אנציקלופדיה תלמודית:נתק

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: דיני צרעת הראש והזקן.

פתיחה

ערך זה עוסק בדינים המיוחדים של נגעי הראש והזקן, ובכלל זה במראיתם המיוחדת של נגעים אלו, השונה ממראיתם של שאר נגעי-אדם*, ובסימני הטומאה המיוחדים להם. על הדינים המשותפים לכלל נגעי אדם, ובכלל זה האנשים שבהם נוהגים נגעים אלו, ע"ע נגעי אדם. על אופן ראייתם של נגעים אלו, ע"ע ראית נגעים. על דיני הנהגתו וטומאתו של אדם שיש בו נגע בראש ובזקן, בין כשהוא מוסגר ובין כשהוא מוחלט, ע"ע מצורע. על דיני טהרתו כשנטהר מן הנתק, ע"ע טהרת מצורע.

גדרו ומראיתו

מהותו

נתק הוא כינוי לנגעי הראש והזקן[1], שנאמר: ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן וגו' נתק הוא[2], ובמהותו נחלקו ראשונים: יש סוברים שנתק הוא שנשר שער מהראש או מהזקן, ונשאר מקומו פנוי ללא שער[3], ולכן הוא נקרא נתק, על שם ניתוק השער[4], ולדעתם הפיכת השער לצהוב – שהוא סימן טומאה בנתק[5] – ללא נשירת השער אינה מטמאת, שאין כאן נתק[6]. ויש סוברים שנתק הוא שם נגע מיוחד שנראה במקום שער הראש או הזקן[7], ואין צורך בנשירת השער[8]. ויש מן האחרונים סוברים שנתק אינו נשירת השער ממש, אלא כשממשמשים בשער הוא נפרך מתחת יד הממשמש[9].

מקומו

נתק חשוב נגע בין כשנולד בראש בלבד ובין כשנולד בזקן בלבד, ואינו צריך להיות בראש ובזקן יחד, שנאמר: ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן[10], בכל אחד משניהם[11], או שיש ללמוד זאת מכך שאישה מיטמאת בטומאת נתקים, אף על פי שעל פי רוב אין לה זקן[12]. מקומו של הנתק בתוך הראש או בתוך הזקן, לסוברים שנתק הוא נשירת השער[13], יש מן הראשונים סוברים שהוא בכל מקום שיהיה בהם, ואפילו נשר כל השער שבהם – באופן שאינו חשוב גבחת וקרחת[14] - הרי זה חשוב נתק[15]. ויש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב נתק אלא כשנשאר שער מקיף את הנתק מכל צד, שאז הוא סימן לחולי, אבל כשנשר כל שער הראש או הזקן, אין זה נתק אלא גבחת או קרחת[16]. ומכל מקום, אף לדעה זו יש מן האחרונים סוברים שדוקא נשירת כל השער בבת אחת אינה קרויה נתק, אבל כשבתחילה נשר חלק משער הראש או הזקן, ורק לאחר מכן נשר כולו, והיה זה קודם שנראה לכהן – שחשוב הוא כבא בתחילתו כשכל שערו נשר[17] - הרי זה חשוב נתק, כיון שלא נשר כל שערו בבת אחת[18].

במי שבדרך כלל אין לו זקן

מי שבדרך כלל אין לו זקן, כגון אשה* וסריס* - והוא הדין קטן*[19] - מכל מקום כשצמח לו זקן, אותו זקן אף הוא מיטמא בנתקים[20], שנאמר: איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן[21], ו"בו" היינו בכל אחד מהם[22], וכיון שאישה מטמאת בנגעי זקן, כל שכן סריס[23].

בעור הבשר

נתק שנולד בעור הבשר ולא בראש או בזקן – שנראה בהם נגע במראיתו של נתק, לסוברים שנתק הוא שינוי מראה מיוחד[24], או שניתק שער שאינו בראש ובזקן אלא בשאר עור הבשר, לסוברים שנתק הוא נשירת השער בלבד ללא שינוי מראה[25] – יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים שאינו מטמא[26], שנאמר: וטִמא אֹתו הכֹהן[27], אותו נתק שבראש ובזקן מטמא, ואינו מוסיף על מראות הנגעים שבעור הבשר[28], או שנאמר: נתק הוא[29], שרק הנתק הנזכר בראש ובזקן מטמא, ולא שום נתק אחר[30]. ואפילו היה נגע בעור הבשר שאינו מטמא – שלא היה בו סימן טומאה, כגון שער לבן[31] – ובתוך אותו נגע היה נתק, אין הנתק מטמא את אותו נגע, שנאמר: נתק הוא[32], שרק הנתק הנזכר בראש ובזקן מטמא, ולא שום נתק אחר[33].

סיבת הניתוק

אין ניתוק השער מטמא בנתקים אלא כשניתק השער בידי שמים, אבל שער שניתק בידי אדם אינו מטמא בנתקים, שנאמר: והנה מראהו עמֹק מן העור[34], ואין הכתוב בא לומר שצריך שיהיה מראה הנתק עמוק – שהרי הנתק מטמא אף על פי שאין מראהו עמוק[35] – אלא בא הכתוב לומר שכמו שנגע במראה עמוק – כשיש בנתק בנוסף לנשירת השער גם מראה[36], או שהכונה לנגעי עור בשר[37] – הוא נגע שנעשה בידי שמים – שהרי מראה לבן שנולד בעור עד שהוא נראה עמוק, הוא דבר שנעשה בידי שמים[38] - אף נתק צריך להיות בידי שמים[39], או שיש לפרש "מראהו עמוק" במובן של ראיית הלב, והיינו שניכר שסיבת הנתק היא מעומק הגוף, שיש בו חולי שגרם שינתקו השערות מאליהן בידי שמים[40]. ואף שער שניתק שלא בידי אדם, אבל מחמת מעשה שנעשה על ידי אדם, כגון שאכל דברים המשירים את השער או סך דברים המשירים את השער – שלענין גבחת וקרחת אף נשירה כזו חשובה נשירה[41] – יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאותה נשירה אינה מטמאת בנתקים[42].

היכולת לחזור ולגדול

נשירת השער, יש מן הראשונים סוברים שהיא מטמאת בנתקים בין כשעתיד אותו שער לחזור ולגדל שער ובין כשאין עתיד לחזור ולגדל שער[43]. ויש מן הראשונים סוברים שאין נשירת השער מטמאת בנתקים אלא כשמקומו עתיד לחזור ולגדל שער, אולם אם ניכר שאין מקומו עתיד לחזור ולגדל שער, אין זה נתק אלא גבחת וקרחת[44].

מראיתו

מראיתו של הנתק, נחלקו בה תנאים וראשונים: א) מדברי התורת כהנים נראה שאין הנתק צריך שינוי מראה כלל, אלא עצם נשירת השער מהראש הרי היא קרויה נתק ומטמאת[45], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ר' מאיר שעצם נשירת השער היא הקרויה נתק[46], וכן יש מן הראשונים סוברים שעצם נשירת השער היא הקרויה נתק[47], ואף על פי שאמר הכתוב: והנה מראהו עמֹק מן העור[48], ומשמע שיש בנתק מראה כמו בשאר מראות הנגעים[49], יש לדרוש את הכתוב בענין אחר[50], שהרי חזר הכתוב ואמר: והנה אין מראהו עמֹק מן העור[51], לרבות את הגבוה ואת השוה[52], שאין לנתק מראה מיוחד כלל[53]. ב) ומדברי התוספתא נראה שנתק הוא שינוי מראה בעור לאחר נשירת השער שבו[54], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת חכמים שיש בנתק שינוי מראה לאחר נשירת השער[55], וכן יש מן הראשונים סוברים שהנתק צריך שינוי מראה[56], שנאמר: נגע הנתק[57], מלמד שצריך מראה נגע בנתק[58], אלא שלדעתם אין אותו שינוי מראה נידון בארבעת מראות הנגעים ששאר נגעי אדם נידונים בהם – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה[59] – אלא נידון הוא בכל שינוי מראה, כגון שהוא נגע לבן בראשו של אדם שחור או נגע שחור בראשו של אדם לבן[60]. ג) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף הנתקים נידונים בארבעת מראות הנגעים ששאר נגעי אדם נידונים בהם, שלדעתם לא נחלקו נגעי הראש והזקן משאר נגעי אדם, אלא בסימני הטומאה שבהם אותם נגעים מוחלטים לטומאה[61].

מראה נגע במקום ראש או במקום זקן

נגע ממראות הנגעים הרגילים של נגעי אדם – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה[62] – שנראה במקום ראש וזקן קודם נשירת השער, אינו מטמא[63], שנאמר: נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא[64], אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקים בלבד[65], או שכיון שהראש והזקן מכסים על העור שבו הנגע, הרי זה חשוב בית-הסתרים* שאינו מטמא בנגעים[66]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם בדעת ראשונים שנגע כזה מטמא, אלא שהוא מטמא בשער צהוב – שהוא סימן טומאה של נתקים[67] – ואינו מטמא בשער לבן, שהוא סימן טומאה של נגעי עור בשר[68].

לאחר נשירת השער

נתק שנראה בו מראה נגע מאחד ממראות הנגעים הרגילים – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה[69] - לסוברים שמראית הנתק אינה כמראיתם של מראות הנגעים הרגילים ששאר נגעי אדם מטמאים בהם[70], נחלקו בדינו ראשונים ואחרונים: יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שדינו כשאר נגע בעור הבשר[71], ומטמא אף בסימני הטומאה של נגעי עור בשר[72], שלא נטהרו הראש והזקן מטומאת נגעים אלא במקום שער בלבד[73], וזהו פשוטו של הכתוב: והנה מראהו עמֹק מן העור ובו שער צהֹב דק[74], שהוא"ו משמעותה או, שנגע במקום נשירת שער מטמא או במראה עמוק – היינו שמראיתו עמוקה כמראיתם של מראות הנגעים הרגילים[75] - כדיני נגע עור בשר או בשער צהוב[76]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאף כשנראה בנתק מראה ממראות הנגעים הרגילים אין הוא מטמא אלא בסימני הטומאה של נתק[77]. ומכל מקום, אף לדעה זו, יש מן הראשונים סוברים שכשנולדו שחין או מכוה בנתק, ולאחר מכן נולד בהם נגע ממראות הנגעים הרגילים, הרי הוא מטמא מדין נגעים בשחין ובמכוה, ובכלל זה בשער לבן שהוא סימן טומאה בהם[78]. ויש מן האחרונים סוברים שאין נתקים מטמאים לעולם בשער לבן, ואפילו נעשו שחין או מכוה[79].

שיעורו

שיעורו של נתק המטמא הוא גריס*[80], ועל הלימוד לשיעור זה, ע"ע נגעי אדם.

שער בנתק

שתי שערות שנמצאות בתוך הנתק, יש מן האחרונים סוברים שהם ממעטים אותו מכשיעור – אף על פי שבשאר נגעי אדם, אין שערות שבתוכם ממעטות אותם מכשיעור[81] – שכיון שענינו של הנתק הוא נשירת השער, לסוברים כן[82], הרי שאותו מקום שבו לא נשר השער אינו חשוב כחלק משיעור הנתק[83]. במה דברים אמורים? בשערות שאינן צהובות, אבל שערות צהובות שבתוך הנתק, אינן ממעטות אותו מכשיעור, שהרי הן סימן טומאה בנתק[84].

צירוף נתק בראש ונתק בזקן

נתק בראש ונתק בזקן – על גדרם, עי' להלן[85] - אינם מצטרפים זה לזה[86], שחצי גריס נתק בראש אינו מצטרף לחצי גריס נתק בזקן, להחשב כנתק אחד בשיעור גריס[87], וכן שערה שחורה אחת שהיתה בנתק שבראש ושערה שחורה אחת שהיתה בנתק שבזקן, אינן מצטרפות להיות סימן טהרה[88], וכן שערה צהובה אחת שהיתה בנתק שבראש ושערה צהובה אחת שהיתה בנתק שבזקן, אינן מצטרפות להיות סימן טומאה[89], ואפילו הנתק שבראש והנתק שבזקן סמוכים זה לזה, שנולדו במקום שהראש והזקן מתחברים זה לזה, אינם מצטרפים[90], שנאמר: כי יהיה בו נגע בראש או בזקן[91], ו"או" בא לחלק בין הראש והזקן שאינם מצטרפים[92], או שנאמר: צרעת הראש או הזקן[93], מלמד שהם חשובים שנים[94]. על נתק שאינו מצטרף לנגע מסוג אחר של נגעי אדם, ע"ע נגעי אדם. על פשיון מנתק בראש לזקן ולהפך שאינו חשוב פשיון, עי' להלן[95].

גדר ראש וזקן

גדרו של הזקן, שאין נתק שבו מצטרף לנתק שבראש להיות נתק אחד[96], הוא מהפרק של הלחי* עד הפיקה של הגרגרת*[97]. אבל שער שלמעלה מהלחי הרי הוא חשוב ראש, ומותח חוט מלפניו מאוזן לאוזן, וכל מה שלמעלה מהחוט קרוי ראש ומה שלמטה ממנו קרוי זקן[98]. למטה מפיקה של הגרגרת, וכן מאחורי הראש מתחת לפרק – החוליה הראשונה של המפרקת[99] - אף במקום שמגדל שער, אינו חשוב לא ראש ולא זקן, ואינו מיטמא בנתקים אלא בנגעי עור בשר[100].

צירוף נתק בגבחת ובקרחת

נתק במקום גבחת ונתק במקום קרחת – על גדרן, ע"ע גבחת; קרחת: מהותן ומקומן – אף על פי שלענין נגעי גבחת וקרחת אין אותם מקומות מצטרפים זה לזה, לסוברים כן[101], כתבו אחרונים שנתקים שבהם מצטרפים זה לזה[102], ולכן חצי גריס נתק בגבחת שסמוך לחצי גריס נתק בקרחת, חשובים הם כנתק אחד בשיעור גריס[103], שלא זכר הכתוב חילוק בנתקים בין קרחת לגבחת אלא כל הראש חשוב כאחד[104].

חוט שמחובר לנתק

נתק - בשיעור של גריס שהוא שיעור המטמא[105] - שיצא ממנו חוט צר יותר, נחלקו תנאים אם חשוב הוא כחלק מהנתק: תנא קמא אומר שחשוב הוא כחלק מהנתק, ובלבד שיהיה בו רוחב שתי שערות, ואז הוא חשוב כחלק מהנתק בין לעניין סימן טומאה שנולד בו - כגון שצמח בתוכו שער צהוב דק או שפשה[106] - בין לעניין סימן טהרה של שער שחור שצמח בו – שהוא חשוב סימן טהרה אפילו כשהוא מן הצד[107] - בין לעניין ששני נתקים שמחוברים דרך אותו חוט חשובים הם כנתק אחד[108]. וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, ששני נתקים זה בצד זה שהתחברו ביניהם בנתק ברוחב של שתי שערות, הרי הם חשובים כנתק אחד[109]. ור' אלעזר בר' שמעון אומר שאין חוט שיוצא מהנתק חשוב כחלק מהנתק עד שיהיה בו רוחב גריס, שכיון ששער שחור שנשאר באותו חוט אינו חשוב סימן טהרה כלפי הנתק – שהרי אין בשער שחור שיש בחוט כזה שיעור של שתי שערות מכל צד[110], שהוא תנאי לכך ששער שחור שנשאר בנתק יחשב סימן טהרה[111] – אף לגבי שאר דברים אותו חוט אינו חשוב כחלק מהנתק, ולכן אין הנתק מִטמא בסימני טומאה שנולדו באותו חוט, וכן אין הוא מִטהר בשער שחור שצמח באותו חוט, עד שיהיה בו רוחב כגריס[112]. וכן יש מן הראשונים סוברים ששני נתקים זה בצד זה שהתחברו ביניהם, אינם חשובים כנתק אחד – שכשנטמא אחד מהם, שוב כולו טמא ואין מסגירים עוד את השני[113] - עד שיהיו מחוברים ביניהם ברוחב של נתק, שהוא כגריס[114].

סדר ראיית נתק

סימני טומאה וטהרה

שני סימני טומאה – שבהם מי שיש בו נתק הופך להיות מצורע מוחלט[115] – יש בנתקים: שער צהוב דק ופשיון[116], ושניהם מפורשים בתורה[117], שנאמר: ובו שער צהֹב דק[118], ונאמר: והנה פשה הנתק בעור[119]. על שער צהוב, ועל האופנים שבהם הוא מטמא, עי' להלן: שער צהוב[120]. על פשיון ועל האופנים שבהם הוא מטמא, עי' להלן: פשיון[121]. אבל מחית בשר חי – על מהותה וגדרה, ע"ע נגעי אדם - אף על פי שהיא מטמאת בנגעי עור בשר[122], ובגבחת ובקרחת[123], אינה מטמאת בנתק[124], שכיון שאין בנתק מראה נגע, לסוברים כן[125], ממילא לא שייך בו מחיה, שהיא בשר חי שנמצא באמצע מקום שיש בו מראה נגע[126]. וכן שער לבן, אף על פי שהוא מטמא בנגעי עור בשר[127], ובשחין ובמכוה[128], אינו מטמא בנתק[129], שנאמר: ובו שער צהֹב[130], צהוב ולא לבן[131], שכיון שכתוב פעמים "צהוב"[132], יש ללמוד שבא למעט לבן[133], או שנאמר בהמשך הכתוב: וטִמא אֹתו[134], ולא צבע אחר[135], ועל הטעם שאין למדים בנתק משאר נגעי אדם לטמא בשער לבן, ע"ע נגעי אדם[136]. סימן טהרה יש בנתק – שמי שיש בו אותו סימן הרי הוא טהור, ואין צריך להסגירו[137], ואפילו יש בו סימן טומאה[138] – והוא שער שחור[139], שנאמר: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחר צמח בו נרפא הנתק טהור הוא[140], ועל מהותו והאופנים שבהם הוא סימן טהרה, עי' להלן: שער שחור[141].

בתחילתו

אדם שנולד בו נתק, עליו ללכת לכהן כדי שיראהו[142]. היה בנתק שער צהוב – ולא היה בו שער שחור[143] - מחליטו הכהן לטומאה[144], שנאמר: ובו שער צהֹב דק וטִמא אֹתו הכֹהן[145]. היה בנתק שער שחור, מטהרו הכהן[146], שנאמר: ושער שחֹר אין בו והסגיר[147], וממילא כשיש בו שער שחור, אינו מסגירו אלא פוטרו[148]. לא היה בנתק לא שער צהוב ולא שער שחור, מסגירו הכהן שבעה ימים[149], שנאמר: וכי יראה הכֹהן את נגע הנתק וגו' ושער שחֹר אין בו והסגיר הכֹהן את נגע הנתק שבעת ימים[150]. על אופן ראית הנתק, ובכלל זה על הכשר לראות את הנתק ועל זמן ראית הנתק, ע"ע ראית נגעים. על מהותו של ההסגר, ע"ע נגעי אדם: ההסגר. על דיני המצורע וטומאתו בזמן שהוא מוסגר או מוחלט, ובכלל זה על ההבדלים שבין מצורע מוסגר ומצורע מוחלט, ע"ע מצורע וע' שלוח מחנות.

בסוף השבוע הראשון

בסוף השבוע הראשון להסגר – היינו ביום השביעי[151] – רואה הכהן את הנתק פעם נוספת[152], שנאמר: וראה הכהן את הנגע ביום השביעי[153]. נולד בו שער צהוב או שפשה הנתק, מחליטו הכהן לטומאה[154], שנאמר: והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהֹב וגו' והתגלח[155], אבל כשפשה או נולד שער צהוב הוא טמא[156]. נולד בנתק שער שחור, פוטרו הכהן[157], שנאמר: ושער שחֹר צמח בו נרפא הנתק טהור הוא[158]. לא היה בנתק אחד מסימני הטומאה ולא שער שחור, מגלח המצורע את כל שערו מלבד סביבות הנתק[159] – על דיני הגילוח, עי' להלן: הגילוח - שנאמר: והתגלח ואת הנתק לא יגלח[160], ולאחר מכן מסגירו הכֹהן למשך שבוע נוסף[161], שנאמר: והסגיר הכֹהן את הנתק שבעת ימים שנית[162].

בסוף השבוע השני

בסוף השבוע השני להסגר – היינו ביום השלושה עשר מתחילת הסגרו הראשון[163], שהיום השביעי עולה לו לכאן ולכאן[164] – רואה הכהן את הנתק פעם נוספת[165], שנאמר: וראה הכהן את הנתק ביום השביעי[166]. נולד בו שער צהוב או שפשה הנתק, מחליטו הכהן לטומאה[167], שנאמר: והנה לא פשה הנתק בעור וטהר[168], וממילא כשפשה טמא[169], והוא הדין כשנולד שער צהוב[170]. עמד הנתק בעיניו, פוטרו הכהן[171], שנאמר: והנה לא פשה הנתק בעור וטהר[172]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שזו דעת ר' יונתן – שאומר שאין צורך ב"או" כדי לחלק שני דברים הנאמרים יחד[173] – אבל לדעת ר' יאשיה – שיש צורך ב"או" כדי לחלק[174] - אינו נפטר אף בסוף שבוע שני עד שיצמח בנתק שער שחור, שנאמר: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחֹר צמח בו וגו' טהור הוא[175], שאינו טהור עד שיהיו בו שניהם, שלא פשה ושצמח בו שער שחור[176].

לאחר ההחלט

נתק שהחליטו לטומאה, ולאחר מכן נולד בו שער שחור, הרי הוא טהור[177], והוא הדין שכשהלכו ממנו סימני הטומאה, הרי הוא טהור[178].

לאחר הפטור

נתק שפטרו הכהן, ולאחר מכן נולד בו שער צהוב או שפשה הנתק, מחליטו הכהן לטומאה[179], בין כשפטרו מחמת שלא נראו בו סימני טומאה לאחר הסגר שני[180], ובין שפטרו מחמת שהלכו ממנו סימני הטומאה[181], בין שאותו סימן טומאה טמאו בהתחלה[182], בין שטמאו בסוף שבוע ראשון[183], בין שטמאו בסוף שבוע שני[184], בין שטמאו לאחר הפטור[185], בין היה זה אותו סימן טומאה שהיה בו קודם לכן ובין היה זה סימן טומאה אחר[186], שנאמר בפשיון: ואם פשה יפשה הנתק אחרי טהרתו וגו' טמא הוא[187], שהוא"ו מחברו עם האמור לעיל, שלאחר שנטהר הנתק סימן טומאה מטמאו שנית, או שנאמר בפירוש "אחרי טהרתו"[188], ולמדים לכל האופנים מכך שנאמר: ואם פשה יפשה, מכל מקום[189], ונאמר בשער צהוב: לא יבקר הכהן לשער הצהֹב טמא הוא[190], שאין לחקור בשער צהוב שחזר אחרי הטהרה, אלא ודאי הוא טמא[191], או שאף על פי שכתוב זה נאמר על פשיון החוזר אחרי הטהרה, כיון שמילת טמא נסמכה לשער הצהוב, יש לדרוש שאף שער צהוב החוזר טמא[192]. ואף בדעת ר' שמעון בן יהודה שאמר משום ר' שמעון שכל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם[193], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים, שכשטהר הנתק מחמת שלא נראו בו סימני טומאה או שנטהר מחמת שנראו בו סימני טומאה והלכו להם, אף הוא מודה שכשנראו בו סימני טומאה מחדש הרי הוא מוחלט לטומאה, ולא אמר את דבריו אלא בנתק שטהר מחמת שנראה בו סימן טהרה של שער שחור[194]. ויהודה בן נקוסא אמר משום ר' שמעון שנתק שטהר מחמת שהלכו ממנו סימני טומאה שוב אינו נטמא עולמית[195], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון, שאף נתק שטהר מחמת שהלכו סימני הטומאה שוב אינו נטמא, ואפילו חזרו בו סימני הטומאה[196]. ומכל מקום, מודים הם שנתק שטהר מחמת שעמד בעיניו במשך שתי שבועות, ולאחר מכן נולדו בו סימני טומאה, שהוא טמא, כיון שמעולם לא בא לידי החלט[197], ודוקא נתק שהוחלט ולאחר מכן נטהר חשוב כנתק שנרפא, אבל נתק שנטהר מחמת שעמד בעיניו אינו קרוי נרפא, וכתוב מפורש הוא: וראה הכהן את הנתק ביום השביעי והנה לא פשה וגו' וטהרו הכהן וגו' ואם פשה יפשה הנתק בעור אחרי טהרתו וגו' טמא הוא[198].

על נתק שנטהר כיון שהיה בו שער שחור, ולאחר מכן נשר השער השחור, שנחלקו תנאים בדינו, עי' להלן[199].

על דינו של מי שהוסגר או הוחלט לטומאה מחמת נתק, ונולד בו נתק שני, ע"ע נגעי אדם.

הגילוח

מקומו

כיצד מגלחים את הנתק – בסוף שבוע ראשון, כשלא נולדו בו לא סימני טומאה ולא סימן טהרה[200] - מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לו[201], שנאמר: והתגלח ואת הנתק לא יגלח[202], והרי אין בנתק שער שצריך לגלחו – שאילו היה בו שער צהוב היה מחליטו לטומאה ולא מגלחו[203], ואילו היה בו שער שחור, היה מטהרו ולא מגלחו[204] – אלא הכונה שסמוך לנתק לא יגלח[205], ו"את" היינו "עם"[206]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין צריך לגלח את כל שער ראשו או זקנו מלבד אותן שתי שערות, אלא די לו שיגלח מעט מסביב לאותן שתי שערות שהוא משאיר[207].

טעמו

הטעם שמגלח את שערו בסוף השבוע הראשון ומשאיר את השערות שסביב הנתק הוא כדי שיהיה ניכר – בסוף השבוע השני[208] - אם פשה הנתק[209], שאם לא יהיו שערות הרי זה סימן שפשה הנתק[210]. ויש מן האחרונים סוברים שזהו הטעם בהשארת השערות שמסביב לנתק, אבל הטעם בגילוח עצמו אינו אלא משום גזירת הכתוב[211], או שהוא כדי לטהר את הנתק[212]. ובטעם שאינו מגלח את שערו בתחילת הראיה – אף על פי שהפשיון מטמא אף בסוף השבוע הראשון[213] - יש מן הראשונים סוברים שהוא לפי שאין דרכו של הנתק לפשות בסוף השבוע הראשון, או שמטרת הגילוח הוא לראות את רפואת הנגע, כשאינו פושה בסוף השבוע השני[214], או שכיון שמצינו שאין הפשיון מטמא בתחילתו[215], יש לנו לומר שאף בסוף שבוע ראשון אין הוא מטמא אלא כשפשה כל כך שניכר הפשיון אף ללא גילוח, ורק בסוף השבוע השני הוא מטמא אפילו בפשיון שאינו ניכר אלא על ידי גילוח[216].

כמצוה

גילוח הנתק, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאינו חשוב מצות-עשה*, ואינו אלא הכנה כדי לדעת אם יפשה הנגע[217]. ויש מן האחרונים סוברים שגילוח הנתק חשוב מצות עשה[218].

המגלח

תגלחת הנתק כשרה בכל אדם[219], ואינה צריכה כהן דוקא, שלא כתגלחת טהרה של מצורע שהיא בכהן בלבד[220], שנאמר: והתגלח[221], ומן הסתם משמע בכל אדם[222], שהרי לא נזכר בכתוב כהן[223], או שמשמעותו שלא יעכב שום דבר את הגילוח[224], ובכלל זה שלא יתעכב הגילוח מחמת המגלח[225], או שכיון שהיה יכול הכתוב לומר "וגילח" ואמר "והתגלח", בא לרבות כל אדם[226], או ש"התגלח" משמעותו שיעשה המצורע את פעולת התגלחת בעצמו, ואפילו אינו כהן[227]. ומכל מקום, בדעת הסוברים שהגילוח הוא מצות עשה[228], יש מן האחרונים מצדדים לומר שהמגלח צריך להיות חייב במצוות, אבל גוי או קטן – שאינם חיבים במצוות[229] - לא יגלחו את הנתק, לפי שבאופן כזה אף על פי שהם מגלחים, מכל מקום לא מתקימת המצוה של גילוח[230]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף על פי שהתגלחת היא מצות עשה, גוי וקטן כשרים לה[231].

מכשיר הגילוח

תגלחת הנתק כשרה בכל דבר[232], בין בתער בין במספרים[233], שלא כתגלחת טהרה של מצורע שהיא בתער בלבד[234], שנאמר: והתגלח[235], שמשמעותו שלא יעכב שום דבר את הגילוח[236], ובכלל זה שלא יתעכב הגילוח מחמת מכשיר הגילוח[237], או שסתם גילוח משמעותו בכל דבר[238], שהרי לא נזכר בכתוב תער[239], או ש"התגלח" משמעותו דמיון של גילוח אפילו אינו באמת כן, וממילא העיקר שיהיה נראה מגולח, אף על פי שאינו גילוח גמור בתער[240].

מי שאסור בגילוח

אדם שאסור בגילוח, כגון נזיר*[241], חייב אף הוא בתגלחת הנתק[242], שנאמר: והתגלח[243], שמשמעותו שלא יעכב שום דבר את הגילוח[244], ובכלל זה שלא יתעכב הגילוח מחמת עצמו של המצורע[245], או שהוא"ו באה לרבות אפילו נזיר[246], או ש"התגלח" משמעותו התמדה, שצריך להתגלח בכל זמן, אף בזמן שהוא בדרך כלל אסור בגילוח[247]. ואפילו אפשר למצוא גוי או קטן –שאינם חייבים במצוות[248] - שיגלחו את הנתק, מכל מקום יכול אפילו ישראל גדול לגלחו, כיון שיש כתוב מפורש להתיר[249]. במה דברים אמורים? כשחיוב גילוח הנתק הוא ודאי, אבל גילוח נתק מספק – כגון שבסוף שבוע ראשון ספק אם פשה הנתק, שאילו ודאי פשה היה מחליטו לטומאה ולא מגלח[250] – אינו דוחה את איסור התגלחת בנזיר, שנאמר: ואת הנתק לא יגלח[251], ויש להעמידו במקום ספק[252].

כשלא גילח

גילוח הנתק בסוף השבוע הראשון אינו מעכב בדיעבד[253], ולכן מצורע שהוסגר למשך שבוע נוסף מבלי שגילח את הנתק בסוף השבוע הראשון, מכל מקום הוא חשוב מוסגר[254], וכשלא השתנה הנתק בסוף השבוע השני יפטור – כדין כל נתק שעמד בעיניו בסוף השבוע השני[255] - ואף על פי שאי אפשר לעמוד כראוי על הפשיון – שמטעם זה מגלח את הנתק בסוף השבוע הראשון, לסוברים כן[256] – אין לחשוש שפשה הנתק מן הסתם[257].

שער צהוב

מראיתו וטעמו

שער צהוב שחשוב סימן טומאה בנתקים[258], מראיתו היא כמראית זהב[259], שהוא מראה מעורב מירוק ואדום[260], ואותה שאמרו ששער צהוב שהוא סימן טומאה בנתקים הוא שער לקוי[261], יש מן הראשונים סוברים שהכונה שהשער לקוי במראיתו, ששער במראה זהב הוא מראה מקולקל[262], ולכן הוא סימן טומאה, שכיון שנצטהב, ידוע שמת הבשר שתחתיו ונחלש[263]. ויש מן הראשונים סוברים שצהוב הוא מראה קרוב ללבן[264].

בפני עצמו

שער צהוב חשוב סימן טומאה בפני עצמו, ואינו זקוק לפשיון כדי להחליט את הנתק לטומאה, שנאמר: לא יבקר הכֹהן לשער הצהֹב טמא הוא[265], ויש לפרשו שכשיש שער צהוב, לא יבקר הכהן לסימן טומאה אחר מכיון שהוא טמא בסימן זה לבדו[266].

מספר השערות

שער צהוב אינו חשוב סימן טומאה בכל שהוא[267], אלא דוקא כשיהיו בנתק שתי שערות צהובות[268], שנאמר: שער[269], ומיעוט שער הוא שתי שערות[270]. ומכל מקום, אין שתי השערות הצהובות צריכות להיות סמוכות אחת לשניה, אלא אף על פי שהן מפוזרות אחת כאן ואחת כאן הרי הן סימן טומאה[271]. היו שתי השערות אחת בראש ואחת בזקן, אינן מצטרפות[272], שנתקי הראש והזקן אינם מצטרפים זה לזה[273]. היו בנתק יותר משתי שערות צהובות, יש מן הראשונים סוברים שאינן סימן טומאה[274], שכיון שאפילו שתי השערות הצהובות עצמן כשהן ארוכות אינן חשובות סימן טומאה, לסוברים כן[275], כל שכן ששערות צהובות נוספות אינן חשובות סימן טומאה[276]. ויש מן האחרונים סוברים שאף יותר משתי שערות צהובות הרי הן סימן טומאה[277].

אורכו

אורכו של השער הצהוב שחשוב סימן טומאה, נחלקו בו תנאים: א) ר' עקיבא[278] אומר שדוקא שער קצר חשוב סימן טומאה[279], שמאמר הכתוב: שער צהֹב דק[280], עניינו קצר[281], והוא סימן לעיפוש הצרעת, שעקב החולי אין לשער מזון ואינו מתארך[282]. ובשיעור קצר לדעה זו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהכונה שהוא קצר יותר משאר השערות שבגופו של אותו אדם[283], שאז הוא ראיה לחולשתו, שאין בכוחו לגדול יותר[284]. ומכל מקום, לדעה זו יש מן הראשונים סוברים שאף על פי שהוא קצר, הוא צריך להיות לכל הפחות בשיעור שיהיה אפשר ליטלו בזוג[285], שפחות מכך אינו חשוב שער כלל[286]. ויש סוברים שהוא קצר יותר משיעורו של שער לבן שחשוב סימן טומאה בנגעי עור בשר[287]. ומכל מקום יש מן האחרונים סוברים בדעת ר' עקיבא שאין השער הצהוב חשוב סימן טומאה אלא כששהה השער הצהוב זמן כדי לגדול ולא גדל, אבל כשהוא הולך וצומח כדרך שאר שערות, אף על פי שעדיין הוא קצר, אינו חשוב סימן טומאה[288]. ב) ור' יוחנן בן נורי אומר שאף שער ארוך חשוב סימן טומאה[289], לפי שלדעתו "דק" אין משמעותו באורכו אלא בעוביו בלבד[290], וכיון שבפעם הנוספת שזכר הכתוב שער צהוב, לא זכר "דק"[291], אין לרבות דקות אף באורכו[292], או שלדעתו דק משמעותו הן באורכו והן בעוביו, ודי לו באחד מהם[293]. הלכה כר' עקיבא, שדוקא שער קצר חשוב סימן טומאה[294], שהלכה כר' עקיבא מחברו[295].

עוביו

עוביו של השער הצהוב שחשוב סימן טומאה, לדעת ר' יוחנן בן נורי צריך להיות דק משער רגיל, שמאמר הכתוב: שער צהֹב דק[296], הכונה בעוביו[297], ואף בדעת ר' עקיבא שאמר ש"דק" עניינו קצר[298], נראה מדברי ראשונים וכן יש מן האחרונים סוברים שהוא מודה שהשער צריך להיות דק אף בעוביו, אלא שהצריך תנאי נוסף[299]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' עקיבא חולק וסובר שאף שער צהוב עבה חשוב סימן טומאה, שלדעתו אין משמעות דק בשער בעוביו אלא באורכו בלבד[300]. ואף בדעת ר' יוחנן בן נורי יש מן האחרונים מצדדים לומר שאין צורך בשער דק בעוביו כדי להחשב סימן טומאה אלא כשהשער ארוך, אבל כשהשער קצר, אף הוא מודה שקרוי הוא דק וחשוב סימן טומאה, ואינו צריך להיות דק אף בעוביו[301].

שיעור הציהוב שבשער

שיעור הציהוב שצריך להיות בכל שערה כדי שתחשב סימן טומאה, יש מן האחרונים סוברים שהוא באורכה של כל השערה, אבל היה בחלקה לבן או שחור, בין היה הלובן או השחור בעיקר השערה בין היה בראשה, אין אותה שערה חשובה סימן טומאה, לפי שהלבן או השחור שבשערה חשובים סימן טהרה[302].

מקומו

שער צהוב אינו חשוב סימן טומאה אלא כשהוא בתוך הנתק[303], בין כשהיה השער בתוך הנתק והנתק מקיפו, ובין שהיה בקצה הנתק[304], ואפילו היה השער בתוכו ושוכב מחוצה לו[305], וכפי ששער לבן – שהוא סימן טומאה בנגעי עור בשר[306] – חשוב סימן טומאה בכל אלו[307], אבל שער צהוב מחוץ לנתק אינו חשוב סימן טומאה[308], אפילו הוא שוכב בתוכו, שנאמר: ובו שער צהֹב[309], והולכים אחרי העיקר[310].

כשצמח בפשיון

שער צהוב שצמח בפשיון – ובאופן ששוב אין הנתק טמא משום הפשיון, כגון שהשער הצהוב כיסה את כל הפשיון[311] – בדעת הראשונים הסוברים ששער שחור שצמח בפשיון אינו חשוב סימן טהרה[312], יש מן האחרונים מצדדים לומר שהוא הדין שאותו שער צהוב אינו חשוב סימן טומאה[313].

זמן טומאתו

שער צהוב חשוב סימן טומאה בכל זמן שיגיע בנתק[314], בין בתחילת ראייתו[315], בין לאחר הסגר ראשון[316], בין לאחר הסגר שני[317], בין לאחר הפטור[318], ואף על פי שפשיון אינו סימן טומאה בתחילתו אלא לאחר הסגר[319], שונה הוא דינו של השער הצהוב, שנאמר בו בתחילת ראיית הנתק: וראה הכהן את הנגע וגו' ובו שער צהוב דק וטִמא אֹתו הכֹהן[320].

זמנו ביחס לנתק

שער שהפך לצהוב אחרי שנולד הנתק חשוב סימן טומאה[321], אבל כשהפך השער לצהוב קודם שנולד הנתק – והוא הדין כשהפך השער הצהוב באותו זמן שנולד הנתק[322] - נחלקו בדינו תנאים: א) תנא קמא ור' שמעון ור' אליעזר בן יעקב אומרים שאינו מטמא[323], ונלמד בקל-וחומר* משער לבן – שהוא סימן טומאה בשאר נגעי אדם[324] – מה שער לבן שאין שער אחר מציל מידו – ששער לבן חשוב סימן טומאה בשאר נגעי אדם אף כשיש בנגע שער שחור[325] – אינו מטמא אלא כשהפך לבן אחרי שנולד הנגע[326], שער צהוב ששער אחר מציל מידו – שכשיש בנתק שער שחור אין השער הצהוב חשוב סימן טומאה[327] – דין הוא שלא יטמא אלא כשהפך צהוב אחרי שנולד הנתק[328], או שנאמר: נגע הנתק[329], הקיש נגע לנתק, מה נגע אין שער לבן שבו מטמא אלא הפוך, אף נתק אין שער צהוב שבו מטמא אלא הפוך[330]. ומכל מקום, אף בדעתם יש מן הראשונים סוברים שכשאותו שער שקדם לנתק היה שחור בתחילתו, ורק לאחר שנולד הנתק הפך השער לצהוב, הרי זה חשוב שער צהוב שצמח בנתק ומטמא, וכמו בנגעי עור בשר, ששער שחור שבהם שהפך ללבן לאחר שנולד הנגע חשוב סימן טומאה[331]. ב) ור' יהודה מטמא אף שער שהפך צהוב קודם שנולד הנתק[332], שדוקא בשער לבן בשאר נגעי אדם יש גזירת הכתוב שאינו מטמא אלא כשהפך לבן אחרי שנולד הנגע – שנאמר בו: והיא הפכה שער לבן[333] – אבל בשער צהוב בנתק שנאמר בו: לא היה בו שער צהֹב[334] – ולא נאמר בו: לא הפך שער צהוב[335] – הרי הוא מטמא בין כשקדם השער הצהוב לנתק ובין כשקדם הנתק לשער הצהוב[336], ואין ללמוד משער לבן בשאר נגעי אדם, לפי שדינו נאמר בכמה מקומות – בהרת ושאת ושחין ומכוה[337] – ושני-כתובים-הבאים-כאחד* אינם מלמדים[338], או לפי שנאמר בשער צהוב בפירוש "היה", ומשמעותו אפילו היה קודם לנתק[339], ואין ללמוד אף מההיקש של נגע לנתק, לפי שההיקש הוא בין הנגע לנתק ולא בין סימן טומאה של שער לבן לסימן טומאה של שער צהוב[340]. הלכה, יש מן הראשונים פוסקים כר' יהודה, ששער צהוב מטמא בכל זמן שיגיע בנתק[341], שהלכה כר' יהודה לגבי ר' שמעון, לסוברים כן[342], ועוד שפשט הכתוב הוא כדברי ר' יהודה[343]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהלכה כר' שמעון שאין שער צהוב מטמא אלא כשהפך צהוב לאחר שנולד הנתק[344], שסתם משנה סוברת כמותו[345], ועוד שרבים סזוברים כמותו ויחיד ורבים הלכה כרבים[346], ועוד שהלכה כר' אליעזר בן יעקב, שמשנתו קב ונקי[347]. לסוברים ששער צהוב שקדם לנתק אינו חשוב סימן טומאה, אם חשוב הוא סימן טהרה כשאר שער שאינו צהוב, עי' להלן[348].

שער שצמח כשהוא צהוב

שער שצמח בנתק כשהוא צהוב מתחילתו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שנחלקו בדינו תנאים: ר' שמעון אומר שאינו חשוב סימן טומאה, שנאמר: נגע הנתק[349], הקיש נגע לנתק, מה נגע אין שער לבן שבו – שהוא סימן טומאה בשאר נגעי אדם[350] – מטמא אלא הפוך - היינו שצמח כשהוא שחור ורק לאחר מכן נהפך ללבן, לסוברים כן[351] - אף נתק אין שער צהוב שבו מטמא אלא הפוך[352], וכן נלמד בקל-וחומר* משער לבן, מה שער לבן שאין שער אחר מציל מידו – ששער לבן חשוב סימן טומאה בשאר נגעי אדם אף כשיש בנגע שער שחור[353] – אינו מטמא אלא כשצמח כשהוא שחור ולאחר מכן הפך ללבן, שער צהוב ששער אחר מציל מידו – שכשיש בנגע שער שחור אין השער הצהוב חשוב סימן טומאה[354] – דין הוא שלא יטמא אלא כשצמח כשהוא שחור ולאחר מכן הפך לצהוב[355]. ור' יהודה מטמא אף שער שצמח בנתק כשהוא צהוב מתחילתו, שדוקא בשער לבן יש גזירת הכתוב שאינו מטמא אלא כשצמח שחור ולאחר מכן הפך ללבן, אבל בשער צהוב שנאמר בו: לא היה בו שער צהֹב[356], הרי הוא מטמא בין כשצמח כשהוא צהוב ובין כשצמח כשהוא שחור ולאחר מכן הפך לצהוב[357].

על התולש שער צהוב שבנתק, שעובר על מצות לא תעשה של: ואת הנתק לא יגלח[358], ע"ע קוצץ בהרת.

פשיון

מהותו

מהותו של הפשיון שהוא סימן טומאה בנתקים[359], לסוברים שנתק הוא עצם נשירת השער[360], הוא שיוסיף השער לנשור יותר ממה שנשר בתחילה[361].

בפני עצמו

הפשיון חשוב סימן טומאה בפני עצמו, ואינו זקוק לשער צהוב כדי להחליט את הנתק לטומאה, שנאמר: וראהו הכהן והנה פשה הנתק בעור לא יבקר הכֹהן לשער הצהֹב טמא הוא[362].

שיעורו

שיעור הפשיון בנתק שנחשב לסימן טומאה, יש מן הראשונים סוברים שאינו בכל שהוא – כפי שהוא בנגעי אדם[363] – אלא הוא צריך להיות לכל הפחות שתי שערות[364], ובטעם הדבר יש מן האחרונים שכתבו שהוא לפי ששערה אחת אין לה שיעור כלל – שהרי מקום השערות אינו ממעט בנגעים[365] – ודוקא כשנשרו שתי שערות, שאז אף מה שביניהן קרוי נתק, יש כאן שיעור[366]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין פשיון בנתק חשוב סימן טומאה עד שיפשה שתי שערות על פני כולו, היינו שתי שערות על שש שערות שהן רוחבו של גריס[367]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שפשיון הוא אפילו בשערה אחת, כפי שפשיון בשאר נגעי אדם הוא בכל שהוא[368].

מקומו

אין הפשיון חשוב סימן טומאה בנתק אלא כשהוא פושה מחוץ לנתק, אבל פשיון לתוך הנתק – כגון שהיה באמצע הנתק מקום שאינו מנותק והוסיף הנתק ופשה לשם[369] - אינו חשוב סימן טומאה[370], ואפילו לסוברים שבשאר נגעי אדם פשיון לתוכו חשוב סימן טומאה[371], שכיון שבגילוח שמגלח בעל הנתק את שערו בסוף השבוע הראשון הוא צריך להשאיר מחוץ לנתק שער כדי שיהיה ניכר אם פשה, למדנו שהפשיון מבחוץ הוא[372], או שפשיון לתוך הנתק אינו באמת פשיון, שבמקום שבו יש בתוך הנתק שערות שלא נשרו, הרי יש כאן סימן טהרה בתוך הנתק, וממילא כשהן נושרות הרי זה נגע חדש, ואין הפשיון מטמא בתחילה[373]. היו בראש או בזקן שני נתקים, ונפרץ אחד מהם לתוך השני – ובאופן שלא נעשו כנתק אחד שבתוכו שער שחור שהוא סימן טהרה[374] - יש מן הראשונים סוברים שפשיון כזה חשוב פשיון מחוץ לנתק והוא סימן טומאה[375]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שפשיון כזה חשוב כפשיון לתוך הנתק ואינו סימן טומאה[376]. היו שני הנתקים מחוברים ביניהם בחוט ברוחב שתי שערות – שהם נחשבים כנתק אחד, לסוברים כן[377] – ופשה אותו חוט, יש מן האחרונים סוברים שכשאותו חוט נמצא בתוך אויר שני הנתקים, הרי זה חשוב כפשיון לתוכו שאינו סימן טומאה[378]. פשיון לתוך הנתק במקום שהוא קרוי פשיון - כגון בנתק בתוך נתק ושיטה של שער שחור שמפסיקה ביניהם, לסוברים שאין אותה שיטה חשובה סימן טהרה לנתק החיצוני, ויכול החיצון לפשות פנימה[379] – יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאותו פשיון חשוב סימן טומאה[380]. ויש מן האחרונים סוברים שאין פשיון לתוך הנתק חשוב סימן טומאה כלל, אף במקום שהוא קרוי פשיון[381].

מראש לזקן ולהפך

פשיון מנתק בראש לזקן ולהפך – על גדרם, עי' לעיל[382] - אינו חשוב פשיון, כפי שנתק בראש אינו מצטרף עם נתק בזקן[383], ואפילו הוא בסמוך, כגון שיש נתק כגריס בראש בסופו בסמוך לזקן ופשה לזקן[384], שנאמר: צרעת הראש או הזקן הוא[385], שכתוב זה הוא בסימני הטומאה של הנתק, ובא לחלק בין ראש לזקן[386].

זמן טומאתו

הפשיון אינו חשוב סימן טומאה בנתק בתחילת ראייתו - כפי שאינו חשוב סימן טומאה בתחילתו בשאר נגעים[387] - אלא רק לאחר מכן[388], ואז הוא חשוב סימן טומאה בין לאחר הסגר ראשון[389], בין לאחר הסגר שני[390], בין לאחר הפטור[391], שנאמר: ואם פשה יפשה הנתק בעור אחרי טהרתו וגו' וטמאו הכהן[392], אין לי אלא לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני? תלמוד לומר: ואם פשה יפשה[393], שהיה לו לומר "יפשה", ואמר "פשה", לומר שבכל הזמנים שמטמא פשיון בשאר נגעים הוא מטמא אף בנתק[394]. במה דברים אמורים שאין הפשיון מטמא בתחילתו? כשלא היה בנתק שער צהוב, אבל היה בנתק בנוסף לפשיון אף שער צהוב – שמטמא אפילו בתחילתו[395] – והלך לו השער הצהוב, יש מן הראשונים סוברים שהנתק נשאר בטומאתו מחמת הפשיון שהיה בו בתחילתו[396]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאפילו באופן כזה אין הפשיון שהיה בו מתחילתו גורם לנתק טומאה, והנתק נטהר בהליכת השער הצהוב[397].

שער שחור

טעמו

שער שחור, שהוא סימן טהרה בנתקים[398], יש מן האחרונים סוברים שטעמו הוא שהדבר מראה שאין הנתק שולט בכולו[399].

מראהו

מראהו של השער השחור שחשוב סימן טהרה, בין היה זה שער שחור שנשאר בנתק שלא נשר, ובין היה זה שער שחור שצמח בנתק לאחר נשירת השער – ששניהם חשובים סימן טהרה[400] - אינו צריך להיות שחור דוקא[401], אף על פי שנאמר בכתוב: שחור[402], אלא כל שאינו צהוב חשוב הוא סימן טהרה, ואפילו הוא ירוק ואדום, שנאמר: ושער[403], והוא"ו באה לרבות כל מראה[404], ואפילו היה השער לבן – שהוא סימן טומאה בשאר נגעי אדם[405] – יש מן הראשונים גורסים בתורת כהנים שהוא בכלל שער שחור, וחשוב הוא סימן טהרה[406], ועל הטעם שנאמר בכתוב "שחור", עי' להלן[407]. ואפילו שערה שחלקה צהובה וחלקה שחורה או לבנה, אפילו עיקרה צהוב וראשה שחור או לבן, יש מן הראשונים סוברים שאותה שערה חשובה שערה שחורה, לפי שחלקה בצבע טהור[408]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שדוקא שער שחור חשוב סימן טהרה ולא שער בצבע אחר[409], ומכל מקום אף לדעה זו יש מן האחרונים סוברים שלאו דוקא שער שחור, אלא הכונה לצבע השער הרגיל של אותו אדם[410]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שכל שער שאינו צהוב חשוב סימן טהרה מלבד שער לבן, שאינו לא סימן טומאה ולא סימן טהרה[411], שכיון שבנגעי עור בשר חשוב השער הלבן סימן טומאה[412], אף על פי שבנתק מיעטו הכתוב מלהיות סימן טומאה[413], בכל אופן הוא אינו חשוב סימן טהרה[414].

שער צהוב שאינו מטמא

שער צהוב שאינו חשוב סימן טומאה, נחלקו בו תנאים, וראשונים ואחרונים בדעתם, האם ובאלו אופנים חשוב הוא כשער שחור להיות סימן טהרה, וכדלהלן:

כשאינו מטמא מחמת מספר השערות

שער צהוב שאינו חשוב סימן טומאה מכיון שיש בנתק רק שערה צהובה אחת – שאין שער צהוב חשוב סימן טומאה בפחות משתי שערות[415] – אינו חשוב סימן טהרה – להצטרף עם שער בצבע אחר שהוא סימן טהרה[416] – שנאמר: ושער שחור[417], ובא למעט שער צהוב, שאף כשאינו סימן טומאה אינו מציל מידי סימן טומאה[418].

כשאינו מטמא מחמת שקדם לנתק

שער צהוב שקדם לנתק, לסוברים שאינו חשוב סימן טומאה[419], נחלקו תנאים אם חשוב הוא סימן טהרה: ר' אליעזר בן יעקב אומר שאף על פי ששער כזה אינו חשוב סימן טומאה, אין הוא מציל מידי סימני טומאה אחרים[420], שאף הוא נתמעט מהכתוב "ושער שחור"[421]. ור' שמעון אומר שכיון שאינו חשוב סימן טומאה, הרי הוא חשוב סימן טהרה[422], שלא בא הכתוב "שער שחור" למעט מסימני טהרה כל שער צהוב שאינו סימן טומאה, אלא דוקא כשהיתה שערה צהובה אחת[423].

כשאינו מטמא מחמת שאינו דק

שער צהוב שאינו חשוב סימן טומאה כיון שאינו דק[424], יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים שאף הוא נתמעט מהכתוב "שער שחור", שאינו חשוב סימן טהרה[425], וכן יש מן האחרונים גורסים בדברי ר' עקיבא שבתוספתא, שאף על פי שהוא טהור, אינו מציל מידי סימני טומאה[426], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת התנאים שאמרו ששער צהוב שקדם לנתק אינו חשוב סימן טהרה[427]. ור' עקיבא אומר שכיון שאינו חשוב סימן טומאה, הרי הוא סימן טהרה[428], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת התנאים שאמרו ששער צהוב שקדם לנתק חשוב סימן טהרה[429], ויש מן האחרונים סוברים שלא נחלקו תנאים בשער צהוב שאינו דק, שלדברי כולם חשוב הוא סימן טהרה כשער שחור[430].

כשאינו מטמא מחמת שטיהרו שער שחור

שער צהוב שאינו מטמא כיון שהיה בנגע שער שחור שטיהר אותו[431], אמרו בתוספתא שהוא מציל מידי סימן טומאה שבא לאחר מכן, וכגון שנשר השער השחור[432], וכן יש מן האחרונים סוברים שלדעת ר' שמעון כיון שאין אותו שער מטמא חשוב הוא סימן טהרה[433]. ויש מן האחרונים סוברים שלא נחלקו תנאים בדבר, ואף ר' שמעון מודה ששער כזה אינו חשוב סימן טהרה, כיון שמחמת עצמו היה אותו שער סימן טומאה, והטהרה באה לו מחמת השער השחור, והרי הוא כסימן טומאה שנרפא ולא כסימן טהרה[434]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ר' שמעון שיש לחלק בין שער צהוב שהחליט את הנתק לטומאה, ולאחר מכן צמח בנתק שער שחור וטיהרו, שאין אותו שער צהוב חשוב סימן טהרה, כיון שהיה כבר סימן טומאה אלא שנתבטל, לבין שער צהוב שצמח בנתק כשהיה בו שער שחור, שלא היה סימן טומאה לעולם, ולכן חשוב הוא סימן טהרה[435].

מספר השערות

שער שחור, בין היה זה שער שחור שנשאר בנתק שלא נשר, ובין היה זה שער שחור שצמח בנתק לאחר נשירת השער – ששניהם חשובים סימן טהרה[436] - אינו חשוב סימן טהרה בכל שהוא[437], אלא דוקא כשיהיו בנתק שתי שערות שחורות[438], שנאמר: שער[439], ומיעוט שער הוא שתי שערות[440]. הייתה בנתק שערה שחורה אחת בלבד, אף על פי שהייתה בו בנוסף לכך שערה צהובה אחת – ובאופן שאינה חשובה סימן טומאה או טהרה, כגון שהיא רק שערה אחת[441], או שקדמה לנתק, לסוברים כן[442], או שאינה דקה, לסוברים כן[443], והוא הדין כשהיתה השערה השניה שחורה, אלא שאינה סימן טהרה לפי שהיא קצרה מהשיעור, לסוברים כן[444] – אין אותן שתי שערות חשובות סימן טהרה[445], שנאמר: ושער שחור[446], ששתי השערות צריכות להיות ממראה שחור כדי להציל[447], ולכן כשפשה הנתק הרי הוא מוחלט לטומאה[448]. ומכל מקום, אין שתי השערות השחורות צריכות להיות סמוכות אחת לשניה, אלא אף על פי שהן מפוזרות אחת כאן ואחת כאן הן מצטרפות להיות סימן טהרה, בין שצמח השער השחור לאחר שנולד הנתק, ובין שהיה זה שער שחור שנשאר קודם שנולד הנתק[449]. וכן אין שתי השערות השחורות צריכות להיות מאותו זמן, אלא אפילו היתה שערה אחת שנשארה קודם שנולד הנתק - ובאופן שהיא חשובה סימן טהרה, שהיא באמצע הנתק[450] – ושערה אחת שצמחה לאחר שנולד הנתק, הרי הן מצטרפות להיות סימן טהרה[451]. היו שתי השערות ממראה של סימן טהרה, אך כל אחת בצבע אחר – כגון שהייתה אחת שחורה ואחת לבנה, לסוברים כן[452] - יש מן הראשונים סוברים שחשובות אף הן סימן טהרה[453]. היו שתי השערות אחת בראש ואחת בזקן, אינן מצטרפות[454], שנתקי הראש והזקן אינם מצטרפים זה לזה[455].

אורך השערות

אורך השערות השחורות שמצילות בנתקים, יש מן הראשונים סוברים שהוא צריך להיות לכל הפחות כדי לכוף ראשן לעיקרן[456], שכיון שנחלקו תנאים בשיעור שערות שבכל מקום[457], הלכה כדברי המחמיר[458], וזהו השיעור הגדול ביותר, לסוברים כן[459], ואף לסוברים ששיעור זה הוא השיעור האמצעי[460], יש לומר שדי שנחמיר שיש צורך בשיעור אמצעי ולא נצריך את השיעור הגדול, שספק נגעים להקל[461]. ובדעת הראשונים הסוברים ששער צהוב דק חשוב סימן טומאה באורך כל שהוא אף כשהוא פחות משיעור שער שבכל מקום[462], יש מן האחרונים סוברים שהוא הדין ששער שחור חשוב סימן טהרה באורך כל שהוא[463].

מקומו

שער שחור אינו חשוב סימן טהרה אלא כשהוא בתוך הנתק[464]. ואף כשהיה השער השחור בתוך הנתק, אינו חשוב סימן טהרה עד שיהיה מבוצר בו[465], היינו באמצעו[466], שיהיה השער השחור מוקף בנתק מכל צד[467], ושיהיה רחוק מן הקמה – השער שמסביב לנתק[468] – מקום שתי שערות[469], שנאמר: ושער שחֹר אין בו[470], שכיון שפתח הכתוב ב"אין בו", ולא פתח "יש בו" – כפי שפתח בשאר נגעים[471] – בא הכתוב להשמיע לנו שאפילו כשיש בנתק שער שחור, כשאינו מבוצר "בו" אינו חשוב סימן טהרה[472], או לפי שכך היא צורת הנתק, שיינתק מקום ויישאר שער סובב אותו[473], או לפי שכשנשאר שער בתוך הנתק נראה שלא נתחזק הנגע ואין בכוחו להתפשט בכולו, ואילו כשנשאר שער מן הצד אין מקומו שייך למקום המכה ואין כאן ראיה שלא נתחזק הנגע[474]. לא היה השער מוקף בנתק מקום שתי שערות מכל צד, אפילו היה מוקף משלושה צדדים נתק בשיעור גריס – שזהו שיעור שלם של נתק[475], והוא הדין יותר מכך[476] – אין זה חשוב מבוצר ואין כאן סימן טהרה, כיון שאינו מבוצר מכל הצדדים[477]. היה השער מוקף מכל הצדדים, אלא שמאחד מהם היה מוקף כגריס או יותר, יש מן הראשונים סוברים שבאופן כזה הוא אינו חשוב מבוצר ואינו סימן טהרה, לפי שאותו צד שהוא כגריס נעשה נתק בפני עצמו, והשער השחור שנשאר הוא בצידו ולא בתוכו[478]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף באופן כזה חשוב השער השחור כמבוצר והוא סימן טהרה, שהכל חשוב כנתק אחד[479]. במה דברים אמורים שדוקא שער מבוצר חשוב סימן טהרה? כשנשאר בנתק שער שחור שלא נשר – שאף באופן כזה חשוב השער השחור סימן טהרה[480] - אבל שער שחור שצמח בנתק לאחר שנולד, חשוב הוא סימן טהרה בין כשהיה באמצע הנתק ובין כשהיה בצדדיו[481], שבשער כזה אמר הכתוב: ושער שחור צמח בו[482], ומן הסתם הכתוב האחרון בא לרבות[483], או שנלמד מכך שנאמר בלשון חיוב, ולא נאמר בלשון שלילה: לא צמח בו שער צהוב[484], או ששער הצומח הוא סימן לרפואה, והרי זה בכל מקום שיצמח בנתק[485]. ומכל מקום, יש מן הראשונים סוברים ששער שצמח בצידי הנתק אינו חשוב סימן טהרה אלא כשהוא מוקף בנתק לכל הפחות משלושה צדדים, אבל שער שחור שצמח בכל הדופן של הנתק אינו חשוב כצמח בתוך הנתק, אלא כנתק שנתמעט, ואינו סימן טהרה[486].

כשמרט בעצמו את השער וצמח

מי שמרט שער שחור שבראשו או בזקנו, ולאחר מכן צמח אותו שער, בין שהיתה המריטה קודם שנולד הנתק ובין שהיתה לאחר מכן, יש מן האחרונים סוברים שאין זה חשוב שער שחור שצמח בנתק אלא שער שחור שנשאר בנתק, ואינו חשוב סימן טהרה אלא כשהוא מבוצר[487].

בנתק בתוך נתק

נתק שנמצא בתוך נתק – וביניהם שער שחור[488] - נחלקו ראשונים בדעת תנאים בדינו של הנתק החיצוני: א) בתוספתא אמרו שמסגיר את הפנימי ופוטר את החיצון[489], שכלפי הנתק החיצון יש שער שחור מבוצר בתוכו, ואילו כלפי הנתק הפנימי השער השחור בצידו ואינו מבוצר בתוכו[490]. ואף בדעת ר' יוסי, שאמר שנגע עור בשר שנמצא בתוך נגע עור בשר וביניהם מחיה – שהיא סימן טומאה בנגעי עור בשר[491] – שכשם שאין המחיה סימן טומאה לפנימית – לפי שמחיה חשובה סימן טומאה רק כשהיא מבוצרת בנגע[492] – כך אין היא סימן טומאה לחיצונה[493], יש מן האחרונים סוברים שהוא מודה בנתק בתוך נתק וביניהם שער שחור, שאף על פי שהשער השחור אינו סימן טהרה לפנימי הוא סימן טהרה לחיצון, שדוקא מחיה שמקיפה נגע פנימי יש למעטה מסימן טומאה אף לנגע החיצון, לפי שמחיה חידוש היא – שאילו היה במקומה נגע אין כאן סימן טומאה וכשיש בשר חי הרי זה סימן טומאה[494] – ואין לך בו אלא חידושו, שהמחיה בתוך נגע ולא שיש בתוכה עוד נגע, אבל בשער שחור בנתק שסברא הוא שיהיה סימן טהרה – שזו ראיה שאין הנתק שולט בכולו[495] – אין לחלק אפילו כשיש בתוכו נתק[496]. ואף בדעת ר' עקיבא, שאמר: ואיש[497], להביא את שניתק נתק בתוך נתק[498], שהוא"ו מיותרת ובאה לרבות[499], יש מן האחרונים סוברים שהוא בא לרבות רק את הנתק הפנימי לטומאת נתקים, שאף על פי שאינו סמוך לעיקר הראש והזקן, מכל מקום הוא קרוי נתק, אבל הנתק החיצוני טהור[500]. ב) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' יוסי, שכמו שבנגע עור בשר בתוך נגע עור בשר וביניהם מחיה, שמתוך שאין המחיה חשובה סימן טומאה לפנימי היא אינה חשובה סימן טומאה אף לחיצון, הוא הדין בנתק בתוך נתק וביניהם שער שחור, שמתוך שאין השער השחור חשוב סימן טהרה לפנימי, הוא אינו חשוב סימן טהרה אף לחיצון[501]. וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' עקיבא שאף הנתק החיצון להסגיר[502], שכיון שבתוך השער השחור שנשאר ניתק השער באמצעיתו, הרי זה סימן חולי ואינו חשוב סימן טהרה[503], או כיון שלדעתם ר' עקיבא סובר כר' יוסי בנגע בתוך נגע שבתוכו מחיה, והוא הדין בנתק בתוך נתק שביניהם שער שחור[504]. במה דברים אמורים? כשהיה השער השחור שבין שני הנתקים משויר מתחילתו, אבל שני נתקים שהיו מרוחקים זה מזה, ואחר כך צמח ביניהם שער שחור באופן שנתק אחד מקיף את השער השחור והשער השחור מקיף את הנתק השני, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי הילל ור' עקיבא בתורת כהנים, שלא נחלקו בדבר זה ושניהם טהורים, שנאמר: נרפא הנתק[505] – והוא מיותר, שהרי המשיך הכתוב ואמר: טהור הוא[506] – להביא נתק בתוך נתק[507], שדינם של שני הנתקים הוא כדין נתק שצמח בו שער שחור, שהוא טהור אפילו כשצמח מן הצד[508].

כשהתחברו

נתק בתוך נתק שביניהם שער שחור, ונפרץ אותו שער באופן שהנגעים התחברו ביניהם, אפילו היתה הפרצה ברוחב שתי שערות, אין זה חשוב כנתק אחד ששער שחור מבוצר בו, עד שיפרץ השער השחור משני מקומות ברוחב שתי שערות או שתהיה הפרצה רחבה כגריס[509]. על דינו של נתק שבתוך נתק שנשר כל השער השחור שבתוכו, עי' להלן[510].

כשצמח בפשיון

שער שחור שצמח בפשיון, יש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב סימן טהרה להציל מידי שער צהוב שבתוך הנתק, כיון שלא צמח בתוך הנתק שהיה בהתחלה[511], ואין כאן הוכחה שנרפא הנתק[512]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שהוא מציל מידי הפשיון עצמו, שחשוב הוא כאילו נרפא הפשיון[513]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם ששער שחור חשוב סימן טהרה אף כשהוא בתוך הפשיון[514].

זמנו ביחס לנתק

שער שחור חשוב סימן טהרה, בין כשצמח בנתק לאחר נשירת השער[515], שנאמר: ושער שחֹר צמח בו[516], ומשמעותו שצמח שער חדש[517], ובין כשנשאר בנתק שער שלא נשר[518], שנאמר בתחילת ראית הנתק: ושער שחור אין בו[519], ומשמעותו שער שנשאר[520], ואף על פי שהכתוב בשער שצמח נאמר לאחר הסגר, והכתוב בשער שנשאר נאמר קודם הסגר, אמר הכתוב פעמיים "שער" לרבות[521], שבשניהם נאמר עם וא"ו[522]. ומכל מקום, יש הבדל ביניהם במקום השער, ועל הבדל זה, עי' לעיל[523].

במקום סימן טומאה

שער שחור חשוב סימן טהרה בנתק, אפילו במקום שיש בנתק סימן טומאה[524], בין בשער צהוב ובין בפשיון[525], שנאמר לגבי שער צהוב: ושער שחֹר אין בו[526], ונאמר לגבי פשיון בסוף השבוע השני להסגר: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחֹר צמח בו וגו' טהור הוא[527], ועל כרחך כונת הכתוב ל"או" שער שחור, שהוא סימן טהרה אפילו כשהנגע לא עמד בעיניו אלא פשה, שהרי עמד בעיניו הוא גורם בפני עצמו לטהרת הנגע[528]. ויש מן הראשונים סוברים שזו דעת ר' יונתן – שאומר שאין צורך ב"או" כדי לחלק שני דברים הנאמרים יחד[529] – אבל לדעת ר' יאשיה – שאומר שיש צורך ב"או" כדי לחלק[530] - אין שער שחור חשוב סימן טהרה במקום פשיון, שנאמר: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחֹר צמח בו וגו' טהור הוא[531], שאינו טהור עד שיהיו בו שניהם, שלא פשה ושצמח בו שער שחור[532].

כשנשר השער השחור

נתק שהיה בו שער שחור – בין שצמח בו לאחר שנולד הנתק, ובין שנשאר בו שלא נשר, וכגון שהוא באמצע הנתק[533] - ולאחר מכן נשר השער השחור – והוא הדין כשתלשו בכונה[534] - אין נשירת השער השחור מטמאת, ואפילו יש בנתק סימן טומאה[535], שנאמר: נרפא הנתק טהור הוא[536], והוא מיותר, שהרי פשוט שכשנרפא הנתק הוא טהור, ובא להוסיף טהרה כשהלך השער השחור[537], אלא שנחלקו תנאים, וראשונים בדעתם, מהו אותו סימן טומאה שאינו חוזר ומטמא בנשירת השער השחור: א) בדעת תנא קמא, שאמר שכשיש בנגע שער צהוב, אף על פי שהלך השער השחור, טהור[538], יש מן הראשונים סוברים שדוקא שער צהוב שנטהר מחמת השער השחור אינו מטמא את הנתק, אף על פי שנשר השער השחור, שכיון שנטהר השער הצהוב שוב אינו מטמא, אבל פשיון שהיה בו קודם לכן, הרי הוא חוזר ומטמא כשנשר השער השחור[539], ויש מן הראשונים מוסיפים לדעה זו שהוא הדין שער צהוב שצמח לאחר נשירת השער השחור שמטמא[540], שהם מפרשים את הכתוב: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחֹר צמח בו נרפא הנתק טהור הוא[541], שדוקא כשעמד הנתק בעיניו ולא פשה, השער השחור מטהרו אפילו לאחר שנשר, ואז הוא מטהרו אפילו כשנשאר בו השער הצהוב, אבל כשפשה, אפילו קודם נשירת השער השחור, או כשנולד בו שער צהוב אחר לאחר נשירת השער השחור, טמא[542]. ב) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת תנא קמא שאין סימן טומאה שהיה בנגע לפני נשירת השער השחור מטמא כלל, בין שער צהוב ובין פשיון, אבל סימן טומאה שנולד בנגע אחרי שנשר השער השחור מטמא, בין שער צהוב ובין פשיון[543], לפי שמה שהציל השער השחור נשאר בהצלתו אף על פי שהלך, אבל מה שלא היה בזמן שהיה השער השחור, אין השער השחור יכול להציל ממנו, שהשער השחור מציל את סימן הטומאה ולא את הנתק, ומה שאמר הכתוב: טהור הוא, היינו אותו סימן שטמאו[544]. וכן בדעת ר' שמעון, שאמר שכל שער צהוב שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם[545], יש מן הראשונים סוברים שסימן טומאה שהיה בנגע בשעה שהיה בו השער השחור, שוב אינו מטמא לעולם, אבל סימן טומאה שנולד לאחר שנשר השער השחור, בין שער צהוב ובין פשיון, מטמא[546]. ג) ור' שמעון בן יהודה אומר בשם ר' שמעון שכל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם[547], ואפילו שנולד בו שער צהוב או שפשה לאחר שנשר השער השחור[548], ואפילו היה כבר הנגע מוחלט לטומאה קודם שצמח בו השער השחור[549], שלדעתו השער השחור מציל את הנתק ולא את סימן הטומאה שבנתק, ומה שאמר הכתוב: טהור הוא, היינו הנתק[550], או שלדעתו יש לפרש את הכתוב: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחֹר צמח בו, באופן של "או", היינו שכשהנתק עמד בעיניו או כשנולד בו שער שחור הוא טהור, ואפילו נשר השער השחור לאחר מכן, הרי הוא טהור עולמית[551]. במה דברים אמורים? כשאותו שער שחור טיהר מתחילתו או צמח בנתק לאחר הסגרו או החלטו, אבל נתק שהסגירו, ובסוף שבוע ראשון או שני להסגרו פשה הנתק באופן שנשאר בו שער שחור, ולאחר מכן נשר אותו שער שחור, הרי זה חשוב פשיון ומטמא, ואין אותו שער שחור שהיה בו מצילו, שהכל חשוב כפשיון אחד שנגמר עכשיו[552]. ד) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' שמעון, שדוקא פשיון שנולד בנגע לאחר נשירת השער השחור מטמא, אבל שער צהוב שצמח בנגע לאחר נשירת השער השחור אינו מטמא[553], שלדעתו השער השחור מציל את מין סימן הטומאה שבנתק, ומה שאמר הכתוב: טהור הוא, היינו אותו מין של סימן הטומאה[554], או שלדעתו יש לפרש את הכתוב: ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחֹר צמח בו, שדוקא כשעמד הנתק בעיניו ולא פשה, השער השחור מטהרו אפילו לאחר שנשר, אלא שהכונה דוקא לפשיון אחר שיבוא לאחר הנשירה, וממילא שער צהוב שיבוא לאחר הנשירה אינו מטמא[555]. במה דברים אמורים? כשהשער השחור טיהר מידי סימן טומאה של שער צהוב, אבל כשהשער השחור טיהר מידי סימן טומאה של פשיון ולאחר מכן נשר, נחלקו אחרונים לדעה זו: יש סוברים שבאופן כזה הרי הוא מטהר אף פשיון שיבוא לאחר נשירתו, אבל לא שער צהוב שיבוא לאחר מכן[556], שלדעתו השער השחור מציל מידי אותו מין של סימן הטומאה שבנתק, ומה שאמר הכתוב: טהור הוא, היינו מין סימן הטומאה[557]. ויש סוברים שאף באופן כזה השער השחור מציל מידי שער צהוב שיבוא לאחר מכן ולא לידי פשיון, שאין לחלק בין שער שחור שטיהר שער צהוב לבין שער שחור שטיהר פשיון[558]. ה) ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' שמעון ששער צהוב שנטהר מחמת שער שחור, חשוב הוא סימן טהרה בפני עצמו, ולכן אף על פי שנשר השער השחור, אין סימן טומאה שנולד בנגע לאחר מכן טמא, אלא אם כן נולד אף לאחר שנשר השער הצהוב[559]. הלכה כתנא קמא[560]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים ששער שחור שצמח בנתק ולאחר מכן נשר אינו מטמא דוקא כשצמח מתוך החלט, אבל כשצמח מתוך הסגר ולאחר מכן נשר הרי זה מטמא משום פשיון – כשנשר מן הצד, שאילו נשר באמצע הרי זה פשיון לתוכו שאינו מטמא[561] – שכיון שהיה יכול הנתק להיטהר אף ללא השער השחור – אם היה עומד בעיניו שתי שבועות[562] – אין אנו קוראים בשער השחור: נרפא הנתק[563]. ויש מן האחרונים סוברים שאין לחלק בין שער שצמח מתוך החלט לבין שער שצמח מתוך הסגר, אלא שלסוברים ששער שנשר אינו מטהר פשיון שנולד אחרי נשירתו[564], כשנשירת השער היא בשיעור של פשיון[565], הרי זה חשוב פשיון שנולד לאחר הנשירה ומטמא[566].

בנתק בתוך נתק

נתק בתוך נתק שמפריד ביניהם שער שחור, אף לסוברים שאותו שער שחור מטהר את הנתק החיצוני[567], כשנשר כל אותו שער שחור ונתערבו הנתקים ביניהם להיות נתק אחד, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים בפירוש דברי הילל בתורת כהנים שדינו כנתק שלא היה בו מעולם שער שחור – ואין אותו שער השחור מציל לאחר נשירתו מידי סימן טומאה[568] – שנאמר: נרפא הנתק[569], ולא שנתק בתוך נתק[570], שבאופן כזה חשוב הוא כנתק אחר ולא כאותו נתק שנטהר[571], או שהמילה "נתק" יתירה, שכבר אמר הכתוב קודם לכן: עמד הנתק[572], ובא ללמדנו שאותו ריפוי של שער שחור שמרפא אפילו כשנשר – שנלמד מהכתוב של "נרפא הנתק"[573] – הוא דוקא בנתק אחד, ולא בנתק בתוך נתק[574].

ניתק כל ראשו

דינו

מי שהיה בו נתק בראשו, ולאחר מכן ניתק כל ראשו, טהור[575], ואפילו היה בנתק שער צהוב[576], שנאמר: ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא[577]. וכן מי שהיה בו נתק בזקנו, ולאחר מכן ניתק כל זקנו, טהור[578], שנאמר: ואיש, לרבות את הזקן[579], שהוא מיוחד באיש[580], או שקבלה היא ביד חכמים[581].

טעמו

בטעם לכך שמי שניתק כל שערו טהור, נראה מדברי תנאים, וכן יש מן הראשונים סוברים, שכפי שפריחת נגע מנגעי עור בשר בכל הגוף מטהרת את הנגע[582], כך פריחת הנתק בכל הראש מטהרת את הנתק[583]. ויש מן הראשונים סוברים שניתוק כל השער אינו קרוי נתק, אלא קרחת, לסוברים כן[584], וקרחת אינה מטמאת בנתקים אלא בנגעי גבחת וקרחת[585].

שיעורו ומקומו

שיעור ניתוק כל הראש שמטהר, יש מן הראשונים סוברים שאינו צריך להיות בכל הראש ממש, אלא די שינתק השער עד שיישארו פחות משתי שערות שלא נתקו[586], כפי שלדעתם פריחת נגע בכל הגוף שמטהרת אינה צריכה להיות בכל הגוף ממש אלא די שיפרח הנגע עד שיישאר פחות מכעדשה שלא פרחה[587]. ובדעת הראשונים שסוברים שניתוק כל השער אינו חשוב נתק אלא גבחת או קרחת[588], יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שניתוק כל השער היינו מלבד השערות שמקיפות את כל הנתק מסביב[589].

בראש או בזקן לחוד

נתק שניתק בכל הראש לחוד או בכל הזקן לחוד – על גדרם, עי' לעיל[590] - נחלקו בדינו תנאים: ר' יהודה אומר שאין הראש והזקן מעכבים זה את זה[591], ולכן כשניתק כל ראשו ושער זקנו קיים, או שניתק כל זקנו ונשתייר שער ראשו, טהור[592], שנאמר: ראשו[593] - ואין לדורשו כפשוטו לניתוק הראש ולא הזקן, שהרי אף ניתוק כל הזקן מטהר[594] - ראשו טהור ואין הזקן מעכבו[595], או שכפי שאינם מצטרפים זה עם זה[596], כך אינם מעכבים זה את זה[597]. ור' שמעון אומר שהראש והזקן מעכבים זה את זה, ונלמד בקל-וחומר* מעור הפנים ועור הבשר, שאף על פי שיש דבר אחר מפסיק ביניהם – שער הראש והזקן, שאינם מטמאים במראות הנגעים הרגילים של נגעי אדם[598] - מעכבים זה את זה – שפריחה בנגע עור בשר שפרח בכל הגוף ולא פרח בעור הפנים אינה חשובה פריחה[599] – ראש וזקן שאין דבר אחר מפסיק ביניהם, קל וחומר שיעכבו זה את זה[600], או שנלמד במה מצינו[601] מנגעי עור בשר, שכפי שבנגעי עור בשר כל הראוי להיטמא בהם מעכב את הפריחה – שאילו לא פרח בכולו אינו חשוב פריחה[602] – אף כל שראוי להיטמא בנתק – ראש וזקן[603] – יעכב את הפריחה[604], והוא אינו דורש את הכתוב "ראשו" כר' יהודה[605], שלדעתו אמר הכתוב "ראשו" והוא הדין לזקנו[606]. הלכה כר' יהודה שהראש והזקן אינם מעכבים זה את זה[607].

זמנו

ניתוק כל השער מטהר בין מתוך הסגר ובין מתוך החלט[608]. ניתוק כל השער לאחר הפטור, נחלקו בדינו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאף הוא מטהר[609], ואף על פי שבנגעי עור בשר הפורח מן הטהור טמא[610], שונה הוא דינה של פריחה בנתקים[611], שדוקא בנגעי עור בשר משמעות הכתוב היא לטמא אחר הפטור, אבל הכתוב שמטהר פריחה בנתקים – קרח הוא טהור הוא[612] – משמעותו בכל סוג של פריחה[613], ואף על פי שהוקשו נתקים לנגעי עור בשר[614], הרי מכל מקום הוצרכו לכתוב מפורש לטהר פריחה בנתקים[615], ובא לרבות אף אופנים שבהם פריחה בנגעי עור בשר מטמאת[616]. ויש סוברים שאין ניתוק כל השער לאחר הפטור מטהר אלא באופן שאף בנגעי עור בשר פריחה כזו מטהרת לדעתם, והיינו שעמד הנתק בעיניו שתי שבועות - שדינו שטהור[617] - ולאחר מכן פרח הנתק בכולו[618], אבל באופן שנטהר הנתק משום שהלכו ממנו סימני הטומאה – שאף באופן כזה דינו שטהור[619] - ולאחר מכן פרח הנתק, אין זה חשוב פריחה אלא פשיון המטמא, כפי שבנגעי עור בשר מודים הם שאין זה חשוב פריחה אלא פשיון המטמא[620]. ויש סוברים שכל ניתוק של כל השער לאחר הפטור חשוב פשיון ומטמא, כפי שבנגעי עור בשר כל פריחה לאחר הפטור חשובה פשיון ומטמאת, לסוברים כן[621]. היה הנתק מתחילתו בכל ראשו או זקנו – והוא הדין שהיה מתחילתו נתק פחות מגריס, ולאחר מכן פרח בכל ראשו או זקנו, שחשוב הוא כפורח מתחילתו[622] - אינו טהור אלא דינו כנתק רגיל[623], וכפי שבנגעי עור בשר מי שבא בתחילה כשכל גופו פורח, אינו טהור אלא דינו כנגע רגיל[624], ואף על פי שבניתק כולו לאחר הפטור שונה דינו מנגע שפרח כולו לאחר הפטור, לסוברים כן[625], כשבא כולו מתחילה מנותק אין זה קרוי פריחה, ולכן יש לדמותו לנתק רגיל[626].

כשחזר שער שחור

מי שניתק כל שערו, ולאחר מכן חזר בו שער שחור – ובאופן שאין השער השחור חשוב סימן טהרה, כגון לסוברים ששער שחור שצמח בפשיון אינו חשוב סימן טהרה[627], או כגון שאין השער השחור ארוך כשיעור[628] – יש מן האחרונים מצדדים לומר שאין הנתק חוזר ומטמא, שלא מצינו דין חזרת הפריחה שמטמאת אלא בנגעי עור בשר[629]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שזוהי דעת ר' יוסי – שאמר שאין חזרת בשר חי בפריחת נגע מטמאת עד שיחזור כעדשה[630], וכמו מחית בשר חי שאינה מטמאת בפחות מכעדשה[631] – שאין הנתק דומה לשאר נגעים, שאף בתחילתו בשר חי אינו מטמא, אבל לדעת ר' מאיר – שאמר שחזרת בשר חי בפריחת נגע מטמאת אף בפחות מכעדשה[632] – הרי הוא טמא מדין פשיון עד שיחזור כל מה שניתק לאחר ההסגר[633].

הערות שוליים

  1. עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות א-ג; תוספתא נגעים פ"ד; עי' רש"י זבחים פח ב ד"ה מראות, ועי' רש"י ויקרא יג ל; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"א, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"א מ"ד ופ"ג מ"ה ופ"י מ"א; ר"ש נגעים פ"ג שם ופ"י שם; רא"ש נגעים שם ושם; רמב"ן עה"ת שם כט; רע"ב נגעים שם ושם.
  2. ויקרא יג כט-ל. עי' תו"כ שם; עי' רש"י שם; פיהמ"ש להרמב"ם פ"ג שם.
  3. רמב"ם שם ופט"ז ה"י; ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות א; ר"ש שם ושם, ועי"ש פ"י מ"י; רמב"ן שם; רא"ש פ"י שם; רלב"ג ויקרא שם כט; רע"ב פ"י שם, ועי"ש מ"י; ספורנו ויקרא שם ל. וכ"מ בתו"כ שבציון 39 ובמשנה ובתו"כ שבציון 63.
  4. רשב"ם ויקרא שם; חזקוני ויקרא שם; רמב"ן שם; רבנו בחיי ויקרא שם; רלב"ג שם; רע"ב שם מ"א; קר"ס טו"צ פ"ח שם.
  5. עי' ציון 118.
  6. עי' רמב"ן שם; חזו"נ נגעים פ"י שם.
  7. עי' רש"י שם, ורמב"ן שם, בדעתו. ועי' ציונים 61, 68. ועי' משנ"א נגעים שם מ"א, שהקשה ע"פ דבריו שבציון 45.
  8. חזו"נ שם, בד' רש"י שם, ועי' רמב"ן שם, בד' רש"י שם, ומים טהורים נגעים שם מ"ה בחרד"נ אות א, בד' רש"י שם לג: שאם יפשה ויעבור השערות וכו' טמא, והיינו שאין צורך בנשירת השער, ועי"ש, בשם מחבר אחד, שדברי רש"י אלו אינם ברש"י כת"י, והם תוספת מתלמיד טועה.
  9. מראה כהן (לבעל התפא"י) אות ח, בשם הרב הירץ וויזל בביאור החומש עם תרגום אשכנזי. ועי"ש, שלדעתו זהו החילוק שבין נתק לבין גבחת וקרחת. ועי' תפא"י שם, שהקשה, שמלבד שהוא נגד קבלת רבותינו הקדושים, אין זה פשוטו של מקרא.
  10. ויקרא יג כט. תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות ג, ועי' ציון 12. ועי"ש: לא בראש ולא בזקן, ועי' רבנו הלל לתו"כ שם וק"א לתו"כ שם, ששיבוש הוא, ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם בתוספת העזרה, שאינו שיבוש, ובא לרבות מי שאין לו זקן כלל, שמ"מ מטמא בנתק שבראש, וכן מי שאין לו שער בראש כלל, שמ"מ מטמא בנתק שבזקן.
  11. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  12. עזרת כהנים שם ס"ק טו. ועי"ש, שהכתוב דלעיל נלמד לדין שבציון 92, וכונת דברי התו"כ שבציון 10 היא שאפשר ללמוד את אותו הכתוב לדין האחר, לפי שלדין שכאן אין צורך בכתוב.
  13. עי' ציון 3.
  14. ע"ע גבחת; קרחת ציון 22 ואילך, בהבדלים שבין גבחת וקרחת לנתק.
  15. עי' רמב"ם טו"צ פ"ח הי"ג, ועי' כס"מ טו"צ פ"ח ה"א, בד' הרמב"ם טו"צ שם, שאין הבדל בין נתק לבין גבחת וקרחת, אלא שבנתק אין מראה נגע, עי' ציון 47, ועי' מקורי הרמב"ם לרש"ש, שהקשה מדברי הכס"מ שבציון 16, ועי' מער"ק טו"צ שם, שאין להקשות מדברי הרמב"ם שבציון הנ"ל, שכונתו לומר שבנתק אין צורך בנשירת כל השער ודי בנשירת מקצתו, אבל אף נשירת כולו חשובה נתק (אך עדיין קשה מפיהמ"ש להרמב"ם שבציון הנ"ל); חס"ד לתוספתא נגעים פ"ד, בד' ר"ש (וכ"ה בשא"ר) שבציון 44, שההבדל בין נתק לגבחת וקרחת הוא דוקא האמור בציון הנ"ל ולא בכמות השער שנשרה.
  16. ע"ע הנ"ל ציון 23. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"י מ"ט, וכס"מ טו"צ פ"ה ה"ח, בד' הרמב"ם פ"ה שם, וכ"מ ברמב"ם שם פט"ז ה"י: נפילת קצת שער הראש והזקן, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ג: הנתק הוא אבדן השער ממקצת הראש וממקצת הזקן, ועי' ציונים 18, 593, שלפיהם אף הרמב"ם שבציון 15 אינו חולק; ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות א; רמב"ן ויקרא יג כט. ועי' חס"ד שם, שהקשה מדברי התוספתא שם: הבא כולו נתק יסגיר (עי' ציון 627), ועי' ציונים 18, 593.
  17. עי' ציון 627.
  18. חס"ד שם. ועי"ש שבכך ת' את קושייתו שבציון 16 (וכן אפשר לתרץ את הסתירה בדברי הרמב"ם דלעיל), שהכונה שבתחילה נשר חלק מהשער, וקודם שנראה לכהן נשר כולו.
  19. חס"ד לתוספתא דלהלן.
  20. תוספתא נגעים פ"ד; מר זוטרא בקידושין לה ב, בפי' דברי הברייתא שם: זקן האשה והסריס שהעלו שער, הרי הן כזקן לכל דבריהם; רמב"ם טו"צ פ"ה הי"א ופ"ח ה"א. ועי' תוס' קידושין שם ד"ה הרי הוא ויבמות פ ב ד"ה דהביא וריטב"א קידושין שם וקר"ס טו"צ פ"ח, כיצד תיתכן מציאות של סריס שיש לו זקן.
  21. ויקרא יג כט. גמ' שם. ועי"ש, שמ"מ הוצרכה הברייתא לומר זאת בפירוש, שאל"כ היה מקום לפרש את הכתוב לצדדים, היינו איש או אישה כי יהיה בו נגע בראש, וכן איש כי יהיה בו נגע בזקן.
  22. העמק דבר ויקרא שם.
  23. קר"ס שם.
  24. עי' ציון 54 ואילך. רבנו הלל דלהלן.
  25. עי' ציון 45 ואילך. ראב"ד דלהלן; ק"א דלהלן.
  26. רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות ז וק"א לתו"כ שם, בפי' ראשון, בפי' דברי התו"כ שם, ועי' ציון 45, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א; ראב"ד לתו"כ שם אות ח, בפי' דברי התו"כ שם אות ח, ועי' ציון 32, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א.
  27. ויקרא יג ל.
  28. רבנו הלל שם, בפי' דברי התו"כ שם אות ז.
  29. ויקרא שם.
  30. ראב"ד שם, בפי' דברי התו"כ שם אות ח; ק"א שם, בפי' דברי התו"כ שם אות ז.
  31. ע"ע נגעי אדם. רבנו הלל שם אות ח.
  32. ויקרא שם. רבנו הלל שם וק"א שם אות ח, בפי' דברי התו"כ שם אות ח. ועי' ציון 26, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א.
  33. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  34. ויקרא יג ל.
  35. עי' ציון 45 ואילך.
  36. עי' רבנו הלל לתו"כ דלהלן.
  37. ע"ע מראות נגעים. ק"א לתו"כ דלהלן.
  38. עי' רבנו הלל שם; עזרת כהנים לתו"כ דלהלן אות כ.
  39. תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות ד; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"א. ועי' ציון 74 ואילך, בפשוטו של הכתוב.
  40. עזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק כא, ובתוספת העזרה שם.
  41. ע"ע גבחת; קרחת ציון 18.
  42. ספורנו ויקרא שם; מער"ק טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם: שיפול השער מעיקרו, מ' מעצמו.
  43. עי' ראשונים שבציון 16, שלדעתם החילוק בין נתק לגבחת וקרחת הוא בכמות נשירת השער, ומ' שאין חילוק אחר.
  44. ע"ע גבחת; קרחת ציון 26. ר"ש נגעים פ"י מ"י; רמב"ן ויקרא יג כט, בשם י"מ ובשם חכמי הצרפתים; רע"ב נגעים שם.
  45. עי' תו"כ ברייתא דר' ישמעאל פ"א אות ג, וראב"ד לתו"כ שם ור"ש נגעים פ"ג מ"ה וק"א לתו"כ שם, בפירושה, ועי' תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות ז, וראב"ד לתו"כ שם אות ז, ובטו"צ פ"ח ה"א, וק"א לתו"כ שם, בפי' שני, בפירושה, ועי' ציון 26 ואילך, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א, ועי' תו"כ שם פ"ח אות ב: ליטמא בכל מראה, וראב"ד שם אות ב וק"א שם אות ב, בפירושה. ועי' ק"א שם פרשתא ה אות ד, שאע"פ שמתחילת דברי התו"כ שם פרשתא ה אות ד מ' שנתק צריך שינוי מראה כל שהוא, מסקנת התו"כ שם היא שאין צורך בשום שינוי מראה, שהרי הוצרכו למעט נתק שנעשה בידי אדם, ודוקא נשירת השער היא דבר שיש אפשרות לעשותו בידי אדם ולא שינוי מראה. ועי' מל"מ טו"צ פ"ח ה"א, ראיה מנגעים פ"י מ"ה, שמטרת הנחת שתי שערות מסביב לגילוח השער בסוף השבוע הראשון להסגרו, עי' ציון 205, לראות אם פשה, עי' ציון 213, ואם בנתק יש שינוי בעור, אפשר לראות את הפשיון אף ללא השארת שערות, שמשינוי העור ניכר שפשה וכמו בכל נגע, ועי' משנ"א נגעים שם מ"א, שדחה, שהרי מ"מ צריך נשירה של השער, לסוברים כן (עי' ציון 3), ושינוי מראה העור ללא נשירת השער אינו חשוב פשיון, וממילא צריך להשאיר שערות כדי שיהיה ניכר אם פשה. ועי' חס"ד לתוספתא נגעים פ"ד, שי"ל שאף התוספתא שבציון 54, אינה חולקת, ומש"כ שם: אפילו לבנים בשחור ושחורים בלבן, אין הכונה שיש צורך בשינוי מראה, אלא שאפילו כשבחלק מהנתק יש שינוי מראה ובחלק לא, הרי זה חשוב כנגע אחד ומטמא, אע"פ שבכל חלק בפנ"ע אין שיעור נגע, ועי' ערה"ש העתיד טהרות סי' צא ס"ה, שפי' אף הוא בתוספתא שם שאין הכונה שצריך שינוי מראה, שהרי נאמר שם: מטמאים בכל מראה, אלא שבא לרבות הפכים.
  46. משנ"א נגעים פ"ו מ"ג, בד' ר"מ במשנה שם, שסובר שבנגעי עור בשר פשיון לתוך הנגע חשוב פשיון (ע"ע נגעי אדם), שאע"פ שהוקש הפשיון בנגעי עור בשר לנתק (ע"ע הנ"ל), ובנתק אין הנגע פושה לתוכו (עי' להלן ציון 374), אין זה אלא באותו אופן שהוא בנתק, וכיוון שהנתק הוא נשירת השער, ממילא אין אפשרות של ניתוק לתוכו, שהשער כבר נשר.
  47. רמב"ם טו"צ שם ופט"ז ה"י, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"י מ"א ומ"ג, ועי' ציון 56; ראב"ד לתו"כ שם פרשתא ה אות א, בתחילת דבריו, ופ"ח אות ב, ועי' ציונים 56, 61; עי' ר"ש שם ופ"י מ"א, ועי' ר"ש שבציון 515; רמב"ן ויקרא יג כט, בשם רוב המפרשים, ועי' כס"מ טו"צ פ"ה ה"ח, שכן דעתו, ועי' ציון 56; עי' רא"ש נגעים פ"י שם, ועי' רא"ש שבציון 515; ספורנו ויקרא שם ל, בשם רבותינו; שושנים לדוד נגעים שם, בד' רע"ב נגעים שם: ומיטמאים בכל מראות (וכ"ה בר"ש שם פ"א מ"ג ומ"ד ופ"י מ"י וברא"ש שם פ"א מ"ג), והיינו שאין צריך שינוי מראה כלל, ועי' ציון 56; א"ר נגעים פ"ג מ"ה.
  48. ויקרא יג ל.
  49. עי' תו"כ שם אות ד, וק"א שם, בפירושה.
  50. עי' ציון 39. תו"כ שם; רמב"ם פ"ח שם.
  51. ויקרא שם לא.
  52. תו"כ שם, לגי' הק"א שם והג' הגר"א לתו"כ שם, וכ"ה גי' כת"י רומי 31 לתו"כ. ועי' רבנו הלל לתו"כ שם, שגרס: את השוה לגבוה (וכ"ה הגי' בתו"כ לפנינו, וכ"ה גי' רוב כתה"י לתו"כ: כת"י רומי 66 וכת"י לונדון וכת"י ניו יורק וכת"י אוקספורד וכת"י פרמה), ועי' ק"א שם, שהקשה שלפי"ז הנתק צריך להיות לכל הפחות שוה לנגע גבוה בעור הבשר, והרי אין הנתקים צריכים שינוי מראה כלל לדעה זו, ועי' רבנו הלל שם בהמשך דבריו, שאף הוא מודה שנתק הוא ללא שינוי, ועי' ציון 56.
  53. ק"א שם. ועי' תו"כ שם פ"ט אות ג, שמ' לכאורה שצריך להיות בנתק מראה עמוק, אך עי' ראב"ד לתו"כ שם, שאין הכונה לנתק, אלא לנגע רגיל שנראה במקום נשירת השער, שמטמא כשאר נגעי עור בשר, לסוברים כן, עי' ציון 71 ואילך.
  54. עי' תוספתא נגעים פ"א: והנתקים מטמאים בכל מראה, אפילו לבנים בשחור ושחורים בלבן, וראב"ד לתו"כ פרשתא ה שם, ובטו"צ שם, ורמב"ן שם וחס"ד פ"א שם, בפירושה, ועי' ציון 45. ועי' משנ"א שם פ"א מ"ג, ראיה מדברי המשנה פ"א שם: אלו מראות נגעים שכל נגעים תלויים בהם, מ' שאף הנתקים צריכים שינוי מראה, ולכאורה צ"ב, שאף לדעה זו אין צורך במראות הנגעים הרגילים כדי לטמא, עי' ציון 60, ואולי הוא ע"פ השיטה שבציון 61, ועי' ר"ש פ"א שם ורא"ש פ"א שם, שכל נגעים לאו דוקא, שנתקים אינם בכלל.
  55. משנ"א פ"ו שם, בד' חכמים שבמשנה פ"ו שם, שלמדו מנתק לנגעי עור בשר, שאין הנגע פושה לתוכם (ע"ע הנ"ל), ומ' שהוא אפילו באופן שלא היה שם נגע קודם לכן.
  56. עי' רבנו הלל לתו"כ שם פרשתא ה אות ז: יהא מראה הנתק מטמא, ועי' ציון 52, שסותר, וצ"ב; תוי"ט נגעים שם מ"א, בד' הרמב"ן שם, שהביא את התוספתא בסוף דבריו (ועי' ציון 47), ובד' רע"ב נגעים שם: ונושר מחמת הנגע, מ' שיש נגע מלבד הנשירה (ולפי"ז מש"כ רע"ב שם: ומטמאים בכל מראה, היינו שצריך שיהיה מראה מסוים, אלא שאין צורך במראה ממראות הנגעים הרגילים, ועי' ציון 47); חס"ד פ"ד שם, בד' הראב"ד לתו"כ שם במסקנתו, שהביא את דברי התוספתא, ועי' ציון הנ"ל. ועי' מים טהורים נגעים שם בחרד"נ אות א, שי"ל שאף הרמב"ם שבציון 47 מודה בכך, ואין הכרח מלשונו.
  57. ויקרא יג לא.
  58. רמב"ן שם. ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם אות ד, בתוספת העזרה, שדחה, שי"ל בכונת הכתוב שהנגע הוא עצם הנתק.
  59. ע"ע מראות נגעים וע' נגעי אדם.
  60. עי' תוספתא שם, ורמב"ן שם, בפירושה, ועי' תוספתא שם רפ"ב: בכל מראה; עי' רבנו הלל שם. ועי' רע"ב שבציון 56.
  61. עי' ציון 118 ואילך. עי' רש"י זבחים פח ב ד"ה מראות, ור"ש שם פ"א מ"ד, בדעתו, וכ"מ קצת ברש"י קידושין לה ב ד"ה לטומאת וערכין יח ב ד"ה שאני (עי' ציון 68) וברש"י עה"ת ויקרא יג כט, שהחילוק בין נגעי עור בשר לנתקים הוא רק בסימני הטומאה שבהם (עי' ציון 118 ואילך), ונ' שהוא לשיטתו שבציון 7, שאין הנתק נשירת השער, אלא הוא שמו של הנגע שבמקום הראש והזקן; עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם פ"א מ"ד: שמונה בעור הבשר (ארבעת הלבנים וארבעת הפתוכים, ע"ע מראות נגעים) וכו' והם עצמם בנתקים, ורע"ב שם פ"א מ"ד, בדעתו. וכ"ה ברמב"ן שם, קודם שהביא את דברי התוספתא. ועי' ר"ש שם ורע"ב שם, שהקשו ע"פ שיטתם דלעיל (ועוד קשה על הרמב"ם מדברי עצמו שבציון 47), ועי' ק"א לתו"כ שם פרשתא ב אות ו, שאף רש"י והרמב"ם מודים שכל המראות מטמאים בנתק, אלא שאותם ארבעה או שמונה מראות של כל מראות הנגעים הם המראות היותר מיוחדים אף בנתק, שהרי הם מטמאים בכל סוגי הנגעים, ושכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם שם, שהפריד וכ': והם עצמן בנתקים, ולא כ': ושמונה בנתקים, כפי שכ' בשאר נגעי אדם, וכעי"ז בתפא"י נגעים שם יכין אות ל.
  62. ע"ע מראות נגעים וע' נגעי אדם.
  63. נגעים פ"ו מ"ח; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות ט.
  64. ויקרא יג ל.
  65. תו"כ שם.
  66. ע"ע בית הסתרים: בנגעים וע' נגעי אדם. גרי"ז ערכין יח ב, בד' רש"י ערכין שם ד"ה לכל (וכ"ה בתוס' ערכין שם ד"ה ואי), בפי' התירוץ השני של הגמ' שם.
  67. עי' ציון 118.
  68. ע"ע נגעי אדם. גרי"ז שם, בד' רש"י שם ד"ה שאני (וכ"ה ברגמ"ה ערכין שם ובאחד מגדולי הראשונים ערכין שם), בפי' התירוץ השני של הגמ' שם. ועי' גרי"ז שם, בד' רגמ"ה שם, שאף הפי' השני של הגמ' אינו חולק, ועי' ציון 66, ועי' רש"ש ערכין שם, שתמה על דברי הגמ' שם, שנתקים מטמאים דוקא בניתוק שער, עי' ציון 3, ומראיתם שונה ממראיתם של שאר נגעים, עי' ציון 45 ואילך, ואין החילוק בינם לנגעי עור בשר רק בסימני הטומאה, ואולי זהו המקור לשיטת רש"י שבציונים 7, 61, שאין הבדל במראה הנגע בין נתק לשאר נגעי עור בשר, וההבדל הוא רק במקומו של הנגע ובסימני הטומאה שבהם הוא מוחלט לטומאה.
  69. ע"ע מראות נגעים וע' נגעי אדם.
  70. עי' ציון 45 ואילך.
  71. ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות א ופ"ט אות א; ר"ש נגעים פ"ג מ"ה, ועי' חזו"א נגעים סי' ד אות כ, שהקשה מציון 77 שסותר, ונשאר בצ"ב; משנ"א נגעים פ"י מ"א. ועי"ש ומרומי שדה נגעים פ"ג שם, שכ"מ בתוספתא נגעים סופ"ד, לגי' שלפנינו (וכ"ה גי' ר"ש שם פ"י מ"י, וכ"ה גי' כת"י וינה ותוספתא צוקרמנדל): ניתק טמא משום נתקין, נעשה שחין טמא משום שחין, וה"ה כשנעשה נגע עור בשר טמא משום נגע עור בשר, ועי' משנ"א שם, שכן יש לפרש את דברי ר"ש שבציון 77, ועי' ציון הנ"ל ואילך.
  72. ראב"ד שם ושם; משנ"א שם.
  73. עי' ציון 63 ואילך. ראב"ד פרשתא ה שם; ר"ש פ"ג שם.
  74. ויקרא יג ל. ראב"ד שם; ר"ש שם. ועי"ש ושם, שאע"פ שכתוב זה נדרש ללימוד שבציון 39, מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
  75. ע"ע מראות נגעים.
  76. ראב"ד שם.
  77. עי' רמב"ם טו"צ פ"ח ה"א: בין שהיה מראהו עמוק בין שלא היה עמוק, וחזו"א שם סי' ז אות יז, בדעתו; ר"ש פ"י שם, ועי' ציון 71; רלב"ג ויקרא שם; שושנים לדוד נגעים פ"י מ"א; מרומי שדה שם, בד' הג' הגר"א לתוספתא שם, שלהגהתו בתוספתא שם, מה שמטמא משום שחין הוא בנקרח השער ולא בניתק, ועי' ציון 71. וכ"מ בק"א תזריע פ' נגעים פרשתא ב אות ו.
  78. ע"ע נגעי אדם וע' שחין; מכוה. ר"ש שם, בפי' דברי התוספתא שם, ועי' ציון 71.
  79. מרומי שדה שם, בד' הג' הגר"א שבציון 77. ועי' חס"ד לתוספתא שם, בד' הרמב"ם שם פ"ה הי"א, שסובר אף הוא שאין שחין ומכוה שבמקום שער לאחר שנשר מטמאים בשער לבן, אלא שאין זה מחמת שהם עדיין חשובים נתק, אלא שלדעתו כיון שהם במקום גבחת וקרחת אינם מטמאים בשער לבן, כפי שגבחת וקרחת אינם מטמאים בשער לבן, ע"ע גבחת; קרחת ציון 52 (ונפ"מ, שבכל אופן אינם מטמאים בשער צהוב כדין נתק, ועוד שמסגירים אותם רק שבוע כדין שחין ומכוה, ע"ע שחין; מכוה, ולא שבועיים כדין נתק, עי' ציון 164).
  80. עי' נגעים פ"י מ"ט: נתק כגריס; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ד; תוספתא נגעים פ"ד, כמה פעמים, ועי' ר"ש נגעים פ"י מ"ח וחס"ד לתוספתא שם, שגרסו באחת הפעמים: כחצי גריס, אך עי' חס"ד שם וגיליון הר"ש שם (ד' וילנא), שטס"ה וצ"ל: גריס (וכ"ה הגי' לפנינו, וכ"ה גי' כת"י וינה ותוספתא צוקרמנדל), ועי' ציון 88; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"א.
  81. ע"ע נגעי אדם.
  82. עי' ציון 3.
  83. חזו"א נגעים סי' ז אות ח. ועי"ש, נפ"מ שכשלא היה בנתק שיעור גריס ללא מקום השער ונשר אותו שער, אין זה חשוב פשיון אלא הרי זה נתק מתחילתו שיש להסגירו.
  84. עי' ציון 118, ועי' להלן: שער צהוב. חזו"א שם.
  85. ציון 99 ואילך.
  86. נגעים פ"י מ"ט, ור"ש נגעים פ"ו מ"ח ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, בפי' דברי המשנה פ"ו שם: חזר הראש והזקן ונקרחו וכו' אין מצטרפים בנגעים, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם, שמפרש את דברי המשנה שם בע"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות א; עי' תוספתא דלהלן; רמב"ם טו"צ פ"ח הי"ד.
  87. עי' ציון 80. רבנו הלל לתו"כ שם; ר"ש שם ופ"י שם; רא"ש פ"י שם; רע"ב שם ופ"י שם; עי' ק"א לתו"כ שם. ועי' חס"ד לתוספתא נגעים פ"ד, שרצה לומר שלגי' התוספתא שלפניו שבציון 80: כחצי גריס, אותו תנא סובר שחצי גריס בראש וחצי גריס בזקן מצטרפים, ודחה.
  88. עי' ציון 442. תוספתא שבציון 458.
  89. עי' ציון 272. תוספתא שבציון 276.
  90. ר"ש פ"י שם; רא"ש שם; רע"ב פ"י שם.
  91. ויקרא יג כט. תו"כ שם.
  92. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  93. ויקרא שם ל.
  94. רמב"ם שם.
  95. ציון 387 ואילך.
  96. עי' ציון 87 ואילך. ועי' ציונים 387 ואילך, 595 ואילך, נפ"מ נוספות לחילוק בין ראש לזקן.
  97. נגעים פ"י מ"ט; תוספתא נגעים סופ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ח הי"ד. וע"ע גרגרת ציון 33 ואילך, מהי פיקה של הגרגרת.
  98. תוספתא שם; רמב"ם שם.
  99. בהגר"א לתוספתא שם. וכעי"ז בחס"ד לתוספתא שם.
  100. עי' ציון 26. תוספתא שם.
  101. ע"ע גבחת; קרחת ציון 69, ושם ציון 71, שכן הלכה.
  102. חס"ד לתוספתא נגעים פ"ד; חזו"א נגעים סי' ז אות כב.
  103. עי' ציון 80. חס"ד שם.
  104. חזו"א שם.
  105. עי' ציון 80. ר"ש נגעים פ"י מ"ז.
  106. עי' ציון 118. תוספתא דלהלן. ועי' ר"ש שם, שהיינו אפילו הפשיון יוצא מחוט שבין שני נתקים, ועי' ציון 382.
  107. עי' ציון 485.
  108. תוספתא נגעים רפ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ח הי"א. ועי"ש ושם, שמ"מ מקום זה אינו מטהר בשער שחור שנשאר בו עד שיהיה בו רוחב כגריס, עי' ציון 112 ואילך. ועי' ציון 482.
  109. עי' ראשונים שבציונים 481 ואילך, שפי' את דברי המשנה נגעים פ"י מ"ו והתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ז, בע"א מפי' הרא"ש שבציון 116; עי' ראב"ד לתו"כ שם, ורא"ש נגעים שם בפי' ראשון, שגריס האמור במשנה ובתו"כ שם לאו דוקא, ולא נשנה אלא אגב האמור במשנה שם מ"ז ובתו"כ שם אות ח שנפרץ כגריס טהור, עי' ציון 513.
  110. ע"ע גריס ציון 37, שבגריס יש אורך של שש שערות. ועי' מק"ד טהרות סי' נ סוף אות יא, שהקשה ששער שחור שמטהר בנתק אינו צריך להיות שתי שערות על שתי שערות, אלא די לו בשתי שערות, עי' ציון 442, ולפי"ז אין צורך בגריס מרובע שלם אלא באורך של גריס על רוחב של חמש שערות, ושאולי זו הכונה.
  111. עי' ציון 469. עי' ר"ש שם.
  112. תוספתא שם. וע"ע נגעי אדם, שנחלקו באופן דומה אף בנגעי אדם.
  113. רא"ש דלהלן.
  114. עי' ציון 80. רא"ש שם, בפי' שני, בפי' דברי המשנה שם מ"ו (וכ"ה בתו"כ שם אות ז): נפרץ ממקום אחד כגריס טמא, אז נעשה כולו כנגע אחד טמא.
  115. עי' ציונים 147, 157, 170, 182. וע"ע טהרת מצורע ציון 81 ואילך וע' מצורע, על ההבדלים שבין מצורע מוסגר לבין מצורע מוחלט.
  116. נגעים פ"ג מ"ה ופ"י מ"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ד, בשער צהוב; תוספתא נגעים פ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ב. ועי' רגמ"ה ערכין יח ב ורש"י ערכין שם ד"ה שאני ואחד מגדולי הראשונים ערכין שם, שמ' מדבריהם שפשיון אינו מטמא בנתקים, ועי' רש"ש ערכין שם, שתמה, ועי' שטמ"ק ערכין שם אות ז, שהגיה ברש"י שאף בנתק מטמא פשיון.
  117. רמב"ם שם, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ג שם.
  118. ויקרא יג ל. פיהמ"ש להרמב"ם שם; קר"ס טו"צ שם.
  119. ויקרא שם לו. פיהמ"ש להרמב"ם שם. וכעי"ז בקר"ס שם.
  120. ועי' ציונים 147, 157 ואילך, 170, 182.
  121. ועי' ציונים 157 ואילך, 170, 182.
  122. ע"ע נגעי אדם.
  123. ע"ע גבחת; קרחת ציון 49 ואילך וע' נגעי אדם.
  124. ר"ש נגעים פ"ו מ"ח ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, בפי' דברי המשנה נגעים שם: חזר הראש והזקן ונקרחו וכו' ואין מטמאים משום מחיה. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, שפי' את דברי המשנה שם בע"א (וכ"ה ברע"ב שם בתחילת דבריו, ועי' משנ"א נגעים שם ורש"ש נגעים שם, שהקשו שבתחילת דבריו מפרש כרמב"ם ובסוף דבריו כר"ש); ראב"ד לתו"כ שם פ"ח אות ד.
  125. עי' ציון 45 ואילך.
  126. ע"ע הנ"ל. עי' ק"א לברייתא דר' ישמעאל פ"א אות ג. ועי' ציון 54 ואילך, שי"ס שאף נתק צריך שינוי מראה, ומ"מ פשוט שאף הם מודים שאין מחית בשר חי סימן טומאה בנתק, שהרי לא הוזכרה בו מחית בשר חי, ואין למדים מנגעי אדם לנתק, עי' ברייתא דר' ישמעאל שם.
  127. ע"ע הנ"ל.
  128. ע"ע הנ"ל וע' שחין; מכוה.
  129. תו"כ שם ופרשתא ה אות ה.
  130. ויקרא שם ל.
  131. תו"כ פרשתא ה שם. ועי' רבנו הלל לתו"כ פ"ב שם וק"א לתו"כ פ"ב שם, שלמדו מהכתוב: ושער צהב צמח בו, ועי' ענף הלל על רבנו הלל שם, שטס"ה, שאין כתוב כזה, וצ"ל כפי שנכתב בפנים (ובחילופי נוסחאות מרבנו הלל הובא הכתוב: ושער צהב אין בו, ואף הוא ט"ס, שאין כתוב כזה).
  132. עי' ויקרא שם לב.
  133. עזרת כהנים לתו"כ שם פ"ב ס"ק לה ופרשתא ה ס"ק לג. ועי"ש בתוספת העזרה, שמישב באופן זה את קושיית אוה"ח שבציון 138.
  134. ויקרא שם ל.
  135. אוה"ח ויקרא שם. ועי"ש, שזו כונת התו"כ, שהרי בכתוב "צהוב" אין מיעוט אלא הוא נצרך לגופו, ועי' ציון 136.
  136. וע"ע דבר שהיה בכלל ויצא לטעון אחר שלא כענינו ציון 6.
  137. עי' ציון 149.
  138. עי' ציון 528 ואילך.
  139. עי' נגעים פ"י מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ט.
  140. ויקרא שם לז. עי' תו"כ שם, וק"א שם, בפירושה.
  141. ועי' ציונים 149 ואילך, 160 ואילך.
  142. עי' רא"ש נגעים פ"י מ"א.
  143. רמב"ם דלהלן. ועי' ציון 528 ואילך.
  144. עי' נגעים פ"ג מ"ה, ור"ש נגעים שם ופ"י מ"א, ורא"ש שם ורע"ב פ"ג שם, ועי' משנה שם פ"י מ"ה; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ב.
  145. ויקרא יג ל. קר"ס טו"צ שם.
  146. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ט.
  147. ויקרא שם לא.
  148. תו"כ שם. ועי"ש, שאין לומר שאינו מסגירו אלא מחליטו, שהרי שער שחור הוא סימן טהרה, עי' ציון 142.
  149. עי' משנה פ"ג שם, ור"ש שם ושם ורא"ש שם; עי' תו"כ שם; עי' תוספתא נגעים פ"ד; רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"י מ"ה.
  150. ויקרא שם לא. עי' תו"כ שם; עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; כס"מ טו"צ שם; קר"ס שם. ועי' קר"ס שם, שאע"פ שבכתוב על ההסגר לא נאמר שאף אין שער צהוב, הרי כבר אמר הכתוב קודם שכשיש שער צהוב מטמא, עי' ציון 148, ועל כרחך שההסגר הוא דוקא כשאין שער צהוב.
  151. רמב"ם דלהלן.
  152. רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ב.
  153. ויקרא יג לב. כס"מ טו"צ שם; קר"ס טו"צ שם.
  154. עי' נגעים פ"ג מ"ה, ור"ש שם ופ"י מ"א ורא"ש פ"י שם ורע"ב פ"ג שם, ועי' משנה שם פ"י מ"ה; תוספתא נגעים פ"ד; רמב"ם שם.
  155. ויקרא שם לב-לג.
  156. רש"י עה"ת שם; רלב"ג ויקרא שם; עי' כס"מ שם; קר"ס שם. ועי' ציון 398.
  157. תוספתא שם; רמב"ם שם.
  158. ויקרא שם לז. כס"מ שם; קר"ס שם. ונ', שאע"פ שכתוב זה נאמר בסוף הסגר שני, מ"מ יש ללמוד ממנו אף לסוף הסגר ראשון, שהרי בסוף הסגר שני כשעמד הנתק בעינין הוא טהור אפילו ללא שער שחור, עי' ציון 174. ופשוט שה"ה כשהלך הנגע לגמרי או נתמעט משיעורו, שטהור.
  159. עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות ז; רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"י שם; ר"ש שם פ"י מ"ה.
  160. ויקרא שם לג. עי' תו"כ שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם; כס"מ שם.
  161. עי' משנה פ"ג שם, ופיהמ"ש להרמב"ם פ"ג שם ור"ש פ"ג שם ופ"י שם ורע"ב שם; תוספתא שם. ועי' ציון 490, כשנתמעט הנתק בסוף שבוע ראשון, אך עדיין יש בו כשיעור.
  162. ויקרא שם. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  163. עי' נגעים פ"ג מ"ה; רלב"ג ויקרא יג לד.
  164. משנ"א נגעים שם.
  165. רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ב.
  166. ויקרא יג לד.
  167. עי' משנה שם, ור"ש פ"ג שם ופ"י מ"א ורא"ש פ"י שם ורע"ב פ"ג שם, ועי' משנה שם פ"י מ"ה; תוספתא נגעים פ"ד; רמב"ם שם.
  168. ויקרא שם.
  169. רלב"ג ויקרא שם; קר"ס טו"צ שם. ועי' ציון 398.
  170. קר"ס שם.
  171. תוספתא שם; רמב"ם שם; ר"ש שם ושם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  172. ויקרא שם. קר"ס שם.
  173. ע"ע או לחלק ציון 4 ואילך.
  174. ע"ע הנ"ל שם.
  175. ויקרא שם לז.
  176. עי' ראשונים שבציון 536. ולכאורה קשה מהכתוב שבציון 175, ואולי לדעתם סמך הכתוב על האמור בהמשך, שצריך שיהיה אף שער שחור, וצ"ב.
  177. נגעים פ"י מ"ח, בשער צהוב; תוספתא נגעים פ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ו וה"ט.
  178. עי' משנה ותו"כ ורמב"ם שבציון 189.
  179. עי' להלן.
  180. עי' ציון 174. עי' נגעים פ"ג מ"ה, ור"ש ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות ח, בפשיון, ושם אות יא, בשער צהוב; עי' תוספתא נגעים פ"ד, ור"ש שם פ"י מ"ח, בפירושה; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ב.
  181. עי' ציון 181.
  182. עי' ציון 147.
  183. עי' ציון 157.
  184. עי' ציון 170.
  185. עי' ציון 183.
  186. משנה שם פ"י מ"ה; תו"כ שם אות י; רמב"ם שם ה"ט.
  187. ויקרא יג לה-לו. תו"כ שם אות ח.
  188. ק"א לתו"כ שם.
  189. תו"כ שם אות י.
  190. ויקרא שם לו. תו"כ שם אות יא-יב. ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שאין צורך בכתוב לשער צהוב שהלך וחזר, שהוא נלמד מאותו ריבוי דלעיל, אלא לשער צהוב שנולד לאחר שהלך פשיון.
  191. עי' רבנו הלל לתו"כ שם, וק"א שם אות יא, בפירושו.
  192. ק"א שם.
  193. משנה שם מ"ח; תו"כ שם אות טו.
  194. עי' ציון 551 ואילך. עי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; בהגר"א לתוספתא שם; תפא"י נגעים שם יכין אות ס; עזרת כהנים לתו"כ שם אות י בתוספת העזרה.
  195. תוספתא שם.
  196. ראב"ד לתו"כ שם אות טו; רבנו הלל שם אות טו; ר"ש שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב פ"י שם.
  197. ראב"ד שם; עי' ר"ש שם, שמצדד לומר כן; משנ"א נגעים שם.
  198. ויקרא יג לה-לז. משנ"א שם.
  199. ציון 539 ואילך.
  200. עי' ציון 164.
  201. נגעים פ"י מ"ה; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות ז; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ג.
  202. ויקרא יג לג.
  203. עי' ציון 157. עי' רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם.
  204. עי' ציון 160. עי' רבנו הלל שם; עי' ק"א שם.
  205. תו"כ שם. ועי' רמב"ן עה"ת שם, שלולא דרשת התו"כ יש לפרש את הכתוב כפשוטו, שאסור להעביר תער על מקום הנתק לגרר העור, לפי שהוא גורם להצמחת שער.
  206. ראב"ד לתו"כ שם ור"ש נגעים שם ורמב"ן שם וק"א שם, ע"פ אונקלוס עה"ת שם. ועי' ק"א שם, בפי' דברי התו"כ שם, שנאמר בלשון "את", ללמד על הלאו שיש בתלישת סימן טומאה שבנתק, ע"ע קוצץ בהרת.
  207. חזו"א נגעים סי' ז אות טו, בד' רש"י עה"ת שם ובד' הרמב"ם שם ה"ב: סביבות הנתק. ועי' ציון 216.
  208. תפא"י למשנה דלהלן יכין אות לה.
  209. נגעים פ"י מ"ה; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות ז; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ג.
  210. ק"א לתו"כ שם.
  211. עי' תפא"י שם; עזרת כהנים לתו"כ שם אות ד, בתוספת העזרה, בפי' ראשון.
  212. או"ש טו"צ שם. ועי' מק"ד טהרות סי' נ אות א, שדחה את דבריו, וכ"מ בחזו"א שבציון 211, שאף הגילוח עצמו ענינו שיהיה ניכר הפשיון.
  213. עי' ציון 157.
  214. עי' ציון 174. ראב"ד לתו"כ שם סופ"ט.
  215. עי' ציון 392.
  216. עזרת כהנים שם, בפי' שני.
  217. עי' ציון 213. מל"מ טו"צ פ"ח ה"ג ומער"ק טו"צ שם, בדעת מוני המצוות שלא מנו את גילוח הנתק כמצות עשה, ועי' ציון 222; חס"ד לתוספתא נגעים רפ"ד. ועי"ש ושם ושם, שמטעם זה יש צורך בכתוב ללמוד שאף נזיר מגלח את הנתק, עי' ציון 246 ואילך, ולולא הכתוב לא היו אומרים עשה-דוחה-לא-תעשה (ע"ע).
  218. ברכת הזבח בסופו ד"ה נשאלתי; מים טהורים נגעים פ"י מ"ה חרד"נ אות ב; עזרת כהנים לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות ד; ערול"נ יבמות ה א; עי' מנ"ח שבציון 253; עי' או"ש טו"צ שם; מק"ד טהרות סי' נ אות א. ועי' אפיקי ים ח"ב סי' לד, שהסתפק בדבר. ועי' ציון 247. ועי' עזרת כהנים שם וערול"נ שם, שי"ל שאף מוני המצוות שלא מנו את הגילוח כמצות עשה (עי' ציון 221) מודים שהגילוח מצוה, אלא שהוא פרט מפרטי מצות הנהגת המצורע, ואין למנותו כמ"ע בפנ"ע.
  219. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות ד; תוספתא נגעים רפ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ג.
  220. ע"ע טהרת מצורע ציון 155 וע' תגלחת מצורע. תו"כ שם.
  221. ויקרא יג לג. תו"כ שם; רמב"ם שם.
  222. החינוך מ' קע.
  223. ערה"ש העתיד טהרות סי' צב ס"ד.
  224. ק"א לתו"כ שם.
  225. ק"א שם אות ו.
  226. חס"ד לתוספתא שם.
  227. מלבי"ם ויקרא שם.
  228. עי' ציון 222.
  229. ע"ע גוי: בדיני התורה בכלל וע' קטן.
  230. אפיקי ים ח"ב סי' לד.
  231. עי' מנ"ח שבציון 253.
  232. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות ה; תוספתא נגעים רפ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ג.
  233. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם.
  234. ע"ע טהרת מצורע ציון 329 וע' תגלחת מצורע. תו"כ שם.
  235. ויקרא יג לג. תו"כ שם.
  236. עי' ק"א שבציון 228.
  237. ק"א לתו"כ שם אות ו.
  238. חס"ד לתוספתא שם.
  239. ערה"ש העתיד טהרות סי' צב ס"ד.
  240. מלבי"ם ויקרא שם.
  241. ע"ע.
  242. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות ו; תוספתא נגעים רפ"ד; ירושלמי נזיר פ"ו ה"ה; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ג.
  243. ויקרא יג לג. תו"כ שם. ועי' אחרונים שבציון 221, שאע"פ שבדרך כלל עשה דוחה לא תעשה (ע"ע), יש צורך בכתוב מכיון שאין התגלחת מ"ע, ועי' או"ש שבציון 222, שיש צורך בכתוב כיון שבמקום שלאחר ההסגר יהיה בנגע סימן טומאה תתבטל כונת התורה בגילוח שהיא לטהר את הנגע, לסוברים כן, עי' ציון 216, והדבר דומה לגילוח על הספק שאינו דוחה את איסור תגלחת הנזיר, עי' ציון 256, ועי' מק"ד שבציון 222, שיש צורך בכתוב כיון שתגלחת נזיר היא בעשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה (ע"ע הנ"ל), ואע"פ שנזירות ישנה בשאלה ועשה דוחה לא תעשה ועשה של דבר שישנו בשאלה (ע"ע הנ"ל), הלימוד לכך הוא מתגלחת הנתק, ועי' מים טהורים וערול"נ שבציון הנ"ל, שבאמת אין צורך בכתוב, ועיקרו נלמד לדינים שבציונים 225, 239, ועי' ציון 253, יישוב נוסף.
  244. עי' ק"א שבציון 228.
  245. ק"א לתו"כ שם.
  246. חס"ד לתוספתא שם.
  247. מלבי"ם ויקרא שם.
  248. ע"ע גוי: בדיני התורה בכלל וע' קטן.
  249. מנ"ח מ' שעג אות ה (מהד' מ"י). ועי"ש, שבכך מתרץ את הקושיא שבציון 247, שלולי הכתוב היה צריך לטרוח אחרי גוי או קטן שיגלחו, שבמקום שאתה יכול לקיים את העשה מבלי לדחות את הלא תעשה, יש לעשות כן (ע"ע הנ"ל).
  250. עי' ציון 157. ראב"ד לתו"כ שם אות ז.
  251. ויקרא שם.
  252. ראב"ד שם, בפי' דברי התו"כ שם, בנוסחא שניה: כך תהא תגלחת הנתק דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ספק, וכ"ה גי' כת"י רומי 31 לתו"כ. ועי"ש, שהקשה שאין צורך בכתוב כדי למעט ספק. ועי' ראב"ד שם, לנוסחא הראשונה, ורבנו הלל לתו"כ שם וק"א שם אות ז, שגורסים בע"א (וכ"ה הגי' לפנינו, וכ"ה הגי' ברוב כתה"י לתו"כ: רומי 66 וניו יורק ולונדון ופרמה), ומפרשים את דברי התו"כ שם בע"א.
  253. עי' להלן.
  254. תוספתא נגעים רפ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ג.
  255. עי' ציון 174.
  256. עי' ציון 213.
  257. חס"ד לתוספתא שם.
  258. עי' ציון 118.
  259. תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות ה; תוספתא נגעים פ"א; רש"י ויקרא יג לז; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ד, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"י מ"א; רא"ש נגעים שם; רלב"ג ויקרא שם ל; רע"ב נגעים פ"ג מ"ה. וכ"ה במיוחס לתיב"ע ויקרא שם.
  260. פיהמ"ש להרמב"ם שם; ק"א לתו"כ שם. ונ' שהכונה בירוק לצהוב, שאף הוא ירוק בלשון חכמים, ע"ע ירוק ציון 2, וכ"ה בפיהמ"ש להרמב"ם מהד' ר"י קפאח.
  261. נגעים פ"י שם.
  262. פיהמ"ש להרמב"ם שם. ועי' ראב"ד לתו"כ שם אות ו ורבנו הלל לתו"כ שם ורא"ש שם ורע"ב פ"י שם וק"א שם אות ו, שפי' לקוי בע"א, וכ"מ בתו"כ שם אות ו.
  263. בכור שור ויקרא שם; חזקוני ויקרא שם. וכעי"ז ברלב"ג שם.
  264. ראב"ע ויקרא שם. ועי' אוה"ח ויקרא שם, שהקשה מדברי התו"כ שבציון 263.
  265. ויקרא יג לו. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות יב. ועי' ר"ש נגעים פ"י מ"ח, שאע"פ שבתוספתא נגעים פ"ד נאמר: שער צהוב דק ופשיון, הכונה ל"או".
  266. עי' רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם.
  267. עי' להלן.
  268. עי' נגעים פ"י מ"ב, ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, ופיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ג; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות ה; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ב.
  269. ויקרא יג ל.
  270. תו"כ שם. וע"ע נגעי אדם, באופן שבו מוכח ששער האמור בכתוב הוא שתי שערות.
  271. משנה שם; רמב"ם שם ה"ה.
  272. תוספתא נגעים פ"ד. ועי' ציון 90.
  273. עי' ציון 87 ואילך. עי' חס"ד לתוספתא שם; עי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.
  274. רמב"ם שם ה"ב, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' קר"ס טו"צ שם, ועי' מער"ק טו"צ שם, שתמה, ועי' ציון 281.
  275. עי' ציון 283 ואילך.
  276. ערה"ש העתיד טהרות סי' צב ס"ב.
  277. מער"ק שם, ע"פ רא"ם ויקרא יג ג, בשער לבן בנגעי עור בשר. ועי' חזו"א נגעים סי' ז אות י, שיש לגרוס כן אף ברמב"ם שם, וכ"ה הגי' ברמב"ם מהד' פרנקל ע"פ כת"י וברמב"ם מהד' קפאח ע"פ כת"י, ועי' ציון 278.
  278. כ"ה הגי' במשנה ובתו"כ ובתוספתא שלפנינו, וכ"ה הגי' בכל כתה"י למשנה ולתו"כ ולתוספתא. ועי' תוי"ט למשנה דלהלן בשם התו"כ: ר' מאיר, ועי' שושנים לדוד למשנה דלהלן, שטס"ה.
  279. נגעים פ"י מ"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות ו; עי' תוספתא נגעים רפ"ד.
  280. ויקרא יג ל.
  281. משנה שם; תו"כ שם.
  282. רלב"ג ויקרא שם.
  283. ראב"ד לתו"כ שם; ר"ש נגעים שם, בפי' ראשון; רא"ש נגעים שם; תוי"ט נגעים שם ומשנ"א נגעים שם, בד' הרמב"ם שבציון 289; ק"א לתו"כ שם, בפי' ראשון.
  284. משנ"א שם.
  285. רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ה. ועי' חס"ד לתוספתא שם וערה"ש העתיד טהרות סי' צא ס"י, כיצד יש לישבו עם דברי התוספתא שבציון 291, ועי' חזו"א נגעים סי' ז אות ו, שי"ל שגי' הרמב"ם בתוספתא שבציון הנ"ל: הטמא בשער לבן טמא בשער צהוב, הטהור בשער לבן טהור בשער צהוב.
  286. ע"ע נגעי אדם. עי' תפא"י נגעים שם יכין אות ה.
  287. ע"ע הנ"ל, שנחלקו תנאים בשיעור זה. ר"ש שם, בפי' שני, ע"פ תוספתא נגעים פ"ד: הטמא בשער לבן טהור בשער צהוב, ועי' ציון 289, ועי' ק"א שם, שלמד שזו עיקר דעתו. ועי' משנ"א שם, שהקשה שלפי"ז יתכן שבתחילה יהיה טמא, ולאחר מכן כשימשיך לגדול יהיה טהור, וזה לא ייתכן (ולדעה דלעיל, כיון שהוא קצר מהשער הרגיל הרי מסתבר שלא יגדל עוד), ועי' חזו"א שם אות ה, שלדעתו הדבר ייתכן, ועי' מק"ד טהרות סי' נ אות יא, שהקשה שלפי"ז איך תיתכן דעת הסוברים ששער צהוב שקדם לנתק חשוב סימן טהרה, עי' ציון 426, הרי אפילו היה שחור לא היה חשוב סימן טהרה, לפי שאין בו כשיעור, עי' ציון 460, ועוד מאיזה טעם הוצרכו לומר ששערה אחת צהובה אינה חשובה סימן טהרה להצטרף עם שערה אחת שחורה, עי' ציון 422, הרי בכל מקרה אין בה כשיעור (ואילו היה בה כשיעור שאינה חשובה דקה, הרי היא חשובה סימן טהרה, לסוברים כן, עי' ציון 432 ואילך), ועי' חזו"א שבציונים 460, 467, שלדבריו אין קושי, שלשיטה זו אף שער שחור אינו צריך שיעור כדי להיות סימן טהרה.
  288. חזו"א שם.
  289. משנה שם; תו"כ שם ופ"ט אות ג.
  290. עי' ציון 301. עי' משנה שם, ופיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם ורא"ש שם ורע"ב נגעים שם; עי' תו"כ פרשתא ה שם, וראב"ד שם ורבנו הלל שם וק"א שם.
  291. עי' ויקרא שם לב.
  292. ראב"ד שם וק"א פ"ט שם, בפי' דברי התו"כ פ"ט שם.
  293. עי' חזו"א שבציון 305.
  294. רמב"ם שם ה"ד, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רלב"ג שם; רע"ב שם.
  295. ע"ע הלכה ציון 596 ואילך. קר"ס טו"צ שם.
  296. ויקרא יג ל.
  297. עי' משנה נגעים פ"י מ"א, ופיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם ורא"ש שם ורע"ב נגעים שם; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות ו, וראב"ד שם ורבנו הלל שם וק"א שם.
  298. עי' ציון 285.
  299. עי' ראב"ד שם; עי' תוי"ט נגעים שם; שושנים לדוד נגעים שם; משנ"א נגעים שם. וכ"מ בא"ר נגעים שם, שלר"ע דק הוא נוטריקון: דק קצר, והיינו שצריך שניהם.
  300. משנ"א שם, בד' הרא"ש נגעים שם; תפא"י נגעים שם יכין אות ה; חזו"א נגעים סי' ז אות ה.
  301. חזו"א שם.
  302. עי' ציון 412. ערה"ש העתיד טהרות סי' צא סי"ב.
  303. עי' משנה דלהלן; עי' תו"כ דלהלן; עי' רמב"ם דלהלן.
  304. עי' נגעים פ"י מ"ב: במבוצר ושלא במבוצר, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ה.
  305. תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות ה.
  306. ע"ע נגעי אדם.
  307. ע"ע הנ"ל. קר"ס טו"צ שם.
  308. עי' להלן.
  309. ויקרא יג ל. תו"כ שם.
  310. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם.
  311. מק"ד דלהלן. ועי"ש, שהוא כמו מי שצמח בו שער צהוב דק מבלי שניתקו שערותיו, שפשוט שאינו טמא, שהרי אין כאן נתק כלל ואין שער צהוב סימן טומאה אלא דוקא כשיש נתק.
  312. עי' ציון 515.
  313. מק"ד טהרות סי' נ אות יא.
  314. עי' להלן.
  315. עי' ציון 147.
  316. עי' ציון 157.
  317. עי' ציון 170.
  318. עי' ציון 182. נגעים פ"ג מ"ה, ועי"ש פ"י מ"ה; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות י; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ב, ועי"ש ה"ט.
  319. עי' ציון 392.
  320. ויקרא יג ל. עי' קר"ס טו"צ שם.
  321. עי' נגעים פ"י מ"ב: הפוך, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורע"ב שם; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות א: הפוך, וק"א שם. ועי' ציון 356 ואילך, שי"מ "הפוך" בע"א (ומ"מ אינם חולקים על הדין שכאן).
  322. תפא"י נגעים שם יכין אות טז ומ"ד יכין אות כט. ועי"ש, שמטעם זה הובאה מחלוקת התנאים דלהלן פעמיים, במ"ב ובמ"ד, שבמ"ב המחלוקת היא כשנולדו ביחד, ובמ"ד כשהפך השער לצהוב קודם שנולד הנגע (ועי' ציון 356 ואילך, פי' אחר להבאת המחלוקת פעם נוספת), ועי"ש שהסתפק בד' ראב"י דלהלן שלא הובאה במ"ב, כשנולדו ביחד.
  323. עי' דברי ר' שמעון במשנה שם, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורע"ב שם, בדעתו, ובמ"ד, ועי' דברי ר' שמעון בתו"כ שם, וק"א שם, בדעתו, ובאות ו; ת"ק במשנה שם מ"ד, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' ר"ש שם מ"ד ורא"ש נגעים שם ורע"ב שם מ"ד, וכ"ה גי' כת"י פארמה 2596 וכת"י פארמה 3173 וכת"י מינכן וכת"י קאופמן (ועי' א"ר נגעים שם, שלגי' אין במשנה דעת ת"ק); ראב"י במשנה שם.
  324. ע"ע נגעי אדם.
  325. ע"ע הנ"ל. פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם מ"ב; רא"ש שם מ"ב; רע"ב שם מ"ב; ק"א שם אות ב.
  326. ע"ע הנ"ל.
  327. עי' ציון 528 ואילך. פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם..
  328. משנה שם מ"ב. ועי' משנ"א נגעים שם, שי"ל ק"ו נוסף, ששער צהוב אינו מטמא אלא כשהוא דק, עי' ציונים 284 ואילך, 300 ואילך, מה שלא מצינו בשער לבן, ע"ע נגעי אדם. ועי' תו"כ שם אות ב, שדחו את הק"ו, שי"ל ששער צהוב חמור יותר משער לבן, ששער לבן שמטמא בנגעי אדם, מראיתו של הנגע היא דוקא אחד ממראות הנגעים, ע"ע מראות נגעים וע' נגעי אדם, ואילו שער צהוב שמטמא בנתקים, מראיתו של הנתק היא בכל מראה, עי' ציון 45 ואילך, ועי' תפא"י שם מ"ב בועז אות א, שי"ל שלא הובאה הדחיה במשנה, שר' שמעון אינו חושש לה, לפי שהקולא אינה בשער לבן עצמו אלא בנגע.
  329. ויקרא יג לא.
  330. ר' שמעון בתו"כ שם אות א-ב.
  331. ע"ע הנ"ל. חזו"א נגעים סי' ז אות ו.
  332. ר' יהודה במשנה שם מ"ד ובתו"כ שם אות ו ופ"ט אות ג, ועי' דברי ר' יהודה במשנה שם מ"ב, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, ועי' דברי ר' יהודה בתו"כ שם פ"ח אות ג.
  333. ויקרא יג י. פיהמ"ש להרמב"ם שם. וע"ע הנ"ל, שיש לומדים דין זה מכתוב אחר. ועי' ק"א שם, שאע"פ שכתוב זה נאמר בנגעי עור בשר, אף בשחין נאמר: ושערה הפך לבן (ויקרא שם כ), וכן במכוה נאמר: נהפך שער לבן בבהרת (ויקרא שם כה).
  334. ויקרא שם לב.
  335. תו"כ פ"ט שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  336. עי' משנה שם מ"ב, ופיהמ"ש להרמב"ם שם; תו"כ שם, ועי"ש פ"ח אות ג, וק"א שם אות ג.
  337. ע"ע נגעי אדם, ועי' לעיל ציון 337.
  338. ע"ע שני כתובים הבאים כאחד. משנ"א שם, בפי' דברי הק"א שם.
  339. רבנו הלל פ"ט שם וק"א פ"ט שם, בפי' דברי התו"כ פ"ט שם; משנ"א שם; עי' תפא"י שם יכין אות יט.
  340. עזרת כהנים לתו"כ פ"ח שם בתוספת העזרה.
  341. רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ה, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם ומ"ד; רע"ב שם ומ"ד.
  342. ע"ע הלכה ציונים 751, 756. כס"מ טו"צ שם; תוי"ט נגעים שם מ"ד; משנ"א שם. ועי' תוי"ט שם, שהקשה ע"פ הטעם שבציון 349, ועי' בית דוד נגעים שם מ"ד ושושנים לדוד נגעים שם, שתרצו שכיון שדברי ר' יהודה הובאו שם פעם נוספת, הרי זה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם, ע"ע הלכה כסתם משנה ציון 58, ועי' ערה"ש העתיד טהרות סי' צב סכ"ב, שת' שכיון שאותה מחלוקת הוצרכה להיכתב עקב המחלוקת אם שער צהוב שאינו סימן טומאה חשוב סימן טהרה, עי' ציון 424 ואילך, אין זה חשוב כמחלוקת ואח"כ סתם. ועי' שושנים לדוד שם, שהקשה שיש לפסוק הלכה כר' אליעזר בן יעקב, שמשנתו קב ונקי, ע"ע הלכה ציון 570 ואילך, ות' שי"ל שאין זו דעתו אלא שהוא מפרש את דברי ת"ק, ועי' ציון 351.
  343. עי' ציון 343. משנ"א שם.
  344. רא"ם ויקרא יג ל וגו"א ויקרא שם ושפתי חכמים ויקרא שם ומשנ"א שם, בד' רש"י ויקרא שם, ועי' חזו"נ נגעים שם מ"א, שפי' את דברי רש"י שם בע"א. ועי' תוס' אנשי שם נגעים שם, שדחה שדברי רש"י שם אינם ענין למחלוקת ר"ש ור"י, אלא הם עניין לדין שבציון 356.
  345. עי' דברי ת"ק שבציון 327, וע"ע הלכה כסתם משנה. חזו"נ שם מ"ג; משנ"א שם. ועי' ציון 346.
  346. ע"ע הלכה ציון 222 ואילך. חזו"נ שם.
  347. ע"ע הלכה ציון 570 ואילך. חזו"נ שם. ועי' ציון 346.
  348. ציון 424 ואילך.
  349. ויקרא יג לא.
  350. ע"ע נגעי אדם.
  351. ע"ע הנ"ל.
  352. עי' רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות א, בד' ר' שמעון בתו"כ שם (וכ"ה בנגעים פ"י מ"ב), וע"פ פירושו את המילה "הפוך"; תוס' אנשים שם נגעים שם מ"ג, בד' רש"י ויקרא יג ל. ועי' ציון 325 ואילך, שי"מ "הפוך" בע"א, ומתוך כך מפרשים את מחלוקת התנאים שבמשנה ובתו"כ בע"א, ועי' תוס' אנשי שם שם, שרש"י (וה"ה רבנו הלל) אינו מפרש כמותם, לפי שמחלוקת ר"ש ור"י שבציון הנ"ל ואילך מפורשת במשנה שם מ"ד ובתו"כ שם אות ו, ואין ענין לכופלה, ועי' ציון 326, פי' אחר להבאת המחלוקת פעם נופת.
  353. ע"ע הנ"ל. רבנו הלל שם אות ב.
  354. עי' ציון 528 ואילך. רבנו הלל שם.
  355. עי' משנה שם, ורבנו הלל שם. ועי' תו"כ שם, שדחו את הק"ו, שי"ל ששער צהוב חמור יותר משער לבן, ששער לבן שמטמא בנגעי אדם, מראיתו של הנגע היא דוקא אחד ממראות הנגעים, ע"ע מראות נגעים וע' נגעי אדם, ואילו שער צהוב שמטמא בנתקים, מראיתו של הנתק היא בכל מראה, עי' ציון 45 ואילך, ועי' ציון 332, בדחית הדחיה.
  356. ויקרא שם לב.
  357. עי' רבנו הלל שם, בפי' דברי ר' יהודה בתו"כ שם אות ג (וכ"ה במשנה שם). ועי' ציון 342 ואילך, בטעם שא"א ללמוד משער לבן לשער צהוב.
  358. ויקרא יג לג.
  359. עי' ציון 118.
  360. עי' ציון 45 ואילך.
  361. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"י מ"א; ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם.
  362. ויקרא יג לו. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות יב. ועי' ק"א לתו"כ שם, שדין זה מפורש בכתוב, ולא הוצרכו לדרוש בתו"כ שם, אלא לדין שבציון 269. ועי' ר"ש נגעים פ"י מ"ח, שאע"פ שבתוספתא נגעים פ"ד נאמר: שער צהוב דק ופשיון, הכונה ל"או".
  363. ע"ע נגעי אדם.
  364. ראב"ד לתו"כ פרשתא ה אות א, ועי"ש שלדעתו הוא מפורש בתו"כ. ועי' חזו"א נגעים סי' ז אות ח, ראיה מכך שבגילוח הנתק צריך להשאיר שתי שערות מסביב, עי' ציון 205.
  365. ע"ע הנ"ל.
  366. מק"ד טהרות סי' נ סוף אות ט.
  367. ע"ע גריס ציון 37. מרכה"מ טו"צ פ"ח ה"י, בד' הרמב"ם טו"צ שם, בנתק בצד נתק שבפרצה בשיעור שתי שערות הרי הוא כמו שהיה ובפרצה בגריס הרי הוא טמא, ועי' ציון 379.
  368. ע"ע הנ"ל. חזו"א שם.
  369. עי' ראב"ד דלהלן.
  370. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ד.
  371. ע"ע נגעי אדם. עי' ראב"ד לתו"כ שם.
  372. ראב"ד שם, בפי' ראשון; עי' רבנו הלל לתו"כ שם; עי' ק"א לתו"כ שם. ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם בתוספת העזרה, שהקשה שאף אם נגע פושה לתוכו אין צורך בגילוח מבפנים, שהגילוח הוא לאחר הסגר, עי' ציון 162, וכשיש בפנים שתי שערות הרי הן סימן טהרה ואינו צריך להסגיר, עי' להלן: שער שחור, וכשיש בפנים רק שערה אחת אין צורך בגילוח, שניכר הפשיון, ונראה לישב ע"פ דברי המק"ד והחזו"א שבציון 515, ששתי שערות שחורות שאין בהן כשיעור אינן חשובות סימן טהרה, אך יש בהן פשיון.
  373. עי' ציון 392. ראב"ד שם, בפי' שני. ונ' שהוא לשיטה שבציון 45 ואילך, שאין בנתק אלא נשירת השער, שאילו לשיטה שבציון 54, שיש בנתק אף שינוי בעור, יש מציאות של פשיון לתוכו, כשבתחילה נשר השער מכל אותו מקום, והיה שינוי בעור רק בצדדים, ולאחר מכן פשה השינוי בעור אף לאמצע. ועי' ראב"ד שם, שאפילו כשבתחילה נשר כל השער, ולאחר מכן צמח שער שחור באמצע ונטהר, כשלאחר מכן נשר אותו שער שחור אין זה חשוב פשיון של נגע, אלא כנגע חדש מתחילתו, שאין בו פשיון, ועי' ציון 539. ועי' עזרת כהנים שם, שהקשה מציון 384, שאף בנתק יש מציאות של פשיון לתוכו, ועי' ציון הנ"ל.
  374. עי' ציון 142. משנה דלהלן; תו"כ דלהלן.
  375. ר"ש נגעים פ"י מ"ג ורא"ש נגעים שם מ"ו ורע"ב נגעים שם, בפי' דברי המשנה נגעים שם, וראב"ד לתו"כ שם אות ז ור"ש שם וק"א לתו"כ שם אות ז, בפי' דברי התו"כ שם אות ז: שני נתקים זה בצד זה ושיטה של שער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום אחד טמא, והיינו טמא מוחלט. ועי' תוי"ט נגעים שם, שאע"פ שמדברי הרמב"ם טו"צ פ"ח ה"י, שכ': הרי הוא כמות שהיה, מ' שאינו חשוב פשיון, אין הוא חולק, והכונה בתחילת הנגע, ואין פשיון מטמא בתחילתו, עי' ציון 392, ועי' אבן ישראל טו"צ שם, שהקשה מהמשך דברי הרמב"ם שם, שכשנפרץ ממקום אחד כגריס טמא, והיינו בפשיון, ועי' ציון 380, ועי' ציון 371.
  376. שושנים לדוד שם בד' הרמב"ם שם, שמסתימת דבריו מ' שבכל זמן הרי הוא כמות שהיה, ואפילו בסוף שבוע ראשון ואילך, ועי' ציון 379.
  377. עי' ציון 110.
  378. חס"ד לתוספתא נגעים רפ"ב. ועי"ש, שאע"פ שר"ש נגעים פ"י מ"ז כ' שאותו חוט מטמא בפשיון, עי' ציון 108, יש להעמידו בחוט שאינו ממש ביושר בין הנתקים אלא יוצא כמין קשת מחוץ לנתקים.
  379. עי' ציון 505 ואילך. ר"ש דלהלן.
  380. משנ"א נגעים שם מ"ז, בד' ר"ש שם מ"ז (וכ"ה בק"א שם אות ח), שהסוברים שאין השער השחור סימן טהרה לנתק החיצוני, עי' ציון 505 ואילך, פשיון מהנתק החיצוני לתוכו טמא. ועי' משנ"א שם, שהוא לטעם שבציון 377.
  381. תוי"ט שם מ"ז; עי' חס"ד שבציון 382; תפא"י נגעים שם יכין אות נג; עי' מק"ד טהרות סי' נ אות יא, שהקשה על הר"ש שבציון 384. וכ"מ בבהגר"א שבציון 556. ונ' שהוא לטעם שבציון 376.
  382. ציון 99 ואילך.
  383. עי' ציון 87. נגעים פ"י מ"ט; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות ב; רמב"ם טו"צ פ"ח הי"ד.
  384. ר"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  385. ויקרא יג ל. תו"כ שם.
  386. עי' רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם.
  387. ע"ע נגעי אדם.
  388. עי' להלן.
  389. עי' ציון 157.
  390. עי' ציון 170.
  391. עי' ציון 182. נגעים פ"ג מ"ה, ועי"ש פ"י מ"ה; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות ט; עי' רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ב.
  392. ויקרא יג לה-לו.
  393. תו"כ שם.
  394. עי' רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם. ועי' רבנו הלל שם וריב"א ויקרא שם, שהקשו שלכאורה מפורש בכתוב בסוף שבוע ראשון: והנה לא פשה הנתק (ויקרא שם לב, ועי' ציון 159), וכן בסוף שבוע שני: והנה לא פשה הנתק בעור (שם לד, ועי' ציון 172), וממילא כשפשה טמא, ועי' רא"ם ויקרא שם לב, שתרץ שכיון שזכר הכתוב בסוף שבוע ראשון פשיון ושער צהוב, היינו חושבים שרק בשניהם ביחד טמא (ועי' ריב"א שם, שתרץ אף הוא כן, ודחה), ובסוף שבוע שני היינו חושבים שאינו טהור אבל צריך הסגר נוסף, ועי' ק"א שם, שתרץ שכיון שחזר הכתוב: אחרי טהרתו, היינו חושבים שדוקא כשאחרי טהרתו פשה טמא, אבל קודם לכן טמא רק כשפשה ונולד בו שער צהוב, אך לא כשפשה לבד, ולכך הוצרכו לריבוי, ועי' גו"א ויקרא שם, שתרץ שהיינו חושבים שבא הכתוב לרבות שאפילו כשלא פשה הנתק בסוף שבוע ראשון עדיין צריך הסגר נוסף, אבל ה"ה כשפשה, ולכן הוצרכו ריבוי לטמא.
  395. עי' ציון 318 ואילך.
  396. מהר"ם מרוטנבורג נגעים פ"י שם, וע"פ גירסת כל הספרים שלפניו במשנה שם, שאף בפשיון מצינו אופן שמטמא בתחילה.
  397. עי' ר"ש נגעים שם, שמחק את המילה "תחילה" מהספרים לגבי פשיון. וכ"מ מסתימת שא"ר, שאין פשיון מטמא בתחילה כלל.
  398. עי' ציון 142.
  399. משנ"א נגעים פ"י מ"ז.
  400. עי' ציון 519 ואילך.
  401. עי' להלן.
  402. ויקרא יג לא, בשער שחור שנשאר, ושם לז, בשער שחור שצמח.
  403. ויקרא שם ושם. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ה, לגי' ראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם ור"ש נגעים פ"י מ"ג ורא"ש נגעים שם וק"א לתו"כ שם והג' הגר"א לתו"כ שם, וכ"ה גי' כל כתה"י לתו"כ (למעט כת"י אוקספורד, שם נשמט כל הלימוד), ולפנינו: שער, בלי וא"ו, וטס"ה, בשער שחור שנשאר, ותו"כ שם פ"ט אות יד, בשער שחור שצמח. ועי' חס"ד שבציון 413, שפי' את דברי התו"כ פ"ח שם בע"א.
  404. ראב"ד שם; עי' רבנו הלל שם; ק"א שם.
  405. ע"ע נגעי אדם.
  406. ראב"ד שם ור"ש שם ורא"ש שם, בגירסתם בתו"כ פ"ח שם ור"ש שם, בגירסתו בתו"כ פ"ט שם: לרבות את האדום ואת הירוק ואת הלבן, וכ"ה הגי' בכת"י רומי 31 בפ"ט שם, ולפנינו אינו (וכן אינו בשאר כתה"י לתו"כ שם ושם), וכן אינו ברש"י עה"ת שם לז, ועי' ציון 415. וכ"מ במשנה נגעים שם ובתו"כ שם פ"ח אות ו, לגי' שלפנינו: אחת צהובה ואחת לבנה, עי' רא"ש שם ותוי"ט נגעים שם, ועי' ציון 413, שי"ג במשנה לפנינו בע"א.
  407. ציון 422.
  408. ערה"ש העתיד טהרות סי' צא סי"ב. ועי' ציון 306.
  409. שושנים לדוד נגעים שם, ובחס"ד לתוספתא נגעים רפ"ד, ומשנ"א נגעים שם וחזו"א נגעים סי' ז אות י, בד' הרמב"ם טו"צ פ"ח ה"ז, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, שכ' ששערה אחת לבנה ושערה אחת שחורה אינן מצטרפות להיות סימן טהרה, שלדעתו שער לבן אינו סימן טהרה בנתק (וה"ה בשאר צבעים שאינם שחור, ועי' ציון 415). ועי' שושנים לדוד שם, ובחס"ד שם, ומשנ"א שם, שהקשו מדברי התו"כ שם והמשנה שם, ועי' חס"ד שם, שיש לתרץ את דברי התו"כ שם בדוחק, שהכונה ששער בצבע אחר אינו סימן טומאה, אבל אינו סימן טהרה, ושכ"מ מסיום דברי התו"כ שם, לגי' שלפנינו: השחור מציל והאדום והצהוב אינו מציל (אך עי' ראב"ד שם ור"ש שם וק"א שם, שלא גרסו: אדום, וכן אינו בכל כתה"י), ועי' תוי"ט שם וחזו"א שם, שגי' הרמב"ם במשנה לפנינו: אחת שחורה ואחת לבנה, ועי' ציונים 410, 449, ועי' חזו"א שם, שהקשה ממחלוקת התנאים על שער צהוב שאינו חשוב סימן טומאה אם הוא חשוב סימן טהרה, עי' ציון 424 ואילך, ות' בדוחק שאולי זו מחלוקת התנאים שם אם שער שאינו שחור חשוב סימן טהרה, ומ"מ לולא דבריהם היה אפשר לומר שהרמב"ם מודה ששער שאינו שחור ואינו צהוב חשוב סימן טהרה, אלא ששתי השערות צריכות להיות בצבע אחד, ואין שערה אחת בצבע שחור מצטרפת לשערה בצבע אחר להחשב כשתי שערות שהן סימן טהרה.
  410. חזו"א שם. ועי"ש, שמ"מ אדם שכל שער ראשו צהוב, אין השער הצהוב חשוב סימן טהרה.
  411. קר"ס שם, בד' הרמב"ם שם, ועי' ציון 413. ועי' קר"ס שם, שי"ל שבגירסתו בתו"כ שם אות ה אין "לבן", וכפי שהגי' לפנינו ללא "לבן", וכ"ה בכת"י רומי 66 ובכת"י ניו יורק ובכת"י לונדון ובכת"י אוקספורד ובכת"י פרמה, ועי' ציון 410.
  412. ע"ע נגעי אדם.
  413. עי' ציון 132 ואילך.
  414. קר"ס שם.
  415. עי' ציון 272.
  416. עי' ציון 449.
  417. ויקרא יג לא.
  418. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ה-ו.
  419. עי' ציון 327.
  420. נגעים פ"י מ"ד; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ו.
  421. עי' תו"כ שם, וק"א שם.
  422. משנה שם; תו"כ שם.
  423. עי' ציון 422. ק"א שם.
  424. עי' ציונים 284 ואילך, 300 ואילך.
  425. עי' ציון 422. רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ה וק"א לתו"כ שם אות ה, בפי' דברי התו"כ שם אות ה.
  426. חס"ד לתוספתא נגעים רפ"ד, ע"פ הגהתו בתוספתא שם, ועי' ציון 432.
  427. עי' ציון 424. חס"ד שם.
  428. עי' תוספתא נגעים שם, לגי' שלפנינו (וכ"ה גי' צוקרמנדל וכת"י וינה), ובהגר"א שם. ועי' ציון 430.
  429. עי' ציון 426. חס"ד שם.
  430. משנ"א נגעים פ"י מ"ד; עזרת כהנים לתו"כ שם בתוספת העזרה. וכ"מ בתפא"י נגעים שם יכין אות לא, שאע"פ שפי' כן בדברי ר' שמעון, השווה שער צהוב דק לשער אדום שלא נחלקו בו תנאים שחשוב סימן טהרה, עי' ציון 407.
  431. עי' ציון 528 ואילך.
  432. עי' תוספתא נגעים פ"ד, ור"ש נגעים פ"י מ"ח, ובהגר"א לתוספתא שם וזר זהב ומנ"ב לתוספתא שם. ועי' ציון 543 ואילך, שנחלקו תנאים, וראשונים בדעתם, בדינו של השער השחור שהלך, אם הוא עדיין חשוב כסימן טהרה, ועי' ר"ש שם וחס"ד לתוספתא שם, שלסוברים שם שחשוב, ממילא טהור, ואין צריך לשער הצהוב שיחשב סימן טהרה.
  433. א"ר נגעים שם; עי' תפא"י נגעים שם בועז אות ה, שמצדד לומר כן. ועי' ציון 563.
  434. משנ"א נגעים שם, ע"פ הרמב"ם שבציון 557.
  435. תפא"י שם.
  436. עי' ציון 519 ואילך.
  437. עי' להלן.
  438. עי' נגעים פ"י מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ה, בשער שחור שנשאר, ושם פ"ט אות יד, בשער שחור שצמח; תוספתא נגעים רפ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ב וה"ו.
  439. ויקרא יג לא, בשער שחור שנשאר, ושם לז, בשער שחור שצמח.
  440. תו"כ שם ושם. וע"ע נגעי אדם, באופן שבו מוכח ששער האמור בכתוב הוא שתי שערות.
  441. עי' ציון 422. ראב"ד לתו"כ שם אות ו; ר"ש שם, בפי שני; עי' רא"ש שם מ"ד, בפי' שני, ובגליון שם; ק"א לתו"כ שם אות ו.
  442. עי' ציון 424. ר"ש שם, בפי' ראשון; רא"ש שם מ"ג, ובמ"ד בפי' ראשון; רע"ב שם. ועי' ר"ש שם, שפי' זה אינו מתישב עם דברי ר' יהודה בתו"כ שם אות ו.
  443. עי' ציון 429. רבנו הלל לתו"כ שם; משנ"א נגעים שם, ע"פ ק"א שבציון הנ"ל.
  444. עי' ציון 460. רמב"ם דלהלן.
  445. משנה שם; תו"כ שם; רמב"ם שם ה"ז. ועי' משנה שם ותו"כ שם, לגי' שלפנינו, שה"ה באחת לבנה ואחת צהובה שאינן חשובות סימן טהרה, ועי' תוי"ט נגעים שם, שהקשה מה החידוש ששערה לבנה אחת לא תציל עם שערה צהובה יותר משערה שחורה אחת עם שערה לבנה, ועי' הון עשיר נגעים שם, שלולא דברי המשנה היה הו"א לומר ששערה צהובה במקום שאינה סימן טומאה תצטרף עם שערה לבנה יותר מאשר עם שערה שחורה, לפי שהן דומות, ששתיהן סימן טומאה במקום אחר, שערה צהובה בנתק, ושערה לבנה בשאר נגעי אדם (ע"ע נגעי אדם), ועי' שושנים לדוד נגעים שם ומשנ"א נגעים שם ותו"ח נגעים שם, שהחידוש הוא ששערה לבנה הרי היא כשחורה, עי' ציון 410, וכ"מ בא"ר נגעים שם, ועי' ציון 413, שי"ג במשנה בע"א.
  446. ויקרא שם לא. תו"כ שם.
  447. ק"א שם. ועי' ציון 407, שלאו דוקא שחור, אלא הכונה שאינו צהוב.
  448. עי' ציון 118. ר"ש שם, בפי' שני; רא"ש שם, בפי' שני. ועי"ש ושם, בפי' ראשון, נפ"מ נוספת לסוברים ששער צהוב שקדם לנתק אינו חשוב לא סימן טומאה ולא סימן טהרה, שאף כשיש עמו שערה שחורה אחת, אם צמחו לאחר מכן שתי שערות צהובות, הרי הם חשובות סימן טומאה, ועי' תפא"י נגעים שם בועז אות ב, שלולי דברי המשנה היה מקום לומר שאף לסוברים ששער צהוב שקדם לנתק חשוב סימן טומאה, עי' ציון 336, דוקא כששתי שערות צהובות קדמו לנתק הם סימן טומאה, אבל שערה צהובה אחת בלבד שקדמה לנתק תהיה סימן טהרה.
  449. עי' ציון 519 ואילך. משנה שם; תוספתא שם; רמב"ם שם ה"ו.
  450. עי' ציון 469 ואילך. תוספתא שם.
  451. תוספתא שם. ועי' חזו"א נגעים סי' ז אות יד, שמצדד לומר שבאופן כזה אין השערה שצמחה ממעטת את השערה שנשארה מלהיות מבוצרת, עי' ציון 469 ואילך.
  452. עי' ציון 410.
  453. הג' ברא"ש שם מ"ג; משנ"א שם.
  454. תוספתא נגעים פ"ד. ועי' ציון 89.
  455. עי' ציון 87 ואילך. חס"ד לתוספתא שם; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.
  456. רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ו; עי' ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים סופ"ט. ועי' חזו"א נגעים סי' ז אות ו, שהרמב"ם לשיטתו שבציון 289, שאף שער צהוב דק צריך שיעור כדי לטמא.
  457. משנה נדה נב ב.
  458. רב חסדא אמר מר עוקבא בגמ' שם.
  459. ע"ע נגעי אדם. כס"מ טו"צ שם; קר"ס טו"צ שם.
  460. ע"ע הנ"ל.
  461. ע"ע נגעים. קר"ס שם.
  462. עי' ציון 291.
  463. חזו"א שם.
  464. עי' להלן.
  465. נגעים פ"י מ"ג; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ז; תוספתא נגעים רפ"ד.
  466. רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ו; ראב"ד לתו"כ שם; ר"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; ק"א לתו"כ שם.
  467. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א שם.
  468. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, ועי' רמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב שם.
  469. משנה שם; רמב"ם שם.
  470. ויקרא יג לא. תו"כ שם.
  471. עי' ויקרא שם ג וי ועוד. ראב"ד שם.
  472. ראב"ד שם; ק"א שם פ"ט אות יד.
  473. פיהמ"ש להרמב"ם שם. ועי' ערה"ש העתיד טהרות סי' צא סי"ח, שכונתו לומר שאילו היה מציל מן הצד לא היה נתק בעולם שיהיה טמא, לפי שתמיד נשאר שער מן הצד שלא נשר, שזהו הנתק לסוברים כן, עי' ציון 16, וא"א לצמצם בשער שנשאר אם הוא בקצה של הגריס שנשר או כחוט השערה מחוצה לו.
  474. משנ"א נגעים שם. וכעי"ז בתפא"י נגעים שם יכין אות כה.
  475. עי' ציון 80.
  476. משנ"א שם מ"ו.
  477. עי' ר"ש שם ורע"ב שם מ"ו, בפי' דברי המשנה שם מ"ו, ורבנו הלל שם ור"ש שם וק"א פ"ח שם, בפי' דברי התו"כ שם, בשני נתקים זה בצד זה וביניהם שער שחור, שכשנפרץ בו ממקום אחד כגריס טמא, והיינו אפילו נפרץ כגריס מצד זה טמא, כיון שלא נפרץ מהצד השני ואין כאן שער שחור מבוצר בתוך הנגע. וכ"מ במהר"ם מרוטנבורג נגעים שם. ועי' ציונים 116, 482, שי"מ את דברי המשנה שם והתו"כ שם בע"א, ומ"מ אינם חולקים על הדין שכאן, אלא שלדעתם פשוט הוא ולא הוצרך להאמר, וכ"ה במשנ"א שם, שהקשה לפי' זה, שמשנה שאינה צריכה היא.
  478. רמב"ם שם ה"י ובפיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ו, בפי' דברי המשנה שם והתו"כ שם, לגי' שלפנינו (וכ"ה ברמב"ם מהד' קפאח), שכשנפרץ בו ממקום אחד כגריס טמא, הכוונה כשנפרצו בו פרצות משני הצדדים והשער השחור מבוצר, ואעפ"כ טמא, וכ"ה בראב"ד טו"צ שם, ועי' ציון 483. ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם אות ח בתוספת העזרה, שהקשה מאיזה טעם יחשב לנתק נפרד והרי הוא מחובר לשאר הנתקים, ועי' ערה"ש העתיד שם סי' צב ס"י-סי"א, שאע"פ שסברת הדברים אינה מובנת, פי' זה מתישב באופן הכי טוב בלשון המשנה, ועי"ש סט"ו, שהקשה מציון 110, שחוט ברוחב של גריס מחבר בין שני נתקים להיות אחד, ות' שיש לחלק בין שני נתקים שמלכתחילה מחבר אותם חוט לבין שני נתקים שהיו נפרדים ביניהם בשיטה של שער ולאחר מכן נפרצו.
  479. עי' ראשונים שבציונים 116, 481, שפי' את דברי המשנה שם והתו"כ שם, באופן שנפרץ רק מצד אחד, מ' שכשנפרץ משני צדדים טהור, אע"פ שבאחד מהם נפרץ כגריס. ועי' משנ"א שם, שגרס ברמב"ם: נפרץ ממקום אחר כגריס (וכ"ה ברמב"ם מהד' פרנקל בשם רוב כתה"י ודפו"י), ופי' שהכונה לנפרץ במקום אחר, והיינו שהוא פשיון הרחוק שאינו חשוב פשיון של אותו נגע אלא נגע אחר, ע"ע נגעי אדם, ולדעתו אף הרמב"ם מודה בדין שכאן, ועי' ציון 482.
  480. עי' ציון 522.
  481. משנה שם מ"ג; עי' תו"כ שם פ"ט אות יד, וק"א שם, בפירושה; תוספתא שם; רמב"ם שם ה"ו.
  482. ויקרא שם לז. תו"כ שם. ועי' רבנו הלל פ"ט שם ור"ש שם, שהקשו בטעם ש"אין בו" משמעותו מבוצר ואילו "צמח בו" משמעותו אע"פ שאינו מבוצר, ועי' להלן בהסבר החילוק.
  483. מהר"ם מרוטנבורג שם מ"ג. ועי' שושנים לדוד נגעים שם, שאין הבנה לפירוש זה.
  484. ראב"ד שם; ק"א שם. ועי' עזרת כהנים שם אות ז בתוספת העזרה, פי' נוסף.
  485. משנ"א שם מ"ג; תפא"י שם.
  486. ראב"ד שם סופ"ט. וע"ע נגעי אדם, שלד' הראב"ד נגע שנתמעט בסוף שבוע ראשון להסגר, אע"פ שיש בו כשיעור, נטהר, וצ"ב אם לדעתו יש לחלק בין נגע בעור הבשר לבין נתק או שאף נתק שנתמעט בסוף שבוע ראשון להסגרו טהור, וכונתו כאן שאינו מציל דוקא כשיש בנתק סימן טומאה.
  487. עי' ציון 469. מק"ד טהרות סי' נ אות יא. ועי' ציון 525.
  488. ר"ש נגעים פ"י מ"ז; רא"ש נגעים שם; ק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות א; חס"ד לתוספתא נגעים פ"ד; בהגר"א לתוספתא שם; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.
  489. תוספתא נגעים שם. ועי' ק"א שם, שהוא ד' ת"ק בנגעים פ"ו מ"ה, שחולק על ר' יוסי שבציון 497 (ועי' ציון 500, שי"ס שאף ר' יוסי מודה כאן).
  490. עי' ציון 469 ואילך. ר"ש שם; רא"ש שם; ק"א שם.
  491. ע"ע הנ"ל.
  492. ע"ע הנ"ל.
  493. משנה שם. וע"ע נגעי אדם.
  494. ע"ע הנ"ל.
  495. עי' ציון 403.
  496. משנ"א נגעים פ"י שם. וכעי"ז בעזרת כהנים לתו"כ שם, בתוספת העזרה.
  497. ויקרא יג כט.
  498. תו"כ שם.
  499. עי' ראב"ד לתו"כ שם; עי' רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א שם.
  500. עזרת כהנים שם ס"ק ב, ובתוספת העזרה שם.
  501. ר"ש שם; רא"ש שם; ק"א שם.
  502. ראב"ד שם; ר"ש שם; רא"ש שם; ק"א שם, ובפ"ט אות טז, בפי' ראשון, בד' ר"ע שבתו"כ שם.
  503. ראב"ד שם.
  504. ר"ש שם, וכ"ה בר"ש שם פ"ו מ"ה, וע"ע הנ"ל; רא"ש שם, ועי' מלאכ"ש נגעים פ"י שם, שהקשה מדברי הרא"ש פ"ו שם, שחלק על הר"ש וכ' שר"ע אינו כר' יוסי, וע"ע הנ"ל; ק"א פרשתא ה שם.
  505. ויקרא יג לז.
  506. ויקרא שם. ק"א דלהלן.
  507. ק"א פ"ט שם, בפי' דברי הילל ור' עקיבא שבתו"כ פ"ט שם, בפי' שני, לגי' האחרת. ועי' ציון 574, שי"ג בתו"כ בע"א, ומפרשים בע"א.
  508. עי' ציון 485. ק"א שם.
  509. עי' נגעים פ"י מ"ז, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ח, וראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם וק"א לתו"כ שם; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"י. ועי' ראב"ד שם, שהקשה בטעם שפרצה אחת ברוחב שתי שערות אינה מחברת את שני הנתקים ושתי פרצות מחברות, ות' שאף שתי פרצות אינן מחברות ממש אלא שמ"מ השער השחור מבוצר מכל הכיוונים, וכשיש פרצה בגודל גריס שהיא כנגד נגע שלם, היא מחברת ממש ואפילו פרצה אחת. ועי' רמב"ם שם, שמ' מדבריו שפרצה אחת מטמאת אפילו היא ברוחב גריס, ובניגוד לדבריו בפיהמ"ש להרמב"ם (עי' ר"י קורקוס טו"צ שם), ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם בתוספת העזרה, שהקשה שאין דבריו מתישבים עם לשון המשנה והתו"כ, ועי' קר"ס טו"צ שם, שי"ל שאף כונת הרמב"ם שפרצה ברוחב גריס מטהרת אפילו היא פרצה אחת, ועי' ערה"ש העתיד טהרות סי' צב סי"ג, שטס"ה ברמב"ם, וצריך לגרוס בדבריו כבמשנה.
  510. ציון 574.
  511. ר"ש נגעים פ"י מ"ה, ועי' ציון 518; רא"ש נגעים שם; קר"ס טו"צ פ"ח. ועי' ר"ש שם ורא"ש שם, ראיה מדברי המשנה בנגעים שם, שנתק שהיה בו פשיון והלך הפשיון ונולד בנתק שער צהוב, הרי הוא כמו שהיה בהחלטו, ואע"פ שמשמעות הליכת הפשיון היא שנולד בו שער שחור (לסוברים שאין הנתק אלא נשירת השער, עי' ציון 45 ואילך), ועי' מק"ד טהרות סי' נ אות יא וחזו"א נגעים סי' ז אות יב, שדחו, שי"ל שצמח בפשיון שער שחור שאין באורכו להיות סימן טהרה, עי' ציון 460, שאף שער כזה מבטל את הפשיון, ועי' חזו"א שם עוד אופן שצמחה רק שערה אחת, שאינה חשובה סימן טהרה, עי' ציון 442, ולסוברים שפשיון הוא אפילו בשערה אחת, עי' ציון 372, ועוד אופן ששוב נשר השער השחור ובאופן שאינו חשוב פשיון שוב, כגון שנשר על ידי שסך דברים המשירים את השער, עי' ציון 42.
  512. תוס' אנשי שם נגעים שם מ"ג.
  513. תוס' אנשי שם שם. ועי"ש, שבאופן שפשה הנגע והיו בו שתי שערות שחורות, אם היה זה בסוף הסגר ראשון, אין זה סימן טהרה, אלא חשוב כאילו לא פשה, ויש להסגירו שבוע נוסף, עי' ציון 164.
  514. עי' ר"ש שם מ"ג ומ"ח: ובאותו פסיון נשארו שתי שערות. ועי' מק"ד שם וחזו"א שם, שהקשו מדברי הר"ש שבציון 515, ועי' חזו"א שם, שת' לחלק בין צומח לבין שער שנשאר, לפי שהצומח שם כניסת פשיון עליו ולא שם צימוח, ועי' מק"ד שם, שלדעתו אין לחלק בין שער שחור שצמח בפשיון לשער שחור שנשאר בפשיון, שהרי שער שחור שצמח בנתק מטהר יותר משער שחור שנשאר בנתק, עי' ציון 469 ואילך, וא"כ כ"ש ששער שנשאר בפשיון לא יטהר, ונשאר בצ"ב, ואולי הכונה בשער שצמח בפשיון שאינו מטהר, דוקא באופן ששער שנשאר אינו מטהר, אבל באופן שאף שער שנשאר מטהר, היינו שהוא מבוצר בנתק (עי' ציון הנ"ל), אותו שער מטהר כשהוא בפשיון בין כשצמח בו ובין כשנשאר בו.
  515. עי' נגעים פ"י מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות יד; תוספתא נגעים רפ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ו.
  516. ויקרא יג לז. עי' תו"כ שם, ור"ש שם וק"א שם, בפירושה.
  517. ר"ש שם; ק"א שם.
  518. עי' משנה שם, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם; תו"כ שם; תוספתא שם; רמב"ם שם.
  519. ויקרא שם לא.
  520. ר"ש שם; ק"א שם.
  521. עי' תו"כ שם, ור"ש שם וק"א שם, בפירושה, וע"פ הגהתם בתו"כ שם: אין לי אלא הצומח בסוף והמשואר בתחילה, ומנין למשואר בסוף וצומח בתחלה וכו', וכ"ה גי' רבנו הלל לתו"כ שם, וכ"ה הגי' בהג' בכת"י ניו יוק לתו"כ. ועי' ר"ש שם וק"א שם, שמציאות של שער שנשאר לאחר הסגר קיימת בשני נתקים שנפרצו אחד לשני לאחר ההסגר או בנתק שפשה לאחר ההסגר והשער השחור נמצא במקום הפשיון (ועי' ציון 518), ועי' מק"ד טהרות סי' נ אות יא, מציאות של שער שחור שנשאר לאחר הסגר באופן שמרט את השער השחור קודם שהגיע הנתק ולאחר מכן נולד הנתק וצמח השער מחדש, שאף הוא קרוי משואר, עי' ציון 491, ועי' רבנו הלל שם מציאות נוספת של שער שחור משואר שנמצא רק אחרי ההסגר. ועי' ר"ש שם, פי' נוסף ע"פ הגי' שלפנינו בתו"כ: אין לי אלא הצומח בתחילה והמשואר בסוף, ומנין למשואר בתחלה וצומח בסוף וכו' (וכ"ה גי' כל כתה"י לתו"כ), ועי' ק"א שם, שפי' זה דחוק, ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שפי' אף הוא את דברי התו"כ לפי הגי' שלפנינו.
  522. ראב"ד שם.
  523. ציון 473.
  524. עי' להלן. ועי' ציון 180.
  525. עי' ציון 118. נגעים פ"י מ"ג, ושם מ"ח בשער צהוב; עי' תוספתא נגעים רפ"ב, וחס"ד שם ובהגר"א שם וזר זהב ומנ"ב שם, בשער צהוב; עי' רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ב. ועי' תוס' אנשי שם נגעים שם, שהקשה באיזה אופן שער שחור שנשאר בנתק, שאף הוא חשוב סימן טהרה, עי' ציון 522, מציל מידי פשיון, והרי אין פשיון אלא לאחר הסגר, עי' ציון 392 ואילך, וכשמלכתחילה נשאר בו שער שחור הרי זה סימן טהרה ואין מסגירים אותו, ות' שמדובר שהשער השחור שנשאר היה בתחילתו מחוץ לנגע, ולאחר מכן פשה הנגע למקום השער השחור, ששער שחור שנמצא בפשיון מציל מידי הפשיון, לסוברים כן, עי' ציון 517, או שמדובר שהשער השחור שנשאר היה בתחילתו בצידי הנגע, שאינו חשוב סימן טהרה, עי' ציון 469 ואילך, ולאחר הפשיון נהיה מקום השער השחור באמצע הנגע, שאז הוא חשוב סימן טהרה, עי' ציון הנ"ל, או שכונת המשנה היא שאין מסגירים נתק שנשאר בו שער שחור, וממילא הוא מוצל מידי פשיון, ועי' ערה"ש העתיד טהרות סי' צא סי"ט, שאכן אין מציאות של שער שחור שנשאר בנתק שמציל מידי פשיון, ודברי המשנה שם מ"ג נשנו אגב שער שצמח בנתק.
  526. ויקרא יג לא. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ב. ועי' רש"ש נגעים שם שהקשה, שהכתוב שם מדבר כשאין בו לא שער צהוב ולא שער שחור, שהמשכו הוא: והסגיר, ואז כשיש שער שחור מטהר ואינו מסגיר, וכיצד למדים משם שאף כשיש שער צהוב השער השחור מטהר, ועי' ציון 532.
  527. ויקרא שם לז.
  528. עי' ציון 174 ואילך. משנ"א נגעים שם מ"ג; ערה"ש העתיד שם, בפי' דברי התו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ט. ועי' להלן. ועי' רש"ש שם, שלדעתו מכתוב זה יש ללמוד אף לשער שחור במקום שער צהוב שחשוב סימן טהרה.
  529. ע"ע או לחלק ציון 4 ואילך.
  530. ע"ע הנ"ל שם.
  531. ויקרא יג לז.
  532. בכור שור ויקרא שם. וכ"מ בחזקוני ויקרא שם.
  533. עי' ציון 469 ואילך. ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות טו; ר"ש נגעים פ"י מ"ח; רע"ב נגעים שם.
  534. תפא"י נגעים שם יכין אות נט.
  535. עי' משנה ותו"כ ורמב"ם דלהלן; תוספתא נגעים פ"ד. ועי' ראב"ד שם פ"ח אות ד, שנתק שנשר ממנו השער השחור דינו כנתק חדש מתחילתו, ויש להסגירו, ואין פשיון מטמא בו עד לאחר הסגר (ומ' ששער צהוב מטמא בו), ועי' ציון 377, וצ"ב, שלכאורה הוא שלא כאחד מהתנאים דלהלן.
  536. ויקרא יג לז. תו"כ פ"ט שם, לגי' הג' הגר"א לתו"כ שם (ולפנינו אינו, וכן אינו בכתה"י לתו"כ); רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ח, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  537. ק"א לתו"כ שם.
  538. נגעים שם; תו"כ שם, לגי' הק"א שם והג' הגר"א שם (ולפנינו אינו, וכן אינו בגי' הראב"ד שם ובכתה"י לתו"כ).
  539. ר"ש שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב שם.
  540. עי' רא"ש שם: אם נולד בו שער אח"כ וגו' טמא, ואע"פ שבמוסגר שם נוסף: שחור, נ' שטס"ה, וצ"ל: צהוב; ק"א שם, לדעה זו.
  541. ויקרא שם.
  542. משנ"א נגעים שם.
  543. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם, וק"א שם, בדעתו, וכ"ה ברמב"ם שם, ועי' קר"ס טו"צ שם, שהוא ד' ת"ק.
  544. ק"א שם.
  545. משנה שם; תו"כ שם לגי' רבנו הלל שם וראב"ד שם (ושם: בן נקוסא משום ר' שמעון) וק"א שם והג' הגר"א שם, וכ"ה גי' כל כתה"י לתו"כ (ושם: בן נקוסא משום ר"ש), ולפנינו אינו.
  546. ר"ש שם; רע"ב שם. ועי' ק"א שם, שפירושם דחוק. ועי' ערה"ש העתיד טהרות סי' צב ס"ז, בד' הרמב"ם שם, שנ' מדבריו שת"ק ור"ש לא נחלקו ביניהם.
  547. משנה שם; תו"כ שם.
  548. פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם. ועי' ציון 199, שיש שלמדו מדברי ר' שמעון בן יהודה דין נוסף.
  549. ראב"ד שם, בפי' דברי ר"ש שבציון 549, ושבא להוסיף על דברי ר' שמעון בן יהודה.
  550. ק"א שם.
  551. משנ"א שם.
  552. עי' תוספתא שם: חזר וניתק טמא משום פשיון, ור"ש שם ובהגר"א לתוספתא שם וזר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, בפירושה. ועי' ר"ש שם, שאף מי שמטהר פשיון בשער שחור שנשר מודה בדבר, ועי' בהגר"א שם, שמטעם זה אין אותו פשיון חשוב כפשיון לתוכו, שאינו מטמא, עי' ציון 374. ועי' ציונים 567, 570, שי"מ את דברי התוספתא שם בע"א.
  553. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רבנו הלל שם. ועי' משנ"א שבציון 438, בטעם שלדעה זו אין שער צהוב שהיה בנגע בזמן שהיה בו השער השחור, וממילא אינו מטמא, אינו חשוב סימן טהרה להציל בעצמו מיד פשיון שיבוא לאחר מכן.
  554. ק"א שם.
  555. משנ"א שם.
  556. ק"א שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם, וע"פ פירושו שבציון 558, ועי' ציון 562; תפא"י שם יכין אות סא.
  557. ק"א שם.
  558. משנ"א שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם, וע"פ פירושו שבציון 559, ועי' ציון 560.
  559. א"ר נגעים שם, ע"פ דברי ר' שמעון שבציון 426, ועי' ציון 437.
  560. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  561. עי' ציון 374. ר"ש שם מ"ט.
  562. עי' ציון 174.
  563. עי' ציון 540. כס"מ טו"צ שם הי"ג בשם ר"י קורקוס, בפי' דברי התוספתא שם והרמב"ם שם הי"ג: הלך השער השחור טמא משום פשיון. ועי' ציונים 556, 570, שי"מ את דברי התוספתא שם בע"א, ועי' ציון 570, שי"מ את דברי הרמב"ם שם בע"א.
  564. עי' ציון 547.
  565. עי' ציון 368 ואילך, שנחלקו בשיעור זה.
  566. מרכה"מ שם, בפי' דברי התוספתא שם והרמב"ם שם. ועי' ציונים 556, 567, שי"מ את דברי התוספתא שם בע"א, ועי' ציון 567, שי"מ את דברי הרמב"ם שם בע"א.
  567. עי' ציון 493 ואילך.
  568. עי' ציון 539 ואילך. ק"א דלהלן.
  569. ויקרא יג לז.
  570. ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות טז וק"א לתו"כ שם, בד' הילל בתו"כ שם, בפי' ראשון, וע"פ הגי' שלפנינו, ועי' ק"א שם במסקנתו, שהיא הגי' הנכונה, וכ"ה גי' כל כתה"י לתו"כ. וכ"מ ברבנו הלל לתו"כ שם. ועי' ראב"ד שם, שדברי ר"ע שבהמשך התו"כ שם, מסכימים עם דברי הילל, ועי' ק"א שם, שלדעתו ר"ע חולק, אך אינו חולק על כך שאין השער השחור מציל מידי סימן טומאה, אלא שלדעתו אף קודם שנשר השער השחור אין הוא חשוב סימן טהרה בנתק בתוך נתק, עי' ציון 506 ואילך. ועי' ציון 511, שי"ג בתו"כ בע"א, ומפרשים בע"א.
  571. ראב"ד שם.
  572. ויקרא שם.
  573. עי' ציון 540.
  574. ק"א שם.
  575. נגעים פ"י מ"ט; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"י אות ב; תוספתא נגעים פ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ח הי"ב.
  576. קר"ס טו"צ שם. וכ"מ בר"ש נגעים שם וברא"ש נגעים שם וברע"ב נגעים שם.
  577. ויקרא יג מ. תו"כ שם; רמב"ם שם, ועי' ציון 585.
  578. תו"כ שם אות ג; רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם. ועי' ציון 595 ואילך, שנחלקו תנאים אם צריך שינתקו הראש והזקן, או שדי שינתק אחד מהם שבו הנתק.
  579. תו"כ שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' ציון 585.
  580. פיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' רבנו הלל לתו"כ שם; עי' ק"א לתו"כ שם.
  581. רמב"ם שם, ועי' ציון 583. ועי' כס"מ טו"צ שם, שאע"פ שבתו"כ למדוהו מהכתוב שבציון הנ"ל, דרשה זו אינה מבוררת כ"כ. ועי' ערה"ש העתיד טהרות סי' צב סי"ז-סי"ח, בד' הרמב"ם שם, שאף הלימוד על שער הראש הוא מדברי קבלה, ואין הכתוב אלא אסמכתא, שפשט הכתוב הוא בקרחת וגבחת ולא בנתק, וצ"ב, שמדברי הרמב"ם שם, שהביא את הדרשה לשער הראש, עי' ציון 581, והשמיט את הדרשה לשער הזקן, מ' שרק הלימוד לשער הראש הוא אסמכתא, ואדרבה, לדעתו זהו הלימוד שניתק כל ראשו אינו נתק אלא גבחת וקרחת, עי' ציון 589.
  582. ע"ע נגעי אדם.
  583. עי' תוספתא נגעים פ"ד; ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"י אות ב; ר"ש נגעים פ"י מ"ט; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם. וכ"מ בתו"כ שם אות ה.
  584. עי' ציון 16.
  585. ע"ע גבחת; קרחת ציון 38 ואילך. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  586. רמב"ם טו"צ פ"ח הי"ב.
  587. ע"ע נגעי אדם. מק"ד טהרות סי' נ אות יא. ונ' מדבריו, שלסוברים שפריחת נגע חשובה פריחה רק כשהיא בכל הגוף ממש, ע"ע הנ"ל, ה"ה שפריחת נתק אינה חשובה פריחה עד שלא תישאר אפילו שערה אחת, ועי' חזו"א נגעים סי' ז אות כד, שהסתפק בדבר.
  588. עי' ציון 16.
  589. עי' מראה כהן (לבעל התפא"י) אות ח. ועי"ש, שהוכרח לומר כן, שאל"כ קשה מציון 627 בבא כולו מנותק, שדינו כנתק רגיל, ולסוברים שנשירת שער כל הראש ממש חשובה גבחת וקרחת, הרי שגבחת וקרחת אינן מיטמאות בנתקים, ע"ע גבחת; קרחת ציון 38 ואילך (וכן יש ליישב את הסתירה שבין דברי הרמב"ם בציונים 15, 16), ועי' ציון 18, יישוב אחר.
  590. ציון 99 ואילך.
  591. נגעים פ"י מ"ט; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"י אות ה.
  592. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  593. ויקרא יג מ.
  594. עי' ציון 582. ק"א לתו"כ שם.
  595. תו"כ שם.
  596. עי' ציון 87.
  597. עי' רמב"ם טו"צ פ"ח הי"ד.
  598. עי' ציון 63. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  599. ע"ע נגעי אדם. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם; עי' רא"ש שם; רע"ב שם.
  600. משנה שם; תו"כ שם.
  601. ע"ע בנין אב ציון 7.
  602. ע"ע נגעי אדם.
  603. עי' ציון 1.
  604. תו"כ שם.
  605. עי' ציון 599.
  606. ק"א שם.
  607. רמב"ם שם.
  608. תוספתא נגעים פ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ח הי"ב.
  609. רמב"ם שם; חס"ד לתוספתא שם, בד' התנא בנגעים פ"י מ"ט, שסתם וכ' טהור, ולא חילק.
  610. ע"ע נגעי אדם.
  611. ק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"י אות ב; מלאכ"ש נגעים שם; משנ"א נגעים שם; תפא"י נגעים שם יכין אות סג.
  612. עי' ציון 581.
  613. כס"מ טו"צ שם, בשם ר"י קורקוס.
  614. ע"ע הנ"ל, ועי' לעיל ציונים 334, 356
  615. עי' ציון 581.
  616. משנ"א שם. וכעי"ז בתפא"י שם.
  617. עי' ציון 174.
  618. ע"ע הנ"ל. ר"ש נגעים שם, וע"פ הגי' שלפנינו בתוספתא שם: בין מתוך הפטור פטור משום פרח. ועי"ש, שאע"פ שהמשיכה התוספתא: אחר הפטור טמא משום פשיון, אין הכונה לפריחת הנתק בכל השער, אלא לפשיון במקצת השער לאחר הפטור, שטמא, עי' ציון 182, ועי' ציון 625, שי"מ את דברי התוספתא שם בע"א, ושי"ג בתוספתא בע"א.
  619. עי' ציון 181.
  620. ע"ע הנ"ל. עי' ר"ש שם, וחס"ד שם, בדעתו.
  621. ע"ע הנ"ל. תוי"ט נגעים שם, בד' רע"ב נגעים שם; חס"ד שם ובהגר"א לתוספתא שם, בפי' דברי התוספתא שם: אחר הפטור טמא משום פשיון, ומש"כ שם קודם לכן: בין מתוך הפטור פטור, היינו כשרצה הכהן לפוטרו ופרח קודם שפטרו, ועי' ציון 622, שי"מ את דברי התוספתא שם בע"א, ועי' הג' הגר"א לתוספתא שם, שהגיה ומחק את דברי התוספתא שם שלאחר הפטור פטור משום פריחה אלא טמא; מרומי שדה נגעים שם, במסקנתו.
  622. משנ"א שם.
  623. תוספתא שם; רמב"ם שם הי"ג. ועי"ש ושם, שזכרו את כל אופני ההסגר, הטומאה והטהרה (אלא שכל עוד הנתק בכל הראש או הזקן, לא שייך בו פשיון). ועי' ציונים 18, 593, כיצד יש ליישב דין זה עם דברי הראשונים שבציון 16.
  624. ע"ע הנ"ל. רע"ב שם.
  625. עי' ציון 613 ואילך.
  626. כס"מ שם, בשם ר"י קורקוס.
  627. עי' ציון 515. מק"ד דלהלן.
  628. עי' ציון 460. חזו"א דלהלן.
  629. ע"ע נגעי אדם. חזו"א נגעים סי' ז אות יח.
  630. ע"ע הנ"ל.
  631. ע"ע הנ"ל.
  632. ע"ע הנ"ל.
  633. עי' ציון 127. מק"ד טהרות סי' נ אות יא.