אנציקלופדיה תלמודית:ע (האות)

הגדרת הערך - האות הששה עשר מכ"ב האותיות* של האל"ף-בי"ת.

צורתה

צורת האות עי"ן מהאל"ף בי"ת שבכתב-אשורי* נוגעת להלכה לכתיבת ספר תורה ותפילין ומזוזה^[1], וגט אשה^[2].

צורתה

העי"ן יש לה שתי ידים פרושות כלפי מעלה^[3], ורגל מוטה^[4], כרוע ורבוץ ואינו זקוף^[5]. וציורה כחיבור האותיות נו"ן וזיי"ן^[6], או כחיבור האותיות נו"ן ווי"ו^[7], או כחיבור האותיות וי"ו זיי"ן ונו"ן^[8], או כאות יו"ד עם אות זיי"ן עומדת בתוך אות וי"ו^[9].

העי"ן יש לה שני קוים עומדים: ימני^[10] ושמאלי^[11], הימני נמשך באלכסון למטה, וירכו נוטה לצד שמאל^[12], וקו השמאלי עומד על ירכו^[13].

ראש הימני

בקו הימני יש לעשות ראש, ויראה כעין יו"ד^[14], או וי"ו^[15]. אין לו ראש, פסול^[16]. עשהו כיו"ד הפוך, כתבו אחרונים שכשר^[17], לפי שניכרת צורת האות^[18].

הטיית הראש

ראש הימני, לכתחילה^[19], יש להטות פניו מעט למעלה^[20], שאם אינו מוטה, הרי התגים* שעושים לעי"ן^[21], היו צריכים לעשותם על הקו הימני, ולא היו מדלגים לעשותם על הקו השמאלי^[22]. בתפילין, יש שהיו עושים הראש ישר^[23].

גוף הקו

מתחת ראש הימני מושכים קו קצת עבה^[24], שיורד ונמשך באלכסון לצד שמאל^[25], עגול מאחוריו כאות נו"ן כפופה^[26], ויש סוברים שאין עשוי עגול^[27]. ונמשך הקו לאחר מקום חיבורו עם הקו השמאלי^[28], שלא יראה כצורת אות טי"ת^[29], וימשך בעמידה^[30], קצת^[31] - מתחת השורה - כדי שיוכל לכתוב אות בסמוך לו^[32], שאם יהיה כפוף לגמרי כמושב, כשיכתוב אות בסמוך לראשו השמאלי - שהאותיות צריכים להיכתב סמוכים זה לזה מלמעלה^[33] - תגע האות בקו הנמשך לאחר הקו השמאלי^[34].

קו השמאלי

יש לעשות קו שמאלי כמין ז^[35], ובתפילין על פי קבלת האר"י יש לעשותו כמין וי"ו^[36]. לא עשו לו ראש פסול^[37].

הטיית הקו

הקו השמאלי יעשנו ישר^[38]. ויש שציירו אותו מוטה לצד ימין^[39].

אורך הקו השמאלי

אורך הקו השמאלי יהיה ארוך^[40], כאורך אות ב^[41].

נגיעת הז' בגוף הע'

הקו השמאלי יגע במושב הנמשך מהקו הימני^[42], נגיעת הקו השמאלי בקו הימני לא יהיה אלא למטה בירכו ולא בראשו^[43], ויש מן האחרונים שכתבו שלכתחילה יגע למטה מחציו^[44]. לא ירחיק את הקו השמאלי מהקו הימני, אלא יעמוד במושב מעל חציו הימני^[45]. ויתן הפרש בין הזיי"ן לצד ימין^[46]. אין הזי"ן נוגע בגוף האות - אפילו בפירוד כל שהוא^[47] - פסול^[48], מן התורה^[49]. לא יגע היו"ד בגוף האות אלא ברגל הדקה שלו, ואם נוגע יותר פסול^[50].

כתב ספרדי

בכתב הספרדי העי"ן צורת ראשה כמין יו"ד, ויוצא ממנו כמין קו דק באלכסון מעט, ויש שמושכין הקו מגוף היו"ד שבראשו, והרי היא כדמות וי"ו עקומה קצת, ולמטה מן הקו יוצא מושבה עב ורחב, ונמשך לפניו באלכסון מעט כלפי מטה, ודמות זיי"ן בשמאלה, ונוגע למטה בירכה במקום העב למעלה מחציו^[51]. ויש שכתבו שיהיו השני קווין שלה כווי"ן לא כזייני"ן^[52].

תגין

עי"ן היא אחת משבע האותיות (שעטנ"ז ג"ץ) שצריכות זיונין (תגין) בראשיהן^[53]. על צורת התגין, מספרם וסדרם ודיניהם, ואם עושים אותם בכל כתיבת סת"ם וגיטין, ע"ע תגין.

יש להיזהר שלא לכתוב במקום עי"ן אל"ף^[54], שמאחר ודומים בקריאתם^[55], יש מחליפים וכותבים כן^[56]. על שמות גיטין שיש שכתבו שאין קפידא אם מתחלף עי"ן באלף, ע"ע א^[57], וע' שמות גיטין.

עיני"ן מיוחדות

עיני"ן גדולות וקטנות

בין האותיות הגדולות שיש במקרא^[58], הוזכרו בספרי המסורה ובמדרשי האגדה ע של שמע ישראל^[59], ושל על כן אודך בגוים^[60]. בין האותין הקטנות^[61] הוזכרה ע של לְעַוֵת אדם בריבו^[62].

עיני"ן משונות

בין האותיות המשונות שנהגו בהן הסופרים^[63], הוזכרו שבעה עשר שתלוים כתר ראשם^[64], ושמונה שזנבותיהם לאחוריהם^[65], וששה שראשיהם לאחוריהם^[66], וכן יש שנהגו עוד עיני"ן משונות^[67].

הברתה ושימושה

עי"ן היא מאותיות הגרון אחה"ע^[68], והברת העי"ן כבדה מאוד^[69], והיא בחוזק ועמוקה יותר מהברת האל"ף^[70], ויוצאת מהנעת שרש הלשון בבית הבליעה^[71], ומי שלא נהג בנערותו לבטא אותה, שוב לא יוכל לבטא אותה^[72]. יש שהיו מבטאים את העי"ן כאל"ף ואת האל"ף כעי"ן: אנשי בית שאן ובית חיפה וטבעון^[73], ודבי ר' אליעזר בן יעקב^[74], ויש מן האחרונים שכתבו כן על רוב העם בזמנינו^[75]. בברייתא אמרו שהמחליפים עי"ן באל"ף ואל"ף בעי"ן אין מורידים אותם לפני התיבה לשליח-צבור*^[76], שפוגמים תפילתם^[77], ודוקא בשאפשר להוריד לתיבה אחר היודע לבטא האל"ף והעי"ן^[78]. וכן אמר ר' אסי שכהנים המחליפים עי"ן באל"ף ואל"ף בעי"ן לא ישאו את כפיהם^[79], שלא יאמרו את הברכה: יאר ד' פניו^[80], יער ד' פניו, שהוא לשון קללה^[81]. במקום שכל העם אין יודעים להבחין בין אל"ף לעיי"ן, מורידים אותם לתיבה^[82], ונושאים את כפיהם^[83]. וכתבו אחרונים שכן הדין בזמנינו, שכן רוב העם אין יודעים להבחין בין אל"ף לעי"ן^[84]. על המחליפים עי"ן באל"ף, אם חשובה לשונם לשון-הקודש* ע"ע לשון הקודש^[85].

עי"ן מתחלפת לפעמים עם שאר אותיות הגרון, בכמה מקומות מתחלפת באות אל"ף^[86]. וכן מתחלפת באות חי"ת, כמו: עושו ובאו^[87], שהוא במקום חושו ובאו^[88].

באותיות שבתורת מספרים, אות ע' משמשת במקום שבעים^[89].

הערות שוליים