אנציקלופדיה תלמודית:נקוד; נקודות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: סימנים המורים על ההברות שבהם קוראים את המילים.

מהותו

שם התואר נקודות הונח אצלנו על הסימנים והרישומים המורים על ההברות[1], שבלעדיהם לא נוכל להניע את האותיות[2], מפני שדמות תבניותיהם נקודות נקודות[3], ונקרא גם - בשם הכללי[4] - ניקוד[5]. השמות הללו אינן בדיוק גמור, כי יש בין הסימנים והרישומים האלה, גם כאלה שאינם נקודות[6].

סימני הניקוד

התנועות - סימנים מונחים בהסכמה להניע האות[7] - כתבו גאונים וראשונים, שהן שבע[8]: א) קָמץ[9], מגזרת: וקמץ הכהן[10], כי הפה נקמץ בקריאתו[11], או משום שנקמץ מן החולם ומן הפתח[12], שתנועתו מורכבת מהחולם והפתח[13], ולכן צורתו קו ונקודה מתחת לאות[14], כצורת שניהם[15]. ב) פַתח[16], מגזרת: פתח פיך לאלם[17], שצריך לפתוח הפה בקריאתו[18], וצורתו קו מתחת לאות[19]. ג) צֵירי[20], מגזרת: הדלת תסוב על צירה[21], ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השיניים[22], או משום שהוא צורר את פיהו ובוקע בין השיניים[23], או משום שצריך לקמוץ קצות השפתים בקריאתו[24], מגזרת: צר לי המקום[25], וצורתו שתי נקודות מתחת לאות[26]. ד) סֶגול[27], צורתו שלש נקודות, שתים יושבות ואחת ביניהן תחתיהן[28], כמו אשכול[29], וביארו אחרונים שדומה לגרגרי ענבים התלויים באשכול, ותרגום ירושלמי של אשכול: סגול[30], ויש סוברים שנקרא כן מלשון סגלגל, כי הצירי הוא על קו הפשוט והסגול אינו על פשוט, וכל שלש נקודות שלא יהיו על קו פשוט ישר, יעשה מהם עגולה[31]. ה) חִיריק[32], מגזרת: ויחרקו שן[33], וחרֹק עלי שִׁנֵּימוֹ[34], בעבור היותו נשבר ויוצא בין השינים[35], כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול נשמע כמו: אִי[36], וצורתו נקודה אחת מתחת לאות[37]. ו) חוֹלם[38], ונקרא כן בעבור היות תנועתו שלמה[39], מגזרת: ותחלימני[40], ובדברי הקדמונים: עתים חלום[41], וצורתו נקודה למעלה[42] בין שתי אותיות[43]. ז) שוּרֻק[44], מגזרת: שרקו[45], ולשמֹעַ שרִקות עדרים[46], כשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו: אוּ[47], וצורתו נקודה באמצע האות באות וי"ו, או שלש נקודות למטה מהאות[48], שאינן זו על גב זו ביושר, כי אם בהטייה, הנקודה - העליונה - בקצה השמאלי מן האות והשתים הנשארות הולכות ומימינות, עד שהשלישית מכוונת כנגד אמצע האות, במקום החיריק[49]. ויש מהראשונים סוברים - וכן דעת רוב האחרונים[50] - שהתנועות הגדולות הן חמש: קמץ גדול, צירי, חולם, שורוק, דהיינו נקודה באמצע האות וי"ו, וחיריק, שבא יו"ד אחריו, ויש להם חמש תנועות קטנות ושפלות שתנועתן כתנועת הגדולות אבל שפלות מהן[51]: פתח, סגול, קמץ חטף[52] - קמץ קטן - חיריק הבא בלא יו"ד אחריו, ושורוק בלא וי"ו[53], ושמה קִבוץ שפתים[54]. לכל תנועה גדולה יש תנועה קטנה המשמשת לה - באה תמורתה - קמץ גדול ופתח, צירי וסגול, חולם וקמץ חטף, חיריק עם יו"ד וחיריק ללא יו"ד, שורוק עם וי"ו ושורוק ללא וי"ו[55].

ניקוד נוסף הוא השְוא, מגזרת: נשתוה[56], לשון שויון[57], שאיננו תנועה[58], אלא משרת לתנועות[59], ויש הסוברים שהוא התנועה לבדה, ללא תוספת[60], וצורתו שתי נקודות - מתחת לאות - זו תחת זו[61], ומתחלק לשוא נע ושוא נח[62]. ניקוד זה נקרא גם חֲטף[63], כי תנועתו רהוטה - מהירה - וחטופה[64]. לעיתים משתנה ניקודו של השוא, ויהיה שוא המצטרף מתחת לאות לניקוד אחת משלוש התנועות: קמץ, פתח וסגול, וייקרא: חטף קמץ, חטף פתח וחטף סגול[65], כי השוא חוטף תנועת הנקודה ואינו מעמידה להתקיים[66].

סימונים נוספים הם הדּגש[67], שהוא נקודה בתוך האות[68], שמשימים לחזק קריאתה[69], והרפֿה[70], שהוא קו פשוט[71] המושכב[72] למעלה מן האות[73] לרוחב האות[74], להרפות קריאתה[75]. באות וי"ו - שנקודה בתוכה מציינת גם את השורוק[76] - אם תחתיו מלך - ניקוד - דע, כי הנקודה דגש, ואם לאו, שורוק[77].

זמן תיקונו

ניקוד התורה נמסר למשה בסיני[78] בעל פה[79], ולא ניתן להיכתב בסימני נקידה בספר[80], והחכמים ציינוהו לסימן בספר[81]. וכן ניקוד שאר הספרים - הנביאים והכתובים - נמסר בעל פה מהנביאים, ואחר כך נעשו נקודות, אותות וסימנים להברות[82], וסופרים הם שתקנום, מפני שהניקוד נשכח, וסמכו על הכתוב: עת-לעשות-לה'* הפרו תורתך[83]. ומימות משה רבנו היו קוראים מתוך הספר הפסוקים עד שהיו בקיאים בהם, ולא הוצרכו לסימני הניקוד, עד אחר חתימת התלמוד, בימי חכמי המסורה בטבריה שייסדו הנקודות[84], ומחכמי טבריה קיבלנו כל הניקוד[85]. מלבד הניקוד הטברני, נזכרו עוד שני מיני ניקוד: הניקוד שלנו - בני בבל[86] - ושל ארץ ישראל, וכתבו עליהם שאינם דומים זה לזה ולא לטברני[87], ושהניקוד הבבלי מנוקד מעל לאותיות[88]. יש מהראשונים סוברים שנשתכח הניקוד ובא עזרא וגילהו[89]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שהניקוד לא נמסר מסיני וחודש בימי עזרא[90]. ויש מהאחרונים החולקים על כל זה וסוברים שסימני הניקוד אף הם נמסרו בסיני[91], אלא שנשתכחו ובא עזרא ותיקנם מחדש[92].

מחלוקות בניקוד

יש מקומות שבהם נחלקו המסורות מהו הניקוד הנכון בכתוב, כגון: ונסתם גי הרי[93], שכתבו ראשונים שמחלוקת היא בין הספרים שבבבל ובין הספרים שבארץ ישראל[94]: בספרים שבבבל נקוד ונִסתַם[95], וכן תרגם יונתן: ויסתתם[96], ובספרים שבארץ ישראל נקוד ונַסתֶם[97]. ונחלקו ראשונים אם אין בידינו להכריע ביניהם[98], או שהניקוד ונַסתֶם טעות הוא, שהרי יונתן לא תרגם כמותו[99]. ואחרונים כתבו שבכל הספרים שלנו כתוב: ונַסתֶם[100].

תוקפו

כתיבתו בספר תורה

ספר תורה נכתב ללא ניקוד, שכך כתב משה רבנו לישראל תורה שאינה מנוקדת[101], ואף על פי שהניקוד נמסר בסיני[102], לא ניתנו להיכתב בסימני נקידה בספר, לפי שהם פירוש לתורה שבכתב[103], ודינם כשאר תורה-שבעל-פה* שלא ניתנה להיכתב[104], ואסור לנו להוסיף אותו מדעתנו בספר תורה, פן נעבור בבל-תוסיף*[105]. ועוד, שכמה דורשין חכמים המקרא והמסורת[106], ואם אתה מנקדו אין כאן מסורת[107], כי האותיות כשאינן מנוקדות סובלות כמה כוונות, ומפני זה נצטוינו שלא לנקוד ספר תורה כי משמעות כל מלה ומלה לפי הניקוד ואין משמעותה עם הניקוד כי אם ענין אחד - שהוא פשט הכתוב[108] - ובלתי נקוד יוכל האדם להבין בה כמה ענינים נפלאים רבים ונכבדים[109], כגון ותשלח את אֲמָתה ותקחהו[110], ועל פי ניקודו "אמתה" היא שפחה[111], ואנו יכולים לקרוא "אַמָּתה" - באלף פתוחה[112] ומ"ם דגושה[113] - מלשון: "באמת איש"[114], וכן הבינו אותה חכמינו במדרשם[115].

על דיני ניקוד שנכתב בספר תורה, ע"ע ספר תורה. אם מותר לכתוב ניקוד במגילת אסתר, ע"ע מגילת אסתר[116]. אם מותר לכתוב ניקוד במזוזה, ע"ע מזוזה. אם מותר לכתוב ניקוד בתפילין, ע"ע תפלין.

כתיבתו בחומש

התירו לכתוב סימני הניקוד בחומשים, אף על פי שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם, כדי שלא תשתכח תורת הקריאה בתורה, משום הכתוב: עת-לעשות-לה'* הפרו תורתך[117], כשם שמטעם זה התירו לכתוב את שאר כל התורה שבעל פה[118].

פירוש בניגוד לו

אסור לפרש נגד הניקוד המקובל על פי המסורה[119], אלא שמלבד הפשט הפשוט, ניתן על דרך הדרש, הרמז והסוד, לדרוש על פי כתיבתו, בניקוד אחר[120], ולכן ספר תורה נכתב ללא ניקוד[121], כדי שיוכלו לדורשו באופן אחר[122].

קריאה בתורה

בקריאת-התורה*, הקורא בציבור חייב לקרוא בדקדוק כדת וכהלכה, שלא יניח - השוא - הנע ולא יניע הנח[123], וישמור דגושים ורפויים[124].

בדיעבד

בדיעבד, אם טעה בניקוד, כתבו ראשונים שגוערים בו קצת, אבל אין מחזירים אותו[125], ואחרונים כתבו שאין הדברים אמורים אלא לסוברים שבדיעבד אם טעה, אין מחזירים אותו בשום ענין[126], אבל לסוברים שמחזירים אותו אם טעה בטעות משנה הענין[127], אף כאן אם טעה בטעות שאינה משנה הענין, כגון שבמקום אָרץ - כפי שהוא מנוקד בהפסק[128] - קרא אֶרץ, אין מחזירים אותו[129], אבל אם טעה בניקוד בטעות המשנה הענין, כגון שבמקום חֵלֶב קרא: חָלָב, מחזירים אותו[130], ולדעת הסוברים שמחזירים אותו בכל ענין, מחזירים אותו בכל טעות בניקוד[131]. ויש מהאחרונים שכתבו שאין מחלוקת בדבר, והכל מודים שבניקוד אינו חוזר אלא במקום שנשתנה הענין[132], שלדעתם אין כלל מחלוקת האם בדיעבד מחזירים הקורא[133].

להלכה כתבו הפוסקים שבטעות שמשנה הענין מחזירים אותו, ושאין משנה הענין אין מחזירים אותו[134].

אם כבר גמרו הקריאה ונזכרו שטעו בתיבה שהענין משתנה בה, ע"ע קריאת התורה. על ישוב שיש בו מנין ואין בו מי שיודע לקרוא בדקדוק, ע"ע הנ"ל.

קריאת המילה זכר

מילים במשקל ארץ, יש מהן שמנוקדות בצירי באות הראשונה, כגון סֵפֶר[135], ויש מהן המנוקדות בסגול, כגון חֶסֶד[136]. המילה זכר, נחלקו בה המסורות[137] אם נקודה בחמש נקודות: זֵכֶר[138], או בשש נקודות: זֶכֶר[139], ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שבכל מקום נקודה בשש נקודות, מלבד במילה זכר שבכתוב: תמחה את זכר עמלק[140], שנקודה בשש נקודות[141], ויש מהאחרונים סוברים להיפך, שתמחה את זכר עמלק שהוא בציווי, הוא בשש נקודות, אבל מחה אמחה את זכר עמלק[142], שהוא הבטחה, הוא בחמש נקודות[143]. לפיכך יש מהאחרונים סוברים - שהמבטאים בצורה שונה צירי וסגול[144] - בפרשת זכור[145] ראוי לקרוא בשתי הצורות[146], ויחזור פעמיים על המילים תמחה את זכר עמלק[147] פעם אחת בקריאה בחמש נקודות ופעם שנייה בשש[148] - ויש סוברים שיותר טוב לעשות להיפך: לקרוא פעם אחת בקריאה בשש נקודות ופעם שנייה בחמש[149], שהקריאה השנייה נראית כתיקון, ולדעתם העיקר לקרוא בשש נקודות[150] - ואין צורך לחזור על כל הפסוק[151], ויש סוברים שיחזור על כל הפסוק[152], שאם לא כן הוא כמקלקל הקריאה[153], ועוד, שלאחר שגומר כל הפסוק כהלכתו, חוזר וקורא שמא לא יצא ידי חובה[154]. ויש מהאחרונים החולקים על כל זה, וסוברים שהעיקר לקרוא בחמש נקודות[155], ואין כלל צורך לכפול[156].

לדעה הסוברת שיש לכפול הקריאה בפרשת זכור, נחלקו אחרונים מה הדין בשאר מועדי השנה: א) יש סוברים שצריך לקרוא בשתי הצורות אף כשקוראים בפרשת כי תצא[157], ויקרא בצורה אחת בשביעי ובשניה למפטיר[158], שיש קפידא בקריאת התורה לקרוא כהוגן, אף אם אינו כמו פרשת זכור, שיש אומרים שחיובה מדאוריתא[159], ואם לא קרא המילה כהוגן כאילו לא קראה[160], ואף בפרשת בשלח יעשו כן[161], בקריאת: כי מחה אמחה את זכר עמלק[162], וכשקוראים קריאה זו בפורים[163] יכפלו המילים הללו[164], וגם לסוברים שבפרשת זכור יכפלו כל הפסוק, כאן שאין החיוב מדאוריתא, יכפלו רק המילים[165], ויש סוברים שיכפלו רק המילים: זכר עמלק[166]. ב) ויש סוברים שאין בכל זה צורך, ואין לדקדק בכך רק בפרשת זכור, שיש אומרים שחיובה מדאוריתא, וכתבו שכן המנהג להחמיר בה בלבד[167].

בתפילות וברכות

שליח-צבור* שצריך שיהיה רגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים[168], פירשו ראשונים הטעם שיהיו הפסוקים של תפלה* סדורים בפיו[169], ויש מהאחרונים מבארים שהוא כדי שידע שלא לשנות מהניקוד של הפסוקים המעורבים בתפילות[170].

לשון התפילות והברכות, כתבו אחרונים שהיא מיוסדת כלשון חכמים[171], ויש מקומות שניקודה שונה מלשון התורה[172].

אם בתפילות וברכות יש ללכת אחר כללי הניקוד במקום שסותר המנהג*, נחלקו אחרונים: יש סוברים שמכיון שאנו חייבים להיזהר ולדקדק בפסוקים שבתפילות, מוכח שגם בשאר התפילות שהם לשון חכמים יש לדקדק בהם בכל דקדוקי הנקודות[173], ואפילו כשהמנהג אינו כן[174]. ויש סוברים שלעולם יש ללכת אחר המנהג, אפילו במקום שסותר את כללי הניקוד[175].

על ריפוי בג"ד כפ"ת בתפילות וברכות, עי' להלן: כלליו[176]; על שינוי הניקוד בתפילות וברכות בהפסק ריפוי בג"ד כפ"ת בתפילות וברכות, עי' להלן: שם[177].

כלליו

האות הנעה היא אשר יהגו בה באחת משבע התנועות - לסוברים ששבע תנועות הם[178], ועשר התנועות, לסוברים עשר תנועות הן[179] - והאות הנחה היא אשר לא יניעוה באחת מאלה[180]. לעולם תחילת כל מבטא נע וסופו נח[181] נראה או נעלם[182], נח נראה, דהיינו האותיות הנחים ונראים במבטא, נח נסתר, דהיינו אותיות אהו"י כשהם נסתרים במבטא[183].

נח נראה ונסתר

לאחר קמץ[184] לא יתכן שיבוא דגש[185], אלא אם כן הוא חטוף, כמו רָנּו שמים[186], שהיה ראוי להיותו - רוננו - על משקל רוֹמְמוּ ה'[187], ויהיה אחריו לעולם דגש או שוא נח[188]. נח נראה יכול לבוא לאחר קמץ - שאיננו חטוף - רק אם היא מילה שבסמיכות מנוקדת בפתח, להבדיל בין העומד בעצמו לסמוך, כמו: חטַּאת[189], בסמוך בפתח, ושלא בסמוך, בקמץ: חַטָּאת[190].

לאחר פתח[191] יבוא לעולם דגש או שוא נח[192], מלבד מילה שעי"ן - הפועל - שלה אחד מאותיות אחה"ע והיא מלעיל, כמו: נַער[193].

לאחר צירי[194] לא יבוא לעולם דגש[195].

לאחר סגול[196] יבוא לעולם דגש או שוא נח[197], מלבד בסוף מילה, כשאחריה ה"א נעלם, אם היה במקום העומד בעצמו, כמו: כי את כל מעשֶׂה[198], להבדיל בין העומד בעצמו לסמוך, כי הסמוך לעולם הוא בצירי[199], כמו: את מעשֵׂה האלהים[200].

לאחר חיריק[201] יבוא יו"ד, לעיתים יכתב, כמו: רִיב ומדון[202], ולעיתים לא יכתב, כמו: ולא תענה על רִב[203]. לאחר חיריק יכול לבוא דגש, כמו: ואִזֵּן וחִקֵּר[204], רק כשלא בא אחריו יו"ד נעלם[205].

לאחר חולם[206] יבוא וי"ו במבטא, פעמים יכתב - חולם מלא - ופעמים לא יכתב[207] - חולם חסר - ולעולם לא יבוא דגש אחריו[208], מלבד אם היה הארכה - שהוא מוטעם - ובמלעיל, כמו: ונגֹלּו[209].

לאחר שורוק[210] יבוא וי"ו, לעיתים יכתב ולעיתים לא יכתב[211], וכשנכתב, לא יבוא דגש אחריו[212], ואם לא נכתב מנוקד בשלוש נקודות תחתיו, ואז יוכל לבוא דגש אחריו[213].

לחלוקה לתנועות גדולות וקטנות

לראשונים המחלקים התנועות לתנועות גדולות ותנועות קטנות[214], אמרו כלל: לאחר כל תנועה קטנה נח נראה או דגש חזק, אבל אחר תנועה גדולה איננו בא רק נח נסתר[215], מלבד כשההטעמה בתנועה הגדולה, שאז בא אחריו נח נראה או דגש חזק[216], כגון במילה לָמָּה[217], או המילה וָרֹבּוּ[218].

לכלל זה חמישה יוצאים מהכלל: א) אם הנגינה נסוגה אחור - כשיש שני מילים והמילה הראשונה מוטעמת בטעם משרת[219] וראויה להיות מלרע, והמילה השניה בטעם מפסיק[220] ומוטעמת בהברה הראשונה שלה, מפני קרבת הטעמים, הטעם של המילה הראשונה נסוג אחור והמילה נהפכת למלעיל[221] - לא יבוא אחריה כי אם נח נסתר[222], כגון: משיבת נפש[223]. ב) כשיש במילה אחת שני טעמים - או מתג וטעם - לאחר הטעם הראשון לא יבוא כי אם נח נסתר[224], כגון במילה אָנָּא[225]. ג) מילה שסופה נח נראה ומלרע, ותשוב להיות מלעיל כאשר נוספה עליה אחת מאותיות אהו"י הנחות או ה"א במקום למ"ד בתחילתה, לא יבוא לאחר ההטעמה כי אם נח נסתר[226], כגון במילה צָפֹנָה[227]. ד) אם התנועה הגדולה מוטעמת ותנועה קטנה אחריה, לא יבוא אחריה כי אם נח נסתר[228], כגון המילים: ספר קדש[229]. ה) אם אות או"י הנמשכת מהתנועה היא לצורך מה - של השורש, השימוש, או הבנין[230] - לא יבוא אחריה כי אם נח נסתר[231], כגון מצאת, שהאל"ף נמשכת ממנה לצורך השורש, ואחינו, שהיו"ד נמשכת ממנה לצורך השימוש, והקריבו, שהיו"ד נמשכת ממנה לצורך הבנין[232].

כל דיני נגינת הטעם הללו נוהגים גם בתנועה קטנה[233], כי תנועה קטנה, כשהיא מוטעמת, יבוא אחריה שוא נח או דגש חזק, כמשפט תנועה גדולה מוטעמת[234], כגון במילה: דִּבַּרְתָּ[235], אבל בהזדמן לה אחד מהיוצאים מהכלל הללו, לא יהיה אחריה שוא נח ולא דגש חזק, כגון במילים: שקל כסף[236].

שני מיני השוא

שני מיני שוא[237] יש, שוא נע ושוא נח[238]. אם הוא נסמך בקריאתו אל התנועה שאחריו, נקרא שוא נע, כאילו הוא מתנועע ורהוט להתדבק באות שאחריו[239], ואם הוא נסמך אל התנועה שלפניו נקרא שוא נח[240], לפי שעל ידו תנוח ותשקוט התנועה שלפניו[241], כי קריאתו בהפסקה וכאילו נחלקת המילה לשתים[242].

השוא הנע, כתבו גאונים וראשונים שיהיה באחד משלשה אופנים: א) כשיבוא בראש מילה[243], כגון הרי"ש של רְאובן[244], שכן לעולם לא תתחיל מילה באות נחה[245]. ב) כשיבואו שני שואים באמצע מילה, השני יהיה נע[246], כמו השוא מתחת למ"ם במילה ישְׁמְעו[247]. ג) כשיבוא שוא באות המנוקדת בדגש[248] - באמצע מילה[249] - יהיה השוא נע[250], כמו השוא שמתחת לבי"ת במילה וְנִבְּאוּ[251], כי הדגש מניע האות בחוזק[252], ואי אפשר שיהיה השוא שבו נח, כי השוא הנח מריץ את האות כאילו אין בו תנועה כלל[253].

השוא הנח, כתבו גאונים וראשונים שיהיה באחד משני אופנים: א) כשיבואו שני שואים באמצע מילה, הראשון יהיה נח[254], כמו השוא מתחת לשי"ן במילה ישְׁמְעו[255]. ב) כשיבוא שוא בסוף מילה[256], כגון הנו"ן של ראובן[257], על כן לא יצטרכו המנקדים לשים שוא מתחת לאות האחרונה במילה[258], מלבד במקרים יוצאים מהכלל, למנוע טעויות בקריאה[259].

שואים בסוף מילה

כשיבואו שני שואים בסוף מילה, מנהג הסופרים לנקד אותם[260], והשוא הראשון יהיה נח[261], ובשוא השני נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאף הוא נח, ואפילו אם הוא דגוש[262], כמו: וישְׁתְּ[263], וכן דעת האחרונים[264]. ב) ויש סוברים שהוא נע, אלא אם כן הוא סוף פסוק[265], ולכן במילה ויבך שבכתוב: ויבְךְּ עליהם[266], השוא מתחת לכ"ף נע, אבל במילה ויבך שבכתוב: וישא את קֹלו ויבְךְּ[267], השוא השני נח[268]. ויש מהם סוברים שאף אם המילה שאחרי מילה זו מתחילה בניקוד שוא או חטף, שני השואים נחים, כמו: יַפְתְּ אֱלהים[269].

שוא לאחר תנועה

כשיבוא שוא באמצע מילה לאחר תנועה, נחלקו גאונים, ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שלעולם יהיה נח[270]. ב) ויש סוברים שלעולם יהיה נח, אם לא תבוא געיה - סימון קו ארוך[271] מאונך[272] מתחת לאות[273] המורה למשוך מעט הברת התנועה[274] - יחד עם התנועה[275], והוא הדין טעם, ואפילו אם בא רק משום נסיגה אחור[276]. ג) ויש סוברים - לפי חלוקתם לתנועות קטנות וגדולות[277] - שכשיבוא שוא לאחר תנועה גדולה שאינה מוטעמת יהיה נע[278], כמו: סיסְרא[279], וכן הדין כשיש געיה מתחת לתנועה קטנה[280], כגון במילה סִבְכי[281], אלא אם כן המילה מחוברת עם מקף למילה שאחריה, שאז השוא נח[282]. ד) ויש סוברים שאין הדברים אמורים בפתח וסגול, שבהם אף כשתבוא געיה, השוא שאחריהם נח[283], ואף בחיריק וקבוץ פה לא נאמר כן, אלא במילים שהם חסרי אות השורש או הבנין או המשך התנועה[284]. ויש שנתנו כלל לדברים: השוא לעולם נע לאחר מתג, אלא אם בא באותיות השימוש בשרשים היה וחיה[285], או שבא לאחר אחד מהחמשה יוצאים מהכלל לכלל שלאחר תנועה גדולה מוטעמת בא נח נראה או דגש חזק[286].

שתי אותיות זהות

כשיבואו שתי אותיות זהות, זו אחר זו, ובראשונה שוא, כמו: יסובְבוה[287], נחלקו גאונים וראשונים: א) יש ראשונים סוברים שהשוא נע[288], וכן דעת האחרונים[289], וביארו הטעם שאם הראשונה בשוא נח, תהא אחת מהן נבלעת בחברתה[290]. ב) ויש גאונים סוברים שלא יהיה שוא נע בשתי אותיות זהות, אלא כשיש געיה - או טעם[291] - מתחת לאות הקודמת לה[292] - שכן לדעתם השוא תמיד נע, כשתבוא געיה מתחת לתנועה הקודמת לה[293] - ולכן במילה רבבות שבכתוב: רִבְבות אלפי ישראל[294], שיש מתג מתחת לרי"ש, השוא נע, אבל במילה רבבות שבכתוב: רִבְבות אפרים[295], שאין מתג מתחת לרי"ש, השוא נח[296], מלבד חמש מילים[297], שבהם נכפלה הנו"ן ויש מתג או טעם מתחת לאות הקודמת ולמרות זאת השוא נח[298]: יכבדָנְנִי[299], ימצאֻנְנִי[300], ועוד[301].

בתחילת מילה

שני שואים לעולם לא יבואו ברצף בתחילת מילה[302], ולכן וי"ו החיבור, שראויה להינקד בשוא, כשתבוא לפני מילה שתחילתה מנוקדת בשוא, ישתנה ניקוד הוי"ו לשורוק[303], כגון: וּסְפרתם[304]. יש מהאחרונים הסובר, שהשוא שבא במקור בראש המילה יהיה שוא נע[305], וראשונים כתבו שבמקום כזה השוא נח[306] - אם אינו נע מטעם אחר[307] - וכן כתבו שאר האחרונים[308].

לדעת הסובר ששוא שהיה בראש המילה הוא שוא נע, גם כשבא לאחר שורוק, אף שאר שואים שהיו במקורם תנועות, הם נעים, כגון מלְכי, שהיה במקורו מלֶך[309], אלא אם כן יש געיה בתנועה הקודמת להם[310].

על הגיית השוא הנע והשוא הנח, עי' להלן: הגייתו[311].

חטפים

ציון השוא יחד עם נקודה אחרת[312], יכול לבוא במספר אופנים:

א) קמץ חטוף[313], כשיש אחריו דגש, מסומן כקמץ, ללא שוא[314], ונקרא קמץ חטף[315], וכשאין אחריו דגש, כדי להבדיל בינו לבין הקמץ הרגיל, יסומן יחד עימו שוא, כחטף קמץ, כגון במילה צֳרִי[316], ונקרא חטף קמץ[317], ויכול לבוא בכל האותיות[318].

ב) חטף פתח וחטף סגול באות באותיות אהח"ע בלבד[319], שלפי שהם ממוצא הגרון שהוא היותר פנימי מכל המוצאות, נוח להם להתבלע במבטא, ומפני זה צריכים לפעמים הרחבה על ידי אחת מן התנועות כדי להרגיש אותן היטב[320], ולכן כשראוי לבוא בהן ניקוד של שוא נע, הרי נקודות חטף[321], וכשהן מנוקדות בשוא, השוא הוא נח[322].

ג) במקום שראויה אות להינקד בשוא נע[323], יש מהגאונים וראשונים שניקדוה בחטף פתח[324], בין אם באות הראשונה משתי אותיות זהות[325], כגון סֹכֲכִים[326], ובין אם בשוא הבא לאחר געיא[327], כגון: וּזֲהַב[328], ויש מהראשונים שכתבו שלעולם בא בשוא בלבד, ואין החטף פתח אלא משינוי דעות הסופרים שמרבים בנקודות ולא הודו בזה כל החכמים[329], וכן כתבו ראשונים ואחרונים שהוא מחלוקת בין הספרים, ובמקצתם כתוב בכל מקום בשוא לבד[330]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים שראוי להגותו בשוא בלבד[331], ויש סוברים שכשהוי"ו בראש המילה נקודה בשורוק, ויש געיה בוי"ו - והאות שאחריה היא מאחת האותיות שמוצאם מהלשון, שהם זסצ"ש[332], האות שאחריה נקודה בחטף פתח[333], לתפארת הקריאה[334], וכן יש לקוראה[335].

ד) במקום שראויה אות להינקד בשוא נע, כתבו גאונים שיש מהסופרים שנקדוה בחטף קמץ[336], כגון: כתֳּנת[337], ומרדֳּכי[338], ויש שניקודה בשוא לבד: כתְּנת[339], מרדְּכי[340], ואין לדבר שורש כי אם ברצון הסופרים[341], ויש מהראשונים שכתבו שיש לנקדה בשוא בלבד[342]. יש מהאחרונים שכתבו שחטף קמץ זה בא לתפארת המילה[343].

על הגיית החטפים, עי' להלן: הגייתו[344].

שני מיני הדגש

הדגש[345] מתחלק לשני מינים, הדגש הקל והדגש החזק[346].

הדגש הקל יבוא באותיות בג"ד כפ"ת בלבד[347] - ויש סוברים אף באות רי"ש[348] - שקריאתם בשני אופנים, דגש ורפוי[349], קשה ורך, גבור וחלש[350], כי כ"ט קולות יוכל האדם להוציא מפיו, וכנגדם כ"ב אותיות* ושבע כפולות[351] שראוי לבוא בהם דגש חזק, ויש בהם הבטל במבטא בין הדגושות והרפויות[352]. ויש סוברים שהדגש הקל ראוי לבוא בכל האותיות[353], אלא שהסופרים השמיטוהו והותירו אותו בבג"ד כפ"ת בלבד[354], שהדגש והרפה ניכרים בהם יותר מאשר האותיות[355].

הדגש החזק מכפיל האות בקריאתו, והאות הראשונה בשוא נח[356]. דגש זה בא בכל האותיות, מלבד הא"ח ר"ע[357],שהן אותיות גרוניות, ואם בוא יבוא הקורא להדגיש או לרפות החי"ת והעי"ן, שמוצאן מפנימיות הגרון, אין לו במה[358], ויש מספר מקומות במקרא, בהם על פי המסורה הניחו המדקדקים דגש באותיות אל"ף ורי"ש[359], שאין מוצאן כמוצא החי"ת והעי"ן והה"א[360].

דגש קל

הדגש הקל יבוא בתחילת מילה, או לאחר שוא נח[361].

בתחילת מילה אינו בא אם בסוף המילה הקודמת אחת מאותיות אהו"י[362] ("חוק יהו"א"), או כשיש הברת אהו"י בלא כתיבת האותיות[363] - נח נסתר[364] - כגון: ועשיתָ בַֿדי[365], שהבי"ת רפה, כאילו נכתבה ה"א בסוף המילה ועשית[366]. מספר טעמים כתבו ראשונים לדבר: א) כי אותיות אהו"י אינן נקראות במבטא שפתים כאחרות - כי לרוב מעלתן דרכן לנוח בסוף תיבה אחר תנועות גדולות[367], למחלקים בין תנועות גדולות לקטנות[368] - ואילו היו האותיות הבאות אחריהן נדגשות, היה נראה כאילו אות אהו"י חסרה מן המכתב, בעבור אשר יהו שתי התיבות על ידי הדגש כאילו היו תיבה אחת[369]. ב) היה נראה כאילו אות אהו"י חסרה מן המכתב, כי נתנו להידחות באמצע התיבה, בעבור הדגש, כמו כִּפֶּר, שנכתבת ללא יו"ד[370]. ג) אותיות אהו"י רפים ורכים מאוד ואין כלל טורח בהם, ובג"ד כפ"ת כשהם דגושים הם קשים וחזקים, לפיכך אם התחיל המדבר באות רך היאך יפגע את האות הקשה לחבר עמו, אלא אמרו, טוב שנרפה את האות הקשה, להסיר הטורח[371].

לכלל זה של ריפו"י לאחר אהו"י, מספר יוצאים מהכלל ("מבטלים"):

א) מפיק[372] - מוציא - כשבסוף המילה הקודמת מוציאים אחת מאותיות הו"י מן הפה[373], כגון: וחַי בָּהם[374], שהיו"ד אינה נחה, לכן הבי"ת שאחריה בדגש[375] קל[376], מפני שפגע באות חזקה[377], שיש בוי"ו הנחה מורגשת ומונעת המבטא[378]. יש מהראשונים שמנאו כשלשה: מפיק ה"א, מפי"ק וי"ו ומפיק יו"ד[379]. ויש מהאחרונים שמנה בכלל המפיק גם את האות אל"ף[380], שלדעתו אף היא ראויה להינקד בדגש קל, אלא שהסופרים השמיטוהו[381]. וראשונים כתבו שלא מנו בכלל זה האל"ף, כי אינה נקראת כלל[382] - כי אין מוציאים אותה מהפה בסוף תיבה[383] ואיננה מורגשת אפילו בנשימה[384] - אף אם במילים ויַּרְא בָּלק[385] ירפו הבי"ת[386]. יש מהאחרונים שמנה האל"ף כיוצא מהכלל בעצמו, וקרא לו משרת[387].

ב) דפסיק[388] - שמפסיק - ויש קוראים לו: מפסיק[389], כשהמילה הקודמת מוטעמת בטעם מפסיק[390], או שמוטעמת בטעם מחבר[391], אלא שיש פסק[392] אחריה[393], כגון: עָשׂוּ| כָּלָה[394], הכ"ף בדגש קל[395], כדי שינוח הקורא מעט ואחר כך יתחיל באות חזקה[396]. יש מהראשונים שמנו בכלל זה רק את הפסק[397], ואת הטעמים המפסיקים מנו לחוד, כחמשה עשר מלכים[398], ויש מהאחרונים שמנו הפסק בכלל הטעמים המפסיקים[399].

ג) דחיק[400] - דוחק - כשתהיה המילה הקודמת מילה קטנה שסופה ה"א ודחוקה במקף למילה שאחריה[401], כגון: מה בֶּצע[402], הבי"ת מנוקדת בדגש חזק[403], מפני שהמילה הראשונה בת שתי אותיות ואין המקרא יכול להאריך בה ומקפת אות שאחריה[404]. אף באותיות ט"ס שק"ץ נוזלי"ם, דחיק עושה בהם דגש חזק[405], כגון: זֶה לִּי[406]. יש מהראשונים שקראו למבטל זה: מקף[407], או מילה קטנה של ה"א במקף[408], ויש שקראו לו: זעיר[409]. וכן להיפך, כשתהיה מילה גדולה שמסתיימת בה"א, הדחוקה במקף אל מילה המוטעמת בהברה הראשונה[410], כגון: יחסה בּוֹ[411], יחוה דָּעת[412], הדל"ת מנוקדת בדגש חזק[413], משום דחיק[414]. ויש מהראשונים ואחרונים שמנו זאת בכלל אתי מרחיק[415].

ד) אתי מרחיק[416] - בא מרחוק - כשתבוא בסוף מילה קמץ - או סגול[417] - וההטעמה מלעיל וההטעמה של המילה השניה באות הראשונה, יבוא דגש חזק בראש המילה[418], כגון: וזבחתָ פֶּסח[419], שמתוך שצריך להאריך בהטעמה נופלת ההברה על תיבה שאחריה ונבלעת בדגש[420]. אם יש ה"א בסוף המילה והתנועה האחרונה נקודה בקמץ, יבוא דגש חזק רק אם הה"א אינה שרשית[421], כגון: ואעידָֿה בָּם[422], שאותה ה"א אין צורך בקריאתה, ואין לחוש אם תבלע, כי אף בלא ה"א יוכל לומר ואעיד בם[423], ואפילו אם מוטעמת מלעיל משום נסוג אחור[424], כגון: ילדָֿה בֵּן[425], אבל כשהה"א שרשית יהיה רפה[426], כגון מֵאָה כֶֿסֶף[427], שאין המילה מתקיימת ללא הה"א[428], ומכל מקום ישנם מקומות - כשהטעם מלעיל משום נסוג אחור[429] - שבהם הוא רפה גם כשהה"א אינה שרשית, כגון מצאָה בַֿית[430], וכשהיא נקודה בסגול לעולם דגושה[431] - ואינה מוטעמת מלעיל אלא כשהיא נסוגה אחור[432] - כגון: וְאֶעֱשֶׂה כֵּן[433]. יש מהראשונים המצדד שלעולם בנסוג אחור אינו נוהג כלל זה והוא רפוי[434], ויש מהאחרונים שנקט כן[435], ושהבי"ת של ילדה בן - שלפנינו דגושה[436] - היא רפויה[437], וראשונים אחרים כתבו שהיא דגושה[438], וכן אחרונים דחו דבריו[439]. אף כשההטעמה של המילה השניה באות השניה, אלא שהאות הראשונה מנוקדת בשוא, יבוא דגש חזק[440], כגון: ארצָה כְּנען[441]. הוא הדין כשאין כלל הטעמה במילה שלפניה, כגון: סורה שבָה פֹּה[442] - שהמילה סורה מוטעמת מלעיל, והמילה שבה מחוברת במקף למילה פה - הטעם בכל אלה, לפי שנתרחק הטעם כל כך נשפכים ההברות עליו כסוללה להדגיש האות המנוגנת[443], ואינו אלא בקמץ - וסגול - כי גם אם לא יקראנה תתקיים המילה[444], באמרך: שב[445]. אכן, כשההטעמה של המילה הראשונה מלרע, תהיה רפויה[446], כגון: היתה תֹֿהו[447], כי הניגון מעכבן מליפול על האות שאחריו[448], וכן כשההטעמה במילה השניה בהברה אחרת[449], כגון: ביתָה פַֿרעה[450]. אף באותיות ט"ס שק"ץ נוזלי"ם, אתי מרחיק עושה בהם דגש חזק[451], כגון: בצרתָה לִּי[452], אלא שבהם אף נסוג אחור עם קמץ בסופו כשהה"א שרשית עושה דגש חזק[453], כגון עֹשֶׂה לָּך[454]. יש ראשונים ואחרונים שמנו את כל המנויים כאן בכלל דחיק[455].

ה) כשאות הראשונה במילה בשוא, יש שהיא רפה, ונחלקו גאונים וראשונים בתנאי הריפוי: יש ראשונים הסוברים שרק אם היתה האות בי"ת בראש מילה ואחריה פ"א, תהיה האות בי"ת דגושה[456], ויש מהם שמנו זאת בכלל אתי מרחיק[457]. ולדעה זו הלא כְּכרכמיש[458], היא מהמילים היוצאות מכלל הריפוי[459]. ויש ראשונים הסוברים שאף כשיבואו בי"ת ובי"ת או כ"ף כ"ף או בי"ת וכ"ף, האות הראשונה דגושה, והלא ככרכמיש בכלל זה[460]. ויש ראשונים הסוברים שאף כשיבואו בי"ת ופ"א או כ"ף ובי"ת או כ"ף ופ"א, האות הראשונה דגושה, כגון: בהכבדי בְּפרעה[461], ולדעה זו קרחו כְֿפתים[462], היא מהמילים היוצאות מכלל הריפוי הנמנות במסורה[463]. ויש ראשונים הסוברים שכלל זה שייך כל שיהיו שתי האותיות מאותיות בג"ד כפ"ת[464], אשר הדגש והרפה ניכרים בהם יותר משאר האותיות, והטעם אחרי שממוצא אחד המה אין כח בלשון לבטא שתיהן רפויות[465], וכן דעת האחרונים[466], וביארו אחרונים שהדברים אמורים רק שיהיו שתי אותיות של בג"ד כפ"ת ממוצא אחד[467], אבל כשאינם ממוצא אחד, כמו קרחו כפתים, לא יבוטל הרפה, כי כ"ף ופ"א הן משתי מוצאות שונות, הכ"ף מאותיות גיכ"ק שהן אותיות החיך, והפ"א מאותיות בומ"ף שהן אותיות השפה[468]. כתבו ראשונים שיש מהגאונים סוברים שאף כשאות הראשונה כ"ף והשנייה גימ"ל בכלל זה, ולדעה זו אזר נא כְֿגבר[469] עם כ"ף דגושה[470], ויש מהגאונים סוברים שהיא רפויה[471], ועליהם אנו סומכים[472]. יש ראשונים הסוברים שכלל זה שייך אף כשאות הראשונה בי"ת והשניה מ"ם[473], כי אותיות במ"ף מוצא אחד להם והם מוצא שפתים ואין כח בלשון לבטא אותם בשפתיו שתיהם רצופות ורפויות ותחת הראשונה שוא וידמה לשומע כאלו שתיהן אות אחת[474], ולדעה זו ויחנו בְֿמדבר צִן[475] - שלפנינו הב"ית רפויה - עם בי"ת דגושה[476], ויש ראשונים ואחרונים הסוברים שהיא רפויה[477]. יש מהאחרונים הקורא לכלל זה: אתי מרחיק[478].

ו) מספר תיבות המנויות במסורה שבהם האות דגושה, למרות שראויה להיות רפויה[479], כגון הגימ"ל של המילה גָּאָה בכתוב: כי גאֹה גאה[480], ויש מהראשונים שנתנו להם טעמים, כגון שלא יהיו שתי תיבות רצופות שבראשן אות רפויה, לכן הדגישו השתים החיצוניות וריפו האמצעית, ליפות הדיבור[481]. במסורה מנו אף את ושמתי כַּדכד[482], ונלאתי כַּלכל[483], שבהם חצי מילה השניה דומה לראשונה[484], והחצי השני מתחיל בבג"ד כפ"ת רפוי[485], והמילה מתחילה באות דגושה, למרות שהיא סמוכה לאהו"י במילה שלפניה[486], ונמצא בכל המקרא רק בשני המקומות הללו[487], ויש מהאחרונים שמנו אותם ככלל העומד בפני עצמו[488].

בדגש הקל הבא לאחר שוא נח נחלקו ראשונים: יש סוברים שלעולם כל בג"ד כפ"ת שבא לאחר שוא נח הוא דגוש[489], ויש סוברים שעל פי רוב דגוש, אבל יש לזה יוצאים מהכלל, כגון עַבְדֵֿיהם[490], וביארו אחרונים שלדעה זו כל שוא שהיה במקור תנועה אחרת - כגון עבדיהם שהיה במקור עבדִֿים[491] והשתנה הקמץ בבי"ת לשוא מפני הסמיכות[492] - נותרים רפים[493], והסכימו שכן העיקר[494].

הדגש הקל בא גם בסוף מילה, אם כשיש שני שואים בסוף המילה - שהרי השוא הראשון נח[495] - כגון: ויִּשְׁבְּ[496], או כשראוי היה להיות שני שואים בסוף המילה, אלא שהראשון הוא מאותיות הא"ח ר"ע, מנוקדת האות הראשונה בפתח, כגון: ויחַדְּ[497], ובאה באות השניה דגש קל, מפני השוא הנח שהיה ראוי לבוא לפניה[498].

על הגיית בג"ד כפ"ת - או אף רי"ש לסוברים כן - כרפוי וכדגוש בדגש קל, עי' ערכי כל אות ואות. על הגיית הדגש החזק, עי' להלן: הגייתו[499].

בתפילות וברכות

אף בתפילות וברכות, חלים דיני הריפוי והדיגוש של בג"ד כפ"ת[500], וכן יש מהראשונים שכתבו שבברכת-הנשואין* צריך לחתום: מקדש ישראל על ידי חופה בקדושין, בבי"ת[501], אלא מפני שהיא בי"ת הסמוך[502], שהדייקנים קראו בי"ת רפה, מפני שהיא סמוכה לאותיות אהו"י, טעו הסופרים וכתבו בוי"ו[503]. למרות שאין בתפילות וברכות טעמים, כתבו אחרונים שכל המבין מה שמוציא מפיו יודע אם הענין סמוך או עומד לעצמו, וידע אם בג"ד כפ"ת הסמוכות לאהו"י רפויות, או שהן יוצאות מהכלל מחמת מפיק[504], כגון המילה "באהבה", שבברכת אבות*, שכתבו אחרונים שהבי"ת דגושה - למרות שבאה לאחר המילה שמו - כי אינה דבוקה לו, כי כל אחד ענין בפני עצמו, כי מביא גואל למען שמו המחולל בגוים, וגם מביא את הגואל בעבור אהבה שאוהב את עמו ישראל[505].

רפה

כשבג"ד כפ"ת אינן דגושות בא סימון רפה מעליהן[506], והסופרים[507] האחרונים[508] ובעלי הדפוס[509] השמיטום[510], משום שכל אות שאינה דגושה בידוע שהיא רפויה[511], או מרוב ריבוי הנקודות והטעמים[512], ואחרונים קראו עליהם תגר[513]. סימן זה אינו בא מעל שאר האותיות[514], מעל ט"ס שק"ץ נוזלי"ם, שהן חזקות בטבען אף ללא דגש[515], ומעל הא"ח ר"ע, שלעולם נקראות ברפיון[516].

דגש חזק

מלבד הדחיק[517] ואתי מרחיק[518], דגש חזק בא גם בארבעה אופנים נוספים:

א) בבניני הפעלים, בשלשה בנינים, פִּעֵל, פֻּעַל והתפעֵל, עי"ן הפועל דגושה בדגש חזק[519], בכל הזמנים, כגון בבנין פִּעֵל: דִּבֵּר, מְדַבֵּר, מְדֻבַּר[520], שכשהוא למד, הרי הוא למד לעצמו חכמה, אבל בבנין פִּעֵל, כגון הכתוב: ויֹתר שהיה קהלת חכם עוד לִמַּד דעת את העם[521], הנה מקרה הלימוד יצא על שלשה, כי קהלת הלמיד והעם למד והדעת למוד[522]. בנין פֻּעַל, הוא תולדת בנין פִּעֵל[523], שאם תאמר על הפועל פִּקֵּד תאמר על מי שנעשה בו הפעולה פֻּקַּד[524], ולכן מקבל דגש כמוהו[525], וכן התפעל הוא תולדת בנין פִּעֵל ולכן מקבל דגש כמוהו[526], שהוא עצמו מסבב המקרה שיבוא אליו[527].

ב) כשהדגש בא להורות על אות שהיתה ראויה להיות לפני האות הדגושה ונחסרה[528], כגון הדגש בתי"ו של יתְּנו קול[529], שבא להעיד על חסרון הנו"ן השרשית הראשונה של נתן, וכן הדגש בתי"ו של נתתָּ, שבא להעיד על חסרון הנו"ן השרשית השניה של נתן[530]. מטעם זה יבוא דגש חזק אחר מ"ם המשמשת במקום מן[531], ואחר שי"ן המשמשת במקום אשר[532].

ג) לאחר אותיות השימוש, כשבאות באופנים מסוימים, מתהווה דגש באות שאחריהן: לאחר ה"א הידיעה[533], ולאחר ה"א הקריאה[534] - לסוברים שישנה ה"א כזאת[535] - ולאחר אותיות כל"ב[536], כשבאות אף הן לציין היידוע[537], ואחר וי"ו המהפך עתיד לעבר[538], ואחר ה"א התימה והשאלה[539], אם היו האותיות הללו מנוקדות בפתח ואין אות המנוקדת בשוא לאחריהן[540], ולעיתים אף כשיש אות המנוקדת בשוא אחריהן[541].

ד) יש שדגש חזק בא לתפארת הקריאה[542], ובא בשני אופנים[543]: בניקוד בהפסק[544], כמו חָדְלוּ[545], שבהפסק משתנה לחָדֵלּוּ[546], או כדי להניע את השוא[547], כגון מקדש - שכשהוא עומד לעצמו הוא מנוקד: מִקְדָּשׁ[548], וכשהוא בסמיכות: מִקְדַּשׁ[549] - אבל בשירת הים ניקודו: מִקְּדָֿשׁ[550], ונוסף בו דגש - חזק - בקו"ף, ומחמתו נתרפתה הדל"ת[551] - שהיה בה דגש קל מחמת השוא נח שלפניה[552] - והשוא שתחת הקו"ף נשתנה - משוא נח - לשוא נע[553] - כפי שהוא בכל מקום שיש בו דגש[554] - וביארו ראשונים שבאה הקו"ף דגושה לתוקף הקדושה, כי המקדש בכתוב זה הוא המקדש העליון, והוא מקדש למקדש[555], ויש מהאחרונים שביארו שכל דגש הבא לתפארת מורה על חזוק הפעולה, והודגש במקדש להורות על הפלגת קדושתו[556].

על הגיית הדגש החזק, עי' להלן: הגייתו[557].

תשלום דגש

במקום שראוי לבוא דגש חזק, אלא שאיננו בא, מכיון שהאות הראויה להיות דגושה היא מאותיות הא"ח ר"ע, שאינן מקבלות דגש[558], יש שמשתנה ניקוד התנועה שלפניו[559], ונקרא תשלום דגש[560]. כיצד, הדגש שהיה ראוי לבוא בתוכן יבוא תחת התנועה של האות הקודמת[561].

א) הפתח ישוב קמץ[562], כגון: הָאָדָם[563], שה"א הידיעה נקודה פתח וגוררת אחריה דגש[564].

ב) החיריק ישוב צירי[565], כגון: מֵאָדָם[566], שמ"ם המשמשת במקום מן נקודה חיריק וגוררת אחריה דגש[567].

ג) שלש נקודות - שורוק כשהוא שלש נקודות[568] - ישוב חולם[569], כי אינו יכול לרדת תחת השלש נקודות כי לא תמצא תנועה מארבע נקודות[570], כגון: מבוֹרָך, שהוא מבנין משֻׁבָּח, שבא דגש בעי"ן הפועל שלו כבבנין פעל[571].

תשלום הדגש איננו בא תמיד, ולעיתים יפול הדגש ולא תבוא לו תמורה[572].

דגש במילה שתי

לעולם לאחר שוא הבא בראש מילה האות השניה תהיה רפויה, מלבד במילים שְׁתֵּי ושְׁתַּים[573], ונחלקו בטעם הדבר: א) יש סוברים - שהוא דגש חזק[574] - שבזכר הוא שני ושנים, ועם תוספת התי"ו לנקבה היה לו להיות שנתי ושנתים, ונפל הנו"ן ונותר דגש - חזק - בתי"ו[575], ונותר במקום אחד רפוי: מִשְּׁתֵי עיני[576], שמשום הדגש החזק בשי"ן התי"ו רפויה[577]. ב) ויש סוברים - שהוא דגש קל הבא לאחר שוא נח[578] - שלפני השי"ן יש לקרוא אל"ף המנוקדת בסגול, כאילו כתוב: אֶשְׁתֵּי[579].

שינוי ניקוד בשינוי המשמעות

שינוי הניקוד וההטעמה, יש שמשנים המשמעות[580], כגון אוכל, כשהכ"ף בצירי ומוטעם מלרע, שפירושו שהוא פועל[581], כמו: אֹכֵל חֵלֶב[582], אבל אוכל ששם דבר הוא, הכף בסגול ומוטעם מלעיל[583], כמו: את כל אֹכֶל השנים הטובות[584], ואף כשמשתנה הניקוד בלבד[585], כגון אתה מַרְאה, הנקוד בפתח, שפירושו אתה מראה לאחרים[586], אבל אתה מָרְאה[587], שנקוד בחטף קמץ - קמץ חטף[588] - פירושו שאחרים מראים לך, שהניקוד מפריד בין עושה לנעשה[589].

שינוי ניקוד בסמיכות

יש מילים שמשתנה ניקודן בין כשהן עומדות בעצמן, לבין כשהן סמוכות למילים אחרות[590], כגון המילה בן, כשהיא סמוכה הרי נקודה בסגול[591], כמו: בֶּן בכרי[592], וכשהיא עומדת בעצמה, נקודה בצירי[593], כמו: בֵּן שני[594], שהרי שני הוא תואר לבן[595].

שינוי ניקוד עם אותיות שימוש

יש מילים שמשתנה ניקודן בין כשהן עומדות בעצמן, לבין כשמתווספות להן בתחילתן אותיות שימוש[596], כגון אֶרץ, שכשיתווספו לה חלק מאותיות השימוש, ה"א, בי"ת, למ"ד, וי"ו, ישתנה ניקודה לאָרץ, גם שלא בהפסק[597].

שינוי ניקוד בהפסק

מלבד השינויים בניקוד במילה הסמוכה, שאיננה עומדת בעצמה[598], עוד משתנה הניקוד בהפסק[599]. וכן שנינו: הלכה-למשה-מסיני* מקרא סופרים אֶרץ אָרץ[600], שמַים, מצרַים[601], וביארו ראשונים, שכך קבל משה בסיני ומסר לישראל[602], שכשיש אתנחתא נקרא אָרץ בקמץ[603]. יש מהאחרונים מפרשים שאף שמים ומצרים נמנו שם, כי גם בהם משתנה בהפסק הפתח לקמץ[604].

בשינויים הללו מצינו בראשונים את הכללים הבאים: א) היה סגול מוטעם במילה ישתנה לקמץ[605], כגון חֶרֶב[606] שמשתנה לחָרֶב[607]. מכל מקום במשקל ארץ, יש מילים שאינן משתנות גם בהפסק, כגון תֶּבֶן[608] וצֶדֶק[609]. ב) היתה ההטעמה בנקודה אחרת, ויש בתיבה סגול, הסגול שאיננו מוטעם ישתנה לפתח[610], כגון המילה וַיֵּלֶךְ[611], שסגול מתחת ללמ"ד משום שהוא תחילת ענין[612], אבל כשסוף ענין הוא הלמ"ד נפתחת: וַיֵּלַךְ[613]. ג) פתח ישתנה לקמץ, כגון במילה שָׁמַר[614], שנהפכת לשָׁמָר[615], אלא אם כן כבר השתנה - משום הכלל הקודם - מסגול לפתח[616], שאין לעשות תקנה לתקנה[617]. כן הדין לעיתים אם היה ראוי להיות בניקוד אחר, ונשתנה מחמת אות גרונית, כגון רֹחַב[618], שאיננו משתנה גם בסוף הפסוק, משום שהוא על משקל קֹדֶש ונפתח בעבור האות הגרונית[619]. יש עוד מילים מסוימות שעל פי המסורת לא ישתנו[620], כגון עַד, שאינו משתנה גם בסוף פסוק[621]. ג) שוא - והוא הדין אחד מהחטפים, הבאים במקום שוא[622] - ישתנה לתנועה[623], כגון כִּדְבָרְךָ[624], שבהפסק הוא: כִּדְבָרֶךָ[625], וכגון נְבִיאֲךָ, שבהפסק הוא: נְבִיאֶךָ[626], ופעמים שמתלווה דגש חזק[627] אחריו[628], כמו חָדְלוּ[629], שבהפסק משתנה לחָדֵלּוּ[630]. ד) יש שמנו עוד בכלל השינויים בהפסק, שבכל מקום כשבאות במילה תנועות שוות זו אחר זו, ישתנה הניקוד בהפסק, כגון הֶרָה נָסו[631] - שפירושו להר נסו[632], ומשום הה"א בסופה נשתנה ניקוד הה"א בתחילתה מפתח לסגול[633], שהיה ראוי להיות הַרָה נָסו - שהן שתי מילים שנזדמן בהן הפסק[634], וביארו טעם הדבר, כי הפסק הוא סוף דברים, וכל הפסקה מאריכים בה במעט, וכשמאריכים בה ממין אחד תתגנה, ולפיכך תקנו לשנות מקצתה[635]. ויש שביארו הניקוד שם בענין אחר, שאינו נובע משום הפסק[636].

בכל מקום שמשום הפסק משתנה תנועה, ההטעמה תעבור לאותה התנועה, כדי שיורגש השינוי[637].

יש מהאחרונים סוברים שאין שינוי ההפסק בניקוד דין מוחלט, שכן מצינו בו רבים יוצאים מהכלל[638].

טעם עליון וטעם תחתון

בעשרת הדברות, שיש בהן שתי מערכות טעמים[639], יש שלשה הבדלים בניקוד ביניהם התלוים בכך שבטעם העליון תיבות נוספות מוטעמות בהפסק: א) נו"ן של פני[640], מנוקדת בטעם העליון בפתח, ובטעם התחתון בקמץ, לפי שהוא בהפסק[641]. ב) תי"ו של בארץ מתחת[642], מנוקדת בטעם העליון בפתח, ובטעם התחתון בקמץ, לפי שהוא בהפסק[643]. ג) תי"ו של תרצח[644], מנוקדת בטעם התחתון בפתח, ובטעם העליון בקמץ, לפי שהוא בהפסק[645].

מהו הפסק

הפסק שאמרו, כתבו ראשונים שהיינו אתנחתא[646] וסוף פסוק[647], ויש שמנו אף זקף קטן[648], והוסיפו ראשונים שכן הדין גם בהעמדה[649] - הפסק מועט יותר - ובו מנו: סגול[650], שלשלת[651], ובטעמי אמ"ת[652], המקל השלישי שלאחר זרקא, שדינו כסגול בשאר ספרים[653], וכתבו אחרונים שבטעמי אמ"ת מדין הפסק משתנה הניקוד באתנחתא[654] ועולה ויורד[655], ובטעמי כ"א ספרים כתבו שלפעמים כך הדין - משום העמדה - בזקף, טפחא ורביע[656], כגון במשקל ארץ, שכתבו ראשונים שיש מילים שישתנו אף בזקף[657] ובטפחא[658]. עוד כתבו ראשונים - לגבי שוא שנהפך לתנועה[659] - שיש העמדה - לעיתים[660] - בטפחא[661], ובטעמי אמ"ת, הנעימה - המפסקת, כגון רביע מוגרש[662] - הסמוכה לסוף פסוק, שדינה כטפחא בשאר ספרים[663], ובזקף[664], ובתביר[665].

מספר כללים כתבו אחרונים לדעת מתי ישתנה הניקוד בהפסק:

א) כל טעם מפסיק, כשהוא המפסיק היותר גדול בפסוק, מלבד הסוף פסוק, משנה הניקוד, כגון בפסוק: ויעשו בני ישראל את הפָּסח במועדו[666], שאין בו אתנחתא, והמפסיק הגדול ביותר בו הוא הטפחא מתחת למילה "הפסח", ולכן נשתנה מהפֶּסח[667].

ב) כשיש בפסוק מספר חלקים, סוף כל חלק משתנה בו הניקוד כהפסק - משום העמדה[668] - כגון: כי הִוא כסותו לבדה הִוא שמלתו לעֹרו, במה ישכָּב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני[669], שהמילה ישכַּב מנוקדת ישכָּב, משום ההפסק, למרות שמוטעם בזקף, מפני שהמילים "במה ישכב" הם חלק העומד בפני עצמו בפסוק[670].

ג) כל מקום שיש בפסוק מאמר שנאמר בידי דובר, הרי המאמר נחשב לבדו כפסוק, והטעם - האחרון - והאמצעי בו מפסיק[671] - משום העמדה - כגון בפסוק: ויאמר, מה הערבון אשר אתן לך, ותאמר, חֹתמך ופתילֶך ומטך אשר בידך, ויתן לה ויבא אליה ותהר לו[672], שדיבורה של תמר הוא "חתמך ופתילך ומטך אשר בידך", ולכן מנוקד פתילֶך ולא פתילְך[673], למרות שהוא בזקף, שהוא אמצע הדיבור שלה[674].

בתפילות וברכות

בתפילות וברכות, כתבו אחרונים שסוף הברכה הרי היא כסוף פסוק, והניקוד משתנה כבהפסק[675], שכן מתקני התפילות והברכות הלכו אחר לשון הפסוק בענינים כאלה, שהרי אף התפלה* היא מן התורה - לסוברים כן[676] - שכן שנינו: ועבדתם את ה' אלהיכם[677] זו קריאת-שמע* ותפילה[678], הנה הושוו בדבריהם קריאת שמע ותפילה, ונראה מזה שכשם שבקריאת שמע שהם פרשיות התורה נשתנו הפתח והסגול לקמץ במקום הפסק[679], כן ראוי שישתנו גם בתפילה במקום הפסקת ענין[680], כי אין חילוק בין קריאת שמע לתפילה בכל הדקדוקים[681]. ועוד, שהרי כל התפילות הנזכרות בתורה ובנביאים ובכתובים בכולם נמצאו כל דקדוקי הנקודות, והרבה פסוקים מעורבים בתפילתנו שאנחנו מחוייבים להיזהר בהם לא לשנות בהם שום נקודה, ומאחר שאנו חייבים להזהיר ולדקדק בפסוקים שבתפילות, מוכח מזה שגם בשאר התפילות שהם לשון חכמים יש לדקדק בכל דקדוקי הנקודות[682]. ויש מהאחרונים המצדד שאף שינוי זה הוא מהלכה-למשה-מסיני*, שההלכה למשה מסיני לא היתה רק על קריאה בתורה - ונביאים וכתובים - מצד חידוש דין בתורה, אלא ההלכה למשה מסיני קבעה כן בעצם הלשון, שאף המתפלל בלשון הקודש יחלק בלשונו בין באמצע ובין בסוף[683], ומכל מקום אין זה זה אלא דין מלכתחילה ובדיעבד אינו מעכב[684].

שינוי זה בהפסק, הוא אפילו במקום שמיוסד על לשון הכתוב שאינה מופסקת, כגון ברכת המכין מצעדי גבר[685], שלמרות שהיא מיוסדת על הכתוב: מה' מצעדי גֶבר כוננו[686], משום שבהפסק משתנה הסגול - המוטעם - לקמץ[687], יש לנקד: המכין מצעדי גָבר[688].

יש מהאחרונים סוברים שאת המילה הגפן בברכת-היין* יש לנקד: הגָּפן[689], למרות שהיא במשקל ארץ, שלפעמים לא משתנה בהפסק[690], שכן מילה זו משתנה בהפסק, כפי שנאמר: ויאמרו העצים לגָּפן[691]. ויש סוברים שיש לנקד בברכת היין: הגֶּפן[692], אם משום שכן המנהג*[693] - ולדעתם במקום שהמנהג בלשון התפילה סותר את כללי הניקוד, הולכים אחר המנהג[694] - או משום שלדעתם אין שינוי הניקוד בהפסק דין מוחלט, ורבים בו יוצאים מהכלל[695], וברכת בורא פרי הגפן, מכיוון מכיוון שהיא סמוכה לקדוש* או להבדלה* אומרים הגֶּפן, ואע"פ שלפעמים אינה סמוכה, לא רצו לשנות בברכות[696]. או שמשום שלדעתם אין שינוי הניקוד בהפסק דין מוחלט, והמנהג שלא לשנות מניקוד הגֶּפן, שנסמך על הכתוב: ארץ חטה ושעורה וגֶפן וגו'[697], שם מנוקד עם סגול[698].

אמצע ענין וסוף משפט

בסוף משפט שאיננו סוף הברכה, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאיננו מנוקד כבהפסק[699], ויש סוברים שמנוקד כבהפסק[700], ואף אמצע משפט, אם ראוי להיות סוף ענין[701].

אמצע ענין, שאינו ראוי להיות מנוקד כהפסק, כשהוא מיוסד על לשון הכתוב המופסקת, כגון בתחילת ברכת רפאנו, המיוסדת על לשון הכתוב: רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אָתָּה[702] - למרות שנשתנה בלשון התפילה ללשון רבים - כתבו אחרונים שמכיון שבפסוק מנוקד כבהפסק, יש לנקד כן אף בתפלה[703].

שלא יבואו לידי טעות

לעיתים יש ניקוד בהפסק בתפילה, גם במקום שאינו ראוי לבוא על פי הכללים, כדי שלא יבואו המתפללים לידי חירוף[704], כגון בתפילת העמידה של ליל שבת, שכתבו ראשונים שיש להפסיק מעט בין המילה לשמך, למילה תכלית, כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס[705], כתבו אחרונים שמנוקד: לִשְׁמֶךָ, כבהפסק[706].

אם משנים הניקוד בתפילות וברכות, לפי כללי הניקוד, במקום שהמנהג אחרת, עי' לעיל: תוקפו[707].

אותיות השימוש

האותיות תתחלקנה לשני חלקים: האחת עשרה מהן שהן ט"ח ספ"ר גז"ע צד"ק לא תבואנה רק לשורש[708], והאחת עשרה מהן, שהן שמלאכת"ו בינ"ה, תבואנה לפעמים לשורש ופעמים לשימוש[709]. קצת מאותיות השימוש, הן אותיות מש"ה וכל"ב, וקראו אותן המדקדקים אותיות ענין, לפי שמנהגן לבאר ענין, כמו ה"א הידיעה וכ"ף הדמיון, כולן משמשות בראש השמות והמילות ושמות הפועלים והפעולים[710], ודנו בהם ראשונים ואחרונים במהותן וניקודן.

מ"ם המשמשת במקום מן

מ"ם משמשת במקום מִן[711], ולכן נקודה בחיריק[712] וגוררת אחריה דגש חזק[713], להורות על נו"ן הראויה לבוא אצל מ"ם המשמשת וחסרה[714], כגון: מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן[715]. כשהיא באה לפני אות גרונית - שאינה מקבלת דגש[716] - תנוקד לרוב בצירי[717], כתשלום דגש[718], כגון: מֵחֶלֶד[719], אבל לפעמים באותיות הח"ר תנוקד בחיריק[720]: לפני חי"ת תנוקד בחיריק כשהיא מילה זעירה, כגון: מִחוּט[721], לפני ה"א כשהיא מנוקדת בשוא, כגון: מִהְיוֹת[722], וכן לפני רי"ש תנוקד לפעעמים בחיריק, כגון: מִרְדֹף[723]. כשתבוא מ"ם המשמשת במקום מן לפני יו"ד המנוקדת בשוא, לפעמים תהיה היו"ד נחה, כגון: מִידי אביר[724], ולפעמים תהיה דגושה, כגון: מִיְּרֻשָּׁתְךָ[725].

שי"ן במקום אשר

השי"ן משמשת במקום אשר[726] ונקודה לרוב בסגול[727], וגוררת אחריה דגש חזק[728], שלפי שנקודה בסגול, לא תיכון קריאתה אם לא תודגש האות שאחריה[729], כגון: שֶׁשְּׁזפתני[730], אלא אם כן האות גרונית שאינה מקבלת דגש[731], כגון: שֶׁאֵל[732]. לפעמים השי"ן נקודה בפתח, כגון: שַׁקַּמתי דבורה[733], וכתבו אחרונים שיבוא לרוב בשיר השירים ובקהלת ותהלים, ובשאר ספרים לא נמצא רק מעט מזער[734], ופעם אחת[735] נמצא במקרא שהשי"ן מנוקדת בקמץ: שָׁאתה[736], וביארו ראשונים שנקודה בקמץ להרחיב על האל"ף[737]. בשני מקומות[738] נקודה השי"ן בשוא[739]: שְׁהוא עמל[740], שְׁהֶם בהמה[741].

בתפילות וברכות, כשמקדימים שי"ן המשמשת לפני אל"ף, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שראויה להינקד בקמץ[742], ויש לנקד מודים אנחנו לך שָׁאתה הוא[743], ועוד, שיש הקורא לשי"ן סי"ן, ונראה חס ושלום שיאמר "שה אתה" ויעבוד למזל טלה[744], וכן יש לנקד שָׁאתה זן[745], ואף ברוך שֶׁאמר היתה ראויה להינקד בקמץ, אלא שלא נוקדה כן כדי שלא תאבד האל"ף במבטא בקריאת שני קמצים ויהיה נשמע כמו שמר[746]. ב) ויש סוברים שיש לנקד לעולם בסגול, וכתבו שכן המנהג[747].

ה"א הידיעה

ה"א הידיעה - המורה על דבר ידוע[748] - כשתבוא לפני אות שאינה גרונית, נקודה בפתח[749], ואחריה יבוא - לרוב[750] - דגש חזק[751], שאחר שאין שימושה בשוא, אלא בתנועה - קטנה[752], לסוברים שיש חלוקה בין תנועות קטנות לגדולות[753] - לא תתכן קריאתה מבלי דגש[754], כגון: הַדָּבָר[755]. היתה האות מנוקדת בשוא, מקצת הפעמים[756] יפול הדגש ותצטרף לפתח געיה[757], כגון: הַֽמְסֻכן תרומה[758], ולרוב[759] לא תצטרף לו געיה, כגון: כי אתם הַמְעט[760], ולפעמים לא יפול הדגש[761], כגון: הַבְּדִיל[762].

כשתבוא ה"א הידיעה לפני אותיות א"ר, תהיה מנוקדת בקמץ[763], כתשלום דגש[764], כגון: רֹכבי הָרכש הָאחשתרנים[765]. כשתבוא ה"א הידיעה לפני האות עי"ן, לעיתים תהיה מנוקדת בקמץ - משום תשלום דגש - כגון: הָעברים[766], ולעיתים בפתח, כגון: הַעבוט[767]. כשתבוא ה"א הידיעה לפני אותיות ה"ח, תהיה מנוקדת - לרוב - בפתח[768], ללא תשלום דגש[769], כי אין בהן כח לגרש הדגש שבהם מתחת לפתח[770], כגון: והַחֵמר[771], ומעטים מנוקדים בקמץ[772] - משום תשלום דגש[773] - כגון: ומכל הָחי[774]. היתה אחת מהאותיות הגרוניות מנוקדת בקמץ - או חטף קמץ[775] - לרוב[776] תנוקד ה"א הידיעה בסגול[777], להקל על הקריאה[778], לפי שכבד על הלשון שני קמצים סמוכים[779], כגון וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת[780].

בשם אדנות, ובשם-המפורש* הנקרא באדנות[781], האל"ף מבוטאת לאחר ה"א הידיעה[782].

על הדרשות הנלמדות מה"א הידיעה, ע"ע ה (דרשה): ה"א הידיעה.

ה"א הקריאה

יש מהראשונים ואחרונים סוברים שיש ה"א המשמשת כה"א הקריאה[783], כגון: האזינו השמים[784], שפירושו אתם שמים האזינו[785], וכן: הקהל חֻקה אחת לכם[786], וניקודה כניקוד ה"א הידיעה[787]. ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שאין סימן קריאה בלשון הקודש[788], ואין אלו אלא ה"א הידיעה[789].

ה"א התימה והשאלה

ה"א התימה והשאלה תבוא על פועל עבר ועתיד והווה ומקור[790], ועל השמות והמילות, ותבוא על מילת תימה לחזק התימה, כמו: האם אין עזרתי בי[791]. ה"א זו תנוקד - לרוב[792] - בחטף פתח[793], והאות שאחריה רפה[794], כגון: הֲשֹׁמר אחי אנכי[795]. כשתבוא ה"א התימה והשאלה לפני אות המנוקדת בשוא - לא תוכל להינקד בחטף פתח, לפני שאין שני שואים באים יחד בראש מילה[796] - ולכן תנוקד בפתח[797]. לפעמים תצטרף לפתח געיה, כגון: הַֽבְרכה[798], ולפעמים לא תצטרף לו געיה, כגון: הַכְזוֹנָה[799], ולעיתים יבוא דגש לאחריו - לרוב באותיות השימוש[800] - כגון: הַבְּמחנים[801], ולא יוכל לטעות אדם שהוא ה"א הידיעה, שלא תבוא ה"א הידיעה על אותיות השימוש[802]. כן כשתבוא לאחר ה"א התימה והשאלה אות גרונית, תנוקד הה"א בפתח, כגון: הַאיש כמוני יברח[803], וכשתהיה האות - הגרונית - מנוקדת בקמץ, תנוקד ה"א הידיעה בסגול, כגון: הֶאָנֹכי הריתי[804], ויש שאף לפני אות גרונית היא מנוקדת בחטף פתח, כגון: הֲרִאישון אדם[805].

כשה"א התימה והשאלה קודמת לשם-המפורש* הנקרא באדנות[806], האל"ף אינה מבוטאת, ונמצא במקום אחד במקרא: הַה' אין בציון[807].

וי"ו החיבור

וי"ו העיטוף[808] - החיבור[809] - שענינה חיבור דבר עם דבר והתקשרו עימו[810] ומוסיפה על הענין[811], נקודה - לרוב - בשוא[812], כגון: את השמים וְאת הארץ[813]. לפני אות שואית תנוקד הוי"ו בשורוק[814], כגון: וּשְׁמרתם[815], שלא יתכן לחבר שני שואים נעים כאחד[816], ועוד, שלא יבואו שני שואים בראש מילה[817], וכן כשתבוא לפני אחד מאותיות בומ"ף[818], כגון: וּברכת[819], לפי שכבד על הלשון שתי אותיות בומ"ף בקריאה אחת, לכן לא הניעו הוי"ו בשוא[820]. היתה האות שאחריה יו"ד הראויה להינקד בשוא תנוקד בחיריק, והיו"ד תעלם בקריאה[821], כגון: לוי וִיהודה[822], ולעיתים יקרה כן אף באות יו"ד שאינה ראויה להינקד בשוא[823]. היתה המילה זעירה או שההטעמה מלעיל - ובאה לאחר הוי"ו - תהיה הוי"ו מנוקדת בקמץ[824], כגון: וָמתנו שם[825], אם תהיה העמדה במילה זו, אבל אם תהיה סמוכה למילה שאחריה, תבוא בשוא[826], כגון: וְשוֹב אלי[827].

היתה האות שאחריה גרונית ונקודה בשוא, תינקד הוי"ו בפתח, כגון: וַעְיָרִם[828]. היתה האות גרונית וראויה להינקד בשוא[829] ומנוקדת בחטף[830], יהיה ניקוד הוי"ו לפי ניקוד החטף[831], היתה האות מנוקדת בחטף פתח, תינקד הוי"ו בפתח[832], כגון: וַאֲרֻבֹּת[833]. היתה האות מנוקדת בחטף סגול, תינקד הוי"ו בסגול[834], כגון: וֶאֱמת[835], היתה האות מנוקדת בחטף קמץ, תינקד הוי"ו בקמץ[836], כגון: וָאֳנִי עשה המלך שלמה[837]. בשמו של השם יתברך[838] נבלעת האל"ף במבטא לאחר הוי"ו[839], היה שם אדנות לאחר הוי"ו, או שם-המפורש* הנקרא באדנות[840], מכיון שראויה האל"ף להינקד בחטף פתח, תינקד הוי"ו בפתח[841] והאלף אינה נהגית[842], כגון: וַה' אלהים אמת[843], וכן הדין בשאר ההטיות של אדנות, אף כלפי בשר ודם[844], כגון: וַאדֹנִי צֻוה בה'[845]. בשם אלהים[846] - והטיותיו - האלף נחה[847], והוי"ו מנוקדת בצירי, כגון: וֵאלֹהִים[848].

וי"ו הנוספת

יש מהגאונים והראשונים הסוברים שלעיתים מופיעה במקרא וי"ו טפילה[849], כגון הוי"ו שבתחילת "ואיה", בכתוב: ואלה בני צבעון ואיה וענה[850], ואינה משמשת כלום[851], ולא באה לעטף - לחבר - הענין אשר לפניה[852], אלא היא תחילת המילה[853], ויש מהם שהם תחילת הדיבור[854], כמו הפ"א הרפה בלשון ישמעאל[855], וקרוב למילה 'אז'[856], כגון ויצאו והכו בעיר[857], שפירושו: אז יצאו והכו בעיר[858], וכתבו שיש במקרא אלפים כמוהו[859], וכן כל מקום שנאמר בתחילת הדברים: ויהי, הרי זו כפ"א רפה בלשון ישמעאל[860]. ויש מהגאונים והראשונים החולקים על יסוד זה[861], מהם סוברים שאין וי"ו טפילה, מפני שיש בכל מקום ביאור המתאים לו[862], ויש לומר שהיה שמו "ואיה", כי מצאנו שמות שתחילתם וי"ו, כמו ושתי[863], ואף על פי שבדברי הימים נקרא שמו "איה"[864] רוב הדברים משתנים בדברי הימים[865], ועוד מצאנו שמות מתחלפים, פעם אחת נוספת אות ופעם אחר, כמו: חזקיה, יחזקיה[866], וכן כתוב בתורה השם "מש"[867], ובדברי הימים שמו משך[868], ומהם סוברים שכל וי"ו הנוספת במקרא, רמז על מילה חסרה כדמותה[869], ויש לבאר שהיו לצבעון בנים אחרים לפני איה, ולא מנאם הכתוב, מפני שלא העמידו תולדה[870].

וי"ו זו - לסוברים שקיימת - מנוקדת כוי"ו החיבור[871], אלא אם כן משמשת גם כוי"ו המהפך[872] - מעתיד לעבר - שאז נקודה כמותו[873], כגון: והשרידים שרדו מהם וַיָּבֹאו אל ערי המבצר[874], שיש המפרשים שהוי"ו של "ויבאו" היא כפ"א רפה בלשון ישמעאל, ופירוש הכתוב שהשרידים אשר שרדו מהם באו אל ערי המבצר[875].

וי"ו המהפך

וי"ו החיבור - וכן וי"ו הנוספת, לסוברים כן[876] - יש שמשמשת גם בתורת היפוך זמנים[877]. וי"ו המהפכת מעבר לעתיד, יהיה ניקודה כוי"ו העיטוף[878], ווי"ו המהפכת מעתיד לעבר, יהיה ניקודה כה"א הידיעה[879].

כ"ף למ"ד ובי"ת השימוש

הכ"ף נוספת בראש מילה לדמיון[880] והשוואה[881], להשוות בין שני דברים או דברים רבים[882], כגון: והייתם כאלהים[883], וכן לקירוב[884], כגון: ויהי כמשלש חדשים[885].

הלמ"ד נוספת בראש מילה למספר ענינים, למ"ד המורה על קנין, כגון: לה' הארץ ומלואה[886], למ"ד הבא במקום את, כגון: הרגו לאבנר[887], ועוד ענינים[888].

הבי"ת נוספת לרוב בראש מילה להורות על מקום[889], כגון: מצא חן במדבר[890], או על זמן[891], כגון: בחדש הראשון[892].

אותיות השימוש כל"ב מנוקדות בשוא[893], כגון: בְּיָד חזקה[894], אף כשבאות אחריה אותיות גרוניות[895] - אם האות שאחריה מנוקדת בתנועה[896] - כגון: כְּאיש נדהם[897].

היתה האות שאחריה אות שאינה גרונית המנוקדת בשוא, תנוקד אות השימוש בחיריק[898], כגון: לִרְאובן[899], לפי שלא יבואו שני שואים נעים יחד[900], ועוד, שלא יבואו שני שואים לעולם בראש מילה[901].

היתה האות שאחרי אות השימוש אות גרונית המנוקדת בחטף פתח, אות השימוש מנוקדת בפתח[902], כגון: כַּחֲצֹת הלילה[903], וכן אם היתה האות ראויה להינקד בחטף פתח אך היא נחה[904], כגון: כַּה' אלהינו[905], וכל לשון אדון - ואלוה[906] - עם אותיות כל"ב נחה[907], מלבד מספר יוצאים מהכלל[908].

היתה האות שאחרי אות השימוש מנוקדת בחטף סגול, אות השימוש מנוקדת בסגול[909], כגון: בֶּאֱמֹר להם[910], וכן אם היתה האות ראויה להינקד בחטף סגול אך היא מנוקדת בשוא[911], כגון: בֶּעְזֹר האלהים[912], ואם היתה ראויה להינקד בחטף סגול ונחה, נקודה אות השימוש בצירי[913], כגון: בֵּאלהים נעשה חיל[914], כל לשון אלהות המכוונת לשם ה' הבאה לאחר אותיות כל"ב נחה[915], וכן כשמכוונת לדבר אחר והמילה סמוכה אל המילה שאחריה[916], כגון: והשתחוית לֵאלֹהִים אחרים[917], אך כשהיא מכוונת לדבר אחר, אינה נחה[918] אם אינה סמוכה[919], כגון: זֹבח לָאֱלהים יחרם[920]. ויש הסוברים שלעיתים אף כשאות השימוש נחה, הרי הוא חול[921].

היתה האות שאחרי אות השימוש מנוקדת בחטף קמץ, אות השימוש מנוקדת בקמץ[922], כגון: בָּחֳרִי אָף[923].

היתה למ"ד השימוש לפני מילה זעירה או מילה המוטעמת בהברה שלאחר אות השימוש, תינקד הלמ"ד בקמץ[924], כגון: לָטֹרַח[925], אבל בי"ת השימוש וכ"ף השימוש ינוקדו אף אז בשוא[926], כגון: בְּבַד[927].

כשכ"ף למ"ד ובי"ת השימוש משמשות אף ליידוע, ניקודן כניקוד ה"א הידיעה[928], כגון: בַּשָּׁמים ובָאָרץ[929], שראוי היה לבוא אחריו ה"א הידיעה[930], כמו: בְּהַשָּׁמים חסדך[931], אלא שנופל - מחמת כובד הקריאה[932] - ובא ניקודו באות המשמשת תחתיו[933].

אותיות הנקראות ואינן נכתבות

המילה ירושלים* נכתבת במקרא: ירושלם[934] - מלבד חמשה מקומות שבהם נכתבת ירושלים[935] - אך נקראת לעולם כאילו יו"ד כתובה בין הלמ"ד למ"ם[936], כי כן קבלנו מאבותינו[937], ולכן נקודה חיריק בין הלמ"ד למ"ם[938].

אם תהיה אות המנוקדת בצירי או שורק או חולם או חיריק, ואחריו ה"א או חי"ת או עי"ן, והם בסוף מילה[939], שאי אפשר להוציא הה"א - או החי"ת והעי"ן - באלו התנועות שהן קומצות הפה ואינן פותחות הגרון להוציא אות מאותיות הגרון בנח נראה[940], יקרא אלף - לסוברים כן[941], או אות אחרת לפי מוצא הניקוד[942] - קודם הה"א או החי"ת או העי"ן, והם ינוחו[943] ותקרא אות גנובה[944], כי קולה חוזר לאחור כאילו נגנב מוצאה, שאין לה על מה תסמוך[945], ולכן ינקדו פתח קרוב תחת האות האחרון להורות על האל"ף[946], כגון במילה אֱלוֹהַּ[947].

על מחלוקת הראשונים אם קוראים אל"ף במקום האות הגנובה, או אות אחרת לפי מוצא הניקוד, עי' להלן[948]. על המילים שתי ושתים, אם גם בהן יש אות שנקראת ואינה נכתבת, עי' לעיל[949].

הגייתו

ההבדל בין תנועות גדולות ותנועות קטנות

למחלקים התנועות לתנועות גדולות ותנועות קטנות[950], כתבו ראשונים שהגדולות יש להם עיכוב ואיחור בכל קריאתם, מלבד כשהטעמת התיבה סמוכה לה, כגון: שָׁמר, שההטעמה במ"ם, אין מאריכים הקמץ של השי"ן, והוא הדין שָׁמרת - המוטעם מלעיל - אבל ושָׁמרת המוטעם מלרע, ההטעמה בתי"ו ומאריכים קמצות השי"ן. והתנועות הקטנות לעולם ממהרים בקריאתם, אלא אם כן באות לפני אותיות אהח"ע - המוטעמות בחטפים - שאז תאריך התנועות הקטנות למען הרחיב גבולם - של אותיות אהח"ע - כגון יַעֲשה, היו"ד בתנועה קטנה ואתה מעמידה בעבור אות אהח"ע, אך כשאותיות אהח"ע בשוא, כגון: תַחְמוד, אין מאריכים התנועה הקטנה שלפניהם[951].

הגיית הקמץ

הקמץ[952], כתבו ראשונים ואחרונים שהפה נקמץ בקריאתו[953] ותנועתו מורכבת מחולם ופתח[954], ואיננו פתוח כפתח[955], אלא הגייתו שונה ממנו[956]. וכתבו אחרונים בצורת הגייתו, שבראשונה פותח הפה במקצת - אבל לא בפתיחה רחבה כמו הפתח[957] - וקומץ אותה במלואה כמו החולם[958], ויש שכתבו שמרחיב השפה העליונה והשפה התחתונה אינו מרחיב[959]. ויש מהגאונים וראשונים שנראה מדבריהם שאינו חלוק בהגייתו מהפתח[960]. בהגייתו בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש הוגים אותו כממוצע בין חולם לפתח[961], כתנועה O שבמילה Monday[962]. יש הוגים אותו כתנועה O[963]. יש הוגים אותו כתנועה A[964], וכהגייתם את הפתח[965], ויש הוגים אותו כפתח המופסק בטעם[966] שארוך מעט מהפתח הרגיל[967]. ויש הוגים אותו בהברה פתוחה כתנועה U, ובהברה סגורה כתנועה O[968].

הגיית קמץ חטף

בהגיית קמץ חטף[969] - שלדעת המחלקים לתנועות גדולות וקטנות[970] חלוק מהקמץ - יש מהאחרונים שכתבו שהנחתו אמצעית בין הקמץ והחולם, עד שיגביה כמו בחולם, בקמיצתם כמו בקמץ[971]. ויש מהאחרונים שכתבו שהגייתו כהגיית הקמץ, אלא אלא שאת הקמץ חטף הוגים בחטיפה ובמהירות[972]. בהגייתו בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש הוגים אותו כקמץ[973] - וכסוברים שיש שבע תנועות[974] - ויש הוגים אותו כחולם - ההגוי על ידם כתנועה O[975] - בשונה מהקמץ הנהגה על ידם כתנועה A[976]. ויש הוגים אותו כעין החולם, אך בשינוי קל[977].

הגיית הפתח

בהגיית הפתח[978] כתבו ראשונים שפותח את כל הפה[979] וביארו אחרונים שהאדם מעגל פיהו בקריאתו[980] ופותח בו הפה על כל גדותיו[981] בפתיחה ברוחב[982]. הפתח נהגה כתנועה A[983], ומכל מקום פתח שאינו מוטעם, כמו מַלכה, קריאתו מהירה וחטופה יותר מחמת השוא או הדגש הסמוכים, מפתח המופסק בטעם[984].

הגיית הצירי

בהגיית הצירי[985] כתבו ראשונים ואחרונים שהוא בוקע מן השיניים[986], וכתבו אחרונים שבקריאתו יקמוץ קצות שפתותיו[987], דהיינו זויות פיו[988]. בהגייתו בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש הוגים אותו כהגיית האות A באנגלית[989]. יש הוגים אותו כהגיית האותI באנגלית[990]. ויש הוגים אותו כתנועה E[991].

הגיית הסגול

בהגיית הסגול[992] כתבו אחרונים שהאדם ירחיב קצות שפתותיו[993] והוא גבול הפתוחים והקימוצים, כי אין פתיחת פה אחריו[994], ויפתח פיו בצורת משולש[995]. בהגייתו בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש הוגים אותו כתנועה E[996]. יש הוגים אותו לרוב כתנועה E, אולם במילים שבמשקל ארץ, הוגים הסגול המוטעם כהגיית האות A באנגלית[997]. ויש הוגים אותו - כתנועה A - וכהגיית הפתח[998], וביארו אחרונים שזהו משום שנהגו בהגייה כניקוד הבבלי[999] - ולא כניקוד הטברני[1000] - ובניקוד הבבלי אין הפרש בין פתח לסגול[1001].

הגיית החיריק

בהגיית החיריק[1002] כתבו ראשונים שהוא כקול היוצא כשאדם חורק שיניו[1003], וכתבו אחרונים שקריאתו בהשפלת השפתיים למטה[1004] ויוצא מן השיניים[1005]. החיריק נהגה כתנועה I[1006]. ויש שכתבו - לדעתם שמחלקים התנועות לתנועות גדולות וקטנות[1007] - שחיריק מלא יש להגות כתנועהI וחיריק חסר כתנועה I במהירות[1008].

הגיית החולם

בהגיית החולם[1009] כתבו ראשונים שימלא הפה[1010], וכתבו אחרונים שהגייתו בהגבהת השפתיים למעלה[1011]. בהגייתו בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש הוגים אותו כאות O שבמילה go[1012]. יש הוגים אותו כצמד OW שבמילה how[1013]. יש הוגים אותו כצמדOY שבמילה toy[1014]. יש הוגים אותו כהגיית האות A באנגלית[1015], וכהגייתם את הצירי[1016]. יש הוגים אותו כתנועה O[1017], וכהגייתם את הקמץ חטף[1018]. ויש הוגים אותו בשפתיים מכווצות והוצאת האויר כלפי מעלה[1019].

הגיית השורוק

בהגיית השורוק[1020] כתבו ראשונים ואחרונים שהוא כאדם השורק בשפתיו ומשמיע קול[1021], וביארו אחרונים שכשיבטאנו לא יגבה ולא ישפיל שפתיו רק יקמצם וימשכם מנגד[1022] - ולמחלקים בין תנועות קטנות ותנועות גדולות[1023], שסוברים שהגיית התנועה הגדולה ארוכה מהגיית התנועה הקטנה[1024] - יש שכתבו שאיננו יודעים הבדל בין השורוק והקבוץ שפתים[1025], ויש שכתבו שבקבוץ שפתים לא ימשכם מנגד כמו בשורוק, אלא יקבצם וישכיבם על שיניו[1026], ויש שכתבו - אף לדעתם שאינם מחלקים התנועות[1027] - שיש הפרש בין השלוש נקודות מתחת לאות, שבהם המשיכה היא בתנועה גמורה, והנקודה שבתוך האות וי"ו, שבה המשיכה היא באמצע[1028]. בהגייתו בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש ההוגים אותו כתנועה U[1029]. ויש ההוגים אותו כתנועה U, אלא שכשהנקודה בתוך האות וי"ו מאריכים וכשמצויות שלש נקודות מתחת לאות מקצרים[1030]. ויש ההוגים אותו כתנועה I, כהגיית החיריק[1031], ויש מהאחרונים בדורות הקודמים שדחו הגייה זו[1032].

וי"ו בתחילת מילה המנוקדת בשורוק[1033], כתבו גאונים ראשונים ואחרונים שקריאתה כאלף המנוקדת בשורוק[1034], ולא תקרא וי"ו כלל[1035], שכן קיבלנו קריאתה[1036], דור אחרי דור[1037], וביארו גאונים הטעם, שכן מוצא הוי"ו במילים אלה כבד על הלשון[1038].

הגיית השוא הנח

השוא הנח[1039] נסמך אל התנועה שלפניו[1040], וקריאתו בהפסקה, וכאילו נחלקת המילה לשתים[1041] בקצת הפסק[1042].

הגיית השוא הנע

השוא הנע, כתבו גאונים ראשונים ואחרונים שנהגה בשלשה אופנים:

א) היה השוא הנע לפני אחת מאותיות אהח"ע, קריאתו כתנועה שמתחת לאות הבאה אחריה[1043]. ונחלקו גאונים וראשונים ואחרונים: יש סוברים שכך הוא דוקא אם באה עימו געיה[1044], שאם היתה האות אחריו מנוקדת בפתח, יהיה השוא נקרא כאילו מנוקד בפתח, וכן בשאר התנועות[1045], אבל אם לא באה עימו געיה, יקָּרא כעין התנועה, אך בחטיפה[1046]. ויש סוברים שלעולם נקרא כתנועה שאחריו[1047], אלא שבקמץ הבא מתחת לאותיות אהח"ע, אין מניעים השוא הנע שלפניו כקמץ, לפי שיכבד על הלשון להניע השוא לפני אחת מארבע אלה בקמץ, כשתהיה היא אחריה קמוצה, ועל כן יניעוה בפתח[1048]. ויש שכתבו בסתם שנקרא כעין התנועה שאחריה[1049]. ויש סוברים שאם היה השוא הנע בראש התיבה, אף אם אין געיה עימו, נקרא לפני אותיות אהח"ע כתנועת האות שאחריו[1050].

ב) היה השוא הנע לפני האות יו"ד, קריאתו כחיריק[1051]. ויש מהראשונים סוברים שאם היתה עימו געיה יקרא כחיריק, ואם לא היתה עימו געיה, יקרא כעין החיריק אך בחטיפה[1052]. ויש מהאחרונים סוברים שכן הוא אם היו"ד נקודה בנקודה שאיננה חיריק, אבל אם היתה נקודה בחיריק תנועת השוא פשוטה[1053] - דהיינו שנקראת כעין הפתח אך בחטיפה[1054], ויש מפרשים שנקראת כסגול[1055] - משום כובד הקריאה אם תנטה לחיריק לפני יו"ד הנקודה בחיריק[1056]. ויש מהאחרונים המוסיף ששוא נע הבא לפני האות וי"ו נקרא כשורוק[1057].

ג) היה השוא הנע לפני שאר האותיות, יש סוברים שקריאתו כפתח[1058], ויש סוברים שקריאתו כחטף פתח[1059], ויש סוברים שקריאתו כקמץ[1060], ויש סוברים שאם היתה עימו געיה יקרא כפתח, ואם לא היתה עימו געיה יקרא כעין פתח אך בחטיפה[1061].

ויש מהראשונים ואחרונים החולקים על כל זה וסוברים שלעולם השוא הנע נהגה בקריאה הנוטה לסגול[1062], אך קצרה ממנו[1063]. ויש מהאחרונים שכתב שאין הבדל בין הגיית השוא הנע להגיית השוא הנח, אלא שהשוא הנח גבול תנועה והשוא הנע התחלת תנועה[1064].

בהגיית השוא הנע בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש הוגים אותו לפני אותיות אהח"ע בקריאה חטופה של התנועה, לפני האות יו"ד כחיריק, ולפני שאר האותיות כחטף פתח[1065]. ויש הוגים אותו כסגול[1066]. ויש הוגים אותו בקריאה הנוטה לסגול[1067]. ויש הוגים אותו במהירות האפשרית כאילו אין תנועה[1068], וביארו אחרונים דהיינו כסוברים שאין הבדל בהגייה בין השוא הנע לשוא הנח[1069].

הגיית החטפים

החטפים[1070], כתבו אחרונים שהשוא משתתף בהם עם תנועות אחרות, להורות על מהירות קריאתם, שחוטפים וממהרים התנועה בקריאתם[1071].

הגיית הדגש החזק

הדגש החזק מכפיל האות בקריאתו, והאות הראשונה בשוא נח[1072], כגון שבָּת, שנקראת כאילו כתוב שבְּ-בָּת[1073], בקריאה מהירה, שבה האות הראשונה נבלעת באות השניה, ואין אפילו חוט השערה של הבדל אויר בין שתי האותיות הנוצרות מן הדגש[1074]. דין זה נוהג אפילו כשבא דגש חזק בתחילת מילה, שכן יהיו שתי התיבות על ידי הדגש כאילו היו תיבה אחת[1075]. בימינו מעטים המקפידים על הגיית הדגש החזק, ובפרט בראש מילה[1076].

על הגיית בג"ד כפ"ת - או אף רי"ש לסוברים כן[1077] - כרפוי וכדגוש בדגש קל, עי' ערכי כל אות ואות.

הגיית אות גנובה

בהגיית האות הגנובה[1078] נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שלעולם נקראת כאות אל"ף המנוקדת בפתח[1079], ומזבח נהגה כמזבאַח[1080] וגבוה כגבואַהּ[1081]. ב) ויש סוברים שהקריאה נוטה למוצא הנח שתורה עליו הנקודה הקודמת לה[1082], לאחר צירי וחיריק כיו"ד הנקודה בפתח[1083], ומזבח נהגה כמזביַח[1084], ולאחר חולם ושורוק נקרא כוי"ו הנקודה בפתח[1085], וגבוה נהגה כגבוַהּ[1086]. יש מהאחרונים שכתבו לדעה זו, שכשנקרא כיו"ד הנקודה בפתח, אך היו"ד רפה מאוד בקריאה עד שתראה כמעט נחה[1087], ויש מהאחרונים שכתבו כן אף על הקריאה בוי"ו[1088].

בהגיית האות הגנובה בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש ההוגים אותו לעולם כאות אל"ף המנוקדת בפתח[1089], ויש ההוגים אותו לאחר צירי וחיריק כיו"ד הנקודה בפתח ולאחר חולם ושורוק כוי"ו הנקודה בפתח[1090].

הגיית האל"ף בכינוי השם המפורש

השם-המפורש*, שנקרא באדנות[1091], נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שיש לקרוא האל"ף שבו בחטף פתח[1092], וכפי ניקוד שם אדנות[1093], שכן שוא בראש מילה הוא שוא ואל"ף לעולם אינה נקודה בשוא נע[1094], וכן המנהג[1095]. ויש סוברים שיש לקרוא אותו בשוא[1096], שכן ניקוד שם הוי"ה הוא בניקוד לעלם, ואין חילוק בזה בין הקריאה באדנות לקריאה בהוי"ה[1097].

הכל מודים ששם אדנות, כשאינו בא כתחליף לשם המפורש, האל"ף שבו נקראת בחטף פתח[1098].

הגיית הנו"ן בשם אדנות ובכינוי השם המפורש

כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ, ואם הוא דרך חול - כגון: הנה נא אדנַי[1099], שפירושו אתם האדונים שלי[1100] - בא בפתח[1101], אלא אם כן בא בהפסק[1102]. לכן כתבו אחרונים שאלה שאינם מבחינים בין הגיית הקמץ להגיית הפתח[1103] יכולים לבוא לידי חירוף וגידוף או לידי כפירה[1104], שכשמגיעין אצל השם של אדנות בה' עושים קודש חול, ולהפך בהנה נא אדני עושים חול קודש[1105]. לפיכך יש מהאחרונים סוברים שאף אלה שאינם מבחינים בהגייה בין קמץ לפתח, בשם ה' צריכים להגות הקמץ בצורה שונה[1106], שאם לא כן נדמה כלשון רבים חס ושלום[1107]. ויש סוברים שאין לעשות כן[1108], שכן לערב הברות ומבטאים שונים בתפילה, לדעתם אין יוצאים כן ידי חובה אפילו בדיעבד[1109], ועוד שיש לומר שאף בקמץ הוא לשון רבים[1110], וכמו שם אלהים, וכך הוא מטבע הלשון שהשם הוא ברבים, אף כי מכוון לה'[1111].

הערות שוליים

  1. אשתדלות עם שד"ל פ"ג.
  2. מכלול לרד"ק (ד' ליק) קלו א; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"א; אשתדלות עם שד"ל פי"ח.
  3. אשתדלות עם שד"ל פ"ג.
  4. אשתדלות עם שד"ל פ"ד.
  5. מחז"ו סי' קכ, בשם תשוה"ג; ס' צחות שער התנועות (מהד' מוה"'ק עמ' כב); מהלך לר"מ קמחי ס"א ש"ד; מכלול שם נד ב וקלו א; אשתדלות עם שד"ל שם. ועי' אשתדלות עם שד"ל שם, שכתב שחכמי התלמוד קראוהו: מקרא, וכשנמצא במשנה ובתלמוד: תורה, היינו ספר תורה בלתי מנוקד ומוטעם, ומקרא, היינו ספר מנוקד ומוטעם. ועיי"ש מה שביאר ע"פ זה את "יש אם למקרא", וע"ע יש אם למסורת; יש אם למקרא ציון 10.
  6. עי' ציונים 19, 71 ואילך. אשתדלות עם שד"ל פ"ג.
  7. לוית חן (בנוונטו) ש"א פ"ב.
  8. ס' דקדוקי הטעמים לבן אשר (בער-שטארק) עמ' 11: שבע נקודות וכו' והם שבעה מלכים; שלשה ספרי דקדוק (חיוג') מהד' לונדון תר"ל עמ' 4; ס' טעמי המקרא המיוחס לר"י אבן בלעם (מהד' פריז שכ"ה) דף Aiii ע"ב ודף Dii ע"ב: המלכים; ס' הכוזרי מאמר ב אות פ: מלכים; ס' מאזנים, בפתיחה (מהד' מוה"'ק עמ' יא): המלכים (ועי' ס' צחות שם עמ' ג: התנועות הנקראות שבעה מלכים); הקדמה לשיטה אחרת לראב"ע: המלכים.
  9. ס' דקדוקי הטעמים עמ' 11 ועמ' 12: קמצה; שלשה ספרי דקדוק שם; ס' טעמי המקרא שם ושם; ס' מאזנים שם עמ' יב: קמץ גדול. יש מהראשונים הקוראים לקמץ פתח, עי' רש"י עה"ת בראשית יד י.
  10. ויקרא ה יב. עי' ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב.
  11. עי' ס' טעמי המקרא שם; עי' ראב"ע בס' צחות שם עמ' יב וס' מאזנים שער המלכים עמ' מ; לוית חן ש"ב פ"ב; מקנה אברם (דבלמש) ש"ג ד"ה הנה ביארנו.
  12. ראב"ע שם ושם.
  13. עי' ציון 955 ואילך. ס' צחות שם; לוית חן שם.
  14. ס' מאזנים שם; לוית חן שם.
  15. עי' ציונים 19, 42 ואילך. ס' צחות שם. וע"ע בס' מאזנים שם וס' צחות שם, בטעם הצורה.
  16. ס' דקדוקי הטעמים שם ושם: פתחה; שלשה ספרי דקדוק שם; ס' טעמי המקרא שם ושם; ס' מאזנים שם, בפתיחה, עמ' יא.
  17. משלי לא ח. ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב.
  18. עי' ס' טעמי המקרא שם; ס' צחות שם עמ' ו; עי' לוית חן ש"ב פ"ג; עי' מקנה אברם ש"ג ד"ה וכמו שהתנועות.
  19. ס' מאזנים שם עמ' יא-יב; לוית חן שם. ועי' ס' צחות שם עמ' טז וס' מאזנים שם, שער המלכים עמ' מ, בטעם הצורה, ובתפא"י פס"ו טעם אחר, ובס' צחות שם עמ' ו מדוע הושם מתחת לאות.
  20. דקדוקי הטעמים שם עמ' 11: קמצה קטנה, ועמ' 12; שלשה ספרי דקדוק שם; ס' טעמי המקרא שם ושם; ס' מאזנים שם, בפתיחה, עמ' יב: קמץ קטן (וכ"ה ברש"י עה"ת בראשית מד לה, ועוד). ועי' ס' צחות שם עמ' טז, הנותן טעם מדוע צירי נקרא קמץ קטן, ומכלול שם קלו א ועט סופר לרד"ק דף ב ע"ב טעם אחר, ולוית חן ש"ב פ"ד ומקנה אברם ש"ג ד"ה ונקרא סגול, טעם שלישי.
  21. משלי כו יד. ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב; מקנה אברם ש"ג ד"ה ונקרא סגול.
  22. ס' טעמי המקרא שם. ועי' ישעיהו יג ח: ונבהלו צירים וחבלים כיולדה, ורש"י שם: שצירי דלתי בטנה מתפרקים להפתח, ורש"י דניאל י טז.
  23. מקנה אברם שם.
  24. עי' ציון 988 ואילך. לוית חן שם.
  25. ישעיהו מט כ. לוית חן שם.
  26. ס' מאזנים שם; לוית חן שם. ועי' ס' צחות שם עמ' יב וס' מאזנים שער מלכים, עמ' מג, בטעם הצורה.
  27. דקדוקי הטעמים שם עמ' 11: פתחה קטנה, ועמ' 12; שלשה ספרי דקדוק שם; ס' טעמי המקרא שם ושם; ס' מאזנים שם, בפתיחה, עמ' יב: פתח קטן (וכ"ה ברש"י עה"ת בראשית מד לה, ועוד). ועי' מכלול שם, המבאר הטעם שסגול נקרא פתח קטן, ועי' לוית חן ש"ב פ"ה טעם אחר.
  28. ס' מאזנים שם; עי' לוית חן שם. ועי' ס' צחות שם עמ' יט וס' מאזנים שם, שער מלכים עמ' מג, בטעם הצורה.
  29. ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב.
  30. תרגום ניאופיטי במדבר יג כג-כד: סגולה. מכתב שד"ל בהליכות קדם (פאלק) עמ' 24, בביאור שם הטעם סגול.
  31. מגן אבות לרשב"ץ ח"ג פ"ד; עי' מקנה אברם ש"ג ד"ה ונקרא סגול.
  32. דקדוקי הטעמים שם ושם; שלשה ספרי דקדוק שם: חרק; ס' טעמי המקרא שם ושם; ס' מאזנים שם, בפתיחה, עמ' יא.
  33. איכה ב טז. ראב"ע בס' מאזנים שם עמ' לב וס' צחות שם עמ' ו; לוית חן ש"ב פ"ו.
  34. ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב.
  35. ס' מאזנים שם; לוית חן שם.
  36. ס' טעמי המקרא שם.
  37. ס' מאזנים שם. ועי' ס' צחות שם עמ' ה-ו בטעם הצורה.
  38. דקדוקי הטעמים שם ושם; שלשה ספרי דקדוק שם: חלם; ס' טעמי המקרא שם ושם; ס' מאזנים שם. יש מהראשונים הקוראים לחולם מלאפום (ועי' ציון 53), עי' רש"י עה"ת שמות כג כז וישעיה א לא, ושכל טוב בראשית טז יג ולו כו, ושיטה אחרת לראב"ע פר' נח דקדוק ט כט, וכ"ה בעוד ראשונים, ויש שקוראים לו: מלא פום, עי' ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב וס' צחות שם עמ' ד.
  39. ס' צחות שם עמ' ד; עי' לוית חן שם; עי' מקנה אברם ש"ג ד"ה וכמו שהתנועות.
  40. ישעיה לח טז. ס' צחות שם.
  41. תוספתא תרומות פ"א: פעמים חלום. ס' צחות שם.
  42. ס' טעמי המקרא שם (ושם דף Aiv ע"ב: בסגול למעלה, וצ"ב, ועיי"ש דף Dii ע"א: והסגול התחתון); ס' זכרון לר"י קמחי, שער בעשר התנועות, הוצ' מקי"נ עמ' 17; ס' מאזנים שם.
  43. ס' מאזנים שם. ועי' ס' צחות שם עמ' ד בטעם הצורה.
  44. דקדוקי הטעמים שם ושם; שלשה ספרי דקדוק שם; ס' טעמי המקרא דף Aiii ע"ב ודף Dii ע"ב; ס' מאזנים שם.
  45. איכה ב טז. ס' צחות שם עמ' טו.
  46. שופטים ה טז. ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב.
  47. ס' טעמי המקרא שם.
  48. ראב"ע בס' מאזנים שם עמ' יא ועמ' כח וס' צחות שם עמ' יד. עי' ס' צחות שם בטעם הצורה. ועי' רש"י עה"ת שמות טו ב הקורא לניקוד של שלש נקודות למטה מהאות שורוק. ועי' ס' צחות שם עמ' טו שיש שיקראוהו קבוץ פה, ועי' ציון 54.
  49. לוית חן שם.
  50. ר"א בחור בפרקי אליהו שיר ב וטוב טעם פ"ז; לוית חן ש"ב פ"א; עי' מג"א סי' סא ס"ק יג; קול הקורא פ"ב ס"א וס"ב וס"ו; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"א; ס' הדקדוק לרמח"ל, בהוצ' אשכול עמ' 3; הגר"א בדקדוק אליהו, שער התנועות אות א, וכללים קצרים בדרכי הנקוד, ובדקדוק ופירוש עה"ת ד"ה בראשית; ועוד. אך עי' מקנה אברם ש"ג ד"ה ואף כי תנועות, שהביא ב' הדעות, והכריע כד' הא'.
  51. עי' ציון 952.
  52. על מהותו וצורתו, עי' ציונים 183 ואילך, 312 ואילך.
  53. ס' זכרון שם: חירק; מהלך שם: חטף קמץ, והביא השמות קמץ גדול ופתח גדול ושיש קוראים לצירי קמץ קטן (עי' ציון 20) ולסגול פתח קטן (עי' ציון 27); רד"ק במכלול שם ועט סופר דף ב ע"ב: פתח גדול (ועי' רד"ק מיכה ב יב: קמץ רחב); עי' פרקי אליהו שם. ועי' הערות המהדיר למכלול שם, שהביא שקוראים לשורוק מלאפום (ועי' ציון 38), ולקבוץ שורוק, וכ"ה בהרבה מהאחרונים, עי' סדור ר' שבתי סופר שם, דקדוק ופירוש עה"ת לגר"א שם, וערה"ש שמות האנשים אות י' ד"ה ירוחם, ואשל אברהם (בוטשאש) סי' קפט ד"ה בשל"ה, ושו"ת הר צבי אה"ע סי' קמח, ועוד.
  54. עי' ס' זכרון שם; עי' מכלול שם. בימינו נקראת תנועה זו קֻבוץ.
  55. ס' זכרון שם; עי' מהלך שם; עט סופר שם.
  56. משלי כז טו. ס' צחות שער התנועות עמ' י.
  57. עי' ס' צחות שם; עי' מקנה אברם ש"ג ד"ה ונקרא סגול.
  58. ס' זכרון לר"י קמחי עמ' 18; רד"ק במכלול קלח ב ועט סופר דף ד ע"א; נמוקי ר"א בחור למהלך ס"א ש"ד; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ה; דקדוק אליהו, שער התנועות אות א.
  59. דקדוקי טעמים שם עמ' 12; רד"ק שם ושם; נמוקי ר"א בחור למהלך שם; סדור ר' שבתי סופר שם. ויש הקוראים לו שבא, עי' תשו' תלמידי מנחם עמ' 50 (אך בעמ' 24 קוראים לו שוא) וס' טעמי המקרא דףCiv ע"א ואילך (אך באותו עמ' קורא לו גם שוא) וס' הכוזרי מאמר ב אות פ וס' זכרון שם, ועוד.
  60. ס' הכוזרי שם.
  61. ס' מאזנים שם עמ' יב.
  62. עי' ציון 236 ואילך.
  63. עי' רש"י שמות כב יט, ועוד; ס' טעמי המקרא דףCiv ע"א.
  64. מהלך לר"מ קמחי, בהקדמה.
  65. עי' ציון 312 ואילך. לוית חן שם; נמוקי ר"א בחור למהלך ס"א ש"ד.
  66. עי' ציון 1072. מקנה אברם ש"ג ד"ה ונקרא סגול.
  67. עי' ציון 344 ואילך.
  68. הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"א.
  69. תשבי ע' דגש. עיי"ש שלא נודע הטעם שנקרא דגש, ועי' ס' משפטי הלשון העברית בביאור הר"א גורדון למשנת אליהו (דקדוק אליהו) שער הדגש אות א, שכתב בשם הרב מרדכי גימפל יפה שהוא על דרך התמורה בדברי קדמונינו בין דל"ת לרי"ש, ומלשון רגש, שמרגיש ומטעים, ועיי"ש ביאור נוסף שדחה.
  70. עי' ציון 505 ואילך.
  71. עי' ס' צחות שער התנועות עמ' ו; עי' מגן אבות לרשב"ץ ח"ג פ"ד; הקדמה כללית שם; ביאור הגר"א לתיקו"ז תי' ה.
  72. עי' ס' צחות שם; הקדמה כללית שם.
  73. תיקו"ז שם; ס' צחות שם; מגן אבות לרשב"ץ שם; לוית חן ש"א פי"ז; הקדמה כללית שם.
  74. הקדמה כללית שם.
  75. עי' הקדמה כללית שם.
  76. עי' ציון 48.
  77. ס' מאזנים, בפתיחה עמ' טו.
  78. עי' נדרים לז ב ור"ן ד"ה הלכה; מחז"ו סי' קכ, בשם תשוה"ג; מכלול עג א; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רלח; תפא"י פס"ו; ח"א סי' לא סל"א, ושה"ג, מע' ספרים אות ט, ע' טוב טעם: הלכה למשה מסיני; מסורת המסורת לר"א בחור, ההקדמה השלישית, בשם ס' הסמדר ללוי בר' יוסף, בתחילת ספרו.
  79. על הטעם שלא נכתב, עי' ציון 36 ואילך. מחז"ו שם, בשם תשוה"ג; ס' הכוזרי מאמר ג אות לא; שו"ת הרשב"א שם.
  80. ע"ע תורה שבעל פה. דרכי הנקוד והנגינות המיוחס לר' משה הנקדן (הנובר תרכ"ה) עמ' 1.
  81. מחז"ו שם, בשם תשוה"ג; ס' הכוזרי שם; מכלול נד ב: מתקני הנקוד, לפי מסורת המסורת שם; עי' תפא"י שם.
  82. עי' ציון 2. מסורת המסורת שם.
  83. תהלים קיט קכו. מחז"ו לאבות פ"א מ"א.
  84. מסורת המסורת שם.
  85. ס' צחות שער התנועות עמ' כב.
  86. עי' בציון הבא.
  87. עי' מחז"ו שם (מלשונו משמע שהוא ציטוט מהגאונים, וחלקו תואם את הנאמר שם בסי' קכ בשם תשוה"ג).
  88. חומש עם תרגום כ"י המצוטט בתשובת שד"ל בהליכות קדם (פולאק) עמ' 24: הובא מארץ בבל והיה מנוקד למעלה בנקוד ארץ אשור. עיי"ש שר' נתן בר' מכיר העתיקו וניקדו בניקוד טברני.
  89. דרכי הנקוד והנגינות שם, ע"פ נדרים לז ב. וכ"מ קצת מהמאירי שם.
  90. עי' הקד' אברבנאל לירמיהו: וקודם שהתעורר עזרא לעשות הנקוד.
  91. מאור עינים ימי עולם פנ"ט; עי' שה"ג שם; אשתדלות עם שד"ל, פרוזדור, ופ"א ופנ"ה, והיחש לכתב אשורי ולתולדותיו הנקודות והטעמים ש"ג פ"ד.
  92. מאור עינים שם, ע"פ דרכי הנקוד והנגינות שם; ליקוטי מהרש"ס (שנדפסו בסדור ר' שבתי סופר) סי' א, בד' מכלול שם.
  93. זכריה יד ה.
  94. ר"י קרא שם.
  95. ר"י קרא שם; עי' ראב"ע שם. ועי' ס' השרשים לרד"ק שורש נוס: ואומרים כי כן נמצא במקצת ספרים מדוייקים, ואני לא ראיתיו.
  96. ת"י שם. ר"י קרא שם; עי' ס' השרשים שם; עי' מנחת שי שם (ושם שכ"מ מרש"י).
  97. מסורה גדולה שם, לפי המנחת שי שם; ר"י קרא שם.
  98. ר"י קרא שם.
  99. עי' ציון 95. הכרעות ר"ת לתשו' דונש ד' לונדון תרי"א עמ' 11. עיי"ש שטעות זו באה להם מחמת הבנה מוטעית במסורה גדולה, ועי' ציון 96.
  100. מנחת שי שם.
  101. עי' מחז"ו סי' קכ, בשם תשוה"ג; אשכול (אלבק) ח"א עמ' 186 ותש"ר ח"ב עמ' 40, בשם רב האי.
  102. עי' ציון 78 ואילך.
  103. שו"ת רדב"ז ח"ג סי' אלף סח (תרמג).
  104. ע"ע תורה שבעל פה. עי' דרכי הנקוד והנגינות עמ' 1; שו"ת רדב"ז שם.
  105. מחז"ו שם, בשם תשוה"ג.
  106. ע"ע יש אם למסורת; יש אם למקרא.
  107. שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רלח; עי' רי"ו נ"ב ח"ב (יט ג).
  108. שו"ת רדב"ז שם.
  109. רבינו בחיי במדבר יא טו; עי' שו"ת רדב"ז שם.
  110. שמות ב ה.
  111. עי' רש"י שם; ראב"ע שם, בפירוש הקצר ובפירוש הארוך; עי' רבינו בחיי במדבר שם.
  112. ר"י בכור שור שמות שם.
  113. רש"י שם; ראב"ע שם, בפירוש הקצר ובפירוש הארוך; ר"י בכור שור שם.
  114. דברים ג יא. רבינו בחיי במדבר שם.
  115. עי' סוטה יב ב ושמו"ר פ"א אות כג: ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר ידה וחד אמר שפחתה. עי' רש"י שמות שם; רבינו בחיי במדבר שם.
  116. ציון 425 ואילך.
  117. תהלים קיט קכו.
  118. ע"ע עת לעשות לה' וע' תורה שבעל פה. שו"ת רדב"ז ח"ג סי' אלף סח (תרמג).
  119. אשתדלות עם שד"ל פי"ט. ועי' ציון 92 ואילך.
  120. עי' ציון 108 ואילך.
  121. עי' ציון 100.
  122. אשתדלות עם שד"ל פמ"ב, בד' רבינו בחיי במדבר יא טו. ועי' ויכוח על חכמה הקבלה ועל קדמות הזהר וקדמות הנקודות והטעמים ד' גוריציאה עמ' 79 ואילך, שניסה להביא ראיות ממפרשים שפירשו כביכול בניגוד לניקוד, ועי' אשתדלות עם שד"ל פכ"ב ואילך, שהשיב על כל ראיותיו.
  123. מתי שוא הוא נע ומתי נח, עי' ציון 242 ואילך. על הגיית השוא הנח, עי' ציון 1042 ואילך. על הגיית השוא הנע, עי' ציון 1044 ואילך.
  124. רבנו מנוח תפילה פ"ב ה"ו; ב"י או"ח סי' קמב, בשמו; ערה"ש שם ס"ה. מתי בג"ד כפ"ת דגושים ומתי רפויים, עי' ציון 360 ואילך. מתי שאר האותיות דגושות ומתי רפויות, עי' ציון 516 ואילך. על הגיית הדגש הקל, הבא באותיות בג"ד כפ"ת בלבד, ויש סוברים אף באות ר', עי' ערך המיוחד לכל אות. על הגיית הדגש החזק, הבא בכל האותיות, מלבד האותיות הגרוניות, עי' ציון 1073 ואילך.
  125. תה"ד פסקים וכתבים סי' קפא, בשם רבותיו ושאר גדולים; רמ"א או"ח קמב א.
  126. ע"ע קריאת התורה. שו"ת בית יעקב סי' עו; מגן גבורים שם סק"א.
  127. ע"ע הנ"ל.
  128. עי' ציון 599 ואילך.
  129. ערה"ש שם ס"ד.
  130. מג"א שם סק"א, ע"פ רמ"א שם, וא"ר שם סק"ב, בשמו, ופמ"ג שם א"א סק"א, ומ"ב שם סק"ד, בשם המג"א והאחרונים (חטף בח' הנזכר בדבריהם, היינו לכאו' צורת הנסמך, עי' ישעיה ס טז, וצ"ב).
  131. ע"ע הנ"ל. עי' מגן גבורים שם.
  132. ערה"ש שם ס"ג-ס"ד.
  133. ע"ע הנ"ל. ערה"ש שם ס"א-ס"ד.
  134. מג"א סי' קמב סק"א; פר"ח שם ס"א; כה"ח שם סק"ב, בשמו; שתילי זיתים שם סק"א; פמ"ג שם א"א סק"א; ערה"ש שם ס"ג-ס"ד; מ"ב שם סק"ד.
  135. בראשית ה א. ס' צחות שער התנועות עמ' יז: בקמץ קטן.
  136. בראשית כד יב. ס' צחות שם: בפתח קטן.
  137. עי' ציון 92 ואילך.
  138. כתר ארם צובא דברים כה יט, לפי עדות מאורות נתן (ספיר) שאלה 379, וישעיה כו יד ותהלים קיא ד, ועוד; כ"י לנינגרד שמות יז יד ודברים שם; כ"י ששון שם ושם; ס' השרשים לרד"ק שורש זכר, במהדורות מאוחרות, בשם מקצת ספרים, ועט סופר לרד"ק דף יט ע"א (ועי' בציון הבא, ועי' שערי דמעות לשערי תפלה סי' סא הערה 78, שעט סופר נכתב לאחר המכלול והשרשים); חומש מאור עינים לרוו"ה שמות יז יד, בשם שני כ"י ומק"ג ד' רפ"ו; דיוקים בנוסחי התפילה והברכות מהגר"א (נדפס בתחילת השו"ע ד' וילנא), ומעשה רב סי' כח וסי' קלד, שכן נהג הגר"א (ועי' בציון הבא); סערת אליהו לר"א בן הגר"א דף יב ע"ב; קובץ בית אהרן וישראל שנה ג גליון ה דף קלג אות כב, שכן נהג ר' אהרן מקרלין; שו"ת בצל החכמה ח"ו סי' נ, שכן היה המנהג בהונגריה.
  139. ס' השרשים שם, במהדורות קדומות, בסתם, ובמהדורות מאוחרות, בשם מקצת ספרים, ומכלול קמט ב (ועי' בציון הקודם); עי' רשב"א ור"ן ב"ב כא ב: זכר בסגול; עי' ערוגת הבשם (ארוולטי) פכ"ב אות א, בשם ר"א בחור: זכר בסגול; סדור ר' שבתי סופר עמ' 89, ע"פ ס' השרשים שם; לוח ארש ח"א סי' קב; חומש מאור עינים לרוו"ה שם, בשם מק"ג ד' רע"ח וד' שונצינו; הסכמת הגר"ח מווולוזין למעשה רב, שכן נהג הגר"א, ושמא טעו השומעים ממנו בסגול (עי' בציון הקודם), או שנתחדש אצלו בזקנותו לקרוא בצירה, והערות למעשה רב סי' קלד, שנראה שבזקנותו נתחדש לו כן; קצות השלחן סי' פד בדי השלחן ס"ק כב שכן עיקר, ובהערות לסי' פד שנדפסו בסוף ח"ג שכן דעת הצמח צדק. וע' בס' השרשים שם שבצמד המילים לזֵכר קדשו (תהלים ל ד וצז יב) הכל מודים שזכר נקודה בצירי, ובסדור ר' שבתי סופר שם, שכך הוא ע"פ המסורה.
  140. דברים כה יט.
  141. שערי תפלה סי' סא; עי' תיקון סופרים לר' שלמה דובנא שמות יז יד.
  142. שמות יז יד.
  143. בונה ירושלים המיוחס לרש"ז מלאדי סי' מד; קונ' בשורת אליהו (שבסוף שו"ת קול מבשר ח"א) סי' ה, עיי"ש הטעם.
  144. עי' ציון 990 ואילך.
  145. ע"ע ארבע פרשיות: פרשת זכור.
  146. עי' מ"ב תרפה ס"ק יח; שו"ת אג"מ או"ח ח"ה סי' כ אות לב; קצות השלחן בהערות שם, שכן נהג התורת חסד.
  147. דברים כה יט. אג"מ שם.
  148. קצות השלחן בדי השלחן שם, בשם מדקדקים.
  149. מועדים וזמנים ח"ב סי' קיא בהערה, באופן הראשון.
  150. עי' ציון 138. מועדים וזמנים שם.
  151. אג"מ שם.
  152. הר"ש דבליצקי באם למקרא (נדפס בסוף ס' תוספת תיקון, בני ברק תשל"ב) דברים שם ובוזרח השמש עמ' סד.
  153. וזרח השמש עמ' סד.
  154. מועדים וזמנים שם, באופן השני.
  155. קונ' בשורת אליהו שם; הר"מ ברויאר במגדים ח"י עמ' 106 ואילך; שו"ע המקוצר סי' קכא, עיני יצחק סק"י. ועי' בצל החכמה שם, שכן היה המנהג בהונגריה לפני שהתפשט הלימוד במ"ב, ועי' מגדים שם שכן היה המנהג בכל קהילות ישראל לפני שהתפשט לפסוק כמ"ב.
  156. מגדים שם; עי' שו"ע המקוצר שם.
  157. שו"ת אג"מ או"ח ח"ה סי' כ אות לב; קצות השלחן סי' פד בדי השלחן ס"ק כב, בשם מדקדקים; אם למקרא דברים כה יט, בשמו, שכן טוב לעשות.
  158. קצות השלחן שם; הר"ש דבליצקי באם למקרא שם, בשמו, ובוזרח השמש עמ' צא.
  159. ע"ע ארבע פרשיות ציון 58 ואילך.
  160. עי' אג"מ שם.
  161. קצות השלחן שם; הר"ש דבליצקי באם למקרא שמות יז יד, בשמו, וזרח השמש עמ' נח. באג"מ השמיט, ועי' ציון 140.
  162. עי' קצות השלחן שם.
  163. ע"ע קריאת התורה.
  164. קצות השלחן שם.
  165. וזרח השמש שם עמ' סד.
  166. וזרח השמש שם.
  167. שו"ת בצל החכמה ח"ו סי' נ.
  168. ע"ע שליח צבור. טוש"ע או"ח נג ו, ע"פ תענית טז א.
  169. רש"י שם ד"ה ורגיל; פרישה שם סק"ה; עטרת צבי שם סק"ח; א"ר שם סק"ח*, בפי' הא'; מ"ב שם ס"ק יח.
  170. ליקוטי מהרש"ס סי' ג.
  171. ע"ע לשון תורה; לשון חכמים.
  172. לוח ארש, בהקדמה ד"ה וצריך שתדע וסי' תע ועוד.
  173. ליקוטי מהרש"ס סי' ג.
  174. עי' רבי שבתי סופר בליקוטים שם ובסדור הגש"פ עמ' ב, לגבי בורא פרי הגפן.
  175. עי' הליכות שבא פ"א ח"ג, שסתם, וצ"ב אם הוא אף בקה"ת; שו"ת יוסף אומץ סי' י; שו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סי' כה, בשמו, והסכים לו (וכ"מ מד' השואל שם בשם ר' אליהו מני).
  176. ציון 676 ואילך.
  177. ציון 499 ואילך.
  178. עי' ציון 8 ואילך.
  179. עי' ציון 50 ואילך.
  180. שלשה ספרי דקדוק עמ' 4.
  181. ראב"ע בס' צחות שער התנועות עמ' יט והקדמה לשיטה אחרת. עי' שלשה ספרי דקדוק שם, ובס' צחות שם מש"כ עליו.
  182. ס' צחות שם.
  183. דקדוק אליהו שער התנועות אות ג.
  184. על צורתו ופירוש שמו, עי' ציון 9 ואילך.
  185. על צורתו, עי' ציון 68 ואילך; על מהותו, עי' ציון 344 ואילך.
  186. ישעיה מד כג, מט יג. ראב"ע בס' צחות שער התנועות עמ' יב וס' מאזנים שער המלכים עמ' מב.
  187. תהלים צט ה וט. ס' צחות שם עמ' יג.
  188. ס' מאזנים שם.
  189. שמות ל י, ועוד.
  190. בראשית ד ז, ועוד. ס' צחות שם.
  191. על צורתו ופירוש שמו, עי' ציון 16 ואילך.
  192. עי' ס' מאזנים שם עמ' לד-לה: פתח גדול (עי' ציון 27).
  193. בראשית מא יב. ס' מאזנים שם, עיי"ש הטעם.
  194. על צורתו ופירוש שמו, עי' ציון 20 ואילך.
  195. ס' מאזנים שער המלכים עמ' מג: קמץ קטן (עי' ציון 20).
  196. על צורתו ופירוש שמו, עי' ציון 27 ואילך.
  197. ע' שלשה ספרי דקדוק עמ' 132; ס' מאזנים שער המלכים עמ' לו: פתח קטן (עי' ציון 27), אך שם עמ' לז: סגול.
  198. קהלת יב יד. ס' מאזנים שם עמ' לז.
  199. ס' מאזנים שם: בקמץ קטן (עי' ציון 20).
  200. קהלת ז יג. ס' מאזנים שם.
  201. על צורתו ופירוש שמו, עי' ציון 32 ואילך.
  202. חבקוק א ג. ס' צחות שער התנועות עמ' ו.
  203. שמות כג ב. ס' צחות שם. ועי' מנחת שי שמות שם שמוכיח שכן הכתיב הנכון.
  204. קהלת יב ט.
  205. ס' צחות שם; עי' ס' מאזנים שער המלכים עמ' לב. עיי"ש ושם שכתב הראב"ע שהוא מלבד יוצא מהכלל אחד: שְׂעִיפַּי (איוב כ ב), ולפנינו אף שם בחיריק חסר, ועי' פי' ר"מ קמחי למשלי יד י, שגרס כראב"ע.
  206. על צורתו ופירוש שמו, עי' ציון 38 ואילך.
  207. ס' צחות שער התנועות עמ' ה; קול הקורא פ"ג ס"ג.
  208. ראב"ע בס' צחות שם עמ' ד וס' מאזנים שער המלכים עמ' לג.
  209. ישעיהו לד ד. ס' מאזנים שם.
  210. על צורתו ופירוש שמו, עי' ציון 44 ואילך.
  211. ס' מאזנים שער המלכים עמ' כח.
  212. עי' ס' מאזנים שם.
  213. עי' ס' מאזנים שם.
  214. עי' ציון 51 ואילך.
  215. עי' מהלך לר"מ קמחי ס"א ש"ד; דקדוק אליהו שער התנועות אות ה.
  216. מכלול לרד"ק קלו א; עי' עט סופר לרד"ק דף ג ע"א; עי' הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ג; דקדוק אליהו שם.
  217. מכלול שם.
  218. בראשית מט כג. סדור ר' שבתי סופר שם.
  219. ע"ע טעמים ציון 13 ונספח לערך טעמים ציון 32 ואילך.
  220. ע"ע הנ"ל ציון 11 ונספח לערך הנ"ל ציון 17 ואילך.
  221. לשון חיים לדקדוק אליהו שער התנועות אות ה סק"ג.
  222. דקדוק אליהו שם.
  223. תהלים יט ח. לשון חיים שם סק"ד.
  224. עי' הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ג; דקדוק אליהו שם.
  225. בראשית נ יז. סדור ר' שבתי סופר שם.
  226. דקדוק אליהו שם.
  227. ויקרא א יא. לשון חיים שם סק"ו.
  228. דקדוק אליהו שם.
  229. לשון חיים שם סק"ז.
  230. לשון חיים שם סק"ח.
  231. דקדוק אליהו שם.
  232. עי' לשון חיים שם.
  233. דקדוק אליהו שער התנועות אות ה.
  234. עי' ציון 215. לשון חיים לדקדוק אליהו שם סק"ט.
  235. בראשית יח ה. לשון חיים שם.
  236. עי' ציון 227 ואילך. בראשית כג טו. לשון חיים שם.
  237. על צורתו ופירוש שמו, עי' ציון 56 ואילך.
  238. עי' ס' דקדוקי הטעמים עמ' 32-33; ס' טעמי המקרא דף Civ ע"א: שוכן ומניע; עי' ראב"ע בס' צחות שער התנועות עמ' ז ובס' מאזנים פתיחה עמ' יב; דקדוק אליהו שער התנועות אות א; מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה כלל א סי' ב.
  239. עי' שלשה ספרי דקדוק עמ' 6; עי' ס' צחות שם; עי' דקדוק אליהו שם; מסורת הקריאה שם.
  240. עי' ס' טעמי המקרא שם; עי' ס' צחות שם; עי' דקדוק אליהו שם; מסורת הקריאה שם.
  241. צוהר התיבה, תיבת השו"א אות א.
  242. מסורת הקריאה שם.
  243. עי' ס' דקדוקי הטעמים עמ' 12 ועמ' 18; שלשה ספרי דקדוק עמ' 4; ס' מאזנים, פתיחה עמ' יב; ר"א בחור במסורת המסורת מאמר ג ובפרקי אליהו שיר ב; דקדוק אליהו שער השוא אות א; מסורת הקריאה שם, כלל ג סי' א.
  244. ס' מאזנים שם.
  245. עי' ציון 180. שלשה ספרי דקדוק שם; הליכות שבא ח"א פ"ג.
  246. ס' דקדוקי הטעמים עמ' 12; שלשה ספרי דקדוק עמ' 5; ס' מאזנים שם עמ' יג; ס' זכרון לר"י קמחי עמ' 18-19; מכלול קלט א; ר"א בחור שם ושם; דקדוק אליהו שם; מסורת הקריאה שם.
  247. בראשית יא ז. ס' מאזנים שם; מכלול שם.
  248. עי' ציון 344 ואילך.
  249. עי' ציון 261 ואילך.
  250. עי' ס' דקדוקי הטעמים שם; מכלול קלח ב; ר"א בחור שם ושם; דקדוק אליהו שם; מסורת הקריאה שם.
  251. יואל ג א. עי' ס' דקדוקי הטעמים שם.
  252. עי' ציון 1073 ואילך. הליכות שבא שם.
  253. עי' ציון 239 ואילך. הליכות שבא שם.
  254. ס' דקדוקי הטעמים עמ' 12; שלשה ספרי דקדוק עמ' 5; ס' מאזנים פתיחה עמ' יג; מכלול קלח ב; ר"א בחור במסורת המסורת מאמר ג ובפרקי אליהו שיר ב; דקדוק אליהו שער השוא אות א; מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה כלל ג סי' א.
  255. בראשית יא ז. ס' מאזנים שם; מכלול שם.
  256. ס' טעמי המקרא דף Civ ע"ב; ס' מאזנים שם; מכלול קלט א; ר"א בחור שם ושם; דקדוק אליהו שם; מסורת הקריאה שם.
  257. ס' מאזנים שם.
  258. ס' מאזנים שם; מכלול שם.
  259. עי' ס' מאזנים שם; עי' מכלול שם.
  260. ס' מאזנים פתיחה עמ' יג.
  261. ס' מאזנים שם.
  262. עי' ציון 247 ואילך. ס' מאזנים שם; מכלול קלט א, בשם יש קוראים.
  263. בראשית ט כא. ס' מאזנים שם.
  264. מגן אבות לרשב"ץ ח"ג פ"ד; ר"א בחור במסורת המסורת מאמר ג ובפרקי אליהו שיר ב; דקדוק אליהו שער השוא אות א; מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה כלל ג סי' א.
  265. שלשה ספרי דקדוק עמ' 5-6; ראב"ע בס' מאזנים שם, בשם יש אנשים, ודחה, ובס' צחות שער התנועות עמ' ח, בשם ר' יהודה המדקדק; מכלול שם, בסתם.
  266. בראשית מה טו.
  267. בראשית כט יא.
  268. שלשה ספרי דקדוק עמ' 6; מכלול שם.
  269. בראשית ט כז. מכלול שם (ונ' שהוא מכח קושית הראב"ע בס' צחות שם וס' מאזנים שם).
  270. עי' ראב"ע בס' צחות שער התנועות עמ' ח וס' מאזנים פתיחה עמ' יב; הליכות שבא ח"א פ"ג, שכן המנהג.
  271. לוית חן ש"ב פ"ח; מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה כלל א סי' ה.
  272. מסורת הקריאה שם: נצב.
  273. מסורת הקריאה שם.
  274. לוית חן שם: למשוך הקול; מסורת הקריאה שם.
  275. עי' ס' דקדוקי הטעמים עמ' 27 ועמ' 30 ועמ' 34; עי' ס' טעמי המקרא דף Civ ע"ב: הדגשות שבאות אשר לפני אות השבא (ועיי"ש סימנים ע"פ אורך התיבה לדעת אלו שואים נחים ואלו נעים).
  276. עי' ציון 218 ואילך. עי' ס' דקדוקי הטעמים עמ' 50 ועמ' 53.
  277. עי' ציון 50 ואילך.
  278. רד"ק במכלול קלו ב ועט סופר דף ג ע"א.
  279. שופטים ד ב, ועוד. מכלול שם.
  280. עי' מכלול קלז א ועט סופר שם; מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה פ"ג סי' ד, בד' הרד"ק.
  281. ישעיהו י לד. רד"ק שם ושם.
  282. עי' מכלול שם.
  283. מאמר המאריך למנחת שי, תי' חקירה ב.
  284. מנחת שי בראשית לא לט, ובמאמר המאריך שם, ושכ"כ אליו ר' שלמה עבו. ועי' מסורת הקריאה שם סי' ה, מש"כ בד' המנחת שי.
  285. דקדוק אליהו שער השוא אות א.
  286. עי' ציון 218 ואילך. דקדוק אליהו שם, עיי"ש בלשון חיים.
  287. תהלים נה יא. ס' מאזנים שער הסמוכים עמ' קא.
  288. תהלים נה יא. שלשה ספרי דקדוק עמ' 6; עי' ס' מאזנים שם.
  289. פרקי אליהו שיר ב; דקדוק אליהו שער השוא אות א; שיח יצחק (הלוי) שער א פ"ב סי' ד; מסורת הקריאה כללי דקדוק הקריאה פ"ג סי' ה.
  290. שיח יצחק שם, בפירוש ס"ק לח.
  291. עי' ס' דקדוקי הטעמים עמ' 32, בדוג' מיחזקאל לט י: בוזזיהם, ובדוגמאות ליוצא מהכלל מהושע ה טו: יכבדדני, ועוד; שלשה ספרי דקדוק עמ' 130.
  292. עי' ס' דקדוקי הטעמים עמ' 31-32; שלשה ספרי דקדוק עמ' 6 ועמ' 130.
  293. עי' ציון 274 ואילך.
  294. במדבר י לו.
  295. דברים לג יז.
  296. ס' דקדוקי הטעמים עמ' 32.
  297. עי' ס' דקדוקי טעמים שם, ובח"נ שבהערות.
  298. עי' ס' דקדוקי טעמים שם.
  299. תהלים נ כג.
  300. משלי א כח וח יז.
  301. ס' דקדוקי הטעמים שם.
  302. ראב"ע ויקרא י יט; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה ה"א השאלה והתמה; לוית חן ש"א פ"ט; דקדוק אליהו שער השוא אות א.
  303. הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ה; הקדמה לשערי תפלה.
  304. ויקרא כג טו.
  305. ר' זלמן הענא בהקדמה לשערי תפלה, ויסוד הניקוד שער התנועות יסוד לא, וצוהר התיבה תיבת התנועות אות כה.
  306. ס' מאזנים שער המלכים עמ' כח.
  307. עי' ציון 281. עי' מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה כלל ה סי' ג, בד' הרד"ק.
  308. עי' הקדמה כללית שם; השגות רבי מרדכי דיסלדארף לשערי תפלה סי' א, בד' הראב"ע בראשית לז כה (ולא ראה ס' מאזנים שבציון 305) והרד"ק במכלול קע א וקלז א; דקדוק אליהו, שער הדגש אות ד, לפי לשון חיים שם סק"ג; מסורת הקריאה שם, בד' התורה אור והמנחת שי, ובשם כמה אחרונים.
  309. ר' זלמן הענא ביסוד הניקוד שער התנועות יסוד לא וצוהר התיבה תיבת התנועות אות כה.
  310. ר' זלמן הענא ביסוד הניקוד שם יסוד לב וצוהר התיבה שם.
  311. ציון 1040 ואילך.
  312. עי' ציון 65 ואילך.
  313. על מהותו, עי' ציון 185 ואילך.
  314. מכלול קלז ב, והובא בהקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ב; פרקי אליהו השיר הי"א.
  315. מהלך לר"מ קמחי, בהקדמה; עי' לוית חן ש"א פי"ב. יש מהראשונים הקוראים אף לו חטף קמץ, עי' רש"י שמות כה מ וישעיהו יב ב ורשב"ם בראשית כו לה, ועוד.
  316. ירמיהו מו יא. מכלול שם, והובא בהקדמה כללית שם; פרקי אליהו שם.
  317. מהלך שם; עי' לוית חן שם.
  318. ס' מאזנים שער המלכים עמ' מב; מהלך שם.
  319. על ניקוד חטף פתח באותיות שאינן גרוניות, עי' ציון 323 ואילך. ס' טעמי המקרא דף Di ע"ב; מהלך לר"מ קמחי, בהקדמה; דקדוק אליהו שער השוא אות א; מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה כלל ד סי' א. ויש מהראשונים ואחרונים הקוראים לחטף פתח, שוא ופתח, עי' ראב"ע קהלת ב יט ועט סופר כט ע"ב ולוית חן ש"א פ"ט. ויש מהראשונים ואחרונים הקוראים לחטף סגול, שוא וסגול, עי' עט סופר כט ע"ב.
  320. מסורת הקריאה שם.
  321. דקדוק אליהו שם; מסורת הקריאה שם.
  322. דקדוק אליהו שם; מסורת הקריאה שם.
  323. עי' ציון 242 ואילך.
  324. ס' דקדוקי הטעמים עמ' 14, בשם רב פנחס ראש ישיבה.
  325. עי' ציון 286 ואילך. ס' דקדוקי הטעמים שם; מכלול עב א; פרקי אליהו השיר הי"ב.
  326. שמות כה כ. ס' דקדוקי הטעמים שם; מכלול שם.
  327. עי' ציון 270 ואילך. עי' ס' דקדוקי הטעמים שם; פרקי אליהו שם.
  328. בראשית ב יב. פרקי אליהו שם; מסורת הקריאה שם סי' ב, שכן נמצא לפעמים.
  329. ס' טעמי המקרא שם.
  330. ס' טעמי המקרא שם; מנחת שי בראשית יב ג ובמדבר י לו ושופטים ז ו, ועוד; עי' מסורת הקריאה שם.
  331. עי' רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה הוא"ו משמשת; עי' מנחת שי בראשית שם, במסקנתו; דקדוק ופירוש עה"ת לגר"א ד"ה היתה; מסורת הקריאה שם, בדעת המנחת שי.
  332. עי' חומש תורת האלקים לרוו"ה בראשית ב יב בשום שכל.
  333. לוית חן ש"א פ"י; עי' סדור ר' שבתי סופר עמ' 183; חומש תורת האלקים שם. ועי' מנחת שי שופטים ה יב שהביא סתירה בדברי הרד"ק במכלול אם הוא עם שוא לבד או חטף פתח. ועי' חומש תורת האלקים בראשית כז כו בשום שכל, שכשהמילה נדחקת אל מילה זעירה שאחריה, אינה מנוקדת בחטף פתח אלא בשוא בלבד.
  334. לוית חן שם.
  335. עי' לוית חן שם; עי' סדור ר' שבתי סופר שם; עי' חומש תורת האלקים בראשית ב יב בשום שכל.
  336. ס' דקדוקי הטעמים עמ' 14.
  337. שמות כח מ. ס' דקדוקי הטעמים שם; כתר ארם צובא שם, לפי עדות מאורות נתן הערה 178; כ"י לנינגרד שמות שם; מנחת שי שם, בשם מקצת ספרים כ"י וספרי הד', ושכן משמע מהרד"ק; מסורת הקריאה שמות שם.
  338. אסתר ב ה. ס' דקדוקי הטעמים שם; כתר ארם צובא שם, לפי עדות מאורות נתן הערה 523; כ"י לנינגרד אסתר שם.
  339. ס' דקדוקי הטעמים שם; מנחת שי שמות שם, בשם מקצת ספרים כ"י.
  340. ס' דקדוקי הטעמים שם; מסורת הקריאה אסתר שם.
  341. ס' דקדוקי הטעמים עמ' 14.
  342. עי' ס' טעמי המקרא שם (וכ"ה בכל הדוגמאות שמביא שם).
  343. קול הקורא פי"א ס"ח.
  344. ציון 1072.
  345. על צורתו, עי' ציון 68 ואילך.
  346. קול הקורא פ"ה ס"א; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד; צוהר התיבה תיבת הדגש אות א; דקדוק אליהו שער הדגש אות א; מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה כלל ד סי' ג.
  347. עי' מחברת מנחם בפתיחת המחבר; שלשה ספרי דקדוק עמ' 8; מכלול פא ב; לוית חן (בנוונטו) ש"א פי"ז ופי"ח; קול הקורא שם.
  348. ע"ע. ס' יצירה פ"ד מ"א-מ"ד ומ"י; דקדוקי הטעמים עמ' 7, שכ"ה הגיית בני ארץ ישראל, ועיי"ש בח"נ; מחברת מנחם שם, בשם חכמי הסוד; מכלול שם, בשם ס' יצירה ושבמחברת עלי בן יהודא הנזיר כתב שכ"ה הגיית בני טבריה; מהלך לר"מ קמחי בהקדמה; לוית חן ש"א פי"ח, בשם ס' יצירה.
  349. מהלך שם; מכלול שם.
  350. ס' יצירה שם מ"ב.
  351. מהלך שם.
  352. מסורת הקריאה שם.
  353. עי' דרכי הנקוד והנגינות עמ' 23; עי' מכלול פב א (והוא לכאו' המשך דברי מחברת עלי הנ"ל); דקדוק אליהו שער הדגש אות ב.
  354. דקדוק אליהו שם.
  355. עי' דרכי הנקוד והנגינות עמ' 25.
  356. עי' ציון 1073 ואילך. דקדוק אליהו שער הדגש אות ה; מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה כלל א סי' ג.
  357. עי' קול הקורא פ"ה ס"ג; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד; דקדוק אליהו שם אות ג.
  358. מחברת מנחם, בפתיחת המחבר. עיי"ש שמונה הע"ח, כאותיות שאינן מקבלות דגש, ואל"ף נוטה עמהם, ועי' ציון 358 ואילך.
  359. כגון בראשית מג כו ושמו"א א ו. עי' מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה כלל א סי' ג ובראשית שם.
  360. עי' מחברת מנחם שם.
  361. עי' ציון 253 ואילך אימתי השוא נח. לוית חן ש"א פי"ז; דקדוק ופירוש עה"ת לגר"א ד"ה בראשית האותיות.
  362. עי' מחברת מנחם, בפתיחת המחבר: תקנו אנשי הלשון; דרכי הנקוד והנגינות עמ' 25; לוית חן ש"א פי"ח; קול הקורא פ"ד ס"א; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ב.
  363. דרכי הנקוד והנגינות שם; מחברת הערוך חלק הדקדוק דף ד טור א; לוית חן שם.
  364. עי' ציון 182.
  365. שמות כה יג. ס' טעמי המקרא דף Aiii ע"א; דרכי הנקוד והנגינות שם.
  366. דרכי הנקוד והנגינות שם.
  367. הקדמה כללית שם ס"א.
  368. עי' ציון 50 ואילך.
  369. דרכי הנקוד והנגינות שם.
  370. דרכי הנקוד והנגינות שם.
  371. מחברת הערוך שם.
  372. ס' טעמי המקרא דף Aiii ע"א; דרכי הנקוד והנגינות עמ' 24-25; מכלול פ א; מחברת הערוך חלק הדקדוק דף ד טור א; לוית חן ש"א פי"ח; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"א ד"ה מפיק; מנחת שי, כללי בג"ד כפ"ת דסמיך ליהו"א; פרקי אליהו שיר ד; הקדמה כללית שם ס"ג; הגר"א בדקדוק אליהו שער הדגש אות ב, ובכללים קצרים בדרכי הנקוד.
  373. דרכי הנקוד והנגינות עמ' 25; לוית חן שם; מנחת שי שם; פרקי אליהו שם; קול הקורא פ"ד ס"ב; הקדמה כללית שם; עי' כללים קצרים בנקוד לגר"א.
  374. ויקרא יח ה. קול הקורא שם; הקדמה כללית שם.
  375. הקדמה כללית שם.
  376. עי' הקדמה כללית שם. ועי' דרכי הנקוד והנגינות שם ומכלול שם ומחברת הערוך שם ולוית חן שם ורב פעלים שם ומנחת שי שם וקול הקורא שם שלכלל זה שלשה יוצאים מהכלל ע"פ המסורה: קַו תֹֿהו (ישעיהו לד יא), שָׁלֵו בָֿהּ (יחזקאל כג מב), א-דנָי בָֿם (תהלים סח יח).
  377. מחברת הערוך שם.
  378. רב פעלים שם.
  379. ס' טעמי המקרא שם; דרכי הנקוד והנגינות עמ' 23 ועמ' 25; יהב"י הנקדן בשער חק יהו"א, הובא בהערות רוו"ה לעין הקורא במדבר לג לו.
  380. הגר"א בדקדוק אליהו שם (אך בכללים קצרים בדרכי הנקוד כתב שמפיק הוא רק בהו"י, וצ"ב).
  381. עי' ציון 352 ואילך. לשון חיים שם סק"ח, ע"פ דקדוק אליהו שער התנועות אות ב.
  382. ס' טעמי המקרא שם; דרכי הנקוד והנגינות שם.
  383. פרקי אליהו שם; קול הקורא שם.
  384. לוית חן שם.
  385. במדבר כב ב.
  386. דרכי הנקוד והנגינות שם.
  387. לוית חן שם.
  388. ס' טעמי המקרא דף Aii ע"ב; דרכי הנקוד והנגינות עמ' 24; יהב"י הנקדן הנקדן בשער חק יהו"א, הובא בהערות רוו"ה לעין הקורא במדבר לג לו.
  389. מכלול פ א; לוית חן ש"א פי"ח; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"א ד"ה מפסיק; מנחת שי, כללי בג"ד כפ"ת דסמיך ליהו"א; פרקי אליהו שיר ד; קול הקורא פ"ד ס"א וס"ג; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ג; הגר"א בדקדוק אליהו שער הדגש אות ב, ובכללים קצרים בדרכי הנקוד.
  390. ע"ע טעמים ציון 11 וציון 22 ואילך, ונספח לע' טעמים ציון 69 וציון 103 ואילך. דרכי הנקוד והנגינות שם עמ' 23-24; מכלול שם; רב פעלים שם (עיי"ש שמונה באריכות דוגמאות); מנחת שי שם; פרקי אליהו שם; קול הקורא פ"ד ס"ג; הקדמה כללית שם; דקדוק אליהו שם.
  391. ע"ע טעמים ציון 12 ואילך ו19 ואילך, ונספח לע' טעמים ציון 32 וציון 70 ואילך.
  392. עי' נספח לע' טעמים ציון 168 ואילך.
  393. ס' טעמי המקרא שם; דרכי הנקוד והנגינות שם; מכלול שם; עי' מחברת הערוך שם; לוית חן שם; מנחת שי שם; פרקי אליהו שם.
  394. בראשית יח כא. דרכי הנקוד והנגינות שם; מכלול שם; מחברת הערוך שם.
  395. רב פעלים שם: דגש רפה; עי' הקדמה כללית שם.
  396. מחברת הערוך שם.
  397. דרכי הנקוד והנגינות שם; מחברת הערוך שם.
  398. דרכי הנקוד והנגינות שם.
  399. פרקי אליהו שם; קול הקורא שם; דקדוק אליהו שם.
  400. ס' טעמי המקרא דף Aii ע"ב; יהב"י הנקדן בשער חק יהו"א, הובא בהערות רוו"ה לעין הקורא במדבר לג לו: דדחיק; מכלול פ א; לוית חן ש"א פי"ח; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"א ד"ה מפסיק; מנחת שי, כללי בג"ד כפ"ת דסמיך ליהו"א; פרקי אליהו שיר ד; קול הקורא פ"ד ס"ה; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ג; הגר"א בדקדוק אליהו שער הדגש אות ב, ובכללים קצרים בדרכי הנקוד.
  401. פרקי אליהו שם; קול הקורא שם; הקדמה כללית שם.
  402. בראשית לז כו. מכלול שם; קול הקורא שם; הקדמה כללית שם.
  403. רב פעלים שם; הקדמה כללית שם.
  404. דרכי הנקוד והנגינות עמ' 24.
  405. מנחת שי שם; לוית חן ש"א פי"ז ופי"ח; קול הקורא שם; הקדמה כללית שם.
  406. בראשית לא מא. הקדמה כללית שם.
  407. דרכי הנקוד והנגינות עמ' 24.
  408. יהב"י הנקדן שם.
  409. מחברת הערוך חלק הדקדוק דף ד טור א.
  410. עי' מכלול שם; עי' רב פעלים שם; עי' מנחת שי שם; עי' קול הקורא שם; עי' הקדמה כללית שם.
  411. תהלים לד ט. הקדמה כללית שם.
  412. תהלים יט ג. הקדמה כללית שם.
  413. הקדמה כללית שם. ועי' דרכי הנקוד והנגינות עמ' 24-25, שלמרות שאינו נוהג אלא כשיש ה"א בסוף המילה הראשונה, מצאנו ששה יוצאים מהכלל שבהם נוהג דין זה אף כשיש וי"ו בסוף המילה הראשונה, ועי' ס' טעמי המקרא שם.
  414. עי' ס' טעמי המקרא שם; דרכי הנקוד והנגינות שם; פרקי אליהו שם; הקדמה כללית שם.
  415. עי' בציון הבא. מכלול שם; מנחת שי שם.
  416. ס' טעמי המקרא דף Aiii ע"א; מכלול פ א; יהב"י הנקדן בשער חק יהו"א, הובא בהערות רוו"ה לעין הקורא במדבר לג לו; לוית חן ש"א פי"ח; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"א ד"ה מפסיק; מנחת שי, כללי בג"ד כפ"ת דסמיך ליהו"א; פרקי אליהו שיר ד ; קול הקורא פ"ד ס"ג; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ג; דקדוק אליהו שער הדגש אות ב.
  417. רב פעלים שם; פרקי אליהו שם; קול הקורא שם ס"ד.
  418. עי' ס' טעמי המקרא שם; מנחת שי שם; עי' קול הקורא שם; הקדמה כללית שם.
  419. דברים טז ב. מכלול שם. ועי' מנחת שי שם, שהביא מכמה אחרונים שאין כלל זה נוהג כלל בקמץ, וכשרפה שם הוא יוצא מהכלל, ודחה.
  420. דרכי הנקוד והנגינות עמ' 24.
  421. דרכי הנקוד והנגינות שם; מכלול עט ב; מנחת שי שם; קול הקורא שם; כללים קצרים בדרכי הנקוד לגר"א; מנחת כליל בראשית יט לח, ובכללי הדקדוק שבסוף חומש במדבר, דיני אותיות אהו"י; לשון חיים לדקדוק אליהו שם ס"ק מב, בשמו.
  422. דברים לא כח. עי' דרכי הנקוד והנגינות שם; מנחת שי, כללי בג"ד כפ"ת דסמיך ליהו"א; קול הקורא שם; מנחת כליל שם ושם; לשון חיים שם, בשמו.
  423. דרכי הנקוד והנגינות שם.
  424. עי' ציון 218 ואילך . מנחת כליל שם ושם; לשון חיים שם, בשמו.
  425. בראשית יט לח. מנחת כליל שם ושם; לשון חיים שם, בשמו.
  426. מנחת שי דברים כב יט ויחזקאל יז כג; קול הקורא שם; מנחת כליל שם ושם; לשון חיים שם, בשמו.
  427. דברים כב יט. מנחת שי דברים שם; מנחת כליל שם ושם; לשון חיים שם, בשמו.
  428. עי' דרכי הנקוד והנגינות שם, בפי' הא'.
  429. עי' מכלול שם ורב פעלים שם, שכ"ה בכל הדוגמאות שהביאו. ועיי"ש במכלול שכתב שברוב המקומות כשיש ה"א בסוף הוא רפה, ועי' מנחת שי תהלים פד ד.
  430. תהלים פד ד. מכלול שם; עי' רב פעלים שם.
  431. עי' מכלול שם; רב פעלים שם.
  432. עי' ציון 218 ואילך. עי' דקדוק אליהו שם.
  433. דברים יב ל ונחמיה ו יג. רב פעלים שם.
  434. עי' דרכי הנקוד והנגינות שם, בפי' הב'.
  435. צוהר התיבה, תיבת השוא אות יט (ולא הזכיר את דרכי הנקוד והנגינות); לשון חיים שם, בשמו.
  436. לשון חיים שם.
  437. עי' צוהר התיבה שם, שהביא בסתם שהוא רפוי, ולא ציין שהוא נגד המקובל.
  438. עין הקורא בראשית יט לח, והוסיף: כל ילדה דסמיך בן בת לי לו, ילדה מלעיל והם אחריו דגושין.
  439. מנחת כליל שם ושם.
  440. מנחת שי שם, כללי בג"ד כפת דסמיך ליהו"א.
  441. בראשית יא לא. עי' רב פעלים שם; מנחת שי, כללי בג"ד כפת דסמיך ליהו"א.
  442. רות ד א. דרכי הנקוד והנגינות עמ' 25, עיי"ש שכולל זאת בדחיק.
  443. דרכי הנקוד והנגינות שם.
  444. דרכי הנקוד והנגינות שם.
  445. עי' דרכי הנקוד והנגינות שם.
  446. עי' ס' טעמי המקרא שם; עי' דרכי הנקוד והנגינות עמ' 24; הקדמה כללית שם.
  447. בראשית א ב. ס' טעמי המקרא שם; דרכי הנקוד והנגינות שם.
  448. דרכי הנקוד והנגינות שם.
  449. מכלול פ ב.
  450. בראשית מז יד. מכלול שם.
  451. מנחת שי שם; לוית חן ש"א פי"ז ופי"ח; הקדמה כללית שם.
  452. תהלים קכ א. הקדמה כללית שם.
  453. רב פעלים שם ד"ה דחיק; עי' סדור ר' שבתי סופר עמ' 137.
  454. בראשית לא יב. סדור ר' שבתי סופר שם.
  455. דרכי הנקוד והנגינות שם; דקדוק אליהו שם.
  456. יהב"י הנקדן בשער חק יהו"א, הובא בהערות רוו"ה לעין הקורא במדבר לג לו, בסתם; עי' מחברת הערוך חלק הדקדוק דף ד טור ב וחלק השרשים שורש צית.
  457. עי' ציון 415 ואילך. מחברת הערוך חלק הדקדוק שם.
  458. ישעיה י ט.
  459. עי' ציון 478 ואילך. מחברת הערוך חלק השרשים שם.
  460. ס' טעמי המקרא דף Aiii ע"א.
  461. שמות יד יח. מכלול פ ב.
  462. תהלים קמז יז.
  463. מכלול שם פא א, עיי"ש שמשמע שכ"ה במסורה.
  464. דרכי הנקוד והנגינות עמ' 25.
  465. דרכי הנקוד והנגינות שם.
  466. פרקי אליהו שיר ב; קול הקורא פ"ד ס"ז וס"ח; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ג. אך עי' רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"א ד"ה וכל שתי אותיות, שמ' שנוקט כד' הקודמת.
  467. פרקי אליהו שם; קול הקורא שם ס"ז; הקדמה כללית שם.
  468. קול הקורא שם ס"ח.
  469. איוב לח ג, מ ז.
  470. מכלול שם פ ב, בשם בן נפתלי, והובא ברב פעלים שם ובמנחת שי איוב לח ג.
  471. מכלול שם פ א-ב, בשם בן אשר, והובא ברב פעלים שם ובמנחת שי שם.
  472. רב פעלים שם.
  473. ס' טעמי המקרא דף Aiii ע"ב; עי' דרכי הנקוד והנגינות עמ' 26, והובא בהקדמה כללית שם בשם השמשוני, ודחה; יהב"י הנקדן שם, בשם י"א.
  474. דרכי הנקוד והנגינות שם.
  475. במדבר לג לו.
  476. ס' טעמי המקרא שם; דרכי הנקוד והנגינות שם.
  477. עין הקורא במדבר שם; עי' הקדמה כללית שם. ועי' רב פעלים שם שכתב שכי במקלי בבראשית לב יא הוא מהמילים המנויות במסורה (עי' ציון 478 ואילך) היוצאות מהכלל, וכ"כ במנחת שי בראשית שם, בשמו ובשם ס' דקדוק ישן, והוא לכאורה כד' זו, ועי' עין הקורא בראשית שם שכתב שהיא רפויה, וכ"כ במנחת שי שם, שהוא בספרים שלנו.
  478. הגר"א שם ושם.
  479. מסורה גדולה דניאל ה יא (ועי' דקדוק הקטן משפט הדגש סי' ג מש"כ להגיה בו); מכלול פא א (בג"ד כפ"ת), ופב א (ט"ש שק"ץ נוזלי"ם).
  480. שמות טו א. מסורה גדולה דניאל שם; מכלול שם; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ג; דקדוק הקטן שם.
  481. מחברת הערוך חלק השרשים שורש צית.
  482. ישעיהו נד יב.
  483. ירמיהו כ ט. מסורה גדולה דניאל שם; נמוקי ר"א בחור למכלול שם, בשם בעלי המסורת; לוית חן ש"א פי"ח, בשם המסרת.
  484. עי מכלול פא א; לוית חן שם.
  485. מכלול שם.
  486. מכלול שם; עי' לוית חן שם.
  487. לוית חן שם.
  488. לוית חן שם. ועי' מכלול שם, שהזכיר אותם כעומדים בפני עצמם, אך בתוך הכלל של שתי אותיות הדומות, וצ"ב.
  489. עי' מכלול קמ ב, בשם יש שקוראים, ושכן נמצא בספרים ספרדים, והוא הנכון.
  490. עזרא ב סה ונחמיה ז סז. מכלול שם, בשם מעוטים, ושכן ע"פ המסורה יש מהם דגושים ויש מהם רפים; עי' עין הקורא אסתר א יא.
  491. בראשית ט כה.
  492. הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ה.
  493. הקדמה כללית שם; עי' דקדוק אליהו שער הדגש אות ד.
  494. הקדמה כללית שם; עי' מנחת שי בראשית כא כה; דקדוק אליהו שם.
  495. עי' ציון 260.
  496. במדבר כא א. דקדוק אליהו שער הדגש אות ב.
  497. שמות יח ט. מכלול קיד א, בשם רבי יונה (ועיי"ש לח א שהוא אבן ג'נאח); לשון חיים לדקדוק אליהו שם סק"ד.
  498. עי' רשב"ם שמות שם; עי' מכלול שם, בשם רבי יונה; לשון חיים שם.
  499. ציון 1073 ואילך.
  500. עי' להלן.
  501. העיטור שער ב - ברכת חתנים (מהד' רמ"י סב ד) בשם בעל מתיבות והסכים לו; ר"ן כתובות ז ב (ב ב בדפי הרי"ף) וב"י אה"ע סי' לד, בשם העיטור.
  502. העיטור שם.
  503. ר"ן שם וב"י שם, בשם העיטור.
  504. הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ג.
  505. סדור ר' שבתי סופר עמ' 135.
  506. צורת הסימון עי' ציון 71 ואילך. מגן אבות לרשב"ץ ח"ג פ"ד; עי' מסורת המסורת מאמר ג; לוית חן ש"א פי"ז; עי' דקדוק ופירוש עה"ת לגר"א ד"ה בראשית תחלת הכל.
  507. לוית חן שם; דקדוק ופירוש עה"ת שם.
  508. ביאור הגר"א לתיקו"ז תי' ה.
  509. מסורת המסורת שם; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ה ס"א; הגר"א בדקדוק ופירוש עה"ת שם ובביאור לתיקו"ז שם.
  510. מסורת המסורת שם; לוית חן שם; הקדמה כללית שם; הגר"א שם ושם.
  511. מסורת המסורת שם; עי' ביאור הגר"א לתיקו"ז שם.
  512. לוית חן שם.
  513. מסורת המסורת שם; הקדמה כללית שם, בשמו, והסכים לו.
  514. עי' לוית חן ש"א פי"ט ופ"כ.
  515. עי' לוית חן ש"א פי"ט.
  516. עי' לוית חן ש"א פ"כ.
  517. עי' ציון 404 ואילך.
  518. עי' ציון 417 ואילך.
  519. מכלול כב ב: פִעל ופֻעל, וכג ב: התפעל; לוית חן שם; קול הקורא פ"ה ס"ז; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד ופ"ו ס"ז; דקדוק אליהו שער הדגש אות ב.
  520. הקדמה כללית פ"ו שם.
  521. קהלת יב ט.
  522. הקדמה כללית שם.
  523. מכלול כב ב; הקדמה כללית שם.
  524. הערות המהדיר למכלול שם.
  525. עי' מכלול שם והקדמה כללית שם.
  526. מכלול כג ב, בפי' הב'.
  527. מכלול שם.
  528. עי' לוית חן ש"א פ"כ; עי' קול הקורא פ"ה ס"ו וס"ח וסי"ב וסי"ג; עי' הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד; עי' גר"א בדקדוק אליהו שער הדגש אות ב ובכללים קצרים בדרכי הנקוד.
  529. תהלים קד יב. הקדמה כללית שם.
  530. הקדמה כללית שם.
  531. עי' ציון 712 ואילך. עי' דרכי הנקוד והנגינות עמ' 25; מכלול מ ב; הקדמה כללית שם; דקדוק אליהו שם.
  532. עי' ציון 727 ואילך. עי' דרכי הנקוד והנגינות שם; דקדוק אליהו שם.
  533. עי' ציון 749 ואילך. קול הקורא פ"ה ס"ט; הגר"א בכללים קצרים בדרכי הנקוד ובדקדוק ופירוש עה"ת ד"ה השמים.
  534. עי' ציון 784 ואילך. קול הקורא שם; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד; דקדוק ופירוש עה"ת שם.
  535. עי' ציון 784 ואילך.
  536. גר"א שם ושם.
  537. עי' ציון 929 ואילך. קול הקורא שם; דקדוק ופירוש עה"ת שם.
  538. עי' ציון 880. קול הקורא פ"ה ס"י; עי' גר"א בדקדוק אליהו שם ובדקדוק ופירוש עה"ת שם.
  539. עי' ציון 791 ואילך. עי' גר"א שם ושם.
  540. עי' ציון 798 ואילך. עי' גר"א שם ושם.
  541. עי' ציון 757 ואילך.
  542. לוית חן ש"א פ"כ; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד; הגר"א בדקדוק אליהו שער הדגש אות ב ופירוש עה"ת ד"ה השמים. ועי' נובי"ק או"ח סי' ב: שאפי' חכמי הדקדוק לא מצאו טעם נכון לדגש החזק ואמרו שהוא לתפארת המלה.
  543. קול הקורא פ"ה סי"א.
  544. עי' ציון 598 ואילך. לוית חן שם; קול הקורא שם; כללים קצרים בדרכי הנקוד לגר"א.
  545. שופטים ה ז.
  546. שם. לוית חן שם; עי' קול הקורא שם.
  547. עי' לוית חן שם; קול הקורא שם.
  548. שמות כה ח ודהי"ב כ ח.
  549. ויקרא טז לג ועוד.
  550. שמות טו יז.
  551. רשב"ם שם; ראב"ע (ארוך) שם; דרכי הנקוד והנגינות עמ' 26; הקדמה כללית שם.
  552. עי' ציון 360.
  553. רשב"ם שם: שבא מניע; הקדמה כללית שם.
  554. עי' ציון 247 ואילך.
  555. רבינו בחיי שם.
  556. לוית חן שם; הקדמה כללית שם, בשמו.
  557. ציון 1073 ואילך.
  558. עי' ציון 356.
  559. עי' מכלול נו ב; לוית חן ש"א פ"כ; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד; עי' גר"א בדקדוק אליהו שער הדגש אות ג, ודקדוק ופירוש עה"ת ד"ה הארץ.
  560. מכלול נו ב ונז א.
  561. לוית חן שם; הקדמה כללית שם.
  562. לוית חן ש"א פ"כ; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד; הגר"א בדקדוק אליהו שער הדגש אות ג, ודקדוק ופירוש עה"ת ד"ה הארץ.
  563. בראשית ב ז, ועוד. עי' מחברת מנחם ע' אדם; עי' הקדמה כללית שם.
  564. עי' ציון 750 ואילך. עי' הקדמה כללית שם.
  565. לוית חן ש"א פ"כ; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד; עי' גר"א בדקדוק אליהו שער הדגש אות ג, ודקדוק ופירוש עה"ת ד"ה הארץ.
  566. בראשית ו ז, ועוד. עי' הקדמה כללית שם.
  567. עי' ציון 713 ואילך. הקדמה כללית שם.
  568. עי' ציון 48.
  569. לוית חן ש"א פ"כ; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד; עי' גר"א בדקדוק אליהו שער הדגש אות ג, ודקדוק ופירוש עה"ת ד"ה הארץ.
  570. עי' הקדמה כללית שם; לוית חן שם.
  571. עי' ציון 518 ואילך. עי' הקדמה כללית שם. ועי' דקדוק ופירוש עה"ת שם, שמנה גם סגול שנעשה צירי וקמץ חטוף שנעשה חולם, וצ"ב.
  572. עי' מכלול נז א; עי' לוית חן ש"א פ"כ; עי' הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד.
  573. דרכי הנקוד והנגינות עמ' 25; עי' מכלול קמ א.
  574. עי' ציון 527 ואילך.
  575. עי' דרכי הנקוד והנגינות שם; מחברת הערוך חלק הדקדוק דף ד טור ג; צוהר התיבה תיבת השוא אות א, שכן קריאת בן נפתלי.
  576. שופטים טז כח. דרכי הנקוד והנגינות שם.
  577. דרכי הנקוד והנגינות עמ' 26.
  578. עי' ציון 360.
  579. ס' צחות שער האותיות עמ' צה, בשם רבים, ודחה; מחברת הערוך שם, שכשבאו ריה"ל וראב"ע לאפריקי ראו שכן הקריאה, וחזקו ר' יהודה בראיות; רד"ק במכלול שם (והובא במנחת שי בראשית ד יט) ועט סופר דף ד ע"ב, שכן קריאת בן אשר ואנשי מזרח; צוהר התיבה שם, שכן קריאת בן אשר. ועי' מחברת הערוך שם, שכולל הכל כד' א', וצ"ב.
  580. עי' ס' הכוזרי מאמר ב אות עח ואות פ.
  581. רש"י בראשית מא לה: טעמו למטה בכף ונקוד קמץ קטן; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"א ס"ד.
  582. ויקרא ז כה. רש"י בראשית שם.
  583. רש"י שם: טעמו באלף ונקוד בפתח קטן; סדור ר' שבתי סופר שם.
  584. בראשית שם. רש"י שם. יש ששינוי בהטעמה בלבד, משנה המשמעות, עי' רש"י בראשית טו יז ומו כו, ועוד, וס' הכוזרי שם ושם.
  585. עי' להלן.
  586. רש"י שמות כה מ.
  587. שמות שם.
  588. עי' ציון 312 ואילך.
  589. רש"י שם.
  590. עי' ציונים 188 ואילך, 197 ואילך. עי' ס' דקדוקי הטעמים עמ' 36-39.
  591. ס' דקדוקי הטעמים עמ' 36, וס' צחות שער התנועות עמ' טז: בשלש נקודות.
  592. ש"ב כ א. ס' צחות שם.
  593. ס' דקדוקי הטעמים שם: בשתי נקודות; ס' צחות שם עמ' טז-יז: בקמץ קטן.
  594. בראשית ל ז ויב. ס' צחות שם עמ' יז.
  595. ס' צחות שם (ועי' מסורה גדולה שם ל יט ודקדוקי טעמים שם ומנחת שי שם ל ז). ועי' מנחת שי ש"א כב כ.
  596. על אותיות השימוש, עי' ציון 709 ואילך. עי' ס' דקדוקי הטעמים עמ' 39; עי' מכלול קנ ב.
  597. עי' ציון 599. מכלול שם.
  598. עי' ציון 589 ואילך.
  599. עי' ציון 646 ואילך מהו הפסק. ראב"ע בס' מאזנים שער המלכים עמ' לה וס' צחות שער התנועות עמ' י-יא; מכלול ג ב; מחברת הערוך חלק הדקדוק דף ד טור א.
  600. נדרים לז ב, כפי ניקוד הר"ן שם ד"ה מקרא והגהות הב"ח שם.
  601. גמ' שם, כפי ניקוד הגהות הב"ח שם.
  602. ר"ן שם ד"ה הלכה.
  603. ר"ן שם ד"ה מקרא; תוס' שם ד"ה מקרא (עיי"ש שמנו גם זקף קטן, ועי' ציון 648); פי' הרא"ש שם ד"ה מקרא; מאירי שם: אתנח. ועי' מפרש שם ד"ה מקרא סופרים ושטמ"ק שם פי' אחרים. וע"ע טעמים ציון 23 ואילך, אם פיסוק הטעמים ניתן בסיני.
  604. תפא"י פס"ו; ליקוטי מהרש"ס סי' ג. וכ"מ קצת בתוס' שם. ועי' מפרש שם ור"ן שם ד"ה שמים ופי' הרא"ש שם ומאירי שם פי' אחר, שקוראים שמַים ומצרַים, כאילו יש אל"ף לפני היו"ד, ולא שמִים ומצרִים.
  605. עי' ס' צחות שער התנועות עמ' טז; עי' מחברת הערוך חלק הדקדוק דף ד טור א.
  606. שמות ה כא.
  607. שמות יז יג. מחברת הערוך שם.
  608. שמות ה י.
  609. דברים טז יח. ס' צחות שם; מכלול קנ א-ב. ועי' מכלול שם, שארץ משתנה בהפסק לאָרץ, אבל בארבע מקומות לא השתנה.
  610. עי' שכל טוב בראשית כד סא.
  611. בראשית יב ד.
  612. שכל טוב בראשית כד סא: צירי.
  613. בראשית כד סא. שכל טוב שם.
  614. בראשית לז יא.
  615. הושע יב יג. ס' מאזנים שם.
  616. ס' מאזנים שם; מחברת הערוך שם.
  617. מחברת הערוך שם.
  618. יחזקאל מ ו.
  619. ס' צחות עמ' יא.
  620. עי' סדור ר' שבתי סופר עמ' 72, 94, 103, ועוד.
  621. מכלול קע ב, לפי סדור ר' שבתי סופר עמ' 222.
  622. עי' ציון 311 ואילך.
  623. עי' מכלול ג ב ונט א-ב.
  624. שמות ח ו.
  625. במדבר יד כ. עי' מכלול שנט א-ב. ועי' שכל טוב בראשית יח ל, על שינוי הניקוד מואדבְּרה לואדבֶּרה, שמשמע שסובר שטעם השינוי משום סמיכות (עי' ציון 589 ואילך), וצ"ב.
  626. שמות ז א. עי' סדור ר' שבתי סופר עמ' 138 ושערי תפלה סי' צ.
  627. עי' ציון 543 ואילך.
  628. לוית חן ש"א פי"ז; כללים קצרים בדרכי הנקוד לגר"א.
  629. שופטים ה ז.
  630. שם. לוית חן שם.
  631. בראשית יד י.
  632. רש"י שם.
  633. ס' השרשים לרד"ק שורש הרר: בפתח קטן תחת פתח גדול. ועי' מנחת שי שם, אם הה"א נקודה בצירי או סגול. ועי' משפטי הטעמים שער ד פרק א, בהערה, שכתב שלפני המחברת הערוך היתה ה"א נקודה בצירי.
  634. מחברת הערוך שם, ששניהם מוטעמות בסוף פסוק (ועי' עין הקורא שם). לפנינו הרה במרכא ורק נסו בסוף פסוק.
  635. מחברת הערוך שם.
  636. רד"ק במכלול קפג ב וס' השרשים שורש סל, שהַר בתוספת ה"א בסופו משתנה ניקודו לסגול, וכפי שסַל בתוספת ה"א בסופו הוא סֶלָה. ועי' ראב"ע וראב"ע שיטה אחרת שם.
  637. מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה כלל ז סי' יא.
  638. עי' אבל יחיד לר' שלמה דובנא בסופו; שו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סי' כה, עיי"ש בדוגמאות שמביא.
  639. ע"ע טעמים ציון 135 ואילך.
  640. שמות כ ב.
  641. עי' מנחת שי שמות כ א.
  642. שמות כ ד.
  643. עי' מנחת שי שם.
  644. שמות כ יג.
  645. עי' מנחת שי שם כ א. ההבדלים הללו גם גוררים בעקבותם שינויים בריפוי של בג"ד כפ"ת, כגון בתי"ו של תרצח, שבטעם התחתון בא מקף בין המילים לא ותרצח, והתי"ו רפויה כדיון בג"ד כפ"ת לאחר אהו"י (עי' ציון 361 ואילך), אבל בטעם העליון המילה לא מוטעמת בטפחא שהיא טעם מפסיק הגורר דגש קל בתי"ו (עי' ציון 387 ואילך).
  646. ס' מאזנים שער המלכים עמ' לה: אתנח; ר"ן נדרים לז ב ד"ה מקרא; תוס' שם ד"ה מקרא; פי' הרא"ש שם ד"ה מקרא; מחברת הערוך חלק הדקדוק דף ד טור א: אתנח.
  647. ס' מאזנים שם; מחברת הערוך שם.
  648. תוס' נדרים לז ב ד"ה מקרא.
  649. עי' מכלול שם ג ב.
  650. עי' מכלול שם. ועי' נספח לערך טעמים ציונים 202-203, שכשיש בפסוק שלושה חלקים שונים, סוף החלק הראשון מוטעם בסגול.
  651. עי' מכלול שם קלה א, אך ייתכן שנתכוון לטעם מפסיק, ולכן המילה אינה מנוקדת כמו בסמיכות (עי' ציון 188 ואילך), וצ"ב. ועי' נספח לערך טעמים ציון 26 ששלשלת באה במקום סגול, כשהיא המילה הראשונה בפסוק ולכן זרקא אינו יכול לשרת אותה.
  652. עי' נספח לערך טעמים: טעמי אמ"ת.
  653. רד"ק במכלול שם ובעט סופר דף ד ע"ב.
  654. עי' סדור ר' שבתי סופר עמ' 94, על תהלים קמח א (וצ"ב שכל שמַים בהפסק משתנה לשמָים, ומזה שלא נשתנה שם מוכח לכאו' שאינו הפסק); אבל יחיד לר' שלמה דובנא בסופו.
  655. עי' אבל יחיד שם (ומשמע מלשונו שראוי להיות מנוקד כבהפסק, ובכ"ז נמנה במסורה כשנעשה כן, משום שלא מנו רק כשנשתנה באס"פ, וצ"ב).
  656. הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"א ס"ו.
  657. מכלול קנ א.
  658. מכלול שם: טרחא.
  659. עי' ציון 621 ואילך. השגות רבי מרדכי דיסלדארף לשערי תפלה סי' נד, בד' הרד"ק ירמיהו א ח.
  660. מכלול ו א; עי' לוח ארש סי' קלה.
  661. רד"ק ירמיהו שם ומכלול שם.
  662. תורת אמת (בער) עמ' 37, בד' הרד"ק. ועי' שערי תפלה סי' נט, שכתב בד' הרד"ק, דהיינו אפילו טעם משרת, ובתורת אמת שם דחה.
  663. מכלול שם.
  664. מכלול שם.
  665. מכלול שם.
  666. במדבר ט ב.
  667. עי' ציון 604 ואילך. אמת ליעקב עה"ת שם. אך עי' מכלול קלה א, שכתב שפסח וגבר הן מילים שמשתנות אף בטרחא (טפחא) וצ"ב.
  668. עי' ציון 648 ואילך.
  669. שמות כב כו.
  670. הר"א נבנצל בברכת אשר שמות שם.
  671. עי' אמת ליעקב עה"ת בראשית לח יח ולח כד.
  672. בראשית לח יח.
  673. עי' ציון 621 ואילך.
  674. אמת ליעקב שם.
  675. עי' סדור ר' שבתי סופר עמ' 9, 16, 19, ועוד; שו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סי' כה.
  676. ע"ע תפלה.
  677. שמות כג כה.
  678. ב"ק צב ב; ב"מ קז ב. ליקוטי מהרש"ס סי' ג.
  679. עי' ציון 604 ואילך
  680. ליקוטי מהרש"ס שם.
  681. ליקוטי מהרש"ס שם, ע"פ טור או"ח סי' סא, ובד' הרד"ק במכלול עב ב והאבודרהם דיני קריאת שמע והב"י שם.
  682. עי' ליקוטי מהרש"ס שם.
  683. שו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' כד: וגם אפשר.
  684. אג"מ שם.
  685. ע"ע ברכות השחר ציון 73 ואילך.
  686. תהלים לז כג.
  687. עי' ציון 604 ואילך.
  688. ר' שבתי סופר בסדור עמ' 19 וליקוטי מהרש"ס סי' ג. למרות שהיא במשקל ארץ, שלפעמים לא משתנה בהפסק (עי' ציון 608 ואילך), מילה זו משתנה, עי' ישעיה כב יז, ירמיהו לא יב, ועוד. ועי' ישרש יעקב החילוף הה', שכן מורגל בפי כל העולם וכל הספרים מסכימים בזה.
  689. שופטים ט יב. ר' שבתי סופר בסדור, הגש"פ עמ' ב, וליקוטי מהרש"ס סי' ג; לוח ארש סי' תמא; ישרש יעקב החילוף הה'. וכ"ה בסדורים האשכנזים הנדפסים בדורות האחרונים וחלק מסדורי התימנים.
  690. עי' ציון 608 ואילך. ר' שבתי סופר שם ושם.
  691. שופטים ט יב. ר' שבתי סופר שם ושם; לוח ארש שם; ישרש יעקב שם; עי' שו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סי' כה.
  692. סדור ר' שבתי סופר הגש"פ שם, שכן המנהג, ודחה; לוח ארש שם, בשם אביו (החכ"צ); יסוד הקיום פ"ו; שו"ת יוסף אומץ סי' י; רב פעלים שם. וכ"ה בסדורי הספרדים וחלק מסדורי התימנים. וכן מנוקד בכ"י קופמן וכ"י פארמה של המשנה ברכות פ"ו מ"א.
  693. יוסף אומץ שם; עי' רב פעלים שם.
  694. עי' ציון 174.
  695. עי' ציון 637.
  696. יסוד הקיום שם.
  697. דברים ח ח.
  698. רב פעלים שם, בטעם הב'. עיי"ש טעם הא' ע"פ הקבלה.
  699. עי' סדור ר' שבתי סופר עמ' 145, בד' סדור מהרש"ל.
  700. עי' לוח ארש סי' כז וסי' קמא; שערי תפלה סי' טל וסי' צ, ועוד.
  701. עי' לוח ארש סי' קלה; עי' שערי תפלה סי' פא. ועי' עבותים חדשים (על שערי תפילה) סי' יב, שחידש שמה שראוי להיות סוף משפט, משום תוכנו, אף הוא מנוקד בהפסק, אף אם אינו סוף המשפט, ושם סי' לז, חידש שאף אמצע ענין משנה הניקוד, כבהעמדה (עי' ציון 648 ואילך).
  702. ירמיהו יז יד.
  703. עי' סדור ר' שבתי סופר עמ' 144 בשם סדור מהרש"ל.
  704. עי' סדור ר' שבתי סופר עמ' 289.
  705. אבודרהם מעריב של שבת.
  706. סדור ר' שבתי סופר שם. בסדורים שלפני ר' שבתי סופר הניקוד הוא לְשִׁמְךָ (סדר התמיד ח"ב ז ב; תמונות תחנות תפלות ספרד צט ב; ועוד), ונראה שהוא שחידש הניקוד כבהפסק כאן.
  707. ציון 172 ואילך.
  708. עי' מחברת מנחם בפתיחת המחבר; ס' צחות שער האותיות עמ' מז: ק"ט צ"ח גז"ע ספר"ד; לוית חן ש"א פ"ו: ג"ט חס"ד קצ"ר זע"ף; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ב ס"ה.
  709. עי' מחברת מנחם שם; ס' צחות שם: כשתי"ל א"ב המו"ן; לוית חן שם: הי"ש בכ"ת מנוא"ל; הקדמה כללית שם: אל"ה מכו"ן שבת"י. עי' ס' צחות שם עמ' נ ואילך ולוית חן ש"א פ"ז-פי"ד, שדנו בניקוד כל אות משמשת. ועי' מכלול לח א סימנים שונים לאותיות המשמשות.
  710. לוית חן ש"א פי"ד.
  711. מכלול מא ב; עי' הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד; עי' רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה המ"ם; דקדוק אליהו שער הדגש אות ה. על שימושי המ"ם השונים עי' לוית חן ש"א פי"ג.
  712. ס' צחות שם עמ' נ ועמ' צג; עט סופר כח ע"א; לוית חן שם; הקדמה כללית שם; דקדוק אליהו שם.
  713. רב פעלים שם; הקדמה כללית שם; דקדוק אליהו שם.
  714. ס' צחות שם ושם; רב פעלים שם; הקדמה כללית שם.
  715. תהלים קז ג. רב פעלים שם; לוית חן שם.
  716. עי' ציון 356 ואילך.
  717. עי' ס' צחות שם ושם; עט סופר שם; עי' רב פעלים שם; לוית חן שם.
  718. עי' ציון 557 ואילך. עי' לוית חן שם.
  719. תהלים יז יד. עט סופר שם; לוית חן שם.
  720. עט סופר שם; לוית חן שם.
  721. בראשית יד כג. עט סופר שם; עי' רב פעלים שם.
  722. שמו"א ב לא. עט סופר שם; עי' רב פעלים שם.
  723. שמו"א כג כח. עט סופר שם; רב פעלים שם.
  724. בראשית מט כד. לוית חן שם; רב פעלים שם.
  725. דהי"ב כ יא. לוית חן שם; רב פעלים שם.
  726. ס' הרקמה שער ו; ראב"ע קהלת ה א; מכלול מב א; סדר ברכהמ"ז למהר"נ מהורודנא (מהד' אוצרנו עמ' טו); רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב שם ד"ה השי"ן; לוית חן ש"א פי"ד.
  727. עי' רד"ק במכלול שם: פתח קטן, ובעט סופר שם; סדר ברכהמ"ז למהר"נ מהורדנא שם; רב פעלים שם; לוית חן שם.
  728. מכלול שם; רב פעלים שם; לוית חן שם; דקדוק אליהו, שער הדגש אות ה.
  729. רב פעלים שם: בפתח קטן או גדול (עי' ציון 734 ואילך).
  730. שה"ש א ו. רד"ק במכלול שם ועט סופר שם.
  731. עי' ציון 356 ואילך. עי' רב פעלים שם.
  732. תהלים קמו ה. רב פעלים שם.
  733. שופטים ה ז. רד"ק במכלול שם ועט סופר שם ושופטים ו יז; סדר ברכהמ"ז למהר"נ מהורדנא שם.
  734. נמוקי ר"א בחור למכלול שם.
  735. רב פעלים שם.
  736. שופטים ו יז. רד"ק שופטים ו יז ומכלול שם; סדר ברכהמ"ז למהר"נ מהרודנא שם; מטה משה סי' שכ, בשם הרד"ק ומהר"נ מהורדנא; רב פעלים שם; לוית חן שם; סדור ר' שבתי סופר עמ' 128-129; א"ר סי' קפז סק"א, בשם רד"ק והמטה משה.
  737. שופטים ו יז. רד"ק שם ושם; מטה משה סי' שכ בשמו; לוית חן שם.
  738. עט סופר שם; נמוקי ר"א בחור שם; רב פעלים שם.
  739. רד"ק במכלול שם ועט סופר שם; רב פעלים שם.
  740. קהלת ב כב. רד"ק שם ושם; רב פעלים שם.
  741. קהלת ג יח. רד"ק שם ושם; רב פעלים שם.
  742. סדר ברכהמ"ז למהר"נ מהורדנא (מהד' אוצרנו עמ' טו); מטה משה סי' שכ; סדור ר' שבתי סופר עמ' 53 ועמ' 128-129.
  743. מחב"ר או"ח סי' קכז שיורי ברכה סק"ב, בשם מהר"מ ממודינא (וכתב שהיה בזמן המהרי"ק) ור' יהודה ממינדאילו: פתח, כפי שהוא בכתוב: שָׁאתה; סדר ברכהמ"ז למהר"נ מהרודנא שם; מטה משה שם, בשמו, והסכים לו; סדור ר' שבתי סופר עמ' 128-129, בשם סדור מהרש"ל, שכתב בשם סדור מהרא"ק, והסכים להם, ועמ' 53; א"ר שם.
  744. מחזיק ברכה שם, בשם מהר"מ ממודינא ור' יהודה ממינדאילו.
  745. סדר ברכהמ"ז למהר"נ למהר"נ מהורדנא שם; א"ר שם; מ"ב שם סק"ב.
  746. סדור ר' שבתי סופר עמ' 53, בשם דקדוקי רש"י, והסכים לו.
  747. מחב"ר שם; כה"ח שם סק"ז, בשמו. וכ"ה בסדורי הספרדים והתימנים, ובסדורי אשכנז הישנים, כגון סדור ר' הירץ ש"ץ.
  748. עי' מכלול מב ב; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה ה"א הידיעה; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד. על השימושים השונים של ה"א הידיעה, עי' מכלול שם ולוית חן ש"א פ"ט.
  749. עט סופר כח ע"ב; רב פעלים שם; לוית חן שם; הקדמה כללית שם.
  750. רב פעלים שם.
  751. רד"ק בעט סופר שם ומכלול מא א; רב פעלים שם; לוית חן שם; הקדמה כללית שם; דקדוק אליהו שער הדגש אות ה.
  752. עי' ציון 212.
  753. עי' ציון 50 ואילך.
  754. מכלול שם.
  755. בראשית כא יא, ועוד. עט סופר שם.
  756. רב פעלים שם; לוית חן שם: תמשך בגעיה.
  757. מכלול שם; רב פעלים שם; לוית חן שם.
  758. ישעיהו מ כ. מכלול שם; לוית חן שם.
  759. עי' רב פעלים שם.
  760. דברים ז ז. מכלול מא ב; לוית חן שם.
  761. עי' רב פעלים שם; לוית חן שם.
  762. זכריה ד י. עי' מכלול שם.
  763. עט סופר כח ע"ב; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה ה"א הידיעה.
  764. עי' ציון 561. רב פעלים שם; לוית חן ש"א פ"ט.
  765. אסתר ח יד. עי' מחברת מנחם ע' אדם; רב פעלים שם; עי' לוית חן שם.
  766. בראשית מ טו, ועוד. רב פעלים שם.
  767. דברים כד יא. רב פעלים שם.
  768. עט סופר שם.
  769. רב פעלים שם; לוית חן שם.
  770. עי' ציון 560. לוית חן שם.
  771. בראשית יא ג. עט סופר שם.
  772. לוית חן שם.
  773. עי' לוית חן שם.
  774. בראשית ו יט. רב פעלים שם.
  775. לוית חן שם.
  776. רב פעלים שם; לוית חן שם: מנהגה.
  777. עט סופר שם; לוית חן שם; רב פעלים שם; הקדמה כללית שם.
  778. עט סופר שם.
  779. לוית חן שם.
  780. יחזקאל לו לה. לוית חן שם.
  781. ע"ע אזכרות ציון 3.
  782. עי' מסורה גדולה עמוס ד א ותהלים קלו ג; עי' רד"ק במכלול מ ב ועט סופר כט ע"ב, בשם המסורה; עי' לוית חן ש"א פ"ט, בהגהה; עי' מנחת שי ירמיהו ח יט.
  783. ראב"ע ויקרא כז ב ובמדבר טו טו, בשם י"א; רד"ק ירמיהו ב לא ותהלים ט ז; עמר נקא דברים לב א, בד' רש"י שם; לוית חן ש"א פ"ט; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד; דקדוק ופירוש עה"ת לגר"א ד"ה השמים (ועי' דקדוק אליהו שער הדגש אות ד, שהשמיט).
  784. דברים לב א. עמר נקא שם, בד' רש"י שם; הקדמה כללית שם.
  785. עי' הקדמה כללית שם.
  786. במדבר טו טו. ראב"ע שם, בשם י"א; רד"ק ירמיהו שם ותהלים שם.
  787. עי' ציון 747 ואילך. לוית חן שם; הקדמה כללית שם.
  788. ראב"ע במדבר שם; עי' רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה ה"א הידיעה וד"ה ה"א השאלה והתמה, שהשמיט, ולכאו' אינו סובר מציאות ה"א הקריאה.
  789. עי' ראב"ע שם.
  790. רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה ה"א השאלה והתמה; לוית חן ש"א פ"ט.
  791. איוב ו יג. לוית חן שם.
  792. רב פעלים שם; לוית חן שם.
  793. עי' רש"י בראשית ד ט וירמיהו ב לא; עט סופר כח ע"ב: שהיא לשאלה; רב פעלים שם; לוית חן שם; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ד ס"ד.
  794. רש"י ירמיהו שם; לוית חן שם; הקדמה כללית שם.
  795. בראשית ד ט. רש"י בראשית שם.
  796. עי' ציון 301. עי' ראב"ע ויקרא י יט בשם יש מדקדקים; רב פעלים שם; לוית חן שם.
  797. ראב"ע שם, בשם יש מדקדקים; עט סופר כט ע"א; רב פעלים שם; לוית חן שם.
  798. בראשית כז לח. עט סופר שם; לוית חן שם.
  799. בראשית לד לא. עט סופר שם; לוית חן שם.
  800. לוית חן שם.
  801. במדבר יג יט. עט סופר שם; רב פעלים שם; לוית חן שם. ועי' רב פעלים שם, שכ' שיש שתושמט הגעיה, כגון בראשית לז לב: הַכְּתֹנת, ויש שתצטרף לו געיה, כגון: הַֽבְּמחנים, וכ"ה בעין הקורא, ובכ"י לנינגרד אף שם אין געיה מתחת לה"א.
  802. לוית חן שם.
  803. נחמיה ו יא. עי' מחברת מנחם ע' אדם; עי' רש"י חגי א ד ואיוב ח ג; עט סופר כח ע"ב; רב פעלים שם; לוית חן שם.
  804. במדבר יא יב. עט סופר כט ע"א; רב פעלים שם.
  805. איוב טו ז. עי' רש"י איוב שם.
  806. ע"ע אזכרות ציון 3.
  807. ירמיהו ח יט. עי' מסורה גדולה עמוס ד א ותהלים קלו ג; עי' רד"ק במכלול מ ב ועט סופר כט ע"ב, בשם המסורה; עי' לוית חן ש"א פ"ט, בהגהה; עי' מנחת שי ירמיהו שם.
  808. עי ס' הרקמה שער ו; לוית חן ש"א פ"י.
  809. עי' הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ב ס"ה.
  810. לוית חן שם.
  811. מכלול מד א. על שימושי הוי"ו השונים, עי' רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה הוא"ו משמשת ולוית חן שם.
  812. מכלול מח ב; עי' רב פעלים שם.
  813. בראשית א א. ס' הרקמה שם.
  814. עי' מכלול שם; רב פעלים שם; לוית חן שם.
  815. שמות יב יז, ועוד. עי' מכלול שם.
  816. עי' ציונים 245, 253, 260 ואילך. מכלול שם.
  817. עי' ציון 301. רב פעלים שם.
  818. מכלול שם; רב פעלים שם; לוית חן שם.
  819. דברים ח י. מכלול שם.
  820. מכלול מט א. עיי"ש שאין להקשות מהמילה בְּפָרך, שהבי"ת בשוא נע ואחריה בומ"ף, כי הראשונה דגושה והשניה רפה.
  821. מכלול לט ב; עי' לוית חן שם; רב פעלים שם.
  822. שמות א ב ודהי"א ב א. לוית חן שם.
  823. מכלול שם; רב פעלים שם.
  824. עי' עט סופר כט ע"ב; עי' רב פעלים שם; לוית חן שם.
  825. מל"ב ז ד. עט סופר שם.
  826. לוית חן ש"א פי"ב.
  827. ירמיהו ג א. לוית חן שם.
  828. בראשית לב טז. עט סופר כט ע"א-ע"ב; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה הוא"ו משמשת. מלבד בשורשים חי"ה והי"ה, שבהם וי"ו החיבור מנוקדת בשוא, כמו בראשית יב ב: וֶהְיה ברכה, עי' רב פעלים שם, ובצורת הרבים בחיריק, כמו בראשית מב יח: זאת עשו וִחְיו.
  829. עי' מכלול לט ב.
  830. עי' ציון 318 ואילך. עי' נמוקי ר"א בחור למכלול שם.
  831. עי' עט סופר שם; עי' רב פעלים שם.
  832. רד"ק בעט סופר כט ע"א: בשוא ופתח (ועי' מכלול מח ב, ונמוקי ר"א בחור שם); רב פעלים שם.
  833. בראשית ז יא. עט סופר שם.
  834. בראשית כד מט. עט סופר כט ע"ב: שוא וסגול; נמוקי ר"א בחור שם; רב פעלים שם.
  835. בראשית כד מט. עט סופר שם.
  836. עט סופר שם.
  837. מל"א ט כו. עט סופר שם.
  838. ע"ע אזכרות.
  839. הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ז ס"ב.
  840. ע"ע אזכרות ציון 3.
  841. עי' רב פעלים שם; הקדמה כללית שם.
  842. הקדמה כללית שם.
  843. ירמיהו י י. רב פעלים שם.
  844. עי' רב פעלים שם.
  845. במדבר לו ב. רב פעלים שם.
  846. ע"ע אזכרות ציון 5.
  847. הקדמה כללית שם.
  848. בראשית נ כד, ועוד. רד"ק במכלול לט ב ועט סופר שם.
  849. תשו' דונש עמ' 9; ס' הרקמה שער ו; רש"י בראשית לו כד ותהלים עו ז ודניאל ח יג; עי' ראב"ע בראשית שם וכ טז, וס' צחות שער האותיות עמ' סט, בשם יש רבים, ושער עניינים שונים עמ' רכה, בסתם; עי' רד"ק שם ומכלול מד א, בסתם; רמב"ן שם; עי' רלב"ג שם; לוית חן ש"א פ"י.
  850. בראשית שם. דונש שם עמ' 10; ס' הרקמה שם; רש"י בראשית שם; עי' רשב"ם שם ורד"ק שם ושם, בסתם; ס' צחות שער עניינים שונים שם; ר"י בכור שור שם, בשם י"א; רמב"ן שם; רלב"ג שם; לוית חן שם.
  851. מכלול שם.
  852. ס' הרקמה שם.
  853. מכלול שם.
  854. מכלול שם, בשם הראב"ע.
  855. ס' הרקמה שם: הפ"א אצל ערב; ראב"ע בראשית א ב וכ טז, ועוד; מכלול שם ולוית חן שם, בשמו.
  856. ס' הרקמה שם.
  857. יחזקאל ט ז. ס' הרקמה שם.
  858. ס' הרקמה שם.
  859. ראב"ע בראשית כ טז.
  860. רד"ק יהושע א א.
  861. תשו' תלמידי מנחם עמ' 65; ס' הגלוי לר"י קמחי עמ' 6; רד"ק בראשית שם ושם, בשמו; עי' רשב"ם בראשית שם.
  862. עי' תשו' תלמידי מנחם עמ' 66-68; עי' רשב"ם שם.
  863. תשו' תלמידי מנחם עמ' 67; רשב"ם שם; ר"י בכור שור שם.
  864. עי' דהי"א א מ.
  865. תשו' תלמידי מנחם שם.
  866. תשו' תלמידי מנחם שם.
  867. עי' בראשית י כג.
  868. עי' דהי"א א יז. רשב"ם בראשית שם. וכעי"ז בר"י בכור שור שם, שיש חילופי שמות מרובים בין התורה לדה"י.
  869. ס' הגלוי שם; רד"ק שם ושם, בשמו. ועי' ס' צחות שער עניינים שונים שם, בסו"ד.
  870. רד"ק שם ושם (ומ' מל' הרד"ק שהוא בשמו של אביו, ולפנינו בס' הגלוי אינו). ועי' לוית חן שם, בהגהה, מש"כ לדחות.
  871. עי' ציון 807 ואילך. עי' מכלול מד א; עי' לוית חן ש"א פ"י.
  872. עי' ציון 878.
  873. עי' מכלול שם.
  874. יהושע י כ.
  875. רד"ק יהושע שם.
  876. עי' ציון 848 ואילך.
  877. ס' מאזנים שער הנפתחים עמ' צד; ס' זכרון לרש"י עה"ת דברים ז יב; ס' הגלוי לר"י קמחי עמ' 88; רד"ק במכלול מח ב ועט סופר כט ע"א; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה הוא"ו משמשת; לוית חן ש"א פ"י. ועי' ס' זכרון שם ששכ"ה זולתי מקומות מועטים שאינו משמש לחיבור אלא להיפוך בלבד (וכן בלוית חן שם: על הרוב), ועי' דבר טוב (רוזנברג) ווי העמודים עמ' קכח, שדחה, שבאמת כ"ה תמיד (וכ"מ מרב פעלים שם).
  878. עי' ציון 807 ואילך. עי' רב פעלים שם.
  879. עי' ציון 747 ואילך. עי' רב פעלים שם.
  880. ס' הרקמה שער ו; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה והכ"ף המשמשת; לוית חן ש"א פי"א.
  881. רב פעלים שם.
  882. ס' הרקמה שם.
  883. בראשית ג ה. ס' הרקמה שם.
  884. ס' הרקמה שם.
  885. בראשית לח כד. ס' הרקמה שם. על שימושים נוספים של הכ"ף, עי' רב פעלים שם ולוית חן שם.
  886. תהלים כד א. לוית חן ש"א פי"ב.
  887. שמו"ב ג ל. לוית חן שם.
  888. עי' לוית חן שם.
  889. מכלול מו א; לוית חן ש"א פ"ח.
  890. ירמיהו לא א. לוית חן שם.
  891. מכלול שם; לוית חן שם.
  892. שמות מ יז, ועוד. לוית חן שם. על שימושי הבי"ת הנוספים, עי' מכלול שם ולוית חן שם.
  893. לוית חן ש"א פי"ב: הנקודה העצמיית; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה והבי"ת המשמשת וד"ה והכ"ף המשמשת וד"ה והלמ"ד המשמשת.
  894. שמות ג יט, ועוד. רב פעלים שם ד"ה והבי"ת המשמשת.
  895. עי' עט סופר כט ע"ב ול ע"א; לוית חן ש"א פי"ב.
  896. עי' עט סופר שם ושם; עי' לוית חן שם.
  897. ירמיהו יד ט. לוית חן שם.
  898. מכלול לט ב; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה והבי"ת המשמשת וד"ה והכ"ף המשמשת וד"ה והלמ"ד המשמשת; לוית חן ש"א פי"ב.
  899. במדבר א ה. רב פעלים שם ד"ה והלמ"ד המשמשת.
  900. מכלול שם.
  901. עי' ציון 301. לוית חן שם.
  902. רד"ק במכלול מ א ועט סופר כט ע"ב ול ע"א; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה והבי"ת המשמשת וד"ה והכ"ף המשמשת וד"ה והלמ"ד המשמשת; לוית חן ש"א פי"ב.
  903. שמות יא ד. עט סופר כט ע"ב; רב פעלים שם ד"ה והכ"ף המשמשת.
  904. רד"ק במכלול שם ועט סופר שם ושם; רב פעלים שם ושם ושם; לוית חן שם.
  905. שמות ח כ, ועוד. מכלול שם; רב פעלים שם ד"ה והכ"ף המשמשת; לוית חן שם.
  906. מנחת שי תהלים קלה ה.
  907. מסורה גדולה עמוס ד א ותהלים קלו ג; רד"ק במכלול שם ועט סופר כט ע"ב; לוית חן שם, בהגהה; מנחת שי תהלים קלה ה.
  908. עי' רד"ק במכלול שם ועט סופר כט ע"ב - ל ע"א; עי' לוית חן שם, בהגהה; עי' מנחת שי שם.
  909. עי' עט סופר כט ע"ב ול ע"א; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה והבי"ת המשמשת וד"ה והכ"ף המשמשת וד"ה והלמ"ד המשמשת; לוית חן ש"א פי"ב.
  910. יחזקאל לו כ. עט סופר ל ע"א; רב פעלים שם ד"ה והבי"ת המשמשת.
  911. רב פעלים שם ושם ושם; עי' לוית חן שם.
  912. דהי"א טו כו. רב פעלים שם ד"ה והבי"ת המשמשת; לוית חן שם.
  913. רד"ק במכלול לט ב ועט סופר כט ע"ב ול ע"א; רב פעלים שם ושם ושם; לוית חן שם.
  914. תהלים ס יד. מכלול שם; רב פעלים שם ד"ה והבי"ת המשמשת; לוית חן שם.
  915. הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ז ס"ב.
  916. רש"י עה"ת שמות כב יט.
  917. דברים ל יז. רש"י שמות שם.
  918. רש"י שם; הקדמה כללית שם.
  919. רש"י שם.
  920. שמות כב יט. רש"י שם.
  921. עי' אונקלוס בראשית ג ה, ומנחת שי שם ע"פ מס' סופרים פ"ד ה"ד ובמד"ר פ' יד אות ב (ולדעת רש"י שם אף הוא קודש).
  922. מכלול מ ב; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה והבי"ת המשמשת וד"ה והכ"ף המשמשת וד"ה והלמ"ד המשמשת; לוית חן ש"א פי"ב.
  923. שמות יא ח, ועוד. מכלול שם; רב פעלים שם ד"ה והבי"ת המשמשת.
  924. עי' עט סופר ל ע"א; עי' לוית חן ש"א פי"ב.
  925. ישעיהו א יד. עט סופר שם.
  926. לוית חן שם.
  927. שמות ל לד. עי' רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה והבי"ת המשמשת.
  928. עי' ציון 747 ואילך. עי' מכלול מא א-ב; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה והבי"ת המשמשת וד"ה והכ"ף המשמשת וד"ה והלמ"ד המשמשת; לוית חן ש"א פי"ב.
  929. דברים ג כד, ועוד. רב פעלים שם ד"ה והבי"ת המשמשת.
  930. רב פעלים שם ושם ושם.
  931. תהלים לו ו. רב פעלים שם ד"ה והבי"ת המשמשת.
  932. מכלול מא א.
  933. רב פעלים שם ושם ושם.
  934. מסורה גדולה ירמיהו כו יח ודהי"ב כה א; תוס' תענית טז א ד"ה הר, עיי"ש הטעם; ראב"ע בס' צחות שער התנועות עמ' כ וס' מאזנים שער הקרואים עמ' פא-פב.
  935. ע"ע ירושלים ציון 5.
  936. ראב"ע שם ושם.
  937. ס' צחות שם עמ' פב.
  938. ראב"ע בס' צחות שם עמ' כ-כא ובס' מאזנים שם עמ' פב.
  939. ס' מאזנים שער הקרואים עמ' פא; עי' הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ו ס"ח.
  940. הקדמה כללית שם.
  941. עי' ציון 1079 ואילך.
  942. עי' ציון 1082 ואילך.
  943. ס' מאזנים שם.
  944. מנחת שי בראשית א ו, בשם עט סופר לרד"ק (ואינו לפנינו).
  945. מקנה אברם ש"ג ד"ה ונקרא סגול.
  946. ס' מאזנים שם; הקדמה כללית שם, בשמו.
  947. דברים לב טו. ס' מאזנים שם; הקדמה כללית שם, בשמו.
  948. ציון 1078 ואילך.
  949. ציון 572 ואילך.
  950. עי' ציון 50 ואילך.
  951. ס' זכרון לר"י קמחי שער בעשר התנועות הוצ' מקי"נ עמ' 17-18.
  952. עי' ציון 9 ואילך.
  953. עי' ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב; ס' צחות שער התנועות עמ' יב וס' מאזנים שער הקרואים עמ' פב: קמץ גדול; לוית חן ש"ב פ"ב; ערוגת הבשם (ארקוולטי) פ"ג.
  954. ס' צחות שם: פתח גדול. עיי"ש שיודעים לקוראו כהלכתו רק אנשי טבריא וחכמים מצרים ואפריקה, ובמקומות האלה (ספרד) נקרא כפתח, ועי' בציון הבא; לוית חן שם, שרק האשכנזים קוראים אותו כראוי.
  955. ס' צחות שם.
  956. שו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סי' כה, עיי"ש שבדורות האחרונים נתקלקל השינוי שביניהם.
  957. עי' מקנה אברם ש"ג ד"ה והקמץ הוא.
  958. מקנה אברם שם ד"ה וזה כי הקמץ.
  959. תפא"י פס"ו. ועי' דקדוק אליהו שער התנועות אות א: אַאָ קמץ גדול.
  960. עי' פי' ר' יצחק הישראלי לס' יצירה פ"א מ"ט; טור או"ח סי' תקפב, בשם הר"מ מרוטנבורג, לפי א"א (בוטאטש) שם ס"ה ד"ה מ"ש בטור.
  961. עי' ציון 953 ואילך. שפת אמת (כהן) עמ' קסא, שכן קריאת יהודי בוכרה, אפגניסטאן, וחלק מיהודי פרס, תימן ואשכנז.
  962. רנ"צ דעמביצער בנזר התורה טבת תשס"ח עמ' קפד, שכן הגיית בני ליטא ורוסיה ותימן. ועי' ס' מורה קריאת התורה, דבר אל הקורא, שהגיית בני רוסיא וליטא כO ברוסית, וכ"כ בקב נקי (לאוואט) ח"ב פתיחה לסדר השמות כלל טז אות א, שכן המבטא בליטא (כשO רוסית מבוטאת שלא בהטעמה נשמע דומה ביותר לדברי הרנ"צ דעמביצער הנ"ל).
  963. ר"י לויפער בירושתנו כרך ב עמ' קנה, שכ"ה המבטא הליטאי, ועיי"ש בהערה 1, שכלולים במבטא זה כל ארצות מערב אירופה, ליטא ורוסיה, ושם הערה 1 שכ"ה המבטא התימני.
  964. ס' מורה קריאת התורה שם, שכן קריאת הספרדים והתוגרמים "הקמץ והפתח תולדתו" (ועי' בציון הקודם).
  965. עי' ציון 982 . מגן אבות לרשב"ץ ח"ג פ"ד, שכן אנו מבטאים, והוא חסרון בהברה; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ב, שכן הגיית הספרדים, וטעות היא; ר"י לויפער בירושתנו שם, שכן המבטא הספרדי.
  966. עי' ציון 983. שפת אמת שם, שכן קריאת הספרדים ובני המזרח.
  967. שורש יהודה שער הנקודות פ"ג, שכן קריאת המדקדקים; שפת אמת שם, שכן קריאת הספרדים ובני המזרח.
  968. שו"ת חלקת יעקב אה"ע סי' צד, שכן מנהג פולני' ואונגארן; עי' ס' מורה קריאת התורה שם, שכן קריאת אנשי פולין; רנ"צ דעמביצער בנזר התורה שם עמ' קפב-קפג, שכן הגיית בני פולין, גאליציא, אונגארן, רומעניא ואוקריינא, ועיי"ש עמ' קפג ואילך, שבהגייה זו ישנה חלוקה נוספת למינים שונים של קמצים; ר"י לויפער בירושתנו שם עמ' קנו שכ"ה המבטא החסידי, ועיי"ש בעמ' קנה הערה 1, שכלולים במבטא זה גליציה, רומניה, הוגנריה ופולין. ועי' קב נקי שם, שכתב שבפולין ואוקריינו (אוקריינא) הקמץ מבוטא כY רוסית, ועי' נזר התורה שם עמ' קפג הערה 17, שכתב שהתנועה הרוסית Y מבוטאת כתנועה U באנגלית.
  969. עי' ציון 185 ואילך.
  970. עי' ציון 50 ואילך.
  971. מקנה אברם ש"ג ד"ה והקמץ מלא פום. ועי' דקדוק אליהו שער התנועות אות א: אַאָ קמץ גדול וכו' אָ קמץ חטף.
  972. הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ב.
  973. עי' ציון 960 ואילך. עי' ס' מורה קריאת התורה שם, שלא הזכיר בהגיית בני רוסיא וליטא והגיית בני פולין חלוקה בין הקמצים, ורק לגבי קריאת הספרדים והתוגרמים הזכיר; עי' קב נקי שם, שלא הזכיר חילוק בהגיית הקמץ החטוף; ר"י לויפער בירושתנו שם עמ' קנה, שכ"ה המבטא הליטאי (עי' ציון 963 מה נכלל במבטא זה); הקריאה בתורה ובהפטרה בנוסח יהודי תימן פ"ב.
  974. עי' ציון 8 ואילך.
  975. עי' ציון 1016 ואילך.
  976. עי' שורש יהודה שער הנקודות פ"ג, שכן קריאת המדקדקים; ר"י לויפער בירושתנו כרך ב עמ' קנה, שכ"ה המבטא הספרדי.
  977. שפת אמת (כהן) עמ' קסא, שכן קריאת הספרדים ובני המזרח.
  978. עי' ציון 16 ואילך.
  979. ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב.
  980. מקנה אברם ש"ג ד"ה אך אמנם צורתן.
  981. מקנה אברם שם ד"ה וכן יש מעוטי המדקדקים, בסופו.
  982. עי' מקנה אברם שם ד"ה והנה מוצא; לוית חן ש"ב פ"ג.
  983. עי' ס' מורה קריאת התורה, דבר אל הקורא, שכן קריאת הספרדים והתוגרמים, ונראה מדבריו שאף בני ליטא ורוסיא ופולין קוראים כך; עי' שפת אמת עמ' שיא.
  984. עי' שפת אמת שם, שכן קריאת הספרדים ובני המזרח.
  985. עי' ציון 20 ואילך.
  986. ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב; מקנה אברם ש"ג ד"ה ונקרא סגול.
  987. לוית חן ש"ב פ"ד; מקנה אברם שם ד"ה והקמץ קטון.
  988. מקנה אברם שם ד"ה ונקרא סגול.
  989. עי' ס' מורה קריאת התורה שם, בקריאת אנשי פולין את הסגול: קוראים פעם כצירה כ jѐ; קב נקי (לאוואט) ח"ב פתיחה לסדר השמות כלל טז אות ו, שכן המבטא בליטא ובאשכנז: כ йE ברוסית; שפת אמת עמ' רח, שיש מהאשכנזים הקוראים: כמו סגול, אך מוסיפים לה אות יו"ד נחה; ר"י לויפער בירושתנו כרך ב עמ' קנה, שכ"ה המבטא הליטאי (עי' ציון 963 מה נכלל במבטא זה): הצירי מובחן מן הסגול בתוספת יו"ד הנשמעת במבטא. ועי' דקדוק אליהו שער התנועות אות א: אֶאֵי צרי ותולדתו אֶ ושמו סגול.
  990. שפת אמת שם, שיש מהאשכנזים הקוראים: כמו פתח, אך מוסיפים לה אות יו"ד נחה; ר"י לויפער בירושתנו שם עמ' קנו, שכן מבוטא בחלקים גדולים מהציבור המשתמשים במבטא החסידי (עי' ציון 963 מה נכלל במבטא זה): כפתח בתוספת יו"ד.
  991. ס' מורה קריאת התורה שם, שכן קריאת הספרדים והתוגרמים; שפת אמת שם, שכ"ה בפי הספרדים והתימנים ושאר עדות המזרח; עי' ר"י לויפער בירושתנו שם, שכ"ה המבטא הספרדי.
  992. עי' ציון 27 ואילך.
  993. מקנה אברם ש"ג ד"ה והפתח קטון.
  994. מקנה אברם שם ד"ה והפתח קטן.
  995. תפא"י פס"ו.
  996. ס' מורה קריאת התורה, דבר אל הקורא, שכן קריאת הספרדים והתוגרמים; קב נקי (לאוואט) ח"ב פתיחה לסדר השמות כלל טז אות ד, שכן המבטא בליטא: כמו э שברוסיא; עי' שפת אמת עמ' רכ, שכן קריאת רוב הספרדים והאשכנזים; עי' ר"י לויפער בירושתנו כרך ב עמ' קנה בדבריו על המבטא הספרדי והליטאי (עי' ציון 963 מה נכלל במבטא זה). ועי' שפת אמת שם, על הגיית יהודי תונס ולוב.
  997. עי' ר"י לויפער בירושתנו שם עמ' קנו שכן המבטא החסידי (עי' ציון 963 מה נכלל במבטא זה). ועי' ס' מורה קריאת התורה שם, שבפולין קוראים את הסגול, פעם כצירה jѐ (עי' ציון 988), ופעם כסגול רוסיא e, והוא לכאו' כנ"ל, ועי' קב נקי שם, שבפולין יש המבטאים הצירי כבליטא (עי' בציון הקודם), ויש המבטאים כמו סגול שבליטא (עי' ציון 995).
  998. שפת אמת עמ' קנט, שכן הגיית התימנים; ר"י לויפער בירושתנו שם עמ' קנה הערה 1, שכן המבטא התימני; הקריאה בתורה ובהפטרה בנוסח יהודי תימן פ"ב.
  999. עי' ציון 86 ואילך.
  1000. עי' ציון 84 ואילך.
  1001. שפת אמת שם.
  1002. עי' ציון 32 ואילך.
  1003. ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב.
  1004. לוית חן ש"ב פ"ו; עי' מקנה אברם ש"ג ד"ה והחירק הוא.
  1005. לוית חן שם.
  1006. קב נקי (לאוואט) ח"ב פתיחה לסדר השמות כלל טז אות ג, שכן המבטא בליטא: כמו ברוסיא ы. ועיי"ש שיש גם בפולין המבטאים כן, אבל יש המבטאים החיריק כמו הסגול הליטאי (עי' ציון 995).
  1007. עי' ציון 50 ואילך.
  1008. שפת אמת עמ' שיא, ועי' ציון 949 ואילך. ועי' דקדוק אליהו שער התנועות אות א: אִאִי חרק גדול ותולדתו אִי ושמו חרק קטן.
  1009. עי' ציון 38 ואילך.
  1010. ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב.
  1011. לוית חן ש"ב פ"ו; מקנה אברם ש"ג ד"ה והחולם הוא.
  1012. עי' דקדוק אליהו שער התנועות אות א: אָאוֹ חולם, לפי פאת שדך ח"א סי' יב; עי' פאת שדך שם, שכ"ה בארצות אנגליה ואמריקה וכן קראוהו מקצת הכפרים בדרום גרמניה; שרשי מנהג אשכנז ח"א עמ' 233, שכן קראו בדורות האחרונים עד לשואה בדרום גרמניה, שווייץ, צרפת, לטביה, אנגליה וצפון-אמריקה; עי' שפת אמת עמ' קצה, שכן קריאת מעטים מהאשכנזים; ר"י לויפער בירושתנו כרך ב עמ' קנה, שכ"ה אצל חלק מיוצאי גרמניה: OU.
  1013. עי' פאת שדך שם: שכן מנהג רוב מדינת אשכנז; שרשי מנהג אשכנז שם, שכן קראו בדורות האחרונים עד לשואה בצפון גרמניה ובהולנד; עי' שפת אמת שם, שיש מהאשכנזים הקוראים כן; ר"י לויפער בירושתנו שם, שכ"ה אצל חלק מיוצאי גרמניה: AU.
  1014. שפת אמת שם, שיש מהאשכנזים הקוראים כן; שרשי מנהג אשכנז שם, שכן קראו בדורות האחרונים עד לשואה בפולין ואוסטרו-הונגריה; ר"י לויפער בירושתנו שם שכן המבטא האשכנזי.
  1015. שרשי מנהג אשכנז שם, שכן קראו בדורות האחרונים עד לשואה בליטא ורוסיה; עי' ר"י לויפער בירושתנו שם הערה 1, שיש מהתימנים הקוראים כן.
  1016. עי' ציון 988. שו"ת אג"מ אה"ע ח"א סי' קכט: כי במדינותינו (ליטא) הברת חולם וצירי אחד הם; שרשי מנהגי אשכנז שם עמ' 235. ועי' קב נקי (לאוואט) ח"ב פתיחה לסדר השמות כלל טז אות ב, שלמבטא הצירי בליטא אין דמיון ברוסית, ועיי"ש שבפולין חלק הוגים כהגיית הקמץ בליטא וחלק הוגים כהגיית הצירי בליטא.
  1017. ס' מורה קריאת התורה, דבר אל הקורא, שכן קריאת הספרדים והתוגרמים; שפת אמת עמ' צד, שכן קריאת הספרדים ובני המזרח ואיטליה.
  1018. עי' ציון 974. עי' ס' מורה קריאת התורה שם; שפת אמת שם.
  1019. הקריאה בתורה ובהפטרה בנוסח יהודי תימן פ"ב. ועי' ר"י לויפער בירושתנו שם, שיש מהתימנים ההוגים את החולם כממוצע בין צירי לחולם, וכנראה כיוון לזה, וכן בשפת אמת עמ' קס, שהחולם בהגיית התימנים קרוב להגיית החולם אצל הספרדים (עי' ציון 1016).
  1020. עי' ציון 44 ואילך.
  1021. ס' טעמי המקרא דף Dii ע"ב; לוית חן ש"ב פ"ו.
  1022. לוית חן שם; מקנה אברם ש"ג ד"ה והשורק.
  1023. עי' ציון 50 ואילך.
  1024. עי' ציון 949 ואילך.
  1025. לוית חן שם; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ב ס"ג, בשם הרמ"ע מפאנו: שוים במבטא.
  1026. מקנה אברם שם ד"ה והקבוץ שפתים.
  1027. עי' ציון 8. עי' תפא"י פס"ו.
  1028. תפא"י שם, שכן הגיית האשכנזים. ועי' דקדוק אליהו שער התנועות אות א, שסובר כמחלקים בין תנועות גדולות לקטנות, וכתב: אֻאוּ מלאפום (עי' ציון 53) ותולדתו אֻ ושמו שורוק.
  1029. קב נקי (לאוואט) ח"ב פתיחה לסדר השמות כלל טז אות ה, שכן המבטא בליטא: כמו Y שברוסיא (ועי' ציון 967); שפת אמת עמ' רה, שכ"ה אצל הספרדים וחלק גדול מהאשכנזים; ר"י לויפער בירושתנו כרך ב עמ' קנו, שכן ההגייה בשאר העדות מלבד המבטא החסידי (עי' בציון הבא).
  1030. ס' מורה קריאת התורה, דבר אל הקורא, ובהערה שם, שכן ההגייה ברוסיא וליטא. ועי' שפת אמת עמ' רח שכששלוש נקודות עם געיה הרי הוא כתנועה גדולה (עי' ציון 279 ואילך) ויש לקוראו כנקודה בתוך הוי"ו.
  1031. עי' ציון 1005 . ס' מורה קריאת התורה שם, שכן קריאת אנשי פולין; קב נקי שם, שכן המבטא בפולין.
  1032. הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ב ס"ג; קצור של"ה, דיני ק"ש, בהג"ה; ס' מורה קריאת התורה שם.
  1033. עי' ציון 814 ואילך.
  1034. ראב"ע בס' צחות שער האותיות עמ' ע, ובשפה ברורה דף יט ע"א; רב פעלים (זרקא) שער האותיות ח"ב ד"ה הוא"ו; מכלול מט א ולוית חן ש"א פ"י, בשם ר' יהודה חיוג'; דקדוק אליהו שער התנועות אות ו: מלאפום (עי' ציון 53).
  1035. שלשה ספרי דקדוק עמ' 10.
  1036. שלשה ספרי דקדוק שם; שפה ברורה שם; מכלול שם; לוית חן שם.
  1037. עי' שלשה ספרי דקדוק שם; שפה ברורה שם; עי' מכלול שם; לוית חן שם.
  1038. שלשה ספרי דקדוק שם.
  1039. עי' ציון 236 ואילך.
  1040. עי' ס' טעמי המקרא דף Civ ע"א; עי' ס' צחות שער התנועות עמ' ז; עי' דקדוק אליהו שער התנועות אות א; מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה כלל א סי' ב.
  1041. מסורת הקריאה שם.
  1042. מסורת הקריאה שם סי' ג.
  1043. ס' דקדוקי הטעמים עמ' 12; שלשה ספרי דקדוק עמ' 4-5; ס' צחות שער התנועות עמ' ח, בשם ר' יהודה המדקדק, שאמר שכן קוראים אנשי טבריא, ושכן מנהג מקרא המדקדקים; ס' זכרון לר"י קמחי עמ' 18; מהלך לר"מ קמחי ס"א ש"ד; רד"ק במכלול קלח ב ועט סופר ד ע"א; מחברת הערוך חלק הדקדוק דף ד טור ב; פרקי אליהו שיר ז; לוית חן ש"ב פ"ח; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ה; דקדוק אליהו שער השוא אות ב.
  1044. עי' ציון 270 ואילך. ס' זכרון שם; רד"ק שם ושם; עי' מגן אבות לרשב"ץ ח"ג פ"ד; פרקי אליהו שם; לוית חן שם; הקדמה כללית שם.
  1045. עי' ס' דקדוקי הטעמים שם; שלשה ספרי דקדוק שם; ס' זכרון שם; רד"ק שם ושם; פרקי אליהו שם; לוית חן שם; הקדמה כללית שם.
  1046. ס' זכרון שם; עי' רד"ק שם ושם; עי' מגן אבות שם; פרקי אליהו שם; לוית חן שם; הקדמה כללית שם.
  1047. עי' שלשה ספרי דקדוק שם; ס' צחות שם בשם ר' יהודה המדקדק, שאמר שכן קוראים אנשי טבריא, ושכן מנהג מקרא המדקדקים; מחברת הערוך שם.
  1048. שלשה ספרי דקדוק עמ' 5.
  1049. עי' מהלך שם (ויתכן שקיצר בלשונו, וצ"ב); דקדוק אליהו שם.
  1050. ס' דקדוקי הטעמים שם.
  1051. ס' דקדוקי הטעמים עמ' 13-14: בחדא נקודא; שלשה ספרי דקדוק עמ' 5; ס' צחות שער התנועות עמ' ח, בשם ר' יהודה המדקדק, שאמר שכן קוראים אנשי טבריא, ושכן מנהג מקרא המדקדקים; מחברת הערוך חלק הדקדוק דף ד טור ב, לפי שפת אמת עמ' רעד; דקדוק אליהו שער השוא אות ג.
  1052. ס' זכרון לר"י קמחי עמ' 18; רד"ק במכלול קלח ב - קלט א ועט סופר ד ע"א; פרקי אליהו שיר ז; לוית חן ש"ב פ"ח.
  1053. לשון למודים ש"א פ"ה; ר' שבתי סופר בהגהות למהלך לר"מ קמחי ס"א ש"ד, בשמו, והסכים לו, ובהקדמה כללית לסדור פ"ג ס"ה; פרקי אליהו שם.
  1054. הקדמה כללית שם.
  1055. הליכות שבא ח"א פ"ג, בד' לשון למודים (וצ"ב כיצד מתיישב עם דברי הלשון למודים שם בריש הפרק).
  1056. לשון למודים שם; ר' שבתי סופר בהגהות למהלך שם, בשמו, ובהקדמה כללית שם.
  1057. דקדוק אליהו שם, ולא הזכיר הדין בשאר האותיות, ועי' לשון חיים שם סק"ג.
  1058. שלשה ספרי דקדוק עמ' 5; ב"ח או"ח סי' תקפב, שכ"ה ע"פ הדקדוק כשהשוא בא בתחילת התיבה (עי' ציון 242 ואילך שהוא לעולם נע) באותיות שאינה אחע"ה ולא בי"ת (ועי' שפת אמת עמ' רעז שט"ס הוא וצ"ל ולא ביו"ד, ועי' ברכ"י שם סק"ה), ועי' ציון 1062.
  1059. ס' צחות שער התנועות עמ' ח, בשם ר' יהודה המדקדק, שאמר שכן קוראים אנשי טבריא (וצ"ב מהציון הקודם). ועיי"ש שמ' שמנהג מקרא המדקדקים אינו כן (וצ"ב מהו).
  1060. מהלך שם (ועיי"ש בנמוקי ר"א בחור, בביאור כוונתו); הליכות שבא ח"א פ"ג, בשמו.
  1061. ס' דקדוקי הטעמים עמ' 12; ס' זכרון לר"י קמחי עמ' 18; רד"ק במכלול קלט א ועט סופר ד ע"א; פרקי אליהו שיר ז; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ה.
  1062. מעשה אפוד פ"ה; תפא"י פס"ו: דומה לסגול; עי' ב"ח או"ח סי' ה (לגבי שם המפורש הנהגה כשם אדנות, עי' ציון 1090 ואילך): נוטה לצירי; נמוקי ר"א בחור למהלך לר"מ קמחי ס"א ש"ד, בשם י"א, ושכן קוראים האשכנזים (ועי' ר' שבתי סופר בהגהות למהלך שם ובהקדמה כללית לסדור פ"ג ס"ה, שכשגעיה אצל השוא נוהגים החזנים לקרות בתורה כפתח); מירא דכיא (סג"ל) קנה בשם אות ה.
  1063. מעשה אפוד שם; מירא דכיא שם. ועי' הליכות שבא, ח"א פ"ג שרוב העולם קוראים השוא נע כסגול או צרי, וקצת המדקדקים, האם שאנשי טוליטולא קוראים כל שוא נע כפתח, ושקצת המדקדקים קוראים השוא נא שאחריו אהח"ע בתנועתו והשוא נע שאחריו יו"ד כחיריק (וכעי"ז במנחת שי במאמר המאריך, וכנראה העתיק מהליכות שבא). ועי' הקדמה לסדור היעב"ץ סולם בית אל אות א, שהאשכנזים אינם מבדילים בין צירי לשוא, ושטעות הוא.
  1064. הקדמה לשערי תפלה, וצ"ב.
  1065. עי' ציון 1070. הקריאה בתורה ובהפטרה בנוסח יהודי תימן פ"ב.
  1066. לחם הבכורים דף מו א, שכן המנהג (בג'רבא), ושהנכון לקוראו במהירות גדולה יותר, ובשם ס' מכתב לחזקיהו בקונטרס קרא מקרא, שכן המנהג.
  1067. אהל משה (לבוב) שער הנקוד, שכן קריאת האשכנזים: כעין סגול, ושכ"כ הבחור (עי' ציון 1061); מירא דכיא דכיא (סג"ל) קנה בשם אות ה.
  1068. לשון חיים לדקדוק אליהו שער השוא אות ב סק"ג, שכן המנהג במדינותינו (פולין).
  1069. עי' ציון 1063. לשון חיים שם.
  1070. עי' ציון 311 ואילך.
  1071. הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ה.
  1072. דקדוק אליהו שער הדגש אות ה; מסורת הקריאה, כללי דקדוק הקריאה כלל א סי' ג.
  1073. מסורת הקריאה שם.
  1074. רנ"צ דעמביצער בנזר התורה טבת תשס"ח עמ' קצ הערה 82.
  1075. עי' דרכי הנקוד והנגינות עמ' 23.
  1076. הקריאה בתורה ובהפטרה בנוסח יהודי תימן פ"ב.
  1077. עי' ציון 347.
  1078. עי' ציון 939 ואילך.
  1079. ראב"ע בס' מאזנים שער הקרואים עמ' פא, ובס' צחות שער התנועות עמ' כ, ובשפה ברורה דף יט ע"א-ע"ב; מקנה אברם ש"ג ד"ה הכלל החמישי, בשם רוב המדקדקים הסומכים על קראי טבריא; מנחת שי בראשית א ו, בשם עט סופר לרד"ק (ואינו לפנינו, ועי' הגהות הרוו"ה למנחת שי שבחומש תורת האלקים, שכנראה היא תוספת תלמיד) ובד' הרד"ק במכלול (ועי' הגהות הרוו"ה שם שבמכלול מפורש להיפך, עי' ציון 1081 ואילך).
  1080. עי' ס' מאזנים שם; מקנה אברם שם, לד' זו; מנחת שי בראשית א ו, בשם עט סופר לרד"ק (ואינו לפנינו, ועי' בציון הקודם); דקדוק אליהו שער התנועות אות ו.
  1081. עי' ספר צחות שם.
  1082. עי' מכלול פג א; מקנה אברם שם, בשם מורי הה"ר משה שר שלום, והסכים לו, והובא במנחת שי שם ובליקוטי מהרש"ס סי' ו; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ו ס"ח.
  1083. עי' מכלול שם; מקנה אברם שם; מנחת שי שם, בשם הלונזאנו, בד' הרמ"ה; הקדמה כללית שם.
  1084. עי' מקנה אברם שם; הקדמה כללית שם.
  1085. עי' מכלול שם; מקנה אברם שם; מנחת שי שם, בשם הלונזאנו, בד' הרמ"ה; הקדמה כללית שם.
  1086. עי' מקנה אברם שם; הקדמה כללית שם.
  1087. מקנה אברם שם, והובא במנחת שי שם; הקדמה כללית שם.
  1088. הקדמה כללית שם.
  1089. מלואים להקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ו ס"ח, שכך נוהגים האשכנזים.
  1090. מלואים להקדמה כללית שם, שכך נוהגים הספרדים והתימנים; הקריאה בתורה ובהפטרה בנוסח יהודי תימן עמ' 286.
  1091. ע"ע אזכרות ציון 3.
  1092. ב"ח או"ח סי' ה, שכן נוהגים מקצתם: בפתח (ועי' לוח ארש סי' ז), והובא במג"א שם סק"א; הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ה, ובתשובה שהשיב למהר"ם לובלין שבסוף ההקדמה שם; תשובת הרמ"ע מפאנו בהקדמה כללית שם ושם; לוח ארש שם; ביאור הגר"א שם; שו"ע הרב שם ס"ב, בשם יש קורין; ערה"ש שם ס"ד, בשם שו"ע הב בשם יש קורין; מ"ב שם סק"ב.
  1093. תשובת מהרש"ס שם; ביאור הגר"א שם.
  1094. עי' ציון 318 ואילך . תשובת מהרש"ס שם.
  1095. ערה"ש שם.
  1096. ב"ח שם, שכן נוהגים מקצתם, ושכן מנהג האשכנזים: נוטה לצירי (עי' ציון 1061), והובא במג"א שם; שו"ת מהר"ם לובלין פג (אך עי' הקדמה כללית שם ושם, שחזר בו והמדפיסים הדפיסו התשובה הראשונה, וכ"כ באור חדש כלל כה אות ד ד"ה אמר, בשם תשו' מהרש"ס, והובא בא"שם סק"ב, וע'י במג"א שם); שו"ע הרב שם, בשם יש קורין; ערה"ש שם, בשם שו"ע הרב, בשם יש קורין.
  1097. שו"ת מהר"ם לובלין שם.
  1098. ב"ח או"ח סי' ה: בפתח; שו"ע הרב שם ס"ב; ערה"ש שם ס"ד, בשמו.
  1099. בראשית יט ב. ס' טעמי המקרא דף Aiv ע"א.
  1100. רש"י עה"ת שם.
  1101. ס' טעמי המקרא שם; רבינו בחיי בראשית יח ג.
  1102. עי' ציון 614 ואילך. רבינו בחיי שם (ועי' שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' ד).
  1103. עי' ציונים 959, 963 ואילך.
  1104. הקדמה כללית לסדור ר' שבתי סופר פ"ג ס"ב.
  1105. היעב"ץ במור וקציעה סי' נג, ובקצרה בהקדמה לסדור היעב"ץ סולם בית אל אות א.
  1106. שו"ת אז נדברו ח"ג סי' מח אות א, בשם החזו"א, וקריינא דאיגרתא סי' קלח, שאפילו הספרדים צריכים לקרוא בשם ה' כקמץ של האשכנזים.
  1107. קריינא דאיגרתא שם.
  1108. הר צבי שם; עדות לישראל אות סה.
  1109. עדות לישראל אות סה.
  1110. הר צבי שם, ע"פ שבועות לה ב.
  1111. הר צבי שם.