אנציקלופדיה תלמודית:עומר

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - מנחה שהציבור מצווים להקריב בט"ז ניסן*

בערך דלהלן יבואר מהות העומר, דיני חביטתו והנפתו. על קצירת-העמר*, ע"ע.

שמו ומהותו

מצות-עשה* להקריב ביום שני של פסח* - שהוא יום ששה עשר בניסן*[1] - עומר אחד של שעורים[2] - המונף, בידי הכהן[3] - שנאמר: והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם אל הכהן, והניף את העֹמר לפני ה' וגו'[4], והיא מנחה של ציבור[5]. מצוה זו נמנית במנין-המצוות*[6]. ויש ממוני המצוות שלא מנאה[7], וביארו אחרונים בדעתו, שמנאה, אלא שקרא לה פרשת בכורים*[8] - והוא בכלל פרשיות המסורים לציבור, לסוברים שנמנים לחוד במנין המצוות[9] - משום שהעומר קרוי בכתוב: מנחת בכורים[10].

שמותיו

עומר זה נקרא בכתוב: עֹמר התנופה[11] - והוא שם תואר, ונקרא בו משום שהוא מניף אותו, ככתוב: והניף את העֹמר[12] - או בסתם: העֹמר[13], או: עֹמר[14], וזהו שמו המיוחד לו[15], ולזה כשציוה להניפו, קראו בשמו, והוא אומרו: והניף את העֹמר[16]. שם זה קנוי מהמידה, אשר היא שיעורו, שהוא עשירית האיפה*[17], ושם עשירית האיפה עומר[18], ככתוב: והעֹמר עשִׂרית האיפה הוא[19]. ויש שנראה מדבריהם שאף עומר אינו אלא כינוי, והבאתם את עֹמר[20], וכן והניף את העֹמר, פירושו: שיהא שיעורו כשיעור מה שבמידת העומר[21].

העומר נקרא אף בכתוב: מנחת בכורים[22], וביארו ראשונים שנקראת כן מפני שהיא ראשונה לכל המנחות* הבאות מן החדש*[23]. וצידדו ראשונים שמפני שהיתה קבלה בידם, רב מפי רב עד משה רבינו עליו השלום מפי הגבורה, שהעומר בא מן השעורים[24], וכך היו נוהגים בבית שני מפי חגי זכריה ומלאכי[25], ומצאו שכתוב בפרשה הזאת: אביב קלוי באש[26], וקיבלו גזרה-שוה*, כתוב כאן אביב, וכתוב שם: כי השעורה אביב[27], מה להלן שעורים, אף כאן שעורים[28], דנו מכאן ואמרו, שפרשת ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש[29], במנחת העומר הכתוב מדבר, הבא מן השעורים[30].

יש מהאחרונים המפרש שהעומר נקרא אף בכתוב: עֹמר ראשית[31], על שם פעולתו[32], שזה העומר יחוייב שיהיה ראשית לכל הנקצרים[33].

מלבד השמות המצויים בכתוב, נתכנה העומר בדברי תנאים*, אמוראים* וראשונים, במספר רב של שמות תואר[34]: עומר שיבולים[35] - מפני שמצות עומר בקמה בהיותו שיבולים[36], ולזה קורא לו עומר שיבולים, לומר עומר שהוא משיבולים[37] - עומר קמה[38]; מנחת העומר[39]; קרבן העומר[40]; מנחת קרבן העומר[41].

בלשון עומר יש משמעות שלושה עניינים[42]: עומר השיבולים נקרא עומר, ככתוב: ושכחת עֹמר בשדה[43], וכתוב: גם בין העֳמרים תלקט[44], וזה עצמו נקרא - בכתוב - עמר התנופה[45], ועומר שמו, על שם המידה[46].

על שיעור העומר, עי' להלן: דיניו[47].

יום הנף

יום שישה עשר בניסן*, שבו היו מקריבים את העומר[48], נקרא בדברי חז"ל על שם הנפת העומר הנעשית בו[49]: יום הנף[50], דהיינו יום הנפת העומר[51], על שם: ביום הניפכם את העֹמר[52].

על איסור אכילה מהתבואה החדשה קודם הנפת העומר, ע"ע חדש. על תקנת רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית-המקדש* שיהא יום הנף כולו אסור, ע"ע הנ"ל[53].

הזמן שהמצוה נוהגת והמחוייבים בה

מצות העומר נוהגת בזמן הבית בזכרים[54], והיא מנחה של ציבור[55], ומוטלת על כל בני ישראל[56], שנאמר: וקצרתם[57], והבאתם[58]. ואפילו ישראלים חייבים להשתדל במצוה זו, שהרי שלוחי בית דין יוצאים ועושים כריכות בשדות מערב יום טוב[59], אבל עיקר החיוב היא ההקרבה והתנופה* וההגשה* והקמיצה* וההקטרה*, וכל זה בכהנים[60], והם שלוחי ישראל[61], וכן הוא אומר: ועשיתם ביום הניפכם את העֹמר[62], והרי הכהן מניף - ככתוב: יניפנו הכהן[63] - וכתוב: הניפכם[64].

אם הכהנים הם "שלוחי דידן" או "שלוחי דרחמנא" (שלוחים שלנו או שלוחים של הקדוש ברוך הוא), ע"ע עבודה. על המוכיחים מהכתוב: והניפכם, והרי הכהן מניף, ששלוחו של אדם כמותו, ע"ע שליח.

טעם המצוה

בטעם מצות העומר כתבו ראשונים, כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה[65], ונתעורר בשמחת הקציר שה' הוא סיבת הכל[66], לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויים לברכה בהכשר מעשינו לפניו תתברך תבואתינו ויושלם חפץ השם בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו[67].

דיניו

זמנו

זמנו של העומר נזכר בכתוב: ממחרת השבת[68], והיינו יום-טוב* הראשון של פסח*[69], שהרי פסח אמור בפרשה שלמעלה מזה[70], ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב[71], וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפים את העומר בשישה עשר בניסן*, ואין משגיחים על אי זה יום הוא מימי השבוע[72].

התנאים הרבו בראיות מן הכתובים שזה שנאמר בעומר ממחרת השבת[73] היינו יו"ט ראשון של פסח[74], להוציא מדעת הבייתוסים - הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני[75] - שהיו אומרים שהוא שבת* בראשית[76]. בטעם שנצטווינו על הקרבת העומר בשני של פסח ולא בראשון, כתבו ראשונים כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון נכון לזכר הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא מעבדות לחירות, מיגון לשמחה[77].

העומר נקמץ[78] לאחר שמקריבים מוסף היום[79], שתדיר-ואינו-תדיר*, תדיר קודם[80].

מצד הדין מנחת העומר נעשית קודם תמיד של בין הערבים[81], כדין כל המנחות* שאין מקטירים אחר תמיד של בין הערבים[82]. ובאותו היום היו מקדימים מוספים מחצות* - שהוא זמנו של מוסף[83] - כדי למהר היתר חדש*[84], ובשחרית הקריבו העומר[85], ואין בית-דין* - של כהנים[86] - מתעצלים בו[87], שלא יקריבוהו קודם חצות היום[88].

אם לא הקריבו העומר קודם תמיד של בין הערבים, כתבו אחרונים שיכולים להקריב אח"כ[89], כי עשה של רבים דוחה עשה של השלמה*[90].

על מחלוקת האחרונים בזמן הקרבת הכבש העולה עם העומר, ע"ע \פתוח\.

שיעורו

העומר, שיעורו עשירית האיפה*[91], ככתוב: והעֹמר עשִׂרית האיפה הוא[92], שבט"ז בניסן שחרית הקריבו עומר שהיה עשירית האיפה[93]. ושם עשירית האיפה עומר[94], שדרך עומר אחד שתצא ממנו עשירית האיפה, ולפיכך אותה מידה עומר[95], שהמידה המכילה בתוכה עשירית האיפה קרויה עומר[96], כמו: וימֹדוּ בעֹמר[97].

על עשירית האיפה, שהיא באה לאחר שמנפים הקמח בי"ג נפה, עי' להלן: סדר הבאתו לאחר הקצירה[98]. על כמות התבואה הנקצרת ממנה מוציאים את עשרון הסולת המובחר הנצרך למנחת העומר, ע"ע קצירת העמר.

כשלא הקריבו כבש לעולה

העומר מובא יחד עם כבש לעולה*[99], שנאמר: ועשיתם ביום הניפכם את העֹמר כבש תמים בן שנתו לעֹלה לה'[100]. ונחלקו הדעות:

א) בתוספתא ובתורת כהנים שנינו שהעומר אין מעכב את הכבש והכבש אין מעכב את העומר[101], שנאמר: ועשיתם ביום[102], כבש בן שנתו אע"פ שאין עומר, ועשיתם עומר אע"פ שאין כבש[103]. ובביאור הלימוד נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מפרשים הלימוד שמשלא תלה את הכבש בעומר אלא ביום הנפת העומר, משמע אע"פ שאין עומר להקריב מקריב הכבש ביום ט"ז, שהוא יום הנפת העומר, וכך גם מקריב עומר אע"פ שאין כבש, משום שלא תלה הכתוב את הכבש בעומר, אלא כתב: והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם אל הכהן[104]. ב) ויש מפרשים שמילת "ביום" יתירה, שהיה לו לומר: ועשיתם בהניפכם את העומר כבש וגו', ואחר שיצטרך לומר אותה, הבי"ת יתרה שהיה לו לומר ועשיתם יום הניפכם, ולזה דרשו ראשונה הבי"ת, שאילו אמר ועשיתם יום הניפכם, הייתי יכול לומר שתלה הבאת הכבש בעומר, ואם אין עומר אין כבש, לזה אמר "ביום", שתלה הבאת הכבש ביום, לומר שאע"פ שאין עומר יביא כבש, שאין עומר מעכב את הכבש, וכן דורשים ועשיתם ביום את העומר, שאע"פ שאין כבש יביא עומר, שאין עומר תלוי בכבש אלא ביום, באופן שאינם מעכבים זה את זה[105]. ג) ויש מפרשים שהמילים ביום הניפכם את העֹמר[106] מיותרות, שהיה די לו לומר: ועשיתם כבש בן שנתו וכו', שממילא מסמיותו היה משתמע, ועשיתם בו ביום האמור למעלה[107], ולא ללמד על עיקר התנופה בא, שהרי כתוב למעלה: והניף את העֹמר[108]. אלא ודאי בא לדרשה, שתחתוך בסכין חריפה את הכתוב: ועשיתם ביום הניפכם וגו' כבש, כאילו כתוב: ועשיתם כבש, בין יהא שם עומר בין לא יהא, ביום הניפכם את העֹמר, יש לכם להניף ביום את העומר בלבדו, אפילו אין כבש[109]. ד) ויש מפרשים שמזה שכתוב: ביום הניפכם תעשו כבש, משמע שאין הכבש מעכב את העומר, ועומר אינו מעכב את הכבש נלמד מזה שלא תלו אלא ביום הניפכם, משמע אף שלא הונף[110]. ה) ויש מפרשים שמזה שלא כתוב: ביום אשר הנפת את העומר, אלא ביום הניפכם, היינו יום שראוי להניף בו עומר[111], תביאו כבש אע"פ שאין עומר[112], והלימוד לעשיית עומר אע"פ שאין כבש, הוא מזה שכתוב: העֹמר כבש[113], הוקשו זה לזה[114], לומר שמביא עומר אע"פ שאין כבש[115].

ב) אכן, מדברי ראשונים נראה שהעומר מעכב את הכבש[116], וביארו אחרונים שלדעתם הברייתא בה שנינו: עומר קודם לכבש הבא עימו, דבר הבא בגין ליום קודם לדבר הבא בגין לחם[117], חלוקה על התוספתא ותורת כהנים, שכן לדעתה אין הכבש בא אלא בגין עומר[118].

על העומר, אם כופים הציבור להביא אותו, ע"ע כפיה[119].

תחילת זמן החיוב

לא נתחייבו ישראל בעומר קודם שנכנסו לארץ-ישראל*[120], שנאמר בעומר: כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם[121]. יכול - התחייבו ישראל בהקרבת העומר[122] - משבאו לעבר-הירדן* - ארץ סיחון ועוג, שהם בעבר הירדן[123] - תלמוד לומר: אל הארץ[124] - בה"א הידיעה[125] - הארץ המיוחדת[126] להם, והיא ארץ ישראל[127], שהיא זבת חלב ודבש, אבל עבר הירדן אינה זבת חלב ודבש[128]. יכול משבאו לעמון-ומואב* - שארצם היתה סמוכה לארץ ישראל[129], יתחייבו להביא העומר[130] ולכן נאמר: כי תבֹאו אל הארץ[131], שנראה שעדיין הם באים אליה, אבל אינם בה[132]. או שבאו לארץ סיחון שלקחה ממואב[133], ואף היא היתה זבת חלב ודבש[134], שהיא מהקיני וקניזי וקדמוני[135], והוא יותר חשיבות במעלה[136] - תלמוד לומר: אשר אני נֹתן לכם[137], ולא עמון ומואב[138], לפי שאינה שלכם[139], שאינו מכלל המתנה, אלא דבר שהם ירשו וכבשו[140], כי הסיבה שבאה לישראל הוא ע"י שביקשו ישראל מאיתם לשבור להם אוכל בכסף ולא רצו ויצאו כנגדם ללחום עימהם[141]. או שלכם, היינו שמסרתי אותה בידכם, והקיני וקניזי וקדמוני לא ניתן לכבוש עד לעתיד[142]. ויש גורסים: יכול אפילו לעמון ומואב - היינו ארץ סיחון שנטל מעמון ומואב[143] - תלמוד לומר: אשר אני נֹתן[144], ולא עמון ומואב[145], כי לא נתנה להם ה', אלא הם ביקשו שיתנו להם[146]. ויש הדורשים: כי תבֹאו אל הארץ[147], אל הארץ המיוחדת, ולא ארץ בני עמון ומואב[148].

בתחילת זמן החיוב, לאחר הכניסה לארץ ישראל, נחלקו תנאים: יש סוברים שכיוון שעברו ישראל את הירדן והגיע שש עשרה בניסן*, נתחייבו בעומר[149] וּבַקָּרֵב עימו[150], דהיינו הכבש, אבל במדבר לא קרב אפילו הכבש[151], ולדעתם זהו שכתוב: ויאכלו מֵעֲבוּר הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי[152], ממחרת הפסח אכלו, בראשונה לא אכלו, הרי שהקריבו עומר ואחר אכלו[153]. ויש סוברים שלא נתחייבו ישראל בעומר עד אחר ירושה וישיבה[154], היינו לאחר ארבע עשרה שנה שכבשו וחילקו את הארץ[155], שכן לדעתם בכל מֹשבֹתיכם[156] האמור בחדש*, פירושו שלא נתחייבו בחדש - והוא הדין בעומר, המתיר את החדש[157] - עד שנתיישבו בארץ ישראל והכיר כל אחד את שלו[158]. ומה שכתוב: ויאכלו מֵעֲבוּר הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי[159], היינו מכיוון שעד אז הסתפקו במן שבכליהם, שבשבעה באדר* מת משה, ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן[160].

בשביעית

העומר נוהג גם בשביעית*[161]. ואע"פ שאמרו בשביעית: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה[162], לאכלה ולא לשריפה[163], מכל מקום מביאים בה את העומר להקריב את הקומץ ולשורפו על גבי המזבח[164], לפי שנאמר בעומר: לדֹרֹתיכם[165], ואם אינו מביא של שביעית, נמצא עומר בטל[166]. ואינו יכול להביא משל שעורים שגדלו אשתקד[167], לסוברים כן[168].

תקנת חכמים[169] ששומרי ספיחין* - של שעורים[170] - בשביעית - ויובלות[171], לצורך מנחת העומר[172] - נוטלים שכרם מתרומת-הלשכה*[173]. שהרי אין העומר בא אלא מן החדש - לסוברים כן[174] - ומן הארץ - לסוברים כן[175] - ולפיכך אנו צריכים לשכור שומרים לשמור מקצת הספיחים שלא ינהגו בהם בני אדם הפקר בשנת השמיטה ולא נמצא ממה להביא העומר[176]. ונחלקו תנאים: לדעת ת"ק הרוצה להתנדב אין שומעים לו[177], וכן הלכה[178]. ולדעת ר' יוסי הרוצה מתנדב[179] שומר חינם[180], ובלבד שימסרם לציבור[181].

לסוברים שמשומר אסור באכילה בשביעית*[182], מכיוון שבקרבנות צריך ממשקה-ישראל*, כתבו ראשונים שלא היו שומרים הספיחים[183] ומונעים בני אדם מליכנס[184] ומוחים לעולם מליקח[185], אלא מונעים רגלי בהמה משם[186] ומודיעים לבני אדם שהם לצורך העומר[187], ומעצמם היו נמנעים מליקח[188]. או שאין האיסור על משומר נלמד אלא מהכתוב: ענבי נזירך[189], משמע דוקא משומר לצורך בני אדם, שנזירך משמע לצרכך, אבל לצורך גבוה מותר[190].

בירושלמי שאלו: העומר, מהו שיזרע מתחילה[191]. ונחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש מהראשונים ואחרונים מפרשים שלדעת הירושלמי אסור לזרוע בשביעית בארץ-ישראל* לצורך העומר[192], והספק הוא אם מותר לזרוע מלכתחילה בסוריא*[193]. או שאין כאן כלל ספק, וגירסת הירושלמי: אם לא מצאו בחוץ לארץ, זורעים אותו כתחילה[194].

דהיינו שלוקחים שעורים וטומנים אותם בארץ ובטל אגב קרקע ונקרא זרוע, ומתלחלח קצת וחשוב כרמל[195].

ב) ויש מהאחרונים מפרשים שהירושלמי מסתפק, לדעת הסוברים שהעומר אינו בא מחוץ-לארץ*[196], אם אין שם ספיחין*[197], האם מותר לזרוע בארץ בשביעית לצורך העומר[198], שכמו שקצירתו דוחה שבת - לסוברים כן[199] - כך גם דוחה הלאו של לא תזרעו[200], או שמא מכיוון שבשעת הדחק היא מוטב להביאו מסוריא, מלדחות הלאו[201], והירושלמי פושט שמותר[202].

אם אכילת שיירי העומר דוחה איסור אכילת פירות שביעית, לסוברים שספיחין* אסורים, עי' להלן: סדר הבאתו לאחר הקצירה[203]. על קצירת-העמר*, שמותרת בשביעית*, ע"ע קצירת העמר. על הסוברים שאין האיסור במשומר בשביעית אלא מדרבנן, ולא גזרו לגבוה, ע"ע שביעית.

הדגן שהעומר בא ממנו

העומר בא מן השעורים[204], וכן היו נוהגים בבית שני מפי חגי זכריה ומלאכי[205], ודבר זה קבלה בידינו רב מפי רב עד משה רבינו[206], והסמיכוהו רבותינו למקראות[207]. כגון מה שאמר ר' אליעזר - שהדבר נלמד בגזרה-שוה*[208] - נאמר כאן אביב - אביב קלוי באש[209] - ונאמר אביב במצרים - כי השעֹרה אביב[210] - מה אביב אמור במצרים שעורים, אף כאן שעורים[211].

בטעם שהעומר בא מן השעורים כתבו ראשונים, שהשעורים מתבכרים לחמשת מיני התבואה[212].

המקום שהעומר בא ממנו

אם העומר בא מחוץ-לארץ*, נחלקו תנאים: א) לדעת הסתם משנה - ולדעת ר' ישמעאל[213] - אין העומר בא אלא מן הארץ[214], שנאמר בעומר: כי תבֹאו אל הארץ וגו'[215] וקצרתם את קצירה[216] והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם[217], הכתוב תלה מצות העומר בביאת הארץ ובקצירה, ללמדך שאין העומר בא אלא מארץ-ישראל*[218], לא מסוריא*[219], ולא משאר חוץ לארץ[220], שקצירכם, היינו קציר ארץ ישראל ככתוב בתחילת הכתוב: כי תבֹאו אל הארץ[221]. או שהוא נלמד מקצירה, ולא קציר חוצה לארץ[222]. ויש מהאחרונים המפרש שהדיוק הוא ממה שנאמר שם: ראשית קצירכם[223], ממקום שאי אתה רשאי לקצור קודם העומר[224], וזה מארץ ישראל[225]. ב) ולדעת ר' יוסי בר ר' יהודה עומר בא מחוץ לארץ, ומה אני מקיים כי תבֹאו אל הארץ, שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ[226].

מחלוקת זו, מצדדים אחרונים שאינה אלא בדיעבד, אבל מלכתחילה הכל מודים שאינו בא רק מארץ ישראל[227], שנאמר: וקצרתם את קצירה[228]. או שמצריך להביא מארץ ישראל מטעם כרמל[229].

להלכה פסקו ראשונים שאין העומר בא אלא מארץ ישראל[230], ועומר הבא מחוץ לארץ, אף בדיעבד, פסול[231]. ויש מהראשונים שנראה מדבריו שפוסק שהעומר בא אף מחוץ לארץ[232].

לסוברים שאין העומר בא אלא מארץ ישראל[233], אם העומר בא מעבר-הירדן*, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שמביאים עומר מעבר הירדן[234], שכל הארצות שבארץ ישראל, כגון יהודה ועבר הירדן והגליל, כשרות להביא מהם את העומר[235]. ב) ויש סוברים שעבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר[236], שאין העומר בא אלא מארץ ביאתם, שנאמר: כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם[237]. שלדעתם זהו ששנינו: כי תבֹאו[238], יכול משבאו לעבר הירדן - שגם משם כשר להביא העומר, שגם עבר הירדן החזיקו בו וקוראים אנו בו: כי תבֹאו[239] - תלמוד לומר: אל הארץ המיוחדת[240], שהוא ארץ שבעה עממים שהיה להם מהירדן והלאה, ככתוב: כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממֶּךָּ[241]. והאמורי והחוי שבעבר הירדן, היינו סיחון ועוג, כבר ירשו כשאמר להם משה פרשה זו[242]. יכול אפילו באו לעמון-ומואב* - יהיה כשר להביא עומר משם[243] - תלמוד לומר: אשר אני נֹתן לכם[244]. שאין למעט עמון ומואב מהארץ המיוחדת, שלא ממעט אלא מה שהוא מהשבעה עממים, אבל לא שייך למעט עמון ומואב מכלל הארץ המיוחדת, כיוון שכל ארצם היה רק בעבר הירדן, ואם נמעטם מכלל הארץ המיוחדת, אם כן יהיה כל ארצןם מוצא מקדושת ארץ ישראל[245]. או שלדעתם עבר הירדן כולו מתמעט מהכתוב: אשר אני נֹתן לכם[246], פרט לשבעבר הירדן שנטלו מעצמם[247].

לסוברים שאין מביאים העומר מתבואת חוץ-לארץ*, אם מביאים העומר מהארצות שנכבשו בידי ישראל מחוץ לגבולות ארץ-ישראל*, ע"ע ארץ ישראל: הארץ וגבולותיה: הרחבת הגבולות[248]. אם היתר הקצירה קודם לעומר בחוץ לארץ, תלוי במחלוקת התנאים האם מביאים את העומר מחוץ לארץ, ע"ע חדש[249].

השדות שהעומר בא מהן

אין מביאים את העומר אלא מן השדות המודרמות[250], שבהן חמה זורחת[251] כל היום[252], שהחמה כל ימות החורף רוב היום היא עומדת בדרום[253], או שכשחמה זורחת עליהן זורחת תחילה מרוב גובהן[254], ומהן חמה שוקעת[255], שסמוך לשקיעתה זורחת עליהם, וביום תקופת טבת חמה זורחת בקרן דרומית מזרחית ושוקעת במערבית דרומית, ומכאן ואילך עומדת חמה במזרח ומתרחקת מן הדרום, ועמוד החמה זורח על הדרום וכל היום כולו נמשכת והולכת לדרום וממתקת את התבואה[256].

בפירוש המושג "מודרמות" נחלקו ראשונים: יש מפרשים שהן בדרום[257], בדרומה של ארץ ישראל[258], בדרומה של ירושלים[259]. ויש מפרשים משופעות לצד דרום, שאז חמה זורחת בהן יותר ואין לחוש באיזו רוח של ירושלים[260].

דין זה, שאין מביאים את העומר אלא מן השדות המודרמות, אינו אלא לכתחילה[261], למצוה מן המובחר[262], שזה יפה לתבואה[263], ובדיעבד אינה מעכבת[264].

אין מביאים את העומר אל מן השדות המנונרות - חרושות הרבה[265], כמו: נירו לכם ניר[266] - לכך[267], לשם עומר[268], להביא מהן סולת[269].

דין זה, שאין מביאים את העומר אלא מן השדות המנונרות, אינו אלא לכתחילה[270], שזה יפה לתבואה[271], ורוצים להביא תבואה יפה למצוה[272], אבל בדיעבד כשר אפילו זרע בלא ניר כלל[273].

על העומר, והוא הדין כל המנחות*, שאין מביאים מלכתחילה לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית האילן, ע"ע מנחות. על צורת הנירה שהיו נרים השדות מהם מביאים תבואה למנחות, ע"ע הנ"ל. על העומר, והוא הדין כל המנחות, שזורעים התבואה קודם הפסח שבעים יום, ע"ע הנ"ל, ושם, שיש סוברים שכיוון שאין מביאים עומר אלא משדה מודרמת[274], בודאי החמה זורחת שם ואין צריך שיזרענו קודם הפסח שבעים יום.

מן הקרוב

מצות העומר לבוא מן הקרוב, לא ביכר הקרוב לירושלים, מביאים אותו מכל מקום[275]. ומה טעם צריך להביא מן הקרוב[276], לפי שנאמר בעומר[277]: כרמל תקריב[278], רך ומלא[279], שתהא התבואה רכה ונמללת ביד, ואם יביאו מרחוק, נושב בו הרוח ומתקשה בדרך[280]. וכתבו אחרונים שלטעם זה, אפילו כבר עבר למקום רחוק וקצר, ויש מן הקרוב, צריך לחזור ולקצור ממקום קרוב[281], כיוון שאפשר לקיים מצות כרמל[282]. או שהטעם שמביאים העומר ממקום קרוב, משום שאין-מעבירין-על-המצות*[283], והילכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר, אותה שמוצא ראשון נוטל, שאין מעבירין על המצוות[284]. וכתבו אחרונים שלטעם זה אם כבר עבר למקום רחוק וקצר, אינו חוזר וקוצר[285], שכיוון שכבר קצר, אדרבא על מה שקצר אנו אומרים אין מעבירין על המצוות[286].

מן הקמה

מצות העומר להביא מן הקמה[287], שתהא קצירה לשמה[288], ככתוב: מהחל חרמש בקמה[289]. וכתוב: וקצרתם[290], דהיינו מן הקמה[291]. לא מצא מן הקמה יביא מן העומרים[292], שנאמר: תקריב[293], כל שהוא, או קמה או עומרים[294]. וביארו אחרונים, שבתחילת הפסוק כתוב: תקריב מנחת בכורים[295], ובסוף הפסוק כתוב: תקריב את מנחת בכוריך[296], והוא למותר, שהיה לו לומר: תקריבנה, אלא שהוא משפט חדש בפני עצמו: תקריב, מכל מקום, אף אם אין בו התנאים הנזכרים בכתוב[297].

מן הלח

מצות העומר להביא מן הלח[298], שנאמר: כרמל[299]. ומספר דרשות בדבר:

א) אם משום שכרמל הוא נוטריקון*[300]: רך מל[301], רך ומל[302], שכרמל היא מילה זרה שאין לה חבר במקרא, ולזה אמרו שהיא מילה מורכבת, וירצה כאילו אמר רכמל[303]. ופירוש רך מל, רך ונמלל ביד, שכבר נתקשה מעט כדי שיהא ראוי למוללו ע"י קלייה[304], שהיו קוטפים אותו רך, אלא שלא היה רך כל כך שלא יהא ראוי להיטחן ולעשות ממנו גרש, שכבר נתקשה מעט עד שהיה ראוי למוללו על יד, רוצה לומר: להפריכו ביד[305]. או שפירוש רך מל, שהיו קוצרים אותו כשהוא רך ומלא[306]. או שפירוש רך מל, כשהוא רך נקצר[307], ש"מל" מלשון: וקטפת מלילֹת בידֶך[308].

ב) או שכרמל: רך מלא[309], שהיה רך, אבל כבר היה מלא שלא היה ניתך כחלב[310].

ג) או שכרמל: כר מלא[311], שכרמל היא מילה מורכבת מכר וממלא[312], ופירושו בעוד שהכר מלא[313], שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה[314], ומביא את מנחת העומר כשהיא לחה, בעוד שהזרע נפוח והכר של קש מלא הימנו[315].

לא מצאו מן הלח יביאו מן היבש[316], שנאמר: תקריב[317]. וביארו אחרונים, שבתחילת הפסוק כתוב: תקריב מנחת בכורים[318], ובסוף הפסוק כתוב: תקריב את מנחת בכוריך[319], והוא למותר, שהיה לו לומר: תקריבנה, אלא שהוא משפט חדש בפני עצמו: תקריב, מכל מקום, אף אם אין בו התנאים הנזכרים בכתוב[320].

בטעם שמצוה להביא מן הלח, כתבו ראשונים, כדי שיהיה נראה וניכר יותר לעין ביכורו[321].

קמה ויבש

אביב קצור, יבש לקצור, אביב קצור קודם[322], דהיינו שאם נמצא תבואה קצורה שהיא אביב, כלומר לחה, ונמצא שעורים יבשים שעדיין קמה, ואינם קצורים, אביב קצור קודם, אע"פ שמצוה לקצור[323], שמשובח בגופו משובח במראיו, משובח בגופו קודם[324].

גמר בישול

הביאה התבואה שליש ביום הנף - ט"ז בניסן*[325] - הואיל ולא נגמר בישולה, אין מביאים ממנה, שלגמר בשול אנו צריכים, שתהא ראויה לטחינה[326], שנאמר: כרמל[327], כר מלא[328], היינו כיכר שהוא מלא נוצה, כלומר שנתגדל כולו, שמלא הדגן בתוך השיבולת[329].

גדלה ביד נכרי

תבואה שגדלה ביד גוי, אין מביאים ממנה את העומר[330], שנאמר: קצירכם[331], ולא קציר גוי[332].

ואע"פ שארץ-ישראל* ירושה לנו מאבותינו[333], ואין אדם אוסר דבר-שאינו-שלו*, מכל מקום יש לו במה שזרע[334]. ולכן אם השדה של ישראל והתבואה של גוי, אין מביאים ממנו עומר[335]. ואף אם השדה של גוי והתבואה של ישראל, אין מביאים ממנו עומר[336].

אין תבואה שגדלה ביד גוי אסורה אלא אם הביאה שליש ביד גוי[337] - שאז היא ראויה לקצירה עבור העומר[338] - כל שלא הביא שליש ביד גוי, מקריבים ממנו[339].

העומר, אם הוא בא מההפקר*, ע"ע[340].

באה משל ציבור

העומר אינו בא אלא משל ציבור[341], שמתרומת-הלשכה* היו לוקחים - קונים - את העומר[342]. ומספר לימודים לדבר:

א) לדעת ר' עקיבא הדבר נלמד ממה שכתוב בעומר: בכוריך[343], ביכורי כל יחיד ויחיד, מלמד שאינה באה אלא משל ציבור[344], מתרומת הלשכה, כדי שיהיה לכולם חלק בה[345]. שמילת ביכורי יורה על ביכורי רבים, וכינוי הכ"ף יורה על יחיד[346], ובקרבן אחד אי אפשר, שאיך בקרבן יחיד יהיה ביכורים רבים, ואי אפשר שיהיה זה על ביכורים יחידים רבים, שכל יחיד ויחיד מביא לעצמו, שבזה לא יהיו ביכורים רבים במנחה אחת, ומהכתוב משמע ביכורי רבים, באומרו: ביכורי, ומנחה אחת באומרו: ביכוריך, שעם אחד מדבר - או שאנו למדים שהיא מנחה אחת, מהכתוב: מנחת, בלשון יחיד[347] - הרי שאינו מדבר אלא על קרבן צבור שאינה באה אלא משל צבור, ובזה יהיה הקרבן אחד וכל יחיד ויחיד יש לו חלק בו, וא"כ הם ביכורים רבים ביכורי כל יחיד ויחיד בקרבן אחד[348], ולכל הציבור קורא לשון יחיד, כי כן כמה פעמים בתורה קורא לציבור כשנתייחדו לדבר אחד, בלשון יחיד: ויחן שם ישראל[349], וכיוצא בו[350]. ויש גורסים: בכוריך[351], יכול ביכורי כל יחיד, תלמוד לומר: ראשית קצירכם[352], מלמד שאינה באה אל משל ציבור[353]. ויש גורסים: ויש גורסים: בכוריך[354], יכול ביכורי כל יחיד ויחיד, תלמוד לומר: בכוריך, מלמד שאינה באה אלא משל ציבור[355]. ויש שאינם גורסים כלל לימוד זה[356].

ב) ולדעת ר' שמעון - ויש גורסים: ר' עקיבא[357]. ויש גורסים: ר' ישמעאל[358] - הדבר נלמד - בגזרה-שוה*[359] - נאמר כאן: בכורים לה'[360], ונאמר להלן - בשתי הלחם[361] - בכורים לה'[362], מה בכורים לה' אמורים להלן משל ציבור - שכתוב: ממושבֹתיכם תביאו[363], בלשון רבים[364], או מפני שכתוב בו" והקרבתם מנחה חדשה לה'[365], ולא נאמר בו לשון יחיד כלל[366] - אף בכורים אמורים כאן משל ציבור[367]. ואם לא תרצה לקבל זה, מפני שיקשה לך שאם כן, שהעומר ושני הלחם שניהם משל ציבור, למה לי שני פרשיות לקרבן העומר, שנאמר כאן: בכוריך[368], ובפרשת המועדות נאמר: וקצרתם[369], והבאתם[370], לשון רבים, ולמה אם כן שני פרשיות לקרבן אחד[371], ולזה תאמר זו משל יחיד והלן משל ציבור[372], שיש שני עניני עומר, מנחה אחת שמביא יחיד[373], שכתוב בו בלשון יחיד: ואם תקריב מנחת בכורים[374], ומנחה אחת שבאה משל ציבור[375], שכתוב בו בלשון רבים: והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם[376], גם כן זה אי אפשר, שאם כן איזו מהם תקרא ביכורים וראשית קציר[377], שאם זו שבפרשה זו היא בכורים לה'[378], אם כן אין להלן בפרשת מועדות שהיא של ציבור ראשית קציר[379], ואם להלן תהיה ראשית קציר לא תהיה עוד זו של יחידים ביכורים, כי אי אפשר לשתיהם שיבאו בבת אחת, אלא על כרחך אחת היא[380].

ומה שהוקשה לך שאם כן שתי פרשיות למה לי[381], דברים המחוסרים כאן אמרן הכתוב להלן[382]. וזה שכאן לא ביאר אם היא משל צבור או משל יחיד, ולהלן ביארו, וכאן נאמרה לענין סדור המנחות, ושם נאמר לענין המועדות, כי כאן מסדר המנחות ושם מסדר המועדות[383], ומה שחסר כאן השלים שם[384].

ג) ויש הגורסים, בשם ר' שמעון - שאין הדבר נלמד בגזרה שוה, אלא מעצמו מוכח שהכל אחד, ביכורים שכתב כאן ועומר שכתוב שם[385] - יכול משל יחיד, תלמוד לומר: והבאתם את עֹמר[386], אם תאמר משל יחיד, אם זו בכורים לה'[387] אין הלן ראשית קציר[388] ואם הלן ראשית קציר אין זו בכורים לה', דברים מחוסרים כאן אמרן הכתוב להלן[389]. ששם כתוב ראשית קצירכם, וכאן כתב בכורים, ואינך יכול לקיים שניהם, אם תרצה לקיים שיהיה העומר דוקא ראשית קציר, אם כן אין זה בכורים לה', שהרי יש ראשית לפניה, ואם אתה רוצה להקדים בכורים כדי שיהא בכורים לכל, אם כן אין זו ראשית קציר, שהרי הביכורים נקצר תחילה לה', אלא ודאי הכל אחד[390].

ויש המפרשים שאין הלימודים באים ללמד שהעומר אלא ללמד שזה הקרבן יהיה קודם לקרבן שעורים של כל יחיד ויחיד[391].

יש הגורסים בדברי ר' עקיבא: בכוריך, ביכורי כל יחיד ויחיד, מלמד שאינה באה משל ציבור[392].

ודחו אחרונים דבריהם, שאין החולק לומר שבאה משל יחידים[393].

על מנחת העומר שהיא קודמת לשאר מנחות* של שעורים, ע"ע מנחות.

מתבואה חדשה

אם העומר בא מן הישן - תבואה שהשרישה קודם ט"ז בניסן של השנה הקודמת[394] - נחלקו תנאים:

א) יש סוברים שאין העומר בא אלא מן החדש[395]. אם משום שנאמר: ראשית קצירכם[396], ראשית קצירך ולא סוף קצירך[397], בשעת הבאתה התחלת קצירה אותה תבואה באה ממנה[398], ואם מביא משל אשתקד לא יבא בראשית הקציר, שכבר נקצר הכל וסוף קציר שנה שעברה הוא בשעת הבאה[399]. או משום שנאמר: כרמל תקריב[400], תבואה שהיא כרמל רך ומלא[401], וצריך שתהיה כרמל בשעת הקרבה[402]. או משום שנאמר בעומר: בכורים[403], אין אלו ביכורים[404], שהרי משל אשתקד הן ולא נתבכרו מאז[405]. ואפילו בדיעבד אם לא מצא מן החדש והביא מן הישן, אינו כשר[406]. ויש מפרשים לדעה זו, שבדיעבד כשר[407].

ב) ויש מהתנאים סוברים עומר הבא מן הישן כשר[408], שנאמר: תקריב את מנחת בכוריך[409], תקריב, מכל מקום[410], ואפילו מן העלייה[411], מחיטים שבעלייה, ואפילו ישנים[412], וביארו אחרונים, שבתחילת הפסוק כתוב: תקריב מנחת בכורים[413], ובסוף הפסוק כתוב: תקריב את מנחת בכוריך[414], והוא למותר, שהיה לו לומר: תקריבנה, אלא שהוא משפט חדש בפני עצמו: תקריב, מכל מקום, אף אם אין בו התנאים הנזכרים בכתוב[415]. ומכל מקום לדעה זו חיסר מצוה[416], שנאמר: ראשית[417], למצוה[418].

בירושלמי שנינו שאם עבר והביא מתבואה ישנה, לסוברים שאיסורו נלמד מראשית קצירכם, פסול[419], שראשית קצירכם לעכב הוא[420]. ולסוברים שאיסורו נלמד מבכורים, כשר[421], משום שבכורים למצוה הוא שנאמר[422].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שהעומר אינו בא אלא מן החדש[423], ושאף בדיעבד, פסול[424]. ויש הסוברים בדעת ראשונים שבדיעבד כשר[425].

סדר הבאתו לאחר הקצירה

בפרק זה יבואר סדר הבאת העומר, לאחר קצירת-העמר*. על קצירת העומר, ע"ע.

חבטה

לאחר קצירת-העמר*, נתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה[426] ככתוב: והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם[427], שמשמע שמשעת קצירה - בלילה[428] - יביאוהו לעזרה[429]. ונחלקו תנאים מה היו עושים איתו שם: א) לדעת ר' מאיר היו מהבהים אותו - את הדגן[430] - באור[431] בעודו בשיבוליו[432], שנאמר: באש[433], שמשמע בעצם האש, ולא ע"י דבר אחר, ולכן בהיותו עדיין בשיבולים, כדי שיוכלו לטוחנם היו מהבהבים אותו באור[434]. ב) ולדעת חכמים, קודם הבהוב היו חובטים אותו בקנים ובקליחות, כדי שלא יתמעך[435], שאין מביאים אותו לאש לפני דישתו, מפני שהוא מתרכך, ובשעת הדישה יתרסק ויתקלקל[436], אלא היו חובטים את הדגן מן הקש[437], ולא היו חובטים אותו כדרך תבואה יבשה שחובטים אותה במקל, אלא בקנים לחים[438] ובקולחות של כרוב[439], מפני שהן דבר קל ואין להן כובד, כדי שלא יתמעך, ויהא נוח להשיר קליפתו[440]. וכן הלכה[441].

לסוברים שחובטים את השיבולים[442], לאחר החביטה, זורים ובוררים השעורים[443].

הבהוב

מהבהבים אותו באור - באש[444], לאחר זרייה וברירה, לסוברים כן[445], ומייד כשהביאו השיבולים לעזרה, לסוברים כן[446] - כדי לקיים בו מצות קלייה[447], שנאמר: אביב קלוי באש[448]. ונחלקו תנאים: א) לדעת ר' מאיר קולים את השעורים באש, ללא אמצעי[449], שנאמר: באש[450], שמשמע בעצם האש, ולא ע"י דבר אחר[451]. ואביב, זה אביב[452], לשון אב, בכיר וראשון[453], כלומר ראשית קציר[454]. ב) ולדעת חכמים נתנוהו לאבוב - של נחושת[455] - ואבוב היה מנוקב - כמין נפה[456] - כדי שיהא האור שולט בכולו[457]. שלדעתם אין אור לשון קלי אלא דבר אחר[458], שע"י דבר אחר נקרא קלי[459], שקלוי הוא לשון אבוב של קלאים[460], דהיינו מוכרי קליות[461], או שקלוי הוא לשון דבר קליל[462], בכלי נחושת קלל[463], וקלי מורה בדבר אחר, שהוא מורה על הכלי[464] - ויש מפרשים שלשון קל משמע לשון קלל[465], דבר מועט[466], כלומר חרוך מעט[467]. ויש מפרשים שלשון קל הוא כמו: אשר קלם מלך בבל באש[468], והיינו מחבת של נחושת[469] - ואם היו מהבהבים אותו באש עצמו לקיים בו מצות קלוי באש לא קיימנו מצות קלי[470], שאין קלי אלא בדבר אחר[471]. והיאך נקיים שתי מילים אלו הסותרים זה לזה, שקלי על ידי דבר אחר, ובאש נראה בעצם האש, שהיה האבוב מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו, ועכשיו יתקיים קלי, שהוא על ידי דבר אחר, ובאש, שעל ידי הנקבים, הרי הוא כאילו הוא באש בעצמו[472]. וכן הלכה[473].

מנחת העומר לא הוכשרה אלא ע"י האור[474], ומעכב אף בדיעבד[475]. יש מהראשונים סוברים שבהבהוב זה קולים עד שיהא הגרעין מבושל כל צורכו[476], שנאמר: כרמל[477] - נוטריקון*[478] - כר מלא[479], כר, לשון כרים וכסתות, שיהא הזוג של קלייה מלא בגרעין מבושל כל צורכו[480].

זמנו של ההבהוב קודם טחינה, ולא לאחריה, שאילו נאמר אביב קלוי גרשׂ, הדבר שקול[481], איני יודע אם אביב קלוי, אם גרשׂ - לאחר טחינה[482] - קלוי[483], כשהוא אומר: אביב קלוי באש גרשׂ[484], באש, הפסיק הענין[485], ומשמע שקלוי על אביב הוא חוזר ולא על גרשׂ[486], ויקלנו אביב[487], קודם טחינה, אחר היותו נפרך מן השיבולים[488].

על הקלייה באש, שאינה אלא במנחת העומר ולא בשאר מנחות*, ע"ע.

שטיחה, לתיתה וצבירה

אחר שקולים אותו[489], שוטחים אותו בעזרה, והרוח מנשבת בו[490], שיתייבש הזיעה מהגרעינים שהזיעו בקלייה[491].

אחר הקלייה והשטיחה היה מתקן בלתת[492], שמנחת העומר לותתים אותה[493], שהיו שורים השעורים במים, לעשותם שעורים קלופים, שלא תהא הקליפה נטחנת עימו ויהיה הסולת יותר לבן[494]. ויש מפרשים שהיו רוחצים אותם יפה מפני העפר והאבק שעליהם[495].

לתיתה זו, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינה מצוה כל כך, רק הידור מצוה, כדי שיהיה הסולת נאה[496].

לאחר הלתיתה היו צוברים אותה[497], שיזובו מימיה[498]. ויש מהתנאים סוברים שאין צוברים השעורים[499]. אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהיו צוברים אותה[500]. ויש שהשמיטו הצבירה מההלכה[501].

טחינה

אחר הלתיתה והצבירה היה נגרס[502], שנותנים אותו לריחים של גְּרוֹסוּת[503], שאינן טוחנות הדק - דק דק[504] - אלא מחלקות חיטה לשנים או לארבע לצורך מאכל[505], וע"י כן לא היו הסובין נופלים עם הסולת כשהיו מנפים אותו[506], ואינם נטחנים עימו[507], שאין מוציאה אלא הקליפה בנפה מהגרעינים בעצמם[508] שאם יטחנו יפה יעבור כל הקליפה בנפה עם הסולת ועל שם כך נקראת גרש כרמל, לפי שהיה עב והסולת דק והסובין נשארו[509], ואם יטחנו יפה יעבור כל הקליפה בנפה עם הסולת[510].

ומנין שנותנים אותו לריחים של גרוסות[511], שנאמר: גרשׂ[512], לשון כתישה[513], כמו: ויגרס בחצץ שיני[514], שפירושו: וישבר באבן שיני[515], שבירה וטחינה גסה[516], זהו לשון גרוס, כמו שהוא אומר: חצי פול[517], שהגריס* שיעורו חצי פול[518].

בטעם שאין טוחנים היטב את מנחת העומר, כתבו ראשונים שאם היו טוחנים אותו היטב לא יכולים לרוס - לכתת ולבלול[519] - הסולת[520].

בריחים של גרוסות טוחנים את הסאים ומוציאים מן הכל עישרון[521] - עשירית האיפה*[522] - שהוא מנופה בשלוש עשרה נפה[523]. והשאר - מותר העומר[524] - נפדה ונאכל לכל אדם[525].

כתבו ראשונים שנס היה בעומר, שאע"פ שהיה נגרס ולא נטחן היטב, לא היה חסר כלום[526], שכן דרך התבואה כשאינה נטחנת יפה אין בה קמח כל כך, לפי שהקמח נשאר בסובין, וזהו נס שהעומר היה נגרס ולא נטחן היטב, ואע"פ כן לא היה חסר כלום[527].

על שיעור העומר, עי' לעיל: דיניו[528]. על מותר העומר, שחייב בחלה*, ע"ע[529]. על מותר העומר, שנחלקו תנאים אם חייב במעשרות, ע"ע מעשר ראשון וע' מעשר שני וע' מעשר עני. על י"ג נפות, שנחלקו תנאים כיצד מנפים בהם, ע"ע מנחות. ושם, על מקור החיוב לניפוי בי"ג נפה. על כמות התבואה הנקצרת ממנה מוציאים את עישרון הסולת המובחר הנצרך למנחת העומר, ע"ע קצירת העמר.

בלילה

זה העישרון של סולת השעורים, בוללים אותו בשמן[530], שנאמר: ונתת עליה שמן[531], שכן דרך כל המנחות שנותן שמן תחילה בכלי ואחר כך נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל[532], ואח"כ נותנה בכלי שרת וצק לתוכה שמן[533].

נתינת השמן אינה אלא ביום ט"ז בניסן*, ולא בלילה[534].

על בלילת כל המנחות*, מלבד מנחת חוטא ומנחת קנאות, בשמן, ע"ע. ושם, על לימוד דין זה מהכתוב במנחת העומר. ושם, כיצד יודעים שבמנחת העומר צריך בלילה ולא די בנתינה. ושם, על שיעור השמן. על לישת מנחת העומר, שהיא כלישת כל המנחות, ע"ע הנ"ל.

נתינת לבונה

על מנחת העומר היו נותנים לבונה[535] כשאר המנחות*[536], שנאמר בעומר: ושמת עליה לבֹנה[537].

על זמן נתינת הלבונה על מנחת העומר, שהוא כזמן הנתינה בשאר המנחות*, ע"ע. ושם, על שיעור הלבונה.

מליחה

מנחת העומר היתה נקמצת[538], והיה מולח את הקומץ, כבשאר מנחות[539], שדינו כדין כל הקרבנות שנותנים עליהם מלח[540]. ויש הסוברים שאינה צריכה מליחה[541], שכן בכתוב לא נזכר בה מליחה[542], וכן במשנה[543], שרק מנחה שהיא מן החיטים צריכה מלח, ולא מנחה שהיא מן השעורים[544].

הקומץ היה מוקטר על גבי המזבח[545].

על זמן הקמיצה, עי' לעיל: דיניו[546]. על מנחת העומר שטעונה הגשה* ע"ע הגשה[547]. ושם[548], שזמנה לאחר התנופה*. על מנחת העומר שטעונה תנופה לפני הקמיצה, ע"ע תנופה. ושם, על צורת התנופה.

אכילת שיירי העומר

הנותר מהעישרון לאחר הקמיצה* נאכל לכהנים[549], דהיינו זכרי כהונה[550], כשיירי כל המנחות*[551].

על הלימוד מהכתוב ששיירי המנחות אינן נאכלות אלא לזכרי כהונה, ע"ע אכילת קדשים[552]. ושם[553], על מצות העשה שבאכילת שיירי המנחות.

אכילת השיריים בשביעית

מנחת העומר הבאה בשביעית, לסוברים שספיחין* בשביעית* אסורים[554], אמרו בירושלמי שלא היו אוכלים אותה[555]. וכן יש מהראשונים סוברים שאין השיריים נאכלים[556], והאוכלם עובר משום איסור שביעית[557], ומכל מקום מתקיימת מצות העומר, כי אכילה אינה מעכבת בקרבנות[558]. ויש מהראשונים סוברים שהשיריים נאכלים[559], שכן העומר מתיר איסור שביעית[560], שכן אם אינו כן, אין אני קורא בו ממשקה-ישראל*[561].

בשבת

לדעת התנאים הסוברים שקצירת-העמר* דוחה את השבת*[562], אף ההבהוב[563] דוחה את השבת[564], והוא הדין טחינה[565] והרקדה[566] וכל עשייתו, שאין חילוק בין שבת לחול[567]. לדעה זו הסתפקו בירושלמי, אם ההבהוב הדוחה את השבת, דוחה את השבת אף בלילה, או דוקא ביום[568].

לדעת התנאים הסוברים שהקצירה אינה דוחה שבת, שאפשר לקצור מקודם[569], מכל שכן הטחינה והבהוב ושאר הדברים אין דוחים את השבת, ואינו דוחה את השבת אלא ההקרבה בלבד[570].

העוסקים בסדר ההבאה

מנחת העומר קרבן ציבור היא, וכל עסקים שלה נעשים על פי בית דין[571], קצירתה[572], והיבהוב שלה[573], ולתיתה[574], הכל בבית דין, ובזריזין הוא[575]. ההקרבה והתנופה* וההגשה* והקמיצה* וההקטרה*, אינה כשירה אלא בכהנים[576].



הערות שוליים

  1. רמב"ם בספה"מ מ"ע מד ותו"מ פ"ז ה"ג; סמ"ג עשין קצט.
  2. עי' ציון 203 ואילך. עי' ספה"מ שם; חינוך מ' שב.
  3. עי' להלן: סדר הבאתו לאחר הקצירה.
  4. ויקרא כג י-יא. עי' ספה"מ שם; סמ"ג שם; חינוך שם. ועי' ס' הבתים שבציון 22.
  5. רמב"ם תו"מ שם ומעה"ק פי"ב ה"ג.
  6. ספה"מ שם; סמ"ג שם; חינוך שם.
  7. בה"ג בהקדמה, לגי' ד' ונציה (ומשם בשאר הדפוסים). ועי' בה"ג מהד' הילדסהיימר ח"ג במבוא להקדמת בה"ג עמ' כג ובהקדמת בה"ג עמ' 99, שבכ"י ותיקן וכ"י מהגניזה הקהירית, ישנו. ועי' ר"י פרלא לספה"מ לרס"ג פרשה מו-מז שבבה"ג כ"י רומי (והוא כ"י ותיקן הנ"ל) נמנה, ושאינו אלא מתיקוני סופרים, והעיקר כגירסתנו (עי' בציון הבא).
  8. ר"י פרלא לספה"מ לרס"ג שם ומ"ע פ, ולכן כל מוני המצוות הנמשכים בעקבות בה"ג מנאוהו. ועי' נתיב מצותיך דף קצג ע"ב בהג"ה.
  9. ע"ע מנין המצוות.
  10. עי' ציון 22 ואילך. עי' ר"י פרלא שם ושם.
  11. ויקרא כג טו. עי' תו"כ אמור פרשה י ופסי"ז שם, ורבינו הלל וראב"ד ור"ש משאנץ לתו"כ שם, ע"פ ויקרא שם.
  12. ויקרא כג יא. עי' קרבן אהרן שם.
  13. ויקרא שם יא-יב; עי' תו"כ שם, ורבינו הלל שם, ע"פ ויקרא שם יב.
  14. ויקרא כג י. עי' רש"י שם; כ"מ מרלב"ג שם; עי' רש"ר הירש שם. ועי' ציון 31 ואילך, שלד' הגר"א בכתוב זה שמו: עֹמר ראשית.
  15. תו"כ שם, לפי ראב"ד ור"ש משאנץ וקרבן אהרן שם; עי' רש"י שם.
  16. ויקרא כג יא. קרבן אהרן שם.
  17. עי' ציון 91 ואילך. עי' ראב"ד שם; קרבן אהרן שם.
  18. עי' רש"י ויקרא כג י.
  19. שמות טז לו. ראב"ד וקרבן אהרן שם.
  20. ויקרא שם י.
  21. עי' מזרחי שם.
  22. ויקרא ב יד. תו"כ ויקרא נדבה פרשה יג; תו"כ אמור פרשה י, לגי' הג' ובאורי הגר"א שם, וסותר להג' הגר"א שבציון 31, וצ"ב, ועי' ציונים 31, 35, שי"ג בע"א; ברייתא במנחות פד א; רש"י שמות כ כב ו-ויקרא שם; רשב"ם ורלב"ג ורמב"ן ויקרא שם; ספה"מ לרמב"ם מ"ע מד; חינוך מ' שב; ס' הבתים מ"ע מב (עיי"ש שמביאו כמקור למצות העומר). ועי' ראב"ע שם שפי' "מנחת בכורים" בע"א, ועי' מלבי"ם שם.
  23. עי' רלב"ג שם כג יא.
  24. עי' ציון 203 ואילך. מזרחי שם ב יד, ע"פ רמב"ם וסמ"ג שבציון 205: ושמא י"ל.
  25. מזרחי שם, ע"פ סמ"ג שבציון 204.
  26. ויקרא שם.
  27. שמות ט לא.
  28. מזרחי ויקרא שם, ע"פ תו"כ וברייתא שבציון 210.
  29. ויקרא שם.
  30. מזרחי שם. בפי' האמור שם: ואם, עי' מכילתא יתרו בחדש פרשה יא ותו"כ ויקרא נדבה פרשה יג ורמב"ן ורלב"ג ויקרא ב יד.
  31. ויקרא כג י. תו"כ אמור פרשה י, לגי' הג' הגר"א שם, וסותר להג' ובאורי הגר"א שבציון 22, וצ"ב, ועי' ציונים 18, 35, שי"ג בע"א, ועי' ראשונים שבציון 14, שפי' שבכתוב זה שמו רק: עֹמר (וכ"ה לפיסוק הטעמים (ע"ע) שם).
  32. ביאור הח"ח להג' הגר"א שם.
  33. רלב"ג שם; עי' רש"ר הירש שם. וע"ע קצירת העמר.
  34. עי' קרבן אהרן לתו"כ אמור פרשה י.
  35. תו"כ שם, לגירסתנו, לפי קרבן אהרן שם, ועי' ציון 42 ואילך, שי"מ בע"א, ועי' רבינו הלל שם, שפי' בע"א, ועי' ציונים 22, 31, שי"ג בע"א; עי' פסי"ז ויקרא כג י.
  36. ע"ע קצירת העמר.
  37. קרבן אהרן לתו"כ שם.
  38. פסי"ז שם.
  39. משנה סוטה יד א ומנחות נט א; ברייתא בפסחים לו א ויומא ז א; ברייתא בירו' מגילה פ"ב ה"ז; ירו' סוטה פ"ג ה"א; רמב"ם מעה"ק פי"ב ה"כ; ועוד.
  40. זוהר ח"ג רע"מ דף צז ע"א; עי' ראב"ע ויקרא ז כ; רמב"ן שם כג מד; עי' מאירי סנהדרין יב א; רע"ב מנחות פ"י מ"ה; ועוד.
  41. אברבנאל ויקרא כג, בשאלה הי"ג.
  42. תו"כ אמור פרשה י, לפי ראב"ד ור"ש משאנץ שם, ועי' ציון 35, שי"מ בע"א, ועי' רבינו הלל שם, שפי' בע"א.
  43. דברים כד יט.
  44. רות ב טו. ראב"ד ור"ש משאנץ שם.
  45. ויקרא כג טו. ראב"ד שם; עי' ר"ש משאנץ שם.
  46. עי' ציון 96 ואילך. ראב"ד ור"ש משאנץ שם.
  47. ציון 91 ואילך.
  48. ע"ע תנופה. עי' רש"י סוכה מא א ד"ה ושיהא ומנחות סח א ד"ה שיהא; עי' פסקי רי"ד ר"ה ל א; מאירי סוכה שם; עי' ר"א מן ההר וריטב"א שם; עי' רע"ב סוכה פ"ג מי"ב ומנחות פ"י מ"ה.
  49. עי' רש"י שם ושם ור"ה שם ד"ה ושיהא; עי' מאירי וריטב"א סוכה שם; עי' רע"ב שם ושם ור"ה פ"ד מ"ג.
  50. משנה סוכה שם ור"ה שם ומנחות שם; תוספ' מגילה פ"ב ומנחות פ"י. במשנה סוכה שם כ"י קאופמן: הֶנֶף; במשנה ר"ה ומנחות שם כ"י קאופמן: הָנֶף; במשנה סוכה שם כ"י פרמה: הַנֵף; במשנה ר"ה שם כ"י פרמה: הַנֶף.
  51. עי' רע"ב ר"ה שם.
  52. ויקרא כג יב. מאירי סוכה שם.
  53. ציון 118 ואילך.
  54. חינוך מ' שב.
  55. רש"י פסחים לו א ד"ה ציבור שאני: קרבן ציבור; רמב"ם תו"מ שם ומעה"ק פי"ב ה"ג.
  56. חינוך שם.
  57. ויקרא כג י.
  58. שם. קרי"ס תו"מ שם.
  59. ע"ע קצירת העמר. חינוך שם, ע"פ מנחות סה א.
  60. חינוך שם.
  61. עי' פסי"ז ויקרא כג יב.
  62. ויקרא שם.
  63. שם י. עי' פסי"ז שם י.
  64. עי' פסי"ז שם יב.
  65. חינוך מ' שב.
  66. ס' הבתים מ"ע מב: להתעורר.
  67. חינוך שם.
  68. ויקרא כג יא.
  69. עי' תו"כ אמור פרשה י; עי' מנחות סה א - סו א; תיוב"ע ויקרא כג יא; רש"י שם; עי' פסי"ז שם; עי' רשב"ם שם; חינוך מ' שב, ע"פ אונקלוס שם.
  70. עי' ויקרא שם ו-ח. חינוך שם.
  71. רמב"ם תו"מ פ"ז הי"א.
  72. עי' רמב"ם שם.
  73. ויקרא כג יא.
  74. עי' מנחות סה ב - סו א.
  75. רמב"ם שם. וע"ע צדוקים.
  76. עי' מנחות סה ב. ועי' רמב"ם שם ראי' נוספת (והובאה בסמ"ג עשין קצט), ובלח"מ שהיא ראיית רבינו. ועי' סמ"ג שם ראי' נוספת, בשם רבינו משולם ברבי קלונימוס.
  77. חינוך מ' שב.
  78. ע"ע קמיצה.
  79. רמב"ם תו"מ פ"ז הי"ב.
  80. עי' כס"מ שם.
  81. עי' רמב"ם תו"מ פ"ז ה"ב, לפי מנ"ח מ' שב סק"ד (ס"ק יד במהד' מ"י).
  82. ע"ע השלמה ציון 52 ואילך. מנ"ח שם.
  83. ע"ע קרבן מוסף.
  84. קר"א מנחות סח א.
  85. עי' ר"ח פלטיאל שמות טז לו.
  86. רבינו גרשום שם.
  87. משנה מנחות שם; תוספ' מנחות פ"י.
  88. רבינו גרשום שם.
  89. מנ"ח מ' שב סק"ד (ס"ק יד במהד' מ"י).
  90. מנ"ח שם, ע"פ תוס' שבע' השלמה ציון 118.
  91. עי' רש"י ויקרא כג י; עי' ראב"ד לתו"כ אמור פרשה י; עי' ר"ח פלטיאל שמות טז לו; קרבן אהרן שם.
  92. שמות שם. ראב"ד וקרבן אהרן שם.
  93. עי' ר"ח פלטיאל שם.
  94. עי' רש"י ויקרא שם.
  95. ר"י בכור שור שם.
  96. עי' ראב"ד ור"ש משאנץ שבציון 46; מזרחי שם.
  97. שמות טז יח. רש"י ויקרא שם; מזרחי שם. ועי' ויק"ר פכ"ח סי' ג.
  98. ציון 511 ואילך.
  99. עי' משנה מנחות פט ב; עי' רמב"ם בספה"מ מ"ע מד ותו"מ פ"ז ה"ג; עי' סמ"ג עשין קצט; עי' חינוך מ' שב.
  100. ויקרא כג יב.
  101. תוספ' מנחות פ"ו; עי' תו"כ אמור פרשה י.
  102. תו"כ אמור פרשה י.
  103. תו"כ שם, לגירסתנו. ועי' ציון 109, שי"ג בע"א.
  104. ויקרא כג י. עי' רבינו הלל לתו"כ שם.
  105. קרבן אהרן שם; חס"ד לתוספ' שם, בשמו, ודחה.
  106. ויקרא כג יב.
  107. חס"ד שם, ע"פ ויקרא שם יט: ועשיתם שעיר עזים, ולא הוצרך הכתוב לפרש מתי, שודאי על היום שלעיל סמך.
  108. ויקרא שם יא.
  109. עי' חס"ד שם.
  110. הג' ובאורי הגר"א לתו"כ שם. ועי' הג' הגר"א שם שתיבת "ועשיתם" השני שבתו"כ שבציון 102, מיותר.
  111. ביאור הח"ח לתו"כ שם.
  112. עי' ביאור הח"ח שם.
  113. ויקרא כג יב.
  114. ע"ע הקש.
  115. ביאור הח"ח שם, שכ"מ מאדרת אלי' ויקרא שם, עיי"ש. ועי' ביאור הח"ח להג' הגר"א לתו"כ שם.
  116. רש"י ויקרא כג יב ומנחות מה ב ד"ה חובה על הלחם ופסי"ז ויקרא שם, לפי ר"י פרלא לספה"מ לרס"ג פרשה מו מז; רמב"ם תו"מ פ"ז ה"ג ומעה"ק פ"ב ה"ה, לפי חס"ד לתוספ' מנחות פ"ו (ותמה, ונשאר בצ"ע) ור"י פרלא שם.
  117. ברייתא בהוריות יג א; רמב"ם תו"מ פ"ט ה"ט.
  118. עי' ר"י פרלא שם.
  119. ציון 507 ואילך.
  120. עי' ר' יוסי בר ר' יהודה בברייתא במנחות פד א; עי' תוספ' שבציון 147; עי' תו"כ שבציונים 124, 136.
  121. ויקרא כג י. עי' ברייתא שם; עי' תו"כ שם ושם.
  122. רבינו הלל לתו"כ אמור פרשה י; ר"ש משאנץ שם, לפי סדרי טהרות כלים מ א, בפי' הארוך. ועי' ציון 185, שי"מ התו"כ בע"א.
  123. רבינו הלל שם; עי' עשירית האיפה שם.
  124. ויקרא שם.
  125. עי' קרבן אהרן ועשירית האיפה שם. וע"ע ה (ב): ה' הידיעה וע' נקוד; נקודות.
  126. תו"כ שם, לגי' הג' ובאורי הגר"א שם וסדרי טהרות כלים מ א (וכ"נ שגרס בקרבן אהרן שם וכ"מ קצת מר"ש משאנץ שם, וכעי"ז בקיצור באדרת אליהו ויקרא שם) וכעי"ז בגי' עשירית האיפה שם; ילק"ש אמור רמז תרמג: אל ארץ. בתו"כ שם, לגירסתנו: ת"ל אל ארץ המיוחדת.
  127. קרבן אהרן שם.
  128. ר"ש משאנץ שם וביאור הח"ח שם, ע"פ (ריה"ג ב)ספרי שבע' בכורים ציון 40.
  129. רבינו הלל שם; עי' קרבן אהרן שם.
  130. עי' רבינו הלל ור"ש משאנץ שם. ועי' ציון 185, שי"מ בע"א.
  131. ויקרא שם.
  132. קרבן אהרן שם.
  133. עי' ר"ש משאנץ וביאור הח"ח שם, ע"פ במדבר כא כו.
  134. ר"ש משאנץ וביאור הח"ח שם.
  135. ע"ע ימות המשיח ציון 162.
  136. עי' עשירית האיפה לתו"כ שם.
  137. ויקרא שם.
  138. תו"כ שם, לגי' הג' ובאורי הגר"א שם (וכ"נ שגרסו ר"ש משאנץ וקרבן אהרן שם. בתו"כ שם, לגירסתנו: ת"ל אשר נותן לכם, לכם ולא עמון ומואב.
  139. רבינו הלל שם.
  140. קרבן אהרן שם.
  141. ביאור הח"ח שם.
  142. עי' עשירית האיפה שם.
  143. זי"ר לילק"ש אמור רמז תרמג; הג' מהרי"ד לתו"כ שם, בשמו, ותמה, שהרי עמון ומואב טיהרו בסיחון והכל בכלל אשר אני נותן לכם.
  144. ויקרא שם.
  145. ילק"ש שם, לגירסתנו; הג' מהרי"ד לתו"כ שם, בשם ילק"ש, ואדרת אליהו ויקרא שם: נֹתן לכם.
  146. עי' אדרת אליהו ויקרא שם והג' ובאורי הגר"א לתו"כ שם, וצ"ב.
  147. ויקרא שם.
  148. פסי"ז שם, והובא בהג' מהרי"ד לתו"כ שם.
  149. תוספ' מנחות פ"ו; עי' קדושין לז ב - לח א, בד' ר' אלעזר במשנה שם לז א (לפי גמ' שם לז א).
  150. תוספ' שם.
  151. חס"ד לתוספ' שם.
  152. יהושע ה יא.
  153. גמ' שם לז ב - לח א.
  154. ר' ישמעאל בברייתא שם לז א, לפי גמ' שם לח א.
  155. ע"ע ארץ ישראל: הארץ וגבולותיה: החילוק ציון 107 ואילך. רש"י שם לז א ד"ה אבל חדש.
  156. ויקרא כג יד.
  157. ע"ע חדש: זמן היתרו. עי' גמ' שם לח א.
  158. גמ' שם לז א, ורש"י שם.
  159. יהושע ה יא.
  160. גמ' שם לח א. עיי"ש הלימוד מהכתוב.
  161. עי' מנחות פד א.
  162. ויקרא כה ו.
  163. ברייתא במנחות שם; בכורות יב ב. וע"ע שביעית.
  164. עי' רב חסדא בגמ' שם, ורש"י ד"ה לאכלה ורש"י כת"י ד"ה ולא לשריפה.
  165. ויקרא כג יד. רב חסדא בגמ' שם, ורש"י ד"ה רחמנא.
  166. רב חסדא בגמ' שם, ורש"י ד"ה ואת אמרת.
  167. רב חסדא בגמ' שם, ורש"י ד"ה לייתי.
  168. עי' ציון 396 ואילך.
  169. עי' רמב"ם שקלים פ"ד ה"ו.
  170. רש"י ב"מ קיח א ד"ה שומרי ספיחים.
  171. תוספ' מנחות פ"י. וע"ע יובל: עבודת הארץ ופירותיה.
  172. עי' תוספ' שם; רש"י שם.
  173. שקלים פ"ד מ"א; תוספ' מנחות שם.
  174. עי' ציון 396 ואילך.
  175. עי' ציון 198 ואילך.
  176. פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רע"ב שם.
  177. עי' ת"ק במשנה שם; ת"ק בתוספ' שם.
  178. רמב"ם שם ושם.
  179. ר' יוסי במשנה שם; עי' ר' יוסי בתוספ' שם.
  180. ר' יוסי במשנה שם.
  181. ר' יוסי בתוספ' שם, והוא לכאו' מענה ל"אמרו לו" במשנה שם. ועי' מח' אמוראים בב"מ קיח א ובירו' שקלים פ"ד ה"א בביאור המח'.
  182. ע"ע שביעית.
  183. עי' תוס' יבמות קכב א ד"ה של, בשם ר"י; תוס' רא"ש שם.
  184. תוס' רא"ש ב"מ קיח א, בתי' הג', והובא בשטמ"ק שם.
  185. תוס' ב"מ נח א ד"ה לשמור; עי' תוס' מנחות פד א ד"ה שומרי, בתי' הב'.
  186. תוס' יבמות שם; עי' תוס' רא"ש יבמות שם.
  187. עי' תוס' שם; עי' תוס' ב"מ נח א שם; תוס' רא"ש יבמות שם; עי' תוס' רא"ש ב"מ קיח א; עי' תוס' מנחות שם.
  188. תוס' ב"מ נח א שם; עי' תוס' רא"ש יבמות שם וב"מ קיח א; עי' תוס' מנחות שם.
  189. ויקרא כה ה. ע"ע שביעית.
  190. עי' תוס' מנחות שם, בתי' הג'; תוס' רא"ש ב"מ שם, בתי' הב', והובא בשטמ"ק שם.
  191. ירו' שקלים פ"ד ה"א, לגירסתנו. ועי' פירוש ר' משולם, שחסר בספרים (דהיינו שיש ספרים שמשפט זה אינו). ועי' ציון 193, שי"ג בע"א.
  192. עי' פירוש תלמיד ר' שמואל בר' שניאור שבציון הבא; עי' ר"ש סיריליאו שבציון 194.
  193. פירוש תלמיד ר' שמואל בר' שניאור שם.
  194. ירו' שם, לגי' ר"ש סיריליאו שם; ירו' שם, לגי' פי' הקצר שם, בשם נוסחא אחרינא: בתחילה. ועי' ציון 190, שי"ג בע"א.
  195. עי' ציון 299 ואילך. ר"ש סיריליאו שם.
  196. עי' ציון 213 ואילך.
  197. קה"ע ופ"מ שם.
  198. ר"א פולדא וקה"ע ופ"מ שם.
  199. ע"ע קצירת העמר.
  200. ויקרא כה יא.
  201. פ"מ שם.
  202. עי' ר"א פולדא וקה"ע ופ"מ שם.
  203. ציון 558 ואילך.
  204. תו"כ ויקרא נדבה פרשה יג; ברייתא במנחות סח ב ופד א; רמב"ם תו"מ פ"ז הי"א ומעה"ק פי"ב ה"ב.
  205. סמ"ג עשין קצט.
  206. עי' רמב"ם תו"מ שם; סמ"ג שם. וע"ע הלכה למשה מסיני.
  207. סמ"ג שם.
  208. מזרחי ויקרא ב יד; אדרת אליהו שמות כג יט.
  209. ויקרא שם. עי' רש"י ויקרא שם; מזרחי שם.
  210. שמות ט לא. רש"י ויקרא שם; רש"י מנחות סח ב, לגי' שטמ"ק שם אות כז; רש"י כת"י שם פד א ד"ה אביב; רבינו הלל וקרבן אהרן לתו"כ שם.
  211. ר' אליעזר בתו"כ שם; עי' ר' אליעזר בברייתא שם ושם; ר' לעזר בירו' סוטה פ"ב ה"א; רש"י ויקרא שם; פסי"ז שם; ר"י בכור שור שם; סמ"ג שם, בשם ר' אליעזר בגמ'. ועי' ר' עקיבא בתו"כ שם וירו' שם ובאופ"א בברייתא שם ושם (וד"א שם ושם, שהוא כעין סיומת התו"כ וירו'), ועי' ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה בתו"כ שם. ועי' קרבן אהרן שם ומלבי"ם שם. ועי' רלב"ג ויקרא כג י.
  212. ס' הבתים מ"ע מב.
  213. עי' ר' ישמעאל שבציון 166.
  214. סתם משנה שקלים פ"ד מ"א, לפי סתמא דגמ' בירו' שם ה"א ופהמ"ש לרמב"ם וריבב"ן ופי' הרא"ש ומאירי ורע"ב שם (ועי' ר' יוסה בירו' שם, שפי' בע"א); סתם משנה מנחות פג ב ופרה פ"ב מ"א; עי' סתם משנה כלים פ"א מ"ו; סתם תוספ' מנחות פ"ט; עי' ר' יוחנן בגמ' שם פה ב.
  215. ויקרא כג י. כ"מ מר' יוסי בר יהודה שבציון 173, החולק; פהמ"ש לרמב"ם מנחות שם; רמב"ם תו"מ פ"ז ה"ה, לפי לח"מ שם (וכ"מ מקרי"ס שם), ועי' ציון 170 שי"מ בע"א; רע"ב שם פ"ח מ"א ופרה שם; קרי"ס שם.
  216. ויקרא שם. פהמ"ש לרמב"ם כלים שם; פי' רא"ש שם; רע"ב מנחות שם וכלים שם ופרה שם; עי' קרי"ס שם.
  217. ויקרא שם. רמב"ם תו"מ שם ופהמ"ש מנחות שם וכלים שם; פי' רא"ש כלים שם; עי' רע"ב שם ופרה שם; קרי"ס שם.
  218. סמ"ג עשין קצט.
  219. ר' ישמעאל בירו' שביעית פ"א ה"ג ושקלים פ"ד ה"א.
  220. עי' משנה מנחות וכלים ותוספ' מנחות שבציון 160; ר"ש סיריליאו לירו' שקלים שם.
  221. קרי"ס שם.
  222. רע"ב כלים שם.
  223. עי' או"ש תו"מ שם, בד' רמב"ם שם, שהשמיט תחי' הכתוב (וסותר לפהמ"ש לרמב"ם שבציון 161, וצ"ב), ועי' ציון 161, שי"מ בע"א.
  224. ע"ע חדש: איסור קצירתו.
  225. ע"ע הנ"ל ציון 275 ואילך. או"ש שם.
  226. ר' יוסי בר ר' יהודה בגמ' שם פד א וילק"ש ויקרא רמז תנז.
  227. או"ש תו"מ פ"ז הי"ג; שפ"א מנחות פד א.
  228. או"ש שם; עי' שפ"א שם, בהו"א, וצידד שפי' הכתוב בע"א.
  229. שפ"א שם, במסקנה. ולכאו' הכוונה דהיינו שיהיה לח (עי' ציון 298 ואילך), הנדרש מכרמל.
  230. רמב"ם תו"מ פ"ז ה"ה ואסו"מ פ"ו הט"ו; סמ"ג עשין קצט; קרי"ס שם ושם.
  231. מנ"ח מ' שב סק"ב, ע"פ ל' רמב"ם תו"מ שם.
  232. עי' שטמ"ק מנחות פד א אות א, בשם ר"י בתשובה.
  233. עי' ציון 198 ואילך.
  234. רש"י סנהדרין יא ב ד"ה על שתים מהן, ע"פ משנה מנחות סד ב.
  235. עי' רש"י מנחות פג ב ד"ה כל הארצות.
  236. ר"ן נדרים כב א ד"ה ההוא שעתא. ועי' ברכ"י או"ח סי' תפט אות ג.
  237. ויקרא כג י. עי' סדרי טהרות כלים מ א בפי' הקצר.
  238. ויקרא כג י.
  239. סדרי טהרות שם. ועי' ציון 120, שי"מ בע"א.
  240. עי' תו"כ אמור פרשה י; סדרי טהרות שם, בגוף הס'. ועי' ציון 124.
  241. דברים ז א. עי' סדרי טהרות שם.
  242. סדרי טהרות שם.
  243. ר"ש משאנץ לתו"כ שם: והיה; סדרי טהרות כלים מ ב, בגוף הס'. ועי' ר"ש משאנץ שם, שאין לפרש כן בתו"כ שם. ועי' סדרי טהרות שם מ א, בפי' הארוך, שהכריח לפרש כן בתו"כ שם. ועי' ציון 128, שי"מ התו"כ בע"א.
  244. ילק"ש בהר רמז תרנח; ר"ש משאנץ לתו"כ שם, בשם התוספ' דמנחות, ועי' סדרי טהרות כלים שם מ ב, במסורת הש"ס, שלא נמצא לפנינו בתוספ'.
  245. סדרי טהרות שם, בפי' הקצר. וע"ע עבר הירדן.
  246. ויקרא שם.
  247. משך חכמה שם, ע"פ ר' שמעון בספרי (וילק"ש כי תבא רמז תתקלח) שבע' בכורים ציון 44.
  248. ציון 444.
  249. ציון 275 ואילך.
  250. ר' יוסי בברייתא במנחות פה א; עי' אבא שאול בברייתא שם ב; ר' יוחנן בגמ' שם.
  251. ר' יוסי בברייתא שם א; עי' אבא שאול בברייתא שם ב; ר' יוחנן בגמ' שם.
  252. עי' רבינו גרשום שם א; רש"י שם ד"ה שבהן החמה.
  253. רש"י כת"י שם ד"ה המודרמות.
  254. פסקי רי"ד שם.
  255. ר' יוסי בברייתא שם פה א; עי' אבא שאול בברייתא שם ב; ר' יוחנן בגמ' שם.
  256. רש"י כת"י שם ד"ה ומהם חמה שוקעת.
  257. רבינו גרשום מנחות פה א; רש"י שם ד"ה המודרמות.
  258. רש"י כת"י שם ד"ה המודרמות.
  259. תוס' שם ד"ה מודרמות, בשם הקונ'.
  260. תוס' שם. ועי' קר"א שם.
  261. לחם יהודה תו"מ פ"ז ה"י, בד' רמב"ם שם; לקוטי הלכות מנחות פה א (לז ב), בגוף הס', שכן מוכח בסוגיא, ובתורת הקדשים שם אות א.
  262. לחם יהודה שם.
  263. לקוטי הלכות שם, בגוף הס'.
  264. לחם יהודה שם; לקוטי הלכות שם, בגוף הס', שכן מוכח בסוגיא. ועי' מלא"ש מנחות פ"ח מ"ב, שמ' קצת שמעכב.
  265. רש"י מנחות פה א ד"ה המנונרות; שטמ"ק (מהד' אילן) שם.
  266. ירמיהו ד ג. רש"י כת"י שם ד"ה והמנונרות; ס' הערוך ע' נר ב'. ועי' שטמ"ק שם ז (לפי' המגיה בד' וילנא) שגרס: המבוצרות, והמגיה שם תמה עליו, ועי' שטמ"ק (מהד' אילן) שם, שכל הפי' אינו.
  267. ר' יוסי בברייתא במנחות פה א.
  268. רש"י כת"י שם; שטמ"ק שם.
  269. רבינו גרשום שם. ואולי כוונתו שאי"צ לשם עומר דוקא, אלא לשם סולת של כל המנחות (וחולק על רש"י כת"י שבציון הקודם), וצ"ב.
  270. רמב"ם אסו"מ פ"ו הי"ב, בכל המנחות (עי' כס"מ שם); לקוטי הלכות מנחות פה א (לז ב), בגוף הס', שכן מוכח בסוגיא, ובזבח תודה שם ד"ה מוכח, שהוא מהאמור שם: ועושה קנה זרת ושיבולת זרתיים, וצ"ב.
  271. לקוטי הלכות שם.
  272. עי' שטמ"ק שם אות ז.
  273. עי' רמב"ם שם, בכל המנחות; לקוטי הלכות שם, ע"פ רמב"ם שם.
  274. עי' ציון 205 ואילך.
  275. משנה מנחות סד ב; רמב"ם תו"מ פ"ז ה"ה. ועי' קר"א שם, שלאו לרחוק ממש קאמר, דהא בלא"ה מצוותו לקצור בליל ט"ז, וזה א"א ברחוק ממש.
  276. גמ' שם, ורש"י ד"ה מאי טעם.
  277. רש"י שם ד"ה כרמל.
  278. ויקרא ב יד. גמ' שם, באבע"א הא', והג' הב"ח (וכ"מ מרש"י שם); רש"י סנהדרין יא ב ד"ה על שתים.
  279. רש"י שם ושם.
  280. כ"מ מרבינו גרשום מנחות שם; רש"י שם.
  281. עי' קר"א שם; עי' שפ"א שם.
  282. קר"א שם.
  283. גמ' שם, באבע"א הב'.
  284. רש"י שם ד"ה ואין מעבירין.
  285. עי' קר"א שם; עי' שפ"א שם.
  286. עי' שפ"א שם.
  287. משנה מנחות עא א, לגי' גמ' שם עב א; ברייתא בגמ' שם; תוספתא שם פ"י; משנה שם, לגירסתנו, ורמב"ם תו"מ פ"ז ה"ח: לבוא.
  288. רש"י שם עא א ד"ה מן הקמה; עי' רע"ב מנחות פ"י מ"ט.
  289. דברים טז ט. רבינו גרשום שם עב א; רש"י שם עא א ועב א ד"ה מן הקמה; עי' קרי"ס שם.
  290. ויקרא כג י.
  291. קרי"ס שם.
  292. עי' משנה שם; ברייתא שם; עי' תוספ' שם; עי' רמב"ם שם.
  293. ויקרא ב יד. ברייתא שם.
  294. רבינו גרשום שם.
  295. ויקרא שם.
  296. שם.
  297. עי' מלבי"ם שם.
  298. עי' משנה מנחות עא א; עי' ברייתא בגמ' שם עב א; עי' תוספ' שם פ"י; עי' תו"כ ויקרא נדבה פרק טו; עי' רמב"ם תו"מ פ"ז ה"ט.
  299. ויקרא ב יד.
  300. עי' רש"י מנחות סו ב ד"ה וכן הוא אומר.
  301. תו"כ שם, לגירסתנו, ועי' ציון 295, שי"ג בע"א. ועי' אונקלוס שם: רכיכן.
  302. ברייתא שם סו ב; רש"י עא א שם.
  303. קרבן אהרן לתו"כ שם פרשה יג.
  304. ראב"ד לתו"כ שם.
  305. קרבן אהרן שם.
  306. רבינו הלל לתו"כ שם, בפי' הא'.
  307. רבינו הלל שם, בשם ס"א, ולתו"כ שם פרק טו.
  308. דברים כג כו. רבינו הלל לתו"כ שם פרשה יג.
  309. תו"כ ויקרא נדבה פרשה יג, לגי' קרבן אהרן שם, בשם ס"א, ועי' ציון 287, שי"ג בע"א; מאירי ר"ה יג א, שכן דרשו.
  310. קרבן אהרן שם.
  311. תנא דבי ר' ישמעאל בשבת קה א ומנחות סו ב.
  312. מזרחי ויקרא ב יד, בפי' רש"י שבציון הבא.
  313. רש"י ויקרא שם.
  314. רש"י שם.
  315. רש"י שבת שם ד"ה כרמל, וסותר לרש"י שבציונים 440, 444, וצ"ב. ועי' ציון 311, שי"מ כר מלא בע"א.
  316. עי' משנה מנחות עא א; עי' ברייתא בגמ' שם עב א; עי' תוספ' שם פ"י; עי' תו"כ ויקרא נדבה פרק טו; עי' רמב"ם תו"מ פ"ז ה"ט.
  317. ויקרא ב יד. ברייתא שם; עי' תו"כ שם.
  318. ויקרא שם.
  319. שם.
  320. עי' מלבי"ם שם.
  321. חינוך מ' שב.
  322. ירו' יומא פ"ו ה"א.
  323. קה"ע שם. וכעי"ז בפ"מ שם.
  324. עי' ירו' שם.
  325. עי' ציון 48 ואילך.
  326. מאירי ר"ה יג א, ע"פ גמ' שם.
  327. ויקרא ב יד.
  328. תנא דבי ר' ישמעאל בשבת קה א ומנחות סו ב.
  329. עי' רבינו גרשום מנחות שם.
  330. ר"ה יג א, לגי' ד' ונציה (בד' וילנא: נכרי). הרמב"ם השמיט, ועי' מנ"ח מ' שב סק"ב שתמה. ועיי"ש שצידד שה"ה בתבואת הקדש (ע"ע), שאין מביאים ממנה, שהושוותה בכ"מ לשל גוי, ונשאר בצ"ע.
  331. ויקרא כג י.
  332. גמ' שם, לגי' ד' ונציה (בד' וילנא: נכרי).
  333. תוס' שם ד"ה ולא, ע"פ עז נג ב.
  334. תוס' שם.
  335. מנ"ח מ' שב סק"ב, ע"פ תוס' שם.
  336. מנ"ח שם, ע"פ רמב"ם תרומות פ"א ה"י.
  337. מאירי ר"ה יג א, ע"פ גמ' שם.
  338. עי' ציון 311 ואילך.
  339. עי' גמ' שם.
  340. ציון 373 ואילך.
  341. עי' תו"כ ויקרא נדבה פרשה יג.
  342. עי' שקלים פ"ד מ"א.
  343. ויקרא ב יד.
  344. ר' עקיבא בתו"כ ויקרא נדבה פרק טו, לגירסתנו, וילק"ש ויקרא רמז תנז, לגירסתנו. ועי' ציונים 206 ואילך, 209 ואילך, 211, 246 שי"ג בע"א. ועי' ראב"ד שם ב' פי' במילים: ביכורי כל יחיד ויחיד.
  345. ראב"ד וקרבן אהרן שם; עי' רבינו הלל שם; עי' זי"ר לילק"ש שם.
  346. קרבן אהרן שם, בפי' הא'; עשירית האיפה שם.
  347. עי' ראב"ד שם; קרבן אהרן שם, בפי' הב'.
  348. קרבן אהרן שם, בפי' הא'.
  349. שמות יט ב.
  350. עי' עשירית האיפה שם.
  351. ויקרא ב יד.
  352. ויקרא כג י.
  353. הג' תמת ישרים לתו"כ שם; הג' מהרי"ד לתו"כ שם, בשם ד"ת; מלבי"ם שם, בשם ראב"ד, וצ"ב, שאינו שם. ועי' ציונים 198 ואילך, 209 ואילך, 211, 246, שי"ג בע"א.
  354. ויקרא ב יד.
  355. מדה"ג שם, וצ"ב הלימוד. ועי' ציונים 198 ואילך, 206 ואילך, 211, 246, שי"ג בע"א.
  356. הג' ובאורים לגר"א שם. ועי' ציונים 198 ואילך, 206 ואילך, 209 ואילך, 246, שי"ג בע"א.
  357. הג' ובאורים לגר"א לתו"כ ויקרא נדבה פרק טו ואמור פרק יג.
  358. קרבן אהרן ויקרא שם, בסו"ד (אבל בתחי' דברים: ר' שמעון, וצ"ב); עשירית האיפה שם.
  359. ראב"ד וקרבן אהרן לתו"כ ויקרא שם; ר"ש משאנץ לתו"כ אמור שם.
  360. ויקרא ב יד.
  361. ראב"ד ורבינו הלל וקרבן אהרן והג' תמת ישרים לתו"כ ויקרא שם.
  362. ויקרא כג יז.
  363. ויקרא כג יז. ראב"ד לתו"כ שם ושם; ר"ש משאנץ לתו"כ אמור שם; קרבן אהרן לתו"כ ויקרא שם.
  364. ר"ש משאנץ לתו"כ אמור שם.
  365. ויקרא כג טז. רבינו הלל לתו"כ ויקרא שם.
  366. ראב"ד לתו"כ אמור שם; עי' קרבן אהרן לתו"כ ויקרא שם.
  367. ר' שמעון בתו"כ ויקרא שם וילק"ש ויקרא רמז תנז; עי' ר' שמעון בתו"כ אמור שם.
  368. ויקרא ב יד.
  369. ויקרא כג י.
  370. שם.
  371. קרבן אהרן ויקרא שם.
  372. עי' תו"כ שם ושם; עי' ילק"ש שם.
  373. עי' ראב"ד ורבינו הלל וקרבן אהרן שם; עי' ר"ש משאנץ לתו"כ אמור שם.
  374. ויקרא ב יד. רבינו הלל לתו"כ ויקרא שם; ר"ש משאנץ לתו"כ אמור שם.
  375. עי' ראב"ד ורבינו הלל וקרבן אהרן לתו"כ ויקרא שם; עי' ר"ש משאנץ לתו"כ אמור שם.
  376. ויקרא כג י. ר"ש משאנץ שם.
  377. תו"כ שם ושם, וראב"ד וקרבן אהרן ויקרא שם.
  378. ויקרא ב יד.
  379. עי' ויקרא כג י.
  380. קרבן אהרן שם. ועי' רבינו הלל שם, שפי' בע"א.
  381. עי' ראב"ד שם; קרבן אהרן שם.
  382. תו"כ שם; עי' תו"כ אמור שם; ילק"ש שם.
  383. עי' ראב"ד שם; קרבן אהרן ויקרא שם.
  384. ראב"ד שם.
  385. הג' ובאורי הגר"א לתו"כ אמור פרק יג.
  386. ויקרא כג י.
  387. ויקרא ב יד.
  388. עי' ויקרא כג י.
  389. עי' הג' ובאורי הגר"א לתו"כ ויקרא נדבה פרק טו ואמור שם.
  390. הג' ובאורי הגר"א לתו"כ אמור שם.
  391. הג' מהרי"ד לתו"כ ויקרא נדבה פרק טו, בשם זי"ר (וצ"ב, שאינו שם).
  392. הג' אות אמת לתו"כ ויקרא נדבה פרשה יג; הג' מהרי"ד שם, בשמו, ודחה; ילק"ש ויקרא רמז תנז, לגי' ד"ר: לומר. ועי' ציונים 198 ואילך, 206 ואילך, 211, שי"ג בע"א.
  393. הג' מהרי"ד שם.
  394. עי' ירו' חלה פ"א ה"א.
  395. משנה מנחות פג א; עי' קר"א שם, בד' ר' נתן ור' עקיבא בברייתא שם.
  396. ויקרא כג י. עי' סתמא דגמ' מנחות שם: והכתיב ראשית; ר' אלעזר בגמ' שם פד א, ורש"י ד"ה איתמר וד"ה רבי אלעזר; ברייתא בגמ' שם פג ב, לפי רש"י כת"י שם ד"ה ואפי' מן העליה; עי' חברייא בשם ר' לעזר בירו' חלה פ"א סוה"א; עי' קרי"ס שם; תוי"ט מנחות פ"ח מ"א, שכן מוכח בגמ'.
  397. ר' אלעזר בגמ' שם פד א וילק"ש ויקרא רמז תנו; חברייא בשם ר' לעזר בירו' שם. ועי' מה"פ שם סוד"ה רבי אלעזר.
  398. עי' רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם ד"ה רבי אלעזר; רש"י כת"י שם ד"ה ר' אלעזר.
  399. רבינו גרשום שם.
  400. ויקרא ב יד. ר' יוחנן בגמ' שם. ועי' גמ' וילק"ש שם: מתיב רבה וכו' תיובתא, ורבינו גרשום שם ורש"י שם ד"ה ותיובתא ורש"י כת"י שם ד"ה אלמא, שאיתותב ר' יוחנן, אבל תוס' שם ד"ה אלמא פי' שאף ר' אלעזר שבציון 396 ואילך איתותב.
  401. עי' ציון 279 ואילך. עי' רש"י שם ד"ה כרמל; עי' רבינו גרשום שם. ועי' תוס' שם ד"ה משום.
  402. עי' רבינו גרשום שם; עי' רש"י כת"י שם ד"ה כרמל תקריב.
  403. ויקרא ב יד. ר' זעירה בשם ר' אלעזר בירו' שם, ופ"מ.
  404. ר' זעירה בשם ר' אלעזר בירו' שם.
  405. פ"מ שם.
  406. עי' תוס' שם פג ב ד"ה מתני' ושטמ"ק שם אות ד וקר"א שם, בד' המשנה שם (עי' תוס' ושטמ"ק וקר"א שם כיצד מדוייק במשנה); עי' קר"א שם, בד' ר' נתן ור' עקיבא בברייתא שם; מנ"ח מ' שב סק"ב (סק"ג במהד' מ"י), בד' המשנה שם ור' עקיבא בברייתא שם ור' יוחנן ור' אלעזר בגמ' שם.
  407. כס"מ תו"מ פ"ח ה"ב, בד' רמב"ם שם, שכך פי' המשנה והגמ' הדנה בה.
  408. תו"כ ויקרא נדבה פרק טו, לפי רבינו הלל שם (ועי' קרבן אהרן שם שפי' בע"א); ברייתא במנחות פג ב.
  409. ויקרא ב יד. תו"כ שם; גמ' שם.
  410. עי' תו"כ שם; רש"י כת"י שם ד"ה תקריב.
  411. עי' תו"כ שם; גמ' שם.
  412. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה מן העלייה, לגי' הג' הב"ח שם; עי' רבינו הלל לתו"כ שם.
  413. ויקרא שם.
  414. שם.
  415. עי' מלבי"ם שם.
  416. ברייתא שם. ועי' רש"י כת"י שם ד"ה ואפי' מן העליה מה התנא של המשנה שבציון 289 למד מ"תקריב".
  417. ויקרא כג י.
  418. גמ' שם. ולכאו' חולק על הירו' שבציון הבא, שאם הלימוד הוא מהכתוב ראשית קצירכם, הרי"ז פסול.
  419. ירו' חלה פ"א סוה"א, לגירסתנו, בד' חברייא בשם ר' לעזר שבציון 290, ולכאו' חולק על הבבלי שבציון הקודם. ועי' בהגר"א לירו' שם, שהגיה הגי', ולגירסתו אין נפק"מ בין הלימודים השונים.
  420. פ"מ שם.
  421. ירו' שם, בד' ר' זעירה בשם ר' אלעזר שבציון 297.
  422. פ"מ שם, עיי"ש הראיה.
  423. רמב"ם אסו"מ פ"ו הט"ו; קרי"ס שם.
  424. כס"מ תו"מ פ"ח ה"ב, בד' ראב"ד שם: ואפשר; לח"מ שם, בד' רמב"ם שם: כך נראה לומר בדוחק, ועי' בציון הבא, שי"מ בע"א; מנ"ח מ' שב סק"ב (סק"ג במהד' מ"י), בד' רמב"ם שקלים פ"ד ה"ה.
  425. כס"מ תו"מ שם, בד' רמב"ם שם, ועי' בציון הקודם, שי"מ בע"א.
  426. עי' משנה מנחות סו א ותוספ' שם פ"י ותו"כ ויקרא נדבה פרשה יג; רמב"ם תו"מ פ"ז הי"ב.
  427. ויקרא כג י.
  428. עי' ירו' מגילה פ"ב ה"ז, וקה"ע. וע"ע קצירת העמר, שזה זמן הקצירה.
  429. קרי"ס שם.
  430. רבינו גרשום שם.
  431. ר' מאיר במשנה שם ותוספ' שם ותו"כ שם.
  432. עי' רש"י שם ד"ה ומהבהבין; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; רע"ב שם פ"י מ"ד.
  433. ויקרא ב יד.
  434. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; קרבן אהרן לתו"כ שם.
  435. עי' חכמים במשנה שם ותוספ' שם ותו"כ שם.
  436. פהמ"ש לרמב"ם שם, בד' חכמים.
  437. רבינו גרשום שם.
  438. עי' רש"י שם ד"ה וחכמים אומרים; עי' רע"ב שם.
  439. רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם; עי' רע"ב שם.
  440. רבינו גרשום שם.
  441. ביכור (ע"ע פיוטים) אור יום הנף לר' מאיר ש"ץ (נד' בסדורים ומחזורים אשכנזיים ליום ב' של פסח) ורמב"ם שם וסמ"ג עשין קצט וקרי"ס שם, והשמיטו במה היו חובטים.
  442. עי' ציון 334 ואילך.
  443. עי' רמב"ם תו"מ פ"ז הי"ב; הר המוריה שם, בד' רש"י מנחות סג ב ד"ה ואל ירבה. ולכאו' הוא רק לדעת חכמים שבציון 334 ואילך, שהלא לד' ר' מאיר שבציון 329 ואילך, הלא מהבהבים אותו בעודו בשיבוליו (עי' ציון 335). ועי' תוספ' מנחות פ"ט, לגבי כל המנחות: בוררין אותה ולותתין אותה וטוחנין אותה ומרקידין אותה.
  444. ר' מאיר בברייתא במנחות סו א.
  445. עי' ציונים 334 ואילך, 345 ואילך.
  446. עי' ציון 329 ואילך.
  447. ר' מאיר במשנה מנחות שם: קלי (וכ"ה בברייתא שם), ובתו"כ ויקרא נדבה פרשה יג: קלוי, ובתוספתא שם פ"י; עי' רמב"ם תו"מ פ"ז הי"ב.
  448. ויקרא ב יד. עי' תו"כ שם; עי' רמב"ם שם.
  449. עי' ר' מאיר במשנה ותוספ' ותו"כ שם, ופהמ"ש לרמב"ם ורבינו הלל לתו"כ שם.
  450. ויקרא שם.
  451. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; קרבן אהרן שם.
  452. ר' מאיר בברייתא שם.
  453. עי' מחברת מנחם ע' אב מחלקה א'; רש"י שמות כג טו, בפי' הב'.
  454. רש"י מנחות שם ד"ה זה אביב.
  455. חכמים בתוספ' שם.
  456. חכמים בתו"כ שם; חכמים בברייתא שם ב: מנוקב ככברה.
  457. חכמים במשנה שם א ותו"כ שם; עי' חכמים בתוספ' שם.
  458. ברייתא שם ב (בלשון הא', לגי' מסורת הש"ס שם (וכ"ה בראב"ד לתו"כ שם), ועי' קרבן אהרן לתו"כ שם שהוא גירסא א', ולכאו' כוונתו כנ"ל).
  459. רש"י שם ד"ה דבר קליל.
  460. תו"כ שם; עי' גמ' שם.
  461. רש"י שם ד"ה אבוב של קליות; קרבן אהרן שם.
  462. ברייתא שם (בלשון הב', לגי' מסורת הש"ס שם. ועי' קרבן אהרן לתו"כ שם שהוא גירסא ב', ולכאו' כוונתו כנ"ל). ועי' ראב"ד שם: ל"א אין קלוי אלא לשון קלל.
  463. רש"י שם ד"ה דבר קליל; קרבן אהרן שם, בשמו.
  464. קרבן אהרן שם.
  465. ראב"ד לתו"כ שם.
  466. קרבן אהרן לתו"כ שם, בשם הראב"ד (עי' בציון הבא). ופי' בקרבן אהרן שלקחו מלשון ערבי שהדבר המועט יקראו קליל.
  467. עי' ראב"ד שם: ארוך (ונראה שהוא טה"ד); קרבן אהרן שם, בשמו.
  468. ירמיהו כט כב. רבינו הלל לתו"כ שם.
  469. רבינו הלל שם.
  470. עי' רש"י שם ד"ה אין אור; עי' ראב"ד שם; קרבן אהרן שם.
  471. עי' תו"כ שם, לגי' רבינו הלל שם; עי' ברייתא שם.
  472. קרבן אהרן שם.
  473. ביכור (ע"ע פיוטים) אור יום הנף לר' מאיר ש"ץ (נד' בסדורים ומחזורים אשכנזיים ליום ב' של פסח); רמב"ם שם; סמ"ג עשין קצט.
  474. עי' רש"י כריתות ד ב ד"ה קלי נתרבה.
  475. מנ"ח מ' שב סק"ב, בד' רמב"ם תו"מ ה"ח-ה"ט, וסק"ג (ס"ק יג במהד' מ"י), בד' רש"י שם.
  476. עי' רש"י מנחות סו ב ד"ה כר מלא, וסותר לרש"י שבציון 298, וצ"ב. הרמב"ם השמיט.
  477. ויקרא ב יד.
  478. עי' רש"י שם ד"ה וכן הוא אומר.
  479. תנא דבי ר' ישמעאל בגמ' שם.
  480. עי' רש"י שם ד"ה כר מלא, וסותר לרש"י שבציון 298, וצ"ב. ועי' ציון 311, שי"מ כר מלא בע"א.
  481. תו"כ שם.
  482. רש"י שם; קרבן אהרן שם. ועי' ציון 388 ואילך.
  483. עי' תו"כ שם; ברייתא שם.
  484. ויקרא ב יד.
  485. תו"כ שם; עי' ברייתא בגמ' שם.
  486. עי' רש"י מנחות שם ד"ה הפסיק הענין; רבינו הלל שם; קרבן אהרן שם.
  487. תו"כ שם.
  488. קרבן אהרן שם, לד' חכמים שבציון 334 ואילך. ועי' ראב"ד שם: כשהוא בשיבולת.
  489. רמב"ם תו"מ פ"ז הי"ב.
  490. עי' משנה מנחות סו א; עי' תוספ' שם פ"י; עי' ביכור (ע"ע פיוטים) אור יום הנף לר' מאיר ש"ץ (נד' בסדורים ומחזורים אשכנזיים ליום ב' של פסח); רמב"ם שם.
  491. תפא"י שם פ"י מ"ד: באבוב (כחכמים שבציון 455 ואילך).
  492. פירוש מבית מדרשם של חכמי אשכנז הראשונים לפיוט אור ליום הנף בעניני העומר ועשיתו (נד' במוריה רט-רי עמ' ט).
  493. ברייתא בפסחים לו א; רמב"ם מעה"ק פי"ב ה"כ.
  494. עי' רש"י שבע' חמץ ציון 280; עי' פירוש מבית מדרשם שם. ועי' ס' הערוך ע' לתת.
  495. עי' ר"י מלוניל שבע' הנ"ל ציון 281.
  496. מנ"ח מ' שב סק"ב (ס"ק יא במהד' מ"י), בד' רמב"ם, שבתו"מ השמיטה ורק הזכירה במעה"ק (עי' ציון 392).
  497. עי' ברייתא בפסחים לו א: לותתין אותה וצוברין אותה; עי' ביכור (ע"ע פיוטים) אור יום הנף לר' מאיר ש"ץ (נד' בסדורים ומחזורים אשכנזיים ליום ב' של פסח), לגירסתנו: תוכן בלתת וצבור. ועי' ציון 572, שי"ג בע"א.
  498. רש"י שם ד"ה מאי שנא; פירוש מבית מדרשם של חכמי אשכנז הראשונים לפיוט אור ליום הנף בעניני העומר ועשיתו (נד' במוריה רט-רי עמ' ט), בשמו; פי' מחזור כ"י נירנברג לאור יום הנף שבציון הקודם, בפי' הב', ועי' ציון 572, שי"מ בע"א.
  499. כ"מ מרש"י שם ד"ה ציבור שאני (ופירוש מבית מדרשם של חכמי אשכנז הראשונים לפיוט אור ליום הנף בעניני העומר ועשיתו (נד' במוריה רט-רי עמ' ט), בשמו), בד' התוספ': דבתוספתא קתני לה, ולא קתני וצוברין אלא ובוררין, ונ' שכוונתו לתוספ' מנחות פ"ט, לגבי כל המנחות: היו בוררין אותה ולותתין אותה וטוחנין אותה ומרקידין אותה.
  500. אור יום הנף שבציון 398.
  501. רמב"ם.
  502. עי' תוספ' מנחות פ"ט, לגבי כל המנחות: ולותתין אותה וטוחנין אותה (והשמיט הצבירה, לשיטתו שבציון 400); עי' ביכור (ע"ע פיוטים) אור יום הנף לר' מאיר ש"ץ (נד' בסדורים ומחזורים אשכנזיים ליום ב' של פסח): תוכן בלתת וצבור ונגרס; פירוש מבית מדרשם של חכמי אשכנז הראשונים לפיוט אור ליום הנף בעניני העומר ועשיתו (נד' במוריה רט-רי עמ' ט): ואחרי הלתיתה צוברין וכו' ואח"כ נגרס.
  503. עי' משנה מנחות סו א (וניקודו בכת"י קאופמן); עי' תוספ' שם פ"י; רמב"ם תו"מ פ"ז הי"ב.
  504. תפא"י שם פ"י מ"ד.
  505. רש"י ע"ז יט א ד"ה גרסה, לגירסתנו (והמילה לצורך מוסגר בד' וילנא). בד' ונציה: למאכל. ועי' ס' הערוך ע' גרס א' ור"ש מכשירין פ"ה מ"ט.
  506. פירוש מבית מדרשם שם.
  507. תפא"י שם.
  508. רש"י מנחות שם ד"ה וגרוסות.
  509. פירוש מבית מדרשם שם.
  510. רש"י שם.
  511. כ"מ מרש"י ויקרא ב יד.
  512. ויקרא שם.
  513. עי' מחברת מנחם ע' גרשׂ.
  514. איכה ג טז. רש"י ויקרא שם, לגי' מק"ג הכתר (ו"שיני" מוסגר שם); רשב"ם שם.
  515. עי' רש"י שם; ר"י קרא שם, בנוסח א'.
  516. רש"י ויקרא שם, לגי' במהד' מק"ג הכתר.
  517. פירוש מבית מדרשם שם.
  518. ע"ע גריס ציון 6.
  519. רש"י יחזקאל מו יד.
  520. פירוש מבית מדרשם של חכמי אשכנז הראשונים לפיוט אור ליום הנף בעניני העומר ועשיתו (נד' במוריה רט-רי עמ' ט).
  521. עי' משנה מנחות סו א; עי' תוספ' שם פ"י; עי' רמב"ם תו"מ פ"ז הי"ב.
  522. עי' ציון 91 ואילך.
  523. משנה שם; תוספ' שם; רמב"ם שם.
  524. פהמ"ש לרמב"ם וריבמ"ץ ור"ש משאנץ ורא"ש ומאירי ורע"ב חלה פ"א מ"ג, בפי' המשנה שם.
  525. משנה שם; תוספ' שם; רמב"ם שם.
  526. עי' פירוש מבית מדרשם של חכמי אשכנז הראשונים לפיוט אור ליום הנף בעניני העומר ועשיתו (נד' במוריה רט-רי עמ' ט), בביאור ל' הביכור (ע"ע פיוטים) אור יום הנף לר' מאיר ש"ץ (נד' בסדורים ומחזורים אשכנזיים ליום ב' של פסח): ונגרס בלי חסרון.
  527. פירוש מבית מדרשם שם.
  528. עי' ציון 91 ואילך.
  529. ציון 196 ואילך.
  530. עי' תוספ' מנחות פ"י; רמב"ם תו"מ פ"ז הי"ב, ע"פ משנה מנחות סז ב.
  531. ויקרא ב טו. עי' רלב"ג שם.
  532. רש"י מנחות שם ד"ה בא לו, ע"פ משנה מנחות עד ב; עי' רמב"ם מעה"ק פי"ג ה"ה, לגבי כל המנחות; מנ"ח מ' שב סק"א, שהוא הדין במנחת העומר.
  533. תוס' שם ד"ה יצק; רמב"ם שם, לגבי כל המנחות; מנ"ח שם.
  534. עי' רמב"ם בפהמ"ש מנחות סז ב ותו"מ פ"ז הי"ב; עי' תוי"ט שם פ"י מ"ד.
  535. עי' משנה מנחות סז ב; עי' תוספ' שם פ"י; רמב"ם תו"מ פ"ז הי"ב.
  536. רמב"ם שם.
  537. ויקרא ב טו.
  538. ע"ע קמיצה.
  539. ע"ע מליחת קרבנות וע"ע מנחות. עי' ראשונים ואחרונים שבציון הבא.
  540. עי' תוס' מנחות סז ב ד"ה יצק ובלל, אע"פ שבמשנה שם לא נזכר מליחה; תוי"ט שם פ"י מ"ד; מנ"ח מ' שב סק"א, בשמו; קר"א שם. וע"ע מליחת קרבנות.
  541. חי' מהרי"ח שם: לולא דברי התוס'; קר"א שם, בשם יש מי שכתב, ודחה.
  542. חי' מהרי"ח שם, ע"פ ויקרא ב יג: וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, הבא לאחר שאר המנחות, מלבד מנחת העומר הבאה בפסוק שלאחר מכן. ועוד, שלגבי שאר המנחות כתוב: קרבן, ובמנחת העומר רק נזכר שהיא מנחה, ללמד שרק קרבן מנחתן בעי מלח, ולא מנחתך סתם.
  543. עי' משנה שם. חי' מהרי"ח שם.
  544. קר"א שם, בשם יש מי שכתב, ודחה.
  545. עי' רמב"ם תו"מ פ"ז הי"ב. וע"ע הקטרה (א): מנחות.
  546. ציון 78 ואילך.
  547. ציון 58 ואילך.
  548. ציון 152.
  549. עי' משנה מנחות סז ב; עי' תוספ' שם פ"י; עי' רמב"ם תו"מ פ"ז הי"ב.
  550. אור יום הנף לר' מאיר ש"ץ (נד' בסדורים ומחזורים אשכנזיים ליום ב' של פסח): כל זכר בבני אהרן יאכלנה. וע"ע אכילת קדשים ציון 19 ואילך.
  551. רמב"ם שם. וע"ע מנחות.
  552. ציון 19 ואילך.
  553. ציון 4.
  554. ע"ע שביעית.
  555. עי' ירו' שקלים פ"ד ה"א.
  556. רש"י מנחות ה ב ד"ה חדש בחו"ל, לפי מנ"ח מ' שב סק"ג (ס"ק יז במהד' מ"י).
  557. עי' רש"י שם; עי' מנ"ח שם.
  558. מנ"ח שם, בד' רש"י.
  559. עי' תוס' שם ד"ה שכן באה.
  560. תוס' שם, וברכת הזבח שם.
  561. עי' תוס' שם.
  562. ע"ע קצירת העמר.
  563. עי' ציון 444 ואילך.
  564. עי' ירו' מגילה פ"ב ה"ז; מנ"ח מ' שב סק"ב (סק"י במהד' מ"י).
  565. עי' ציון 506 ואילך.
  566. עי' ציון 527.
  567. מנ"ח שם.
  568. עי' ירו' שם: תנא ר' חייא בר אדא וכו', וקה"ע שם.
  569. ע"ע קצירת העמר.
  570. מנ"ח מ' שב סק"ב (סק"י במהד' מ"י).
  571. ביכור (ע"ע פיוטים) אור יום הנף לר' מאיר ש"ץ (נד' בסדורים ומחזורים אשכנזיים ליום ב' של פסח), לגי' כ"י שבח"נ במחזור (גולדשמידט) פסח עמ' 34: תוכן בלתת וציבור, לפי פי' מחזור כ"י נירנברג, בפי' הא', ועי' ציון 498, שי"ג בע"א, ועי' ציון 499, שי"מ בע"א; רש"י פסחים לו א ד"ה ציבור שאני; פירוש מבית מדרשם של חכמי אשכנז הראשונים לפיוט אור ליום הנף בעניני העומר ועשיתו (נד' במוריה רט-רי עמ' ט), בשמו.
  572. ע"ע קצירת העומר.
  573. עי' ציון 341 ואילך.
  574. עי' ציון 387 ואילך.
  575. רש"י שם; פירוש מבית מדרשם שם, בשמו. ועי' רש"י שם, בשם איכא דאמרי, שגרסו: צבור שאני, ופי' בע"א, ורש"י דחה (וכעי"ז בפירוש מבית מדרשם שם, בשמו, אלא שהגי' משובשת).
  576. עי' חינוך מ' שב.