אנציקלופדיה תלמודית:סמוכין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - מקראות שנכתבו סמוכים לדרשה

גדרם

שתי מקראות הסמוכין זה לזה[1], נחלקו תנאים ואמוראים אם למדים מהסמיכות: א) יש סוברים שדורשים סמוכים בכל התורה[2], ואף אם אין הוכחה מהסמיכות שבאה לדרשא, וכן אף אין תיבה מיותרת שבאה ללמד לדרוש סמוכין[3]. ב) יש סוברים שדורשים סמוכים דוקא במשנה תורה[4], לפי שהסמוכין שנדרשים במשנה תורה מוכח שיש לדורשם, כגון שנכתב המקרא – הנלמד[5] - שלא במקומו, או שיש בסמוכין שבמשנה תורה יתור - בלמד או במלמד[6] - ללמד לדרשת סמוכין[7]. וכתבו ראשונים בדעתם שאף בכל התורה אם הסמוכין מוכח או מופנה, דורשים אותו, אלא שבמשנה תורה ידוע שכל הסמוכין הם מוכחים או מופנים[8]. ויש שנראה שחולקים וסוברים שבשאר התורה אין דורשים סמוכים, לפי ששאר התורה מפי הגבורה נאמרה, ואין-מוקדם-ומאוחר-בתורה*, אבל משנה תורה סידרה משה, וסידרה מקרא אחר מקרא להידרש[9]. ויש שכתבו שבשאר התורה אין דורשים אלא אם מופנה, אבל מוכח לא שייך בשאר התורה מדנכתב שלא במקומו, שאין מוקדם ומאוחר בשאר התורה וכל התורה כפרשה אחת היא, מלבד משנה תורה שנכתב על הסדר[10]. ג) ויש סוברים שאין דורשים סמוכים[11].

מקור

המקור לדרשת סמוכין לסוברים כן[12], אמר ר' יוחנן ויש אומרים - ר' אלעזר[13] - שנאמר: כל פקודיו סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר[14], והיינו שסמיכת כל פקודיו עשויים באמת וישר ולצורך ואינו דבר ריק[15]. יש מן הראשונים שכתבו שדרשא זו אינה אלא אסמכתא*, ולמדים סמוכין בכל התורה – לסוברים שדורשים סמוכין בכל התורה[16] - מסמיכות פרשת ציצית: גדלים תעשה לך[17], לפרשת כלאים: לא תלבש שעטנז[18], שלמדים מהסמיכות שאין בציצית איסור כלאים[19], שמוכח מהכתוב שיש לדרוש סמוכין, מכך שלא נכתב הכתוב "גדלים תעשה לך" בפרשת ציצית, וכן מיתור הכתוב "שעטנז צמר ופשתים[20]" מוכח שיש ללמוד סמוכין בכל התורה[21].

לימודים מסמוכין

בסמוכין הכתוב הראשון מלמד את הכתוב השני, וכן הכתוב השני מלמד את הכתוב הראשון[22].

הראשון מלמד את השני

הכתוב הראשון מלמד את השני, כגון הכתוב בכלאי-בגדים*: לא תלבש שעטנז[23], סמוך לכתוב במצות ציצית*: גדלים תעשה לך[24], ללמד שבציצית לא נאסר כלאים[25]; הכתוב לא תחסם שור בדישו[26], סמוך לכתוב: כי ישבו אחים יחדו וגו'[27], אמר רב ששת אמר ר' אלעזר משום ר' אלעזר בן עזריה שבא ללמד שיבמה שנפלה לפני יבם מוכה שחין, שאין חוסמים אותה[28], היינו שאין סותמים טענותיה כשאינה רוצה להתייבם לה[29]; הכתוב באנוסה: ונתן האיש השוכב עמה[30], סמוך לכתוב: ולא יגלה כנף אביו[31], אמר ר' גידל אמר רב בדעת ר' יהודה שבא ללמד שאף הכתוב "כנף אביו" מדבר באנוסה, ובא לאסור אנוסת-האב*[32]. וחכמים חולקים וסוברים שאינה אסורה, שאין כאן סמוכין, שהכתוב: לא יקח איש את אשת אביו[33], מפסיק ביניהם[34]; הכתוב: אלהי מסכה לא תעשה לך[35], סמוך לכתוב בחול-המועד*: את חג המצות תשמר וגו'[36], אמר ר' ששת בשם ר' אלעזר בן עזריה שבא ללמד שכל המבזה את המועדים כאילו עובד עבודה זרה[37]; הכתוב: לכלב תשלכון אתו[38], סמוך לכתוב באיסור המספר והמקבל לשון-הרע* והמעיד עדות שקר: לא תשא שמע שוא[39], אמר ר' ששת בשם ר' אלעזר בן עזריה שבא ללמד שהמספר והמקבל לשון הרע והמעיד עדות שקר ראוי להשליכו לכלבים[40]. וכן דרשו בעוד מקומות.

השני מלמד את הראשון

הכתוב השני מלמד את הראשון, כגון: הכתוב והודעתם לבניך ולבני בניך[41], סמוך לכתוב: יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחרב[42], אמר ר' יהושע בן לוי ללמד שכל המלמד בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר חורב[43]. ועוד אמר ר' יהושע בן לוי שבא ללמד שבעל-קרי* אסור בדברי תורה שכשם שבחורב בעלי קרי אסורים – שהרי הזהיר הכתוב: אל תגשו אל אשה[44] - אף בדברי תורה בעל קרי אסור[45]. יש שפירשו שאינו דרשא גמורה – ואין בעל קרי אסור בדברי תורה מן התורה[46] - אלא אסמכתא[47]. ויש שפירשו שהיא דרשה גמורה[48]. בדעת ר' יהודה אמרו בגמרא שאין הסמיכות באה ללמד הדרשה לענין בעל קרי אלא לענין המלמד בנו תורה[49]; וכן פרשת יפת תואר נסמכה לפרשת בן סורר ומורה[50], ללמד שהנושא יפת-תואר* סופו להוליד ממנה בן-סורר-ומורה*[51]; וכן הכתוב במכשף*: מכשפה לא תחיה[52], סמוך לכתוב: כל שכב עם בהמה מות יומת[53], אמר בן עזאי שמלמד שכשם שעונשו של שוכב עם בהמה בסקילה*[54], אף מיתת מכשף בסקילה[55]; וכן הכתוב בפסח-מצרים* ולא יאכל חמץ[56], סמך לו: היום אתם יצאים[57], אמר ר' יוסי הגלילי שבא ללמד על איסור אכילת חמץ בפסח מצרים שלא נהג אלא יום אחד[58], והיינו לא יאכל חמץ היום[59]; וכן הכתוב לענין מלקות*: ארבעים יכנו[60], סמוך לכתוב: לא תחסם שור[61], אמר ר' ששת בשם ר' אלעזר בן עזריה שבא ללמד שרצועה של מלקות היא של עגל[62]. וכן דרשו בעוד מקומות.

בנ"ך

אף בנביאים* וכתובים* דורשים סמוכין, כגון, הכתוב: מהר צעה להפתח[63], כתב בסמוך לו: רגע הים ויהמו גליו[64], אמר ר' אלעזר בן עזריה שבא ללמד שקשים נקביו של אדם – כשהוא עצור[65] - כיום המיתה וכקריעת ים סוף[66]; וכן בתהילים פרשת אבשלום: מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו[67], נסמכה לפרשת גוג ומגוג במזמור: למה רגשו גוים וגו'[68], ודרשו שבא ללמד שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו – שתמה על גוג שכבר התנבאו על מעשיו ועל מפלתו, ומכל מקום יבוא לעתיד למרוד[69] - אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו – שהרי אבשלום ודאי ידע נבואת נתן הנביא שאמר: הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך, ואחר שראה שקראו רעה היאך חשב להתגדל בזה[70]; וכן הכתוב: נתן לחם לכל בשר[71], סמך לו – בכמה מקראות לפניו – הכתוב: לגזר ים סוף לגזרים[72], אמר ר' שיזבי בשם ר' אלעזר בן עזריה שבא ללמד שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף[73], דהיינו שנס גדול עושה הקדוש ברוך הוא בנתינת המזונות כשאר עשה בקריעת ים סוף, ולפיכך יש להתפלל על המזונות[74].

דרשה למחצה

דרשת סמוכין, יש שכתבו שאין דורשים אותה למחצה[75]. ויש סוברים שאין דורשים ממנה אלא דבר אחד, שלדעתם אין דורשים סמוכין אלא כשמוכח או מופנה, ומאחר דלמדים דבר אחד שוב אין מוכח ללמוד ממנו דין נוסף וכן אינו מופנה[76].

אינו נמנה במדות

סמוכין לא נמנה בין המידות שהתורה נדרשת בהם, לא בין שבע המידות של הלל הזקן[77], ולא בין שלש עשרה המידות של ר' ישמעאל[78]. בטעם הדבר יש שכתבו שהוא בכלל מדת דבר-הלמד-מענינו*[79]. ויש שכתבו שהוא בכלל מדת ההקש* שהוא כולל בין מידת הקש שהוא בפסוק אחד, ובין סמוכין שהם בשני פסוקים[80]. ויש שכתבו שהוא בכלל מדת גזירה-שוה*, שכולל כל גזירה המשוה ב' ענינים[81]. ויש מן הראשונים שכתבו שזה משום שהם סברו שאין דורשים סמוכין אלא במשנה תורה[82], ולא מנו אלא את המידות שדורשים אותן בכל התורה[83].

ביחס ללימודים אחרים

כשיש סמוכין ומנגד יש דרשא אחרת הסותרת דרשת הסמוכין, בדרשת גזירה-שוה*, גזירה שוה עדיפא על סמוכין[84]. ובדרשת הקש*, היקש עדיפא[85]. ובדרשת בנין-אב*, סמוכין עדיף[86].

ההבדל מהיקש

דרשת סמוכין, שונה ממידת הקש* שמידת היקש היא במקרא אחד, וסמוכין היא בשני מקראות[87]. ויש מן האחרונים שכתבו שהיקש היא בפרשה אחת ואפילו בשני פסוקים, וסמוכין היא בשתי פרשיות[88].

מחומש לחומש

מחומש לחומש אחר אין דורשים סמוכין[89].

הערות שוליים

  1. ועי' ציון 87 על סמוכין במקרא אחד שהוא היקש.
  2. בן עזאי בברייתא ברכות כא ב ויבמות ד א וסנהדרין סז ב (עי' ציון 55), ריה"ג בברייתא פסחים כח ב וצו ב (עי' ציון 57), ר' שמעון פסחים כח ב וסנהדרין נט ב ורש"י שם ס א ד"ה מכשפה. ועי' יבין שמועה כלל קיט, שמוכיח מתוס' יבמות שם ד"ה וכי: מי נימא דלא סבר כרבנן דדרשי סמוכים בכ"מ, שבסתם כ"ה דעת כל התנאים ואמוראים, ועי' מלא הרועים ע' סמוכין. ועי' רע"ב (עמר נקא) במדבר יג ב וכז יב, שמכל מקום לא דרשו כל שני מקראות שבתורה הסמוכים.
  3. רמב"ן יבמות ד א ורשב"א וריטב"א שם ב. ועי' ציון 4.
  4. יבמות ד א בד' ר' יהודה
  5. תוס' שם ד"ה דא"כ: א"נ.
  6. תוס' שם.
  7. גמ' שם.
  8. תוס' שם ד"ה וכי. ועי' מאירי שם שלא בכל משנה תורה דורשים אלא כשמוכח או מופנה.
  9. ראב"ן סי' לד, הובא בהגהות מהר"ב רנשבורג יבמות ד א, וכעי"ז בשטמ"ק ברכות שם ובמהר"ץ חיות יבמות שם. וע"ע אין מוקדם ומאוחר בתורה ציון 25 ואילך.
  10. עי' רמב"ן ומאירי יבמות שם; ריטב"א שם.
  11. עי' רש"י שבת כה ב ד"ה בית שמאי ומנחות מ א ד"ה ב"ש, בד' ב"ש שם ושם. ועי' תוס' שם ושם ד"ה סדין, שפי' ד' ב"ש בע"א, ותמהו על פרש"י מיבמות ד א, שמ' שאין חולק וסובר שאין דורשים אפילו במשנה תורה.
  12. עי' לעיל.
  13. עי' יבמות ד א.
  14. תהלים קיא ז וח. עי' ברכות י א ויבמות שם.
  15. רש"י ברכות שם ד"ה סמוכים.
  16. עי' ציון 2.
  17. דברים כב יב.
  18. דברים שם יא.
  19. עי' ציון 25.
  20. דברים שם.
  21. רמב"ן יבמות ד א בפי' ב; רשב"א שם ב בפי' ב; ריטב"א שם בשם ר"י.
  22. עי' להלן, ועי' יבין שמועה כלל קיד.
  23. דברים כב יא.
  24. דברים שם יב.
  25. יבמות ד א.
  26. דברים כה ד.
  27. דברים שם ה.
  28. יבמות ד א ומכות כג א.
  29. רש"י יבמות שם ד"ה שאין. וע"ע יבום ציון 220 ואילך דעות הראשונים בזה.
  30. דברים כב כט.
  31. דברים כג א.
  32. ברכות כא ב ויבמות ד א וצז א.
  33. דברים שם.
  34. עי' יבמות שם ושם ורש"י שם ד ד"ה ורבנן. וע"ע אנוסת האב.
  35. שמות לד יז.
  36. שמות שם יח.
  37. פסחים קיח א, ומכות כג א ורשב"ם פסחים שם והמפרש למכות שם. וע"ע חול המועד ציון 114.
  38. שמות כב ל.
  39. שמות כג א. וע"ע לא תשא שמע שוא.
  40. פסחים קיח א ומכות כג א. וע"ע הנ"ל ציון 95 ואילך, אם הכוונה להשליכו לאחר מותו או בחייו.
  41. דברים ד ט.
  42. דברים שם י.
  43. ברכות שם. ועי' אמרי נועם שם, שאע"פ שריב"ל דורש הסמיכות לענין בעל קרי, עי' ציון 45, דורש אף הדרשה כאן לפי שלדעתו דורשים סמוכין אע"פ שאינו מופנה (עי' ציון 2 ואילך), ועי' ציונים 47, 49.
  44. שמות יט ו.
  45. ברכות שם. וע"ע בעל קרי ציון 181 ואילך.
  46. ע"ע הנ"ל וראשונים דלהלן.
  47. תוס' ב"ק פב ב ד"ה אתא; עי' ראבי"ה שם; שטמ"ק ברכות שם; ארעא דרבנן מהדו"ב אות ת סי' רכח.
  48. ראבי"ה ר"ס קנא מבעל הרוקח; אמרי נועם ברכות שם.
  49. ברכות שם.
  50. דברים כא י וכא.
  51. סנהדרין קז א שכן אמר חושי הארכי לדוד. וע"ע יפת תואר ציון 115 ואילך.
  52. שמות כב יז.
  53. שמות שם יח.
  54. ע"ע חיבי מיתות בית דין ציון 168.
  55. ברייתא בברכות כא ב ויבמות ד א וסנהדרין סז ב. וע"ע הנ"ל ציון 176 שי"ח ולמדים מדרשות אחרות, וציון שי"ס שמיתתו בסייף.
  56. שמות יג ג.
  57. שם ד.
  58. ברייתא פסחים כח ב וצו ב. וע"ע פסח מצרים אם היינו יום י"ד וליל ט"ו, או ליל ויום ט"ו, ושם שי"ח וסוברים שאסור כל שבעה.
  59. רש"י שם ד"ה ת"ל.
  60. דברים כה ג.
  61. דברים שם ד.
  62. מכות כג א. וע"ע מלקות.
  63. ישעיהו נא יד. ועי' רשב"ם פסחים קיח א ד"ה צועה, שהוא לשון עצור וחגור, ועי' להלן.
  64. ישעיהו שם טו.
  65. רשב"ם פסחים שם ד"ה קשין.
  66. פסחים שם.
  67. תהילים ג א.
  68. תהילים ב א. עי' ר"נ גאון ברכות י א.
  69. פנ"י ברכות שם.
  70. גמ' ברכות שם.
  71. תהלים קלו כה.
  72. תהילים שם יג.
  73. פסחים קיח א. ועי' מהרש"א שם שתמה שכמה מקראות מפסיקים ביניהם ועי' בן יהוידע שם.
  74. רשב"ם שם ד"ה כקריעת.
  75. מלא הרועים ע' סמוכין אות י וערול"נ יבמות ד א, בד' תוס' שם ד"ה דכתיב; מלא הרועים שם ורש"ש ברכות כא ב, בד' הסוברים שדורשים סמוכים אף בשאינו מוכח ומופנה (עי' ציון 3).
  76. מלא הרועים שם ורש"ש שם בד' ר"י שבציון 7 ואילך, ושכ"מ בברכות כא ב.
  77. ע"ע מדות שהתורה נדרשת בהן: המידות של הלל הזקן.
  78. ע"ע הנ"ל: המידות של ר' ישמעאל.
  79. ערכי תנו"א ע' ר' ישמעאל עמ' תשלה; יבין שמועה כלל קיט. וע"ע דבר הלמד מענינו ציון 8.
  80. חת"ס סוכה לא א ד"ה ור' יהודה.
  81. מידות אהרן פרשה א פיס' א סופ"ג.
  82. עי' ציון 9.
  83. ס' כריתות בתי מדות בית ב חדר יד, ועי' יבין שמועה להליכות עולם כלל קיט. ועי' מדות אהרן שם, שתמה כמה תמיהות על טעם זה.
  84. תוס' יבמות ד א ד"ה וכי, וסנהדרין סז א ד"ה וכי. ועי' מלא הרועים ע' ג"ש אות טו שמצדד שאף אין ג"ש למחצה (ע"ע גזירה שוה: אין ג"ש למחצה) עדיף מסמוכין.
  85. תוס' שם ד"ה דכתיב.
  86. מהרש"א יבמות שם ומלא הרועים ע' סמוכין אות ח, בד' תוס' שם.
  87. ר' יעקב דאורליינש בתוס' יבמות ד א ד"ה דכתיב, ותוס' סוכה לא א ד"ה ור"י. ועי' רש"י יבמות קא א ד"ה איתקש, וישרש יעקב שם, וע"ע הקש ציון 70 ואילך. ועי' חת"ס סוכה לא א ד"ה ור' יהודה, שמ"מ סמוכין היא מענפי ההיקש, ולפיכך לר' יהודה דבעי בסמוכין מוכח או מופנה (עי' ציון 7 ואילך), ה"ה בהיקש צריך מוכח או מופנה.
  88. יד אליהו כללים היקישא אות א. וע"ע הקש ציון 82.
  89. חת"ס גיטין ס א ד"ה כתנאי.