אנציקלופדיה תלמודית:ניחא ליה לאנש למעבד מצוה בממוניה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - שימוש בממון חבירו לקיום מצוה שהבעלים מחויב בה או המקיים.

פתיחה

הכלל "ניחא ליה לאנש למעבד[1] מצוה בממוניה" (נוח לו לאדם לקיים מצוה בממונו), מצינו שדנו בו אם אפשר לסמוך עליו, כדי לקיים מצוה בממונו, או בחפץ שבבעלותו, אף בלא ידיעתו, או שלא בהסכמתו, בין כשהמצוה מוטלת עליו[2], ובין כשהמצוה מוטלת על אחרים[3], וכן מצאנו שעל סמך כלל זה, חלויות שאדם פועל הן חלות, אף על פי שחלותן גוררת חיוב של אדם במצוה ונצרך להוציא על כך ממון, ואין אומרים שהחלות בטילה שאילו היה יודע שיתחייב במצוה, לא היה מחיל אותה, לפי שנוח לו לעשות מצוה בממונו.

מהותו

במהותו הכלל של "ניחא ליה לאיניש וכו'", יש מן האחרונים שכתבו שהוא אומדנא בדעתם של ישראל, שידוע לחכמים שנוח לישראל שיקיימו מצוה בממונם[4], וכן כתבו אחרונים שאף על פי ששואל שלא מדעת מחבירו, אפילו בדבר שאילו חבירו ידע היה מתרצה, כל שלא ידע, אסור להשתמש, לסוברים כן[5], בדבר של מצוה יש אומדנא ברורה שמסכים שיעשו מצוה בממונו וחשוב כאילו הוא יודע[6], ויש שכתבו יותר מזה, שודאי לנו שנוח לכל אדם שיעשו מצוה בממונו, ואין אפילו מיעוט שלא נוח להם בכך[7], ואין לומר שהוא מטעם רוב*, שהרי אין הולכים בממון אחר הרוב, ושימוש בחפץ של חבירו הוא ודאי הוצאת ממון[8]. ויש מן האחרונים שכתבו שהכלל של "ניחא ליה לאיניש וכו'" הוא חזקה*, שכך טבע האדם[9]. ויש מן האחרונים שכתבו שהכלל של "ניחא ליה לאיניש וכו'" - כאשר אחר מקיים מצוה בממונו[10] - הוא מצד דין ערבות, שכל-ישראל-ערבים-זה-לזה* על קיום המצוות, ואם כן ודאי נוח לאדם שיעשו מצוה בממונו[11], ולכן לדעתם באופנים שאינם בכלל דין ערבות, כגון קיום מצוה בממון של אשה שאינה בכלל ערבות, לסוברים כן[12], או קיום מצוה דרבנן, שאין עליה ערבות, לסוברים כן[13], אין אומרים בהם "ניחא ליה וכו'"[14].

לענין דין "לכם"

הכלל ניחא ליה וכו', כאשר מקיים מצוה בממון של חבירו, יש מן האחרונים שכתבו שרק מגדיר שאין בנטילת החפץ או הממון משום גזל, שלא יהיה בכלל שואל שלא מדעת שחשוב גזלן, אבל אינו חשוב שהחפץ נקנה למשתמש, ולדעתם זה הטעם שאין אדם יוצא ידי חובתו בנטילת לולב של חבירו ביום טוב ראשון של סוכות, ואין אומרים שיצא ידי חובה משום ניחא ליה וכו', שביום טוב ראשון יש דין "לכם" שהלולב צריך להיות בבעלות הנוטל[15], וכן יש מן האחרונים שכתבו שאין אומרים שנוח לו שהמקיים יזכה בחפץ במתנה על מנת להחזיר, כדי שיוכל לקיים המצוה[16]. ויש מן האחרונים סוברים שאף על פי שלא הפקירו הבעלים את החפץ, הלוקחו זוכה בו על ידי הגבהתו, שחשוב כאילו לקח מדעת הבעלים, וחשוב "לכם"[17].

כאשר אומר שאינו רוצה בכך

כאשר הבעלים אומר שאינו רוצה שיקיימו מצוה בממונו, כתבו ראשונים ואחרונים שמשגיחים בו ואסור לקיים מצוה בממונו[18]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר, שבמצוה שאין בה הנאה, אף כשהבעלים מקפיד, המשתמש בחפץ לקיים מצוה אין בו משום גזל[19].

בספק מצוה

בספק מצוה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין אומרים "ניחא ליה לאיניש וכו'", ולכן כשיש ספק אם יש חמץ בבית וצריך להוציא ממון כדי לבדוק את הבית מחמץ - כגון כשהיה ככר בפי נחש, וצריך לשכור חבר שיוציא את הככר מפיו, אלא שספק אם הככר עדיין בבית[20] - אין אומרים שנוח לאדם להוציא ממון לקיים המצוה[21]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בספק מצוה אומרים שנוח לו לאדם לקיים מצוה בממונו, ובטעם שאין צריך לשכור חבר כדי להוציא ככר מפי נחש פירשו באופנים אחרים[22].

במצוה דרבנן

במצוה שהיא מדרבנן, כתבו אחרונים, וכן נראה מדברי ראשונים שאף במצוה דרבנן אומרים "ניחא ליה לאיניש"[23]. ויש מן האחרונים שחידש שאין אומרים בה "ניחא ליה לאיניש", ולדעתו זה הטעם שבככר בפי נחש אין אומרים שנוח לאדם להוציא ממון על חבר שיוציא הככר מפיו, משום מצות בדיקת חמץ[24], שמדובר באופן שכבר ביטל החמץ וחובת הבדיקה אינה אלא מדרבנן[25]. ויש מן האחרונים שחילקו, שבקיום מצוה של אחר בממונו, אין אומרים ניחא ליה וכו', משום שדין ניחא ליה הוא משום ערבות במצוות, ואין ערבות במצוות דרבנן, לסוברים כן[26], אבל כשהמצוה היא של בעל הממון, אף במצוות דרבנן אומרים ניחא ליה וכו'[27].

כשאינו יכול לקיימה בגופו

מצוה שאינו יכול לקיימה בגופו בלא להוציא ממון, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין אומרים בה "ניחא ליה" - אף לסוברים שנוח לאדם להוציא ממונו לגמרי כדי לקיים מצוה[28] - שאין אומרים "ניחא ליה" אלא במצוה שיכול לקיימה על ידי טורח הגוף, בלא הוצאת ממון[29], שכיון שאינו יכול לקיימה בגופו הרי הוא פטור ואף בממונו לא הטריחוהו[30], ולדעתם זה הטעם לאותה שנסתפק רבא כאשר היתה ככר בפי נחש, אם חייבוהו חכמים לשכור חבר כדי להוציאו[31], ולא אמרו בו שנוח לו לאדם לקיים מצוה בממונו, שכיון שאינו יכול לקיימו בגופו, הרי הוא פטור[32], וכן לדעתם זה הטעם שהשואל ספר תורה מחברו לא ישאילנו לאחר, ואין אומרים שמותר להשאילו משום "ניחא ליה וכו'"[33], שכיון שאין המצוה על גופו, אין אומרים בזה "ניחא ליה וכו'"[34].

במקום הפסד

מצוה שיש בקיומה הפסד ממון, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, שאין אומרים בה שנוח לאדם לקיימה בממונו[35], ולדעתם, אותה שאמרו שהמשכיר בית לחבירו קודם הפסח בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק והוצרך לשכור מי שיבדוק עבורו, שאינו מקח טעות, מפני שנוח לאדם לקיים מצוה בממונו[36], היינו שמטעם שנוח לו וכו' אינו יכול לבטל המקח בטענה שרצה בית בדוק דוקא, שכיון שהמשכיר חייב לשלם לו את ההוצאות על בדיקת החמץ, לדעתם, והרי השוכר אינו מפסיד, נוח לו בקיום המצוה[37]. וכן אותה שאמרו לגבי מעשר-בהמה*, שכיון שנוח לו לקיים מצוה בממונו, לכן ימתין מלמכור או לשחוט בהמותיו קודם שיתחייבו במעשר[38], לדעתם הוא משום שאין בו הפסד[39], מפני שמעשר בהמה נאכל לבעלים[40], ואין בו לכהן כלום, לא חזה ושוק כשלמים*, ולא זרוע-לחיים-וקיבה* כבחולין, והדם והאימורים הקריבים על גבי המזבח, אינם חשובים הפסד, כיון שאינם שוים כלום להדיוט[41], או משום שיש לו ריוח ממצות מעשר בהמה, שהיא מעשרת[42]. וכן אותה שאמרו שהשואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר[43], ואין אומרים שמשום שנוח לבעלים שתתקיים מצוה בממונם, יהיה מותר להשאילו[44], לדעתם הוא משום שכשמשתמש בספר תורה יש בו הפסד, שהוא יכול ליקרע בלימודו[45]. וכן אותה שאמר רבא בשם רב פפא בדעת ר' עקיבא שכאשר כהן רועה בהמות של ישראל, אין הבעלים מקנה לכהן מקום בחצירו כדי שיקנה בקנין חצר את הבכורות שיוולדו, כיון שאם יוולד ספק בכור והכהן יזכה בו, הבעלים יפסיד, ואין אומרים שמשום שנוח לו שתתקיים מצוה בממונו מקנה לו את החצר[46], ביארו אחרונים שהוא משום שבמקום הפסד אין אומרים שנוח לו לקיים מצוה בממונו[47]. ואף לדברי רבא בשם רב פפא בדעת ר' טרפון, שהבעלים מקנה לכהן מקום בחצירו כדי שיזכה בבכורות שיוולדו, משום שנוח לו שתתקיים מצוה בממונו[48], יש מן האחרונים שכתבו שמודה הוא שכאשר ידוע שיהיה הפסד אין אומרים שנוח לו שתתקיים מצוה בממונו, ולא הקנה לו את החצר אלא משום שלא ידע שיהיה לו הפסד מכך[49].

ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים, שאף במצוה שיש בקיומה הפסד ממון, אומרים שנוח לו לאדם להוציא ממונו לגמרי כדי לקיימה[50], ולדעתם המשכיר בית לחבירו ונמצא שאינו בדוק והוצרך השוכר להוציא ממון כדי לבדקו, ומשום שניחא ליה וכו' אינו יכול לטעון למקח טעות[51], משום שניחא ליה וכו' אף אין המשכיר צריך לשלם לשוכר את הוצאתו[52]. על הטעם לדעתם שהשואל ספר תורה לא ישאילנו לאחר, ועל טעמו של רבי עקיבא שישראל שיש ברשותו ספק בכור לא מקנה מקום בחצירו לכהן, לדעתם, עי' להלן.

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שכאשר הפסד הממון הוא הוצאה על קיום המצוה, כגון בבדיקת חמץ ששוכר אדם לבדוק ונוטל שכר על טרחתו בבדיקה, נוח לאדם שתתקיים מצוה בממונו, אבל כאשר הפסד הממון אינו על קיום המצוה אלא כתוצאה מהשימוש, כגון קריאה בספר תורה, שגורמת נזק לספר, אין אומרים שנוח לו לאדם שתתקיים המצוה בממונו[53].

ויש מן הראשונים שמחלקים, שכאשר ההפסד הוא בגוף החפץ של המצוה, באופן שלא יוכל יותר להשתמש בחפץ, כגון בספר תורה שהקריאה מזיקה לו, אין אומרים שניחא ליה וכו' שלא מדעתו, ולדעתם זה הטעם שהשואל ספר תורה מחבירו אינו רשאי להשאילו לאחר[54], ואין אומרים משום שניחא ליה וכו' יוכל להשאילו[55].

במקום הפסד מרובה

מצוה שיש בקיומה הפסד מרובה - לסוברים שאף במצוה שיש בקיומה הפסד נוח לו לאדם להוציא ממונו לגמרי[56] - נחלקו ראשונים ואחרונים אם אם אומרים בה שנוח לו לאדם שתיעשה בממונו: יש סוברים שאין אומרים שנוח לו שתיעשה בממונו[57], ולדעתם זה הטעם שכאשר רואה ככר בפי נחש, לא אמרו בו שמשום שניחא ליה וכו' יצטרך להוציא ממון לשלם לחבר – אדם הבקי בלחש הנחשים[58] - להוציאו מפי הנחש ולבערו[59], מפני שלהביא חבר להוציא את הככר מפי הנחש היא הוצאה מרובה[60]. וכן אותה שאמרו, שאסור ללמוד בספרים שלא בידיעת הבעלים[61], לדעתם הוא משום שההפסד בו מרובה, שהוא נוח להתקלקל בטשטוש וקריעה, לא נוח לו שישאילנו[62]. וכן אותה שאמר רבא בשם רב פפא בדעת רבי עקיבא שאין הבעלים מקום בחצירו לכהן[63], ואין אומרים שמקנה לו משם ניחא ליה וכו', לדעתם הוא משום שיש כאן הפסד מרובה[64]. ואותה שאמרו לגבי מעשר-בהמה* שנוח לו לקיים מצוה בממונו[65], אף על פי שמפסיד את החלבים והאמורים* שקריבים על המזבח, ואילו היתה בהמת חולין היו מותרים בהנאה[66], כתבו אחרונים שמפני שההפסד בה מועט נוח לו לקיימה בממונו[67].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים ואחרונים, שבמקום שהמצוה נעשית מדעתו, נוח לו שתיעשה בממונו אף במקום הפסד מרובה[68]. על טעמו של רבי עקיבא שהישראל אינו מקנה מקום בחצירו לכהן, ועל הטעם שהסתפקו אם חייבו להביא חבר להוציא את הככר מפי הנחש, לדעתם, עי' להלן.

במצוה שיכול להפקיע את עצמו מחיובה

מצוה שיכול אדם להפקיע את עצמו מחיובה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין אומרים בה ניחא ליה וכו', ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים בטעם שאדם ממתין בשחיטת ומכירת בהמותיו עד שיגיע זמנן להתחייב במעשר בהמה, שנוח לו לקיים מצות מעשר בהמה משום שמתעשר[69], שכיון שיכול להפקיע עצמו מלהתחייב במצוה, אילמלא שמתעשר ממנה, לא היינו אומרים שנוח לו להמתין כדי לקיימה[70]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם בדעת ראשונים שאף במצוה שיכול להפקיע עצמו מחיובה, אומרים ניחא ליה וכו', ובטעם שנצרכו הראשונים לומר שרוצה במעשר בהמה לפי שמתעשר, פירשו באופנים אחרים[71].

כשאחר המקיים מצוה עבורו

מצוה המוטלת על אדם, ובא חבירו ומקיימה בממונו שלו, כגון התורם משלו על של חבירו, נסתפקו בתלמוד אם מחמת שנוח לאדם לקיים מצוה בממונו, ואם כן רוצה המחויב לקיים המצוה בעצמו מממונו שלו, ואם יעשנה חבירו הרי זה חוב עבורו, הרי שלא יוכל המקיים לעשותה אלא מדעתו של המחויב, שאין בקיום המצוה על ידי חבירו זכות עבורו שנאמר בה שזכים לו שלא מדעתו, ועל כך, ועל מחלוקת הראשונים בהכרעת הספק, ע"ע זכין לאדם שלא בפניו[72]. וכתבו אחרונים, שלסוברים שבתורם משלו על של חבירו המצוה מתיחסת לבעלים[73], לא נסתפקו אלא במצוה שהמקיימה חשוב שליח של המחויב, וקיומה מתייחס למחויב, ונסתפקו אם נוח לו בריוח הממון יותר ממה שתתקיים המצוה בממונו, או שמא לא נוח לו לקיים מצותו אלא בממונו, אבל במצוה שקיומה לא יתייחס למחויב, נוח לו יותר לקיים את המצוה בממונו ממה שאחר יעשנה עבורו[74], ולפיכך, בפדיון-הבן* או בפדיון פטר חמור - שאפשר לפדות בלא שליחות של האב או של הבעלים, לסוברים כן[75] - לכתחילה לא יפדה אחר את בנו או את פטר חמורו שלא מדעתו[76], ולסוברים שאף בתורם משלו על של חבירו אין המצוה מתיחסת לבעלים[77], כתבו אחרונים שהספק בתלמוד הוא אפילו במצוה שקיומה על ידי אחר אינה מתיחס למחויב[78].

במצות צדקה

מי שנשתטה או שנתחרש, שכתבו ראשונים שבית דין פוסקים עליו צדקה אם היה ראוי[79], יש מן האחרונים שכתבו הטעם שנוח לו לאדם שיעשו צדקה בממונו[80], ואף על פי שיש בזה הפסד ממון, כתבו אחרונים שהוא משום שמצות צדקה מעלתה גדולה[81].

קיום מצוה בחפץ של חבירו

קיום מצוה בחפץ של חבירו שלא מדעתו, במצוה המוטלת על המקיים, כגון שמתעטף בטליתו או מניח תפיליו שלא מדעתו, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שהוא מותר באופנים מסוימים, משום שנוח לו לאדם שתתקיים מצוה בממונו[82] - על הסוברים שהוא משום ערבות במצוות, עי' לעיל[83] - ומשום כך אינו בכלל שואל שלא מדעת שחשוב גזלן[84], שכשמכוין לשם מצוה, אינו נחשב שלא מדעת[85]. וכתבו אחרונים, שאינו כשאר שימוש בממון הבעלים שלא מידיעתו, שאף כשידוע שאם יידעו מכך, יתרצו, אסור משום יאוש-שלא -מדעת*, לסוברים כן[86], שבשימוש לדבר מצוה נחשב כאילו כבר מתחילה נוח לו[87] וחשוב שהסכימו לכך במפורש[88]. על הטעם שלא התירו לשואל ספר תורה להשאילו לאחר, ולא התירו למוצא תפילין להניחם בלא לשום דמיהם, לדעתם, עי' לעיל ולהלן.

ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאין אומרים בזה שנוח לבעלים שיקיימו מצוה בממונו, והרי הוא שואל שלא מדעת שחשוב גזלן[89], ולדעתם זהו ששנינו בבריתא שהשואל ספר תורה מחבירו אסור להשאילנו לאחר, ואמרו בתלמוד שאין אומרים בזה שנוח לבעלים שישתמשו בספרו לצורך מצוה[90], וכן זהו שאמר שמואל שהמוצא תפילין בשוק שׁם דמיהם ומניחם לאלתר[91], והיינו שקנאם בכך, אבל אם לא שם דמיהם, אסור לו להשתמש[92].

במקום הפסד של הבעלים

קיום מצוה בחפץ של חבירו, במצוה המוטלת על המקיים – לסוברים שהוא מותר, משום שנוח לו לאדם שתתקיים מצוה בממונו על ידי אחרים[93] - כאשר יגרור הפסד לבעלים, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, שהוא אסור[94], ואף על פי שבמצוה שהוא מקיים בעצמו בממונו נוח לו גם בהפסד ממון, לסוברים כן[95], מכל מקום במצוה שאחרים מקיימים בממונו שלא מדעתו, לא נוח לו בהפסד ממון[96], ולדעתם, אותה שאמרו שאסור ללמוד בספרים ללא ידיעת הבעלים[97], היינו משום שהספרים עלול להתקלל על ידי הקריעה ובאופן זה לא נוח לבעלים שיעשו אחרים מצוה בממונו[98]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שרק כאשר ההפסד מרובה, כגון בספר תורה, אין נוח לו שיקיימו אחרים מצוה בממונו, אבל כשההפסד מועט, אין מקפיד על כך[99].

ויש מן האחרונים שמחלקים, שכאשר ההפסד נגרם בעשיית המצוה, אזי אומרים שניחא ליה וכו' אף שיש לו הפסד, אבל כאשר הפסד נגרם אחר עשיית המצוה, אין אומרים ניחא ליה וכו', ולכן המתעטף בטלית של חבירו שמצאה שהיא מקופלת, צריך לקפלה אחר העיטוף[100], שאם לא יקפלנה נמצאה הטלית ניזוקת אחר עשיית המצוה, ובזה לא נוח לבעלים[101].

ויש מן האחרונים שמחלקים, שכאשר אפשר לקיים המצוה בלא הפסד ממון, אין אומרים שניחא ליה וכו', ולכן אין להשתמש בטלית של חבירו שמצאה מקופלת אם אינו מקפלה אחרי השימוש[102], שאם לא יקפל יהיה הפסד, אבל כאשר אין אפשרות לקיים המצוה בלא הפסד, אומרים שניחא ליה וכו' אף שיש הפסד ממון, ולכן הבא להתעטף בטלית של חבירו בשבת - שאסור לקפלה[103] - יכול התעטף אף כשאינו מקפלה לאחר מכן[104], משום שנוח לבעלים שיקיימו מצוה בממונו[105].

שימוש בדרך קבע

קיום מצוה בממון של חבירו שמותר, לסוברים כן[106], כתבו אחרונים שהוא דוקא כשנעשה בדרך עראי אבל לא בדרך קבע[107].

לענין מתנה על מנת להחזיר

קיום מצוה בממון חבירו, שאומרים בו ניחא ליה וכו', לסוברים כן[108], יש מן האחרונים שצידדו לומר

קיום ב' מצוות

קיום מצוה בממון של חבירו שמותר, לסוברים כן[109], יש מן הראשונים שכתבו שהוא דוקא בקיום מצוה אחת, אבל לא בקיום שתי מצוות, ולדעתם זה הטעם שהשואל ספר תורה מחבירו אסור לו להשאילו לאחר, ואין אומרים שיהיה מותר לו להשאיל משום שניחא ליה וכו'[110], שאין נוח לבעלים אלא שיקיים בספר מצוה אחת, שילמד בו, אבל לא שישאיל לאחר ללמוד בו[111]. אבל מדברי הרבה ראשונים ואחרונים נראה שאין חילוק בין מצוה אחת לב' מצוות, לענין ניחא ליה וכו', ובטעם שהשואל ספר תורה אינו רשאי להשאיל לאחר, פירשו באופנים אחרים[112].

במצוה של רבים

במצוה של רבים, יש מן האחרונים שכתבו שנוח לאדם שתתקיים המצוה אף בממון של אחרים ולא דוקא בממונו, כדי לזכות את הרבים[113].

בהידור מצוה

הבא לקיים בממון חבירו רק את ההדור-מצוה*, כאשר גוף המצוה יכול לקיים בשל עצמו ולצאת ידי חובה, יש מן האחרונים שצידדו לומר שאין אומרים בזה ניחא ליה וכו', שאפילו לסוברים שהידור מצוה הוא מן התורה[114], מכל מקום אינו אלא לכתחילה, ואם כבר קנה את החפץ הפחות מהודר אינו צריך לטרוח ולקנות את החפץ המהודר[115], וכיון שאינו אלא לכתחילה חשוב כדבר הרשות ואין שייך לומר בו שנוח לאדם שיקיימו בממונו[116], ולדעה זו, יש שכתבו שאם יש לאדם נרות שעוה להדלקת נר חנֻכה* ולחבירו יש שמן זית - שבנר שעוה יוצא ידי חובה אך שמן זית יש בו הידור מצוה[117] - אסור לקחת שמן זית משל חבירו ללא ידיעתו[118].

הוצאת חפץ של חבירו ממקומו

המקיים מצוה בחפץ של חבירו, לסוברים שמותר משום שניחא ליה וכו'[119], יש מן האחרונים שכתבו שאסור לו ליטלו ממקומו[120].

הקנאת מקום בחצרו לצורך מצוה

מצוה שלצורך קיומה על ידי אחד, נצרך שחבירו יקנה לו מקום בחצרו, לדעת רבא - ויש אומרים: רב פפא[121] - בדעת ר' טרפון, אומרים בזה שמכח הכלל "ניחא ליה וכו'", מקנה לו חבירו מקום לצורך קיום המצוה, ולכן במקרה של כהן שהוא רועה בהמותיו של ישראל, משום שנוח לו שתתקיים מצוה בממונו, מקנה לו הבעלים מקום בחצירו[122], והיינו שהמצוה היא גידול הבכור, והבעלים מקנה לכהן את החצר כדי שיגדל את הבכורות שיוולדו[123], ואף כדי שיקנה בקנין חצר את הבכור שיוולד[124], או שהמצוה היא נתינת הבכור לכהן, ומקנה לו הבעלים מקום בחצירו כדי לקנות את הבכור[125]. ואף לדעת רבא בדעת ר' עקיבא הסובר שאין אומרים שהבעלים מקנה לכהן מקום בחצירו[126], נראה שסובר שמשום "ניחא ליה וכו'" היינו אומרים שמקנה לו מקום בחצירו כדי לקיים המצוה, אלא שמטעמים אחרים אומרים שאינו מקנה לו[127].

כשאפשר לשאול רשות מחבירו

הבא ליטול חפץ של חבירו לקיים בו מצוה – לסוברים שנטילה זו מותרת[128] – כאשר בעל החפץ נמצא עמו, והוא יכול לשאול את רשותו, יש מן האחרונים סוברים שלא יטלנו בלי לשואלו, שאין סומכים על חזקה במקום שאפשר לבררה בנקל[129]. ויש סוברים שאין צריך לשואלו, שהכלל של "ניחא ליה וכו"', הוא בתורת ודאי, שלכל אדם נוח שתיעשה מצוה בממונו, ואין אפילו מיעוט שלא נוח להם בכך[130].

כשניכר שמקפיד

אף לסוברים שמותר להשתמש בממון חבירו לצורך מצוה, משום "ניחא ליה וכו'"[131], כאשר ניכר שהבעלים מקפיד על שימוש בחפציו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין אומרים "ניחא ליה" ואסור להשתמש, שכתבו שכאשר מצא טלית או תפילין של חבירו כשהם מקופלים, אסור לו להשתמש בהם[132], ויש מן הראשונים שכתבו הטעם לאסור משום שבכך שקיפלם הבעלים גילה דעתו שמקפיד שלא להשאיל[133]. ואף הראשונים והאחרונים שהתירו להשתמש בטלית שמצאה מקופלת, לא התירו אלא בתנאי שיקפלם כבראשונה, שאם לא כן, לא נוח לבעלים שישתמשו בטליתו[134]. ויש שכתבו יותר מזה, שאין להשתמש בחפץ של חבירו לצורך מצוה אלא שודאי לנו שנוח לו בכך, ולכן לדעתם אין היתר להתעטף בטלית של חבירו אלא רק כאשר היא מונחת בבית הכנסת, שבאופן זה תולים בודאי שהבעלים שהניחה שם אינו מקפיד שישתמשו בה, שאם לא כן היה חושש להניחה שם שמא יזדמן אדם הצריך לה ויטלה[135].

בקטן

נטילת חפץ של קטן כדי לקיים בו מצוה כשאין בו הפסד ממון כלל, יש מן האחרונים שכתבו שהיא מותרת, מפני שאף בקטן יש חזקה שנוח לו שיקיימו מצוה בממונו[136]. יש בו הפסד ממון, אפילו הפסד מועט, היא אסורה – אף לסוברים שמותר ליטול חפץ של חבירו לצורך קיום מצוה כשיש בו הפסד[137] - מפני שקטן אינו בר מחילה* למחול על ההפסד[138].

המזיק בדרכו לקיים מצוה

המזיק בדרכו לקיים מצוה, כגון שרץ לקיים מצוה כעין שאמרו שלעולם ירוץ אדם לדבר מצוה, ובמרוצתו שבר כלים של חבירו, וריצתו היתה לדבר מצוה לחוד, יש מן האחרונים שכתבו שמטעם "ניחא ליה לאיניש" פטור מלשלם[139].

הערות שוליים

  1. מצינו בתלמוד ובראשונים ובאחרונים כמה לשונות בכלל זה: לקיומי וכו' (פסחים ד ב) שמשמעותו שהוא עצמו יקיים, דתיעביד (ב"מ כט ב) (או: דליתעביד, בכורות יח ב) שמשמעותו שהמצוה תתקיים, ועי' מים שאל שבציון 90.
  2. עי' להלן. ועי' משנה הלכות ח"א סי' יט, שדן בשימוש בכלי מיטה של חבירו לשינה בשבת מצד מצות עונג שבת, שלא מצאנו את הכלל של ניחא ליה וכו' אלא בחפץ של מצוה, ועוד שאינו מוכרח שהמצוה דוקא בכלי מיטה.
  3. עי' להלן.
  4. שו"ת חת"ס או"ח סי' ב, ועי' שבט הלוי ח"ג סי' יא, שאינו ענין לדין ערבות ולא לדין זכין לאדם שלא בפניו.
  5. ע"ע שואל שלא מדעת.
  6. עי' קצוה"ח סי' רסב ס"ק א, ועי' נמוק"י ב"ב (מד ב) בשם הריטב"א מפי מורו.
  7. שו"ת רמ"ץ או"ח סי' א סוף ס"ק ג, ועי' ציון 127; עי' אג"מ או"ח ח"ה סי' כ, שבטליתות שבעליהן השאירון בביהכ"נ, תולים אנו שודאי נוח לבעלים שישתמשו בה, שאל"כ היה חושש מלהניחה שם, שמא יזדמן מישהו שירצה להשתמש בה.
  8. עי' שו"ת רמ"ץ שם; אג"מ שם.
  9. עי' פמ"ג או"ח סי' יד משב"ז ס"ק ו שבציון 126.
  10. עי' מחזה אברהם ולפגות ראובן להלן.
  11. עט סופר כלל מט סוף פרט ד, בשם ס' בני נפתלי; ברכת אהרן (לוין) מאמר קעב ס"ק ב; מחזה אברהם ח"א סי' קלט; לפלגות ראובן (בענגיס) מערכה ב פלג ח ופלג יג. ועי' מהר"ם שיק או"ח סי' שכב שיש חיוב דאו' על אדם לסייע לחבירו לעשות מצוה.
  12. ע"ע כל ישראל ערבים זה לזה ציון 496.
  13. ע"ע הנ"ל ציון 461 ואילך.
  14. ברכת אהרן שם (באשה); מחזה אברהם שם (במצוה דרבנן). ועי' להלן.
  15. ע"ע לכם וע' נטילת לולב. בכורי יעקב סי' תרנח ס"ק ו.
  16. פמ"ג משב"ז סי' תרמט ז, הו"ד במשנ"ב שם ס"ק לג.
  17. עי' ישוע"י או"ח סי' תרמט ס"ק ה; שו"ת בית לוי (שפירא) ח"ב סי' א (דף ד א) ד"ה ובלא"ה. ועי' עונג יו"ט בציון 21 בד' הרמ"א.
  18. עי' רבנו מנוח חו"מ פ"ב הי"ח, שדוקא בשוכר בית מחבירו והתנה שהוא בדוק, אין משגיחים בו, משום שרצו חכמים לקנסו להכניע לבו וכו', ומ' שבלאו הכי יכול לומר לא ניחא לי, ועי' מקור ברוך (קלעי) סי' כ (כז טור ד); פר"ח או"ח סי' תלז ג, והובא בעיקרי הד"ט או"ח סי' לב (צט א); עי' פמ"ג או"ח סי' יד משב"ז ס"ק ו לגבי ידוע בו שמקפיד;עי' חת"ס או"ח סי' ב ד"ה והאמנם; לב חיים (פאלאג'י) ח"ב סי' קמב ד"ה ועוד נראה לומר. ועי' שו"ת בנימין זאב סי' רפא בסופו.
  19. עונג יו"ט סי' מח בסופו, בנטילת אתרוג ביו"ט שני, אולם ע"ש שכ' שמהרמ"א או"ח סי' תרמט ה נ' שאסור אף באתרוג.
  20. עי' פסחים י ב: בעי רבא וכו'.
  21. קהלת יעקב מידת חכמים מערכת האות נ' אות רו, בד' תוס' פסחים י ב ד"ה בממוניה.
  22. עי' רבנו מנוח חו"מ פ"ב הי"ח ומאירי פסחים ד ב שכ' הטעם משום שזו הוצאה מרובה.
  23. עי' רא"ש חולין פ"ח סי' כו וסמ"ק סי' לא וטוש"ע או"ח סי' יד ה, לענין עיטוף בטלית חבירו, וטוש"ע או"ח תרמט ה לענין נטילת לולב של חבירו ביום הב' של סוכות ואילך; טל אורות (בן ג'וייא) בתשובות סי' א; קהלת יעקב מערכת הנ' אות רו.
  24. עי' פסחים י ב, ועי' ציון 22, 55.
  25. בית יעקב (צויזמיר) סי' נ ד"ה ובדין דהמשכיר, ועי' שדי חמד מערכת הנ' כלל ט שהאריך ליישב ד' הבית יעקב מהראיות מהגמ' לכאו' נגד דבריו.
  26. ע"ע כל ישראל ערבים זה לזה ציון 461 ואילך.
  27. שו"ת מחזה אברהם ח"א סי' קלט בסופו.
  28. עי' ציון 46.
  29. חי' רבנו דוד פסחים י ב ד"ה בממוניה; נהר שלום או"ח סי' תלז ס"ג, בד' המרדכי ב"מ סי' רסג בתי' הב', ועי' ציון 48; מהרש"ל פסחים י ב לתוד"ה ואם. ועי' רבנו מנוח חומ"צ פ"ב הי"ח, בתי' האחרון.
  30. מהרש"ל שם.
  31. פסחים י ב.
  32. רבנו דוד שם; מהרש"ל שם.
  33. ב"מ כט ב.
  34. נהר שלום שם בד' המרדכי שם.
  35. עי' רא"ה בשם הרמב"ן, הו"ד בריטב"א פסחים ד ב ד"ה המשכיר ובמ"מ חו"מ פ"ב הי"ח; חכמת שלמה או"ח סי' תלז ס"ג, וחי' רש"ש טויבש בכורות נח א, בדעת רש"י בכורות שם ד"ה מצוה, שכ' דלתעשר ולעשר, והיינו שנוח לבעלים במעשר בהמה רק משום שחושב שיתעשר בזכות המצוה, ועי' רש"י מכת"י שם נח א ד"ה דניחא ליה; ד"מ או"ח סי' תלז אות א, בד' המ"מ שם, ועי' רמ"א שם ג, ועי' ד"מ שם סי' יד אות ב, ורמ"א שם ס"ד; שו"ת חת"ס או"ח סי' ב, בד' הנמוק"י ב"ב (מד ב); קצוה"ח רסב א.
  36. פסחים ד ב.
  37. רא"ה בשם הרמב"ן שם, ומ"מ שם בדעתם.
  38. בכורות נח א.
  39. רש"י כת"י שם, ורע"ב שם: אינו חסר בו כלום, ועי' תוי"ט שם, שתמה, שהרי מפסיד את החלבים והאימורים הקריבים ע"ג המזבח (ועי' ציון 62 ואילך), ועי' להלן.
  40. רש"י כת"י שם; רע"ב שם. וע"ע מעשר בהמה.
  41. שו"ת חת"ס או"ח סי' ב, וצ"ב שהרי האליה ויותרת הכבד ראויים לאכילת הדיוט, והחלבים ראויים למלאכה (עי' תוי"ט שבציון 35).
  42. ע"ע מעשר וע' מעשר בהמה. עי' רש"י בכורות שם ד"ה מצוה, וחכמת שלמה ורש"ש טויבש שם, בדעתו. ועי' חכמ"ש שם, שמטעם זה, אף זה שאם תמצא בהמת המעשר טריפה דינה לקבורה (ע"ע מעשר בהמה), אינו חשוב הפסד.
  43. ברייתא ב"מ כט ב.
  44. גמ' שם.
  45. ד"מ או"ח סי' יד אות ב, ורמ"א שם ס"ד; בהגר"א סי' תלז שם; שו"ת חת"ס שם.
  46. גמ' בכורות יח ב ורש"י שם.
  47. בי' הגר"א או"ח סי' יד ס"ד; עי' רש"ש טויבש בכורות שם; שו"ת בצל החכמה ח"ו סי' קיח.
  48. בכורות שם.
  49. שו"ת בצל החכמה שם.
  50. עי' ר"ן פסחים ד ב; עי' מאירי שם; מהר"ם חלאווה שם; רבנו מנוח חומ"צ פ"ב הי"ח; פר"ח או"ח סי' תלז ס"ג. וכ"מ מתוס' פסחים ד ב ד"ה המשכיר שפי' את הסוגיא בי"ג (מפני שבי"ד על המשכיר לבדוק), וע"ז אמרו ניח"ל לקיומיה מצוה בממוניה, אף שודאי המשכיר אינו צריך לשלם לו, וכ"מ מדבריהם שם י ב ד"ה בממוניה, ועי' מרדכי ב"מ סי' רסג. ועי' מ"ב סי' תלז ס"ק טו שכ' שאף הראשונים שבציון 33, שסוברים שהמשכיר צריך לשלם לשוכר את הוצאות הבדיקה, היינו דווקא כשאמר המשכיר לשוכר בפירוש שהבית בדוק, הואיל והתנה עמו (ע"ש ס"ק יא ושעה"צ ס"ק יג), אבל השכירו בסתם, אפי' שכרו בי"ד (שחיוב הבדיקה על המשכיר) שחזקתו בדוק, אין צריך לשלם לו את הוצאות הבדיקה, א"כ גם לדעתם ניח"ל לאיניש להוציא הוצאות על קיום מצוה, כל זמן שלא התנה על כך. ועי' פר"ח שם, שהלשון ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה משמע להוציא ממונו לגמרי, וכעי"ז במים שאל על שו"ע סי' תלז, וכ"מ במהר"ם חלאווה שם.
  51. פסחים ד ב, ועי' ציון 32.
  52. ראשונים הנ"ל.
  53. עי' ברכ"י או"ח סי' תלז ס"ק ו ד"ה ובאמת, בד' המרדכי ב"מ סי' רסג, בחילוק שבין בדיקת חמץ שאומרים בה ניחא ליה וכו' (פסחים ד ב) לבין השאלת ס"ת מושאל שא"א בה ניחא ליה וכו' (ב"מ כט ב).
  54. ב"מ כט ב.
  55. ריטב"א שם ד"ה סד"א, בשם רבו.
  56. עי' ציון 46.
  57. רבנו מנוח חומ"צ פ"ב הי"ח, בתי' א; מאירי פסחים ד ב; מהר"ם חלאווה פסחים ד ב וי ב; מג"א סי' יד סק"י, ועי' פמ"ג או"ח א"א סי' תלז סק"ו; עי' תוי"ט שקלים פ"ג מ"א; פר"ח סי' תלז ג; עי' רש"ש טויבש בכורות נח א.
  58. עי' סנהדרין סה א.
  59. עי' פסחים י ב, ועי' ציונים 22, 26.
  60. רבינו מנוח שם; מאירי שם; מהר"ם חלאווה שם י ב, בתי' א', וע"ש שאף שהגמ' לא פשטה שניחא ליה לעשות מצוה בממונו, להלכה יש להחמיר.
  61. עי' משנה ב"מ כט ב; רמ"א או"ח יד ד.
  62. עי' מג"א שם; פר"ח סי' תלז.
  63. בכורות יח ב, ועי' ציון 42.
  64. רש"ש טויבש שם נח ב לרש"י ד"ה מצוה.
  65. עי' ציונים 34 ואילך.
  66. ע"ע חלב (בצירה) ציון 51 ואילך. תוי"ט שם.
  67. עי' תוי"ט שם; פר"ח שם; רש"ש טויבש שם. ועי' ציון 35 ואילך.
  68. שד"ח מערכת הנון כלל י אות א, בד' הפר"ח שם בד' המרדכי (שבב"מ סי' רסג כ' שבמצוה שאחרים מקיימים בממונו שלא מדעתו לא ניח"ל, ובמנחות (תתקנ) כ' שמותר שמותר להתעטף בטלית של חבירו, ופי' הפר"ח מפני שההפסד מועט, ומשמע שבמצוה שמקיים מדעתו ניח"ל גם בהוצאה מרובה), ועי' שו"ת חת"ס שציונים 166, 90.
  69. עי' גמ' בכורות נח א ורש"י שם ד"ה מצוה.
  70. הג' יעב"ץ שם, בד' רש"י שם.
  71. עי' חכמת שלמה ורש"ש טויבש שבציון 38, בד' רש"י שם.
  72. ציון 486 ואילך.
  73. ע"ע זכין לאדם וכו' ציון 487, ועי' תוס' קידושין נו א ד"ה מתקיף.
  74. מחנ"א זכיה ומתנה סי' ז (וע"ש שלוחין ושותפין סי' כה שמסתפק בזה); קהלת יעקב מדות חכמים מערכת אות נ סי' רו ד"ה עוד יש.
  75. ע"ע פדיון הבן וע' פדיון פטר חמור.
  76. מחנ"א זכיה ומתנה שם ושלוחין ושותפין שם.
  77. עי' רש"י ורא"ש נדרים לו ב ומחנ"א שלוחין סי' כה.
  78. עי' מחנ"א שלוחין ושותפין שם, בדעת רש"י נדרים לו ב ורא"ש שם. וע"ע הנ"ל ציון 489.
  79. רמב"ם נחלות פי"א הי"א.
  80. כס"מ שם.
  81. שו"ת חת"ס או"ח סי' ב.
  82. מרדכי מנחות ה"ק סי' תתקנ (בטלית); רא"ש חולין פ"ח סי' כו, (בטלית); רבינו ירוחם תא"ו ני"ט ח"ג, (בטלית שבבית הכנסת); ריטב"א ב"מ כט ב (בהתעטפות בטלית ובהנחת תפילין הנמצאים בבית הכנסת), וב"ב פח א בשם רבו (בטלית ותפילין); רא"ש חולין פ"ח סי' כו (בטלית); רבנו ירוחם תא"ו ני"ט ח"ג, (בטלית שבבית הכנסת); נימוק"י מנחות הלכות ציצית (יב א) (בהתעטפות לפי שעה בטלית המונחת בבית הכנסת), ועי' ציון 83; תרוה"ד ח"א סי' ק וח"ב סי' קנט (בנטילת לולב של חבירו); טוש"ע או"ח סי' יד ד (בטלית) ורמ"א שם (בתפילין); רמ"א שם סי' תרמט ס"ה (בנטילת לולב); שו"ת בנימין זאב סי' קצט (בהנחת תפילין של חבירו). על הדעות באלו אופנים מותר ליטול חפץ של חבירו כדי לקיים בו מצוה, עי' להלן.
  83. ציון 10 ואילך.
  84. ריטב"א ב"מ שם, וב"ב שם בשם רבו; נימוק"י מנחות שם; תרוה"ד שם; ב"י שם; עי' רמ"א סי' תרמט שם.
  85. שו"ת בנימין זאב שם.
  86. ע"ע ציון 142.
  87. קצוה"ח רסב א. ועי' כ"מ תרומות פ"ד ה"ג וב"י יו"ד שלא לא, בבי' דעת הרמב"ם שם, שכ"מ בקידושין נב ב, ושכן צ"ל במסקנת הסוגיא בב"מ כב א, ועי' ט"ז יו"ד שם ס"ק טו, ועי' נחל"ד ב"מ שם. וע"ע הנ"ל ציון 165 ואילך.
  88. נחל"ד ב"מ כב א ד"ה תרגמא (באמצע הדיבור: שוב ראיתי וכו').
  89. ע"ע גזל ציון 76 ואילך. דעה א' בריטב"א ב"ב פח א ד"ה וכיון; נמוק"י שם (מד ב); תשו' שער אפרים סי' ב (דף ו טור ג).
  90. ב"מ כט ב. נמוק"י שם.
  91. ב"מ שם.
  92. נמוק"י שם.
  93. עי' ציון 75 ואילך.
  94. ריטב"א ב"מ כט ב; עי' מרדכי ב"מ סי' רסג ופר"ח או"ח סי' תלז ג בד', ושד"ח מערכת הנ' כלל י בדעתו; נימוק"י מנחות הלכות ציצית (יב א) ד"ה טלית שאולה; תרוה"ד סי' ק ופסקים וכתבים סי' קנט; עי' רמ"א או"ח יד ד; ש"ך חו"מ סי' עב ס"ק ח; מים שאל (מיוחס) או"ח סי' תלז ג (עמ' א, ובנד' מופיע: סי' תלא, וט"ס); דברי מנחם או"ח סי' תלז הג' הב"י אות ג.
  95. עי' ציון 46 ואילך.
  96. מים שאל שם, וע"ש שמדייק מל' הגמ' ב"מ כט ב, לענין שימוש בספרים: דתיעביד, והיינו שתיעשה, ושם החידוש הוא שא"א ניחא ליה וכו', לעומת ל' הגמ' פסחים ד ב, לענין בדיקת חמץ: לקיומי, והיינו שהוא יקיים, ושם אומרים ניחא ליה וכו'; דברי מנחם שם, בשם עין המים.
  97. עי' משנה שם; רמ"א או"ח סי' יד ד.
  98. נימוק"י שם; ותרוה"ד שם .
  99. פר"ח או"ח סי' תלז ס"ג, בבי' ד' המרדכי שם.
  100. עי' רא"ש חולין פ"ח סי' כו; שו"ע או"ח יד ד.
  101. אהלי תם (תמת ישרים) סוף סי' מו.
  102. שו"ע או"ח יד ד.
  103. ע"ע מלבן.
  104. עי' מג"א שם ס"ק ט.
  105. הג' רעק"א לשו"ע שם.
  106. עי' ציון 75 ואילך.
  107. ב"ח או"ח סי' יד (לענין עיטוף בטלית), הו"ד במג"א שם ס"ק ז; משנ"ב שם ס"ק יב. ועי' א"א שם שלא נתפרש מהו עראי ומהו קבע, ורחוק לומר שהגבול הוא ליום, ושנ' שהולכים אחרי האומדנא.
  108. עי' ציון 75 ואילך.
  109. עי' ציון 75 ואילך.
  110. ב"מ כט ב.
  111. חי' הריטב"א (המיוחסים) ב"מ כט ב ד"ה סד"א.
  112. עי' ראשונים שבציונים 41, 49, 51, 86, 88 ואילך.
  113. שו"ת בית יעקב סי' קיד, הו"ד בקהלת יעקב מדות חכמים מערכת אות נ סי' רו בסופו.
  114. ע"ע הדור מצוה ציון 7.
  115. ע"ע הנ"ל ציון 114.
  116. שו"ת אבן שתיה או"ח סי' ז ד"ה איברא.
  117. ע"ע חנכה פ"י: השמנים והפתילות (ציון 245 ואילך).
  118. ר"י זילברשטיין בבית אהרן וישראל שנה יא גליון ב (סב) עמ' (רטז) הערה יא.
  119. עי' ציון 74 ואילך.
  120. יש"ש חולין פ"ח סי' נג, והו"ד בט"ז או"ח סי' יד ס"ק ו.
  121. גמ' להלן.
  122. בכורות יח ב, לגי' רש"י שם: דניחא ליה וכו', וכ"ה הגי' בכת"י הספריה הבריטית 402 וכ"י מינכן 95, אולם הגי' שלפנינו ובשאר כת"י ודפו"י: וניחא ליה וכו'.
  123. רגמ"ה שם ד"ה ר' טרפון; רש"י שם ד"ה דניחא. ועי' מהרי"ט אלגאזי בכורות שם (יב ב) ס"ק ד, בדעת רגמ"ה שם ורמב"ם בכורות פ"ה ה"ו, שהקנאת המקום בחצירו, היינו שמשאיל מקום בחצירו לכהן כדי שיניח את הבהמות שזכה כבר מקודם, ולא כדי שיזכה בבכורות בשעת לידתם.
  124. רש"י שם ד"ה אקנויי, ועי' חזו"א בכורות סי' יט ס"ק יג ד"ה שם אקנויי, בדעתו, שיש כאן ב' הקנאות מצד בעה"ב: א. שמקנה לו את הבכור, ולצורך כך מקנה לו את חצירו כדי שיקנה בקנין חצר. ב. שנותן לו זכות שימוש בחצר לצורך גידול הבכור, וע"ש בטעם שהוצרך רש"י לכך, ועי' מהרי"ט אלגאזי ס"ק כב בדעתו.
  125. מיוחס לריטב"א ב"מ לז ב ד"ה עוד מצאתי.
  126. גמ' שם.
  127. ע'י גמ' שם, ועי' ציונים 42 ואילך, 60.
  128. עי' ציון 75 ואילך.
  129. ע"ע חזקה ג (בטבע האדם) ציון 255 ואילך. פמ"ג משב"ז סי' יד ס"ק ו, ועי' ציון 9.
  130. שו"ת רמ"ץ או"ח סי' א סוף ס"ק ג, ועי' ציון 8.
  131. עי' ציון 74, ועי' ראשונים להלן.
  132. הג' ר"פ לסמ"ק סי' לא אות כ; מרדכי מנחות סי' תתקנ, בד' המהר"ם.
  133. מרדכי שם.
  134. רא"ש חולין פ"ח סי' כו; רבינו ירוחם תא"ו ני"ט ח"ג; טור או"ח סי' יד, ושו"ע שם ס"ד. ועי' רבינו ירוחם שם, ודברי חמודות שם אות קכח, שאם נטלם ולא קיפלם לבסוף, נעשה שואל שלא מדעת גזלן, ולא יצא יד"ח.
  135. אג"מ או"ח ח"ה סי' כ. ועי' בהגר"א חו"מ סי' קסג ס"ק קה.
  136. שו"ת אג"מ או"ח ח"ב סי' קז.
  137. עי' ציון 179 ואילך.
  138. ע"ע מחילה. שו"ת אג"מ שם.
  139. בית יעקב (צויזמיר) סוף סי' נ, ע"פ הגמ' ב"ק שהרץ בבה"ש של ער"ש פטור משום שהזיק ברשות.