אנציקלופדיה תלמודית:קדוש

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - קידוש השבת ויום טוב בדברים.

הערך עוסק בקדוש שבשבתות וימים טובים. על הבדלה* שעושים בסופם, שאף היא בכלל מצות קדוש היום, ע"ע הבדלה.

מהותו ומצותו

מצותו בשבת

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת* בדברים, שנאמר: זכור את יום השבת לקדשו[1], כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש[2], בברכה*[3], בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה*[4]. על נוסח הקידוש עי' להלן[5].

המצוה נוהגת בכל מקום ובכל זמן[6], בזכרים ונקבות[7], והיא נמנית במנין מצוות-עשה*[8].

על דיני המצוה ע"ע זכירת שבת.

מצותו ביום טוב

כשם שמקדשים את השבת, כך מקדשים את יום-טוב*[9], לפי שאף המועדים נקראו שבתות ה'[10]. ובמכילתא דרשו את חובת הקידוש ביום טוב מן הכתוב: אין לי אלא שבת, ימים טובים מנין, תלמוד לומר: אלה מועדי ה' וגו'[11]. ויש מן הגאונים שהביאו דרשות נוספות: זכור את יום השבת לקדשו וגו', אין לי אלא שבת, חג-המצות* מנין, תלמוד לומר: למען תזכר את יום צאתך[12], חג שבועות* מנין, תלמוד לומר: וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית[13], חג הסוכות* מנין, תלמוד לומר: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך[14].

חובת הקידוש ביום טוב, כתבו ראשונים ואחרונים שאינה מן התורה אלא מדרבנן[15]. ויש שנראה מדבריהם שהיא מן התורה[16].

על חול-המועד*, שאין מקדשים בו, ע"ע חול המועד[17].

חיוב נשים

קידוש, אף על פי שהוא מצות-עשה-שהזמן-גרמא*, נשים חייבות בו[18], שנאמר: זכור את יום השבת לקדשו[19], ונאמר: שמור את יום השבת לקדשו[20], ודרשו: כל שישנו בשמירה, היינו בלאו* של עשיית מלאכה בשבת, ישנו בזכירה, כלומר במצות קידוש, והנשים, הואיל וישנן בכלל איסור עשיית מלאכה, ישנן בכלל מצות קידוש[21].

הקידוש ביום, להסוברים שחיובו מדרבנן, ואינו קידוש ממש, אלא הוא דין לקבוע סעודה על היין[22], יש ראשונים שכתבו שנשים פטורות ממנו[23]. ואחרונים כתבו שנשים חייבות אף בקידוש היום[24].

אם נשים יכולות להוציא אנשים ידי חובתם, או לצאת ידי חובתן בקידוש של איש, ע"ע אשה[25] וע' כל-ישראל-ערבים[26].

בתפילה

בנוסף לקידוש שעל היין[27], חובה לקדש אף בתפילה*[28], שכן מצינו שנאמרו בשבת שני לשונות של זכירה: זכור את יום השבת[29], וזכרת כי עבד היית וגו' על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת[30], והקידוש בתפילה הוא באמירת: אלהינו ואלהי אבותינו וגו'[31], על הנוסח המלא ע"ע תפילת-שבת.

אף ביום טוב חובה לקדש בתפלה, שכן למדים משבת: מה שבת מקדש בתפלה ועל הכוס, אף יום טוב בתפלה ועל הכוס[32].

הקידוש בתפלה, אף על פי שאינו על היין, ואינו במקום סעודה, ואין בו הזכרת יציאת מצרים, יש אחרונים שכתבו שמן התורה יוצאים בו ידי מצות קידוש[33].

על היין

צריך לקדש על היין*[34], אף אחר שקידשו בתפילה[35], שכן דרשו בברייתא: זכור את יום השבת לקדשו[36], זוכרהו על היין[37], ופרשו ראשונים שלשון זכירה רומזת על יין, שנאמר: זכרו כיין לבנון[38], ונאמר: נזכירה דודיך מיין[39], ועוד דרשו בברייתא: לקדשו[40], לקדשו בברכה, מכאן אמרו מקדשים על היין בכניסתו[41]. על הנוסח והסדר של הקידוש על היין עי' להלן[42].

חובת הקידוש על היין, יש ראשונים שכתבו שאינה אלא מדברי סופרים[43], והדרשות מן הכתובים אינן אלא אסמכתא*[44]. ויש ראשונים שחולקים וסוברים שמן התורה חייבים לקדש על היין[45]. על פרטי הדין, ועל השיטות השונות ע"ע כוס-של-ברכה[46].

הקידוש ביום[47], אף הוא טעון כוס של יין[48].

אם צריך לברך ברכה אחרונה על היין של קידוש ע"ע ברכת המזון[49].

על הפת

מי שהפת חביבה עליו מן היין, כגון שהוא רעב, וכן מי שאין לו יין, יש ראשונים שכתבו שהוא יכול לקדש על היין[50], שכן מצינו לדעתם ברב, שכשהפת היתה חביבה עליו, היה מקדש עליה[51]. ויש ראשונים שחולקים וסוברים שאין מקדשים על פת, ואף רב, לדעתם לא קידש על הפת[52]. ויש ראשונים שכתבו שמחלוקת אמוראים היא בדעת רב אם מקדשים על הפת, רב ברונא בשם רב סבר שאין מקדשים על הפת, ורב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר בשם רב שמקדשים על הפת[53]. להלכה מקדשים על הפת[54]. וכיצד הוא הקידוש על הפת, נוטל ידיו תחילה[55], ואומר ויכולו[56], ומברך המוציא, ומקדש, ולאחר מכן בוצע ואוכל[57].

לסוברים שמקדשים על הפת, יש ראשונים שכתבו שמקור הדין הוא מהלכה-למשה-מסיני*, שכך נאמרה ההלכה, שמקדשים על הפת או על יין[58].

הקידוש שביום, יש ראשונים שכתבו שאף אותו ניתן לעשות על הפת[59], כקידוש הלילה, לסוברים כן[60]. ויש חולקים וסוברים שקידוש היום אין עושים אותו על הפת, לפי שביום אין נוסח מיוחד לקידוש, והוא ניכר רק על ידי שמברך על היין קודם הסעודה, שלא כדרכו בחול[61], ואם יעשהו על הפת אין כאן היכר כלל, ודוקא בלילה, שמזכירים בו את קדושת היום בברכת הקידוש[62], ניתן לקדש על הפת[63].

בהרהור

על קידוש בהרהור*, אם יוצאים בו ידי חובה, ע"ע הרהור כדבור[64].

זמנו

בלילה

אף על פי שמקדשים גם ביום*[65], עיקר הקידוש הוא בלילה*[66], לפי שצריך לקדש בתחילת השבת[67], והשבת מתחילה בלילה[68], וכן הדרשה המלמדת על מצות קידוש, בעיקרה היא על קידוש של לילה, שדרשו: זכור את יום השבת לקדשו[69], ודרשו: בכניסתו[70], בשעה שמתקדש היום[71]. על נוסח הקידוש בלילה עי' להלן[72].

ביום

אף על פי שקידשו בלילה, חוזרים ומקדשים ביום[73], קודם הסעודה השניה[74], על הכוס[75], ויש רמז בכתוב לקידוש של יום, שנאמר: זכור את יום השבת[76], אלא שכתבו ראשונים שאינה אלא אסמכתא*[77], וחובת הקידוש ביום היא תקנת חכמים[78], משום כבוד-שבת*[79], לחלק בין מדת שבת למדת חול[80], ובדעתם כתבו ראשונים שהקידוש ביום אינו קידוש ממש, שהרי היום כבר נתקדש פעם אחת, בלילה, אלא שגדרו הוא שקובעים את הסעודה על היין[81]. ויש ראשונים שסוברים שחובת הקידוש ביום היא מן התורה[82].

הקידוש ביום נקרא קידושא רבא[83], בטעם הדבר כתבו ראשונים שבכל הקידושים אומרים מה שאומרים בו, שהרי אינו אלא ברכת בורא פרי הגפן[84], ובכל הקידושים מברכים בורא פרי הגפן[85]. ויש שכתבו בטעם שהוא נקרא קידושא רבא, שברכת בורא פרי הגפן לעולם ראשונה לכל ברכות הקידוש[86]. ויש שכתבו בטעם, שמפני שהוא קידוש קטן, קוראים לו רבא, כמו שלסומא* קוראים סגי נהור[87].

הקידוש ביום, כתבו ראשונים שחיובו אינו חל עד אחרי התפילה[88], היינו תפילת שחרית[89], ויש שכתבו שאינו חל אלא אחר תפילת מוסף[90].

תשלומים

מי שלא קידש בליל שבת מקדש והולך כל היום כולו[91], ואומר את כל נוסח הקידוש של הלילה[92], אבל אינו אומר "ויכולו"[93], לפי שגמר מלאכת השם היתה בלילה, ולא ביום[94]. יש גאונים שכתבו שלא אמרו שמקדש והולך כל היום אלא כשמחמת אונס לא קידש בלילה, אבל כשבמזיד* לא קידש, אין לו תשלומים[95], וראשונים חולקים וסוברים שאף כשבמזיד לא קידש יש לו תשלומים, וכן הלכה[96].

המצוה להקדים

כשבא לביתו בליל שבת ימהר לקדש מיד[97], שכן דרשו: זכור את יום השבת לקדשו[98], זכרהו על היין בכניסתו[99]. ויש שכתבו שמאחר ויוצאים ידי חובה מן התורה בקידוש שבתפלה[100], אין צריך למהר לקדש על הפת[101].

לפני שבת

יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום – החל מפלג-המנחה*[102] - אף על פי שלא נכנסה השבת[103], לפי שמצות זכירה היא בין בשעת כניסת השבת, ובין קודם לשעה זו במעט[104], וכתבו ראשונים שמותר לו לאכול אף בשבת על ידי קידוש זה[105], ואפילו לסוברים שתוספת-שבת* אינה אלא מדרבנן[106], כתבו ראשונים ואחרונים שהקידוש שעושים בזמן תוספת שבת פוטר את חובת הקידוש שמן התורה בשבת[107]. ויש מן הגאונים שחולקים וסוברים שאין אומרים קידוש עד הערב[108], וראשונים דחו דבריהם[109].

בסעודה שלישית

בסעודה שלישית בשבת, יש מן הראשונים שכתבו שצריך לקדש[110], והרבה ראשונים חולקים וסוברים שאין צריך לקדש[111], לפי שלענין קידוש יום הוקש ללילה, מה הלילה, אין מקדשים בו אלא פעם אחת, אף ביום אין מקדשים אלא פעם אחת[112], וכן כתבו אחרונים להלכה[113].

הסדר והנוסח

נוסח הקידוש בתפילה

על נוסח הברכה האמצעית של תפלת ערבית בליל שבת ויום טוב, שמקיימים בה מצות קידוש[114], ע"ע תפלת שבת.

נוסח ברכת הקדוש של שבת

ברכת הקידוש שעל היין, אנשי כנסת הגדולה תקנוה[115]. ואומרים בה: אשר קדשנו במצוותיו וצונו[116]. ומזכירים בה יציאת מצרים, שביציאת מצרים נאמר: למען תזכר את יום צאתך[117], ובקידוש נאמר: זכור את יום השבת לקדשו[118]. ובחתימה אין מזכירים את ישראל, כדרך שמזכירים במועדים[119], אלא מסיימים מקדש השבת בלבד, לפי שהשבת היא קבועה מששת ימי בראשית, ואינה תלויה בקידוש-החודש* של ישראל, כמועדים, ואף לסוברים שבחתימת הברכה שבתפלה* מזכירים את ישראל אף בשבת[120], אין זה אלא משום שהתפלה, בדרך כלל היא בצבור, ומפני כבוד הרבים מזכירים את ישראל, אבל הקידוש, בדרך כלל הוא ביחיד[121].

וזה נוסח הברכה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו ברוך אתה ה' מקדש השבת[122]. מה שאומרים זכרון למעשה בראשית, פירושו שאנו שובתים ביום ששבת בו הקב"ה אחר תכלית מעשה בראשית[123]. ומה שאומרים תחלה למקראי קדש, פירושו שהשבת מוזכרת תחלה פרשת המועדים, קודם לכולם[124], ומה שאומרים זכר ליציאת מצרים, יש מפרשים על מקראי קדש שהוזכרו קודם לכן, שהם זכר ליציאת מצרים[125], ויש מפרשים שהשבת היא זכר ליציאת מצרים, לפי שיציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול, ואף השבת מורה על החידוש ועל החפץ ועל היכולת, והנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת, כי ה' שמחדש בכל זמן אותות ומפותים ועשה הכל ברצונו, הוא אשר ברא את הכל במעשה בראשית[126].

הטעם שאין אומרים בקידוש של שבת אשר בחר בנו מכל עם, כדרך שאומרים בקידוש של יום טוב[127], כתבו ראשונים שהוא שהשבת ניתנה במרה[128], ועדיין לא בחר בנו לגמרי עד אחר נתינת התורה[129]. והטעם שאין אומרים בשבת ורוממנו מכל לשון, כדרך שאומרים בקידוש של יום טוב[130], כתבו ראשונים שרוממנו מכל לשון היינו על ידי ניסים שעשה לנו, וזה שייך בימים טובים, שבהם נצטוו על ידי ניסים שנעשו להם, אבל לא בשבת, שלא נצטוו בה על ידי ניסים[131].

על הטעם שברכת הקידוש פותחת בברוך ומסיימת בברוך ע"ע ברכות[132].

סדר הברכות

ברכת היין וברכת הקידוש, איזו מהן קודמת, נחלקו תנאים: בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין[133], לפי שהיום גורם ליין שיבא, ועוד, שכבר קדש היום ועדיין יין לא בא[134]. ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום[135], לפי שהיין גורם לקידוש שיאמר, ועוד, שברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, וכלל הוא שתדיר-ושאינו-תדיר-תדיר-קודם*[136]. הלכה כבית הלל[137].

ויכולו

אף על פי שלא מצינו שתקנו לומר: ויכֻלו השמים וגו'[138] על הכוס[139], מנהג פשוט בכל ישראל לקראו בתחילת הקידוש[140], לפי שאמרו חכמים שאפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו[141], ואמרו שכל האומר ויכלו בערב שבת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית[142], ואף על פי שכבר אמרוהו בתפלה[143], חוזרים ואומרים אותו בקידוש, כדי להוציא בניו ובני ביתו[144], ולאחר מכן מברכים על היין ומקדשים[145]. ויש שכתבו שאין מתחילים מויכולו אלא מתחילים מסוף הפסוק הקודם: יום השישי ויכלו וגו', לפי ששם ה' נרמז בראשי התיבות: יום השישי ויכלו השמים[146].

על אמירת ויכלו מעומד עי' להלן[147].

הנוסח בליל יום טוב

נוסח קידוש יום טוב: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו מכל עם ורוממנו מכל לשון בחר בנו ויגדלנו רצה בנו ויפארנו, ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום טוב מקרא קדש הזה את יום חג המצות הזה זמן חירותנו - או חג השבועות הזה חג מתן תורתנו, או חג הסוכות הזה זמן שמחתנו -באהבה זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים[148], ואם חל להיות בשבת מזכיר השבת וחותם כדרך שחותם בתפלה מקדש השבת וישראל והזמנים[149].

הטעם שביום טוב מסיימים מקדש ישראל והזמנים – בשונה משבת, שמסיימים בה מקדש השבת, ואין מזכירים ישראל[150] - הוא שהמועדים תלוים בישראל, שהם מעברים את החודשים וקובעים את השנים[151].

בליל ראש השנה

נוסח קידוש ליל ראש-השנה*: ברוך וגו' אשר בחר בנו וגו' ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום טוב מקרא קודש הזה את יום הזכרון הזה זכרון תרועה באהבה זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ודברך אמת וקיים לעד ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ואם חל להיות בשבת חותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון כדרך שחותם בתפלה[152].

שהחיינו

על אמירת ברכת-הזמן* בלילות המועדים בקידוש, ועל מקומה בין שאר הברכות, ע"ע ברכת הזמן[153].

יום טוב במוצאי שבת

חל יום טוב במוצאי שבת, שצריך לקדש ולהבדיל ולברך על הנר ולברך ברכת הזמן[154], נחלקו אמוראים בסדר הברכות, והכל מודים שבהבדלה רגילה הסדר הוא: יין נר והבדלה[155], אלא שנחלקו מהו הסדר כשנוספות ברכות הקידוש והזמן[156], וכמה מחלוקות בדבר: א) ברכות קידוש והבדלה, איזו קודמת, יש סוברים שברכת קידוש קודמת[157], לפי שקדושת היום עדיפה מהבדלה, ועוד, שכשמבדיל בראשונה נראה כאילו קדושת היום עליו כמשוי[158], ויש סוברים שברכת הבדלה קודמת[159], ואמרו בטעמם, משל למה הדבר דומה למלך שיוצא ואפרכוס - שר - נכנס, מלווים את המלך ואחר כך יוצאים לקראת אפרכוס[160]. ב) ברכת היין, יש סוברים שצריך לסמוך אותה להבדלה יותר מאשר לקידוש[161], לפי שהבדלה, עיקרה תיקנו על היין, אבל קידוש, אפילו על הפת יכול לקדש[162], לסוברים כן[163], ויש חולקים וסוברים שסומכים את ברכת היין לקידוש[164]. ג) ברכות הקידוש וההבדלה, יש סוברים שצריך להפסיק ביניהן בברכה אחרת, לפי שזה מכחיש כחו של זה, שהקידוש עושהו קודש, והבדלה עושהו קודש קל[165], ויש חולקים וסוברים שמסמיכים את ברכת הקידוש לברכת ההבדלה[166]. ד) בברכת-הזמן, נחלקו אם סומכים אותה לקידוש, לפי שאם אין קידוש אין זמן, או שאומרים אותה אחר כל הברכות, כמו בשאר קידוש של יום טוב, לפי שאין עיקרה על הכוס, וניתן לאמרה אפילו בשוק[167].

ומחמת כל המחלוקות הללו, שמונה שיטות יש בסדר הברכות: א) רב ורבי יוחנן אמרו יקנ"ה, היינו: יין קידוש נר והבדלה[168], שלדעתם היין תחלה, כבית הלל[169], ואחר כך קדושת היום, שלדעתם היא קודמת להבדלה[170], ואחר כך נר והבדלה, כסדר שאר מוצאי שבתות[171], וכן הלכה[172], וכן אמרו אביי ורבא[173], אלא שנחלקו היכן מוסיפים את ברכת-הזמן*: רבא אמר, וכן הלכה, שאומרים אותה בסוף: יקנה"ז[174], וכן דעת חנין בר בא בשם רב בירושלמי[175], לפי שלדעתם מקומה של ברכת הזמן הוא אחר כל הברכות[176], ואביי אמר שאומרים את ברכת הזמן מיד אחר הקידוש, ולפני הנר וההבדלה: יקזנ"ה[177], לפי שהזמן שייך לקידוש ולא להבדלה[178]. ב) שמואל ורבי חנינא אמרו ינה"ק, היינו: יין נר הבדלה וקידוש[179], לפי שלדעתם היין תחלה, כבית הלל[180], ומאחר ולדעתם הבדלה קודמת לקידוש[181], עושים תחלה כל סדר הבדלה, ואחר כך קידוש[182]. ג) רבה – או לוי - אמר יהנ"ק, היינו: יין הבדלה נר וקידוש[183], שהוא סובר כשמואל שלעיל, אלא שלדעתו אין לסמוך קידוש להבדלה[184], לפיכך הנר מפסיק ביניהם[185]. ד) לוי – או רבה - אמר קני"ה, היינו: קידוש נר יין והבדלה[186], שלדעתו קידוש קודם להבדלה[187], ולדעתו היין צריך להיות על ההבדלה יותר מאשר על הקידוש[188], לפיכך מסמיכים את היין להבדלה, ואת הנר מקדימים, כדי להפסיק בין הייין לקידוש[189]. ה) רבנן אמרו קינ"ה, היינו קידוש יין נר והבדלה[190], לפי שהם סוברים שקידוש קודם להבדלה[191], והיין צריך להיות על ההבדלה יותר מאשר על הקידוש[192], לפיכך היין אחר הקידוש לפני ההבדלה, ואחר כך כל סדר הבדלה כבכל מוצאי שבת[193]. ו) מר בריה דרבנא אמר נקי"ה, היינו נר קידוש יין והבדלה[194], לפי שלדעתו הקידוש קודם להבדלה[195], והיין לפני הבדלה לפי שלדעתו הוא צריך להיות על ההבדלה יותר מאשר על הקידוש[196], ואת המאור אומרים תחלה לפי שנהנים בו תחלה, וכדי שלא יפסיק בין היין להבדלה[197]. ז) מרתא אמר בשם רבי יהושע ניה"ק, היינו: נר יין הבדלה וקידוש[198], ובראשונים לא נתבאר טעמו[199]. ח) רבי יהושע בן חנניה אמר נהי"ק, היינו: נר הבדלה יין וקידוש[200], לפי שלדעתו הבדלה קודמת לקידוש[201], והמאור קודם לשניהם והיין ביניהם, לפי שרוצים לסמוך את היין לקידוש ולהבדלה, ששניהם נתקנו על היין, אבל המאור אינו שייך ליין[202].

נוסח הקידוש ביום

שבת ויום טוב ביום, אין בהם קדושה על הכוס[203], כלומר שאין בהם ברכה מיוחדת לקידוש[204], אלא מברכים בורא פרי הגפן לבד[205]. ויש ראשונים שכתבו שמטעם זה הקידוש ביום נקרא קידושא רבה[206], שבכל הקידושים אומרים מה שאומרים בו, שהרי בכל הקידושים מברכים בורא פרי הגפן[207]. אחר בורא פרי הגפן כתבו גאונים וראשונים שיש נהגו לומר ברוך מקדש השבת[208], וגאונים דחו את המנהג, לפי שהיא ברכה שאינה צריכה, ועוד שהיא הפסק בין ברכת-הגפן לשתיה[209], ויש שנהגו לאמרה בלא מלכות ובלא הזכרה[210].

יש נוהגים שבשבת ביום קודם ברכת הגפן פותחים ואומרים את הפסוק: ושמרו בני ישראל וגו'[211] או זכור את יום השבת וגו' עד ויקדשהו[212], וביום טוב יש שאומרים את הפסוקים: אלה מועדי וגו' וידבר משה וגו'[213].

על דיני כוס של קידוש ודיני השתיה ע"ע כוס-של-ברכה[214].

היין

אין מקדשים אלא על יין* הראוי לנסכים*[215]. יין הכשר לנסכים בדיעבד, כגון יין מגיתו, כשר לקידוש אף לכתחלה[216]. על היינות הכשרים והפסולים ע"ע יין וע' נסכים.

על מזיגת היין ע"ע יין.

על חמר-מדינה* ע"ע חמר מדינה.

על יין מגולה ע"ע גלוי[217] וע' הקריבהו נא לפחתך[218].

על תמד* ע"ע תמד.

במקום סעודה

במקום סעודה

קידוש, אמר שמואל, וכן סברו רב הונא ורבה ואביי, שאין עושים אותו אלא אלא במקום סעודה[219], ולדעה זו מה שנהגו לקדש בבית הכנסת, אינו אלא כדי להוציא את האורחים שאוכלים שם ידי חובתם[220]. ורב ורבי יוחנן סברו שהקידוש, אין צריך שיהיה במקום סעודה[221], ולדעתם המקדש בבית הכנסת ואינו אוכל שם יצא ידי חובתו, ומה שנוהגים לחזור ולקדש בבית, אינו אלא כדי להוציא את הבנים ובני הבית ידי חובתם[222]. הלכה שאין קידוש אלא במקום סעודה[223], בין בקידוש הלילה ובין בקידוש היום[224].

המקור שאין קידוש אלא במקום סעודה, כתבו ראשונים שהוא מדרשה, שנאמר: וקראת לשבת עונג[225], במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קריה של קידוש, שם תהא עונג[226], וכתבו ראשונים שאינו דרשה גמורה, אלא אסמכתא, ודין קידוש במקום סעודה אינו אלא מדרבנן[227]. ויש שכתבו בטעם שאין קידוש אלא במקום סעודה, שסברא היא, שמאחר ושנקבע קידוש על היין[228], מן הסתם על היין שבשעת סעודה הוא נקבע, שהוא חשוב[229].

כשנעשה אחריה

קידוש שנעשה מיד אחר סעודה, יש ראשונים שהקידוש נחשב קידוש במקום סעודה אפילו כשלא אכל אחריו[230]. ויש חולקים וסוברים שאינו נחשב קידוש במקום סעודה אלא כשאוכל סעודה אחריו[231].

הסעודה

כמה צריך שיאכל במקום הקידוש, כתבו גאונים שאין צריך שיגמור שם כל סעודתו, אלא די שיאכל שם לחם מועט[232], היינו כזית[233].

ושתיית כוס יין - שחייבים עליה ברכה אחרונה[234] - כתבו גאונים וראשונים שנחשבת סעודה לענין קידוש במקום סעודה[235], ויש אחרונים שכתבו שזה דוקא בשותה כוס נוספת מלבד כוס הקידוש, אבל כוס הקידוש עצמה אינה נחשבת סעודה[236]. ויש חולקים וסוברים שלעולם שתיית יין אינה נחשבת סעודה[237].

ואכילת מיני מגדים ופירות, גאונים וראשונים ואחרונים כתבו שאינם נחשבים סעודה לענין קידוש במקום סעודה[238], ויש ראשונים שכתבו שנחשבים סעודה[239].

ואכילת מיני תרגימא מחמשת מיני דגן, ופת הבאה בכסנין, יש אחרונים שכתבו שהיא נחשבת סעודה לענין קידוש במקום סעודה, אף לסוברים שפירות אינם נחשבים סעודה[240], ויש שכתבו שאינה נחשבת סעודה[241].

בדיעבד

לסוברים שאין קידוש אלא במקום סעודה[242], המקדש שלא במקום סעודה, אף בדיעבד לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקדש[243], בין כשאכל סעודה במקום אחר, ובין כשלא אכל כלל[244].

המקדש לאחרים שאוכלים

המקדש שאינו אוכל במקום הקידוש, יכול להוציא ידי חובה אנשים שדעתם לאכול במקום הקידוש, שעבורם הקידוש הוא במקום סעודה[245].

באותו בית

שינוי מקום באותו בית, סברו אמוראים לומר שאינו נחשב שינוי מקום לענין קידוש במקום סעודה, ואמר להם רב ענן בר תחליפא ששמואל סבר שנקרא שינוי מקום, ולפיכך כשהיה יורד מהגג לקרקע היה חוזר ומקדש[246]. וכתבו ראשונים שדוקא מחדר לחדר או מבית לעליה נחשב שינוי מקום באותו בית, אבל מפינה לפינה באותו חדר נחשב מקום אחד, והמקדש בפינה זו יכול לאכול בפינה אחרת[247], ויש חולקים[248].

שינה מקומו מבית לחצר, ורואה מקומו הראשון, כתבו גאונים וראשונים שאינו נחשב שינוי מקום, ויצא ידי חובת קידוש[249].

כשמתחלה דעתו לאכול במקום אחר

המקדש על דעת שלא לאכול במקום הקידוש, אלא במקום אחר, יש גאונים שכתבו על פי הירושלמי שיצא ידי חובתו אף על פי שאכל במקום אחר[250]. ויש ראשונים שכתבו שהבבלי נחלק על הירושלמי, וסובר שדעתו אינו מועילה, אלא כל שלא אכל במקום הקידוש, לסוברים שאין קידוש אלא במקום סעודה, בכל אופן לא יצא ידי חובתו[251], ולדעתם הלכה כבבלי[252].

ויש ראשונים שכתבו שאין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי בזה, אלא לדעת שניהם יש חילוק בין אותו בית לבין בית אחר, שכשאוכל בבית אחר, אף כשהיתה מחשבתו מתחלה לכך, לסוברים שאין קידוש אלא במקום סעודה צריך לחזור ולקדש, אבל כשאוכל במקום אחר באותו בית, כגון שקידש בגג וירד לארץ, מועילה מחשבתו, ואינו צריך לחזור ולקדש[253], וכן יש אחרונים שפסקו להלכה[254].

דעתו לאכול במקום סעודה ולא אכל

היתה דעתו לאכול במקום הקידוש, ואחר כך נמלך ולא אכל שם, אינו נחשב קידוש במקום סעודה, וצריך לחזור ולקדש[255].

דעתו שלא לאכול במקום הקידוש, ואכל

קידש על דעת לאכול במקום אחר, ואחר כך נמלך ואכל במקום הקידוש, כתבו אחרונים שיצא ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולקדש, שאין חוששים למה שהיה בדעתו, אלא למה שעשה[256].

שמיעה מבית אחר

קידש בביתו, ושמע שכנו, ושלחנו ערוך לפניו, ונתכוין לצאת ידי חובתו, ואף המקדש נתכוין להוציאו, יצא, לפי שהוא במקום סעודתו[257], ואף לכתחלה ניתן לעשות כן[258].

בבית הכנסת

קידוש שעושים בבית-הכנסת*, לסוברים שיש קידוש אף שלא במקום סעודה, כל השומעים, אפילו אותם שאינם אוכלים בבית הכנסת, יצאו ידי חובתם[259]. ולסוברים שאין קידוש אלא במקום סעודה – וכן הלכה[260] - אמרו בגמרא שהקידוש אינו מועיל אלא לאורחים שאוכלים בבית הכנסת, אבל מי שאינו אוכל שם לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקדש בביתו, שהוא מקום סעודתו[261].

לסוברים שאין קידוש אלא במקום סעודה, כשאין אורחים בבית הכנסת, יש ראשונים שכתבו שאסור לקדש, והמקדש הרי הוא מברך ברכה לבטלה[262]. ויש שקיימו המנהג לקדש אף על פי שאין אורחים שאוכלים שם, וכתבו שאינה ברכה לבטלה[263], וכמה טעמים נאמרו בדבר: א) שדין קידוש במקום סעודה אינו אלא מדרבנן[264], ועיקר הקידוש, חיובו הוא מן התורה[265], ולכן המקדש שלא במקום סעודה, אף על פי שאינו יוצא ידי חובתו מדרבנן, יוצא ידי חובתו מן התורה, לפיכך מקדשים בבית הכנסת אפילו שלא במקום סעודה, כדי להוציא ידי חובה מן התורה את אותם שאינם מקדשים כלל[266]. ב) הקידוש בבית הכנסת הוא עבור אותם שאין להם יין בביתם, והם מקדשים על הפת, כדי שישמעו גם קידוש על היין, לפי שביין של קידוש של שבת יש רפואה לעיניים[267]. ג) שבתחלה הקידוש בבית הכנסת נתקן מפני האורחים, אלא שתקנות חכמים קבועות הן, ולפיכך אפילו כשהטעם בטל, היינו כשאין אורחים, התקנה קיימת, שכיון שנתקן נתקן[268].

על המקדשים בבית הכנסת ואינם יוצאים ידי חובתם, אם מותר להם לשתות את היין, עי' להלן[269].

בזמן סעודה

כשם שהקידוש צריך להיות במקום הסעודה, כך הוא צריך להיות בזמן הסעודה, כלומר שיאכל לאלתר, ואם לא אכל אלא לאחר זמן, כתבו ראשונים שזה נחשב קידוש שלא במקום סעודה, ולא יצא ידי חובת קידוש[270], ואם התכוין מתחלה לאכול מיד, ונאנס ולא אכל מיד, יצא[271].

דיניו

לאור הנר

יש ראשונים שסוברים שאין מקדשים אלא לאור הנר[272]. וראשונים אחרים חולקים וסוברים שאין הקידוש תלוי בנר[273], לפיכך הרוצה לאכול בחושך, או שהיה נרו דלוק בבית, והוא מצטער לאכול שם, ורוצה לאכול בחוץ, מקדש ואוכל על פי שאינו רואה את הנר[274], וכן הלכה[275].

קדימות בקידוש

קידוש ליל שבת קודם לכבוד היום ולכבוד הלילה, כלומר לסעודות ליל השבת ויום השבת[276], לפי שהקידוש, חיובו מן התורה[277], וכן קידוש הלילה קודם לקידוש היום[278], לפי שזה מן התורה וזה מדרבנן[279], לפיכך מי שאין ידו משגת לקנות יין לקידוש היום והלילה ולסעודות שבת, מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה, ממה שיקנה לצרכי הסעודות או ממה שיקנה יין לקידוש היום[280]. על הטעם שאין דוחים את קידוש הלילה ליום ע"ע חביבה-מצוה-בשעתה[281].

מי שאין לו אלא כוס אחת, וצריך לקדש בה בלילה ולמחר, אם יש בה מעט יותר מהשיעור הנדרש, יקדש עליה בלילה, ולא ישתה ממנה כדי שלא לפגום את היין – ע"ע כוס של ברכה[282] - אלא ישפוך ממנה מעט – היינו כשיעור מלא לוגמיו[283] - לכוס אחרת, וממנה ישתה, ועל הנותר, שעדיין יש בו שיעור, יקדש למחר[284], ולסוברים שצריך לשתות דוקא מכוס שיש בה רביעית[285], כתבו אחרונים שישפוך תחלה מעט מהכוס שקידש עליה לכוס אחרת, וישאיר רביעית בכוס הראשונה, וישתה ממנה מעט, ולאחר מכן יחזיר את היין מהכוס השניה לראשונה, כדי לתקנה[286]. ואם לא היה מתחלה בכוס אלא רביעית בצמצום, ונחסר ממנה בקידוש של לילה, ימזוג את היין במים כדי להשלימו לרביעית ולקדש עליו למחר[287].

אין לו אלא כוס אחת לקידוש ולהבדלה, כתבו ראשונים ואחרונים שמוטב שיניחנה להבדלה, לפי שהקידוש, ניתן לעשותו על הפת, לסוברים כן[288], והבדלה אינה אלא על היין[289]. ויש חולקים וסוברים שיקדש עליה, שלדעתם לעולם קידוש קודם להבדלה[290].

היו לו שתי כוסות מצומצמות אחר מזיגה, יקדש בלילה ויבדיל, וביום לא יקדש, לפי שקידוש של הלילה עדיף משל יום[291].

אין לו אלא כוס אחת, וצריך לקדש בשבת ולקדש ביום טוב, יקדש בשבת, לפי שהקידוש בשבת הוא מן התורה[292], וביום טוב אינו אלא מדרבנן[293].

על מי שאין לו מעות לקידוש ולהדלקת נר-שבת, ע"ע נר שבת.

על מי שהיו לפניו קידוש והדלקת נר חנוכה, ואין לו מעות לשניהם, ע"ע חנוכה[294].

עמידה

קדוש של ליל שבת, יש ראשונים ואחרונים שסוברים שצריך לאמרו מעומד, לפי שהוא כמו יציאה לקראת המלך[295]. ויש שכתבו שלסוברים – וכן הלכה – שאין קידוש אלא במקום סעודה[296], מאחר ואחר הקידוש צריך לישב ולאכול, אין לעמוד בשעת הקידוש, לפי שזה נראה כחוכא ואטלולה[297], ולהלכה כתבו אחרונים שאפשר לעמוד בשעת הקידוש, אבל יותר טוב לישב[298].

בעת אמירת ויכלו[299], יש ראשונים שכתבו שאין צריך לעמוד[300]. ויש שנהגו לעמוד מעט בתחילת אמירתו, לכבוד השם בן ארבע אותיות הנרמז בראשי התיבות: יום השישי ויכולו השמים[301], ולשבת אחר כך[302]. ויש שכתבו שעומדים במשך כל אמירתו[303].

כשמקדשים בבית הכנסת[304], כתבו ראשונים ואחרונים שנהגו לעמוד[305], שזה מועיל לעייפות הברכים[306].

בקידוש שביום, כתבו אחרונים שנהגו לשבת[307].

אכילה ושתיה לפניו

משקדש היום ועד שיקדש, אסור לאדם לטעום[308] מדרבנן[309]. ולשתות, יש מן הראשונים שכתבו שיין אסור לשתות, ומים מותר[310], ויש שכתבו שאסור אפילו מים, וכן כתבו אחרונים להלכה[311].

שכח או עבר וטעם או שתה קודם שיקדש, נחלקו אמוראים: רב הונא, ורב יוסף בשם שמואל אמרו ששוב אינו מקדש[312], בלילה, אלא יקדש למחרת, ביום, קודם הסעודה[313], ורבה בשם רב נחמן בשם שמואל אמר שמקדש[314], בלילה[315], ואמר רבא שכן הלכה[316], וכן פסקו ראשונים ואחרונים להלכה[317].

אף קודם הקידוש של יום, יש ראשונים ואחרונים שכתבו שאסור לטעום[318], ומכל מקום קודם התפילה, מאחר שעוד לא חלה חובת קידוש[319], מותר[320]. ויש חולקים וסוברים שמאחר והקידוש של יום אינו אלא מדרבנן, והיום כבר נתקדש מאתמול, מותר לאכול ולשתות לפניו[321].

טעימה מכוס קידוש כשאינו יוצא ידי חובתו

המקדש לאחרים ולא יצא ידי חובתו - כגון שמקדש עבור אחרים שיאכלו שם, והוא אינו אוכל שם, לסוברים שאין קידוש אלא במקום סעודה - יש ראשונים שכתבו שאסור לו לטעום מיין הקידוש, שהרי אסור לשתות לפני קידוש[322], וכן הלכה[323]. ויש חולקים וסוברים שמותר לו לשתות, ואינו נחשב שותה קודם קידוש[324], ומכל מקום אף לדעתם נהגו העולם להחמיר שלא לשתות[325].

על השותה רביעית מיין הקידוש, שיוצא בזה ידי חובת קידוש במקום סעודה, עי' לעיל[326].

על אכילת קטן לפני קידוש ע"ע חנוך[327] וע' לא-תאכילום.

היה אוכל

התחיל סעודה בערב שבת בהיתר, מבעוד יום, והיה אוכל והולך עד שתחשך, נחלקו תנאים מה יעשה משתחשך:

א) רבי יהודה אומר שמפסיק סעודתו[328], ועוקר את השולחן[329] - שהיו רגילים לסלק את השולחן לפני ברכת-המזון*[330] - כדי להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת[331], ומברך ברכת-המזון* ומקדש, ונחלקו גירסאות מה יעשה קודם, קידוש או ברכת המזון: יש גורסים שיקדש תחלה, ואחר כך יברך[332], שמאחר והגיע זמן קידוש צריך לקדש תחלה[333], או משום שאסור לשתות כוס של ברכת המזון קודם קידוש[334]. ויש גורסים להפך, שיברך תחלה ברכת המזון, ואחר כך יקדש[335].

ב) ורבי יוסי אומר אין מפסיקים[336], אלא יגמור סעודתו אפילו משחשכה, ויברך ברכת המזון ואחר כך יקדש[337], וכן דעת רבן שמעון בן גמליאל[338]. ולדעה זו יש ראשונים שכתבו שאינו צריך לחזור ולאכול אחר הקידוש כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה, אלא די בסעודה שאכל לפני הקידוש, בסמוך אליו, שעלתה לו לסעודת שבת, כדי להחשיבו קידוש במקום סעודה[339].

ג) ואמר רב יהודה בשם שמואל - וכן דעת רב המנונא סבא ורב[340] - שאין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא פורס מפה ומקדש[341], כלומר שפורס מפה על המאכל, כדי שיהיה מכוסה בשעת הקידוש, ומקדש, ואחר כך חוזר ואוכל וגומר סעודתו[342], וכן הלכה[343]. בבאור שיטה זו יש ראשונים שכתבו שהיא שיטה שלישית, שחולקת על רבי יוסי ורבי יהודה, וסוברת שמן הדין צריך לפרוס מפה ולקדש, שכן אמרו בירושלמי שהיא דעת חכמים[344], ויש שכתבו שאינה שיטה שלישית, אלא היא סוברת שמעיקר הדין הלכה כרבי יוסי, שאין מפסיקים, אלא שמחמירים קצת שלא יגמור הסעודה ויקדש, אלא יקדש תחלה[345].

לסוברים שפורס מפה ומקדש, הטעם שמכסים את המאכל בשעת הקידוש, יש שכתבו שהוא כדין שאר קידוש, שלעולם כשיש לחם על השולחן בשעת הקידוש, מכסים אותו[346], ויש שכתבו שכאן מטעם נוסף צריך לכסות, שצריך לעשות כעין סילוק שולחן בשעת הקידוש[347].

כשפורס מפה ומקדש באמצע סעודתו, יש גאונים וראשונים שכתבו שכשחוזר ואוכל אחר הקידוש צריך לחזור ולברך המוציא[348], שמאחר וכשקדש היום נאסרה עליו האכילה עד שיקדש, הרי האכילה הקודמת נגמרה, וכשאוכל אחר הקידוש הרי זו התחלת אכילה אחרת[349], ויש שכתבו בטעם שצריך לחזור ולברך, שהקידוש הוא הפסק[350]. ויש חולקים וסוברים שמאחר וכבר היה אוכל, ועתה אינו אלא חוזר לאכילתו, אינו צריך לחזור ולברך המוציא[351].

כשפורס מפה ומקדש באמצע סעודתו, אם בסעודתו בתחילה שתה יין, אמרו בירושלמי שבקידוש אינו מברך על היין[352], אלא מברך את ברכת הקידוש לבדה[353], וכן פסקו ראשונים ואחרונים[354], ולסוברים כן, אף המקדש על הפת באמצע סעודתו, אינו מברך אלא ברכת הקידוש בלבד, ולא ברכת הפת[355]. ויש חולקים וסוברים שהמקדש על היין באמצע סעודתו, אף על פי שקודם לכן שתה יין, חוזר ומברך בקידוש ברכת היין[356].

גמר סעודתו בכניסת שבת

היה אוכל, וגמר אכילתו עם הכנסת שבת, וקדש עליו היום קודם שברך ברכת המזון, יש ראשונים ואחרונים שכתבו שמברך תחלה ברכת המזון על כוס אחת, ולאחר מכן אומר קידוש היום על כוס שניה[357] - ועל כוס אחת אין עושים את שניהם, משום שאין-עושים-מצוות-חבילות-חבילות[358] - וכתבו ראשונים שאינו צריך לחזור ולאכול כדי שיהא קידוש במקום סעודה, לפי שהסעודה שאכל לפני הקידוש עולה לזה[359], לסוברים כן[360]. ויש חולקים וסוברים שמאחר ולהלכה אסור לשתות את הכוס של ברכת המזון קודם הקידוש[361], חייבים לקדש לפני ברכת המזון[362], לפיכך כתבו ראשונים שפורס מפה ומקדש, ומברך המוציא ואוכל מעט, כדי שיהא הקידוש במקום סעודה – לסוברים שהאכילה שלפני הקידוש אינה מועילה להחשיבו קידוש במקום סעודה[363] - ואחר כך מברך ברכת המזון[364].

נטילת ידים

מי שנטל ידיו לפני הקידוש, נחלקו אמוראים בדינו, ונחלקו ראשונים ואחרונים בבאור מחלוקתם:

א) יש שכתבו שהאמוראים נחלקו במי שנטל ידיו קודם קידוש, אם יקדש על הפת, או שלא יקדש בעצמו כלל אלא ישמע מאחר, לפי שהכל מודים שעל היין אינו יכול לקדש, לפי שגילה בדעתו שהפת חביבה עליו מן היין, וחובה היא לקדש דוקא על הדבר החביב[365], ולפיכך דינו תלוי במחלוקת האמוראים אם ניתן לקדש על פת[366], שלסוברים שאין מקדשים על פת, אמר רב ברונא בשם רב שאין לו תקנה לקדש בעצמו, אלא ישמע קידוש מאחר[367], ולסוברים שניתן לקדש על הפת, אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא שיקדש על פת[368]. להלכה יש גאונים וראשונים ואחרונים שפסקו שהנוטל ידיו קודם קידוש לא יקדש על היין אלא על הפת[369], ויש חולקים[370].

ב) ויש ראשונים שכתבו שהאמוראים נחלקו במי שנוטל ידיו קודם הקידוש, אם מותר לו לקדש בעצמו, או שאסור לו משום שהקידוש הוא הפסק והסח-הדעת* בין הנטילה לאכילה, אלא ישמע מאחר: רב ברונא בשם רב סובר שאסור לו לקדש[371], אלא ישמע מאחר, ואם קידש בעצמו צריך לחזור וליטול ידיו[372], וכן יש מן הראשונים שפסקו להלכה[373], ורב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר בדעת רב שהקידוש אינו הפסק, ומי שנטל ידיו יכול לקדש בעצמו[374], וכן פסקו ראשונים ואחרונים להלכה[375]. ולפי ביאור זה יש ראשונים שכתבו שמחלוקת האמוראים אינה אלא לסוברים שיש קידוש אף שלא במקום סעודה[376], שלדעתם הקידוש אינו מענין הסעודה, ולפיכך ניתן לומר שהוא הפסק בין הנטילה לאכילה, אבל לסוברים – וכן הלכה[377] - שקידוש צריך להיות דוקא במקום הסעודה[378], לדברי הכל הקידוש אינו הפסק[379]. וע"ע הסח-הדעת[380].

אף לסוברים שהקידוש אינו הפסק בין נטילת ידים לאכילה, יש ראשונים שכתבו שלכתחלה אין ליטול ידים לפני הקידוש[381], כדי שלא להפסיק כלל בין הנטילה לאכילה[382], וכן כתבו אחרונים להלכה[383].

ג) ויש ראשונים שכתבו שהאמוראים נחלקו בדעת הסוברים שיש קידוש אף שלא במקום סעודה[384], אם ראוי לכתחלה ליטול ידיו קודם קידוש, או שאין לעשות כן משום שיש לחוש שיפליג וילך לחוץ אחר הקידוש, ולא יאכל מיד: רב ברונא אמר בשם רב שאין ליטול ידיו קודם קידוש[385], לפי שחוששים שיפליג אחר הקידוש וילך[386], ורב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר שהנוטל ידיו יקדש, ואין חוששים שיפליג וילך, שכן מצינו שרב, כשהיה פת חביב עליו היה מקדש על היין על דעת לאכול פת מיד, והיה נוטל ידיו קודם הקידוש, ולא חשש שמא יפליג, אף על פי שאף הוא סבר שיש קידוש אף שלא במקום סעודה[387]. ולפי ביאור זה, לסוברים – וכן הלכה[388] - שאין קידוש אלא במקום סעודה[389], לדברי הכל מותר לכתחלה ליטול ידיו קודם הקידוש, לפי שאין חשש שיפליג אחר הקידוש, שהרי חייבים לאכול מיד[390], וכן יש ראשונים שפסקו להלכה שמותר לכתחלה ליטול ידים קודם הקידוש, ויש מהם שאף נהגו כן בעצמם[391].

ד) ויש ראשונים שכתבו שהאמוראים נחלקו בדעת הסוברים שאם טעם קודם קידוש אינו מקדש[392], אם כשנטל ידיו קודם קידוש דינו כטעם, ששוב אינו יכול לקדש: רב ברונא בשם רב סבר שכשנטל ידיו גילה דעתו שקפץ לאכילה, וזלזל בקידוש היום, והרי זה כאילו טעם, ולפיכך לא יקדש, ומכל מקום אחרים מקדשים לו ויוצא ידי חובתו[393]. ורב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר בדעת רב שמאחר ואפשר לקדש על הפת, נטילת ידים אינה זלזול בקידוש היום, ולפיכך אף אחר הנטילה יכול לקדש בין על יין ובין על הפת[394]. ולפי ביאור זה, מאחר ולהלכה ניתן לקדש על הפת[395], וכן להלכה אפילו מי שטעם קודם קידוש יכול לקדש[396], מותר אפילו לכתחלה ליטול ידים ולקדש לאחר מכן[397].

לסוברים שאין נוטלים ידים קודם הקידוש, יש ראשונים ואחרונים שסוברים שכן הדין אף בקידוש שביום, ולא רק בקידוש שבלילה[398]. ובדעת הסוברים בטעם שאין נוטלים ידים קודם הקידוש, שהוא משום שהקידוש הוא הפסק בין הנטילה לאכילה[399], יש ראשונים שכתבו שזה דוקא בקידוש הלילה, שהוא ארוך, אבל קידוש היום, שהוא קצר[400], אינו הפסק, ומותר ליטול ידים לפניו[401].

על מזיגת הכוס, אם עושים אותה קודם נטילת ידים או אחריה, ע"ע נטילת ידים.

הוצאת אחרים ידי חובתם

על מי שכבר יצא ידי חובתו, אם יכול להוציא אחרים, ואם יכול להוציא נשים, ואם נשים יכולות להוציא איש, ע"ע כל-ישראל-ערבים.

נתינת העינים

בשעת הקידוש, יש ראשונים שכתבו שיתן עיניו בנרות[402]. ואחרונים כתבו שבשעת הקידוש עצמו צריך ליתן עיניו בכוס, ובנרות יתן עיניו בשעה שאומר ויכולו[403].

הבאת השולחן אחר הקידוש

כשאוכלים על שולחנות קטנים, ומביאים אותם למקום הסעודה כשהם ערוכים[404], לכתחלה אין מביאים אותם למקום הסעודה אלא אחר הקידוש[405], בטעם הדבר כתבו גאונים שהוא כדי שתבא הסעודה לכבוד השבת[406].

כיסוי השולחן

הביאו את השולחן לפני הקידוש, פורסים עליו מפה עד לאחר הקידוש[407], שזהו כעין סילוק שולחן, שדומה כמי שאינו[408]. ושולחנות שלנו, שהם גדולים יותר מדאי וקשה להביאם אחר קידוש, כתבו ראשונים שלכתחלה רגילים לערכם במקום הסעודה, ופורסים עליהם מפה עד לאחר הקידוש[409].

ובשם ירושלמי אמרו שמטעם אחר מכסים את הפת בזמן הקידוש, כדי שלא יראה הפת בושתו[410], ששמקדימים את ברכת-היין* לפני ברכת-הפת*, וראוי היה שברכת הפת תקדם[411], ולפי טעם זה אחר ברכת היין ניתן לגלות את הפת[412], וכן לפי טעם זה, המקדש על הפת אינו צריך לכסותו[413].

ויש ראשונים שכתבו שמטעם אחר מכסים את הפת בזמן הקידוש, זכר למן, שלא היה יורד בשבתות, והיה טל מתחתיו וטל מעליו[414], וזכר לזה נותנים מפה תחת הפת ואחרת על גביו[415], ולפי טעם זה כתבו אחרונים שיש לכסות את הפת עד סוף הקידוש[416], וכן לפי טעם זה אף המקדש על הפת צריך לכסותו[417].

אף בקידוש היום פורסים מפה על הפת[418].

הערות שוליים

  1. שמות כ ח. עי' ברייתא פסחים קו א; עי' מכילתא דרשב"י יתרו מסכתא דחודש פרשה ז ד"ה זכור ושמור; עי' נזיר ג ב וד א: מושבע ועומד, ותוס' שם ד א ד"ה מאי; עי' ד' רב אדא בר אהבה ורבא בברכות כ ב, ורש"י שם ד"ה קדוש; עי' ד' רב אדא בר אהבה בשבועות כ ב, ורש"י שם ד"ה כדרב אדא; רמב"ם שבת פכ"ט ה"א ובסהמ"צ מ"ע קנה; סמ"ג ע' כט; החינוך מ' לא.
  2. רמב"ם שבת שם; סמ"ג שם. ועי' סהמ"צ שם והחינוך שם: נזכור בם גודל היום הזה ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו.
  3. עי' מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש פרשה ז: לקדשו, לקדשו בברכה.
  4. עי' ברייתא פסחים שם בכניסתו; רמב"ם שם ושם; סמ"ג שם; החינוך שם. על הבדלה ע"ע.
  5. ציון 122.
  6. החינוך מ' לא.
  7. עי' ציון 18 ואילך.
  8. סהמ"צ לרמב"ם ע' קנה; סמ"ג ע' כט; החינוך שם. בד' בה"ג וסיעתו, שלא מנו קידוש במנין המצוות, עי' ביאור רי"פ פערלא לרס"ג ע' לג.
  9. עי' משנה פסחים קיא א, שמקדשים בפסח; תוספתא ברכות פ"ג: לילי ימים טובים יש בהן קדשות היום על הכוס; עי' פסחים קב ב: יו"ט שחל להיות במוצ"ש; רמב"ם שבת פכ"ט הי"ח; עי' טוש"ע או"ח תעב א ותצ ז בפסח, ותר א בר"ה, ותרמג א בסוכות, ותרסח א בשמחת תורה. וע"ע יום טוב ציון 1059 ואילך.
  10. רמב"ם שם.
  11. ויקרא כג לז. מכילתא דר"י יתרו מסכתא דבחדש פרשה ז.
  12. דברים טז ג.
  13. דברים שם יב.
  14. דברים טו טו. ה"ג סי' ב הל' קידוש והבדלה עמ' צא. וע"ש שמוכיח שהפסוק האחרון מדבר בחג הסוכות.
  15. מ"מ שבת פכ"ט הי"ח; לח"מ ע"ז פי"ב ה"ג; מ"א סי' רעא ס"ק א.
  16. עי' שו"ת מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' נד, הובא במ"א סי' תקצז ס"ק ג.
  17. ציון 1999.
  18. רב אדא בר אהבה בברכות כ ב ובשבועות כ ב, ורבא בברכות שם; רמב"ם ע"ז פי"ב ה"ג; טוש"ע או"ח רעא ב.
  19. שמות כ ח.
  20. דברים ה יב.
  21. רבא בברכות שם; שו"ע שם. ועי' תוס' שבועות שם ד"ה כל שישנו, הטעם שאין מקישים להפך, ועי' שו"ת רע"א החדשות סי' יז. ועי' ברכות שם, שנ' שאביי חולק וסובר שנשים אינן חייבות בקידוש אלא מדרבנן.
  22. עי' ציון 81.
  23. מהר"ם חלאווה פסחים קו א. ועי' שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' כח אות ג.
  24. פמ"ג משב"ז או"ח סי' רפט ס"ק א. ועי' ציון 89.
  25. ציון 252.
  26. ציון 469 ואילך.
  27. עי' עליו ציון 34 ואילך.
  28. עי' ברכות לג ב: דמקדש בצלותא; בה"ג דלהלן.
  29. שמות כ ב.
  30. דברים ה טו. ה"ג סי' ב הל' קידוש והבדלה עמ' צא, הובא בסמ"ג עשין כט, ועי' סמ"ג שם שחולק ולומד מכפילות הכתובים דבר אחר.
  31. מ"א סי' רעא ס"ק כב.
  32. ה"ג סי' ב הל' קידוש והבדלה עמ' צא.
  33. עי' שו"ת רמ"ע מפאנו סי' ב; מ"א סי' רעא ס"ק א. ועי' מ"ב שם ס"ק ב ובאה"ל שם ד"ה מיד, שיש לפקפק בזה מכמה טעמים, ולפיכך אף מי שכבר קידש בתפילה נחשב עדיין מחויב לקדש על היין מן התורה, וקטן אינו יכול להוציאו ידי חובתו, ע"ע כל ישראל ערבים.
  34. ברייתא פסחים קה א: יש בהן קדושה על הכוס; ברייתא פסחים קו א: זוכרהו על היין; ברכות לג ב: מקדש אכסא; רמב"ם שבת פכ"ט ה"ו, לענין שבת, והכ"א לענין יום טוב; טור או"ח רעא, ועי' שו"ע שם ג. בטעם שמקדשים על יין עי' החינוך מ' לא, שהוא לפי שטבע האדם שהוא מתעורר בו ושמח בו, ועי"ז יתפעל אל הדבר.
  35. ברכות שם: אע"ג דמקדש בצלותא מקדש אכסא; עי' ציון 30 ואילך, ושם על הטעם שמקדשים פעמיים.
  36. שמות כ ח.
  37. ברייתא פסחים שם. ועי' שאילתות שאילתא נד, הובא ברשב"ם פסחים קו א ד"ה אמר רב יהודה, שהטעם שמקדשים על היין הוא משום שהקידוש הוא ענין שיר, ואין אומרים שירה אלא על היין, ע"ע שיר; שירה.
  38. הושע יד ח.
  39. שה"ש א ד. תוס' פסחים שם ד"ה זוכרהו.
  40. שמות שם.
  41. מכילתא דרשב"י יתרו מסכתא דבחודש פרשה ז ד"ה זכור ושמור.
  42. ציונים 115, ואילך, 134 ואילך.
  43. עי' נזיר ד א: מושבע ועומד, ותוס' שם ד"ה מאי, ותוס' סוכה לח א ד"ה מאי; רמב"ם שבת פכ"ט ה"ו; שו"ת רשב"א ח"ד סי' רצה. ועי' תוס' פסחים קו א ד"ה זוכרהו, ותוס' שבועות כ ב ד"ה נשים, שכ"כ בלשון הראשון.
  44. תוס' פסחים שם ושבועות שם ונזיר שם. ועי' ציון 33, שאחרונים כתבו שמן התורה יוצאים ידי חובה בקידוש שבתפלה.
  45. עי' מפרש נזיר ד א ד"ה והרי; תוס' הרא"ש ברכות כ ב ד"ה נשים, בשם רבנו קלונימוס איש רומי; עי' תוס' רי"ד פסחים קו א ד"ה זוכרהו, בשם כמה ראשונים, שהלכה למשה מסיני היא לקדש על היין או על הפת. ועי' תוס' פסחים קו א ד"ה זוכרהו, ותוס' שבועות כ ב ד"ה נשים, שמצדדים לומר שהקידוש על היין, חיובו מן התורה, אבל חובת שתיית היין אינה אלא מדרבנן. ועי' שאג"א סי' ס.
  46. ציון 320 ואילך.
  47. עי' עליו ציון 73 ואילך.
  48. פסחים קו א; עי' רמב"ם שבת פכ"ט ה"י; טוש"ע או"ח רפט א. ועי' ציון 75.
  49. ציון 451 ואילך.
  50. רשב"ם פסחים קו ב ד"ה דחביבא.
  51. עי' ד' רב יצחק בר שמואל בר מרתא בפסחים שם, ורשב"ם שם בבאור דבריו, ועי' תוס' שם ד"ה מקדש, שפי' את דבריו בע"א.
  52. ר"ת בתוס' פסחים שם ד"ה מקדש וברא"ש שם פ"י סי' יז. וע"ש שמבאר מה שעשה רב בע"א.
  53. ר"ן פסחים שם (כב א) בדעת רי"ף שם.
  54. סדר ר"ע סדר שבתות ד"ה וטועם ממנו; רי"ף פסחים שם, ור"ן שם בדעתו; רמב"ם שבת פכ"ט ה"ט; רא"ש פסחים פ"י סי' יז, שכן נהגו העם וכן הסכימו כל הגאונים; טור או"ח רעב בשם רב האי; שו"ע שם רעא ד ויב ורעב ט.
  55. עי' פסחים קו ב, ורשב"ם שם ד"ה דחביבא; רמב"ם שבת פכ"ט ה"ט.
  56. רשב"ם שם; טור או"ח רעב.
  57. רשב"ם שם; רמב"ם שם; טור או"ח רעב.
  58. תוס' רי"ד פסחים קו א ד"ה זוכרהו, בשם כמה ראשונים.
  59. השגות הראב"ד שבת פכ"ט ה"י.
  60. עי' לעיל.
  61. עי' ציון 204 ואילך.
  62. עי' ציון 122.
  63. מ"מ שם. ועי' רא"ש פסחים פ"י סי' יז וטוש"ע או"ח רעב ט, שמכח סברא זו פסקו שביום עדיף לקדש על שיכר מאשר על הפת, ע"ע חמר מדינה.
  64. ציון 70 ואילך.
  65. עי' ציון 73 ואילך.
  66. פסחים קו א; רמב"ם שבת פכ"ט ה"ד. ועי' ציון 278, במי שאין לו מספיק יין, שקידוש הלילה קודם לשל יום.
  67. פסחים שם.
  68. ע"ע יום ציון 416.
  69. שמות כ ח.
  70. עי' גמ' פסחים שם, בבאור ברייתא שם. ועי' ציון 99.
  71. רש"י ורשב"ם שם ד"ה לקדשו.
  72. ציון 122 ואילך.
  73. עי' ברייתא פסחים קו א, וגמ' שם בבאורה; רמב"ם שבת פכ"ט ה"י, לענין שבת, והכ"א לענין יו"ט; טוש"ע או"ח רפט א.
  74. רמב"ם שם.
  75. עי' ציון 48. ועי' שאילתות שאילתא נד, הובא ברשב"ם פסחים קו א ד"ה אמר רב יהודה, שהטעם שמקדשים ביום על היין הוא משום שהקידוש הוא ענין שיר, ואין אומרים שירה אלא על היין, ע"ע שיר; שירה.
  76. שמות כ ח. ברייתא פסחים שם. ועי' לבוש או"ח רפט א, שהלימוד הוא מייתור תיבת את, שהוא לרבות את הקידוש ביום.
  77. ראב"ד שבת פכ"ט ה"י; חי' הר"ן פסחים שם.
  78. חי' הר"ן ומהר"מ חלאווה פסחים שם.
  79. עי' שאילתות שאילתא נד. ועי' חי' הר"ן שם, בטעם תקנת הקידוש ביום, שמאחר וכבוד היום עדיף מכבוד הלילה, ע"ע כבוד שבת ציון 143, עשו זכר לקידוש ביום.
  80. רשב"ם פסחים קו א ד"ה אמר רב יהודה, בשם שאילתות.
  81. מהר"ם חלאווה שם.
  82. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' נד, ומ"א סי' תקצז ס"ק ג בדעתו.
  83. עי' פסחים קו א: קידושא רבה; רמב"ם שבת פכ"ט ה"י; שו"ע או"ח רפט א.
  84. עי' ציון 205.
  85. רש"י ורשב"ם פסחים קו א.
  86. אבודרהם מעריב של שבת.
  87. ר"ן על הרי"ף פסחים שם (כב א); אבודרהם שם.
  88. טור או"ח רפט בשם הרא"ש. ועי' ציון 320.
  89. עי' מ"א סי' רפו ס"ק א ומ"ב שם ס"ק ז. ועי' פמ"ג א"א או"ח סי' רפט ס"ק ד, שלסוברים שנשים יוצאות ידי חובת תפילה באמירת איזו בקשה, ע"ע תפלה, הרי אחר שאמרו איזו בקשה נתחייבו בקידוש, ואסור להן לאכול ולשתות, ועי' ציון 23 ואילך, מחלוקת אם נשים חייבות בקידוש היום.
  90. באר היטב או"ח סי' פט ס"ג אות יב בשם רש"ל; עיקרי הד"ט או"ח סי' יג אות ג בשם אגרות הרמ"ז ועוד אחרונים, וע"ש שהמחמיר ומקדש כדי לאכול אחר שחרית אינו אלא הדיוט.
  91. רב נחמן בר יצחק בפסחים קה א; רבא בפסחים קז א; רמב"ם שבת פכ"ט ה"ד; טוש"ע א"ח רעא ח. ועי' ערוה"ש שם סכ"א, שא"צ לקדש ביום פעמיים, אלא קידוש אחד עולה לתשלומים ולחובת קידוש של יום.
  92. עי' המכתם פסחים קו א ד"ה ליקדיש; רמ"א בשו"ע שם.
  93. עי' ציון 140, על אמירתו בלילה. ארח"ח ח"א הל' קדוש היום אות ג בשם תוס'; רמ"א בשו"ע שם.
  94. ארח"ח שם בשם תוס'.
  95. סדר ר עמרם סדר שבתות ד"ה ואסור לאדם, הובא בטור או"ח רעא. ועי' ב"ח שם ס"ח בטעמו, שזמן הקידוש אינו אלא בלילה, והקידוש ביום למי שלא קידש בלילה אינו אלא בתורת תשלומים, ותשלומים אינם אלא למי שהחסיר באונס או בשוגג, ולא במזיד, כשם שמצינו בתפלה, ע"ע תפילת-תשלומים, ועי' ציון הבא.
  96. רמב"ם שבת פכ"ט ה"ד; טוש"ע או"ח רעא ח. ועי' ב"ח שם בטעמו, שהקידוש ביום אינו מדין תשלומים, אלא זמנו אף ביום, ולפיכך אינו דומה לתפילת תשלומים, עי' ציון הקודם, ועי' מנ"ח מ' לא.
  97. טור או"ח תחי' רעא; שו"ע שם א, ומ"א שם ס"ק א ומ"ב שם ס"ק א בבאורו. ועי' רמב"ם שבת פכ"ט הי"א, שמצות קידוש היא בין בשעת כניסת השבת, ובין קודם לשעה זו במעט, ועי' ציון 103 ואילך. ועי' מ"א שם ס"ק א בשם תקוני שבת, שיקדש קודם הלילה, ולא בתחילת ליל שבת, לפי שאז הוא מזל מאדים.
  98. שמות כ ח.
  99. עי' ציון 67 ואילך. טור שם.
  100. עי' ציון 33.
  101. שו"ת רמ"ע מפאנו סי' ב.
  102. באה"ל סי' רעא ס"א ד"ה מיד.
  103. רב נחמן בשם שמואל בברכות כז ב, ורשב"א שם בבאור דבריו; רמב"ם שבת פכ"ט הי"א. ועי' טוש"ע או"ח רסז ב. ועי' ציון 308. על האיסור לאכול לפני קריאת-שמע של ערבית ע"ע קריאת שמע.
  104. רמב"ם שם.
  105. רשב"א ברכות שם בשם ר' האי גאון וראב"ד, והסכים עמם; מ"מ על הרמב"ם שם בשם קצת מן הגאונים ומן האחרונים, ושכן עיקר; מ"א סי' רסז ס"ק א.
  106. ע"ע תוספת שבת.
  107. מרדכי מגילה רמז תשצח; מ"א סי' רסז ס"ק א. ועי' מ"א שם שתמה, ועי' משיב דבר ח"א סי' יח ד"ה והנה במרדכי.
  108. רשב"א ברכות כז ב בשם מקצת מן הגאונים; טור או"ח רצג בשם רי"צ גיאות.
  109. רשב"א ברכות שם.
  110. עי' רמב"ם שבת פ"ל ה"ט: לקבוע על היין, ורבינו יונה ברכות (לו ב) ורבינו ירוחם תאו"ח ני"ב ח"א (סה ג) וטור או"ח רצא בדעתו, שצריך לקדש. ועי' ציון 111 שי"מ ד' הרמב"ם בע"א.
  111. רבינו יונה ברכות שם; רבינו ירוחם שם בשם רמ"ה; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רי ומרדכי שבת רמז שצז בשם מהר"ם; טור שם בדעת הרא"ש; עי' כ"מ שבת שם וב"י או"ח שם שכ"כ אף בדעת רמב"ם שבציון 110, שאין כוונתו שמקדשים על היין אלא שקובעים עליו סעודה.
  112. רבינו ירוחם שם; עי' מרדכי שם; טור שם.
  113. שו"ע שם ד.
  114. עי' ציון 28 ואילך.
  115. עי' ברכות לג א: אנשי כנה"ג תקנו להם לישראל וגו' קדושות והבדלות, ורש"י שם: קדושות, קדוש היום.
  116. רבי זירא בפסחים קיז ב.
  117. דברים טז ג.
  118. שמות כ ח. רב אחא בר יעקב בפסחים קיז ב. ועי' להלן, שראשונים כתבו טעמים להזכרת יציאת מצרים בקידוש. ועי' באה"ל סי' רעא ס"א ד"ה מיד, בד' סהמ"צ לרמב"ם מ"ע קנה, שמן התורה צריך להזכיר יצי"מ בקידוש, וע"ש שמצדד לומר בדעת מ"א שם ס"ק א שאינו אלא מדרבנן.
  119. עי' ציון 149.
  120. ע"ע תפלת שבת.
  121. פסחים קיז ב.
  122. סדר ר' עמרם סדר שבתות; רמב"ם שבת פכ"ט ה"ב. ועי' מ"א סי' רעא ס"ק כב, דקדוקים בנוסח.
  123. טור או"ח רעא.
  124. עי' ויקרא כג. טור שם.
  125. טור שם: אפשר לומר. ועי' ציון 118, שלמדים מדרשה שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש.
  126. רמב"ן דברים ה טו וטור שם בשמו. ועי' תוס' פסחים קיז ב ד"ה למען, שיש רמז ביציאת מצרים למלאכות של שבת.
  127. עי' ציון 148.
  128. עי' שבת פז ב וסנהדרין נו ב.
  129. אבודרהם סדר מעריב של שבת; ב"י או"ח רעא בשם ארח"ח, ולפנינו בארח"ח אינו.
  130. עי' ציון 148.
  131. אבודרהם שם.
  132. ציון 70.
  133. משנה וברייתא ברכות נא ב ופסחים קיד א.
  134. ברייתא ברכות שם ופסחים שם.
  135. משנה וברייתא ברכות שם ופסחים שם.
  136. ע"ע. ברייתא ברכות שם ופסחים שם.
  137. ברייתא ברכות שם ופסחים שם; עי' פסחים קו א: כל הברכות כולן בורא פרי הגפן אמר ברישא; רמב"ם שבת פכ"ט ה"ז; טוש"ע או"ח רעא י. על אמירת סברי מרנן ועניית לחיי קודם ברכת הקידוש, עי' אבודרהם מעריב של שבת.
  138. בראשית ב א ואילך.
  139. רא"ש פסחים פ"י סי' טו.
  140. רמב"ם שבת פכ"ט ה"ז; עי' רא"ש שם; טוש"ע או"ח רעא י.
  141. ע"ע תפלת שבת. רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי בשבת קיט ב. מ"מ על רמב"ם שם.
  142. רב המנונא בשבת. עי' רא"ש שם.
  143. ע"ע תפלת שבת.
  144. רא"ש שם; טור שם.
  145. טוש"ע שם. ועי' מ"א שם אות כא, ע"פ מטה משה סי' תכט בשם הרוקח, שמי ששכח לומר ויכולו בקידוש, אומרו תוך הסעודה על הכוס.
  146. דרכ"מ שם אותיות ח וט, ורמ"א בשו"ע שם.
  147. ציון 300 ואילך.
  148. רמב"ם שבת פכ"ט הי"ט, ועי' מער"ק שם, דקדוקים בנוסח. ועי' הנוסח בסדר ר' עמרם סדר פסח וסדר חג הסוכות, בשינויים קלים. ועי' מס' סופרים תחי' פי"ט: בפסח בין בתפלה בין בכוס צריך להזכיר ביום טוב מקרא קודש הזה ביום חג המצות הזה וגו' בחג השבועות אומרים ביום טוב מקרא קודש הזה וביום חג השבועות הזה. על ביאור הנוסח: ורוממנו מכל לשון, עי' ציון 131. על נוסח הקידוש בשמיני-עצרת, ע"ע.
  149. רמב"ם שם.
  150. עי' ציונים 119 ואילך, 122.
  151. ע"ע קידוש החודש. פסחים קיז ב.
  152. רמב"ם שבת פכ"ט ה"כ. ועי' הגה"מ שם שכשחל בחול אומר יום תרועה במקום זכרון תרועה, וע"ע ראש השנה.
  153. ציון 34 ואילך.
  154. עי' להלן. על ברכת ההבדלה וברכת הנר ע"ע הבדלה. אם מברכים על הבשמים במוצאי שבת שהוא יום טוב ע"ע הבדלה. על ברכת הזמן ע"ע.
  155. רשב"ם פסחים קב ב ד"ה גופא. וע"ע הבדלה ציון 205 ואילך, שי"ח, אבל כך הלכה.
  156. רשב"ם שם.
  157. רב ולוי (או רבה) ורבנן ומר בריה דרבנא ואביי ורבא בפסחים קב ב וקג א. ועי' להלן.
  158. רשב"ם שם קב ב ד"ה רב אמר ושם קג א ד"ה והלכתא.
  159. ר' יהושע בן חנניא ושמואל ורבה (או לוי) ומרתא בשם ר' יהושע בפסחים קב ב וקג א, ורבי חנינא בירושלמי ברכות שם, ועי' להלן.
  160. רבי חנינא בדעת רבי יהושע בן חנניה בפסחים קג א; ירושלמי שם (לגי' שברשב"ם פסחים קב ב ד"ה ושמואל, ולפנינו גי' אחרת) בדעת שמואל ורבי חנינא שם.
  161. עי' ד' לוי ורבנן ומר בריה דרבנא בפסחים קג א, ורשב"ם שם ד"ה קני"ה וד"ה קינ"ה וד"ה נקי"ה בבאור דבריהם, ועי' להלן. וע' ד' ר' יהושע בן חנניה שם, ורשב"ם שם ד"ה ה"ג בדעתו, שצריך לסמוך את היין לקידוש ולהבדלה יותר מאשר למאור, עי' להלן.
  162. רשב"ם שם ד"ה קני"ה.
  163. עי' ציון 50. ועי' תוס' שם ד"ה קני"ה, הטעם שצריך לסמוך ברכת היין להבדלה יותר מאשר לקידוש לסוברים שאין מקדשים על הפת.
  164. ע'י ד' רב בפסחים קב ב וד' אביי ורבא שם קג א, ועי' להלן.
  165. עי' ד' רבה בפסחים קג א, ורשב"ם שם ד"ה ורבה, ועי' להלן.
  166. עי' ד' שמואל ורבי חנינא ומרתא בשם רבי יהושע בפסחים קב ב וקג א, ועי' להלן.
  167. ע"ע ברכת הזמן. עי' מחלוקת אביי ורבא בפסחים קג ב, ורשב"ם שם בבאור דבריהם, ועי' להלן.
  168. רב בפסחים קב ב; רבי יוחנן בירושלמי ברכות פ"ח ה"א, וחנין בר בא בירושלמי שם בשם רב.
  169. עי' ציון 135 ואילך. רשב"ם פסחים שם ד"ה רב אמר.
  170. עי' ציון 157 ואילך. רשב"ם שם.
  171. עי' לעיל. רשב"ם שם.
  172. עי' ציון 174. ועי' ירושלמי ברכות שם, שכן הכריע רבי יוסי, ושכן יצא המעשה.
  173. עי' דבריהם בפסחים קג א, ורש"י שם ד"ה ה"ג. ועי' ירושלמי ברכות פ"ח ה"א, שכן אמר ר
  174. פסחים קג א, ושם: והלכתא כרבא; רמב"ם שבת פכ"ט הכ"ב; טוש"ע תעג א.
  175. ירושלמי ברכות שם.
  176. ע"ע ברכת הזמן. עי' ציון 167. רשב"ם פסחים ד"ה ורבא.
  177. פסחים שם.
  178. ע"ע הנ"ל; עי' ציון 167. רשב"ם שם ד"ה ה"ג.
  179. שמואל בפסחים קב ב, ורבי חנינא בירושלמי ברכות שם. ועי' ירושלמי שם, שכן נהגו בדרום, ואף ר' אבהו, כשהיה בדרום היה נוהג כן, כדי שלא לחלוק על האנשים במקומם.
  180. עי' ציון 135 ואילך. רשב"ם שם ד"ה ושמואל אמר.
  181. עי' ציון 160. רשב"ם שם.
  182. רשב"ם שם.
  183. רבה בפסחים קג א, ולוי בירושלמי ברכות שם, לגי' שברשב"ם פסחים שם ד"ה ורבה, ועי' תוס' שם ד"ה ורבה.
  184. עי' ציון 165. רשב"ם פסחים שם ד"ה ורבה.
  185. רשב"ם שם.
  186. לוי בפסחים שם, ועי' רשב"ם שם ד"ה רבה, שיש לגרוס רבה, ועי' ציון 183, ועי' תוס' שם ד"ה רבה.
  187. עי' ציון 157. רשב"ם שם ד"ה קניה.
  188. עי' ציון 161 ואילך. רשב"ם שם.
  189. רשב"ם שם.
  190. פסחים שם.
  191. עי' ציון 157. רשב"ם שם ד"ה קינה.
  192. עי' ציון 161 ואילך. רשב"ם שם.
  193. רשב"ם שם. וע"ש טעם נוסף שהיין והנר נמצאים בין הקידוש להבדלה, כדי להפסיק ביניהם בכל היכולת.
  194. פסחים שם.
  195. עי' ציון 157. רשב"ם שם ד"ה נקי"ה.
  196. עי' ציון 161 ואילך. רשב"ם שם.
  197. רשב"ם שם.
  198. פסחים שם.
  199. עי' רשב"ם שם, ועי' דק"ס שם, שבכמה כ"י אין גורסים שיטה זו.
  200. פסחים שם. ועי' רשב"ם שם ד"ה ה"ג, בבאור שיטתו, שהבדלה קודמת לקידוש, עי' לעיל, ואת המאור אומרים לפניהם לפי שרוצים לסמוך את היין לקידוש ולהבדלה, ששניהם נתקנו על היין, משא"כ מאור, שכשאין לו יין אומרו בלא כוס, ע"ע ברכת הנר ציון 51.
  201. עי' ציון 160. רשב"ם שם ד"ה ה"ג.
  202. ע"ע הבדלה. רשב"ם שם.
  203. ברייתא פסחים קה א.
  204. רשב"ם שם ד"ה אין בהם.
  205. רב יהודה בפסחים קו א; עי' רמב"ם שבת פכ"ט ה"י, לענין שבת, והכ"א, לענין יו"ט; עי' טוש"ע או"ח רפט א.
  206. פסחים קו א. ועי' ציון 83 ואילך.
  207. רש"י פסחים שם ד"ה קידושא רבא ורשב"ם שם ד"ה קידושא רבה.
  208. תשוה"ג שע"ת סי' קטו; כלבו סי' לט
  209. תשוה"ג שע"ת שם.
  210. כלבו שם.
  211. שמות לא טז. כלבו סי' לט; מ"ב סי' רפט ס"ק ב.
  212. שמות כ ח – יא. מ"ב שם. ועי' ערוה"ש שם ס"ג, שבגמ' נ' שאין אומרים שום פסוק לפני הברכה, וכן בילדותו ראה גדולים שלא אמרו שום פסוק.
  213. עי' מטה אפרים סי' תקצז ס"ג ואלף המגן שם ס"ק ג.
  214. על מזיגת הכוס ע"ש ציון 451 ואילך, על שיעור השתיה ע"ש ציון 787 ואילך, אם צריך שהמקדש בעצמו ישתה, או שדי בשתיית אחד מן המסוברים ע"ש ציון 875 ואילך, על צירוף כמה שותים לשיעור ע"ש ציונים 894 ואילך, 911 ואילך, על הפסק בין הקידוש לשתיה, כגון בדיבור, או שנשפך היין אחר הקידוש, ע"ש ציון 951 ואילך, על יין אחר שעמד לפני המקדש, אם יוצאים ידי חובה בשתייתו ע"ש ציון 928 ואילך, ועל נתינה מכוסו של המקדש לכוסות אחרים ע"ש ציון 550 ואילך.
  215. ע"ע נסכים. רב בב"ב צז א; רמב"ם שבת פכ"ט הי"ד; טור או"ח רעב.
  216. ב"ב שם, ורבא בב"ב שם ב; עי' רמב"ם שם הי"ז; ; טוש"ע שם ב. ועי' רשב"ם שם ד"ה ואם הביא, טעם הדבר, שקידוש אינו חמור כניסוך.
  217. ציון 239 ואילך.
  218. ציון 59 ואילך.
  219. עי' ד' שמואל ורב הונא ורבה בפסחים קא א; עי' ד' אביי שם, ותוס' שם ק ב ד"ה ידי קידוש, בדעתו.
  220. פסחים קא א.
  221. עי' ד' רב בפסחים ק ב, לענין המקדש בבית הכנסת ואינו אוכל שם: ידי קידוש יצאו, ורשב"ם שם ד"ה ידי קידוש, ועי' ר"ת בתוס' פסחים קו ב ד"ה מקדש, בדעת רב שם; עי' ד' ר' יוחנן שם קא א: אף ידי יין נמי יצאו, ותוס' שם ק ב ד"ה ידי קידוש, בדעתו.
  222. פסחים קא א.
  223. רי"ף פסחים (כ א); תוס' פסחים ק ב ד"ה ידי קידוש; רמב"ם שבת פכ"ט ה"ח; רא"ש שם פ"י סי' ה; טוש"ע או"ח רעג א.
  224. רמב"ם שם ה"י; עי' טוש"ע שם ושם רפט א.
  225. ישעיהו נח יג.
  226. רי"ף פסחים (כ א); רשב"ם פסחים קא א ד"ה אף ידי; תוס' שם ד"ה אף ידי; רא"ש שם פ"י סי' ה.
  227. רא"ש שם בשם ה"ר יונה; מ"א סי' רעא ס"ק א.
  228. עי' ציון 34.
  229. רשב"ם שם: אי נמי.
  230. עי' תוס' פסחים ק א ד"ה רבי יוסי, שכשהסעודה שלפני הקידוש עולה לו לסעודת שבת, הקידוש נחשב במקום סעודה; ר"ן על הרי"ף פסחים (כ ב) ד"ה כוס ראשון (ב). ועי' רמ"א בשו"ע או"ח רעא ו, שהביא את ב' השיטות. ועי' ציונים 339, 359 ואילך.
  231. רא"ש פסחים פ"י סי' ז. ועי' רמ"א בשו"ע או"ח רעא ו, שהביא את ב' השיטות.
  232. טוש"ע או"ח רעג ה בשם גאונים.
  233. מ"א שם ס"ק י; מ"ב שם ס"ק כא.
  234. עי' מ"א סי' רעג ס"ק ח ומ"ב שם ס"ק כב, ושם ושם שהכוונה לשיעור רביעית.
  235. טוש"ע שם ה בשם גאונים. ועי' פסחים קא א, לענין הסעודה שבמקום הקידוש: טעימו מידי, ותוס' שם ד"ה טעימו ורא"ש שם פ"י סי' ה, שהכוונה לטעימת לחם, ועי' ב"י שם שאף הם מודים לד' הגאונים שדי בשתית יין, ולא אמרו שיאכל לחם אלא כדי לצאת גם ידי חובת סעודת שבת, ע"ע ענג שבת.
  236. לבוש שם ס"ה, הובא במ"א שם ס"ק יב ובמ"ב שם ס"ק כז, ועי' שעה"צ שם ס"ק כט, שבקידוש של שחרית, אם אין לו יין כל כך, יש לסמוך על המקילים שדי בכוס הקידוש, אבל בקידוש של לילה אין לסמוך ע"ז, ועי' מ"ב סי' רפו ס"ק ז, ועי' ציון הבא.
  237. חי' רע"א על שו"ע או"ח שם, בדעת ראשונים הסוברים שיין אינו טעון ברכה לאחריו במקומו, ע"ע ברכה מעין שלש ציון 169 ואילך. ועי' שעה"צ שם ס"ק כט, שיל"ע אם אפשר להקל בזה. ועי' באה"ל שם ה ד"ה כתבו הגאונים, שהגר"א הקפיד אף בקידוש היום שלא לעשותו על יין אלא על סעודה גמורה.
  238. טוש"ע או"ח רעג ה בשם גאונים, ועי' מ"א שם ס"ק יא, שכן עיקר. ועי' באה"ל שם ה ד"ה כתבו הגאונים, שהגר"א הקפיד אף בקידוש היום שלא לעשותו על מיני תרגימא אלא על סעודה גמורה.
  239. עי' פסקי ריא"ז פסחים פ"י ה"א אות ט, שלענין קידוש במקום סעודה אפילו מיני מגדים נחשבים סעודה, לפי שבשבת, אפילו סעודת עראי נחשבת קבע, ומ"א שם ס"ק יא בשם ש"ג שם, שדי בפירות.
  240. עי' לעיל. מ"א סי' רעג ס"ק יא; עי' באה"ל סי' קעו ס"א ד"ה ברך על וסי' רמט ס"ב ד"ה מותר ומ"ב סי' רעג ס"ק כה ו סי' תרלט ס"ק טז.
  241. עי' גנת ורדים או"ח כלל ג סי' יב, בדעת הגאונים שבציון 232, ובדעת התוס' שבציון 235.
  242. עי' לעיל.
  243. עי' פסחים ק ב, לענין המקדש בבית הכנסת ואינו אוכל שם, וד' אביי שם קא א, בשם רבה, לענין תלמידים ששמעו קידוש בבית הרב ולא אכלו שם; רא"ש פסחים פ"י סי' ה; שו"ע או"ח רעג ב. ועי' רא"ש שם בשם ה"ר יונה, שמן התורה יוצאים י"ח אף בקידוש שלא במקום סעודה, שהרי דין קידוש במקום סעודה אינו אלא מדרבנן, עי' ציון 227, ולדעתו מטעם זה מקדשים בבית הכנסת אף כשאין שם מי שאוכל, עי' ציון 266, כדי להוציא ידי חובת קידוש מן התורה את מי שאינו יודע לקדש, שיצא עכ"פ מן התורה, ועי' רא"ש שם שדחה דבריו.
  244. עי' פסחים קא א: מתעקרא לכו שרגא, ורשב"ם שם ד"ה דילמא מיתעקרא, ור"ן על הרי"ף שם (כ א) ד"ה ושמעינן; עי' שו"ע שם ב וג.
  245. תוס' פסחים ק ב ד"ה ידי קידוש; רא"ש שם פ"י סי' ה; טוש"ע או"ח רעג ד.
  246. פסחים קא א. ועי' ציון 253, שיש סוברים שכשמתחלה היתה דעתו לשנות מקומו, באותו בית אינו נחשב שינוי מקום, ובבית אחר נחשב שינוי מקום.
  247. תוס' פסחים קא א ד"ה אבל ממקום; רמב"ם שבת פכ"ט ה"ח, ועי' מ"מ והגה"מ שם; רא"ש שם פ"י סי' ה; טוש"ע או"ח רעג א. ועי' מ"ב שם ס"ק ג, שלכתחלה עדיף שלא לשנות מקומו אפ' מפינה לפינה. ועי' מרדכי פסחים רמז תרי"א, ודרכ"מ או"ח שם א ורמ"א בשו"ע שם בשמו, שמחיצה של סוכה, שאינה עשויה לתשמיש אלא לשם מצוה, אינה מחשיבה את הסוכה חדר אחר, אלא הוא כמפינה לפינה, ונחשב מקום אחד.
  248. עי' רי"ף פסחים (כ א), ור"ן על הרי"ף שם בדעתו; עי' תוס' שם בסוף הדיבור: ומיהו. ועי' מ"א שם ס"ק א, שלכן להלכה לכתחלה לא יעבור אפ' מפינה לפינה.
  249. ריצ"ג הל' קידוש עמ' יד בשם מר רב שר שלום, וספר העיתים סי' קמז בשם מר רב גאון, ור"ן על הרי"ף פסחים (כ א) בשם איכא מאן דאמר, וטור או"ח רעג בשם רב שר שלום, ורמ"א בשו"ע שם א בשם י"א, ומקורם ממה שמצינו בברכת הזימון, שהרואים אלו את אלו נחשבים נמצאים במקום אחד, ע"ע זמון ציון 180 ואילך.
  250. רא"ש פסחים פ"י סי' ה וטור או"ח רעג בשם רבינו ניסים, ע"פ ד' ר' אבין בירושלמי ברכות פ"ו ה"ו וסוכה פ"ד ה"ה, שכשלא היתה דעתו מתחלה אינו יכול לקדש בביתו ולאכול בסוכתו, וכשהיתה דעתו מתחלה יכול לעשות כן. ועי' רא"ש שבציון הבא שמצדד לומר כן אף בדעת הבבלי. ועי' ד' רב מנא בירושלמי שם ושם, ופני משה שם ושם וקה"ע סוכה שם בדעתו, שיש חולקים על רב אבין, וסוברים שאין חילוק בין היתה דעתו ללא היתה דעתו, ולסוברים שאין קידוש אלא במקום סעודה, צריך לחזור ולקדש אפ' היתה דעתו מתחלה לשנות מקומו.
  251. ר"ן על הרי"ף פסחים (כ א), ע"פ הבבלי פסחים קא א, שלסוברים שאין קידוש אלא במקום סעודה, הקידוש שבבית הכנסת אינו מועיל לאוכלים בביתם, ומשמע שזה אפ' כשהתכונו מתחלה לאכול בביתם. ועי' רא"ש פסחים פ"י סי' ה, שבתחי' כ' שנ' כן בדעת הבבלי, ולבסוף דחה שאין הכרח לפרש כן, אלא י"ל שאף לדעת הבבלי מחשבה מועילה להתיר קידוש שלא במקום סעודה.
  252. ר"ן שם.
  253. תוס' פסחים ק ב ד"ה ידי קידוש, ור"ן על הרי"ף שם בשם י"א, ורא"ש פסחים פ"י סי' ה, שמה שאמרו בירושלמי שם שמחשבתו מועילה, אינו אלא בכגון מה שמדובר שם, מסוכה לבית, שזה באותו בית, ומה שמוכח בבבלי שמחשבתו אינה מועילה, זה דוקא בכגון מה שמדובר שם, מבית הכנסת לבית, ועי' ר"ן שם שדוחה שיטה זו.
  254. עי' שו"ע שם בשם י"א, ורמ"א בשו"ע שם: וכן עיקר.
  255. ר"ן פסחים (כ א), ע"פ המעשה ברב הונא בפסחים קא א, שכשכבה נרו אחר הקידוש, והלך למקום אחר, חזר וקידש.
  256. ב"י או"ח סוס"י רעג; רמ"א בשו"ע או"ח רעג ג ומ"ב שם ס"ק טו.
  257. רבינו ירוחם תאו"ח ני"ב ח"א (סו א) בשם הר' דוד הכהן; טוש"ע או"ח רעג ו.
  258. מ"א שם ס"ק יג ומ"ב שם ס"ק כח.
  259. פסחים ק ב.
  260. עי' ציון 223.
  261. פסחים קא א.
  262. תוס' פסחים ק ב ד"ה ידי קידוש; שו"ת רשב"א ח"א סי' לז בשם רבינו האי ורי"צ גיאת; רא"ש פסחים פ"י סי' ה; עי' טור או"ח רסט, שתמה על המנהג לקדש אע"פ שאין אורחים, וע"ש: קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה. ועי' רמב"ם שבת פכ"ט ה"ח, שנ' מדבריו שאין לקדש בבהכ"נ אלא כשיש אורחים שאוכלים שם. ועי' שו"ע או"ח רסט, שמנהג ארץ ישראל שלא לקדש.
  263. עי' תוס' פסחים ק ב ד"ה ידי קידוש ושו"ת רשב"א שם וטור שם בשם רב נטרונאי, ועי' רשב"א שם שיש גאונים נוספים שסוברים כן, וכבר פשטה הוראה כמותם; עי' שו"ע או"ח רסט א, שנוהגים לקדש בבית הכנסת אף כשאין אורחים, אלא שטוב יותר להנהיג שלא לעשות כן; עי' מ"א שם ס"ק ג ומ"ב שם ס"ק ה, שבמדינותיהם נוהגים לקדש בבית הכנסת.
  264. עי' ציון 227.
  265. עי' ציון 1 ואילך.
  266. רא"ש שם בשם הר"ר יונה. ועי' ציון 243.
  267. עי' ד' ר' נטרונאי שהובאו בתוס' שם וברשב"א שם ובטור שם, וב"י שם בבאורם, ועי' טור שם שתמה על דברי ר' נטרונאי. ועי' ב"י שם, אם הסגולה לרפואה היא בנתינה על העיניים בלבד, אלא שהעם שותים ונותנים על עיניהם, או שהרפואה היא השתיה.
  268. שו"ת רשב"א שם; ר"ן פסחים שם (כ א) דיבור ראשון; מ"מ שבת פכ"ט ה"ח; שו"ע שם א.
  269. ציון 321 ואילך.
  270. שו"ת מהרי"ל החדשות סי' לב, הובא בדרכ"מ או"ח רעג אות א וברמ"א בשו"ע שם ג.
  271. עי' דרכ"מ שם ורמ"א שם, ומ"ב שם ס"ק יג.
  272. רא"ש פסחים פ"י ה"ה בשם י"א, ע"פ פסחים קא א: מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה, שמשמע שאין מקדשים במקום שאין נר דולק; שו"ע שם ז בשם י"א, ועי' ציון 275.
  273. רא"ש שם, וע"ש שמבאר את הגמ' שבציון הקודם שלא ירצו לאכול בלא נר, אבל אם ירצו, מותר; טור או"ח רעג.
  274. טור שם.
  275. עי' שו"ע שם: והכי מסתברא. ועי' מ"א שם ס"ק טו, ומ"ב שם ס"ק לב, שאין להקל בזה אלא במצטער הרבה, אבל לכתחלה צריך לאכול ולקדש במקום הנר.
  276. עי' ברייתא פסחים קה ב ותוספתא ברכות פ"ג: קידוש היום קודם לכבוד יום וכבוד לילה, ורשב"ם שם ד"ה קידוש היום, שהכוונה שקידוש הלילה קודם להם, וכן גרס ברא"ש שם פ"י סוף סי' יג: קידוש לילה קודם לכבוד יום ולכבוד לילה.
  277. עי' ציון 1 ואילך. ב"י או"ח רעא.
  278. עי' ירושלמי ברכות פ"ז ה"ה: קדושת הלילה קודמת לקדושת היום, וע"ש שקידוש היום הוא בכלל כבוד יום, ועי' תוס' פסחים קיג א ד"ה דמשייר; שבלי הלקט סי' פד.
  279. עי' ציון 1 וציון 78. ב"י שם.
  280. טוש"ע או"ח רעא ג. ועי' מ"א שם ס"ק ג, ומ"ב שם ס"ק ז, שזה דוקא כשיש לו פת לסעודות, אבל אם אין לו פת, עדיף שיקנה פת ויקדש עליו, שהרי אין קידוש אלא במקום סעודה, ועוד, שחייבים לאכול פת מדין עונג שבת, ע"ע. ועי' מ"א שם ומ"ב, שמצדדים לומר שאם אין לו לקידוש שביום ולכבוד היום, כבוד היום קודם.
  281. ציון 26 ואילך.
  282. ציון 512 ואילך.
  283. מ"ב סי' רעא ס"ק נ.
  284. עי' ירושלמי ברכות פ"ז ה"ה: ר' יונה טעים כסא ומתקן לה, ורא"ש ברכות פ"ח סי' ב ורבינו ירוחם תאו"ח ני"ב ח"א (סו ג); שו"ע שם יא.
  285. ע"ע כוס של ברכה ציון 937. תוס' פסחים קה ב ד"ה שמע מינה.
  286. מ"א שם ס"ק כד ומ"ב שם ס"ק נא בבאור דבריו. ועי' מ"א שם שכן דעתו להלכה.
  287. רבינו ירוחם שם, הובא בב"י שם; שו"ע שם.
  288. עי' ציון 50 ואילך, וציון 54 שכן הלכה.
  289. ע"ע הבדלה. טוש"ע או"ח רצו ד, ושו"ע שם רעא יא.
  290. עי' תוס' פסחים קיג א ד"ה דמשייר, ומ"א שם ס"ק כה בדעתו.
  291. עי' לעיל. ב"י או"ח רעא, ושו"ע שם יא.
  292. עי' ציון 1 ואילך.
  293. עי' ציון 15. מ"א סי' רעא ס"ק א. וע"ע דברי סופרים ציון 140 ואילך.
  294. ציון 150 ואילך.
  295. עי' כלבו סוס"י מא, שהיה ראוי לאמרו מעומד (ועי' להלן שלמעשה לדעתו אין לאמרו מעומד) וב"י או"ח רעא שלהלכה יש לעמוד. ועי' ב"י שם, שאע"פ שע"י עמידתו הקידוש אינו ממש במקום הסעודה, שהרי אוכל בישיבה, מ"מ כיון שהוא עומד סמוך לשולחן, נחשב מקום סעודה; עי' סידור השל"ה בסוד נוסח הקידוש, בשם ספר המוסר, שצריך לקדש בעמידה. ועי' רמב"ם סוכה פ"ו הי"ב, לענין קידוש של ליל חג הסוכות, שעומדים בו.
  296. עי' ציונים 219 ואילך, 223.
  297. כלבו סוס"י מא.
  298. רמ"א בשו"ע שם י. ועי' ביאור הגר"א שם, ע"פ תוס' ברכות מג א ד"ה הואיל, טעם נוסף שיותר טוב לשבת. על עמידה בקידוש מדין ברכת המצוות ע"ע ברכת המצוות ציון 35א.
  299. עי' ציון 140 ואילך.
  300. ארח"ח ח"א סדר תפילת ערב שבת אות י. ועי' מ"ב סי' רעא ס"ק מה, בטעם הדבר, שהוא עדות על בריאת שמים, ועדות צריך שהתהיה מעומד, ע"ע עדות.
  301. עי' ציון 146.
  302. דרכ"מ או"ח רעא אות ח: ראיתי מהמדקדקים, ושם אות ט וברמ"א בשו"ע שם י, שכן נוהגים.
  303. שו"ע שם י.
  304. עי' ציון 259 ואילך.
  305. בה"ג סוף הל' ציצית (ססו"י כז) וכלבו סוס"י לה, הובאו בדרכ"מ או"ח רסט וברמ"א בשו"ע שם א.
  306. בה"ג שם וכלבו שם, הובאו בדרכ"מ שם ובמ"ב שם ס"ק ו.
  307. ברכ"י או"ח ס'י רפט אות ב בשם ספר הכוונות, ושכן נהגו רבנן קשישי בירושלים.
  308. עי' פסחים קה א: שבת קובעת לקידוש, ורשב"ם שם ד"ה קובעת; עי' פסחים קו ב וקז א, מחלוקת באדם שטעם קודם קידוש, אם מקדש אחר כך (עי' להלן) ועי' ב"י או"ח רעא, שמדייק משם שלדברי הכל לכתחלה אסור לטעום; רמב"ם שבת פכ"ט ה"ה; טוש"ע או"ח רעא ד. ועי' רמב"ם ברכות פ"ד ה"ח, וכ"מ שם בבאור דבריו, שאף מבעוד יום, אם ישבו שנים ואמרו בואו ונקדש, נתחייבו בקידוש (עי' ציון 103, שאפשר לקדש מבע"י) ונאסר עליהם לאכול ולשתות עד שיקדשו, וכ"כ בשו"ע או"ח רעא ה, ומ"א שם ס"ק י ומ"ב שם ס"ק יט בדעתו, ועי' השגות הראב"ד ברכות שם שחולק, וע"ע הסח הדעת ציון 442 ואילך.
  309. מ"ב שם ס"ק יא. הטעם שאסור לאכול לפני קידוש, עי' רא"ש פסחים פ"י סי' יז, שמ' שהוא משום כבוד השבת, שלא יאכל עד שיקדש ויקבע סעודתו לכבוד שבת, ועי' שו"ע הרב או"ח רעא ט, שמ' טעם אחר. ועי' שו"ת הרא"ש כלל כה סי' ב, שאף ביו"ט אסור לאכול ולשתות לפני קידוש.
  310. עי' רמב"ם שבת פכ"ט ה"ה, ומ"מ שם בדעתו, וכ"כ בדעתו השואל בשו"ת רשב"א ח"ג סי' רסד. ועי' ב"י או"ח רעא, שמצדד לפרש ד' הרמב"ם בע"א, ועי' ציון הבא.
  311. שו"ת רשב"א ח"ג סי' רסד, ע"פ ירושלמי פסחים פ"י ה"א, שר' יודן נשייא היה צמא, ולא התירו לו לשתות קודם קידוש; הגה"מ שבת שם בשם מהר"מ; עי' ב"י או"ח רעא שמצדד לפרש כן אף בד' רמב"ם שבציון 310; טוש"ע או"ח שם ד. ועי' מ"ב סי' רפט ס"ק ו, שלענין איסור אכילה לפני קידוש איש ואשה שוים.
  312. פסחים קו ב. ועי' תוס' שם ד"ה טעם, שטעימה מכוס של קידוש, אף למי שלא יצא ידי חובתו באותו קידוש, אינה נחשבת טעימה לפני קידוש לענין שלא יוכל לקדש בלילה, ועי' ציון 324.
  313. עי' ציון 91. רשב"ם פסחים שם ד"ה טעם; תוס' שם ד"ה טעם. ועי' ציון 393, לענין אם יוצא בשמיעת הקידוש מאחר.
  314. פסחים שם.
  315. מ"א שם ס"ק יט ומ"ב שם ס"ק לז. ועי' ב"ח שם אות ח שמפ' בע"א, ומ"א שם שתמה עליו.
  316. פסחים קז א.
  317. רשב"ם פסחים שם ד"ה כל השבת; תוס' שם ד"ה אמר רבא; רמב"ם שבת פכ"ט ה"ה; טוש"ע או"ח רעא ז.
  318. רמב"ם שבת פכ"ט ה"י; טוש"ע או"ח רפט א.
  319. עי' ציון 88.
  320. טור שם, שכן נהג הרא"ש, ושו"ע שם א. וע"ע שחרית וע' תפלה, על האיסור לאכול ולשתות לפני תפילת שחרית, והאופנים שמותר, ועי' באה"ל שם ד"ה חובת.
  321. ראב"ד שם.
  322. רא"ש פסחים פ"י סי' ה; הגה"מ שבת פכ"ט ה"ח אות מ; מרדכי ערבי פסחים (המתחיל רמז תריא) בשם מור"מ.
  323. טוש"ע או"ח רסט א ורעג ד.
  324. הגהות ר"פ על סמ"ק מ' רפא אות ג, ומרדכי שם בשם ה"ר שמואל בשם השר מקוצי, ע"פ פסחים ק ב וקא א, שמשמע שהמקדשים בבית הכנסת, אף לסוברים שלא יצאו ידי חובה, היו שותים מן היין. ועי' ציון 312, שראשונים כתבו שטעימה מכוס קידוש למי שטרם יצא ידי חובתו אינה נחשבת טעימה לפני קידוש לענין ששוב לא יוכל לקדש בלילה לסוברים שמי שטעם אינו מקדש.
  325. הגהות ר"פ על סמ"ק שם; מרדכי שם.
  326. ציון 234.
  327. ציון 559 ואילך.
  328. ברייתא פסחים ק א: מפסיקין לשבתות, וכעי"ז ברייתא שם קב א: בני חבורה שהיו מסובים וגו'. ועי' פסחים קה א: רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב, ורשב"ם שם ד"ה ונפסיק, שהם סברו בתחלה כדעה זו, שמפסיקים בעקירת שולחן, וע"ש וברשב"ם שם ד"ה לא צריכיתו, שרב המנונא סבא אמר להם בשם רב שא"צ להפסיק, אלא פורסים מפה ומקדשים, עי' להלן.
  329. רשב"ם שם ק א ד"ה לא כר' יהודה; תוס' שם ד"ה מפסיקין.
  330. תוס' שם ק א ד"ה מפסיקין.
  331. רש"י ורשב"ם פסחים קה א ד"ה לא צריכיתו.
  332. ברייתא שם קב א, לגי' שלפנינו, ועי' רשב"ם שם ד"ה ת"ר, שכן מוכח בתוספתא ברכות פ"ה, ועי' תוס' שם ק א ד"ה מפסיקין.
  333. רשב"ם פסחים קב א ד"ה ה"ג ת"ר.
  334. תוס' שם ק א ד"ה מפסיקין.
  335. רשב"ם שם קב א: לשון אחר. ועי' תוס' שם ק א ד"ה מפסיקין.
  336. ברייתא פסחים שם קה א, וכעי"ז ברייתא שם קב סוע"א.
  337. ברייתא שם קב א; רשב"ם שם ק א ד"ה ולא כר' יוסי; תוס' שם ד"ה רבי יוסי. ועי' ציון 357.
  338. ברייתא פסחים ק א; תוספתא ברכות פ"ה.
  339. תוס' פסחים שם ד"ה רבי יוסי. ועי' ציון 230 ואילך, מחלוקת ראשונים בזה. ועי' ציון 235, שי"ס ששתיית יין הקידוש חשובה סעודה לענין קידוש במקום סעודה.
  340. עי' פסחים קה א, ורשב"ם שם ד"ה דשבת היא ותוס' שם ק א סוף ד"ה אלא.
  341. פסחים ק א; ירושלמי פסחים פ"י ה"א.
  342. רשב"ם שם ד"ה ולא כר' יוסי.
  343. רי"ף פסחים שם (יט ב); רשב"ם פסחים שם ד"ה אמר לו; רמב"ם שבת פכ"ט הי"ב; טוש"ע או"ח רעא ד. ועי' תוס' פסחים שם ד"ה אלא, שמסתפק מה ההלכה.
  344. תוס' שם ד"ה אלא פורס, ע"פ ירושלמי פסחים שם.
  345. רשב"ם שם ק א ד"ה ולא כר' יוסי.
  346. עי' ציון 407. רשב"ם שם ד"ה ולא כר' יוסי; עי' מ"א שם ס"ק ז ומ"ב שם ס"ק טו.
  347. רשב"ם שם: א"נ.
  348. בה"ג הל' קידוש והבדלה ד"ה ומתשע שעות; רי"ף פסחים (יט ב); רא"ש שם פ"י סוף סי' ב, ושם בשם רי"צ גיאות; רבינו ירוחם תאו"ח ני"ב ח"א (סה ד). ועי' טוש"ע או"ח רעא ד, שמביאים את שתי הדעות.
  349. רא"ש שם בשם רבינו יונה.
  350. עי' מ"מ שבת פכ"ט הי"ב, וב"י או"ח שם בבאור דבריו.
  351. המאור שם; עי' רמב"ם שבת שם ומ"מ שם בדעתו. ועי' טוש"ע או"ח רעא ד, שמביאים את שתי הדעות, ועי' מ"ב שם ס"ק יח, שיש לתפוס כשיטה זו משום שספק ברכות להקל, ע"ע ברכות.
  352. ירושלמי ברכות פ"א סוף ה"ה: שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן.
  353. טור או"ח רעא בבאור ד' הירושלמי שם.
  354. עי' רא"ש פסחים פ"י סוף סי' ב, וטור שם בדעתו; טור שם בשם רי"צ גיאות; שו"ע שם ד.
  355. טור שם בדעת רא"ש שם, ושם בשם רי"צ גיאת; שו"ע שם.
  356. רבינו ירוחם תאו"ח ני"ב ח"א (סה ד); טור שם בשם י"א; ועי' ב"י שם, שמצדד לפ' כן בד' ראשונים נוספים.
  357. רי"ף פסחים (כ ב), ע"פ ד' ר' יוסי שבציון 337, ועי' להלן; רמב"ם שבת פכ"ט הי"ג; דעה ראשונה בטוש"ע או"ח רעא ו. ועי' ארח"ח ח"א הל' קדוש היום אות כ, שמברך ברהמ"ז על הכוס אבל אינו שותה אותה, שהרי אסור לשתות קודם קידוש, ואח"כ מקדש על הכוס השניה, ושותה משתיהן, ועי' דרכ"מ שם אות ד ורמ"א בשו"ע שם ו, ועי' להלן. ועי' מ"א שם ס"ק יג ומ"ב שם ס"ק כז, שלא אמרו שיברך מיד ברכת המזון אלא כשכבר נטל מים אחרונים, אבל אם לא נטל, יקדש ויאכל מעט ואח"כ יברך.
  358. ע"ע.
  359. ר"ן על הרי"ף שם.
  360. עי' ציון 230 ואילך.
  361. עי' ציון 341.
  362. פסקי רי"ד פסחים קב ב, הובא ברא"ש שם פ"י סי' ז, והסכים עמו. ועי' ארח"ח ושו"ע שבציון 357.
  363. עי' ציון 231.
  364. רא"ש פסחים שם; דעה שניה בטוש"ע שם. ועי' רמ"א שם שכן נוהגים.
  365. עי' ראשונים דלהלן. ועי' תוס' פסחים קו ב סוף ד"ה הנוטל, שכ' כעי"ז מטעם אחר, שאחר שנטל ידיו, אם יקדש על היין נראה כנוטל ידיו ליין, וזה כנוטל ידיו לפירות, שאמרו עליו שהוא מגסי הרוח, ע"ע נטילת ידים.
  366. עי' ציון 53.
  367. עי' ד' רב ברונא בשם רב בפסחים קו א וב: הנוטל ידיו לא יקדש, ורי"ף שם, ור"ן שם בבאור דבריו.
  368. עי' ד' רב יצחק בר שמואל בר מרתא בפסחים קו ב ורי"ף פסחים שם (כב א), ור"ן שם ד"ה נטל ידיו בבאור דבריו.
  369. סדר רב עמרם סדר שבתות ד"ה ולאחר שמברך, וטור וב"י או"ח רעא בדעתו; עי' רי"ף שם ור"ן שם בדעתו; עי' רמב"ם שבת פכ"ט ה"ו וה"י, ור"ן על הרי"ף פסחים שם בדעתו; שו"ע שם יב.
  370. עי' רמ"א בשו"ע שם, ומ"ב שם ס"ק סב. ועי' ציונים 391 397, שי"ס שלכתחלה נוטלים ידים תחלה ואח"כ מקדשים על היין.
  371. עי' פסחים קו א וב.
  372. רשב"ם שם ב ד"ה נטל ידיו, ורבינו יונה ברכות מא ב, ורא"ש פסחים פ"י סי' טז, בבאור ד' רב ברונא שם. ועי' תוס' שם, ורבינו יונה שם, הטעם שהקידוש חשוב הסח הדעת. ועי' ציון 393, שי"מ ד' רב ברונא שמטעם אחר מי שטעם לא יקדש.
  373. רבינו יונה שם.
  374. עי' דברי ר' יצחק בפסחים קו ב, ורש"י ורשב"ם שם ד"ה דחביבא ורא"ש שם בבאור דבריו, שמזה שמצינו שרב, כשהיה הפת חביב עליו היה מקדש על הפת, ונוטל ידיו קודם הקידוש, עי' ציון 51, מוכח שהקידוש אינו נחשב הסח הדעת להפסיק בין הנטילה לסעודה, ומזה למדים אף למקדש על היין, שקידושו אינו מפסיק בין הנטילה לסעודה. ועי' תוס' שם ד"ה מקדש, שהק' שאין להוכיח מקידוש על הפת לקידוש על יין.
  375. רשב"ם שם. עי' ציון 391, שהרבה ראשונים ואחרונים סוברים שמותר לכתחלה ליטול ידים קודם הקידוש, ולקדש אחר כך. ועי' ציון 381, שי"ס שלכתחלה אין לעשות כן, אבל בדיעבד אינו מפסיק.
  376. עי' ציון 221.
  377. עי' ציון 223.
  378. עי' ציון 219.
  379. רא"ש שם; טור או"ח רעא בדעת רשב"ם שם. ועי' טור שם שאפ' לכתחלה מותר ליטול ידיו קודם הקידוש. ועי' ציונים 391, 397, ראשונים נוספים שמתירים להלכה לקדש אחר נט"י.
  380. ציון 370 ואילך.
  381. רשב"ם פסחים קו ב ד"ה דחביבא.
  382. טור או"ח רעא בדעת רשב"ם שם. ועי' ציונים 391, 397, שיש חולקים ומתירים אפ' לכתחלה ליטול ידים קודם קידוש.
  383. מ"ב שם ס"ק סב. ועי' אחרונים שבציון 369, שאף לדעתם המקדש על היין לכתחלה לא יטול ידיו קודם.
  384. עי' ציון 221.
  385. פסחים קו א וב.
  386. ר"ת בתוס' פסחים קו ב ד"ה מקדש אריפתא.
  387. ר"ת בתוס' שם, בבאור ד' ר' יצחק בגמ' שם.
  388. עי' ציון 223.
  389. עי' ציון 219.
  390. ר"ת בתוס' שם.
  391. טור שם, שכך נהג הרא"ש; הגה"מ שבת פכ"ט הי"ב אות ק, שכן נוהגים עתה; עי' ב"י שם שראה כמה בני אדם שנוהגים כן, ואומרים שכן היה מנהג פשוט בספרד; רמ"א בשו"ע שם יב, בשם י"א, ושם ובדרכ"מ שם י ויא, שכן המנהג פשוט במדינות אלו, ושאין לשנות, ועי' מ"ב שם ס"ק סב. ועי' ב"י שם שדוחה, שהרא"ש לא נהג כן אלא לפרקים, כלומר שכשנטל ידיו לא נמנע מלקדש אח"כ על היין, וזו גם כוונת ההגה"מ. ועי' ציון 382, שיש ראשונים שכתבו מטעם אחר לכחתחלה אין ליטול ידים לפני הקידוש, משום שלכתחלה אין להפסיק כלל בין נט"י לקידוש.
  392. עי' ציון 312.
  393. בעה"מ פסחים (כא ב), הובא בר"ן שם (כב א) בבאור דברי רב ברונא בפסחים קו א וב. ועי' שו"ת רשב"א ח"א סי' תשנב שכ' כעי"ז. ועי' רבינו יונה ברכות מא ב, שכ' כעי"ז בשם רבני צרפת. ועי' ציון 313, שמי שטעם לפני קידוש, לסוברים שאסור לו לקדש, צריך לקדש למחר, ולא הזכירו שישמע קידוש מאחר. ועי' ציון 371 ואילך, שי"ס שמטעם אחר אם נטל ידיו לא יקדש.
  394. בעה"מ שם, הובא בר"ן שם, וכעי"ז שו"ת רשב"א שם, בבאור ד' ר' יצחק שם קו ב.
  395. עי' ציון 54.
  396. עי' ציון 316 ואילך.
  397. עי' בעה"מ שם ושו"ת רשב"א שם. ועי' ציון 391, ראשונים ואחרונים נוספים שכתבו שנוהגים ליטול ידים קודם קידוש, ועי' ציון 382, שיש שכ' שלכתחלה אין ליטול ידים קודים קידוש משום שלכתחלה אין להפסיק כלל בין הנטילה לאכילה.
  398. רמב"ם שבת פכ"ט ה"י וטור או"ח רפט בדעתו; עי' הגה"מ שם ה"ו סוף אות ח בשם מהר"מ; שו"ע שם א.
  399. עי' ציון 372 ואילך.
  400. עי' ציון 203 ואילך.
  401. טור או"ח רפט.
  402. מהרי"ל (מנהגים) הל' שבת סי' ב, הובא בדרכ"מ או"ח רעא אות ח, וע"ש כמה טעמים לדבר.
  403. דרכ"מ שם, וכעי"ז רמ"א בשו"ע שם י, שכשמתחיל יתן עיניו בנרות, ובשעת הקידוש יתן עיניו בכוס של ברכה.
  404. עי' תוס' ורא"ש שבציון 409, בבאור ברייתא דלהלן.
  405. ברייתא פסחים ק ב, ושאילתות שאילתא נד ורשב"ם שם ד"ה ה"ג ותוס' שם ד"ה שאין, בבאורה; טור או"ח רעא.
  406. שאילתות שם, הובא ברשב"ם שם ובתוס' שם ד"ה שאין; טור שם.
  407. עי' פסחים ק ב, מעשה ברבה בר רב הונא, ושאילתות שם ורשב"ם שם ד"ה ה"ג ותוס' שם ד"ה איקלע וד"ה שאין, בבאורו; טור שם. ועי' שו"ע שם ט.
  408. רשב"ם שם; טור שם.
  409. תוס' שם ד"ה שאין; רא"ש פסחים פ"י סי' ג; טור שם. ועי' שו"ע שם ט .
  410. רא"ש פסחים פ"י סי' ג וטור או"ח רעא בשם ירושלמי, ועי' קרבן נתנאל שם אות ל, שלא מצאו בירושלמי. ועי' מרדכי ערבי פסחים ד"ה ומה שאנו, בשם ה"ר אברהם, הובא בדרכ"מ שם אות אות ז.
  411. ע"ע ברכות הנהנין ציון 169 ואילך.
  412. עי' מ"א שם ס"ק כ, ועי' ציון 416.
  413. מ"ב שם ס"ק מא, ועי' ציון 417.
  414. תוס' פסחים ק ב ד"ה שאין, בשם יש מפרש.
  415. טור או"ח רעא. ועי' שו"ע שם ט.
  416. מ"א שם ס"ק כ. ועי' ציון 412. ועי' מ"ב שם ס"ק מא שיש שכתבו שטוב שיהיה מכוסה עד אחר ברכת המוציא.
  417. מ"ב שם ס"ק מא, ועי' ציון 413.
  418. טור או"ח רפט, וכעי"ז שו"ע שם א.