אנציקלופדיה תלמודית:קדוש החודש

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - קביעת ראש חודש על פי עדות עדים שראו את הלבנה בחידושה.

הערך שלפנינו דן בעיקר מצות קידוש החודש, ובקביעת חודשים בזמן שהיה הקידוש נעשה על פי הראייה. על קידוש חודשים ועיבור שנים, בזמן הזה שאין לנו בית דין סמוכים, הנעשה על פי החשבון, ע"ע לוח השנה. על עבור-החודש*, אימתי נעשה, ועל כך שאף אם באו עדים וצריך החודש להיות מעובר, יש שאין מעברים אותו, ע"ע עבור החודש.

על מחלוקת הגאונים, בימים שקידשו את החודש על פי הראייה, אם לא נהגה כלל הקביעות על פי החשבון, או שהקביעות מעולם היתה לפי כל כללי החשבון שלנו ולא נזקקו לקבל עדים על ראיית החודש אלא כדי להראות את אמיתת החשבון מפני המערערים, ע"ע לוח השנה[1].

הקידוש

נצטוינו לקדש חודשים - ולקובעם[2] - ולחדש חודשים ושנים, וזו היא מצות קידוש החודש[3], ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קידוש[4], שנאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים[5], כלומר, כשתראו חידושה של לבנה תקבעו לכם ראש-חודש*, או אפילו לא תראוה, מכיון שהיא ראויה להראות על פי החשבון המקובל[6], ומשה הראה את החודש - חידוש הלבנה - לישראל, ואמר להם: כזה הֱיוּ רואים וקובעים את החודש לדורות[7], ולכן כתוב "החֹדש" חסר ו', שמשמע החָדש[8], ויסוד מצות קידוש החדש כדי שיעשו ישראל מועדי ה' במועדם[9].

מצוה זו נמנית במנין-המצות* כמצות-עשה*[10].

על עבור-השנה*, אם הוא נכלל בכלל מצוה זו, או שנמנה למצוה בפני עצמה, ע"ע עבור השנה.

המחוייבים במצוה

מצות קידוש החודש אינה מסורה לכל איש ואיש כמו שבת*, שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי, עד כשתיראה לכל איש ואיש הלבנה שיקבע היום ההוא ראש חודש[11], אלא מצוה זו מסורה לבית-דין*[12]. ומנין שבבית דין תלוי הדבר[13], שנאמר: וידבר משה את מֹעדי ה'[14], מכאן שראש בית דין אומר מקודש[15], והמצוה הזאת אינה תלויה אלא בראש בית דין[16]. ומכל מקום אין בית דין עושה כן אלא כשיהיה להם רשות כל ישראל והסכמה של כולם[17], שנאמר: ראשון הוא לכם וגו' דברו אל כל עדת ישראל וגו'[18], שיהא לאותם שיקדשו החודש רשות כל ישראל[19], כלומר דברו אל כל עדת בני ישראל שיתנו לכם רשות לקדש חודשים, שהמצוה הזאת מוטלת על כל עדת ישראל ובית דין שליחותם עושים[20].


מקום הקידוש

אין מחשבים וקובעים חודשים אלא בארץ-ישראל*[21], שנאמר: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים[22], הואיל והתורה כולה יוצאת מירושלים, גם זה הענין יוצא מירושלים[23]. או שאף על פי שזה הכתוב מדבר על כל התורה, בכללות התורה לא שייך לתלותה במקום, שהאסור והמותר והטהור והטמא והחיוב והפטור לא ישתנה ממקום למקום, זולת קצת מצוות התלויות בארץ, ואם לענין המורה שלא יורה רק בציון, הרי דיני התורה אינם תלוים בהוראת המורה, הטהור והמותר נשאר בטהרתו ובהתירו אפילו אם יורה המורה בהיפוך, והוראת המורה הוא רק להודיע איך הוא דין תורה[24], ואפילו אם בית-דין-הגדול* טעו בדין ואחר כך עמדו על האמת חייבים הם עצמם לחזור מהוראתם להורות כהלכה, ולכן אין שייך לומר על התורה שתצא מציון, אבל בחידוש חודשים חידשה לנו התורה שאפילו קידשו את החודש וטעו, הרי זה מקודש[25], בזה שייך לומר כי מציון תצא תורה[26]. וביארו אחרונים הטעם אין קובעים חודשים אלא בארץ ישראל, כי מעלת ארץ ישראל על חוץ לארץ לשוכנים בה, כי הארץ עושה לשוכנים עליה כאיש אחד, מאחר שהיא מיוחדת לישראל הארץ מצרפתם להיות אחד[27], ועל כן צריך לקדש בארץ ישראל דוקא, שנחשב כאלו קדשוהו כל הקהל מאחר שכולם כאיש אחד ומועיל הקידוש לכל ישראל[28].

היה אדם גדול בחכמה ונסמך בארץ ישראל ויצא לחוצה לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו הרי זה מחשב וקובע חדשים בחוצה לארץ[29], וביארו אחרונים הטעם, כי הגדול מכל חכמי ארץ ישראל, כל ארץ ישראל נמשכים אחרי הגדול שצריכין לתורתו, ויש לו בעצמו מעלת הכלל ישראל, והוא עדיף משוכן בארץ ישראל, שמעלתו שהוא כמו אבר אחד מאדם שלם, ובמה שהוא גדול מכולם כל הכלל נמשך אחריו[30], ואפילו הוא בחוץ לארץ נחשב כאילו כולם קידשוהו, כיון שכולם נמשכים אחריו[31]. נודע לו שנעשה בארץ ישראל אדם גדול כמותו, ואין צריך לומר גדול ממנו, הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחוצה לארץ[32], ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום[33].

המקדשים

קידוש החודש, מי הכשר לעשותו, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאין עושים אותו אלא סנהדרין - גדולה[34] - שבארץ ישראל[35], או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להם הסנהדרין רשות[36], שנאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם[37], עדות זו תהא מסורה לכם[38], ולכל העומד אחריהם במקומם[39], לחשובי הדור אני מוסר, שיקבלו העדות ויקדשו החדש[40], ולא יקבלו עדות החודש ויקדשו אתו אלא מומחים שבדור[41], אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברים שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבים בו היום[42]. ב) ויש סוברים שאין צריך כלל בית דין הגדול קידוש החודש, אלא כל בית דין של שלושה סמוכים כשרים לקדש חודשים[43], שאף על פי שמשה במקום שבעים ואחד עומד[44], הרי לא נאמר: החודש הזה לך, כדרך שנאמר: הדבר הגדול יביאו אליך[45], אלא נאמר: לכם[46], והיינו שיהיו מומחים, כמו שמשה ואהרן היו מומחים[47], וכשהיה בית דין הגדול קיים היתה רשות ישראל נתונה להם[48], והם היו המקדשים את החודש, לא בית דין אחר, מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל בית דין אחר עמהם[49].

מנין הדיינים

קידוש החודש בשלושה[50], ואף חישוב החודש בשלושה[51], שלעיתים בגלל החשבון, אף על פי שצריך לעברו, אין מעברים אותו[52]. ומספר לימודים לדבר: א) נאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם ראש חדשים[53], כשביקש הקדוש ברוך הוא לקדש את החודש אמר הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן אני ואתם נקדש את החודש[54]. ב) נאמר שם: אל משה ואל אהרן[55], ואין בית דין שקול, מוסיפים עליהם עוד אחד[56]. ג) קידוש החודש והחשבון אינו מסור לכל אדם, אלא לבית-דין*[57], ואין בית דין פחות משלושה[58].

אף על פי שבדיני-ממונות* מומחה לרבים דן אפילו יחידי[59] - מדאורייתא, לסוברים כן[60] -בקידוש החודש אין הדבר כן[61], שאין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: לא תקדש את החודש, עד שאהרן איתך[62], שנאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם[63].

קידוש בזמנו ושלא בזמנו

בעיקר מצות קידוש החודש נחלקו תנאים:

א) לדעת תנא קמא - ולדעת אביי כך נסתם במשנה במקום אחר[64] - בין שנראה בזמנו - בלילי שלושים[65] מן החודש שעבר[66], שתולדתו ביום שלושים הוא, שאין חודש לבנה פחות מעשרים ותשעה יום ומחצה ושבע מאות תשעים ושלושה חלקים[67] - בין שלא נראה בזמנו - שלא נראה ביום שלושים[68], שאז ראש חודש ביום ל"א[69], שהחודש מתעבר ויום שלושים ואחד מתקדש[70], או אפילו נראה הירח בליל ל"א[71] - מקדשים אותו[72], צריך שיהא ראש בית דין אומר מקודש[73] והעם עונים אחריו מקודש מקודש[74], כי בליל ראש חודש, תראה או לא תראה, צריך קידוש החודש על כל פנים[75].

ב) ולדעת ר' אלעזר בר' צדוק בברייתא[76] - ויש גורסים: ר' אלעזר בר' שמעון[77]. ויש גורסים: ר' אלעזר[78]. ויש גורסים: ר' אליעזר[79]. ויש גורסים: ר' אלעזר בן עזריה[80]. ויש הגורסים כן אף בדעת ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא[81]. ולדעת רב אשי כך נסתם במשנה[82] - ולדעת חכמים בברייתא[83], ולדעת ר' שמעון בן יוחאי בברייתא בירושלמי[84], בין כך ובין כך[85], בין בזמנו בין שלא בזמנו[86], אין מקדשים אותו[87], שנאמר: וקדשתם את שנת החמשים[88], ומזה שכתוב "שנת החמשים" ולא "שנת חמשים", אתה למד[89], שנים אתה מקדש[90], שחובה על בית דין לומר מקודשת השנה - לסוברים כן[91] - בשנת היובל*[92] - ויש מפרשים, שחובה למנות כל שנה בתחילתה, עבור מנין היובל[93] - ואי אתה מקדש חדשים[94], שאין חובה על בית דין לומר החודש מקודש[95].

ג) ולדעת ר' אלעזר בר' צדוק במשנה[96] ובתוספתא[97] - ויש הגורסים כן אף בדעת ר' אלעזר בר' צדוק בברייתא[98]. ויש הגורסים כן אף בדעת ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא[99]. ולדעת רבא כך נסתם במשנה במקום אחר[100] - אין מקדשים אלא חודש שנראה בזמנו[101], ואם לא נראה בזמנו - דהיינו יום שלושים[102] - אין מקדשים אותו[103], לפי שעבר זמנו[104]. ושני טעמים נתנו תנאים לדבר: א) לדעת ר' אלעזר בר' צדוק הטעם, שכבר קידשוהו שמים[105], בית דין שמלמעלה[106], מכיון שבית דין של מעלה רואים שאין בית דין של מטה מקדשים אותו הם מקדשים אותו[107], ומאליו הוא מתקדש ואין צריך קידוש בית דין[108]. ונחלקו ראשונים אם בית דין של מעלה מקדשים אותו מאתמול[109], דהיינו בשעת המולד[110]. או שבית דין של מעלה מקדשים אותו מן הבוקר[111], ביום ל"א, שאין כאן ספק, שודאי יקבע היום[112]. ויש מהראשונים החלוקים על כל זה, וסוברים שכבר קדשוהו שמים, דהיינו שאין צריכים לקדש החודש השני, שממילא הוא מקודש, שלעולם אין לך חודש יותר משלושים יום[113], ואין קדושתו תלויה בבית דין, אלא שהוא מוכרח להיות ראש חדש, וה' קדשו[114]. ב) וכעין זה יש הגורסים בדברי ר' שמעון בן אלעזר טעם לדבר, שכבר חודש שלפניו קידשו[115], ופירשו אחרונים שכיון שאי אפשר לחודש* יותר משלושים יום, הרי הוא מקודש מחודש שלפניו, וכבר קדשוהו בית דין בחודש שעבר[116]. בטעם התנאים הסוברים שכשלא נראה בזמנו אין מקדשים אותו, נחלקו הדעות: א) יש מהראשונים מפרשים שסוברים שמצוה לקדש חודשים, רק שבשלא בזמנו כבר קידשוהו שמים[117]. ב) ויש מהראשונים מפרשים שלדעת התנאים הללו אין חובה על בית דין לקדש חודשים[118], אלא כשנראה בזמנו מקדשים אותו מפני שצריך חיזוק[119]. ולדעה זו נחלקו אחרונים: יש מפרשים, שאם לא נראה בזמנו אינם רשאים לקדשו, לפי שכבר קדשוהו שמים, ונראה כאילו בית דין של מטה באו לחזק מה שעשו בית דין של מעלה, אבל אם נראה בזמנו רשאים לקדשו אם רצו אבל אינם חייבים[120]. ויש מהאחרונים מפרשים לדעה זו, שדוקא שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חודשים, אלא באופן שהקידוש הוא של תנאי, שאם לא יקדשוהו ביום שלושים לא יהיה ראש חודש, וראש חודש למחר, אבל באופן שהקידוש אינו של תנאי, אלא החלטי, כמו ביום שלושים ואחד, שאף אם לא יקדשוהו יהיה ראש חודש, אין קידוש בית דין חובה[121].

ד) ולדעת פלימו - ויש הגורסים כן אף בדעת ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא[122]. ולדעת רב נחמן כך נסתם במשנה[123] - בזמנו אין מקדשים אותו - שאין צריך לעשות חיזוק לדבר[124], שהרי בזמנו בא[125] - שלא בזמנו מקדשים אותו[126]. ויש הגורסים בדברי ר' שמעון בן אלעזר טעם לדבר, שכבר חודש שלפניו קידשו[127], ופירשו אחרונים לפי שעל כרחך יום ל' תופס מהחודש שעבר, שהרי אין חידושה של לבנה פחות מכ"ט יום י"ב תשצ"ג, וכיון שתופס מהחודש שעבר תופס מקדושתו, שכבר נתקדש מראש חודש שעבר, ואי אפשר לקדשו אלא אם כן נראה ביום ל"א[128].

בתלמוד אמרו שההלכה כר' אלעזר בר' צדוק[129], וכן פסקו ראשונים להלכה שאין מקדשים אלא חודש שנראה בזמנו[130], ואם לא נראה ביום שלושים אין מקדשים אותו[131], שההלכה כר' אלעזר בר' צדוק[132], וביארו אחרונים בדעתם שבזמנו חובה לקדשו[133]. ואף על פי שרב אשי "בתראה" הוא והלכה-כבתראי*, ומעמיד סתם משנה כר' אלעזר בר' שמעון[134], אין הלכה-כסתם-משנה*[135], למרות שבמחלוקת ואחר כך סתם בשני סדרים יש סדר למשנה - לסוברים כן[136] - כיון שנאמר במפורש בתלמוד שהלכה כר' אלעזר בר' צדוק[137]. ויש מהראשונים הגורס בתלמוד שההלכה כר' אליעזר בר' שמעון[138], ופוסק שאפילו ראש בית דין בינינו אינו צריך לקדש[139].

זמנו

אין מקדשים את החודש אלא ביום[140], ואם קידשוהו בלילה אינו מקודש[141]. ושני לימודים לדבר: א) נאמר: מימים ימימה[142]. ב) נאמר: תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו[143], איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש-השנה*, ונאמר שם: כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב[144], מה משפט ביום[145], אף קידוש החודש ביום[146].

אפילו ראוהו בית דין וכל ישראל ולא אמרו בית דין מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים, או שנחקרו העדים ולא הספיקו בית דין לומר מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים, אין מקדשים אותו ויהיה החודש מעובר[147], ולא יהיה ראש חודש אלא יום אחד ושלושים, אף על פי שנראה בליל שלושים[148]. נראה בעליל או שבאו עדים והעידו לפניהם ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, יכול יהיה מקודש[149], תלמוד לומר: אשר תקראו אֹתם וגו' מועדָי[150] - דוקא קריאה ואמירה[151] - אם קריתם אתם מועדי, ואם לאו אינם מועדי[152], כלומר מה שתקראו ותאמרו "מקודש" אלה הם מועדי, ולא מה שלא קריתם[153], וכאן לא הספיקו לקדש ולקרותו ראש חודש[154], ואין הראִיה* קובעת, אלא בית דין שאמרו מקודש[155] הם שקובעים[156].

בטעות

קידשו את החודש בזמנו[157], ביום שלושים[158], שלא בעדים[159], שטעו בית דין וחשבו שבקריאתם שהוא קודש די[160], או שבאו העדים והעידו - שראו את הירח ביום שלושים[161], וקיבלו עדותם וקידשו החודש על פיהם[162] - ואחר כך נמצאו שהם עדים-זוממים*, הרי זה מקודש[163], שנאמר: אשר תקראו אֹתם וגו' מועדָי[164], אם קריתם אתם מועדי, ואם לאו אינם מועדי[165].

בית דין שקידשו את החודש, בין שוגגים - מאליהם, כסבורים שהוא ראוי להתעבר, וטועים[166], כגון שנחקרו העדים ושכחו בית דין העדות וקבעו שלא כראוי[167] - בין מוטעים - על ידי עדי שקר[168] - בין אנוסים, הרי זה מקודש[169], וחייבים הכל לתקן המועדות על יום שקידשו בו[170], וזו קולא בקידוש החודש[171]. אף על פי שזה ידע שטעו, חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם ומי שציוה לשמור המועדות הוא ציוה לסמוך עליהם[172]. ושני לימודים לדבר: א) נאמר בפרשה שלוש פעמים אשר תקראו אֹתם[173] - והם כתובים חסר וא"ו[174] - ויש לקרוא בו: תקראו אתם[175], אתם תקראו אותם, שבגזרתכם הדבר תלוי[176], הרי הוא אומר "אתם" "אתם" "אתם" שלוש פעמים[177], אתם, אפילו שוגגים, אתם, אפילו מוטעים, אתם, אפילו אנוסים[178], הרי שאין אנו סומכים אלא על אמירתם מקודש, ואפילו בשגגה או זולתה[179]. ב) נאמר: אשר תקראו אֹתם במועדם[180], אתם, אפילו מוטעים, אתם, אפילו אנוסים, אם קריתם אתם מועדַי, ואם לאו אינם מועדי[181]. ג) נאמר: אשר תקראו אֹתם וגו' מועדָי[182], אם קריתם אתם מועדי, ואם לאו אינן מועדי[183].

קידשו בית דין במזיד את החודש, אינו מקודש, שגזירת הכתוב היא רק אם טעו או שגגו או היום אנוסים בדבר, אבל סתם במזיד לקדש אין בכוחם, ולכן אם לפני שקידשו בית דין כבר הזימו את העדין ונעשו פסולים, אין בכוחם לקדש על פי עדות זו[184].

קידוש קודם ולאחר הזמן

אין מקדשים את החודש קודם זמנו[185], פחות משלושים יום[186], שיקדשוהו ביום כ"ט, ויהיה החודש שעבר בן כ"ח יום[187]. אם משום שנאמר: החדש הזה[188], חודש, אין פחות משלושים[189]. או משום שנאמר: החדש הזה[190], קדשהו בשעת החידוש[191]. ואין מקדשים את החודש לאחר עיבורו[192], יתר על שלושים יום[193], שיקדשוהו ביום ל"ב, ויהיה החודש שעבר בן ל"א יום[194], ואף אם לא נראתה הלבנה לשני ימים, לא יקדשוהו לאחר שני ימים[195]. אם משום שנאמר: ובחמשה עשר יום לחדש הזה[196], יום לחודש אתה מעבר[197], אין לו אלא יום אחד בלבד[198], שמילת "יום" מיותרת, שהיה לו לומר "ובחמשה עשר לחדש", ואנו יודעים שבימים הוא מונה, שמנין החודש בימים, אלא בא לומר יום אתה נותן לחודש למלאו ולעברו ולא שני ימים[199]. או משום שנאמר: אֹתם אלה הם[200], אין אלה מועדַי[201]. ולעולם אין מקדשים אלא או יום שלושים, שאז החודש שעבר חסר או יום שלושים ואחד שאז החודש שעבר מלא[202]. קידשוהו קודם לזמנו או לאחר עיבורו יום אחד אינו מקודש[203], שנאמר: אותם אלה[204] - אלה מועדֵי ה' וגו' אשר תקראו אֹתם במועדם[205] - אלו מועדי[206] ואין אלה מועדי[207], אין אלו מועדי ה'[208], ש"אלה" בא למעט, אם קראתם לחודש במועדם הם מועדי ה', ואם לאו אין אלו מועדי[209].

אם מעברים את החודש לצורך, ע"ע עבור החודש. ושם, שאף אם מעברים לצורך, אין מעברים את החודש יותר מיום אחד.

צורת הקידוש

אחר שתתקיים העדות[210], ראש בית דין אומר מקודש[211], שנאמר: וידבר משה את מֹעדי ה'[212], מכאן שראש בית דין אומר מקודש[213]. וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש[214]. ומנין שהעם עונים, אם משום שנאמר: אשר תקרו אֹתם[215], קורא אתה בו: אתם[216], או משום שנאמר שם: אלה הם מועדַי[217], הם יאמרו מועדי[218]. ומנין שעונים מקודש מקודש, שנאמר שם: מקראי קדש[219], ומשמע שני פעמים[220].

התקנה לחדול מלקדש על פי הראיה

בזמן שחדלו לקדש על פי הראִיה* ותיקנו את לוח-השנה*, נחלקו גאונים וראשונים: יש מהגאונים וראשונים שכתבו שבשנת תר"ע לשטרות[221], ר' הלל הנשיא* בנו של ר' יהודה הנשיא[222], שהיהי גדול בדורו ונסמך בארץ[223], תיקן סדר העיבור ומנה שנים וקידש חודשים לדורות[224]. ויש מהגאונים שכתבו שרבי יהודה הנשיא הוא שגילה את סוד העיבור ברבים[225]. ויש מהראשונים שכתבו שר' אליעזר הגדול תיקן את לוח השנה[226]. ויש מהראשונים שכתבו שהתחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה בימי אביי ורבא[227].

בטעם שתיקנו את לוח השנה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהיא משום שחרבה ארץ-ישראל* - ואין קידוש החודש נעשה אלא בארץ ישראל[228] - ולא נשאר שם בית דין קבוע[229]. ויש סוברים כעין זה, שהיא משום שראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה*, כמו שנתבטלו דיני-קנסות*[230],

וכל דבר שצריך מומחים[231]. ויש סוברים שתוקנה תקנה זו מדוחק הגלות, שלא היו העדים מצויים ללכת להעיד לפני בית דין[232], ולא השלוחים לכל המקומות יכולים לצאת להודיע קידוש בית דין[233], משום שיבוש דרכים[234].

עדות המולד

העדות

החמה הולכת לעולם ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון, שנאמר: הולך אל דרום וסובב אל צפון[235], והלבנה אינה נראית ביום שלשים לעולם אלא סמוך לשקיעת-החמה*, שמתוך שהיא דקה וקטנה אינה נראית בעוד שהחמה בגבורתה[236], וכל מי שראוי להעיד שראה את הירח בא לבית דין, ובית דין מכניסים אותם כולם למקום אחד[237], וחצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת ולשם כל העדים מתכנסין ובית דין בודקים אותם שם[238], אם דבריהם מכוונים אם לאו[239], ועושים להם סעודות גדולות[240], להראות שהם שמחים בהם[241], כדי שיהיו העם רגילים לבוא[242]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שלא היו מכנסים העדים לשם, אלא ביום השבת שחיללוהו לבוא ולהעיד[243]. ויש מפרשים שאף בימות החול מכנסים אותם לשם, כדי שיוכלו לבדוק אותם שם[244].

קבלת העדות

בראשונה היו מקבלים עדות החודש מכל אדם[245] מישראל שכל ישראל בחזקת-כשרות*[246] עד שיודע לך שזה פסול[247]. בטעם שקיבלו עדות החודש מכל אדם כתבו ראשונים, שמדין תורה אין מדקדקים בעדות החודש, שאפילו קידשו את החודש על פי עדים ונמצאו זוממים בעדות זו הרי זה מקודש[248].

משקלקלו המינים - דהיינו הבייתוסים[249], והיו שוכרים אנשים להעיד שראו והם לא ראו[250], שהיו מטעים לעדים ורוצים לגרום לקבוע ניסן* בשבת, כדי שתהא הקרבת העֹמר באחד בשבת, שסוברים שממחרת השבת[251], היינו שבת בראשית[252] - התקינו שלא יהו מקבלים אלא מן המכירים[253], שלא יקבלו בית דין עדות החודש אלא מעדים שמכירים בית דין אותם שהם כשרים[254]. מה קלקול קלקלו הבייתוסים[255], פעם אחת ביקשו בייתוסים להטעות את חכמים[256], שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד משלנו ואחד משלהם[257], עדי שקר, להעיד על החודש שנתקדש[258], שלהם העיד עדותו ויצא[259], שלנו אמרו לו: אמור כיצד ראית את הלבנה[260]. אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אוזניו דומים לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי, ואם אין אתם מאמינים לי, הרי מאתים זוז צרורים לי בסדיני[261]. באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלים אלא מן המכירים[262]. ואף אם אינם מכירים אותם אבל על פי החשבון שחישבו בית דין ראוי לקדש את החודש אין מקבלים עדותם, שגזרו[263] זו מפני זו[264], שלא חילקו חכמים בתקנותיהם[265]. ואף בעדות שאינה גורמת לכך שהעומר מוקרב באחד בשבת, אין מקבלים אלא מן המכירים, שגזרו[266] זו מפני זו[267]. ולא יכלו לתקן שלא יקבלו אלא מן המכירים על ניסן, אבל על שאר החודשים יקבלו, שעיקר קלקלתם מאדר היתה[268], שאותו מעשה ששכרו עדי שקר היה בקידוש חודש אדר[269], שיהא יום ל' של שבט ביום שלישי[270], וסברו שעל ידי חודש אדר יעשו הניסן של אחריו לפי חשבונם יהא עצרת לאחר השבת[271].

אם אינם מכירים אותו, משלחים עימו אחר להעידו[272]. לדעת הירושלמי עד אחד נאמן להעיד על המעיד על עדות החודש שהוא נאמן[273], בדין היה שלא יהו צריכים עדים, והם אמרו שיהו צריכים עדים, והם אמרו עד אחד נאמן[274]. ולדעת הבבלי עד אחד אינו נאמן[275], ובא הוא ועדיו עימו להעיד עליו[276], שצריך שניים, כעין הפסול דאורייתא[277], וכן שנינו בתוספתא: אם אינם מכירים אותו משלחים עדיו עימו[278]. וכן פסקו ראשונים להלכה, שאם לא יהיו בית דין יודעים את העדים שראו את הירח, משלחים אנשי העיר שנראה בה עם העדים שראו עדים אחרים שמזכים אותם לבית דין ומודיעים אותם שאלו כשרים הם, ואחר כך מקבלים מהם[279].

פסולי עדות

אין כשר לעדות החדש אלא שני אנשים כשרים הראויים להעיד בכל דבר ודבר[280], אבל נשים[281] ועבדים[282] הרי הם כשאר פסולי-עדות* ואין מעידים, וכל הפסול לעדות מדברי סופרים אף על פי שהוא כשר מן התורה פסול לעדות החודש[283].

קרוב

קרוב*, אם כשר לעדות החודש, נחלקו תנאים:

א) לדעת תנא קמא - וכן העיד ר' יוסי ממעשה רב שעשו בית דין[284] - קרוב פסול לעדות החודש[285]. ומכל מקום אב ובנו שראו את הירח ילכו לבית דין להעיד, שאם ימצא אחד מהן פסול - מפני שהוא גזלן, וכיוצא בו משאר הפסלנות[286], או בבדיקה וחקירה[287] - יצטרף השני עם אחר ויעיד[288]. ואף על פי שאמרו בעדים הבאים להעיד, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה[289], דוקא כשבאו כולם להעיד, אבל אב ובנו לא הלכו על דעת שיצטרפו שניהם לעדות אחת וכשהוכחש הראשון עדותו של שני עדות אחרת[290], או שבעדות החודש הקילו להכשיר אף אם באו להעיד ונמצא אחד מהם פסול[291], ומכל מקום לא הקילו כל כך שנכשיר שני קרובים יחד[292].

ב) ולדעת ר' שמעון אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החודש[293], שנאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם[294], עדות זו תהא כשרה בכם[295], כלומר בשניכם[296], דהיינו קידוש החודש שעיקרה על פי עדים תהיה כשירה בכם להיות דיינים[297], אף על פי שאתם אחים[298], ששני אחים כשרים בה[299], וכל הראוי לדון ראוי להעיד[300], וכן כל עדות קרובים[301].

להלכה נחלקו אמוראים: יש סוברים שאין הלכה כר' שמעון[302], שכן ההלכה כר' יוסי מחבירו[303], ועוד, שההלכה כמעשה רב[304]. ויש מהאמוראים סוברים שההלכה כר' שמעון[305]. להלכה כתבו ראשונים שקרוב פסול לעדות[306], שאין הלכה כר' שמעון[307].

עבד משוחרר

עבד-כנעני* שנשתחרר, כשר לעדות על קידוש החודש[308], שהרי הוא כישראל גמור[309], ולעדות מיוחסים אין אנו צריכים[310]. ויש מהראשונים סוברים שאם נשתחרר העבד הכנעני בהפלת שן ועין ולא כתב לו עדיין גט-שחרור*, כשר להעיד[311]. ויש מהראשונים סוברים שאם ראה הלבנה כשהוא עבד ואחר כך נשתחרר כשר, שבענין זה אין אנו צריכים לתחילה וסופו בכשרות[312].

מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, אם כשר להעיד על קידוש החודש, ע"ע[313].

חילול שבת

היה העד שראה את החודש בליל השבת* חולה, מרכיבים אותו על החמור[314], ואפילו במיטה, ואם יש להם אורב בדרך - שהבייתוסים[315] והכותים* אורבים להם לעכבם, כדי להטעות את חכמים[316] - לוקחים העדים בידם כלי זיין[317], ואם היתה דרך רחוקה לוקחים בידם מזונות, כל מי שיראה החודש ויהיה ראוי להעיד, ויהיה בינו ובין המקום שקבוע בו בית דין לילה ויום או פחות[318], כלומר אם אפשר להגיע לבית דין ביום שבת קודם שתחשך ויהא שהות ביום כדי לקדשו[319], מצוה עליו לחלל את השבת ולילך ולהעיד[320], אבל אם הם רחוקים כל כך שלא יגיעו לשם ביום השבת, לא יחללו, שהרי אין עדותם מועיל לקדש את יום השבת, שאפילו באו ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה, אין החודש מתקדש עד שלושים ואחד[321], והואיל וכן מה צורך לחילולם[322]. וכתבו ראשונים שאף בחול אם היה ממקום שראו את הלבנה לירושלם יתר על מהלך לילה ויום אין הולכים ומעידים, שהרי אין עדותם שביום שלשים ואחד מועיל כלום שכבר נתעבר החדש[323].

מנין שמחללים את השבת להעיד על קידוש החודש, שנאמר: אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם[324], ואף על פי שכתוב זה בניסן* ותשרי* כתוב, מכל מקום כל ראש חודש נתרבה, מזה שנקרא "מועד"[325], וראש חודש נקרא מועד[326], או שהוקש[327] ראש חודש למועד, שנאמר: וביום שמחתכם ובמועדיכם[328], וכל מקום שנאמר "מועד" "במועדו", דוחה את השבת[329], והזהיר שלא יעבור המועד של זמן קריאתם "מקרא קדש"[330], היינו קידוש בית דין[331].

מן התורה מחללים את השבת על כל ראשי החודשים[332], וכן נהגו בזמן שבית המקדש קיים[333], מפני תקנת קרבן[334] - קרבן-מוסף* - של ראש חודש שיקריב בזמנו[335]. משחרב בית המקדש, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: וכי יש קרבן[336], התקינו שלא יהו מחללים אלא על ניסן ועל תשרי בלבד[337]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שאף על פי שמן התורה מחללים על כולם[338], חכמים אסרו את הדבר, לפי שאין תיקון המועדות תלוי בהם, ולא איכפת למלאם ולחסרם על פי עדים[339], אך שני חודשים אלו העמידום על דין תורה, שכל המועדות תלויים בהם[340]. ויש מפרשים שרבן יוחנן בן זכאי דרש טעמא-דקרא*, מפני מה אמרה תורה לחלל שבת על קריאתם, הרי ראש חודש אינו אסור בעשית מלאכה מן התורה[341], ולמה יחלל שבת מפני שיקבע בזמנו[342], אלא שהטעם הוא או מפני תקנת הקרבנות או מפני תקנת המועדות, לפיכך דרש והתקין לאחר החורבן שלא יהו מחללים אלא על ניסן ועל תשרי, שיש לחוש לתיקון מועדות[343].

במה דברים אמורים, אם נראה שלא בעליל[344] - בגלוי[345], בצורה מפורסמת[346] -דהיינו למטה בשפולו של רקיע סמוך לארץ, ואדמומית החמה מכסה אותה ואינה ניכרת כל כך[347], שבזמן חידושה נראית במערב מייד אחר שקיעת החמה, ואז זהירות החמה לפעמים מכהה אותה[348], או שהיו השמים מעוננים, שאז נראה הירח לעין חלש[349]. אבל נראה בעליל, דהיינו למעלה מן הארץ הרבה, שהכל רואים אותה[350], או שנראית הלבנה החדשה גלוייה על ידי שהיו השמים זכים[351], נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא - ויש הסוברים כן אף בדעת רבן גמליאל[352]. ויש הסוברים כן אף בדעת ר' עקיבא[353] - מחללים עליו את השבת[354]. ולדעת ר' יוסי - ויש הסוברים כן אף בדעת ר' עקיבא[355] - אם נראה בעליל אין מחללים עליו את השבת[356], לפי שאין צורך[357], שודאי ראו אותה בירושלים[358], שהדברים ברורים שכשם שראוה אלו שחוץ לתחום כך ראוהו בתוך התחום[359].

להלכה כתבו ראשונים שאפילו ראוהו גדול ונראה לכל לא יאמרו כשם שראינוהו אנחנו ראוהו אחרים ואין אנו צריכים לחלל את השבת, אלא מצוה לחלל את השבת ולילך ולהעיד[360], שאין הלכה כר' יוסי[361].

אף על פי שעדים מחללים את השבת להעיד עדות החודש, יש מהאחרונים מפרשים בדעת ר' עקיבא - לסוברים שעיכב בלוד כשעברו יותר מארבעים זוג[362] - שלא עיכבם אלא מפני שדי בזוג אחד[363], ורחוק שיפסלו כל הזוגות ויצטרכו לעדים שאחרי הארבעים זוג[364], ורבן גמליאל חלוק עליו - והלכה כמותו[365] - שאם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילם לעתיד לבוא[366], שלעתיד לא יבואו, שיחשבו מן הסתם כבר הלכו אחרים להעיד[367].

אב ובנו שהולכים יחד להעיד על קידוש החודש, אף על פי שאינם כשרים להעיד יחד - לסוברים כן[368], וכן הלכה[369] - ואינם הולכים אלא שאם יפסל האחד שיצרף השני עם אחר[370], מחללים את השבת לילך לבית דין[371].

חקירת העדים

דין תורה שאין מדקדקים בעדות החדש, שאפילו קידשו את החדש על פי עדים ונמצאו זוממים[372] בעדות זו הרי זה מקודש[373], משקלקלו המינים והיו שוכרים אנשים להעיד שראו והם לא ראו[374], התקינו שיהיו דורשים וחוקרים[375] בעדות[376], שבית דין מחשבים בדרכים שהאצטגנינים מחשבים בהם ויודעים הלבנה כשתראה בחודש זה אם תהיה בצפון השמש או בדרומה ואם תהיה רחבה או קצרה ולהיכן יהיו ראשי קרניה נוטים[377], וכשיבואו העדים להעיד, בודקים אותם[378].

זוג שבא ראשון בודקים אותו ראשון, ומכניסים את הגדול שבהם[379], ואומרים לו, אמור כיצד ראית את הלבנה[380]:

א) לפני החמה או לאחר החמה[381], דהיינו פגימתה פונה לצד החמה או לצד אחר[382]. אם אמר לפני החמה לא אמר כלום[383], שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה[384], שלעולם החלק המאיר ממנה נוטה לצד השמש והחלק הפגום נוטה לצד האחר[385].

ב) לצפונה או לדרומה[386] של חמה[387]. הלבנה לעולם בחידושה בקרן מערבית דרומית[388], חמה יוצאה ביום ארוך ושוקעת ביום ארוך, זה הוא פני צפון, חמה יוצאה ביום קצר ושוקעת ביום קצר, זה הוא פני דרום, תקופת ניסן ותקופת תשרי חמה יוצאה בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב[389], שביום ארוך של תקופת תמוז חמה שוקעת לסוף מערב לצד צפון, תקופת ניסן היום והלילה שוים, חמה יוצאת בחצי מזרח, ומהלכת חצי מזרח וכל דרום וחצי מערב ושוקעת, ובלילה סובבת למעלה מן הכיפה חצי מערב וכל צפון וחצי מזרח וזורחת, ולמחרת התחיל היום להיות זורח מעט מכנגד חצי מזרח לצד צפון, ושוקע להלן מחצי מערב לצד צפון, וכן כל יום ויום נמשכת מעט בין בזריחה בין בשקיעה, וכשמגיע יום תקופת תמוז היא זורחת בקרן מזרחית צפונית, ומהלכת שלשה רוחות, ושוקעת בקרן צפונית מערבית, ומשם ואילך הימים מתמעטים, והחמה נמשכת מעט מעט בזריחתה ובשקיעתה לצד דרום, וכשמגיע תקופת תשרי יוצאת בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב, והיום והלילה שוים, ועוד מושכת והולכת לצד דרום עד תקופת טבת, ואותו היום יוצאת בקרן מזרחית דרומית ושוקעת בקרן דרומית מערבית, ומשם ואילך נמשכת לאחוריה לצד צפון לזריחתה, מרבה הילוכה לצד צפון מעט ושוקעת, וכן תמיד עד תקופת ניסן, שיוצאת בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב, נמצאת בימות החמה מהלכת רוב רוח מערבית לפני שקיעתה ופעמים כולה, וכל ימות הגשמים אינה מהלכת אלא מיעוט מערב, ופעמים שאינה נכנסת בו אלא דבר מועט[390]. לפיכך בימות החמה החמה קודמת למערב והלבנה אחריה בדרום, ובימות הגשמים הלבנה קודמת בחידושה במערב ושהיא כלפי צפון החמה נכנסת במערב סמוך ביציאתה מדרום והיא בדרומה של לבנה[391]. אם אמר בימות החמה, שהלבנה לצפונה של חמה, לא אמר כלום[392], ואם אמר בימות הגשמים, שהלבנה לדרומה של חמה, לא אמר כלום[393]. ויש מפרשים להיפך, שבימות הגשמים שהשמש מהלכת בדרום העולם, אף הירח נראה בדרום, ובימות החמה, שהשמש מהלכת בצפון העולם, הירח נראה בצפון[394], וביום הארוך אם אמרו לדרומה הוכחשו, לצפונה הוחזקו[395], וההיפך ביום קצר[396].

ג) כמה היה גבוה[397] מן הארץ[398], לפי ראיית עיניכם[399].

ד) ולאין היה נוטה[400], דהיינו להיכן היו קרניה נוטות[401], ראשי הפגימה, לאיזה צד נוטים[402], לצד צפון או לצד דרום[403].

ה) וכמה היה רחב[404], שהלבנה משתנה שיעורה כפי מה שהיא רחוקה מן החמה או קרובה אליה[405].

נמצאו דבריו מכוונים לחשבון[406], מכניסים את חבירו[407], נמצאו דבריהם מכוונים למה שנודע בחשבון עדותם קיימת[408], ואם לא נמצאו דבריהם מכוונים אין מקבלים אותם[409].

שאר כל הזוגות - שבאו להעיד על קידוש החודש - שואלים אותם ראשי דברים, לא שהיו צריכים להם, אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש, בשביל שיהיו רגילים לבא[410].

על האיום*, שמאיימים על עדי קידוש החודש, כשיש צורך בדבר, לבלי להעיד מה שראו, או להעיד מה שלא ראו, ע"ע איום[411].

ראיה שלא בצורה ישירה

אמרו העדים ראינוהו במים - תוך נהר או מעין ראינו דמותה של לבנה[412] - או בעבים - יום המעונן היה, וראינוה מאירה דרך עוביו של עב[413] - או בעששית - דרך עששית שהיה בחלון שבכותל[414] - או שראו מקצתו ברקיע ומקצתו בעבים או במים או בעששית, אין זו ראִיה*, ואין מקדשים על ראייה זאת[415].

סתירה באומדן הגובה

אמר אחד ראיתיו גבוה בעיני כמו שתי קומות, ואמר השני כמו שלוש קומות היה גבוה, מצטרפים[416], שבין שתיים ושלוש טועים בני אדם[417]. אמר האחד כמו שלוש קומות, והשני אומר כמו חמש קומות, אין מצטרפים[418], שלא היה להם לטעות בזה[419]. אבל מצטרפים לעדות אחרת[420], שמצטרף אחד מהם עם שני שיעיד כמותו[421], או יהיה ביניהם קומה אחת[422].

הטעייה בידי עבים

אמרו ראינוהו בלא כוונה, וכיון שהתבוננו בו ונתכוננו לראותו להעיד, שוב לא ראינוהו, אין זו עדות ואין מקדשים עליה[423], שמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה - או נראה להם עיגול של עב לבן[424] - וכלו והלכו להם[425].

מח' תנאים ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב ומח' ראשונים בפי' המח' – משנה ר"ה כד ב - כה א; גמ' שם; ירו' ר"ה פ"ב ה"ו.

סעודת העיבור

סעודת עיבור החודש הנזכרת בתלמוד, אמרו עליה בברייתא, שאין עולים לה אלא לאור עיבורו[426]. ונחלקו ראשונים:

א) יש מפרשים שהסעודה באה לפרסם שהחודש מעובר[427], שכשמעברים בית דין את החודש מפני שלא באו עדים כל יום שלושים[428], היו עולים - בעלייה[429] - למקום מוכן, ועושים בו סעודה ביום אחד ושלושים שהוא ראש חודש[430]. ואין עולים לה אלא לאור עיבורו[431], דהיינו ליל מוצאי שלושים[432], ולפרסם שהחודש שעבר היה מעובר[433], ולא הוקבע זה אלא בשלושים ואחד, ודוקא בחודש מעובר היו עושים סעודה כדי לפרסם הדבר, מפני - שלסוברים כן[434], וכן הלכה[435] - לא קידשוהו בית דין, אבל אם היה חודש שעבר חסר, שמקדשים אותו בית דין ביום ל', אין לך פרסום גדול מקידוש בית דין[436].

ב) ויש מפרשים שהיו עולים לחשב אם צריך לעבר החודש[437], ואף על פי שמעיקר הדין עיבור החודש בשלושה[438], לא נצרכו עשרה אלא לפרסם הדבר[439], ואין עולים אלא לאור עיבורו[440], דהיינו מוצאי תשעה ועשרים יום[441]. ועולים לעלייה כדי לחשב, אף על פי שיכולים שלא לקדשו ביום שלושים וממילא מעובר, משום שצריך לחשב אם הלבנה ראויה לראות ביום שלושים אם לאו, ואם ראו לפי החשבון שאי אפשר שתראה מעברים אותו מעתה ואין צריכים לצפות לעדים[442]. או שעולים לעלייה כדי לחשב אם יש לעברו, אף על פי שאינו ראוי לזה, משום ירקות וכיוצא בהן[443].

בזמן הסעודה, נחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שעולים לשם מבעוד יום מעט - סמוך לשקיעת-החמה*[444] - כדי שיראו אותם עוברי דרכים כשהם עולים ויפרסמו, והסעודה בלילה היא[445], ואין מאחרים לירד, אלא יורדים בהשכמה[446], שהרואה אותם יורדים בהשכמה מבין שישבו שם כל הלילה, ומתפרסם הדבר, אבל הרואה אותם יורדים שלא בהשכמה סבור שעכשיו עלו ואין מבין הדבר[447]. ב) ויש מפרשים כעין זה, אלא שלדעתם לא נאמר בתלמוד שעת היציאה, אלא שצריכים לצאת כולם כאחד, כדי שירגישו בהם בני אדם[448] ויתפרסם הדבר[449]. ג) ויש מהראשונים הפוסקים להלכה שאין עולים לשם בלילה אלא בנשף קודם עלות השמש[450], וביארו אחרונים בדעתם שמפרשים שיש להקדים העלייה בבוקר, דהיינו מעלת עלות-השחר* עד שעת הנץ-החמה*[451], ולדעתם מה שאמרו בתלמוד בשעת היציאה, שאין להתאחר הרבה בעלייה, אלא כשגומרים הסעודה אז תיכף ומייד יש לצאת[452], כדי שיהיה היכר לנכנסים וליוצאים[453], אינו אלא חומרא, שלא נזכר בברייתות שהובאו בתלמוד[454].

לסעודה זו אין עולים אלא בפת דגן[455], למעט פת אורז ודוחן[456], וקטנית[457], דהיינו תבשיל של קטנית, כגון אורז ועדשים וכיוצא בהן[458], ואוכלים בעת הסעודה[459], אבל בשר ויין לא[460]. בטעם הדבר נחלקו ראשונים: יש מפרשים הטעם - לדעתם שבסעודת עיבור החודש היו מחשבים אם יש לעבר את החודש[461] - שמא יאכלו אכילה גסה וישתכרו ולא יעיינו בדבר כראוי[462]. ויש מפרשים הטעם, כדי שלא לבייש את מי שאין לו[463]. ויש מפרשים הטעם, כדי שתהיה עלייה לשמה[464]. ויש מהראשונים שהזכירו טעם מיוחד מדוע דוקא בפת דגן, שהיא עדיפה יותר מפת אורז ודוחן ליישב הדעת[465].

סעודה בשעת מנחה

במקומות אחרים אמרו שהיתה סעודה של ראש חודש בשעת מנחה של ראש חודש[466]. במסכת סופרים אמרו לגבי סעודה זו: בראש חודש ישבו החבורות של זקנים, ושל בולווטין -חכמים[467]. ויש מפרשים: שרים[468], אנשים חשובים[469]. ויש מפרשים: אנשים חכמים ושרים[470] - ושל תלמידים, מן המנחה ולמעלה, עד שתשקע החמה[471]. יש מהאחרונים מפרשים שסעודה זו היתה בזמן שקידשו על פי הראיה*[472], וישבו לחשוב ולישא וליתן, ואף על פי שהיו מקדשים על פי הראיה היו צריכים לחשוב אם אפשר שיאמרו העדים אמת[473].

בזמן הסעודה יש גורסים במסכת סופרים: שהיתה ביום הראשון[474]. ויש מהאחרונים שביארו לפי זה, לדעתם שהסעודה היתה בזמן שקידשו על פי הראיה[475], שישבו בל' מן המנחה ולמעלה, לידע אם יקבעו היום ראש חודש או למחר[476].

ויש שאינם גורסים שסעודה זו היתה ביום הראשון[477]. ויש מהאחרונים שביארו לפי זה שישבו מן המנחה ולמעלה עד שתשקע החמה בערב ראש חודש, ויראה הירח בלילה, ואז אמרו ברכת היין[478]. ויש שכתבו, לדעתם שהסעודה היתה בזמן שקידשו על פי הראיה[479], שישבו בכ"ט מן המנחה ולמעלה שמא יראו הם עצמם הירח ויקדשוהו מיד, ואם לא יראוהו עם השקיעה שמא יראוהו הם עצמם כשלא יבואו עדים אחרים[480].

לגבי סעודה זו אמרו במסכת סופרים, שלאחר הסעודה[481], אף על פי שאמר יעלה-ויבא* בבונה ירושלים[482], וגמר על הכוס ברכת הזימון - שברכת-המזון* חייבת בכוס-של-ברכה* לסוברים כן[483] - מביאים לו כוס אחר, ומברך בורא פרי הגפן[484], ואחריו[485] מברך ברכה על סדר הא"ב[486]: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בעגולה גידל[487] דורשים[488] - ויש גורסים: דורשי[489]. ויש גורסים: דורשם[490]. ויש גורסים: דורשיו[491] - הורם ולימדם[492] - ויש גורסים: ולימד[493]. ויש גורסים: וחיכמם[494] - זמני[495] - ויש גורסים: זמנים[496] - חודשים, טיכס ירח[497] - ויש גורסים: חודשים טובים, ירח[498] - כילל[499] - ויש גורסים: כליל[500]. ויש גורסים: כילול[501] - לבנה - ויש גורסים: לנצח[502] - מינה נבונים סודרי[503] - ויש גורסים: סופרי[504]. ויש גורסים: סופרים[505] - עתים[506], פילס צורינו קרבי[507] - ויש גורסים: קיצי[508]. ויש גורסים: קנצי[509]. ויש גורסים: פירש ציוה קנצי[510] - רגעים, שבם תיקן[511] - ויש גורסים: תיכן[512]. ויש גורסים: מתקן[513] - אותות חודשים ומועדים[514] - ויש גורסים: אותות ומועדים[515]. ויש גורסים: חודשים ומועדים[516]. ויש גורסים: אותותי כל חודש[517]. ויש גורסים: ירח למועדים[518] - דכתיב - ויש גורסים: ככתוב[519] - עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו[520], ואומר: כי כַאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עֹשה עֹמדים לפני נאם ה', כן יעמֹד זרעכם ושמכם[521] - ויש גורסים במקום פסוק זה, ללא המילה "ואומר": ממזרח שמש עד מבואו מהֻלל שם ה'[522] - ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים[523].

לאחר הברכה היה המברך אומר: הודו לה' כי טוב[524], כהיום הזה, בירושלים ששים ושמחים כולנו במקום, אליהו הנביא במהרה יבא אצלנו, המלך המשיח יצמח בימינו, שימנה את הימים כשנים בבנין בית המקדש, ירבו שמחות, ויענו העם ויאמרו אמן[525]. ואחר כך אומר - ועל כל ברכה ותהלה היו אומרים העונים, הודו לה' כי טוב[526] - ירבו בשורות טובות בישראל, ירבו ימים טובים בישראל, ירבו תלמידי תורה בישראל, מקודש החודש, מקודש בראש חודש, מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו, מקודש כתורה, מקודש כהלכה, מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים, מקודש בארץ ישראל, מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל, מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוַּעד, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו[527], וכולכם ברוכים[528].

לגבי סעודה זו אמרו במסכת סופרים: כשהוא מקלסו, מקלסו בשנים עשר טובי העיר, ושנים עשר חברים, כנגד שנים עשר שבטים, ושנים עשר חדשים, ושנים עשר מזלות[529].

פרסום הקידוש

השאת משואות

בראשונה - כשהיו בית דין מקדשים את החודש[530] - היו משיאים משואות[531] בראשי ההרים[532], לאחר שקידשו החודש[533], ועל ידי כך היו יודעים כל בני הגלויות הקרובים והרחוקים את קביעות החודש[534], ולא היו צריכים לשכור שלוחים לשלוח לגולה ולהודיע, שהמשואות היו מודיעים אותם[535]. ולא היו המשואות - נעשים תחילה[536] - אלא כנגד בבל*[537], שהיו למטה מהם[538], אבל סוריא* ושאר מחוזות הרחוקים שבצדדי ארץ ישראל אף באותו זמן לא היה להם מקום להודעה על פי משואות והיו שלוחים יוצאים לשם[539]. משקלקלו הכותים*[540] - שהיו משיאים משואות כדי להטעות את העם[541] - התקינו שיהו שלוחים יוצאים[542], ורבי ביטל את המשואות[543]. בקלקול הכותים נחלקו הדעות: בירושלמי אמרו שהקלקול שקלקלו הכותים, שהיו אלה משיאים יום אחד ואלה משיאים למחר[544], שהיו הבית דין משיאים משואות בליל ל"א, לסימן שנתקדש בזמנו, והכותים היו משיאים בליל ל"ב[545], והיו סבורים אלו שבגולה שנמלכו בית דין לעברו[546], לכך השיאו שנית להודיע להם[547], והם מתקלקלים[548], ועשו יום-הכפורים* בי"א בתשרי, וכמות זה קלקלו כל המועדות[549]. וראשונים פירשו, שפעם אחת עיברו בית דין את החודש ולא השיאו משואות לערב שלושים[550], שאין משיאים משואות אלא בחודש שנתקדש ביום שלושים[551], והכותים השיאו בהרים שלהם[552], והטעו את בני הגולה לעשותו חסר[553].

בירושלמי אמרו שאף על פי שביטלו את המשואות, לא ביטלו מים טבריה[554], דהיינו ים כנרת[555]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים שאותם שיושבים על ים טבריה לא ביטלו מהם המשואות, מפני שלא היו כותיים דרים שם[556]. ויש מפרשים שים טבריה, היינו בית בלתין הנזכר במשנה[557], שהוא היותר קרוב לגולה, וממנו לא ביטלו המשואות[558]. ויש חולקים על כל זה ומפרשים שאין המדובר על השאת משואות[559], אלא שהיה להם איזה סימן על ים טבריה שיכולים להודיע האחד לאחר[560], שנתקדש החודש[561].

עוד אמרו בירושלמי שבצפת נהגו להשיא משואות[562], לא כדי להודיע לשאר בני אדם[563], ולכן בני הגולה הרואים צפת שעושים האבוקות, אינם צריכים לעשות אבוקות על גגותיהם[564], אלא בשביל הידיעה שהם יודעים, שהיו קרובים למקום הועד, מפני השמחה, היה דרכם של אנשי צפת לעשות משואות[565].

על כך שבזמן שהיו משיאים משואות לא היו עושים בגולה אלא יום טוב אחד, כדין תורה, ע"ע יום טוב שני של גליות[566]. על כך שמשקלקלו הכותים וביטלו המשואות והתקינו שיהיו שלוחים יוצאים לגולה, בני המקומות הרחוקים שלא הגיעו אליהם השלוחים עד יום טוב, היו עושים שני ימים טובים מפני הספק, לפי שלא היו יודעים באיזה יום קבעו בית דין את החודש, ע"ע הנ"ל[567].

על סעודת העיבור, שיש מהראשונים מפרשים שבאה לפרסם שהחודש מעובר, עי' לעיל: סעודת העיבור[568].

צורת השאת המשואות

כיצד היו משיאים משואות, מביאים כלונסאות - מוטות[569] - של ארז ארוכים - וגבוהים[570], כמין קנה של רומח[571], כדי שיראו למרחוק[572] - וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן - שמרבים שלהבת[573] - וכורך במשיחה - שקושרם בראשי הכלונסיות בחוט של משיחה[574] - ועולה לראש ההר, ומצית בהם את האור, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד - בתכיפה אחת[575] - עד שהוא רואה את חבירו שהוא עושה כן בראש ההר השני וכן בראש ההר השלישי[576].

בטעם שמוליך ומביא ומעלה ומוריד, אמרו בירושלמי שהוא כדי שלא יהיו סוברים שהוא כוכב[577], שכן ראינו כוכב היורד ועולה - דהיינו מראות הנראות הנראות באויר רקיע השמים כמין כוכבים ומתהוים לשעתם[578] - אבל לא ראינו כוכב הבא והולך[579], הלכך אם היה מעלה ומוריד בלבד היה יכול הרואה להסתפק בכוכב, אבל במוליך ומביא אין להסתפק בכוכב[580].

מקום השאת המשואות

מאין היו משיאים משואות[581], מתחילים מהר המשחה[582], הוא הר הזיתים שלפני ירושלים[583], לסרטבא[584], עד שרואים שעושים כן בהר סרטבא[585], ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין[586] - בירם[587] - ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה - זו פומבדיתא[588] - לפניו כמדורת האש[589], היסק גדול[590], שעושים בגגותיהם כך[591]: כל אחד ואחד נוטל אבוקה בידו ועולה לראש גגו[592], ואנשי פומבדיתא המה מודיעים לכל בני מדינת בבל*[593], שכל אחד מאנשי פומבדיתא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש[594].

לגבי ההרים שהשיאו בהם משואות שנינו, שר' שמעון בן אלעזר סובר שהשיאו משואות אף בראשי ההרים של חרים וכייר וגדר וחברותיה[595]. ונחלקו בתלמוד: א) יש סוברים שההרים הללו הם בין לבין ההרים שנמנו במשנה[596]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שלא נחלקו תנאים בדבר, אלא שהתנא של המשנה לא מנה ההרים הללו, שהם בין לבין ההרים שהוא מנה[597]. ויש מפרשים שלדעה זו נחלקו תנאים באלו הרים השיאו משואות[598]. ב) ויש סוברים בתלמוד, שלא נחלקו תנאים בדבר, אלא שהתנא של המשנה מנה ההרים שהיו בצד אחד של ארץ ישראל, ור' שמעון בן אלעזר בא להשמיע שמשיאים משואות בשני הצדדים[599], והתנא של המשנה לא מנה ההרים הללו, מפני שהיה פשוט לו שכפי שמשיאים בצד אחד של ארץ ישראל כן משיאים בצד השנה[600], וכן שנינו במקום אחר שאמר ר' שמעון בן אלעזר: איזהו הר שבעבר-הירדן*, כגון חרים וכגבור גדוד - ויש גורסים: גדור[601] - וחברותיה[602], שהם שלושת ההרים שבהם השיאו משואות[603].

החודש שמשיאים עליו

על כל ראשי חדשים היו משיאים משואות[604], אלא שאין משיאים משואות על על החודש שנראה בזמנו - כלומר מולד בכ"ט ונראה לילי ל'[605] - לקדשו[606], להודיעם שנתקדש[607], ואם בא בזמנו משיאים עליו, ואם לאו, אין משיאים עליו[608], שאין משיאים משואות אלא בחודש שנתקדש ביום שלושים[609], שהוא חסר, אבל על חודש מלא אין משיאים[610].

בטעם שהשיאו משואות רק בחודש חסר אמרו בתלמוד, גזירה משום ראש חודש חסר שחל להיות בערב שבת, שאי אפשר להשיא משואות במוצאי שבת, משום שלא ידעו אם חסר הוא וזה שלא השיאו מאתמול, משום שאי אפשר, או שמלא הוא ובזמנו השיאו[611], אבל עכשיו שלא משיאים אלא על חסר כשמשיאים למוצאי שבת יודעים שחסר הוא[612]. ואי אפשר להשיא משואות בין על מלא ובין על חסר, וכשיחול ראש חודש בערב שבת לא ישיאו כלל, וכיון שלא ישיאו במוצאי שבת ידעו שחסר הוא[613], ומחמת איסור שבת שאירע בליל משואותיו נמנעו מלהשיא[614], שיבואו לטעות ולומר מלא הוא וזה שלא השיאו משום שנאנסו[615] בשכרות של משתה השבת[616]. ואי אפשר להשיא משואות רק על מלא ולא על חסר[617], וכשיחול ראש חודש חסר בערב שבת ולא משיאים ידעו שחסרו הוא ולא יתלו בשכרות אלא בדבר המצוי, שכל החודשים החסרים אין משיאים, ואף כעת אין עושים כן[618], משום ביטול מלאכה לעם שני ימים[619], שלא היו רגילים לעשות מלאכה בראש חודש[620], ויהיה צריך בכל חודש להיבטל ממלאכה יום ל' ויום ל"א, ואם יעשו להן משואות נתברר כי החדש מלא היה, ואם לא יעשו נתברר כי חסר היה, ולעולם אין הדבר מתברר אלא באור היום ל"ב, מה שאין כן - אם משיאים משואות רק - בחסר, אם יראו המשואות אור ל"א יודעים שחסר היה ואם לאו יודעים שהוא מלא[621]. ויש מפרשים - לדעתם שבזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראִיה* היו עושים בגולה ראש-השנה* יום אחד[622] - דהיינו ביטול מלאכה בראש השנה[623], שאם ישיאו משואות רק על חודש מלא, אין לך ראש השנה שאין מתבטלים בני הגולה ממלאכה שני ימים[624], יום שלושים, שמא היום ראש השנה, ויום שלשים ואחד, שמא עיברו את החדש והיום ראש השנה[625], אבל כאשר עושים משואות על חסר לאור יום שלושים, יודעים שביום שלושים נקבע, ויעשו מלאכה למחר[626], ואין בטלים שני ימים אלא במעובר[627]. ולדעתם אין לפרש שהמדובר על ביטול מלאכה בראש חודש, שכן ראש חודש מותר בעשיית מלאכה[628].

בירושלמי אמרו הטעם שהשיאו משואות רק בחודש חסר, מפני יום-טוב* - של ראש השנה[629] - שחל להיות בערב שבת, ליל זמנו אין משיאים מפני יום טוב, ליל עיבורו - שהוא מוצאי יום טוב[630] - אין משיאים מפני כבוד שבת[631]. ואין לומר שישיאו משואות בין על חודש חסר ובין על חודש מלא, שאם כן יבואו לטעות בגולה שיהיו סבורים שמא נמלכו בית דין לעברו - לאלול[632]. או אף לשאר החודשים[633] - והם מתקלקלים[634].

זמן השאת המשואות

אימתי משיאים את החודש, לאור עיבורו[635], שאין משיאים לילי זמנו, אלא לילי עיבורו[636], דהיינו יום שלושים[637], שמשיאים ביום שלושים לערב, שהוא אור עיבורו של יום ל"א[638], להודיע שהיום שיצא ראש חודש היה[639], ואין משיאים בכ"ט לערב, שהוא לילי זמנו יום שלושים[640], וכשלא היו משיאים לערב של יום שלושים, הכל יודעים שהחודש מעובר[641].

שליחת שלוחים

בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה, היו בקצת חודשים שולחים שלוחים לגולה[642], להודיע אם באו עדים שראו הלבנה ביום שלושים וקידשו את החודש ביום שלושים למנות הימנו, ונמצא חודש שעבר חסר, או אם לא נראית ביום שלושים ונתעבר חודש שעבר ונתקדש חודש הבא מיום שלשים ואחד[643], על שישה חודשים השלוחים יוצאים[644] לסוריא*[645] - ולאחר שבטלו המשואות, אף לבבל[646] - כל אחד מצד איזה יום טוב או תענית* שהוקבע בו, שלא לטעות בו[647]: א) על ניסן*, מפני הפסח*[648], והולכים השלוחים עד הפסח, חוץ מן השבתות[649]. ב) על אב*, מפני התענית[650], דהיינו תשעה-באב*[651], לפי שהוכפלו בו צרות יותר משאר תעניות[652], והולכים כל שמונת הימים, חוץ מן השבת[653]. ג) על אלול*, מפני ראש-השנה*[654], שמודיעים מתי התחיל אלול, ועושים ראש השנה ביום שלושים לאלול בגולה[655]. ד) על תשרי*, מפני תקנת המועדות[656], יום-הכפורים* וסכות* ושמיני-עצרת*[657], שלאחר שקדשוהו בית דין לתשרי, השלוחים יוצאים ליום המחרת, והולכים עד מקום שיכולים להגיע עד החג - חג הסוכות - ומודיעים אותם אם עיברו בית דין את אלול אם לאו, כדי שלא יהא לבם נוקפם ביום הכפורים ובסוכות[658]. ה) על כסלו*, מפני חנכה*[659]. ו) רבי התקין שיהיו יוצאים אף[660] על אדר[661], ובשנה מעוברת על אדר שני[662], מפני הפורים*[663]. וכשהיה בית המקדש קיים, יוצאים אף על אייר*, מפני פסח קטן[664], דהיינו פסח-שני*[665], שעשו כל טמא לנפש או מי שהיה בדרך רחוקה בפסח ראשון[666]. ומכל מקום באותו זמן לא היו יוצאים על אב - לסוברים שלא התענו בתשעה באב בזמן הבית השני[667] - שהרי לא היה בו תענית[668].

על חודש סיון* לא יצאו השלוחים מפני חג השבעות*, שזמנו תלוי בספירת-העֹמר*[669], שיום חמישים לעומר הוא חג השבועות, ואינו תלוי בקביעות החודש[670].

על מקומות שהיו מגיעים אליהם שלוחי ניסן קודם הפסח ולא היו מגיעים אליהם שלוחי תשרי קודם סוכות, שבתשרי יש ראש השנה ויום הכיפורים שאין השלוחים הולכים בהם, שגזרו שיעשו יום טוב של פסח ושל שבועות שני ימים, כדי שלא לחלוק במועדות, ע"ע יום טוב שני של גליות[671]. על מחלוקת הראשונים, בחוץ-לארץ*, אם עושים יום אחד ראש השנה, ביום השלושים לאלול, אף על פי שספק שמא יעברוהו בית דין, שרוב שנים אין אלול מעובר, או שעושים יומיים מספק, ביום השלושים לאלול וביום השלושים ואחד, שמא עיברו לאלול, ע"ע ראש השנה.

זמן היציאה

בזמן יציאת השלוחים לסוריא*, נחלקו תנאים: ר' אלעזר בר' צדוק סובר שאין השלוחים יוצאים לסוריא - בכל החודשים[672] - עד שישמעו מפי בית דין למחר[673]. ורבי התיר - בכל החודשים מלבד תשרי* וניסן*[674] - שיהו יוצאים השלוחים עליו מבערב בחזקת שנתקדש[675], שעל כולם השלוחים יוצאים - מבית דין[676] - מבערב[677] להעיד לגולה[678], ואין ממתינים עד למחר שישמעו מקודש מפי בית דין[679]. וכן כתבו ראשונים להלכה[680].

בהיתר ליציאה מבערב, נתנו ראשונים מספר פירושים: א) כגון שנראה בעליל ביום עשרים ותשעה או בליל שלושים, שודאי יקדשוהו בית דין מחר[681]. ב) יוצאים תיכף כשבאו עדים ביום שלושים, אף על פי שלא נתקבצו עדיין לקדשו, שאין לבית דין לשנות את הדבר ולעבר את החודש אחר שבאו עדים ביום שלושים[682]. ג) יוצאים בחודש מעובר, שמזה שלא נתקדש בזמנו פשוט שביום שלושים ואחד יתקדש[683].

על ניסן ועל תשרי - אם באו עדים ביום שלושים ולא נתקבצו לקדשו[684], אין שלוחים יוצאים[685] אלא ביום ראש חודש אחר שתעלה השמש[686] - עד שישמעו מפי בית דין מקודש[687], שמא מתוך שתיקון המועדות תלוי בהם יהיו נמלכים לעברו, ומכל מקום אם לא באו עדים ביום שלושים אף בניסן ותשרי יוצאים מתחילת הלילה, שאין צורך להשהותם עד שישמעו מקודש של מחר, שהרי אי אפשר עוד לדחותו[688].

אף הבא מארץ ישראל לגולה, ויודע שנתקדש חודש תשרי - או חודש ניסן[689], והוא חסר[690] - אינו מעיד על קידוש החודש, אלא אם כן שמע מפי בית דין מקודש[691], שמא נמלכו לקדשו למחר ולעשותו חסר[692]. אבל אם שמע או ידע מפי מי שראה שנתקדש החודש ביום שלושים ואחד, אף על פי שבגולה כבר קידשו יום שלושים, כיון שבני בבל אחר בית דין שבארץ ישראל גוררים טעותם אינו עומד[693].

חילול שבת ויום טוב

שלוחי בית דין הנשלחים להודיע לגולה שנתקדש החודש[694], אין מחללים לא את השבת* ולא את יום-טוב*[695]. יכול כשם שמחללים את השבת להעיד עליהם[696], כדי שיתקדשו בזמנם[697], כך מחללים[698] השלוחים[699] עליהם, להודיע שנתקיימו[700], כדי שיתקיימו המועדות בזמנם[701], תלמוד לומר - בכתוב ממנו למדים שהעדים מחללים את השבת[702] - אשר תקראו אֹתם במועדם[703], על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומם[704], בקריאתם שכתוב במועדם מחללים, אבל בקיומם שאין כתוב בהם במועדם אין מחללים[705]. ולא אמרה תורה שהשלוחים מחללים את השבת על קיום המועדות, שלא חששה תורה אלא לרוב ישראל הסמוכים למקום הועד, אבל בשביל מיעוטם שבמקומות הרחוקים לא הותר לחלל שבת[706].

מספר השלוחים

שלוחים אלו שבית דין שולחים להודיע יום הקידוש לבני הגולה אין צריכים להיות שנים - ככל עדויות שבתורה[707] - אלא אפילו בעד אחד דיו[708]. ולא עוד, אלא אף לא בא שליח מכוון לכך, אלא שבא אחד מן העם לפי דרכו ואמר אני שמעתי מפי בית דין מקודש, נאמן[709], וקובעים את המועד על פיו, שדבר זה עשוי הוא להיגלות[710], וכל דבר העשוי להיגלות לא משקרים בו אנשים[711], שחזקת הכל להיות שלוחים יוצאים[712], ועד אחד כשר נאמן עליו[713].

בירושלמי אמרו שרבי התיר עד מפי עד[714], וביארו אחרונים דהיינו לעדות החודש[715], שהתיר למי שלא שמע מפי בית דין להעיד לאחרים שהחודש מקודש מפי חבירו ששמע מבית דין[716].

הערות שוליים

  1. ציון 26 ואילך.
  2. עי' יראה"ש סי' רנט, בכותרת.
  3. ספה"מ לרמב"ם מ"ע קנג; עי' יראה"ש שם; עי' סמ"ג עשין מו; עי' חינוך מ' ד.
  4. חינוך שם.
  5. שמות יב ב. ספה"מ שם; יראה"ש שם; סמ"ג שם; חינוך שם.
  6. חינוך שם.
  7. ר' ישמעאל במכילתא פסחא פ"א; עי' יראה"ש וסמ"ג שם, בשם המכילתא.
  8. עי' שכל טוב שמות שם.
  9. חינוך שם.
  10. ספה"מ לרמב"ם מ"ע קנג; יראה"ש סי' רנט; סמ"ג עשין מו; חינוך מ' ד; ועוד.
  11. ספה"מ לרמב"ם מ"ע קנג.
  12. עי' יראה"ש סי' רנט; עי' סמ"ג עשין מו.
  13. ר"ה כד א: מנהני מילי, לפי יראה"ש שם.
  14. ויקרא כג מד.
  15. ר' חייא בר גמדא א"ר יוסי בן שאול אמר ר' בגמ' שם. עי' יראה"ש שם; עי' סמ"ג שם.
  16. יראה"ש שם.
  17. עי' השגות הרמב"ן לספה"מ מ"ע קנג.
  18. שמות יב ב-ג.
  19. זה ינחמנו למכילתא בא פסחא פ"ב, בפי' ר' יאשיה במכילתא שם.
  20. תקון תפלה סדר ברכת החודש (נד' בסדור אוצר התפלות שסא ב), בד' ר' יאשיה במכילתא שבציון הקודם וסדר"ע ח"א סי' מה שסידר ברכת-החדש (ע"ע) בתוך תפילת ראש-חודש (ע"ע), ולא בשבת הקודמת לו (ועי' סדר"ע מהד' גולדשמידט שכ"ה בכ"י המוזיאון הבריטי, אבל בכ"י אוקספורד אינו).
  21. עי' ברכות סג א-ב; רמב"ם קדה"ח פ"א ה"ח; קרי"ס שם.
  22. ישעיהו ב ג. גמ' שם ב; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  23. המפרש קדה"ח שם.
  24. צל"ח שם.
  25. עי' ציון 166 ואילך.
  26. עי' צל"ח שם.
  27. שו"ת אבנ"ז או"ח סי' שיד אות ד, ע"פ נתיבות עולם נתיב הצדקה פ"ו.
  28. שו"ת אבנ"ז שם.
  29. עי' ברכות סג א: עקיבא בן יוסף וכו'; רמב"ם קדה"ח פ"א ה"ח; עי' חינוך מ' ד; עי' קרי"ס שם.
  30. שו"ת אבנ"ז או"ח סי' שיד אות ה.
  31. עי' שו"ת אבנ"ז שם. ועי' קרי"ס שם, שפי' הטעם בע"א.
  32. עי' גמ' שם: הנח ר' עקיבא וכו'; רמב"ם שם.
  33. עי' גמ' שם א-ב; רמב"ם שם.
  34. ע"ע בית דין הגדול. פסקי רי"ד ר"ה כב א.
  35. רמב"ם קדה"ח פ"ה ה"א; עי' פסקי רי"ד שם.
  36. רמב"ם שם.
  37. שמות יב א-ב.
  38. גמ' שם, בד' התנאים שבציון 284 ואילך; עי' רמב"ם שם. ועי' ריטב"א שם, בפי' הא', שאף ר"ש שבציון 293 ואילך, הלומד מכתוב זה שקרובים כשרים, מודה ללימוד זה, שלדעתו למדים שני הדינים מ"החדש הזה לכם". ועיי"ש בפי' הב', שפי' בע"א.
  39. רמב"ם שם.
  40. רש"י שם ד"ה תהא מסורה לכם.
  41. פסקי רי"ד שם.
  42. ע"ע לוח השנה. רמב"ם שם.
  43. עי' השגות הרמב"ן לספה"מ מ"ע קנג, ע"פ משנה ר"ה כה ב; כ"מ מיראה"ש סי' רנט; כ"מ מסמ"ג עשין מו; כ"מ מחינוך מ' ד; עי' מנ"ח שם סק"א.
  44. עי' סנהדרין טז ב.
  45. שמות יח כב.
  46. שם יב ב.
  47. השגות הרמב"ן שם.
  48. עי' השגות הרמב"ן שם, ע"פ ר' יאשיה שבציון 19.
  49. השגות הרמב"ן שם; עי' מנ"ח שם.
  50. משנה סנהדרין ב א: עיבור, לפי אביי בגמ' שם י ב, דהיינו קידוש; עי' משנה ר"ה כה ב; תוספ' סנהדרין פ"א, לגי' חס"ד שם וכ"י וינה וכ"י ארפורט (ולגירסתנו: קידוש עבור, ועי' מנ"ב שם); ברייתא בסנהדרין שם; שמו"ר פט"ו סי' כ; עי' רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ח וסנהדרין פ"ה ה"ו.
  51. עי' רמב"ם קדה"ח שם, ע"פ גמ' שם.
  52. עי' רש"י שם ד"ה חישוב לא קתני. וע"ע עבור החודש.
  53. שמות יב א-ב. עי' שמו"ר שם.
  54. שמו"ר שם.
  55. שמות שם א.
  56. תוס' ר"ה כה ב ד"ה עד, ע"פ גמ' שבציון 62 ואילך; השגות הרמב"ן לספה"מ מ"ע קנג; רשב"א שם; חי' הר"ן שם.
  57. עי' ציון 11 ואילך.
  58. נאוה קודש קדה"ח שם, ע"פ גמ' שבציון הנ"ל ואילך
  59. ע"ע בית דין ציון 211 ואילך.
  60. ע"ע בית דין ציון 170 ואילך. ושם, ציון 165 ואילך, שי"ח. ועי' תוס' ר"ה כה ב ד"ה עד, שאין הלימוד שבציון הבא ואילך נצרך אלא לסוברים שמדאו' יחידי מומחה דן בדיני ממונות, שלסוברים שהוא תק"ח כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, ודאי אין סברא להקל בקידוש החודש. ועי' רשב"א וחי' הר"ן שם.
  61. עי' גמ' שם.
  62. גמ' שם, ור"ח שם.
  63. שמות יב א-ב. גמ' שם.
  64. ערל"נ ר"ה כד א, בד' סתם משנה סנהדרין ב א, לפי אביי שבציון 50, ועי' ציונים 82, 100, 123, שי"מ בע"א.
  65. ר"ח ר"ה כד א; עי' רש"י סנהדרין י ב ד"ה בזמנו; פהמ"ש לרמב"ם ר"ה שם; עי' מאירי שם; רע"ב שם פ"ב מ"ז; עי' מלא"ש שם; עי' תפא"י שם יכין ס"ק כט.
  66. פהמ"ש שם.
  67. רש"י שם; מלא"ש שם.
  68. עי' פהמ"ש לרמב"ם ר"ה שם; פסקי רי"ד שם.
  69. עי' פהמ"ש שם; עי' פסקי רי"ד שם; עי' רע"ב שם; תפא"י שם יכין סק"ל.
  70. מאירי שם.
  71. עי' ר"ח שם; עי' פהמ"ש שם.
  72. משנה שם.
  73. עי' ציון 210 ואילך. מאירי שם; עי' תפא"י שם יכין ס"ק לא.
  74. עי' ציון 214 ואילך. מאירי שם.
  75. פהמ"ש שם.
  76. ברייתא ר"ה כד א, לגי' רש"י שם ח ב ד"ה ואי אתה מקדש, לגי' שהיתה לפני מלא"ש שם פ"ב מ"ז (ועי' ציונים 77, 78, שי"ג בע"א) ולגי' שו"ת רדב"ז ח"ו סי' ב"א רי, בד' פהמ"ש לרמב"ם שם (ועי' ציון הבא), ולגי' כ"י קיימברידג' מהגניזה הקהירית T-S F1(1).21 ולגי' ד' פיזרו וד' ונציה, ועי' ציון 96, שבמשנה ראב"צ סובר בע"א (ועי' מלא"ש שם, שלגי' זו תרי תנאי אליבא דראב"צ, ועי' שו"ת רדב"ז שם, שדחה, שא"כ היה לגמ' לפרש, ועוד, שנאמר בגמ' שבציון 129 שההלכה כראב"צ, ולפי' זה אין לדעת איזה ראב"צ, ועוד, שאינו מיישב הרמב"ם שבציון 118, שפי' ראב"צ במשנה כראב"צ בברייתא ועי' רדב"ז שם, שפי' בע"א), ועי' ציונים 77, 78, 79, 80, 98, שי"ג בברייתא בע"א.
  77. ברייתא ר"ה כד א, לגירסתנו (ועי' ד' וילנא, בגליון, ש"בר' שמעון" מובא בשם ס"א) וגי' רש"י ח ב שם (לגי' ד' קושטא, וכעי"ז בד' פיזרו וד' ונציה: אליעזר, ובד' וילנא: ר"א בר"ש, ועי' ציונים 76, 78, שי"ג בע"א) ויראה"ש סי' רנט (ועי' ציון 79, שי"ג בע"א), ושו"ת רדב"ז שם בד' רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ח (ושחזר בו מפהמ"ש שבציון הקודם) ושכ"ה ברוב הספרים, ומהרש"א שם כד א, וגי' כ"י קיימברידג' מהגניזה הקהירית T-S NS 329.790 וכ"י הספריה הבריטית וכ"י מינכן 140, ועי' ציונים 76, 78, 79, 80, שי"ג בע"א.
  78. ברייתא שם, לגי' רש"י ח ב שם, לגי' מלא"ש שם: ואפשר (ועי' ציונים 76, 77, שי"ג בע"א) ולגי' כ"י מינכן 95, ועי' ציונים 76, 77, 79, 80, שי"ג בע"א; ברייתא סנהדרין י ב, לגי' פסקי רי"ד שם, ולגי' כ"י מינכן 95, ועי' ציונים 79, 80, שי"ג בע"א. ועי' מלא"ש ר"ה פ"ב מ"ז, בשם הרב בצלאל אשכנזי, בפי' הב': ר"א אומר, וצ"ב אם היינו ר' אליעזר או ר' אלעזר, ועי' בציון הבא.
  79. ברייתא ר"ה כד א, לגי' יראים סי' קג (ועי' ציון 77, שי"ג בע"א) חכמת מנוח שם (ומלא"ש שם, בשמו), ועי' ציונים 76, 77, 78, 80, שי"ג בע"א; ברייתא סנהדרין שם, לגירסתנו וגי' ד' ונציה וד' ברקו, ועי' ציונים 78, 80, שי"ג בע"א.
  80. ברייתא ר"ה שם, לגי' כ"י יד הרב הרצוג, ועי' ציונים 76, 77, 78, שי"ג בע"א; ברייתא סנהדרין שם, לגי' כ"י יד הרב הרצוג, ועי' ציונים 78, 79, שי"ג בע"א.
  81. תוספ' ר"ה פ"ב, לגי' תוס' בכורים שם: אפילו נראה וכו', וכתב ע"ז: אפשר דה"ג, ועי' ציונים 99, 122, שי"ג בע"א.
  82. סתם משנה סנהדרין ב א, לפי רב אשי בגמ' שם י ב, ועי' ציונים 64, 100, 123, שי"מ בע"א.
  83. רש"י ר"ה ח ב ד"ה ואי אתה מקדש, בד' חכמים בברייתא שם (שלא נזכרו במפורש שם), ע"פ גמ' שם, הסוברים כתנאים שבע' יובל ציון 511.
  84. ירו' ר"ה פ"ב ה"ה.
  85. ברייתא ר"ה שם, לגירסתנו וגי' כ"י קיימברידג' מהגניזה הקהירית T-S NS 329.790 וכ"י מינכן 95 וד' פיזרו וד' ונציה, ועי' ציון הבא ומלא"ש שם, בשם הרב בצלאל אשכנזי, בפי' הא', שי"ג בע"א.
  86. ברייתא ר"ה שם, לגי' יראים ויראה"ש שם וכ"י קיימברידג' מהגניזה הקהירית T-S F1(1).21 וכ"י יד הרב הרצוג, ועי' ציון הקודם, שי"ג בע"א; ברייתא סנהדרין שם.
  87. ברייתא ר"ה וסנהדרין שם.
  88. ויקרא כה י. ברייתא שם ושם; ברייתא ירו' שם.
  89. עי' חי' הר"ן סנהדרין שם, וע"ע ה (ב) ציון 54 ואילך. ועי' ערל"נ שם, שתמה, שמר"ה שם מ' שהדרשה היא מעיקר הכתוב.
  90. ברייתא בגמ' שם ושם. וכעי"ז בברייתא בירו' שם: שנים מקדשין.
  91. ע"ע יובל ציון 286 ואילך. ושם, ציון 288, שי"ח.
  92. ע"ע הנ"ל ציון 280 ואילך. עי' רש"י שם ח ב ד"ה שנים אתה מקדש; רע"ב שם.
  93. ע"ע הנ"ל ציון 226 ואילך. ושם, ציון 241 ואילך, שי"ח. כ"מ מפסקי רי"ד סנהדרין שם.
  94. ברייתא בגמ' שם ושם. וכעי"ז בברייתא בירו' שם: ואין מקדשין חדשים.
  95. רע"ב שם.
  96. משנה ר"ה כד א.
  97. תוספ' ר"ה פ"א ופ"ב.
  98. ברייתא ר"ה כד א, לגי' כ"י מינכן 140 וכ"י סמינר תיאולוגי 1648, וכ"מ ממלא"ש ר"ה פ"ב מ"ז, בשם הרב בצלאל אשכנזי, בפי' הא', ולשאר הגירסאות שבציון 76 ואילך אינו, ועי' ציון 76, שי"ג ד' ר' אלעזר בר' צדוק בברייתא בע"א.
  99. תוספ' שם פ"ב, לגירסתנו וגי' כ"י וינה וכ"י ארפורט: אם לא נראה וכו', ועי' מנ"ב שם, בשם הגר"א, שמחק כליל ד' ראב"ש, ועי' ציונים 81, 122, שי"ג בע"א.
  100. סתם משנה סנהדרין ב א, לפי רבא בגמ' שם י ב, ועי' ציונים 64, 82, 123, שי"מ בע"א.
  101. רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ח, ועי' ציון 130 ואילך, שפסק כד' זו.
  102. יד רמ"ה סנהדרין י ב.
  103. משנה ר"ה שם; תוספ' שם פ"א ופ"ב, לגירסתנו; ברייתא שם, לגי' כ"י שבציון 98.
  104. פסקי רי"ד שם.
  105. משנה שם, לגירסתנו וגי' כ"י קאופמן וכ"י פרמה, וסנהדרין שם, לגי' יד רמ"ה שם (ועי' להלן, שי"ג בע"א); ראב"צ בתוספ' שם ושם. במשנה ר"ה שם, לגי' סנהדרין שם, לגירסתנו (ועי' לעיל, שי"ג בע"א), ואו"ש קדה"ח פ"ב ה"ח, בד' ירו' שבציון 107: בשמים.
  106. רש"י סנהדרין שם ד"ה שכבר קידשוהו בשמים; שו"ת רדב"ז ח"ו סי' ב"א רי, בד' פהמ"ש לרמב"ם ר"ה שם, ועי' ציון 114, שי"מ בע"א; מלא"ש ר"ה פ"ב מ"ז.
  107. ר' בר בר זבדא בשם רב בירו' ר"ה פ"ב ה"ה, בד' ראב"צ במשנה. ועי' יפ"ע שם.
  108. מאירי שם.
  109. רש"י סנהדרין שם ד"ה שכבר קידשוהו בשמים; מלא"ש ר"ה שם.
  110. רש"י שבציון הקודם, לפי מהרש"א שם (ועי' מהרש"א שם, שרש"י סותר לתוס' (ותוס' רא"ש) בשם רש"י שבציון הבא, וצ"ב); תוס' שם ד"ה שכבר, בשם י"מ, ודחו; תוס' רא"ש שם, בשם י"מ, ושבירו' שבציון 107 מ' כמותם, ועי' בציון הקודם.
  111. תוס' שם ותוס' רא"ש שם, בשם רש"י (ועי' מהרש"א שם, שסותר לרש"י שבציון הקודם, וצ"ב. ועי' תוס' שם, לגירסתנו וגי' מהרש"ל שם, שהוא ברש"י בר"ה פ"ב (ולגי' ד' ונציה, אינו), ועי' מהרש"א שם, שתמה, שאינו לפנינו ברש"י שם).
  112. תוס' שם, בד' רש"י, לפרש הירו' שבציון 107, ועי' בציון הבא.
  113. חי' הר"ן שם; עי' תפא"י שם יכין ס"ק לב; עי' או"ש שם, בד' רמב"ם שם ופהמ"ש שם.
  114. עי' תפא"י שם; או"ש שם, בד' רמב"ם שם ושם, ועי' ציון 106, שי"מ הרמב"ם בפהמ"ש בע"א.
  115. ר' שמעון בן אלעזר בתוספ' שם פ"ב, לגירסתנו וגי' כ"י וינה וכ"י ארפורט, ועי' ציון 99.
  116. עי' או"ש תפלה פ"י הי"א.
  117. רש"י ר"ה ח ב ד"ה ואי אתה מקדש, לפי רש"ש שם כד א; רמב"ם שבציון 130, לפי שו"ת רדב"ז שם (ועי' ציון 121, שי"מ בע"א), ושחזר בו הרמב"ם מפהמ"ש שבציון הבא.
  118. עי' פהמ"ש לרמב"ם ר"ה שם; עי' רע"ב שם.
  119. רע"ב שם.
  120. שו"ת רדב"ז שם, בד' רמב"ם בפהמ"ש שם, שפי' ראב"צ במשנה כראב"צ בברייתא, שא' הם, ועי' ציון 77.
  121. עי' או"ש קדה"ח שם, בד' רמב"ם שבציון 130 (ועי' ציון 117, שי"מ בע"א), ופהמ"ש שם.
  122. תוספ' ר"ה פ"ב, לגי' חס"ד ומנחת יצחק שם: אם נראה וכו', ועי' ציונים 81, 99, שי"ג בע"א.
  123. סתם משנה סנהדרין ב א, לפי רב נחמן בגמ' שם י ב, ועי' ציונים 64, 82, 100, שי"מ בע"א.
  124. עי' רש"י ר"ה כד א ד"ה בזמנו אין מקדשין אותו; רש"י סנהדרין שם ד"ה פלימו אומר; מלא"ש ר"ה פ"ב מ"ז.
  125. רש"י סנהדרין שם; מלא"ש שם.
  126. ברייתא ר"ה שם וסנהדרין שם.
  127. תוספ' שם, לגי' חס"ד שם, ועי' ציון 122.
  128. חס"ד שם.
  129. רב יהודה אמר שמואל בר"ה כד א, לגירסתנו וגי' ר"ח שם ויראים סי' קג (ועי' ציון 138, שי"ג בע"א), וכ"מ מהראשונים שבציון הבא ואילך, ועי' ציון הנ"ל, שי"ג בע"א.
  130. רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ח; עי' רי"ד שבציון הבא.
  131. פסקי רי"ד ר"ה כד א.
  132. שכל טוב בראשית יז יד; פהמ"ש לרמב"ם שם; מאירי שם; רע"ב שם; לח"מ שם וערל"נ ר"ה שם ומנ"ח מ' ד סק"א (סק"ב במהד' מ"י), בד' רמב"ם שבציון 130.
  133. שו"ת רדב"ז ח"ו סי' ב"א רי, בד' רמב"ם שבציון הנ"ל, ושחזר בו מפהמ"ש שבציון 118 ואילך.
  134. עי' ציון 82.
  135. עי' שו"ת רדב"ז שם וערל"נ שם, בד' הרמב"ם.
  136. ע"ע הלכה כסתם משנה ציון 48 ואילך. ושם, ציון 51, שי"ח.
  137. עי' ערל"נ שם, בד' הרמב"ם. ועי' שו"ת רדב"ז שם, שפי' בע"א, אבל אינו מיישב מח' ואח"כ סתם, אלא שסתם משנה ר"ה כה ב, מוכיח דלא כראב"צ, וע"ע הנ"ל ציון 13 ואילך.
  138. גמ' שם, לגי' יראה"ש סי' רנט (ועי' ציון 129, שי"ג בע"א), ועי' ציון הנ"ל, שי"ג בע"א.
  139. יראה"ש שם.
  140. עי' משנה שבציון 147; עי' תוספ' שבציון הבא; עי' תו"כ שבציון 150 ואילך; ברייתא סנהדרין יא ב; רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ח.
  141. עי' משנה שבציון 147; תוספ' ר"ה פ"ב; עי' תו"כ שבציון 150 ואילך; ברייתא שם; רמב"ם שם.
  142. שמות יג י. מכילתא דרשב"י שם; חינוך מ' ד.
  143. תהלים פא ד.
  144. שם ה.
  145. ע"ע דיני ממונות ציון 34 ואילך.
  146. ר' אבהו בגמ' שם.
  147. עי' משנה ר"ה כה ב, לפי גמ' שם; רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ח. ועי' גמ' שם, בטעם שהזכירה המשנה אף חקירת העדים.
  148. רמב"ם שם.
  149. תו"כ אמור פרק י, לגירסתנו. וכעי"ז בתו"כ שם, לגי' רבינו הלל שם והג' הגרא שם: מנין שהוא מעובר.
  150. ויקרא כג ב.
  151. עשירית האיפה לתו"כ שם.
  152. תו"כ שם, לגי' כ"י רומי שם. בתו"כ שם, לגירסתנו הראיה מהכתוב שם ד: תקראו אֹתם במועדם, והיינו כמבואר שם, שכתוב זה מדבר על קידוש החודש, משא"כ "אלה הם מועדי" המדבר על עיבור השנה.
  153. קרבן אהרן שם.
  154. רבינו הלל שם.
  155. עי' ציון 211 ואילך.
  156. רמב"ם שם.
  157. תוספ' ר"ה פ"ב.
  158. רבינו הלל לתו"כ אמור פרק י.
  159. תו"כ שם.
  160. פי' הח"ח שם.
  161. רבינו הלל שם.
  162. פי' הח"ח שם.
  163. עי' תוספ' שם; עי' תו"כ שם; עי' ירו' ר"ה פ"ב סוה"ז.
  164. ויקרא כג ב.
  165. תו"כ שם, לגי' כ"י רומי. לגירסתנו הראיה מהכתוב שם ד: תקראו אֹתם במועדם, הראיה מהכתוב שם ד: תקראו אֹתם במועדם, והיינו כמבואר שם, שכתוב זה מדבר על קידוש החודש, משא"כ "אלה הם מועדי" המדבר על עיבור השנה. הגר"א מחק הראיה מהכתוב, ועי' פי' הח"ח הטעם.
  166. רש"י ר"ה כה א ד"ה שוגגין.
  167. רבינו הלל לתו"כ אמור פרק י; קרבן אהרן שם; עי' עשירית האיפה שם.
  168. רש"י שם ד"ה מוטעין; עי' רבינו הלל וקרבן אהרן ועשירית האיפה שם, ע"פ משנה שם א-ב.
  169. עי' תוספ' ר"ה פ"ב; עי' תו"כ אמור פרק י; רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"י. וכעי"ז בברייתא שבציון 178.
  170. רמב"ם שם.
  171. המפרש קדה"ח שם.
  172. רמב"ם שם.
  173. ויקרא כג ב וד ולז.
  174. עי' סמ"ג עשין מו; הגמ"י שם.
  175. רש"י ר"ה שם ד"ה אתם אתם אתם, בפי' ר"ע שבציון 177 ואילך.
  176. הגמ"י שם.
  177. ר' עקיבא בברייתא שם, שאמר לפני ר' יהושע שכך לימדו.
  178. תו"כ שם, לגי' רבינו הלל שם, וכעי"ז לגי' הג' הגר"א שם, ועי' ציונים 181, 183, שי"ג בע"א; ר' עקיבא בברייתא שם, שאמר לפני ר' יהושע שכך לימדו: אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מזידים אתם אפי' מוטעים, ועי' סמ"ג שם והגמ"י וחי' ומקורים למהר"ץ חיות שם. ועי' נאוה קודש שם, שפי' שהרמב"ם שם, שסתם: שנאמר אשר תקראו אותם וכו', כיון לדרשה זו.
  179. המפרש שם: שהרי אין.
  180. ויקרא כג ד.
  181. תו"כ שם, לגירסתנו, ועי' ציונים 178, 183, שי"ג בע"א.
  182. ויקרא כג ב.
  183. עי' ויקרא שם: מועדי ה' אשר תקראו. תו"כ שם, לגי' כ"י רומי, ועי' ציונים 178, 181, שי"ג בע"א.
  184. תורת הלוי לחינוך מ' ד סק"ג, בד' רמב"ם שבציון 169, שנקט כתו"כ שבציון הנ"ל: "אפי' אנוסים", ולא נקט כברייתא שבציון 178: "אפי' מזידים".
  185. עי' תוספ' ר"ה פ"ב; עי' תו"כ אמור פרק י.
  186. תוספ' שם.
  187. עי' רבינו הלל לתו"כ שם; עי' עשירית האיפה שם. וכעי"ז בר"ש משאנץ וקרבן אהרן שם.
  188. שמות יב ב. עי' תוספ' שבציון הבא.
  189. תוספ' שם.
  190. שמות שם.
  191. ר"ש משאנץ שם; ראב"ד שם: בשעת קידושו.
  192. עי' תוספ' שם; עי' תו"כ שם.
  193. תוספ' שם.
  194. עי' רבינו הלל שם; עי' ר"ש משאנץ שם; עי' קרבן אהרן שם.
  195. עי' תוספ' שם; עי' תו"כ שם, ור"ש משאנץ וראב"ד שם; עי' ברייתא בירו' ר"ה פ"ג ה"א.
  196. ויקרא כג ו.
  197. מכילתא בא פסחא פ"ב.
  198. תוספ' שם; תו"כ שם (ועי' רבינו הלל וקרבן אהרן שם); ברייתא בירו' שם, לגי' קה"ע שם, ועי' ציון 201, שי"ג בע"א; עי' ר"ש משאנץ וראב"ד שם, בשם המכילתא (ועי' מכילתא שם).
  199. קרבן אהרן שם.
  200. עי' ויקרא כג ב.
  201. ברייתא בירו' ר"ה פ"ג ה"א, לגירסתנו, ועי' ציון 198, שי"ג בע"א.
  202. רבינו הלל שם; קרבן אהרן שם; עשירית האיפה שם.
  203. עי' תו"כ שם.
  204. תו"כ שם, לגי' ראב"ד שם. בתו"כ שם, לגירסתנו ולגי' שעמדה לפני הראב"ד: אותם אלה הם. בתו"כ שם, לגי' כ"י רומי: אֹתם אותם אלה הם (ונ' שהוא לימוד על ויקרא כג ב).
  205. ויקרא כג ד. ראב"ד שם, בפי' תו"כ שבציון הקודם.
  206. תו"כ שם, לגירסתנו. בתו"כ שם, לגי' כ"י רומי אינו.
  207. תו"כ שם, לגירסתנו. וכעי"ז בתו"כ שם, לגי' כ"י רומי.
  208. רבינו הלל שם (ועי' בהערות המהדיר שם, שפי' שהיה גרוס לפניו כן בתו"כ, ויותר נראה שהוא פי').
  209. פי' הח"ח שם.
  210. רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ח.
  211. משנה ר"ה כד א; רמב"ם שם.
  212. ויקרא כג מד.
  213. ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר ר' בגמ' שם.
  214. משנה שם; רמב"ם שם.
  215. ויקרא כג ב.
  216. עי' רב פפא בגמ' שם.
  217. ויקרא שם.
  218. רב נחמן בר יצחק בגמ' שם.
  219. ויקרא שם. עי' גמ' שם.
  220. רש"י שם ד"ה מקראי קדש.
  221. תשו' רב האי בס' העבור מאמר ג ש"ז; ס' הזכות גיטין לד ב (יח א).
  222. עי' תשו' רב האי שם; עי' בעה"מ ר"ה כ א (ה ב); רמב"ן בס' הזכות גיטין שם וחי' הרמב"ן שם לו א והשגות לספה"מ מ"ע קנג; חינוך מ' ד.
  223. חינוך שם.
  224. עי' תשו' רב האי שם; עי' בעה"מ ר"ה שם; רמב"ן בס' הזכות גיטין שם; עי' חי' הרמב"ן והשגות לספה"מ שם; עי' חינוך שם.
  225. עי' מגילת אביתר (נד' בThe Jewish Quarterly Review Vol. 14, no. 3 עמ' 465), עיי"ש ראיה ממשנה ר"ה כה א, שרבן גמליאל לא גילה לר' יהושע סוד זה. וכ"מ קצת מאגרת ר' אהרן בן מאיר (נד' במחלקת רב סעדיה גאון ובן מאיר עמ' 54): כענין שלמדנו וירשנו מאבותינו רבן גמליאל הנשיא ורבנו יהודה הנשיא לא אד"ו ראש השנה וכו'.
  226. כ"מ משכל טוב בראשית יז יד, שכ' שר"א הגדול וחבריו תיקנו הדחיות (ע"ע לוח השנה: הדחיות); עי' רשות לשבת הגדול שבסידורי האיטלקים.
  227. רמב"ם קדה"ח פ"ה ה"ג. ועי' לקוטי קדמוניות עמ' 94 ו150, שהביא בשם מס' ספרים קראיים, שכתבו בשם רב האי ראש הישיבה, שחיבר ספר נגד הקראים, וכתב בו שמתקן הלוח הוא ר' יצחק נפחא.
  228. עי' ציון 21 ואילך.
  229. רמב"ם קדה"ח פ"ה ה"ג.
  230. ע"ע דיני קנסות ציון 13.
  231. השגות הרמב"ן לספה"מ מ"ע קנג. וכעי"ז בס' הזכות גיטין לד ב (יח א).
  232. עי' להלן: עדות המולד.
  233. עי' ציון 642 ואילך.
  234. בעה"מ ר"ה כ א (ה ב). ועי' לקוטי קדמוניות עמ' 149, וצ"ב.
  235. קהלת א ו.
  236. רש"י ר"ה כג ב ד"ה כיצד בודקין.
  237. עי' משנה שם; רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ז.
  238. עי' ציון 372 ואילך. משנה שם.
  239. עי' ציון 406 ואילך. ר"י מלוניל שם.
  240. עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  241. ר"י מלוניל שם.
  242. עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  243. עי' רש"י שם ד"ה חצר גדולה.
  244. עי' תוי"ט ר"ה פ"ב מ"ה, בד' רמב"ם שבציון 237.
  245. משנה ר"ה כב א; תוספ' ר"ה פ"א; רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ב.
  246. רמב"ם שם.
  247. רמב"ם שם; עי' מאירי שם.
  248. עי' ציון 161 ואילך. רמב"ם שם.
  249. ע"ע צדוקים. עי' תוספ' וברייתא שבירו' שבציון 256 ואילך; עי' ברייתא שבציון 255 ואילך; ריטב"א ר"ה כב א.
  250. רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ב.
  251. ויקרא כג יא.
  252. עי' תוספ' ר"ה פ"א; עי' ירו' ר"ה פ"ב ה"א; עי' מאירי שם; ריטב"א שם. וע"ע עֹמר וע' שבועות.
  253. משנה שם, לגי' משנה שבמשניות ושבירו' שם ושבגמ' ד' ונציה וכל כ"י. במשנה שם, לגי' ד' וילנא: בייתוסים, והוא לכאו' משינויי הצנזורה, ועי' ציון 249.
  254. רמב"ם שם.
  255. ברייתא בגמ' שם ב.
  256. עי' תוספ' שם; ברייתא שם; עי' ברייתא בירו' שם.
  257. ברייתא שם.
  258. ברייתא בירו' שם.
  259. עי' תוספ' שם; ברייתא בגמ' שם; עי' ברייתא בירו' שם.
  260. ברייתא בגמ' שם.
  261. עי' תוספ' שם; ברייתא שם; עי' ברייתא בירו' שם.
  262. עי' תוספ' שם; ברייתא בגמ' שם.
  263. עי' ירו' שם, לפי פ"מ שם, ועי' ציון 266, שי"מ בע"א.
  264. ירו' שם.
  265. ע"ע לא פלוג רבנן. עי' פ"מ שם.
  266. עי' ירו' שם, לפי קה"ע שם, ועי' ציון 263, שי"מ בע"א.
  267. ירו' שם.
  268. עי' ר' יוסי בי ר' בון בירו' שם.
  269. עי' פ"מ שם.
  270. קה"ע שם.
  271. פ"מ שם. ועי' קה"ע שם.
  272. משנה ר"ה כב א.
  273. ירו' פ"ב ה"א, לפי ריטב"א שם ב.
  274. ירו' שם.
  275. גמ' שם.
  276. ברייתא בגמ' שם. ועי' ריטב"א שם.
  277. ריטב"א שם. וע"ע עדות.
  278. תוספ' ר"ה פ"א.
  279. רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ג.
  280. רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"א.
  281. ע"ע אשה.
  282. ע"ע עבד כנעני.
  283. עי' משנה ר"ה כב א, ומאירי שם; רמב"ם שם. ועי' מנ"ח מ' ד סק"ג (ס"ק יד במהד' מ"י) שהסתפק בקטנים שנולדו בר"ח ניסן והיום בר"ח ניסן שלמו י"ג שנים ונעשים גדולים בתחילת ליל ר"ח, אם באו ואמרו שראו הלבנה היום והיום הוא ל' לאדר, אם מקדשים על פיהם. ועיי"ש (ס"ק טו במהד' מ"י) מה שהסתפק עוד.
  284. עי' משנה ר"ה כב א, וירו' ר"ה פ"א ה"ו.
  285. עי' משנה שם.
  286. רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"א; עי' מאירי שם.
  287. עי' ציון 372 ואילך. מאירי שם.
  288. עי' ר' יוסי במשנה שם; רמב"ם שם; מאירי שם.
  289. ע"ע עדות וע' פסולי עדות.
  290. עי' ר"י מלוניל שם, בפי' הא'; מאירי שם, בפי' הא'.
  291. עי' ר"י מלוניל שם, בשם יש מי שאומרים; עי' מאירי שם, בשם יש חולקין.
  292. עי' ר"י מלוניל שם, בשם יש מי שאומרים.
  293. משנה ר"ה כב א.
  294. שמות יב א-ב. ר' לוי בגמ' שם; ירו' ר"ה פ"א ה"ו.
  295. ר' לוי בגמ' שם.
  296. ריטב"א שם.
  297. טו"א שם.
  298. רע"ב ר"ה פ"א מ"ז.
  299. ריטב"א שם.
  300. ע"ע עדות. טו"א שם, ע"פ משנה נדה מט ב.
  301. ריטב"א שם. ועי' גמ' שם, שהחולקים עליו דורשים מהכתוב שבציון 294, את הדרשה שבציון 38.
  302. עי' רב חנן בר אבא בר"ה כב א, למסקנת הגמ' שם, שאמר שההלכה כר"ש, לפי שגרס במשנה איפכא; עי' רב הונא בגמ' שם; שמואל בגמ' שם, לגי' פתח עינים שם, בשם מאן דגריס, ועי' ציון 305, שי"ג בע"א; איכא דאמרי שאמרו אמוראים בשם שמואל בגמ' שם (ואינו בגירסתנו), לגי' כ"י הסמינר התיאולוגי, ועי' ציון הנ"ל, שי"ג בע"א.
  303. ע"ע הלכה: כר' יוסי מחברו.
  304. ע"ע הנ"ל: על פי מעשה. עי' רב הונא בגמ' שם.
  305. עי' אמוראים שאמרו בשם שמואל בגמ' שם, לגירסתנו, ועי' ציון 302, שי"ג בע"א; איכא דאמרי שאמרו אמוראים אחרים בשם שמואל בגמ' שם (ואינו בגירסתנו), לגי' כ"י הספריה הבריטית, ועי' ציון הנ"ל, שי"ג בע"א.
  306. עי' ר"ח שם; עי' רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"א.
  307. פהמ"ש לרמב"ם שם; מאירי שם: והלכה כת"ק; רע"ב שם; הגמ"י ומפרש ונאוה קודש שם, בד' רמב"ם שבציון הקודם.
  308. עי' משנה ר"ה כב א; עי' מאירי שם.
  309. עי' מאירי שם.
  310. עי' תוס' שם ד"ה ופסלו; עי' תוס' רא"ש שם; מאירי שם.
  311. עי' מאירי ר"ה כב א, בשם י"מ, שלכן הכהנים במשנה שם, רצו לקבל את עבדו המשוחרר של טוביה הרופא, ונשאר בצ"ע.
  312. עי' מאירי שם, בשם י"מ, שלכן הכהנים במשנה שם, רצו לקבל את עבדו המשוחרר של טוביה הרופא (והוא לכאו' פי' אחר במשנה מהי"מ שבציון הקודם), ונשאר בצ"ע.
  313. ציון 653 ואילך.
  314. עי' משנה ר"ה כב א, ורש"י ד"ה מי שראה; רמב"ם קדה"ח פ"ג ה"ד.
  315. ע"ע צדוקים.
  316. עי' רש"י שם ד"ה ואם צודה; עי' מאירי שם. ועי' ציונים 249 ואילך, 255 ואילך, 540 ואילך.
  317. עי' משנה שם, ורש"י שם ומאירי שם ורע"ב שם פ"א מ"ט; רמב"ם שם.
  318. עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  319. מאירי שם.
  320. עי' משנה שם; רמב"ם שם; עי' מאירי שם.
  321. עי' ציון 147 ואילך.
  322. מאירי שם.
  323. עי' רמב"ם קדה"ח פ"ג ה"א; מאירי שם, בשם מגדולי המחברים.
  324. ויקרא כג ד. עי' משנה ר"ה כב א; עי' ברייתא בגמ' שם כא ב; עי' ירו' ר"ה פ"א ה"ח; עי' קרי"ס קדה"ח פ"ג.
  325. תוס' שם ד"ה על ותוס' רא"ש שם, ע"פ פסחים עז א.
  326. תוי"ט שם פ"א מ"ט, בשם תוס' שבציון הקודם.
  327. ע"ע הקש.
  328. במדבר י י. עי' קרי"ס שם, בפי' הא'. ועיי"ש, בפי' הב', שפי' בע"א.
  329. רע"ב שם; עי' קרי"ס שם. ועי' מאירי שם.
  330. עי' ויקרא שם.
  331. עי' רש"י ר"ה שם ד"ה אשר תקראו; קרי"ס שם.
  332. עי' רש"י ר"ה שם ד"ה שבהם שלוחים; עי' תוס' שם ד"ה על ותוס' רא"ש שם, בשמו.
  333. עי' משנה שם כא ב; עי' ברייתא שם.
  334. משנה שם.
  335. רש"י שם ד"ה תקנת קרבן.
  336. ברייתא בגמ' שם.
  337. עי' משנה שם; ברייתא שם.
  338. רש"י שם.
  339. עי' רש"י שם.
  340. רש"י שם.
  341. ע"ע ראש חודש.
  342. חי' הר"ן שם.
  343. עי' חי' הר"ן שם.
  344. עי' משנה ר"ה כא ב.
  345. עי' גמ' שם, ע"פ תהלים יב ז.
  346. עי' ירו' ר"ה פ"א ה"ה, ע"פ תהלים שם.
  347. רע"ב שם פ"א מ"ה.
  348. תפא"י שם יכין ס"ק כט, בצד הב'.
  349. תפא"י שם, בצד הא'.
  350. רע"ב שם.
  351. תפא"י שם ס"ק כח.
  352. עי' מאירי שם, בד' ר"ג במשנה שם.
  353. עי' מאירי שם, בד' ר"ע לפי ר' יהודה בברייתא שבציון 362, שר"ע מעולם לא עיכב מ' זוג בלוד; עי' קה"ע לירו' שם ותפא"י שם מ"ו, בד' ר"ע במשנה שבציון 362, שר"ע עיכב מ' זוג בלוד, ועי' ציון 355, שי"מ בע"א.
  354. משנה שם.
  355. עי' מאירי שם, בד' ר"ע במשנה שבציון 362, שר"ע עיכב מ' זוג בלוד (ועי' ציון הנ"ל, שיש מהתנאים החלוק וסובר שלא עיכבם ר"ע), ועי' ציון 353, שי"מ בע"א; רש"ש שם, בצד הג'.
  356. משנה שם כא ב.
  357. רש"י שם ד"ה נראה בעליל.
  358. רע"ב שם.
  359. מאירי שם.
  360. רמב"ם קדה"ח פ"ג ה"ד.
  361. מאירי ר"ה כא ב: והלכה כחכמים; רע"ב ר"ה פ"א מ"ה.
  362. משנה ר"ה כא ב. ועי' ר' יהודה בברייתא שם כב א (ובירו' ר"ה פ"א ה"ה הובא בשם ר' יהודה הנחתום), החולק ע"ז וסובר שמעולם לא עיכב ר"ע מ' זוג בלוד.
  363. קה"ע לירו' שם ותפא"י שם פ"א מ"ו יכין ס"ק לב, ועי' ציון 355, שי"מ בע"א.
  364. תפא"י שם; רש"ש שם כא ב, בצד הב'.
  365. פהמ"ש לרמב"ם שם; רע"ב שם.
  366. משנה שם.
  367. תפא"י שם ס"ק לג.
  368. עי' ציון 284 ואילך.
  369. עי' ציון 306 ואילך.
  370. עי' ציון 286 ואילך.
  371. עי' תוס' ר"ה כב ב ד"ה וחד; עי' תוס' רא"ש שם.
  372. ע"ע עדים זוממים.
  373. עי' ציון 157 ואילך.
  374. עי' ציון 249 ואילך.
  375. ע"ע דרישה וחקירה.
  376. רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ב.
  377. רמב"ם שם ה"ד.
  378. עי' משנה שבציון הבא ואילך; רמב"ם שם.
  379. משנה ר"ה כג ב; עי' רמב"ם שם ה"ז.
  380. משנה שם.
  381. משנה ר"ה כג ב. הרמב"ם השמיט.
  382. עי' אביי בגמ' שם, ורש"י ד"ה פגימתה לפני החמה.
  383. משנה שם.
  384. ר' יוחנן בגמ' שם.
  385. רע"ב ר"ה פ"ב מ"ו.
  386. משנה ר"ה כג ב; עי' רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ד.
  387. רש"י שם ד"ה כיצד בודקין.
  388. רש"י שם כד א ד"ה כאן בימות החמה.
  389. ר' יוסי בברייתא ערובין נו א.
  390. רש"י ר"ה שם.
  391. עי' ריטב"א שם.
  392. כ"מ מרש"י שבציון 390, בפי' ברייתא שם: לדרומה לא אמר כלום, לפי גמ' שם, ועי' ציון 395, שי"מ בע"א.
  393. כ"מ מרש"י שבציון 390, בפי' ברייתא ב' שם: לצפונה לא אמר כלום, לפי גמ' שם, ועי' ציון 396, שי"מ בע"א.
  394. כ"מ ממאירי שם, בשם בעלי חכמת התלמוד; עי' ר"א מן ההר שם.
  395. מאירי שם, בשם בעלי חכמת התלמוד, בפי' ברייתא שם: לצפונה דבריו קיימין לדרומה לא אמר כלום, לפי גמ' שם, ועי' ציון 392, שי"מ בע"א.
  396. מאירי שם, בשם בעלי חכמת התלמוד, בפי' ברייתא ב' שם: לצפונה דבריו קיימין לדרומה לא אמר כלום, לפי גמ' שם, ועי' ציון 393, שי"מ בע"א.
  397. משנה ר"ה כג ב; עי' רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ד.
  398. רש"י שם ד"ה כמה היה גבוה; רע"ב ר"ה פ"ב מ"ו.
  399. רש"י שם; עי' רמב"ם שם; עי' רע"ב שם.
  400. משנה ר"ה כג ב.
  401. עי' רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ד.
  402. רש"י שם ד"ה לאין היה נוטה; רע"ב ר"ה פ"ב מ"ו.
  403. רע"ב שם.
  404. משנה ר"ה כג ב; עי' רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ד.
  405. רע"ב ר"ה פ"ב מ"ו.
  406. עי' משנה ר"ה כג ב; רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ז.
  407. משנה שם; עי' רמב"ם שם.
  408. עי' משנה שם; רמב"ם שם ה"ד.
  409. רמב"ם שם.
  410. משנה ר"ה כג ב; עי' רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ז.
  411. ציון 34 ואילך.
  412. רש"י ר"ה כד א ד"ה ראינוהו במים.
  413. רש"י שם ד"ה בעבים.
  414. ריטב"א שם.
  415. עי' ברייתא שם, לפי גמ' שם; רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ה.
  416. עי' ברייתא ר"ה כד א; רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ה.
  417. ריטב"א שם.
  418. עי' ברייתא שם; רמב"ם שם.
  419. ריטב"א שם.
  420. ברייתא שם.
  421. עי' רש"י שם ד"ה אבל; ריטב"א שם, בשמו, והסכים לו; רמב"ם שם. ועי' ריטב"א שם, בשם י"מ, שפי' בע"א, ודחה.
  422. רמב"ם שם.
  423. עי' ברייתא ר"ה כד א, לפי גמ' שם, ורש"י ד"ה מדעתנו; רמב"ם קדה"ח פ"ב ה"ו.
  424. גמ' שם, לגירסתנו, וגי' רש"י ד"ה כוביתא: כוביתא דעיבא, ורש"י שם, ועי' ציון הבא, שי"ג בע"א.
  425. עי' גמ' שם, לגי' ר"א מן ההר שם, בשם הר"ם: כוכביתא דעיבא, וכעי"ז בגמ' שם, לגי' פי' המיוחס לרמב"ם, ועי' ציון הקודם, שי"ג בע"א.
  426. ברייתא סנהדרין ע ב.
  427. עי' ראשונים שבציון 433; עי' רמב"ם שבציון הבא ואילך.
  428. רמב"ם קדה"ח פ"ג ה"ז; עי' מאירי סנהדרין ע ב.
  429. רש"י שם ד"ה אבל בעיבור החדש.
  430. רמב"ם שם.
  431. ברייתא שבציון 426.
  432. רש"י שם; עי' רש"י שם ד"ה אור יום עבורו; עי' מאירי שם.
  433. עי' רש"י שם ושם; פסקי רי"ד שם; יד רמ"ה שם, בשם אית דמפרשי, ודחה; מאירי שם.
  434. עי' ציון 96 ואילך.
  435. עי' ציון 129 ואילך.
  436. פסקי רי"ד שם.
  437. עי' יד רמ"ה סנהדרין ע ב; עי' קונ' הראיות לריא"ז שם.
  438. עי' ציון 50 ואילך.
  439. עי' יד רמ"ה שם.
  440. ברייתא שבציון 426.
  441. יד רמ"ה שם, בשם ר"ח, והסכים לו; עי' קונ' הראיות לריא"ז שם.
  442. יד רמ"ה שם, בפי' הא'.
  443. עי' יד רמ"ה שם, בפי' הב'.
  444. יד רמ"ה סנהדרין ע ב; מאירי שם.
  445. רש"י סנהדרין ע ב ד"ה אחריפו, בפי' ר' חייא בר אבא בגמ' שם: אחריפו ועולו, שהיא הברייתא שם אין עולין לה בלילה אלא ביום, ויד רמ"ה שם, בפי' ר' חייא בר אבא בגמ' שם, שהוא פי' הברייתות שם אין עולין לה בלילה אלא ביום ואין עולין לה ביום אלא בלילה, ועי' ציון 451, שי"מ בע"א.
  446. עי' רש"י שם ד"ה אחריפו ופוקו, ויד רמ"ה שם, בשם י"א, בפי' ר' חייא בר אבא בגמ' שם: אחריפו ופוקו, ועי' ציונים 448, 452, שי"מ בע"א.
  447. עי' רש"י שם, וכ"מ מיד רמ"ה שם, בשם י"א, בפי' ר' חייא בר אבא בגמ' שם: כי היכי דלישמעו בכו אינשי, ועי' ציונים 449, 453, שי"מ בע"א.
  448. עי' יד רמ"ה שם, בפי' הא', בפי' ר' חייא בר אבא בגמ' שם: אחריפו ופוקו, ועי' ציונים 446, 452, שי"מ בע"א.
  449. עי' יד רמ"ה שם, בפי' הא', בפי' ר' חייא בר אבא בגמ' שם: כי היכי דלישמעו בכו אינשי, ועי' ציונים 447, 453, שי"מ בע"א.
  450. רמב"ם קדה"ח פ"ג ה"ז.
  451. לחם יהודה שם, בד' הרמב"ם שבציון הקודם, בפי' ר' חייא בר אבא בגמ' שם: אחריפו ועולו, שהוא פי' הברייתות שם אין עולין לה בלילה אלא ביום ואין עולין לה ביום אלא בלילה, ועי' ציון 445, שי"מ בע"א.
  452. לחם יהודה שם, בד' הרמב"ם, בפי' ר' חייא בר אבא בגמ' שם: אחריפו ופוקו, ועי' ציונים 446, 448, שי"מ בע"א.
  453. לחם יהודה שם, בד' הרמב"ם, בפי' ר' חייא בר אבא בגמ' שם: כי היכי דלישמעו בכו אינשי, ועי' ציונים 447, 449, שי"מ בע"א.
  454. לחם יהודה שם, בד' הרמב"ם שבציון 450, שהשמיט.
  455. עי' ברייתא סנהדרין ע ב; עי' רמב"ם קדה"ח פ"ג ה"ז.
  456. רש"י שם ד"ה בפת דגן; עי' יד רמ"ה שם, בשם אית דאמרי.
  457. ברייתא שם; רמב"ם שם.
  458. יד רמ"ה שם.
  459. עי' ברייתא וגמ' שם; רמב"ם שם.
  460. יד רמ"ה שם.
  461. עי' ציון 437 ואילך.
  462. יד רמ"ה שם, בפי' הא'. וכעי"ז בקונ' הראיות לריא"ז שם.
  463. יד רמ"ה שם, בשם י"א.
  464. יד רמ"ה שם: ויש לפרש.
  465. עי' יד רמ"ה שם, בשם י"א.
  466. עי' ירו' תענית פ"ד ה"ג, וקה"ע שם, ועי' פ"מ שם, שפי' בע"א; עי' מ"ס שבציון 471.
  467. עי' ס' הערוך ע' בליוט; עי' ריטב"א יומא ח ב, בשמו.
  468. רש"י שם ד"ה לשכת בלווטי; הג' הגרי"ב למ"ס שם, ע"פ גמ' שם.
  469. נחי"ע שם, שכ"ה בערוך, וצ"ב מהערוך שבציון 467; מקרא סופרים שם. וכעי"ז בערה"ש שם: גדולים.
  470. ריטב"א שם.
  471. מ"ס פי"ט, לגי' נוס' הגר"א שם ומ"ס (היגר). לגירסתנו וגי' מחז"ו שם: שישקע.
  472. ערה"ש או"ח סי' תכד ס"ב: ונראה; נחלת אריאל למ"ס פי"ט; מקרא סופרים שם: אפשר.
  473. נחלת אריאל שם.
  474. מ"ס פי"ט, לגירסתנו וגי' מחז"ו סי' תקכז, ועי' ציון 477, שי"ג בע"א.
  475. עי' ציון 472 ואילך.
  476. נחלת אריאל למ"ס שם.
  477. מ"ס (היגר) שם, ומ"ס שם, לגי' הג' הגר"א שבגליון, ועי' ציון 474, שי"ג בע"א.
  478. עי' נוסחת הגר"א למ"ס שם.
  479. עי' ציון 472 ואילך.
  480. מקרא סופרים שם: אפשר.
  481. עי' מ"ס שבציון הבא ואילך.
  482. ע"ע יעלה ויבא ציון 238 ואילך. מ"ס (היגר) פי"ט. וכעי"ז במ"ס שם, לגירסתנו. ועי' מקרא סופרים שם.
  483. ע"ע כוס של ברכה ציונים 224 ואילך, 252 ואילך. ושם, ציונים 242 ואילך, 256 ואילך, שי"ח.
  484. ע"ע ברכת היין.
  485. מ"ס שם.
  486. ביאור רד"ל לפרד"א פ"ח הג' יג; הג' המגיה לנוסחת הגר"א למ"ס שם, בשם הר"ח מוואלזין. ועי' ציון הבא ואילך, שכ"ה לרוב הגירסאות במ"ס (אך עי' ציון הבא), ועי' מ"ס שם, לגי' נוס' הגר"א שם: גילה סוד חידוש הירח הורם ולמדם זמנים חדשים וימים טובים מינה, ולפי"ז אינו כסדר א"ב, ועי' ביאור רד"ל לפרד"א שם, בשם ר"ח מוואלאזין, והסכים לו, שתמהו ע"ז, ועי' הקד' פאה"ש, מה שיישב. ועי' דרך פקודיך מ"ע ד חלק הדיבור, שלמרות שבכרה זו ישנה במ"ס, בגמ' אינו וגם הרמב"ם לא הביאה.
  487. מ"ס (היגר) שם. במ"ס, לגירסתנו "בעגולה" אינו, אבל ישנו בהמשך שם, לגירסתנו (ולגי' נוס' הגר"א אינו), ועי' בהג' המגיה לנוסחת הגר"א שם שכצ"ל, ע"פ הר"ח מוואלזין בציון הקודם. במ"ס שם, לגי' מחז"ו שם: בעגילא. ועי' ביאור רד"ל לפרד"א פ"ח ס"ק מו. וע"ע בית דין הגדול ציון 78 ואילך, שבי"ד הגדול היו יושבים כחצי גורן עגולה, ועי' לעיל ציון 34 ואילך.
  488. מ"ס (היגר) שם ולגי' מחז"ו שם, ועי' בציון הבא, שי"ג בע"א. במ"ס שם, לגי' תוה"א לרמב"ן שער האבל ענין ההתחלה, בשם מ"ס, בע"א: אשר בעגלה גדול דור דורשים.
  489. מ"ס שם, לגי' הג' הגרי"ב שם, ע"פ מ"ס שם, לגירסתנו: חורשי (ונ' כט"ס, שאינו מתאים לסדר הא"ב), ועי' בציון הקודם, שי"ג בע"א. ועי' נחלת אריאל שם.
  490. סדור כ"י מהגניזה הקהירית סמינר תיאולוגי ENA 2943.
  491. סדור כ"י מהגניזה הקהירית כ"י קיימברידג' T-S NS 275.
  492. מ"ס שם. במ"ס שם, לגי' מחז"ו שם: הורים, ונ' כט"ס.
  493. סדור כ"י קיימברידג' שם.
  494. סדור כ"י הסמינר התיאולוגי שם.
  495. מ"ס (היגר) שם, ולגי' מחז"ו שם, לפי תיקון המהדיר, ובכ"י שממנו הועתק: ומנו, ועי' בציון הבא, שי"ג בע"א.
  496. מ"ס שם, לגירסתנו, ועי' בציון הקודם, שי"ג בע"א.
  497. מ"ס (היגר) שם ומ"ס שם, לגי' מחז"ו שם, והג' הגרי"ב שם, בשם דפו"י, ועי' בציון הבא, שי"ג בע"א.
  498. מ"ס שם, לגירסתנו, ועי' בציון הקודם שי"ג בע"א.
  499. מ"ס (היגר) שם, ועי' בציון הבא, שי"ג בע"א; סדור כ"י הסמינר התיאולוגי שם. במ"ס שם, לגי' מחז"ו שם: וכילל, ונ' כט"ס, שאינו מתאים לסדר הא"ב (עי' ציון 486). במ"ס שם, לגי' נחלת אריאל שם: בילל, עיי"ש.
  500. מ"ס שם, לגירסתנו, ועי' בציון הקודם, שי"ג בע"א.
  501. סדור כ"י קיימברידג' שם.
  502. סדור כ"י הסמינר התיאולוגי שם.
  503. מ"ס שם, ועי' ציון 505, שי"ג בע"א; סדור כ"י הסמינר התיאולוגי שם.
  504. סדור כ"י קיימבירדג' שם.
  505. מ"ס שם, לגי' מחז"ו שם, ועי' ציון 503, שי"ג בע"א.
  506. מ"ס שם.
  507. מ"ס (היגר) שם, ועי' בציון הבא, שי"ג בע"א.
  508. מ"ס שם, לגירסתנו וגי' מחז"ו שם, ועי' בציון הקודם, שי"ג בע"א.
  509. סדור כ"י קיימברידג' שם.
  510. סדור כ"י הסמינר התיאולוגי שם.
  511. מ"ס (היגר) שם, ומ"ס שם, לגי' מחז"ו שם, ולגי' הג' הגרי"ב שם, בשם ס"א ושכצ"ל, ועי' ציון 513, שי"ג בע"א.
  512. סדור כ"י קיימברידג' וסדור כ"י הסמינר התיאולוגי שם.
  513. מ"ס שם, לגירסתנו, ועי' ציון 511, שי"ג בע"א.
  514. מ"ס שם, לגי' מחז"ו שם, ועי' ציונים 515, 516, שי"ג בע"א.
  515. מ"ס (היגר) שם, ועי' ציונים 514, 516, שי"ג בע"א.
  516. מ"ס שם, לגירסתנו, ועי' ציונים 514, 515, שי"ג בע"א.
  517. סדור כ"י קיימברידג' שם.
  518. סדור כ"י הסמינר התיאולוגי שם.
  519. סדור כ"י הסמינר התיאולוגי שם.
  520. תהלים קד יט. מ"ס שם.
  521. ישעיהו סו כב. מ"ס (היגר) שם; עי' מ"ס שם, לגי' מחז"ו שם. במ"ס שם, לגירסתנו, סוף הפסוק אינו.
  522. תהלים קיג ג. כ"י הסמינר התיאולוגי שם.
  523. מ"ס שם.
  524. תהלים קיח א, ועוד.
  525. מ"ס (היגר) פי"ט. וכעי"ז במ"ס שם, לגירסתנו ולגי' מחז"ו שם.
  526. עי' מ"ס (היגר) שם. ועי' מ"ס שם, לגירסתנו ולגי' מחז"ו שם, שמ' שעל כל ברכה המברך אומר הודו, ועי' נחלת אריאל שם, פי' הדבר. ועי' מ"ס שם: חוץ מברכת הלוים, ועי' נחי"ע שם, בפי' הדבר, ועי' נוסחת הגר"א שם, שהגיה: האבלים.
  527. תהלים שם.
  528. מ"ס שם. וכעי"ז במ"ס שם, לגי' מחז"ו שם.
  529. מ"ס (היגר) פי"ט. וכעי"ז במ"ס שם, לגירסתנו.
  530. רמב"ם קדה"ח פ"ג ה"ח.
  531. משנה ר"ה כב ב; רמב"ם שם.
  532. תוספ' ר"ה פ"א; רמב"ם שם.
  533. רע"ב ר"ה פ"ב מ"ב.
  534. עי' רש"י ביצה ד ב ד"ה משיאין משואות; עי' מאירי שם. וכעי"ז בקיצור ברמב"ם שם.
  535. רע"ב ר"ה שם.
  536. מאירי שם יח א, בשם גדולי המפרשים.
  537. כתוב שם לראב"ד שם כא ב; מאירי שם יח א, בשם גדולי המפרשים, וכא ב. ועי' ציונים 588, 593 ואילך.
  538. כתוב שם לראב"ד שם כא ב.
  539. עי' כתוב שם לראב"ד שם: ונ"ל, ע"פ הירו' שבציון 543, שרבי, שהיה לאחר החורבן, ביטל המשואות, והמשנה שבציון 664, שמוכח שהיו שלוחים אף בזמן שבהמ"ק היה קיים; עי' מאירי שם יח א, בשם גדולי המפרשים; מאירי שם כא ב: נראין הדברים.
  540. משנה שם, לגירסתנו, וגי' ור"ח שם ורש"י שם ד"ה משקלקלו הכותים ופהמ"ש לרמב"ם שם ורע"ב שם, וכ"ה בכל כתבי היד של המשנה והגמ'. ועי' תוי"ט שם, בשם רש"י בדפוס ישן שגרס מינים (בד' ונציה ופיזרו רש"י דורס כלפנינו, וצ"ב לאיזה דפוס ישן נתכוון), ופי' בתוי"ט שלפי"ז היינו הבייתוסים (ע"ע צדוקים).
  541. עי' רש"י שם ד"ה משקלקלו הכותים; רמב"ם שם; עי' רע"ב שם.
  542. משנה שם. ועי' ציון 642 ואילך.
  543. ירו' ר"ה פ"ב ה"א.
  544. ירו' שם.
  545. קה"ע לירו' שם.
  546. ירו' שם, וקה"ע שם.
  547. קה"ע שם.
  548. ירו' שם.
  549. קה"ע שם.
  550. רש"י ר"ה כב ב ד"ה משקלקלו הכותים; עי' רע"ב שם.
  551. עי' ציון 605 ואילך. עי' רש"י שם; עי' רע"ב שם.
  552. עי' רש"י שם; רע"ב שם.
  553. רש"י שם; רע"ב שם.
  554. ר' אבהו בירו' ר"ה פ"ב ה"א.
  555. פ"מ לירו' שם.
  556. עי' קה"ע שם.
  557. עי' ציון 586.
  558. עי' פ"מ שם.
  559. עי' פי' הקצר שבציון הבא.
  560. פי' הקצר שם.
  561. עי' פי' הקצר שבציון הקודם.
  562. ירו' ר"ה פ"ב ה"א, לפי קה"ע ופנים מאירות שם, ועי' פי' הקצר שם (והובא בשי"ק שם, בשם גליון, וברכ"י או"ח סי' תצו אות ח, בשם פי' ירו' מסדר מועד הנדפס מחדש, ודחו), שפי' בע"א, ופ"מ שם, שנ' שפי' בע"א.
  563. עי' קה"ע שם.
  564. עי' תשו' ר' אבהו לר' זעירא בירו' שם, לפי פנים מאירות שם.
  565. קה"ע שם: דרכיהן. וכעי"ז בפנים מאירות שם.
  566. ציון 3 ואילך.
  567. ציון 8 ואילך.
  568. ציון 426 ואילך.
  569. ס' הערוך ע' בתולות.
  570. רע"ב ר"ה פ"ב מ"ג.
  571. ס' הערוך ע' כלנס.
  572. רש"י ר"ה כב ב ד"ה ארוכים; רע"ב שם.
  573. רש"י שם ד"ה וקנים; רע"ב שם.
  574. עי' רש"י שם ד"ה וכורכן במשיחה.
  575. ר' יונה בירו' ר"ה פ"ב ה"ב: כהדין מקזנה, לפי פ"מ שם, ועי' קה"ע והג' הגרי"מ שם, שפי' בע"א.
  576. משנה שם.
  577. ר' זעורה בירו' שם, לפי תוס' שם ד"ה מוליך ותוס' רא"ש שם, ועי' פ"מ והערות הגרי"מ נכד הגר"א שם, שפי' בע"א, וכ"נ מהקה"ע שם, שפי' בע"א. ועי' אור הישר לירו' שם, בטעם שהגמ' לא חשה לבאר דבר זה.
  578. תוי"ט ר"ה פ"ב מ"ג. וע"ע ברכות הראיה ציון 40 ופהמ"ש לרמב"ם ברכות נד א ותוי"ט שם פ"ט מ"ב.
  579. עי' ר' יוסה בירו' שם, לפי תוס' רא"ש שם, ועי' קה"ע ופ"מ והערות הגרי"מ נכד הגר"א שם, שפי' בע"א.
  580. עי' תוס' רא"ש שם.
  581. משנה ר"ה כב ב.
  582. משנה שם, ורש"י ד"ה מהר המשחה; עי' תוספ' ר"ה פ"א.
  583. רש"י שם.
  584. משנה שם; עי' תוספ' שם.
  585. רש"י שם.
  586. משנה שם; עי' תוספ' שם.
  587. ר' יוחנן בגמ' שם כג א-ב.
  588. רב יוסף בגמ' שם ב.
  589. משנה שם כב ב.
  590. רש"י שם ד"ה כמדורת אש.
  591. ר"ח שם כג ב.
  592. ברייתא בגמ' שם.
  593. רש"י שם כב ב ד"ה את הגולה, ע"פ רב יוסף שבציון 588.
  594. כ"מ מברייתא שם, לגי' פסקי רי"ד שם, ולגירסתנו אינו.
  595. עי' תוספ' ר"ה פ"א; ברייתא ר"ה כג ב, ורש"י ד"ה אף חרים.
  596. איכא דאמרי הא' בגמ' שם, ורש"י ד"ה ביני ביני.
  597. עי' ר"ח שם.
  598. עי' כפו"פ פ"י.
  599. עי' איכא דאמרי הב' בגמ' שם.
  600. עי' כפו"פ שם.
  601. כפו"פ שם.
  602. תוספ' שביעית פ"ז. ועי' ברייתא בירו' שביעית פ"ט ה"ב: איזה הר שבעבר הירדן וכו'.
  603. עי' כפו"פ שם.
  604. תוספ' ר"ה פ"א.
  605. ר"ח ר"ה כב ב.
  606. ברייתא בגמ' שם.
  607. רש"י שם ד"ה לקדשו.
  608. תוספ' שם.
  609. רש"י שם ד"ה משקלקלו הכותים; עי' רע"ב ר"ה פ"ב מ"ב.
  610. גמ' שם, ע"פ הברייתא שבציון 606.
  611. ר' זירא בר"ה כב ב - כג א.
  612. רש"י שם כג א ד"ה אתו למיטעי.
  613. גמ' שם כג א.
  614. רש"י שם ד"ה מידע ידעי.
  615. גמ' שם.
  616. רש"י שם ד"ה דאיתנוסי; עי' רשב"א שם.
  617. עי' גמ' שם.
  618. עי' רש"י שם ד"ה וליעביד אמלא ולא אחסר.
  619. אביי בגמ' שם.
  620. ע"ע ראש חודש. עי' ר"ח שבציון הבא; תוס' שם ד"ה משום ורשב"א ותוס' רא"ש שם, ע"פ מגילה כב ב.
  621. ר"ח ר"ה שם.
  622. ע"ע ראש השנה. ושם, שי"ח.
  623. עי' רש"י שבציון הבא ואילך; עי' תוס' ורשב"א ותוס' רא"ש שם, בשמו, ודחו.
  624. רש"י שם ד"ה אמר אביי; תוס' שם, בשמו, ודחו; עי' רשב"א שם, בשם רש"י, ודחה.
  625. רש"י שם.
  626. רש"י שם; תוס' שם, בשמו, ודחו.
  627. רש"י שם.
  628. עי' חגיגה יח א. רשב"א ר"ה שם, בד' רש"י.
  629. פ"מ לירו' ר"ה פ"ב ה"א.
  630. פ"מ שם.
  631. ירו' שם. ועי' יפ"ע ר"ה כב ב, שהגמ' לא ס"ל כירו', משום שעכ"פ שלא היו עושים אד"ו ראש, והירו' ס"ל דלא הקפידו ע"ז, ועי' מאמר בואו חשבון ליפ"ע (נד' בד' וילנא לאחר היפ"ע לערכין) סי' ד.
  632. פ"מ שם.
  633. קה"ע שם.
  634. עי' ירו' שם.
  635. עי' תוספ' ר"ה פ"א; עי' ברייתא ר"ה כב ב.
  636. ירו' ר"ה פ"ב ה"א.
  637. עי' רש"י שם ד"ה לאור עיבורו, ע"פ ברייתא בגמ' שם יט ב.
  638. עי' רש"י שם; פ"מ לירו' שם.
  639. עי' ר"ח שם.
  640. פ"מ שם.
  641. רש"י שם; רע"ב שם.
  642. מאירי ר"ה יח א.
  643. עי' רש"י שם ד"ה על ששה חדשים; מאירי שם; עי' רע"ב שם פ"א מ"ג; עי' תפא"י שם יכין ס"ק טו.
  644. משנה ר"ה יח א; תוספ' ר"ה פ"א; רמב"ם קדה"ח פ"ג ה"ט: היו שלוחים.
  645. משנה שם כא ב, לפי מאירי שם יח א, ע"פ גדולי המפרשים שבציון 539.
  646. עי' ציון 536 ואילך.
  647. מאירי שם.
  648. משנה שם; רמב"ם שם.
  649. רש"י שם ד"ה מפני הפסח. ועי' ציון 694 ואילך.
  650. משנה שם; רמב"ם שם.
  651. גמ' שם ב.
  652. עי' גמ' שם, במסקנה, שלכן נשתנה מטבת (ע"ע) ותמוז (ע"ע); רע"ב שם. ועי' תוס' שם ד"ה הואיל, החילוק משבעה-עשר-בתמוז (ע"ע).
  653. רש"י שם א ד"ה ועל אב. ועי' ציון 694 ואילך.
  654. משנה שם; רמב"ם שם.
  655. רש"י שם ד"ה על אלול; תוס' שם ד"ה ועל; עי' רע"ב שם.
  656. משנה שם; רמב"ם שם.
  657. תפא"י שם ס"ק יט.
  658. עי' רש"י שם ד"ה ועל תשרי; רע"ב שם.
  659. משנה שם; רמב"ם שם.
  660. תוספ' שם.
  661. משנה שם; רמב"ם שם.
  662. עי' תוספ' שם. וע"ע אדר: אדר ראשון ואדר שני.
  663. משנה שם; תוספ' שם; רמב"ם שם.
  664. משנה שם; רמב"ם שם.
  665. רש"י שם ד"ה פסח קטן; מאירי שם; רע"ב שם. וע"ע פסח שני.
  666. עי' רש"י שם; תפא"י שם סק"כ. וע"ע פסח שני.
  667. ע"ע תשעה באב, מח' ראשונים.
  668. מאירי שם; עי' תפא"י שם. וע"ע תשעה באב.
  669. עי' ירו' ר"ה פ"א ה"ד; עי' תוס' ר"ה יח א ד"ה על; עי' תוס' רא"ש שם; עי' תפא"י ר"ה פ"א מ"ג יכין ס"ק טז.
  670. עי' ירו' שם; תוס' רא"ש שם: הוא עצרת (ע"ע שבעות); עי' תפא"י שם.
  671. ציון 42 ואילך.
  672. עי' חס"ד לתוספ' ר"ה פ"א, שכ"מ מסתמיות ל' ראב"צ, אבל מכיון שהגמ' לא הזכירה שחולק על הברייתא שבציונים 677, 687, יש לדחוק ולפרש שאינו מדבר אלא על ניסן ותשרי; עי' מנ"ב שם, שנ' שלדעתו ראב"צ חלוק על הברייתא שבציונים הנ"ל.
  673. תוספ' שם, לגירסתנו. לגי' כ"י וינה שם: בסוריא. לג"י כ"י ארפורט שם: מפי בית דין מקודש.
  674. עי' ציון 684 ואילך.
  675. ירו' ר"ה פ"ב ה"א.
  676. רש"י ר"ה כא ב ד"ה שלוחין יוצאין מבערב.
  677. ברייתא בגמ' שם; עי' אביי בגמ' שם.
  678. עי' רש"י שם.
  679. רש"י שם.
  680. עי' רמב"ם קדה"ח פ"ג ה"י.
  681. עי' רש"י ר"ה כא ב ד"ה שלוחין יוצאין מבערב, בפי' הא'; עי' רמב"ם קדה"ח פ"ג ה"י.
  682. מאירי שם.
  683. עי' רש"י שם, בפי' הב'.
  684. מאירי ר"ה כא ב.
  685. רש"י שם ד"ה על ניסן; מאירי שם; עי' רמב"ם שם.
  686. רמב"ם שם. ועי' ציון 140 ואילך.
  687. ברייתא שם; אביי בגמ' שם; רמב"ם שם.
  688. מאירי שם.
  689. עי' רש"י ר"ה כא א ד"ה לא שמעתי.
  690. עי' שאילתות שבציון 692; עי' רשב"א שבציון 693; עי' מאירי שבציון 688.
  691. עי' גמ' שם: לוי אקלע לבבל וכו', לפי שאילתות שאי' קט, ור"ח שם בפי' הא', ורש"י שם ורשב"א שם. ועי' ר"ח שם, בפי' הב', שפי' בע"א.
  692. שאילתות שם.
  693. רשב"א שם, במסקנה: ואולי נאמר.
  694. עי' ציון 642 ואילך.
  695. עי' ברייתא ורש"י שבציון הבא ואילך; עי' ירו' שבציון הבא ואילך; עי' רש"י שבציונים 649, 653; עי' רע"ב ר"ה פ"א מ"ג; עי' מאירי ר"ה יח א וכא ב.
  696. עי' ציון 314 ואילך. עי' ברייתא שם כא ב, ורש"י ד"ה יכול כשם שמחללין; ירו' ר"ה פ"א ה"ח.
  697. רש"י שם.
  698. ברייתא שם; ירו' שם.
  699. רש"י שם ד"ה כך מחללין.
  700. עי' ברייתא שם; ירו' שם.
  701. עי' רש"י שם.
  702. עי' ציון 324 ואילך.
  703. ויקרא כג ד. ברייתא שם, ור"ח שם.
  704. ברייתא שם.
  705. ר"ח שם.
  706. חי' הר"ן שם.
  707. ע"ע עדות. שאילתות שאי' קט; מאירי ר"ה כב ב.
  708. עי' רמב"ם קדה"ח פ"ג הי"ד; מאירי שם.
  709. עי' ברייתא ורב כהנא בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; מאירי שם.
  710. עי' רמב"ם שם; מאירי שם.
  711. ע"ע מילתא דעבידא לגלויי. רב כהנא בגמ' שם; שאילתות שם.
  712. מאירי שם.
  713. רמב"ם שם; עי' מאירי שם.
  714. ירו' ר"ה פ"ב ה"א.
  715. קה"ע שם; פ"מ שם.
  716. עי' פ"מ שם.