אנציקלופדיה תלמודית:פצוע דכה;כרות שפכה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - בעלי מומים באיברי ההולדה, מהותם ואיסורם לבוא בקהל.

הערך שלפנינו עוסק בפצוע דכה וכרות שפכה, מהותם, והאיסור עליהם לבוא בקהל. על האיסור לסרס ולבטל את איברי ההולדה, ע"ע סירוס.

האיסור לבוא בקהל, מקורו וגדרו

האיסור ומקורו

פצוע דכה וכרות שפכה אסורים לבוא בקהל, והיינו שיש למנוע מלישא בת ישראל מאדם שנפסדו לו כלי הביאה עד שאינו ראוי להוליד, כשלא נעשה על ידי שמים[1]. ואיסור זה הוא מן התורה, שנאמר: לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּה[2] וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'[3].

במנין המצוות

במנין המצוות, יש ממוני המצוות שמנו את פצו"ד וכרו"ש כלאו אחד[4], לשיטתם שכל לאוים שהוזכרו בלשון לאו אחד – כגון "לא יבוא" – הרי הם פרטים של לאו אחד[5]. ואף בדעת הסוברים שלאו הכולל שני ענינים נמנה לשני לאוים[6], יש מן האחרונים שכתבו שלא נמנה כאן אלא לאו אחד, שעיקר האיסור הוא שלא יבוא "שפכה" – היינו ששופך זרעו ואינו יורה כחץ[7] - ופצו"ד וכרו"ש אינם אלא דקדוקי המצוה שאינם באים מן המנין[8].

ויש מן מן הראשונים שכתבו למנותם כשני לאוים[9], שכל לאו שכוללת שני פרטים מונים אותו כשני לאוים[10], ואף על פי ש"פצוע דכא" שבכתוב נדרש לשני אנשים שונים, פצוע ודך, והרי שיחד עם כרות שפכה יש כאן שלשה, והיה למנותם כשלושה לאוים, כתבו אחרונים שמכל מקום כיון שפשט הכתוב הוא ש"פצוע דכא" הוא אחד, ולא נתרבו כאן שנים אלא על ידי דרשה, ודבר שנתרבה בדרשה לא נמנה במנין המצוות כמצוה נפרדת[11].

טעם האיסור

בטעם האיסור של פצו"ד וכרו"ש לבוא בקהל, מצינו כמה אופנים בראשונים ואחרונים: יש שכתבו שמאחר שאינם ראוים להוליד, למה להם לשאת נשים[12], שהרי עיקר הנשואים הוא לשם פריה ורביה[13]. ויש שכתבו שהוא כדי למנוע מהאדם שלא יפסיד את כלי הזרע, שידוע שהמלכים היו מסרסים את הזכרים כדי למנותם שומרים לנשים, וכדי שאדם לא יסרס עצמו לתכלית זו, ציותה התורה להרחיקו שלא ישא בת ישראל[14]. ויש שכתבו שאם הם ישאו נשים, נשותיהם יזנו תחתם ותרבה הממזרות[15].

חשיבותו כעונש

האיסור על פצו"ד וכרו"ש לבוא בקהל, יש שכתבו שאינו עונש על המסרס עצמו ועובר בכך על איסור סירוס, אלא שאיש שפצוע באופן זה חל עליו פסול התורה לבוא בקהל ה'[16]. ויש שכתבו שנחלקו בו תנאים בירושלמי, שלסוברים שפצו"ד שבידי שמים כשר, האיסור לבוא בקהל הוא עונש על הסירוס, ולכן כאשר לא נעשה על ידי מעשה לא נפסל, ולסוברים שבידי שמים פסול, האיסור אינו עונש על המעשה[17].

לחפש דרכים להקל

פצוע דכא וכרות שפכה, כתבו אחרונים שאין לחפש חומרות בזה אלא רק להדר ולהקל, שהנידון שלפנינו לא יהיה בכלל פצו"ד וכרו"ש שאסורים לבוא בקהל, שהרי מבואר בירושלמי שאותו שאינו ראוי לבוא בקהל טוב לו יותר שימות[18].

אופן העבירה על הלאו

באופן שבו עובר על האיסור לבוא בקהל ולוקה עליו, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאינו לוקה אלא כאשר קידש אשה ובעלה, אבל בעל בלא קידושין אינו לוקה[19]. ויש סוברים שלוקה על ביאה אף ללא קידושין[20], לשון "לא יבוא" משמעו איסור על הבעילה[21], ועוד שהרי במקום שכתוב "לא יקח" – כגון איסור אלמנה לכהן גדול – לוקה על ביאה ללא קידושין, וכל שכן כאן שכתוב "לא יבוא", ועוד שהדין נותן שהביאה היא זו שתהיה אסורה כדי שלא תזנה אשתו ותרבה הממזרות[22]. ויש מן האחרונים שכתבו שפצו"ד הבא על הפנויה עובר בשני לאוים, בלאו של לא יבוא פצוע דכא, ובלאו של לא תהיה קדשה[23].

התראה

ההתראה שיש להתרות בפצו"ד וכרו"ש לפני שנושא אשה, כדי לחייבו מלקות על שעובר על הלאו, יש מן האחרונים שכתבו שאם הוא פצוע באחד משלושת האיברים, יש להתרות בו משום פצוע, ואם הוא נידוך, יש להתרות בו משום דכה, ואם הוא כרות יש להתרות בו משום כרות, אבל אם החליפו, כגון שהיה פצוע והתרו בו משום כרות, אינה התראה[24].

חיוב האשה במלקות

אשה שנתקדשה לפצו"ד וכרו"ש, כתבו אחרונים שאף היא לוקה, שהרי על כל הלאוים של איסורי ביאה כשם שהאיש מוזהר כך האשה מוזהרת[25], ולכן אף באופן שבא עליה גוי או שהוא פצו"ד וכרו"ש, שאף שאין קידושין תופסים, יש איסור בביאה לחוד לא קידושין, לסוברים כן[26], כתבו אחרונים שהאשה עוברת באיסור, וכן בעבד שהוא פצו"ד וכרו"ש, שבא על האשה, לסוברים שהאיסור הוא בביאה לחוד, צידדו לומר שחייבים שניהם[27], וכן קטן שהוא פצו"ד או כרו"ש שבא על הגדולה היא לוקה, אף שהוא אינו לוקה[28].

אנדורגינוס שהוא פצו"ד או כרו"ש, אם הוא מוזהר בלאו, כתבו אחרונים שתלוי במחלוקת אם דינו כזכר ודאי או ספק זכר או נקבה[29], ועל כך ע"ע אנדרוגינוס[30].

נעשה פצו"ד אחר הנשואין

היה בריא בשעת הנשואין ונעשה פצו"ד, נחלקו גאונים ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאף בו שייך האיסור ואינו רשאי לקיימה[31]. יש שכתבו שאין כופים להוציא[32], ויש שכתבו שאף כופים להוציא[33], ומהם שכתבו שכאשר יש דעה בפוסקים שאינו חשוב פצו"ד וכרו"ש, אין כופים להוציא[34]. וכתבו אחרונים, שאפילו לסוברים שאין לוקה על הלאו על ביאה ללא קידושין[35], כאשר קידש ואחר כך נעשה פצו"ד, לוקה על הביאה[36].

אם הולד ממזר [אם תולים שנתרפא]

פצו"ד וכרו"ש שהולידו, אם הולד הוא ממזר, או שתולים שנתרפא האב, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהולד ודאי ממזר[37], שהם בחזקת שאינם מולידים ואם כן בידוע שבניו אינם שלו[38], וזהו מום שאינו חוזר להכשרו[39]. ויש סוברים שהולד ספק ממזר[40], שהואיל ואפשר לנקב להיסתם שמא נסתם קצת[41]. ויש סוברים שדוקא כאשר ידוע שנתרפא, בניו כשרים, אבל בסתם לא תולים לומר שנתרפא ובניו בחזקת ממזרים[42], וכל עוד שיש לו נקב הפוסל, חזקה שלא נתרפא[43]. ויש סוברים שאם לא ראינו אחרי שנולד הולד שיש נקב באיבר של הבעל, אז יש לאשה חזקת כשרות שלא נבעלה לאחר – ואפילו היא פרוצה[44] - וגם תולים לומר שנתרפא הבעל, והולד כשר, אבל אם ראינו אחרי שנולד הולד, שיש נקב באיבר של הבעל, לא תולים לומר שנסתמו ואחר כך נפתחו כדי לקיים את חזקת הכשרות של האשה, כי יש תרתי לריעותא, חזקה שמתחילה היא נקב, ועוד שהוא נקוב לפנינו[45]. ויש סוברים שאפילו כשנודע שנתרפא והוליד, הולד פגום לכהונה, כדין מי שניטלה ביצה אחת שראוי עדיין להוליד אך הוא בכלל איסור "לא יבוא", וכל שנולד מחייבי לאוין הרי הוא פגום[46]. ויש סוברים שדוקא בדבר שרפואתו היא בידי שמים, כאשר הוליד, תולים שנתרפא והולד כשר, אבל פצו"ד שאין רפואתו אלא בידי אדם, אין תולים לומר שנתרפא[47].

ולד פצו"ד

פצו"ד שאירע והוליד בן, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין הבן פסול לבוא בקהל, שבאיסור פצו"ד לבוא בקהל, לא הזכירה התורה פסול דורות כמו שהזכירה בלאוים הסמוכים בממזר ועמוני[48], ואף על פי שהלאו של פצו"ד להם, לא למדים זה מזה[49], ומכל מקום הולד פגום לכהונה[50]. ויש שכתבו ששיש פסול דורות בפצו"ד ונלמד מממזר[51].

עצה לפצו"ד שלא יהיו בניו ממזרים

פצוע דכא בידי שמים ממעי אמו – שמותר לבוא בקהל[52] - שרוצה לשאת אשה, אך חושש שתתעבר באמבטי – וכיון שעיבור באמבטי לא שכיח, אפשר שיתלו שאשתו זינתה – יש מן האחרונים שכתבו עצה, שיתן לה גט על מנת שיעשה איזה דבר מסוים, ואם אחר כך תתעבר, יעשה את אותו דבר, ונמצאה שהיא פנויה למפרע קודם העיבור – ולא חשוב שיזנתה תחתיו, והולד אינו ממזר - ושוב אחר כך יוכל לשאתה שנית[53].

ספק פצו"ד

ספק פצו"ד אם מותר לבוא בקהל, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שמותר לבוא בקהל[54], שאף שאותם שאסורים לבוא בקהל, אף ספקם אסור, לכל הפחות מדרבנן, לסוברים כן[55], לא אסרו אלא במי שראוי להוליד, משום מעלת יוחסין[56], ועוד שיש לספק פצו"ד חזקת כשרות[57], ואם כן כשנולד ודאי כשר היה[58], ועל פי רוב לא נעשה בידי מעשה אדם[59], ועוד שיש שתי חזקות להיתר, חזקה שרוב הנולדים מותרים לבוא בקהל, וחזקה שהנקב שעושהו פצו"ד ניקב לפנינו[60].

ויש סוברים שאף ספק פצו"ד אסור לו לבוא בקהל[61], שחוששים שמא נעשה פצו"ד בידי אדם, על ידי משמוש המוהל בשעת המילה, ולא מעמידים אותו בחזקת כשרות[62], ועוד שרוב בני אדם לא נולדים פצו"ד, לכן תולים לומר שחזקה לאיסור שנעשה עכשיו פצו"ד בידי אדם[63].

ויש שמחלקים, שכאשר ודאי נגמרה הפציעה, אלא שאינו ידוע אם בידי אדם או בידי שמים, אסור לבוא בקהל, כיון שהוא פצו"ד לפנינו, אבל כאשר יש ספק אם נגמרה הפציעה ואין ידוע אם הנקב בגיד הגיע עד לחלל, מעמידים על חזקה דמעיקרא שלא היה פצו"ד[64].

לסוברים שספק פצו"ד מותר, יש מן האחרונים שכתבו שמן התורה הוא מותר, משום שדורשים פצוע דכא ודאי הוא שאסור ולא פצוע דכא ספק[65].

לסוברים שספק פצו"ד מותר בבת ישראל[66], בטעם שאין אוסרים עליו לבוא בקהל משום ספק איסור "לא יבוא", יש מן האחרונים שכתבו שספק עשה של פריה-ורביה* דוחה ספק לא תעשה[67], ויש שדחו, שאין לומר שספק עשה ידחה ספק לא תעשה[68], משום שספק עשה הוא לקולא, ועוד שהרי האשה אינה מצווה על פריה ורביה יכולה להנשא לאחר[69].

ספק בדין או ספק במציאות

ספק פצו"ד שמותר בבת ישראל, לסוברים כן[70], יש מן האחרונים סוברים שהוא דוקא בספק במציאות, אבל בספק בדין אין להקל, שהרי לפי האמת ("כלפי שמיא גליא") אם הוא פצו"ד או לא[71]. ויש מן האחרונים סוברים שאין לחלק, ובין בספק בדין בין בספק במציאות, הולכים להקל[72]. ויש מן האחרונים שכתוב שיש לחלק, שאם הספק בדין כרוך בספק במציאות, כגון שניטלה הביצה השמאלית שיש ספק אם יכול להוליד או לא[73] וגם נחלקו בדינו, אז יש להקל, אבל אם המציאות היא ברורה, כגון שניטלה הביצה הימנית שאז ודאי שאינו מוליד אך נחלקו בדינו אם פסול או לא, אין להקל במקום ספק[74].

ספק פצו"ד שעבר ונשא אשה, שלכתחילה אסור לו לשאתה, לסוברים כן[75], יש מן האחרונים שכתבו שאין להחמיר ולכפותו לגרש מחשש שהבנים שיוולדו יהיו ספק ממזרים, משום שספק ממזר מותר לבוא בקהל[76], ואפילו יהיו ודאי ממזרים, מנין לנו שאפשר לכפות את האב לגרש כדי שלא יהיה זרעו אסור לבוא בקהל[77].

לישא איילונית או עקרה

פצו"ד וכרו"ש שאסור לו לבוא בקהל, יש מן הראשונים שכתבו שאסור לו אף לישא איילונית* או עקרה[78], שלא בראויה לילד תלוי האיסור אלא ב"קהל ה'"[79].

אשה מסורסת

אשה מסורסת, כתבו ראשונים ואחרונים שאינה אסורה לבוא בקהל[80], ואפילו סירסה עצמה במזיד גמור בנטילת הרחם, מותרת לכתחילה לבוא בקהל[81], ואיש שקיים כבר מצות פריה ורביה, מותר לו לשאת אשה זו לכתחילה[82]. ויש מן האחרונים שחידשו שאף אשה שסירסה עצמה ועשתה מעשה באיברי הזרע, אסורה לבוא בקהל[83].

גיורת ומשוחררת

פצו"ד וכרו"ש, שאסורים לבוא בקהל[84], מותרים הם בגיורת ומשוחררת[85], שגרים לא קרויים "קהל", לסוברים כן[86], ויש מן האחרונים שצידדו לומר שמותר לגייר נכרית כדי שישאנה פצו"ד, ואף על פי שלא מגיירים לשום אישות[87], מכל מקום כיון שבדיעבד הגרות חלה[88], יש לומר שמותר לגייר לצורך פצו"ד שלא יהיה בהרהורי עבירה תמיד, ואף על פי שאינו מקיים מצות פריה ורביה[89].

כהן שהוא פצו"ד

כהן שהוא פצו"ד, נסתפקו בתלמוד אם עומד הוא בקדושתו ואסור בגיורת* כשאר כהנים[90], או שאינו עומד בקדושתו, ומותר בגיורת[91], ונחלקו אמוראים בדבר: רב ששת מתיר[92], ור' יהושע בן לוי בירושלמי אוסר[93]. להלכה יש מהראשונים פוסקים שאסור[94], מספק[95]. ויש פוסקים שמותר[96], לפי שאינו בקדושתו[97]. לדעת המתירים נחלקו: יש סוברים שמותר אף בגרושה[98], ויש סוברים שלא הותר אלא בגיורת, שאין איסורה לכהן מפורש בתורה, אבל לא בגרושה ובחללה, שאיסורן מפורש בתורה[99].

על שאר דיני כהונה אם נוהגים הם בכהן שהוא פצו"ד – כאכילת תרומה, איסור להיטמא למתים ועוד – ע"ע כהן[100].

היתרו בנתינה

פצו"ד, כתבו ראשונים והאחרונים שכתבו שמותר בנתינה[101], ואף שדוד גזר שלא להתחתן עמם[102], לפצו"ד התירו[103]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שכיון שבזמן הזה עשו את הנתינים כגויים גמורים, אסור לפצו"ד להתחתן עמם[104].

היתרו בממזרת

פצו"ד, אם מותר בממזרת, נחלקו אמוראים בירושלמי[105], ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שאסור בממזרת שהיא אסורה מן התורה[106], שלא שנינו במשנה אלא שמותר בגיורת ומשוחררת[107], ודוקא בנתינה התירו משום שאינה אסורה לבוא בקהל אלא מדרבנן, לדעתם, אבל ממזרת שאסורה מן התורה לא התירו[108]. ויש סוברים שמותר אף בממזרת[109], שממזרת אינה בכלל קהל[110], וכמו שהותר בנתינה, אף על פי שאסורה לבוא בקהל מן התורה, לדעתם, כך הותר בממזרת[111].

בדעת הסוברים שפצו"ד אסור בממזרת[112], נחלקו אחרונים אם אסור מן התורה: יש סוברים שאסור מן התורה, שפצוע דכא עומד בקדושתו לענין זה[113]. ויש סוברים שאינו אסור אלא מדרבנן, ואותה שכתבו ראשונים ואחרונים שאסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה[114], היינו שאיסור ממזרות כללי הוא מן התורה, אבל לפצו"ד אסורה רק מדרבנן[115].

פצו"ד ממזר בממזרת

לסוברים שפצו"ד כשר אסור בממזרת[116], יש מן האחרונים שכתבו שממזר פצו"ד מותר בממזרת, שהאיסור לפצו"ד לישא ממזרת אינו מצד איסורו לבוא בקהל אלא מצד האיסור שבממזרת, ולכן כשהוא עצמו ממזר מותר בממזרת[117].

בספק ממזרת

פצו"ד אם מותר בספק ממזרת, נחלקו: יש מן האחרונים שכתבו שאסור בה, משום ממה נפשך, אם היא כשרה אסור בה מצד איסורו לבוא בקהל, ואם היא ממזרת אסור בה מצד שהיא ממזרת[118], ואותה שכתבו ראשונים ואחרונים שמותר באחת מהספיקות[119], היינו גיורת שהיא ספק ממזרת[120]. ויש מן האחרונים שכתבו שמותר בספק ממזרת, שספק ממזר התירה התורה בתורת ודאי, לסוברים כן[121].

בשפחה

פצו"ד, יש מן האחרונים שכתבו שמותר בשפחה*, שאיסור שפחה לבוא בקהל אינו אלא מדרבנן, לסוברים כן[122]. ויש מן האחרונים שכתבו שאסור בשפחה[123], שאיסור שפחה בקהל אינו מטעם קהל אלא משום לא יהיה קדש, ואיסור זה שייך אף בפצו"ד[124], ואף לסוברים שהתירו שפחה לממזר[125], לא התירו אלא משום תקנת הבנים, אבל פצו"ד שאינו ראוי להוליד, אסור בשפחה מדרבנן[126].

גדרם

באבר ההולדה

פצו"ד וכרו"ש הם כאשר יש פגיעה באיבר ההולדה, בביצים או בגיד, ועל כך עי' להלן. ואמרו בתלמוד שכרות שפכה מוכרח להיות בגיד דווקא, ולא בשפתיים, משום שרק הגיד הוא ששופך במקומו, וכן אי אפשר לומר שהכוונה לחוטם, משום שכתוב "כרות שפכה" והיינו שעל ידי הכריתה הוא שופך ושותת במקומו, אבל שלא על ידי כריתה הוא מקלח בכח למרחוק, וזה הגיד דווקא, וכיון שמוכרח שכרות שפכה הוא באיבר ההולדה, אף פצו"ד כן הוא[127].

הפסולים הנאמרים בכתוב "פצוע דכא וכרות שפכה", מבואר בחז"ל ובפוסקים שהיינו פסול בכל אחד משלושת האופנים: פצוע או דך או כרות, וכל אופן הוא בכל חלקי איבר ההולדה, בגיד בביצים או בחוטי הביצים[128], וכן אמרו בתלמוד: פצוע בכולם - על ידי מכת חרב או סכין[129] - דך בכולם – היינו שנתמעך[130] - כרות בכולם[131].

גדר הפסול של פצו"ד וכרו"ש

פצו"ד וכרו"ש שפסולים לבוא בקהל, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שפסולם הוא משום שאינם מולידים[132], ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שפסולם אינו משום שאינן מולידים, אלא מגזירת הכתוב, אך ידוע לחז"ל שפצו"ד אינו מוליד[133].

בידי שמים

פצו"ד וכרות שפכה – היינו כל אחד משלושת אופני הפסול[134] – הוא דוקא כאשר נעשה בידי אדם, אבל כאשר נעשה בידי שמים הרי הוא כשר[135], ואמר רבא שנלמד מהכתוב: פצוע דכא[136], שכתוב פצוע ולא "הפצוע"[137], ש"הפצוע" היינו ממעי אמו[138], וכשם שלא אסרה תורה פצוע מעיקרו, כך לא אסרה כל פצוע שבידי שמים[139], ובבריתא למדו זאת מהסמיכות של איסור פצו"ד לבוא בקהל לאיסור של ממזר לבוא בקהל[140], כשם שממזר נעשה כך בידי אדם, אף פצו"ד בידי אדם[141]. יש מן האחרונים סוברים שאף רבא סובר שעיקר הלימוד הוא מהסמיכות לממזר, ולא בא לומר אלא שאפשר לדייק כן מלשון הכתוב[142]. ויש מן האחרונים סוברים שלדעת רבא כיון שיש לימוד מ"פצוע" שאם נעשה כן בידי שמים כשר, על כרחך שהבריתא שלמדה מהסמיכות לממזר מרבה שגם מי שנעשה פצו"ד מחמת חולי חשוב בידי שמים[143]. ויש מן האחרונים שכתבו שאילולא הלימוד מ"פצוע" היה מקום לומר שפצו"ד הוא אף בידי שמים, שאף ממזר חשוב בידי שמים, לסוברים כן[144].

ויש מן הראשונים שכתב לחלק בין פצו"ד לכרו"ש, שפצו"ד פסול דוקא כשנעשה בידי אדם, אבל בידי שמים כשר, ואילו בכרו"ש אפילו בידי שמים וכגון שנולד כך ממעי אמו, פסול[145].

טעם הדין

בטעם הדין שפצו"ד שאסור לבוא בקהל הוא דוקא כאשר נעשה בידי אדם ולא בידי שמים, יש מן האחרונים שאין הטעם משום ביטול כח ההולדה, שהרי אף בידי שמים התבטל כח זה, אלא הטעם כדי למנוע שלא יבואו לסרס[146]. ויש שכתבו שהיא גזירת הכתוב בלי טעם[147].

אופנים שונים, דנו בהם אם חשובים "בידי שמים" וכשר לבוא בקהל:

על ידי חולי

נעשה פצו"ד על ידי חולי, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאינו בידי שמים, ופסול, ולדעתם בידי שמים היינו דוקא כשנולד כך ממעי אמו או שנעשה כך על ידי רעמים וברד[148], וכתבו שכן נראה בדעת הירושלמי[149]. והטעם, יש שכתבו שרוב המחלות באות לאדם על ידי התרשלותו בשמירת גופו, ולכן חשוב בידי אדם[150]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שחשוב שנעשה בידי שמים ולא בידי אדם[151], ואף בחולי שארע לו אחרי שנולד[152], וכתבו אחרונים בדעתם שאף מי שתש כוחו מחמת חולי ואבד ממנו כח ההולדה חשוב בידי שמים[153]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שכאשר חלה במעי אמו ומחמת כן נעשה פצו"ד, חשוב בידי שמים, אבל כאשר חלה אחרי שנולד ומחמת כן נפסדו כלי ההולדה, חשוב בידי אדם[154]. ויש מן הראשונים שכתבו שכל סירוס שארע לאדם אחר שנולד, בין על ידי אדם ובין על יד קוץ או חיה או מחולי או מרעמים חשוב פצו"ד בידי אדם ופסול[155]. ויש מן האחרונים שכתבו לחלק, שחולי שיש לו רפואה חשוב בידי שמים, אבל חולי שאין לו רפואה חשוב בידי אדם[156]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שכאשר חלה בכל גופו ומחמת כן נפגעו גם אברי ההולדה, חשוב נעשה בידי אדם משום שגופו גורם לפציעה, אבל כאשר חלה באברי ההולדה עצם, חשוב נעשה בידי שמים[157]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים להיפך, שכאשר חלה בכלי ההולדה ונפצעו, חשוב בידי אדם, אבל כאשר חלה כל גופו ומחמת כן נפגע כח ההולדה, חשוב בידי שמים[158]

להלכה, יש מן האחרונים שכתבו שפצו"ד שעל ידי חולי חשוב בידי שמים וכשר[159]. ויש מן האחרונים שכתבו שנוקטים להחמיר שעל ידי חולי חשוב בידי אדם ופסול[160]. ויש מן האחרונים שכתבו שלכתחילה פצו"ד שעל ידי חולי לא ישא ישראלית אבל אם נשא לא יוציא[161].

נפגע מאבני ברד

ירדו עליו אבני ברד ונפגע ונעשה פצו"ד, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שחשוב בידי שמים, ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שבידי שמים היינו על ידי רעמים וברד[162]. ויש סוברים שנפגע מאבני ברד חשוב בידי אדם, ודוקא כאשר נפגע מקול הרעם חשוב בידי שמים[163].

תחילה בידי שמים ואח"כ בידי אדם

נפגעה אחת הביצים בידי שמים ואחר כך נפגעה השניה בידי אדם, כתבו אחרונים שחשוב פצו"ד בידי אדם[164].

תחילה בידי אדם ואח"כ בידי שמים

כאשר תחילת הפגיעה היתה בידי אדם וסופה בידי שמים, כגון שנפצע על ידי אדם ומחמת הפציעה נחלה באיברי ההולדה – לסוברים שחולי חשוב בידי שמים[165] - נחלקו אחרונים: יש סוברים שחשוב בידי אדם ופסול[166]. ויש סוברים שחשוב בידי שמים וכשר[167]. ויש שחילקו, שאם הפגיעה שעל ידי מעשה האדם היתה יכולה לחזור לתיקונה – כגון שקשרו את הגיד בחוט והתירו מיד[168] - חשוב החולי שבסוף כבידי שמים וכשר, אבל אם הפגיעה על ידי האדם לא יכלה לחזור לתיקונה, חשוב בידי אדם ופסול[169].

הפחידו אדם ונסתרס

הפחידו אדם ומחמת כן נסתרס, כתבו אחרונים שחשוב בידי שמים וכשר לבוא בקהל[170]

נפצע ע"י חיה

פצו"ד שנפצע על ידי חיה, כתבו ראשונים שפסול[171], ויש מן האחרונים שכתבו שזהו שהוסיף הלימוד מ"פצוע" על הלימוד מהסמיכות לממזר[172], שאילו היה רק הלימוד מממזר היינו מכשירים פצו"ד בידי חיה, שהרי אין ממזר נעשה על ידי חיה, וכל שלא נעשה ממש על ידי אדם, כמו ממזר, חשוב בידי שמים וכשר, ומ"פצוע" נלמד רק בידי שמים כשר, וכל פעולה אחרת היא חשובה בידי אדם[173], וכן בדעת הסוברים שטעם איסור פצו"ד לבוא בקהל הוא משום למנוע מאדם שלא יעשה עצמו מסריסי המלך[174], יש מן האחרונים שכתבו שמטעם זה יש לאסור אף פצו"ד שנפגע על ידי חיה, ואף על פי שאינו ממש בידי אדם כממזר, אסור לבוא בקהל[175]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שפצו"ד שנפצע על ידי כלב חיה אינו חשוב בידי אדם אלא בידי שמים וכשר[176]. ויש מן האחרונים שכתבו לחלק, שאם הכלב ממש כרת את בשרו חשוב בידי אדם ולא בידי שמים, אבל כשנסתרס מפחד מהכלב ואין בו חסרון באברים עצמם, חשוב בידי שמים[177].

פציעה שלא בפשיעה

נעשה פצו"ד שלא בפשיעה, יש שכתבו שנחלקו בו ראשונים, שיש סוברים שכל שלא היה על ידי פשיעה חשוב בידי שמים ולא בידי אדם[178], ויש סוברים שכל שנעשה בידי אדם אף בלא פשיעה פוסל[179].

ממעי אמו

נולד כשהוא פצו"ד או כרו"ש, היינו כשהיה כך כבר במעי אמו[180], כתבו ראשונים ואחרונים שכשר לבוא בקהל, שהרי זה בידי שמים[181]. ויש מן הראשונים שכתבו לחלק, שדוקא פצו"ד ממעי אמו כשר לבוא בקהל, אבל כרו"ש פסול[182].

נעשה פצו"ד או כרו"ש במעי אמו בידי אדם, כגון שהמיילדת הושיטה ידה וסרסה את הולד, יש מן האחרונים סוברים שכיון שנעשה במעי אמו, אף שנעשה בידי אדם, הרי הוא כשר[183]. ויש מן האחרונים סוברים שאסור לבוא בקהל[184].

עצר מלעשות צרכיו

עצר מלעשות צרכיו ומתוך כך נעשה עקר, כתבו אחרונים שהוא כשר לבוא בקהל[185], ואפילו לסוברים שפצו"ד שעל ידי חולי חשוב בידי אדם, כיון שיש ספק אם אותו שנתעקר יוליד, הרי זה ספק פצו"ד וכשר[186], ועוד שלא נעשה עקר מחמת נקב[187].

פצוע; דכא; כרות

במהות פצוע, דכא וכרות, יש מן האחרונים שכתבו שפצוע היינו על ידי מכת חרב או סכין, ודכא היינו שנידוך על ידי שום דבר, וכרות היינו שנכרת על ידי שום דבר[188], ויש מן האחרונים שכתבו שפצוע היינו על ידי מכה שמכים בכח, וכרות היינו נחתך בנחת[189].

השיעור הפוסל

השיעור הפוסל, יש מן האחרונים שכתבו לחלק, שפצוע וכרות אפילו במקצת הביצים או הגיד פסול, אבל נדוכו הביצים או הגיד במקצת, כשר[190]. ויש מן האחרונים סוברים שאף כשנידוכו הביצים או הגיד במקצת, פסול[191]. ומכל מקום כתבו אחרונים שהשיעור הוא באופן שעל ידי כך אינו מוליד, וכפי השערת הרופאים[192].

יש לו סימני גדלות

יש לו סימני גדלות, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכיון שיש לו שערות באותו מקום וכן זקן ככל האנשים הגדולים, הרי זה ראיה שאינו פצו"ד, שלדעתם סריס אדם אינו מביא סימנים לעולם[193]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהבאת סימני גדלות אינם הוכחה שאינו פצו"ד, ורק אם הביא סימני סריס הרי זה הוכחה שאינו פצו"ד בידי אדם[194], וכן יש מן האחרונים שכתבו ששערות בזקן תחתון אינם סימן מספיק כדי לסמוך עליהן ולהתירו בקהל, שיתכן שהן רק שומא[195]. ויש מן האחרונים שכתבו לחלק, שאם הביא רק שערות מועטות, תולים שהן שומא, אבל כשהביא שערות מרובות אין לחוש שומא ויצא מכלל סריס[196], ששומא לא מצויה על תכונת זקן[197]. ויש מן האחרונים שכתבו שיש להתירו דוקא אם יש לו גם שערות באותו מקום וגם חתימת זקן[198]. ויש מן האחרונים שכתבו שבפצו"ד גמור אין מועיל שיש לו ב' שערות, אבל כשיש ספק אם הוא פצו"ד, מועיל ב' שערות להוכיח שאינו סריס[199]. ויש מן האחרונים שחילקו בין פצו"ד, ששערות הן סימן, לבין כרו"ש ששערות אינן סימן[200].

בעל ביצה אחת, וספק אם נעשה בידי שמים

פצו"ד שיש לו רק ביצה אחת, וספק אם פציעה זו אירעה בידי אדם או בידי שמים, יש מן האחרונים שכתב להקל, שאף אם נאמר שאירע על ידי חולי, שמא הלכה כסוברים שחולי חשוב בידי שמים[201], ועוד שיש סוברים שבניטלה ביצה אחת אף בידי אדם הרי הוא כשר[202].

נפצע מחמת חולי וכרת בידי אדם

נפצע בביצה אחת מחמת חולי עד שמחמת כן נאלץ לכרותה בידי אדם, יש מן האחרונים סוברים שכשר[203], שכיון שנפצע בתחילה מחמת חולי בידי שמים, שכשר[204], חשוב שכבר ניטלה הביצה[205], ועוד שיש לסמוך להקל כדעה הסוברת שניטלה ביצה אחת לא נפסל[206], שבפצו"ד סומכים להקל[207], ועוד שאפשר לסמוך על הרופאים שיודעים לתקן הדבר באופן שלא ייפגע שביל הזרע ויוכל להוליד[208]. ויש מן האחרונים סוברים שפסול, שאף הסוברים שעל ידי חולי חשוב בידי שמים, לא הקלו כשנכרתו אחר כך בידי אדם[209].

ביצים שנרקבו לגמרי

נרקבו הביצים לגמרי, והוצרכו לכרותן, כתבו אחרונים שאין בזה איסור פצו"ד ומותר לבוא בקהל[210]. ויש שכתבו שאין כופים אותו להוציא את אשתו, אבל מלמדים אותם שיש לחוש לסוברים שחשוב פצו"ד בידי אדם[211].

"כרות" ו"נתוק"

במהות כרות שפכה ונתוק, יש מן הראשונים שכתבו שכרות היינו שכרותות הביצים לגמרי אלא שמונחות עדיין בכיס, ואילו נתוק היינו שמושלכות לארץ[212], ויש מן הראשונים שכתבו שכרות היינו שהביצים עדיין מעורות, ונתוק היינו שמנותקות לגמרי[213].

כשיורה כחץ

פצו"ד וכרו"ש שיורה זרע כחץ, יש מן האחרונים שכתבו שמכל מקום פסול לבוא בקהל, אבל אם ניקב הגיד ולמרות זאת יורה כחץ, כשר[214].

פצוע דכא: מהותו

פצוע דכא, נחלקו תנאים במהותו: לדעת תנא קמא, כל שנפצעו הביצים שלו – על ידי מכת חרב וסכין[215] - ואפילו אחת מהן, ואפילו ניקבו, ואפילו נמוקו – מחמת נמוקו והוקטנו מאליהן[216] - ואפילו חסרו[217], כלשהוא[218].

נפצעה ביצה אחת

נפצעה רק ביצה אחת, לדעת חכמים פסול[219], וכן כתבו ראשונים בדעתו של ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ברוקה[220]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' ישמעאל בנו של ריב"ב, שאפילו נפצעה ביצה אחת כשר[221].

ניטלה ביצה אחת

ניטלה ביצה אחת בידי אדם, נחלקו ראשונים בדעת תנאים: יש סוברים שלדברי הכל כשר[222], ואף על פי שבנפצעה ביצה פוסלים[223], נכרתה כל הביצה עדיף מנפצעה, שבניטלה הביצה עדיין אפשר להוליד[224]. ויש סוברים שלדברי הכל פסול, ולא הכשיר ר' ישמעאל אלא בניטלה הביצה בידי שמים[225]. ויש סוברים שנחלקו בזה חכמים ור' ישמעאל בנו של ריב"ב, שלדעת חכמים פסול ולדעת ר' ישמעאל כשר[226].

הביצה החסרה

ניטלה ביצה אחת, שכשר, לסוברים כן[227], יש מן הראשונים סוברים – לגירסתם בירושלמי - שדוקא כשניטלה של שמאל ונשארה של ימין, ולדעתם זהו שאמר שמואל בירושלמי שבעל ביצה אחת כשר ואמר ר' יודן בר חנין בדעתו שבלבד שהיא של ימין[228], ויש מן הראשונים שנסתפקו בזה[229]. ויש מן האחרונים סוברים – לגירסתם בירושלמי – שאפילו ניטלה ביצה של ימין, כשר[230].

יש מן הראשונים שכתבו שניטלה הביצה כשר דוקא כאשר היתה שלימה קודם שניטלה[231]. ויש סוברים שאף כשנפצעה הביצה ואחר כך נכרתה כשר[232].

ההלכה: ניטלה ביצה אחת

להלכה, ניטלה אפילו ביצה אחת, פסול[233]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שכאשר ניטלה הביצה השמאלית כשהיא שלימה ונותרה ביצה של ימין, אפילו ניטלה בידי אדם, כשר[234], שאף לדעת חכמים הוא כשר[235], או שאף אם ר' ישמעאל חולק בזה על חכמים ומכשיר, הלכה כמותו כיון שהעיד ששמע מפי חכמים בכרם ביבנה[236], ועוד שבירושלמי פסקו כמותו[237].

ניקבו הביצים

ניקבו הביצים פסול, אף לסוברים שניקב הגיד כשר[238]. ויש שכתבו שלסוברים שניקב הגיד כשר[239], אף ניקבו הביצים כשר[240].

ניקבו הביצים שפסול, כתבו ראשונים ואחרונים שהיינו נקב מפולש[241].

חוטי הביצים

חוטי הביצים שנפצעו או נידוכו או נכרתו, פסול[242]. במהות חוטי הביצים, יש מהראשונים שכתבו שהיינו החוטים שהביצים תלויים בהם בתוך הכיס[243], ויש מן הראשונים שכתבו שהיינו השבילים שבהם מתבשלת שכבת הזרע[244], וכן גידי הביצים[245], דהיינו שביל הזרע שבתוך הגיד[246]. ונחלקו אחרונים בדעתם: יש שכתבו שהראשונים חולקים, ולדעה הראשונה שביל הזרע אינו חוטי הביצים, ולדעה השניה רק שביל הזרע הוא חוטי הביצים[247]. ויש שכתבו שאין מחלוקת, ולדברי הכל בכלל חוטי הביצים הם בין החוטים שהביצים תלויים בהם ובין שביל הזרע[248]. ויש שכתבו שאף לסוברים שהם שבילים שבהם מתבשלת שכבת הזרע, היינו דוקא החוטים שבהם תלויים הביצים, אבל השבילים שחוץ לכיס שהם רק כדי להוציא את הזרע מהכיס על ידי הגיד, אינם בכלל חוטי הזרע[249].

שבילי הזרע שבתוך הגוף - והיינו שאינם בכיס או בביצים או בגיד הנמצאים מחוץ לגוף – יש מן האחרונים שכתבו שפגיעה בהם אינם בכלל פצו"ד ואינו נאסר לבוא בקהל[250].

חוזר להכשרו

פצו"ד אמרו בספרי שהוא חוזר להכשרו, אבל כרות שפכה אינו חוזר להכשרו[251].

נתרככה הביצה

נתרככה הביצה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו בכלל נידוך, וכשר[252].

כרו"ש שנשתייר מהעטרה

כרו"ש שנכרת מהגיד שלו, אם נשתייר מהעטרה אפילו כחוט השערה, כשר[253], והיינו שאין כריתה פוסלת אלא בגיד מהעטרה ואילך לצד הגוף, אבל מהעטרה ואילך כלפי סוף הגיד, אינה פוסלת[254].

בשיעור השיור מהעטרה כחוט השערה כדי להכשירו, יש מן הראשונים שכתבו שנשתייר ברוב ההיקף של הגיד, ואותו "חוט השערה" הוא כלפי הגוף, במקום שהעטרה גובלת עם הגיד[255], אבל אם נחתכה למעלה כלפי הגוף ולא נשאר כמלא החוט, אפילו אם למטה כלפי הראש נשאר כל היקף הגיד, פסול[256].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שדוקא אם נשתייר מהעטרה כחוט השערה מוקף כל הגיד כשר[257], אבל כשמקיף רק את רובו, פסול[258], וכתבו אחרונים שלדעה זו אין צריך שהשיור יהיה כלפי ראש העטרה, היינו הבמקום החיבור של העטרה לגיד, אלא כל שנשאר מהעטרה על פני כולה, כשר[259].

ויש מן הראשונים שכתבו שצריך להקיף את כל הגיד ושיהיה בראש העטרה והיינו בחלק שגובל בגיד[260].

רוב ע"י צירוף

כאשר לא נשתייר רוב במקום אחד, אלא בשנים או שלושה מקומות, יש מן האחרונים שנסתפקו אם מצטרף[261].

נחתך הגיד

נחתך הגיד, נחלקו אמוראים: לדעת רב הונא רבא ומר בר רב אשי, נחתך כקולמוס – היינו כחיתוך של קולמוס שמחתכים את חודו באלכסון לכתוב בו[262] - כשר, נחתך כמרזב – שנחקק בתוך הגיד שביל כעין צינור שיש לו דפנות משני צדדים[263] - פסול, והטעם שבכקולמוס אין האויר שולט בתוך הגיד והוא יכול להוליד, אבל בכמרזב נכנס אויר בין דפנות הגיד והזרע מתקרר ואינו מתבשל ונגמר כהלכתו[264]. וכתבו ראשונים שבנחתך כקולמוס מדובר באופן שהחתך הוא למעלה מהעטרה ולא חתך את שביל הזרע[265]. ולדעת רב חסדא, נחתך כקולמוס, פסול, כמרזב כשר, שכאשר נחתך כמרזב העובי של הגיד נשאר הואו מתחכך ומתחמם ועל ידי כך מושך את הזרע בקילוח מן הגוף ויכול להוליד, מה שאין כן כשנתחתך כקולמוס אינו מתחכך ואינו מושך הזרע ואינו יכול להוליד[266]. ולדעת רבינא בשם אמימר שבין כמרזב ובין כקולמוס כשר, אלא שנסתפק האם הוא כשנחתך למעלה מן העטרה או למטה מן העטרה[267].

להלכה נחלקו גאונים ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהלכה כרבינא שבין נחתך כמרזב ובין כקולמוס כשר[268]. ויש סוברים שהלכה כרב הונא שנחתך כקולמוס כשר וכמרזב פסול, שכן מר בר רב אשי שהוא אחרון עשה מעשה כמותו וכן רב עשה מעשה כמותו[269].

נחתך באופנים שכשר[270], בדעת הראשונים הסוברים שצריך שישתייר מהעטרה היקף כל הגיד[271], כתבו אחרונים שנחתך כמרזב או כקולמוס, שהיינו שהעטרה קיימת והבשר שעל הגיד נגרר עד שמתגלה שפופרת שכבת הזרע[272]. ובדעת הראשונים הסוברים שדי שישתייר מהעטרה רוב היקף[273].

מקום החתך בגיד

מקום החתך בגיד, שכשר כשנחתך כקולמוס, או אף כמרזב[274], יש מן הראשונים סוברים שהוא בין כשנחתך בעליונו של גיד – היינו סמוך לגוף - ובין כשנחתך בתחתונו של גיד[275]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי וראשונים שדוקא כשנחתך כקולמוס בעליונו של גיד כשר, אבל בתחתונו של גיד כשנחתך כקולמוס הפוך, פסול[276].

ניקב הגיד: פסולו

ניקב הגיד, כתבו גאונים וראשונים שפסול לבוא בקהל[277]. ובגדר הפסול, יש מן הראשונים סוברים שפסול משום כרות שפכה[278], ואף על פי שאינו כרות אלא נקוב, שאיסורו של כרו"ש הוא משום ששופך ואף כניקב שופך הוא[279]. ויש מן הראשונים סוברים שפסול משום שהוא פצו"ד[280], וביארו אחרונים שניקב תולדה של פצו"ד הוא, כי פצו"ד הוא כשנבקע ביקוע רב ואילו ניקב הוא ביקוע מועט[281].

ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שניקב הגיד, אף שאינו ראוי להוליד, אינו פסול לבוא בקהל, לא משום פצו"ד ולא משום כרו"ש[282], ואותה שאמרו בתלמוד שאם ניקב הגיד פסול[283], היינו שבנו פסול, משום שניקב הגיד אינו מוליד ואם כן בנו אינו שלו אלא ממזר, אבל הוא עצמו כשר[284]. יש מן האחרונים שכתבו שמצרפים דעה זו לספק ספיקא להקל[285], ויש מן האחרונים שכתבו שאין להקל כדעה זו כלל ואפילו לא בספק ספיקא[286].

ניקב הגיד: מקום הנקב

ניקב הגיד למטה מעטרה – היינו לצד פי האמה - כשר, שהרי אפילו אם נכרת שם לגמרי כשר, כל שכן כשניקב[287].

ניקב הגיד בעטרה עצמה, רואים אם יוצא זרע דרך הנקב, כאשר יראה קרי, פסול[288], שכאשר הזרע יוצא דרך נקב הרי הוא שותת ואינו יורה כחץ ואינו מוליד[289].

ניקב הגיד למעלה מהעטרה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף בניקב למעלה מהעטרה, כל שיוצא משם זרע בשעה שרואה קרי, פסול[290]. ויש מן האחרונים סוברים שבניקב למעלה מהעטרה, פסול אפילו בכלשהו, היינו אפילו שלא יוצאת משם שכבת זרע בשעה שרואה קרי[291], שהרי במקום זה אם נכרת הגיד פסול, ולכן ניקב פסול אפילו לא יוצא זרע משם[292].

ניקב הגיד במקום העטרה, אך לא יוצא משם זרע, יש מן האחרונים שכתבו שאם נשא בהיתר לא כופים אותו להוציא[293].

נולד עם נקב קטן בקצה הגיד, באופן לדעת הרופאים הכרחי להרחיב הנקב, שאם לא כן לא יוכל להטיל מים וכן לא יוכל להוליד שכן הזרע לא יהיה יורה כחץ, יש שכתבו שמותר להרחיב הנקב ואינו נאסר מדין ניקב הגיד[294].

ניקב הגיד בעליונו, באופן שיוצא ממנו שכבת זרע, יש מן האחרונים שכתבו שאם ניקב עד החלל, כשר, כשם שנחתך כמרזב וכקולמוס מעל העטרה עד לקצה הגיד כשר[295]. ויש מן האחרונים סוברים שאם ניקב מהצד העליון של הגיד עד החלל, פסול משום שהזרע שותת ויורד[296].

ניקב הגיד מן הצד, יש מן האחרונים שכתבו שדינו כמו שניקב בעליונו, שכשר[297], משום שאין הזרע שותת, ודוקא בתחתונו הזרע שותת[298].

על הסוברים שבניקב הגיד כשר לבוא בקהל, עי' לעיל[299].

נסתם הנקב

נסתם הנקב, חוזר להכשרו[300]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שסתימת הנקב מועילה דווקא בעטרה, אבל לא למעלה מהעטרה, ולדעתם אותה שאמרו בברייתא ניקב בעטרה ונסתם, הוא בדוקא[301]. ויש סוברים שסתימת הנקב מועילה בכל מקום בגיד[302]. ויש שנסתפקו בדבר אם מועיל בכל מקום או דוקא בעטרה[303].

וכתבו אחרונים שבנקב קטן שלא יוצאת ממנו שכבת זרע, אפילו לא נסתם כשר, ואם הוא נקב שיוצאת ממנו שכבת זרע, אינו חוזר להכשרו אלא כשנסתם, והסתימה מועילה למנוע יציאת שכבת זרע[304].

בתלמוד ובירושלמי מצינו דרך כיצד להביא לסתימת הנקב על ידי שיעלה קרום[305]. יש מהגאונים שכתבו שרפואה זו אינה מועילה אלא בנער צעיר, אבל באדם גדול כיון שנותן דעתו על אישות נפקעת הסתימה[306]. ויש מן האחרונים שכתבו שמסתימת כל הפוסקים משמע שלכל אדם מועילה הסתימה, אלא שתלוי בגודל הנקב, ולמעשה הכל תלוי בהבנת הרופאים[307].

נסתם הנקב על ידי רפואה, יש מן האחרונים סוברים שאין חוששים שיקרע שוב[308], ויש לסמוך על הרופאים בכך[309]. ויש מן האחרונים סוברים שחוששים שיקרע שוב, אך כאשר נסתם מאליו על ידי שהעלה קרום ונתרפא, אין חוששים שיקרע[310].

נסתם וחזר וניקב

נסתם הנקב בידי שמים באופן שחזר להכשרו, וחזר וניקב בידי שמים, יש מן האחרונים שכתבו שעומד בכשרותו[311], ויש מן האחרונים שנסתפקו בדבר[312].

ניקב הגיד: היתרו באשה פסולה

ניקב הגיד באופן שפוסלו לבוא בקהל[313], אם מותר לו לישא אשה פסולה, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאסור לו לישא אשה פסולה, שמא יסתם הנקב ונמצא כשר למפרע ויצטרך לגרשה[314]. ויש סוברים שמותר לו לשאת פסולה, וכאשר יסתם הנקב יצטרך לגרשה[315]. ויש סוברים שאף אחרי שנסתם הנקב אינו צריך לגרשה, שאין זה דרכי נועם[316].

ניקב הגיד מצד אל צד

ניקב הגיד מצד אל צד, היינו שנקב אחד נמצא למטה מהעטרה, בסוף הגיד כלפי הקרקע – במקום שהנקב אינו פוסל[317] - ונמשך הנקב בתוך הגיד עד למעלה מהעטרה כלפי הגוף, ויש שם נקב נוסף, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בו אמוראים, ולדעת ר' חייא כשר, ואילו לדעת ר' אסי בשם ר' יהושע בן לוי פסול, כיון שהנקב עובר בעטרה[318], והלכה כר' אסי שפסול[319]. ויש סוברים שאם הנקב מפולש ויש נקב גם בעטרה, פסול לדברי הכל, ולא נחלקו אלא כאשר הנקב מתחיל למטה מהעטרה וממשיך עד לאמצע הגיד, באופן שאם היה ממשיך בקו ישר, היה הנקב השני נמצא בעטרה, ולדעת ר' חייא כשר כיון שאין נקב בעטרה, ולדעת ר' אסי פסול כיון שאילו היה ממשיך הנקב בקו ישר היה יוצא בעטרה עצמה[320].

נקב שאינו מפולש

ניקב הגיד בנקב שאינו מפולש, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שאף כשהנקב נמצא למעלה מהעטרה במקום שהנקב פוסל, אינו פוסל אלא כשהוא מפולש[321]. ויש סוברים לחלק, שאם הנקב הוא בעליונו של גיד, אינו פוסל אלא במפולש, אבל כאשר הנקב הוא למעלה מהעטרה בתחתיתו של גיד, פסול אף כאשר אינו מפולש אלא מגיע עד לחלל הגיד, ואפילו שאם היה ממשיך היה מגיע עד למטה מהעטרה[322]. ויש סוברים ההיפך, שאם ניקב בתחתיתו של גיד למעלה מהעטרה, אזי אפילו מגיע עד לחלל הגיד, כיון שאילו היה ממשיך היה מגיע לעליונו של גיד, כשר[323]. ויש מן הראשונים סוברים שאם ניקב למעלה מעטרה, אזי אפילו אינו מפולש אלא ניקב רק עד גובתא של שכבת זרע פסול[324].

וכתבו אחרונים שנקב מפולש אינו צריך להיות מכוון ממש זה כנגד זה[325].

ניקב נקב מפולש מעבר לעבר, ונסתם, יש מן האחרונים שכתבו אפילו אין שכבת זרע יוצאת משם, פסול לבוא בקהל, מדין כריתת הגיד[326]. ויש מן האחרונים שכתבו שכשר לבוא בקהל, שכיון שאין הזרע יוצא ונסתם באופן שאין עומד להיפתח, חזר להכשרו[327]. ויש מן האחרונים שכתבו שאם נסתם בתחתית הגיד ולא בעליונו, אינו כשר לבוא בקהל[328].

נסתם נקב הזרע

נסתם נקב הזרע ויוצא הזרע דרך הנקב של מי רגלים[329], לדעת רב ביבי בר אביי כשר, כיון שאינו פצוע ולא דך ולא כרות, ולדעת רב פפי פסול, שבאופן זה אינו ראוי להוליד, משום ששכבת הזרע אינה ראויה להוליד אלא כאשר יוצאת מהנקב המיוחד לה, שאז היא מתבשלת ונגמרת כראוי[330]. והלכה כרב פפי[331].

יוצא הזרע משני מקומות

יוצא הזרע משני מקומות, גם משביל הזרע וגם משביל מי רגלים, יש מן האחרונים שכתבו להחמיר ולפסול, שהרי ניקב שביל הזרע ואפשר שאין הזרע מתבשל כך[332]. ויש מן האחרונים שכתבו שכשר, שלא פסל רב פפי אלא בנסתם שביל הזרע לגמרי[333].

חזר להזריע דרך שביל הזרע

נסתם שביל הזרע והזריע דרך שביל מי רגלים, שנפסל[334], וחזר ונפתח שביל הזרע ומזריע דרכו, יש מן האחרונים סוברים שכשר, בין אם נפתח בידי שמים או בידי אדם, שכעת הזרע מתבשל במקומו[335]. ויש מן האחרונים סוברים שדוקא אם חזר ונפתח שביל הזרע בידי שמים כשר, אבל חזר ונפתח בידי אדם, פסול[336].

מטיל מים משני מקומות

מטיל מי רגלים משני מקומות, משביל מי רגלים ומשביל הזרע, שניקב חוט מחטי הביצים לשביל של מי רגלים, לדעת רבה בר רב הונא פסול לבוא בקהל, כיון שאינו ראוי להוליד, ולדעת רבא כשר לבוא בקהל[337], והלכה כרבא[338]. ובטעם שכשר – ואינו כמי שנסתם שביל של זרע, ויוצא הזרע מבשיבל של מי רגלים, שפסול[339] - כתבו ראשונים שכיון שיוצא הזרע במקומו, הרי הוא מתבשל וראוי להוליד, ואפילו שיוצאים משם מי רגלים אין בכך כלום[340].

וכתבו אחרונים שניקב שביל מי רגלים ויוצאים מי רגלים דרך שביל של זרע שכשר, היינו דוקא שניקב על ידי הכאה פתאומית, שאז לא נפסדו כלי ההולדה, אבל אם ניקב שביל של מי רגלים על ידי שעצר מלהוציא מי רגלים זמן רב, פסול, שאז הנקב גורם לו להיות עקר[341].

הערות שוליים

  1. סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שס. ועי' להלן.
  2. עי' מנחת שי דברים כג ב שיש ס"ת שהכתיב בהן "דכא" בא' ויש שהכתיב בהן "דכה" בה', ועי' שו"ת יבי"א ח"ח יו"ד כה שהאריך בדעות השונות, וע"ע א (אות) ציון 60 ואילך.
  3. דברים כג ב.
  4. סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שס; הל' איסו"ב פט"ז; חינוך מ' תקנט. ועי' סהמ"צ שורש ט והשג' הרמב"ן שם.
  5. ע"ע מנין המצוות. עי' סהמ"צ שורש ט ומנ"ח שם אות א.
  6. עי' ציון 10.
  7. עי' להלן.
  8. אור גדול ח"א סי' ג אות ה (מהד' מכון י-ם עמ' 84 ד"ה ומיושב נמי), בד' הרמב"ן בסהמ"צ סוף מצוות ל"ת, שלא מנה פצו"ד וכרו"ש כשני לאוים, ועי' ציון 9 מאור גדול.
  9. עי' רמב"ן בהשגות לשורש ט, ומנ"ח מ' תקנט בדעתו; סמ"ג לאוים קיח-קיט; סמ"ק לאוים רצז-רצח. ועי' מעין החכמה (ברלין) דף קכח א (ד"ה פנית) שהרמב"ן בסוף ההשגות כשבא להשלים מנין הלאוים, מנה כמה לאוים שהוזכרו בלשון של לאו אחד, כשני לאוים (לא יבוא עמוני ומואבי וכדו') ואילו את פצו"ד וכרוש לא הזכיר כשני לאוים, ומשמע שמודה לרמב"ם בזה.
  10. ע'י' רמב"ן שם.
  11. ע"ע מנין המצוות. אור גדול ח"א סי' ג אות ג ס"ק א (מהד' מכון י-ם עמ' לב ד"ה וראיתי להמנחת חינוך), ביישוב קו' המנ"ח מ' תקנט אות א, מדוע לא מנו לג' לאוים.
  12. חזקוני דברים כג ב; רבנו בחיי שם: הרי נשואין הללו לבטלה, ועי' רמב"ם מו"נ ח"ג פמ"ט.
  13. רבנו בחיי שם.
  14. חינוך מ' תקנט, ושם, שלכן יש חילוק בין נסתרס בידי אדם לנסתרס בידי שמים, עי' להלן. ועי' אג"מ אהע"ז ח"ב סי' ג ענף ג ד"ה ולפ"ז וח"ד סי' כט אות ג במה שהק' על החינוך.
  15. השג' הראב"ד איסו"ב פט"ו ה"ב; אברבנאל שם בפי' הב'; תשו' חת"ס אהע"ז סי' יז; תועפות ראם סי' ל.
  16. שו"ת הר צבי ח"ד אהע"ז א סי' כג.
  17. עי' ירו' יבמות פ"ח ה"ט. משפטי עזיאל ב אהע"ז סי' טז. ועי' שו"ת חת"ס אהע"ז א סי' כ ובית יצחק אהע"ז סי' לו.
  18. עי' ירו' יבמות פ"ח ה"ב: נעשה עליו כרות שפכה ונתענה עליו שימות. שו"ת עין יצחק ח"א אהע"ז סי' י. ועי' צי"א ח"ט סי' מט ס"ק ה.
  19. רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"א (ועי"ש פט"ו ה"ב), ומ"מ שם בדעתו. ועי' מנ"ח מ' תקנט ס"ק ד.
  20. השג' הראב"ד איסו"ב פט"ו ה"ב; רמב"ן קידושין עח א; ריטב"א שם.
  21. רמב"ן שם; ריטב"א שם.
  22. ראב"ד שם.
  23. מנ"ח מ' תקנט אות ד בד' הרמב"ם.
  24. מנ"ח מ' תקנט אות ד"ה והנה כתבתי.
  25. מנ"ח מ' תקנט אות ד ד"ה והנה. וע"ע אשה ציון 60 ואילך.
  26. עי' ציון 20.
  27. מנ"ח שם.
  28. מנ"ח שם.
  29. מנ"ח מ' תקנט אות ה.
  30. ציון 11 ואילך. על גוי שנעשה פצו"ד וכרו"ש בידי אדם, ואחר נתגייר, שאין אומרים שכיון שהוא כקטן שנולד, חשוב שנעשה פצו"ד וכרו"ש בידי שמים ויהיה מותר לבוא בקהל, עי' שו"ת בשמים ראש סי' קמב וכסא דהרסנא שם.
  31. שאילתות סי' קנב ובה"ג מיאון סי' לב, ושם ושם: כממזר שויה רחמנא; תשו' הרשב"ש סי' צג; תמת ישרים סי' ריב; תשו' מהר"י באסן סי' ח; תשו' מהר"י בן לב ח"ג סי' צב; שו"ת חת"ס אהע"ז סי' יט; תשו' חקרי לב אהע"ז סי' ח, בד' רש"י סוטה כו א ד"ה קמ"ל שפצו"ד וכרו"ש אסור לו לקיים את אשתו ואפי' נשאה כשהוא בריא, ועי' תוס' סוטה ו א ד"ה אשת ויבמות פד ב ד"ה שייר.
  32. שפתי חכמים דברים כג ד אות מ, עי"ש שדייק כן ברש"י שם.
  33. פני משה אהע"ז סי' ה מראה הפנים ס"ק ג, שהביא את דברי השפ"ח וכ': ישתקע הדבר ולא יאמר.
  34. תמת ישרים שם. ועי' שפתי חכמים דברים כג ד אות מ ועי' חת"ס אהע"ז סי' טז.
  35. עי' רמב"ם שבציון 19.
  36. חקרי לב שם, בד' הרמב"ם, עי"ש שטעמו שכיון שכבר נתקדשה לו, ה"ז כעריות שלא תופסים בהם קידושין, שלוקה על ביאה לחוד, לדברי הכל.
  37. עי' רש"י יבמות עה ב ד"ה מאין; יראה"ש סי' כט; פסקי ריא"ז יבמות פ"ח ה"א יד; סמ"ג לאוים קיט; מרדכי יבמות רמז סט; טור אהע"ז סי' ה.
  38. ריא"ז שם; מרדכי שם. ועי' יראים שם: דבר ברור שאינו מוליד.
  39. מרדכי שם.
  40. רבנו ירוחם תא"ו נכ"ג ח"ד (קצט ב); מאירי יבמות עה ב.
  41. מאירי שם.
  42. ב"ש סי' ה ס"ק ג; ק"נ לרא"ש יבמות פ"ח סי' ב אות ל; נתיבות לשבת סי' ה ס"ק ב; שו"מ מהדו"ק ח"א סי' קצ, בד' תוס' יבמות מט א ד"ה וכתיב; עי' חזו"א אהע"ז סי' י.
  43. שו"ת חת"ס ח"א אהע"ז סי' יב, הובא בפת"ש אהע"ז סי' ה ס"ק ג.
  44. חת"ס להלן.
  45. שו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סי' יב. ועי' דברי חיים ח"א סי' יא ד"ה ואם כן יש לומר, שכל שרואים לפני שהוא פצוע דכא, אין ראיה ממה שהוליד.
  46. תשו' שב יעקב ח"ב סי' ד. ועי' ביאור המהרש"ל לסמ"ג לאוין קיח ותשו' דברי חיים סי' יא.
  47. עי' יבמות עו ופ א. שו"ת חוט המשולש ח"א סי' יא ס"ק ד.
  48. מאירי יבמות עו א במשנה; לבוש אהע"ז סי' ה ב. ועי' קובץ הערות בהשמטות לסי' מד ס"ק ד.
  49. לבוש שם.
  50. לבוש שם. ועי' אג"מ אהע"ז ח"ב סי' ג בביאורו.
  51. אג"מ אהע"ז ח"ב סי' ג, ועי"ש בהוכחתו.
  52. עי' להלן.
  53. אבנ"ז אהע"ז סי' כא אות לב.
  54. נודב"י מהדו"ק אהע"ז סי' ו, בשם הרב מראדוויל; נתיבות לשבת אהע"ז ה א; שו"ת בית אפרים אהע"ז ח"א סי' ב; שו"ת רע"א החדשות סי' סג; חמדת שלמה (ליפשיץ) אהע"ז סי' מה; בית יצחק אהע"ז א סי' לו אות יג;
  55. ע"ע אדומי וע' מואבי; עמוני וע' ממזר וע' מצרי.
  56. עי' נודב"י שם; בית אפרים שם; רע"א שם.
  57. עי' להלן. נתיבות לשבת שם; דברי חיים ח"ב סי' יח.
  58. נודע בשערים שם; נתיבות לשבת שם.
  59. נתיבות לשבת שם; דברי חיים ח"ב סי' יח.
  60. שו"ת זית רענן ח"א אהע"ז סי' א; שו"ת נחלת יעקב סי' ו.
  61. אחרונים להלן. ועי' תומת ישרים סי' נא.
  62. נודב"י אהע"ז מהדו"ק סי' ו; אבנ"ז אהע"ז סי' יז ויח וכ וכא אות כט; שדה יצחק (חיות) סי' סה.
  63. תורת חסד בשם רע"א (בסוף דרו"ח), בד' הרשב"א; אבנ"מ סי' כז ס"ק יח.
  64. שו"ת בית יצחק אהע"ז א סי' לד.
  65. שו"ת רע"א החדשות סי' סג, ועוד אחרונים. ועי' שו"ת יבי"א ח"ז אהע"ז סי' ח בפירוט הדעות השונות.
  66. עי' לעיל.
  67. שו"מ מהדו"ק ח"א סי' קצ.
  68. אחרונים להלן.
  69. שו"ת בית יצחק סי' לז אות ד, אך עי"ש סי' קלד שחזר בו, שספק עשה דוחה ספק לא תעשה.
  70. עי' לעיל.
  71. דברי מלכיאל ח"ג סי' פט; כפות תמרים בד' הרמב"ם, הו"ד בתורת חסד אהע"ז סי' לז; רע"א בסוף דרו"ח דף קח א ד"ה אך. ועי' תשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקלא ומל"מ טו"צ פ"ב ה"א ושער המלך .
  72. שו"ת חלקת יואב ח"א אהע"ז סי' ג (עמ' קע) ד"ה ואין זה וד"ה אך לפענ"ד; תורת חסד אהע"ז סי' לז; עין יצחק ח"א אהע"ז סוף סי' ט וסוף סי' יב; תשו' צ"צ (לובאוויטש) ח"א אהע"ז סי' ט, בד' תרוה"ד סי' קעז והש"ך יו"ד סי' נז. ועי' חקרי לב ח"א יו"ד סי' פג (קלג ב) וסי' קיא וקיב.
  73. עי' להלן.
  74. אבנ"ז אהע"ז סי' כ.
  75. עי' לעיל.
  76. ע"ע ממזר.
  77. תומת ישרים סי' נא; תורת חסד אהע"ז סוף סי' לז.
  78. תשו' הרמב"ם סי' שמו, הו"ד בכנה"ג אהע"ז סי' ה הג' הטור אות א (ושם בשם אגרות הרמב"ם ח)
  79. אפי זוטרי סי' ה ס"ק ב.
  80. עי' מאירי יבמות כא א; עי' מהרש"א יבמות עב ב לתוד"ה חמשה; מנ"ח מ' תקנט אות י (מקומץ המנחה); חמדת ישראל קונ' נר מצוה סי' פח (עח טור ב).
  81. חמדת ישראל שם.
  82. דברי יציב אהע"ז סי' כט אות יא; שבט הלוי ח"ח סי' קצט אות ב.
  83. ברכ"י אהע"ז סי' ה, בשם הר"ד עראמה בפירושו של הרמב"ם, ועי' מנ"ח שם שהק' שזהו חידוש ונשאר בצ"ע. ועי' שו"ת מנחת יצחק סי' קכ שיש לחוש לדעה זו. ועי' חמדת ישראל שם, שלפי"ז כל אשה שכבר נשואה לבעלה ומסיבת חולי וכדו' ניטל רחמה, יהיה בעלה חייב להוציאה.
  84. עי' לעיל.
  85. משנה יבמות עו א; רי"ף שם (כד א); רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"א; טוש"ע אהע"ז ה א.
  86. ע"ע גר ציונים 174-178 שכן דעת חכמים ועוד תנאים, שקהל גרים אינו חשוב קהל, וציון 185 שכן הלכה.
  87. ע"ע גרות ציון 12 ואילך.
  88. ע"ע הנ"ל ציון 20 ואילך מח' תנאים, וציון 23 שכן ההלכה.
  89. שו"ת בית יצחק (שמעלקיש) ח"א אהע"ז סי' לו, ע"פ נודב"י סי' ו.
  90. ע"ע גיורת: פסולה לכהונה.
  91. יבמות עו א.
  92. גמ' שם, וכ"ד רבא שם לאחר חזרה.
  93. ירו' יבמות פ"ח ה"ב, ועי"ש לר' יוחנן.
  94. בעה"מ ומאירי וריא"ז שם, כד' רבא קודם חזרה.
  95. עי' בעה"מ שם: דלמא; ריא"ז שם, וכ"ה בפרי"ד שהבעיה לא נפשטה. אבל במאירי מ' קצת שאוסר בודאי.
  96. רמב"ם אסו"ב פט"ז ה"א וראב"ד שם ה"ב; השלמה ורשב"א ורא"ש וריטב"א ונ"י שם; ראב"ן שם וסוף יבמות; טוש"ע אה"ע ה א. וכ"נ מרמב"ן במלחמות שם.
  97. ראשונים הנ"ל; שו"ע שם. ועי' ר"א מן ההר וערל"נ שם בד' הרמב"ם שהוא ספק, אלא שפסק לקולא מספק, עי"ש ושם הטעם כ"א לפי דרכו.
  98. עי' מאירי שם לצד זה (ועי' לעיל בשמו שלהלכה אוסר גם בגיורת); ב"ש ס"ק א לד' ראב"ד שם ועוד שמותר גם בממזרת, ע"ע פצוע דכא; עי' ח"מ ס"ק א וב"ש ובאה"ט בדעתו, אף לאוסרים בממזרת, ועי' רש"י שם נז א ד"ה בין בקדושתיה. והיינו כגון שהגרושה היא גיורת שמותרת בפצוע דכא ישראל, עי' מעשה רקח אסו"ב שם.
  99. ב"ש שם לד' הרמב"ם שאסור בממזרת, ע"פ מ"מ שם. ועי' ריטב"א ור"א מן ההר שם כעי"ז בד' הרמב"ם (כ"א ע"פ דרכו) שרק בגיורת דרבנן מותר, אבל ברמב"ם אסו"ב פי"ח ה"ג ובריטב"א שם ס ב ובר"א מן ההר סא א כ' שאיסור גיורת לכהן הוא מה"ת, ע"ע גיורת ציון 13 ואילך, וצ"ע.
  100. ציון 153 ואילך.
  101. רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"א; ראב"ד שם ה"ב; רא"ש קידושין פ"ח סי' ג; רשב"א יבמות עו ב ד"ה אמר ליה; טוש"ע אהע"ז ה; בהגר"א שם ס"ק ג; חזו"א אהע"ז סי' ד ס"ק ד.
  102. ע"ע נתין.
  103. ב"י שם.
  104. רבנו ירוחם תא"ו נכ"ג ח"ד (קצט ד).
  105. ירו' יבמות פ"ח ה"ב.
  106. רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ב; שו"ע אהע"ז ה א.
  107. משנה יבמות ע א. מ"מ שם.
  108. ב"י שם בד' הרמב"ם. ועי' מהרש"ל בהגהות לטור שם ודרישה שם ס"ק ה.
  109. השג' הראב"ד שם; רמב"ן במלחמות יבמות (כד ב); רשב"א שם עו ב ד"ה אמר ליה; טור שם; רמ"א שם בשם י"מ; בהגר"א שם ס"ק ג; חזו"א אהע"ז סי' ד ס"ק ד.
  110. ראב"ד שם.
  111. ב"י שם בד' הטור.
  112. עי' ציון 106
  113. מגיד משנה איסו"ב פט"ז ה"א.
  114. עי' ציון 105.
  115. שו"ת בית אפרים אהע"ז סי' ב; ערוה"ש אהע"ז ה ד.
  116. עי' ציון 106
  117. תשו' חת"ס ח"ג אהע"ז א סי' יד אות ג.
  118. עי' להלן. ישועות יעקב אהע"ז סי' ה פי' הקצר ס"ק ב (ועי' ב"ש שם ס"ק ב); עצי ארזים שם ס"ק ג.
  119. רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ב; טוש"ע אהע"ז ה א.
  120. אחרונים הנ"ל.
  121. ע"ע ממזר. שו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סי' יד; אבנ"ז אהע"ז סי' יז; שו"ת צמח צדק החדש סי' יז.
  122. ע"ע שפחה. ב"ש סי' ה ס"ק ב, בד' הרמב"ם.
  123. אחרונים להלן.
  124. בית משה (אפשטיין) אהע"ז סי' ה ס"ק ה; ספר יהושע פסקים אות ט.
  125. ע"ע ממזר.
  126. אבנ"מ שם ס"ק ה; מנ"ח מ' תקנט סזוף אות ו.
  127. יבמות עה ב.
  128. רבא יבמות עה ב. ועי' להלן שנחלקו ראשונים מהם חוטי הביצים.
  129. רש"י יבמות עה א.
  130. עי' רש"ש שם. ועי' רשב"א וריטב"א בטעם שהברייתא שם לא פירשה מהו "דך" משום שאין בו חידוש, אולם עי' ערול"נ שם ש"דכא" שבתורה אין הכוונה שנידוך, אלא הוא כינוי לביצים, והתנא לא פירש מהו דיכה משום שאינו מפורש בתורה אלא הוא מהלל"מ
  131. רבא שם.
  132. תוס' יבמות עה ב ד"ה שאין לו; פהמ"ש לרמב"ם יבמות פ"ח מ"ב; מאירי יבמות עה א; יש"ש יבמות פ"ח סי' ט; נודב"י מהדו"ק אהע"ז סי' ו. ועי' ציון 13.
  133. עי' רא"ש יבמות פ"ח סי' ב; דברי חיים ח"ב אהע"ז סי' לא.
  134. עי' תוס' יבמות עה א ד"ה שאין ור"א מן ההר שם, לענין כרות, ועי' ראשונים שבציון הבא.
  135. רב יהודה אמר שמואל יבמות עה ב; רי"ף שם (כד ב); רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ט; רא"ש שם פ"ח סי' ב; טוש"ע אהע"ז ה י.
  136. דברים כג ב.
  137. גמ' שם.
  138. רש"י שם.
  139. ר"א מן ההר שם.
  140. דברים שם ג.
  141. בריתא שם.
  142. שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' כא, והיינו שאין רבא שהוא אמורא יכול לחלוק על הברייתא.
  143. יש"ש יבמות פ"ח סי' ט. ועי' להלן.
  144. בית מאיר אהע"ז סי' ה י, שכ"מ בירושלמי. ועי' שו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סי' יז.
  145. סמ"ג לאוין קיח-קיט בד' יראה"ש סי' כט, וב"ח אהע"ז סי' ה בדעתו, ועי' ב"ח שם בטעם, ושלא מצא כן ביראים.
  146. זקן אהרון (הלוי) סי' קנז, הו"ד בחקרי לב אהע"ז סי' ז ד"ה כי אם, ועי' חינוך שבציון 14.
  147. אג"מ אהע"ז ח"ד סי' כט אות ג ד"ה אבל עצם.
  148. רש"י יבמות עה ב ד"ה בידי שמים ורא"ש שם פ"ח סי' ב, בדעתו, ועי' ב"ח אהע"ז סי' ה שאין כוונת הרא"ש שכך סובר רש"י אלא כך היא סברת עצמו, ולכן אין סתירה בד' רש"י, עי' ציון 151; רבנו ירוחם תא"ו נכ"ג ח"ד טור אהע"ז סי' ה; נתיבות לשבת (דף יד ד); חמדת שלמה אהע"ז סי' מה; באר יצחק אהע"ז סי' ד ועין יצחק ח"א אהע"ז סי' יא אות ד.
  149. רא"ש שם. ועי' להלן שיש שלמדו בירושלמי שאף ע"י חולי חשוב בידי שמים.
  150. בית מאיר אהע"ז סי' ה י, ע"פ הרמב"ם הל' דעות פ"ד ה"ה, והו"ד בבאר יצחק ועין יצחק שם ושם.
  151. רש"י יבמות כ ב ד"ה סריס אדם, וב"ש סי' ה ס"ק יב בדעתו; תשו' חת"ס ח"א אהע"ז סי' יז ד"ה והרי"ף, בד' הרי"ף והראב"ד; רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ט (ועי' ציון 152 לענין דבריו שבפהמ"ש); סמ"ג לאוין קיט; חנוך מ' תקנט; שו"ת הרא"ש כלל לג; רבנו ירוחם תא"ו נכ"ג ח"ד בשם הרמ"ה; ריטב"א יבמות עה ב; ר"א מן ההר שם; מאירי שם; יש"ש יבמות פ"ח סי' ט; ב"ח שם; שו"ת תומת ישרים סי' נא; עין יצחק ח"א אהע"ז סי' יא ויג. ועי' שו"ע אהע"ז סי' ה י שהביא את ב' הדעות (בציון שמות הסוברים כן) ולא הכריע, ועי' להלן. ועי' אג"מ אהע"ז ח"ד סי' כז שמי שחי חיי הפקרות ואח"כ חלה בביצים מחמת מעשיו, נחשב כחולי בידי שמים, אפי' שנבע ממעשיו הרעים.
  152. יש"ש שם, בד' הרמב"ם, ועי' שו"ת מהר"י בירב סי' ב שהרמב"ם בהלכות חזר בו מדבריו בפיהמ"ש שמ' שחולי חשוב בידי אדם (עי' ציון 154), ועי' גליון מהרש"א לר"ש איגר על המשניות, ועי' פהמ"ש מהד' הרב קאפח הע' 7.
  153. חוט המשולש ח"א סי' יא ס"ק ב, בד' רש"י; אגרץ ביקורת (דף י א);
  154. אגרת ביקורת (ר"י עמדין) מהד' תרכח דף ח א ד"ה אבל לדון, בד' הרמב"ם בפיהמ"ש יבמות פ"ח, שכ' שכל מכה שתארע וכו' הרי הוא פסול.
  155. תוס' רי"ד יבמות עה ב; עי' פסקי ריא"ז יבמות פ"ח ה"א טו, שבידי שמים היינו כשנולד כך ממעי אמו ולא היתה לו שעת כושר.
  156. ערול"נ יבמות עט ב ד"ה ובזה יש ליישב, ביישוב הסתירה בדברי רש"י שם כ ב שחולי חשוב בידי שמים (עי' ציון 151), לדבריו שם עה ב שחשוב בידי אדם (עי' ציון 148).
  157. עין יצחק אהע"ז סי' ט ס"ק יב, ביישוב ד' רש"י יבמות כ ב שחולי חשוב בידי שמים, ושם עה ב מ' מדבריו שחשוב בידי אדם.
  158. אגרת ביקורת (דף ו א), בד' הרא"ש שבציון 148; שו"ת מהר"י הכהן סי' א.
  159. ב"ח שם; שו"ת רדב"ז סי' קט; ב"ש שם ס"ק יב; פר"ח יו"ד סי' לו; אבנ"ז אהע"ז סי' כ אות כ; עין יצחק אהע"ז סי' ט; וכן דעת רבים מהאחרונים. ועי' שדה חמד כללי הפוסקים סי' יג אות ג בשם שלחן גבוה שכאשר השו"ע מזכיר את דעת הרמב"ם בפירוש, הרי שסובר שכן עיקר להלכה.
  160. אגרת ביקורת (ליעב"ץ) דף ח א, בד' השו"ע שהביא כד' אחרונה את ד' רש"י והרא"ש (עי' ציון 152), וא"כ נראה שסובר שהיא עיקר להלכה; חלקת מחוקק סי' ה ס"ק ה, כדעת הרא"ש והירו'; אגרת ביקורת (דף ח ב).
  161. כנה"ג אהע"ז סי' ה הג' הטור אות ו; זקן אהרן (הלוי) סי' קנז.
  162. רש"י יבמות עה ב. ערול"נ שם; חוט המשולש ח"א סי' יא ס"ק ב; חזו"א אהע"ז סי' ט ס"ק ז.
  163. אגרת ביקורת (דף ו ב) בדעת רש"י.
  164. או"ש איסו"ב פט"ז ה"ז.
  165. עי' לעיל.
  166. שו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סי' יד; בינת אדם שער בית הנשים סי' טו אות כה; בית יצחק אהע"ז ח"א סי' לו; שב יעקב סי' ד; חוט המשולש סי' יא.
  167. שבו"י ח"ג סי' קז; דברי מלכיאל ח"ג סי' פט; אבנ"ז אהע"ז כא; שו"ת בית אליקום אהע"ז סי' א.
  168. חזו"א להלן.
  169. חזו"א אהע"ז סי' ט ס"ק יב
  170. אבנ"ז ח"א אהע"ז סי' כב. ועי' תפארת למשה (ר' משה בן אברהם) יו"ד סי' לו.
  171. רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ט: כרתו כלב.
  172. עי' ציונים 58, 140.
  173. ערול"נ יבמות עה ב; אהא"ז איסו"ב פט"ז ה"ט.
  174. עי' חינוך שבציון 14.
  175. בית יצחק ח"א סי' לז אות ב, בד' החינוך.
  176. תשו' צ"צ (החדש) אהע"ז סי' טו, בד' הסמ"ג לאוין קיח-קיט שהשמיט כלב.
  177. צ"צ אהע"ז סי' טז אות ו.
  178. אג"מ אהע"ז ח"ד סי' כט אות ו, בד' הרמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ט.
  179. אג"מ בד' הסמ"ג לאוין קיח-קיט. ועי' שבט מיהודה (אונטרמן) שער ד סי' יז, בענין אותם שנסתרסו ע"י הגרמנים, באמצעות קרני רנטגן, אם חשובים פצו"ד מחמת כן ואסורים לבוא בקהל, ועי' קובץ תשובות ח"א סי' קמג.
  180. על פצו"ד וכרו"ש שנעשה כך ע"י המיילדת, עי' להלן.
  181. עי' תוס' יבמות עה א ד"ה שאין; רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ט; טוש"ע אהע"ז ה י.
  182. סמ"ג לאוין קיח-קיט בד' היראים (עי' יראה"ש סי' כט), ועי' ב"ח שם שנשאר בצ"ע שמהיראים לא משמע כן.
  183. עי' נודב"י מהדו"ק סוף סי' ו; שו"ת ספר יהושע סי' פח; שו"ת אמרי שפר (קלאצקין) סי' עד.
  184. אגרת ביקורת דף ח א; ישועות יעקב אהע"ז סי' ה ס"ק ג; שאילת דוד סי' א (בסוף ספר פסקי הלכות יד דוד ח"א).
  185. שו"מ מהדו"ק ח"א סי' קצב; חזו"א אהע"ז סי' ט ס"ק יז.
  186. שו"מ מהדו"ק ח"א סי' קצב.
  187. חזו"א שם.
  188. ב"ח אהע"ז סי' ה; ב"ש שם ס"ק ג.
  189. ראש פינה שם.
  190. נודב"י מהדו"ק אהע"ז סי' ו; חזו"א אהע"ז סי' ט ס"ק ט.
  191. עי' הג' הגר"א לספרי כי תצא רמז אות א: ת"ל דכה, ומשך חכמה דברים כג ב בדעתו; ש"ת תועפות ראם ח"א סי' כח אות ג; דברי מלכיאל ח"ג סי' פח; חזו"א אהע"ז סי' ט ס"ק ט; שבט הלוי ח"ט סי' קצג אות ז-ח.
  192. חזו"א אהע"ז סי' ט ס"ק ט ע"פ הספרי.
  193. הרב מראדויל, הו"ד בנודב"י מהדו"ק אהע"ז סי' ו, בד' הרמב"ם אישות פ"ב הי"ד וטוש"ע אהע"ז סי' קעב יז,
  194. שו"ת מנחת משה (ירושלימסקי) אהע"ז סי' א (מהד' מכון י-ם עמ' כב).
  195. נודב"י שם.
  196. בית מאיר אהע"ז סי' קעב; שו"ת בית אפרים אהע"ז סי' ב; שו"ת תורת חסד סי' לז.
  197. חזו"א אהע"ז סי' ט ס"ק יא.
  198. שו"מ תליתאה ח"א סי' קכד.
  199. דברי מלכיאל ח"ג סי' פט.
  200. נחלת יעקב סי' ו.
  201. עי' ציון 151.
  202. עי' להלן. תשו' משכנות יעקב אהע"ז סי' ג, הו"ד בפת"ש אהע"ז סי' ה ס"ק ז.
  203. יש"ש יבמות פ"ח סי' ט, בד' הרמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ט שכ': או שכרתן וכו'; יבמות שו"ת חמדת שלמה סי' מה; שו"ת חת"ס ח"ג אהע"ז ח"א סי' יט; אבנ"ז אהע"ז סי' יז אות לב, אולם עי"ש סי' כא; שו"ת חוט המשולש ח"א סי' יא; דברי מלכיאל ח"ג סי' פט; דברי חיים אהע"ז סוף סי' יא, ועוד אחרונים, ועי' יבי"א אהע"ז ח"ז סי' ח אותיות ח-ט ויג. ועי' בית מאיר שדן להקל מצד כל העומד ליגזז (ע"ע כל העומד ל...) ועי' חלקת יואב אהע"ז סי' ג ודברי חיים אהע"ז סי' יא ובית אפרים סי' שדנו בדבריו.
  204. עי' לעיל.
  205. חוט המשולש שם.
  206. עי' להלן.
  207. חמד"ש שם; חת"ס שם; דברי מלכיאל שם.
  208. עי' יש"ש יבמות פ"ח סי' ח. חת"ס שם; אבנ"ז שם; דברי מלכיאל שם.
  209. אגרת ביקורת דף ח א, בד' הרמב"ם שם שמה שכתב "או שכרתן" אין הכוונה שנכרתו ע"י אדם. ועי' צמח צדק (החדש) אהע"ז סי' טו ואבנ"ז אהע"ז סי' כא.
  210. שו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סי' יז ויט; אבנ"ז אהע"ז סי' כ; דברי מלכיאל ח"ג סי' פח; אג"מ אהע"ז ח"ד סי' כט אות ח.
  211. משפטי עוזיאל מהדו"ת אהע"ז סי' ה.
  212. רש"י קדושין כה ב ד"ה כרות וד"ה נתוק.
  213. תוס' שבת קיא א ד"ה להביא.
  214. שו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סי' יד.
  215. רש"י להלן.
  216. רש"י שם.
  217. משנה יבמות ע א וברייתא שם עה א.
  218. רש"י שם.
  219. משנה יבמות ע א וברייתא שם עה א.
  220. ר"ת בתוס' יבמות עה א ד"ה שאין (בעמ' ב); עי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם שלא דיבר רי"ש אלא בניטלה, ועי' להלן.
  221. ר"ת שם: ואף את"ל וכו; פסקי רי"ד שם; ראב"ד בס' הזכות שם (כד א).
  222. ר"ת בתוס' יבמות עה א ד"ה שאין, ועי"ש שאפי' אם נאמר שרי"ש חולק, הלכה כמותו; ריטב"א יבמות עה א בשם הראב"ד; נמוק"י שם (כד ב) בד' ר"י ור"ת והר"ש והראב"ד והרא"ש. ועי' גור אריה (נדפס על הגליון שו"ע מהד' פרידמאן) אהע"ז סי' ה ז.
  223. עי' ציון 203.
  224. ר"ת בתוס' יבמות עה א ד"ה שאין וריטב"א שם, שהוא כמו לענין טריפות הטחול, שניטל כשר וניקב טריפה.
  225. בה"ג הל' מיאון ורי"ף יבמות שם, ונמוק"י שם בדעתם; רמב"ן שם ובס' הזכות שם (כד א); רשב"א שם; ריטב"א שם.
  226. עי' פסקי רי"ד יבמות עה א; ד' הראב"ד בספר הזכות שם (כד א).
  227. עי' לעיל ציון 222 שי"ס כן אף בד' ת"ק,וציון 226 שי"ס כן בד' ר' ישמעאל בנו של ריב"ב.
  228. ירו' יבמות פ"ח ה"ב. תוס' יבמות עה א ד"ה שאין (בעמ' ב) בשם ר"י; רמ"א אהע"ז סי' ה ז. ועי' נודב"י מהדו"ק אהע"ז סי' וחזו"א אהע"ז סיט ס"ק ג.
  229. רא"ש שם פ"ח סי' ב, אם הגירסא בירו' שם היא "שלימין" במילה אחת, או "של ימין" בב' מילים. ועי' תוס' שם.
  230. יש"ש יבמות פ"ח סי' ח; וחזו"א אהע"ז סי' ט ס"ק ג, לגירסתם בירושלמי שם "שלמין".
  231. ר"ת בתוס' יבמות עה א ד"ה שאין וטור אהע"ז סי' ה, שחוששים לגירסא בירושלמי "שלמין".
  232. חזו"א אהע"ז סי' ט ס"ק ג.
  233. רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ג, ומ"מ שם בדעתו; טוש"ע אהע"ז סי' ה ז; רמ"א שם: טוב להחמיר וכו'.
  234. ר"ת בתוס' יבמות עה א ד"ה שאין; ראב"ד הו"ד בספר הזכות שם (כד א); נמוק"י שם בשם ר"י ור"ש; התרומה הל' חליצה.
  235. ר"ת שם.
  236. יבמות שם. ר"ת שם: ואף את"ל.
  237. ירו' יבמות פ"ח ה"ב. ר"ת שם. ועי' בהגר"א אהע"ז ה ס"ק יג.
  238. עי' לעיל. מנחת יצחק ח"ג סי' קח ס"ק י.
  239. עי' יראה"ש שבציון 282.
  240. זקן אהרן (וואלקין) אהע"ז סי' סו.
  241. נמוק"י יבמות (כד א); ב"י ורמ"א אהע"ז ה ז.
  242. רבא יבמות עה ב.
  243. רש"י שם ד"ה בכולן; טור אהע"ז סי' ה.
  244. רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ג; מאירי שם; חינוך מ' תקנט; שו"ע אהע"ז ה ג.
  245. רמב"ם אישות פ"ב הי"ד.
  246. עי' חזו"א אהע"ז סי' יב ס"ק ז.
  247. שאילת דוד בסוף ספר פסקי הלכות סי' א ד"ה עתה נשוב.
  248. חזו"א שם.
  249. חלקת יעקב אהע"ז סי' כט; אג"מ ח"ד אהע"ז סי' כח.
  250. חלקת יעקב אהע"ז סי' כט; חזו"א אהע"ז סי' יב ס"ק יז.
  251. ספרי דברים כי תצא פסיקא רמז.
  252. חזו"א אהע"ז סי' ט ס"ק י.
  253. משנה יבמות ע א; רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ד; טוש"ע אהע"ז ה ב.
  254. רש"י שם.
  255. רש"י יבמות עה ב ד"ה כלפי ראשה וטור אהע"ז סי' ה, לגירסתם בגמ' שם בד' רבא: על פני רובה וכלפי רישא וכו'. ועי' תוס' רי"ד שם.
  256. נחלת צבי אהע"ז ה.
  257. רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ד, ועי' ב"י אהע"ז סי' ה שהוא לגירסתו בגמ' שם בד' רבא: על פני כולה וכו'; שו"ע שם ב.
  258. מ"מ שם.
  259. ב"ח אהע"ז סי' ה. ועי' ב"ש שם ס"ק ד וחכמ"א כלל קכט בינת אדם ס"ק לח.
  260. רבנו ירוחם תא"ו נכ"ג ח"ד; ב"ח אהע"ז סי' ה.
  261. חכמ"א כלל קכט בינת אדם ס"ק לח.
  262. רש"י להלן.
  263. שם.
  264. יבמות עה ב ורש"י.
  265. ר"א מן ההר שם.
  266. גמ' ורש"י שם.
  267. גמ' ורש"י שם.
  268. בה"ג הל' מיאון (סה ב); רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ד; ראבי"ה סי' תתקפג (והובא ביש"ש יבמות פ"ח סי' יב); תוס' חד מקמאי יבמות עה ב; מאירי שם; נמוק"י שם (כד ב); שו"ע אהע"ז ה ג. ועי' ריטב"א יבמות עה ב שאף מר בר רב אשי שעשה מעשה כרב הונא, לא חלק על רבינא אלא עשה כרב הונא רק לרווחא דמילתא.
  269. יבמות שם. רש"י שם ד"ה שפייה; רא"ש יבמות פ"ח סי' ב; רשב"א שם; טור שם.
  270. עי' לעיל.
  271. עי' רמב"ם שבציון 257.
  272. ב"ש סי' ה ס"ק ה, בד' הרמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ד, שמצריך שישאר עטרה בהיקף של כל הגיד, עי' ציון 257; ארץ צבי שם ס"ק ז בד' רבנו ירוחם תא"ו נכ"ג ח"ד.
  273. עי' רש"י וטור שבציון 255. ב"ח שם.
  274. עי' לעיל.
  275. תוס' יבמות עה ב ד"ה ניקב; רא"ש שם פ"ח סי' ב.
  276. יש"ש שם פ"ח סי' יב, בד' הראבי"ה סי' תתקפג, בד' הירו' שם פ"ח ה"ב; שו"ת חת"ס אהע"ז סי' יד.
  277. בה"ג הל' מיאון; שאילתות שאיל' קב; רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ה-ו; ריטב"א יבמות עו א; נמוק"י שם (כד ב); טור אהע"ז סי' ה; ב"ש שם ס"ק ג שכן הלכה.
  278. רגמ"ה חולין מח א ד"ה ניקב; רש"י חולין טז ב ד"ה ה' דברים ומג א ד"ה אינו ומח א ד"ה ניקב; סמ"ג לאוין קיט. ועי' ב"ש סי' ה ס"ק ג.
  279. ב"ח אהע"ז סי' ה אות ח.
  280. ראבי"ה סי' תתקפג.
  281. שו"ת חוט המשולש ח"א סי' יא ס"ק ד.
  282. יראה"ש סי' כט. ועי' מרדכי יבמות רמז סט וסמ"ג לאוין קיט ושו"ת הרא"ש כלל לג סי' ד ואגודה יבמות סי' פו.
  283. יבמות עו א.
  284. יראה"ש שם.
  285. שו"מ תליתאה ח"א סי' רו; תו"ח סי' לח; דברי חיים אהע"ז ח"ב סי' לא.
  286. בית יצחק אהע"ז ח"א סי' לז; אמרי יושר ח"ב סי' ו.
  287. רבא יבמות עו א; רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ה; טוש"ע אהע"ז ה ד.
  288. גמ' יבמות עו א; רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ה; טוש"ע אהע"ז ה ד. ובגמ' שם דפוס וילנא הגירסא היא "ניקב ונסתם", אולם עי' דק"ס השלם שבכת"י ודפו"י לא גרסו "ונסתם" ועי"ש הערה 5 שכ"ה ברש"י ועו"ר, ועי' יש"ש שם פ"ח סי' יד שהיא הגירסא הנכונה, משום שאם נסתם הנקב, כשר, ועי' להלן.
  289. ברייתא בגמ' שם ורש"י.
  290. ב"ש סי' ה ס"ק ט; ארץ צבי (ברודא) אהע"ז סי' ה ס"ק ט, בד' רש"י יבמות עו ב ד"ה היכא (שכ' שלא העמידו שם את דברי שמואל באופן שניקב למעלה מהעטרה משום שהזרע לא מתאסף שם, אבל לא כתב שבנקב כלשהו פסול) רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ה וטור אהע"ז שם. ועי' גמ' שם כיצד בודקים אם יוצא זרע מהנקב, והרי"ף והרמב"ם השמיטו, ועי' ערול"נ יבמות שם שנשאר בצ"ע על כך שלא הביאו.
  291. יש"ש יבמות פ"ח סי' יד; ט"ז שם ד.
  292. ט"ז שם.
  293. שו"ת חת"ס ח"ג אהע"ז ח"א סי' יד, בד' הב"ש סי' ה ס"ק ט. ועי' אמרי יושר ח"ב סי' ז שחולק, וכ' שהב"ש נשאר בצ"ע ולא הכריע.
  294. שו"ת חבצלת השרון אהע"ז סי' יב; דובב מישרים סי' לד; קובץ תשובות ח"ג סי' קעג.
  295. דרישה אהע"ז ה יג; ב"ש שם ס"ק ט.
  296. ב"ח שם, ועי"ש שאע"פ שלא משמע כן בתוס', מ"מ אין להקל בזה למעשה.
  297. שו"ת בית אפרים סי' ג; שו"ת בית יצחק סיד, בד' תוס' יבמות עה ב ד"ה ניקב.
  298. בית אפרים שם.
  299. ציון 282.
  300. ברייתא יבמות עו א; רי"ף שם (כד ב); רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ה; טוש"ע אהע"ז ה ד.
  301. רבנו ירוחם תא"ו נכ"ג ח"ד, בשם הרמ"ה, והו"ד בב"ש סי' ה ס"ק ח.
  302. רבנו ירוחם שם בד' רש"י ונמוק"י שם; אפי זוטרי אהע"ז ה י; ערוה"ש שם י; שו"ת חת"ס ח"ג אהע"ז ח"א סי' יא; בית יצחק סי' לד. ולדעה זו אותה שדיברו בברייתא על סתימת הנקב בעטרה, אינו בדווקא, אלא ששם מצוי שיפתח הנקב מחמת הזרע שיוצא.
  303. נודב"י מהדו"ק אהע"ז סי' ו.
  304. ב"ש סי' ה ס"ק ו.
  305. עי' יבמות עו א וירו' יבמות פ"ח ה"ב.
  306. שאילתות כי תצא קנב; בה"ג הל' מיאון סי' לב.
  307. ערוה"ש אהע"ז ה יד.
  308. ב"ש סי' ה ס"ק ז; ערוה"ש שם י.
  309. ערוה"ש שם, ושם שאף באיסורי כרת סומכים על דברי רופאים מומחים.
  310. אפי זוטרי שם ס"ק ט.
  311. חלקת יואב אהע"ז סי' ג.
  312. שאילת דוד סי' א הגה ב (בסוף הספר פסקי הלכות יד דוד).
  313. עי' ציון 287 ואילך.
  314. שו"ת חת"ס ח"ג אהע"ז ח"א סי' יד. ועי' חוט המשולש סי' יא בטעם שבכל פצו"ד שמותר לשאת פסולה, אין חוששים שמא כבר נתרפא ואסור בפסולה.
  315. בית יצחק אהע"ז סי' לה.
  316. שו"מ מהדו"ק ח"א סי' קצ; קובץ תשובות (רי"ש אלישיב) ח"א סי' קמד. ועי' תוס' יבמות כ ב ד"ה אטו.
  317. עי' ציון 287
  318. גמ' יבמות עה ב. ריטב"א שם בד' רש"י שם ד"ה ניקב וד"ה לכשורי; עי' רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ה; מאירי שם. ועי' רש"י שם שהנקב הוא באלכסון, ותוס' שם ד"ה ניקב שהנקב הוא ישר. ועי' רמב"ם שם שנ' בדבריו שקצה של גיד נמצא בעטרה עצמה, ועי' ב"ח שם בדעתו שנ' שאינו גורס בגמ' שם "שכנגדו למעלה מעטרה" אלא "שכנגדו בעטרה".
  319. רמב"ם שם; טוש"ע אהע"ז ה ה, ועי' ח"מ שם ס"ק ד ובהגר"א שם.
  320. ראבי"ה סי' תתקפג בד' רש"י.
  321. יש"ש יבמות פ"ח סי' יא, בד' תוס' שם עה ב ד"ה ניקב, ועי' יש"ש שם שכל הנקבים שבש"ס אינם אלא במפולשים; נחלת צבי אהע"ז ה י.
  322. דרישה אהע"ז ה יד וב"ש שם ס"ק ט, בד' תוס' שם.
  323. ט"ז שם ס"ק ד; שו"ת חת"ס ח"ג אהע"ז ח"א סי' יד.
  324. מרדכי יבמות רמז ע; רבנו ירוחם תא"ו נכ"ג ח"ד; מהרש"ל בביאורו לסמ"ג לאוין קיח. ועי' ראבי"ה סי' תתקפג בשם הר"ח
  325. שו"ת שדה יצחק (חיות) סי' סה, ודימה זאת לדין נקב בריאה.
  326. ט"ז אהע"ז סי' ה ס"ק ד.
  327. אפי זוטרי שם ס"ק י.
  328. שו"מ מהדו"ק ח"א סי' קצ.
  329. עי' יבמות עה ובכורות מד ב שיש נקבים באדם, אחד שמוציא זרע ואחד שמוציא מי"ר, ועי' שו"ת חת"ס ח"ו סי' סד שאכן יש שני שבילים בתוך הגיד, ועי' חזו"א אהע"ז סי' יב ס"ק ז ד"ה והנה שהמציאות בימינו שאין אלא נקב אחד שמוציא שניהם, ונשתנו הטבעיים ושמא אף בזמנם לא היה ב' נקבים אלא ביחידים, ועי' שו"ת ישועות מלכו אהע"ז סי' יח ונשמ"א אהע"ז סי' ה ב.
  330. יבמות עה ב- עו א.
  331. רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ו; סמ"ג לאוין קי; רא"ש יבמות פ"ח סי'ב; טוש"ע אהע"ז ה ו.
  332. לבוש אהע"ז ה ט. ועי' עצי ארזים ס"ק יא שהניח בצ"ע, שלא נרמז מזה בטור או בשו"ע.
  333. הגהות חכמת שלמה אהע"ז ה ט.
  334. עי' ציון 331 שכן הלכה.
  335. יש"ש יבמות פ"ח סי' ח; אפי זוטרי אהע"ז ה ו; שו"ת חבצלת השרון סי' יב; שו"ת תורת חסד סי' לח; שו"ת דובב מישרים סי' לד.
  336. שו"ת חת"ס ח"ו סי' סד; שו"ת מהר"ם שיק סי' ע; שו"ת האלף לך שלמה סי' כד.
  337. יבמות עו א.
  338. רמב"ם איסו"ב פט"ז ה"ח; טוש"ע ה ט.
  339. עי' ציון 331.
  340. פסקי רי"ד שם.
  341. חזו"א אהע"ז סי' ט ס"ק יז, ביישוב הגמ' יבמות עו א עם הגמ' בכורות מד ב שאם ניקב הקרום בין זרע לשתן מתעקר. ועי' חזו"א שם, שלסוברים שחולי חשוב בידי שמים, אף כשנתעקר ע"י עצירת מי"ר כשר.