אנציקלופדיה תלמודית:עבד כנעני

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - גוי* שנמכר לישראל לצורך עבדות.

מהותו ושעבודו

מהותו

גוי הנמכר לישראל לעבד - או בן שנולד מביאה שפחה כנענית[1] - הרי הוא עבד כנעני[2], ונקרא "כנעני", שכל הגוים בכלל כנענים משנמכרו לעבדות[3], שכל עבדים נקראים על שם כנען[4], שכתוב בו: עבד עבדים יהיה לאֶחיו[5].

קנין גופו

עבד כנעני, שהוא ברשות ישראל, גופו קנוי לבעלים[6], ומכל מקום אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות[7], ולכן הלוקח עבד מן הגוי וקדם וטבל לשם בן חורין, הרי הוא בן חורין[8], והוא שיאמר בעת טבילה: הריני טובל בפניכם לשם גירות[9], ומכל מקום צריך לשלם לרבו דמיו שנתן בעדו[10].

גוי שקנה גוי לעבדות, לא קנה גופו[11], ואין לו בו אלא מעשה ידיו[12], שנאמר: וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו[13], אתם קונים מהם, ולא הם קונים מכם, ולא הם קונים זה מזה[14].

על הקונה עבד מהגוי, וטבל העבד בפני רבו, שאינו צריך לפרש, אלא כיון שטבל נשתחרר, ולפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה, עי' להלן: מילתו וטבילתו[15].

חובת השעבוד בו

בשעבוד בעבד כנעני נחלקו תנאים: לדעת ר' ישמעאל, לעֹלם בהם תעבֹדו[16], רשות[17], שמותרים אתם לעבוד בהם[18], ואין פירוש הכתוב אלא שלילה, שלא תאמר שהדבר אסור[19], משום שבשאר עממים[20] כתוב: לא תחַיֶּה כל נשמה[21]. ולדעת ר' אליעזר ור' עקיבא - וכן כתבו ראשונים בדעת רבן גמליאל[22] ובדעת מספר אמוראים[23] - לעֹלם בהם תעבֹדו[24], חובה[25], דהיינו מצוה[26], שראוי לנו לעבוד בעבד כנעני, אף על פי שאין העבודה צריכה לנו[27], ומכל מקום אין חובה לקנות עבד לקיים בו לעֹלם בהם תעבֹדו[28].

להלכה נחלקו ראשונים: א) רוב הגאונים וראשונים פוסקים שמצוה לעבוד בעבד כנעני לעולם[29], שההלכה כר' עקיבא[30], שכן הלכה כר' עקיבא מחבירו[31], ועוד, שר' אליעזר סובר כמותו[32] ורבן גמליאל סובר כמותו[33], ור' ישמעאל הוא יחיד במקום רבים[34] - ויחיד ורבים הלכה כרבים[35] - ועוד שאמוראים סוברים כמותו[36]. ב) ויש מהראשונים הפוסקים כר' ישמעאל, שאינו אלא רשות[37], שכן אמרו שמשחררים עבד כנעני להשלים לעשרה לתפילה במנין[38], וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך[39].

על האיסור לשחרר עבד כנעני, ע"ע שחרור.

במנין המצוות

רוב מוני המצוות מונים במנין-המצות* מצות עשה לעבוד בעבד כנעני לעולם[40], שנאמר: לעֹלם בהם תעבֹדו[41], שכן אמרו כל המשחרר עבדו עובר בעשה[42]. ויש ממוני המצוות שלא מנאה[43].

שעבודו

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך[44], שהרי לא הזהירה התורה שלא לרדות בפרך, אלא בעבד-עברי* שהוא ישראל גמור[45], ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה[46]. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים[47], ומקדימים מזון העבדים לסעודת עצמם[48], הרי הוא אומר: הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבִרתהּ, כן עינינו אל ה' אלהינו[49], לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרם הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו[50], וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהם: אם אמאס משפט עבדי ואמתי ברִבם עמדי[51], הלא בבטן עֹשני עשהו ויכֻנֶנו ברחם אחד[52].

זמנו

דיני עבד כנעני נוהגים אף בזמן הזה[53].

על עבדים כנענים של כהנים, שאוכלים בתרומה*, ע"ע אכילת תרומה[54]. על עבד כנעני, שאין לו יחס*, ע"ע יחס[55]. על שפחה כנענית, אם יש לה יחס, ע"ע הנ"ל[56].

חיובו במצוות.

כל מצוה שהאשה* חייבת בה, עבד חייב בה, כל מצוה שאין האישה חייבת בה, אין העבד חייב בה[57], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "לה" "לה"[58], נאמר באישה: וכתב לה[59], ונאמר בשפחה-חרופה*: או חֻפשה לא נִתן לה[60]. ואף על פי שאין הכתוב אמור אלא בשפחה, למדים עבד כנעני זכר בקל-וחֹמר* משפחה, שהרי בישראל החמיר באיש מבאישה לענין מצוות, וכיון שעבד נלמד בקל וחומר משפחה, אי אפשר להחמיר עליו ולחייבו במה שהשפחה פטורה, משום דיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנדון*[61].

במהות הלימוד נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאלמלא הגזירה שוה היו פטורים העבדים מכל המצוות - שהרי אינם בכלל ישראל, ומהיכן היינו מחייבים אותם[62] - ובאה הגזירה שוה לחייבם במצוות שהאישה חייבת בהן[63]. ויש סוברים להיפך, שאלמלא הגזירה שוה היו חייבים העבדים בכל המצוות, ובאה הגזירה שוה לפוטרם ממצוות שאין האישה חייבת בהן[64].

יש מהאחרונים הסוברים שלא נאמרה הגזירה שוה אלא במצוות עשה שהזמן גרמא, אבל במצוות עשה שאין הזמן גרמא או במצוות לא תעשה, שהנשים חייבות, רק שהתמעטו מחמת גזרת-הכתוב*, עבדים חייבים[65], אלא אם כן בא כתוב מיוחד ופוטר אותםױ[66].

על פרטי המצוות שהאישה חייבת בהן ופטורה מהן, ע"ע אשה: בלאוין, ושם: במצות עשה שהזמן גרמא, ושם: במצות עשה שאין הזמן גרמא.

אף על פי שכל מצוה שהאשה* פטורה ממנה עבד כנעני פטור ממנה[67], ישנם מצוות מיוחדות, שבהן עבד כנעני חייב, למרות שהאישה פטורה ממנה:

השחתת זקן

השחתת-זקן* - אף על פי שהאישה פטורה מלאו זה[68] - עבדים, הואיל ויש להם זקן, אסורים בהשחתה[69], שהנשים עצמן לא נפטרו אלא מפני שאין להן זקן[70], ועבדים הרי יש להם זקן[71].

הקפת הראש

הקפת-הראש* - אף על פי שהאישה פטורה מלאו זה[72] - עבדים חייבים בה כאנשים[73], שהנשים עצמן לא נפטרו אלא מפני שאין להם זקן[74] ואינן בהשחתת הזקן[75], והוקשה לה הקפת הראש[76], ועבדים הרי יש להם זקן[77].

פריה ורביה

פריה-ורביה* - שאשה*, לסוברים כן[78], וכן הלכה[79], פטורה ממנה - נחלקו ראשונים האם עבד כנעני חייב בה[80]. או פטור ממנה[81].

מילה

עבד, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו מצווה למול את בנו[82], שכיון שהאשה* פטורה[83], מהיכן נלמד לחייב את העבד[84]. ועוד, שאין לו יחוס לבניו[85]. ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שהעבד מצווה למול את בנו[86], שכן דוקא באישה נאמרה גזרת-הכתוב* למעטה ממילת בנה, אף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא[87].

עבד כנעני, נסתפקו אחרונים אם חייב במילת עצמו[88].

כגוי

עבד כנעני מפני שהוא גוי*, דינו כגוי לדינים מסויימים: א) עבד כנעני אין לו קידושין - שאין קידושיו תופסים בבת ישראל, כגוי[89] - שנאמר: עם החמור[90], עם הדומה לחמור[91]. ב) אסור לאדם שילמד את עבדו תורה[92] - כפי שאסור ללמד תורה לגוי[93] - ואם לימדו, לא יצא לחירות[94]. ג) עבד כנעני מותר בשפחה כנענית[95].

יחס העבד לאדון והאדון לו

קנין העבד

אין קנין לעבד בלא רבו[96], שכל מה שקנה העבד קנה רבו[97], בין שמצא מציאה[98], או נתנו לו מתנה[99], בין שנתנה לו האדון או אחר, לא זכה בה[100], אלא הכל לאדון, בין גוף בין פירות[101].

אמר לו: על מנת שאין לרבך רשות בו אני נותן לך, נחלקו בו אמוראים בדעת תנאים: א) לדעת רבה אמר רב ששת, נחלקו בו תנאים: לדעת ר' מאיר אינו קונה העבד, שכשאמר לו לקנות, קנה רבו, והאמירה "על מנת" אינה כלום[102]. ולדעת חכמים קונה העבד, שכיון שאמר לו "על מנת" הועיל תנאו[103]. ב) ולדעת ר' אלעזר, הכל מודים שכשאמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו, קנה רבו[104]. וכן אמר אביי, שאפילו אמר לו: על מנת שאין לרבך רשות בו אני נותן לך, אינו כלום[105]. וכן הלכה[106].

אמר לו אחר: אני נותן לך על מנת שתצא בו לחירות, לדעת ר' אלעזר, זהו שנחלקו בו תנאים: שלדעת ר' מאיר, אינו קונה העבד, שכשאמר לו לקנות, קנה רבו, והאמירה "על מנת" אינה כלום[107]. ולדעת חכמים, העבד קונה הכסף לענין יציאתו לחירות, שהרי אין האחד מקנה לעבד עצמו, אלא להוציאו לחירות[108]. וכן הלכה[109].

היזקו

החובל בעבד כנעני שלו, פטור[110].

חבלו בו אחרים, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא - ור' יוחנן[111] - רבו נוטל חמישה דברים[112], ואף בושת*[113], שנאמר בו: כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו[114], ואף העבד בכלל "אחיו", שאחיו הוא במצוות[115]. וכן הלכה[116]. ולדעת ר' יהודה, אין לעבדים בושת[117], שנאמר: כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו[118], במי שיש לו אחוה, יצא עבד שאין לו אחוה[119].

הקוטע ידי עבד חבירו, שרפואתו לרבו[120], אפילו ציערו בסם ונתרפא מהרה, כל רפואתו לרבו[121]. ואם אמדוהו להתרפאות בחמישה ימים, ועשו לו סמים חזקים שמיהר להתרפאות שלושה ימים, האדון לוקח היתרון אף על פי שהעבד נצטער בסמים החזקים[122].

עבד כנעני שחבל, פטור - שאין לו ממה לשלם[123], שהרי מה שקנה עבד קנה רבו[124] - נשתחרר העבד - וקנה נכסים[125] - חייב לשלם[126], שהרי בן דעה הוא[127], והוא כבעל חוב שאין לו מה יגבה, שאם העשיר חייב לשלם[128].

עשה עימי ואיני זנך

עבד כנעני, יכול רבו לומר לו: עשה עימי ואיני זנך[129], אלא ילך וישאל על הפתחים או יתפרנס מן הצדקה[130], שישראל מצווים להחיות העבדים שביניהם[131].

עבד כנעני, שיכול הרב לומר לו: עשה עימי ואיני זנך[132], יש מהראשונים סוברים שהדברים אמורים דוקא בעבדיו, שאין בית דין נזקקים לגדולים לשמור ממונם, ואם לא יאכיל לעבדיו וישקם כראוי הם יברחו או ימותו, ואדם חס על ממון עצמו יתר מכל אדם[133], אבל עבדים שהכניסה לו אשתו בתורת נכסי-מלוג*, חייב במזונותיהם, שעל מנת כן הכניס אותם, שאם לא יזון אותם ימותו ויברחו והרי אינו חייב באחריותם[134], לפיכך כופים אותו בית דין שיזון אותם ולא יזיק נכסי אשתו[135]. וכן הלכה[136]. ויש מהראשונים סוברים שאף בעבדים שהכניסה אשתו בנכסי מלוג, יכול לומר: עשה עימי ואיני זנך[137].

עבד כנעני, שיכול הרב לומר לו: עשה עימי ואיני זנך[138], באלו שנים הדברים אמורים, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שהדברים אמורים כשהשנים כתיקנן[139], שימצא מרחמים שירחמו עליו[140], אבל בשנת בצורת אינו יכול לומר עשה עימי ואיני זנך[141], ולדעתם אם יכול לומר: צא מעשה ידיך במזונותיך, אף על פי שהוא שנת בצורת, נחלקו תנאים: לדעת רבן שמעון בן גמליאל אינו יכול לומר כן, שהעבד אומר לו: או פרנסני או הוציאני לחירות[142]. ולדעת חכמים, הרשות ביד רבו[143], שיכול לומר: צא מעשה ידיך במזונותיך, אף על פי שהוא שנת בצורת, ושמא לא יספיקו לו מעשה ידיו למזונותיו[144]. ולדעתם כן הלכה[145]. ב) ויש מהראשונים שלא חילקו בין שנת בצורת לשנה רגילה[146], ולדעתם לעולם יכול לומר לו: עשה עימי ואיני זנך[147].

פרנסת עבד שאינו יכול לעבוד

הקוטע ידי עבד חבירו, הרי העבד ניזון מצדקה[148], שישראל מצווים להחיות העבדים שביניהם[149], ומצווים ישראל לפרנס עבדים קטועים יותר מן השלמים[150], ואף על פי שהאדון לוקח השבת[151] - אינו חייב לפרנסו - שהרי יכול לומר לו: עשה עימי, ואיני זנך[152].

קניינו לעבדות

עבד כנעני נקנה בחמישה דברים: בכסף, או בשטר, או בחזקה, או בחליפין או במשיכה[153]. עבד כנעני - דינו כקרקע לקנייה[154] - נקנה בכסף ובשטר ובחזקה[155], שנאמר: והתנחלתם אֹתם לבניכם אחריכם לרשת אחֻזה[156], הקישם[157] הכתוב לשדה אחוזה, מה שדה אחוזה נקנה בכסף בשטר ובחזקה, אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה[158]. עבד כנעני נקנה אף בחליפין*[159].

מה היא החזקה בקניין עבדים, שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים בפני רבו, כיצד התיר לו מנעלו או שהנעיל לו מנעלו, או שהוליך כליו לבית המרחץ, או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו[160]. עבד כנעני נקנה אף במשיכה, ויש חילוק בצורת המשיכה הקונה בין עבד קטן לעבד גדול, ועל כך ע"ע משיכה.

המוכר

אחד הקונה עבד כנעני מישראל או מן גר-תושב* או מן גוי שהוא כבוש תחת ידינו או מאחד משאר האומות יש לו למכור את עצמו לישראל לעבד והרי הוא עבד כנעני לכל דבר[161], וכן מוכר בניו ובנותיו, שנאמר: מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם[162], וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר[163].

אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו, הרי הבן עבד כנעני, שנאמר: אשר הולידו בארצכם[164], אבל העבד שלנו שבא על אחת מן האומות, אין הבן עבד, שנאמר: אשר הולידו בארצכם[165], ועבד אין לו יחס*[166].

אישה

האשה* קונה שפחה כנענית[167], ונחלקו תנאים אם רשאית לקנות עבד כנעני: לדעת תנא קמא, אינה קונה עבד כנעני[168], מפני החשד[169]. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, קונה[170], לפי שאם יקלקלו יחד, יספר הדבר[171], ויראה היא להפקיר לו את עצמה[172].

להלכה פסקו ראשונים שהאישה אינה קונה עבדים, אפילו קטנים[173], ואם קנתה אותם הרי זה קנתה גופם כאיש[174]. ונחלקו ראשונים: יש המצדדים שאין איסור זה אמור אלא בעבד בן תשע שנים ומעלה, שביאתו ביאה[175]. ויש הפוסקים שאין להתיר בפחות מבן תשע, שמא תשהנו אף לאחר שיגדיל[176]. וכן הלכה[177].

מילתו וטבילתו

חיוב מילה

מצות עשה על הרב למול את עבדיו[178], שנאמר: ימול לכם וגו' יליד בית ומקנת כסף[179], ונאמר: המול ימול יליד ביתך ומקנת כספֶּך[180]. ונמנה במנין-המצוות בכלל מצות העשה של המילה*[181]. עבר הרב ולא מל, מצוה על בית-דין* למולו[182]. אחד עבד שנולד בבית ישראל או שקנאו רבו מן הגוי חייב למולו[183], ואינם נימולים אלא ביום[184], כשאר מילה*, שאינה אלא ביום[185].

על כך שאף אם עבר הרב ולא מלו, מכל מקום אינו חייב כרת*, ע"ע מילה.

מילת קטן

ביום שבו מלים עבדים קטנים, נחלקו תנאים:

א) לדעת תנא קמא, לקח שפחה מעוברת ואחר כך ילדה, נימול לשמונה, וכן לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה, נימול לשמונה[186], שנאמר: ובן שמֹנת ימים ימול לכם כל זכר לדֹרֹתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר[187], ומסתבר שאותו הכתוב שמפורש בו שהמילה היא לשמונה, היינו היכן שדומה לישראל שנולד בביתו של ישראל שנאמר באותו כתוב: "לכם"[188], שמשקנאו הוא דומה לכם, ולאחכ מכן כתוב: יליד בית ומקנת כסף[189], הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה, הרי זה מקנת כסף, שגוף שלם הוא במעי אימו, וקנאו שנימול לשמונה, שדומה ל"לכם" הוא, שנולד ברשותו של ישראל[190], וכן אם לקח שפחה ונתעברה אצלו, אין העובר מקנת כסף אלא יליד בית שנימול לשמונה, ודומה ל"לכם" הוא[191]. אבל לקח שפחה וולדה עימה - שכבר ילדה אותו[192] - נימול לאחד[193], דהיינו שנימול מייד[194], אף על פי שלא עבר עליו שמונה ללידתו[195], וכן הלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה - שלא שייך בה תורת חיוב של מצוות כלל[196] - נימול לאחד[197], שנאמר: המול ימול יליד ביתך ומקנת כספֶּך[198], ולא מפורש בו "לשמונה ימים"[199], והיינו באלה שאינם דומים ל"לכם", שהקונה שפחה וולדה עימה, לא נולד ברשות ישראל ואינו דומה ל"לכם"[200], והקונה שפחה על מנת שלא להטבילה, שאינה כלל תורת חיוב מצוות, אינו דומה ל"לכם"[201]. וכן כשלוקחים שנים, זה שפחה וזה עוברה, יש הגורסים שלדעה זו נימול לאחד[202]. ויש שאינם גורסים דבר זה[203]. לקח שפחה לעובריה, אם לדעה זו, נימול לאחד או לשמונה, הדבר תלוי במחלוקת האמוראים בקנין-פירות*, שאם הוא כקנין הגוף, נימול לאחד[204], ואם אינו כקנין הגוף, נימול לשמונה[205], ועל כך ע"ע קנין פירות.

ב) ולדעת ר' חמא - ויש גורסים: רב אחא[206]. ויש גורסים: ר' אבא[207] - ילדה ואחר כך הטבילה, נימול לאחד[208], שכל שאין אמו טמאה לידה, אין ממתינים לו לשמונה[209], ואפילו לקחה קנין גמור ונתעברה בביתו וילדה, אינו נימול לשמונה[210], אבל הטבילה ואחר כך ילדה, נימול לשמונה[211], שהטבילה לשם עבדות וחלה עליה שם תורת שפחת ישראל, שנתחייבה בכל מצוות שהאישה חייבת בהן[212], והיא טמאת לידה[213].

אף להלכה נחלקו גאונים וראשונים: יש הפוסקים כתנא קמא[214], שר' חמא יחיד הוא וההלכה כתנא קמא שרבים הם[215], ועוד, שאמוראים נשאו ונתנו לדעה זו[216]. ויש הפוסקים כר' חמא[217], שרוב האמוראים דעתם כמותו[218]. ויש שהסתפקו כמי ההלכה[219]. וכתבו הפוסקים שלכן יש ללכת לחומרא, ונימול לשמונה, אף על פי שאין אימו טמאה לידה, כגון במקנת כסף שלקח שפחה מעוברת ועוברה עימה, אף על פי שילדה ואחר כך טבלה, וביליד בית שלקחה ריקנית ונתעברה אצלו, אף על פי שילדה ואחר כך טבלה, ואין נימול לאחד אלא בלוקח זה שפחה וזה עוברה או בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה[220].

שבת

כשם שמילת הבנים דוחה את השבת[221], כך מילת העבדים שהם נימולים לשמונה דוחה את השבת[222], שכל מילה* בזמנה דוחה את השבת[223], וכל נימול לשמונה נימול בזמנה[224]. לכן, להלכה שיש שאינם נימולים לשמונה, אלא מכח חומרה בספק[225], יש להחמיר אף בחילול שבת[226], ואין מלים אותו בשבת, אלא אם כן טבלה קודם שילדה, בין ביליד בית בין מקנת כסף[227], ויליד בית ומקנת כסף שלא טבלה אימו עד שילדה, אף על פי שהם נימולים לשמונה אינם דוחים את השבת[228].

בעל כרחו

מל את עבדו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שדינו כעבד לכל דבר[229], אבל תקנת-חכמים*[230] שלכתחילה אין לעשות כן[231], שלא יבוא להכשיל את רבו באיסור והיתר, כיון שאינו רוצה לקבל עליו עול מצוות[232]. ועוד, שאין טוב לחייבו במצוות, מאחר שאינו רוצה לשומרם[233]. ויש הסוברים כעין זה, אלא שלדעתם מחלוקת תנאים בדבר, שלדעת רבי שמעון בן אלעזר, אינו עבד, ולדעת חכמים, הרי הוא עבד, ולדעתם הלכה כמותם[234]. ויש מהראשונים הסוברים, שאין על עבד כנעני תורת עבד, כל זמן שאינו מתגייר מרצונו[235]. וכן הלכה[236].

קבלת מצוות וטבילה

עבדים כנעניים אינם מקבלים מצוות בעל כורחם - לסוברים כן[237], וכן הלכה[238] - ולכן[239] עבד הנלקח מן הגויים, אומרים לו: רצונך שתיכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מהכשרים, או לא. אם רצה, מודיעים לו עיקרי הדת ומקצת מצוות קלות וחמורות ועונשן ושכרן, כמו שמודיעים את הגר[240], ומטבילים אותו כגר, ומודיעים אותו כשהוא במים[241].

נכרית מעוברת שנתגיירה, אין צריך בנה טבילה[242].

קיום עבד ללא מילה

עבד כנעני שברשות ישראל ולא מל, נחלקו תנאים אם מקיימים אותו: א) לדעת ר' ישמעאל - ור' יונתן[243] - מקיימים אותו[244], שנאמר: וינפש בן אמתֶך[245], ובעבד ערל הכתוב מדבר[246]. ב) ולדעת ר' אליעזר - ור' עקיבא[247] - אין מקיימים אותו[248], שאסור לקיים עבד כנעני ערל אפילו יום אחד[249], שנאמר – בחיוב עבד כנעני בקרבן-פסח* - ומלתה אֹתו[250]. או שכיון שציוה המקום לאברהם למול את עבדיו[251], אסור לקיימם בלא מילה[252]. ומכל מקום אף לדעתם מותר לקיימו בשבת, אם לקחו בערב שבת בין-השמשות* ולא הספיק למולו[253], ועל זה הוא שנאמר: וינפש בן אמתֶך[254]. וכן מותר לקיימו אם לקחו רבו על מנת שלא למולו[255]. וכן אמר ר' יהושע בן לוי, הלוקח עבד מן הגוי, ולא רצה למול, מגלגל עימו עד שנים עשר חודש, לא מל, חוזר ומוכרו לגוים[256], ויש חילוק בזה בין אם פסק ללא פסק[257], ונחלקו גאונים וראשונים בפירושו: יש מפרשים שכשלא אמר בפירוש שאינו רוצה למול, אלא נתרצה למול ודוחה מיום ליום, אין מקיימים אותו כלל, אבל היכן שאמר שלא ימול, אינו מחוייב למולו בעל כורחו, ומגלגל עימו שנים עשר חודש אולי יתרצה[258]. ויש מפרשים שאף היכן שבשעת לקיחתו נתפייס להתגייר ואחר כך חזר בו, מותר לקיימו, שמגלגלים עימו שנים עשר חודש, ואין האיסור לקיימו אלא היכן שלא קיבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו[259]. ויש מפרשים שהדברים אמורים בסתם, אבל היכן שאמר לו הרב: הריני מגלגל עמך שנים עשר חודש, ואם לא תמול, אמכור אותך, מותר לקיימו, שהוא לגביו כשכיר בלבד[260].

להלכה כתבו ראשונים שאסור לקיים עבד כנעני כשהוא ערל[261], ואם לקח עבד גדול מן הגוי ולא רצה העבד למול, מגלגלים עימו כל שנים עשר חודש, יתר על כן אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לגוים[262], ודוקא במקום שקנאו כדי לגיירו לעבד, אבל אם התנה בפירוש שלא למולו, מותר לקיימו ערל כל זמן שירצה[263].

במדינות שאסור לגייר גוי מאימת המלכות, כתבו ראשונים ואחרונים, שאפילו קנאו סתם הוא כאילו התנה עמו שלא למולו ומותר לקיימו ערל כל זמן שירצה, וכן המנהג[264].

הטבילה

הקונה עבד מהגוי, שאם טבל לשם חירות, הרי הוא בן חורין[265], לא אמרו שצריך לפרש שטובל כדי שיהיה בן חורין, אלא אם טבל שלא בפני רבו, אבל אם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש, וכיון שטבל נשתחרר[266], לפיכך צריך רבו לתקפו במים[267] עד שיעלה, והוא תחת שיעבודו ומודיעו בפני הדיינים שלשם עבדות מטבילו[268], אבל גוי שמוכר את עצמו לישראל, קונה גופו מיד ואינו יכול להקדים לטבול לשם בן חורין[269].

אין העבד טובל אלא בפני שלושה וביום - לסוברים שאין גרות* נעשית אלא ביום[270] - כגר*, שמקצת גרות הוא[271].

ברכה על הטבילה

כשהעבד טובל, מברכים ברכה על הטבילה* - ככל חייבי טבילות המברכים על טבילתם[272] - ונחלקו ראשונים מי המברך: יש סוברים שהרב הוא שמברך, שהוא צריך לטבילה[273], ויש סוברים שהעבד מברך[274], שהוא עושה המצוה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצוות[275], ששייך במצוות כנשים[276]. וכן הלכה[277].

ברכת הטבילה של עבדים, כתבו ראשונים שהיא אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבלת עבדים, שהרי אין העבד חייב בטבילה זו, ולא שייך לומר "על הטבילה" כנוסח ברכת הטבילה[278] אלא אם כן הטובל עצמו חייב, שהרי טבילה אין הפועל יוצא כי אם בעצמו, שהרי כתוב: וטֹבל בַּשמן רגלו[279].

ברכה על המילה

המל את העבדים, מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים[280]. ויש גורסים: על המילה[281]. ויש גורסים: על מילת העבדים[282]. והמברך אומר - ברכה נוספת[283] - אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים, ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית חוקות שמים וארץ לא נתקיימו, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חֻקות שמים וארץ לא שמתי[284], ברוך אתה ה' כורת הברית[285]. וכן יש מהראשונים שנוקטים להלכה[286]. ויש הגורסים שאינה אלא ברכה אחת[287]. ויש מהראשונים הפוסקים כן[288].

להלכה כתבו הפוסקים שמברכים שתי ברכות[289].

ברכה זו נאמרת בלשון זו, אף אם אינו מל את עבדו, אלא עבד של אחרים[290]. יש מהראשונים ואחרונים סוברים, שלא נאמרה הברכה בלשון "למול את העבדים", אלא במל את עבדו[291], אבל המל עבד של אחרים, מברך: על מילת העבדים[292].

צריך לכסות ערות העבד בשעת הברכה, כיון שהוא גדול[293].

טבילת קטן ושוטה

עבד קטן* או שוטה*, מטבילים אותו על דעת בית-דין*[294], שהוא ככל גר קטן, שמטבילים אותו על דעת בית דין[295].

יציאתו לחירות

עבד-כנעני* קונה את עצמו - להיות יוצא מתחת יד רבו[296] - בשלושה דברים: בכסף*, או בשטר*[297], או בראשי איברים[298]. ויש מהראשונים הסוברים שקונה את עצמו אף בחליפין*[299].

על השטר שעבד כנעני משתחרר בו, ע"ע גט שחרור. על מחלוקת הראשונים אם עבד עברי יוצא לחירות בחליפין*, ע"ע[300].

בראשי איברים

עבד כנעני קונה את עצמו בראשי איברים[301], שאם מל וטבל לשם עבדות, וסימא אדוניו את עינו או הפיל שינו, יוצא לחירות[302], שנאמר: וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושִׁחתהּ לחפשי ישלחנו תחת עינו, ואם שן עבדו או שן אמתו יפל לחפשי ישלחנו תחת שִׁנו[303], בכנעני הכתוב מדבר, אתה אומר בכנעני הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בעברי, תלמוד לומר: מהם תקנו עבד ואמה[304], הקיש עבד לאמה ואמה לעבד, מה עבד שגדלו וקטנו עבד, אף אמה שגדלה וקטנה אמה, יצא עבד עברי, שאף על פי שגדלו עבד, אין קטנו עבד - שאין קטן* נעשה עבד-עבדי*[305] - יצאת אמה העבריה, שאף על פי שקטנה אמה, אין גדלה אמה[306], שהקטנה בלבד שהיא שנהיתה אמה-העבריה*[307].

עבד כנעני יוצא לא בשן ועין בלבד, אלא בכל מומים שבגלוי שהם ראשי איברים שאינם חוזרים[308], שלא נכתבו "שן" ו"עין"[309] אלא ללמד - בבנין-אב*[310] - מה שן ועין מומים שבגלוי ואינם חוזרים, אף כל מומים שבגלוי ואינם חוזרים[311], לפיכך, אם חסרו אחד מראשי אצבעותיו ידיו ורגליו או ראשי אזניו או ראש החוטם או ראש הגויה או ראשי הדדים שבאשה, יוצא לחירות[312], שיוצא בכל עשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם[313].

טעם היציאה לחירות

בטעם שציוותה התורה להוציא לחירות עבד כנעני שהוכה בראשי איברים[314], כתבו ראשונים, שלא יהא אדוניו אכזרי שיכנו מכה נמרצה, כי אם ישחית עינו או אפילו שינו יצא מרשותו חפשי ויאבד ממונו[315].

גט שחרור

עבד היוצא לחירות בראשי איברים, נחלקו תנאים אם צריך אף גט-שחרור*: א) לדעת ר' אליעזר ור' עקיבא ור' שמעון, צריך גט שחרור[316], שהם למדים גזרה-שוה* "שילוח" "שילוח" מאשה*, בגט* אישה נאמר: ושלחהּ מביתו[317], וביציאה בראשי איברים נאמר: לחפשי ישלחנו[318], מה כאן אין אישה יוצאה אלא בגט, אף כאן אין עבד כנעני יוצא אלא בגט שחרור[319]. ב) ולדעת ר' טרפון ור' מאיר, אינו צריך גט שחרור[320], שנאמר: לחפשי ישלחנו[321], בותחילה כתב "לחפשי", ללמדנו שהוא חופשי, ללא גט שחרור, ולאחר מכן כתב "ישלחנו" ללמדנו שיוצא אף בשאר ראשי איברים[322]. ג) ולדעת המכריעים לפני חכמים, בשן ועין שהתורה זכתה לו[323], אינו צריך גט שחרור, ובשאר איברים, הואיל ומדרש חכמים הוא[324], צריך גט שחרור[325].

להלכה פסקו ראשונים שעבד שיוצא בראשי איברים, צריך רבו לכתוב לו גט שחרור[326].

כשלא טבל ומל

אין יוצא בראשי איברים אלא עבדים שמלו וטבלו שהרי ישנן במקצת מצות[327], אבל העבד שהוא בגיותו אינו יוצא בראשי איברים[328].

כשהיכה שלא בכוונה

עבד, שהיכהו רבו בלא כוונה, אינו יוצא לחירות[329], שנאמר: את עבדו[330], עד שיהא מתכוין לו[331].

חציו עבד ועבד של שני שותפים

מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, וכן עבד של שני שותפים, אין יוצאים בראשי איברים שאינם חוזרים[332], שנאמר: עבדו[333], המיוחד לו[334], והוא אינו מיוחד לרבו שחבל בו[335].

הפיל שן וסימא עין

הפיל שן עבדו וסימא עינו, יוצא בשינו ואינו נותן דמי עינו[336], ואם תפס, אין מוציאים מידו[337], ואם כתב לו גט-שחרור* בין הפיל שינו לסימא עינו, חייב ליתן לו דמי עינו[338]. ואין אומרים שיצא בעינו ושינו[339], שנאמר: תחת עינו[340], ולא תחת עינו ושינו, תחת שִׁנו[341], ולא תחת שינו ועינו[342].

בזמן הזה

יציאת העבד בראשי איברים הוא קנס*[343], ולפיכך אין דנים ביציאת העבד בראשי איברים אלא בבית-דין* סמוכים[344], ומכל מקום נוהג בכל מקום ובכל זמן[345], שאף על פי שהוא קנס, נוהג בזמן הזה[346], שאם באו עדים בדבר אינו יכול להשתמש בו[347], מפני שהעבד תפוס בעצמו[348], והתופס בקנס אין מוציאים ממנו אף בזמן הזה[349].

המודה שהיכה עבדו והפיל אחד מראשי איברים שבגלוי, בזמן שהיו בית דין סמוכים, היה נפטר מהשחרור, מפני שהוא מודה בקנס, שפטור[350], ובזמן הזה, שאין בית דין סמוכים[351], נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שאף על פי שהוא תפוס בגופו, אינו מועיל, ואם הודה, נפטר[352]. ויש סוברים שאין הודאתו פוטרת אלא בבית דין, ועתה שאין בית דין סמוך, אין ההודאה מועילה, ויוצא העבד לחירות[353]. וכן הלכה[354]. ומכל מקום אין כופים רבו לכתוב לו גט-שחרור*, שהרי מחלוקת ראשונים בדבר[355].

הפקר

המפקיר עבדו[356], יצא לחירות[357]. ונחלקו אמוראים: לדעת שמואל, אינו צריך גט-שחרור*[358]. ולדעת רב ור' יוחנן - ואמימר[359] - צריך גט שחרור[360]. וכן הלכה[361]. ואם מת האדון שהפקירו - קודם ששחררו[362] - היורש כותב לו גט שחרור[363]. ויש מהאמוראים הסובר, שאין לו תקנה[364].

גר שמת ואין לו יורשים

גר* שמת ואין לו יורשים - שהקודם בנכסיו זכה[365] - והיו לו עבדים גדולים, זכו בעצמם והרי הם בני חורין[366], היו לו עבדים קטנים, נחלקו בהם תנאים: לדעת תנא קמא, קנו עצמם בני חורין[367]. ולדעת אבא שאול, כל המחזיק בהם זכה בהם[368], שהרי לא נכתב להם גט שחרור[369], ואין להם יד לזכות בעצמם[370]. וכן הלכה[371]. ואם לא זכה בהם אדם עד שיגדלו, אין להם תקנה[372], שבמיתת הגר לא פקע האיסור מהם, שהרי כל הקודם בהם זכה, וכין שמיתת הגר לא מפקיע האיסור מהם, כשגדלו, למרות שפקע הממון, איסורים לא פקע, שבמה יפקע עכשיו, הרי אין מיתת האדם שתפקיע האיסור מהם[373].

הערות שוליים

  1. עי' ציון 164 ואילך.
  2. עי' רמב"ם עבדים פ"ט ה"ב; עי' טוש"ע יו"ד רסז יז.
  3. עי' רש"י קדושין כב ב ד"ה שדה נקנית; עי' ר"ן שם (ז ב).
  4. רש"י שם; ר"ן שם.
  5. בראשית ט כה. עי' רש"י קדושין שם; ר"ן שם.
  6. עי' רב אויא ביבמות מו א; עי' טוש"ע יו"ד רסז ט.
  7. עי' להלן: מילתו וטבילתו.
  8. עי' רב חמא בר גוריא אמר רב בגמ' שם מה ב - מו א; עי' רמב"ם עבדים פ"ח הי"ט ואסו"ב פי"ג הי"א; עי' טוש"ע שם.
  9. רמב"ם אסו"ב שם.
  10. מ"מ שם, בשם הרשב"א ושכן מסתבר; נמוק"י שם (טו ב), בשם רבוותא ורבו של הריטב"א; רמ"א בשו"ע שם.
  11. עי' יבמות מו א; רמב"ם עבדים פ"ט ה"ה.
  12. רמב"ם שם.
  13. ויקרא כה מה.
  14. עי' רב אויא בגמ' שם. ועי' גמ' שם, מח' אמוראים, אם כשגוי מוכר עבדו לישראל, הגוף קנוי לו, ועי' רמב"ם שם ה"ה וטוש"ע שם ז ויז.
  15. ציון 265 ואילך.
  16. ויקרא כה מו.
  17. ברייתא סוטה ג א וגיטין לח ב.
  18. עי' ראב"ע שם.
  19. עי' ר"י פערלא לספה"מ לרס"ג מבוא פ"ו, בד' יסוד מורא לראב"ע (דף ו במהד' ירושלים תשל"ח).
  20. ע"ע שבע אומות.
  21. דברים כ טז. מאירי גיטין שם.
  22. ירו' כתובות פ"ג ה"י (ושבועות פ"ה ה"ו): מצאתי עילה לשחררו, לפי יראה"ש סי' תכג. ועי' ברייתא ב"ק עד ב, של' זו אינה.
  23. רב יהודה אמר שמואל בברכות מז ב וגיטין לח ב, לפי גיטין שם, לגי' פסקי רי"ד שם (ועי' גמ' שם, לגירסתנו וגי' רא"ש שם פ"ד סי' כג, שגורסים בע"א), ולפי רי"ף שם (כ ב) ויראה"ש סי' תכג ורא"ש שם ומאירי שם והגמ"י עבדים פ"ט ה"ט; רבא בגיטין לח ב (לגירסתנו, ולגי' רי"ף שם (כ ב) ויראה"ש סי' תכג ואו"ז ח"ב סי' תכז: רבה), לפי יראה"ש שם ואו"ז שם.
  24. ויקרא שם.
  25. ר"א בברייתא ב' גיטין שם; ר"ע בברייתא שם ושם. ועי' פנ"י וחי' חת"ס גיטין שם, בטעם שלא הקשתה הגמ' ממעשה דר"א על ר"א בברייתא הנ"ל.
  26. עי' ראב"ע שם, בשם קדמונינו; עי' מאירי סוטה שם; עי' אדרת אליהו שם.
  27. רלב"ג שם.
  28. מאירי גיטין שם.
  29. כ"מ מבה"ג מ"ע קכ; עי' תשוה"ג שע"צ ח"ג ש"ו סי' לג. עי' רי"ף גיטין לח ב (כ ב); רמב"ם שבציון שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת., לפי הגמ"י עבדים פ"ט ה"ו, וספה"מ מ"ע רלה; יראה"ש סי' תכג; סמ"ג עשין פז; חינוך מ' שמז; מאירי סוטה ג א וגיטין שם.
  30. רי"ף שם; רא"ש שם פ"ד סי' כג; מאירי שם ושם.
  31. ע"ע הלכה: כר' עקיבא מחברו. רי"ף שם; כ"מ ממאירי גיטין שם.
  32. יראה"ש שם; מאירי שם.
  33. יראה"ש שם, לשיטתו שבציון 22.
  34. יראה"ש שם.
  35. ע"ע הנ"ל: על פי הרוב ציון 222 ואילך.
  36. עי' ציון 23. עי' יראה"ש שם.
  37. מאירי שם, בשם קצת מפרשים, ודחה.
  38. ע"ע שחרור.
  39. מאירי שם, בד' קצת מפרשים, ודחה.
  40. בה"ג מ"ע קכ; ספה"מ לרמב"ם מ"ע רלה; עי' יסוד מורא לראב"ע (דף ו במהד' ירושלים תשל"ח); יראה"ש סי' תכג; סמ"ג עשין פז; סמ"ק סי' ס; חינוך מ' שמז; ועוד.
  41. ויקרא כה מו. עי' ספה"מ שם; סמ"ג שם; סמ"ק שם; חינוך שם.
  42. ע"ע שחרור. עי' ספה"מ לרמב"ם שם; עי' חינוך שם. והיינו שלדעתם איסור זה הוא איסור מה"ת (ע"ע שחרור, מח' ראשונים), ולדעתם ההלכה שכתוב זה הוא חובה, וכתנאים שבציון 22 ואילך, וגאונים וראשונים שבציון 29 ואילך.
  43. רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" ובאזהרות "אנכי אש", ועי' רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מבואר פי"א, שעמד ע"ז (ועי' השגות על רב סעדיה גאון מאת ר' מבשר בן נסי הלוי איש בגדאד עמ' 116, בשם רס"ג בפי' הארוך לפ' בהר: מאמר הכתוב לעולם בהם תעבודו למנוע אותנו משחרר אותם), וצ"ב.
  44. רמב"ם עבדים פ"ט ה"ח; עי' טוש"ע יו"ד יז.
  45. כס"מ שם, בד' הרמב"ם. וע"ע עבד עברי.
  46. רמב"ם שם; עי' שו"ע שם.
  47. רמב"ם שם, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ מעשה בר' יוחנן בירו' ב"ק פ"ח ה"ד והמעשה בכתובות סא א.
  48. רמב"ם שם, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ המעשה בכתובות שם.
  49. תהלים קכג ב. עי' רמב"ם שם.
  50. רמב"ם שם; עי' שו"ע שם.
  51. איוב לא יג.
  52. שם טו. רמב"ם שם. ועי' מעשה בר' יוחנן בירו' שם.
  53. עי' ראשונים ואחרונים שבציונים 264, 345 ואילך.
  54. ציון 53 ואילך.
  55. ציון 255 ואילך.
  56. ציון 296 ואילך.
  57. חגיגה ד א.
  58. עי' גמ' שם.
  59. דברים כד א.
  60. ויקרא יט כ. עי' רש"י חגיגה שם ד"ה לה לה מאשה.
  61. עי' טו"א חגיגה ד א, לשיטתו שבציון 63.
  62. עי' בתי כהונה ח"ב סי' ו (ל ב); עי' שעה"מ מילה פ"א ה"א, בשמו; טו"א חגיגה ד א.
  63. עי' תוס' ב"ק פח א ד"ה יהא; עי' טו"א חגיגה שם; עי' תוס' רעק"א ברכות פ"ג מ"ג אות כח (הובא גם בחי' רעק"א ברכות כ א), שמסיק כן.
  64. עי' רמב"ם שבציון 73, לפי תוס' רעק"א שם; עי' מל"מ שבציון 65.
  65. עי' מל"מ מלכים פ"י ה"ז; מנ"ח מ' א סק"ג (ס"ק יט במהד' מ"י), בשמו.
  66. עי' מל"מ שם, ע"פ רש"י ערכין ב ב ד"ה מי שחציו, ועי' שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קעז ודו"ח חגיגה שם ומלוא הרועים ערכין שם.
  67. עי' ציון 57 ואילך.
  68. ע"ע אשה ציון 13 ואילך וע' השחתת זקן ציון 29 ואילך.
  69. רמב"ם ע"ז פי"ב ה"ב; עי' ר"ן קדושין כט א (יא ב); נמוק"י מכות כ ב (ד א), בשם הרמ"ה;
  70. ע"ע אשה ציון 13 וע' השחתת זקן ציון 30 ואילך. וע"ע אשה ציון 13 ואילך וע' השחתת זקן ציון 32 ואילך, טעמים אחרים.
  71. עי' נמוק"י שם, בשם הרמ"ה; עי' כס"מ שם; עי' ש"ך יו"ד סי' קפז סק"י. ועי' מל"מ שם, שתמה, שהרי במסקנת הגמ' אין הפטור משום שאין לנשים זקן (ע"ע אשה ציון 13 ואילך וע' השחתת זקן ציון 32 ואילך).
  72. ע"ע אשה ציון 11 ואילך וע' הקפת הראש ציון 71א ואילך.
  73. עי' רמב"ם ע"ז פי"ב ה"ב; עי' טוש"ע יו"ד קפא ז.
  74. ע"ע הקפת הראש ציון 73.
  75. ע"ע אשה ציון 13 ואילך וע' השחתת זקן ציון 29 ואילך.
  76. ע"ע אשה ציון 12 וע' הקפת הראש ציון 74.
  77. עי' נמוק"י מכות כ ב (ד א), בשם הרמ"ה; עי' כס"מ שם; עי' ש"ך שם סק"י.
  78. ע"ע אשה ציון 168 ואילך וע' פריה ורביה.
  79. ע"ע אשה ציון 174 וע' פריה ורביה.
  80. תוס' חגיגה ב ב ד"ה לא, במסקנה, ע"פ ירו' מו"ק פ"א ה"ז; עי' תוס' גיטין מא ב ד"ה לא, בתי' הא' והב'.
  81. תוס' חגיגה שם, בשם י"מ, ודחו; תוס' גיטין שם, בשם ה"ר יצחק ברבי מרדכי, ע"פ ירו' שם, ועי' פנ"י שם ומנ"ח מ' א סק"ג (ס"ק יט במהד' מ"י) שהראיה מהירו' סותרת לראיה בציון הקודם מאותו הירו'.
  82. שטמ"ק ב"ק פח א, בשם הרא"ש; שעה"מ מילה פ"א ה"א; חי' רעק"א לשו"ע יו"ד סי' רסז ס"א, בד' ה(טור ו)שו"ע שם; מקנה קדושין כט א; מנ"ח מ' ב סק"ג (סק"ו במהד' מ"י).
  83. ע"ע אשה ציון 140 ואילך.
  84. עי' שטמ"ק שם, בשם הרא"ש; עי' שעה"מ שם.
  85. מקנה שם; מנ"ח שם (סק"ט במהד' מ"י), בשמו, ושם (סק"ו במהד' מ"י).
  86. עי' מנ"ח שם (סק"ח במהד' מ"י), בד' "רוב הראשונים" (עי' מנ"ח שם סק"ו במהד' מ"י).
  87. ע"ע אשה ציון 140 ואילך. מנ"ח שם (סק"ח במהד' מ"י).
  88. עי' מנ"ח מ' ב סק"ג (סק"ט במהד' מ"י).
  89. ע"ע גוי ציון 204 ואילך.
  90. בראשית כב ה.
  91. רש"י יבמות סח ב ד"ה עבד כנעני.
  92. ריב"ל בכתובות כח א; רמב"ם עבדים פ"ח הי"ח; עי' טוש"ע יו"ד רסז עא.
  93. ע"ע תלמוד תורה.
  94. עי' ברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  95. עי' רש"י גיטין לט ב ד"ה אין לו תקנה; עי' תוס' שם מ א ד"ה אותו. ועי' רש"י שם ותוס' שם, בעבד כנעני שיצא לחירות וטרם קיבל גט-שחרור (ע"ע), שנח' אם מותר בשפחה כנענית.
  96. רבה אמר רב ששת בקדושין כג ב; עי' ר' אלעזר בגמ' שם; טור יו"ד סי' רסז.
  97. עי' פסחים פח ב; טוש"ע שם כב.
  98. עי' משנה ב"מ יב א; עי' רמב"ם גזו"א פי"ז הי"ג; טוש"ע שם; עי' טוש"ע חו"מ רע ב.
  99. עי' רמב"ם זכיה פ"ג הי"ב; טוש"ע יו"ד שם.
  100. טוש"ע שם.
  101. עי' רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  102. עי' רבה אמר רב ששת בקדושין כג ב, בד' ר"מ במשנה שם כב ב.
  103. עי' רבה אמר רב ששת בגמ' שם כג ב, בד' חכמים במשנה שם כב ב
  104. גמ' שם כג ב.
  105. עי' פסחים פח ב.
  106. רמב"ם זכיה פ"ג הי"ד; טוש"ע יו"ד רסז כב.
  107. עי' ר' אלעזר בקדושין כג א, בד' ר"מ במשנה שם כב ב.
  108. עי' ר' אלעזר בגמ' שם כג א, בד' חכמים במשנה שם כב ב.
  109. רמב"ם עבדים פ"ה ה"ב; טוש"ע יו"ד רסז כב.
  110. עי' משנה ב"ק פז א; רמב"ם חומ"ז פ"ד ה"י; טוש"ע חו"מ תכד ג; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד רסז כא.
  111. עי' ירו' ב"ק פ"ח ה"ד.
  112. עי' משנה ב"ק פז א.
  113. עי' משנה שם; ר' יוחנן בירו' שם.
  114. דברים כה יא.
  115. עי' לעיל: חיובו במצוות. גמ' שם פח א, בד' ת"ק שבציון 112 ואילך.
  116. רמב"ם חומ"ז פ"ד ה"י; פהמ"ש לרמב"ם שם פז א; רע"ב ב"ק פ"ח מ"ג; טוש"ע חו"מ תכד ג.
  117. משנה שם.
  118. דברים שם.
  119. גמ' שם פח א, בד' ר' יהודה שבציון 117.
  120. עי' ציון 111 ואילך.
  121. עי' גיטין יב ב; רמב"ם חומ"ז פ"ד ה"י; טוש"ע חו"מ תכד ג.
  122. עי' גמ' שם; טוש"ע יו"ד רסז כא.
  123. עי' רש"י ב"ק פז א ד"ה חייבין לשלם.
  124. עי' ציון 96 ואילך.
  125. עי' רש"י שם ד"ה נתגרשה.
  126. עי' משנה שם; עי' רמב"ם חומ"ז פ"ד הכ"א; עי' טוש"ע חו"מ תכד ט.
  127. עי' רמב"ם שם.
  128. עי' רש"י שם ד"ה חייבין לשלם; עי' רמב"ם שם.
  129. עי' גיטין יב ב, במסקנה; עי' רמב"ם עבדים פ"ט ה"ז; מאירי ב"מ צג א; עי' טוש"ע יו"ד רסז כ.
  130. עי' רמב"ם שם; עי' מאירי שם; טור שם.
  131. רמב"ם שם.
  132. עי' ציון 129 ואילך.
  133. רמב"ם עבדים פ"ט ה"ז; טור יו"ד סי' רסז, בשמו.
  134. רמב"ם שם; טור שם, בשמו; עי' מאירי ב"מ צג א. ועי' ב"ח שם, ראיה לזה מיבמות סו א.
  135. לבוש שם.
  136. שו"ע שם כ; לבוש שם.
  137. עי' ראב"ד בהשגות שם.
  138. עי' ציון 129 ואילך.
  139. עי' תוס' גיטין יב ב ד"ה שמע; עי' רשב""א שם; עי' רא"ש שם פ"א סי' יד; טור יו"ד סי' רסז; רמ"א בשו"ע שם כ, בשם י"א; לבוש שם, בשם י"א.
  140. טור שם.
  141. עי' תוס' שם; עי' רשב"א שם; עי' רא"ש שם; טור שם.
  142. עי' תוס' שם, וב"י שם, בדעתם, ע"פ ברייתא שם א.
  143. עי' תוס' שם ב, וב"י שם, בדעתם, ע"פ ברייתא שם א.
  144. עי' טור שם.
  145. רא"ש שם; טור שם; רמ"א שם, בשם י"א; לבוש שם, בשם י"א.
  146. עי' רי"ף שם ב (ה א) ורמב"ם עבדים פ"ט ה"ז.
  147. עי' ב"י וב"ח שם, בד' רי"ף ורמב"ם.
  148. עי' ר' יוחנן בגיטין יב ב; עי' ר' יוחנן בירו' ב"ק פ"ח ה"ד; טוש"ע יו"ד רסז כא.
  149. רמב"ם עבדים פ"ט ה"ז.
  150. עי' ר' אחא בירו' ב"ק פ"ח ה"א.
  151. עי' ציון 111 ואילך.
  152. עי' ציון 129 ואילך. עי' גמ' שם; טוש"ע שם.
  153. רמב"ם עבדים פ"ה ה"א.
  154. עי' רמב"ם מכירה פ"ב ה"א; שו"ע חו"מ קצו א.
  155. משנה קדושין כב ב; עי' רמב"ם שם ועבדים פ"ה ה"א; עי' טוש"ע שם ויו"ד רסז כג.
  156. ויקרא כה מו.
  157. ע"ע הקש.
  158. גמ' שם.
  159. עי' ברייתא קדושין כב ב; עי' רמב"ם עבדים פ"ה ה"א; עי' טוש"ע יו"ד רסז כה וחו"מ קצו א. ועי' גמ' שם, בטעם שהמשנה שבציון 155, השמיטה ד"ז.
  160. עי' ברייתא קדושין כב ב; רמב"ם מכירה פ"ב ה"ב; עי' טוש"ע יו"ד רסז כג.
  161. רמב"ם עבדים פ"ט ה"ב, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ יבמות מה ב.
  162. ויקרא כה מה. רמב"ם שם, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ ויקרא שם.
  163. רמב"ם שם.
  164. ויקרא כה מה.
  165. שם.
  166. ע"ע ציון 155 ואילך. רמב"ם עבדים פ"ט ה"ג, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ ברייתא ביבמות עח ב, ורבין אמר ר' יוחנן בגמ' שם. ועי' רש"י שם ד"ה לאחד מן האומות וד"ה שאתה רשאי וד"ה מן הנולדים, וראב"ד בהשגות שם, שפי' בע"א. ישראל שבא על שפחה כנענית, נחלקו גאונים וראשונים בדין הולד, ועל כך עי' רמב"ם עבדים פ"ט ה"א וטוש"ע יו"ד רסז סט. על גוי שבוי שנמכר, מתי יכולים לקנות השבוי להיות עבד כנעני, עי' גמ' שם מו א ורמב"ם שם ה"ד.
  167. עי' ברייתא ב"מ עא א, לפי גמ' שם; עי' רמב"ם עבדים פ"ט ה"ו; עי' טוש"ע יו"ד רסז יט.
  168. ברייתא שם, לפי גמ' שם.
  169. רמב"ם עבדים פ"ט ה"ו; טוש"ע יו"ד רסז יט.
  170. עי' ברייתא שם, לפי גמ' שם.
  171. עי' גמ' שם: פריץ לה, ורש"י שם ד"ה צניע לה (על עבד עברי, בו אין חשש).
  172. רש"י שם ד"ה פריץ לה.
  173. רמב"ם עבדים פ"ט ה"ו; טוש"ע יו"ד רסז יט.
  174. רמב"ם שם.
  175. עי' רמב"ם שם: ויראה לי; עי' טור שם, בשמו.
  176. טור שם; כס"מ שם, בשמו.
  177. עי' שו"ע שם, שהשמיט חילוק הרמב"ם.
  178. עי' רמב"ם מילה פ"א ה"א; עי' סמ"ג עשין כח; עי' חינוך מ' ב; טור יו"ד סי' רסז; שו"ע שם: למול עבדיו.
  179. בראשית יז יב. עי' תוס' שבת קלז ב ד"ה במצותיו; עי' סמ"ג שם; עי' פי' התפלות והברכות לר"י בר יקר ח"ב עמ' סח.
  180. בראשית שם יג. טור שם.
  181. עי' רמב"ם שם; עי' סמ"ג שם; עי' חינוך שם.
  182. עי' רמב"ם שם, ועי' ב"ח שם, שהוא ע"פ ברייתא קדושין כט א; טוש"ע שם.
  183. טוש"ע שם, ועי' ב"י שם, שהוא פשוט ע"פ הכתוב שבציון 180.
  184. טוש"ע שם.
  185. ע"ע מילה. עי' ב"ח שם.
  186. עי' ברייתא שבת קלה ב.
  187. בראשית לז יב.
  188. בראשית שם.
  189. עי' רש"י שם ד"ה יש יליד בית.
  190. רש"י שם.
  191. עי' רש"י שם.
  192. רש"י שם.
  193. עי' ת"ק בברייתא שם.
  194. עי' רש"י שם.
  195. רש"י שם.
  196. רש"י שם ד"ה שלקחה על מנת.
  197. עי' גמ' שם, בד' ת"ק.
  198. בראשית שם יג.
  199. רש"י שבת שם ד"ה יש יליד בית.
  200. עי' רש"י שם.
  201. עי' רש"י שם ד"ה שלקחה על מנת.
  202. גמ' שם, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה ה"ג, בשם ספרים שלנו.
  203. גמ' שם, לגי' שאילתות שאי' ט (והובא ברש"י שם), ועי' רש"י שם, שביאר הטעם.
  204. ר' ירמיה בגמ' שם, בד' ת"ק, לפי גמ' שם.
  205. גמ' שם.
  206. ברייתא שבת קלה ב, לגי' ר"ח שם.
  207. ברייתא שם, לגי' טור יו"ד סי' רסז.
  208. ברייתא שם, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה ר' חמא אומר, וכעי"ז בברייתא שם, לגי' שאילתות שאי' ט: רב חמא.
  209. רש"י שם ד"ה ילדה והטבילה. וע"ע מילה.
  210. טור שם, בד' ר' אבא (לגירסתו שבציון 207).
  211. עי' ר' חמא בברייתא שם.
  212. עי' לעיל: חיובו במצוות.
  213. רש"י שם ד"ה ר' חמא אומר.
  214. רמב"ם מילה פ"א ה"ד וה"ה, לפי ב"י יו"ד סי' רסז; טור שם, בשם השאילתות (ועי' שאילתות שאי' ט, שלא הכריע, וצ"ב); ר"ן שבת קלה ב (נד ב), בשם איכא מאן דאמר.
  215. ר"ן שם, לד' זו. וע"ע הלכה: על פי הרוב.
  216. עי' גמ' שם. עי' ר"ן שם, לד' זו. וע"ע הלכה: מתוך סוגיות התלמוד ציון 139 ואילך.
  217. טור שם, בשם מקצת הגאונים; ר"ן שם, בשם הרב ר' יונה.
  218. עי' ר"ן שם, לד' זו, ועי' גמ' שם א-ב.
  219. ר"ן שם ב, בד' רי"ף שם, שלא הכריע כמי ההלכה.
  220. טור שם; עי' שו"ע שם א, והשמיט לקח א' השפחה וא' העובר (וכשאילתות שבציון 203), והרמ"א הביאו.
  221. ע"ע מילה.
  222. שו"ע יו"ד רסז ב.
  223. ע"ע הנ"ל.
  224. באה"ג שם סק"ט.
  225. עי' ציון 220.
  226. עי' טור שם.
  227. טור שם.
  228. עי' שו"ע שם.
  229. רש"י יבמות מז ב ד"ה אבל עבד וד"ה כופה ומטבילה, לפי רא"ש שם פ"ד סי' לח; טור יו"ד סי' רסז, בשם רש"י.
  230. רא"ש שם, בד' רש"י.
  231. עי' טור שם, בשם רש"י.
  232. עי' רא"ש שם, בד' רש"י; טור שם, בשם רש"י.
  233. רא"ש שם, בד' רש"י.
  234. עי' רי"ף שם (טז א), לפי שו"ת מהרש"ל סי' נ, בפי' הברייתא שם מז ב - מח א, וגמ' שם מז ב, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א.
  235. עי' רי"ף שם, לפי רא"ש שם, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א; רמב"ם אסו"ב פי"ג הי"ב, לפי ב"י שם; טור שם, בשם רי"ף שם; נמוק"י שם.
  236. שו"ע שם ה.
  237. עי' ציון 235.
  238. עי' ציון 236.
  239. עי' מ"מ אסו"ב פי"ד ה"ט.
  240. ע"ע גרות ציון 41 ואילך.
  241. רמב"ם שם; שו"ע יו"ד רסז ג.
  242. רי"ו תא"ו נכ"ג ח"ד (ר ג).
  243. מכילתא בא פסחא פט"ו, לפי ר' אליעזר נחום שם ומלבי"ם שם סי' צו.
  244. מכילתא שם; ברייתא יבמות מח ב.
  245. שמות כג יב. ר"י במכילתא שם; עי' ר"י בברייתא שם.
  246. ברייתא ב' בגמ' שם. עיי"ש ההכרח לזה.
  247. ברייתא א' בגמ' שם.
  248. מכילתא שם.
  249. עי' רש"י שם ד"ה האמר אין מקיימין.
  250. שמות יב מד. ר"א במכילתא שם.
  251. עי' ציון 179 ואילך.
  252. רא"ש שם פ"ד סי' לח, בד' ר"ע.
  253. עי' ר"א במכילתא שם; עי' ר"ע בברייתא שם.
  254. שמות שם. עי' ר"א במכילתא שם; עי' ר"ע בברייתא שם.
  255. שלח רבין משמיה דר' אילעאי, ושכל רבותיו אמרו לו משמו, בגמ' שם, עי' גמ' שם, במסקנה, שהוא כר"ע. ועיי"ש בגמ', שלד' ר"ע אף בזה יש להעמיד הכתוב שבציון הקודם.
  256. גמ' שם. ועי' גמ' שם, שהוא כר"ע.
  257. עי' רב פפא בגמ' שם. ועיי"ש בגמ', שלד' ר"ע יש להעמיד הכתוב שבציון 254, אף כרב פפא.
  258. עי' ס' המקח לרב האי ש"ז דין ט, בד' רב פפא בגמ' שם; עי' תוס' שם ד"ה היכא, בשם שערי דרב האי ור"ת ור"י; עי' רא"ש שם וטור שם ורי"ו תא"ו נכ"ג ח"ד (ר ג), בשם רב האי.
  259. עי' רש"י שם ד"ה ה"מ וד"ה היכא דלא פסקא וד"ה אבל היכא, בשם מורו, בד' רב פפא בגמ' שם; עי' רא"ש שם, בשם רש"י, בפי' הא'; עי' רי"ו שם, בשם רש"י.
  260. עי' רש"י שם ד"ה אבל היכא, בשם ל"א, בד' רב פפא בגמ' שם; עי' רא"ש שם, בשם רש"י, בפי' הב'; עי' רי"ו שם, בשם קצת המפרשים והרמ"ה.
  261. עי' רמב"ם וטוש"ע שבציון הבא; עי' מרדכי יבמות רמז מא; עי' רי"ו תא"ו נכ"ג ח"ד (ר ג); שו"ע יו"ד סי' רסז בכותרת הסי'.
  262. רמב"ם מילה פ"א ה"ו ואסו"ב פי"ד ה"ט; טוש"ע שם ד.
  263. עי' רמב"ם שם ושם; עי' מרדכי שם; עי' טור שם; עי' רי"ו שם; עי' רמ"א בשו"ע שם.
  264. עי' מרדכי יבמות רמז מא; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד רסז ד; לבוש שם.
  265. עי' ציון 7 ואילך.
  266. עי' יבמות מו א; עי' רמב"ם אסו"ב פי"ג הי"א.
  267. עי' שמואל בגמ' שם; רמב"ם שם.
  268. רמב"ם שם.
  269. טוש"ע שם ט.
  270. ע"ע גרות ציון 270.
  271. רמב"ם אסו"ב פי"ג הי"א.
  272. ע"ע טבילה ציון 264 ואילך.
  273. עי' רמב"ן יבמות מו א (והובא במ"מ אסו"ב פי"ג הי"א) ונמוק"י שם (טו ב), בשם ר"י ברצלוני.
  274. רמב"ן שם (והובא במ"מ שם); נמוק"י שם, בשם ר"י והרמב"ן.
  275. עי' רמב"ן שם; נמוק"י שם.
  276. עי' לעיל: חיובו במצוות. נמוק"י שם.
  277. רמ"א בשו"ע יו"ד רסז ג.
  278. ע"ע טבילה ציון 266 ואילך.
  279. דברים לג כד. פי' התפלות והברכות לר"י בר יקר ח"ב עמ' סח.
  280. ברייתא שבת קלז ב, לגי' רי"ף שם (נה ב), ורמב"ם מילה פ"ג ה"ה, לפי ב"י יו"ד סי' רסז, וגי' רא"ש שם פי"ט סי' יא; פי' התפלות והברכות לר"י בר יקר ח"ב עמ' סח; טוש"ע שם יב.
  281. ברייתא שם, לגירסתנו וגי' ס' העיטור ש"ג הל' מילה (נג ד במהד' רמ"י), וטור יו"ד סי' רסז, בשמו, והיינו כברכה על מילת ישראל (ע"ע ברית מילה ציון 94).
  282. ברייתא שם, לגי' טור שם.
  283. עי' ציון הבא.
  284. ירמיהו לג כה.
  285. ברייתא שם, לגירסתנו וגי' ס' העיטור שם, ועי' ציון 283, שי"ג בע"א.
  286. עי' רא"ש שם (וטור שם, בשמו), שאע"פ שגרס כגי' שבציון הבא, נוקט להלכה שהוא ב' ברכות, עיי"ש הטעם.
  287. עי' ברייתא שם, לגי' רי"ף ורא"ש וטור שם, ועי' ציון 285, שי"ג בע"א.
  288. רמב"ם שם.
  289. טוש"ע יו"ד רסז יב; לבוש שם.
  290. עי' פי' התפלות והברכות לר"י בר יקר ח"ב עמ' סח; עי' ראשונים ואחרונים שבציון הקודם, שלא חילקו.
  291. עי' רמב"ם מילה פ"ג ה"ה; עי' הגה בשו"ע יו"ד רסז יב.
  292. רמב"ם שם; עי' הגה בשו"ע שם. ועי' כס"מ שם, הטעם.
  293. עי' רמב"ם מילה פ"ג ה"ה; עי' טוש"ע יו"ד רסז יג. וע"ע ברית מילה ציון 125 ואילך.
  294. טור יו"ד סי' רסז, בשם רב יהודאי גאון; שו"ע שם ו. ועי' בהגר"א שם ס"ק יד, ראיה לזה מירו' יבמות פ"ח ה"א.
  295. ע"ע גרות ציון 301 ואילך. באה"ג שם ס"ק יד.
  296. טור יו"ד סי' רסז.
  297. עי' משנה קדושין כב ב; עי' תוספ' קדושין פ"א; רמב"ם עבדים פ"ה ה"א וה"ב; עי' טוש"ע שם כו.
  298. עי' תוספ' שם; רמב"ם שם ושם; טוש"ע שם.
  299. ע"ע חליפין ציון 347 ואילך.
  300. ציון 347 ואילך.
  301. עי' ציון 298.
  302. עי' טוש"ע יו"ד רסז כז.
  303. שמות כא כו-כז.
  304. ויקרא מה כד.
  305. ע"ע עבד עברי.
  306. ר' אליעזר במכילתא משפטים נזיקין פ"ז. וכעי"ז בקצור במכילתא דרשב"י שם.
  307. ע"ע אמה העבריה ציון 2 ואילך.
  308. עי' ברייתא קדושין כד א, לפי גמ' שם.
  309. עי' שמות כא כו-כז.
  310. מזרחי שם, בשם המכילתא, וצ"ב, שאינו במכילתא.
  311. עי' גמ' שם; עי' רמב"ם שם. ועי' גמ' שם א-ב, מדוע א"א ששן ועין הם ב' כתובים הבאים כא' שאינם מלמדים. ועי' ראב"ע (הקצר) שם, בטעם שפירטה התורה דוקא האיברים הללו.
  312. עי' טוש"ע שם.
  313. ברייתא שם כה א. ועי' ברייתא שם, ורמב"ם עבדים פ"ה ה"ה-ה"י וטוש"ע שם כז-לה, פרטי הדינים באיברים שיוצא בהם לחירות. על יציאה בראשי איברים של עבדי נכסי-צאן-ברזל (ע"ע) ועבדי נכסי-מלוג (ע"ע), עי' ב' ברייתות בב"ק פט ב, וגמ' שם פט ב - צ א ורמב"ם עבדים פ"ה הט"ז וטוש"ע יו"ד רסז לח.
  314. עי' ציון 301 ואילך.
  315. ראב"ע (הארוך) שמות כא כו.
  316. ברייתא קדושין כד ב.
  317. דברים כד א.
  318. שמות כא כו.
  319. עי' גמ' שם.
  320. ברייתא שם.
  321. שמות שם.
  322. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה השתא דכתיב.
  323. עי' ציון 303 ואילך.
  324. עי' ציון 311.
  325. ברייתא שם, לפי גמ' שם.
  326. רמב"ם עבדים פ"ה ה"ד; טוש"ע יו"ד רסז כז.
  327. עי' לעיל: חיובו במצוות.
  328. רמב"ם עבדים פ"ה ה"ה.
  329. עי' מכילתא דרשב"י שבציון הבא ואילך; רמב"ם עבדים פ"ה ה"ד והי"א, ועי' כס"מ שם הי"א, שדן במקורו בגמ'; טור יו"ד סי' רסז, בשמו; שו"ע שם לו
  330. שמות כא כו.
  331. מכילתא דרשב"י שם.
  332. ברייתא ב"ק צ א; עי' רמב"ם עבדים פ"ה הט"ו; עי' טור יו"ד סי' רסז, בשמו; עי' שו"ע שם לז.
  333. שמות כא כו.
  334. רב מרדכי בשם רבא בגמ' שם, ושהוא כד' ר' אליעזר; שו"ע שם.
  335. עי' רמב"ם שם; עי' טור שם, בשמו.
  336. עי' רמב"ם חומ"ז פ"ד הי"א; שו"ע יו"ד רסז לט.
  337. עי' רמב"ם עבדים פ"ה הי"ד, לפי כס"מ שם, בתי' הב', להצילו מהשגת הראב"ד שם, שסותר לדבריו בציון הקודם; שו"ע שם.
  338. עי' רמב"ם עבדים שם, לפי כס"מ שם, בתי' הא', להצילו מהשגת הראב"ד שם, שסותר לדבריו בציון 336, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ גיטין מב ב; שו"ע שם.
  339. עי' אביי בב"ק עד ב.
  340. שמות כא כו.
  341. שמות שם כז.
  342. אביי בגמ' שם.
  343. ע' ברייתא ב"ק עד ב; עי' רמב"ם עבדים פ"ה הי"ז.
  344. ע"ע סמיכה (א). עי' רמב"ם שם.
  345. רמב"ם עבדים פ"ה הי"ז.
  346. טוש"ע שם.
  347. עי' טור שם; עי' ב"י שם, בד' הרמב"ם; שו"ע שם.
  348. עי' רמב"ן קדושין כה א; עי' ר"ן שם (ט א), בשמו; טור שם; עי' ש"ך שם סק"נ; עי' באה"ט שם ס"ק לד, בשמו. וע"ע תפיסה.
  349. ע"ע קנס. עי' רמב"ן שם; עי' ר"ן שם, בשמו; עי' ש"ך שם; עי' באה"ט שם, בשמו.
  350. ע"ע קנס. עי' ברייתא ב"ק עד ב, וגמ' שם.
  351. ע"ע סמיכה (א).
  352. ראב"ד בהשגות לרי"ף כתובות (יד ב בדפי הרי"ף).
  353. עי' ס' הזכות לרמב"ן שם (טו א); טור יו"ד סי' רסז, בשמו ובשם הרא"ש.
  354. רמ"א בשו"ע שם; ב"ח שם.
  355. עי' ב"ח שם.
  356. ע"ע הפקר.
  357. שמואל ביבמות מח א ונזיר סב ב וגיטין לח א; רב יוסף אמר רב בגמ' שם ב; עי' רב חייא בר אבין אמר רב בגמ' שם; עולא אמר ר' יוחנן בגמ' שם לט א; רמב"ם עבדים פ"ח הי"ג; טוש"ע יו"ד רסז סד.
  358. יבמות שם ונזיר שם וגיטין לח א.
  359. עי' ציון 364.
  360. רב יוסף אמר רב בגמ' שם ב; עי' רב חייא בר אבין אמר רב בגמ' שם; עולא אמר ר' יוחנן בגמ' שם לט א.
  361. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  362. שו"ע שם.
  363. עי' גמ' שם. רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  364. עי' אמימר בגמ' שם.
  365. טור יו"ד סי' רסז.
  366. עי' ברייתא גיטין לט א; עי' רמב"ם זכיה פ"ב הי"ז; עי' טוש"ע חו"מ רעה כט; עי' טור יו"ד סי' רסז; שו"ע שם סה.
  367. ברייתא שם.
  368. ברייתא שם.
  369. עי' אבא שאול בברייתא שם.
  370. טור יו"ד שם.
  371. ר' יעקב בר אידי אמר ריב"ל בגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם.
  372. טור שם, בשם הרמ"ה; רמ"א בשו"ע שם.
  373. טור שם, בשם הרמ"ה. על עבד שנשבה או נאסר, מתי יאוש הבעלים מפקיע השעבוד ממנו, ומתי נפדה לשם עבדות, עי' משנה גיטין לז ב וגמ' שם לח א, ורמב"ם שם הי"ד והט"ו וטוש"ע שם סו-סז. על עבד שעשאו רבו אפותיקי (ע"ע) לבעל חובו ושיחררו, שהפקיעו מידי שעבוד והרי הוא בן חורין, ועל מח' התנאים אם צריך לכתוב שט"ח על דמיו, עי' משנה גיטין מ ב ורמב"ם מלוה פי"ח ה"ו וטוש"ע שם סח. על המוכר עבדו לגוי, שאם ברח מהגוי יצא לחירות, עי' משנה וברייתא גיטין מג ב וגמ' שם מג ב - מד א, ורמב"ם עבדים פ"ח ה"א-ה"ה וטוש"ע יו"ד רסז פ. על ישראל הדר בארץ-ישראל (ע"ע) המוכר עבדו לישראל בחוץ-לארץ (ע"ע), שהעבד משתחרר, עי' משנה שם מג ב וגמ' שם מד ב, ורמב"ם שם ה"ו-ה"ח וטוש"ע שם פב-פג.