"י שם.
  383. ↑ שמות ל כ.
  384. ↑ עי' ציון 333, שמכתוב זה יש למדים שלינה לעולם פוסלת, שגישה של שחרית גישה אחרת היא.
  385. ↑ עי' קר"א זבחים שם ד"ה ורבא מוקי. ועי' משאת משה זבחים סי' טו ד"ה ונראה דטעמא, בבאור דברי רבא בדעת ר"י, שדורש בבואם ובגשתם, שצריך לקדש כש"בא" היינו כשנכנס, "לגשת", היינו לעבודת היום, והיינו כשבא למקדש כדי לעבוד בבוקר, ועי' ציון 392, ועי' שפ"א זבחים שם ד"ה רבא אמר, שלדעת רבא אם החל יום חדש באמצע עבודה, א"צ לקדש עד תום העבודה, לפי שאין כאן התחלת עבודת יום. ועי' ציון 405, שיש שפירשו דברי רבא באופן אחר. ועי' צ"פ ביא"מ פ"ה ה"ט, שנראה שכוונתו לבאר דברי רבא באופן אחר, שכל שקידש שלא בסמוך ליום, נפסל משום מחוסר זמן. ועי' משאת משה שם ד"ה ועתה יש לחקור, שאם קדש בלילה להקטרת אימורים, שוב לא יכול לקדש לאחמ"כ בלילה לעבודת מחר אם לא נתחייב שוב קידוש (עי' הטלת מים וכדו'), לפי שידיו כבר מקודשות, ורק בבוקר יכול לקדש.
  386. ↑ עי' רמב"ם שם ה"ט, ור"י קורקוס שם, וקר"א זבחים כ א ד"ה וי"ל עוד, וחק נתן שם ד"ה אבעיא, ומנ"ח מ' קו ד"ה וכהן שנכנס, וערוה"ש העתיד ביא"מ סי' מא סוף סכ"ב, וזבח תודה זבחים שם ואבן האזל שם ה"ח אות ד, בדעתו; עי' סמ"ג ע' קעה, ושמחת עולם ביאת מקדש פ"ה ה"ג בדעתו, ועי' ציון 357.
  387. ↑ עי' המאירי יומא כב א ד"ה כבר ידעת; עי' קר"א שם סוף ד"ה וי"ל עוד; שמחת עולם ביא"מ פ"ה סוף ה"ג; משאת משה שם ד"ה אך נראה.
  388. ↑ עי' זבחים כ ב, וע"ש שלפיכך המשנה בתמיד כח ב, שקיו"ר של שחר מועיל ליום, אינה כרבי, אלא כסוברים שלינה אינה פוסלת כלל, ומדובר בכהנים חדשים שטרם קידשו. ועי' מרומי שדה זבחים יט ב, בדעת הרמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ח, בדעת אמוראים אחרים, שרבי מודה לר' יוחנן, שכשקדש לתה"ד אין לינה פוסלת.
  389. ↑ עי' דברי ר' יוחנן בירושלמי יומא פ"ב ה"א: תה"ד תחילת עבודה של מחר וגו', לפי פירוש הקה"ע ור"ח קניבסקי שם וחי' ר' אריה ליב ח"ב סי' יא ד"ה ועפ"ז נבוא. ועי' פנ"מ שם שנראה שלא פי' כן.
  390. ↑ חי' ר' אריה ליב שם, שכן הוא שיטת הבבלי, ומדייק כן מתוס' זבחים כא א ד"ה כיור.
  391. ↑ רש"י זבחים יט ב ד"ה צריך לקדש, ע"פ זבחים פז א; רא"ש ע"ז פ"ה סי' לו. ועי' מנ"ח מ' קו, ומקדש דוד סי' לב תחי' ס"ק א, שכ"כ אף בדעת הרמב"ם שבציון הבא. ועי' מקדש דוד שם בדעתו, שלכתחלה יש לקדש אחר הנץ החמה, כשם שכל הדברים הנעשים ביום נעשים לכתחלה דוקא אחר הנה"ח, ע"ע הנץ-החמה ציון 64 ואילך, אלא שבדיעבד אם קדש מעלוה"ש א"צ לחזור ולקדש, משום שלינה דרבנן, לסוברים כן, ומשום שאף אם נחשיב זמן זה ללילה, לא היה קידוש לבטלה, שהרי מועיל עד הבוקר. וע"ע לינה ציון 20.
  392. ↑ רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ט, ורע"א זבחים יט ב וקר"א זבחים כ סוף עמוד א וערל"נ סוכה נא ב בתד"ה קרא הגבר, בדעתו, וכעי"ז משיעורי הגרי"ד זבחים כ סוף ע"א בדעתו. ועי' מעשי למלך ביא"מ פ"ה ה"ט, בבאור דעת הרמב"ם. ועי' משאת משה זבחים סוף סי' טו, בדעת הרמב"ם שם, שלרבי, הלומד דין לינה מ"בגשתם", עי' ציון 333, זמן לינה הוא בזמן הקרבת התמיד, אחר הנץ החמה, שזהו זמן גישה, ולרבא בדעת ר' יוחנן, שדורש "בבואם" ו"בגשתם", שצריך לקדש כש"בא" היינו כשנכנס, "לגשת", היינו לעבודת היום, עי' ציון 385, הזמן הוא לפני תרומת הדשן. וע"ע לינה ציונים 20, 22.
  393. ↑ צ"פ ביא"מ פ"ה ה"ט, בדעת הרמב"ם שם ה"ח, ומה שכ' הרמב"ם שם שהידים נפסלות בבוקר אף כשקדש בלילה, אי"ז מדין לינה אלא מדין מחוסר זמן, עי' ציון 401.
  394. ↑ ברייתא זבחים יט ב.
  395. ↑ עי' ירושלמי יומא פ"ב ה"א: ר' יוחנן פתר, ופנ"מ שם ד"ה ר' חייה בדעתו. ועי' להלן, שיש שפרשו באופן אחר.
  396. ↑ רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ג.
  397. ↑ עי' ציון 366. ועי' ביאור ר"ח קניבסקי שביאר באופן אחר, ששיירי עבודות הם איברים ופדרים.
  398. ↑ עי' דברי ר' חייה בר יוסף בירושלמי שם, ופנ"מ וקה"ע ור"ח קניבסקי שם, וע"ש שדעת רחב"י עצמו כראבר"ש; עי' ד' ר' יוחנן בירושלמי שם, לפי גירסת הקה"ע ד"ה ה"ג, ור"ח קניבסקי שם, וע"ש שדעת ר' יוחנן עצמו כרבי.
  399. ↑ עי' ירושלמי יומא פ"ב ה"א: ידים מהו שיפסלו משום מחו"ז וגו' מתני' היא וגו', לפי פירוש ר"ח קנייבסקי, שההו"א היתה לפסול כשקדש בלילה עבור עבודת מחר משום מחוסר זמן, שהרי לעבודה מחר אין ראוי היום, וקמ"ל שכשר.
  400. ↑ עי' זבחים יט ב: בלילה צריך לקדש ביום וגו' ראבר"ש וגו', שמשמע שלסוברים שאין לינה פוסלת, א"צ לחזור ולקדש ביום, ועי' ציון 404, שאחרונים שכתבו שמחלוקת תנאים ואמוראים היא, כתבו שלדעת ראבר"ש בבבלי שם מועיל.
  401. ↑ צפנת פענח ביא"מ פ"ה ה"ט, בדעת הרמב"ם שם, ע"פ ירושלמי יומא שם: ידים מהו שיפסלו משום מחוסר זמן, שהיינו שיפסלו לענין היום, כשקדשן בלילה, ונראה שלדעתו למסקנה אכן נפסלות. ועי' חי' ר' אריה ליב ח"ב סי' יא ד"ה והנראה בפירוש, בדעת רבא בדעת ר' יוחנן בזבחים כ א, שמשמע שסתם קידוש של לילה מועיל ליום, אבל קידוש שמתחייב שכשיצא בין יום ליום, (שלדעתו מתחייב אז בקידוש אף לסוברים שלינה אין פוסלת ושיציאה אין פוסלת, עי' ציון 359) אם נעשה בלילה, אין מועיל לעבודת יום.
  402. ↑ עי' ציון 73.
  403. ↑ צ"פ שם ד"ה כתבתי, ובהשמטה שהובאה בהערה 79 שם, ע"פ ירושלמי יומא פ"א ה"א, שפריקת לילה ועמידת לילה פסולה לשם יום.
  404. ↑ מרומי שדה זבחים יט ב, בדעת ראבר"ש שם; אבן האזל ביא"מ פ"ה ה"ח אות ז ואילך, בדעת הרמב"ם שם, בדעת ראבר"ש שם, ועי' ציון 400. ועי' ציון 360, שי"ס שאין קידוש מועיל לעולם לימים שאחריו אא"כ עבד ללא הפסקה.
  405. ↑ מרומ"ש שם, ואבן האזל שם בדעת הרמב"ם שם, בדעת רבא בדעת ר' יוחנן שם כ א: ראה דבריו של ראבר"ש וגו' שהיינו שהסכים עמו שאין לינה מועלת, כשקדש ביום, אבל כשקדש בלילה סובר כרבי שם יט ב, שלינה מועלת, ועי' אבן האזל שם, שמה שקידוש לתה"ד בלילה מועיל ליום, זהו משום שחשובה תחילת עבודת יום, עי' להלן.
  406. ↑ אבן האזל שם אות ט, ע"פ הירושלמי יומא פ"ב ה"א: ידים מהו שיפסלו משום מחוסר זמן וגו', שהספק הוא האם קדוש בלילה מועיל ליום לראב"ש, ופי' המשך דברי הירושלמי שם ולאו מתני' היא וגו', שמנסה להוכיח מהמשנה תמיד כח ב, שמשמע שהמקדש לתה"ד אין מקדש שוב בבוקר, ודחה ר' יוחנן שזהו משום שתה"ד היא עבודת יום, עי' להלן, אבל קדוש לעבודת לילה ל"מ ליום, ופי' כן אף דברי הירושלמי שם בהמשך: ראב"ש אומר וגו' אין הלינה פוסלת בידים בשירי עבודות אבל בתחילת עבודות צריך, וגו' ר' יוחנן פתר וגו', שלר' יוחנן לראב"ש צריך לקדש לתחילת עבודות, היינו שאם קדש בלילה צריך לקדש ביום, ועי' פנ"מ שם ד"ה ר"א בר"ש, בפירושו השני, שמשמע כן.
  407. ↑ אבן האזל שם, בדעת הרמב"ם שם.
  408. ↑ אבן האזל שם אות ז ואילך, בדעת ר' יוחנן בזבחים כ א, ובירושלמי שם, עי' ציונים 405, 406. ועי' צ"פ שם, שנראה שדעתו כן בדעת ר' יוחנן בזבחים שם.
  409. ↑ עי' גמ' שלהלן; עי' רש"י זבחים כ ב ד"ה או דלמא; מנ"ח מ' קו; עי' מהר"ם שיק תריג מצוות מ' קז אות ב. ועי' ראשונים ואחרונם שבציון 6, שטעם הקדוש הוא להסיר הזוהמה שבידים. ועי' ציון 107, שי"ס שגדר קיו"ר הוא רחיצת הידים משום נקיות, ועי' ציון 112, שי"ס שהגדר הוא קידוש הידים ולא נקיות, ולדעתם הטעם שטינוף מחייב קידוש, הוא שלכלוך מפקיע שם מקודשות.
  410. ↑ עי' ציון 417.
  411. ↑ יומא כט ב, ל א, ועי' ציון 419.
  412. ↑ עי' להלן שי"ס שחייב מיתה, ועי' להלן שי"ס שעבודתו פסולה, ועי' ציונים 56, 353, שאין עבודה פסולה אלא כשחייב מן התורה.
  413. ↑ מנ"ח שם. ועי' ציון 422, שיש שכ' שמחוסר קיו"ר אחר הטלת מים עבודתו פסולה, וציון 419, שטעם הקידוש ההוא משום טינוף.
  414. ↑ מנ"ח שם.
  415. ↑ עי' שפ"א זבחים כ ב ד"ה שם בגמ' הב"ע, ויומא כח א ד"ה כל, ועי' ציון 419.
  416. ↑ מנחת סולת מ' קו ד"ה והנה מה; עי' ציון 424, שי"ס שקיו"ר אחר הטלת מים הוא מדרבנן, וציון 419, שטעמו משום טינוף.
  417. ↑ משנה יומא כח א, ועי' זבחים כ ב, שפירשו כן אף את הברייתא שהובאה שם: יצא חוץ וגו' אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים, שהיינו שיצא להטיל מים; רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ה ופיהמ"ש זבחים פ"ב מ"א, לגירסה שלפנינו, ועי' ציון 574 שי"ג אחרת בפיהמ"ש.
  418. ↑ יומא ל א, ע"ע לעז ציון 13.
  419. ↑ יומא כט ב, ל א, ורש"י שם ל א ד"ה מצוה לשפשף. ועי' שפ"א שם, שה"ה אם לא שפשף אלא נגע בבשרו. ועי' ציון 411. ועי' שפ"א זבחים כ ב ד"ה שם בגמ' הב"ע, ויומא כח א ד"ה כל, שתמה אם החשש הוא טינוף בעלמא, למה אין די בנקיון בעלמא, וצריך דוקא קיו"ר, ועי' ציון 415. ועי' בית הלוי ח"א סי' ה אות ב ואילך, וחלקת יואב במכתב המובא בכלי חמדה כי תשא אות ג ד"ה ואיידי, שלכאו' יש לחייבו מטעם שפשט בגדיו, לסוברים שפשיטתם מחייבת לחזור ולקדש, עי' ציון 637.
  420. ↑ עי' ציון 446. או"ש הל' תפילין פ"ד הי"ז ד"ה אך. ועי' ציון 427.
  421. ↑ עי' להלן שי"ס שחייב מיתה, ועי' להלן שי"ס שעבודתו פסולה, ועי' ציונים 56, 353, שאין עבודה פסולה אלא כשחייב מן התורה; הערות רי"ש אלישיב יומא לא א, בדעת הרמב"ם שבציון הבא.
  422. ↑ עי' רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ה, וכ"מ שם ה"ג וקר"א זבחים כ ב ד"ה ואפשר לפרש עוד ובית הלוי ח"א סי' ה אות יד ואו"ש הל' תפילין פ"ד הי"ז ד"ה אך, בדעתו, ועי' מעשי למלך שם אות ד; עי' סמ"ג עשין סי' קעה; מנ"ח מ' קו. ועי' או"ש שם, הטעם שמחלל, שחשוב כעובד שלא רחוץ יו"ר.
  423. ↑ מנ"ח שם.
  424. ↑ קרית ספר ביא"מ פ"ה; ערוה"ש העתיד ביא"מ סי' מא סי"ד, יז; שו"ת בני ציון (שפירא) ח"א סי' י סוף אות טז; מנחת סולת מ' קו ד"ה והנה מה; עי' חי' הגרי"ז זבחים כ ב, שמצדד כן. ועי' קרית ספר שם, שכל המחייבים לחזור ולקדש הם מדרבנן, ועי' ציון 340.
  425. ↑ הערות רי"ש אלישיב יומא ל א, בדעת הקרית ספר שבציון הקודם.
  426. ↑ בני ציון שם. ועי' ציון 56, דעת אחרונים רבים שחיוב קיו"ר מדרבנן אינו פוסל עבודה.
  427. ↑ ערוה"ש העתיד שם סי"ז. ועי' ציון 420.
  428. ↑ תוס' ישנים יומא ל א, בשם הר"ר אלחנן; שו"ת ושב הכהן סי' א ד"ה ועתה נבוא.
  429. ↑ שפ"א שם, ובית הלוי ח"א סי' ה אות יד, בדעת הת"י שם.
  430. ↑ בית הלוי שם.
  431. ↑ בית הלוי שם, ומנ"ח מ' קו, בדעת הרמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ה, שלא חילק בין שפשף ללא שפשף; יריעות שלמה ביא"מ שם. ועי' שו"ת ושב הכהן סי' א ד"ה ועתה נבא, שמדייק מגמ' יומא שם, ומהרמב"ם שם, ומדברי ר"ת בת"י יומא שם, שבכל אופן צריך לקדש, ולא פירש אם מה"ת או מדרבנן, ועי' ציון 434, שיטה אחרת בדעת ר"ת.
  432. ↑ מנ"ח שם בדעת הרמב"ם שם.
  433. ↑ בית הלוי שם; יריעות שלמה שם.
  434. ↑ המנהיג דיני תפלה עמ' מו, הובא בב"י או"ח סי' ז; ריטב"א שם בשם ר"ת, וע"ש שמצדד שאף לדעתו א"צ קדוש מן הכיור, אבל צריך רחיצה משום נקיות, ועי' ציון 431, שיטה אחרת בדעת ר"ת; מנ"ח מ' קו, וע"ש שמ"מ צריך לכתחלה לקדש משום יציאה, עי' ציון 447 ואילך.
  435. ↑ ציון 574.
  436. ↑ רש"י יומא כח א ד"ה מיסך.
  437. ↑ תוס' ישנים יומא סוף כט ב; עי' רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ה ומעשי למלך שם ה"ג וחסדי דוד מנחות פ"א ה"ז סוף ד"ה והא דמסיים ואו"ש הל' תפילין פ"ד הי"ז ד"ה אך, בדעתו; מנ"ח מ' קו; זבח תודה זבחים זבחים כ ב ד"ה כל המיסך.
  438. ↑ תו"י שם.
  439. ↑ מנ"ח מ' קו.
  440. ↑ מנ"ח שם.
  441. ↑ שפ"א יומא כח א ד"ה כל.
  442. ↑ ע"ע בית הטבילה ציון 19.
  443. ↑ זבח תודה שם, ע"פ מה שמצאנו כעי"ז בטמא, ע"ע הסח-הדעת ציון 338 ואילך.
  444. ↑ עי' רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ה, ומעשי למלך שם ה"ג, ואו"ש הל' תפילין פ"ד הי"ז ד"ה אך, בדעתו. ועי' או"ש שם, בטעם שמחלל עבודה, שחשוב כעובד שלא רחוץ יו"ר.
  445. ↑ מנ"ח מ' קו. ועי' זבח תודה שם, שמצדד שאין עבודתו פסולה בדיעבד, כשם שפסקו להלכה לענין טמא, שאף הוא בדומה לזה, טעון קידוש משום חשש שמא הסיח דעתו, ע"ע הסח הדעת ציון 342.
  446. ↑ ציון 315 ואילך.
  447. ↑ ציון 326 ואילך. ועי' ברייתא בירושלמי כלאים פ"ט סוף ה"א ויומא פ"ג ה"ב: כהן שיצא לדבר עם חבירו טעון קידוש ידים ורגלים, ופי' ר"ח קניבסקי יומא שם, שהוא משום הסה"ד.
  448. ↑ ציון 313 ואילך.
  449. ↑ ציון 338 ואילך. ועי' רמב"ם ביאת מקדש פ"ה ה"ו: שכל טובל מקדש יו"ר, ועי' זבח תודה זבחים כ ב ד"ה ונקטינן, שמצדד שאין כוונתו שהטבילה מחייבת, אלא שכטובל משום טומאה, מקדש משום הסח הדעת, ע"ע הנ"ל, ועי' ציון 451.
  450. ↑ ציון 322 ואילך. ועי' רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ג, שנפסלו, ושפ"א זבחים כ ב, שהוא מדין יוצא, שהנשמה יצאה מן הגוף בשנתו.
  451. ↑ עי' רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"ו, ויריעות שלמה שם בדעתו. ועי' משיעורי הגרי"ד זבחים יט ב אות א ד"ה והוסיף עוד הגרי"ד וד"ה והקשה הגרי"ד דהא אמרינן, ושם כ ב אות ו, שכ"כ בדעת הרמב"ם שם ובדעת הראב"ד לספרא פרשת צו מכילתא דמילואים פרשה א אות ה. ועי' אבן האזל שם שדחה פירוש זה בדעת הרמב"ם שם. ועי' זבח תודה זבחים כ ב ד"ה ונקטינן, שמצדד שאין כוונת הרמב"ם שם שהטבילה מחייבת, אלא שכטובל משום טומאה, חייב אף בקידוש משום הסח הדעת, עי' ציון 449.
  452. ↑ משיעורי הגרי"ד שם בדעת הרמב"ם שם.
  453. ↑ עי' ציון 409.
  454. ↑ עי' ציון 446.
  455. ↑ עי' יומא כט ב: בשלמא רגליו משום ניצוצות וגו', ומנ"ח מ' קו ד"ה אם יצא, שמדייק משם שאם לא ניטנפו אלא ידיו, די בקידושן, וכ' מסברא שה"ה יד אחת או רגל, וע"ש ד"ה ומצות קידוש, שמ"מ צ"ע בזה, וע"ש בסוף דבריו שמדייק מספרי פר' קרח פי' קטז: מקום שא"צ אלא ידיו, אינו מקדש אלא ידיו; עי' שו"ת ושב הכהן סי' א ד"ה ועתה נבא, שמשמע כן. ועי' ציון 588. ועי' מנחת סולת מ' קו ד"ה והנה מה, שאם ניטנפו רק רגליו, אין צריך לרחצם אלא מדרבנן, משום בזיון, אבל רחיצה זו אינה כלל בסוג קידוש.
  456. ↑ בית הלוי ח"א סי' ה אות יד; עי' חי' הגרי"ז זבחים כ ב ד"ה וכל המטיל, שמצדד כן; משאת משה זבחים סי' טו ד"ה אולם מה, בדעת הרמב"ם ביאה"מ פ"ה ה"ה, ושם ד"ה ואשר נראה, בדעת רבינו הלל לספרי קרח פיסקא קטז. ועי' ציון 586, ואילך, לענין כשנתחייב קיו"ר, אם מועיל בדיעבד לקדש יו"ר בזו אחר זו ולא כאחד.
  457. ↑ שו"ת שבה"ל ח"ה קונטרס המצוות סי' לט אות א.
  458. ↑ הערות רי"ש אלישיב יומא ל א. ועי' חי' הגרי"ז שם, שמצדד כן בתחלה, ומפקפק בזה, לפי שכשהצריכו קידוש, הרי הצריכוהו כשאר מקומות.
  459. ↑ מנחת סולת סוף מ' קו, ע"ש שמדמהו למי שמל קודם ח, שי"ס שיצא בדיעבד.
  460. ↑ תוספתא ידים פ"א; רמב"ם ביא"מ פ"ה הי"א; רמב"ן שמות ל יט, בסוף דבריו.
  461. ↑ רמב"ם שם, ועי' כ"מ שם, שמקורו מתוספתא מנחות פ"א ה"ז, הובאה בזבחים כ ב, כא א: טבל במי מערה ועבד עבודתו פסולה, שהיינו שטבל ידיו ורגליו, ועי' ציון 569, שיש שפירשו התוספתא באופן אחר.
  462. ↑ עי' רמב"ן שם.
  463. ↑ עי' ציון 314.
  464. ↑ חי' הגרי"ז זבחים כב א, בשם הגר"ח, ע"פ התוספתא שלעיל, שדין נוסף הוא מלבד דין כ"ש, שיהיה כלי. ועי' משיעורי הגרי"ד זבחים כ ב אות ב, שלסוברים שמקדה של חרס כשרה לקידוש בפרה, עי' ציון הנ"ל, י"ל שחשובה כלי, וע"ש שמביא שיש שנראה מדבריהם לענין הלכות אחרות שאינה חשובה כלי.
  465. ↑ שמות ל יח, יט. ועי' כעי"ז שם מ ל – לב. וע"ע כיור ציון 46.
  466. ↑ ציון 477 ואילך. ועי' משנה יומא מג ב: בכל יום ויום וגו', שמשמע שנהגו לקדש מן הכיור. ועי' רמב"ן שמות ל יט, ורי"פ פרלא מנין סה הפרשיות פרשה נה נו בדעתו, שלסוברים שניתן לקדש לכתחלה מכ"ש, הכיור נעשה להזמנה בעלמא, שיהא במקדש כיור מים מזומן לצורך קידוש.
  467. ↑ ציון 3 ואילך.
  468. ↑ זבחים כב א, ורש"י שם.
  469. ↑ שמות ל יח.
  470. ↑ רש"י שם. ועי' שפ"א שם. וע"ע כיור ציון 55.
  471. ↑ ר' יהודה בתורת כהנים ויקרא ב ד; זבחים כב א; ערוה"ש העתיד ביא"מ סי' מב ס"ב. ועי' ביאור הדרשה בתורה תמימה שמות שם. ועי' רש"י שמות שם: לרחצה, מוסב על הכיור, ועי' שפ"ח שם. ועי' רמב"ם שהשמיט הלכה זו, וקר"א זבחים כ ב וכתר המלך ביא"מ פ"ה ה"י ומנ"ח מ' קו וזבח תודה זבחים כב א ד"ה יכול, שתמהו ע"כ. ועי' זבח תודה שם, שהכן פסול לקדש אפ' במים שנתקדשו בכיור וניתנו בו אח"כ. ועי' ערוה"ש העתיד שם ס"ג, הטעם שאין מקדשים בכן אע"פ שהוא כלי שרת, לפי שאין מקדשים אלא בעיקר הכלי, ולא במושב שהוא טפל לכלי, עי' ציון 492, ועי' זבח תודה שם, הטעם שאין מקדשים בכן, שאינו עשוי לקבל לתוכו, ועי' ציון 491, שלדעתו ה"ה בכל כ"ש כעי"ז, ומה שהוצרכו פסוק לפסול הכן, היינו משום שהו"א להכשירו משום שהוקש לכיור. ועי' חי' הגרי"ז זבחים שם, שכנו של הכיור, מאחר ואין עשוי לתוכו, אינו חשוב כלי ולא כלי שרת, ומ"מ הו"א שיקדשו בו לפי שיש עליו דין כיור. על המציאות כיצד ניתנו מים בכן, עי' תוס' זבחים כב א ד"ה ק"ו, ושטמ"ק שם וטה"ק ותוספת קדושה ועולת שלמה שם.
  472. ↑ ברייתא זבחים כא ב, כב א; עי' תוספתא מנחות פ"א ה"ז, הובאה בזבחים כ ב; ברייתא בירושלמי יומא פ"ד סוף ה"ה: כל הכלים שהיו במקדש וגו'; רמב"ם ביא"מ פ"ה הי"א. ועי' רמב"ם שם, שנראה שהבין בכוונת הברייתות שכ"ש כשר לקדש בו יו"ר, ועי' ציון 557, שי"ס בכוונת הברייתא, שכשרים אף לקידוש המים לקיו"ר, ולא רק לקיו"ר.
  473. ↑ שמות ל יט, מ לא.
  474. ↑ שם מ לב.
  475. ↑ זבחים כב א, לפי פירוש רש"י שם ד"ה והא ממנו. ועי' רש"י שם בביאור הדרשה, ש"ירחצו" קרא יתירא הוא. ועי' תוס' יומא מד ב ד"ה והיום, כפי שהובא בתוס' יו"ט יומא פ"ד מ"ה, שגרס בגמ' זבחים שם: ורחצו, לרבות כלי שרת, ועי' יש סדר למשנה שם. ועי' גמ' שם, שמסתבר שכוונת הכתוב לרבות כלי שרת ולא כלי חול, עי' להלן, שזה טעון משיחה ככיור, וזה אין טעון משיחה כמוהו. ועי' ציון 561, שי"ס שבכלל הדרשה אף שכ"ש מקדשים את המים לקיו"ר, ולא רק שכשרים לקדש בהם יו"ר. ועי' ציון 551 שיש שפרשו את דרשת הכתוב שבגמרא באופן אחר, ולא לענין קידוש בכ"ש.
  476. ↑ ציון 563 ואילך.
  477. ↑ עי' מים חיים (לבעל פר"ח) עבודת יוה"כ פ"ב ה"ה, וחסדי דוד על תוספתא מנחות פ"א אות ז וכעי"ז שם ידים פ"א אות ד, וביאור רי"פ פרלא על סמה"צ לרס"ג מנין סה הפרשיות פרשה נה נו, שכן נראה פשטות הסוגיה בזבחים כב א: לרבות כ"ש וגו'.
  478. ↑ עי' ציון 495. חסדי דוד שם, בדעת ר"י במשנה יומא מג ב. ועי' חסדי דוד ידים שם, שכ"כ אף בדעת ת"ק החולק על ר"י, שמ"מ מודה שביוה"כ מקדש מקיתון של זהב, עי' ציון 502.
  479. ↑ עי' ציון 505. עי' ד' ר' יוסה בירושלמי יומא פ"ד סוף ה"ה, וקר"א זבחים כא ב ד"ה וכתב שם, וחסדי דוד מנחות שם סוף ד"ה אבל הרמב"ם, ורי"פ פרלא שם ד"ה וביותר, בדעתו, וכעי"ז במים חיים שם בדעתו. ועי' ירושלמי שם, שכדברי ר' יוסה מבואר בברייתא שהובאה שם: כל הכלים שהיו במקדש היו ראוין לקיו"ר.
  480. ↑ עי' רש"י זבחים כ ב ד"ה מקדש, שמשמע קצת שמותר לכתחלה לקדש בכלי שרת, ועי' רש"י שבציון 510, שמשמע להפך; רמב"ן שמות ל יט, והוכיח ממשנה יומא מג ב, שכה"ג ביוה"כ מקדש מקיתון של זהב, ועי' להלן; אברבנאל שמות ל יז; עי' מים חיים עבודת יוה"כ פ"ב ה"ה, בדעת הרמב"ם שם, (הובא בציון 508) וחסדי דוד ידים פ"א סוף אות ד, בדעת הרמב"ם ביא"מ פ"ה הי"א, שמשמע שניתן לקדש לכתחלה בכ"ש, וסותר לדבריו שם ה"י, שמשמע שלכתחלה צריך לקדש ממי הכיור, עי' ציון 485, ועי' ביאור רי"פ פרלא פרשה נה נו סוף ד"ה וביותר, שתמה, ועי' חסדי דוד שם שיישב שמותר לקדש מכלי שרת אף לכתחלה, אלא שצריך לכתחלה שיהיו המים מן הכיור, עי' ציון 566, ועי' זבחי אפרים זבחים כא ב ד"ה בכל כלים, שמש"כ הרמב"ם בביא"מ שיש לקדש מן הכיור, אינו אלא למצוה מן המובחר, וע"ש שמדייק מלשונו שאם קדש מכלי שרת מותר לעבוד לכתחלה, שזה חשוב דיעבד, וא"צ לחזור ולקדש מן הכיור, וע"ש שאפשר שאף אסור לחזור ולקדש, משום הפסד קדשים, ועי' מנחת אברהם שבציון 191, שכ' כעי"ז, שא"א לחזור ולקדש אחר קידוש המועיל בדיעבד, ועי' ציונים 191, 596, שי"ח וסוברים שאם קדש בקידוש הכשר בדיעבד, אסור לו לעבוד כך, שזה חשוב כלכתחלה, אלא צריך לחזור ולקדש.
  481. ↑ ציון 493 ואילך, 502 ואילך.
  482. ↑ חסדי דוד על תוספתא מנחות שם ד"ה אבל, בדעת הרמב"ם ביא"מ פ"ה ה"י, בדעת מסקנת הגמ' זבחים כב א, שהלימוד מ: ירחצו, לרבות כלי שרת, עי' לעיל, אינו אלא לענין דיעבד; עי' הר המוריה לרמב"ם שם בדעתו, שכן דעת הברייתא בזבחים כא ב: כל הכלים מקדשים וגו', שהיינו בדיעבד. ועי' עבודת ישראל (קמחי) עמ' עט, ולחם שמים יומא פ"ג ה"ד, שנוקטים כדבר פשוט שקיו"ר נעשה בכיור.
  483. ↑ עי' ציון 494. חסדי דוד שם, ויריעות שלמה ביא"מ פ"ה ה"י, בדעת ת"ק במשנה יומא מג ב.
  484. ↑ עי' ציון 509. עי' ד' ר' יונה בירושלמי יומא פ"ד סוף ה"ה, וחסדי דוד מנחות שם סוף ד"ה אבל, ורי"פ פרלא לרס"ג פרשה נה נו ד"ה וביותר, וחי' מרן רי"ז הלוי הל' עבודת יוה"כ פ"ב ה"ג, וחי' הגרי"ז זבחים יט ב, בדעתו, וכ"מ במים חיים על הרמב"ם שם ד"ה ורבינו, בדעת ר' יונה. ועי' ירושלמי שם, שכדברי ר' יונה נראה בברייתא שהובאה שם: הכיור והכן מעכבין. ועי' יפה עינים זבחים כא ב, שמשמע שהבין דברי ר' יונה באופן אחר, שלא אמר שצריך כיור אלא בקידוש הראשון של יוה"כ, ולא בכל השנה. ועי' ציון 486, שיש שפי' את ד' ר' יונה באופן אחר.
  485. ↑ רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"י, וחסדי דוד מנחות שם וקר"א שם והר המוריה שם וביאור רי"פ פרלא שם בדעתו, ועי' ציון 480, על סתירת דבריו ממקומות אחרים, וכמה שיטות ביישוב הדברים, ועי' חסדי דוד שבציון 480, שמפרש דברי הרמב"ם באופן אחר; עי' ראב"ד ואחרונים בדעתו שבציון 191; החינוך מ' קו; קרית ספר ביא"מ פ"ה; תפא"י חומר בקודש פ"א אות יח; ערוה"ש ביא"מ סי' מב ס"ז.
  486. ↑ קר"א זבחים כא ב, כב א; עי' קה"ע לירושלמי יומא פ"ג ה"ח ד"ה העליון; ביאור ר"ח קניבסקי לירושלמי שם פ"ד סוף ה"ה; עי' חזון יחזקאל על תוספתא מנחות פ"א ה"ז, ועי' ציון 515.
  487. ↑ עי' ירושלמי יומא פ"ג ה"ח: העליון משום כלי וגו', וקה"ע שם, וביאור ר"ח קניבסקי לירושלמי שם פ"ד סוף ה"ה.
  488. ↑ עי' ציון 527 ואילך.
  489. ↑ ביאור ר"ח קניבסקי שם, וכ"מ בקה"ע שם.
  490. ↑ ירושלמי יומא פ"ד סוף ה"ה, בביאור הברייתא המובאת שם: הכיור וכנו מעכבין, לסוברים שכ"ש כשר לקיו"ר, לפי הפירוש השני בקה"ע. ועי' כעי"ז בצ"פ הפלאה השמטות עמ' 107, בבאור ד' הירושלמי שם, שכ"ש כשר רק אם יש כיור וכן, וע"ש שהיינו דוקא כשיש כיור כשר, שיש בו מים כשיעור. ועי' מקדש דוד סי' ב ס"ק ה ד"ה ובהכיור.
  491. ↑ עי' ציון 471. זבח תודה זבחים כב א ד"ה יכול.
  492. ↑ עי' ציון 471. ערוה"ש העתיד ביא"מ סי' מב ס"ג, ועי' ציון הנ"ל, מחלוקת אם כנו של הכיור חשוב כלי שרת.
  493. ↑ משנה יומא מג ב; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ב ה"ה, ובפיהמ"ש יומא פ"ד מ"ה. וע"ע כהן גדול ציון 1027 ואילך, וע' עבודת יום הכיפורים.
  494. ↑ רמב"ם עבודת יוה"כ שם. ועי' ציון 480, שנחלקו אחרונים בדעתו אם שאר הכהנים מקדשים לכתחלה מכלי שרת.
  495. ↑ משנה שם. וע"ע הנ"ל.
  496. ↑ עי' רש"י יומא מג ב ד"ה גזירה; פני משה לירושלמי יומא פ"ד ה"ה.
  497. ↑ עי' גמ' שם מה א. וע"ע הנ"ל.
  498. ↑ עי' ציונים 486, 515, שי"ס בדעת ר' יונה שכ"ש פסול לקיו"ר.
  499. ↑ ציון 330.
  500. ↑ ציון 638.
  501. ↑ חזון יחזקאל על תוספתא מנחות פ"א ה"ז. ועי' קר"א זבחים כא ב, שתמה על ר' יונה הנ"ל מדברי ר' יהודה הנ"ל.
  502. ↑ משנה יומא מג ב; רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ב ה"ה. וע"ע כהן גדול ציון 1027 ואילך, וע' עבודת יוה"כ.
  503. ↑ גמ' שם מה א; רמב"ם שם. וע"ע הנ"ל.
  504. ↑ ר"י קורקוס שם.
  505. ↑ ירושלמי יומא פ"ד ה"ה. ועי' ירושלמי שם שכן נראה מברייתא: כל הכלים שהיו במקדש ראוין לקיו"ר. וע"ש שלדעתו מה שאמרו בברייתא שם: הכיור והכן מעכבים, אין הכוונה שמעכביו לקיו"ר, אלא שמקומן מעכב, עי' ביאור הדבר בציונים 96, 490. ועי' מנחת אברהם זבחים כא ב (עמ' רל ואילך) בדעת הרמב"ם ביאת מקדש פ"ה הי"א, שאף לדעת ר' יוסה, לכתחלה צריך שיהיו המים מן הכיור, אלא שיכול לקדש בהם מכלי שרת אחר, ועי' ציון 566.
  506. ↑ עי' ציון 201.
  507. ↑ עי' ציון 479.
  508. ↑ עי' רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ב ה"ה, ומים חיים שם בדעתו, וכ"כ בסדר עבודת הקדש דף יג ב בדעתו, ועי' ציון 510, שיש שדייקו מדבריו במקום אחר להפך, ועי' ציון 480, על סתירת ד' הרמב"ם בזה; רא"ש סדר עבודת יוה"כ; תוס' יו"ט יומא פ"ג מ"ד; עץ חיים (חגיז) על המשנה יומא שם; עי' עבודת הקדש (קמחי) עמ' עט ד"ה וצריך, וע"ש להלן, שמבאר גם הדעות החולקות; עי' סדר עבודת היום יד א, בדעת רי"צ גיאת, הסובר שהקידוש הראשון היה נעשה בחוץ, עי' ציון 218, ובע"כ לא נעשה מן הכיור; עי' לחם שמים למשנה יומא שם, בדעת רש"י, שאע"פ שכ' שמקדשים מן הכיור, עי' ציון 510, אין כוונתו אלא למי הכיור, שאף המקדש בכ"ש צריך לקדש בהם, לסוברים כן, עי' ציון 564. ועי' תוס' יומא מד ב ד"ה והיום, שמשמע שאף הקידוש הראשון נעשה בכ"ש.
  509. ↑ ירושלמי שם, ופנ"מ וקה"ע שם. ועי' ירושלמי שם, שכן משמע מן הברייתא המובאת שם: הכיור וכנו מעכבין. וע"ש שלדעתו מה ששנינו בברייתא שם: כל הכלים שהיו במקדש כשרים לקיו"ר, היינו חוץ מהקידוש הראשון. ועי' שיח יצחק יומא לא ב, שכ"מ פשטות הסוגיה בזבחים כב א. ועי' מנחת אברהם שם בדעת הרמב"ם שם, שלר' יונה אין די שיהיו המים מן הכיור, אלא צריך לקדש בכיור עצמו.
  510. ↑ עי' רש"י יומא לא ב ד"ה וקידש, ועי' ציון 480, שמשמע מדבריו במקו"א שכ"ש כשר לכתחלה בכל קיו"ר, ועי' ציון 508, שיש שפרשו את דברי רש"י באופן אחר; חסדי דוד על תוספתא מנחות פ"א ה"ז, בדעת הרמב"ם ביא"מ פ"ה ה"י, ועבודת הקדש עמ' ף, בדעת הרמב"ם עבודת יוה"כ פ"ב ה"ה, ועי' ציון 508, שיש שדייקו מדבריו במקו"א להפך, ועי' ציון 480, על סתירת ד' הרמב"ם בזה; רע"ב יומא פ"ג מ"ד; עי' שיי"ק לירושלמי שם; וזאת ליהודה סדר עבודת יוה"כ (הוצ' מכון משנת רבי אהרן עמ' כח).
  511. ↑ עבודת ישראל (קמחי) דף עט, בדעת רש"י שם, הובא בשושנים לדוד על המשנה יומא פ"ג ה"ד; חי' מהרי"ח שם; עי' לחם שמים שם, שעושים קידוש ראשון כקידושי כל השנה, כדי לעשות היכר שאינו מסדר עבודת היום, ועי' כעי"ז בשיח יצחק יומא לא ב; חי' מרן רי"ז הלוי הל' עבודת יוה"כ פ"ב ה"ג, וחי' הגרי"ז זבחים יט ב ד"ה ובירושלמי; ביאור ר"ח קניבסקי לירושלמי שם. ועי' רש"ש יומא לא ב על רש"י ד"ה וקידש.
  512. ↑ עי' ציון 481 ואילך.
  513. ↑ ע"ע עבודת יום הכיפורים, שקודם הקידוש הראשון טובל הכה"ג בחוץ.
  514. ↑ עי' ציון 215, שקיו"ר נעשה בפנים. לחם שמים שם, בדעת רש"י שם. וע"ש טעם נוסף לפי"ז, שאם יקדש מן הקיתון, יש לחוש שיוציאוהו אליו, ויהיה הקידוש פסול.
  515. ↑ עי' קר"א זבחים כא ב, כב א; מעשי למלך ביא"מ פ"ה ה"י; חזון יחזקאל מנחות פ"א ה"ז, וביאר בזה לשון התוספתא יומא פ"א הט"ו, לפי גירסתו: כה"ג שלא קדש ידיו ורגליו מן הכיור עבודתו פסולה, שהיינו הקידוש הראשון; ביאור ר"ח קניבסקי לירושלמי שם; מנחת אברהם שם. ועי' ציון 486, שלדעתם כל קיו"ר צריך שיהיה מן הכיור לעיכובא.
  516. ↑ חסדי דוד מנחות פ"א ה"ז סוף ד"ה אבל; עי' רי"פ פרלא לרס"ג פרשה נה נו ד"ה וביותר, שמצדד כן; חי' מרן רי"ז שם וחי' הגרי"ז שם.
  517. ↑ תוספתא מנחות פ"א ה"ז, הובאה בזבחים כ ב; עי' זבחים כב א: בלבד שיהיו כלי שרת; רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"י; החינוך מ' קו. ועי' זבח תודה זבחים כב א ד"ה בקודח, שאף לרש"י זבחים כא ב ד"ה כל הכלים, שפי' שמה שאמרו בברייתא שם שכ"ש כשרים ולא כלי חול, היינו לקידוש המים, עי' ציון 557, מ"מ כן הדין אף לקידוש הידים במים שנתקדשו בכיור. ועי' זבח תודה שם, שכלי חול פסול אפ' כשקודח בו מן הכיור, עי' להלן.
  518. ↑ שמות ל יט, מ לא.
  519. ↑ זבחים כב א, וע"ש שמסתבר למעט כלי חול ולא כלי שרת, שזה טעון משיחה כמוהו, וזה אין טעון משיחה כמוהו.
  520. ↑ בה"ג הל' ברכות פ"ו, הובא במרומי שדה זבחים כא א.
  521. ↑ עי' ציון 310 ואילך.
  522. ↑ עי' ציון 82.
  523. ↑ עי' רמב"ם ביא"מ פ"ה הי"ב, וכ"מ שם.
  524. ↑ ציון 157 ואילך, מחלוקת אם הם דוקא מי מעין או אפילו מי מקוה.
  525. ↑ עי' ציון 472.
  526. ↑ מנ"ח מ' קו סוף ד"ה ומצוה לקדש; פנים מאירות לירושלמי יומא פ"ג ה"ח.
  527. ↑ עי' ירושלמי יומא פ"ג ה"ח: העליון משום כלי גו', וביאור ר"ח קניבסקי שם, וכ"מ בקה"ע ופנ"מ שם, שמים שאובים פסולים לקיו"ר, ועי' קר"א זבחים כא ב, ופנים מאירות וטל תורה לירושלמי שם, שדחו פירוש זה בדברי הירושלמי.
  528. ↑ עי' ציון 486.
  529. ↑ עי' ציון 489.
  530. ↑ קה"ע יומא פ"ג ה"ח; ביאור ר"ח קניבסקי לירושלמי שם פ"ד סוף ה"ה.
  531. ↑ עי' ירושלמי יומא פ"ג ה"ח. ועי' ציון 601 שי"ס שאף כשמקדשים מן הכיור, ממלאים ממנו לכלי, וממנו על ידיו.
  532. ↑ ע"ע כיור ציון 72 ואילך. וע"ש ציון הנ"ל שי"ס שהכוונה לשיעור הכלי, ועי' אבן ישראל ביא"מ פ"ה ה"י, שצריך אף שיהיו מים כשיעור האמור.
  533. ↑ עי' זבחים כא ב, כב א, ורש"י שם כב א ד"ה בקודח. ועי' מנ"ח מ' קו, ששיעור זה מעכב, ועי' זבח תודה זבחים כא ב ד"ה כל כיור ,שאינו מעכב.
  534. ↑ ציון 72 ואילך. וע"ש ציון 90 ואילך, על המים הכשרים להצטרף לשיעור זה.
  535. ↑ עי' ציון 556.
  536. ↑ חי' הגרי"ז זבחים כא ב, וכעי"ז זבח תודה שם כב א ד"ה בקודח, בדעת הסוברים שמים שבאו מכלי גדול, מקדשים בהם בכלי קטן, עי' ציון 544; אבן ישראל ביא"מ פ"ה ה"י ד"ה ואשר יראה, בדעת ר"ל בזבחים כב א, שיש אופנים שמים משלימים השיעור למי כיור, ואין משלימים לנט"י, והיינו משום שבכיור השיעור הוא רק לענין קידוש המים, ולא למעשה הקידוש, וע"ש שכ' בדעת הרמב"ם שם הי"ג, שאע"פ שפשטות הסוגיה בזבחים שם אינה כן, עי' ציון 539, מ"מ דעתו להלכה כר"ל; אבן ישראל שם בדעת רש"י זבחים כא ב ד"ה כל הכלים, וכעי"ז באבן האזל שם, בדעת רש"י שם.
  537. ↑ אבן ישראל שם, בדעת הראשונים הנ"ל. ועי' שפ"א זבחים יט ב ד"ה כיור ושם כב א על תוס' ד"ה בין בדעת רש"י שם יט ב ד"ה שאין, וזבח תודה זבחים שם ד"ה כל כיור, שמצדדים שכן הדין אף בכיור, שאם היה בו כשיעור ונתמעט, מקדשים בו, ועי' ציון 540, שי"ח, וע"ע כיור ציון 81.
  538. ↑ חי' הגרי"ז שם; עי' אבן האזל שם. ועי' ציון 544 ואילך, מחלוקת בזה.
  539. ↑ עי' חי' הגרי"ז שם, שמשמע כן בדעת רש"י שם כב א ד"ה בקודח; אבן ישראל שם בדעת התוס' שם כב א ד"ה בין, ובדעת הרמב"ם שם בדעת פשטות הסוגיה בזבחים שם, ועי' ציון 536, שכ' בדעת הרמב"ם שר"ל שם חולק, ופסק כמותו.
  540. ↑ אבן ישראל שם. ועי' שפ"א זבחים יט ב ד"ה כיור ושם כב א על תוס' ד"ה בין, בדעת התוס' שם והרמב"ם ביא"מ פ"ה הי"ג, לענין הכיור, שאם נתמעטו מימיו לעולם צריכים להוסיף בו מים כשיעור, ועי' ציון 537, שי"ח.
  541. ↑ שפ"א זבחים יט ב, וע"ש טעמו, שמא רק קידוש שכל הכהנים מצווין בו, המעכב בו ובבניו, צריך להיות מחזיק כדי רחיצת כולם.
  542. ↑ קר"א זבחים כא ב, ושפ"א שם כב א, ומקור ברוך ח"ב סי' ו, ומעשה רוקח ומרכבת המשנה וקרית ספר ונתיב מאיר והליכות אליהו ויריעות שלמה ביא"מ פ"ה הי"א ואבן האזל שם ה"י, בדעת הרמב"ם שם הי"א, שלא הזכיר השיעור אלא בכיור, וביארו שמקורו מהדרשה בזבחים כב א: ירחצו לרבות כלי שרת, שלמסקנת הגמ' למדים משם אפ' על כלי קטן. ועי' ר"י קורקוס שם, שדחה פירוש זה בדברי הרמב"ם.
  543. ↑ ברייתא זבחים כא ב, כב א, ואחרונים הנ"ל בביאורה לדעת הרמב"ם שם, שהביאה כפשוטה, אע"פ שבגמרא פרשוה באופנים אחרים, עי' להלן. ועי' תוספתא ידים פ"א: קיו"ר אין לו שיעור. ועי' מרכבת המשנה שם, שאין הכוונה בברייתא לכלי שאינו מחזיק רביעית, שהרי אין כלי שרת קטן כזה, עי' רמב"ם כלי המקדש פ"א הט"ז יז, אלא הכוונה כשאין בו רביעית מים, ועי' חסדי דוד ידים פ"א סוף אות ד, שדחה דבריו ופי' שמדובר בכלי שאינו מחזיק רביעית.
  544. ↑ תוס' זבחים כב א ד"ה קודח; כ"מ ביא"מ פ"ה הי"א, בדעת הרמב"ם והראב"ד שם, ור"י קורקוס שם ה"י, יא, בדעת הרמב"ם שם; לחם שמים יומא פ"ג ה"ד ד"ה עוד אפשר לי, ואילך. ועי' זבח תודה זבחים כב א סוף ד"ה בקודח, שאפשר שאף רש"י שבציון 552, שפירש את הגמרא שלהלן באופן אחר, מודה לעיקר הדין שמים שבאו מכלי גדול כשרים לקדש בהם בכלי קטן. ועי' ציונים 557 ואילך, 563 ואילך, מחלוקת אם כשמקדשים בכלי שרת, המים צריכים לבא מן הכיור דוקא, או אפ' מכלי שרת כשר אחר.
  545. ↑ חי' הגרי"ז זבחים כא ב, וכעי"ז זבח תודה שם ד"ה בקודח, בדעת התוס' שם. ועי' ציון 536 ואילך, מחלוקת בזה.
  546. ↑ ברייתא זבחים כא ב, כב א. ועי' זבח תודה זבחים כב א סוף ד"ה בקודח, שכשר בין בכלי שאין בו רביעית מים, ובין בכלי שאינו מחזיק רביעית, וע"ש שלפי שאין די ברביעית בכדי לשפוך על ידיו ורגליו במקומות הנדרשים, צריך לחזור ולמלא ולשפוך מספר פעמים.
  547. ↑ גמ' שם כב א.
  548. ↑ תוס' שם ד"ה קודח; כ"מ שם בדעת הרמב"ם והראב"ד שם, ור"י קורקוס שם בדעת הרמב"ם שם. ועי' ערוה"ש העתיד ביא"מ סי' מב סי"ב, בדעת הרמב"ם שם, פירוש אחר בקודח מתוכו.
  549. ↑ שם מ לב.
  550. ↑ זבחים שם.
  551. ↑ ר"י קורקוס ביא"מ פ"ה ה"י, יא, בדעת התוס' זבחים שם. ועי' ציון 475, שיש שפרשו את דרשת הכתוב שבגמרא באופן אחר.
  552. ↑ עי' רש"י זבחים שם ד"ה בקודח, שפי' שמה שהתירו בכלי קטן, היינו כשמחובר לכלי גדול, כדלהלן, ומשמע שבל"ז אין מקדשים בו, וע"ש ד"ה והא ממנו, שאף הדרשה שלעיל: ירחצו, לרבות כ"ש, אינה עוסקת בכלי קטן. ועי' זבח תודה שבציון 544, שאפשר לפרש דעת רש"י באופן אחר.
  553. ↑ רש"י שם ד"ה בקודח. ועי' זבח תודה זבחים כב א ד"ה יכול יהא, שמפרש כן אף בדעת הרמב"ם ביא"מ פ"ה הי"א, ומה שהתיר הרמב"ם כ"ש קטן בסתם, ולא הזכיר קודח, זהו לפי שלדעתו כ"ש אינו כשר אלא בדיעבד, עי' ציון 485, ובדיעבד לדעתו כשר אף בלא שיעור ובלא קדיחה, ע"ע כיור ציון 74. ועי' זבח תודה שם ד"ה בין שאין, שמצדד שא"צ לחבר הכלי הקטן ודי בכך שתחבו. וע"ש שמצדד שא"צ שיתחברו המים שבכיור עם המים שבכלי, אלא די שהכיור יש בו כשיעור. וע"ש סוף ד"ה בקודח, שבקודח כשר בין בכלי שאין בו רביעית מים, ובין בכלי קטן שאינו מחזיק רביעית. ועי' ציון 536, שאחרונים כ' בדעת רש"י שהשיעור אינו נצרך בכ"ש אלא בזמן קידוש המים, ועי' אבן האזל ביא"מ פ"ה ה"י, שאף מה שהעמידו בקודח דופנו של כיור, זהו לצורך השיעור לקידוש המים, וע"ש הטעם שאין מתקדשים בכיור שהכלי מחובר אליו.
  554. ↑ חי' הגרי"ז זבחים כא ב, בדעת רש"י שם. וע"ש שהכלי הקטן מצטרף אף הוא לשיעור, ולפיכך כשר באופן זה אף בכיור שאין בו כשיעור אלא בצירוף הכלי, וע"ש שמסתפק בזה לחולקים על רש"י ומפרשים קודח באופן אחר, עי' ציון 548, אם יצטרפו הכלים לשיעור.
  555. ↑ עי' ציון 465.
  556. ↑ ע"ע כיור ציון 51. רש"י סוכה נ א ד"ה גזירה.
  557. ↑ רש"י סוכא נא א ד"ה גזירה, וזבחים כא ב ד"ה כל הכלים; מעשי למלך ביא"מ פ"ה הי"א אות א, ויריעות שלמה שם ה"י, בדעת הרמב"ם שם ה"י; מעשי למלך שם, וחי' הגרי"ז זבחים כא ב, בדעת התוס' זבחים כב א ד"ה קודח. ועי' רש"י זבחים שם, שפי' כן בכוונת הברייתא שם: כל הכלים מקדשים, ועי' ציון 553.
  558. ↑ שמות ל יט.
  559. ↑ שם מ לב.
  560. ↑ זבחים כב א.
  561. ↑ אבן האזל שם ה"י ד"ה והנה, וכעי"ז במעשי למלך שם הי"א אות א, בדעת רש"י זבחים כא ב ד"ה כל הכלים ושם כב א ד"ה והא ממנו, בביאור הגמ' בזבחים כב א.
  562. ↑ עי' מעשי למלך שם בדעת הכ"מ שם.
  563. ↑ עי' ציון 557 ואילך, שי"ס שכ"ש מקדשים את המים לקיו"ר, ומפרשים שזהו שדרשו מן הכתוב: ירחצו, לרבות כלי שרת; עי' חזון יחזקאל על תוספתא מנחות פ"א ה"ז, בדעת הירושלמי יומא פ"ד ה"ה: מתני' פליגא על ר' יונה וגו', שמשמע שהברייתא האומרת שכ"ש מקדשים, מדברת אף במים שאינם מן הכיור.
  564. ↑ עי' לחם שמים יומא פ"ג ה"ד; עי' מעשי למלך ביא"מ פ"ה הי"א אות א, בדעת הכ"מ שם; עי' חזון יחזקאל שם, בדעת הבבלי זבחים כב א, לפירוש התוס' שם ד"ה בקודח. וע"ש בדעת רש"י שם ד"ה בקודח, שלעולם אין כלי שרת כשר לקדש בו אלא כשקודח דופנו של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן ומקצתו לחוץ ויונק מימי הכיור ומוציא.
  565. ↑ שמות ל יט. לחם שמים שם. ועי' מעשי למלך שם, שמשמע בדעת הכ"מ בטעם שאין מקדשים אלא ממי הכיור, שאין כ"ש מקדשים המים לקיו"ר, עי' ציון 562.
  566. ↑ חסדי דוד על תוספתא ידים פ"א ה"ד, וחזון יחזקאל שם, ומנחת אברהם זבחים כא ב (עמ' רל ואילך), בדעת הרמב"ם ביא"מ פ"ה ה"י יא. ועי' חסדי דוד שם, שמקורו לכך שצריך לכתחלה ממי הכיור הוא מהכתוב: ורחצו ממנו, שלעיל, ועי' ציון 480, שיישב בזה סתירת ד' הרמב"ם, ועי' ציון 485, שהחסדי דוד במקו"א מפרש דברי הרמב"ם באופן אחר. ועי' מנחת אברהם שם, שביאר בזה מחלוקת ר' יונה ור' יוסה שבציון 505 ואילך, שלד"ה מצוה לכתחלה לקדש מן הכיור, ונחלקו אם היינו שיהיה ממי הכיור, וכן הלכה, או שהיינו שיהיה מן הכיור עצמו, ועי' ציון 505.
  567. ↑ עי' רש"י זבחים כ ב ד"ה או שטבל.
  568. ↑ רש"י שם.
  569. ↑ תוספתא מנחות פ"א ה"ז; ברייתא בזבחים כ ב, כא א, לפי הבנת רש"י שבציון הבא. ועי' רמב"ם שבציון 461, שפירש התוספתא באופן אחר, ועי' חסדי דוד על תוספתא מנחות פ"א ה"ז ד"ה והא דמסיים, וזבח תודה שם כ ב ד"ה או שטבל, שאף הרמב"ם מודה לענין הדין, שעבודתו פסולה.
  570. ↑ עי' זבחים כא א: שלא תאמר וגו', ורש"י שם ד"ה מי מערה ורש"י שם כ ב ד"ה עבודתו פסולה.
  571. ↑ עי' ציון 164 ואילך, מחלוקת בזה.
  572. ↑ עי' ציון 183 ואילך.
  573. ↑ עי' ציון 417.
  574. ↑ מעשי למלך ביא"מ פ"ה ה"ה אות ג, בדעת הרמב"ם בפהמ"ש זבחים פ"ב ה"א, לפי גירסתו, ועי' ציון 461 שאת התוספתא שלעיל, שמשמע ממנה שטבילה אינה מועילה, פרש הרמב"ם באופן אחר. ועי' ציון 417, שי"ג אחרת בפיהמ"ש שם. ועי' חסדי דוד מנחות פ"א ה"ז ד"ה והא דמסיים, שחשב לפרש בדעת הרמב"ם ביא"מ פ"ה הי"א, שטבילה מועילה לעולם במקום קיו"ר, ודחה פירוש זה, מהמבואר בדבריו שם ה"ו, שאינה מועילה.
  575. ↑ שו"ת חת"ס ח"א סי' קעג ד"ה ועל דברי, בדעת הרמב"ם ביא"מ פ"ה הי"ג.
  576. ↑ עי' ציון 201 ואילך.
  577. ↑ חת"ס שם, ועי' ציונים 37, 260.
  578. ↑ רש"י זבחים יט ב ד"ה מניח, לגי' שטמ"ק שם, ורש"י שמות ל יט, ע"פ הגמ' זבחים שלהלן; קרית ספר ביא"מ פ"ה. ועי' תוספתא מנחות פ"א ה"ז: משפשף ומרחיץ, וחסדי דוד שם ד"ה ואמנם, שפי' שבעודו רוחץ ידיו, ירחיץ גם רגליו, כדי שיהיו בב"א. ועי' רש"י זבחים שם, והגהת הב"ח שם, שמקור הדין מן הכתוב שמות ל כ: ירחצו, ועי' תו"ת שם פסוק יט אות לה, בביאור הדרשה, שהוא מייתור תיבת: ירחצו. ועי' רש"י שמות שם, וערוה"ש העתיד הל' ביא"מ סי' מב סי"ח בדעתו, שהוא מדיוק הכתוב "את ידיהם ואת רגליהם", ועי' ביאור הדבר באוה"ח שם יט, שתיבות "את" מיותרות, ופירושם: עם ידיהם ועם רגליהם, ועי' שפתי חכמים שם שפי' כעי"ז. ועי' גור אריה שם שהוא מהקדמת ידיהם לרגליהם, שהיה צריך להיות ההפך משום: מעלים בקודש, ובהכרח שהם בב"א. וע"ע בביאור הדרשה בשו"ת שער אפרים סי' מח ושו"ת חת"ס או"ח סי' קצד וזבחי אפרים זבחים שם ומשך חכמה ומלבי"ם שם יט.
  579. ↑ רמב"ם ביא"מ פ"ה הט"ז ופיהמ"ש זבחים פ"ב ה"א; תפא"י שם; עי' רע"ב שם: לא עומד ולא יושב אלא מוטה, ותוס' יו"ט שם: כלומר כפוף. ועי' תפא"י חומר בקדש פ"א אות כג, ויריעות שלמה ביא"מ פ"ה סוף הט"ז, שמוכיחים מזה ששחיה חשובה עמידה, שהרי קיו"ר צריך להיות בעמידה, עי' ציון 641 ואילך.
  580. ↑ תוספתא מנחות פ"א ה"ז; ברייתא זבחים שם. ועי' תוס' זבחים יט ב ד"ה וחבירו, בתירוץ הראשון, שכ"כ בדעת המשנה תמיד כח א, שההולך לתרום הדשן, שהיה מקדש אז יו"ר, לא היה אדם נכנס עמו, שבהכרח קידש באופן האמור, ולא כחולקים שלהלן, שלדעתם א"א לקדש אלא בסיוע אדם אחר, עי' להלן, ועי' ערוה"ש שבציון 600. ועי' שפ"א ושלום רב (וויצמאן) זבחים שם ולב חיים ח"ב סי' ה, הטעם שא"צ ליטול ידיו אחר הנגיעה בבשר רגלו, ע"ע נטילת-ידים. ועי' מרומי שדה הוריות יג ב ד"ה והרוחץ.
  581. ↑ רש"י שמות ל יט; המפרש תמיד כח ב ד"ה והן אומרין; רמב"ם ביא"מ פ"ה הט"ז ופיהמ"ש זבחים פ"ב מ"א; החינוך מ' קו; רע"ב זבחים שם; ליקוטי הלכות זבחים פ"ב.
  582. ↑ זבחים שם, וכעי"ז בתוספתא שם בשם ר' יהודה. ועי' משיעורי הגרי"ד זבחים יט ב אות ה, בשם הגרי"ז, ביאור מחלוקת התנאים בגדר דין קידוש בב"א.
  583. ↑ ר' יוסף בזבחים שם, ורש"י שם ד"ה הפלגתה. ועי' תוס' שם ד"ה וחברו, בתירוץ הראשון, שה"ה יכול להסמך על דבר אחר, שהרי הנכנס לתרום הדשן, היה מקדש ידיו ורגליו יחידי, עי' משנה תמיד כח א.
  584. ↑ עי' ציון 641.
  585. ↑ זבחים שם ורש"י שם ד"ה עמידה מן הצד. ועי' ציון 648, מחלוקת תנאים בדבר.
  586. ↑ ערוה"ש העתיד ביא"מ סי' מב סי"ח. ועי' ציון 455, לענין כשנתחייבה אחת מידיו או מרגליו בקידוש, אם די לקדשה לבדה. ועי' ציון 588.
  587. ↑ עי' אור החיים שמות ל יט; עי' שפ"א זבחים כ ב ד"ה הב"ע; חי' הגרי"ז זבחים כ ב ד"ה וכל המטיל. ועי' ציון 456, לענין כשנתחייבה אחת מידיו או מרגליו בקידוש, שי"ס שצריך לקדש כל ידיו ורגליו.
  588. ↑ רש"י זבחים כא א ד"ה בכיור. ועי' ה"ג הל' ברכות פ"ו ד"ה והיכא דקא, שגרס בספק הגמ' "מהו לקדש ידיו בכיור", ול"ג רגליו, ועי' מרומי שדה זבחים שם שהכריח כן, שהרי אם יכניס רגליו לכיור הקידוש פסול מטעם אחר, שקיו"ר צריך שיהיה בעמידה, עי' ציון 641, ועמידה ע"ג כלים אין חשובה עמידה בעזרה לענין עבודה, ע"ע עבודה, ועי' ציון 67, ועי' קה"י זבחים סי' יז, שכ"כ, וכ' שהיינו דוקא לסוברים שניתן לקדש ידים בלא רגלים, עי' ציונים 455, 586. ועי' מרומ"ש שיישב הגי' "ידיו ורגליו", שהכניס רגליו אחת אחת, באופן שעמידה על רגל אחת חשובה עמידה, ע"ע עבודה. ועי' ציונים 67, 81, יישובים נוספים.
  589. ↑ שמות ל יט.
  590. ↑ זבחים כא א. ועי' לב אריה (הלוי) חולין קז א על תוד"ה דלא אתו, שממנו כתוב פעמיים (שמות ל יט, ושם מ לא) אחד למעט כלי חול, עי' ציון 519, ואחד למעט בתוכו, ועי' ציון 592. ועי' ציון 602, איך מועיל שכשוך לסוברים שצריך כח גברא. ועי' ה"ג שם, שהוכיח מספק הגמ', ששכשוך נקרא רחיצה ולא טבילה, שאל"כ לא היה צד שיועיל בקיו"ר.
  591. ↑ בית הלוי ח"א סי' ה אות ז, בדומה לשאר הדרשות בקיו"ר, שמעכבות בסתם כל עוד לא נתחדש אחרת.
  592. ↑ קרית ספר ביא"מ פ"ה, וטעמו, שהכתוב נדרש כבר לענין אחר, למעט כלי חול, עי' ציון 602, ועי' ציון 590, שיש שכ' שהוא מכתוב אחר. ועי' מהר"ם שיק שבציון 9.
  593. ↑ זבחים שם.
  594. ↑ רמב"ם ביא"מ פ"ה ה"י ופיהמ"ש זבחים פ"ב ה"א; סמ"ג עשין קעה; החינוך מ' קו, וע"ש הטעם שזה דרך כבוד, שאין מכניסים ידיהם לתוכו; רע"ב זבחים שם.
  595. ↑ רמב"ם ביא"מ שם, ועי' כ"מ שם וקר"א זבחים כא א סוף ד"ה מהו, בבאור דבריו, שלפי שלא נפשט הספק, לכתחלה אין לקדש כן, אבל מספק אין מחללים עבודה, ועי' מראה כהן זבחים כב א על תוס' ד"ה והא ממנו, שהק' שספק-דאורייתא-לחומרא, ועי' ר"י קורקוס שם שתי', שהיא חומרא הבאה לידי קולא, שיביא חולין לעזרה, ועי' שו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' ב בשולי המכתב אות ג, בביאור דברי הרמב"ם, ועי' ביאור אחר במנחת סולת מ' קו אות ב ד"ה והנה מה, וכעי"ז או"ש פסוה"מ פ"א הי"ח, ועי' מראה כהן שם שפי' ד' הרמב"ם בע"א, שלמסקנת הגמ' אין דורשים: ממנו ולא בתוכו, ועי' ר"י קורקוס שם שיישב כעי"ז, ועי' ציון 54. ועי' קרית ספר שבציון 592.
  596. ↑ ערוה"ש ביא"מ סי' מב ס"ז. ועי' ציון 191, אחרונים נוספים הסוברים שאם קדש יו"ר בקידוש הכשר בדיעבד, אין לעבוד בהם לכתחלה, ועי' ציון 480 שי"ח וסוברים שאחר שקדש ידיו בקידוש הכשר בדיעבד, שוב יכול לעבוד בהם לכתחלה, שזה חשוב דיעבד.
  597. ↑ רשב"א חולין קז א ד"ה האי, וריטב"א שם ד"ה וכ' בה"ג, ור"ן שם ד"ה דלא אתי.
  598. ↑ עי' רמב"ם שם פ"ה ה"י; קרית ספר שם.
  599. ↑ תפארת יעקב חולין קו א, בדעת הרמב"ם ביא"מ פ"ה הי"א, ופירש בזה מה שאמרו שמניח ידו על רגלו ומקדש, שאין נראה לו ששופך עליהם, אלא שמניחם יחד בכלי.
  600. ↑ בה"ג הל' ברכות פ"ו ד"ה והיכא דקא (עמ' עז); רמב"ם פיהמ"ש זבחים פ"ב מ"א; מרדכי ברכות רמז ר; עי' אברבנאל שמות ל יז. ועי' להלן, אם חשוב כח גברא. ועי' ערוה"ש העתיד ביא"מ סי' מב סי"ח, שלפי שנותן ידיו ע"ג רגליו, עי' לעיל, א"י לשפוך המים בעצמו על ידיו, אלא אחר יעשה כן, או שהוא יטה הכלי כדי שיישפכו המים עליו, ועי' ציון 580.
  601. ↑ עי' תרגום יונתן ב"ע שמות מ לט, וכעי"ז שם ל יט, וערוך השלם ערך נטל בדעתו. ועי' ציון 531, שי"ס שמים שאובים פסולים לקיו"ר, ואין מקדשים אלא מן הכיור עצמו, שאינו עושה המים שאובים. ועי' בה"ג שם שמן הכתוב בשמות ל יט: ממנו, למדים שאין לקחת מן הכיור בכלי או בידו ולתת על ידו ורגלו.
  602. ↑ עי' ספר התרומה הל' איסור והתר סי' עז; מרדכי ברכות רמז ר; מ"א סי' קכח ס"ק ח; ערוה"ש העתיד ביא"מ סי' מב סי"ח; מרומי שדה זבחים כב א ד"ה בין שאין, בדעת תוס' שם ד"ה לרביעית: וקצת תימה, שמשמע שקיו"ר אינו קל מנט"י, שבהם צריך כח גברא, לסוברים כן, ע"ע; תו"ת שמות ל יט הערה לג. ועי' מרדכי שם ותו"ת שם, ששכשוך חשוב אף הוא כח גברא, שאל"כ לא היה צד שיועיל בקיו"ר, עי' ציון 590.
  603. ↑ עי' ציון 600.
  604. ↑ עי' ספר התרומה שם; מרדכי שם; או"ז הל' נט"י סי' סא; מגן שאול (קצנלבוגן) סי' ז ד"ה ומ"ש. ועי' משיעורי הגרי"ד זבחים יט ב אות ו, שהכהן המקדש לתה"ד, שהיה נכנס יחידי, עי' תמיד כח א, ולא היה יכול להספיק לפתוח ולהניח ידיו על רגליו בעוד כח ראשון יוצא, צ"ל שהיה פותח הברזא בפיו.
  605. ↑ מרדכי שם.
  606. ↑ עי' תוס' חולין קז א, ומשיעורי הגרי"ד זבחים יט ב אות ו וכא א אות א בדעתו, וכ"ה ברשב"א שם ד"ה מגופת, ובריטב"א שם ד"ה אבל בעלי, בשם התוס'; תוה"ב הארוך ב"ו ש"ד; או"ז הל' נט"י סי' סא, בשם יש שדוחים, והוכיחו מתמיד כח א: אין אדם נכנס עמו וגו', ולדעתם באופן זה אין אפשרות לעשות בכח גברא, ועי' ציון 604; עי' מרומי שדה זבחים כב א ד"ה בין שאין, בדעת הרמב"ם ביא"מ פ"ה ה"י. ועי' ריטב"א חולין קז א ד"ה כתב בה"ג, וכעי"ז בר"ן שם ד"ה דלא אתי, שא"צ כח גברא אלא כדי שיהיה "כח כלי", עי' ביאור הדבר בע' נטילת-ידים.
  607. ↑ מרומי שדה שם.
  608. ↑ תוספתא מנחות פ"א ה"ז.
  609. ↑ רמב"ם פיהמ"ש ורע"ב ותפא"י זבחים פ"ב מ"א, ועי' שפ"א זבחים יט ב ד"ה שם בגמ' מניח, שתמה מה מקור דברי הרמב"ם, וציין שבמשנ"ת לא הביא דין זה, ועי' חזון יחזקאל על תוספתא שם, שמקור דברי הרמב"ם מן התוספתא הנ"ל.
  610. ↑ חסדי דוד מנחות שם; חזון יחזקאל שם. ועי' להלן על חציצה בקיו"ר.
  611. ↑ חזון יחזקאל שם.
  612. ↑ ברייתא חולין קו ב, וכעי"ז תוספתא ידים פ"א, הובאה ברמב"ם פיהמ"ש ובר"ש ידים פ"ב מ"ב; רמב"ם ביא"מ פ"ה הט"ז.
  613. ↑ ציון 515 ואילך.
  614. ↑ תוספתא ידים פ"ב ה"א; ברייתא ערכין יט ב; ברייתא חולין קו ב; ברייתא ירושלמי יבמות פי"ב ה"א. ועי' רמב"ם ביא"מ שלא הזכיר שיעור הנטילה, ועי' תפא"י זבחים פ"ב ה"א ובחומר בקודש פ"א אות יח, וחסדי דוד ידים תחי' פ"ב, ומנ"ח מ' קו, שתמהו, ועי' רמב"ם הל' תפלה פט"ו ה"ה, שהזכיר שיעור זה בדרך אגב.
  615. ↑ עי' רש"י ערכין שם, וכעי"ז רש"י חולין שם ומהר"ם שי"ף וזרע יצחק שם בדעתו; ספר הישר לר"ת סי' תעה; עי' ספר התרומה או"ה סוף סי' עז; תוס' חולין קו ב ד"ה אמר; רמב"ן ור"ן שם קו א, ורשב"א שם ב; רא"ש חולין פ"ח סי' יא; עי' בית יד (מאירי) שער יב; עי' שו"ע או"ח סי' קכח ס"ו, וביאור הגר"א שם; תפא"י זבחים פ"ב מ"א; ראש יוסף חולין שם; עי' חסדי דוד שם בדעת הרמב"ם שם; זבח תודה זבחים יט ב ד"ה במקדש עד לפרק. ועי' חת"ס ח"א סי' קצד ד"ה ואפילו, שסתם יד בתורה היינו רק האצבעות, ובקי"ר נלמד שהיינו כל כף היד מהריבוי בשמות ל יט: את ידיהם ואת רגליהם, ועי' מנחת סולת מ' קו אות ב ד"ה והנה מה, שהק' מהגמ' שבציון 620, שסתם יד הוא למעלה מן הפרק.
  616. ↑ תוס' ותוס' הרא"ש חולין שם בשם ר' אברהם, ושטמ"ק ערכין שם בשם הר"ר אפרים, וע"ש שמקשים עליהם מגמ' ערכין שלהלן; ערך דל ערכין יט ב ד"ה מרפקו, בדעת הרמב"ם. ועי' מצת שימורים ח"א, כוונת הברכות, ד"ה והטעם שאין אנו, שכן הלכה, ועי' פקודת אלעזר (בן טובו) או"ח סי' ד ס"ב סוף ד"ה והחה"ש, שתמה עליו שזה נגד כל עמודי הוראה. וע"ש חת"ס ח"א סי' קצד, בדעת ר' אברהם בתוס' שם, שהמקור מריבוי הכתוב בשמות ל יט: את ידיהם ואת רגליהם. ועי' מנחת סולת מ' קו אות ב ד"ה והנה מה, בדעת ר"א בתוס' שם, שאם קדש עד הפרק אינו חייב מיתה, אלא שלכתחלה צריך לקדש עד העציל מן התורה.
  617. ↑ ע"ע יד ציון 11 ואילך. ועי' ציון 631, הטעם שאינו מחוסר בגדים כשמפשיל בגדיו.
  618. ↑ עי' רבינו גרשום חולין שם; עי' רמב"ם תפילה פט"ו ה"ה, ורבינו מנוח שם; עי' ראש יוסף חולין שם על תוס' ד"ה אמר, סוף ד"ה ואין לפרש, שפי' כן בתחלה בדעת ר"ת שבתוס' שם, וכן פי' בחידושי יעבץ (אלנטקונשטאט) שם בדעת ר"ת.
  619. ↑ רבינו מנוח שם.
  620. ↑ ערכין שם. ועי' שו"ת חת"ס ח"א סי' קצד ד"ה ואפילו.
  621. ↑ ציון 20 ואילך.
  622. ↑ תוספתא שם, וברייתא בירושלמי שם. ועי' תוס' מנחות לז א סוף ד"ה קיבורת, שמה שאמרו בערכין שם, שקיו"ר עד הפרק, היינו אף ברגלים, שהסובך קרוי פרק. ועי' רמב"ם שלא כתב כלל עד היכן יש לקדש, ותפא"י שם ושם וחסדי דוד שם ומנ"ח מ' קו ותו"ת שמות ל יט הערה לו שתמהו ע"כ.
  623. ↑ עי' יריעות שלמה ביא"מ פ"ה הט"ז, שכן נראה מפשטות הגמ' ערכין שם, ומהירושלמי שם, ושכן נראה דעת הרמב"ם פיהמ"ש חולין פ"י ה"ד, ושאפשר שאף רש"י חולין קלד ב, הסובר שהסובך בבהמה נמצא למעלה מן האכובה, מודה באדם, ועי' ציון 626.
  624. ↑ תוס' מנחות שם.
  625. ↑ עי' בית יד שער יב, שמשמע כן; ביאור הגר"א לתוספתא שם, ועי' ציון הבא; עי' תפא"י זבחים פ"ב מ"א, שנ"ל כן; עי' פני משה יבמות פי"ב ה"א ד"ה סובך. ועי' בית יד שם, וכן מדייק בחסדי דוד על תוספתא שם מגמ' חולין שם, שהשיעור ברגל שוה לשל יד, שהוא בחיבור היד והזרוע, לסוברים כן.
  626. ↑ עי' חת"ס או"ח סי' קצד ד"ה אלא, ופקודת אלעזר שם ד"ה והנה בשיעור, בדעת הסוברים שקידוש הידים הוא עד המרפק, עי' ציון 616, שאף קידוש הרגלים הוא עד הארכובה, וע"ש חת"ס שם, שהמקור מריבוי הכתוב בשמות ל יט: את ידיהם ואת רגליהם. ועי' זבחי קודש שטרנבוך עמ' פד, בדעת הגר"א על התוספתא שם, שמקדש עד הברכיים, ועי' ציון הקודם. ועי' יריעות שלמה שם ד"ה אבל, שמצדד בדעת רש"י חולין קלד ב ד"ה סובך, שצריך לקדש עד מעל הארכובה, עד המקום שאליו הגיעו המכנסים, ע"ע מכנסים, וע"ש ד"ה אמנם תוספתא, שאפשר שאין כן דעת רש"י, עי' ציון 623.
  627. ↑ ציון 137 ואילך, שנחלקו לענין סובך האמור בחזה ושוק, היכן הוא.
  628. ↑ יריעות שלמה ביא"מ פ"ה ה"א, בדעת הסוברים שמים חוצצים בין בגדי כהונה לכהן, ע"ע חציצה ציון 843. ועי' יריעות שלמה שם שמצדד לדייק כן מרש"י זבחים כ א ד"ה או דלמא, שמשמע שבהכרח מי הקידוש ניגבו, ודוחה שאי"ז אלא אורחא דמלתא.
  629. ↑ יריעות שלמה שם, ע"פ המבואר בערך חציצה ציון 812, שלח אינו חוצץ, וע"ש ציון 844.
  630. ↑ שמות ל כ.
  631. ↑ עי' ציון 285, שיש שאמרו כן בגמ' לענין קדוש שני בשנוי בגדים בכה"ג ביוה"כ, ועי' קר"א זבחים סוף יט ב, שכן הדין מאותו הטעם בכל קיו"ר, ושאף החולקים בקדוש שני של יוה"כ, עי' ציון 286, מודים בכל השנה. ועי' בית הלוי ח"א סי' ה אות ח, שנראה שמסתפק אם דין זה מעכב, עי' ציון 638, ועי' כלי חמדה כי תשא אות ג ד"ה והנה, שמצדד שאינו מעכב. ועי' חזון יחזקאל על תוספתא יומא פ"א הי"ד, שחוקר בגדר הגזה"כ, אם היא שיהא ראוי מיד לעבודה ולא תפסיק לבישה בין קידוש לעבודה, או שהוא דין בקידוש שיהא כשהוא לבוש, ולא מטעם הפסק לבישה, ומצדד כצד השני, ועי' ציון 639, ועי' ציון 637, שיש שכתבו. ועי' מנחת אברהם זבחים יט ב אות ג, בשם הגרי"ד, הטעם שבכל קיו"ר אינו מחוסר בגדים מחמת שמסלקם מעל ידיו ורגליו, ע"ע בגדי-כהונה ציון 173, שבזה אינו חשוב מחוסר לבישה, אלא שהבגדים פסולים לעבודה, וע"ש יישובים נוספים.
  632. ↑ שפ"א זבחים יט ב, (וע"ש יומא לב ב שמצדד כן בתחלה ודוחה שצריך לדברי הכל מטעם אחר, עי' ציון 634), ובית הלוי ח"א סי' ה אות י, בדעת ראב"י ור"ח שבציון 280 ואילך, שנחלקו לענין קדוש יו"ר ביוה"כ בהחלפת בגדים, אם קדוש שני נעשה כשהוא לבוש, מהדרשה הנ"ל.
  633. ↑ שפ"א זבחים שם, בדעת הרמב"ם שלא הזכיר דין זה, ועי' ציון 292.
  634. ↑ עי' שפ"א זבחים כג ב, ויומא לב ב, שמצדד כן, ועי' ציון 632. וע"ש בזבחים שפסול מטעם זה אף בדיעבד. ועי' ציון 69.
  635. ↑ ציון 280 ואילך.
  636. ↑ ציון 81.
  637. ↑ בית הלוי ח"א סי' ה אות ב, וע"ש אות ה שהוכיח כן מתוספתא מנחות פ"א הט"ז: כהנים וגו' לא קדשו ידיהם וגו' בין בגדים לבגדים, הרי שצריך לקדש, וע"ש אות ד שמפרש לפ"ז ירושלמי כלאים פ"ט סוף ה"א: תני אין עראי בכלאים בבית המקדש (פי' שאסור ללבוש כלאים אפ' עראי) והא תני כהן שיצא לדבר עם חבירו אם הפליגו טעון טבילה אם לשעה טעון קיו"ר, ומפרש כוונת הירושלמי שבהכרח לא הסיר בגדיו, שאל"כ היה צריך לקדש אף בלא יציאה, וע"ש אות ו ז, שביאר לפי"ז הגמ' זבחים יט ב: א"ה דצפרא נמי, שמוכח שקיו"ר שבהחלפת בגדים חיובו כקיו"ר של שחרית; מכתב בעל חלקת יואב המובא בכלי חמדה כי תשא אות ג ד"ה ואיידי, בדעת הסוברים שבמקום שמחוסר פוסל, פוסל גם באמצע, ועי' כלי חמדה שם ד"ה והנה, בביאור שיטתו, שהקידוש צריך שיהיה על כל היום, . ועי' בית הלוי שם אות ב, וחלקת יואב שם, שהק' במטיל מים, מדוע לא יתחייב קיו"ר מטעם שפשט בגדיו, עי' ציון 419.
  638. ↑ בית הלוי שם אות ה, ע"פ התוספתא שם: לא קדשו ידים וגו' בין בגדים לבגדים, עבודתו כשרה, וע"פ דברי חזקיה בזבחים שם: דבר שאין מעכב בזרעו אין מעכב בו, שכשם שכהן הדיוט א"צ להחליף בגדים ולקדש, כך כה"ג ביוה"כ אין קידוש בהחלפת בגדים מעכב בו, וממנו חוזר ונלמד לכהן הדיוט, שאין קידוש שבהחלפת בגדים מעכב בו. ועי' בית הלוי שם אות ח, שמסתפק בדין מחוסר בגדים, אם מעכב, עי' ציון 631, וע"ש שיש שכתבו שאינו מעכב.
  639. ↑ שפ"א זבחים יט ב; חזון יחזקאל שם יומא פ"א הי"ד, לפי מה שחידש שם בגדר הלימוד שלעיל, שלא יהא מחוסר לבישה וגישה, שאינו מטעם הפסק בין הקידוש לעבודה, אלא דין בקידוש שיהא בבגדים, עי' ציון 631, ולפ"ז אין להצריכו לחזור ולקדש אחר שפשט, ועי' בית הלוי שם אות ג, שמעלה צד כזה, ומביא סימוכין לדבר, וע"ש אות ד שדחה צד זה; עי' משיעורי הגרי"ד זבחים יט ב אות יא, שכ"ה בפשטות.
  640. ↑ כלי חמדה שם ד"ה והנה, והוכיח שא"צ לקדש כבתחלה אם עבד קודם הפשיטה, מכה"ג ביוה"כ, שפושט ולובש כמה פעמים, עי' ציון 204, ואע"פ שמקדש יו"ר בכל פעם, אין הקידושים ההם מעכבים כדין הקידוש הראשון, עי' ציון 244.
  641. ↑ זבחים יט ב; רמב"ם ביא"מ פ"ה הט"ז ופיהמ"ש זבחים פ"ב ה"א; החינוך מ' קו. ועי' ציון 579, על שחיה אם כשרה. ועי' ציון 67, על עמידה על כלי שרת. ועי' ציון 651, שאחרונים כ' שנחלקו תנאים בגדר הדין, אם הוא שצריך עמידה, או שצריך שלא תהיה ישיבה.
  642. ↑ שמות ל כ.
  643. ↑ רש"י זבחים שם ד"ה אמר קרא, ועי' משיעורי הגרי"ד זבחים יט ב אות ח, בדעתו, שאינו אלא היקש, אבל אין לקיו"ר דין עבודה, כדעת הראשונים שלהלן, ועי' ציון 74.
  644. ↑ ע"ע עבודה. זבחים שם.
  645. ↑ רמב"ם שם, ועי' אבי עזרי כלי המקדש פ"ח ה"א דה ואולי, בדעתו; החינוך שם; תפא"י זבחים פ"ב מ"א; עי' אברבנאל שמות ל סוף יז. ועי' ציון 66. ועי' משיעורי הגרי"ד שם, שהסתפק בקידוש שבכניסה להיכל שלא לעבודה, לסוברים כן, אם אף בו צריך לעמוד.
  646. ↑ רמב"ם שם והחינוך שם, וע"ע עבודה.
  647. ↑ ע"ע עבודה. מנ"ח מ' קו. ועי' ציון 66. ועי' טהרת הקודש זבחים יט ב על רש"י ד"ה אמר.
  648. ↑ מקדש דוד סי' כד ס"ק ז ד"ה יש לחקור, ועי' ציון 80, שיש שכתבו בשמו שכשר.
  649. ↑ עי' ציון 81. ועי' ציון 192.
  650. ↑ זבחים יט ב ורש"י שם ד"ה הפלגתה וד"ה עמידה.
  651. ↑ ברייתא זבחים יט ב, ע"פ ביאורו של אביי שם. ועי' נתיבות הקדש שם (עמ' כה), ביאור מחלוקתם, שלת"ק צריך דוקא עמידה, ולריב"י צריך שלא תהא ישיבה, ועמידה מן הצד אינה לא ישיבה ולא עמידה.
  652. ↑ עי' תוס' זבחים יט ב ד"ה עמידה, וסמ"ג עשין קעה בשם רבינו יצחק. ועי' יריעות שלמה ביא"מ פ"ה הט"ז, שתמה על הרמב"ם שהשמיט.
  653. ↑ עי' תוס' זבחים יט ב ד"ה וליתב, וקר"א שם ד"ה עמידה, בדעתו.
  654. ↑ עי' שטמ"'ק זבחים שם, שמשמע כן; קר"א שם בדעת תוס' יומא כה א ד"ה אין ישיבה. וע"ש שמביא דברי ראשונים נוספים בזה לענין דברים אחרים שצריך בהם עמידה, וע"ע דיני ממונות ציון 211 ואילך.
  655. ↑ יריעות שלמה ביא"מ פ"ה סוף הל' טז, בדעת הרמב"ם שם, שסמיכה דינה כשחיה, שחשובה עמידה גמורה, עי' ציון 579.
  656. ↑ ציון 24.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:קדוש_ידים_ורגלים&oldid=137973"