אנציקלופדיה תלמודית:נקימה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: האיסור לנקום במי שנמנע מלעשות לו טוב.

הדין וגדרו

האיסור

המונע טובה מחברו, מחמת שקודם לכן מנע טובה ממנו, הרי הוא עובר באיסור נקימה[1], וכן אמרו: איזו היא נקימה וכו', אמר לו: השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו הוא: השאילני קרדמוך, אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה[2].

טעם האיסור

בטעם איסור נקימה, יש מן הראשונים שכתבו, שהוא בכדי שיתקיים בה יישוב הארץ, ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה[3]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהוא בכדי שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב ועד רע הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא[4]. מן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים, שהוא בכדי שלא יקבע האדם בלבו את מידת האכזריות[5].

על עשיית רעה

הנוקם על רעה שעשה לו חברו, יש מן האחרונים שכתבו, שאין הוא עובר באיסור נקימה, ולדעתם לא נאמר איסור נקימה אלא בנוקם מחמת מניעת טובה[6], וכן לדעתם זהו שאמרו שהקורא לחברו רשע, יורד עמו לחייו[7], שכיון שביזה אותו שלא כדין, רשאי לנקום בו[8], וכן כתבו, שבכל אותם מקומות בהם אמרו שיש לאדם תרעומת על חברו[9], היינו שעשה חברו שלא כדין, ועל כן מותר לנקום בו[10]. אבל מדברי ראשונים נראה, שבכלל איסור נקימה אף נקימה הבאה על רעה שעשה לו חברו[11].

מחמת צער הגוף

נקימה במי שגרם לו צער הגוף – כגון שביישו או קללו או הכהו[12] - אם בכלל איסור נקימה היא, נחלקו בדבר ראשונים: א) יש סוברים, שנקימה הבאה מחמת צער הגוף מותרת, ולא נאמר איסור נקימה אלא בזו הבאה מחמת דבר שבממון[13], שמכיון שהכתוב: לא תקם[14], נמצא בפרשה העוסקת ברובה באיסורי ממון – כגון באיסור גזל, ואיסור הלנת שכיר, וכיוצא בזה – דבר-הלמד-מענינו* הוא, שאף הכתוב: לא תקום עוסק בנקימה הבאה מחמת עניני ממון, ולא בנקימה הבאה מחמת צער הגוף[15]. לטעם זה יש מן האחרונים מצדדים, שמכל מקום לא הותרה אלא נקימה על ידי צער הגוף, אבל נקימה בדבר שבממון אסורה[16]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שמן הכתוב: בני עמך[17], למדים שאיסור נקימה אינו אלא כלפי עושה מעשה עמך, והמחרפו ומגדפו, אינו בכלל בני עמך[18]. ב) ויש סוברים שאף נקימה הבאה מחמת צער הגוף בכלל איסור נקימה[19].

אף לסוברים שנקימה הבאה מחמת צער הגוף מותרת[20], כתבו ראשונים שמכל מקום מעלה היא שלא ינקום בחברו, ואפילו לא פייסו[21], ובכך הרי הוא בכלל העלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, שעליהם נאמר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו[22].

במונע טובה שרגילים למונעה

דברים שמצוי שאדם מונע אותם מחברו – כגון מתנה או הלוואה שאין אדם בטוח בפרעונה[23] – ואין במניעתם בכדי ללמד על רוע לב נגד חברו, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהנוקם על מניעתן לא עובר באיסור נקימה, שנקימתו היא מן השפה ולחוץ ואינם אלא פטפוטי דברים, ולדעתם איסור נקימה אינו אלא במונע מחברו חפץ בשאלה או בשכירות החוזרת בעינה, שרגילים בני אדם להאמין זה בזה, להשאיל ולהשכיר להם, והמונע מחברו הרי זה מחמת רוע לבב[24]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בדברים שמצוי שאדם מונע אותם מחברו, הנוקם על מניעתם עובר באיסור נקימה[25], וכן כתבו שהמונע צדקה מאחר מחמת שלא עשה עמו צדקה, הרי הוא עובר באיסור נקימה[26].

בתביעת חוב

העושה רעה אשר על ידה הוא מתחייב כלפי חברו – כגון המזיק את ממון חברו[27] – יש מן הראשונים שכתבו שאף לסוברים שנקימה הבאה על רעה שעשה לו חברו בכלל איסור נקימה היא[28], מכל מקום אין בתביעת חובו משום נקימה[29], שהמזיק מעצמו מתחייב לשלם[30], וכן יש מן הראשונים שכתבו, שאף גואל הדם הרי הוא נוקם עד שיגאל דמי אחיו מידו, על פי בית דין המורים במשפט, ואין הוא עובר בנקימה[31].

נקמה על נקמה

הנוקם בחברו על כך שנקם בו, עובר אף הוא על איסור נקימה[32].

שלא מחמת רעה

המונע טובה מחברו, שלא מחמת רעה או מניעת טובה שעשה לו, אלא משום קנאה וכיוצא בזה, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאף הוא עובר באיסור נקימה[33].

בהרעו לחברו

הנוקם באדם מחמת שהרע לחברו, אולם לו עצמו לא הרע, נראה מדברי ראשונים שאף הוא עובר באיסור נקימה[34].

בפגיעה בענינים הנוגעים לכבוד שמים

נקימה הבאה מחמת ענינים הנוגעים לכבוד התורה ולכבוד שמים, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם – לגירסתם בגמרא – שאינה בכלל איסור נקימה, ולא נאסרה אלא על עניני חולין[35]. אבל מהרבה ראשונים נראה – לגירסתם בגמרא – שנאסרה נקימה על כל פגיעה, הן בעניני חולין והן בענינים הנוגעים לכבוד התורה ולכבוד שמים[36].

בנקמה על ידי צער הגוף

הנוקם על ידי צער הגוף, נחלקו בו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים, שאינו עובר באיסור, שלפי שהכתוב: לא תקם, נמצא בפרשה העוסקת ברובה באיסורי ממון, דבר הלמד מענינו הוא שאף הכתוב: לא תקם, עוסק בנקימה על ידי דבר שבממון ולא על ידי צער הגוף[37]. ויש סוברים שאף הנוקם על ידי צער הגוף עובר באיסור נקימה, שאף על פי שהכתוב: לא תקם, עוסק בעניני ממון, היינו בסיבת הנקימה, שבאה מחמת דבר שבממון, אבל באופן הנקימה עצמו אין חילוק בין דבר שבממון לבין צער הגוף[38].

כשאין הננקם יודע על הנקמה

הנוקם באחר, ואין הננקם יודע על הנקימה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין הוא עובר באיסור נקימה[39], שאין גוף האיסור אלא במה שהננקם מרגיש את הנקמה שבדבר[40]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שאין איסור נקימה תלוי בידיעתו של הננקם[41], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שהמספר לשון הרע על אחר – שלא בפניו - מחמת שמנע ממנו טובה, עובר באיסור נקימה[42].

באינו מתכוין לנקום

הנמנע להיטיב עם אחר, לאחר שהלה נמנע מלהיטיב לו, אולם אין כוונתו לנקום בו, יש מן האחרונים שכתבו, שאין הוא עובר באיסור נקימה[43], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שהנמנע מלהשאיל כלים לאחר, לאחר שהלה נמנע מלהשאיל לו, ואין כוונתו לנקמה, אלא שחושש הוא לקלקול הכלי, אין הוא עובר באיסור נקימה[44], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שהמשאיל כלים לחברו מתוך כוונה שחברו אף הוא ישאיל לו את כליו, ולאחר שנמנע חברו מלהשאיל לו את כליו, שוב אינו חפץ להשאיל לו כלים, אין הוא עובר באיסור נקימה, שמניעת הטובה היא מחמת שאין הוא חפץ להשאיל כלים בלא טובת הנאה, אולם אין כוונתו לנקום בחברו[45]. וכן יש מן האחרונים מצדדים שהנוקם בחברו בדרך משפט מתוך כוונה שלא ישנה באיוולתו כלפיו, או אפילו כלפי אחרים, אין הוא עובר על איסור נקימה[46]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שהנמנע להיטיב עם חברו, לאחר שהלה נמנע מלהיטיב לו, אף על פי שאין כוונתו לנקום בחברו, עובר באיסור נקימה[47], וכן יש שכתבו, שהמשאיל כלים לחברו מתוך כוונה שחברו אף הוא ישאיל לו את כליו, ולאחר שנמנע חברו מלהשאיל לו את כליו, שוב אינו חפץ להשאיל לו כלים, עובר באיסור נקימה[48].

באומר שנוקם ואינו מתכוין לכך

המונע טובה מאחר, לאחר שהלה נמנע מלהיטיב לו, ואין כוונתו לנקום בו – כגון שנמנע מלהשאילו מחמת שחס על הכלי[49] – אולם בדבריו אליו תולה סיבת הדבר בכך שנמנע מלהיטיב לו, יש מן האחרונים שכתבו, שאף לסוברים שהמונע טובה מאחר ואין כוונתו לנקימה אינו עובר באיסור נקימה[50], מכל מקום זה המפרש בפיו שכוונתו לנקמה, עובר באיסור נקימה[51].

במידה פחותה

המשיב רעה לחברו כנקמה על מעשיו, אולם רעתו פחותה משל חברו – כגון מי שחברו נמנע מלהשאיל לו חפץ שערכו נמוך, וכשביקש חברו לשאול ממנו חפץ שערכו רב, נמנע הוא מלהשאיל לו[52] – יש מן האחרונים שכתבו, שאין הוא עובר באיסור נקימה, ולדעתם איסור נקימה אלא במשיב רעה במידה גדושה דוקא[53]. ויש מן האחרונים שכתבו, שהשבת רעה כנקמה על מעשיו של חברו, אפילו במידה פחותה, הרי היא בכלל איסור נקימה[54].

במוסיף מעלה בעצמו

הנוקם בחברו על ידי שמוסיף בעצמו יתרון ומעלות טובות – שחברו מצטער ומתאבל על שמו הטוב[55] – כתבו ראשונים שהיא מותרת[56].

במוסר דינו לשמים

המוסר דין על חברו לשמים – היינו שהוא צועק עליו לקב"ה שיקח נקמתו ממנו על הרעה שעשו לו[57] – אין הוא עובר באיסור נקימה[58]. על האופנים בהם מותרת מסירת דין על חברו לשמים, ועל כך שמידת חסידות היא שלא למסור דין לשמים, אפילו באופנים המותרים, ע"ע מסירת דין לשמים.

בשעת מריבה

המשיב למחרפיו דבר בשעת מעשה – לסוברים שנאסרה הנקימה אף על צער הגוף[59] – יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין הוא עובר באיסור נקימה, שלא נאסרה הנקימה אלא לאחר שנח מרוגזו, שאי אפשר בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכים[60], ומכל מקום אף לדעתם ראוי לאדם להשיב דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, ומידת חסידות היא שלא יענה אדם לחורפיו דבר אפילו בשעה שמבזים אותם, שמא יגבר עליו הכעס יותר מן המותר[61].

בתלמיד חכם

תלמיד-חכם*, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שלא נוהג בו איסור נקימה[62], ולדעתם זו היא שאמרו: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם[63], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין הדברים אמורים אלא בתלמיד חכם שביזוהו בפרהסיא, שביזיון התורה הוא[64]. ויש מן הראשונים סוברים, שאף בתלמיד חכם נוהג איסור נקימה[65], ואותה שאמרו: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם[66], היינו בנטירה על צער הגוף, שמותרת היא אף למי שאינו תלמיד חכם, לסוברים כן[67]. על חיובו של תלמיד חכם – באופנים מסוימים – לנקום כשאין איסור בנקימה, ועל גדרו של תלמיד חכם, ע"ע תלמיד חכם.

בנשים

על נשים, שנחלקו בהם אם הן מצוות בלאו-שאין-בו-מעשה*, ע"ע אשה[68].

ענשו

איסור נקימה, אין בו עונש מלקות*[69], לפי שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*, שלהלכה אין לוקים עליו[70], ומהם שכתבו, שאפילו עבר באיסור נקימה על ידי מעשה, מכל מקום אינו לוקה, לפי שלאו שאפשר לעבור עליו בלא מעשה, אף אם עבר עליו על ידי מעשה, אין לוקים עליו, לסוברים כן[71]. על לאו שאין בו מעשה, שנחלקו בו אם לוקים עליו מכת-מרדות*, ע"ע. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאין בו עונש מלקות אף משום שהוא לאו-הניתק-לעשה* שאין לוקים עליו[72], לפי שלאו של נקימה ניתק לעשה להעביר השנאה מלבו[73]. על לאו הניתק לעשה, שנחלקו או אם לוקים עליו מכת מרדות, ע"ע.

שכלפיהם נוהג האיסור

כלפי עכו"ם

נקימה לא נאסרה אלא כלפי ישראל, אולם נקימה כלפי גוים מותרת[74], וכן שנינו: לא תקום ולא תטור את בני עמך, נוקם אתה ונוטר לאחרים[75], והיינו לעובדי כוכבים[76].

כלפי גר

איסור נקימה, נראה מדברי ראשונים ואחרונים, שנוהג גם כלפי גר[77].

כלפי עבד

איסור נקימה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאינו נוהג כלפי עבד[78], שלשון הכתוב: לא תקם וגו' בני עמך[79], ועבד אינו בכלל עמך, לסוברים כן[80]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שלשון הכתוב: לא תטר בני עמך[81], היינו בני עושי מעשה עמך, והעבד הוא בנם של מי שאינם עושי מעשה עמך[82]. אבל מדברי הרבה ראשונים ואחרונים נראה שאיסור נקימה נוהג גם כלפי עבד[83].

כלפי אדם רשע

הנוקם באדם רשע ובעל עבירות, יש מן האחרונים סוברים שאינו עובר באיסור נקימה[84], שיש ללמוד מלשון הכתוב: לא תקם וגו' את בני עמך[85], שאין האיסור אלא לעושים מעשי "עמך"[86], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף על פי שאף בצער הגוף נאמר איסור נקימה, לסוברים כן[87], מכל מקום מותר לנקום באדם המבזהו בפרהסיא, לפי שהמלבין פני חברו ברבים הרי הוא רשע[88]. ויש מן האחרונים סוברים, שאסור לנקום בכל אדם מישראל, ואפילו ברשעים[89], שלדעתם אף על פי שנתמעטו הרשעים מכלל "עמך"[90], מכל מקום לא נתמעטו מכלל "בני עמך", שאף הם בכלל בני עם ישראל[91]. בטעם הדבר שציותה התורה שלא לנקום אף ברשעים, יש מן האחרונים שכתבו שהוא לפי שטעם איסור נקימה הוא כדי שלא לקבוע בלבנו את מידת האכזריות, לסוברים כן[92].

הערות שוליים

  1. עי' להלן.
  2. תו"כ קדושים פ' פ"ד; ברייתא יומא כג א.
  3. עי' רמב"ם דעות פ"ז ה"ח; עי' רמב"ן דברים ו יח; עי' ס' החינוך מ' רמא טעם שני; עי' מנורת המאור נר ב כלל ז ח"ב פ"א.
  4. עי' ספר החינוך שם, טעם ראשון.
  5. שם חדש על היראים סי' קצז-קצח, בד' היראים שם. ועי' כלי יקר ויקרא יט יח. ועי' קה"ע נדרים פ"ט ה"ד, בביאור הירו' שם, שאם טעם האיסור הוא כדי שלא ירגיל האדם עצמו במידות רעות, צריך היה להיות שינהג איסור זה אף כלפי גוי, וכן דחה טעם זה במשנת חכמים סי' ט-י יבין שמועה אות א.
  6. עי' יד המלך דעות פ"ז ה"ז; עי' שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' נג. ועי' יד הקטנה דעות פ"ז אות ט ואילך, ע"פ הרמב"ן והרלב"ג ויקרא יט יח, שחילק כעי"ז, שלא נאמר איסור נקימה אלא בדבר שלא חייבה התורה את בני האדם, כגון מניעת שאילת כלי, אבל העושה לחברו דברים שהזהירה עליהם התורה, מותר לנקום בו, עי"ש הטעם, ועי' רמב"ן שם ול"מ כן מדבריו, ועי' משנת אברהם שבציון 66, שפי' דברי הרמב"ן באופן אחר. ועי' שפתי צדיק פ' קדושים אות ו שנסתפק.
  7. ב"מ עא א.
  8. יד המלך שם; מהרש"ג שם. ועי' רש"י ב"מ שם: וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה.
  9. עי' ב"מ יד א ומט א ונב א ועה ב ועו ב ועט ב וב"ב קמה א.
  10. שו"ת מהרש"ג שם. ועי' פרישה חו"מ סי' שכו אות א ואור ישראל נתיבות אור דף נח ד"ה אולם ואורח משפט הל' שכירות פועלים סי' כא עמ' רלב, שאף לדעתם פי' הגמ' שם ושם, היינו שמותר שיהיה לאדם תרעומת על חברו, אולם לא פירשו מהו הטעם שאין בזה משום נטירה, וצ"ב.
  11. עי' סה"מ לרמב"ם ל"ת שד-שה; עי' רמב"ן ויקרא יט יח ומשנת אברהם על הסמ"ג ל"ת יב בדעתו; עי' ס' החינוך מ' רמא; ביאור הר"י מקרמניץ על הסמ"ג ל"ת יא; עי' מסילת ישרים מידת הנקיות פי"א; עי' ראשונים ואחרונים שבציון 18, שמותרת נקימה על צער הגוף.
  12. עי' מאירי דלהלן.
  13. עי' מאה שערים לרי"ץ גאות סוף הל' תשובה, ויראים סי' קצז-קצח וסמ"ג ל"ת יב ושו"ת חקרי לב יו"ד ח"ד סי' פ בדעתם, ושע"ת שער ג אות לח ומאירי יומא כג א ור"ן ר"ה (ד ב בדפי הרי"ף), ע"פ יומא שם: ההוא בממון הוא דכתיב, ועי' ציון 15 שי"ס שחילוק זה לא נשאר למסקנא; עי' קרית ספר דעות פ"ז; עי' משנת חכמים דעות סי' ט-י צפנת פענח אות ג ויבין שמועה אות ב; שו"ע הרב או"ח סי' קנו ס"ג.
  14. ויקרא יט יח.
  15. עי' ח"ח פתיחה לאוין ח-ט, בד' היראים שם, ועי' מעשה בצלאל שבציון 19 שמדרשה זו אין למדים אלא על אופן הנקימה, שתהיה בדבר שבממון, ולא על הסיבה שמחמתה באה הנקימה, ועי' ברית משה שבציון הנ"ל, שלמדים מדרשה זו הן על אופן הנקימה והן על הסיבה שמחמתה באה הנקימה. ועי' שם חדש על היראים שם.
  16. ח"ח שם, צד ב.
  17. ויקרא שם.
  18. תלמידי מהרי"ק על הסמ"ג סי' יא; מצות הלבבות הל' נקימה ונטירה דרך מצוותיך אות א, ושם שהמצער את חברו בצער הגוף, אין לו את סימני עם ישראל, ביישנים, רחמנים וכו'. ועי' ציון 26 ואילך, שי"ס שאין מתמעט מי שאינו עושה מעשה עמך, אלא מן הכתוב: עמך, ולא מן הכתוב: בני עמך. ועי' יד הקטנה דעות פ"ז אות ט ואילך ואות כ, שביאר החילוק לפי שלא נאסרה הנקימה אלא בדבר שלא הזהירה על כך התורה, כגון מניעת שאילת כלי, אבל בדבר שהזהירה התורה על כך, כגון צער הגוף, לא נאסרה בו הנקימה, עי"ש טעם החילוק, ועי' ציון 78.
  19. עי' רבינו אליקים יומא כג א; עי' ספר החינוך מצוה רמא; הגר"י פערלא על הרס"ג ל"ת נג-נד וחקרי לב שם וח"ח פתיחה לאוין ח-ט ועבודת המלך דעות פ"ז ה"ז, בד' הרמב"ם דעות שם; הגר"י פערלא על הרס"ג עשה יט, בד' הרמב"ן ויקרא יט יז-יח; עבודת המלך דעות פ"ז ה"ז, בד' ר"ח יומא כג א והריטב"א ר"ה יז א. ועי' ציון 13, שהעמידה הגמ' שלא נאמר איסור נטירה אלא בממון, ועי' חקרי לב וח"ח ועבודת המלך שם בד' הרמב"ם שם, וחקרי לב וח"ח שם בד' החינוך שם, ועבודת המלך שם בד' ר"ח והריטב"א שם שלמסקנא חזרה בה הגמ' מחילוק זה.
  20. עי' ציון 17 ואילך.
  21. מאירי יומא כג א; עי' סמ"ג ל"ת יב ודינא דחיי שם בדעתו.
  22. שופטים ה לא. מאירי שם ע"פ גמ' יומא שם.
  23. עי' יד המלך דלהלן.
  24. יד המלך דעות פ"ז ה"ח, בד' הרמב"ם שם.
  25. עי' יראים שבציון הבא.
  26. יראים קצז-קצח. ועי' אחרונים שבציון 45, שאף המונע טובה שלא מחמת מניעת טובה אלא מחמת קנאה וכיו"ב, עובר באיסור נקימה, וכ"ש בנידון זה שהנקמה היא מחמת מניעת טובה.
  27. עי' רמב"ן דלהלן.
  28. עי' ציון 66.
  29. עי' רמב"ן ויקרא יט יח, ומשנת אברהם על הסמ"ג ל"ת יב ואמרי בנימין יומא כג א בדעתו; עי' רלב"ג ויקרא שם ומשנת אברהם שם בדעתו. ועי' לשון הרמב"ן שם: יתבענו בבי"ד וישולם לו, ועי' משנת אברהם שם, שאף באופנים שאי אפשר להוציא ממונו בבי"ד, כגון בכופר בפיקדון, מ"מ המשתדל בכל עוז להשיג את כספו אי"ז נקימה כלל, שאין חפץ אלא בהשבת כספו, אולם העושה פעולה שאין תכליתה להשבת כספו, אלא לשם נקימה הרי הוא עובר באיסור נקימה. ועי' יד הקטנה שבציון 61, ע"פ הרמב"ן והרלב"ג שם, שהעושה לחברו דברים שהזהירה עליהם התורה, מותר לעשות כנגדו אף פעולות שאינן אלא לשם נקימה, וצ"ב.
  30. עי' רמב"ן שם.
  31. רמב"ן שם.
  32. גבורת ארי יומא כג א; מלבי"ם ויקרא יט יח.
  33. עי' שו"ת חקרי לב יו"ד ח"ד סי' פ ד"ה תשובה וקה"י ערכין סי' ד, בד' סה"מ לרמב"ם ל"ת שב; עי' קה"י שם, בד' הראב"ד על תו"כ קדושים פ' ב (וכ"ה בפי' הר"ש שם), ועי' קה"י שם שמ"מ הדבר צ"ע. ועי' רשב"ם ואוה"ח ויקרא יט יח, שפי' איסור נקימה במשיב רעה תחת רעה, וצ"ב.
  34. עי' רמב"ן ויקרא יט יח, לענין גואל הדם שמותרת בו הנקימה, ומ' שאין להתיר הנקימה מצד שלא הרע אלא לחברו. ועי' ציון 55 שיש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שנקימה מחמת קנאה אף היא אסורה, ולכאו' ה"ה בנקימה מחמת שהרע לחברו. ועי' שפתי צדיק קדושים אות ז, שנסתפק.
  35. עי' שו"ת מעשה ניסים סי' יג והמספיק לעובדי ה' מאמר אריכות אפיים. ועי' כד הקמח ע' שבועות ב ד"ה לא תרצח וריטב"א ר"ה יז א ויומא כג א ומגילה כח א ומגן אבות לתשב"ץ פ"ה מי"ב.
  36. עי' ראשונים שבציון 16 ואילך, שהיתה גי' ביומא שם: ההוא בממון הוא דכתיב, ולא חילקו בין "מילי דעלמא" ל"מילי דאורייתא".
  37. עי' מעשה בצלאל אות תקנז וברית משה ל"ת יב אות ד, בד' היראים סי' קצז-קצח.
  38. ח"ח פתיחה לאוין ח-ט, בד' היראים שם.
  39. עי' הר"י פערלא לרס"ג ל"ת נג נד נה, בד' הרמב"ם בסה"מ מ' שד, שאיסור נקימה אינו תלוי בדיבור, לפי שחברו מאליו יבין שכוונתו לנקמה, ומ' שמ"מ תלוי הדבר בידיעת חברו; צביון העמודים ח"ד סי' קל, בד' הסמ"ק שם והראב"ד תו"כ פ' קדושים פ"ד ה"י; עי' יד הקטנה דעות פ"ז אות יד. ועי' נר מצוה מ' קכז קכח ומצות הלבבות הל' נקימה ונטירה דרך מצוותיך אות ג שנקימה היא מצוה התלויה בדיבור, וכ"נ במשנת חכמים יבין שמועה וסדר משנה דעות פ"ז ה"ז, וצ"ב אם היינו שידע הננקם שכוונתו לנקמה, והדיבור לאו דוקא, או שעצם האמירה היא תנאי באיסור נקימה.
  40. צביון העמודים שם.
  41. שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' נג; גבורות אבי יומא כג א; אהבת חסד פ"ד ה"ה, בד' ראשונים, ועי' חפץ חיים דלהלן. ועי' ציונים 4, 5, טעמי איסור נקימה, שידע האדם שכל אשר קרהו הוא מאת הקב"ה, או כדי שלא יקבע האדם בלבו את מידת האכזריות, ולפי"ז לכאו' אין האיסור תלוי בידיעת הננקם.
  42. עי' חפץ חיים פתיחה לאוין ח ט ובאמ"ח שם.
  43. עי' סדר משנה דעות פ"ז ה"ז; עי' אחרונים דלהלן, ואחרונים שבציון 55.
  44. מהרש"ל ור"י מקרמניץ (על הסמ"ג) ל"ת יב, בד' הסמ"ג שם; יד המלך דעות פ"ז ה"ח, בד' הרמב"ם שם. ועי' מהרש"ל שם, שחילק עפי"ז בין המונע טובה מאדם זר, שבלא"ה לא היה משאילו, לבין המונע טובה מאחר, ויישב בזה לשונות הראשונים.
  45. חלק"י ח"ב הגהות על החינוך מ' רמא. ועי' חזקוני ויקרא יט יח.
  46. אשל אברהם מהדו"ת או"ח סי' קנו; עי' שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' נג. ועי' תורת המנחה פ' ויגש (מאמר למה התנכר יוסף לאחיו) וקובץ הערות סי' ע.
  47. עי' אחרונים דלהלן.
  48. עי' הר"י פערלא לרס"ג ל"ת נג נד נה. ועי' רבינו יונה משלי כ כב, לענין הנוקם מאדם, בעבור שייראו אנשים אחרים מהזיקו.
  49. עי' אחרונים דלהלן.
  50. עי' ציון 47 ואילך.
  51. משנת חכמים דעות סי' ט-י צפנת פענח אות א; של"ה ויקרא תורה אור אות טז; נתיבות עולם (גלאנטי) ל"ת יב. ועי' של"ה שם, שכ' הטעם: משום השומעים, וצ"ב.
  52. עי' אחרונים דלהלן.
  53. מודע לבינה ויקרא יט יח ועיר הצדק על הסמ"ג ל"ת יב, ע"פ ברייתא יומא כג א: נקימה, א"ל השאילני מגלך, א"ל לאו, למחר א"ל הוא השאילני קרדומך א"ל אינו משאילך, כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה, והיינו דוקא באופן זה שנמנע הנוקם מלהשאיל קרדום, שלדעתם חשיבותו פחותה משל מגל ואינו מתקלקל כמגל, אבל להיפך בנמנע הנוקם מלהשאיל חפץ שחשיבותו רבה יותר, אין איסור נקימה.
  54. שפתי חכמים ומשכיל לדוד והואיל משה באר היטב ויקרא שם, ע"פ ברייתא יומא שם, שבאה להשמיענו שאפילו באופן שנמנע הנוקם מלהשאיל קרדום, שלדעתם חשיבותו רבה משל מגל ועשוי להתקלקל יותר, יש איסור נקימה, וכ"ש בנמנע הנוקם מלהשאיל חפץ שחשיבותו פחותה, יש איסור נקימה.
  55. ארחות צדיקים דלהלן.
  56. מבחר הפנינים שער השנאה; עי' ספר חסידים (מרגליות) סי' פח; ארחות צדיקים שער האכזריות; קצוש"ע סי' ל ס"ח. ועי' מצות הלבבות סוף הל' נקימה ונטירה עצה ה, דרך מצותיך אות ד.
  57. עי' מאירי ב"ק צג א.
  58. עי' ב"ק שם, שיש אופנים שאין איסור לאדם למסור דינו לשמים, ומ' שאין בזה איסור נקימה.
  59. עי' ציון 19.
  60. עי' חפץ חיים פתיחה באר מים חיים לאוין אות ח, בד' החינוך מ' שלח. ועי' שו"ת מהר"ח או"ז החדשות סי' ד ושו"ת מהר"י וייל סי' כח וים של שלמה ב"ק פ"ח סי' מב ושו"ת בנימין זאב סי' רמז וחו"י סי' סה.
  61. עי' ספר החינוך שם.
  62. עי' בעה"ט ויקרא יט יז; עי' כלי יקר ויקרא שם יח; עי' שו"ת חקרי לב יו"ד סי' פ ד"ה אכן מדברי וחפץ חיים פתיחה לאוין ח-ט באר מים חיים ד"ה אבל ומנחת סולת מצוה רמא, בד' הרמב"ם דעות פ"ז ה"ח וס' החינוך מ' רמא.
  63. יומא כג א. עי' ראשונים ואחרונים הנ"ל. ועי' להלן ציון 45, שהעמידה הגמרא די"ז של ת"ח שצריך לנקום, בצער הגוף, שבו מותרת הנקימה אף למי שאינו ת"ח, ועי' חקרי לב וחפץ חיים, בד' הרמב"ם והחינוך שם, שלמסקנא נדחה חילוק זה, ונאסרה הנקימה אף בצער הגוף, ודין מיוחד הוא בת"ח שהותרה בו הנטירה, ועי' עבודת המלך שבציון 30, בד' ר"ח והריטב"א שבציון הנ"ל, שאף הם נקטו שחילוק זה נדחה למסקנא, ונ' שאף לדעתם דין מיוחד הוא בת"ח.
  64. חפץ חיים שם, בד' הרמב"ם והחינוך שם.
  65. עי' סמ"ג ל"ת יב; עי' סמ"ק סי' קלא; עי' שע"ת שער ג אות לח; עי' תורת המנחה פ' תצוה; עי' ריטב"א יומא שם ור"ה יז א ומגילה כח א; עי' שו"ע הרב או"ח קנו ס"ג.
  66. עי' לעיל.
  67. עי' ציון 13 ואילך. עי' יומא כג א, בביאור החילוק בין איסור נטירה לדין ת"ח, ועי' ראשונים ואחרונים הנ"ל שנקטו חילוק זה להלכה.
  68. ציון 71 ואילך.
  69. עי' ראשונים דלהלן.
  70. ע"ע לאו שאין בו מעשה, ושם מח' תנאים. רמב"ם סנהדרין פי"ח ה"א ודעות פ"ז ה"ז; סמ"ג מ"ע קה; מאירי מכות יג א; עי' ספר החינוך מצוה רמא; זוהר הרקיע אות כא.
  71. ע"ע הנ"ל ציון 708 ואילך ס' החינוך שם. ועי' נר מצוה קכז-קכח שתמה, כיצד ששייך לעבור על נקימה במעשה, והלא אינה תלויה אלא בדיבור, ועי' סדר משנות דעות פ"ז ה"ז.
  72. ע"ע לאו הניתק לעשה: פטור העובר עליו ממלקות.
  73. פרי"ד ב"מ צ א, ואפשר שהיינו עשה של ואהבת לרעך כמוך.
  74. עי' להלן.
  75. ספרא קדושים פרשה ב פ"ד אות יב. ועי' כעי"ז במדרש רבה קהלת פרשה ח. ועי' בר"ר פרשה נה סי' ג.
  76. עי' ראב"ד ור"ש משאנץ ורבנו הלל וקרבן אהרן ספרא שם ודינא דחיי ל"ת יב, בביאור הספרא שם.
  77. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 28 ואילך, שפי' דברי הספרא: נוקם אתה ונוטר לאחרים, היינו לעובדי כוכבים, ומ' שגרים בכלל האיסור; ביאור ר"י מקרמניץ לסמ"ג לאוין יב, בד' הסמ"ג שם. ועי' מדרש רבה שבציון 27.
  78. עי' קב זהב (טו א) ד"ה אולם בכ"ז, ע"פ ריטב"א מכות ח ב; עי' פנים יפות ויקרא יט יח וקב זהב שם בדעתו.
  79. ויקרא שם.
  80. ע"ע עבד כנעני. קב זהב שם ע"פ ריטב"א שם. וע"ע הנ"ל שי"ח וסוברים שאף עבד בכלל עמך, וצ"ב אם לדעתם נאמר איסור נקימה אף כלפי עבד, או שמותרת נקימה כלפי עבד, מן הטעם דלהלן.
  81. עי' לעיל.
  82. פנים יפות שם.
  83. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 28 ואילך, שפי' דברי הספרא: נוקם אתה ונוטר לאחרים, היינו לעובדי כוכבים, ומ' שעבדים בכלל האיסור; ביאור ר"י מקרמניץ לסמ"ג לאוין יב, בד' הסמ"ג שם. ועי' מדרש רבה שבציון 27.
  84. עי' שו"ת בנימין זאב סי' רמ ד"ה אמרינן וסי' רפב ד"ה ונחזור; עי' עבודת המלך דעות פ"ז ה"ח בשם יש מי שכתב; עי' שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' נג.
  85. ויקרא יט יח.
  86. שו"ת בנימין זאב שם. ועי' שו"ת מהרש"ג שם, שלמדים מאיסור קללה לכל המצוות שבין אדם לחברו, שלא נאמרו אלא בעושה מעשה עמך. ועי' אחרונים שבציון 14, שמיעטו מן הכתוב בני עמך, את המצער צער הגוף, וצ"ב אם בכלל מיעוט זה כל רשע שאינו עושה מעשה עמך, או דוקא מי שאין לו את סימני עם ישראל: רחמנים וביישנים וכו'.
  87. עי' ציון 19.
  88. עי' קב זהב (ד' יג ע"א וע"ב), בד' החינוך מ' רמא.
  89. עי' שו"ת חקרי לב יו"ד ח"ד סי' פ; עמודי הארזים על היראים סי' קצז-קצח אות ב; מהר"ם שיק מצוה רמג; שם חדש על היראים שם; עי' כלי יקר ויקרא יט יח; ברית משה על הסמ"ג שם אות א.
  90. עי' סנהדרין פה א.
  91. ברית משה על הסמ"ג שם. ועי' פנים יפות ויקרא יט יח.
  92. עי' ציון 4. שם חדש על היראים שם. ועי' כלי יקר שם.