אנציקלופדיה תלמודית:נהנה

הגדרת הערך - חיוב תשלום של הנהנה מממון חבירו.

פתיחה

הערך שלפנינו דן בחיובו של הנהנה מממון חבירו, באופן שממון חבירו נחסר. על הנהנה מממון חבירו באופן שממון חבירו אינו נחסר, אם חייב לשלם, ועל פרטי הדין בזה, ע"ע זה נהנה וזה לא חסר.

על מי שנשאר תחת ידו ממון בסיבת ממון של חבירו, אם חייב לשלם לחבירו, ופרטי הדין בזה, ע"ע משתרשי.

החיוב וגדרו

גדר החיוב

בגדר החיוב של הנהנה מממון חבירו, כאשר על ידי כך ממון חבירו נחסר, נחלקו: יש מן האחרונים שכתבו שכאשר היה יכול שלא לאכול, אינו חייב אלא משום מזיק, והיינו משום חסרון הממון^[1], ואף כשנהנה בהסכמת הבעלים, מכל מקום כל שלא פטרו הבעלים במפורש מתשלום, כיון שמחסרו ממון, חייב^[2]. וכן יש שכתבו בדעת ראשונים, שחיוב נהנה הוא מדין מזיק, ולכן לדעתם ההלכה של קים ליה בדרבה מיניה, שאין אדם מת ומשלם על מעשה אחד, שנאמרה בתשלום שהוא עונש כנזיקין, לדעתם, נאמרה אף בנהנה, וכגון בתוחב לחבירו תרומה לבית הבליעה, שאינו משלם על ההנאה^[3]. וכן בדעת הראשונים הסוברים שבזה לא נהנה וזה חסר, חייב, וכן הלכה^[4], יש מן האחרונים שכתבו שעיקר החיוב הוא כמזיק או כגוזל, שנוטל מחבירו את ההנאה מממון^[5].

ויש מן האחרונים שכתבו שהחיוב אינו על חסרון הממון ומשום מזיק, אלא על ההנאה שנהנה מממון חבירו, שהרי חייב אף כשנהנה בהסכמת הבעלים, לסוברים כן^[6], ולדעתם זהו שאמרו בתלמוד שהתוחב לחבירו מאכל בבית הבליעה, חייב^[7], וביארו ראשונים שהחיוב משום הנאת מעיו^[8], והרי באופן זה אין לחייבו משום מזיק, שהרי תחב לו בעל כרחו, אלא שהחיוב הוא על ההנאה, ואינו יכול לומר הייתי מתענה^[9]. וכעין זה יש מן האחרונים שכתבו שחיוב נהנה אינו מצד תביעת "ממוני גבך" אלא הוא חיוב חדש שחייבתו תורה^[10]. וכן בטעם שהנהנה מחבירו באופן שאינו חסר פטור (זה-נהנה-וזה-לא-חסר*"), כתבו שהוא רק משום שכיון שאינו חסר, כופים על מידת סדום, אבל מצד ההנאה היה מקום לחייבו, בלא צירוף מזיק כלל^[11].

ויש מן האחרונים שצידדו לומר שלדעת רמי בר חמא, הסובר שמדין "אם נהנית משלמת מה שנהנית", והיינו חיוב על הנאת הבהמה ברשות הרבים – ואף על פי ששן ברשות הרבים פטורה מנזיקין - נלמד שזה נהנה וזה אינו חסר חייב^[12], החיוב הוא על ההנאה לחוד, ולדעת רבא, הסובר שחיוב נהנית בשן ברשות הרבים חשוב זה נהנה וזה חסר^[13], הרי שבמקום שיש חסרון מצטרף החסרון עם ההנאה כדי לחייבו^[14], והיינו שכאשר חסר במעשה המזיק, מצרפים ההנאה לחייבו משום מזיק, ולכן בתחב לו חבירו לבית הבליעה שחייב^[15], ההנאה משלימה לחייבו משום מזיק^[16]. וכן בדעת הראשונים הסוברים שבזה לא נהנה וזה חסר, פטור^[17], יש שכתבו שהמחייב בזה נהנה וזה חסר הוא הצירוף של ההנאה והחסרון יחד^[18].

ויש מן האחרונים שכתבו שהחיוב הוא מצד שממון המהנה נמצא ביד הנהנה, והחיוב הוא אפילו כשאין לחייבו מצד עצם המעשה, כגון שן ברשות הרבים או כאשר נהנה בעל כרחו^[19].

ויש מן האחרונים שכתבו שהחיוב הוא משום שחשוב כגזל, ואינו משום מזיק או תביעת "ממוני גבך", וכתבו שהרי זה כמלוה-הכתובה-בתורה*^[20], ולדעתם זה הטעם שיש פטור משום קים-ליה-בדרבה-מיניה* על מה שאוכל משל חבירו – כגון שתחב לו חבירו תרומה בבית הבליעה, שמשום שעל אכילת תרומה חייב מיתה בידי שמים, פטור מלשלם על התרומה^[21] - שאם החיוב על נהנה היה משום תביעת "ממוני גבך" לא שייך לפוטרו מלשלם מצד קים ליה בדרבה מיניה^[22]. על הסוברים שבנהנה ברשות הבעלים הוא מדין "ממוני גבך" ואין שייך בו דין "קים ליה בדרבה מיניה" עי' להלן.

ויש שכתבו לחלק, שכאשר ההנאה כרוכה בחסרון של המהנה, חיובו על ההנאה הוא מדין גזילה, שחשוב שגזל את השימוש בחפץ – ואף בקרקע, שאינה נגזלת^[23], השימוש בקרקע יש בו גזילה^[24] - אבל כאשר ההנאה אינה כרוכה בחסרון של המהנה, החיוב הוא על שקיבל ממנו הנאה^[25].

המחייב שבהנאה

המחייב שבהנאה, כתבו אחרונים שהוא התועלת או הנחת רוח שקיבל – ולא הממון שנתרבה אצלו – ולכן לענין נהנה לא שייך לומר "הייתי מתענה" שהרי סוף סוף כן נהנה, ועל הנאה זו אנו מחייבים^[26]. בדעת הראשונים הסוברים שאינו חייב משום נהנה אלא בהנאת גופו או בהנאה שבאה על ידי מעשיו או מעשי בהמתו^[27], יש מן האחרונים שביארו שחיוב נהנה הוא באחד משני אופנים, האחד, שימוש בממון חבירו, ואינו חשוב שימוש אלא כאשר נעשה על ידי מעשיו או מעשי בהמתו, והאחר, בפגישת הגוף עם הממון המהנה אותו^[28], ובמקיף את חבירו מד' רוחות, שאף כאשר המקיף גדר את הרוח הרביעית, מחייבים את הניקף בהכל^[29], ואף על פי שהנהנה לא עשה מעשה, מכל מקום כיון שמקבל הנאה מהממון שממונו נשמר, חייב^[30].

ויש שכתבו שמשום ג' טעמים יש לחייב את הנהנה: א. שמחסר את המהנה מבעלותו; ב. שמחסרו ממון, וחייב בזה אפילו כשאין לחייבו משום מזיק; ג. מדין מזיק^[31].

מקור החיוב

חיוב התשלום משום נהנה, יש מן האחרונים שכתבו שהוא מסברא^[32], מהם שכתבו שהסברא לחייבו היא מצד שממון המהנה נמצא ביד הנהנה^[33]. ויש שכתבו שנלמד מהכתוב: אשר חטא מן הקֹדש ישלם^[34], ממנו נלמד חיוב תשלום על מעילה*^[35], והיינו שאף על פי שהמזיק הקדש פטור מתשלום^[36], מכל מקום הנהנה מהקדש חייב^[37], כך גם בנהנה מממון חבירו^[38]. ויש שכתבו בדעת אחרונים לחלק, שבהנאת גופו, כגון שאוכל משל חבירו, חיובו הוא מגזירת הכתוב של "אשר חטא", ובהנאה שהושבחו נכסיו, כגון היורד לנכסי חבירו, שהחיוב הוא מסברא, שיש בממון של הנהנה זכות למהנה^[39].

שימוש הנוגע לבעל הממון

חיוב תשלום על נהנה, יש מן האחרונים שכתבו שהוא רק באופן שנוגע לבעל הממון שממנו נהנה, ולכן אינו חייב אלא כאשר נתחסר בעל הממון ("זה נהנה וזה חסר"), אבל כשלא נתחסר בעל הממון ("זה נהנה וזה לא חסר") אינו נוגע לבעל הממון אף שנעשה נגד רצונו, ופטור^[40].

הנאה שלא על ידי מעשה

הנאה שבאה לממונו של אדם שלא על ידי מעשיו או מעשי בהמתו שנהנית, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חייב עליה, ולדעתם זה הטעם שכאשר יש צמר השייך לאחד וסמנים לאחר, ובא קוף וצבע את הצמר בסמנים, ואמרו בתלמוד שלסוברים שאין שבח סמנים על גבי הצמר, פטור^[41], ואף על פי שנהנה שהרי צמרו עכשיו שוה יותר מחמת הצבע, מכל מקום אינו חייב לשלם כיון שלא עשה כאן מעשה, ואינו כבהמה שאכלה מתוך הרחבה שמשלם מה שנהנית^[42], שהבהמה עשתה מעשה^[43]. אבל הנאה שנהנה האדם גופו, כתבו אותם ראשונים שחייב עליה אף כשלא היתה על ידי מעשיו, כגון אותה שאמרו שהתוחב לחבירו לבית הבליעה חייב משום שנהנה^[44].

וכתבו אחרונים, שאף כאשר בעל הממון עשה מעשה המהנה את חבירו, חייב משום נהנה, וכגון ביורד לשדה חבירו ומשביחה שחייב בעל השדה^[45], והיינו שחשוב שעושה בשליחות הנהנה^[46].

הנאה ברשות הבעלים

הנהנה ברשות הבעלים ובהסכמתו, והבעלים מתחסר ממון כתוצאה מההנאה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שחייב לשלם, כגון המזמין חבירו לאכול עמו, ולא התנה עמו שנותן לו בחינם, שצריך לשלם לו, ואין אומרים שבמתנה נתן לו^[47]. ואף בדעת הראשונים שכתבו שהדר בחצר חבירו ברשות שאין צריך להעלות לו שכר^[48], יש מן האחרונים שכתבו שאין מדובר אלא בחצר שאינה עומדת להשכרה, שאז הבעלים אינו חסר, אבל אם הבעלים חסר, צריך לשלם^[49]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכאשר נהנה ברשות הבעלים, פטור מלשלם, ולדעתם אותה שכתבו ראשונים שהדר בחצר חבירו ברשות חבירו, שפטור מלשלם^[50], מדובר אפילו בחצר שעומדת להשכרה, שזה נהנה וזה חסר, ומכל מקום פטור מלשלם, שאנו אומרים שנתן לו את ההנאה במתנה^[51], וכתבו אותם אחרונים, שכיון שיש בזה מחלוקת ראשונים, אם משלם על הנאה שבהסכמת הבעלים, הוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה^[52].

הנהנה ברשות הבעלים

הנהנה ברשות הבעלים ובהסכמתו, לסוברים שחייב לשלם^[53], יש שכתבו שחשוב שקנה ממנו את ההנאה וזכות השימוש, ובזה אין צריך שההנאה תהיה על ידי מעשיו או מעשי בהמתו, משום שחיובו הוא מצד שיש עליו תביעה של "ממוני גבך"^[54], וכן כתבו אחרונים שבהנאה ברשות הבעלים, שקונה את ההנאה ויש כאן תביעה משום "ממוני גבך" ולכן אין לפטור בזה משום "קים ליה בדרבה מיניה"^[55]/

שלא מדעתו ורצונו

הנאה שבאה לאדם שלא מדעתו ושלא לרצונו, יש מן האחרונים שכתבו לחלק, שבהנאת גופו ממש, כאכילה וכיוצא, חייב לשלם, אבל הנאת שימוש, כגון ריח או שחוק וכלי זמר, כאשר לא התכוון לכך פטור^[56].

בממון שאין לו תובעים

הנהנה מממון-שאין-לו-תובעים*, כגון הנהנה ממתנות כהונה, יש מן האחרונים שכתבו – לשיטתם שחיוב נהנה הוא משום מזיק^[57] - שכיון שהמזיק ממון שאין לו תובעים פטור מלשלם^[58], אף הנהנה ממנו פטור^[59]. ואף לסוברים שחיוב נהנה הוא חיוב על ההנאה ולא משום מזיק^[60], מכל מקום אינו חייב על הנאתו בממון שאין לו תובעים^[61].

נהנה ממלאכת חבירו

הנהנה ממלאכת חבירו, כגון שראובן שילם על סידור לוחות דפוס לשם הדפסת ספר, ובא שמעון המדפיס ומשתמש באותן לוחות לשם הדפסה נוספת, יש מן האחרונים שכתבו שצריך שמעון לשלם לראובן על השימוש בלוחות הדפוס, שהרי ראובן הוציא על כך הוצאה^[62]. ויש מן האחרונים שכתבו שאינו צריך לשלם, וכמו שאם ראובן משלם לשמעון להעביר לו סחורה ממקום למקום, ולשם כך שמעון רוכש סוסים ועגלה וכיוצא, שמותר לשמעון להניח בעגלה גם סחורה של עצמו ואינו צריך לשלם לראובן שיעור הנאתו^[63].

נוי בעלמא

נוי בעלמא, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חשוב הנאה להתחייב עליה מדין נהנה, ולדעתם זה הטעם שצמר שנצבע על ידי סמנים של אחר, לסוברים שאין שבח סמנים בצמר, אינו חייב לשלם^[64], ואף לא על ההנאה שלו, שהצבע הוא נוי בעלמא^[65].

הנאה המחייבת תשלום

ההנאה שמחייבת תשלום מדין נהנה, יש שכתבו שהיא רק הנאה שיש בה הרוחת ממון, שמשלמים עליה דמים, וכעת הנהנה משל חבירו קיבל את אותה הנאה בחינם^[66].

חסרון שהיה מתחילה

חיוב הנהנה, שהוא רק באופן שהמהנה חסר, יש מן הראשונים שכתבו שהוא אף באופן שהחסרון אינו בשעת ההנאה אלא כשהיה מתחילה, וכגון בתוחב לחבירו מאכל בבית הבליעה, שחייב^[67], ואף על פי שבשעת הבליעה כבר אינו חסר שהרי אם היה מקיא את המאכל היה נמאס ואינו שווה כלום, כיון שבתחילה היה כאן חסרון, חייב^[68]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין לחייב על חסרון שהיה מתחילה, כל שלא היה בשעת ההנאה ממש, ולדעתם הטעם שחייב בתוחב לחבירו בבית הבליעה הוא משום שיש חסרון כלשהו אפילו שהוא פחות משווה פרוטה^[69].

טעם הפטור כשהמהנה לא חסר

הנהנה מחבירו, באופן שחבירו אינו חסר, שהדין הוא שזה-נהנה-וזה-לא-חסר* פטור, לסוברים כן^[70], בטעם הפטור שאינו צריך לשלם על ההנאה שנהנה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא משום שיכול לטעון שההנאה לא שווה כלום עבורו, ולכן לדעתם באופן שגילה דעתו שנוח לו בהוצאה, חייב, וכגון במקיף את חבירו מג' רוחותיו, שהניקף חייב רק אם עמד והקיף את הרביעית^[71], שאז גילה דעתו שנוח לו בהוצאה, ולכן חייב אפילו שהמקיף אינו חסר^[72]. ויש מן הראשונים שכתבו שלסוברים שזה נהנה וזה לא חסר פטור, הרי זה אפילו במקום שגילה הנהנה שנוח לו בהוצאה, ולכן השוכר בית מראובן ונמצא שהוא של שמעון, לסוברים זה נהנה וזה לא חסר פטור, אף זה פטור, ואף על פי שגילה דעתו שנוח לו בהוצאה^[73].

גילה דעתו שנוח לו בהוצאה

גילה הנהנה שנוח לו בהוצאה שהוציא המהנה, כגון במקיף חבירו משלש רוחותיו, שפטור הניקף, אבל אם עמד הניקף וגדר את הרביעית, חייב^[74], יש מן הראשונים שכתבו שחייב הניקף אפילו שהמקיף לא חסר, וזה נהנה וזה לא חסר, פטור, לסוברים כן^[75], לפי שגילה דעתו שנוח לו בהוצאה^[76], ובדעתם כתבו, שהטעם שזה נהנה וזה לא חסר פטור הוא משום שיכול הנהנה לטעון שההנאה לא שוה לו ממון, ולכן כל שגילה דעתו שנוח לו בהוצאה כבר לא יכול לטעון כך וחייב^[77], ויש שכתבו בדעתם שכיון שגילה דעתו שנוח לו בהוצאה, ממילא חשוב שהמקיף חסר שהוציא לבדו את כל ההוצאה, כאשר הניקף היה משתתף עמו^[78].

כאשר החסרון קיים שלא מחמת ההנאה

כאשר החסרון לבעלים קיים גם ללא הנאה, יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו ראשונים, שיש הסוברים שכיון שגם ללא ההנאה היה הבעלים חסר, אינו חשוב זה נהנה וזה חסר ופטור מלשלם על ההנאה, ולדעתם זהו שכתבו ראשונים בישראל שברח מן העיר ולקח השר ביתו והשאילה ליהודי אחר ודר שם בחינם, שאין הבעלים יכול לתבוע שכר ממנו^[79], ויש הסוברים שחשוב חסר, וזהו שכתבו שהגוזל בית מחבירו אסור לו לגור בבית^[80], וכתבו אחרונים שאפילו אין הבעלים יכולים להוציא מיד הגזלן, מי שדר באותו בית צריך להעלות שכר לבעלים^[81], והיינו שאף על פי שהחסרון לא בא מחמת הנהנה, חשוב חסרון כדי לחייב על ההנאה^[82].

התשלום

אופן התשלום

תשלום על הנאה ממון חבירו, יש מן הראשונים שכתבו שמשלם כבעל חוב מבינונית^[83], ואף על פי שאין שייך בו נעילת דלת, לא חילקו חכמים בתקנתם^[84]. וכן כתבו אחרונים שדין הנהנה כבעל חוב, ומשלם כבעל חוב, אלא שלדעתם אין שייכת כאן התקנה שתיקנו לבעל חוב לשלם בבינונית משום נעילת דלת^[85], ולכן משלם כעיקר הדין של בעל חוב, שהוא בזיבורית^[86]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר שמשלם ממיטב, שחיובו הוא כמזיק שמשלם ממיטב^[87]. ויש שכתבו לחלק, שבתשלום על הנאת הגוף שלו או של בהמתו, שהוא חיוב מגזירת הכתוב, לדעתם^[88], ראוי להיות דינו שישלם ממיטב, אבל בתשלום על הנאה של השבחת נכסים, שהוא חיוב מסברא לדעתם, אין בזה הלכה של מיטב^[89].

שיעור התשלום

שיעור התשלום של נהנה, כגון בהמה שאכלה ברשות הרבים, שאף על פי שפטור מלשלם משום נזקי שן* - ששן ברשות הרבים פטורה^[90] - מכל מקום שנינו שהבעלים חייב לשלם "מה שנהנית"^[91], מצינו שנחלקו תנאים ואמוראים במהות "מה שנהנית": לדעת ר' שמעון בן יוחאי בברייתא, וכן סובר רבה, אינו משלם אלא דמי עמיר בלבד^[92], היינו שאם אכלה שעורים כדי שביעתה אינו משלם אלא דמים שהיה צריך ליתן בקשים ותבן כדי להאכילה, שאומר בעל הבהמה אי אפשי להאכילה שעורים אלא קשים ותבן^[93]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעתם, שתמיד משלם את הזול ביותר, אם הזול יותר הוא עמיר, משלם עמיר ואם הזול הוא שעורים משלם שעורים^[94].

ולדעת תנא קמא בבריתא, וכן סובר רבא, משלם בעל הבהמה דמי שעורים בזול^[95], והיינו כפי שהיה צריך לשלם עבור שעורים אם היה רוצה להאכילה שעורים, אך לא משלם כשער שבשוק, שמא הוא לא היה מאכיל לבהמתו אלא בזול, ונותן שני שליש השווי של מה שאכלה^[96]. ונחלקו בדעתם: יש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שאינו רגיל להאכילה שעורים, משלם דמי שעורים בזול^[97]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאם הורגלה כל ימיה לאכול רק עמיר, אינו משלם אלא עמיר בזול, ורק אם לעתים מאכילה בשעורים, משלם שעורים^[98].

וכתבו אחרונים שלדעת רבא, אף אם אכלה מאכל חשוב יותר משעורים, אינו משלם אלא דמי שעורים בזול, וכן אם אכלה פחות משעורים, שמים לה לפי אותו מאכל בזול^[99].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שרבה ורבא לא נחלקו, ודברי רבה שמשלם דמי עמיר היינו שעורים בשבולים, אמורים בזמן הקציר שאז הדרך להאכילה שבולי שעורים, ואילו דברי רבא שמשלם שעורים אמורים שלא בזמן הקציר^[100].

הכמות

כמות המאכל שמשערים בה את שווי ההנאה של דמי שעורים בזול, יש מן הראשונים שכתבו שהוא כפי הכמות שרגילה לאכול, ולא כפי הכמות שאכלה בפועל^[101]. ויש מן הראשונים שכתבו שמשלם לפי השיעור שאכלה^[102]

טעם המחלוקת

בטעם המחלוקת שלדעת רבא משלם כדמי מה שנהנה ממנו ולדעת רבה משלם כדמי מה שרגיל ליהנות בו, יש שכתבו שנחלקו בגדר התשלום על הנאה, שלדעת רבא התשלום הוא על שווי ההנאה, שכל מה שיש לו ערך בעיני אנשים, שההנאה מביאה תועלת ושבח, ומוכנים לשלם עבור כך, יש לזה שם הנאת ממון ותועלת ומחויב לשלם עליה, ואילו לדעת רבה התשלום על הנאה הוא לפי מה שנחסכה לו הוצאה תחת ההנאה, שהתועלת ממה שנהנה שווה למה שרגיל להוציא ואת זה משלם^[103].

להלכה

להלכה, יש מן הראשונים שפוסקים כרבה, שמשלם דמי עמיר, שהרי רבה הוא רבו של רבא^[104], ויש מן הראשונים שפוסקים כרבא, שמשלם דמי שעורים^[105], שהרי רבא הוא אחרון לרבה^[106], ועוד שדעת חכמים בברייתא היא כרבא, לעומת רבה שסובר כדעת יחד בברייתא^[107]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהסתפקו כמו מי ההלכה, ולכן הביאו את ב' הדעות להלכה, לומר שיד המחזיק על העליונה, וישלם את מה שזול יותר: דמי עמיר או דמי שעורים^[108]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלדעתם אין מחלוקת בין האמוראים, ואף עמיר הוא אגודת שבולים וכל אחד מהם דיבר בתקופה אחרת של השנה^[109]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאם אכלה דבר שדרכה לאכלו, משלם דמי ההנאה, כיון שנהנה הרבה בהשבחת הבהמה ממאכל זה, אבל אם אכלה דבר שאין דרכה לאכלו, שאינו נהנה אלא במילוי כריסה שאינו צריך להאכילה קש ותבן, משלם דמי עמיר^[110].

בהנאת גופו

בהנאת גופו, כגון שאוכל בשר משל חבירו, יש שצידדו לומר שבזה לדברי הכל משלם דמי בשר, כיון שיש לו הנאה של אכילת הבשר, ואינו יכול לומר שהיה אוכל רק פת או ירקות, ודוקא כשבהמתו נהנית, אמנם הבהמה נהנית יותר משעורים, אבל אנו באים לחייב על הבעלים על הנאתו שאין צריך עוד להאכילה, ולכן יכול לטעון שהיה מאכילה רק קשים ותבן ואת זה ישלם, לסוברים כן^[111], ולדעתם זה הטעם שבהניח האב ליתומים פרה שאולה וסבורים שהיא של אביהם וטבחוה ואכלוה, שמשלמים דמי בשר בזול^[112].

ויש שכתבו לחלק, שכאשר ההנאה כרוכה בחסרון של המהנה, שאז החיוב הוא הוא מדין גזילה, לדעתם^[113], משלם כפי שווי ההנאה בעולם, אבל כאשר ההנאה אינה כרוכה בחסרון של המהנה, שאז החיוב הוא רק על קבלת ההנאה, לדעתם^[114], אינו משלם אלא כפי שווי ההנאה אצלו^[115].

דברים המזיקים

בהמה שאכלה דברים הרעים לבריאותה, כתבו ראשונים שאף על פי שנהנית מהאכילה, אין הבעלים חייב לשלם על ההנאה^[116]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שאם אכלה יותר מכדי צרכה עד שהזיק לה, שפטור מלשלם, כיון שהבעלים לא נהנה מאכילה זו^[117]. ויש מן האחרונים שכתבו שאם אכלה כמות גדולה של שעורים עד שחלתה, משלם מה שנהנית כפי הראוי לה שהרי קודם שאכלה יותר מהראוי היה חייב לשלם לפי מה שנהנית^[118].

אכלה כשהיתה שביעה

אכלה כשהיתה כבר שביעה מאכילה קודמת, אין הבעלים חייבים לשלם על האכילה הנוכחית, שהרי לא נהנה באכילה זו^[119].

גובה התשלום: כשווי החפץ או כהנאה

הנהנה מממון של חבירו, כגון מחפץ מסוים, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמשלם את שווי כל ההנאה ולא רק את שווי החפץ, כגון שהחפץ אינו שוה אלא פרוטה, משלם הכל^[120], ולדעתם זה הטעם שהמוכר לחבירו דבר האסור באכילה מדרבנן, שאם הוא קיים מחזיר לו דמיו, אבל אם אכלו הקונה, אינו מחזיר לו המוכר כלום, ואפילו המותר יותר משוויו אין צריך להחזיר, לפי שנהנה, משלם כפי שנהנה^[121]. וכן מי שהתבטל ממלאכתו כדי להנות את חבירו, ופסק עמו סכום שברור שלא היה יכול להרויחו אילו היה עוסק במלאכתו – כגון דייג שפסק ממלאכתו כדי להעביר את חבירו במעבורת ופסק סכום מסויים, שברור שלא היה מצליח לצוד דגים בסכום זה^[122] – כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שכיון שנהנה בהעברת המעבורת, והמעביר חסר קצת, מגלגלים על הנהנה את הכל^[123].

ויש מן האחרונים שכתבו שאינו משלם יותר משווי החפץ, ולא כפי ההנאה, ולדעתם זהו שאמרו שהאוכל תרומה טמאה בשאר ימות השנה אינו משלם אלא דמי עצים, שזהו שווי התרומה שהרי אינה ראויה אלא להסקה^[124], ואף על פי ששווי ההנאה שלו יותר מכך, אינו משלם אלא את שווי החפץ^[125]. וכן במתבטל ממלאכתו כדי להנות את חבירו ופסקו סכום מסוים כתשלום, כאשר ברור שלא היה המהנה מרויח סכום זה במלאכתו, יש מן האחרונים שכתבו שאינו משלם לו אלא כשיעור שהיה מרויח במלאכתו^[126].

על הסוברים שכאשר מחויב להנות את חבירו, אין הנהנה משלם אלא כפי ההפסד, עי' להלן.

כאשר מחויב להציל את חבירו

כאשר מחויב להציל את חבירו, ועל ידי כך נגרם למציל הפסד ולחבירו נגרמת הנאה, כגון המציל עצמו בממון חבירו כשהוא אנוס משום פקוח נפש, באופן שמזיק לחבירו, שחייב לשלם על הנזק, לסוברים כן^[127], יש מן האחרונים שכתבו שכיון שחייבה התורה את המציל להציל, אינו חשוב שהניצול מקבל כאן הנאה מחבירו, אלא נהנה משל התורה, שהיא זיכתה לו בכך, ולכן לדעתם אין הניצול משלם אלא את דמי החפץ – שלא חייבתו תורה להפסיד ממון^[128] - אבל לא את כל דמי ההנאה^[129], ולדעתם זהו שכתבו אחרונים שהמפסיד ממלאכתו כדי להנות את חבירו – כגון דייג שמעביר את חבירו במעבורת כדי להצילו מבית האסורים^[130] - שאף כשפסקו תשלום על ההצלה, אם ברור שלא היה מרויח סכום זה במלאכתו, אינו צריך לשלם סכום זה^[131], שכיון שמחויב להצילו אינו חשוב נהנה מחבירו, ואינו משלם כל שיעור ההנאה, אבל בשאר נהנה, מחויב לשלם כל שיעור ההנאה^[132].

ויש מן האחרונים שנראה בדעתם שאף כאשר מחויב להנות את חבירו, כגון שמחויב להצילו, חשוב הניצל כ"נהנה" ומשלם כל דמי ההנאה^[133].

בגזל

הגוזל חפץ מחבירו ומשתמש בו ונהנה ממנו, אינו חייב לשלם בעד השימוש וההנאה מהחפץ^[134], כיון שלאחר הגזילה החפץ עומד ברשות הגזלן ומשלו הוא נהנה^[135]. אבל הגוזל קרקע מחבירו, שקרקע אינה נגזלת, צריך לשלם דמי ההנאה שנהנה ממנה^[136].

הערות שוליים