אנציקלופדיה תלמודית:נזירות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - חלות קבלת הנדר להיות נזיר* על האדם.

שמה ומהותה

שמה

נזירה היא מלשון פרישה[1], מגזרת וינזרו[2], שמתרחק מן התאוות[3], והיא לשון הסרה, שכן סורו[4] תרגומו: זורו[5], ונתייחדה לפורש מן הענבים וכל היוצא מהם[6].

מהותה

הנזירות הוא נדר*[7], שנאמר: לנדֹּר נדר נזיר[8]. ואף על פי שהנזיר* חייב לגלח בשעה שמביא קרבנותיו[9], אין הנזירות מכלל נדרי-הקדש*[10], שמקבל עליו לתת דבר לגבוה[11], אלא היא מכלל נדרי איסור[12], שאוסר על עצמו דברים המותרים לו[13]. על הדברים שהם בכלל האיסור למקבל על עצמו נזירות, ע"ע נזיר.

הזמן שנוהג

נזירות נוהגת - בכל זמן[14] - בפני הבית ושלא בפני הבית[15]. לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה, הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו[16].

המקום שנוהג

מדין תורה[17], נזירות נוהגת - בכל מקום[18] - בארץ[19] ובחוצה לארץ[20].

לאחר שגזרו חכמים טומאה על ארץ-העמים*[21] וקודם שנחרב בית המקדש[22], אין הנזירות נוהגת אלא בארץ-ישראל*[23], שאף על פי שמן התורה הוא טהור, ויצא ידי נזירותו בחוץ לארץ[24], מדרבנן גזרו טומאה על ארץ העמים[25], ומי שנזר בחוצה לארץ קונסים אותו[26] ומחייבים אותו לעלות לארץ ישראל[27], וקונסים אותו להיות נזיר בארץ ישראל[28]. ובמנין הימים שקונסים אותו, נחלקו תנאים[29]: לדעת בית שמאי, הרי הוא נזיר שלושים יום[30], שקונסים אותו בסתם נזירות, שהיא שלושים יום[31]. ולדעת בית הלל, הרי הוא נזיר בתחילה[32], לחזור ולהתחיל כל מניינו[33], ולהיות נזיר בארץ ישראל כמנין הימים שנזר[34], וכן הלכה[35].

הנודר בנזירות בחוץ לארץ בזמן הזה, שבית המקדש חרב ואין הנזיר יכול להקריב קורבנותיו[36], נחלקו בו ראשונים: יש פוסקים שכופים אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קורבנותיו במלאת ימי נזרו[37]. ויש פוסקים שכיון שבזמן הזה בכל מקום אנו טמאים טֻמאת-מת*, אין הפרש בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ואין כופים אותו לעלות לארץ[38].

הנודר בנזירות בחוץ לארץ, אף על פי שכופים אותו - בזמן שבית המקדש קיים[39]. או אף בזמן הזה, לסוברים כן[40] - לעלות לארץ ישראל, מכל מקום כל זמן שהוא בחוץ לארץ[41], הרי זה אסור לשתות יין ולהיטמא למתים ולגלח, וכל דקדוקי נזירות עליו, ואף על פי שאין ימים אלו עולים לו - לסוברים כן[42], וכן הלכה[43] - ואם עבר ושתה או גלח או נגע במת וכיוצא בנגיעה לוקה[44].

בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, אסור להזיר בנזירות שמקריבים בה קורבנות[45].

על נזירות-שמשון*, בה הנזיר אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר להיטמא למתים, ע"ע נזירות שמשון[46].

הרשאים לקבלה

מופלא הסמוך לאיש

מופלא-הסמוך-לאיש* שנדר בנזירות, נדרו נדר[47], שנאמר: איש או אשה כי יפלִא לנדֹר נדר נזיר להזיר לה'[48], ודרשו: כי יפלִא - מי שיודע להפלות[49] - לרבות מופלא הסמוך לאיש[50], שלפי שאמר: איש או אשה[51], היה לחושב שיחשוב שלא ינהג זה הדין אלא בגדולים, ולזה אמר אחר כן: כי יפלִא, רוצה לומר שמעת אשר מדרכו שיפליא יכנס בחוק זאת המצוה[52]. ונחלקו תנאים ואמוראים אם דין זה הוא מן התורה, והלימוד לימוד גמור הוא, או שאינו אלא מדרבנן, והלימוד מהכתוב הוא אסמכתא*, ועל כך ע"ע מופלא הסמוך לאיש[53]. ושם[54], על הבאת קורבנותיו, כששלמו ימי נזירותו, או נטמא, לסוברים שנזירותו חלה מן התורה.

קטן שאינו מופלא הסמוך לאיש, אינו נודר בנזיר[55], שנאמר: איש[56], ולא קטן[57].

קטן

במה דברים אמורים, שקטן אינו נזיר אלא אם הוא מופלא-הסמוך-לאיש*, כשידור הקטן בעצמו[58], אבל האיש מדיר את בנו - הקטן*[59], עד שיגדל ויעשה איש[60] - בנזיר, ואין האשה* מדרת את בנה בנזיר[61].

בטעם החילוק בין איש לאישה, נחלקו אמוראים: לדעת ר' יוחנן, כך הלכה-למשה-מסיני* בנזיר[62], שהאיש מזיר ולא האישה[63]. וכן כתבו ראשונים להלכה[64]. ולדעת ר' יוסי בר' חנינא אמר ריש לקיש, דין זה הוא מדרבנן[65], כדי לחנכו במצוות[66], שנזירות סייג לפרישות[67], ולדעתו אין האישה חייבת לחנך את בנה בנזירות[68], ועל טעם הדבר ע"ע חנוך[69].

כיון שהאיש מדיר את בנו, חלה הנזירות עליו אפילו לכשיגדל[70], ומביא אביו קורבנותיו, ואם נטמא מביא קרבן טומאה[71]. יש מהראשונים שכתבו שחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות[72]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאף הוא מחוייב לנהוג בכל דקדוקי נזירות[73].

במהות ההדרה בנזיר, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכיון שהאיש אומר: יהא בני נזיר, מתחיל מנין ימי הנזירות[74], ואפילו אין הבן יודע שאביו הדירו בנזיר[75]. ויש סוברים שצריך שיאמר לו: תהא נזיר[76], או שיאמר: בני פלוני נזיר, או הרי זה נזיר[77], וישמע הבן וישתוק[78]. ויש סוברים שמצוה לבנו שיאמר: הריני נזיר[79].

דין זה שהאב מדיר את בנו בנזיר[80], נאמר דוקא בבן, ולא בבת[81]. לדעת ר' יוחנן כך נאמר ההלכה למשה מסיני[82], ואין לשאול טעם הדבר, שכך קיבלו[83]. ועל הטעם לדעת ריש לקיש, ע"ע חנוך[84].

לא רצה הבן ומיחה בדבר זה, או שמיחו קרוביו, או שגילח שערו או שגלחוהו קרוביו, בטלה נזירותו[85], שהרי נעשה מעשה שגילה דעתו שלא רצה הוא או קרוביו בנזירות זו[86]. לדעת ר' יוחנן כך נאמר ההלכה למשה מסיני[87]. ועל הטעם לדעת ריש לקיש, ע"ע חנוך[88].

גוי

הגוים[89] אין להם נזירות[90], שאם נזרו בנזירות אינה חלה עליהם[91], ומותרים לשתות יין ולהיטמא למתים[92], ואין קרבנם קרב[93], שנאמר: דבר אל בני ישראל[94], ולא לגוים[95], בני ישראל נודרים בנזיר, ואין הגוים נודרים בנזיר[96]. ואף על פי שלענין קרבנות* אנו מרבים שגוים נודרים נדרים-ונדבות* כישראל[97], אין לרבות כן בנזירות, שנאמר בקרבנו: וכפר עליו[98], את שיש לו כפרה, יצאו גוים שאין להם כפרה[99], שלא נתרבו אלא לנדרים ונדבות, אבל לא לקרבנות חובה לכפרה[100].

אישה

נשים יש להם נזירות[101], שנאמר: או אשה[102], לעשות הנשים כאנשים[103], שהיה בדין, מה אם במקום שעשה קטנים כגדולים - דהיינו בטומאת מת[104], שאף כהנים קטנים, הגדולים מוזהרים עליהם[105] - לא עשה נשים כאנשים[106], כאן שלא עשה קטנים כגדולים - שהקטן שאינו מופלא-הסמוך-לאיש* אינו נודר בנזירות[107] - אינו דין שלא נעשה נשים כאנשים, תלמוד לומר: איש או אשה, לעשות נשים כאנשים[108].

האב או הבעל מפר נזירות האשה אם רצה[109] כשאר הנדרים[110], שהנזירות הוקשה[111] לנדרים, שנאמר: לנדֹר נדר נזיר להזיר[112], מה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו, אף נזירות האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו[113].

עבד כנעני

עבדים - כנעניים[114] - יש להם נזירות[115]. ומכל מקום, העבד, רבו רשאי לכוף אותו לשתות ולהיטמא למתים[116].

ושני לימודים לכך שהרב רשאי לכוף את עבדו שלא להיות נזיר: א) נאמר בנדר: לאסֹר אִסָּר על נפשו[117], מי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו[118]. ב) נאמר בנזיר: כי נזר אלהיו על ראשו[119], את שאין לו אדון אחר, יצא עבד שיש לו אדון אחר[120]. ואם לא כפה אותו נוהג נזירות[121].

עבד שנדר בנזירות וברח, נחלקו בו תנאים[122]: לדעת ר' מאיר, אסור לו לשתות יין[123], שנוח לו לאדון שיצטער במניעת היין, כדי שימהר לשוב אליו ואז ישתה יין[124], וקנס* הוא שקנסוהו לעבד[125]. ולדעת ר' יוסי, מותר לו לשתות יין[126], שנוח לו לאדון שישתה העבד, כדי שלא יכחיש ויהיה הפסד לרבו כשישוב אליו[127].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שעבד שנדר בנזירות וברח - או שהלך מרבו[128] - הרי זה אסור לשתות יין[129], שלדעתם ההלכה כר' מאיר[130], שכן הלכה כר' מאיר בגזירותיו[131], והיינו - לסוברים כן[132] - במקום שמחמיר[133]. ויש פוסקים שעבד שנדר בנזירות וברח או שהלך מכנגד רבו, מותר לשתות יין[134], שכן כשנחלקו ר' מאיר ור' יוסי, הלכה כר' יוסי[135].

עבד שנזר והשלים נזירותו וגילח ולא ידעו רבו, ואחר כך יצא לחירות, הרי זה יצא ידי נדרו[136], אבל אם נדר ולא גילח ויצא לחירות, לא יצא ידי נדרו[137]. נטמא ואחר כך יצא לחירות, מונה משעה שנטמא[138]. ויש החולקים וסוברים שאם כפאו רבו ונטמא, אינו סותר נזירותו, ומונה משעה ראשונה, ואם כפאו לאחר שנטמא, סותר ימי נזירותו ומונה משעה שנטמא[139].

צורת הקבלה

האומר: הריני נזיר, הרי הוא נזיר[140], שמשמע שנוזר מכל חלקי הנזירות[141].

על המקבל על עצמו חלק מהנזירות, שנחלקו תנאים אם הוא נזיר, עי' להלן: כשמקבל חלק מהנזירות.

האמירה המחייבת

נזירות אינה חלה עד שיוציא קבלתו בפיו[142], ואפילו עבר נזיר לפניו, ואמר בליבו שיהיה נזיר, אינו נזיר[143], שהואיל ולא הוציא בשפתיו, אף על פי שאמר בליבו, אינו מוכח הדבר שלכך התכוין[144].

אין אומרים בנזירות שאינה חלה עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבליבו[145], אלא כיון שגמר בליבו והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר, אף על פי שהם עניינים רחוקים, ואף על פי שאין במשמעם לשון נזירות, הרי הוא נזיר[146]. כיצד, הרי שהיה נזיר עובר לפניו, ואמר: אהיה - או: "אהא"[147] - הרי זה נזיר[148], הואיל ובליבו היה שיהיה כמו זה[149], ואף על פי שלא פירש ואמר אהיה כמו זה[150]. אבל לא היה נזיר עובר לפניו, אינו נזיר - אפילו היה תפוס בשערו[151], או שדיבר קודם לכן בעסקי נזירות[152] - שמא אהא בתענית אמר[153], וידים שאינן מוכיחות - לסוברים כן[154], וכן הלכה[155] - אינן ידים[156]. וכן אם אחז בשערו ואמר אהיה נאה או אהא מכלכל או אהא מסלסל או שאמר הריני מסלסל או הריני מכלכל או הרי עלי לשלח פרע, הרי זה נזיר[157], והוא שיגמור בליבו להזיר[158].

על הטעם שהאומר "אהיה" כשנזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר[159], אף על פי שאלו דברים-שבלב* שאף כשאינם סותרים מה שאמר אינם דברים[160], ע"ע דברים שבלב[161] וע' ידות[162]. על ידות נזירות שהן מועילות כדיבור שלם, ע"ע הנ"ל[163]. על כינויי נזירות שהם מועילים כדיבור שלם, ע"ע כנויים[164].

לשון בני אדם

בקבלת נזירות הולכים אחר לשון-בני-אדם*[165], שהרי נדר הוא[166], ובנדרים הולכים אחר לשון בני אדם[167], שכל הנודר אין דעתו אלא אחר לשון בני אדם[168], שהוא רגיל לדבר בה[169].

לשון זו לעיתים מתפרשת על פי הרוב[170], כגון אותה ששנינו באומר הריני נזיר כימות הלבנה, שהרי הוא נזיר שלוש מאות חמישים וארבעה נזירויות, כמנין ימי שנת לבנה[171], שאף על פי שפעמים יש בשנת לבנה יותר משלוש מאות חמישים וארבעה ימים - שפעמים יש יותר מששה חדשים מלאים בשנה[172] - הולכים בנזירות אחר לשון בני אדם[173], ובלשון בני אדם, שנת לבנה היא שלוש מאות חמישים וארבעה ימים, שבני אדם קוראים "שנה" סתם כפי רוב השנים, שברוב השנים מספר החודשים המלאים והחסרים שווה[174].

תולה נזירותו במהות דבר המסופק

היו מהלכים בדרך וראו את הכוי* מרחוק, ואמר אחד מהם: הריני נזיר שזה חיה, ואמר אחר: הריני נזיר שזה בהמה, ואמר אחר: הריני נזיר שאין זה חיה, ואמר אחר: הריני נזיר שאין זה בהמה, ואמר אחר: הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה, ואמר אחר: הריני נזיר שזה בהמה וחיה, שנינו במשנה שכולם נזירים[175]. וכן שנינו בתוספתא שהכוי שוה לחיה ולבהמה, שאם אמר: הריני נזיר שזה חיה ובהמה, הרי זה נזיר[176]. ולהלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים שכולם אינם נזירים[177], שלדעתם כוונת מקבלי הנזירות היא על גופו של הכוי[178], והמשנה שנויה לדעת בית שמאי שנזירות בטעות היא נזירות[179], ולהלכה אינה נזירות[180]. או משום שהמשנה שנויה כדעת ר' שמעון, שספק נזירות להחמיר[181], ולהלכה ספק נזירות להקל[182]. ב) ויש הפוסקים שכולם נזירים[183], שלדעתם כוונת מקבלי הנזירות היא על הדרכים שבהם הכוי שווה לכל דבר[184], והכוי - לסוברים שהוא ספק חיה ספק בהמה[185] - יש בו דרכים - בענייני המצוות שהוא[186] - שווה בהן לחיה[187], כגון שדמו טעון כיסוי[188], כחיה* ולא כבהמה[189], ויש בו דרכים שווה בהן לבהמה[190], כגון שחלבו[191] אסור כבהמה ולא כחיה[192], ויש בו דרכים שווה לחיה ולבהמה[193], כגון שטעון שחיטה* כחיה וכבהמה[194], ויש בו דרכים שאינו שווה לא לבהמה ולא לחיה[195], כגון שאסור משום כלאים בהרבעה[196] עם החיה ועם הבהמה[197].

בתוספתא שנינו שהוא הדין, כשראו אנדרוגינוס* מרחוק, ונחלקו בו אם הוא איש או אשה*, שכולם נזירים, שיש בו דרכים השווה לזה ולזה ושאינו שווה לא לזה ולא לזה[198], וכן פסקו ראשונים להלכה[199].

ראו אנשים באים כנגדם, מהם פקחים ומהם סומים[200], ואמר אחד: הריני נזיר שאלו פקחים, ואמר אחר: הריני נזיר שאין אלו פקחים, ואמר אחר: הרי אני נזיר שאלו סומים, ואמר אחר: הריני נזיר שאין אלו סומים, ואמר אחר: הריני נזיר שאלו פקחים וסומים, ואמר אחר: הריני נזיר שאין אלו לא פקחים ולא סומים, כתבו ראשונים, שהרי כולם נזירים[201], שיש ליישב דברי כולם, והרי היא נזירות מפורשת[202].

נזירות בטעות

נדר בנזירות וטעה בדבריו, כגון שנים שהיו מהלכים בדרך וראו אחד בא כנגדם, ואמר אחד מן השנים: זה ההולך כנגדנו שמעון הוא, ואמר חבירו: ראובן הוא, ואמר זה: הריני נזיר אם יהיה ראובן, ואמר האחר: הריני נזיר אם יהיה שמעון, נחלקו בו תנאים[203]: א) לדעת בית שמאי, כולם נזירים[204], ואפילו זה שלא נתקיימו דבריו[205], שלדעתם הקדש* בטעות הקדש[206], ונזירות בטעות היא נזירות[207], שכולם לנזירות נתכוונו וגמרו בדעתם להיות בכל ענין, ומה שאמר שראה איש פלוני, לפי שהוא סבור כדבריו[208]. ב) ולדעת בית הלל, אינו נזיר אלא מי שנתקיימו דבריו[209], שלדעתם הקדש בטעות אינו הקדש[210] ונזירות בטעות אינה נזירות[211], וכן הלכה[212]. ג) ולדעת ר' טרפון, אין אחד מהם נזיר[213], לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה[214], כלומר שיהיה ברור וידוע לו בשעת נדרו שהוא נזיר[215], ויהיה מברר דבריו ויאמר: הריני נזיר, ולא יהיה תולה נזירותו בדבר אחר[216], שלגבי נזיר כתוב: איש כי יפלִא[217], שצריך להפליא[218], ולכך אין כאן קבלת נזירות אפילו לאחד מן השנים שנמצא כדבריו, עד שיבוא אצלם ויכירוהו[219].

שנים שהיו מהלכים בדרך וראו אחד בא כנגדם, ואמר אחד מן השנים: זה ההולך כנגדנו שמעון הוא, ואמר חבירו: ראובן הוא, ואמר זה: הריני נזיר אם יהיה ראובן, ואמר האחר: הריני נזיר אם יהיה שמעון, לדעת הסוברים - וכן הלכה[220] - שאם הגיע אליהם ונתברר שהוא ראובן, מי שנתקיימו דבריו, נזיר[221], אם לא הגיע אליהם, אלא חזר לאחוריו ונעלם מעיניהם ולא ידוע מי הוא, דינו תלוי במחלוקת התנאים בספק נזירות[222]: לדעת תנא קמא, אינו נזיר[223], שלדעתו ספק נזירות להקל[224], וכן הלכה[225]. ולדעת ר' שמעון, יאמר: אם היה כדברי הריני נזיר חובה, ואם לאו, הריני נזיר נדבה[226], שלדעתו ספק נזירות להחמיר[227].

ספק נזירות

ספק נזירות, נחלקו בו תנאים:

א) לדעת ר' שמעון, ספק נזירות להחמיר[228], שלדעתו אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאי[229], שנזיר ודאי מגלח[230] ומביא קרבן ונאכל, ואילו על ספיקו אינו מגלח[231]. ולכן האומר: הריני נזיר על מנת שיהיא בכרי זה מאה כור, והלך ומצאו שנגנב או שאבד, הרי הוא נזיר[232], ויאמר: אם היו כדברי הריני נזיר חובה, ואם לאו, הריני נזיר נדבה[233]. וכן האומר: הריני נזיר כשיהיה לי ולד, והפילה אשתו - ואיננו יודעים אם נפל* הוא[234], ולא היה בן קיימא, שלא כלו לו חודשיו, ואינו "ולד"[235], או בן קיימא הוא וכלו לו חודשיו, ומת במעי אימו[236] - מעת שהפילה הוא ספק נזיר[237], ויאמר: אם היה בן קיימא, הרי אני נזיר חובה, ואם לאו, הרי אני נזיר נדבה[238]. ואם אמר: הריני נזיר כשיהיה לי ולד, והפילה אשתו, וחזרה - ונתעברה[239] - בהריון אחר[240] - וילדה - ולד קיימא[241] - ומעת שהפילה הוא ספק נזיר, והרי הוא נזיר ומתנה על הנזירות הראשונה, שאם בן קיימא היא נזירות חובה ואם לאו, היא נזירות נדבה[242], כשילדה עכשיו, על הצד שהראשון בן קיימא, לא חלה עליו כלל נזירות, ואם יהיה נזיר חובה, נמצא זה מביא חולין לעזרה[243], הלכך יתנה עתה בלידה זו[244], ויאמר: אם - היה[245] - הראשון - שהפילה[246] - בן קיימא, הראשון חובה וזו נדבה, ואם לאו, הראשון נדבה וזו חובה[247], שאם היה הראשון בן קיימא, יצא ידי חובת נדרו בנזירות הראשונה[248], ונזירות של לידה אחרונה נדבה[249], ואם הראשון נפל היה, הנזירות הראשונה נדבה היתה[250], ועכשיו בלידה זו מוטל עליו נזירות של חובה[251], שנדר בנזיר שיהיה לו ולד, לכן צריך להתנות, שלא די לו בנזירות הראשונה, ששמא נדבה היתה[252]. וכן שנים שהיו מהלכים בדרך וראו אחד בא כנגדם, ואמר אחד מן השנים: זה ההולך כנגדנו שמעון הוא, ואמר חבירו: ראובן הוא, ואמר זה: הריני נזיר אם יהיה ראובן, ואמר האחר: הריני נזיר אם יהיה שמעון, לדעת הסוברים - וכן הלכה[253] - שאם הגיע אליהם ונתברר שהוא ראובן, מי שנתקיימו דבריו, נזיר[254], אם לא הגיע אליהם, אלא חזר לאחוריו ונעלם מעיניהם ולא ידוע מי הוא, יאמר: אם היה כדברי הריני נזיר חובה, ואם לאו, הריני נזיר נדבה[255].

ב) ולדעת ר' יהודה - וסתם משנה[256], ותנא קמא[257] - ספק נזירות להקל[258], שאין אדם מכניס עצמו לספק[259]. ולכן האומר: הריני נזיר על מנת שיהיא בכרי זה מאה כור, והלך ומצאו שנגנב או שאבד, אינו נזיר[260], שאין אדם מכניס עצמו לספק, וודאי דעתו על ולד ודאי[261]. וכן האומר: הריני נזיר כשיהיה לי ולד, והפילה אשתו, אינו נזיר[262], ואם אמר: הריני נזיר כשיהיה לי ולד, והפילה אשתו, וחזרה וילדה, הרי זה נזיר ודאי[263]. וכן שנים שהיו מהלכים בדרך וראו אחד בא כנגדם, ואמר אחד מן השנים: זה ההולך כנגדנו שמעון הוא, ואמר חבירו: ראובן הוא, ואמר זה: הריני נזיר אם יהיה ראובן, ואמר האחר: הריני נזיר אם יהיה שמעון, לדעת הסוברים - וכן הלכה[264] - שאם הגיע אליהם ונתברר שהוא ראובן, מי שנתקיימו דבריו, נזיר[265], אם לא הגיע אליהם, אלא חזר לאחוריו ונעלם מעיניהם ולא ידוע מי הוא, אינו נזיר[266].

להלכה פסקו ראשונים שספק נזירות להקל[267], ולכן האומר: הריני נזיר כשיהיה לי ולד, והפילה אשתו, אינו נזיר[268], ואם חזרה ונתעברה וילדה, הרי זה נזיר[269]. והאומר הריני נזיר אם יהיה בכרי זה מאה כור, והלך למודדו ומצאו שנגנב או שאבד, אינו נזיר[270]. ושנים שהיו מהלכים בדרך וראו אחד בא כנגדם, ואמר אחד מן השנים: זה ההולך כנגדנו שמעון הוא, ואמר חבירו: ראובן הוא, ואמר זה: הריני נזיר אם יהיה ראובן, ואמר האחר: הריני נזיר אם יהיה שמעון, וחזר לאחוריו ונעלם מעיניהם ולא ידעו מי הוא, אין אחד מהן נזיר[271].

כשנוזר מדברים שאינם בכלל נזירות

האומר: הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה - שלא שייך בהם נזירות[272], שאינם מגפן היין[273], והוא הדין כשמפרש כל דבר שאינו אסור על הנזיר[274] - נחלקו בו תנאים: א) לדעת תנא קמא - והתוספתא[275], ור' נתן בברייתא, ללשון הראשונה בתלמוד[276] - בשם בית שמאי, הרי הוא נזיר[277], שכיון שאמר "הריני נזיר" חל עליו נזירות[278], שהרי - לסוברים כן[279] - אין-אדם-מוציא-דבריו-לבטלה*[280], ומשום כך[281] אנו אומרים - לסוברים כן[282] - תפוס-לשון-ראשון*[283], שכששב ואמר: "מן הגרוגרות ומן הדבילה", לא אמר כלום[284], כיון שבא לפרש, ולא פירש מיוצא מגפן היין[285], ולא היתה כוונתו אלא להתחרט ולחזור בו מנזירותו[286], שלא יהיה נזיר אלא מגרוגרות[287], שרצה למצוא פתח שאלה לנדרו, כאדם המתחרט על נדרו ובא לפני חכם ופותח בפתח של חרטה לשאול על נדרו[288], ואין שאלה* - לסוברים כן[289] - לנזירות[290]. ואפילו אמר שבליבו היה לשם קרבן[291], כיון שהוציא המילה "נזיר" מפיו, הרי הוא נזיר, שדברים-שבלב* אינם דברים[292]. ב) ולדעת תנא קמא - ור' נתן בברייתא, ללשון הראשונה בתלמוד[293] - בשם בית הלל, אינו נזיר[294], שיש לפרש שדבריו אינם אלא דיבור אחד, ולא נתכוין אלא לאיסור גרוגרות ודבילה[295], והנודר ולא נדר כדרך הנודרים, אינו - לסוברים כן[296] - נדר[297], והרי אמר "מן הגרוגרות", ולא שייך שום נזירות בגרוגרות ודבילה[298], ואפילו פירש שדעתו היתה לשם נזירות, אינו נזיר, שדברים שבלב אינם דברים[299]. ג) ולדעת ר' יהודה - ור' נתן בברייתא, ללשון השנייה בתלמוד[300] - הכל מודים שאינו נזיר[301], אפילו פירש שדעתו היתה לשם נזירות[302], שהרי אחר שהזכיר גרוגרות אין במשמעות לשונו לשון נזירות[303]. רוב הראשונים מפרשים שלדעת ר' יהודה, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא האם יש איסור מדין נדר*, ועל כך עי' להלן[304]. ויש מהראשונים המפרש, שלדעת ר' יהודה, נחלקו בית שמאי ובית הלל באומר: הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה והרי הן עלי קרבן: שלדעת בית שמאי, הרי הוא נזיר[305], כיון שהזכיר הנזירות והקרבן שהוא מתנאי הנזירות[306]. ולדעת בית הלל, אינו נזיר[307].

להלכה פסקו ראשונים שהאומר הריני נזיר מן הגרוגרות או מן הדבילה וכיוצא בהן, אינו נזיר[308], שדברי בית שמאי דחויים אצל בית הלל[309].

נזירות שיש לפרש מדין נדר

האומר: הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה - והוא הדין כשמפרש כל דבר שאינו אסור על הנזיר[310] - נחלקו תנאים אם אסור בגרוגרות ודבילה מדין נדר*: א) לדעת תנא קמא במשנה - ור' נתן בברייתא, ללשון השנייה בתלמוד[311] - בית הלל הסוברים שאינו נזיר, סוברים שאינו אסור מדין נדר[312]. ב) ולדעת ר' נתן בברייתא, ללשון הראשונה בתלמוד, אף על פי שבית הלל סוברים שאינו נזיר, מכל מקום סוברים שאסור בגרוגרות ודבילה מדין נדר[313], ש"נזיר" הוא לשון הפרשה[314], וכאילו אמר: הריני פרוש מן הגרוגרות[315]. ג) ויש מהראשונים מפרשים בדעת ר' יהודה, שאם אמר: הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה, נחלקו תנאים: שלדעת בית שמאי, כאילו אמר: הרי הן עלי כקרבן, ואסור בהם מדין נדר[316]. ולדעת בית הלל, אינו אסור בהם[317].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהאומר הריני נזיר מן הגרוגרות או מן הדבילה וכיוצא בהן, הרי זה אסור בהן[318], מתורת נדר[319], שההלכה כבית הלל, לפי הלשון הראשונה בתלמוד בדעת ר' נתן[320], כיון שלהלכה הנודר שלא כדרך הנודרים נדרו נדר[321], יש לומר שבית הלל מודים שאסור בגרוגרות ודבילה[322]. ויש מהראשונים פוסקים שאינו אסור בהם, שכיון שאמרו בתלמוד שהמשנה אינה כלשון הראשונה בתלמוד בדעת ר' נתן, ההלכה כמשנה[323].

האומר: הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה והרי הן עלי קרבן, יש מהראשונים מפרשים, שלדעת ר' יהודה נחלקו בו בית שמאי ובית הלל: שלדעת בית שמאי אסורים עליו כקרבן מדין נדר[324]. ולדעת בית הלל, מותר בהם[325].

האומר: הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה, ופירש דבריו ואמר: בליבי היה שיהיו הגרוגרות עלי קרבן, יש מהראשונים מפרשים, שלדעת ר' יהודה נחלקו בו בית שמאי ובית הלל: שלדעת בית שמאי, אסור בהם מדין נדר[326]. ולדעת בית הלל אינו אסור בהם[327].

כשנזר מכוס מסויימת

מזגו לו כוס של יין ונתנו לו לשתות ואמר הריני נזיר ממנו - דהיינו מן הכוס[328] - הרי זה נזיר גמור[329], אף לסוברים שהנוזר מיין אינו נזיר עד שיסתום ויאמר "הריני נזיר" או עד שיפרט כל חלקי הנזירות[330], שכיון שלא הזכיר במפורש את היין, לא גרע מידות* נזירות[331]. ואם היה מר נפש או כעוס או מתאבל, והיו מבקשים ממנו שישתה כדי לשכח עמלו, ואמר: הריני נזיר ממנו[332], הרי זה אסור באותו הכוס בלבד ואינו נזיר, שלא נתכוון זה אלא שלא ישתה כוס זה[333]. וכן שכור* שנתנו לו כוס כדי לרוותו, ואמר: הריני נזיר ממנו, הרי זה אסור באותו הכוס בלבד[334], ואינו חייב בנזירות, שלא נתכוין זה אלא שלא ישכרו אותו יותר מדאי[335], ורצונו לומר: יאסר כוס זה עלי כקרבן[336]. במה דברים אמורים, בשיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל כל שהגיע לשכרותו של לוט אין דבריו כלום[337], ועל כך, ע"ע שכור.

לא אפטר עד שאהיה נזיר

האומר: לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שהרי זה נזיר מיד, שמא ימות עתה[338], ואם איחר נזירותו הרי זה עובר בבל-תאחר*[339], ואין לוקים על לאו זה[340], שהוא לאו-שאין-בו-מעשה* שאין - לסוברים כן[341], וכן הלכה[342] - לוקים עליו[343]. ב) ויש סוברים שהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר, הרי הנזירות חלה עליו מייד, ללא קבלה, ולכן אינו עובר לעולם בבל תאחר[344]. ג) ויש סוברים שהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר, אינו נזיר עד שיאמר: הריני נזיר, וצריך לקבל הנזירות לאלתר[345], ועובר מייד על בל תאחר[346], שמשמעות דבריו: הרי עלי למנות נזירות באופן שלא יהא חשש בדבר שאשלים נזירות קודם שאפטר מן העולם, שמכיון שיש לחוש שימות ראוי לו לקבל עליו נזירות מיד[347], שהוא כאומר: הרי עלי להביא קרבן מיד, שדינו בבל תאחר לאלתר[348].

כשמקבל חלק מהנזירות

האומר: הריני נזיר מן החרצנים, או: הריני נזיר מן הזגים, או: הריני נזיר מן התגלחת, או: הריני נזיר מן הטומאה[349], נחלקו בו תנאים: א) לדעת סתם משנה - ותנא קמא[350] - הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו[351], ואין דינו כנזיר בנזירות-שמשון* המותר להיטמא למתים[352],שנאמר: מיין ושכר יזיר[353], שמשמע אפילו שלא נזר אלא מיין לחוד, הוא נזיר מכולם[354], שכיון שכתוב: מכל אשר יֵעשה מגפן היין[355], המילים "מיין ושכר" מיותרות, ובאו להורות שאפילו נזר מיין לחוד הוא נזיר, שיין ושכר אחד הם[356]. ואף על פי שלא היה בליבו להזיר אלא מדבר זה בלבד, הואיל ודבר שנזר ממנו אסור על הנזירים[357], הרי זה נזיר גמור[358]. ויש שכתבו הטעם, שכשהזכיר אחד מהם אנו אומרים שדעתו היה על נזירות ולא הוציא בפיו אלא אחד מהם[359]. ב) ולדעת ר' שמעון, אינו נזיר עד שיזיר בכולם[360], דהיינו שיאמר בסתם: הריני נזיר[361], או שיפרט: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה[362], שנאמר: מכל אשר יֵעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג[363], משמע שצריך שיהיה נוזר מכל אשר יעשה[364], שאינו נזיר אלא אם כן נזר מכולם[365]. ונחלקו ראשונים בדעתו: יש סוברים שהנוזר מן החרצנים בלבד, אינו נזיר כלל[366]. ויש סוברים שקיבל עליו נזירות לענין מה שהוציא מפיו[367].

להלכה כתבו ראשונים שהאומר: הריני נזיר מן החרצנים בלבד, או מן הזגים בלבד, או הריני נזיר מן התגלחת, או הריני נזיר מן הטומאה בלבד, הרי זה נזיר גמור, וכל דקדוקי נזירות עליו[368].

כשמפרט חלקי הנזירות

האומר: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה, הרי הוא נזיר[369]. והאומר: הריני נזיר מן החרצנים, מן הזגים, מן התגלחת, מן הטומאה, אמרו בירושלמי שנחלקו בו תנאים: לדעת ר' מאיר, הרי הוא נזיר[370], שלדעתו אין צורך להזכיר ווי"ם[371]. ולדעת ר' יהודה, אינו נזיר[372], שדעתו היתה לאסור עצמו באחד מהם, מן החרצנים או מן הזגים, או מן התגלחת, או מן הטומאה[373], ואף על פי שכשהזכיר אחד מהם הרי הוא - לסוברים כן[374], וכן הלכה[375] - נזיר גמור, שם הטעם הוא - לסוברים כן[376] - שכשהזכיר אחד מהם אנו אומרים שדעתו היה על נזירות ולא הוציא בפיו אלא אחד מהם[377].

מתנה שאינו נזיר לכל דבר

האומר: הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין, או מטמא למתים - או מגלח שערי[378], וקיבל עליו את השאר[379] - הרי זה נזיר[380] ואסור בכולם[381], שכל דקדוקי נזירות עליו[382], מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה[383], וכל המתנה-על-מה-שכתוב-בתורה* תנאו בטל[384], ועל כך, ע"ע מתנה על מה שכתוב בתורה.

בדעת ר' שמעון הסובר שהנוזר מיין אינו נזיר עד שיסתום ויאמר "הריני נזיר" או עד שיפרט כל חלקי הנזירות[385], נחלקו אמוראים: א) לדעת ר' יהושע בן לוי, הוא חלוק על דין זה[386], ולדעתו כיון שאמר על מנת שאהיה שותה יין, אינו נזיר עד שיזיר מכולם[387], ש"על מנת" דומה למתנה שהוא נזיר לכל דבר חוץ מדבר פלוני[388], וכיון שקיבל עליו נזירות במקצת, אינו מתנה על מה שכתוב בתורה[389]. ודוקא לדעת סתם משנה, הסוברת - וכן הלכה[390] - שאפילו לא נזר אלא מן החרצנים הרי הוא נזיר מכולם[391], האומר הריני נזיר על מנת שאטמא למתים, הרי הוא נזיר מכולם[392]. ב) ולדעת רבינא, הכל מודים שכאן הוא כמתנה על מה שכתוב בתורה, ותנאו בטל[393].

איני יודע שהנזיר אסור ביין

נדר בנזיר, ואמר: יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין - או בטומאה או בתגלחת[394]. יש מהראשונים מפרשים כוונתו: אילו הייתי יודע שהנזיר אסור ביין, לא הייתי נודר[395]. ויש מהראשונים מפרשים כוונתו: שאר הלכות קיבלתי עלי, לבד מאיסור יין, שלא קיבלתי[396], לפי שלא ידעתי שנזיר אסור ביין[397] - נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא, הרי זה נזיר ואסור בכולם[398], שלדעתו הנודר באחד מחלקי הנזירות, הרי זה נזיר בכולם[399], וכן הלכה[400]. ולדעת ר' שמעון, הרי הוא מותר[401]. יש מהראשונים מפרשים שמותר בכולם[402], שלדעתו אין הנזיר אסור - עד שינדור בסתם או - עד שיפרט כל חלקי הנזירות[403], והואיל ולא קיבל עליו אלא חצי הנזירות, הרי זה מותר בכולם[404]. ויש מהראשונים מפרשים שמותר ביין, אבל קיבל עליו שאר חלקי הנזירות[405].

על הבא לפני חכם ואומר לו דרך שאלה*, שנדר בנזיר מפני שהיה סבור שאין הנזיר אסור אלא מיין, או מתגלחת, או מטומאה, ע"ע שאלה. ושם, על הנודר בנזיר, ואמר: יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירים לי, מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין, שנחלקו תנאים אם הוא נזיר.

תולה הנזירות באיבר

האומר: הרי ידי נזירה, הרי רגלי נזירה, לא אמר כלום[406], אבל האומר: הרי ראשי נזיר, הרי כבדי נזירה, הרי זה נזיר[407], זה הכלל, אבר-שהנשמה-תלויה-בו*, נזיר[408], שכל אבר שאם ינטל מן החי ימות, אם אמר הרי הוא נזיר, הרי זה נזיר[409], איבר שאין הנשמה תלויה בו[410], אינו נזיר[411].

תולה הנזירות בלידה

האומר: הריני נזיר כשיהיה לי בן, אם נולד לו בן זכר, הרי זה נזיר[412], אבל אם נולדה לו בת, או טומטום* או אנדרוגינוס*, אין זה נזיר[413], שאינם נחשבים "בן"[414], ואף על פי שהטומטום ספק זכר הוא - לסוברים כן[415], וכן הלכה[416] - אף לדעת הסוברים ספק נזירות להחמיר[417], אינו נזיר[418], שודאי לא היה דעתו אלא לבן ודאי, ולא לטומטום[419], ואין אדם מכניס עצמו לספק כזה[420].

אמר: הריני נזיר כשיהיה לי ולד, אפילו נולד לו בת או טומטום ואנדרוגינוס, הרי זה נזיר[421], שמכל מקום נקראים "ולד"[422].

אמר: הריני נזיר כשיהיה לי ולד, והפילה אשתו - ואיננו יודעים אם נפל* הוא[423], ולא היה בן קיימא, שלא כלו לו חודשיו, ואינו "ולד"[424], או בן קיימא הוא וכלו לו חודשיו, ומת במעי אימו[425] - דינו תלוי במחלוקת התנאים בספק נזירות[426]: לדעת תנא קמא, אינו נזיר[427], שלדעתו ספק נזירות להקל[428], שאין אדם מכניס עצמו לספק, וודאי דעתו על ולד ודאי[429], וכן הלכה[430]. ולדעת ר' שמעון, מעת שהפילה הוא ספק נזיר[431], שלדעתו ספק נזירות להחמיר[432], ויאמר: אם היה בן קיימא, הרי אני נזיר חובה, ואם לאו, הרי אני נזיר נדבה[433].

אף כשאמר: הריני נזיר כשיהיה לי ולד, והפילה אשתו, וחזרה - ונתעברה[434] - בהריון אחר[435] - וילדה - ולד קיימא[436] - דינו תלוי במחלוקת התנאים בספק נזירות[437]: לדעת תנא קמא, הרי זה נזיר[438], שלדעתו ספק נזירות להקל, וממה שהפילה תחילה אפילו ספק נזיר אינו, וכאילו לא הפילה כלל[439], ועכשיו ולד הוא שיש לו וחלה עליו נזירות[440], וכן הלכה[441]. ולדעת ר' שמעון, שספק נזירות להחמיר, ומעת שהפילה הוא ספק נזיר, והרי הוא נזיר ומתנה על הנזירות הראשונה, שאם בן קיימא היא נזירות חובה ואם לאו, היא נזירות נדבה[442], כשילדה עכשיו, על הצד שהראשון בן קיימא, לא חלה עליו כלל נזירות, ואם יהיה נזיר חובה, נמצא זה מביא חולין לעזרה[443], הלכך יתנה עתה בלידה זו[444], ויאמר: אם - היה[445] - הראשון - שהפילה[446] - בן קיימא, הראשון חובה וזו נדבה, ואם לאו, הראשון נדבה וזו חובה[447], שאם היה הראשון בן קיימא, יצא ידי חובת נדרו בנזירות הראשונה[448], ונזירות של לידה אחרונה נדבה[449], ואם הראשון נפל היה, הנזירות הראשונה נדבה היתה[450], ועכשיו בלידה זו מוטל עליו נזירות של חובה[451], שנדר בנזיר שיהיה לו ולד, לכן צריך להתנות, שלא די לו בנזירות הראשונה, ששמא נדבה היתה[452].

בשוגג ובאונס

הנודר בנזיר בשוגג* או באונס* או שנדר לזרז חבירו או דרך הבאי, הרי זה פטור, כשאר נדרים[453], שכן הנזירות הוא נדר בכלל נדרי איסור[454], הלכך הדברים הנוהגים בשאר נדרים נוהגים בנזירות[455].

התרה

נדרי נזירות יש להם היתר על ידי חכם[456], ועל כך, ע"ע התרת נדרים[457]. ושם[458], על הנודר בנזיר והלך להביא בהמתו שהפריש לנזירותו ומצאה שנגנבה, אימתי ניתן להתיר נדר הנזירות.

שאלה

מי שנדר בנזיר וניחם על נדרו הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו נזירותו[459], כדרך שמתירים שאר הנדרים[460], שכן הנזירות הוא נדר בכלל נדרי איסור[461], הלכך הדברים הנוהגים בשאר נדרים נוהגים בנזירות[462], ועל כך ע"ע שאלה.

כשמקבל נזירות בהתפסה

המתפיס בנזירות הרי זה נזיר[463], כדין המתפיס בנדר[464]. כיצד[465], היה נזיר עובר לפניו, ואמר: הריני כזה, הרי זה נזיר[466]. אמר: הריני, ולא הוסיף: כזה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שלא אמר כלום[467]. ויש סוברים שהרי זה נזיר[468].

נדר חבירו בנזיר, ואמר הוא: פי כפיו מיין, או שאמר: שערי כשערו מלהיגזז, הרי זה נזיר[469].

נדר חבירו בנזיר, ושמע ואמר: ואני[470], בתוך-כדי-דבור*[471], ושמע שלישי[472], בתוך כדי דיבור של שני[473], ואמר: ואני[474], אפילו הם מאה, כולם נזירים[475] מדין התפסה[476].

התפיס "ועלי" באמירה "לי"

האומר: הריני נזיר לכשיהא לי בן, ושמע חבירו ואמר: ועלי - והתפיס עצמו לראשון[477] - יש מהראשונים הגורסים שהסתפקו בתלמוד בהתפסתו[478], ופירשו הספק אם "ועלי" מוסב על הדיבור, ומשמעו: ועלי להיות נזיר כשיהיה לך בן[479], או שמא הוא מוסב על הגוף, ומשמעו: ועלי להיות נזיר כשיהיה לי בן[480], ש"ועלי" היינו על גוף נדר כמו שקיבלת עליך[481]. ואף על פי שכשאומר החבר "ואני" הסתפקו בתלמוד - לגורסים כן [482] - שמא אומר: ואני אוהב אותו כמותך, אין להסתפק בזה כשאומר "ועלי", שלא ניתן לפרש: ועלי לאוהבו כמותך[483].

להלכה יש מהראשונים שפסקו, שהאומר: הריני נזיר, ושמע חבירו ואמר: ועלי, מונה נזירות בין לנזירות בנו של חבירו בין לנזירות בנו של עצמו[484], ואף על פי שבתלמוד אמרו באם-תמצא-לומר* ש"ועלי" מוסב על הגוף[485], לדעתם אם תמצא לומר אינו פשיטות הספק[486]. וכתבו אחרונים שלגירסא זו בספק, לדעת הסוברים שכל אם תמצא לומר הוא פשיטת הספק[487], הרי הוא נזיר כשיהיה לשומע בן[488].

התפיס "ואני" באמירה "לי"

האומר: הריני נזיר לכשיהא לי בן, ושמע חבירו ואמר: ואני - והתפיס עצמו לראשון[489] - יש מהראשונים הגורסים ומפרשים שהסתפקו בתלמוד בהתפסתו[490], לצד שב"ועלי" הרי הוא נזיר כשיולד לשני בן[491], שמכל מקום יש להסתפק ב"ואני", שניתן לפרשו: אני דומה בנדר זה[492], והספק הוא אם "ואני" מוסב על גופו, ומשמעו: ואני נזיר כשיהא לי בן[493], או שמא מוסב על דיבורו של חבירו, ומשמעו: ואני אוהב אותו בן כמותך, ואהיה נזיר לכשיהיה לך בן[494], שאם דעתו לקבל עליו נזירות כשיהיה לו בן, למה לו להזיר בפני זה, יזיר בינו לבין עצמו, ומזה שאמר לו זאת בפניו, אתה למד שכוונתו כשיהיה לך בן[495].

ויש מהראשונים הגורסים ומפרשים שהסתפקו בתלמוד בהתפסתו[496], אם "ואני" מוסב על דיבורו של הראשון, ומשמעו: כשיהיה לך בן, גם אני נזיר[497], או שמא הוא מוסב על הגוף, כלומר גוף ועיקר דיבורו של הראשון, דהיינו לאמירתו הריני נזיר בלבד, והרי הוא נזיר מיד[498], הואיל ולא הזכיר שום תנאי[499].

ויש מהראשונים הגורסים ומפרשים שהסתפקו בתלמוד בהתפסתו[500], אם "ואני" מוסב על דיבורו של הראשון, ומשמעו: ואני נזיר כשיהיה לך בן[501], או שמא הוא מוסב על גוף הראשון, ומשמעו: ואני נזיר כשיהיה לי בן[502].

אף להלכה נחלקו ראשונים: א) יש פוסקים שהאומר: הריני נזיר לכשיהא לי בן, ושמע חבירו ואמר: ואני, מונה שתי נזירויות, אחת לבנו של חבירו ואחת לבנו של עצמו[503]. אם משום שלדעתם ספק התלמוד הוא האם מונה לנזירות בנו או בנו של חבירו[504], ולא נפשט הספק בתלמוד אלא באם תמצא לומר, שלדעתם אינו פשיטות הספק[505]. או משום שספק התלמוד לגירסתם באם תמצא לומר ש"ועלי" מוסב על הגוף[506], ולדעתם אם תמצא לומר אינו פשיטות הספק[507]. ב) ויש מהראשונים הפוסקים, שהאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וחבירו אמר ואני, הרי חבירו נזיר מיד[508], שספק התלמוד לגירסתם הוא האם הוא נזיר מיד או כשיהיה לראשון בן[509], ולדעתם אם תמצא לומר הוא פשיטות הספק[510].

התפיס "ואני" באמירה "לך"

האומר: הריני נזיר לכשיהא לך בן, ושמע חבירו ואמר: ואני - והתפיס עצמו לראשון[511] - יש מהראשונים הגורסים שהסתפקו בתלמוד בהתפסתו[512]. ונחלקו ראשונים לגירסא זו: יש מפרשים שהספק הוא על הצד שהאומר: הריני נזיר לכשיהא לי בן, ושמע חבירו ואמר: ואני, מוסב על עיקר נדר הנזירות[513], והספק הוא אם כשאומר "ואני" על האמירה "כשיהא לך בן", על עצמו אמר שיהא נזיר, וקיבל עליו נזירות, ולא תלה כלל בענין בנו, שהרי לא הזכיר שום תנאי[514], או שמא לא כיון כלל לנזירות[515], שלא נתכוון זה האחרון אלא לומר שאני אוהב שיהיה לך בן כמו זה, שהרי הוא בוש ממנו[516]. ויש מפרשים שהספק הוא, על הצד שהאומר: הריני נזיר לכשיהא לי בן, ושמע חבירו ואמר: ואני, הרי הוא נזיר כשיהיה לשומע בן[517], והספק הוא כשאמר הראשון: לכשיהא לך בן, אם כוונתו על גוף הנדר, כלומר: גם אני כשיהיה לי בן אהיה נזיר[518], או שמא על הבן של אותו חבר אומר, שיהא גם הוא נזיר, שהרי אני אוהב אותו כמותך[519].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהאומר לחבירו: הריני נזיר כשיהיה לך בן, ושמע חבירו ואמר: ואני, אין זה נזיר[520], שכן אמרו בתלמוד באם תמצא לומר שכוונתו שלא אמר כן אלא מחמת בושה[521], ולדעתם אם תמצא לומר הוא פשיטת הספק[522]. ויש מהראשונים הפוסקים שמונה שתי נזירויות, אחד כשנולד לחבירו בן, והשני כשנולד לו בן[523], שכן לדעתם אם תמצא לומר אינו פשיטות ספק[524], ולדעתם הספק בהריני נזיר כשיהא לך בן, תלוי באחד מצדדי הספק באומר "ואני" על האמירה: הריני נזיר לכשיהא לי בן[525], וספק זה מתפרש לדעתם אם מונה נזירות להולדת בנו או להולדת חבירו[526], ואף ספק זה לדעתם לא נפשט[527].

התפיס "ואני" באמירה "לפלוני"

האומר: הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן, ושמע חבירו ואמר: ואני, יש מהראשונים הגורסים ומפרשים שהסתפקו בו - או באומר: "ועלי"[528] - בתלמוד על הצד שהאומר "ואני" על האמירה: הריני נזיר לכשיהא לי בן, הרי הוא נזיר כשיהיה לראשון בן[529], אם כיון שלא בפני אבי הבן משיב על האמירה, הרי שאיננו משיב כן מפני שהוא בוש מפניו, ועל עצמו אומר שיהיה נזיר כשיהיה לו בן[530], או שמא כוונתו: אני אוהב לפלוני כמותך, וכשיהיה לו בן אהיה נזיר כמותך[531]. ויש מהראשונים הגורסים ומפרשים שהסתפקו בו בתלמוד על הצד שהעונה "ואני" על האמירה: הריני נזיר לכשיהא לך בן, אינו נזיר[532], אם הואיל שלא בפניו אומר כן, כוונתו כשיהיה לי בן אהיה נזיר[533], או שמא אף שלא בפניו בוש לומר כן, וכוונתו: אני אוהב את אותו בן שיולד כמותך, ולא קיבל עליו נזירות כלל[534]. ויש המפרשים כעין זה, אלא שלדעתם הספק בצד הראשון הוא שמא באמירה "ואני" קיבל עליו להיות נזיר כמותו, בלא שום תנאי[535].

ספק זה לא נפשט בתלמוד[536], ולהלכה נחלקו ראשונים: רוב הראשונים פוסקים שהאומר: הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן, ושמע חבירו ואמר: ואני, הרי הוא מונה שתי נזירויות, אחת לכשיולד לפלוני בן, והשניה לכשיולד לו בן[537], שכן לדעתם הספק בהריני נזיר כשיהא לפלוני בן, תלוי באחד מצדדי ספק אחר[538], התלוי אף הוא באחד מצדדי הספק באומר "ואני" על האמירה: הריני נזיר לכשיהא לי בן[539], וספק זה מתפרש לדעתם אם מונה נזירות להולדת בנו או להולדת חבירו[540], וספק זה לדעתם לא נפשט[541]. ויש מהראשונים הפוסקים שהאומר הריני נזיר כשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר אני, הרי זה ספק שמא לא נתכוון אלא להיות נזיר כמותו או לומר שאני אוהב אותו כמותך, וספק נזירות - לסוברים כן[542], וכן הלכה[543] - להקל[544].

זמן הנזירות

זמן הנזירות

סתם נזירות שלושים יום[545]. כיצד, מי שאמר: הריני נזיר, אין פחות משלושים יום[546]. ואפילו אמר: הריני נזיר נזירות גדולה - עד מאוד הרבה[547] - הרי זה נזיר שלושים יום[548], שהרי לא פירש זמן[549]. ואפילו אמר: הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם, הרי זה נזיר שלושים יום[550], שלא פירש זמן, וכוונתו: ארוכה עלי נזירות זו של שלושים כמכאן ועד סוף העולם[551], שטורח לי בה וארוכה היא עלי[552].

פירש זמן פחות משלושים, כגון שאמר: הריני נזיר יום אחד, או עשרה ימים, או עשרים יום, הרי זה נזיר שלושים יום[553], שאין נזירות פחותה משלושים יום[554], ואפילו אמר: הריני נזיר שעה אחת, הרי זה נזיר שלושים יום[555], שאין נזירות פחות משלושים יום[556].

בפירוש דין זה נחלקו אמוראים: לדעת רב מתנא - ובר קפרא בירושלמי[557] - מדין תורה היום השלושים הוא האחרון לנזירות, ומגלח ביום השלושים ואחד, ואם גילח ביום השלושים לא יצא[558]. ולדעת בר פדא - ור' שמואל בר נחמן בשם ר' יהונתן בירושלמי[559] - מן התורה אין הנזירות אלא עשרים ותשעה ימים, וביום השלושים מגלח, אלא שגזרו חכמים שכשאומר "הריני נזיר" סתם לא יגלח לכתחילה אלא ביום שלושים ואחד, גזירה שמא יבואו להחליפו במי שאמר "הריני נזיר שלושים יום", ואם גילח ביום השלושים, יצא[560].

דין זה שסתם נזירות שלושים יום ואין נזירות הפחותה ממנה, היא הלכה-למשה-מסיני*[561] מפי הקבלה[562], והסמיכוהו[563] לכתוב במספר לימודים[564], ויש מהאסמכתות התלויות במחלוקת האמוראים הנ"ל:

א) נאמר בנזיר: קדוש יהיה[565], יהיה, בגימטריא* שלושים[566], ולדעה זו צריך לגלח ביום השלושים ואחד, ואם גילח ביום השלושים לא יצא[567].

ב) בפרשת נזיר כתובים עשרים ותשע לשונות של נזירות, בין לשון נדר ולשון נזירות[568], ואף על פי שכתובים בפרשה שלושים לשונות, אמרו בירושלמי שאחד לחידושו יצא[569]. וראשונים כתבו שנזר אלהיו על ראשו[570] אינו נחשב במנין, לפי שאינו לשון נזירות, אלא לשון עטרה[571]. ולדעה זו יכול לגלח ביום השלושים[572]. ופירשו ראשונים - לדעתם שנזר אלהיו על ראשו[573] אינו מן המנין[574] - מנין עשרים ותשע הלשונות שבפרשה[575]: ארבע בפסוק שני[576]: לנדֹר נדר נזיר להזיר[577]; ואחד בפסוק שלישי[578]: יזיר[579], הרי חמישה; ואחד בפסוק רביעי[580]: נזרו[581], הרי שישה; ושלושה בפסוק חמישי[582]: נדר נזרו וגו' יזיר[583], הרי תשעה; ואחד בפסוק שישי[584]: הזירו[585], הרי עשרה; ואחד בפסוק שמיני[586]: נזרו[587], הרי אחד עשר; ואחד בפסוק תשיעי[588]: נזרו[589], הרי שנים עשר; ושלושה בפסוק שנים עשר[590]: והזיר וגו' נזרו וגו' נזרו[591], הרי חמישה עשר; ושנים בפסוק שלושה עשר[592]: הנזיר וגו' נזרו[593], הרי שבעה עשר; ושלושה בפסוק שמונה עשר[594]: הנזיר וגו' נזרו וגו' נזרו[595], הרי עשרים; ושנים בפסוק תשעה עשר: הנזיר וגו' נזרו[596], הרי עשרים ושנים; ואחד בפסוק עשרים[597]: הנזיר[598], הרי עשרים ושלושה; ושישה בפסוק עשרים ואחד[599]: הנזיר וגו' ידֹּר נזרו וגו' נדרו וגו' ידֹּר[600], הרי עשרים ותשע[601].

ג) נאמר בנזיר: עד מלאות הימִם[602], שומע אני מיעוט ימים שנים, תלמוד לומר[603]: גדל פרע שער ראשו[604], כמה הוא גידול שיער פרע - שדרך בני אדם לגדל פרע ואין כובד[605] - שלושים יום[606].

ד) נאמר בנזיר: עד מלאות הימִם[607], וכמה הם ימים מלאים, שלושים יום[608]. ולדעה שאם גילח ביום השלושים יצא[609], הדבר נלמד מזה שכתוב "ימִם" חסר יו"ד[610].

ה) הדבר נלמד בגזרה-שוה* "ימים" "ימים", נאמר כאן: עד מלאות הימִם[611], ונאמר להלן ביפת-תאר*[612]: ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים[613], מה ימים שנאמר להלן שלושים יום - שנאמר: ירח ימים[614], וסתם ירח שלושים יום [615] - אף ימים שנאמר כאן שלושים[616].

ו) נאמר בנזיר-טמא*: והימים הראשֹׁנים יפלו כי טמא נזרו, וזאת תורת הנזיר[617], והמילים "וזאת תורת הנזיר" מיותרות, לפי שכתוב בסוף הפרשה: זאת תורת הנזיר[618], ויש לדרוש: ימים שהותרו, שהתירם משה ובית דינו[619], כלומר: שהתירם משה לאלעזר ולאיתמר בני אהרן, שנאמר: ראשיכם אל תפרעו[620], וסתם פרע שלושים יום[621].

פירש יותר משלושים

פירש זמן יותר משלושים יום, כגון שאמר: אחד ושלושים יום, או ארבעים או מאה יום, או מאה שנה, הרי זה נזיר כזמן שפירש, לא פחות ולא יותר[622].

נזירות לשעות

אמר: הריני נזיר שלושים יום ושעה אחת, הרי זה נזיר אחד ושלושים יום[623], שאין נזירות לשעות[624], שכיון שהזכיר שלושים, הוא כאילו אמר שלושים ואחד יום[625], שאין אומרים שיום אחד הוא נזיר בפני עצמו, כיון שצריך לצרפו למנין שלושים שהזכיר תחילה, ושעה אחת היא כיום אחד, שאין נוזרים שעות[626].

מכאן עד מקום פלוני

האומר: הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני, אם לא החזיק בדרך הרי זה נזיר שלושים יום בלבד, שלא נתכוון זה אלא לנזירות גדולה והרי לא פירש זמן[627], וכאילו אמר: נזירות זו שאני מקבל עלי היא עלי לטורח, וארוכה עלי כמכאן ועד מקום פלוני[628]. ואם החזיק בדרך[629], מן הסתם מפני אונסי הדרך קיבל עליו נזירות להינצל מסכנת הדרך, לסך מהלך הימים עד מקום פלוני[630], ולפיכך[631] אם היה מהלך פחות משלושים יום, הרי זה נזיר שלושים יום[632], שלעולם אין נזירות פחות משלושים יום[633], ולא גרע מקיבל נזירות יום אחד שהוא נזיר שלושים יום[634], ואם היה מהלך יותר משלושים יום, הרי זה נזיר נזירות אחת כמנין הימים[635].

נזירויות מרובות

מי שאמר: הריני נזיר שתי נזירות - או שלוש, או ארבע[636] - הרי זה נזיר כמנין שאמר, כל נזירות מהן שלושים יום, ובסוף כל שלושים ושלושים מגלח[637] - ומביא קרבנותיו[638] - ומתחיל למנות נזירות שניה[639]. ואפילו אמר: הריני נזיר מאה אלף נזיריות, שאי אפשר שיחיה כזמן הזה, הרי זה מונה אחת אחר אחת עד שימות או עד שישלים מנין נזירותיו[640].

כמנין ימות השנה

האומר הריני נזיר כמנין ימות השנה, נחלקו בו תנאים: א) לדעת תנא קמא - וסתם ברייתא[641]. ויש מהראשונים המפרשים כן בדעת ר' יהודה[642] - מונה נזירותיו כמנין ימות השנה[643], אם פירש ימות החמה, מונה שלוש מאות ושישים וחמש נזירות[644], כל אחד מהם שלושים יום[645] - שכן סתם נזירות שלושים יום[646] - ונמצא שיהא נוהג נזירות שלושים שנה[647]. ואם פירש ימות הלבנה, נזירותו היא שלוש מאות חמישים וארבע נזירות, כמנין ימי שנת לבנה[648], שאף על פי שפעמים יש בשנת לבנה יותר משלוש מאות חמישים וארבעה ימים - שפעמים יש יותר מששה חדשים מלאים בשנה[649] - הולכים בנזירות אחר לשון-בני-אדם*[650], ובלשון בני אדם, שנת לבנה היא שלוש מאות חמישים וארבעה ימים, שבני אדם קוראים "שנה" סתם כפי רוב השנים, שברוב השנים מספר החודשים המלאים והחסרים שווה[651]. וכתבו ראשונים שכן הדין לדעת תנא קמא, כשאומר: הריני נזיר כימות החמה, או: הריני נזיר כימות הלבנה, שלדעתם אין חילוק בין אם אומר "כמנין" או "כימות"[652]. ב) ולדעת ר' יהודה, אם אמר: הריני נזיר כימות החמה, הרי הוא נזיר שלוש מאות ושישים וחמישה ימים, ואם אמר: הריני נזיר כימות הלבנה, הרי הוא נזיר שלוש מאות וחמישים וארבעה ימים, ואם אמר: הריני נזיר כמנין ימות החמה, הרי הוא נזיר שלוש מאות ושישים וחמש נזירויות, ואם אמר: הריני נזיר כמנין ימות הלבנה, הרי הוא נזיר שלוש מאות וחמישים וארבע נזירויות[653]. ג) ולדעת רבי, בין האומר: הריני נזיר כימות החמה, ובין האומר: הריני נזיר כמנין ימות החמה, ובין האומר: הריני נזיר כימות הלבנה, ובין האומר: הריני נזיר כמנין ימות הלבנה, הרי הוא נזיר לעולם[654], שכוונתו: הריני נזיר כל זמן שהחמה - או הלבנה - זורחת, דהיינו עד סוף העולם[655].

להלכה פסקו ראשונים שהאומר: הריני נזיר כמנין ימות החמה, מונה שלוש מאות ושישים וחמש נזירויות[656], והאומר: הריני נזיר כמנין ימות הלבנה, מונה שלוש מאות וחמישים וארבע נזירויות[657], אבל האומר: הריני נזיר כימות החמה, מונה נזירות אחת של שלוש מאות ושישים וחמישה ימים, והאומר: הריני נזיר כימות הלבנה, מונה נזירות אחת של שלוש מאות וחמישים וארבעה ימים[658].

האומר: הריני נזיר כמנין ימות השנה, וסתם, ולא פירש אם כוונתו לימות החמה או ימות הלבנה, הסתפקו בו בירושלמי - לסוברים שכשמפרש הרי הוא מונה נזירויות כמנין הימים באותה השנה[659] - אם מונה כמנין ימות החמה, או כמנין ימות הלבנה, ולא פשטו הספק[660]. ולהלכה פסקו ראשונים, שכיון שהולכים בנזירות אחר לשון בני אדם[661], ואין קוראים כל העם שנה סתם אלא לשנת הלבנה, הרי הוא נזיר שלוש מאות וחמישים וארבע נזירויות[662], וביארו אחרונים בדעתם, שכיון שספק נזירות - לסוברים כן[663], וכן הלכה[664] - להקל, יש להכריע להקל בספק הירושלמי[665].

נזיר עולם

מי שאמר: הריני נזיר לעולם - או: הריני נזיר כל ימי חיי[666] - הרי זה נזיר עולם[667], וכן האומר: הריני נזיר עולם, הרי זה נזיר עולם[668]. ואם אמר: הריני נזיר אלף שנה, אין זה נזיר עולם[669], אלא נזיר לעולם[670], לזמן קצוב[671], שדומה לנזירות אחת ארוכה, ואינו מותר בתגלחת כל ימיו[672].

מה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב, שהנזיר לזמן אסור לגלח עד סוף ימי נזירו, שנאמר: כל ימי נדר נזרו תער לא יעבֹר על ראשו עד מלאת הימִם[673], ונזיר עולם אם הכביד שערו מיקל - ואינו מגלח[674] - בתער[675], ולא במספרים[676], ומביא קרבנו שלוש בהמות[677] כשיגלח[678].

מקור לימוד דין זה, אמרו חכמים שהוא ממה שנאמר: ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון[679], ונאמר: ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לַימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו[680]. ובפירוש הדבר נחלקו ראשונים:

א) יש מהראשונים הסוברים שדין זה נלמד כולו מאבשלום[681], שממה שנאמר: את נדרי אשר נדרתי[682], אתה למד שהיה נזיר, שכן סתם נדר משמע נזירות[683], והנדר היינו קרבנות נזיר[684]. ועוד, אחר שלא היה מגלח אלא מימים לימים, שנאמר: והיה מקץ ימים לַימים אשר יגלח[685], משום שהכביד עליו שערו, שנאמר: כי כבד עליו וגלחו[686], מכלל שנדר נזירות[687], שלולא שכבד עליו לא היה מגלח אותו, וזה לאות כי היה נזיר מגדל פרע שער ראשו, ולפי שהנזיר לתגלחת הוא נזיר לשאר הדברים אשר בהם הנזירות - לסוברים כן[688], וכן הלכה[689] - למדנו שהוא היה נזיר, ולפי שזה היה מנהגו תמיד משנה לשנה - לסוברים כן[690], או מזמן אחר לזמן אחר, לסוברים כן[691] - למדנו מזה שאבשלום היה נזיר עולם[692].

ב) ויש מהראשונים הסוברים שדין זה הלכה-למשה-מסיני* הוא[693], ומכל מקום למדנו דינו מאבשלום[694], כי היתה קבלה בידי רבותינו כי אבשלום נזיר עולם היה[695], כי מן הפסוקים לא ראו זה, כי אפשר כי הוא היה מגדל שערו ליופי שערו להתגאות בו ולהתנאות ומשנה לשנה כשהיה כבד עליו שלא יוכל לסובלו היה מגלחו[696], אבל רבותינו קיבלו כי בנזירות היה מגדל אותו[697], ומה שכתוב: את נדרי אשר נדרתי[698], היינו שהיה רוצה להביא קורבנותיו[699], ולמדו מזה כי מי שנדר בנזיר עולם כל ימי חייו כשהכביד שערו מיקל בתער[700]. ובטעם שנצרך לימוד מהכתוב ללמדנו הלכה למשה מסיני, כתבו ראשונים, שנזיר עולם חלוק דינו משאר דין נזירות, שאם קיבל עליו נזירות ארוכה עד סוף העולם, לעולם אינו מיקל, ואם קיבל עליו נזירות לענין שכשיכבד עליו שערו יגלחנו אם ירצה, מדוע מיקל בשערו ואינו מגלחו, לכן נצרך כתוב ללמדנו דינו, שאין סברא שתהא הלכה שאין דינו כדין נזירות הכתוב בתורה[701].

נזיר עולם, שמותר להקל שערו בתער[702], נחלקו תנאים אחת לכמה זמן מותר לעשות כן[703]:

א) לדעת רבי, מגלח אחד לשנים עשר חודש[704], שנאמר: ויהי מקץ ימים לַימים[705], ואנו למדים גזרה-שוה* "ימים" "ימים" מבתי-ערי-חומה* - שנאמר בהם: ימים תהיה גאֻלתו[706] - מה שם שנים עשר חודש - כמפורש בכתוב: ואם לא יגָּאל עד מלאת לו שנה תמימה[707] - אף כאן שנים עשר חודש[708]. ב) ולדעת ר' נהוראי - ויש הגורסים שכן אף דעת ר' שמעון[709] - מגלח אחת לשלושים יום[710], שנאמר בכהנים: וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו[711], שהרי כהנים הדיוטים מגלחים אחת לשלושים יום[712], משום שיש כובד שיער[713] והוא ניוול להם, אף כאן לאחר שלושים יש כובד[714]. בתוספתא אמר ר' נהוראי שדינו נלמד מהכתוב: ויהי מקץ ימים לַימים[715], דהיינו חודש[716]. ג) ולדעת ר' יוסי נזיר עולם מגלח מערב שבת לערב שבת, שכן מצינו בבני מלכים שמגלחים מערב שבת לערב שבת[717], וההבדל בין אבשלום לשאר אחיו היה, כשחל יום טוב באמצע השבוע, שאחיו היו מגלחים לכבוד יום טוב, והוא לא היה מגלח[718], או שהם היו יכולים לגלח בבוקר ערב שבת, והוא לא היה מגלח עד הערב[719], לסוברים שאין מקצת-היום-ככולו*[720]. ולסוברים שמקצת היום ככולו[721], היה מגלח לאחר הקרבת הקורבנות[722].

יש מהראשונים המפרשים שהכל מודים שנזיר עולם מגלח אחת לשלושים יום, שכן כובד הוא לאנשים[723], ולא נחלקו התנאים אלא באבשלום: לדעת רבי, גילח אחת לשנים עשר חודש, שהואיל ובעל כח היה לא היה שערו כבד עליו עד שנים עשר חודש[724]. ולדעת ר' נהוראי, גילח אחת לשלושים יום[725]. ולדעת ר' יוסי, גילח מערב שבת לערב שבת, הואיל וכן דרך בני מלכים, ולכן היה זה כובד עבורו[726], אבל לשאר אנשים אין כובד עד שלושים יום[727].

להלכה פסקו ראשונים שנזיר עולם מגלח משנים עשר חודש לשנים עשר חודש[728].

נזיר עולם שנטמא הרי זה מביא קרבן טומאה[729] ומגלח תגלחת טומאה[730], כמו נזיר לזמן קצוב[731].

הערות שוליים

  1. עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שורש נזר; עי' רש"י במדבר ו ב; כ"מ מתוס' נזיר ט א ד"ה אמר; עי' ס' השרשים לרד"ק שורש נזר; כ"מ מחי' ר"פ (נד' בשיטת הקדמונים) שם, בשם אביו.
  2. ויקרא כב ב. ראב"ע שם, בשם י"א; עי' ס' השרשים לרד"ק שם.
  3. עי' ראב"ע שם, בשם י"א.
  4. בראשית יט ב.
  5. עי' מחברת מנחם ע' זר מחלקה ג'.
  6. עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם.
  7. עי' ערכין ט ב; רמב"ם נזירות פ"א ה"א.
  8. במדבר ו ב. רמב"ם שם: כי ידור.
  9. ע"ע תגלחת נזיר.
  10. עי' רדב"ז שם, בד' רמב"ם שבציון 12.
  11. ריטב"א נדרים ב א (א א בדפי הרי"ף); עי' ר"ן שם ד"ה כל כנויי נדרים.
  12. ע"ע נדר. עי' רמב"ם שם.
  13. ריטב"א שם; עי' ר"ן שם.
  14. חינוך מ' שסח ושעג ושעד.
  15. רמב"ם נזירות פ"ב ה"כ, ועי' רדב"ז שם, שהוא ע"פ משנה נזיר לב ב.
  16. רמב"ם שם; חינוך מ' שעד.
  17. עי' תוס' נזיר יט ב ד"ה נזיר (הא') וד"ה נזיר (הב'); עי' מאירי שם א.
  18. חינוך מ' שעד.
  19. ע"ע ארץ ישראל.
  20. ע"ע חוץ לארץ. תוספ' נזיר פ"א.
  21. ע"ע ציון 1 ואילך.
  22. עי' מאירי שם.
  23. רמב"ם נזירות פ"ב הכ"א.
  24. עי' תוס' שם ב ד"ה נזיר (הא').
  25. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' תוס' שם; עי' מאירי שם.
  26. עי' גמ' שם ב; רמב"ם שם; עי' פהמ"ש שם.
  27. רמב"ם שם; עי' פהמ"ש שם; עי' תוס' שם ב ד"ה מי.
  28. עי' רמב"ם שם; עי' פהמ"ש שם.
  29. עי' פהמ"ש שם.
  30. משנה שם ועדיות פ"ד מי"א.
  31. עי' ציון 0 ואילך. עי' גמ' שם כ א, בד' ב"ש, ופהמ"ש שם יט ב.
  32. משנה שם ושם.
  33. תוס' שם יט ב ד"ה נזיר (הב').
  34. רמב"ם שם; עי' פהמ"ש שם.
  35. רמב"ם שם.
  36. ע"ע קרבנות, שאין מקריבים אלא בבהמ"ק.
  37. רמב"ם נזירות פ"ב הכ"א; חינוך מ' שעד, שכן אמרו ז"ל; מאירי נזיר יט א, בשם גדולי המחברים, ודחה.
  38. עי' ראב"ד שם, בהשגות; עי' מאירי שם.
  39. עי' ציון 26 ואילך.
  40. עי' ציון 37.
  41. עי' רמב"ם נזירות פ"ב הכ"ב.
  42. עי' ציון 32 ואילך.
  43. עי' ציון 35.
  44. רמב"ם שם.
  45. עי' ראב"ד בהשגות נזירות פ"ב סוהכ"א.
  46. ושם, שדבר זה הוא הלמ"מ.
  47. עי' נזיר כט ב; עי' רמב"ם נזירות פ"ב הי"ג.
  48. במדבר ו ב.
  49. במדב"ר נשא פ"י סי' ו; עי' רש"י נדה מו ב ד"ה לפי שמצינו; עי' פסי"ז שם.
  50. עי' ספרי נשא פיס' כב; עי' במדב"ר שם; עי' רש"י שם א ד"ה כי יפליא וב ד"ה אי מופלא; עי' רבינו בחיי במדבר ל ג.
  51. במדבר שם.
  52. רלב"ג שם.
  53. ציון 449 ואילך.
  54. ציון 690 ואילך.
  55. עי' ספרי נשא פיס' כב; עי' במדב"ר נשא פ"י סי' ז.
  56. במדבר ו ב.
  57. ספרי שם; במדב"ר שם.
  58. עי' רלב"ג במדבר ו ב.
  59. רמב"ם נזירות פ"ב הי"ג: קטן; עי' פי' הרא"ש נזיר כח ב ד"ה האיש מדיר.
  60. רמב"ם שם הט"ו.
  61. משנה שם וסוטה כג א; רמב"ם שם הי"ג.
  62. עי' נזיר כח ב.
  63. רש"י שם ד"ה הלכה היא.
  64. עי' רמב"ם נזירות פ"ב הי"ג.
  65. תוס' שם ד"ה כדי, בד' ריב"ח אמר ר"ל שבציון 66.
  66. ריב"ח אמר ר"ל בגמ' שם כח ב - כט א, לגירסתנו. ועי' גליון בד' וילנא שם כח ב, שי"ג להיפך: ר"ל אמר ריב"ח.
  67. פי' הרא"ש שם כט א ד"ה כדי לחנכו.
  68. גמ' שם.
  69. ציון 409 ואילך.
  70. עי' רש"י סוטה כג א ד"ה האיש מדיר.
  71. ע"ע נזיר טמא. פי' הרא"ש נזיר כח ב ד"ה האיש מדיר.
  72. רמב"ם נזירות פ"ב הי"ג; ר"א מן ההר נזיר כח ב.
  73. עי' פי' הרא"ש שם ד"ה האיש מדיר: וכל דין נזיר עליו.
  74. עי' תוס' נזיר כח ב ד"ה האיש, בתי' הא'; עי' שיטה לחכמי איוורא שם, בפי' הא'.
  75. תוס' שם, בפי' הא'.
  76. עי' רמב"ם נזירות פ"ב הי"ד; עי' ר"א מן ההר שם; עי' פי' הרא"ש שם ד"ה האיש מדיר, בפי' הא'.
  77. רמב"ם שם.
  78. עי' רמב"ם שם; עי' ר"א מן ההר שם.
  79. עי' תוס' שם, בפי' הב'; עי' פי' הרא"ש שם, בפי' הב'; עי' שיטה לחכמי איוורא שם, בפי' הב'.
  80. עי' ציון 61.
  81. עי' נזיר כט א.
  82. עי' גמ' שם, ור"א מן ההר שם.
  83. ר"א מן ההר שם.
  84. ציון 411 ואילך.
  85. עי' משנה נזיר כח ב; עי' רמב"ם נזירות פ"ב הט"ו.
  86. רמב"ם שם.
  87. עי' גמ' שם.
  88. ציון 414 ואילך.
  89. ע"ע גוי.
  90. משנה נזיר סא א, לגי' כל כ"י של המשנה והגמ' וד' שאינם מצונזרים; רמב"ם נזירות פ"ב הט"ז, לגי' כ"י ודפוסים שאינם מצונזרים.
  91. עי' רע"ב נזיר פ"ט מ"א; פ"מ לירו' נזיר פ"ט ה"א.
  92. רע"ב שם.
  93. פ"מ שם.
  94. במדבר ו ב. ברייתא שם; עי' ירו' שם; ספ"ז שם; במדב"ר נשא פ"י סי' ו; רמב"ם שם.
  95. ברייתא שם, לגי' כל כ"י ודפוסים שאינם מצונזרים.
  96. ספ"ז שם; ירו' שם, לגי' כ"י ליידן; עי' במדב"ר שם.
  97. ע"ע נדרים ונדבות.
  98. במדבר ו יא.
  99. ירו' שם, לגי' כ"י ליידן.
  100. ע"ע קרבנות. פ"מ שם.
  101. משנה נזיר סא א; עי' ספרי נשא פיס' כב; רמב"ם נזירות פ"ב הי"ז.
  102. במדבר ו ב.
  103. עי' ספרי שם; במדב"ר נשא פ"י סי' ז.
  104. ע"ע טמאת כהנים; טמאת קרובים.
  105. ע"ע הנ"ל ציון 95 ואילך. עי' רבינו הלל לספרי שם.
  106. ע"ע הנ"ל ציון 85 ואילך.
  107. עי' לעיל ציון 55 ואילך.
  108. ספרי שם.
  109. עי' משנה נזיר כ ב; עי' ספרי נשא פיס' כב; עי' ברייתא נדרים ג א; רמב"ם נזירות פ"ב הי"ז; עי' רמב"ם נדרים פי"ג הי"ב; עי' טוש"ע יו"ד רלד נד.
  110. ע"ע הפרה. רמב"ם נזירות שם.
  111. ע"ע הקש.
  112. במדבר ו ב. נדרים שם.
  113. עי' ספרי שם; ברייתא שם.
  114. ע"ע עבד כנעני. עי' נזיר סא א.
  115. משנה שם; עי' תוספ' נזיר פ"ו; רמב"ם נזירות פ"ב הי"ז.
  116. עי' משנה שם; עי' תוספ' שם; עי' רמב"ם שם.
  117. במדבר ל ג.
  118. נזיר סב ב.
  119. במדבר ו ז.
  120. ירו' נזיר פ"ט ה"א, ועי' שי"ק ופ"מ שם. ועי' עלי תמר שם, בד' ירו' שם, שעיקרו הלמ"מ, והלימוד מהכתוב אינו אלא אסמכתא, ועיי"ש עוד בחילוקי טעמים בין גמ' לירו'.
  121. רמב"ם שם.
  122. משנה נזיר סב ב, לפי רש"י שם ד"ה עבר מכנגד פניו ופהמ"ש לרמב"ם שם ורע"ב שם פ"ט מ"א.
  123. עי' משנה שם.
  124. גמ' שם, במסקנה, בד' ר"מ, לפי פי' הרא"ש שם ד"ה לימא בדשמואל.
  125. רש"י שם ד"ה ולמאן דאמר.
  126. עי' משנה שם.
  127. עי' גמ' שם, במסקנה, בד' ר"י, לפי רש"י שם ד"ה לא דכולי עלמא.
  128. רמב"ם נזירות פ"ב הי"ט, ועי' כס"מ שם, שהוא בכלל האמור במשנה: עבר מכנגד פניו.
  129. רמב"ם שם.
  130. פהמ"ש לרמב"ם שם; רדב"ז ואורח מישור שם, בד' רמב"ם שבציון הקודם. ועי' כס"מ שם, שמכח הראב"ד שבציון 135 פי' בד' הרמב"ם שגרס השמות במשנה בצורה הפוכה, ועי' תוי"ט פ"ט מ"א, שתמה, שמפהמ"ש מוכח לא כן.
  131. ע"ע הלכה: כר' מאיר בגזרותיו.
  132. ע"ע הנ"ל: שם. ציון 715. ושם ציון 714, שי"ח.
  133. אורח מישור שם, בד' הרמב"ם. וע"ע הנ"ל: שם ציון 716 ואילך.
  134. עי' ראב"ד בהשגות שם.
  135. ע"ע הלכה: כר' יוסי מחברו ציונים 623 ואילך, 633. עי' ראב"ד שם; עי' כס"מ שם, בשמו.
  136. עי' תוספ' נזיר סופ"ו; עי' רמב"ם נזירות פ"ב הי"ט.
  137. עי' תוספ' שם; רמב"ם שם.
  138. עי' תוספ' שם; רמב"ם שם.
  139. עי' ראב"ד בהשגות שם, ע"פ ירו' נזיר פ"ט ה"א.
  140. עי' רש"י נזיר ד א ד"ה איבעית אימא וט א ד"ה הריני; עי' ר"א מן ההר שם ד א, בשמו, וג ב; עי' תוס' שם ד א ד"ה עד; עי' שיטה לחכמי איוורא שם ג ב.
  141. עי' רש"י ד א שם; עי' ר"א מן ההר שם, בשמו, וג ב; עי' תוס' ד א שם; עי' שיטה לחכמי איוורא ג ב שם.
  142. עי' נזיר ב ב: מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין קמ"ל; עי' רמב"ם נזירות פ"א ה"ה; עי' ר"א מן ההר נדרים ה ב, בשם רש"י; עי' ר"ן שם יט ב ד"ה אין אחד מהם נזיר.
  143. עי' נזיר שם; עי' ר"א מן ההר נדרים שם, בשם רש"י.
  144. עי' ר"א מן ההר שם, בשם רש"י.
  145. עי' נזיר ב ב: מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין קמ"ל; עי' רמב"ם נזירות פ"א ה"ה.
  146. רמב"ם שם: עניינות רחוקות.
  147. משנה שם א.
  148. משנה שם, לפי שמואל בגמ' שם ב; רמב"ם שם.
  149. עי' גמ' שם; רמב"ם שם.
  150. רמב"ם שם.
  151. רשב"א קדושין ה ב, בשם הראב"ד, שכ"מ בנזיר שם.
  152. רמב"ן קדושין שם, והובא ברשב"א שם; ריטב"א שם.
  153. עי' נזיר ב ב.
  154. ע"ע ידות ציון 54 ואילך. ושם, ציון 46 ואילך, שי"ח.
  155. ע"ע הנ"ל ציון 77 ואילך.
  156. קדושין שם; עי' תוס' נזיר שם ד"ה ה"ג; עי' רשב"א קדושין שם, בשם הראב"ד והרמב"ן; עי' מאירי נזיר ב א.
  157. משנה שם, לפי שמואל בגמ' שם ב ב - ג ב; רמב"ם שם.
  158. רמב"ם שם. על האומר: הרי עלי ציפורים, שנחלקו בו תנאים ואמוראים בדעתם, עי' משנה נזיר ב א וגמ' שם ג א-ב, ורמב"ם נזירות פ"א ה"ז.
  159. עי' ציון 148 ואילך.
  160. ע"ע דברים שבלב ציון 5 ואילך.
  161. ציון 137 ואילך.
  162. ציון 11 ואילך.
  163. ציון 21 ואילך.
  164. ציונים 149 ואילך, 192 ואילך.
  165. עי' ערכין ט ב; עי' רמב"ם נזירות פ"ג ה"ז. וע"ע כנויים ציון 249.
  166. עי' ציון 7 ואילך. עי' גמ' שם.
  167. נדרים ל ב ורמב"ם נדרים ט א: הלך; עי' טוש"ע יו"ד ריז א.
  168. רש"י ר"ה יב ב ד"ה לשון; עי' רש"י תענית ו ב ד"ה עד שתרד; עי' רש"י יבמות עא א ד"ה בערלי ישראל; רש"י חולין קד א ד"ה הנודר; עי' רש"י בכורות נה א ד"ה לא שתינא.
  169. עי' רש"י ר"ה ובכורות שם.
  170. עי' ציון הבא ואילך.
  171. עי' ת"ק בתוספ' נזיר פ"א וברייתא נזיר ח ב; עי' סתם ברייתא ערכין ט ב; עי' רמב"ם נזירות פ"ג ה"ז.
  172. ע"ע לוח השנה ציון 134.
  173. עי' לעיל ציון 165 ואילך.
  174. עי' גמ' שם, לפי עקבי יעקב שם; עי' רמב"ם שם.
  175. עי' משנה נזיר לד א.
  176. תוספ' בכורים פ"ב.
  177. עי' ראשונים שבציונים 179, 182.
  178. עי' מאירי שם, בד' גדולי המחברים והתוס'.
  179. עי' ציון 204 ואילך. עי' רש"י שם ד"ה ראה את הכוי; עי' מאירי שם, בד' גדולי המחברים והתוס'. ועי' תוס' שם לג א ד"ה ראה ופי' הרא"ש שם לד א ד"ה כוי, בשאלה.
  180. עי' ציון 212. עי' מאירי שם, בד' גדולי המחברים והתוס'. ועי' תוס' לג א שם ופי' הרא"ש לד א שם, בשאלה.
  181. עי' ציון 228 ואילך.
  182. עי' ציון 267 ואילך. עי' תוס' לג א שם; עי' פי' הרא"ש לד א שם.
  183. רמב"ם נזירות פ"ב ה"י; ר"א מן ההר שם; מאירי שם.
  184. עי' רמב"ם שבציון הבא ואילך; עי' ר"א מן ההר שם. ועי' מאירי שם, שנ' שפי' שהמשנה היא כב"ש, ומ"מ הלכה כמותה, מפני שיש לפרש שלא נתכוונו לגופו של כוי אלא לדרכים.
  185. ע"ע כוי ציונים 29 ואילך, 55 ואילך, ושם, ציונים 10 ואילך, 42 ואילך, 54, שי"ח. עי' תוס' לג א שם.
  186. רמב"ם שם הי"א.
  187. עי' בכורים פ"ב מ"ח; רמב"ם שם ה"י; עי' ר"א מן ההר שם; עי' מאירי שם.
  188. ע"ע כסוי הדם.
  189. ע"ע כוי ציון 143 ואילך. עי' ר"א מן ההר שם.
  190. עי' בכורים שם; רמב"ם שם ה"י; עי' ר"א מן ההר שם; עי' מאירי שם.
  191. ע"ע חֵלב.
  192. ע"ע כוי ציונים 195, 203 ואילך. עי' ר"א מן ההר שם.
  193. עי' בכורים שם; רמב"ם שם ה"י; עי' ר"א מן ההר שם; עי' מאירי שם.
  194. ע"ע כוי ציון 248. עי' ר"א מן ההר שם.
  195. עי' בכורים שם; רמב"ם שם ה"י; עי' ר"א מן ההר שם; עי' מאירי שם.
  196. ע"ע כלאי בהמה: איסור הרבעה.
  197. ע"ע כוי ציון 258 ואילך. עי' ר"א מן ההר שם.
  198. ע"ע אנדרוגינוס ציון 14 ואילך. עי' תוספ' בכורים פ"ב: דרכים ששוה לאנשים ולנשים וכו' הריני נזיר שזה איש ואשה וכו' דרכים שלא שוה וכו' הריני נזיר שאי"ז איש ואשה וכו'.
  199. עי' רמב"ם נזירות פ"ב ה"י. ועי' לח"מ שם ורדב"ז שם הי"ב.
  200. ע"ע סומא.
  201. רמב"ם נזירות פ"ב הי"ב, ועי' מג"ע ורדב"ז שם, שהוא ע"פ תוספ', וצ"ב, שאינו שם. ועי' לח"מ שם ה"י ורדב"ז שם הי"ב.
  202. עי' קרי"ס שם.
  203. עי' משנה נזיר לב ב ותוספ' נזיר פ"ג, ורש"י שם לא ב ד"ה ואחד בא כנגדן.
  204. משנה שם לב ב; תוספ' שם.
  205. עי' רע"ב שם פ"ה מ"ה.
  206. ע"ע הקדש ציון 312 ואילך. עי' גמ' שם לא ב; פהמ"ש לרמב"ם שם לב ב; רע"ב שם. וע"ע הנ"ל ציון 316, שלד' רב פפא אף לד' ב"ש הקדש בטעות אינו הקדש, ושם ציון 318, שי"ס שרב פפא חזר בו.
  207. תוס' שם לב ב סוד"ה ששה; פי' הרא"ש שם לא ב ד"ה ת"ש היו מהלכין; רע"ב שם.
  208. תוס' לב ב שם.
  209. משנה שם (ותוספ' שם), לפי רב יהודה בגמ' שם ולפי ירו' שם פ"ה ה"ד. ועי' אביי בגמ' שם לג א, שפי' ל' המשנה בע"א.
  210. ע"ע הקדש ציונים 312, 315.
  211. עי' פהמ"ש שם לב ב; עי' תוס' שם; עי' רע"ב שם.
  212. רמב"ם נזירות פ"ב ה"ח; עי' רע"ב שם.
  213. משנה שם; ר' יהודה משום ר"ט בתוספ' שם; ר' יהודה משום ר"ט בברייתא שם לד א, לפי רש"י שם ד"ה והתניא.
  214. עי' ר' יהודה משום ר"ט בתוספ' שם; ר' יהודה משום ר"ט בברייתא שם. ועי' ר' יודה משום ר"ט בברייתא בירו' שם: שאין נזירות אלא על התרייה.
  215. פי' הרא"ש שם לג א ד"ה (לה ב) ב"ה אומרים.
  216. רש"י שם לב ב ד"ה רבי טרפון.
  217. במדבר ו ב.
  218. תוס' שם ד"ה ורבי.
  219. תוס' שם, לגי' הג' מהר"ב רנשבורג שם אות ב.
  220. עי' ציון 212.
  221. עי' ציון 209 ואילך.
  222. עי' ציון 228 ואילך.
  223. עי' משנה נזיר לב ב.
  224. גמ' שם לד א; ירו' שם פ"ה ה"ד.
  225. רמב"ם נזירות פ"ב ה"ח.
  226. עי' ר' שמעון במשנה שם לב ב.
  227. גמ' שם לד א; כ"מ מירו' שבציון 224.
  228. ר' שמעון בברייתא נזיר ח א; נדרים יט א, בד' ר"ש שבציון 232; נזיר לד א, בד' ר"ש שבציון 255; רש"י שם יב ב ד"ה אלא אם ותוס' שם ד"ה הפילה ופהמ"ש לרמב"ם שם יג א, בד' ר"ש שבציון 238; תוס' נזיר יג א ד"ה ורבי, בד' ר"ש שבציון 247.
  229. חזקיה בנזיר ח א, בד' ר"ש שבציון הנ"ל.
  230. ע"ע תגלחת נזיר.
  231. ע"ע הנ"ל. רש"י שם ד"ה ר"ש היא.
  232. עי' ר' שמעון בתוספ' נזיר פ"ב; עי' ר"ש בברייתא בנדרים שם ונזיר שם.
  233. עי' תוספ' שם.
  234. תוס' נזיר יב ב ד"ה הפילה.
  235. רש"י שם יג א ד"ה הפילה.
  236. תוס' שם יב ב ד"ה הפילה: או שמת.
  237. תוס' שם ד"ה רבי.
  238. ר' שמעון במשנה שם יג א.
  239. רמב"ם נזירות פ"א הי"ז.
  240. עי' תוס' נזיר יג א ד"ה חזרה.
  241. תוס' שם.
  242. עי' ציון 238. עי' תוס' שם ד"ה רבי.
  243. עי' רש"י שם ד"ה ר"ש אומר.
  244. תוס' שם.
  245. תוס' שם.
  246. רש"י שם.
  247. ר' שמעון במשנה שם.
  248. עי' רש"י שם; עי' תוס' שם.
  249. עי' רש"י שם; תוס' שם.
  250. עי' רש"י שם; עי' תוס' שם.
  251. עי' רש"י שם; תוס' שם.
  252. עי' תוס' שם.
  253. עי' ציון 212.
  254. עי' ציון 209 ואילך.
  255. עי' ר' שמעון במשנה שם לב ב.
  256. טהרות פ"ד מ"ז.
  257. נזיר לד א וירו' שם פ"ה ה"ד, בד' ת"ק שבציון 266; רש"י נזיר ג א ד"ה הפילה, בד' ת"ק שבציון 262; תוס' שם ד"ה חזרה, בד' ת"ק שבציון 263.
  258. ר' יהודה בברייתא שם ח א; נזיר שם לד א ונדרים יט א, בד' ר"י שבציון 260; ירו' שם, שכ"ד ר"י.
  259. עי' נדרים שם; תוס' נזיר לד א ד"ה אלא.
  260. עי' ר' יהודה בתוספ' נזיר פ"ב; עי' ר"י בברייתא בנדרים שם ונזיר שם ח א.
  261. עי' רע"ב שם פ"ב מ"ח.
  262. ת"ק במשנה שם יג א.
  263. עי' ת"ק במשנה שם.
  264. עי' ציון 212.
  265. עי' ציון 209 ואילך.
  266. עי' ת"ק במשנה שם לב ב.
  267. רמב"ם נזירות פ"ב ה"ח וה"ט; מאירי נדרים יח ב ונזיר יב ב.
  268. רמב"ם שם פ"א הי"ז; עי' פהמ"ש לרמב"ם נזיר יג א.
  269. עי' רמב"ם שם; עי' פהמ"ש שם.
  270. רמב"ם שם פ"ב ה"ט.
  271. רמב"ם שם ה"ח.
  272. עי' רש"י נזיר ט א ד"ה ובה"א.
  273. עי' רש"י שם ד"ה ולדברי ב"ש; עי' תוס' שם ד"ה הריני וד"ה אמר.
  274. עי' קרי"ס נזירות פ"א.
  275. תוספ' נזיר פ"ב.
  276. עי' ברייתא בגמ' שם ב, לפי גמ' שם, בלשון הא'.
  277. עי' ת"ק במשנה שם א.
  278. עי' ציון 140 ואילך. עי' גמ' שם; רש"י שם ד"ה הריני; עי' תוס' שם ד"ה הריני.
  279. ע"ע אין אדם מוציא דבריו לבטלה ציון 2. ושם, שי"ח.
  280. עי' גמ' שם, בד' ב"ש.
  281. עי' חי' ר"פ (נד' בשיטת הקדמונים) שם.
  282. ע"ע תפוס לשון ראשון.
  283. עי' חי' ר"פ שם; עי' שיטה לחכמי איוורא שם.
  284. עי' גמ' שם, בד' ב"ש; רש"י שם.
  285. עי' תוס' שם.
  286. עי' גמ' שם, בד' ב"ש: לאיתשולי קאתי, לפי תוס' שם ד"ה לאיתשולי.
  287. שיטה לחכמי איוורא שם.
  288. פי' הרא"ש שם.
  289. ע"ע שאלה (ב).
  290. עי' גמ' שם, בד' ב"ש.
  291. עי' פי' הרא"ש שם, לגי' המגיה בד' וילנא.
  292. עי' פי' הרא"ש שם; עי' פרושי ונמוקי רבינו עזריאל שם.
  293. עי' ברייתא בגמ' שם ב, לפי גמ' שם, בלשון הא'.
  294. עי' משנה שם א.
  295. עי' מאירי שם.
  296. ע"ע נדר.
  297. עי' גמ' שם, בד' ב"ה, שסוברים כר"ש במשנה מנחות קג א.
  298. עי' רש"י שם ד"ה ובה"א.
  299. עי' פרושי ונמוקי רבינו עזריאל שם.
  300. עי' ברייתא בגמ' שם ב, לפי גמ' שם, בלשון הב'.
  301. עי' משנה שם א, לפי רש"י ד"ה א"ר יהודה ותוס' ד"ה אמר ופי' הרא"ש ד"ה הריני.
  302. עי' חי' ר"פ (נד' בשיטת הקדמונים) שם, בשם תוס' בשם ר"ת.
  303. חי' ר"פ שם, בשם תוס' בשם ר"ת.
  304. ציונים 316 ואילך, 324 ואילך, 326 ואילך.
  305. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם, בד' ר' יהודה במשנה שם: באומר הרי הן עלי קרבן, ועי' ציונים 316 ואילך, 324 ואילך, 326 ואילך, שי"מ בע"א.
  306. עי' פהמ"ש שם.
  307. עי' פהמ"ש שם.
  308. רמב"ם נזירות פ"א ה"ט; עי' מאירי נזיר ט א.
  309. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם. וע"ע הלכה: בית שמאי ובית הלל ציון 539 ואילך.
  310. עי' קרי"ס נזירות פ"א.
  311. עי' ברייתא נזיר ט ב, לפי גמ' שם, בלשון הב'.
  312. עי' משנה שם א, לפי גמ' שם א-ב.
  313. עי' ברייתא בגמ' שם ב, לפי גמ' שם, בלשון הא'.
  314. ע"ע נזיר. ועי' לעיל ציון 1 ואילך.
  315. תוס' שם א ד"ה אמר; עי' חי' ר"פ (נד' בשיטת הקדמונים) שם, בשם אביו.
  316. עי' תוס' שם, בד' ר' יהודה במשנה שם: באומר הרי הן עלי קרבן, ועי' ציונים 305 ואילך, 324 ואילך, 326 ואילך, שי"מ בע"א.
  317. עי' תוס' שם.
  318. רמב"ם נזירות פ"א ה"י; עי' מאירי נזיר ט א.
  319. מאירי שם.
  320. עי' מאירי שם; עי' לח"מ שם, בד' רמב"ם שבציון 318.
  321. ע"ע נדר.
  322. עי' לח"מ שם, בד' רמב"ם שבציון הנ"ל. ועי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון הנ"ל, שפי' בע"א, ועי' לח"מ שם, שתמה. ועי' רדב"ז שם.
  323. עי' ראב"ד בהשגות שם.
  324. עי' רש"י נזיר ט א ד"ה א"ר יהודה, וחי' ר"פ (נד' בשיטת הקדמונים) בשם אביו, בד' ר' יהודה במשנה שם: באומר הרי הן עלי קרבן, ועי' ציונים ציונים 305 ואילך, 316 ואילך, 326 ואילך, שי"מ בע"א.
  325. עי' רש"י שם.
  326. עי' פי' הרא"ש נזיר ט א ד"ה הריני, ומאירי שם ושיטה לחכמי איוורא ופרושי ונמוקי רבינו עזריאל שם, וחי' ר"פ (נד' בשיטת הקדמונים) שם, בשם תוס' בשם ר"ת, ורע"ב שם פ"ב מ"א, בד' ר' יהודה במשנה שם: באומר הרי הן עלי קרבן, ועי' ציונים ציונים 305 ואילך, 316 ואילך, 324 ואילך, שי"מ בע"א.
  327. עי' פי' הרא"ש ומאירי ושיטה לחכמי איוורא שם; עי' רע"ב שם.
  328. תוס' נזיר יא א ד"ה הריני.
  329. עי' משנה שם; רמב"ם נזירות פ"א הי"א.
  330. עי' ציון 360 ואילך.
  331. עי' פי' הרא"ש שם ד"ה מזגו לו.
  332. רמב"ם שם, לגי' מער"ק שם, בשם נ"א כ"י, ונ' שהסכים לה.
  333. רמב"ם שם.
  334. עי' משנה שם: מעשה באשה אחת, לפי גמ' שם, ורש"י ד"ה אמרו חכמים; רמב"ם שם הי"ב, לגי' מער"ק שם הי"א, בשם נ"א כ"י, ונ' שהסכים לה.
  335. רמב"ם שם הי"ב.
  336. עי' משנה שם: לא נתכוונה וכו', ורש"י סוד"ה אמרו חכמים.
  337. עי' רמב"ם שם.
  338. עי' מפרש נדרים ג ב ד"ה הכא נמי וד א ד"ה לענין מלקות פליגי, בד' רבא בגמ' שם ג ב, ועי' ציונים 338, 345, שי"מ בע"א; רמב"ם נזירות פ"א ה"ד.
  339. עי' מפרש ג ב שם; רמב"ם שם.
  340. רמב"ם שם.
  341. ע"ע לאו שאין בו מעשה ציונים 27 ואילך, 34, 38 ואילך, 42 ואילך, 47 ואילך, 51 ואילך, 57 ואילך. ושם, ציונים 24 ואילך, 33, 37, 50, 53 ואילך, שי"ח.
  342. ע"ע הנ"ל ציון 79.
  343. עי' רדב"ז שם.
  344. עי' תוס' שם ג ב ד"ה בל, בשם ר"ת, ופי' הרא"ש שם ד"ה לא אפטר, בשם י"א, ודחה, בד' רבא בגמ' שם, ועי' ציונים 338, 345, שי"מ בע"א.
  345. עי' תוס' שם ג ב ד"ה בל, בפי' הא', ופי' הרא"ש שם ד"ה לא אפטר, בפי' הא', ור"ן שם ד"ה בל, בד' רבא בגמ' שם, ועי' ציונים 338, 344, שי"מ בע"א.
  346. עי' ר"ן שם ד א ד"ה (ג ב) בל.
  347. עי' פי' הרא"ש ג ב שם, בפי' הא'; עי' ר"ן ג ב שם.
  348. ע"ע בל תאחר ציון 157. עי' ר"ן ד א שם.
  349. משנה נזיר ג ב, לפי ירו' שם פ"א ה"ב, ולפי רש"י שם ד"ה אמר הריני וד"ה אפילו לא נזר ותוס' שם ד"ה מן ושיטה לחכמי איוורא שם, ע"פ גמ' שם.
  350. עי' ת"ק שבציון 398, לפי ראשונים שבציון 399.
  351. משנה שם.
  352. ע"ע נזירות שמשון. תוס' שם ד"ה וכל, בפי' "דקדוקי נזירות" שבציון הקודם.
  353. במדבר ו ג. גמ' שם, בד' משנה שם ("רבנן").
  354. רש"י שם ד"ה אמר קרא.
  355. במדבר ו ד.
  356. עי' פי' הרא"ש נזיר שם.
  357. ע"ע נזיר.
  358. רמב"ם נזירות פ"א ה"ט.
  359. עי' פ"מ לירו' נזיר פ"א ה"ב.
  360. ר"ש במשנה שבציון 401, לפי ראשונים שבציון 403 ואילך; עי' ר"ש בברייתא שם.
  361. עי' ציון 140 ואילך.
  362. עי' ציון 369. עי' תוס' שם ד א ד"ה עד; עי' שיטה לחכמי איוורא שם ג ב.
  363. במדבר ו ד. גמ' שם, בד' ר"ש.
  364. רש"י שם ד"ה מכל אשר יעשה, ועי' נוס' ריב"ן שם אות ט, שבכ"י ליתא.
  365. רש"י שם.
  366. עי' ר"א מן ההר שם, בשם איכא דאמרי הא'.
  367. כ"מ מרש"י שם ד א ד"ה איבעית אימא; עי' ר"א מן ההר שם, בשם רש"י, וג ב, בשם איכא דאמרי הב'.
  368. רמב"ם נזירות פ"א ה"ט. וע"ע הלכה כסתם משנה ציון 83 ואילך.
  369. עי' ירו' נזיר פ"א ה"ב, ופ"מ שם; עי' תוס' נזיר ד א ד"ה עד; עי' שיטה לחכמי איוורא שם ג ב.
  370. עי' ירו' שם, בד' ר"מ.
  371. עי' פ"מ שם, ע"פ ר"מ בברייתא שבועות לח א.
  372. עי' ירו' שם, בד' ר"י.
  373. עי' פ"מ שם.
  374. עי' ציון 351 ואילך.
  375. עי' ציון 368.
  376. עי' ציון 359.
  377. עי' פ"מ שם, לשיטתו שבציון הנ"ל.
  378. רמב"ם נזירות פ"א הי"ג.
  379. רש"י נזיר יא א ד"ה הריני נזיר.
  380. עי' משנה שם, לפי רש"י שם, ועי' שיטה לחכמי איוורא שם, שפי' בע"א; עי' תוספ' נזיר פ"ב; עי' ברייתא בגמ' שם; רמב"ם שם.
  381. משנה שם; ברייתא שם; רמב"ם שם.
  382. רש"י שם.
  383. תוספ' שם: שהתנה; ברייתא שם: מפני שהוא; עי' רבינא בגמ' שם; רמב"ם שם. ועי' אגודה שם פ"ב סי' ג.
  384. תוספ' שם; רמב"ם שם: המתנה על הכתוב.
  385. עי' ציון 360 ואילך.
  386. עי' ריב"ל בנזיר יא א, בד' ר' שמעון במשנה שם.
  387. עי' רש"י שם ד"ה חלוק היה.
  388. עי' ריב"ל בגמ' שם.
  389. רש"י שם.
  390. עי' ציון 368.
  391. עי' ציון 351 ואילך.
  392. עי' פי' הרא"ש שם ד"ה ה"ז נזיר; עי' שיטה לחכמי איוורא שם.
  393. עי' רבינא בגמ' שם, בד' ר' שמעון במשנה שם, ועי' גמ' שם: תניא כוותיה דרבינא וכו'.
  394. רמב"ם נזירות פ"א הי"ד.
  395. רמב"ם שם.
  396. תוס' נזיר יא א ד"ה אבל; עי' פי' הרא"ש שם ד"ה אבל איני יודע; עי' שיטה לחכמי איוורא שם.
  397. תוס' שם; עי' שיטה לחכמי איוורא שם.
  398. עי' משנה שם.
  399. עי' ציון 351 ואילך. עי' רש"י שם ד"ה אבל אם אמר; עי' תוס' שם ד"ה אבל; עי' פי' הרא"ש שם ד"ה ה"ז נזיר; עי' שיטה לחכמי איוורא שם; עי' רע"ב שם פ"ב מ"ד.
  400. עי' רמב"ם שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רע"ב שם.
  401. עי' משנה שם.
  402. רש"י שם ד"ה ורבי שמעון מתיר; ר"א מן ההר שם, בשם אית דמפרשי הב'; עי' ראשונים שבציון הבא.
  403. עי' ציון 360 ואילך. עי' רש"י שם; עי' תוס' שם סוד"ה אבל; עי' שיטה לחכמי איוורא שם.
  404. רש"י שם; עי' שיטה לחכמי איוורא שם.
  405. עי' ר"א מן ההר שם, בשם אית דמפרשי הב'.
  406. עי' תוספ' נזיר פ"ג; עי' ברייתא נזיר כא ב; רמב"ם נזירות פ"א הט"ז.
  407. עי' תוספ' שם; עי' ברייתא שם; עי' רמב"ם שם.
  408. תוספ' וברייתא שם: דבר שהנשמה.
  409. רמב"ם שם.
  410. תוספ' שם: דבר שאין.
  411. תוספ' שם: אין.
  412. עי' משנה נזיר יב ב; רמב"ם נזירות פ"א הי"ז. ועי' גמ' שם יג א, בטעם שנצרכה המשנה לומר ד"ז.
  413. עי' משנה שם יב ב; רמב"ם שם.
  414. עי' תוס' שם ד"ה בת.
  415. ע"ע טומטום ציונים 4 ואילך, 9, 12. ושם, ציון 9 ואילך, שי"ח.
  416. ע"ע הנ"ל ציון 13 ואילך.
  417. עי' לעיל ציון 228 ואילך.
  418. עי' ירו' נזיר פ"ב ה"ח, במסקנה; עי' תוס' שם ד"ה הפילה; עי' פי' הרא"ש שם יג א ד"ה (יב ב) היכא דאמר. ועי' ירו' שם, בהו"א, שהוא תלוי במח' התנאים אם ספק נזירות להחמיר או להקל.
  419. עי' תוס' יב ב שם; עי' פי' הרא"ש יג א שם.
  420. עי' פי' הרא"ש שם.
  421. עי' משנה נזיר יב ב; רמב"ם נזירות פ"א הי"ז. ועי' גמ' שם יג א, בטעם שנצרכה המשנה לומר ד"ז.
  422. עי' רש"י שם יב ב ד"ה נולד לו.
  423. תוס' נזיר יב ב ד"ה הפילה.
  424. רש"י שם יג א ד"ה הפילה.
  425. תוס' שם יב ב ד"ה הפילה: או שמת.
  426. עי' ציון 228 ואילך. עי' רש"י שם וד"ה אלא אם; עי' תוס' שם יב ב ד"ה הפילה.
  427. משנה שם יג א.
  428. עי' ציון 258 ואילך. עי' גמ' שם; עי' רש"י שם ד"ה הפילה.
  429. עי' רע"ב שם פ"ב מ"ח.
  430. רמב"ם נזירות פ"א הי"ז; עי' פהמ"ש שם.
  431. תוס' שם ד"ה רבי.
  432. רש"י שם ד"ה אלא אם; פהמ"ש לרמב"ם שם.
  433. משנה שם.
  434. רמב"ם נזירות פ"א הי"ז.
  435. עי' תוס' נזיר יג א ד"ה חזרה.
  436. תוס' שם.
  437. עי' ציון . עי' תוס' שם וד"ה רבי.
  438. משנה שם.
  439. עי' תוס' שם ד"ה חזרה.
  440. רש"י שם ד"ה הרי זה נזיר.
  441. רמב"ם שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם.
  442. עי' ציון 431 ואילך. עי' תוס' שם ד"ה רבי.
  443. עי' רש"י שם ד"ה ר"ש אומר.
  444. תוס' שם.
  445. תוס' שם.
  446. רש"י שם.
  447. ר"ש במשנה שם.
  448. עי' רש"י שם; עי' תוס' שם.
  449. עי' רש"י שם; תוס' שם.
  450. עי' רש"י שם; עי' תוס' שם.
  451. עי' רש"י שם; תוס' שם.
  452. עי' תוס' שם.
  453. ע"ע נדר. עי' נזיר יא ב; רמב"ם נזירות פ"ב ה"א.
  454. עי' ציון 12 ואילך. עי' רדב"ז שם, ע"פ רמב"ם שם פ"א ה"א.
  455. רדב"ז פ"ב שם.
  456. עי' משנה נזיר לא ב: נשאל לחכם והתירו.
  457. ציון 24.
  458. ציון 365 ואילך.
  459. עי' נזיר יא ב; רמב"ם נזירות פ"ב ה"א.
  460. ע"ע שאלה. רמב"ם שם.
  461. עי' ציון 12 ואילך. עי' רדב"ז שם, ע"פ רמב"ם שם פ"א ה"א.
  462. רדב"ז פ"ב שם.
  463. רמב"ם נזירות פ"ב ה"ג.
  464. ע"ע נדר. עי' רמב"ם שם.
  465. עי' כס"מ שם.
  466. עי' משנה נזיר ב א, לפי שמואל בגמ' שם ג א; רמב"ם שם ה"ד.
  467. עי' תוס' שם ד"ה האומר; עי' ר"ן נדרים ט א ד"ה כשהיה נזיר, בשם רבותיו, ודחה.
  468. עי' ר"ן שם.
  469. עי' משנה נזיר כ ב, לפי רב יהודה בגמ' שם כא ב; רמב"ם נזירות פ"ב ה"ד.
  470. עי' משנה נזיר כ ב; רמב"ם נזירות פ"ב ה"ד.
  471. משנה שם, לפי ר"ל בגמ' שם; רמב"ם שם.
  472. עי' משנה שם, לפי רש"י ד"ה מי שאמר.
  473. עי' משנה שם, לפי גמ' שם כא א, במסקנה; רמב"ם שם, לגירסתנו.
  474. עי' משנה שם כ ב; רמב"ם שם.
  475. עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  476. עי' גמ' שם; עי' מאירי שם יא ב.
  477. עי' מאירי נזיר יג א.
  478. עי' בעיא א' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה ושמע חבירו ואמר ועלי ותוס' שם ד"ה ושמע, ומג"ע נזירות פ"ב ה"ה, בסתם, וכס"מ שם, בשם ספרים שלנו (וכ"מ מר"א מן ההר שם ופי' הרא"ש שם ד"ה ואת"ל וד"ה אדיבוריה משמע ומאירי שם): הריני נזיר וכו' ואמר ועלי, ועי' ציונים 496, 500, שי"ג בע"א.
  479. עי' בעיא א' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, בצד הא': אדיבוריה משמע, לפי רש"י שם ופי' הרא"ש שם ד"ה אדיבוריה משמע ומאירי שם, ועי' ציונים 497, 501, שי"מ בע"א.
  480. עי' בעיא א' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, בצד הב': אגופיה משמע, לפי רש"י שם ותוס' שם ד"ה ושמע ופי' הרא"ש ומאירי שם, ועי' ציונים 498, 502, שי"מ בע"א.
  481. עי' פי' הרא"ש שם.
  482. עי' ציון 490 ואילך.
  483. עי' רש"י שם ד"ה או דילמא.
  484. עי' ר"א מן ההר נזיר יג א, בד' רש"י; עי' מאירי שם, בשם גדולי המפרשים.
  485. עי' גמ' שם.
  486. ע"ע אם תמצא לומר ציון 10 ואילך. כ"מ מרדב"ז שם, בד' הראב"ד; עי' מג"ע שם, בד' רש"י.
  487. ע"ע הנ"ל ציון 2 ואילך.
  488. עי' מל"מ שם.
  489. עי' מאירי נזיר יג א.
  490. עי' בעיא ב' דבן רחומי מאביי בנזיר יג א, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה ושמע חברו ואמר ואני, ומג"ע נזירות פ"ב ה"ה, בסתם, וכס"מ שם, בשם ספרים שלנו: הריני נזיר לכשיהא לי בן, ועי' ציון 512, שי"ג בע"א.
  491. עי' ציון 480 ואילך. עי' בעיא ב' דבן רחומי מאביי בגמ' שם: את"ל אגופיה משמע, לפי הראשונים שבציון 478.
  492. עי' פי' הרא"ש שם ד"ה ואת"ל.
  493. עי' בעיא ב' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, בצד הא': אנפשיה קאמר, לפי רש"י שם ד"ה ושמע חברו ואמר ואני ותוס' שם ד"ה את"ל, ועי' ציונים 514, 518, שי"מ בע"א.
  494. עי' בעיא ב' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, בצד הב': או דילמא ה"ק רחימנא לך כוותיך, לפי רש"י שם ד"ה או דילמא ותוס' שם, ור"א מן ההר שם, בשם רש"י, ועי' ציונים 515, 519, שי"מ בע"א.
  495. עי' גמ' שם ב: כסיפא ליה מילתא, לפי רש"י שם א ד"ה ואם תימצי לומר, ועי' ציון 513, שי"מ בע"א.
  496. עי' בעיא א' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, לגי' רמב"ם שם, לפי רדב"ז וכס"מ שם, וגי' מג"ע שם, בשם י"ס: הריני נזיר וכו' ואמר ואני (ועי' ר"א מן ההר שם, שפי' גי הרמב"ם בע"א, וצ"ב), ועי' ציון 478, שי"ג בע"א.
  497. עי' בעיא א' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, בצד הא': אדיבוריה משמע, לפי מג"ע ורדב"ז וכס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון 508, ועי' ציונים 479, 501, שי"מ הבעיא בע"א.
  498. עי' בעיא א' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, בצד הב': אגופיה משמע, לפי ר"א מן ההר שם ומג"ע ורדב"ז וכס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון 508, ועי' ציונים 480, 502, שי"מ הבעיא בע"א.
  499. ר"א מן ההר שם, בד' רמב"ם שבציון 508.
  500. עי' בעיא א' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, לגי' ראב"ד בהשגות שם, לפי רדב"ז וכס"מ שם: הריני נזיר וכו' ואמר ואני, ועי' ציון 478, שי"ג בע"א.
  501. עי' בעיא א' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, בצד הא': אדיבוריה משמע, לפי ראב"ד בהשגות שם, ועי' ציונים 479, 497, שי"מ בע"א.
  502. עי' בעיא א' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, בצד הב': אגופיה משמע, לפי ראב"ד בהשגות שם, ועי' ציונים 480, 498, שי"מ בע"א.
  503. עי' ראב"ד בהשגות נזירות פ"ב ה"ה; עי' מג"ע שם, בד' רש"י.
  504. עי' ציון 500 ואילך.
  505. ע"ע אם תמצא לומר ציון 10 ואילך. עי' רדב"ז שם, בד' הראב"ד.
  506. עי' ציון 491.
  507. ע"ע אם תמצא לומר ציון 10 ואילך. עי' מג"ע שם, בד' רש"י.
  508. רמב"ם שם; עי' ר"א מן ההר שם, בשמו, והסכים לו. ועי' מאירי שם: וגדולי המחברים וכו'.
  509. עי' ציון 497 ואילך. עי' רדב"ז וכס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  510. עי' מג"ע ורדב"ז שם, בד' הרמב"ם.
  511. עי' מאירי נזיר יג א.
  512. עי' בעיא ב' דבן רחומי מאביי בנזיר יג א, לגי' רמב"ם נזירות פ"ב ה"ו, לפי רדב"ז וכס"מ שם, וגי' ראב"ד בהשגות שם ה"ו, וגי' מג"ע שם, בשם י"ס: הריני נזיר לכשיהא לך בן, ועי' ציון 490, שי"ג בע"א.
  513. עי' ציון 498 ואילך. עי' בעיא ב' דבן רחומי מאביי בגמ' שם: את"ל אגופיה משמע, לפי הראשונים שבציון 496.
  514. עי' בעיא ב' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, בצד הא': אנפשיה קאמר, לפי ר"א מן ההר שם ומג"ע ורדב"ז וכס"מ ה"ה שם, בד' רמב"ם שבציון 520, ועי' ציונים 493, 518, שי"מ הבעיא בע"א.
  515. עי' בעיא ב' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, בצד הב': או דילמא ה"ק רחימנא לך כוותיך, לפי ר"א מן ההר שם ומג"ע ורדב"ז וכס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון 520, ועי' ציונים 494, 519, שי"מ הבעיא בע"א.
  516. רמב"ם שם ה"ו, ועי' כס"מ שם ה"ה, שהוא פי' גמ' שם ב: כסיפא ליה מילתא (וכ"מ מרדב"ז שם), ועי' ציון 495, שי"מ הגמ' בע"א.
  517. עי' ציון 502. עי' בעיא ב' דבן רחומי מאביי בגמ' שם: את"ל אגופיה משמע, לפי ראב"ד שם.
  518. עי' בעיא ב' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, בצד הא': אנפשיה קאמר, לפי ראב"ד שם, ועי' ציונים 493, 514, שי"מ בע"א.
  519. עי' בעיא ב' דבן רחומי מאביי בגמ' שם, בצד הב': או דילמא ה"ק רחימנא לך כוותיך, לפי ראב"ד בהשגות שם, ועי' ציונים 494, 515, שי"מ בע"א.
  520. רמב"ם נזירות פ"ב ה"ו.
  521. עי' נזיר יג א-ב: את"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא, לפי רמב"ם שבציון 516, ועי' ציון 495, שי"מ בע"א.
  522. ע"ע אם תמצא לומר ציון 2 ואילך. עי' רדב"ז שם ה"ה, בד' רמב"ם שבציון 520.
  523. עי' ראב"ד בהשגות שם. ועי' רדב"ז שם, וצ"ב.
  524. עי' ר"א מן ההר שם א ורדב"ז שם, בד' הראב"ד.
  525. עי' ציון 517.
  526. עי' ציון 500 ואילך.
  527. עי' ראב"ד שם.
  528. רש"י נזיר יג א ד"ה אמר הריני נזיר.
  529. עי' בעיא ג' דבן רחומי מאביי בנזיר יג א-ב: את"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא, לגי' הראשונים שבציון 490 בבעיא ב'.
  530. עי' בעיא ג' דבן רחומי מאביי בגמ' שם ב, בצד הא': שלא בפניו אנפשיה קאמר, לפי רש"י שם א-ב ד"ה (שם א) מאי, ור"א מר ההר שם, בשמו, ועי' ציונים 533, 535, שי"מ בע"א.
  531. עי' בעיא ג' דבן רחומי מאביי בגמ' שם ב, בצד הב': הכי קאמר ליה רחימנא ליה כוותיך, לפי רש"י שם ד"ה או דילמא, ור"א מן ההר שם, בשמו, ועי' ציון 534, שי"מ בע"א.
  532. עי' בעיא ג' דבן רחומי מאביי בנזיר יג א-ב: את"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא, לגי' הראשונים שבציון 512 בבעיא ב'.
  533. עי' בעיא ג' דבן רחומי מאביי בגמ' שם ב, בצד הא': שלא בפניו אנפשיה קאמר, לפי ראב"ד בהשגות נזירות פ"ב ה"ה, ועי' ציונים 530, 535, שי"מ בע"א.
  534. עי' בעיא ג' דבן רחומי מאביי בגמ' שם ב, בצד הב': הכי קאמר ליה רחימנא ליה כוותיך, לפי רמב"ם שם ה"ז וראב"ד שם ה"ה, ועי' ציון 531, שי"מ בע"א.
  535. עי' בעיא ג' דבן רחומי מאביי בגמ' שם ב, בצד הא': שלא בפניו אנפשיה קאמר, לפי רמב"ם שם ה"ז, ור"א מן ההר שם, בדעתו, ועי' ציונים 530, 534, שי"מ בע"א.
  536. נזיר יג ב: תיבעי, ועי' רש"י שם ד"ה או דילמא: תיקו, והוא לכאו' פי'.
  537. עי' ראב"ד בהשגות נזירות פ"ב ה"ה; עי' ר"א מן ההר שם א, בד' רש"י ובשם הראב"ד; עי' מאירי שם, בשם גדולי המפרשים.
  538. עי' ציונים 529, 532.
  539. עי' ציון 517.
  540. עי' ציון 500 ואילך.
  541. עי' ראב"ד שם.
  542. עי' ציון 258 ואילך.
  543. עי' ציון 267 ואילך.
  544. רמב"ם שם ה"ז; עי' ר"א מן ההר שם, בשמו, והסכים לו.
  545. משנה נזיר ה א ולט א; רמב"ם נזירות פ"ג ה"א.
  546. רמב"ם שם.
  547. רמב"ם שם.
  548. עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  549. רמב"ם שם.
  550. עי' משנה שם ז א.
  551. עי' משנה שם, ורש"י ד"ה אמר הריני.
  552. עי' תוס' שם ד"ה הריני.
  553. עי' משנה נזיר ז א: הריני נזיר אחת קטנה, לפי רש"י שם ד"ה אמר הריני; רמב"ם נזירות פ"ג ה"ב.
  554. רש"י שם; רמב"ם שם.
  555. עי' רמב"ם נזירות פ"ג ה"ד.
  556. כס"מ שם.
  557. ירו' נזיר פ"א ה"ג, בד' בר קפרא שבציון 566.
  558. עי' נזיר ה ב, בד' רב מתנא שבציון הנ"ל.
  559. כ"מ מירו' שם, בד' ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יהונתן שבציון 568.
  560. עי' תוס' שם ד"ה אמר, בפי' גמ' שם, בד' בר פדא.
  561. עי' רמב"ם נזירות פ"ג ה"ב, לגירסתנו: ודבר זה הלכה, לפי רדב"ז וכס"מ שם; עי' רמב"ם שם, לגי' כתר המלך שם: ודבר זה הלמ"מ.
  562. רמב"ם שם; פי' הרא"ש נזיר ה א ד"ה יהיה: יראה.
  563. ע"ע אסמכתא (א).
  564. ע"ע הנ"ל ציון 1 ואילך. עי' פי' הרא"ש שם; עי' רדב"ז שם; עי' כס"מ שם. ועיי"ש ושם ושם ראיות לדבר.
  565. במדבר ו ה.
  566. עי' ספרי נשא פיס' כח, ועי' ספרי (האראוויטץ) שם, שבחלק מהגירסאות ליתא; עי' רב מתנה בתענית יז א ומו"ק יט ב וסנהדרין כב ב; עי' רב מתנא בנזיר ה א; עי' בר קפרא בירו' נזיר פ"א ה"ג.
  567. עי' ציון 558. עי' גמ' שם ב וירו' שם, לד' זו.
  568. עי' בר פדא בנזיר ה א, ורש"י ד"ה בר פדא ותוס' ד"ה בר ומאירי שם; עי' ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יהונתן בירו' נזיר פ"א ה"ג.
  569. ר' יוסי בי ר' בון בירו' שם.
  570. במדבר ו ז.
  571. עי' רש"י שם סוד"ה בר פדא ותוס' שם ב סוד"ה (שם א) בר ופי' הרא"ש שם א ד"ה כנגד נזיר, ע"פ אונקלוס במדבר שם; עי' מאירי שם.
  572. עי' ציון 560. עי' גמ' שם וירו' שם, לד' זו.
  573. במדבר ו ז.
  574. עי' ציון 570 ואילך.
  575. עי' ראשונים שבציון הבא ואילך.
  576. מאירי שם.
  577. במדבר ו ב. רש"י נזיר שם ד"ה בר פדא; מאירי שם.
  578. מאירי שם.
  579. במדבר ו ג. רש"י נזיר שם; מאירי שם.
  580. מאירי שם.
  581. במדבר ו ד. רש"י נזיר שם; מאירי שם.
  582. מאירי שם.
  583. במדבר ו ה. עי' רש"י נזיר שם; עי' מאירי שם.
  584. מאירי שם.
  585. במדבר ו ו. רש"י נזיר שם; מאירי שם.
  586. מאירי שם.
  587. במדבר ו ז. רש"י נזיר שם; מאירי שם.
  588. מאירי שם.
  589. במדבר ו ט. רש"י נזיר שם; מאירי שם.
  590. מאירי שם.
  591. במדבר ו יב. עי' רש"י נזיר שם; עי' מאירי שם.
  592. מאירי שם.
  593. במדבר ו יג. עי' רש"י נזיר שם; עי' מאירי שם.
  594. מאירי שם.
  595. במדבר ו יח. עי' רש"י נזיר שם; עי' מאירי שם.
  596. במדבר ו יט. עי' רש"י נזיר שם; עי' מאירי שם.
  597. מאירי שם.
  598. במדבר ו כ. רש"י נזיר שם; עי' מאירי שם.
  599. מאירי שם.
  600. במדבר ו כא. עי' רש"י נזיר שם; עי' מאירי שם.
  601. מאירי שם.
  602. במדבר ו ה.
  603. ר' יאשיה בברייתא נזיר ו ב: שומעני.
  604. במדבר ו ה.
  605. קה"ע לירו' נזיר פ"א ה"ג.
  606. עי' ר' יאשיה בברייתא שם; אית דבעי נישמעינה מן הכא הא' בירו' שם. וע"ע פרועי ראש.
  607. במדבר ו ה.
  608. עי' ר' יונתן בברייתא נזיר ו ב; אית דבעי נישמעינה מן הכא הד' בירו' נזיר פ"א ה"ג. ועי' ספרי נשא פיס' כה.
  609. עי' ציון 560.
  610. עי' ר' יצחק בר אלעזר בירו' שם.
  611. במדבר ו ה.
  612. עי' קה"ע לירו' נזיר פ"א ה"ג.
  613. דברים כא יג.
  614. דברים שם.
  615. קה"ע שם; עי' פ"מ שם.
  616. אית דבעי נישמעינה מן הכא הב' בירו' שם.
  617. במדבר ו יב-יג.
  618. במדבר ו כא.
  619. עי' אית דבעי נישמעינה מן הכא הג' בירו' שם, לפי קה"ע שם.
  620. ויקרא י ו.
  621. ע"ע פרועי ראש. פ"מ שם, ועי' קה"ע שם, שפי' בע"א.
  622. רמב"ם נזירות פ"ג ה"ג, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ משנה נזיר ז א ויג ב וטז א.
  623. עי' משנה נזיר ז ב; רמב"ם נזירות פ"ג ה"ד.
  624. משנה שם; עי' רמב"ם שם.
  625. עי' רש"י שם ד"ה האומר; פי' הרא"ש שם ד"ה הריני נזיר.
  626. פי' הרא"ש שם: נודרים שעות.
  627. עי' משנה נזיר ח א, לפי רבא בגמ' שם ז א; רמב"ם נזירות פ"ג ה"ה.
  628. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה ואמאי אימא.
  629. עי' משנה שם ח א, לפי רבא בגמ' שם ז א; רמב"ם שם.
  630. תוס' שם ד"ה מכאן; עי' פי' הרא"ש שם ד"ה שהחזיק בדרך; עי' שיטה לחכמי איוורא שם.
  631. עי' תוס' שם; עי' פי' הרא"ש שם; עי' שיטה לחכמי איוורא שם.
  632. עי' משנה שם ח א; רמב"ם שם.
  633. עי' ציון 553 ואילך. רש"י שם ז א ד"ה אם יש; עי' שיטה לחכמי איוורא שם.
  634. עי' ציון הנ"ל ואילך. תוס' שם; עי' שיטה לחכמי איוורא שם.
  635. עי' משנה שם ח א; רמב"ם שם: היה יותר.
  636. רמב"ם נזירות פ"ג ה"ו.
  637. ע"ע תגלחת נזיר.
  638. ע"ע נזיר. רמב"ם שם.
  639. עי' משנה נזיר טז א; רמב"ם שם.
  640. רמב"ם שם.
  641. עי' ברייתא ערכין ט ב.
  642. פהמ"ש לרמב"ם נזיר ח א ורע"ב שם פ"א מ"ז, בד' ר' יהודה במשנה שם, ועי' ציון 653, ש"מ בע"א.
  643. עי' ת"ק שבציון הבא ואילך.
  644. עי' ת"ק במשנה נזיר ח א; עי' ת"ק בתוספ' נזיר פ"א וברייתא נזיר ח ב.
  645. רש"י נזיר שם ד"ה ומי סבר לה; רמב"ם שם.
  646. עי' ציונים 545, 561 ואילך.
  647. רש"י שם; עי' מאירי שם א.
  648. עי' ת"ק שם ושם.
  649. ע"ע לוח השנה ציון 134.
  650. עי' לעיל ציון 165 ואילך.
  651. עי' גמ' שם ב, לפי עקבי יעקב שם.
  652. עי' פי' הרא"ש שם ד"ה ס"ל כותיה. ועי' מאירי שבציון 658, וצ"ב אם מודה לזה.
  653. עי' ר' יהודה במשנה נזיר ח א, לפי תוס' שם ב סוד"ה ומי ופי' הרא"ש שם ד"ה ס"ל כותיה, בפי' הגמ' שם, במסקנה, ועי' ציון 642, שי"מ ד' ר' יהודה בע"א.
  654. עי' רבי ב(תוספ' נזיר פ"א ו)ברייתא נזיר ח ב, לפי רש"י שם ד"ה מי הוי, בל"א, וד"ה רבי אומר, בפי' הא', ופהמ"ש לרמב"ם שם א ופי' הרא"ש שם ב ד"ה ס"ל כותיה ורע"ב שם פ"א מ"ז. ועי' רש"י שם ד"ה אלא אי אמרת, וד"ה מי הוי, בפי' הא', שפי' בע"א.
  655. רש"י שם ד"ה מי הוי, בל"א.
  656. עי' רמב"ם נזירות פ"ג ה"ז; עי' פהמ"ש לרמב"ם נזיר ח א; עי' מאירי שם; עי' רא"ב שם פ"א מ"ז.
  657. עי' רמב"ם שם; עי' מאירי שם.
  658. עי' מאירי שם.
  659. עי' ציונים 643 ואילך, 653. עי' ירו' נזיר פ"א ה"ה.
  660. עי' ירו' שם.
  661. עי' לעיל ציון 165 ואילך.
  662. עי' רמב"ם נזירות פ"ג ה"ז.
  663. עי' ציון 258 ואילך.
  664. עי' ציון 267 ואילך.
  665. עי' כס"מ שם. ועי' שי"ק לירו' שם.
  666. עי' ברייתא נזיר ז א; עי' ברייתא בירו' נזיר פ"א סוה"ד; רמב"ם נזירות פ"ג הי"א.
  667. עי' תוספ' נזיר פ"א; עי' ברייתא שם; רמב"ם שם: לעולם.
  668. עי' משנה נזיר ד א, לפי גמ' שם; עי' ברייתא בירו' שם.
  669. עי' תוספ' שם; עי' ברייתא שם ז א; עי' ברייתא בירו' שם; עי' רמב"ם שם הי"א.
  670. ברייתא שם, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה אלא נזיר לעולם וראב"ד בהשגות שם ה"ו, ועי' הג' הב"ח שם אות א, בד' רמב"ם שם ה"ו והי"א, של"ג.
  671. רמב"ם שם הי"א.
  672. רש"י שם ד"ה אלא נזיר לעולם.
  673. במדבר ו ה. רמב"ם נזירות פ"ג הי"ב.
  674. עי' פי' הרא"ש נזיר ה א ד"ה מאי איכא; עי' חי' ר"פ שם.
  675. משנה שם ד א; רמב"ם שם.
  676. עי' פי' הרא"ש ה א שם.
  677. ע"ע איל נזיר וע' חטרת נזיר וע' נזיר וע' עולת נזיר.
  678. עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  679. שמ"ב טו ז. עי' ר' יהודה הנשיא בתוספ' סוטה פ"ג; עי' רבי בברייתא נזיר שם. ועי' גמ' שם: ונזיר עולם היכא כתיב.
  680. שמ"ב יד כו. עי' תוס' שם ד"ה את; עי' רד"ק שם.
  681. כ"מ מרש"י נזיר ד ב ד"ה ונזיר עולם; עי' תוס' שם ד"ה את; כ"מ מפי' הרא"ש שם ד"ה ואשלם; עי' רלב"ג שמ"ב יד כו.
  682. שמ"ב טו ז.
  683. עי' תוס' שם.
  684. עי' פי' הרא"ש שם.
  685. שמ"ב יד כו.
  686. שם.
  687. עי' תוס' שם.
  688. עי' ציון 351 ואילך.
  689. עי' ציון 368.
  690. עי' ציונים 704 ואילך, 724.
  691. עי' ציונים 710 ואילך, 725 ואילך.
  692. רלב"ג שם.
  693. עי' רמב"ם נזירות פ"ג הי"ב; עי' חי' ר"פ (נד' בשיטת הקדמונים) נזיר ד ב.
  694. עי' גמ' שם: ונזיר עולם היכא כתיב. וע"ע אסמכתא (א) ציון 1 ואילך.
  695. עי' ר"א מן ההר שם; עי' רד"ק שמ"ב יד כו.
  696. רד"ק שם.
  697. רד"ק שם: אבל הם ז"ל.
  698. שמ"ב טו ז.
  699. עי' ר"א מן ההר שם.
  700. רד"ק שם.
  701. עי' חי' ר"פ שם.
  702. עי' ציון 675.
  703. עי' (תוספ' סוטה פ"ג ו)ברייתא נזיר ד ב, לפי מאירי שם ה א (וכ"מ מרמב"ם שבציון 728), ועי' ציון 723, שי"מ בע"א.
  704. ר' יהודה הנשיא בתוספ' סוטה פ"ג; ברייתא נזיר ד ב, לגירסתנו, ועי' שטמ"ק שם, בשם תוס' רא"ש, ועי' שיטה לחכמי איוורא שם, והערות המהדיר.
  705. שמ"ב יד כו. ברייתא שם.
  706. ויקרא כה כט. רש"י נזיר ה א ד"ה ויליף.
  707. ויקרא שם ל. רש"י נזיר שם; עי' פי' הרא"ש שם ד"ה מה להלן.
  708. גמ' שם, בד' רבי שבציון 704 ואילך.
  709. תוספ' שם, לגי' הג' הגרא ומנ"ב שם, ולגירסתנו ליתא.
  710. תוספ' שם; ברייתא שם.
  711. יחזקאל מד כ.
  712. ע"ע פרועי ראש.
  713. עי' גמ' שם, בד' ר' נהוראי שבציון 710, ורש"י ד"ה גבי כהנים וד"ה מידי הוא טעמא.
  714. רש"י שם ד"ה מידי הוא טעמא. ועי' תוס' שם ד"ה מ"ט ומאירי שם, בטעם שאין למדים ד"ז מסתם נזיר שנזירותו ל' יום.
  715. שמ"ב יד כו. ר' נהוראי בתוספ' שם.
  716. מנ"ב שם. ועי' גמ' שם: ואימא ל' יום וכו'.
  717. עי' תוספ' שם; ברייתא שם.
  718. עי' גמ' שם, בד' ר' יוסי שבציון הקודם, בתי' הא'.
  719. עי' גמ' שם, בד' ר' יוסי שבציון 717, בתי' הב'.
  720. ע"ע.
  721. ע"ע הנ"ל.
  722. עי' פרושי ונמוקי רבינו עזריאל שם; עי' שטמ"ק שם, בשמו.
  723. עי' (תוספ' סוטה פ"ג ו)ברייתא נזיר ד ב, לפי רש"י נזיר ה א ד"ה איכא בינייהו, ועי' ציון 703, שי"מ בע"א.
  724. עי' רש"י שם.
  725. עי' רש"י שם ד"ה רבי נהוראי וד"ה מידי הוא טעמא.
  726. עי' רש"י שם ד"ה מידי הוא טעמא.
  727. רש"י שם.
  728. רמב"ם נזירות פ"ג הי"ב; מאירי נזיר ה א.
  729. ע"ע נזיר טמא.
  730. ע"ע הנ"ל וע' תגלחת נזיר.
  731. רמב"ם נזירות פ"ג הי"ב.