אנציקלופדיה תלמודית:נצל

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: טומאת נצל.

מהותו ודינו

מהותו

הנצל הוא בשר המת שנימוח[1]. וכן מוהל היוצא מן המת - כעין מים[2] היוצאים מבשרו[3] - חשוב נצל[4]. ויש מן הראשונים שכתבו שאם נימוח ונעשה כמים, אין לו דין נצל[5]. בירושלמי, בדעת אחד האמוראים מן הזוג ר' יודן ור' יוסי, יש מן האחרונים שכתבו שמוהל אינו מטמא עד שיקרוש[6], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבשר שנימוח אינו חשוב נצל עד שיקרוש, שבלא קרישה, כיון שנשתנה ממהותו הראשונה שהיה עב וגס ועתה משקה, פרחה ממנו הטומאה, וטהור[7].

הנצל, יש מן הראשונים שכתבו שעדיין ראוי הוא לאכילת כלב, אבל אם אינו ראוי, טהור[8], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף כשאינו ראוי לאכילת כלב טמא[9], ובשר שנימוח, כשעדיין ראוי לאכילת כלב, אינו נצל, אלא חשוב כבשר[10].

נימוח שלא מחמת עצמו

בשר המת שנימוח שלא מחמת עצמו, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו חשוב נצל[11]. נימוח מחום השמש, נראה מדברי התלמוד וראשונים שחשוב נצל[12]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכשנימוח על ידי חום השמש, אינו חשוב נצל, שלא נימוח מחמת עצמו[13]. המחוהו באור, כתבו ראשונים שכיון שהמחוהו בידים, עדיף מנצל[14]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי שחשוב נצל[15].

גדר טומאתו

כזית נצל מטמא כמת עצמו[16] והנזיר מגלח עליו[17], מהלכה למשה מסיני[18]. יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שההלכה היא שהנצל, שהיה בתחילה בשר, אף על פי שנימוח ונשתנתה צורתו, עדיין חשוב כבשר[19], וממילא טמא כבשר המת שממנו פרש[20]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שנצל הוא שם טומאה חדש ואינו בכלל טומאת מת, [21], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שטומאת הנצל היא טומאה חדשה, ולדעתם זה הטעם ששיעור הנצל הוא בכזית בעודו מחוי ואין צריך שיהיה בו שיעור שכאשר יקרש יהיה בו כזית[22]. ויש מן האחרונים שכתבו שתלוי במחלוקת ראשונים, שנחלקו - לדעתם - בגדר טומאת בשר המת, הנלמד מטומאת עצמות המת שנתבארה בכתוב[23], שלסוברים שיש טומאה מיוחדת של "בשר המת"[24], נצל, שאינו כבשר, הרי שנתחדש שיש לו שם טומאה בפני עצמו[25], ולסוברים שאין טומאה מיוחדת של "בשר המת", אלא למדים מהכתוב ש כל הבא מן המת שנברא עמו ואין גזעו מחליף מטמא, בין בשר ובין דבר אחר[26], הרי אף הנצל בא מן המת ושם טומאה אחד הוא לנצל ולבשר[27].

בספק

ספק נצל, יש מן האחרונים שמצדדים לומר בדעת ראשונים שאינו מטמא, שנצל אינו מטמא אלא בודאי ואין בו טומאה מספק[28]. ומהרבה אחרונים נראה שספק נצל הרי הוא כשאר ספקות, ויש בו טומאה מספק[29].

אופן מדידת שיעור כזית

שיעור הנצל שמטמא הוא בכזית[30], מהלכה למשה מסיני[31]. בירושלמי, אמר אחד האמוראים מהזוג ר' יודן ור' יוסי, שצריך שהיה בו שיעור כזית כשיקרש ולא בעודו מחוי[32]. יש מן האחרונים שכתבו שכיון שכל משקים שיש בהם רביעית כשקורשים עומדים על כזית[33], לכן צריך שיהיה בנצל רביעית בעודו מחוי, שאז ידוע שהיה בו כזית בעודו קרוש[34]. ויש מן האחרונים שכתבו שדי בכך שיש בו כזית בעודו מחוי[35], מהם שכתבו הטעם שהנצל הוא טומאה חדשה ולכן די שיהיה בו כזית בעודו מחוי ולא לכשיקרוש[36].

נצל לנפל

נצל, אם ישנו אף בנפל – כגון שליא* שהולד נימוח בה - נחלקו ראשונים: יש מן הראשונים סוברים שאין לנפל נצל[37], שכיון שהנפל אינו ולד גמור ואינו בשר לטמא בכזית[38], ויש מן האחרונים שכתבו הטעם שאין נצל לנפל, שההלכה של נצל לא נאמרה אלא באדם שנולד ומת, ולכן נפל שבשליא שמעולם לא היה לו שם אדם, אין לו דין נצל[39]. ויש מן הראשונים סוברים שיש נצל לנפל[40], מהם סוברים שאף בנפל שיעור הנצל הוא בכזית[41], ומהם שבדעתם יש מן הראשונים סוברים ששיעור נצל בנפל כדי לטמא הוא כשכל העובר לפנינו[42]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שנחלקו אמוראים, שיש סוברים שיש נצל לנפל, ויש סוברים שאין נצל לנפל[43].

בספק

משקה שנמצא ליד המת, דנו בו בכמה אופנים אם אומרים שודאי בא מבשר המת והרי הוא נצל, או שאומרים שהוא כיחו וניעו של מת, וכיחו וניעו אינם מטמאים[44], או שהוא ספק, וצריך בדיקה כדי לוודא שהינו נצל, ועל כך עי' להלן.

בירושלמי, אחד מן האמוראים מהזוג ר' יודן ור' יוסי אמר שהבדיקה היא שאין בנצל מי בשר, ויש מן האחרונים שכתבו שזהו דוקא בבשר שנרקב לגמרי ונעשה מוהל, אבל בבשר שנרקב ולא נעשה מוהל, טמא אף כשלא קרש[45]. ואחד מן הזוג אמר שהבדיקה היא כדי לוודא שיש כזית של בשר המת[46].

משקה שידוע שהוא מבשר המת

משקה שידוע שהוא מבשר המת, אפילו לא קרש ולא העלה רתיחות, נידון כנצל[47]. ויש מן האחרונים שמצדדים לומר בדעת ראשונים, שאף כשידוע שהוא מבשר המת, אם לא קרש אינו נידון כנצל[48], שכיון שנשתנה מהוויתו הראשונה שהיה עב וגס ועתה הוא צלול ונוזל, פרחה ממנו הטומאה[49]. בדעת הירושלמי, יש מן האחרונים שכתבו שבסתם נצל יש גם מי בשר, שאינם מטמאים, ולכן אינו מטמא עד שיקרוש, שאז יודעים שאין בו מי בשר[50].

כשידוע שבא מן המת

משקה שידוע שבא מן המת, אלא שאין ידוע אם הוא מבשרו שנימוח או כיחו וניעו, יש מן הראשונים שכתבו שאפילו לא קרש – כסתם נצל הבא מן המת[51] - נידון כנצל[52]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שברשות הרבים – שספק טומאה בה טהור[53] - אם קרש טמא ואם לא קרש טהור, וברשות היחיד – שספק טומאה בה טמא[54] - אפילו לא קרש טמא[55].

ויש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בכך אמוראים, שיש סוברים שאף כשלא קרש, דינו כנצל, ולדעת ר' ירמיה שדוקא אם קרש נידון כנצל[56].

ויש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בכך אמוראים, שיש סוברים שאף כשקרש עדיין יש להסתפק שאינו מבשר המת, ולדעת רבי ירמיה כשקרש ודאי מבשר המת הוא וכשלא קרש כיחו וניעו הוא[57]. ויש מן הראשונים שכתבו שאם קרש ודאי בא מבשרו, ונידון כנצל, וכשלא קרש, אינו נידון כנצל[58].

כשאין ידוע שהוא מן המת

סתם משקה שאין ידוע אם הוא מן המת, יש מן הראשונים שכתבו שאם קרש בידוע שהוא מבשר המת, ואם לא קרש, ספק שמא הוא כיחו וניעו[59], ואין לחוש שמא אינו מן המת כלל אלא מבשר החי שהבאיש ונימוח, לפי שאינו שכיח, וכל שהוכר שהוא בשר אדם, הולכים אחר הרוב שהוא מן המת[60]. ויש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בכך אמוראים, שיש סוברים שאף כשקרש אינו נידון כנצל, שמא אינו מן המת, ולדעת ר' ירמיה אם קרש יש לומר שמן המת יצא ולא בא מדבר אחר, שאינו קורש אלא הבא מן המת, ונידון כנצל[61]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שברשות הרבים אפילו קרש הרי זה טהור ודאי, וברשות היחיד אפילו לא קרש טמא[62]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף כשקרש, עדיין ספק אם הוא נצל – שאפשר שבא מבשר החי שהבאש ונקרש[63] - ואין הנזיר מגלח על הספק[64].

דינו כשיש לחוש שאינו נצל

משקה שיש לחוש שאינו נצל, באופנים השונים[65], אם הוא מטמא, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: א) יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינו מטמא[66], והטעם, מהם שכתבו שהוא משום שאומרים שהוא ודאי כיחו וניעו של מת[67], או שמעמידים את המשקה בחזקת טהרה[68]; ומהם שנסתפקו אם הוא משום שכיחו וניעו שכיחים יותר, אלא שאם קרש מוכח שאינו מהם, או שלעולם אין לתלות בכיחו וניעו יותר מבשר המת, אלא שכל שלא קרש, הדבר מוכיח שבא מכיחו וניעו, שאילו היה מן המת, היה קורש, ולפיכך כל שלא היה לו זמן לקרוש, טמא הוא מספק[69]; ומהם שכתבו שמספק אינו מטמא[70], וכיון שעצם המטמא הוא בספק, לא נאמר כאן הכלל שספק טומאה ברשות היחיד טמא[71], או שנצל אינו מטמא אלא בודאי ולא בספק[72], או שהוא ספק ספקא[73]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא ספק טומאה[74], וברשות היחיד המשקה מטמא מספק[75], כדין ספק טומאה ברשות היחיד שטמא[76].

על תגלחת הנזיר, אם היא אף במקום של ספק טומאה ברשות היחיד, ע"ע נזיר וע' ספק טומאה.

הסימן לנצל

בדיקת המשקה לוודא שהוא נצל, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, וכן כתבו אחרונים בדעת הירושלמי, שהיא קרישת המשקה[77], אלא שבשר המת שנימוח ולא נעשה מוהל, נקרש בלא רתיחה, אך כשנעשה כבר מוהל, קודם הקרישה מרתיח קצת מעצמו כדי לקרוש[78], או שאף בשר שנימוח ומרקיב והולך, בתחילה הוא מרתיח[79]. ויש מן הראשונים שכתבו שהבדיקה בבשר המת נימוח היא בקרישתו, ובמוהל שפרש מן המת הבדיקה היא שמעלה רתיחות בהרתחתו באש[80].

מצות קבורה

הנצל, יש מן האחרונים שכתבו שיש בו מצות קבורת המת, מצד כבוד המת[81]. על הסוברים שמצות קבורה אינה נוהגת אלא כשראשו ורובו קיים, ע"ע קבורה.

בבעלי חיים

נצל לבהמה

נצל, אם ישנו לבהמה – כגון כזית בשר נבילה שנימוח, אם מטמא בטומאת נבלה* כאב הטומאה[82] - לסוברים שהנבילה אינה חשובה כאב הטומאה אלא כאשר ראויה לגר[83], כיון שהנצל אינו ראוי לגר, אין בו טומאת נבילה[84], והיינו שאף אם נאמר שההלכה חידשה שנצל חשוב כבשר, מכל מקום כיון שאינו ראוי לגר שוב לא שייכת בו טומאת נבלה[85]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאף אם נאמר שההלכה חידשה טומאה חדשה של נצל, מכל מקום לדעה זו שנבילה שאינה ראויה לגר אינה טמאה, יש דין מיוחד בטומאת נבילה שדוקא הראויה לגר יש בה טומאה, ולכן לא תועיל ההלכה שיש נצל אף בבהמה[86].

לסוברים שהנבילה שנסרחה ואינה ראויה אלא לכלב עדיין חשובה אב הטומאה[87], נסתפקו בתלמוד אם אף בבהמה נאמרה ההלכה למשה מסיני של נצל, או שלא נאמרה ההלכה אלא באדם בלבד[88]. בביאור הספק יש מן הראשונים שכתבו, שהוא אם ההלכה של נצל, שהוא חשוב כבשר, נאמרה אף בבהמה, וכיון שהנצל ראוי לכלב, יש עליו טומאת נבילה, או שההלכה של נצל לא נאמרה אלא באדם, ולכן בבהמה, אף על פי שהנצל ראוי לכלב, כיון שאינו חשוב כבשר אלא כעפר, אין עליו טומאת נבלה[89]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שנצל אינו ראוי לאכילת כלב, ובכל התורה כל שאינו ראוי לכלב, אינו חשוב בשר כלל, והספק הוא האם ההלכה של נצל, שיש טומאה בנצל - ולא מדין בשר - נאמרה אף בבהמה[90].

להלכה, כתבו ראשונים שספק הוא אם נצל בבהמה מטמא בכזית[91]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין נצל לבהמה, שהנצל הבאיש ונעשה ליחה כבר בחיי הבהמה ולא חלה עליו טומאת נבלה[92].

בשר שסרח – כגון שהונח בחמה - קודם שנמחה, ונפסל מאכילת כלב, אין בו דין נצל, שכבר נפסל מאכילת כלב קודם שנמחה אין טומאת נבלה עליו[93]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבזה נסתפק התלמוד אם יש נצל לבהמה, ולא נפשט הספק[94].

בשר בהמה שנימוח ועודו מחוי, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינו בכלל הספק אם יש נצל בבהמה, ואינו מטמא, שכיון שנימוח ונעשה משקה אין לו כלל שם נבילה[95], שכל זמן שהוא מחוי אינו ראוי לאכילת כלב[96]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף הוא בכלל הספק אם יש נצל בבהמה[97].

נצל בעוף

נצל בעוף, יש מן הראשונים שכתבו שאף שספק התלמוד אם יש נצל לבהמה[98], הוא אף בנצל של עוף[99]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין נצל בעוף[100], וביארו אחרונים בדעתם שלא נסתפק התלמוד אלא בנצל של בהמה, אבל נצל של עוף ודאי טהור[101], והטעם, יש מן האחרונים שכתבו, שבנבלת עוף, שאינה מטמאה אלא בבית הבליעה[102], הטומאה תלויה באיסור אכילה, וכל שאין בו איסור אכילה אין בו טומאה, ולכן נצל שנפסל מאכילה, אין בו איסור אכילה וממילא לא חלה עליו טומאה, אבל בנבלת בהמה, אין הטומאה תלויה באיסור אכילה, ולכן הנצל אף שאינו ראוי לאכילה, שייכת בו טומאה[103], ויש מן האחרונים שכתבו שגדרי טומאת אדם ונבלת בהמה שוים, ולכן הסתפקו אם ההלכה של נצל נאמרה אף בבהמה, אבל גדרי טומאת נבלת העוף שונים מטומאת אדם, ולכן אין לומר שההלכה של נצל נאמרה בעוף[104].

נצל בשרץ

נצל בשרץ*, יש מן הראשונים שנסתפק אם אף השרץ הוא בכלל הספק בתלמוד לגבי נצל לבהמה, או שמא ודאי שלא נאמרה ההלכה של נצל בשרץ, שהשרץ שיעורו לטמא בכעדשה וההלכה בנצל היא לטומאה בשיעור כזית[105]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין נצל בשרץ[106].

הערות שוליים

  1. עי' ברייתא נזיר נ א: איזהו נצל בשר המת שקרש, וגמ' שם שהקרישה אינה אלא בחינה לדעת שהוא בשר המת, עי' להלן ציון 47 ואילך; המפרש שם ד"ה שקרש ותוס' שם ד"ה ת"ר ור"א מן ההר שם ופי' הרא"ש שם ד"ה בשר המת ושיטה לחכמי איוורא שם; רמב"ם נזירות פ"ז ה"ב וטו"מ פ"ב ה"א. בטעם שנקרא נצל, עי' המפרש שם ד"ה נצל.
  2. המפרש שם; ר"א מן ההר שם.
  3. המפרש שם. ועי' מי נפתוח אמנה (מהד' תשל"ב עמ' כא) בד' הרמב"ם טו"מ שם שנ' שלא גרס בבריתא נזיר שם "ומוהל" אלא ומיחל, וא"כ לכאו' לרמב"ם אין דין נצל למוהל הפורש מן המת, וצ"ב.
  4. עי' ברייתא שם: ומוהל שהרתיח, והמפרש שם ד"ה ומוהל ותוס' שם ד"ה ת"ר ושא"ר. וצ"ב בדעתם אם המוהל הפורש מן המת הוא מחמת הרקבון, ויש דרגות שונות ברקבון, בתחילה הבשר רק נימוח אך כשהרקבון מתקדם הוא נעשה נוזל ממש, או שהמוהל אינו מחמת הרקבון, ונתחדש בדין נצל שאף משקה הזב מן בשר המת חשוב כבשר המת, ועי' פיהמ"ש לרמב"ם נזיר פ"ז מ"ב שמפ' נצל: היא הלחה הנוזלת מן המתים כמשתאכל הבשר וניגר ומתחיל בו הכליון, ונ' בד' שנצל הוא בשר המת שהרקיב, ויש דרגות ברקבון, בתחילה נימוח ונעשה רק ליחה, אך כשמרקיב יותר נעשה כעין מים ונוזל, ועי' מל"מ טו"מ פ"ב ה"א, ועי' סד"ט אהלות פ"ב (לג ב) בפיה"א ד"ה בשר המת שמוהל הוא מיצוי ושומן היוצא מבשר המת, ועי' קר"א שם ד"ה ומוהל שהרתיח, שמ' בדעת התוס' שמוהל מן המת הוא דבר נפרד מבשר המת שנימוח.
  5. חי' הר"א נדה כז א (מהד' מכון י-ם עמ' קלט), בד' רש"י שם, שיש נצל לנפל שבשליא, עי' ציון 41, ומ"מ כאשר יצא לבית החיצון טהור כי נימוח לגמרי ונעשה כמים, ועי' ריטב"א שם שכ' כעי"ז, וסיים: ודוחק.
  6. פ"מ לירו' נזיר פ"ז ה"ב, ועי' קר"א נזיר שם ד"ה ובירו', בדעתו, ושם שחלק שהצורך בקרישה אינו אלא לברר שאינו מי בשר, אבל כשידוע שהוא בשר בלבד, אין צריך שיקרוש ומטמא אפילו מחוי, ושכן פירש בשי"ק לירו' שם.
  7. מי נפתוח שם פרפר ו ג (עמ' כה): ולולי דמסתפינא, בד' הר"ש אהלות ופי' הרא"ש פ"ב מ"א, שכ' בסתם שנצל היינו בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח, ולא הביאו את החילוק שבגמ' נזיר שם בין ידוע ללא ידוע, מ' שהקרישה היא חלק ממהות הנצל ואינה בירור בלבד, ועי' ציון 48.
  8. עי' המפרש נזיר נ א ד"ה אלא ותוס' שם ד"ה אלא. ועי' ציון 89, ועי' ערוה"ש שבציון הבא.
  9. קר"א שם ד"ה וגם וחי' הגרי"ז שם ד"ה אבל ברמב"ם, בד' הרמב"ם אבוה"ט פ"א הי"ג, שכ': בשר נבלה שנפסד וכו' טהור ולפיכך וכו', ועי' ציון 90, ועי' ערוה"ש העתיד אבוה"ט סי' קכז כב שמפרש דברי הרמב"ם באופ"א, ולפי דבריו אין הכרח ברמב"ם לומר שהנצל אינו ראוי למאכל כלב, ועי' שעורי רמ"ד סולובייצ'יק נזיר שיעור קלא (עמ' תקכג-ד) בד' הרמב"ם.
  10. חי' הגרי"ז שם ד"ה ת"ש, בד' הרמב"ם נזירות פ"ז ה"ב, שהנצל הוא בשר שנימוח ונעשה ליחה סרוחה, מ' שאינו ראוי לכלב, אבל כשראוי לכלב אינו חשוב נצל.
  11. תוס' נזיר נ א ד"ה בחמה; מל"מ אבוה"ט פ"ג הי"א.
  12. עי' נזיר נ א לגבי נצל בבהמה, שתירצו שהמחהו בחמה טהור משום שאינו ראוי לכלב, אך חשוב נצל, ועי' המפרש שם ותוס' שם ד"ה בחמה, ועי' סד"ט כלים (כג ב) בפיה"א, שכ"ה דעת הרמב"ם, ועי' ציון הבא.
  13. מל"מ אבוה"ט פ"ג הי"א, בד' הרמב"ם שם, הסובר שאין נצל בעוף, ובנבלת עוף שהסריחה בחמה לא אמרו שהטעם משום שאין נצל בעוף (עי' נזיר נ א), שאינו חשוב נצל, ועי"ש בדבריו שמ' שדינו כבשר, ועי' סד"ט שבציון הקודם, שדחה דבריו, שדוחק לומר שהרמב"ם חולק בזה על המפרש ותוס'.
  14. תוס' שם; שיטה לחכמי איוורא שם. ועי' קר"א שם ד"ה ותו, שתמה מנין להם לחלק בין חמה לאור. למה תמה כאן ולא בציון 11.
  15. חי' ר' מאיר שמחה נזיר שם ד"ה ובירושלמי, בד' הירו' נזיר פ"ז ה"ב.
  16. ע"ע טמאת מת ציון 3.
  17. משנה נזיר מט ב.
  18. עי' נזיר נ א: כי גמירי וכו', והרב עזריאל בשטמ"ק שם ד"ה מי אמרינן ורבנו פרץ ד"ה מי אמרינן, ופיהמ"ש לרמב"ם אהלות פ"א מ"ב. ועי' שי"ק לירו' נזיר פ"ז ה"ב שטומאת כזית נצל אינה הלל"מ אלא חכמים אמרו שהנצל חשוב כבשר ושיעורו בכזית כשאר בשר, וצ"ב. ועי' קר"א שם ד"ה ומוהל שתמה מהו המקור לכך שמוהל מטמא, ומצדד לומר שהוא משום שמוהל חשוב כבשר.
  19. עי' תוס' נזיר שם ד"ה אלא; עי' הרב עזריאל בשטמ"ק נזיר נ א ד"ה מי אמרינן: הלל"מ דנצל חשוב כבשר, ושם שאם מן התורה היה הנצל חשוב כבשר, ודאי שהיה נצל בבהמה, ומ' מדבריו שנצל חשוב ממש בשר ולא רק שדינו לטמא כבשר, שאם רק דינו כבשר, מנין לחדש ולומר שגם בטומאת נבלה יש טומאת נצל, אלא שכיון שחשוב ממש כבשר לכן פשוט שבנבלה יש טומאה בנצל, אולם צ"ב מהמשך דבריו שם, שנסתפק אם יש נצל בשרצים, שהרי שרץ שיעורו בכעדשה ונצל שיעורו בכזית, ואם ההלכה חידשה שהנצל חשוב בשר, א"כ אף בשרצים כן, אף ששיעורם בכעדשה.
  20. עי' שעורי רמ"ד סולבייצ'יק נזיר שם (עמ' תקכא) שיעור קלא, בביאור הספק לגבי נצל בבהמה לד' המפרש ותוס' שם, שלצד שההלכה נאמרה אף בבהמה, הרי שאף שנשתנה צורתו, מ"מ חשוב כבשר הנבילה, וטמא בטומאת נבילה.
  21. עי' רמב"ם טו"מ פ"ג הל"א שמונה י"ב דברים המטמאים במגע ומשא ואוהל והזכיר כזית בשר וכזית נצל, ומ' מדבריו שהם מנויים כ"א בפנ"ע, וא"כ הם שמות נפרדים, ועי' שעורי רמ"ד סולובייצ'יק עמ' תקיח, בדעתו, ועי' רמב"ם שם פ"ד ה"ג שחצי זית מן המת וחצי זית נצל מצטרפים משום ששוים בשיעוריהם, ומ' שהם שם טומאה נפרד ולא מצטרפים אלא משום ששוים בשיעוריהם, ועי' רמב"ם אבוה"ט פ"א הי"ג וחי' הגרי"ז נזיר שם בדעתו, שמ' מדבריו שהנצל אינו ראוי לכלב, וא"כ י"ל שלדעתו הנצל הינו שם טומאה חדש ולא בכלל טומאת מת.
  22. עי' ציון 35 ואילך. צפע"נ נזירות פ"ז ה"ב, בד' הרמב"ם.
  23. עי' נדה נה א: דומיא דעצם.
  24. עי' רש"י חולין קכב א ד"ה עור, שהטעם שעור אדם אינו מטמא מה"ת, לסוברים כן, הוא משום שאינו בשר המת ואינו בכלל מת, וחי' הגרי"ז נזיר שם בדעתו, שמ' מדבריו שיש שם טומאה של בשר המת, וא"כ י"ל שהחידוש בנצל שהוא שם טומאה חדש.
  25. חי' הגרי"ז נזיר שם.
  26. עי' תוס' חולין שם ד"ה עור, שהטעם שעור אדם אינו מטמא מה"ת הוא משום שאינו דומיא דעצם, וחי' הגרי"ז בדעתם, שאין שם של טומאת בשר המת, אלא כל שבא מן המת טמא, וא"כ אף בנצל ההלכה לא חידשה שם טומאה חדש אלא חידשה שהוא בכלל "הבא מן המת".
  27. חי' הגרי"ז שם. ועי' שעורי רמ"ד סולובייצ'יק נזיר עמ' תקח ד"ה והנה שהגרי"ז צידד לומר ע"פ הגמ' נדה נה א שאין שם טומאה מיוחד של "בשר המת" אלא של כל הבא מן המת, וכ"ה בשעורי הרמ"ד שם עמ' תקיח ד"ה והוסיף, אולם בחי' הגרי"ז שם מ' שאפשר לפרש הגמ' בב' אופנים, שיש שם טומאה לבשר המת או שיש שם טומאה כללי לכל הבא מן המת, ולא הכריע בזה. ועי' תוס' נזיר נ א ד"ה אלא, שמפרש שהספק של הגמ' לגבי נצל בבהמה הוא האם חשוב הוא כבשר נבילה, ומ' שההלל"מ לגבי נצל חידשה שהנצל הוא כבשר, ועי' ציון 89.
  28. מל"מ טו"מ פ"ב ה"א: אולי (ולא ביאר טעם הדבר ומקורו), בד' הרמב"ם שם שבספק אם הוא נצל, אינו מטמא, ועי' סד"ט אהלות (לג ב, בפיה"א), בד' המל"מ, ועי' ציון 72.
  29. עי' מער"ק טו"מ פ"ב ה"א, בד' הרמב"ם שם, שכוונת הרמב"ם במה שכתב שם שאינו מטמא, היינו מטומאת ודאי, אבל טומאה מספק מטמא; מי נפתוח פרפר ו א (מהד' תשל"ב עמ' כה), בד' המפרש נזיר שם, ושם אות ב, בד' תוס' שם; קר"א שם ד"ה איזהו, בד' תוס' שם, ושכ"מ מל' הגמ': לא קרש דלמא כיחו וניעו הוא, ובדעת הרמב"ם שם; שפ"א שם ד"ה לא קרש; סד"ט אהלות לג ב בפיה"א ד"ה היכי דמי, בד' המפרש שם ורמב"ם נזירות פ"ז ה"ב וטו"מ פ"ב ה"א; ברכת ראש נזיר שם למפרש ד"ה היכי דמי, בד' המפרש. ועי' ציון 74 ואילך.
  30. משנה נזיר מט ב ואהלות פ"ב מ"א ופ"ב מ"ה; רמב"ם נזירות פ"ז ה"ב וטו"מ פ"ב ה"א ופ"ג הט"ו. על נצל בנפל, שיש מן הראשונים סוברים בד' ראשונים אחרים ששיעורו אינו בכזית אלא בנפל שלם, עי' ציון 42.
  31. רמב"ם טו"מ פ"ב ה"ב: שהשיעורים כולם הלל"מ הן. וע"ע שיעורים. ועי' רמב"ם שם שנתנו חכמים טעם לכזית בשר, משום שתחילת ברייתו של אדם כזית, ועי' ק"ס שם.
  32. ירו' נזיר פ"ז ה"ב.
  33. עי' שבת עז א.
  34. מק"ד טהרות סי' מט ס"ק ב.
  35. צפע"נ נזירות פ"ז ה"ב, בד' הרמב"ם שם; עי' חזו"א מכשירין סי' ט ס"ק ט ד"ה בכורות; קה"י טהרות סי' כ אות ב ד"ה תו הקשה, ושכ"מ ברמב"ם נזירות פ"ז ה"ב וטו"מ פ"ב ה"א, שכ' שהנצל שיעורו בכזית, ומדובר בעודו מחוי, עי' מל"מ טו"מ שם.
  36. צפע"נ שם.
  37. ר"י בתוס' נדה כז א ד"ה מ"ט ותוס' הרא"ש שם ד"ה מ"ט ורמב"ן שם ד"ה מ"ט, בד' המקשן שם, ושכ"מ מד' ר"ל שם ב ששפיר שטרפוהו במימיו טהור, ואינו מטמא משום נצל; רמב"ן שם, ושכ"מ מד' ר"מ שמטהר שליא שיצאה בספל לבית חיצון משום שנימוח, ואינה מטמאה משום נצל; רשב"א שם ד"ה מאי טעמיה.
  38. ר"י שם, והו"ד ברשב"א שם; תוס' הרא"ש שם. ולכאו' מ' מדבריהם שההלל"מ בנצל חידשה שטומאת הנצל היא כטומאת בשר המת, ולפיכך בדבר שאין בו טומאת בשר, אין בו דין נצל.
  39. חי' מהר"י שפירא נדה שם לרש"י ד"ה מ"ט (מהד' מכון י-ם עמ' קמה).
  40. רש"י נדה כז א ד"ה מ"ט דר"ש ופסקי רי"ד שם ד"ה מאי טעמיה ומאירי שם ד"ה ומ"מ, בד' המקשן שם, ונ' שאף לתי' הגמ' יש נצל לנפל אלא תירצו שמטעם אחר אינו מטמא, ועי' ערול"נ שם בדעת רש"י, שאין כוונתו שהנפל ייטמא משום נצל, וזהו שלא כהבנת התוס' ושא"ר בדעת רש"י שם. על הסוברים בד' ראשונים אלו שטעמם הוא משום שהנפל חשוב כאדם גדול שמת לכל דבריו, ע"ע נפל.
  41. מאירי שם.
  42. ריטב"א שם ד"ה יתיב, בד' רש"י שם, ומיישב בזה קו' התוס' שם על רש"י שהרי נצל שיעורו בכזית וא"כ מדוע כשנתערב נחסר שיעורו, הרי יש כזית.
  43. חכמת בצלאל נדה שם (מהד' מוה"ק עמ' שיג ד"ה אמנם), בד' רש"י שם, שלדעת המקשן שם שהק' "מ"ט דר"ש" יש נפל לנצל, ואילו לתרצן וכן לדעת ר"ל שם ב לגבי שפיר שטרפוהו במימיו, אין נצל לנפל.
  44. עי' חולין פז ב. וע"ע מת. עי' נזיר נ א, ועי' להלן.
  45. קה"ע לירו' שם וקר"א נזיר נ א ד"ה ובירושלמי. ועי' בשי"ק שם שאף הבבלי שכ' שחוששים שמא כיחו וניעו הוא, הכוונה למי בשר.
  46. ירו' נזיר פ"ז ה"ב.
  47. עי' המפרש נזיר נ א, וסד"ט אהלות לג ב בפיה"א ד"ה היכי דמי, בדעתו ; תוס' שם ד"ה היכי דמי; פי' הרא"ש שם ד"ה היכי דמי; ר"י קורקוס ומל"מ טו"מ פ"ב ה"א ומי נפתוח אמנה (מהד' תשל"ב עמ' כא), בד' הרמב"ם נזירות פ"ז ה"ב ובפיהמ"ש אהלות פ"ב מ"א, שלא כתב שצריך שיקרוש, שמדובר בידוע שליחה זו מבשר המת היא. ונ' שה"ה לראשונים שבציונים 52, 67.
  48. מי נפתוח שם פרפר ו ג (עמ' כה): ולולי דמסתפינא, בד' הר"ש אהלות ופי' הרא"ש פ"ב מ"א, שכ' בסתם שנצל היינו בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח, ולא הביאו את החילוק שבגמ' נזיר שם בין ידוע ללא ידוע, מ' שבכל אופן צריכים קרישה.
  49. מי נפתוח שם, ומפרש "כיחו וניעו הוא" היינו כמו כיחו וניעו, ועי"ש שדימהו לטומאת נבלה שכשנפסל מאכילה פרחה ממנו טומאה, ע"ע נבלה.
  50. שי"ק לירו' נזיר פ"ז ה"ב.
  51. עי' ברייתא נזיר נ א.
  52. המפרש נזיר נ א ד"ה ואי, בביאור הצד הב' של קושית הגמ' שם, ונ' מדבריו שאף ר' ירמיה מודה לכך, שמפרש "בסתם" שבדבריו היינו כשיש ספק אם הוא מן המת או לא.
  53. ע"ע טמאה ציון 20 וע' ספק טומאה.
  54. ע"ע טמאה ציון 8 וע' ספק טומאה.
  55. סד"ט אהלות לג ב בפיה"א ד"ה היכי דמי, בד' המפרש שם ובד' הרמב"ם נזירות פ"ז ה"ב וטו"מ פ"ב ה"א.
  56. רבנו פרץ נזיר נ א ד"ה תוספת, בדעת המקשן ובדעת ר' ירמיה בגמ' שם.
  57. עי' תוס' שם ד"ה היכי דמי (בד' המקשן שם) ותוס' ד"ה א"ר ירמיה, ועי' קר"א שם ד"ה איזהו, בדעתם, שמה שאמר ר' ירמיה "בסתם" אינו מדוקדק אלא היינו "לא ידעינן" דלעיל שם בדברי המקשן; פי' הרא"ש שם ד"ה היכי דמי; שיטה לחכמי איוורא שם ד"ה ואקשינן. ולפי"ז המקשן ור' ירמיה נחלקו במציאות, שלמקשן כיחו וניעו יכולים לקרוש ולכן הק' שאף כשקרש עדיין יש לחוש שהוא כיחו וניעו, ולר' ירמיה כיחו וניעו אינם יכולים לקרוש, ועי' באר משה (כרייף) נזיר שם ד"ה לא קרש.
  58. רמב"ם טו"מ פ"ב ה"א, ועי' מל"מ שם, בדעתו.
  59. המפרש נזיר נ א ד"ה א"ר ירמיה, בביאור תירוצו של ר' ירמיה "בסתם". על דינו, עי' להלן ציון 65 ואילך. ועי' שעורי רמ"ד סולובייצ'יק נזיר (עמ' תקיח ד"ה אמר ר' ירמיה), שלא מסתבר לומר שכוונת המפרש שאם לא ידוע כלל שהוא מן המת, מועיל קרישה, שהרי אפשר שבא מעלמא ובכל זאת קורש, אלא י"ל שבאין ידוע שהוא מן המת, לא מועיל קרישה, ולא חידש ר' ירמיה שמועילה קרישה אלא בידוע שבא מן המת, אלא שספק אם הוא כיחו וניעו, ועי' ברכת ראש שבציון הבא.
  60. ברכת ראש נזיר נ א למפרש ד"ה היכי דמי.
  61. רבינו פרץ נזיר שם ד"ה תוספת.
  62. סד"ט אהלות לג ב בפיה"א ד"ה היכי דמי, בד' המפרש שם ובד' הרמב"ם נזירות פ"ז ה"ב וטו"מ פ"ב ה"א.
  63. ברכת ראש דלהלן.
  64. תוס' שם ד"ה היכי דמי, בביאור הצד הא' של קושית הגמ' שם: אילימא דלא ידעינן, וכ"מ מדבריהם בד"ה א"ר ירמיה, ועי' ברכת ראש נזיר שם, בדעתם.
  65. עי' ציונים 58, 59, 64.
  66. מל"מ טו"מ פ"ב ה"א, בד' תוס' נזיר נ א ד"ה א"ר ירמיה; מל"מ שם ומרכה"מ טו"מ שם ומי נפתוח פרפר ו ב (מהד' תשל"ב עמ' כה) וקר"א נזיר נ א ד"ה איזהו ושפ"א שם ד"ה לא קרש וחי' ר' מאיר שמחה שם ד"ה יעוין וברכת ראש נזיר שם למפרש ד"ה היכי דמי, בד' הרמב"ם טו"מ פ"ב ה"א; שפ"א שם, בד' המאירי. ועי' מי נפתוח שבציון 3 בד' הר"ש והרא"ש.
  67. מל"מ שם וסד"ט אהלות לג ב בפיה"א ד"ה היכי דמי, בד' תוס' שם, ועי' תוס' שלכאו' לא גרסו בגמ' "דלמא" (כיחו וניעו הוא), וכ"ה הגי' בכי"מ; ברכת ראש שם, ועי"ש של' "דלמא" אין הכוונה שהוא ספק גמור, אלא שאומרים שנימוח הבשר יחד עם כיחו וניעו, ואם קרש מוכח שהוא בשר לבד. ועי' מנ"ח מ' רסג אות טז שלד' זו, מותר לכהן ולנזיר לגעת במשקה זה.
  68. חי' ר' מאיר שמחה שם.<<דבריו לא ברורים דים>>
  69. שפ"א נזיר נ א ד"ה לא קרש.
  70. מל"מ ומרכה"מ ומי נפתוח וקר"א שם ושם ושם ושם ושפ"א שם ד"ה לא קרש בצד הא' של הספק, בד' הרמב"ם שם, ועי' ציון 69
  71. ע"ע ספק טומאה. קר"א שם.
  72. מל"מ שם: ואולי ס"ל וכו'; מי נפתוח שם.
  73. מרכה"מ טו"מ פ"ב ה"א, בד' הרמב"ם שם, והיינו ספק אם בא מן המת, ואף אם בא מן המת, ספק אם הוא נצל או כיחו וניעו, ולכאו' זה אינו אלא במקרה שיש ספק שבא מן המת, אבל כשודאי בא מן המת אלא שיש ספק אם הוא נצל או כיחו וניעו, הרי שיש רק ספק אחד, ולחומרא.
  74. מער"ק טו"מ פ"ב ה"א, בד' הרמב"ם שם, שכוונת הרמב"ם במה שכתב שם שאינו מטמא, היינו מטומאת ודאי, אבל טומאה מספק מטמא; מי נפתוח פרפר ו א (מהד' תשל"ב עמ' כה), בד' המפרש נזיר שם, ושם אות ב, בד' תוס' שם; קר"א שם ד"ה איזהו, בד' תוס' שם, ושכ"מ מל' הגמ': לא קרש דלמא כיחו וניעו הוא, ועי' שיטה לחכמי איוורא שם; שפ"א שם ד"ה לא קרש; סד"ט אהלות לג ב בפיה"א ד"ה היכי דמי, בד' המפרש שם ורמב"ם נזירות פ"ז ה"ב וטו"מ פ"ב ה"א, ועי' ציונים 55, 62; ברכת ראש נזיר שם למפרש ד"ה היכי דמי, בד' המפרש.
  75. מי נפתוח שם; שפ"א שם; סד"ט שם; ברכת ראש שם.
  76. ע"ע טמאה ציון 8 וע' ספק טומאה. מי נפתוח שם; סד"ט שם; ברכת ראש שם.
  77. מל"מ טו"מ פ"ב ה"א וסד"ט אהלות (לג ב) בפיה"א ד"ה בשר המת, בד' המפרש נזיר נ א ד"ה שקרש וד"ה ומוהל, ורמב"ם טו"מ פ"ב ה"א, שלא הביא דין "ומוהל שהרתיח" שבבריתא נזיר שם, ועי' באר משה נזיר שם שעדיין צ"ע לפי"ז מדוע הרמב"ם השמיט מוהל; שי"ק לירו' נזיר פ"ז ה"ב וסד"ט שם, בד' הירו' שם; מי נפתוח אמנה (מהד' תשל"ב עמ' כד), בד' הרמב"ם טו"מ פ"ב ה"א. ועי' פי' ר"א מן ההר נזיר שם, שמפרש והרתיח: וקרש ע"י רתיחות, וצ"ב אם כוונתו שרתח מעצמי או ע"י האור.
  78. מל"מ וסד"ט שם ושם.
  79. מי נפתוח שם, בד' הרמב"ם, ועי"ש שנראה שגי' הרמב"ם בבריתא היתה ומיחל להרתיח, והיינו מלשון התחלה.
  80. תוס' שם ד"ה ת"ר ופי' הרא"ש שם ד"ה בשר וד"ה ומוהל ושיטה לחכמי איוורא שם ד"ה כזית נצל ורבנו פרץ שם ד"ה וכן מיחל. ולפי"ז, לגבי בשר הבדיקה היא שאם מצאו אותו כשהוא כבר קרוש, דינו כנצל, אך לגבי מוהל, צריך להרתיח אותו ולראות אם מעלה רתיחות.
  81. דעת החזו"א, מובא בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' ק מכתב ד' ד"ה וכן משמע, ועי' בהוספות שבסוף חזו"א טהרות (רצז ב) ד"ה הביא שם ובהל' אבילות סי' רח ס"ק ו, ועי' שבט הלוי ח"ח סי' רנט.
  82. ע"ע אבות הטומאות ציון 8, ושם פרק ב: כח הטומאה של אב הטומאה, שמטמאה במגע ומשא. עי' נזיר נ א ותוס' שם ד"ה יש.
  83. ע"ע נבלה.
  84. נזיר שם.
  85. עי' שעורי רמ"ד סולובייצ'יק נזיר שיעור קלא (עמ' תקכא-תקכב), בד' המפרש ותוס' נזיר שם ד"ה אלא, ועי' תוס' שם ד"ה עד לגר, שכתבו: דאפילו את"ל דיש נצל לבהמה הכא טהורה כיון דכבר שנפסלה מאכילת גר, ואפשר שכוונתם שאף אם נאמר שההלכה נאמרה בבהמה, שנצל חשוב בשר, מ"מ לא ייטמא בטומאת נבילה כיון שנפסל מאכילת גר. ועי' קר"א שם ד"ה וגם.
  86. חי' הגרי"ז נזיר נ א ד"ה ונראה לומר, ועי' ציון 90.
  87. ע"ע נבלה.
  88. נזיר שם.
  89. תוס' שם ד"ה אלא, ועי' המפרש ד"ה אלא, ושעורי רמ"ד סולובייצ'יק נזיר שיעור קלא (עמ' תקכא), בדעתם, ועי' פי' הרא"ש שם ושטמ"ק בשם ר' עזריאל. ועי' ערוה"ש ושעורי הרמ"ד שבציון הבא, בד' הרמב"ם.
  90. חי' הגרי"ז נזיר שם, בד' הרמב"ם אבוה"ט פ"א הי"ג, ועי' חי' הגרי"ז שם, שלמ"ד שנבילה שאינה ראויה לגר אין בה טומאה, אין זה דין כללי בכל התורה, אלא דין מיוחד בטומאת נבילה, וא"כ אפילו יש נצל לבהמה, אינו עדיף מבשרה ממש שכיון אינו ראוי לאכילת כלב, טהור. ועי' ערוה"ש אבוה"ט סי' קכז כב ושעורי רמ"ד סולובייצי'ק נזיר שיעור קלא (עמ' תקכג) שמבארים ד' הרמב"ם באופן שאפשר שאף לדעתו נצל חשוב ראוי לכלב, וא"כ הספק יתפרש כבציון הקודם. ועי' סד"ט כלים (כג ב) שמפרש הספק אם יש נצל בבהמה מצד צירוף החלקים לשיעור טומאה, וצ"ב.
  91. רמב"ם אבוה"ט פ"א הי"ג.
  92. מאירי נזיר נ א ד"ה כזית.
  93. גמ' נזיר נ א, בדחיית הראיה מהמחהו בחמה, והמפרש שם ד"ה לעולם ותוס' שם ד"ה בחמה ושא"ר בביאורה.
  94. חי' הגרי"ז שם, בד' הרמב"ם אבוה"ט פ"א הי"ג, ועי' מל"מ אבהו"א פ"ג הי"א וחי' הגרי"ז שם, שמבארים בד' הרמב"ם שהראיה מהמחהו בחמה אינה כדי לפשוט את הספק לענין נצל בבהמה, אלא להכריע במח' אם נבלה שאינה ראויה לגר אינה מטמאה או דוקא כשאינה ראויה לכלב, אבל הספק לגבי נצל לבהמה עדיין קיים, והברייתא של המחהו בחמה שמ' שאין נצל בדבר שאינו ראוי לכלב, מדברת בעוף דוקא.
  95. מי נפתוח פרפר ד (מהד' תשל"ב עמ' כו), בד' המפרש נזיר נ א ד"ה ואי ס"ד, שכ': ליהוי טמא כי חזר וקרש, ונ' שה"ה לד' הר"ש והרא"ש המובאים לעיל שם אות ג.
  96. ידי דוד (מועטי) נזיר שם ד"ה קשה.
  97. מל"מ טו"מ פ"ב ה"א; קר"א שם למפרש ד"ה המחהו; משמרות כהונה למפרש ד"ה ואי ס"ד, שאף המפרש אין כוונתו שצריך שיקרוש.
  98. עי' ציון 88 ואילך.
  99. תוס' נזיר נ א ד"ה בחמה. ועי' קר"א שם ד"ה בעי אביי, שהק' שהרי נבלת העוף טומאתה אינה אלא באכילה, וא"כ מנין שאף בה יש טומאה כל עוד ראויה לגר.
  100. רמב"ם אבוה"ט פ"ג הי"א.
  101. כס"מ שם; מל"מ שם, ועי"ש שהגמ' נזיר נ א שהביאה ראיה מהבריתא לגבי המחהו לשומן נבלת עוף בחמה שטהור, לא כדי להוכיח שאין נצל לבהמה אלא כדי להוכיח שנבילה שאינה ראויה לגר אינה טמאה, וגורס בגמ' "ואי ס"ד עד לכלב וכו'" ולא "ואי ס"ד אין נצל לבהמה".
  102. ע"ע נבלה.
  103. חי' הגר"ח נזיר נ א, בד' הרמב"ם שם.
  104. ערוה"ש העתיד אבוה"ט סי' קל טו, בד' הרמב"ם שם.
  105. ר' עזריאל בשטמ"ק נזיר נ א.
  106. מנ"ח מ' קנט, בד' הרמב"ם אבוה"ט שאין נצל לעוף, ומ' שכל הספק בגמ' נזיר שם הוא דוקא בבהמה.