אנציקלופדיה תלמודית:נחום אבלים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המצוה לנחם אבלים.

המצוה וגדרה

המצוה וחשיבותה

מצוה לנחם אבלים[1], דהיינו לנחם את האבל מצערו ולהשקיט את רוחו[2], והיא גמילות חסד שבגופו שאין לה שיעור[3], ואמרו: אחרי ה' אלהיכם תלכו[4], וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר: כי ה' אלהיך אש אכלה הוא[5], אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הקב"ה ניחם אבלים, שנאמר: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו[6], אף אתה נחם אבלים[7]. במדרש אמרו: ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים, וכו' ואחד לאבלים. והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבים בין שני שערים הללו, וכו', והנכנס בשער אבלים והיה שפמו מכסה אז היו יודעים שהוא אבל, והיו אומרים לו, השוכן בבית הזה ינחמך, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתם בגמילות חסדים, משחרב בית המקדש התקינו שיהיו חתנים ואבלים הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואנשי המקום רואים וכו' ורואים את האבל ויושבים עמו על הארץ, כדי שישבו ויצאו ישראל ידי חובתם בגמילות חסדים, ועליהם הוא אומר ברוך אתה ה' גומל שכר טוב לגומלי חסדים[8]. וכל המרבה בנחמות, יזכה ויראה בנחמות ציון[9].

מקורה

מצות נחום אבלים, כתבו ראשונים שהיא מהתורה[10], והיא בכלל מצות גמילות-חסדים*[11], שלמדוה מהכתוב: והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה[12]. ויש שכתבו שהיא בכלל מצות והלכת בדרכיו[13]. ויש שכתבו שהיא בכלל מצות ואהבת לרעך כמוך[14]. ויש מן הראשונים שכתבו שנחום אבלים היא מצות עשה של דבריהם, אלא שהיא כלולה במצות ואהבת לרעך כמוך[15]. וכתבו אחרונים, שאף לדעה זו מצות נחום אבלים היא מהתורה שהיא כלולה במצות ואהבת לרעך כמוך[16], ומה שאמרו שהיא מדבריהם היינו שהיותה מצוה בפני עצמה זהו מדבריהם[17], או שהיות ולא נזכרה מצוה זו בפרוש בתורה, היא קרויה מצוה מדבריהם, אף שחיובה מהתורה[18]. ויש מחלקים בין קיום מצות נחום אבלים לחיובה, שהחיוב הוא מדרבנן, והקיום מהתורה[19]. ויש סוברים שמצות נחום אבלים היא מהתורה, אלא שחכמים הוסיפו על חיוב זה[20], מהם סוברים שמהתורה המצוה היא חיוב שבלב, להשתתף בצערו של האבל, וחכמים הוסיפו חיוב לעשות מעשה של נחום אבלים[21], ומהם סוברים שמהתורה מצות נחום אבלים אינה מחייבת לעסוק בזה כל היום, וכן אם יש לו לעשות צרכי עצמו, אין חברו קודם לו, וחכמים הוסיפו מצוה לנחם אבלים שחייב בה אפילו כבר עשה גמילות חסדים היום, או שזקוק לצרכי עצמו[22]. ויש חולקים וסוברים שמצות נחום אבלים היא מדרבנן[23].

מנין המצוות

מצות נחום אבלים, לסוברים שהיא מן התורה[24], יש שמנאוה במנין-המצות[25]. ויש חולקים וסוברים שאף על פי שהיא מן התורה, מכל מקום אין היא נמנית במנין-המצות, לפי שאין היא כתובה בפרוש בתורה[26].

ברכת המצוות

ברכת-המצוות* לא תיקנו חכמים על קיום מצות נחום אבלים[27], וכמה טעמים נתנו בדבר: יש שכתבו שאם חברו אינו רוצה בכך נעקרת המצוה, ואין מברכים על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה אותה[28]. ויש שכתבו שמצות נחום אבלים באה מחמת נזק וקלקול, ואין מברכים על הקלקלה, לפי שנראה כמודה על אותו קלקול[29]. ויש שכתבו הטעם, לפי שאין מברכים אלא על מצוות שיש להן זמנים מיוחדים, ובזמן אחר אינו חייב בהן, ולפיכך כשמגיע זמן חיובן תיקנו לברך עליהן מחמת חיבוב המצוה, אבל נחום אבלים לעולם חייבים בה, ואין בה זמן של פטור[30]. ויש שנראה מדבריהם, לפי שנחום אבלים היא מצוה שכלית, ואין מברכים על מצוה שכלית, שאין לומר בזה "וציונו", שאף בלא ציווי היה ראוי לעשות כן[31].

גמילות חסד עם המתים

נחום אבלים, כתבו ראשונים שהוא גמילות חסד גם עם המתים[32], שזהו כבודו של מת[33], או משום שכשמנחמים את האבל הוא נחומים גם כן למת[34],. וכן אותה שאמרו: מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל שבעת ימי האבלות ושאר העם מתקבצים עליהם[35], יש שכתבו שזהו כבודו של מת[36], ונחמה לנפשו[37].

על ידי שליח

מצות נחום אבלים, כתבו אחרונים שאפשר לקיימה על ידי שליח[38].

קבלת התנחומים על ידי האבל, יש מן האחרונים שכתבו שגם היא בכלל המצוה[39].

נחום אבלים ובקור חולים

נחום אבלים כתבו ראשונים שהוא קודם לבקור חולים, שנחום אבלים הוא גמילות חסד עם החיים ועם המתים[40]. וכתבו אחרונים שזהו דוקא כשאי אפשר לקיים שניהם, אבל כשאפשר לקיים שניהם, בקור חולים קודם, כדי שיבקש רחמים על החולה ויעשה צרכיו, שהוא כאילו מחייהו[41]. ויש חולקים וסוברים שאין חילוק בין יכול לקיים שניהם לאינו יכול לקיים שניהם[42]. ויש סוברים שאם יש תועלת לחולה, בקור חולים קודם[43], שפיקוח נפש דוחה הכל[44]. ויש שנראה מדבריהם שאף כשיש תועלת לחולה, נחום אבלים קודם[45]. ויש חולקים על עיקר הדבר וסוברים שבקור חולים קודם לנחום אבלים, שכל המבקר את החולה גורם לו שיחיה[46], על ידי שמתפלל עליו, והתפילה אצלו מתקבלת יותר, ששכינה שרויה למעלה מראשו[47].

נחום אבלים ובקור חולים במועד

נחום אבלים במועד ובקור חולים, כתבו אחרונים שלסוברים שדברים שבצנעא אינם נוהגים במועד[48], בקור חולים קודם[49], שאין צער האבלים במועד רב[50], או משום שלדבריהם נחום אבלים במועד הוא רק משום כבוד המתים, ולא משום החיים, וכבוד החיים קודם לכבוד המתים[51], ולסוברים שדברים שבצנעא נוהגים במועד[52], נחום אבלים קודם לבקור חולים גם במועד, שלדבריהם נחום אבלים במועד הוא גם משום החיים וגם משום המתים[53].

נחום אבלים והכנסת כלה

נחום אבלים והכנסת כלה לחופה, יש סוברים שנחום אבלים קודם, שנאמר: לב חכמים בבית אבל[54]. ויש סוברים שהכנסת כלה קודמת[55], שנאמר: לא תהו בראה לשבת יצרה[56], ועתה שנפטר אדם מן העולם, מצוה הוא למהר לקיום העולם[57].

נחום אבלים ושמחת חתן לאחר החופה

נחום אבלים ושמחת חתן לאחר החופה, נחום אבלים קודם[58], שנאמר: טוב ללכת אל בית אבל, מלכת אל בית משתה[59], ונאמר: לב חכמים בבית אבל[60]. בטעם הדבר כתבו אחרונים שנחום אבלים הוא גמילות חסדים[61], או משום שנחום אבלים הוא חסד עם החיים ועם המתים[62], או משום שבשמחת חתן לאחר החופה, כבר נעשתה עיקר המצוה של הכנסת כלה[63]. במה דברים אמורים כשיש בידו לעשות את שניהם, אבל אם אין בידו כדי לעשות את שניהם ואחד בהכרח יתבטל, כבוד החתן והכלה קודמים לנחום אבלים[64], שכבוד החיים קודם[65]. ויש שנראה מדבריהם שאף כשאין בידו לעשות את שניהם, נחום אבלים קודם[66].

על ההתר לכהן להטמא בבית הפרס כדי לנחם אבלים, ע"ע בית הפרס[67] וע' כבוד הבריות[68].

הנחום

יסוד ענין נחום אבלים הוא לנחם את האבל מצערו[69] ולהשקיט את רוחו[70]. וצריך לברר מהו הענין המצער בעיקר את האבל, ולפי זה יש לנחמו[71]. ויש שכתבו שענין נחום אבלים הוא להצדיק דינו של הקב"ה[72], ולומר לאבל שכל מה שעושה הקב"ה לטובה ושיש לקבל גזרת הקב"ה באהבה, ואין אנו יודעים מה נקרא טובה ומהו ההיפך, והוא יתברך יודע הכל, וכיוצא בדברים אלו[73]. ויש לומר לאבל שלא יבכה יותר מדי, כי כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה[74]. וכתבו אחרונים שלא די בנחום בלבד, אלא ידבר עם האבל דברים טובים עד שישמח, ויהיו לו פנים יפות[75]. וקודם שנכנס לנחם, צריך לסדר לעצמו הדברים, איך ובמה לנחם[76]. ויש שכתבו שעיקר הנחום הוא השתיקה, שבזה מראה המנחם שמשתתף בצערו של האבל ואינו יכול לדבר, וכמו שאמרו שהשכר לבאים לבית האבל הוא על שתיקתם[77]. ואין למנחמים להרבות בדברים, כדי שלא יבוא האבל לידי שחוק, ויתגנה בפניהם[78]. והאבל יודה למנחמים על הכבוד שעשו לו ויפטרם בשלום[79].

אמירת המקום ינחם וכו'

מנהג העולם שאומרים לאבל: המקום ינחם אותך - ולרבים: אתכם[80], ויש סוברים שאף ליחיד: אתכם, כדי לכלול גם את הנפטר[81] - בתוך שאר אבלי ציון וירושלים[82], ויש מוסיפים: ולא תוסיף לדאבה עוד[83], שאם לא כן משתמע מזה שחלילה יהיה בנחמה פעם נוספת[84]. וצרפו נחמת ציון וירושלים לנחמת האבל, שכן דרך נוסח תקנות חז"ל בכל מקום לכלול עם עיקר הדבר שהוא צריך כל הדברים הדומים[85], או משום שהעדר נפש מישראל הוא חסרון שאי אפשר למלא בשום פנים, שלכל איש ישראל יש יתרון מה שאינו נמצא אפילו בגדול שבגדולים, והנחמה תהיה לזמן שינוחם כל עם ישראל בבנין ירושלים ותחית המתים, שיקום הנפטר ויחיה[86]. ומנהג הספרדים והתימנים ושאר עדות המזרח לומר: תנוחמו מן השמים[87].

נוסח הנחום לקרובי האבל

קרובי האבל שמתאבלים עמו משום כבודו[88], כשהם מנחמים את האבל יאמרו: המקום ינחם אותך ואותנו, עם שאר אבלי ציון וירושלים[89].

קיום מצות נחום אבלים באמירת המקום ינחם וכו'

אמירת המקום ינחם אתכם וכו'[90], יש סוברים שיוצאים בה ידי מצות נחום אבלים[91], אלא שטוב יותר לדבר על לב האבל ולהפיג צערו שזהו עיקר הנחום[92]. ויש שנראה מדבריהם שאין יוצאים באמירה זו ידי חובת נחום אבלים[93].

קביעות מסיבת נחמה

מצות נחום אבלים, יש מן האחרונים מי שכתב שהמצוה איננה בהבעת דברי תנחומים בלבד, אלא שיש דין קביעות של מסיבת נחמה, ומטעם זה תקנו לנחם את האבל סמוך לבית הקברות בשורה[94], בכדי שתהיה מסיבה גם בשדה, ולפי זה כתבו שאין יוצאים ידי מצות נחום אבלים כתיקונה על ידי שיחת טלפון, כיון שאיננה מצטרפת לקביעות של מסיבה[95].

כיבוד האבל

לכבד את האבל, כתבו אחרונים שגם זה בכלל מצות נחום אבלים[96]. ומטעם זה כתבו אחרונים שיש לילך לבית האבל לנחמו ולא לנחם את האבל על ידי הטלפון, שכבוד הוא לאבל שבאים אליו לנחמו, ורק אם אינו יכול לבוא, ינחם על ידי הטלפון, שקצת מצוה יש גם באופן זה[97].

לבוא אל האבל

לבוא אל האבל ולישב אצלו אף בלא לדבר על לבו, כתבו אחרונים שגם זה בכלל מצות נחום אבלים[98], או משום שכבוד הוא לאבל שבאים אליו, וכיבוד האבל הוא מכלל מצות נחום אבלים[99], או משום שאין האבל רשאי לצאת מפתח ביתו[100], והוא יושב בדד בביתו ביגון ואנחה כל שבעת הימים כמו אסור, ובמה שנכנסים ויוצאים אצלו בני אדם רווחת דעתו[101].

נחום האבל בבואו לבית הכנסת בשבת

כשנכנס האבל לבית הכנסת בליל שבת[102], יש שנהגו שהשמש מכריז צאו כנגד האבל[103], והזקנים עומדים עליו בפתח בית הכנסת בשתי שורות לנחמו[104]. ויש שנוהגים שהעם קמים ממקומם ויוצאים נגדו והוא נכנס לבית הכנסת[105]. ובזמנינו, לא נהגו לצאת לקראת האבל, אלא כשנכנס לבית הכנסת אומרים לו המקום ינחם אותך וכו'[106].

נחום האבל בצאתו מבית הכנסת בשבת

אבל שהולך לבית הכנסת בשבת[107], נהגו באשכנז שאחר התפלה האבל יוצא תחלה ויושב לפני בית הכנסת וכל הקהל יוצאים ויושבים אצלו[108]. כשנפרדים מן האבל יש שנהגו לומר: מי ששכן שמו בבית הזה - כלומר: בבית הכנסת[109] - ינחמך[110]. ויש סוברים שאין לומר מי ששכן שמו בבית הזה על בית כנסת, אלא רק על בית המקדש[111], אלא אומרים: ה' ינחמך עם שאר אבלי ציון[112]. ויש שנהגו ללוות את האבל לביתו[113], שדרך נחמה הוא[114], ויושבים שם שעה אחת[115]. בזמן הזה, כתבו אחרונים שאין אנו נוהגים בכל זה[116].

על ברכת המזון בבית האבל, שיש שמוסיפים בה דברי נחמה, ע"ע ברכת אבלים[117].

על סעודת הבראה, שיש סוברים שהיא באה כדי לנחם את האבל[118], ע"ע הבראה.

דיני הנחום

נחום על ידי מכתב

נחום אבלים על ידי מכתב, יש מהאחרונים סוברים שמקיימים המצוה באופן זה[119], שמצות נחום אבלים אינה תלויה בדיבור, שאפילו בא לנחם ולא דיבר מאומה, והאבל התנחם בכך, קיים המצוה[120]. ויש חולקים וסוברים שאין זו מצווה שלמה, שלדבריהם ב נחום אבלים יש גם תיקון לנפטר[121], וחלק זה לא יכול להעשות על ידי מכתב[122]. ויש חולקים וסוברים שאף את החלק של תיקון הנפטר אפשר לקיים על ידי מכתב, שאין למתים הבדל בין דיבור למכתב[123].

לומר דברים קודם שיפתח האבל

אין המנחמים רשאים לומר דבר, עד שיפתח האבל - ויאמר שום צער, או שיצדיק עליו את הדין[124] - שנאמר: אחרי כן פתח איוב את פיהו[125], ולאחר מכן נאמר: ויען אליפז התימני[126]. וכתבו ראשונים שזהו הטעם למנהג שכתבו הקדמונים ששואלים האבל מה טעם הוא מתאבל, והוא משיב: ברוך דיין האמת, ולאחר מכן מנחמים אותו[127], שבזה הוא פותח למנחמים[128]. בטעם הדבר כתבו אחרונים שקודם שיפתח האבל אין שייך לנחמו, שמא אינו מצטער על מתו[129]. ויש מי שכתב שלפי זה, כשמכירים שהאבל מצטער, ומרוב צער אין באפשרותו לפתוח תחילה בדברים, רשאים המנחמים לפתוח תחילה[130]. ויש שכתבו, שלאחר שפתח האבל בדברים פעם אחת, שוב אין צריך להמתין יותר שיפתח בדברים[131], שכבר הראה האבל שמצטער על מתו[132]. ויש שכתבו בטעם הדבר שאין המנחמים רשאים לומר דבר עד שיפתח האבל, שענין נחום אבלים הוא להצדיק דינו של הקב"ה[133], ולכן מחוייב האבל מקודם להצדיק דינו[134]. ויש שכתבו שזהו כדי לחלוק כבוד לאבל, שיהיה הוא פותח ראשון[135]. ויש שכתבו, שכדי לנחם האבל, צריך לשמוע קודם לכן מה אומר האבל, כדי לידע מהו צערו והיאך לנחמו[136]. מן האחרונים יש מי שכתב שלדעת הירושלמי רשאים המנחמים לומר דבר קודם שיפתח האבל[137].

אמירת המקום ינחם וכו' קודם שהאבל פתח

לומר לאבל המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון קודם שפתח האבל בדברים, כתבו אחרונים שמותר[138], שלא אמרו שאין המנחמים רשאים לומר דבר עד שיפתח האבל אלא לענין עיקר חובת תנחומים, דהיינו להשקיט את רוח האבל[139], אבל לא לענין אמירת המקום ינחם אותך, שברכה זו שייכת אף כשאין האבל אומר כלום[140].

בזמן הזה

בזמן הזה, מנהג העולם שהמנחמים פותחים בדברים קודם שיפתח האבל[141]. וכתבו אחרונים בטעם הדבר, שכיון שאין רשאים לומר דבר עד שיפתח האבל כדי לחלוק לו כבוד[142], בזמנינו מוחלים האבלים על כבודם בזה, מפני שישנם הרבה אבלים שאינם יודעים לפתוח תחלה[143]. ויש שכתבו שבזמן הזה לאחר שהות מועטת של שתיקה, אין צריך להמתין שיפתח האבל בדברים, שלדבריהם אין איסור לדבר קודם שיפתח האבל, אלא הדרך לקיים נחום אבלים כראוי, היא באופן זה שישתוק תחילה, להראות שמשתתף בצערו ואינו יכול לדבר, ולאחר מכן ישמע מה מצער את האבל וינחמו כפי צרכו, ובזמן הזה שאין אנו יודעים לנחם כראוי, ועיקר הנחום הוא בשתיקה, אין צריך להמתין שיפתח האבל[144]. ויש שנראה מדבריהם, שאף בזמן הזה אין למנחמים לומר דברים קודם שיפתח האבל בדברים[145].

אמירת מה אפשר לעשות

לומר לאבל, מה אפשר לעשות, יש סוברים שאין לומר כן, שהוא גידוף כלפי מעלה[146], כי פירוש הדבר שקשה עלינו הדבר מאוד, אבל אין כח בידינו ללחום עם הקב"ה, והרי זה תרעומת על הקב"ה כאלו המית את הנפטר שלא כדין[147], אלא יקבל עליו את גזרת הקב"ה באהבה[148]. ואין בדבר איסור מן הדין, אלא זה מדרכי המוסר, ומדה טובה היא, וסמכוה על הכתוב: אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים[149]. אבל לומר מה אפשר לעשות כי כך גזרה חכמתו יתברך, מותר, כיון שמקבל עליו את הדין[150]. ויש סוברים שלא אמרו שאין לומר מה אפשר לעשות אלא בחוץ לארץ, שבארץ ישראל שהתפילות בה מקובלות שהיא שער השמים והיא ארץ מקודשת ואוירה טהור, ואפשר לנצח בה את הקב"ה בתפילה, מותר לומר מה אפשר לעשות, שכוונת הדברים היא שאילו היה אפשר היינו מנצחים את הקב"ה בתפילתנו, אלא שאין מה לעשות כי אין אתנו מי שיעמוד בפרץ שתקובל תפלתו, אבל בחוץ לארץ שהיא ארץ טמאה, שאפילו גדול שבגדולים לא יכול לנצח הקב"ה בתפילתו, אין לומר כן[151]. ויש חולקים וסוברים שמותר לומר כן בכל מקום[152], או משום שכוונת הדברים לומר מה מועיל רוב הצער והבכיה, הלא לא ניתן להחזיר את הנפטר[153], או שאמנם כוונת הדברים שאין בידינו לבטל גזרת הקב"ה, אך אין זה גידוף, כי הכוונה היא שאיננו במדרגת הצדיקים שהקב"ה גוזר והם מבטלים גזרתו[154], או שלא הגיע זכותנו לבטל גזרת הקב"ה על ידי תפילה, ואף בחוץ לארץ אפשר לומר כן, שאף בחוץ לארץ אפשר לבטל גזרת הקב"ה בתפילה[155]. להלכה, יש סוברים שמותר לומר כן[156], ויש סוברים שאין לומר כן[157].

אמירת צר לי על מיתתו

צר לי על מיתתו, יש מן הראשונים מי שכתב שאין לומר כן, שנראה כמתרעם על מידת הדין, רק יאמר יש היזק גדול במיתתו[158]. ויש חולקים וסוברים שמותר לומר כן, שמותר לאדם להיות מיצר על צרה שארעה לו, ואין בזה משום מתרעם על מידת הדין, וכן מצינו בדוד המלך שאמר: צר לי עליך אחי יהונתן[159].

לומר לאבל אם היה ראוי לבא דבר טוב מהנפטר, לא היה מת, יש סוברים שמותר[160]. שכוונת הדברים שאילו היה ראוי לבוא מהנפטר זרע כשר, לא היה מת, לפיכך אף שיש להצטער על העדרו, מכל מקום אין ההעדר גדול כל כך כפי שמצטערים על העדר אדם ועל העדר הראוים לבא ממנו[161]. ויש סוברים שאסור לומר כן, לפי שמצער את האבל, אלא ישבח את הנפטר[162].

עזיבת המנחמים את האבל

כיון שנענע האבל בראשו שוב אין המנחמים רשאים לישב אצלו[163], שלא יטריחוהו יותר מדי[164]. וכתבו ראשונים שצריך שיהיה ניכר מתנועותיו שישיבתם כבדה אצלו[165]. ויש שכתבו שכיון שנענע האבל בראשו נראה שניחם עצמו[166], ורוצה שילכו להם[167], שדרך האבל לעמוד בכובד ראש, וכשמנענע ראשו ומגביהו מראה לכל שאינו משגיח על אבלותו[168]. ויש שכתבו שבנענוע הראש מראה האבל שפוטר את המנחמים[169], שלומר להם שילכו לשלום אינו יכול, שהוא אסור בשאלת שלום[170], לפיכך בזמן שפוטר את המנחמים שוחה האבל בראשו כתלמיד השוחה לפני רבו ליתן שלום[171], וכיון שפוטר את המנחמים אינם רשאים לישב אצלו, שמראה שרוצה להתנחם בהתבודדותו[172]. ולאו דוקא כשמנענע האבל בראשו, אלא כל שמרגישים שישיבתם אצל האבל אינה לרצון, אינם רשאים להתעכב[173]. מן האחרונים יש מי שכתב שאצלינו אין ידוע הסימן של נענוע הראש, ולכן צריכים המנחמים להרגיש כשרוצה האבל שילכו ממנו, וילכו להם לשלום[174].

על מלך וכהן גדול שהם אבלים, כיצד מנחמים אותם, וכן על האופן שהם מנחמים אחרים ע"ע מלך[175] וע' כהן גדול[176].

נחום שני אבלים כאחד

אין מנחמים שני אבלים כאחד[177], אלא מנחמים את זה וחוזרים ומנחמים את זה, או אם יש עם רב, נחלקים לשתי כתות, כת זו מנחמת את זה והשניה את זה[178]. היה כבודם וקילוסם - של הנפטרים[179] - שוה, מנחמים אותם כאחד[180]. בטעם הדבר שאין מנחמים שני אבלים כאחד כתבו אחרונים שאולי אינם שוים במדרגה, ונמצא האחד נגרע מערכו[181]. ומהם שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כשמפרטים את ערכם ואבדתם המיוחדת של הנפטרים, שבזה יש לחשוש שגורעים מערכו של אחד, אבל כשמנחמים נחום אחיד, כגון שאומרים המקום ינחם אתכם, מותר לנחם שני אבלים כאחד, שהרי זה כהיה כבודם וקלוסם אחד[182]. ויש חולקים וסוברים שאף כשמנחמים נחום אחיד, אין מנחמים שני אבלים כאחד[183]. ויש סוברים שהטעם שאין מנחמים שני אבלים כאחד, משום שאין-עושים-מצוות-חבילות-חבילות*, ואם היה כבודם שוה, מנחמים אותם כאחד, שלדבריהם הטעם שאין עושים מצוות חבילות חבילות שלא יהיו נראות עליו המצוות כמשא[184], ולכן כשכבודם שוה, שמנחמים יחד מצד ההכרח, שאי אפשר להקדים אף אחד לחברו משום איבה, גלוי וידוע לכל שאין עושים כן משום משא[185].

במת שאין לו אבלים

מת שאין לו אבלים להתנחם, כתבו ראשונים שבאים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל שבעת ימי האבלות, ושאר העם מתקבצים עליהם, ומנחמים אותם[186]. ולדבריהם זהו שאמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמים, הולכים עשרה בני אדם ויושבים במקומו[187]. בטעם הדבר כתבו ראשונים שזהו כבודו של מת[188]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שנפש הנפטר אבלה - על הגוף[189] - וכשמנחמים את האבלים זהו נחומים גם למת[190]. וכתבו ראשונים שאותם עשרה יהיו קבועים, ואם אין עשרה קבועים, יתקבצו עשרה משאר העם[191]. ואין צריך שישבו שם כל היום כולו, אלא בערב ובבוקר בשעה שדרך בני אדם באים לנחם אבלים[192]. ויש ראשונים שחולקים על עיקר הדבר, וסוברים שאין שאר העם מתקבצים לאותם עשרה לנחם אותם[193], וכתבו אחרונים שכן נוהגים בזמן הזה, שאין מתקבצים לעשרה לנחם אותם[194].

ישיבת האבל והמנחמים

ישיבת האבל בראש

האבל מיסב בראש[195] - היינו באמצע[196], בשעה שמנחמים אותו[197] - שנאמר: אבחר דרכם ואשב ראש, ואשכון כמלך בגדוד, כאשר אבלים ינחם[198]. ויש שדרשו כן ממה שנאמר: וסר מרזח סרוחים[199], ודרשו: נעשה שר לסרוחים[200]. בטעם הדבר כתבו ראשונים שמכבדים את האדם בשעה שהוא ביגון[201], ונחמה היא לו בזה[202]. מן האחרונים יש מי שכתב שדין זה נאמר רק כשעושין סעודה בבית האבל, שבזה שייך לומר שהאבל יושב בראש סביב השולחן, אבל לא ב נחום אבלים שלנו שהאבל יושב על מקומו[203]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין האבל מיסב בראש בכל עת שבאים לנחם אותו, אלא רק בסעודת-הבראה*[204], שכיון שעיקר הסעודה הוא להפיג צערו וליישב דעתו[205], לכך גם מושיבין אותו בראש ליישב דעתו[206].

ישיבת האבל

בשעה שמנחמים את האבל, צריך הוא לישב על גבי קרקע[207], בשביל כבוד המנחמים[208], ולא יעמוד או ילך בחדרו הנה והנה[209]. מחלו המנחמים על כבודם, רשאי האבל לילך או לעמוד בשעת הנחום, וראוי לומר כן לאבל, כדי שלא יהיה לו צער במה שמוכרח לישב[210].

ישיבת המנחמים על גבי הקרקע

אין המנחמים רשאים לישב אלא על גבי קרקע - כדרך שיושבים האבלים[211] - שנאמר: וישבו אתו לארץ[212], אתו כמותו משמע[213]. בטעם הדבר כתבו אחרונים שזהו להראות צער ואבילות עם האבל[214]. ויש שכתבו שזהו לכבודו של האבל[215]. מן הראשונים יש שכתבו שזהו דווקא בארץ ישראל שהיו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות, וכשמנחמים היו יושבים על גבי קרקע[216]. ויש שנראה מדבריהם שאין זה דווקא במקום שהיו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות[217]. רצו המנחמים לעמוד, כתבו ראשונים שרשאים הם[218]. מן הראשונים יש מי שנראה מדבריו שחולק על דבר זה, וסובר שאין המנחמים צריכים לישב על גבי הקרקע[219].

בזמן הזה

בזמן הזה, אין המנחמים יושבים על גבי קרקע[220], אלא על גבי כסאות[221]. בטעם הדבר כתבו אחרונים שאם אמר האבל למנחמים שבו על גבי ספסלים, אינם צריכים לשבת על גבי הקרקע, שרשאי האבל למחול על כבודו[222], ובזמן הזה מן הסתם האבל מוחל[223]. ויש שכתבו הטעם שישיבה על גבי קרקע עלולה לגרום נזק למנחמים, שהכל חולים אצל הקור, ובקיץ לחות הקרקע מזיקה[224]. ויש שכתבו שאם יצטרכו המנחמים לשבת על גבי הקרקע, לעולם לא יכנסו המנחמים לנחם שום אבל[225].

זמן הנחום

בכל יום ויום משבעת ימי האבלות מנחמים את האבל[226], בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו[227].

ימים הסמוכים לקבורה שאין עולים למנין שבעה

שבעת הימים הסמוכים לקבורה, יש סוברים שמנחמים בהם את האבל, אף שאין האבל נוהג באותם ימים אבלות שבעה, כגון הקובר מתו ברגל, שמתחיל למנות אבלות שבעה לאחר הרגל[228], מנחמים אותו בימי הרגל, אף שאין האבל נוהג ברגל אבלות שבעה[229]. וכן מי שמת לו מת שני ימים לפני הרגל, שיש מן התנאים סוברים שאין הרגל מבטל ממנו גזרת שבעה, אלא נוהג שני ימי אבלות קודם הרגל, וחמשה ימים לאחר הרגל[230], מנחמים אותו בשבעת הימים הסמוכים לקבורה, אף שאין האבל נוהג ברגל אבלות שבעה[231]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהקובר את מתו ברגל, אין מנחמים אותו ממש, אלא יושבים עמו ליישב דעתו[232]. ויש חולקים וסוברים שמי שמת לו מת קודם הרגל ואין הרגל מבטל ממנו גזרת שבעה, או מי שמת לו מת ברגל, אין מנחמים אותו ברגל, כיון שאין אבלות נוהגת ברגל, אלא מנחמים אותו לאחר הרגל, בשבעת ימי האבלות[233].

בשבעת ימי האבלות כשניחמוהו קודם לכן

אבל שניחמוהו קודם השבעה[234], אין מנחמים אותו בימי השבעה מנין הימים שכבר ניחמוהו, כגון הקובר מתו שלושה ימים קודם סוף הרגל, שאבלות שבעה הוא נוהג לאחר הרגל[235], אבל מנחמים אותו בימי הרגל לסוברים כן[236], מנחמים אותו אחר הרגל בארבעת הימים הראשונים של השבעה, אבל לא בשלשת הימים האחרונים, שכבר ניחמוהו אותם ימים ברגל[237], אבל מראים לו פנים - היינו מבקרים אותו[238] בלא תנחומים[239] - כל ימי אבלותו מפני הכבוד[240]. מנהג המון העם לנחם בכל שבעת ימי האבלות, אף כשניחמו את האבל קודם לכן[241]. יש מן האחרונים שכתבו שהוא מנהג טעות[242]. ויש סוברים שכיון שמנהגנו שלא לנחם ברגל[243], ממילא ישנו חיוב לנחם בשעת האבלות[244]. ויש שהסתפקו אם מנהג זה הוא מנהג ראוי[245].

בשלושת הימים הראשונים

מנחמים את האבל גם בשלושת הימים הימים הראשונים לאבלו[246]. ויש מן הראשונים מי שכתב שבשלושת הימים הראשונים אין האבל מבקש מאחרים נחמה, לפי שאמרו: שלושה ימים לבכי[247] - ואינו בדין לבקש נחמה בימים אלו שהאבלות בתוקף[248] - ואף אם אין באים אליו מנחמים, לא ילך לבית אבל אחר כדי שינחמו אותו אגב חברו, כי הלוכו לבית אבל אחר הוא כבקשת נחמה[249], ולדבריו זהו הטעם למה שאמרו שאין האבל נכנס להר הבית בימים אלו[250], שכן אבל שהיה נכנס להר הבית היו מנחמים אותו ואומרים לו: השוכן בבית הזה ינחמך[251], והרי זה כבקשת נחמה[252]. באו אל האבל מנחמים מעצמם בשלשה ימים ראשונים, כתבו אחרונים שאף לדעה זו מקבל הוא תנחומים[253]. ויש שנהגו שאין הולכים לנחם את האבל עד יום שלישי לאבלות[254], לפי שאמרו: שלשה ימים לבכי[255], ואז תוקפה של האבלות וקשה לו לקבל תנחומים[256], או משום שאמרו: עד שלושה ימים תוקפו של אבל קיים, לפי שצורת הפנים נכרת[257], והרי הוא כחי, ואין מקבלים תנחומים על החי[258]. ומכל מקום מי שיקשה לו לנחם אחר כך, יכול לנחם קודם לכן, אלא שימעט בדברים[259].

בלילה

מנחמים אבלים בלילה[260].

כשמתו מוטל לפניו

אבל שמתו מוטל לפניו, אין מנחמים אותו[261], עד שיסתם הגולל[262], ודין זה הוא מהלכות דרך ארץ[263]. וכתבו ראשונים שענין זה נלמד מהקב"ה, שכשגלו ישראל לבבל, כביכול היה הקב"ה מתאבל, שנאמר: ויקרא ה' אלוקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד[264], בקשו המלאכים לנחמו, אמר להם: אל תאיצו לנחמני[265], אין אלו ניחומים אלא ניאוצים הם לפני, לפי שהיה שעת החורבן[266]. בטעם הדבר כתבו ראשונים שהאבל בהול עד שיקבר המת[267], ומתוך שצרתו עומדת בפניו אינו מקבל תנחומים[268], ואדרבה, הנחמה בשעה זו מוספת עליו צער[269], ובא לומר דברים לא טובים[270]. ויש שכתבו שיחשדו את המנחם כבלתי דואג למקריו[271]. וכתבו אחרונים שלדעה זו, כשאין מקום לחשד, כגון שהמנחם בוכה ומספיד את המת, מותר לנחם האבל אף בשעה שמתו מוטל לפניו[272].

נחום בשעה שהאבל נאנח

בשעה שהאבל מתאנח באבלו, יש סוברים שאין לנחם אותו, כי לא יועילו התנחומים באותה שעה[273]. ויש חולקים וסוברים שאף כשהאבל מתאנח באבלו מותר לנחמו[274].

תנחומים לאחר השבעה

המוצא את חבירו אבל על אביו ואמו בתוך שנים עשר חודש, או על שאר קרובים בתוך שלשים יום - אם עדיין לא נחמו[275] - מדבר עמו תנחומים, לאחר מכן, אינו מדבר עמו תנחומים - שכבר התנחם[276] - אבל מדבר עמו מן הצד[277], היינו שאומר לו תתנחם ואינו מזכיר שם המת[278], שלא לעורר אבלותו[279], ויש מפרשים שמתגלגל עמו בדברים עד שיהא מתגלגל לדברי תנחומים דרך כלל[280], ויש מפרשים שאומר לו תתנחם מן השמים, ואינו מוסיף מאבל זה שאירע לך[281]. ולא יזכיר לו שום דבר מענין המת[282]. מצאו ודבר עמו תנחומים לאחר שנים עשר חודש, אמר רבי מאיר - ויש גורסים: רבי[283] - למה הוא דומה, לאדם שנשברה רגלו ונתרפאה, מצאו רופא ואמר לו: בא אצלי, שאני שוברה וארפאנה, כדי שתדע שסממנים שלי יפים[284], כך זה מעורר צרתו למי שכבר פרחה ממנו[285], ודומה שאינו עושה אלא להראות חכמתו שהוא יודע לנחם[286]. וכתבו אחרונים שעכשיו לא נהגו לנחם מן הצד לאחר שלושים[287].

בבעל שמתה אשתו

מתה אשתו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמדבר עמו תנחומים שלושים יום ולא יותר[288]. ויש חולקים וסוברים שמדבר עמו תנחומים אף לאחר שלושים יום, כל זמן שאינו רשאי לישא אחרת מחמת אשתו הראשונה[289], שהרי אבלותה עליו[290], וכן הלכה[291]. לאחר מכן, לא יזכיר לו כלל, שכבר הפיג צערו[292]. וכתבו אחרונים שעכשיו לא נהגו לנחם לאחר שלושים[293].

בבעל שמתה אשתו ונשא אשה אחרת

מתה אשתו ונשא אשה אחרת, אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומים[294], משום חלישות דעת של אשתו האחרונה[295], או משום שהדבר עלול להטיל שנאה בינו לבין אשתו, שתראה שזוכר את הראשונה בפניה[296]. מצאו בשוק - שאשתו אינה שם[297] - אומר לו - תנחומים[298] - בשפה רפה ובכובד ראש[299], שיזכיר לו אשתו שמתה, אך לא יאריך עמו בדברים, שלא יתחרט על זו שלקח, ומכל מקום צריך לדבר עמו קצת, שלא יאמר שאינו אוהבו[300].

תנחומים אחר השבעה אם הם מצוה

תנחומים אחר השבעה[301], יש סוברים שהם רשות[302], ואף שאם יש צורך לנחם את האבל גם לאחר השבעה בודאי יש בזה משום מצות גמילות-חסד* ומשום ואהבת לרעך כמוך, אבל המצוה הפרטית שתקנו חז"ל לנחם אבלים, היא רק בתוך השבעה[303]. ויש חולקים וסוברים שאף לאחר השבעה ישנה מצוה לנחם אבלים[304], אלא שאין זה עיקר המצוה, שעיקרה הוא בשבעה[305].

עמידה בשורה

אחר שקוברים את המת מתקבצים האבלים ועומדים בצד בית הקברות, וכל המלוים את המת עומדים סביב להם שורה לפני שורה, האבלים עומדים לשמאל המנחמים, ואומרים להם תנוחמו מן השמים[306].

עמידת האבל והמנחמים

בשורה שעושים לאחר הקבורה, היו בראשונה האבלים עומדים, והעם עוברים, והיו שתי משפחות בירושלים מתגרות זו בזו, זאת אומרת אני עוברת תחלה, וזאת אומרת אני עוברת תחלה, התקינו שיהיו העם עומדים ואבלים עוברים, לאחר זמן החזיר רבי יוסי את הדבר ליושנו בציפורי, שיהיו אבלים עומדים וכל העם עוברים[307]. ויש גורסים בירושלמי להפך, שבתחילה היו משפחות עומדות ואבלים עוברים, משרבתה תחרות בציפורי התקינו שיהיו משפחות עוברות והאבלים עומדים, ולאחר זמן החזירו הדברים ליושנם, שיהיו משפחות עומדות ואבלים עוברים[308]. ויש סוברים שאין קפידא בדבר, ובין שהיו אבלים עומדים ובין שהיו עוברים, אין כאן קלקול[309]. להלכה, יש מן הראשונים שכתבו שהאבלים עומדים וכל העם עוברים[310]. ויש שנראה מדבריהם שאין קפידא בדבר[311]. ויש נוהגים, שהמנחמים עומדים והאבלים עוברים[312]. ויש שנהגו שבין האבל ובין המנחמים עומדים[313].

שורה אינה פחותה מעשרה, בין שאבלים עומדים וכל העם עוברים, בין שאבלים עוברים וכל העם עומדים, ואין אבלים מן המנין[314], שאינם בכלל המנחמים[315].

עשיית שורה היא דבר שתלוי במנהג, וכל מקום ומקום יעשה כמנהגו[316], ומטעם זה בזמן הזה, יש שנהגו שלא לעשות שורה[317]. בבל נהגו לעשות שורה רק על אדם גדול בחכמים[318].

אין עומדים בשורה קודם שיסתם הגולל[319].

בעיר שיש בה שני מתים

עיר שיש בה שני מתים, שמוציאים אותו שמת ראשון ראשונה ואחר כך מוציאים את השני[320], והוציאו הראשון וקברוהו, אין עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים - כדי שלא להשהות ולעכב קבורת השני[321] - אלא מוציאים את השני, ואחר שהוציאו השני וקברוהו, באים ועומדים בשורה - על שניהם כאחד[322], ויש סוברים שעל כל אחד ואחד בנפרד[323] - ומנחמים, ופוטרים את הרבים[324], שאומרים למנחמים לכו לבתיכם[325].

במועד

מי שמת לו מת קודם הרגל, ואין הרגל מבטל ממנו גזרת שבעה[326], וכן מי שמת לו מת ברגל, יש סוברים שמתעסקים בו לנחמו - בביתו[327] - אף שאבלות שבעה אינה נוהגת ברגל[328], שכיון שהוא נוהג איסור בדברים שבצנעא - לסוברים כן[329] - ומוטל עליו לנהוג שבעת ימי אבלות אחר הרגל, מנחמים אותו ברגל[330]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין מנחמים אותו ממש, אלא יושבים עמו ליישב דעתו[331]. וכן הקובר את מתו במועד, עומדים לאחר הקבורה בשורה[332], ומנחמים אותו[333]. ויש חולקים וסוברים שמי שמת לו מת קודם הרגל ואין הרגל מבטל ממנו גזרת שבעה, או שמת לו מת ברגל, אין מתעסקים בו לנחמו ברגל, כיון שאין אבלות נוהגת ברגל[334]. בזמן הזה, האשכנזים אינם נוהגים ללכת לבית האבל ביום טוב, אבל בחול המועד הולכים לבית האבל ומנחמים אותו[335]. ויש שנראה מדבריהם שאף בחול המועד נוהגים שלא ללכת לבית האבל לנחם אותו[336].

נחום אבלים במועד לסוברים כן[337], כתבו אחרונים שלסוברים שדברים שבצנעא אינם נוהגים במועד[338], אין לקרובים דין אבלים, ומצות נחום אבלים במועד היא משום כבוד המת, ולסוברים שדברים שבצנעא נוהגים במועד[339], יש לקרובים דין אבלים, ומצות נחום אבלים במועד היא גם משום האבלים[340].

מי שמת לו מת לפני הרגל ודינו לנהוג אבלות אחר הרגל[341], כתבו אחרונים שמראים לו פנים[342] במועד[343].

בראש השנה וביום הכיפורים אין מראים פנים לאבלים[344], מפני התפילה[345], שיהא פנוי לבו כל היום לתפילה[346]. יום הכיפורים שחל להיות בשבת, יש סוברים שמראים בו פנים[347]. ויש חולקים וסוברים שאין מראים בו פנים[348], שאף בשבת צריך להתפלל[349], וכן הלכה[350].

מי שמת לו מת קודם הרגל, והרגל ביטל ממנו גזרת שבעה[351], יש מן הראשונים סוברים שאין מצוה לנחם אותו ברגל[352], או משום שכבר אינו אבל, ובטלה הימנו תורת אבלות לגמרי[353], או משום שלא הותר לנחם אבלים ביום טוב בנחום של אחר שבעת ימי האבלות, שנחום זה אינו עיקר מצות נחום אבלים[354]. ויש חולקים וסוברים שמצוה לנחם אותו ברגל, שלדבריהם ישנה מצוה לנחם אבלים גם אחר השבעה[355].

על מחלוקת התנאים אם מותר לנחם אבלים בשבת, או שיש בזה משום צער בשבת, ועל הנוסח בו מנחמים אבלים בשבת, ע"ע שבת.

באלו מתים

קרובים, מקבלים עליהם תנחומים, אבל אין מקבלים תנחומים על הרחוקים[356]. תלמידו של אדם, וכן עבדו שמשמשו כרצונו, הרי הם כבנים ומקבלים עליהם תנחומים[357], וכל שכן שתלמיד מקבל תנחומים על רבו המובהק, שהרי הוא כאביו[358]. ויש סוברים שמקבלים תנחומים אף על רחוקים, אם הנפטר היה אדם כשר[359].

קבלת תנחומים על על עבד

עבדים - ושפחות[360], כנענים[361] - אין מקבלים עליהם תנחומים[362]. יש מפרשים שאין מצטערים עליהם כל כך שיהיו אחרים צריכים לנחמו[363], ויש מפרשים שאין בעליהם יושבים במקום שמנחמים שם האבלים כדי שינחמו אותם[364], ויש מפרשים שאין אומרים עליהם תנוחמו מן השמים כדרך שאומרים לאבלים רגילים[365]. בטעם הדבר אמרו במסכת שמחות שהעבדים כבהמה[366]. ויש מן הראשונים שכתבו, שעבדו של אדם אינו קרוב אליו, ולדבריהם אין מקבלים תנחומים על רחוקים, אלא רק על קרובים[367]. ויש מן האחרונים שכתבו שלא יבואו להעלותם ליוחסין[368]. ויש חולקים וסוברים שאין טעם זה שייך בעבדים אלא רק בשפחות, שלדבריהם אין חשש תקלה במה שיעלו עבד שמת ליוחסין, שהרי כבר מת, ולענין זרעו, הולכים אחר האשה[369], אבל בשפחה יש חשש שיעלו אותה ליוחסין ויכשירו את זרעה, והטעם שאין מקבלים תנחומים על העבדים, שלא רצו לחלק בין עבד לשפחה[370]. ויש שחולקים וסוברים שאין זה הטעם לא בעבדים ולא בשפחות[371].

עבד כשר

עבד כשר - שאינו גזלן ואינו פרוץ בעריות[372], ויש אומרים שהוא תלמיד חכם[373], וי"ג: ישר[374] - מקבלים עליו תנחומים - לפנים משורת הדין[375] - ומטעם זה קיבל רבן גמליאל תנחומים על טבי עבדו[376]. ואף לסוברים שאין מקבלים תנחומים על רחוקים, ועבד הוא כרחוק[377], עבדו המשמשו כרצונו הרי הוא כבנו[378]. שפחה כשרה, יש שנראה מדבריהם שמקבלים עליה תנחומים, כשם שמקבלים תנחומים על עבד כשר[379]. ויש חולקים וסוברים שאין מקבלים עליה תנחומים, שלא הקלו לקבל תנחומים אלא בעבד כשר, שלדבריהם אין בו חשש תקלה במה שיעלוהו ליוחסין ולא גזרו בו אלא משום שלא רצו לחלק בין עבד לשפחה, אבל בשפחה שיש חשש תקלה במה שיעלוה ליוחסין, לא הקלו[380]. מן הראשונים יש שכתבו, שחכמים חולקים על עיקר הדבר וסוברים שאין מקבלים תנחומים גם על עבד כשר[381]. ויש שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שאין חכמים חולקים על רבן גמליאל[382]. להלכה, יש סוברים שמקבלים תנחומים על עבד כשר[383], ויש סוברים שאין מקבלים תנחומים על עבד כשר[384].

עמידה בשורה על עבד

עבדים ושפחות - כנענים[385] - אין עומדים עליהם בשורה[386], שלא יבואו להעלותם ליוחסין[387]. ויש חולקים וסוברים שטעם זה אינו שייך בעבדים, אלא רק בשפחות, והטעם בעבדים שלא רצו לחלק בין עבד לשפחה[388]. ויש מן הראשונים שכתבו, שעבדו של אדם אינו קרוב אליו, ולדבריהם אין עומדים בשורה על רחוקים, אלא רק על קרובים[389]. עבד כשר[390], יש סוברים שעומדים עליו בשורה[391], שלדבריהם הטעם שאין עומדים בשורה על עבדים, משום שלא רצו לחלק בין עבד לשפחה, ובעבד כשר לא חששו[392]. ויש חולקים וסוברים שאין עומדים על עבד כשר בשורה, שלדבריהם אף בעבד, ואפילו הוא כשר, יש חשש שיבואו להעלותו ליוחסין[393], ולא אמרו בעבד כשר אלא שמקבלים עליו תנחומים, שלדבריהם זה דבר שלא נעשה בפרסום, אבל עמידה בשורה שזהו דבר שנעשה בפרסום לא[394].

אמירת תנחומי אבלים על עבד < כפול לעיל>

עבדים ושפחות - כנענים[395] - אין אומרים עליהם תנחומי אבלים, אלא אומרים עליהם, המקום ימלא חסרונך, כשם שאומרים לאדם על שורו או חמורו שמת[396] - ואין מקום לתנחומים אחרים[397] - שהוקש עבד לחמור[398], והרי הוא כבהמה לענין זה[399], ואין נוהגים באבדתם אלא כאבדת ממון[400]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאין אומרים על עבדים ושפחות תנחומי אבלים משום שעבדו של אדם אינו קרוב אליו, ולדבריהם אין אומרים תנחומי אבלים על רחוקים, אלא רק על קרובים[401]. וכתבו אחרונים שאין צריך לבוא לבעליו לומר לו המקום ימלא חסרונך, אלא די לומר כן דרך תפלה שלא בפניו, ורק אם נזדמן שראה אותו, יאמר לו כן[402]. עבד כשר, אומרים עליו תנחומי אבלים[403].

במנודה

מנודה שמת, מנחמים אבליו[404], שאם הוא מנודה אין קרוביו מנודים וחייבים להתאבל עליו, לפיכך נוהגים עמהם כמו עם שאר אבלים[405].

במיתת תינוק

תינוק בן שלושים יום שמת - שלא כלו לו חודשיו[406], ויש סוברים אפילו כלו לו חודשיו[407] - אין עומדים עליו בשורה, ואין אומרים עליו תנחומי אבלים, לאחר שלושים יום, עומדים עליו בשורה, ואומרים עליו תנחומי אבלים[408].

בפינוי ארון של מת

המפנה ארונו של מת ממקום למקום, אם שלדו קיים[409], עומדים עליו בשורה ואומרים עליו תנחומי אבלים - אף על פי שהעבירוהו לאחר שנים עשר חדש[410] - ואם אין שלדו קיים, אין עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו תנחומי אבלים[411].

בפינוי עצמות

עצמות[412], אין עומדים עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם תנחומי אבלים, אבל אומרים עליהם תנחומים לעצמם[413], שמספרים בשבחו של מת לפי מה שהוא[414], ומשבחים לקב"ה שממית ומחיה[415]. היתה שלדו קיימת[416], נחלקו אחרונים: יש סוברים סוברים שעומדים עליו בשורה ואומרים עליו תנחומי אבלים[417], ויש חולקים וסוברים שאין עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו תנחומי אבלים[418].

אבלי גויים, אם מנחמים אותם, ע"ע דרכי שלום[419].

על מאבד עצמו לדעת, אם עומדים עליו בשורה ואם מנחמים אבליו, ע"ע מאבד עצמו לדעת[420].

הפטורים והמנועים מלנחם

חיוב אבל לנחם אחרים

האבל עצמו, אם הוא חייב לנחם אבלים אחרים היושבים עמו: יש סוברים שהוא חייב[421], שכן מצינו בדוד המלך שניחם את בת שבע אשתו על מות בנם[422]. ויש חולקים וסוברים שאין הוא חייב[423], שהוא טרוד באבלו[424]. ומהם שכתבו שלא נכון שהאבל ינחם אבלים אחרים, שהרי הוא כמזלזל באבלו, שמנחם אחרים והוא עצמו צריך לנחמה[425].

משיח שעבר בנחמת כהן גדול

כהן-גדול* שמת לו מת והוא עומד בשורה להתנחם מאחרים[426], אין כהן משוח שעבר[427] עובר לפניו לנחמו, שלא תחלש דעתו של הכהן הגדול, שיחשדנו שהמשוח שעבר שמח באבלו[428], משום שהעבירו אותו, והחזירו את הכהן הגדול למשרתו[429].

שונא בנחמת שונאו

השונא את חברו והוא אבל, כתבו אחרונים שלא ילך לנחמו, שלא יחשוב ששמח לאידו, ואינו לו אלא צער[430], והכל לפי השנאה ולפי השונאים, שאם אינו חושש שיחשוב ששמח לאידו, ילך לנחמו[431]. ואם השונא שולח לו מקודם שרוצה לבקרו או לנחמו והוא נותן לו רשות מותר, ואדרבה מצד זה נעשה שלום ביניהם[432]. ונוהגים עכשיו שהשונא הולך לנחם אבל שהוא שונאו, ומחמת זה נעשה שלום ביניהם[433].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' ציון 5 וראשונים ואחרונים דלהלן. ועי' פלא יועץ ערך נחמה, שלאו דוקא אבלים, אלא מצוה לנחם כל אדם, על כל צרה שבאה עליו.
  2. ↑ עי' להלן: הנחום.
  3. ↑ רמב"ם אבל פי"ד ה"א. ועי' ציון 11.
  4. ↑ דברים יג ה.
  5. ↑ שם ד כד.
  6. ↑ בראשית כה יא.
  7. ↑ סוטה יד א.
  8. ↑ פדר"א סוף פי"ז, וכעי"ז במס' סופרים סופי"ט, והובא בתוה"א לרמב"ן שער האבל ענין האבלות ד"ה וכל זה וברא"ש מו"ק פ"ג סי' מו ומרדכי שם סי' תתצו וכפתור ופרח פ"ו ד"ה מכל זה וכד הקמח לרב"ח אות אבל (ג). ועי' תוספתא מגילה פ"ג כך היו חבורות שבירושלים נוהגים, אלו לבית המשתה ואלו לבית האבל וכו'. ועי' שו"ת מהר"ם חלאווה סי' יט שהתקנה שיהיו אבלים הולכים לבית הכנסת, אינה תקנה גמורה. ועי' ציון 108.
  9. ↑ מטה משה עמוד גמ"ח ח"ו.
  10. ↑ רמב"ן בסהמ"צ שורש ראשון ד"ה והתשובה ג' בד' בה"ג בהקדמה במנין המצוות ; ציוני מהר"נ אבל פי"ד ה"א בד' תר"י ברכות יז ב (יא ב), ועי' שדי חמד מערכת הבי"ת אות קטז שפקפק בזה; עי' אחרונים שבציון 13.
  11. ↑ תר"י שם. ועי' אהבת חסד ח"ג פ"ה שהביא מקור לזה מפדר"א שבציון 8. ועי' פלא יועץ ערך נחמה. ועי' ציון 3.
  12. ↑ שמות יח כ. ב"ק ק א וב"מ ל ב. תר"י שם.
  13. ↑ דברים כח ט. רמב"ן שם בדעת בה"ג שם. ועי' ציון 7.
  14. ↑ ויקרא יט יח. רמב"ן שם; אהבת חסד שם.
  15. ↑ רמב"ם אבל פי"ד ה"א ועי' ממרים פ"ז ה"ב וסהמ"צ שורש שני.
  16. ↑ עי' מגילת אסתר לסהמ"צ סוף שורש א ד"ה ונ"ל שהנכון; עי' מרגניתא טבא לסהמ"צ שם ד"ה בספר מגילת אסתר; מצבת משה מו"ק ז ב ד"ה חתן; עי' העמק שאלה שאילתא קלז אות ב; ר"י פרלא לרס"ג עשה יט ד"ה אמנם לפי.
  17. ↑ עי' מרגניתא טבא שם; ר"י פרלא שם, ועי"ש שכ"ה כוונת הקרי"ס אבל שם. ועי' מגילת אסתר שם.
  18. ↑ מצבת משה שם, ועי' מכתב לחזקיהו פסחים נ א ד"ה והנה, שחולק. ועי' מאמר דברי נביאים דברי קבלה למהר"ץ חיות (בתוך ס' כל כתבי מהר"ץ חיות ח"א עמ' קסד) פ"ח ושו"ת מהר"ץ חיות סי' ע, שפי' הרמב"ם שם בע"א, וכוונתו צ"ב.
  19. ↑ משנת יעבץ יו"ד סי' לז ד"ה עיין בד' הרמב"ם אבל שם.
  20. ↑ רשימות שיעורים (סולוביצ'יק) ברכות יט ב ד"ה והנה וארחות יושר (קנייבסקי) סוף ע' גמילות חסדים, בד' הרמב"ם שם.
  21. ↑ רשימות שיעורים שם, ועי"ש ב"ק ק א וב"מ ל ב.
  22. ↑ ארחות יושר שם.
  23. ↑ עי' ארחות חיים הל' אבל אות יא ד"ה מצות עשה (הב'); עי' כלבו סי' קיד ד"ה מצות עשה (הג'); ציוני מהר"נ אבל שם ובית ישראל (לנדא) ח"א סי' קלח ד"ה ועל, בד' רש"י סנהדרין ע ב ד"ה לאתויי. ועי' באה"ל סי' ע ס"ד ד"ה ביום.
  24. ↑ עי' ציון 8.
  25. ↑ בה"ג בהקדמה (מכון י-ם עמ' טו) במנין המצוות.
  26. ↑ סהמ"צ לרמב"ם שורש ב.
  27. ↑ תשו' ר"י בן פלאט בספרן של ראשונים עמ' 200 ואילך, הובאה באבודרהם סדר תפלות של חול ברכת המצות ש"ג ועוד; שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח ומיוחסות סי' קפט ע"פ ר"י בן פלאט; או"ז ח"א סי' קמ.
  28. ↑ ע"ע ברכת המצות ציון 63. תשו' ר"י בן פלאט שם; עי' שו"ת הרשב"א שם ושם: שמא לא יקבל ממנו, ובידו לעקור ממנו מצוה זו, ועי' שו"ת חת"ס או"ח סי' נד שפי' דבריו, ושזו גם כוונת הרמב"ם ברכות פי"א ה"ב (ועי' כ"מ ברכות פי"א ה"ב). ועי' מש"כ בד' ר"י בן פלאט ורשב"א באמרי בינה דיני גבית חוב סי' א ובדבר אברהם ח"ג סי' י אות ד.
  29. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 95 ואילך. הראב"ד בהגהתו לתשו' ר"י בן פלט הנ"ל, הובא באבודרהם שם.
  30. ↑ או"ז שם, וע"ע הנ"ל ציון 100 ואילך.
  31. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 129. עי' שו"ת שם אריה או"ח סי' א.
  32. ↑ רמב"ם אבל פי"ד ה"ז; עי' לבוש יו"ד שעו ג; מנורת המאור (אבוהב) הנר השלישי כלל ח ח"ד פ"ב; מטה משה עמוד גמ"ח ח"ו; עי' מעבר יבוק אמרי נועם פל"ה; יד הקטנה דעות פ"ח אות אות יט. ועי' ציון 82.
  33. ↑ משנת יעבץ יו"ד סי' לז, ועי"ש שהביא ראיה מהמאירי שבציון 60.
  34. ↑ חי' אגדות למהר"ל שבת קנב א; עי' חפץ ה' שם; עי' יד הקטנה שם; עלי תמר ברכות פ"ב ה"ח ד"ה וכשמת. ועי' מהרש"א בח"א שבת שם.
  35. ↑ עי' שבת שם; רמב"ם שם פי"ג ה"ד; טוש"ע יו"ד שעו ג. ועי' ציון 421.
  36. ↑ מאירי שבת שם; משנת יעבץ שם.
  37. ↑ עי' לבוש שם; עי' יד הקטנה שם. עי' חי' אגדות למהר"ל שם ומהרש"א בח"א שם וחפץ ה' שם.
  38. ↑ שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' קלז, והביא ראיה משמ"ב י ג.
  39. ↑ אמרי אמת ליקוטים עמ' 206 בשם השפת אמת; עי' מכתב ר"ח מבריסק בקובץ צפונות ג עמ' סח; רי"ד סולוביצ'יק קובץ מסורה ה עמ' מז-מח. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח שמ' שאם האבל לא קיבל התנחומים, לא קיים המנחם את המצוה. ועי' רי"ד סולוביצ'יק שם ותשובות והנהגות ח"ג סי' שעח, איזו מצוה יש בקבלת תנחומים. ועי' רי"ד סולוביצ'יק שם ותשובות והנהגות ח"א סוס"י תרצא, באיזה אופן יקבל האבל התנחומים.
  40. ↑ רמב"ם אבל פי"ד ה"ז: יראה לי; רמ"א בשו"ע יו"ד שלה י. ועי' ציון 51. ועי' משנת יעבץ יו"ד סי' לז, שנחום אבלים שבציון 38 אינו קודם לבקור חולים, שאין בו גמ"ח עם החיים אלא רק עם המתים.
  41. ↑ ב"ח שם; ש"ך שם ס"ק יא.
  42. ↑ העמק שאלה שאילתא ג אות ו. עי' כלבו סוס"י קיב.
  43. ↑ העמק שאלה שם, ועי"ש שמש"כ הרמב"ם שם שנחום אבלים קודם זהו כשיש מבקרים זולתו; חדרי דעה יו"ד שם: לפקח על רפואתו; דעת תורה שם; ערוה"ש שם סי"ב; אג"מ או"ח ח"ד סי' מ אות יא.
  44. ↑ העמק שאלה שם; עי' דעת תורה שם; אג"מ שם.
  45. ↑ עי' ב"ח שם; עי' ש"ך שם. ועי' עמק ברכה (פומרנצ'יק) גמילות חסדים שבגופו אות ב (עמ' קלד).
  46. ↑ רדב"ז אבל שם.
  47. ↑ בבלי שבת יב ב. אג"מ שם בד' הרדב"ז שם, ועי"ש שמצדד לפרש דעת הרדב"ז בע"א.
  48. ↑ ע"ע אבלות ציון 360.
  49. ↑ או"ש אבל פי"ד ה"ז; משנת יעבץ יו"ד סי' לז.
  50. ↑ או"ש שם.
  51. ↑ משנת יעבץ שם.
  52. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 361.
  53. ↑ משנת יעבץ שם.
  54. ↑ קהלת ז ד. עי' עצי ארזים אהע"ז סי' סה ס"ק ב וערוה"ש יו"ד סי' שס ס"ב וס"ג, בד' הרמב"ם אבל פי"ד ה"ח, ועי' ציון 58.
  55. ↑ עי' תוה"א שער הסוף ענין ההוצאה ד"ה בפרק האשה, ע"פ מסכת שמחות פ"ב ה"ג; עי' טוש"ע יו"ד שס א; לח"מ שם בפי' הב' בד' הרמב"ם שם, ועי"ש בפי' הא' שפי' הרמב"ם בע"א ושאותו פרוש מכוון יותר, ועי' ציון 57.
  56. ↑ ישעיה מה יח.
  57. ↑ פרישה שם ס"ק ג.
  58. ↑ תוה"א שער הסוף ענין ההוצאה ד"ה בפרק האשה ע"פ ר' ישמעאל בתוספתא מגילה פ"ג ומסכת שמחות ברייתות מאבל רבתי פ"ב ה"ג וחסידים הראשונים במסכת שמחות פי"ב ה"ה, ועי' גי' תוה"א שם בדברי ת"ק שבמסכת שמחות פי"ב ה"ה: בית האבל קודם, ולפנינו: בית המשתה קודם; עי' טוש"ע יו"ד שס א; עי' עי' עצי ארזים אהע"ז סי' סה ס"ק ב ושבט יהודה יו"ד שם, בד' הרמב"ם אבל פי"ד ה"ח, ועי"ש שזהו דוקא כשהולך לנחם האבל, אבל כשהולך לכבד האבל, כבוד החתן קודם.
  59. ↑ קהלת ז ב. מסכת שמחות שם וברייתות מאבל רבתי שם, לפי' תוה"א שם.
  60. ↑ קהלת שם ד. רמב"ם שם לפי' עצי ארזים ושבט יהודה שם.
  61. ↑ פרישה שם ס"ק ג, וצ"ב ששמחת חתן היא גם גמ"ח (עי' רמב"ם אבל פי"ד ה"א).
  62. ↑ בית הילל יו"ד שם.
  63. ↑ שבט יהודה שם.
  64. ↑ עי' תוה"א שם ע"פ מסכת שמחות ברייתות מאבל רבתי שם; טוש"ע שם.
  65. ↑ תוה"א שם.
  66. ↑ עי' עצי ארזים ושבט יהודה יו"ד שם בד' הרמב"ם שם. ועי' ב"ח יו"ד שם. ועי' שבט יהודה שם שנחום אבלים קודם לסעודת ברית מילה, אבל מצות מילה קודמת לנחום אבלים.
  67. ↑ ציון 174.
  68. ↑ ציון 508.
  69. ↑ אהבת חסד ח"ג סופ"ה; ערוה"ש יו"ד סי' שעו ס"א.
  70. ↑ אג"מ או"ח ח"ה סי' כ אות כא. ועי' כתובות ח ב ב"ק לח א אבות דר"נ פי"ד, דברי ניחום שאמרו חז"ל, וע"ע מנורת המאור (אבוהב) הנר השלישי כלל ח ח"ד פ"ד ופלא יועץ ערך נחמה וכלי יקר בראשית לז לה ותשובות והנהגות ח"א סי' תרצא וח"ד סי' רעד פ"ט אות א, עניינים נוספים שיש בהם בכדי לנחם האבלים. ועי' רי"ד סולוביצ'יק קובץ מסורה ה עמ' מח, שעיקר מצות נחום אבלים למלא החסרון שארע, כגון לדאוג לפרנסת משפחת הנפטר באופן שמצבם יהיה יותר טוב מאשר בתחילה.
  71. ↑ הערות למסכת מו"ק (אלישיב) כח ב.
  72. ↑ מנורת המאור (אבוהב) הנר השלישי כלל ח ח"ד פ"ב; מטה משה (מת) עמוד גמ"ח ח"ו ד"ה והבא; מעבר יבוק שפתי רננות סופי"ט; עי' יד הקטנה דעות פ"ח אות יח; ערוה"ש שם וס"ה. ועי' ציון 137.
  73. ↑ ערוה"ש שם ושם. וע"ע ברכות הודאה ציון 169 ואילך.
  74. ↑ מו"ק כז ב. מנורת המאור שם; מטה משה שם וד"ה ואמרו; יד הקטנה שם אות כא.
  75. ↑ של"ה פסחים נר מצוה אות עב בהג"ה. ועי' מלבי"ם ישעיהו א כד שנחום הוא היפוך מחשבת האדם או תכונתו אל מחשבה הפכית אליה, מן האבל אל השמחה.
  76. ↑ שבט הלוי ח"ב סי' ריג ד"ה סי' שעו.
  77. ↑ ברכות ו ב לפי' תוס' רי"ד ומהרש"א בח"א שם. הערות למסכת מו"ק (אלישיב) כח ב בד' המהרש"א ברכות שם. ועי' מחז"ו סי' רעו שנ' שחולק, ועי' רש"י סנהדרין קיג א ד"ה בי. ועי' דעת חכמה ומוסר ח"ג סי' רצו שעל המנחמים לישתוק כאבל, ומזה נראה שהדין על המנחמים להיות אבלים ולהשתתף באבלו של האבל שוה בשוה, ורק אז יכולים לנחם, וכעי"ז עי' תורה תמימה ויקרא פ"י הערה י ור"י סרנא בס' בעקבות היראה עמ' רפב ודברי סופרים (יברוב) קצור הלכות אבלות פכ"ח הערה יב בשם הרש"ז אוירבך. ועי' ציונים 94, 99, 209.
  78. ↑ תניא רבתי סי' סז ד"ה ואסור.
  79. ↑ מנורת המאור (אבוהב) הנר השלישי כלל ח ח"ד פ"ד; מטה משה עמוד גמ"ח ח"ו; מעבר יבוק שפת אמת פל"ד.
  80. ↑ סידור בית יעקב עמק הבכא דיני קבורה סעיף י (עמ' 401).
  81. ↑ עי' ציון 32. אמרי אמת ליקוטים עמ' 206; ירושלים במועדיה בין המיצרים עמ' רעד.
  82. ↑ עי' פרישה יו"ד סי' שצג ס"ק ג; סידור בית יעקב שם; עי' עלי תמר תענית פ"ד סוף ה"ב ד"ה וכאן, ועי"ש שכפי הנראה מקור נוסח זה קדום; אג"מ או"ח ח"ה סי' כ אות כב; תשובות והנהגות ח"ד סי' רעד פ"ט אות ז. ועי' מהרי"ל (מנהגים) הל' שמחות (מהד' מכון ירושלים סוס"י יד). ועי' פני ברוך סי' יא הערה ט בשם הרש"ז אוירבך ותשובות והנהגות ח"א סוס"י תרצא, שהאבלים יענו אמן.
  83. ↑ הנהגות ופסקים הגרי"ח זוננפלד מנהגי אבלות אות יא; תשובות והנהגות שם, ועי"ש שכן הוא המנהג בא"י.
  84. ↑ הנהגות ופסקים שם.
  85. ↑ עי' לבוש או"ח סוס"י תרפב.
  86. ↑ מעון הברכות ברכות טז ב (הובא בפי' ענף יוסף לעין יעקב שם). ועי' תשובות והנהגות שם הערה ז שפי' בע"א.
  87. ↑ עלי תמר מו"ק פ"א ה"ה ד"ה אלו הן ברכת (הב'). והמקור לנוסח זה במסכת שמחות פ"ד הלכה יג, וכ"ה ברמב"ם אבל פי"ג ה"ב וברמב"ן תוה"א שער האבל ענין ההתחלה ד"ה וסדר ובטור יו"ד שעו, ועוד, ועי' מקורות וציונים לרמב"ם מהד' פרנקל שם, ועי' רש"י מו"ק כד ב ד"ה אין: וכל אחד אומר לו תתנחם.
  88. ↑ ע"ע אבלות ציון 46 ואילך.
  89. ↑ שו"ת שבות יעקב ח"ג סוס"י צח.
  90. ↑ עי' ציון 62.
  91. ↑ יד הקטנה דעות פ"ח אות כ; אהבת חסד ח"ג סופ"ה. ועי' אג"מ או"ח ח"ה סי' כ אות כא שאמירת המקום ינחם וכו' היא מקצת מעשה התנחומים.
  92. ↑ אהבת חסד שם.
  93. ↑ עי' פרישה יו"ד סי' שצג ס"ק ג. ועי' תשובות והנהגות ח"א סי' תרצא.
  94. ↑ עי' ציון 149.
  95. ↑ פחד יצחק אגרות וכתבים סי' לג אות ב. ועי' ציון 64.
  96. ↑ עי' פרישה יו"ד שצג ס"ק ג; אג"מ או"ח ח"ד סי' מ ד"ה ומשמע וח"ה סי' כ אות כב, ועי"ש ח"ד שהביא ראיה ממו"ק כא ב; עי' עלי תמר מו"ק פ"ג ה"ה ד"ה בשלא היו. ועי' ציון 186 ולבוש יו"ד סי' שעו ס"א. ועי' רמב"ם אבל פ"ג הי"ד שנחום אבלים הוא בכלל כבוד הבריות, ולפיכך התירו לכהן להטמא בטומאה מדבריהם כדי לנחם אבלים. ועי' בדברי השואל בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תעח שהאבל מתנחם כשמיודעיו עמו, ועי' הערות למסכת מו"ק (אלישיב) כא ב ד"ה אלא.
  97. ↑ אג"מ שם. ועי' ציון 69. ועי' מפניני הרב עמ' רסד, שאם האבל לא מרים את הטלפון בעצמו, אינו ממדת דרך ארץ להגיד לו שפלוני מדבר, ומבקש שתבוא לדבר אתו, היות ויש לכבד את האבל כמלך (עי' ציון 333 ואילך).
  98. ↑ עי' פרישה יו"ד שצג ס"ק ג; יד הקטנה דעות פ"ח אות יט; עי' אג"מ או"ח ח"ה סי' כ אות כב וח"ד סי' מ ד"ה ומשמע; עי' עלי תמר מו"ק פ"ג ה"ה ד"ה בשלא היו. ועי' ציונים, 72, 186.
  99. ↑ עי' ציון 62. עי' פרישה שם; אג"מ שם ושם; עלי תמר שם.
  100. ↑ ע"ע אבלות ציון 256.
  101. ↑ יד הקטנה שם.
  102. ↑ עי' שו"ע יו"ד שצג ג.
  103. ↑ עי' פמ"ג או"ח סי' רפז משב"ז ס"ק א (מובא במ"ב סי' רפז ס"ק ג), ועי"ש שאם האבל בא אחר שהצבור קיבל שבת, לא יקרא השמש צאו נגד האבל, שאין להזכיר אבילות בפרהסיא בשבת, ומ"מ מותר לכל אחד ללכת לנחמו; ערוה"ש יו"ד סי' שצג ס"י וסי' ת ס"ה; גשר החיים ח"א פ"כ ס"ה אות ג, ועי"ש שהמקור למנהג זה הוא בפדר"א שבציון 8. ועי' תשובות והנהגות ח"ד סי' רעד פ"ט אות ד ונשמת ישראל (הארפענעס) ח"א עמ' תמז, שיש שאין נוהגים כן. ועי' מ"ב או"ח תקמח ס"ק כה, שאין אומרים צאו כנגד האבל אם כבר עברו שבעה ימים ממיתת המת, אף שהאבל בתוך שבעת ימי האבלות.
  104. ↑ באר הגולה יו"ד סי' שצג.
  105. ↑ ערוה"ש שם סי' ת ס"ה, ועי"ש שיש שאין רצונם בזה ועושים מנין בביתם לקבלת שבת.
  106. ↑ דברי סופרים (יברוב) קצור הלכות אבלות פכ"ח סס"ט. וכ"מ בגשר החיים שם.
  107. ↑ עי' שו"ע יו"ד שצג ג.
  108. ↑ עי' הל' שמחות למהר"ם סי' ס, ועי"ש וראבי"ה ומרדכי ורא"ש דלהלן, שמנהג זה נסמך על פדר"א שבציון 8; ראבי"ה סי' תתמא; מרדכי מו"ק סי' תתצו; רא"ש מו"ק פ"ג סי' מו; מהרי"ל הל' שמחות אות יד.
  109. ↑ מהר"ש במהרי"ל שם, ועי"ש שכן אמרו לאבלים בבית המקדש (עי' ציון 8), ובית הכנסת נקרא מקדש מעט.
  110. ↑ מהר"ש שם. וע"ע שבת, שלדעת ב"ש (שבת יב א) אין מנחמים אבלים בשבת, ושהלכה כב"ה (שם) שמנחמים אבלים בשבת.
  111. ↑ מהרי"ל שם.
  112. ↑ מהרי"ל שם.
  113. ↑ הל' שמחות למהר"ם שם; ראבי"ה שם; מרדכי שם; רא"ש שם; מנהג בני ריינוס ע"פ מהר"ם במהרי"ל שם.
  114. ↑ מהרי"ל שם.
  115. ↑ מרדכי שם; רא"ש שם.
  116. ↑ עי' ערוה"ש יו"ד שם ס"י.
  117. ↑ ציון 87 ואילך.
  118. ↑ ע"ע הבראה ציון 16.
  119. ↑ שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' קלז; שו"ת יביע אומר ח"י יו"ד סוס"י מח; תשובות והנהגות ח"ב סי' תקפז בשם הרי"ז סולוביצ'יק.
  120. ↑ תשובות והנהגות שם בשם הרי"ז סולוביצ'יק. ועי' ציון 72.
  121. ↑ עי' ציון 32.
  122. ↑ תשובות והנהגות שם.
  123. ↑ שערי הלכה ומנהג שם.
  124. ↑ פי' רבינו שלמה בן היתום למו"ק כח ב, הובא בקובץ שיטות קמאי שם, ועי' ציון 31 שמשמע שצריך שיפתח דווקא בדבר שמראה צערו, וכ"מ מרש"י שעל הרי"ף שם (יח א) ד"ה שיפתח, ועי' ערוה"ש שבציון 32 שמשמע שצריך שיפתח דוקא בהצדקת הדין, ועי' ציון 39.
  125. ↑ איוב ג א.
  126. ↑ איוב ד א. ר' יוחנן (וי"ג: רב, עי' דק"ס מו"ק כח ב) מו"ק שם, ועי' דק"ס שם שי"ג: אין המנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל שנאמר (איוב ב יג): ואין דובר אליו דבר וכו'. ועי' תשובות גאונים קדמונים (מהד' ר"י טוב עלם) סי' עד שהביא ראיה לזה מברייתא שם; רמב"ם אבל פי"ג ה"ג; טוש"ע שעו א. ועי' עלי תמר סנהדרין פ"ו ה"י ד"ה ונראה עוד, שכשיושבים כמה אבלים יחד, די שאחד האבלים פותח. ועי' שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' קלז שבנחום אבלים ע"י מכתב (עי' ציון 82), פתיחת המכתב ע"י האבל, ביודעו שתוכנו נחום, נחשבת כפתיחת האבל בדברים.
  127. ↑ תשובות גאונים קדמונים שם; רי"ץ גיאת הל' אבל עמ' רכ; תוה"א שם בשם רב האי גאון; טור שם.
  128. ↑ עי' תשובות גאונים קדמונים שם, ועי"ש שלא נהגו לעשות כן לאבל שהוא תלמיד חכם, שהוא יכול לפתוח לבדו; ב"י שם; פרישה שם ס"ק ו, וס"ק כה בשם רבו. ועי' עלי תמר סנהדרין שם, שלדעה זו יתכן שהתפלה והקדיש שאומר האבל הוא בכלל פתיחת האבל.
  129. ↑ לבוש שם, ועי' תשובות גאונים קדמונים שם, שמ' שחולק על טעם זה.
  130. ↑ עי' עלי תמר מו"ק פ"ג ה"ה ד"ה ובטעם הדבר; ציץ אליעזר חי"ז סי' מה אות ד. ועי' פאר הדור ח"ד עמ' נא שכן נהג החזו"א, כשהאבל לא פתח מעוצר יגון ומיראת כבוד.
  131. ↑ עלי תמר סנהדרין שם; ציץ אליעזר שם בד' הטור שם; שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' קלז; דברי סופרים (יברוב) יו"ד שם ס"ק ב. ועי' תשובות גאונים קדמונים שם של"מ כן.
  132. ↑ דברי סופרים שם ע"פ הלבוש שבציון 34.
  133. ↑ עי' ציון 58.
  134. ↑ ערוה"ש יו"ד שם ס"א.
  135. ↑ עלי תמר שם ד"ה הנה בזמננו.
  136. ↑ הערות למסכת מו"ק (אלישיב) שם, ולפ"ז צריך לפתוח בדבר שמצערו, ועי' ציון 29, ועי' הערות למסכת ברכות ו ב שכתב טעם אחר. ועי' ציון 43.
  137. ↑ עלי תמר שם ד"ה בשלא היו בד' הירושלמי שם, ועי"ש שאפשר שכ"ה דעת עולא בב"ק לח א ורש"י בספר האורה ח"ב סי' קמו, ועי' ציון 117.
  138. ↑ עי' פרישה יו"ד סי' שצג ס"ק ג; אג"מ או"ח ח"ה סי' כ אות כא.
  139. ↑ עי' ציון 55.
  140. ↑ אג"מ שם.
  141. ↑ עלי תמר מו"ק פ"ג ה"ה ד"ה הנה בזמננו וסנהדרין פ"ו ה"י ד"ה והנה דומני; עי' ציץ אליעזר חי"ז סי' מה אות ד; הערות למסכת מו"ק (אלישיב) כח ב.
  142. ↑ עי' ציון 111.
  143. ↑ עלי תמר שם ושם, ועי' עלי תמר מו"ק שם ד"ה וראיתי בספר, שאפשר שזה הטעם למש"כ בספר האורה ח"ב סי' קמו שרש"י פתח בדברים לפני האבל, שהסתמך על זה שהאבל מחל לו, ועי' ציון 113.
  144. ↑ הערות למסכת מו"ק שם.
  145. ↑ עי' ציץ אליעזר שם, ועי"ש שמיישב מנהג העולם בע"א.
  146. ↑ עולא ב"ק לח ב. ועי' של"ה שער האותיות אות שי"ן שתיקה אות לה שאף האבל עצמו לא יאמר כן.
  147. ↑ עי' רמ"א בשו"ע יו"ד שעו ב; יש"ש שם פ"ד סי' י; עי' ט"ז שם ס"ק א.
  148. ↑ עי' נמוק"י שם (יט א); רמ"א שם; לבוש שם; ערוה"ש שם. ועי' ציון 59. וע"ע ברכות הודאה ציון 169 ואילך.
  149. ↑ קהלת ה א. של"ה שם אות לב.
  150. ↑ שבט יהודה יו"ד שם.
  151. ↑ חי' חת"ס גיטין מד א ד"ה חוץ ותורת משה לאיכה (נדפס בספר דברים) ד"ה מה אעידך (כ א), בד' עולא שם.
  152. ↑ יש"ש שם ופתח עינים ב"ק שם, בד' רבנן שם, ועי' של"ה שם, שרבנן הם התלמידים בני הישיבה, וחזרו בהם וקבלו את דברי רבם עולא; חת"ס ותורת משה שם, בד' הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו דברי עולא שם, שכן היא דעת כמה אמוראים שאפשר לבטל גזרת הקב"ה בתפילה גם בחו"ל.
  153. ↑ יש"ש שם.
  154. ↑ פתח עינים שם.
  155. ↑ עי' חת"ס ותורת משה שם.
  156. ↑ יש"ש שם וחת"ס שם, שכ"ד הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, שלא הביאו דברי עולא שם, ועי' של"ה שם שחולק שאין ללמוד מהשמטתם, כיון שאיסור זה הוא רק מדרכי המוסר (עי' ציון 74).
  157. ↑ רמ"א שם; ערך לחם שם; ט"ז שם.
  158. ↑ מהרי"ל (מנהגים) ליקוטים (מכון י-ם אות סח).
  159. ↑ שמ"ב א כו. הגהת היעב"ץ על מהרי"ל שם (מכון י-ם שם הערה 1). ועי' דברי סופרים (יברוב) קיצור הלכות אבלות פי"ד הערה קב, שמחלק בין אמירת צר לי עליך לאמירת צר לי על מיתתו.
  160. ↑ עולא ב"ק לח א.
  161. ↑ של"ה שער האותיות אות שי"ן שתיקה אות לד, ועי"ש שהעובדה שלא ראוי לבוא מהנפטר זרע כשר אינה מורה על פחיתות מעלתו.
  162. ↑ יש"ש ב"ק פ"ד אות י. ועי' של"ה שם, שתמה כיצד חולק היש"ש על עולא, שלא מצאנו שום אמורא שחולק עליו בזה, ועי' דברי סופרים (יברוב) יו"ד שעו א בירור הלכה ד"ה והנה, שיישב.
  163. ↑ ר' יוחנן מו"ק כז ב; רמב"ם אבל פי"ג ה"ג; טוש"ע יו"ד שעו א.
  164. ↑ רמב"ם שם; כלבו הל' אבל סי' קיד; עי' ראשונים ואחרונים דלהלן. ועי' ערוך ע' נע (הב'): שמא צריך הוא לגדולים או לקטנים.
  165. ↑ מאירי שם.
  166. ↑ רש"י שם ד"ה ניענע, ועי' רש"י שברי"ף (יז ב) ד"ה אבל: מיחזי כמאן דמנחם נפשיה ואמר הכל הולך אל מקום אחד, וכוונתו צ"ב; ריבב"ן שם; ר"י מלוניל שם (יז ב); נמוק"י שם בפי' הב'.
  167. ↑ ב"ח שם ופרישה שם ס"ק ח, בשם רש"י שם (ולפנינו אינו ברש"י).
  168. ↑ ר"י מלוניל שם; נמוק"י שם.
  169. ↑ עי' רי"ץ גיאת הל' אבל עמ' רנ; עי' רי"ו תא"ו נכ"ח ח"ב; חי' תלמיד הרשב"א שם; עי' נמוק"י שם בפי' הא'; עי' טוש"ע שם, ועי' שו"ע שם שצריך שיהיה נראה שפוטר את המנחמים; רד"ע על הרמב"ם שם; עי' לבוש שם.
  170. ↑ ע"ע אבלות ציון 250. ועי' ערוה"ש שם והערות למסכת מו"ק (אלישיב) שם, שלומר לכו בלא להוסיף לשלום, אין זה דרך ארץ.
  171. ↑ עי' רי"ץ גיאת שם; עי' רי"ו שם; עי' טור שם, ועי' דרישה שם ס"ק ב; עי' נמוק"י שם; עי' רד"ע שם.
  172. ↑ לבוש שם.
  173. ↑ עי' ערוה"ש שם; גשר החיים ח"א פ"כ אות ה ס"ק ז.
  174. ↑ ערוה"ש שם.
  175. ↑ ציון ****.
  176. ↑ ציון 1074 ואילך.
  177. ↑ מסכת שמחות פי"א; טוש"ע יו"ד שנד א. ועי' ציונים 321-322.
  178. ↑ עי' ב"י יו"ד שם; עי' לבוש שם; פרישה שם ס"ק ו; עי' ש"ך שם ס"ק ה; ערוה"ש שם ס"ב.
  179. ↑ עי' אבן יעקב (ולדנברג) סי' יג.
  180. ↑ עי' מסכת שמחות שם; טוש"ע שם. ועי' רי"ד סולוביצ'יק קובץ מסורה ה עמ' מח שכשיושבים כמה אבלים על נפטר אחד יחד, אין לנחם את כולם כאחד, שאין עושים מצוות חבילות חבילות, ומדין זה ל"מ כן, ועי' ציון 181, ועי' תשובות והנהגות ח"א סי' תרצא וח"ה סי' שט אות כו שחולק.
  181. ↑ עי' ערוה"ש שם ס"ב ואבן יעקב שם.
  182. ↑ אבן יעקב שם.
  183. ↑ בית ישראל (לנדא) ח"א סי' קלח.
  184. ↑ ע"ע אין עושין מצוות חבילות חבילות ציון 2.
  185. ↑ חיים ברצונו סי' סה. ועי' בית ישראל שם שחולק, שאין בנחום שני אבלים יחד משום עשיית מצוות חבילות חבילות, ועי' ציון 175.
  186. ↑ עי' מאירי שבת קנב א: ומקיפים אותם כאלו הם הצריכים לנחם, ועי"ש שיושבים במקום שמת בו; עי' רדב"ז ולח"מ ומרכבת המשנה (חעלמא) אבל פי"ג ה"ד, בד' הרמב"ם שם (וכ"ה בשו"ע יו"ד שעו ג); דרישה יו"ד סי' שעו ס"ק ג: מתקבצים אליהם כדרך הבאים לנחם האבלים.
  187. ↑ שבת שם, ועי"ש קנב ב שדבר זה עושה נחת רוח לנפטר. עי' מאירי שם א; עי' רדב"ז ולח"מ ומרכבת המשנה שם.
  188. ↑ מאירי שם.
  189. ↑ עי' מהרש"א בח"א שם.
  190. ↑ עי' חי' אגדות למהר"ל שם; עי' מהרש"א שם; עי' חפץ ה' שם.
  191. ↑ עי' רמב"ם שם, ועי' מגדל עוז ולח"מ שם המקור לזה; דרישה שם ס"ק ג. ועי' לח"מ שם, שהצורך שיהיו קבועים כדי שיהיו כמתנחמים, שכן דרך האבלים להיות שם כל השבעה, ולפ"ז אפשר שלדעה שבציון 286 אין צריך שיהיו קבועים.
  192. ↑ רדב"ז אבל שם בד' הרמב"ם והראב"ד שם, ועי"ש שכן המנהג; דרישה שם. וצ"ב אם הראשונים שבציון 286 גם מודים לזה.
  193. ↑ עי' תשובות הגאונים שערי צדק ח"ג שער ד סי' ו; עי' הלכות קצובות הל' אבל אות יג; עי' רי"ץ גיאת הל' אבל עמ' רנא; עי' ספר הפרדס לרש"י תחילת הל' אבלים; עי' ראב"ן מו"ק ד"ה ואמר רב יהודה; עי' ר"י מלוניל מו"ק (יח א); עי' שבלי הלקט הל' שמחות סי' כא; עי' תניא רבתי סי' סח; לח"מ שם בד' הראב"ד שם. ועי' ראב"ן ור"י מלוניל ותניא רבתי שם, שאותם עשרה שמתקבצים במקומו של המת, מתפללים שם, ועי' רמ"א בשו"ע שעו ג ושפד ג.
  194. ↑ עי' רמ"א בשו"ע יו"ד שעו ג; עי' לבוש שם.
  195. ↑ ר' אבהו ומר זוטרא מו"ק כח ב וכתובות סט ב; רמב"ם אבל פי"ג ה"ג; טוש"ע יו"ד שעו א. ועי' תוס' הרא"ש כתובות שם שהמנחמים מושיבים את האבל בראש לנחמו. ועי' דברי שאול יוסף דעת סי' שמא ס"ה ד"ה והנה, שהכוונה שיושב בדרך הסבה, ולא רק שיושב בראש, ועי' חוק יעקב או"ח סי' תעב ס"ק ה.
  196. ↑ רש"י שברי"ף מו"ק שם ד"ה שמיסב (יח א). ומסתימת הראשונים והפוסקים משמע שיושב בראש היינו כפשוטו, וכ"מ מערוה"ש שבציון 198, ועי' מאירי מו"ק שם: האבל מיסב בראש וכל המנחמים אחריו.
  197. ↑ עי' רמב"ם שם; עי' מאירי שם; עי' ארחות חיים הל' אבל אות יא ד"ה מצות עשה (הב'); עי' כלבו סי' קיד ד"ה מצות עשה (הג'); עי' טוש"ע שם; עי' לבוש שם; עי' חכמת אדם כלל קסג ס"א.
  198. ↑ איוב כט כה. ר' אבהו שם ושם.
  199. ↑ עמוס ו ז.
  200. ↑ מר זוטרא שם ושם.
  201. ↑ מאירי שם. ועי' הערות למסכת כתובות (אלישיב) שם, שאין זה כדי לכבדו, שהרי הוא במצב של שבירות לב ואינו מרגיש בזה.
  202. ↑ עי' תוס' הרא"ש כתובות שם; לבוש שם; עי' מהרש"א בח"א כתובות שם: לנחמו שישכח צערו. ועי' ציון 59. ועי' הערות למסכת כתובות שם: כדי שכולם ידעו עליו שיוכלו לנחמו.
  203. ↑ ערוה"ש שם ס"ב.
  204. ↑ עי' רש"י שברי"ף שם; עי' הערות למסכת מו"ק (אלישיב) כח ב.
  205. ↑ ע"ע הבראה ציון 16.
  206. ↑ עי' הערות למסכת מו"ק (אלישיב) כח ב.
  207. ↑ דרישה יו"ד שפז ס"ק א בשם מהרש"ל.
  208. ↑ שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' צב ד"ה והנה בסי'.
  209. ↑ דרישה שם בד' מהרש"ל.
  210. ↑ דברי מלכיאל שם ד"ה וגם, ועי"ש שאפשר שבזמן הזה שגברה החולשה, מן הסתם מוחלים המנחמים על כבודם אף שלא אמרו כן בפרוש.
  211. ↑ נמוק"י לרי"ף דלהלן.
  212. ↑ איוב ב יג. רב יהודה בשם רב ברי"ף מו"ק כח ב (יח א) וברא"ש שם פ"ג סי' צח, ולפנינו בגמ' אינו, ועי' דק"ס שם; רמב"ם אבל פי"ג ה"ג; טוש"ע שפז א. ועי' פדר"א סוף פי"ז: התקינו שיהיו אבלים הולכים לבית כנסיות, ואנשי המקום רואים את האבל ויושבים עמו על הארץ, ועי' ציון 221. ועי' תוה"א שער האבל ענין האבלות ד"ה בכפיית: אין המנחמין רשאין לישב על גבי מטה. ועי' סמ"ג עשין דרבנן ב ד"ה מסקינן ע"פ ירושלמי ברכות פ"ג ה"א, שאין צורך לישב ממש על גבי הקרקע, אלא סמוך לקרקע, כגון על מטות כפופות, ועי' תפארת למשה יו"ד סי' שעו, שהבבלי חולק על זה, ושהרי"ף והרא"ש שהשמיטו דברי הירושלמי פסקו כבבלי, ושכן היא גם דעת הרמב"ם שם.
  213. ↑ נמוק"י שם.
  214. ↑ לבוש שם; חכמת אדם כלל קסה סט"ז. ועי' ציון 71.
  215. ↑ עי' מהרש"ל שבציון 204; דברי מלכיאל ח"ב סי' צב ד"ה וגם; עי' חכמת אדם שם, ועי"ש שמשמע שכבודו הוא להראות צער ואבלות עמו. ועי' דברי סופרים (יברוב) יו"ד שפז עמק דבר ס"ק יט בד' לקט יושר שבציון 206, שהטעם הוא שלא להראות שררה על האבל.
  216. ↑ האגודה מו"ק סי' נה. ועי' ערוה"ש שם ס"ב: אצלינו הוא מן הנמנעות ולא נאמרה אלא בימיהם שרוב ישיבתם היתה על הארץ.
  217. ↑ עי' המגיה בדרישה שם ס"ק א ובט"ז שם ס"ק א; עי' חכמת אדם שם; עי' נהר מצרים הל' אבלות אות קכט; עי' דברי מלכיאל שם.
  218. ↑ לקט יושר יו"ד עמ' 91. ועי' דברי סופרים (יברוב) יו"ד שם עמק דבר ס"ק יט בד' הלבוש שבציון 202 שחולק, שהמנחמים צריכים להראות צער ואבילות עם האבל.
  219. ↑ עי' שו"ת מהר"ם חלאווה סי' יט, ונ' שלא גרס במו"ק שם לדברי רב שבציון 214, אלא כפי הגרסה שלפנינו, ועי' מהר"ם חלאווה שם שהתקנה שהוזכרה בפדר"א בציון שם לישב עם האבל על הארץ, אינה תקנה גמורה.
  220. ↑ המגיה בדרישה שם ס"ק א ובט"ז שם ס"ק א; חכמת אדם כלל קסה סי"ז; נהר מצרים הל' אבלות אות קכט; דברי מלכיאל ח"ב סי' צב ד"ה וגם.
  221. ↑ נהר מצרים שם.
  222. ↑ עי' לקט יושר שם; מהרש"ל בדרישה ובט"ז שם; עי' חכמת אדם שם; עי' נהר מצרים שם; עי' דברי מלכיאל שם.
  223. ↑ המגיה בדרישה ובט"ז שם; חכמת אדם שם סי"ז; נהר מצרים שם; דברי מלכיאל שם.
  224. ↑ נהר מצרים שם ע"פ שלחן גבוה יו"ד סי' שפו ס"ק ד. ועי' האגודה וערוה"ש שבציון 204. וע"ע אבלות ציון 237.
  225. ↑ נהר מצרים שם.
  226. ↑ עי' רש"י מו"ק כד ב ד"ה תנחומי; רמב"ם אבל פי"ג ה"ב; עי' או"ז ח"ב הל' אבלות סי' תכב ד"ה תניא; ארחות חיים הל' אבל אות יא ד"ה מצות עשה (הב'); כלבו סי' קיד ד"ה מצות עשה (הג'); פרישה יו"ד סי' שנג ס"ק ז. ועי' דרכי החיים הל' אבלות סי' ד ס"ב ואמרי אמת ליקוטים עמ' 206, שהמנהג שהולכים לנחם רק פעם אחת בשבעה, ועי"ש ושם שתמהו על זה. ועי' יוסף אומץ (האן) דיני קריעה והבראה שלא יבואו כל המנחמים בבת אחת, אלא במשך כל היום, שלא יניחו את האבל יושב שכול וגלמוד, ועי' ציון 96.
  227. ↑ רמב"ם שם; ארחות חיים שם; כלבו שם.
  228. ↑ ע"ע אבלות ציון 360.
  229. ↑ עי' רבינו גרשום מו"ק יט ב (הובא בקובץ שיטות קמאי שם) ורש"י שם ד"ה ואין ושם כ א ד"ה כל שהוא (הב') ותוס' שם ד"ה שכבר ופי' ר"ש בן היתום שם (הובא בקובץ שיטות קמאי שם) ופסקי רי"ד שם ופסקי ריא"ז שם ואו"ז ח"ב סוס"י תלב ושיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפריז שם וריטב"א שם ומאירי שם וחי' הר"ן שם, בפי' ברייתא שם, ועי' ציון 204; טוש"ע יו"ד שצט א-ב ואו"ח תקמח ו; ערוה"ש או"ח שם ס"ו. ועי' פסקי רי"ד שם: מותר לנחמו ברגל, וכעי"ז בערוה"ש יו"ד שם ס"ז, וצ"ב אם כוונתם שאין חובה, או שכיון שמותר, חייבים. ועי' ציון 159.
  230. ↑ ע"ע אבלות ציון 345.
  231. ↑ ברייתא שם יט ב.
  232. ↑ עי' רי"ץ גיאת הל' לולב עמ' קמט וס' המנהיג הל' סוכה (מהד' מוה"ק עמ' שצז), בשם רב האי, ועי"ש שמה שכתוב בברייתא סוכה מא ב: לנחם אבלים, היינו כמי שבא לנחם אבלים. ועי' ציון 333.
  233. ↑ עי' קר"א מו"ק כ א לתוד"ה שלשה בד' הרמב"ם, ועי"ש שהרמב"ם מפרש הברייתא שבציון 234 בע"א.
  234. ↑ עי' ציון 234.
  235. ↑ ע"ע אבלות ציון 360.
  236. ↑ עי' ציון 234.
  237. ↑ עי' ברייתא מו"ק כ א לפי' רבינו גרשום מו"ק יט ב (הובא בקובץ שיטות קמאי שם) ורש"י שם ד"ה ואין ושם כ א ד"ה כל שהוא (הב') ותוס' שם ד"ה שכבר ופי' ר"ש בן היתום שם (הובא בקובץ שיטות קמאי שם) ופסקי רי"ד שם ופסקי ריא"ז שם ואו"ז ח"ב סוס"י תלב ושיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפריז שם וריטב"א שם ומאירי שם וחי' הר"ן שם, ועי' ציון 238; עי' טוש"ע יו"ד שצט ב ואו"ח תקמח ו. ועי' אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קעב שאפשר שיש פוסקים שחולקים על דין זה.
  238. ↑ ב"י יו"ד שם; קה"ע לירו' מו"ק פ"ג ה"ה ד"ה מהו; פ"מ שם ד"ה מהו.
  239. ↑ עי' ב"ח יו"ד שם; פ"מ שם; עלי תמר שם ד"ה והנה מ"ש.
  240. ↑ ירושלמי שם; טוש"ע שם. ועי' ציון 158.
  241. ↑ מקור חיים (בכרך) או"ח שם (נדפס בשו"ע מהד' פרידמן); רש"ז אוירבך בשש"כ ח"ב פרק סה הערה קפא.
  242. ↑ מקור חיים שם.
  243. ↑ עי' ציון 167.
  244. ↑ אגרות משה שם.
  245. ↑ רש"ז אוירבך שם.
  246. ↑ עי' או"ז שם סי' תמ; עי' מג"א או"ח סי' תקנט ס"ק ח; דעת תורה יו"ד סי' שעו ס"א, ועי"ש כמה ראיות; שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' קלז.
  247. ↑ ע"ע אבלות ציון 186.
  248. ↑ שולחן גבוה יו"ד סי' שצג ס"ק א.
  249. ↑ עי' תוה"א שער האבל סוף ענין האבלות ד"ה ת"ר אבל, ושולחן גבוה שם בד'.
  250. ↑ תוה"א שם בשם מסכת שמחות, ולפנינו (פ"ו הי"א): ביום הראשון וביום השני אין נכנס להר הבית, ובשלישי, נכנס ומקיף דרך שמאל.
  251. ↑ ע"ע בית המקדש ציון 346 ואילך.
  252. ↑ תוה"א שם בפי' הא', ועי"ש טעם אחר.
  253. ↑ שולחן גבוה שם.
  254. ↑ שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ג ח"ב סי' רלט; דעת ומזימה יו"ד סי' שעו; גשר החיים ח"א פ"כ אות ה ס"ק ה. ועי' תנחומא מקץ סי' ד: שהרי אבל התירה לו התורה להתנחם אחר שלשה ימים, ועי' דעת תורה שם שדחה ראיה זו.
  255. ↑ ע"ע אבלות שם. טוב טעם ודעת שם, ועי"ש שמקצת היום ככולו; גשר החיים שם.
  256. ↑ גשר החיים שם, ועי"ש טעם נוסף.
  257. ↑ ויק"ר פי"ח סי' א.
  258. ↑ דעת ומזימה שם.
  259. ↑ גשר החיים שם.
  260. ↑ גשר החיים ח"א פ"כ ס"ה אות ד, ועי"ש שרבים נזהרים מלנחם בלילה ולא ידוע המקור לזה, ועי' דברי סופרים (יברוב) סי' שעו ס"א בירור הלכה ד"ה מנהג; שו"ת יביע אומר ח"י יו"ד סי' מח. ועי' ציון 30.
  261. ↑ משנה אבות פ"ד מי"ח לגי' שלפנינו, ועי' מגן אבות לרשב"ץ שם שגרס: בשעת אבלו, ועי' ציון 136; עי' רמב"ם דעות פ"ה ה"ז לענין ת"ח, וצ"ב מה הדין בזה לדעתו בכל אדם; מחז"ו סי' תכז; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' צב ד"ה והנה בסי'. ועי' שו"ת הריטב"א סי' סג (הובא בב"י או"ח סי' תקנז). ועי' שו"ת בנין ציון סי' קיב, שאפילו על מת אחר שאינו מוטל לפניו אין מנחמים בשעה זו. ועי' טוב ראי ברכות ז א (אות לו) שאם נמסר המת לכתפים ויצא מהעיר, וקבורתו במקום רחוק, כמי שנקבר דמי וחלה מצוות נחום אבלים. ועי' פרחי כהונה ברכות טז ב, שלומר המקום ימלא חסרונך כמו שאומרים על עבד שמת (עי' ציון 391) מותר גם קודם הקבורה.
  262. ↑ ע"ע גולל ודופק: מהותם. מחז"ו שם, ועי' ציון הבא. ועי' ציון 71.
  263. ↑ מגן אבות שם, ועי"ש שזהו בכלל הכתוב (משלי טו כג): שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב.
  264. ↑ ישעיהו כב יב.
  265. ↑ שם כב ד.
  266. ↑ הערוך ערך אל; רע"ב שם; מרכבת המשנה (אלשקר) שם.
  267. ↑ רמב"ם שם.
  268. ↑ רש"י אבות שם; מחז"ו שם; עי' פי' ר' מתתיה היצהרי שם; עי' מגן אבות לרשב"ץ שם.
  269. ↑ רבנו יונה שם: כעס; פי' ר' מתתיה היצהרי שם: שיאמר אין המנחם מרגיש בצערי, ועי' ציון 134; פרקי משה לאבות שם; תפא"י שם יכין אות צ.
  270. ↑ רבנו יונה שם.
  271. ↑ מאירי שם.
  272. ↑ מעשה אברהם (אשכנזי) יו"ד סי' ס (דף קלא ב), ועי"ש שכן המנהג באיזמיר, ועי"ש שהביא ראיה מד' ר"י אלברצלוני (הובא בטור או"ח סי' תקנז) שאומרים נחם בכל התפילות בתשעה באב, ואף שבתשעה באב כל ישראל כאבלים שמתם מוטל לפניהם ואין לנחם בשעה זו, כיון שאומרים קינות אין מקום לחשד.
  273. ↑ מגן אבות לרשב"ץ אבות פ"ד מי"ח לגרסתו: ואל תנחמנו בשעת אבלו, ולפנינו: בשעה שמתו מוטל לפניו, ועי' ציון 129.
  274. ↑ תוי"ט אבות שם.
  275. ↑ נמוק"י מו"ק כא ב (יג ב).
  276. ↑ מאירי שם.
  277. ↑ ברייתא וגמ' שם; טוש"ע יו"ד שפה ב. והרמב"ם השמיט, ועי' שו"ת ישיב יצחק ח"ח יו"ד סי' נ בטעם השמטת הרמב"ם. ועי' ליקוטי שיחות (שניאורסון) חלק לה הוספות לפרשת חיי שרה (עמ' 269), שאין לומר בנחום שלאחר השבעה המקום ינחם אתכם (עי' ציון 72), שלאחר השבעה מתחילה כבר תקופת הנחמה.
  278. ↑ רש"י שם ד"ה מן הצד; שיטה לתלמיד ר"י מפריז שם (הובא בקובץ שיטות קמאי שם); טור שם; לבוש שם; חכמת אדם כלל קסה סי"ג. ועי' הערות למסכת מו"ק (אלישיב) שם, אם בנחום שבתוך השבעה צריך להזכיר שם המת.
  279. ↑ לבוש שם; חכמת אדם שם.
  280. ↑ מאירי שם.
  281. ↑ רי"ו תא"ו נכ"ח ח"ב (רלא ד); נמוק"י שם.
  282. ↑ מנורת המאור (אלנקאוה) פרק ו (עמ' 513).
  283. ↑ עי' רא"ש שם פ"ג סי' לח.
  284. ↑ מו"ק שם. ועי' מאירי שם, שלנחם מן הצד לאחר שנים עשר חודש מותר אף לר' מאיר.
  285. ↑ מאירי שם; שיטה לתלמיד ר"י מפריז שם.
  286. ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפריז שם.
  287. ↑ ערוה"ש שם ס"ג.
  288. ↑ עי' תוס' מו"ק כא ב ד"ה מתה אשתו.
  289. ↑ ע"ע אבלות ציון 302 ואילך.
  290. ↑ תורת האדם ענין האבלות אות עד.
  291. ↑ טוש"ע יו"ד שפה ב; לבוש שם; חכמת אדם כלל קסה סי"ג.
  292. ↑ ערוה"ש שם ס"ג.
  293. ↑ ערוה"ש שם.
  294. ↑ ברייתא מו"ק כא ב; טוש"ע יו"ד שפה ב; לבוש שם; חכמת אדם כלל קסה סי"ג. והרמב"ם השמיט.
  295. ↑ רש"י שם ד"ה אינו; שיטה לתלמיד ר"י מפריז (הובא בקובץ שיטות קמאי שם); מאירי שם: כבוד האחרת; ערוה"ש שם: שאין זה דרך ארץ לפני האשה החדשה.
  296. ↑ לבוש שם; חכמת אדם שם. ועי' שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קיד (עמ' תרצח) שאין חסרון בזכירת אשתו הראשונה, אלא רק באבלות עליה, וקבלת תנחומים היא סימן לאבלות.
  297. ↑ שרידי אש שם.
  298. ↑ רי"ו תא"ו נכ"ח ח"ב (רלא ד). ועי' מאירי שם: מזכירו בשפה רפה, ומנחמו.
  299. ↑ ברייתא מו"ק כא ב; טוש"ע שם.
  300. ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפריז שם. ועי' טעם נוסף בשו"ת עשה לך רב ח"ג סי' לד.
  301. ↑ עי' ציון 205 ואילך.
  302. ↑ עי' מאירי מו"ק כא ב; הערות למסכת מו"ק (אלישיב) שם בד' ספר המנהיג הל' סוכה (מהד' מוה"ק עמ' שצז) בשם רב האי גאון ואו"ז הל' אבלות סוס"י תלב, ועי' שו"ת קנה בשם דלהלן סי' לה שדחה דבריו, ועי' דברי סופרים דלהלן שדחה דברי שו"ת קנה בשם; שו"ת ישיב יצחק ח"ח יו"ד סי' נ בד' הרמב"ם, שהשמיט דין תנחומים אחר השבעה; דברי סופרים (יברוב) יו"ד סי' שפה ס"ב בירור הלכה ד"ה המוצא.
  303. ↑ דברי סופרים שם.
  304. ↑ הערות למסכת מו"ק שם בד' רש"י פסחים מט א ד"ה לשבות; שו"ת קנה בשם ח"ג סי' לד-לה.
  305. ↑ קנה בשם שם. ועי' ציון 361.
  306. ↑ רמב"ם אבל פי"ג ה"א וה"ב עפ"י סנהדרין יט א, ועי' מעבר יבוק אמרי נועם פל"ה שהאבלים עומדים לשמאל המנחמים, כי המנחם מעורר כח הימין, ועי' תוה"א ענין ההתחלה ד"ה וסדר מנהגות, שהמנחמים עוברים משמאל לאבל, ועי' לח"מ שם שתמה מסנהדרין שם, ועי' פני מבין (נאבארו) סנהדרין שם שמחלק בין עמידה לפני האבל לעבירה לפניו, ועי' באר לחי ראי (סרנא) אבל שם שמפרש דברי הרמב"ן באופן אחר ומשווה דבריו לדברי הגמ' והרמב"ם שם. ועי' יד רמה שם, שבמעמד זה משקים את האבל כוס תנחומים.
  307. ↑ ברייתא ורמי בר אבא סנהדרין יט א.
  308. ↑ ירושלמי ברכות פ"ג סוה"ב לגי' שלפנינו וכ"ה בראבי"ה ברכות סוס"י נט, ועי' פ"מ ומרה"פ ורידב"ז שם שתיקנו הגי' בירושלמי כבבלי שבציון 64, ועי' עלי תמר שם ד"ה אמר ר"ח, שקיים הגי' שלפנינו.
  309. ↑ רבי יאשיה רבה סנהדרין שם לפי' רש"י שם ד"ה בין.
  310. ↑ רמב"ם שם; עי' תוה"א ענין ההתחלה ד"ה וסדר מנהגות; ארחות חיים הל' אבל אות יא ד"ה מצות עשה (הב'); עי' טור יו"ד שעו.
  311. ↑ עי' רי"ץ גיאת הל' אבל עמ' ריח; עי' מאירי סנהדרין שם.
  312. ↑ גשר החיים ח"א פט"ז סעיף ז אות ב, ועי"ש שעומדים בשורה אחת, או בשתי שורות והאבל עובר ביניהם; עלי תמר שם, ושכן היה מנהג אשכנז פולין וליטא.
  313. ↑ מאירי שם שכן המנהג ברוב המקומות.
  314. ↑ ר יאשיה רבה סנהדרין יט א; עי' רמב"ם אבל פי"ג ה"א.
  315. ↑ מאירי כתובות ח ב. ועי' רדב"ז אבל שם.
  316. ↑ ב"י יו"ד שעו בד' הטור שם. ועי' תוה"א ענין ההתחלה ד"ה ובדורותינו. ועי' עלי תמר ברכות פ"ג ה"ב ד"ה אמר ר"ח, שמפני כן לא הביא השו"ע המנהגים בנוגע לשורה.
  317. ↑ עלי תמר ברכות פ"ג ה"ב ד"ה אמר ר"ח.
  318. ↑ רי"ץ גיאת הל' אבל עמ' ריח.
  319. ↑ ע"ע גולל ודופק: מהותם. תוה"א שער האבל ענין ההתחלה ד"ה תניא אין; טור יו"ד שעו. ועי' ציון 149. ועי' מסכת שמחות פ"י.
  320. ↑ עי' טוש"ע יו"ד שנד א.
  321. ↑ לבוש שם; ש"ך שם ס"ק ג.
  322. ↑ פרישה בשם מהרש"ל; ב"ח שם; ש"ך שם ס"ק ד. ועי' ציון 173 ואילך.
  323. ↑ ערוה"ש שם ס"ב.
  324. ↑ מסכת שמחות פי"א ה"ג; טוש"ע שם.
  325. ↑ פרישה שם ס"ק ד.
  326. ↑ עי' ברייתא מו"ק יט ב וע"ע אבלות ציון 348.
  327. ↑ מקור חיים (בכרך) על שו"ע או"ח דלהלן (נדפס בשו"ע מהד' פרידמן).
  328. ↑ ע"ע אבלות ציון 342. עי' רי"ץ גיאת הל' לולב עמ' קמט וס' המנהיג הל' סוכה (מהד' מוה"ק עמ' שצז), בשם רב האי בפי' ברייתא סוכה מא ב; עי' רבינו גרשום מו"ק שם (הובא בקובץ שיטות קמאי שם) ורש"י שם ד"ה ואין ושם כ א ד"ה כל שהוא (הב') ותוס' שם ד"ה שכבר ופי' ר"ש בן היתום שם (הובא בקובץ שיטות קמאי שם) ופסקי רי"ד שם ופסקי ריא"ז שם ואו"ז ח"ב סוס"י תלב ושיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפריז שם וריטב"א שם ומאירי שם וחי' הר"ן שם, בפי' ברייתא שם, ועי' ציון 164; טוש"ע יו"ד שצט א-ב ואו"ח תקמח ו; עי' משנת יעבץ יו"ד סי' לז בד' הרמב"ם לולב פ"ז הכ"ד, ועי' ציון 165. ועי' ליקוטי מהרי"ח ח"ג מנהגי יום א' דפסח (כט א) ושש"כ פרק סה הערה קפ, שבנחום אבלים ביום טוב אומרים: יום טוב הוא מלנחם, ונחמה קרובה לבוא. ועי' פסקי רי"ד שם: מותר לנחמו ברגל, וכעי"ז בערוה"ש יו"ד שם ס"ז, וצ"ב אם כוונתם שאין חובה, או שכיון שמותר, חייבים. ועי' הרוקח הל' אבלות סי' שיג ד"ה חל ודרישה יו"ד סי' שצט ס"ק ג, שכשמת מת ביו"ט עצמו, אין מנחמים ואין מראים פנים (עי' ציון 175) לקרובי המת ביו"ט, ועי' שש"כ פרק סה סעיף לח של"מ כן.
  329. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 361.
  330. ↑ או"ז שם.
  331. ↑ עי' רי"ץ גיאת שם וס' המנהיג שם, בשם רב האי, ועי"ש שמה שכתוב בברייתא סוכה שם: לנחם אבלים, היינו כמי שבא לנחם אבלים. ועי' משנת יעבץ שם אות ב, שמשמע שטעמו של רב האי משום שסובר שאין אבלות במועד כלל (ע"ע אבלות ציון 360), לפיכך אין הקרובים נחשבים כאבלים, ואין בהם מצות נחום אבלים. ועי' דברי סופרים (יברוב) יו"ד שם ב עמק דבר ס"ק פא, שלדעת השו"ע שם, מנחמים את האבל ממש.
  332. ↑ עי' ציון 98.
  333. ↑ משנה מו"ק כז א; רמב"ם אבל פי"א ה"ג; טור יו"ד תא.
  334. ↑ קר"א מו"ק כ א לתוד"ה שלשה בד' הרמב"ם, ועי"ש שהרמב"ם מפרש הברייתא שבציון 158 בע"א. וצ"ב החילוק בין זה לדין שבציון 162 שהרמב"ם מודה לו, ועי' רמב"ם לולב שם. ועי' משנת יעבץ יו"ד סי' לז שחולק, שאף שלדעת הרמב"ם אין אבלות נוהגת ברגל כלל (ע"ע אבלות ציון 360), נחום אבלים במועד הוא משום כבוד המתים ולא משום כבוד החיים (עי' ציון 335).
  335. ↑ גשר החיים פ"כ סעיף ה אות ב. ועי' שו"ת יכין ובועז ח"א סי' קיז בדברי השואל שנהגו במקומם עפ"י כמה חכמים שלא לנחם אבלים במועד, ועי"ש בתשובה שדחה מנהגם, ועי' עלי תמר ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה ד"ה וראיתי בשו"ת, שיישב מנהגם.
  336. ↑ עי' שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קעב.
  337. ↑ עי' ציון 159.
  338. ↑ ע"ע אבלות ציון 360.
  339. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 361.
  340. ↑ משנת יעבץ יו"ד סי' לז. ועי' דברי סופרים (יברוב) יו"ד סי' שפה ס"ב בירור הלכה סוד"ה המוצא, בשם הרש"ז אוירבך, שאף לסוברים שאין אבלות במועד כלל, נחום אבלים במועד הוא לא מדין כבוד המת, אלא מדין נחום של י"ב חודש (עי' ציון 205). ועי' ציונים 162, 166, 194 שמשמע שכשאין על קרובי המת שם אבלים, אין מצות נחום אבלים, ועי' דברי סופרים שם, שהוכיח כן מתוה"א שער האבל ענין שבתות וימים טובים אות צ ד"ה ועוד אני.
  341. ↑ עי' טוש"ע יו"ד שצט א.
  342. ↑ עי' ציונים 234, 235.
  343. ↑ ערוה"ש יו"ד סי' שצט ס"י.
  344. ↑ ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ו (הובא בב"י יו"ד סוס"י שצט). ועי' עלי תמר שם ד"ה תני אין, שלדידן שהרגל מבטל האבלות (ע"ע אבלות ציון 344 ואילך), לא משכחת דין זה, שכיון שהאבלות בטלה מחמת ראש השנה ויום הכיפורים, בודאי שאין מנחמים ואין מראים פנים בימים אלו. ואפשר שדברי הירושלמי אמורים באופן שבציון 177.
  345. ↑ ר' חזקיה בירושלמי שם.
  346. ↑ קה"ע שם ד"ה א"ל; עי' פ"מ שם ד"ה וסלקין.
  347. ↑ ר' שמואל בר רב יצחק בירושלמי שם, ורי"ץ גיאת הל' אבל עמ' רלח בד' ר' חזקיה שם, ועי' ציון 180.
  348. ↑ תוה"א ענין שבתות וימים טובים ד"ה ירושלמי וקה"ע שם ד"ה שנייא ופ"מ שם ד"ה וסלקין, בד' ר' חזקיה שם, ועי' ציון 179.
  349. ↑ קה"ע ופ"מ שם.
  350. ↑ ב"י יו"ד סוס"י שצט.
  351. ↑ ע"ע אבלות ציון 344.
  352. ↑ ספר המנהיג הל' סוכה (מהד' מוה"ק עמ' שצז) בשם רב האי גאון; או"ז הל' אבלות סוס"י תלב.
  353. ↑ או"ז שם.
  354. ↑ שו"ת קנה בשם ח"ג סי' לה בד' רב האי גאון שם, ועי' דברי סופרים (יברוב) סי' שפה ס"ב בירור הלכה ד"ה המוצא, שדחה דבריו.
  355. ↑ הערות למסכת מו"ק (אלישיב) כא ב ושו"ת קנה בשם שם וסי' לג, בד' רש"י פסחים מט א ד"ה לשבות. ועי' ציון 260, ועי' ציון 258 שי"ח.
  356. ↑ רשב"א וריטב"א ותוס' הרא"ש ברכות טז ב ורידב"ז ברכות פ"ב ה"ח, בשם הירושלמי שם.
  357. ↑ רשב"א וריטב"א ותוס' הרא"ש שם ורידב"ז שם, בשם הירושלמי שם. ועי' עלי תמר ברכות פ"ב ה"ח ד"ה נימר (הב') שדין זה לא הוזכר בפוסקים, ויתכן שזה נאמר רק בזמן חז"ל שלמדו בע"פ ותלמידיו של חכם שמרו על תורתו, משא"כ בזמן הזה.
  358. ↑ עלי תמר ברכות פ"ב ה"ח ד"ה קבל וד"ה נימר (הג').
  359. ↑ אמרי נועם ברכות שם בשם הגר"א.
  360. ↑ עי' צל"ח ברכות טז ב ד"ה אין.
  361. ↑ עי' תפא"י ברכות פ"ב מ"ז יכין אות לד; עי' צל"ח שם.
  362. ↑ משנה ברכות טז ב.
  363. ↑ מאירי שם.
  364. ↑ ע"ע מעמדות ומושבות. עי' נימוק"י ברכות שם; עי' רש"ס ברכות פ"ב ה"ח (הובא במלאכת שלמה ברכות פ"ב מ"ז).
  365. ↑ עי' פ"מ לירושלמי ברכות פ"ב ה"ח; עי' מעון הברכות שם; חזון נחום (נחום) ברכות פ"ב מ"ז, ועי' ציון 108.
  366. ↑ פ"א ה"י; ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח.
  367. ↑ עי' ציון 118. עי' רא"ה ברכות שם; עי' ריטב"א שם בשם י"א.
  368. ↑ תפא"י שם, ועי' ציון 89. ועי' שיח השדה (קנייבסקי) ברכות שם, שהטעם שבציון 85 הוא לכך שאין חיוב לקבל עליהם תנחומים, והטעם שבציון זה הוא לכך שאסור לקבל עליהם תנחומים.
  369. ↑ ע"ע יחס ציונים 633, 742.
  370. ↑ צל"ח שם בתי' הב'.
  371. ↑ מעון הברכות שם, שהאיסור הוא כדעה שבציון 85, וזה יכול להעשות בסתר, ואין לחשוש שמחמת כן יעלו העבד ליוחסין; עי' מרומי שדה שם.
  372. ↑ מלאכת שלמה משנה ברכות פ"ב מ"ז.
  373. ↑ תפא"י שם אות לה; כתר המלך אבל פי"ב הי"ב ועינים למשפט ברכות שם אות ד בתי' הב', בד' הרמב"ם שם שהשמיט דין עבד כשר, שאינו שכיח.
  374. ↑ רא"ש ברכות פ"ב סי' טו לגי' שלפנינו ולגי' מעדני יו"ט שם אות ב, ועי' ק"נ שם אות כג שצ"ל: כשר.
  375. ↑ ריטב"א ברכות טז ב; שטמ"ק שם.
  376. ↑ משנה ברכות שם. ועי' תפא"י שבציון 90 שזהו משום כבוד תורה, ועי' צל"ח שבציון 87 שבעבד שמת אין חשש תקלה שיעלוהו ליוחסין, ולכן הקלו בעבד כשר, ועי' חזון נחום (נחום) ברכות פ"ב מ"ז שדין זה הוא דוקא בעבד שמפורסם לכל בכשרות שאל"כ יש לחשוש שיעלוהו ליוחסין, וכעי"ז בשיח השדה (קנייבסקי) שם, ועי' ציון 96 של"מ כן.
  377. ↑ עי' ציון 118 ואילך.
  378. ↑ עי' ציון 121.
  379. ↑ עי' מרומי שדה ברכות שם.
  380. ↑ צל"ח שם, ועי"ש הטעם שבשפחה יש חשש תקלה (עי' ציון 87).
  381. ↑ תוה"א שער האבל ענין ההתחלה ד"ה בפרק היה.
  382. ↑ עי' כתר המלך שבציון 91; עלי תמר ברכות פ"ב ה"ח ד"ה נכנס.
  383. ↑ עי' רי"ץ גיאת הל' אבל עמ' רנא; עי' פסקי ריא"ז מו"ק פ"ג ה"ה אות ד; עי' קיצור פסקי הרא"ש ברכות פ"ב סי' טו; עי' כתר המלך אבל פי"ב הי"ב.
  384. ↑ תוה"א שם.
  385. ↑ עי' תוס' ברכות טז ב ד"ה אין.
  386. ↑ ברייתא ברכות שם; רמב"ם אבל פי"ג הי"ב; טוש"ע יו"ד שעז א.
  387. ↑ נמוק"י שם; עי' מרומי שדה שם בד' תוס' שם, ועי' ציון 96.
  388. ↑ עי' צל"ח שבציון 87 בד' תוס' שם, ועי' ציון 95, ועי' תפא"י שבציון 83 שחולק.
  389. ↑ עי' ציון 118. עי' רא"ה ברכות שם; עי' מאירי שם. ועי' ריטב"א שם בשם י"א.
  390. ↑ עי' ציונים 89, 90, 94.
  391. ↑ עי' צל"ח שם; עלי תמר ברכות פ"ב ה"ח ד"ה אין טבי בד' שו"ת גאונים קדמונים סי' קיח. ועי' ציון 124.
  392. ↑ צל"ח שם.
  393. ↑ מעון הברכות שם; מרומי שדה שם.
  394. ↑ מעון הברכות שם.
  395. ↑ עי' ראבי"ה דלהלן.
  396. ↑ ברייתא ברכות טז ב, ועי' ציון 85; רמב"ם אבל פי"ג הי"ב; טוש"ע יו"ד שעז א. ועי' צל"ח שם ד"ה נכוין, שאין אומרים עליהם תנחומי אבלים היינו שאסור לומר, ולא רק שאין חייבים. ועי' עוד יוסף חי ברכות שם בתי' הא', שמ' שאין מתאספים לומר לבעליהם כן, אלא אומרים לו כן בזה אחר זה.
  397. ↑ מאירי שם.
  398. ↑ ע"ע אב א (מוליד) ציון 31.
  399. ↑ ראבי"ה סי' נז.
  400. ↑ מאירי שם.
  401. ↑ עי' ציון 118. עי' רא"ה ברכות שם; עי' מאירי שם. ועי' ריטב"א שם בשם י"א.
  402. ↑ בן יהוידע ברכות שם.
  403. ↑ עי' רי"ץ גיאת הל' אבל עמ' רנא; עי' פסקי ריא"ז מו"ק פ"ג ה"ה אות ד; עי' קיצור פסקי הרא"ש ברכות פ"ב סי' טו; עי' מעון הברכות ברכות שם; עי' חזון נחום ברכות פ"ב מ"ז, ועי"ש שדוקא בעבד שמפורסם לכל בכשרות, ועי' ציונים 95, 98, 124.
  404. ↑ טוש"ע יו"ד שעז ג. ועי' פרישה שם אות ב שזהו אף במנודה מחמת אפקירותא.
  405. ↑ לבוש שם; עי' פרישה שם.
  406. ↑ ע"ע נפל. רי"ץ גיאת הל' אבל עמ' ריז; תוס' מו"ק כד ב ד"ה ואין בשם הקונטרס.
  407. ↑ ר"י הזקן בריטב"א שם; ראבי"ה סי' תתמא; תוס' שם; או"ז ח"ב סי' תכב; תוה"א שער הסוף ענין ההספד ד"ה תניא תינוק; ריטב"א שם ונדה מד ב; טוש"ע דלהלן.
  408. ↑ ברייתא מו"ק כד א ולבוש יו"ד סי' שנג ס"ד וס"ה וערוה"ש יו"ד סי' שנג ס"ד; רמב"ם אבל פי"ב ה"י; טוש"ע שם ס"ד וס"ה. ועי' ש"ך שם ס"ק ד שדייק מרש"י שם ב ד"ה ואין, שבתוך שלושים אין איסור לעמוד בשורה, אלא שאין צריך.
  409. ↑ ע"ע לוית המת ציון 467 ואילך.
  410. ↑ רמב"ם אבל פי"ב ה"ז.
  411. ↑ ברייתא וגמ' מו"ק כה א; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שם. ועי' פרי צדיק (צרור) יו"ד שם, שהסתפק בד' הטוש"ע שם (וכ"ה בתוה"א ענין שמועה ולקוט עצמות ד"ה תניא ארון, ובלבוש שם), אם עומדים בשורה ואומרים תנחומי אבלים רק כשיש אבלים שמתאבלים עליו, או גם כשאין. ועי' גשר החיים ח"ב פכ"ב סעיף א אות ד שלדעת הרמב"ם שם, עומדים בשורה ואומרים תנחומי אבלים כששלדו קיים בין במת שנקבר קודם לכן ובין במת שלא נקבר קודם לכן, ולדעת הטוש"ע שם, נוהגים כן רק במת שלא נקבר קודם לכן, ועי' רמב"ן שם, שמ' שנוהגים כן גם במת שנקבר קודם לכן.
  412. ↑ ע"ע ליקוט עצמות.
  413. ↑ מסכת שמחות פי"ב; עי' תוה"א ענין שמועה ולקוט עצמות ד"ה ת"ר; עי' טוש"ע יו"ד תג ג.
  414. ↑ פי' נחלת יעקב למסכת שמחות שם; פי' בנין יהושע למסכת שמחות שם.
  415. ↑ בנין יהושע שם.
  416. ↑ ע"ע לוית המת ציון 467 ואילך.
  417. ↑ גשר החיים ח"ב פכ"ב סעיף א אות ד בד' הרמב"ם.
  418. ↑ רא"ז מלצר בגשר החיים שם אות ג, ושונה דין זה ממפנה ארונו של מת (עי' ציון 80), שבארון העצמות לא התבטלו לקרקע ויש להם חשיבות; גשר החיים ח"א פכ"ו סעיף ד אות ד, ושם ח"ב פכ"ב סעיף א אות ד בד' הטוש"ע (שם תג ו), ושונה דין זה ממפנה ארונו של מת (עי' ציון הנ"ל), שלדעתו דין מפנה ארונו נאמר רק כשלא נקבר קודם לכן. ועי' שו"ת הר צבי יו"ד סי' רצו.
  419. ↑ ציון 111.
  420. ↑ ציון 150.
  421. ↑ תשובות והנהגות ח"א סי' תרצא בשם רא"ם מגור; כל בו על אבלות (גרינוולד) פ"ד סי' ב אות נג; עי' עלי תמר מגילה פ"ד ה"ד ד"ה מה כאן. ועי' הערות למסכת מו"ק (אלישיב) כא ב שהסתפק בזה. ועי' בראשית לז לה.
  422. ↑ שמ"ב יב כד. כל בו שם. ועי' שו"ת גבעת הלבונה דלהלן שדחה הראיה מדוד.
  423. ↑ עי' פסקי מהר"ש מלובלין אות מ; עי' שו"ת גינת ורדים יו"ד כלל ה סוס"י ה; עי' אבל משה (קלוגר) דף י א; שו"ת גבעת הלבונה או"ח סי' יח אות א. ועי' מסכת שמחות פ"ו ה"א, וע' אבלות ציון 262. ועי' ר"י סרנא בס' בעקבות היראה עמ' רפב.
  424. ↑ מהר"ש מלובלין שם.
  425. ↑ גינת ורדים שם.
  426. ↑ עי' ציון 149 ואילך.
  427. ↑ ע"ע כהן גדול.
  428. ↑ ברייתא וגמ' סנהדרין יט א. ועי' כ"מ כלי המקדש פ"ה ה"ה שתמה על הרמב"ם שהשמיט דין זה, ועי' מרכה"מ ומעשה רקח וטורי אבן שם בדעתו, שסמך על מה שהזכיר בה"ד שם משוח שעבר וכאן לא הזכיר, כל' הברייתא שבגמ'.
  429. ↑ יד רמה שם.
  430. ↑ רמ"א בשו"ע יו"ד שלה ב, ועי' דרכ"מ שם ס"ק א ובהגר"א שם ס"ק ה, שהביאו ראיה מהדין שבציון 118, ועי' מאירי סנהדרין יט א; לבוש שם ס"ב; ב"ח שם. ועי' שבט יהודה יו"ד שם ס"ק ו שאף הסוברים שהשונא את חברו והוא חולה, יכול לבקרו, ואין חוששים שיחשוב ששמח לאידו (ע"ע בקור חולים ציון 64), מודים בנחום אבלים שיש לחוש שיחשוב ששמח לאידו, וכעי"ז בדרשות חת"ס ח"ב עמ' שפז.
  431. ↑ עי' ב"ח שם.
  432. ↑ ערוה"ש שם ס"ו.
  433. ↑ בית הילל יו"ד שם הגהת בן המחבר (נדפס בשו"ע מהד' מכון י-ם).
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:נחום_אבלים&oldid=159858"