אנציקלופדיה תלמודית:צפורי מצורע

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - ציפורים שמצורע* מוחלט מביא ביום שנתרפא לצורך טהרתו, וכן ציפורים שבעלים של בית-המנוגע* מביא ביום שנתרפא לצורך טהרת הבית.

ערך זה עוסק בציפורים שמצורע מוחלט מביא ביום שנתרפא לצורך טהרתו[1], וכן בציפורים שבעלים של בית המנוגע שנתרפא מביא לצורך טהרתו[2], שאחת מהן נשחטת, ואת השניה טובלים – ביחד עם עץ ארז ואזוב ושני תולעת[3] – בדם הציפור השחוטה, ומזים על המצורע ולאחר מכן משלחים אותה[4], ובכלל זה אלו ציפורים כשרות לצורך הטהרה, ובאיזה אופן הציפורים או אחת מהן נאסרות באכילה ובהנאה ובאיזה אופן הן מותרות, ודיניהן לאחר ביצוע מצוותן או כשאי אפשר לסיים את מצות הטהרה באותן ציפורים כיון שאחת מהן נמצאה פסולה או כיון שעשה מעשה לפסול. בכל מקום בערך זה שהכוונה לשתי הציפורים, יכונו הציפורים: ציפורי מצורע. בכל מקום שהכוונה לאחת מהציפורים, תכונה הציפור אותה שוחטים: הציפור השחוטה, ואילו הציפור אותה טובלים בדם הציפור השחוטה ומזים בה על המצורע ולאחר מכן משלחים אותה תכונה: הציפור המשולחת.

על פרטי השימוש בציפורי המצורע לצורך הטהרה ויתר דיני טהרת המצורע, ע"ע הזאה (לטהרה): בטהרת מצורע, וע' טהרת מצורע: סדר הטהרה. על האופנים שבהם אדם הופך להיות מצורע מוחלט, שטהרתו זוקקת ציפורים, ע"ע גבחת; קרחת: טומאתן, וע' נגעי אדם: סדר ראיית נגעי עור בשר, וע' נתק: סדר ראיית נתק, וע' שחין; מכוה. על האופנים שבהם בית המנוגע שנרפא צריך ציפורים לטהרתו, ע"ע טהרת מצורע[5] וע' נגעי בתים. על דיניו של המצורע קודם טהרתו, ע"ע מצורע. על דיניו של בית המנוגע קודם טהרתו, ע"ע בית המנוגע.

הציפורים

מין טהור

ציפורי מצורע, מצוותן שיהיו טהורות[6], שנאמר: ולקח למִּטהר שתי צִפֳּרים חיות טהֹרות[7], טהורות ולא טמאות[8], או שציפור סתם האמורה בתורה היא ציפור טהורה דוקא[9]. ואף בדיעבד, עוף טמא פסול לטהרת מצורע[10], ואפילו הוא מין דרור[11], שלכך הוצרך הכתוב ללימוד מפורש למעט ציפורים טמאות, לסוברים כן[12], למרות שסתם ציפור היא עוף טהור[13], לומר לך שאף בדיעבד מעכב[14], ומזה הטעם אמר ר' אליעזר שעוף המסרט, והיינו סנונית לבנה, פסול לטהרת מצורע, לפי שלדעתו הוא עוף טמא[15].

מותרות באכילה

ציפורי מצורע צריכות להיות מותרות באכילה[16], ולכן ציפור טרפה* פסולה לטהרת מצורע[17], שנאמר: ולקח למִּטהר שתי צִפֳּרים חיות טהֹרות[18], טהורות ולא טרפות[19], או חיות ולא טרפות[20]. ותנא דבי ר' ישמעאל אמר שהוא נלמד מכך שנאמר מכשיר – אשם-מצורע* וחטאות מחוסרי כפרה של זבים ויולדות, שאינם באים אלא להכשירם בקדשים[21] – ומכפר – כל חטאות ואשמות[22] – בפנים, ונאמר מכשיר – ציפורי מצורע[23] – ומכפר – שעיר-המשתלח*[24] או עגלה-ערופה*[25] – בחוץ, מה מכשיר ומכפר בפנים עשה בו מכשיר כמכפר – שכל טהרה או כשרות שצריך במכפר צריך במכשיר, ששניהם קרבים[26] – אף מכשיר ומכפר בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר[27], שכמו שמכפר טרפה בחוץ פסול – ששעיר המשתלח טרפה פסול[28], וכן עגלה ערופה טרפה פסולה[29] - אף מכשיר טרפה בחוץ פסול[30]. ויש מן האחרונים סוברים שיש צורך בשני לימודים למעט טרפה, כדי לומר שאין זו רק מצוה לכתחילה ובדיעבד ציפורי מצורע טריפות כשרות – כפי שציפורים שאינן שוות כשרות בדיעבד[31], אף על פי שלכתחילה הן צריכות להיות שוות[32] – אלא הן פסולות אפילו בדיעבד[33]. וכן ציפורים של אסורי-הנאה* פסולות לטהרת מצורע[34], כגון ציפורי עיר-הנדחת*[35], או ציפורי חליפי עבודה זרה[36], או ציפורים שהרגו את הנפש[37], שנאמר: טהֹרות[38], או שנאמר: חיות[39], והיינו חיות בפיך[40], או שאף הוא נלמד ממה שעשה בו מכשיר כמכפר[41], ואיסורי הנאה פסולים לגבוה, לסוברים כן[42].

מחוסר אבר

ציפור מצורע שהיא מחוסר-אבר* פסולה[43], שנאמר: ולקח למִּטהר שתי צִפֳּרים חיות[44], שחיות ראשי אברים שלהן[45], או שאף הוא נלמד ממה שעשה בו מכשיר כמכפר[46], ומחוסר אבר פסול לגבוה[47]. אבל מום אינו פוסל בציפורי מצורע, שהרי אפילו בקרבנות אין מום פוסל בעופות[48]. ובדעת הסוברים ש"חיות" נדרש בענין אחר[49], יש מן האחרונים סוברים שמחוסר אבר כשר לציפורי מצורע[50].

מין דרור

מין הציפורים שלוקחים לטהרת בית המנוגע, אמר ר' יוסי הגלילי בתורת כהנים שהוא ציפור דרור, שנאמר: ושִׁלח את הצִּפֹּר החיה אל מחוץ לעיר[51], ציפור שחיה מחוץ לעיר, ואיזו זו? זו דרור[52], והיינו שהיא דרה בבית כבשדה[53], ויודעת להישמט בזויות הבית לכל צד, ואינה מקבלת מרות, ונקראת דרור על שם דירה, שדרה בכל מקום[54], או שדרור הוא חופש וחירות וציפור דרור היא חופשית[55]. ובמשנה ובתוספתא אמרו שאף מין הציפורים שמביאים לטהרת המצורע צריך להיות ציפור דרור[56], וכן הלכה[57]. ובטעם לכך שצריך ציפור דרור, אמר ר' זירא שכיון שדם הציפור השחוטה צריך להיות ניכר במים ששוחטים אותה לתוכם, וכן המים צריכים להיות ניכרים בדם[58], שיערו חכמים בציפור דרור, שאין לך במינה גדולה שמדחה את המים או קטנה שנדחית מפני המים[59], ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שהצורך בציפור דרור לטהרת מצורע אינו אלא מדרבנן[60]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שאף בטהרת מצורע יש צורך מן התורה בציפור דרור, שנאמר: על פני השדה[61], שחיה בבית כבשדה[62]. ויש מן האחרונים שלמדו את הצורך בציפור דרור לטהרת מצורע מן הכתוב: חיות[63], והיינו מעופפות כציפור דרור, ולא ביתיות שהן כבדות לעוף[64].

מהותן

מהותה של ציפור דרור, שהיא הציפור אותה צריך להביא לציפורי מצורע[65], נחלקו בה אחרונים בדעת תנאים, וכן נחלקו בה ראשונים ואחרונים: בדעת תנא קמא, שאמר שציפור דרור היא ציפור שדרה בעיר[66], וכן בדעת ר' יוסי הגלילי, שאמר שצריך ציפור דרור לשם שילוחה[67], יש מן האחרונים סוברים שאין ציפור דרור מין מסוים אלא כל ציפור שאינה מקבלת מרות[68], וכן יש מן הראשונים סוברים שאין ציפור דרור מין מסוים, אלא היא כל ציפור שדרה בבית כבשדה[69], ומזה הטעם הוצרך הכתוב למעט עופות טמאים שאינם כשרים לציפורי מצורע[70], לפי שיש מיני דרור שהם עופות טמאים[71]. ובדעת ר' שמעון, שאמר שציפור דרור היא ציפור קבלי[72], יש מן האחרונים סוברים שהיא מין מסוים של ציפור[73], שהוא המובחר מכל מיני העופות[74], וכן יש מן האחרונים סוברים שלא כל ציפור שאינה מקבלת מרות קרויה ציפור דרור, אלא דוקא מין מיוחד של ציפור[75], והוא הנקרא בימינו דרור[76].

בדיעבד

ציפורי מצורע שאינן ציפורי דרור, יש מן הראשונים סוברים שאף בדיעבד פסולות הן[77], שכיון ששיעור הציפורים הם כאלו שצריכות להיות בגודל מסוים[78], ממילא ציפורים אחרות פסולות, שאי אפשר לכוון שיהיו בגודל זה[79]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שלא הצריכו ציפור דרור אלא למצוה, ובדיעבד כל הציפורים הכשרות טהורות[80], ובלבד שיהיו שתיהן מאותן מין[81], שלכך אמר הכתוב: טהֹרות[82], והוא מיותר - שסתם ציפור היא עוף טהור[83] - לומר לך שבדיעבד כל ציפור טהורה כשרה[84].

תורים ובני יונה

תורים ובני יונה, אף על פי שהם כשרים לקרבן עולת-העוף*[85], פסולים הם לציפורי מצורע, שנאמר: ואם מן העוף עֹלה קרבנו לה' והקריב מן התֹרים או מן בני היונה[86], קרבנו תורים ובני יונה ואין הכשרו תורים ובני יונה[87], שהמילה "קרבנו" מיותרת, או שהוא נלמד מכך ששינה הכתוב את הסדר ובמקום לומר "קרבנו עולה", אמר "עולה קרבנו", כדי להסמיך את קרבנו לתורים ולבני יונה[88].

חיות

שתי ציפורי מצורע צריכות להיות חיות, שנאמר: שתי צִפֳּרים חיות[89], ולא שחוטות[90], והיינו שלא רק הציפור המשתלחת צריכה להיות חיה, שכשאינה חיה אינה בת שילוח, אלא אף הציפור השחוטה צריך להביאה כשהיא חיה[91].

איכותן

שתי ציפורי מצורע, אמר ר' שמעון שהן צריכות להיות הברורות – מובחרות[92] - שבמינן, ואלו הן הציפורים הקבלאות[93], והוא שם של ציפורים מובחרות, שנקראות כן על שם מקומן[94], שהוקשה הציפור למים – את הצִפור האחת וגו' על מים חיים[95] - מה מים צריכים להיות חיים – בריאים[96] – אף הציפור צריכה להיות מובחרת[97].

היחס בין הציפורים

שתי ציפורי מצורע, מצוותן שיהיו שוות[98], במראה ובקומה ובדמים[99], שנאמר: שתי צִפֳּרים[100], והכתוב "שתי" מיותר, שמיעוט רבים שנים, ובא ללמד שיהיו שוות[101], שכל הדברים הנכללים במניין אחד הם שוים[102]. ומכל מקום בדיעבד, אף על פי שאינן שוות כשרות[103], שנאמר: "ציפור" "ציפור" – ושחט את הצִפור האחת[104], והכתוב "ציפור" מיותר[105], או שמלבד הכתוב על הציפור השחוטה יש כתוב נוסף: את הצִפֹר החיה[106], הרי שהבדיל הכתוב ביניהן[107], או שנאמר פעם נוספת: וטבל אותם ואת הצִפֹּר החיה בדם הצִפֹּר השחֻטה[108], והיה לו לכתוב: ואת החיה בדם השחטה[109] - ריבה[110]. במה דברים אמורים? כשהן מאותו מין, אבל כשאינן מאותו מין, כגון שאחת דרור ואחת אינה דרור, אף לסוברים שמין דרור בדיעבד אינו מעכב[111], הן פסולות אפילו בדיעבד, ולכן כששחט את אחת הציפורים ונמצא שאינה דרור, יקח זוג לשניה[112].

על לקיחת ציפורי מצורע, שצריכה להיות כאחת, ושמכל מקום כשלקחן שלא כאחת בדיעבד הן כשרות, ועל הצורך לקחתן לשם טהרת צרעת ושאין צורך לקחתן לשם טהרת מצורע זה, ע"ע טהרת מצורע[113]. על אופנים שונים של לקיחת ציפורי מצורע, שפסולים לטהרת המצורע, ע"ע הנ"ל[114]. על איזה ציפור מבין שני הציפורים צריכה להיות הציפור השחוטה, ע"ע הזאה (לטהרה)[115].

איסורן והיתרן

איסור הנאתן

ציפורי מצורע אסורות בהנאה[116], ולכן המקדש בהן אישה אינה מקודשת[117], כשאר איסורי הנאה[118], וכל שכן שהן אסורות באכילה[119], ואמר תנא דבי ישמעאל שהוא נלמד ממה שנאמר מכשיר – אשם מצורע[120], שמכשירו לאכול בקדשים[121] – ומכפר – כל הקרבנות[122], או חטאת מצורע[123], או שאר אשמות[124] – בפנים, ונאמר מכשיר – ציפורי מצורע[125], שהרי הן נעשות חוץ לעיר[126], או חוץ למקדש[127], כדי להכשיר את המצורע לבוא למחנה[128] – ומכפר – עגלה ערופה[129], שנעשית חוץ למקדש[130] – בחוץ, מה מכשיר ומכפר בפנים עשה בו מכשיר כמכפר – שלא חילק בין אשם מצורע לשאר אשמות[131], או שלא חילק בין אשם מצורע לחטאת מצורע[132], או שלא חילק בין אשם מצורע לשאר קרבנות[133], שכולם אסורים בהנאה[134] – אף מכשיר ומכפר בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר[135], שכפי שעגלה ערופה אסורה בהנאה[136], כך ציפורי מצורע אסורים בהנאה[137]. ואף החולקים על תנא דבי ר' ישמעאל וסוברים שלא הוקשו ציפורי מצורע לעגלה ערופה[138], מכל מקום יש מציפורי המצורע שאסורות בהנאה באופן מסוים, שבאותו אופן שלדעתם חל האיסור יש כתוב מיוחד לאיסור[139], ועל אותם אופנים שבהם ציפורי מצורע אסורות בהנאה, ואיזו ציפור אסורה ואיזו מותרת, עי' להלן:

קודם מצוותן

ציפורי מצורע שהוזמנו למצוותן, אך עדיין לא התחילה מצוותן להיעשות, נחלקו תנאים ואמוראים אם הן נאסרות: א) בגמרא אמרו שתנא דבי ר' ישמעאל סובר שהן אסורות כבר משעת לקיחתן[140], שהוא לומד מכשיר ממכפר בחוץ[141], שכפי שעגלה ערופה - שהיא מכפר בחוץ[142] - אסורה מחיים - שירידתה לנחל אוסרתה בהנאה, לסוברים כן[143] - אף ציפורי מצורע - שהן מכשיר בחוץ[144] - אסורות מחיים[145], ואף על פי שעגלה ערופה אינה נאסרת משעת לקיחתה – שדוקא ירידתה לנחל אוסרתה[146] – בעגלה ערופה אפשר לתת גבול אחר בין לקיחתה לעריפתה – ירידה לנחל[147] – ואילו בציפורי מצורע אין גבול אחר בין הלקיחה לשחיטת הציפור השחוטה שאפשר לאסור ממנו[148], ועל כרחך כיון שלמדנו איסור מחיים, הקיחה היא הגורמת לאיסור[149]. וכן אמר ריש לקיש שציפורי מצורע נאסרות כבר משעת לקיחתן[150], שהוא לומד מההיקש של תנא דבי ר' ישמעאל[151], או שאף ללא היקש, אפשר ללמוד – בגזירה-שוה*[152] - "קיחה" – ולקחו זקני העיר ההִוא עגלת בקר[153] - "קיחה" - ולקח למִטהר שתי צִפֳּרים[154] - מעגלה ערופה[155]. ואפילו הציפור המשולחת – שמותרת בהנאה לאחר שילוחה[156] – אסורה לדעה זו בהנאה משעת לקיחתה ועד שילוחה[157]. ב) ור' יעקב ור' שמעון, שנחלקו בשחיטת ציפור מצורע שלא כמצוותה אם אוסרתה[158], סוברים שאין הציפורים נאסרות קודם שחיטה[159]. וכן אמר ר' יוחנן, שאין הציפורים – היינו הציפור הנשחטת, שהרי הציפור המשולחת מותרת, לסוברים כן[160], או אף הציפור המשולחת, שנאסרת עד שעת שילוחה, לסוברים כן[161] – נאסרות קודם השחיטה[162], ואף על פי שהקשנו מכשיר למכפר בחוץ לעניין שאסורות בהנאה[163], אין להקישם אף לכך שאסורות קודם שחיטה[164], או שלדעתו אף עגלה ערופה – שממנה נלמד איסור הנאה בציפורי מצורע[165] - אינה אסורה מחיים[166], או שכיון שאף לסוברים שעגלה ערופה נאסרה מחיים אין היא נאסרת משעת הלקיחה – אלא משעת הירידה לנחל[167] – אף ציפורי מצורע אינן נאסרות משעת הלקיחה, וממילא אין לאוסרן קודם השחיטה[168], או שלדעתו אין להקיש כלל ציפורי מצורע לעגלה ערופה, שאת איסור ההנאה במקום שקיים יש ללמוד ממקום אחר[169]. וכן יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התוספתא, שאין הציפורים נאסרות בהנאה קודם שחיטה[170]. במה דברים אמורים שאינן נאסרות? בהנאה, אבל באכילה, יש מן האחרונים סוברים שאף לדעה זו נאסרות כבר משעת הלקיחה, שכיון שהזמינן לעבודתן, הרי הן אסורות עד גמר עבודתן[171]. באופן דומה, יש מן האחרונים סוברים שאף לדעה זו נאסרות הציפורים כבר משעת הלקיחה מדין מוקצה-למצוה*, אלא שאינן נאסרות אלא בהנאה המבטלת את המצוה - או שהיא בזיון למצוה[172] - אבל בשאר הנאות הן מותרות קודם השחיטה, לסוברים כן[173]. הלכה כתבו ראשונים שאין הציפורים נאסרות קודם השחיטה[174], שהלכה כר' יוחנן לגבי ריש לקיש[175]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שהלכה שהציפורים נאסרות משעת הלקיחה כפי שלהלכה עגלה ערופה נאסרת מחיים[176].

ציפור המשולחת קודם מצותה

ציפור המשולחת בזמן שבין שחיטת הציפור השניה לשילוחה – שהוא אחרי השחיטה[177], ואז היא מותרת לכל הדעות[178] – לסוברים שאין ציפורי מצורע נאסרות קודם שחיטה[179], נחלקו ראשונים בדינה: יש סוברים שאינה נאסרת כלל[180], לפי שאין הציפורים נאסרות קודם מצותן, והרי מצותה אינה בשחיטה אלא בשילוח[181], או לפי שלדעתם אין שום לימוד לאסור את הציפור המשולחת[182], או לפי שלדעתם יש שני לימודים להתיר ציפור המשולחת[183], אחד קודם שילוחה ואחד לאחר שילוחה[184]. ומכל מקום, אף לדעתם, היתרה של הציפור המשולחת קודם שילוחה הוא רק בהנאה, אבל אסור לשוחטה כדי לאוכלה, שהרי בכך הוא גורם שלא יוכל לשלח את הציפור ולקיים את מצוותה[185]. ויש סוברים שהיא אסורה, שכמו שהציפור השחוטה נאסרת משעת שחיטתה, אף הציבור המשולחת נאסרת[186], ועוד שהכתוב שבא לאסור את הציפור השחוטה לאחר שחיטתה: לא תאכלו[187], נאמר בלשון רבים, ובא לרבות אף ציפור המשולחת שאסורה[188], או שכיון שמצינו כתוב מפורש להתיר את הציפור המשולחת לאחר שילוחה[189], אף על פי שהיא מותרת מסברה, לסוברים כן[190], יש ללמוד ממנו שקודם שילוחה היא אסורה[191], ורק לאחר שילוחה תותר[192], או שלאחר הזאת הדם של הציפור השחוטה שנעשית באמצעות הציפור המשולחת תותר, שזו היא מצותה[193].

לאחר מצוותן

ציפורי מצורע, לאחר שנעשתה מצוותן, אחת מהן אסורה ואחת מהן מותרת, שנאמר: כל צִפור טהֹרה תֹאכלו[194], לרבות אחת מציפורי המצורע[195], ש"כל" בא לרבות[196], ונאמר: וזה אשר לא תֹאכלו מהם[197], לרבות אחת מציפורי המצורע[198], ש"אשר" בא לרבות[199], או ש"וזה" בא לרבות[200], או ש"וזה" נסמך ל"כל צִפור טהרה תאכלו", כדי למעט שאת זה לא תאכלו[201], או ש"מהם" בא ללמד שיש מהציפורים הטהורות שנזכרו קודם לכן בכתוב שמכל מקום אסורות[202], ועל הציפור המותרת והציפור האסורה, ואיסורה והיתרה של כל אחת מהן, עי' להלן:

הציפור המשולחת לאחר מצותה

הציפור המשולחת לאחר שילוחה מותרת אפילו באכילה[203], ואפילו לסוברים שקודם שילוחה היא אסורה בהנאה[204], שכיון שמצינו כתוב לאחת מציפורי המצורע שמותרת באכילה[205], אמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בר יוחאי שיש ליתנו לציפור המשולחת, לפי שלא מצינו לרוב בעלי חיים שאסורים[206], איסור עולם[207], שאפילו מוקצה-לעבודה-זרה* ונעבד* אינם נאסרים מחיים[208]. ותנא דבי ר' ישמעאל אמר שהוא נלמד מהכתוב: ושִלח את הצִפֹר החיה על פני השדה[209], כשדה, מה שדה מותרת, אף הציפור החיה מותרת[210], ואף על פי ש"שדה" נדרש בעניין אחר – שצריך לעמוד בעיר ולזרוק את הציפור המשולחת חוץ לחומה[211] - מריבוי הה"א של "השדה" יש ללמוד את שני העניינים[212]. ורבא אמר שכיון שאמרה תורה לשלח את הציפור החיה, ודאי היא מותרת, שלא אמרה תורה שלח לתקלה[213], שתהיה למכשול שילכדנה אדם ויאכלנה[214], ואין הכתוב שבא להתיר את הציפור למאכל אלא אסמכתא*[215], או שאותו כתוב בא ללמדנו עניין אחר[216], או שכיון שיש כתוב נוסף לאסור את אחת מציפורי המצורע בהנאה[217], יש צורך בכתוב אחר לומר לך שהשניה מותרת, וסברת רבא באה רק לומר מהי הציפור המותרת[218], או שכיון שקודם השילוח אף הציפור המשולחת אסורה בהנאה, לסוברים כן[219], יש צורך בכתוב להתירה, וסברת רבא באה רק לומר מהי הציפור המותרת[220], או שיש צורך בשני כתובים כדי להתיר את הציפור המשולחת אף קודם שילוחה, לסוברים כן[221]. ויש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי הספרי שאין צורך בטעם מיוחד להתיר את הציפור המשולחת, שמצינו כתוב לאחת מציפורי המצורע שמותרת, וכתוב זה אינו בציפור השחוטה – שהרי הציפור השחוטה אסורה[222] - וממילא יש לתת את הכתוב המתיר לציפור המשולחת[223].

טהרת מצורעים אחרים

ציפור המשולחת קודם שילוחה, אמר רבא שאסור לטהר בה מצורעים אחרים[224], שנאמר: טהֹרות[225], שלא יזווג לה אחרת קודם שילוחיה[226], והיינו שמכך שנאמר "טהרות" יש ללמוד שיש ציפורים אסורות והיא הנשארת של מצורע, שאסור להשתמש בה למצורע אחר[227]. ולסוברים ש"טהרות" נדרש בעניין אחר[228], יש מן הראשונים שכתבו שהוא נלמד מתחילת הכתוב: חיות[229]. אבל לאחר שנשתלחה מטהרים בה מצורעים אחרים[230], שהרי היא מותרת אפילו באכילה[231].

הציפור השחוטה לאחר מצותה

הציפור השחוטה לאחר שחיטתה אסורה[232], ואפילו לסוברים שקודם שחיטתה היא מותרת[233], שכיון שמצינו כתוב לאחת מציפורי המצורע שאסורה[234], והציפור המשולחת מותרת[235], ממילא יש ליתן את הכתוב האוסר לציפור השחוטה[236], או שיש לתת את הכתוב האוסר לציפור השחוטה לפי שנעשה בה מעשה שחיטה משונה, ששונה משאר שחיטה, שבשחיטה רגילה מצווים בכסוי-הדם*[237]. איסור זה של הציפור השחוטה אינו רק באכילה אלא אפילו בהנאה[238], ואף על פי שבכתוב לא נאמר אלא איסור אכילה[239], כל מקום שנאמר איסור אכילה, אף איסור הנאה משמע, לסוברים כן[240], ואף לחולקים וסוברים שאיסור אכילה אינו כולל בתוכו איסור הנאה[241], מכל מקום יש ללמוד את איסורה של הציפור השחוטה מאיסורה של הציפור המשולחת – שאסורה לאחר שחיטת הציפור השחוטה קודם שילוחה, לסוברים כן[242] – וציפור המשולחת בזמן שאסורה בודאי הוא בהנאה, שהרי כל זמן שהיא חיה לא שייך בה אכילה ממילא[243], או שהלימוד לאיסור הנאה הוא ממה שהוקשו ציפורי מצורע לעגלה ערופה[244], ואף הסוברים שציפורי מצורע לא נאסרו מחיים[245], מודים בהיקש זה, לסוברים כן[246].

על החיוב לקבור את הציפור השחוטה לאחר שחיטתה ומיצוי דמה, ע"ע אסורי הנאה[247] וע' טהרת מצורע[248].

ביטולה

ציפורי מצורע, בזמן שהן אסורות בהנאה – כגון ציפור השחוטה לאחר שחיטתה[249] – אינן בטלות אפילו באלף[250], לפי שבעלי חיים אינם בטלים[251].

כשעבר ואכלה

האוכל כזית מציפור השחוטה לאחר שחיטתה עובר בלאו, שנאמר: וזה אשר לא תאכלו[252], לרבות את השחוטה[253]. וכן עובר הוא על עשה, שנאמר: טהֹרה תֹאכלו[254], הא אחרת לא תאכלו[255], ולאו-הבא-מכלל-עשה* עשה[256]. ומכל מקום, יש מן הראשונים סוברים בדעת ראשונים אחרים שאף על פי שעבר בלא תעשה, אינו לוקה[257], ובטעמם כתבו אחרונים שהוא לפי שאין לוקים לדעתם על לא תעשה שאינו מפורש בכתוב אלא נלמד מדיוק בכתוב[258]. ויש מן הראשונים סוברים שהאוכל כזית מציפור השחוטה לוקה[259].

במניין המצוות

הלאו של איסור אכילת ציפור השחוטה, יש ממוני המצוות שמנאוהו במנין-המצוות* כמצוות לא תעשה בפני עצמה[260]. ויש ממוני המצוות שמנו כמצווה את איסור ההנאה מציפורי מצורע[261]. ויש ממוני המצוות שלא מנו את הלאו של איסור אכילת ציפור השחוטה במנין המצוות[262], לפי שלאו זה נכלל באותו כתוב של הלאו המדבר באיסור אכילת עופות טמאים[263], ולדעתם אין למנות בלאו-שבכללות* יותר מלא תעשה אחד[264].

במקום פסול

ציפורי מצורע שנפסלה אחת מהן קודם שנסתיימה מצוותן, בין הציפור השחוטה ובין הציפור המשולחת, קיום המצוה בציפור השניה שלא נפסלה משתנה בין אופנים שונים של פסילת הציפור האחרת, וכן היתרן ואיסורן של הציפורים משתנה בין אופנים שונים של פסילת הציפור, וכדלהלן:

קיום המצוה כשנפסלה אחת קודם השחיטה

ציפורי מצורע שנפסלה אחת מהן קודם שחיטת הציפור השחוטה, כגון שמתה או שברחה או שנעשית טריפה – שציפור טריפה פסולה לציפורי מצורע[265] - יקח זוג לשניה[266], ואף על פי שלקיחתן הייתה בכשרות, אינן מעכבות זו את זו[267], שנאמר: ושחט את הצִפור האחת[268], ומשמע אותה שנשארה מהזוג[269], שאפילו נשארה אחת ידועה שהשניה מתה, יכול לשחטה ולקחת לה זוג[270], וכל שכן כשהתברר שאחת הציפורים נלקחה מלכתחילה בפסול, כגון שלא הייתה ציפור דרור, לסוברים כן[271]. ואף כשרוצה לקחת שתי ציפורים חדשות מהתחלה, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאינו רשאי לעשות כן[272], שכיון שיכול לקיים את המצוה באותה ציפור שכבר חל עליה שם מצוה, עליו לעשות כן[273]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהוא רשאי לקחת שתי ציפורים חדשות, אלא שאינו זקוק לעשות כן[274]. ואף לסוברים שציפורי מצורע נאסרו משעת לקיחתן[275], יש מן האחרונים סוברים שכשנפסלה אחת הציפורים קודם השחיטה, אף על פי שהיא נשארת באיסורה[276], יקח זוג לשניה[277]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שציפורי מצורע נאסרו משעת לקיחתן, שכשנפסלה אחת הציפורים לאחר לקיחתה, צריך להביא שתי ציפורים מהתחלה, שכיון שהלקיחה אסרתן, אף קבעתן לעכב זו על זו[278].

כשנמצא הפסול לאחר השחיטה

ציפור השחוטה שהתברר לאחר שחיטתה שהייתה קודם לכן פסולה, כגון ששחטה ונמצא שאינה דרור – שציפור שאינה דרור פסולה לציפורי מצורע אף בדיעבד, לסוברים כן[279] – או ששחטה ונמצאת טריפה – שציפור טריפה פסולה לציפורי מצורע[280] – דינה כציפור שנפסלה קודם שחיטתה, וייקח זוג לשניה[281], שכיון שהייתה פסולה עוד לפני השחיטה, לא נקבעו יחדיו[282], ואפילו נמצאה טריפה במקום שאי אפשר היה לדעת לפני השחיטה[283]. אבל כשלאחר שחיטתה התברר שהציפור המשולחת הייתה קודם לכן פסולה, כגון שלאחר השחיטה נמצא שהציפור המשולחת אינה דרור או שנמצא שהייתה טרפה קודם השחיטה, ייקח שתי ציפורים כבתחילה[284], שאף השחוטה נפסלה, כיון שהתברר שבשעה שנשחטה הייתה ללא זוג[285]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף כשהתברר שהציפור השחוטה נשחטה בלא זוג, יכול להביא לה זוג אחר, שכשם שלקיחתן כאחת אינה מעכבת אף שחיטת הציפור השחוטה ללא זוג אינה מעכבת[286].

כשנפסלה אחת הציפורים לאחר השחיטה

ציפורי מצורע שלאחר שחיטת הציפור השחוטה נפסלה אחת מהן קודם הזאה, אף השניה נפסלת[287], שכיון שהשחיטה היתה כתקנה, קבעתן באיסור[288], ולכן כשנשפך דמה של הציפור השחוטה, תמות הציפור המשולחת – היינו יניחנה עד שתמות[289] - וכן כשמתה הציפור המשולחת – או נעשתה טרפה[290] - יישפך הדם של הציפור השחוטה[291], שנאמר: את הצִפֹר החיה יקח אֹתה וטבל וגו'[292], שדוקא ציפור שהיתה כבר קודם לשחיטה יכול לקיים בה את מצותה של הציפור המשולחת, אבל כשמתה הציפור לאחר השחיטה אינו יכול להביא ציפור אחרת במקומה[293].

היתרן ואיסורן של הציפורים כשנפסלה השחוטה

ציפור השחוטה שהתברר לאחר שחיטתה שהייתה קודם לכן פסולה, אינה נאסרת – כפי שנאסרת ציפור שחוטה לאחר שחיטתה[294] – ולכן כששחטה ונמצאת שאינה דרור – שציפור שאינה דרור פסולה לציפורי מצורע אף בדיעבד, לסוברים כן[295] – הרי היא מותרת באכילה, וכן כששחטה ונמצאת טריפה – שציפור טריפה פסולה לציפורי מצורע[296] – הרי היא מותרת בהנאה[297]. במה דברים אמורים? כשנמצא שהייתה הציפור פסולה מלכתחילה, כגון כששחטה ונמצאה טריפה בבני מעיה[298], שהתברר שכבר בשעת הלקיחה לא הייתה ראויה[299], וכגון שניטל הכבד – שהוא אחד מהדברים שעושה את העוף טרפה[300] - שודאי היה משנולדה[301], או שמצא יתר בבני המעיים - שהיתר הרי הוא כחסר, ואף הוא עושה טרפה[302] - שודאי היה משנולדה[303], אבל כשנפסלה הציפור לאחר לקיחתה, נחלקו בדינה: לסוברים שציפורי מצורע נאסרות משעת לקיחתן[304], כשנפסלה הציפור לאחר לקיחתה - או אפילו ספק אם נפסלה לאחר לקיחתה[305] - הרי היא אסורה בהנאה[306], שלא הותר איסורה[307]. ולסוברים שאין ציפורי מצורע נאסרות קודם שחיטת הציפור השחוטה[308], כשנפסלה אחת הציפורים לאחר לקיחתה, דינה כציפור שהתברר שהייתה פסולה קודם לקיחתה, ומותרת[309], ואפילו נפסלה הציפור בשחיטתה, כגון שנטרפה – או נתנבלה[310] - בשחיטתה, מותרת[311], שכיון שנשחטה שלא כראוי, אין זו שחיטה[312]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שדין זה אמור רק לסוברים ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה[313], אך לסוברים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ואוסרת בהנאה[314], אף כשהציפור עצמה אינה ראויה מחמת שהיא טריפה, אם שחיטתה הייתה כדין, נאסרה בהנאה, ורק כשהשחיטה עצמה אינה כדין, כגון שנתנבלה בשחיטתה, אינה נאסרת[315]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאף לסוברים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ואוסרת בהנאה, כשהציפור עצמה אינה ראויה, אינה נאסרת, שדוקא בפסול הבא מחמת דבר אחר שחיטה שאינה ראויה אוסרת, אבל כשהפסול בציפור השחוטה עצמה, אינה נאסרת, שהוא כשוחט מין אחר שאינו ראוי כלל לטהרת מצורע[316].

כששחטה שלא כראוי עקב פסול המשולחת

ציפורי מצורע שלאחר שחיטת הציפור השחוטה התברר שהציפור המשולחת הייתה פסולה קודם לכן, כגון שנמצאת שאינה דרור - שציפור שאינה דרור פסולה לציפורי מצורע אף בדיעבד, לסוברים כן[317] – או שנמצאת טריפה - שציפור טריפה פסולה לציפורי מצורע[318] – וממילא אף הציפור השחוטה פסולה – כיון שנשחטה ללא זוג, לסוברים כן[319] - אמרו בתוספתא ששתיהן מותרות[320], שכיוון שלא הייתה השחיטה כתקנה, אינה אוסרת[321]. ואף בדעת הסוברים ששחיטה שאינה ראויה מחמת דבר אחר נחשבת שחיטה ואוסרת[322], יש מן האחרונים שכתבו שכשהציפור המשולחת פסולה בשעת השחיטה, הרי זה חשוב שחיטה שאינה ראויה מצד עצמה, ואינה אוסרת[323], שדוקא כשהפסול הוא בדבר אחר לגמרי, השחיטה אוסרת[324], או ששחיטת ציפור מצורע ללא שהזוג שלה קיים אינה חשובה שחיטה כלל[325]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים ששחיטה שאינה ראויה מחמת דבר אחר נחשבת שחיטה ואוסרת, שאף כשהציפור המשולחת פסולה בשעת השחיטה, הרי זה חשוב כשחיטה שאינה ראויה מחמת דבר אחר, והציפור השחוטה נאסרת[326].

כששחטה שלא כראוי עקב פסול חיצוני

ציפור השחוטה שנפסלה בשעת שחיטתה מחמת דבר אחר שאינו תלוי בגוף השחיטה – כגון ששחטה ללא אזוב או ללא עץ ארז או ללא שני תולעת, לסוברים שנפסלת בכך[327] - נחלקו בדינה ראשונים בדעת תנאים: א) ר' יעקב בברייתא אומר שאסורה, הואיל והוקצתה למצותה[328], ושחיטה-שאינה-ראויה* - למצותה[329] - חשובה לדעתו שחיטה[330], כיון שהשחיטה עצמה היתה שחיטה טובה אלא שאינה ראויה למצותה[331]. ב) ור' שמעון בברייתא אומר שמותרת, הואיל ונשחטה שלא כמצותה[332], ושחיטה שאינה ראויה אינה חשובה לדעתו שחיטה[333]. וכן אמר ר' יעקב בתוספתא שהיא מותרת באכילה הואיל ונשחטה שלא כתקנה[334], שלדעתו פסול שבא מחמת דבר אחר, חשוב כפסול שבא קודם השחיטה[335]. ואף בדעת ר' שמעון בתוספתא שאמר ששחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז ושלא בתולעת שני אסורה בהנאה[336], יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שכשנפסלה הציפור בשחיטתה מחמת דבר אחר היא מותרת, אלא שלדעתו כששחטה באופן הזה לא נפסלה, שאין אותם דברים מעכבים בדיעבד קודם השחיטה[337]. הלכה שאף על פי שנשחטה שלא כראוי אסורה, לפי שלהלכה שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה[338].

כשנפסלה לאחר השחיטה

ציפורי מצורע, שנפסלה אחת מהן לאחר שחיטת הציפור השחוטה, כגון שמתה המשולחת או נעשית טריפה, שתי הציפורים אסורות[339]. במה דברים אמורים? כשנפסלה הציפור קודם הזאת דמה של הציפור השחוטה, אבל כשנפסלה הציפור המשולחת לאחר ההזאה וקודם שילוחה, הרי היא מותרת בהנאה[340], לפי שאין שילוחה מעכב את טהרת המצורע[341].


הערות שוליים

  1. ע"ע טהרת מצורע ציונים 81 ואילך, 244 ואילך.
  2. ע"ע הנ"ל ציון 633 וע' נגעי בתים.
  3. ע"ע הזאה (לטהרה) ציון 6 ואילך וע' טהרת מצורע ציון 277 ואילך. וע"ע הזאה (לטהרה) ציון 61 ואילך, על פרטי דיניהם.
  4. ע"ע הנ"ל ציון 6 וע' טהרת מצורע שם.
  5. ציון 633.
  6. תו"כ מצורע פרשתא א אות יב; עי' חולין קמ א; רמב"ם טו"צ פי"א ה"א.
  7. ויקרא יד ד.
  8. תו"כ שם, ועי' ציונים 10, 20. וכ"ה ברש"י עה"ת שם ובראב"ע עה"ת שם וברלב"ג עה"ת שם ובאברבנאל עה"ת שם, ועי' ציונים 10, 39. ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שאין דברי התו"כ אלא אסמכתא, לפי שעיקר הלימוד הוא מהאמור בציון 10, ועי' הג' הגר"א לתו"כ שם, שמחק את דברי התו"כ, ועי' ציון הנ"ל, ועי' ציונים 15, 85. ועי' ציונים 20, 39, 227, שיש דורשים את הכתוב "טהרות" בע"א.
  9. גמ' שם, ע"פ דברי ר' יצחק שם קלט ב. וכ"ה בחזקוני עה"ת שם ובר"ח פלטיאל עה"ת שם וברבנו בחיי עה"ת שם. ועי' רמב"ן וק"א שבציון 20, שיש לפרש אף את דברי התו"כ שבציון 9 באופן שאינם חולקים על האמור כאן, וכעי"ז ברמב"ן ובפנים יפות שבציון 39, בד' רש"י שבציון 9.
  10. עי' גמ' דלהלן; רמב"ן עה"ת שם.
  11. עי' ציון 53 ואילך. רמב"ן שם. ועי' ציון 70.
  12. עי' ציון 9.
  13. עי' ציון 10.
  14. מל"מ טו"צ שם, בד' הרמב"ן שם. ועי"ש, שהצורך בשני כתובים לפסול הוא מכיון שיש בציפורי המצורע תנאים שהם רק לכתחילה ואינם מעכבים בדיעבד, עי' ציון 99 ואילך, וכעי"ז בציון 34. ועי' ציון 85, שי"מ טעם אחר לצורך בשני כתובים.
  15. ע"ע עוף; עוף טמא. עי' חולין סב א. ועי"ש, שאף חכמים מודים שעוף טמא פסול לטהרת מצורע, ולא נחלקו אלא איזה עוף טהור ואיזה טמא.
  16. עי' להלן.
  17. נגעים פי"ד מ"ה; תו"כ מצורע פרשתא א אות יב; תוספתא נגעים פ"ח; חולין קמ א; רמב"ם טו"צ פי"א ה"ט.
  18. ויקרא יד ד.
  19. תו"כ שם, ועי' רמב"ן עה"ת שם וק"א לתו"כ שם, שאף את דברי התו"כ שבציון 9, יש לפרש שכוונתם לאמור כאן. וכ"ה בחזקוני עה"ת שם. ועי' ציונים 9, 39, 227, שיש דורשים את הכתוב "טהרות" בע"א.
  20. רש"י קידושין נז א ד"ה טריפה, וברש"י עה"ת שם; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רלב"ג עה"ת שם; רע"ב נגעים שם. ועי' גמ' שם, שכן הוא בהו"א למ"ד שטריפה אינה חיה, ע"ע טרפה (בע"ח) ציון 295 ואילך (ועי' גו"א עה"ת שם שאפשר ללמוד אפילו למ"ד טריפה חיה, שצריכה להיות חיה בלי טריפות, וכעי"ז בדברי דוד עה"ת שם, שאף למ"ד שטריפה אינה חיה, מ"מ היא מסוכנת למיתה), אלא שנדחה, ועי' משנ"א נגעים שם שהקשה, שלימוד זה אינו לא לפי התו"כ ולא לפי מסקנת הגמ', ועי' רא"ם עה"ת שם, שהתו"כ היא למ"ד שטריפה חיה, וממילא לשיטת התו"כ שלא למדה מהלימוד שבציון 28, י"ל שלמ"ד שטריפה אינה חיה, הלימוד מהכתוב שכאן נשאר, ועי' ציון 51, ועי' מים טהורים נגעים שם בחרד"נ אות א, שלימוד זה נצרך לחולקים על ההיקש של תנא דבי ר' ישמעאל דלהלן, עי' ציון 170, או לסוברים שאין ללמוד מההיקש לכל דבר, עי' ציון 165. ועי' ציונים 41, 46, 65, 91, 230, שיש דורשים את הכתוב "חיות" בע"א.
  21. ע"ע אשם מצורע ציון 22 ואילך וע' זב ציון 534 ואילך וע' יולדת ציון 603 ואילך וע' מחסרי כפרה. רש"י חולין שם ד"ה מכשיר בפנים; עי' ר"ש נגעים שם, באשם מצורע; מאירי חולין שם. וכעי"ז בציון 121 ואילך.
  22. ע"ע אשם: כפרתו וע' חטאת: כפרתה. רש"י שם ד"ה מכפר בפנים; ר"ש שם, בחטאת; מאירי שם. וכעי"ז בציון 123.
  23. רש"י שם ד"ה מכשיר בחוץ; ר"ש שם; מאירי שם. וכעי"ז בציון 126.
  24. ע"ע. רש"י שם ד"ה מכפר בחוץ, ועי' ציון 130, שפי' בע"א, ונ' לישב ע"פ דברי בית הלוי ח"א סי' מג וחזו"א נגעים סי' יא אות ז, שרש"י לא יכול לפרש כאן כמו שם, לפי שפי' את ההיקש אף לעניין בעל מום, עי' ציון 48, ודוקא בשעיר המשתלח מום פוסל, ע"ע בעל מום (קרבן) ציון 26 וע' שעיר המשתלח, אבל בעגלה ערופה אין מום פוסל, ע"ע בעל מום (קרבן) ציון 27 וע' עגלה ערופה; מאירי שם.
  25. ע"ע. ר"ש שם. וכעי"ז בציון 130.
  26. רש"י שם ד"ה עשה; מאירי שם. וכעי"ז בציון 132.
  27. ברייתא בחולין שם.
  28. ע"ע טרפה (בע"ח) ציון 1023 וע' שעיר המשתלח. רמב"ן חולין שם; ריטב"א חולין שם; מאירי שם.
  29. ע"ע טרפה (בע"ח) שם וע' עגלה ערופה. ר"ש שם.
  30. ר"ש שם; רמב"ן שם; ריטב"א שם; מאירי שם; חי' הר"ן חולין שם. ועי' רמב"ן שם וריטב"א שם וחי' הר"ן שם, שאע"פ שאין למדים מכשיר בחוץ ממכפר בחוץ לכל דבר, שהרי מום פוסל בשעיר המשתלח, ע"ע בעל מום (קרבן) ציון 26 וע' שעיר המשתלח, ואילו בציפורי מצורע אין מום פוסל, עי' להלן ציון 49, טרפה יש ללמוד שהיא שוה לאיסורה בבהמות ובעופות, ע"ע טרפה (בבע"ח) ציון 134, וכן היא אסורה אף להדיוט, ע"ע הנ"ל: איסורה באכילה. ועי' ראשונים שבציון 48, שלמדו מכשיר בחוץ ממכפר בחוץ לדברים אחרים שפסולים, ומ"מ פשוט שהם מודים שאף טרפה נלמדת משם.
  31. עי' ציון 104.
  32. עי' ציון 99.
  33. משנ"א שם. וכעי"ז בציון 15. וע"ע הנ"ל ציון 1032 ואילך.
  34. רמב"ן עה"ת שם ומאירי שם, ע"פ דברי האמוראים דלהלן. ועי' כס"מ טו"צ שם ה"ח, בד' הרמב"ם דלהלן (וכ"ה במאירי שם), שאע"פ שכל אחד מהאמוראים הביא אופן אחר של איסורי הנאה, אין ביניהם מחלוקת להלכה.
  35. ע"ע אסורי הנאה ציון 37 וע' עיר הנדחת. רב נחמן בר יצחק בגמ' שם; רמב"ם שם ה"ח.
  36. ע"ע אסורי הנאה ציון 106 וע' בע"ח ציון 36 וע' עבודה זרה. רב פפא בגמ' שם; רמב"ם שם.
  37. ע"ע שור הנסקל. רבינא בגמ' שם; רמב"ם שם.
  38. ויקרא שם. אמוראים דלעיל. ועי' רמב"ן עה"ת שם, שאף את דברי התו"כ שבציון 9, יש לפרש שכוונתם לאמור כאן, ועי' פנים יפות עה"ת שם שאף את דברי רש"י (ושא"ר) שבציון הנ"ל, יש לפרש שכוונתם לאמור כאן. ועי' ציונים 9, 20, 227, שיש דורשים את הכתוב "טהרות" בע"א.
  39. ויקרא שם.
  40. תוס' חולין שם ד"ה שלא, ורמב"ן שם, בשם י"מ, וחי' הר"ן שם, בשם יש שתרצו, בד' רבא בגמ' שם, שלמד מהכתוב "טהורות" מיעוט אחר, עי' ציון 225 ואילך. ועי' תוס' שם ד"ה למעוטי וד"ה לצפרים, שא"א ללמוד מהלימוד שבציון 43, לפי שי"ל שאיסורי הנאה שהיתה להם שעת הכושר מותרים לגבוה, ע"ע ממשקה ישראל וע' מצוות לאו להנות נתנו, ומזה הטעם הוזכרו חליפי ע"ז ולא ציפורים שהם עצמם ע"ז, שהם ודאי אסורים לגבוה, ע"ע בע"ח ציון 31 וע' נעבד. ועי' ציונים 21, 46, 65, 91, 230, שיש דורשים את הכתוב "חיות" בע"א.
  41. עי' ציון 28.
  42. ע"ע ממשקה ישראל. חי' הר"ן שם, בשם יש שתרצו השני.
  43. עי' להלן.
  44. ויקרא יד ד.
  45. חולין קמ א. ועי' ר"ש נגעים פי"ד מ"ה ורמב"ן חולין שם וריטב"א חולין שם וחי' הר"ן חולין שם, שכ"ה אף למסקנת הגמ', וא"א ללומדו מהלימוד שבציון 28, לפי שמכפר בחוץ הוא בבהמה שמומים פוסלים בה, ע"ע בעל מום (קרבן) ציון 1, ואילו ציפורי מצורע הם בעופות שאין מומים פוסלים בהם, ע"ע הנ"ל ציון 21, ועי' להלן ציון 49, ועוד שבעל מום נאסר לגבוה ולא נאסר להדיוט, ולכן אין ללמוד משם אף למחוסר אבר.
  46. עי' ציון 28.
  47. ע"ע מחוסר אבר. עי' רש"י חולין שם ד"ה אף בחוץ: דאסור במום, ועי' ריטב"א שם שהמקביל של מום בבהמה הוא מחוסר אבר בעוף, ע"ע בעל מום (קרבן) ציון 22, וכ"ה בפירוש בצל"ח חולין שם בד' רש"י שם, ועי' ציון 49; רשב"א חולין שם וריטב"א שם, בד' תוס' שבציון 41, שמהכתוב "חיות" נלמד דין אחר; עי' תוס' רא"ש חולין שם; חי' הר"ן שם, בשם יש שתרצו.
  48. ע"ע הנ"ל ציון 21. ר"ש שם; רמב"ן שם; ריטב"א שם; חי' הר"ן שם. ועי' רש"י שם, שלכאורה מ' מדבריו שמום פוסל בציפורי מצורע, ועי' צל"ח שם, שאין כונתו למום אלא למחוסר אבר, עי' ציון 48.
  49. עי' ציונים 21, 41, 65, 91, 230.
  50. רא"ם עה"ת שם, בד' רש"י (ושא"ר) שבציון 21, ומרכה"מ טו"צ פי"א ה"ח וצל"ח שם, בד' רמב"ם שבציון הנ"ל, שלמדו מ"חיות" למעט טרפות, וממילא אין כתוב שבא למעט מחוסר אבר (ואין לומר שלמדו למחוסר אבר מהלימוד שבציון 48, שלסוברים כן, לימוד זה כולל בתוכו אף למעט טרפות, עי' ציון 28, וממילא מוכח שהם אינם סוברים את הלימוד הנ"ל, שהרי הוצרכו לכתוב מפורש למעט, ועי' מרכה"מ שם, ראיה שהרמב"ם אינו סובר לימוד זה). ועי' מרכה"מ שם וצל"ח שם, שמטעם זה לא הזכיר הרמב"ם את פסולו של מחוסר אבר.
  51. ויקרא יד נג.
  52. תו"כ מצורע פ"ה אות יד.
  53. ר"ש למשנה דלהלן; רא"ש למשנה דלהלן; רע"ב למשנה דלהלן. ועי' מל"מ טו"צ פי"א ה"א, שהוא ע"פ דברי ר'י ישמעאל בביצה כד א. ועי' בהגר"א לתוספתא דלהלן, שגרס: דרות בעיר כבשדה, ונ' שהיינו הך, ובתוספתא שלפנינו: דרות בעיר, ועי' ציון 67.
  54. תוי"ט למשנה דלהלן, ע"פ גמ' שם, ורש"י ביצה שם ד"ה בצפור דרור.
  55. מל"מ שם, ע"פ דברי הכתוב ויקרא כה י: וקראתם דרור.
  56. נגעים פי"ד מ"א; תוספתא נגעים פ"ח.
  57. רמב"ם טו"צ פי"א ה"א.
  58. ע"ע הזאה (לטהרה) ציון 28 ואילך.
  59. סוטה טז ב. וע"ע הנ"ל ציון 30.
  60. משנ"א נגעים שם, ע"פ דברי ר' זירא שם.
  61. ויקרא שם ז.
  62. משנ"א שם, ע"פ דרשת התו"כ שבציון 53. וכ"מ ברלב"ג ויקרא שם ד.
  63. ויקרא שם ד.
  64. אברבנאל עה"ת שם, בשם י"מ. ועי' ציונים 21, 41, 46, 91, 230, שיש דורשים את הכתוב "חיות" בע"א.
  65. עי' ציון 53 ואילך.
  66. תוספתא נגעים פ"ח, לגי' שלפנינו. ועי' ציון 54, שי"ג בתוספתא בע"א, ומ"מ אף לגירסתם אפשר לפרש כדלהלן, עי' חס"ד דלהלן.
  67. עי' ציון 53.
  68. חס"ד לתוספתא שם, ושזו המחלוקת בין ת"ק לר"ש דלהלן.
  69. רמב"ן ויקרא יד ד. וכ"מ באברבנאל שבציון 65. ועי' רמב"ן שם, ראיה מחולין סב א, שלדברי חכמים סנונית לבנה כשרה לטהרת מצורע, ומ' שאף היא חשובה דרור, ועי' ציון 11 ואילך, ועי' ציון 76.
  70. עי' ציון 7 ואילך.
  71. רמב"ן שם.
  72. תו"כ מצורע פ"א ה"ד, לג' הראב"ד לתו"כ שם ור"ש נגעים פי"ד מ"א (והגי' שלפנינו: קיפל); תוספתא שם (ושם: קבלאות).
  73. חס"ד שם, ע"פ ראב"ד לתו"כ שם, שקבלי הוא מין שליו; בהגר"א לתוספתא שם. ועי' ציון 95, שי"מ בע"א (אך נ' שאף הם מודים שהכונה למין מסוים).
  74. חס"ד שם. ועי' ציון 94 ואילך.
  75. תוי"ט נגעים פי"ד מ"א (ועי' מל"מ טו"צ פי"א ה"א, שכ"כ בשם רע"ב, ועי' חס"ד שם, שטס"ה, שדבריו לקוחים מדברי התוי"ט); תפא"י נגעים שם יכין אות ד. וכ"מ בט"ז יו"ד סי' פב ס"ק ז. ועי' תוי"ט שם, ראיה מדברי ר' זירא שבציון 59, שכיון שהצורך בציפור דרור הוא כיון שהציפורים צריכות להיות בגודל מסוים, א"כ בהכרח הוא מין מיוחד בגודל זה, ועי' מל"מ שם, שדחה ראיתו, שאולי יש כמה מיני דרור וכולם באותו גודל, והסתפק בדבר, ומצדד לומר שהוא מין מיוחד, ושי"ל שאף הרמב"ן שבציון 70 מודה בכך, אלא שאף בעוף טמא יש מין אחד של דרור, ושלדברי חכמים שסנונית לבנה כשרה לטהרת מצורע, אף הוא נתרבה לציפור דרור, אך לא מינים אחרים, ועי' חס"ד שם, שדחה.
  76. עי' תפא"י שם, שציפור דרור האמורה בתורה היא "שפערלינג", שהיא המילה הגרמנית לציפור המכונה בימינו בעברית "דרור".
  77. רמב"ן ויקרא יד ד, במסקנתו. ועי"ש, שאע"פ שהוצרכו לפסול ציפורים טמאות, עי' ציון 7 ואילך, אין זה משום שכל הטהורות כשרות, אלא כיון שאף בציפורים טמאות יש ציפור דרור, עי' ציון 72, או שטמאות אין הכונה למין טמא אלא למין טהור שאסור באכילה מטעם אחר, עי' ציונים 20, 39.
  78. עי' ציון 59.
  79. משנ"א נגעים פי"ד מ"ה.
  80. עי' אחרונים שבציון 76, שדרור הוא מין מסוים דוקא, ואעפ"כ חכמים הכשירו סנונית לבנה, כיון שלדעתם היא עוף טהור, ומכאן ראיה שבדיעבד כל עוף טהור כשר, ועי' ציון 16, ועי' מל"מ שבציון 76, שלדבריו אין ראיה מהאחרונים הנ"ל. ועי' רמב"ן שם, שסבר כן בהו"א, ושמטעם זה הוצרך הכתוב למעט עופות טמאים, שפסולים אף בדיעבד.
  81. רמב"ן שם בהו"א, ע"פ נגעים שם: שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה, עי' ציון 282, ושי"ל שהפסול אינו כיון שאינה דרור אלא כיון שאינה מאותו מין של השניה שהיא דרור. ועי' ציון 113.
  82. ויקרא יד ד.
  83. עי' ציון 10.
  84. מהר"י אבוהב לרמב"ן עה"ת שם, בפי' דברי הרמב"ן שם בהו"א. ועי' ציונים 20, 39, 227, שיש דורשים את הכתוב "טהרות" בע"א, ועי' ציון 15, שאף לסוברים שהכתוב הוא כפשוטו לציפורים טהורות, י"מ את הצורך בכתוב בע"א.
  85. ע"ע.
  86. ויקרא א יד.
  87. עי' תו"כ ויקרא דבורא דנדבה פ"ח אות ו, וק"א שם. ועי' מל"מ טו"צ פי"א ה"א, שתמה על הרמב"ם שלא הזכיר דין זה, ות' שהוא נכלל בדבריו בטו"צ שם, שהציפורים הם דרור, עי' ציון 58, ותורים ובני יונה אינם דרור (ואעפ"כ הוצרכו כתוב מיוחד לפוסלם, כיון שהיה מקום לומר ק"ו מכך שהם כשרים לקרבן וציפור דרור פסולה לקרבן, ע"ע הנ"ל, עי' תו"כ שם). ועי"ש, שהקשה על תיב"ע תהילים פד ד, שתרגם דרור: שפנינא, והוא התרגום של תור.
  88. ק"א שם.
  89. ויקרא יד ד.
  90. תו"כ מצורע פרשתא א אות יב. ועי' ציונים 21, 41, 46, 65, 230, שיש דורשים את הכתוב "חיות" בע"א.
  91. עי' ראב"ד לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם.
  92. ר"ש דלהלן.
  93. תו"כ מצורע פ"א אות ד, לגי' הראב"ד לתו"כ שם ור"ש נגעים פי"ד מ"א (והגי' בתו"כ שלפנינו: קיפל); ר"ש שם, בפי' דברי ר' שמעון שבתוספתא נגעים פ"ח.
  94. ר"ש שם; עי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם. ועי' ציון 74, שי"מ קבלאות בע"א (ומ"מ אף לפירושם י"ל שהוא מין מובחר, עי' ציון 75).
  95. ויקרא יד ה. ק"א לתו"כ שם.
  96. ע"ע הזאה (לטהרה) ציון 34.
  97. עי' תו"כ שם, ור"ש שם.
  98. נגעים פי"ד מ"ה; תו"כ מצורע פרשתא א אות יא; ברייתא ביומא סב ב; רמב"ם טו"צ פי"א ה"ח.
  99. משנה שם; רמב"ם שם. ועי' משנ"א נגעים שם, שמ"מ אין ציפורי מצורע צריכות להיות שוות בגילן, שלא מצאנו בשום מקום שהקפידה תורה בעופות על הגיל, ועוד שא"א לדעת את מניין הימים של ציפור דרור.
  100. ויקרא יד ד.
  101. תו"כ שם; ברייתא שם.
  102. ק"א לתו"כ שם. וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם וברא"ש נגעים שם. ועי' תוי"ט נגעים שם, שהקשה שביומא סב ב, הוצרכו לשלושה כתובים כדי לרבות את שני שעירי יו"כ שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים, ומאיזה טעם בציפורי מצורע די בכתוב אחד, ות' שלאחר שגילה לנו הכתוב בשני שעירי עיזים שכשצריכים להיות שוים הרי זה בכל הדברים דלעיל, שוב די במקומות אחרים בכתוב אחד לרבות.
  103. משנה שם; תו"כ שם; ברייתא שם; רמב"ם שם.
  104. ויקרא שם ה.
  105. מאירי יומא שם; ק"א שם.
  106. ויקרא שם ו.
  107. פיהמ"ש להרמב"ם שם. וכ"מ ברא"ש שם. ועי' גור אריה טו"צ שם, שהקשה שמדברי התו"כ דלהלן משמע שהלימוד הוא מהייתור ולא מהחלוקה בין הציפורים.
  108. ויקרא שם.
  109. ערה"ש העתיד טהרות סי' צו ס"ד.
  110. תו"כ שם; ברייתא שם. ועי' יומא שם, בטעם שהוצרך כתוב לרבות שכשרות בדיעבד.
  111. עי' ציון 81.
  112. רמב"ן שבציון 82, בפי' המשנה שבציון הנ"ל.
  113. ציון 249 ואילך.
  114. ציון 264 ואילך.
  115. ציון 44 ואילך.
  116. עי' משנה קידושין נו ב, ורש"י קידושין שם ד"ה המקדש וחולין קמ א ד"ה אי שחוטה ופיהמ"ש להרמב"ם קידושין פ"ב מ"ט ור"י מלוניל קידושין שם (כג א) ור"ח בן שמואל קידושין שם ומאירי קידושין שם ורע"ב קידושין שם, ע"פ דברי הגמ' שם, ומשנה ע"ז עד א: אלו אסורים, וגמ' שם ורש"י חולין שם, שמדובר באיסורי הנאה, ומשנה תמורה לג ב, ופיהמ"ש להרמב"ם תמורה פ"ז מ"ד ורע"ב תמורה שם; רמב"ם מאכ"א פט"ז ה"ז וטו"צ פי"א ה"ז.
  117. משנה קידושין שם.
  118. ע"ע קדושין. עי' רש"י קידושין שם ור"י מלוניל שם, בפי' דברי המשנה שם.
  119. מאירי שם נז א.
  120. רש"י שם נז א ד"ה מכשיר בפנים; תוס' חולין פב א ד"ה גמר; מיוחס לתוס' ר"י הזקן קידושין שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ח בן שמואל שם; פרי"ד קידושין שם; מאירי שם; רע"ב שם.
  121. ע"ע אשם מצורע 22 ואילך. מאירי שם; רע"ב שם. וכעי"ז בציון 22.
  122. ע"ע אשם: כפרתו וע' חטאת: כפרתה. רש"י שם ד"ה מכפר בפנים; תוס' שם; מיוחס לתוס' ר"י הזקן שם; פרי"ד שם; מאירי שם. וכעי"ז בציון 23.
  123. ע"ע חטאת מצורע ציון 30. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  124. ע"ע אשם: כפרתו. ר"ח בן שמואל שם.
  125. רש"י שם ד"ה צפורי מצורע; תוס' שם; מיוחס לתוס' ר"י הזקן שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ח בן שמואל שם; פרי"ד שם; מאירי שם; רע"ב שם. וכעי"ז בציון 24.
  126. ע"ע טהרת מצורע 304 ואילך. רש"י שם; מיוחס לתוס' ר"י הזקן שם.
  127. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  128. ע"ע הנ"ל ציון 209 ואילך. רש"י שם; מיוחס לתוס' ר"י הזקן שם; פרי"ד שם; מאירי שם; רע"ב שם.
  129. רש"י שם ד"ה מכפר בחוץ; תוס' שם; מיוחס לתוס' ר"י הזקן שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם; פרי"ד שם; רע"ב שם. וכעי"ז בציון 26, ועי' ציון 25.
  130. ע"ע עגלה ערופה. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  131. רש"י שם ד"ה מה בפנים. ועי' ציון 27, ונ' שזו הכונה אף כאן.
  132. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  133. פרי"ד שם.
  134. ע"ע אסורי הנאה ציון 49 וע' קדשי מזבח. פרי"ד שם; עי' רע"ב שם.
  135. ברייתא בקידושין נז א.
  136. ע"ע אסורי הנאה ציון 39 וע' עגלה ערופה.
  137. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; פרי"ד שם; רע"ב שם.
  138. עי' ציון 170.
  139. עי' ציון 196. עי' רמב"ן קידושין נז ב, בד' רש"י שבציון 181, ובשם ר"א אב"ד; עצמות יוסף קידושין שם א ופנים מאירות ח"ב סי' קכח, ופני שלמה קידושין שם, בפי' ראשון, ע"פ שיטתם שבציונים 170, 183; עי' מער"ק טו"צ שם, ובד' קר"ס טו"צ שם, שהביא לאיסור ההנאה רק את הכתוב האחר, ועי' ציון 170. וכ"מ במהר"ם מלובלין קידושין שם. ועי' שיטה לא נודע למי שם, שכ"כ בשם י"מ, ודחה, שמאותו כתוב אפשר ללמוד איסור אכילה ולא איסור הנאה.
  140. עי' קידושין נז א, בפי' דברי תנא דבי ר' ישמעאל בברייתא שם, ורש"י שם ד"ה תנאי. ועי' ציון 165 ואילך, שי"ס שר' יוחנן חולק בד' תנא דבי ר' ישמעאל.
  141. עי' ציון 136.
  142. עי' ציון 130.
  143. ע"ע עגלה ערופה. גמ' שם, בד' ר"ל דלהלן.
  144. עי' ציון 126.
  145. עי' רש"י שם ד"ה תנאי, ע"פ דברי ר"ל בגמ' שם. ועי' תוס' קידושין שם ד"ה תנאי, שהקשה, שעגלה ערופה שאסורה מחיים נלמדת מציפורי מצורע, ע"ע הנ"ל, ועי' תוס' קידושין שם, שת' שכיון שהוקשה ציפורים לעגלה ערופה שאסורות בהנאה, עי' לעיל ציון 136 ואילך, על כרחך יש מהן שאסורה מחיים, והיא ציפור המשולחת שמותרת לאחר שילוחה, עי' ציון 204, וא"כ אסורה קודם לכן כשהיא חיה, לסוברים כן, עי' ציון 187, וממנה למדו לאיסור עגלה ערופה מחיים, וממילא אף הציפור השחוטה נאסרת מחיים, וממילא נאסרות שתיהן משעת לקיחה, ועי' תוס' חולין פב א ד"ה גמר, שכיון ציפור השחוטה אסורה לאחר שחיטתה מגזה"כ, עי' ציון 237, מוכח שהלימוד לאיסור הוא מחיים, וממילא עגלה ערופה נאסרת מחיים, אחרת אין מה ללמוד ממנה.
  146. עי' ציון 144.
  147. עי' גמ' שם.
  148. גמ' שם.
  149. רש"י שם ד"ה הכא.
  150. גמ' שם וחולין שם.
  151. קידושין שם.
  152. שיטה לא נודע למי קידושין שם.
  153. דברים כא ג. רש"י חולין שם ד"ה גמר.
  154. ויקרא יד ד. רש"י שם.
  155. חולין שם. ועי' שיטה לא נודע למי שם, שהקשה מה צורך יש גם בגז"ש וגם בהקש, ות' שאין הגז"ש אלא סימן בלבד והעיקר הוא ההיקש (וכעי"ז בתוס' שם), או שאף ההיקש נסמך לגז"ש.
  156. עי' ציון 204.
  157. רש"י קידושין שם ד"ה משעת לקיחה וחולין שם ד"ה משעת קיחה.
  158. עי' ציון 329 ואילך.
  159. גמ' שם, בפי' דברי ר' שמעון ור' יעקב בברייתא שם.
  160. עי' ציון 181.
  161. עי' ציון 187 ואילך.
  162. גמ' שם.
  163. עי' ציון 136 ואילך.
  164. רשב"א קידושין שם. ועי"ש, בפי' שני, שי"ל לר' יוחנן שאף תנא דבי ר' ישמעאל שבציון 141 מודה בדבר (ועי' קושיית הפנ"י ותירוצו שבציון 167, ונכון אף לכאן). ועי' המקנה קידושין שם, שהקשה שאין הקש למחצה, ע"ע הקש: אין הקש למחצה, ות' שכיון שהלימוד לעגלה ערופה שנאסרת מחיים הוא מקדשים, ע"ע עגלה ערופה, אין למדים מדבר שנלמד מקדשים, ע"ע למד מן הלמד: בקדשים, ואילו הלימוד שאסורה לאחר מיתה הוא ממקום אחר ולא מקדשים, ע"ע עגלה ערופה, ולכן אפשר ללמוד ממנו לציפורי מצורע.
  165. עי' ציון 138.
  166. ע"ע הנ"ל. תורי"ד קידושין שם; תוס' רא"ש קידושין שם; עי' שיטה לא נודע למי קידושין שם. ועי' פנ"י קידושין שם, שכ' אף הוא כן, והקשה מדברי הגמ' שבציון 141: תנאי היא, ומ' שתנא דבי ר' ישמעאל חולק על ר' יוחנן, ות' שדוקא לר"ל תנאי היא, שהתנאים שבציון 160 ודאי חולקים על ר"ל וסוברים כר' יוחנן, אבל תנא דבי ר' ישמעאל יכול לסבור אף כר' יוחנן, וכ"ה בבני שמואל טו"צ פי"א ה"ז.
  167. עי' ציון 144.
  168. בני שמואל שם, ועוד יוסף חי קידושין שם, ופני שלמה קידושין שם בפי' שני, בד' הרמב"ם שפסק כר' יוחנן בציפורי מצורע, עי' ציון 175, ובעגלה ערופה פסק שנאסרת מחיים, ע"ע הנ"ל, ולמרות זאת הביא את ההיקש של תנא דבי ר' ישמעאל, עי' ציון 138 (ועי' קושיית הפנ"י ותירוצו שבציון 167, ונכון אף לכאן).
  169. עי' ציון 140. עי' רמב"ן שבציון הנ"ל; עצמות יוסף קידושין שם; פנים מאירות ח"ב סי' קכח; פני שלמה שם, בפי' ראשון; עי' מער"ק טו"צ שם, ובד' קר"ס טו"צ שם. וכ"מ במהר"ם מלובלין קידושין שם. ועי' עצמות יוסף שם, שאפשר לומר דבר זה רק לסוברים שציפור המשולחת אינה אסורה כלל, עי' ציון 181 ואילך, וממילא לדעה זו אין כלל איסור אלא בציפור השחוטה לאחר שחיטתה, שאיסורה נלמד מכתוב מפורש, עי' ציון 196, וכעי"ז ברמב"ן שם ובפנים מאירות שם ובפני שלמה שם (אך עי' קר"ס, שכ' בפירוש שציפור המשולחת אסורה קודם שילוחה, עי' ציון 187, וצ"ב).
  170. חס"ד לתוספתא נגעים פ"ח, בפי' שני, בפי' דברי התוספתא שם: וקוברה בפניו אסורה בהנאה, ופשוט שאסורה בהנאה שהרי טעונה קבורה, ושי"ל שהתוספתא באה לחדש שרק לאחר שחיטתה אסורה בהנאה ולא קודם לכן. ועי' ציון 239, שי"מ את דברי התוספתא שם בע"א.
  171. תפארת ירושלים נגעים פי"ד מ"ה. ועי"ש, שבכך יש לדחות את ראיית רע"א (ותורי"ד) שבציון 187, שהציפור המשולחת אסורה בהנאה קודם שילוחה, מכך שנשפך הדם תמות המושלחת, שכיון שאין יכולים לגמור את עבודתה, ממילא נשארה באיסורה הראשון, ותמות שלא יבואו לידי תקלה בה.
  172. ע"ע בזוי מצוה. חזו"א דלהלן.
  173. ע"ע מוקצה למצוה ציון 326 ואילך. חזו"א נגעים סי' יא אות ח. וכעי"ז בעונג יו"ט סי' ו ובלבוש מרדכי זבחים סי' יג אות טו. וכעי"ז בציון 186. ועי' חזו"א שם, נפ"מ נוספת שמדין מוקצה למצוה הציפורים נחשבות לממונו ויכול לקדש בהן אישה, ואילו איסורי הנאה אינם חשובים ממונו ואין מקדשים בהם אישה, עי' ציון 118.
  174. רמב"ם טו"צ שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם קידושין פ"ב מ"ט; מאירי קידושין שם וחולין שם; רע"ב קידושין שם; יש"ש קידושין פ"ב סי' כז. ועי' ברית משה לסמ"ג עשין רלו ס"ק א, בפי' שני בד' הסמ"ג שם, שי"ל שאף הוא מודה שהלכה שנאסרות רק משעת השחיטה, אע"פ שלא כ"כ בפירוש, ועי' ציון 177.
  175. ע"ע הלכה ציון 870 ואילך. יש"ש שם; בני שמואל שם.
  176. ע"ע עגלה ערופה. ברית משה שם, בפי' ראשון בד' הסמ"ג שם, שהביא את איסור הנאה מציפורי מצורע ולא כ' מאימתי נאסרות, ושי"ל שסמך על הדין בעגלה ערופה שנאסרת מחיים, ועי' ציון 175.
  177. ע"ע טהרת מצורע ציון 277 ואילך.
  178. עי' ציון 204.
  179. עי' ציון 160 ואילך.
  180. רש"י קידושין נז א ד"ה משעת שחיטה וחולין פב א ד"ה משעת שחיטה; פיהמ"ש להרמב"ם קידושין פ"ב מ"ט, ואמר יוסף טו"צ פי"א ה"ז, בד' הרמב"ם מאכ"א פט"ז ה"ז: ציפור מצורע השחוטה וכו' אסורין בהנאה, ולא זכר אופן של ציפור המשולחת, ועי' ציון 187; מאירי קידושין שם; רע"ב קידושין שם; תועפות ראם ליראה"ש סי' קיד, בד' יראה"ש שם, שפי' ציפורי מצורע שאסורות בהנאה על הציפור השחוטה. ועי' מהר"י בירב קידושין שם, ראיה מכך שהוצרכו לכתוב מיוחד להתירה, עי' ציון 195, ולאחר שילוחה אין צורך בכתוב, שמסברה מותרת, עי' ציון 214, ולכן י"ל שהכתוב נצרך להתירה קודם שילוחה. ועי' תוי"ט קידושין שם, שהקשה לפי"ז על לשון המשנה קידושין נו ב ברבים: ציפורי מצורע, ועי' שושנים לדוד קידושין שם, בשם רמ"ז, שמצינו לשון רבים ליחיד כמו לילי שבת ולילי פסחים, וכל שכן כאן שתחילתן שתים ואין ידוע איזו מהן תישחט, ועי' שושנים לדוד שם, שעדיין קשה, שאין לכתוב בלשון רבים במקום שעלול לגרום לטעות, ועי' תועפות ראם שם, שי"ל שציפורים בלשון רבים כולל את הציפור השחוטה לטהרת מצורע ואת הציפור השחוטה לטהרת בית המנוגע, עי' ציון 1 ואילך, ועי' ציון 187.
  181. עי' מאירי שם.
  182. עי' רמב"ן שבציון 140; עצמות יוסף קידושין שם ופנים מאירות ח"ב סי' קכח, ופני שלמה קידושין שם, בפי' ראשון, ע"פ שיטתם שבציונים 140, 170.
  183. עי' ציונים 196, 211 ואילך.
  184. עי' מהר"י בירב קידושין שם; המקנה קידושין שם. ועי' ציון 222.
  185. שעה"מ טו"צ פי"א ה"ז. וכ"מ במאירי שם. וכעי"ז בציון 174.
  186. תוס' קידושין שם ד"ה משעת; תוס' רבינו שמואל קידושין שם; תורי"ד קידושין שם, ובפרי"ד קידושין שם; סמ"ג עשין רלו; רמב"ן קידושין נו ב; רשב"א קידושין שם; ריטב"א קידושין שם; תוס' רא"ש קידושין שם; שיטה לא נודע למי קידושין נז א; מל"מ טו"צ שם ה"א ושושנים לדוד קידושין שם, בד' הרמב"ם טו"צ שם ה"ז: מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה, ועי' שושנים לדוד שם, שהרמב"ם חזר בו ממש"כ בפיהמ"ש להרמב"ם שבציון 181 (ועי' ברמב"ם מאכ"א שבציון הנ"ל, וצ"ב), ועי' שושנים לדוד שם, בשם רמ"ז, שיש לדחות שהצורך בשילוח הוא למש"כ קודם לכן, שמותר לטהר בה מצורעים אחרים וזה דוקא לאחר השילוח, עי' ציון 225 ואילך, ועי' שושנים לדוד שם, שדחה הדחיה, שהאיסור לטהר מצורעים נוספים קודם השילוח מפורש בהלכה הקודמת. ועי' תוס' שם ותוס' רבינו שמואל שם וסמ"ג שם ורשב"א שם וריטב"א שם ותוס' רא"ש שם, ראיה מלשון המשנה שם: ציפורי ברבים, ועי' תוס' רבינו שמואל שם ורשב"א שם ותוס' רא"ש שם, שאין לומר שהכונה לציפורים שחוטות של מצורעים סתם, שכן לשון המשנה שם בשאר דברים היא בלשון יחיד, ועי' מל"מ טו"צ פי"א ה"א, שדחה, שאף לגבי נקברים נאמר במשנה תמורה לג ב: ציפורי מצורע, בלשון רבים, ועל כרחך הכונה רק לציפור השחוטה, שאין צורך לקבור את הציפור המשולחת, שהרי היא מותרת באכילה, עי' ציון 204, ועי' שעה"מ טו"צ שם, שדחה את דחייתו, שי"ל שכיון שבמשנה בקידושין שם נאמר בלשון רבים, שוב שגרת הלשון אף לגבי קבורה היא בלשון רבים, ועוד שמצינו קבורה אף לציפור המשולחת לדעה זו, באופן ששחטה קודם שילוחה ששוב אינה ניתרת בהנאה (וכ"ה בקר"א זבחים ע ב), ועי' ציון 181. ועי' תורי"ד שם, ראיה מכך שכשנשפך הדם תמות המשולחת, עי' ציון 292, ומוכח שאף הציפור המשולחת אסורה לאחר שחיטה, ועי' רע"א קידושין נז א, שזו ראיה גמורה, ועי' ציון 172, דחיית הראיה, ועי' חזו"א נגעים סי' יא אות טז, דחיה נוספת, שי"ל שדוקא כשנעתקה ממצותה אחרי שהוקבעה בשחיטה נאסרת, אבל כל שעומדת לשילוח ולהיות מותרת, הרי היא מותרת אף קודם לכן. ועי' משמרות כהונה קידושין שם, ראיה מהאמור בציון 146, שעגלה ערופה שאסורה מחיים נלמדת מציפור המשולחת, ועל כרחך יש זמן שהיא אסורה אף לר' יוחנן, ועי' פני שלמה שם, בפי' שני, שדחה שר' יוחנן אינו לומד איסור עגלה ערופה מציפורי מצורע (ועוד יש לדחות ע"פ האמור בציון 167, שי"ס שלר' יוחנן עגלה ערופה אינה אסורה מחיים).
  187. עי' ציון 198 ואילך.
  188. תוס' רא"ש שם נז א.
  189. עי' ציון 196.
  190. עי' ציון 214.
  191. שיטה לא נודע למי שם. ועי' ציון 217.
  192. תוס' שם; סמ"ג שם; רמב"ן שם; רשב"א שם; ריטב"א שם; תוס' רא"ש שם ושם; שיטה לא נודע למי שם ב; מל"מ שם ושושנים לדוד שם, בד' רמב"ם שם.
  193. ע"ע הנ"ל שם. תורי"ד שם בסיום דבריו, ובפרי"ד שם בסיום דבריו. ועי"ש ושם בתחילת דבריו, שהזכיר שילוח, ועי' דבר אברהם ח"ב סי' ח אות ד, שצ"ב מה העיקר בדבריו.
  194. דברים יד יא.
  195. ספרי דברים פיסקא קג; ברייתא בקידושין נז א. ועי' ציון 216, שי"ס שאין הכתוב המתיר אלא אסמכתא, ועי' ציון 256, שיש למדים את הכתוב בע"א, ועי' ציון 192, שי"ס שאין הכתוב נצרך להתיר אלא לאסור קודם לכן. ועי' גמ' שם, שאע"פ שבברייתא נאמר בפירוש מהי הציפור המותרת, אין הלימוד לציפור זו דוקא נלמד מהכתוב שכאן.
  196. רש"י קידושין שם ד"ה כל; מיוחס לתוס' ר"י הזקן קידושין שם; רמב"ן ויקרא יד ד.
  197. דברים שם יב.
  198. ספרי שם; ברייתא שם. ועי' גמ' שם, שאע"פ שבברייתא נאמר בפירוש מהי הציפור האסורה, אין הלימוד לציפור זו דוקא נלמד מהכתוב שכאן.
  199. רש"י שם ד"ה אשר.
  200. מאירי חולין קמ א; שיטה לא נודע למי קידושין שם. ועי"ש, שאע"פ ש"זה" בכל התורה מיעוט הוא, במקום שאין מה למעט, לומדים ממנו לרבות, ועי' ציון 202.
  201. רבנו הלל לספרי שם.
  202. רש"י חולין שם ד"ה וזה; עי' מיוחס לראב"ד לספרי שם; ספרי דבי רב לספרי שם.
  203. תו"כ מצורע פרשתא ב אות ה; ספרי דברים פיסקא קג; תוספתא נגעים פ"ח; ברייתא בקידושין נז א; רמב"ם טו"צ פי"א ה"ז.
  204. עי' ציונים 141 ואילך, 187 ואילך. רש"י קידושין שם ד"ה לאחר שחיטה.
  205. עי' ציון 196.
  206. גמ' שם ב.
  207. רש"י שם ד"ה לא מצינו; שיטה לא נודע למי קידושין שם. ועי' רשב"א קידושין שם ושיטה לא נודע למי שם, שלכן אין להקשות לסוברים שהציפור המשולחת עצמה נאסרת משחיטת השחוטה ועד לשילוחה, עי' ציון 187 ואילך, לפי שאין זה איסור עולם.
  208. ע"ע מוקצה לע"ז ציון 145 ואילך וע' נעבד. מהר"ם שיק קידושין שם ב, בפי' דברי הגמ' שם.
  209. ויקרא יד ז.
  210. ברייתא שם ב. ועי' תוס' רבנו שמואל קידושין שם ותוס' רא"ש קידושין שם, שתירוציהם שבציונים 216, 221, מה צורך יש בכתוב נוסף כדי להתיר את הציפור המשולחת נכונים אף לכאן.
  211. ע"ע טהרת מצורע ציון 297 ואילך.
  212. גמ' שם.
  213. רבא בגמ' שם; ק"א לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם: הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו תהא מותרת באכילה, שקודם לכן נאמר שמשלחה כלפי השדה ולא חוששים לתקלה. וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם ובמיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם.
  214. רש"י שם ב ד"ה רבא; מיוחס לתוס' ר"י הזקן קידושין שם. ועי' יראה"ש סי' קיד ושעה"מ מאכ"א פט"ו הכ"ה, שהקשו שאף אם הציפור נאסרת, הרי היא בטלה ברוב ציפורים המותרות ואין כאן תקלה (ואע"פ שציפורי מצורע באופן שאסורות בהנאה אינן בטלות אפילו באלף, עי' ציון 251, דין זה אינו אלא מדרבנן, ע"ע דבר חשוב ציון 8), ועי' שעה"מ שם, שהוסיף שאע"פ שאין מבטלים איסור לכתחילה, לדעת רוב הראשונים אין זה אלא מדרבנן, ע"ע אין מבטלין אסור לכתחילה ציון 7 ואילך, ועי' יראה"ש שם, שת' שכיון שנ' הדבר שיכול לבוא לידי תקלה, אע"פ שאין כאן באמת תקלה, ויש ציפור אחת מותרת ואחת אסורה, יש להעדיף את ההיתר לזו שנראה הדבר שיכול לבוא לידי תקלה, ועי' ציון 219, ועי' שעה"מ שם שת' בדוחק, שיש לחשוש שיקחנה אדם מיד שנשתלחה קודם שנתערבה באחרות, ועי' נובי"ת יו"ד סי' מה, שת' שלבטל את גוף האיסור כשהוא בעין לכו"ע הוא מה"ת, ע"ע הנ"ל ציון 9, ועי' שע"י ש"ג פ"ו אות קז-קח, שת' שכיון שהציפורים משוטטות בעולם ואינן מפוזרות במקום אחד, אין כאן תערובת שמתבטלת ברוב, ע"ע תערובת, ועי' פרחי כהונה קידושין שם, שת' שאע"פ שהמוצאה ואינו יודע שהיא ציפור משולחת היה מותר לאוכלה, יש לחשוש ליודע שהיא ציפור משולחת ויראה שאוכלים אותה שיטעה ויחשוב שהיא מותרת, ועי' סביב ליראיו ליראים סי' שז, שת', שי"ס שבאיסורי הנאה לכו"ע אסור לבטלם מה"ת, ע"ע הנ"ל ציון 13, ולכן אם הציפור המשולחת היתה אסורה בהנאה היה אסור לשלחה ולבטלה, ועי' פני שלמה קידושין שם א, שמחמת קושיה זו התנאים שבציון 207 ואילך נתנו טעמים אחרים להיתרה של ציפור המשולחת.
  215. רש"י שם; תוס' רבנו שמואל שם, בפי' ראשון; ריטב"א קידושין שם, בפי' ראשון; תוס' רא"ש שם, בפי' ראשון; שיטה לא נודע למי שם, בשם י"א. ועי' מהר"י בירב קידושין שם, שהקשה, שלשיטת רש"י (ושא"ר) שבציון 181, שאין הציפור המשולחת נאסרת כלל, עדיין יש צורך בכתוב כדי להתיר את הציפור המשולחת בזמן שבין שחיטת הציפור השחוטה לשילוח הציפור המשולחת, ות' שדוקא לר"ל, שאף הציפור המשולחת אסורה משעת לקיחה עד שעת שילוח, עי' ציון 141 ואילך, אין הכתוב המתיר אלא אסמכתא, וכ"ה בפנ"י קידושין שם, בפי' ראשון, ועי"ש, בפי' שני, שלסוברים שאין הציפור המשולחת נאסרת כלל אף לאחר השחיטה, אין צורך בכתוב או סברה להתירה קודם שילוחה, שאין שום היקש לאוסרה.
  216. שיטה לא נודע למי שבציון 192, וזוהי מסקנתו.
  217. עי' ציון 196.
  218. תוס' חולין קטו א ד"ה לא; עי' יראה"ש שבציון 215.
  219. עי' ציונים 141 ואילך, 187 ואילך.
  220. תוס' רבנו שמואל שם, בפי' שני; ריטב"א שם, בפי' שני; תוס' רא"ש שם, בפי' שני; שיטה לא נודע למי שם, בפי' ראשון.
  221. אחרונים שבציון 185.
  222. עי' ציון 233.
  223. ספרי דבי רב לספרי שם, בפי' דברי הספרי שם, שבלימוד להיתר המשולחת התחילו מכך שהשחוטה אסורה.
  224. עי' דברי רבא בחולין קמ א, ורש"י שם ד"ה רבא; עי' רמב"ם טו"צ פי"א ה"ז. ועי' יש"ש חולין פי"ב סי' ד, שכ' שהרמב"ם לא פסק כרבא, ומה שאסר לטהר בציפור המשולחת הוא לפי שאין מטהרים שני מצורעים כאחד, ע"ע אין עושין מצוות חבילות חבילות ציון 1, ומצדד לומר שלאחר שטיהר מצורע אחד אפשר לזווג לציפור המשולחת ציפור אחרת אפילו קודם שילוחה ולשלחה עבור שניהם
  225. ויקרא יד ד.
  226. גמ' שם.
  227. רש"י שם. ועי' תוס' חולין שם ד"ה שלא, שאין הדבר ברור כיצד דין זה נלמד מהמילה טהורות.
  228. עי' ציונים 9, 20, 39.
  229. ויקרא שם. ראשונים שבציון 41, בד' האמוראים שחולקים על רבא בחולין שם, שאינם חולקים על הדין אלא על הלימוד. ועי' ציונים 21, 41, 46, 65, 91, שיש דורשים את הכתוב "חיות" בע"א.
  230. תוספתא נגעים פ"ח; עי' גמ' שם, ותורת חיים שם; רמב"ם שם.
  231. עי' ציון 204. תורת חיים שם.
  232. ספרי דברים פיסקא קג; תוספתא נגעים פ"ח; ברייתא בקידושין נז א; רמב"ם טו"צ פי"א ה"ז.
  233. עי' ציון 160 ואילך. עי' גמ' שם.
  234. עי' ציון 196.
  235. עי' ציון 204 ואילך.
  236. עי' גמ' שם.
  237. ע"ע ציון 1, וע"ע הזאה (לטהרה) ציון 55 ואילך וע' טהרת מצורע ציון 277, שציפור השחוטה נשחטת לתוך מים ומזים את דמה על המצורע. ספרי דבי רב לספרי שם.
  238. עי' משניות שבציון 117, שאיסור ציפורי מצורע הוא אפילו בהנאה; תוספתא נגעים פ"ח; רבנו הלל לספרי שם ור"ש נגעים פי"ד מ"א וסמ"ג עשין רלו ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, ע"פ דברי המשנה שם, שהצריכה קבורה לציפור השחוטה לאחר שחיטתה ומיצוי דמה, ע"ע טהרת מצורע ציון 289; רמב"ם שם. ועי' חס"ד לתוספתא שם, בפי' ראשון, שאיסור ההנאה הוא אפילו לאחר שנעשתה הציפור לעפר (שהרי היא נקברת, ע"ע טהרת מצורע ציון 289), ושזה החידוש של דברי התוספתא שם שנקברת ואסורה בהנאה, שהרי אם נקברת ממילא אסורה בהנאה, ועי' ציון 171, שי"מ את דברי התוספתא שם בע"א.
  239. עי' ציון 198.
  240. ע"ע אסורי הנאה ציון 3 ואילך. עי' תוס' קידושין שם ד"ה וזה. ועי' פנים מאירות ח"ב סי' קכח, שהסוברים שציפור המשולחת מותרת אף בין שחיטת השחוטה לשילוחה, עי' ציון 181 ואילך, מוכרחים לסבור כדעה שאיסור אכילה כולל בתוכו איסור הנאה, לפי שאין להם לימוד אחר לאיסורה של הציפור השחוטה, עי' ציון 183, ועי' ציון 244.
  241. ע"ע הנ"ל ציון 8 ואילך.
  242. עי' ציון 187 ואילך.
  243. תוס' שם. ועי' מהר"י בירב קידושין שם, שאף לסוברים שציפור המשולחת מותרת אף בין שחיטת השחוטה לשילוחה, עי' ציון 181 ואילך, מ"מ יש צורך בכתוב מיוחד להתירה, לסוברים כן, עי' ציון 185, וממילא כתוב זה בא להתיר בהנאה, שהרי לא שייך אכילה מחיים קודם שילוחה, וא"כ הכתוב האוסר אף הוא אוסר בהנאה (ועי"ש, שהקשה לפי"ז מדוע הוצרך רש"י לומר שהכתוב המתיר הוא אסמכתא, עי' ציון 216, ות' שהוא לדעה שכל איסור אכילה כולל בתוכו איסור הנאה), ועי' ציון 241. ועי' תוס' רא"ש קידושין שם שדחה, שאף בציפור המשולחת היה אפשר לומר שנאסרה רק באכילה ולא בהנאה באופן ששחטה קודם שילוחה.
  244. עי' ציון 136 ואילך.
  245. עי' ציון 160 ואילך.
  246. עי' ציון 165 ואילך. תוס' רא"ש שם. ועי"ש, שלדעתו אין הכתוב שבציון 198 נצרך אלא כדי לעבור עליו בלא תעשה, עי' ציון 254.
  247. ציון 139 ואילך.
  248. ציון 289 ואילך.
  249. עי' ציון 233 ואילך. רמב"ם דלהלן. ועי' ציונים 141 ואילך, 187 ואילך, אופנים נוספים שי"ס שציפורי מצורע אסורות בהנאה.
  250. עי' משנה ע"ז עד א; רמב"ם מאכ"א פט"ז ה"ז.
  251. ע"ע בעלי חיים ציון 59. רמב"ם שם. ועי' גמ' ע"ז שם, שמ' שאינם בטלים לפי שהם איסורי הנאה ודבר חשוב, וע"ע דבר חשוב ציון 5, שבע"ח הם בכלל דבר חשוב, ועי' תוס' ע"ז שם ד"ה למעוטי שהעיקר הוא דבר חשוב, וע"ע הנ"ל ציון 19 ואילך.
  252. דברים יד יב.
  253. מאירי קידושין נז א ותוס' רא"ש קידושין שם, ע"פ הברייתא שבציון 199; חולין קמ א; רמב"ם טו"צ פי"א ה"ז.
  254. דברים שם יא.
  255. עי' גמ' שם; רמב"ם שם. ועי' ציון 196, שיש למדים את הכתוב בע"א.
  256. ע"ע לאו הבא מכלל עשה ציון 6 ואילך. רש"י חולין שם ד"ה עשה; רמב"ם שם; מאירי חולין שם.
  257. השגות הרמב"ן לסהמ"צ להרמב"ם שכחת הלאוין ו, בד' הרמב"ם שם, שהזכיר את הלאו של אכילת הציפור השחוטה, ולא כ' שחייב מלקות, ובסנהדרין פי"ט ה"ד, שמנה את כל חיבי מלקיות והשמיט האוכל כזית מציפור השחוטה.
  258. ע"ע חיבי מלקיות: הלאוין שאין לוקים עליהם ציון 279. מל"מ טו"א פט"ז ה"י. וע"ע הנ"ל ציון 664 ואילך.
  259. השגות הרמב"ן שם. ועי' מגילת אסתר להשגות הרמב"ן שם, שאף הוא לא מצא טעם שלא ילקה. ועי' השגות הרמב"ן שם, שאף לסוברים שהוא לאו שבכללות, עי' ציון 265, היה לו מ"מ ללקות אחד, וע"ע לאו שבכללות: דיניו.
  260. השגות הרמב"ן לסהמ"צ להרמב"ם שכחת הלאוין ו.
  261. עי' ציון 117. יראה"ש סי' קיד.
  262. סהמ"צ להרמב"ם; סמ"ג; החינוך.
  263. עי' ציון 253.
  264. ע"ע מנין המצוות. השגות הרמב"ן שם, בד' הרמב"ם; מגילת אסתר להשגות הרמב"ן שם.
  265. עי' ציון 18.
  266. תו"כ מצורע פ"א אות ב, במתה ונעשית טריפה; תוספתא נגעים פ"ח. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהחידוש בברחה הוא שאינו צריך לחזר אחריה אולי ימצאנה אלא יקח מיד זוג לשניה, וטרפה היא אף דומיא דברחה, היינו אף כשאינה אלא ספק טרפה, שלא ישחטנה ויבדוק אם היא אכן טרפה, אלא יקח זוג לשניה.
  267. ע"ע טהרת מצורע ציון 249 ואילך. ר"ש נגעים פי"ד מ"ה.
  268. ויקרא יד ה. תו"כ שם. ועי' תוי"ט נגעים שם, שהצורך בכתוב הוא משום שבשעירי יוה"כ, כשמת אחד מהם צריך להביא שני שעירים מחדש, ע"ע שעירי יוה"כ, ועי' משנ"א נגעים שם, שאין כאן חילוק מדין שעירי יוה"כ, שאף בהם קודם הגרלה אין צריך להביא מחדש, ע"ע הנ"ל, והגרלה בשעירי יוה"כ הרי היא כשחיטה בציפורי מצורע, וכשהציפור השחוטה נשחטה כתיקונה קבעתה השחיטה וכשנתגלה פסול צריך להביא שני ציפורים מחדש, לסוברים כן, עי' ציון 285 ואילך.
  269. מיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ שם.
  270. ק"א לתו"כ שם.
  271. עי' ציון 78 ואילך. ר"ש שם.
  272. כס"מ טו"צ פי"א ה"ט, בד' הרמב"ם טו"צ שם, שלא הביא את דברי התוספתא דלהלן, ומ' שהוא סובר שהמשנה חולקת. ועי' חס"ד שם, שמצדד לומר כן.
  273. מל"מ טו"צ שם; חס"ד שם.
  274. כס"מ שם, בד' הראב"ד טו"צ שם, ובפי' דברי התוספתא לגי' שלפנינו: יקח זוג לשניה ושתיהם מותרות ויביא שתיים כבתחילה, והיינו שרשאי לקחת זוג לשניה או שרשאי לקחת שתיים כבתחילה ואז שתי הציפורים הראשונות מותרות, ועי' ציון 282, ועי' ציון 285, שי"ג בתוספתא בע"א; תפא"י נגעים שם יכין אות מב. ועי"ש, שמה שאמרו שיקח זוג לשניה הוא שהוא רשאי לעשות כן, אע"פ שלכתחילה לקיחתן של הציפורים צריכה להיות כאחד, ע"ע טהרת מצורע ציון 249.
  275. עי' ציון 141 ואילך.
  276. עי' ציון 307.
  277. מל"מ שם; מים טהורים נגעים שם בנופ"ש. ועי' מל"מ שם, ראיה מכך שבקידושין נז א, הקשו על דברי ר"ל שסבר שהציפורים נאסרות משעת לקיחתן ממקומות אחרים במשנה ובתוספתא, ולא הקשו מכאן, ומוכח שר"ל מודה שיכול להביא זוג לשניה אע"פ שכבר הוקבעו לאיסור, ועי' חס"ד שם, שדחה, שי"ל שכיון שהגמ' שם מצאה תנא שסובר כר"ל, עי' ציון 141, ממילא לא המשיכה להקשות עליו מתנאים אחרים.
  278. חס"ד שם.
  279. עי' ציון 78 ואילך. ועי' ציון 82, בפי' דברי המשנה דלהלן לסוברים שציפור שאינה דרור כשרה בדיעבד.
  280. עי' ציון 18.
  281. עי' ציון 267. נגעים פי"ד מ"ה; רמב"ם טו"צ פי"א ה"ט; כס"מ טו"צ שם, בפי' דברי התוספתא נגעים פ"ח, לגי' שלפנינו: יקח זוג לשניה, ואע"פ שהתוספתא מדברת על נמצאת השניה שאינה דרור או טריפה, המילה "שניה" טס"ה, ועי' ציון 275, ועי' ציון 285, שי"ג בע"א.
  282. רא"ש נגעים שם. ועי' ציון 268, שאין לקיחתן של הציפורים ביחד מעכבת. ועי' ציון 278, מחלוקת אחרונים בדעת הסוברים שציפורי מצורע נאסרו משעת לקיחתן, אם ה"ה שנקבעו יחדיו בשעת לקיחתן, שכשנפסלה אחת מהן לאחר הלקיחה נפסלה אף השניה, ומחלוקת זו נכונה אף כאן, במקום שאירע הפסול בין הלקיחה לשחיטה.
  283. תפא"י נגעים שם יכין אות מג.
  284. תוספתא שם, לגי' הר"ש נגעים שם ור"י קורקוס טו"צ שם וחס"ד לתוספתא שם והג' הגר"א לתוספתא שם, וכ"ה גי' אור הגנוז לתוספתא שם וגי' תוספתא צוקרמנדל וגי' כת"י וינה לתוספתא, ועי' ציון 282, שי"ג בע"א.
  285. ר"ש שם.
  286. מרכה"מ טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהקשה מהאמור בציון 288 ואילך, שכשנפסלה הציפור המשולחת לאחר שחיטה, נפסלה אף הציפור השחוטה, ואם כששחטה בפסול השניה אינה נפסלת, כ"ש כששחטה בהכשר השניה ולאחר מכן נפסלה השניה שלא תיפסל.
  287. עי' להלן.
  288. ר"ש למשנה דלהלן; עי' רא"ש למשנה דלהלן.
  289. רמב"ם דלהלן; רע"ב למשנה דלהלן. ועי' תפארת ירושלים שבציון 172, שמ' קצת ממנו שממיתים אותה, שכ' בטעם שתמות שלא יבואו לידי תקלה.
  290. תוספתא נגעים פ"ח.
  291. נגעים פי"ד מ"ה; תו"כ מצורע פ"א אות ו; עי' תוספתא שם; רמב"ם טו"צ פי"א ה"י. ועי' ציון 187.
  292. ויקרא יד ו. תו"כ שם. ועי' תוי"ט נגעים שם, שהצורך בכתוב לפסול הוא למ"ד שאין בע"ח נדחים, ע"ע דחוי: בבע"ח.
  293. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם. ועי"ש ושם, שהדין ההפוך שכשנשפך הדם תמות המשולחת נלמד אף הוא בכעי"ז, מכך שנאמר שם: בדם הצפר השחֻטה, והיינו אותה שנשחטה ולא אחרת.
  294. עי' ציון 233 ואילך.
  295. עי' ציון 78 ואילך. ועי' ציון 82, בפי' דברי המשנה דלהלן לסוברים שציפור שאינה דרור כשרה בדיעבד.
  296. עי' ציון 18.
  297. נגעים פי"ד מ"ה; רמב"ם טו"צ פי"א ה"ט. ומ"מ, בשחטה ונמצאת טרפה אסורה באכילה, שהרי טרפה אסורה באכילה, ע"ע טרפה (בע"ח): איסורה באכילה. ועי' תפא"י נגעים שם יכין אות מב, שבמקום שאינו רוצה להשתמש בשניה, שרשאי לעשות כן לדעתו, עי' ציון 275, ממילא אף השניה מותרת באכילה.
  298. קידושין נז א.
  299. רש"י קידושין שם ד"ה שנמצאת.
  300. ע"ע כבד ציון 26.
  301. תוס' קידושין שם ד"ה שחטה.
  302. ע"ע יתר ציון 90 ואילך.
  303. תורי"ד קידושין שם; רמב"ן קידושין שם; רשב"א קידושין שם; ריטב"א קידושין שם.
  304. עי' ציון 141 ואילך.
  305. עי' גמ' שם, ורש"י שם ד"ה אמאי: דילמא, ותוס' שם.
  306. גמ' שם.
  307. רש"י שם.
  308. עי' ציון 160 ואילך.
  309. עי' גמ' שם.
  310. תפא"י שם אות מג. ועי' תורי"ד שם ורמב"ן שם ורשב"א שם וריטב"א שם, שכל פסול שאירע לבע"ח בשחיטתו, אף כשהוא פסול של טריפה, דינו כנבלה, ע"ע נבלה.
  311. עי' קידושין שם, ורש"י שם ד"ה ונמצאת. ועי' רא"ש נגעים שם, גי' שבסוגריים מרובעות (ע"פ הג' היעב"ץ): וכן אם נטרפה אחת מהן ימותו שתיהן, וצ"ב, שכשנטרפה הציפור המשולחת לאחר שחיטת הציפור השחוטה הוא מובן, עי' ציון 291, אבל הציפור השחוטה אינה יכולה להיטרף אחר שחיטתה, אלא רק קודם לכן או בשעת שחיטה, וצ"ב מדוע תמות המשולחת, ואולי י"ל שאחת מהן לאו דוקא אלא הכונה למשולחת, או שהגי' שבסוגריים עגולות: נשרפה אחת מהן היא הנכונה, וכ"ה הגי' במלאכ"ש נגעים שם.
  312. עי' רש"י שם ד"ה והראשונה; תפא"י שם.
  313. עי' ציון 333 ואילך.
  314. עי' ציון 329 ואילך.
  315. מל"מ שם, בד' הריטב"א שם (וכ"ה בתורי"ד שם): דסבר לה כר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה.
  316. מל"מ טו"צ שם, בד' הרמב"ם דלעיל, שפסק את דין המשנה, אע"פ שפסק ששחיטה אינה ראויה נחשבת שחיטה לאסור, עי' ציון 339 ואילך.
  317. עי' ציון 78 ואילך.
  318. עי' ציון 18.
  319. עי' ציון 285 ואילך.
  320. תוספתא נגעים פ"ח.
  321. ר"ש נגעים פי"ד מ"ה.
  322. עי' ציון 329 ואילך.
  323. חס"ד לתוספתא שם; חזו"א נגעים סי' יא אות ו.
  324. חס"ד שם.
  325. חזו"א שם.
  326. מל"מ טו"צ פי"א ה"ט, בד' הרמב"ם שלא הביא את דין התוספתא להלכה, לפי שפסק ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לאסור, עי' ציון 339 ואילך. ועי' חס"ד שם, שדחה, שאם היה הרמב"ם מביא רק את הדין שנמצאה חברתה טריפה היא אסורה מצד שחיטה שאינה ראויה שחשובה שחיטה, היה מקום ללמוד בק"ו את הדין שבציון הנ"ל, אך לא להפך.
  327. ע"ע הזאה (לטהרה) ציון 61. ברייתא דלהלן; תוספתא דלהלן.
  328. ברייתא בקידושין נז א; תוספתא נגעים פ"ח, לגי' הג' הגר"א לתוספתא שם, ועי' ציון 335.
  329. רש"י קידושין שם ד"ה ר' יעקב; מאירי קידושין שם.
  330. ע"ע שחיטה שאינה ראויה. גמ' שם.
  331. מהר"י בירב קידושין שם.
  332. ברייתא שם; תוספתא שם, לגי' הג' הגר"א שם, ועי' ציון 337.
  333. ע"ע הנ"ל. גמ' שם.
  334. תוספתא שם, לגי' ר"ש נגעים פי"ד מ"ה, וכ"ה גי' אור הגנוז לתוספתא שם וגי' כת"י וינה וגי' תוספתא צוקרמנדל (ולפנינו: מותרת, ונשמט: באכילה). ועי' ציון 329.
  335. עי' ציון 298. ר"ש שם.
  336. תוספתא שם, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' ר"ש שם וגי' כת"י וינה וגי' תוספתא צוקרמנדל, ועי' ציון 333.
  337. ע"ע הזאה (לטהרה) ציון 62. חס"ד לתוספתא שם, בפי' דברי ר"ש שם בד' ר"ש בתוספתא. ועי' חס"ד שם, שמטעם זה ר' יעקב בתוספתא שפסל אמר: הואיל ונשחטה שלא כתקנה, והיינו שלדעתו שחיטה כזט פסולה אף בדיעבד, ואילו ר' שמעון בתוספתא שהכשיר אמר: הואיל ונשחטה שלא כמצותה, והיינו שאין זה כמצוה לכתחילה, אבל בדיעבד כשר, שיכול להביא עץ ארז ואזוב ושני תולעת אף לאחר השחיטה.
  338. ע"ע שחיטה שאינה ראויה. רמב"ם טו"צ פי"א ה"ז; מאירי שם. ועי' בני שמואל טו"צ שם, שהקשה שיש אופנים שבהם נפסק להלכה ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה, ע"ע הנ"ל, ות' שמכיון שר' מאיר סובר תמיד ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ע"ע הנ"ל, וכאן אף ר' יעקב סובר כן, יש לפסוק כאן כרבים כנגד היחיד.
  339. עי' נגעים פי"ד מ"ה, ותפא"י שם יכין אות מה; תוספתא נגעים פ"ח.
  340. עי' מל"מ טו"צ פי"א ה"ט; חס"ד לתוספתא שם; עי' תפא"י שם אות מו.
  341. ע"ע טהרת מצורע ציונים 347, 359. מל"מ שם; חס"ד שם; תפא"י שם.