אנציקלופדיה תלמודית:נגעי בגדים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - דיני נגע צרעת שנראה בבגד או בעור.

פתיחה

ערך זה עוסק בדיני צרעת הבגד, ובכלל זה באופנים שבהם מסגירים ומחליטים לטומאת נגעים בגד שנראה עליו נגע, וכן באופנים שבהם מטהרים בגד שנראה עליו נגע. חלקו השני של הערך עוסק בבגד ובשאר דברים המקבלים טומאת נגעים. עקב אורכו, חולק הפרק העוסק בכך לפרקי משנה. על דיני הבגד עצמו בזמן שהוא מוסגר או לאחר שהוחלט, ובכלל זה דיני טומאתו והמצוה לשורפו ואיסור ההנאה ממנו ודינו כשנתערב באחרים, ע"ע בגד המנגע. על המצוה לשלח בגד מוסגר מחוץ לעיר, ע"ע הנ"ל[1] וע' שלוח מחנות.

המצוה וגדריה

המצוה

מצות-עשה* לעשות בנגעי בגדים כמשפט הכתוב בתורה בפרשת צרעת הבגד[2], כגון לטמא בגד שיש בו צרעת[3], שנאמר: והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וגו'[4]. המצוה כוללת את כל דיני צרעת בגדים – המפורשים בכתוב ובדברי חז"ל[5] - ובכלל זה כיצד הם נטמאים, ובאלו אופנים צריך בגד שנראה בו נגע הסגר או קריעה או שריפה או רחיצה או טהרה*[6].

במניין המצוות

דיני נגעי בגדים יש ממוני המצוות שמונים אותם במנין-המצוות* כמצות עשה[7]. ויש ממוני המצוות שמונים את פרשת נגעי בגדים ביחד עם פרשת נגעי-בתים* למצות עשה אחת[8]. ויש ממוני המצוות שנראה מדבריהם שהם אינם מונים את פרשת נגעי בגדים כמצות עשה בפני עצמה אלא כחלק ממצות עשה כללית של דיני נגעים[9]. ויש ממוני המצוות שאינם מונים את דיני נגעי בגדים כמצות עשה[10], לשיטתם שאין למנות את משפטי הטומאות למצות עשה[11]. טהרת בגד-המנגע* אינה נמנית כמצות עשה בפני עצמה – שלא כטהרת-מצורע* וטהרת בית-המנגע* הנמנים כמצות עשה בפני עצמה[12] - אלא היא חלק ממצות נגעי בגדים[13]. ויש ממוני המצוות המונים את דיני טהרת הבגד מצרעתו כחלק ממצות עשה של טהרת המצורע[14].

טעמה והנהגתה

נגעי בגדים, יש מן הראשונים סוברים שאינם נוהגים בדרך הטבע אלא הם בדרך נס[15], שבהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד בגדיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבגדו, להראות כי השם סר מעליו[16], ובהשתנות כלי תשמישו ייקח האדם מוסר לפני שתפגע הצרעת בגופו[17]. והטעם שאין בגדים צבועים מיטמאים בנגעים[18], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם זה שנגעי בגדים הם בהשגחה מיוחדת, ובבגד צבוע אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ואין הנגע נובע מהשגחה מיוחדת[19]. וכן הטעם שאין בגדי גויים מיטמאים בנגעים[20], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם זה שנגעי בגדים הם בהשגחה מיוחדת, ודוקא ישראל הם מושגחים באופן מיוחד[21]. וכן מטעם זה, יש מן הראשונים סוברים שאין נגעי בגדים נוהגים אלא במקום השראת השכינה שהוא בארץ ישראל[22]. ויש מן הראשונים סוברים שנגעי בגדים הם בטבע באופן שיגבר בהם הלחות והחום עד שיבואו לכילוי ולהפסד ההרכבה אשר בהם, ומראות הנגע – ירקרק או אדמדם[23] - ימצאו במקומות המעופשים, ולפי שאין באלו הדברים אפשרות לרפואה, ציוה הבורא שיישרפו, להעיר על חיסרון החומר, ושהאדם משתמש בו רק מצד צורתו[24]. ויש מן הראשונים סוברים בטעמה של מצות נגעי בגדים שהיא זהירות המביאה לידי טהרה וקדושה, לפי שכשלובש האדם בגדים מלוכלכים, הדבר נמאס לנפש הטהורה ומונע אותה מפעולותיה[25]. ויש מן הראשונים, הסוברים שנגעי בגדים נוהגים דוקא בבגדים שהשתמש בהם מצורע* בימי חוליו[26], שכתבו בטעמה של מצות נגעי בגדים, שיש לחשוש שאותם בגדים התפעלו מאיכות המצורע ועיפוש גופו ולכן נראים בהם כתמים, וחששה תורה שהמצורע אחרי טהרתו ירצה להשתמש באותם הבגדים, וידבק הטהור בטמא ההוא ואולי יחזירוהו לחליו, ולכן ציותה התורה שיסגירו את הבגד וינהגו בו ככל דיני נגעי בגדים[27], והטעם שדוקא צמר ופשתים וכלי עור מטמאים בנגעים[28], לדעתם הוא משום שרק חומרים אלו מקבלים התפעלות והפסד משימוש האדם, שלובש אותם לגופו, אבל משי וצמר גפן ומתכות חומרם חזק, ולכן אינם מקבלים הפסד והתפעלות משימוש האדם[29]. וכן הטעם שאין בגדים צבועים מטמאים בנגעים[30], לדעתם הוא משום שכתמים כאלו נראים דוקא בבגדים לבנים[31]. החטא המיוחד שעליו באים נגעי בגדים, יש מן הראשונים סוברים שהוא על לשון-הרע*, כפי שהוא החטא שעליו באים שאר הנגעים[32]. ויש מן האחרונים סוברים שנגעי בגדים באים בייחוד על גסות הרוח, כי דרך העולם להתכבד ביותר במלבושי כבוד[33].

זמנה

מצות נגעי בגדים, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שנוהגת בכל זמן, ואפילו כשאין בית המקדש קיים, ובלבד שיהיה כהן בקיא לראיית נגעים[34].

מקומה

מצות נגעי בגדים נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ – שלא כנגעי בתים שאינם נוהגים אלא בארץ ישראל[35] - שנאמר: זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים וגו' לטהרו או לטמאו[36], בכל מקום, אף בחוץ לארץ[37]. ויש מן הראשונים סוברים שאין מצות נגעי בגדים נוהגת בחוץ לארץ, ולא הוצרך הכתוב למעטה כי לא יארע שם לעולם נגע בבגד, שדוקא במקום השראת השכינה שהוא בארץ ישראל יכולים להיות נגעים[38], ומכל מקום, אף בדעתם יש מן האחרונים סוברים שמצוות נגעי בגדים נוהגת אפילו בחוץ לארץ, כגון בנגע שאירע לבגד בארץ ישראל והוציא את הבגד לאחר מכן לחוץ לארץ, שיש לנהוג בו ככל דיני מצות נגעי בגדים[39].

על הכהן הכשר לראות נגעי בגדים, ע"ע כהן[40] וע' מראות נגעים.

על התולש נגע מן הבגד, שעובר בלא-תעשה* של: השמר בנגע הצרעת[41], ע"ע קוצץ בהרת.

הנגע

מראיתו

שני מראות הן לנגע שעל הבגד, האחד הוא מראה ירקרק והשני הוא מראה אדמדם[42], שנאמר: והיה הנגע ירקרק או אדמדם[43], ועל מהותם של ירקרק ואדמדם, ע"ע מראות נגעים.

שיעורו

שיעורו של נגע המְטמא בנגעי בגדים הוא גריס*[44], שנאמר: צרעת[45], וכל מקום שנאמר צרעת שיעורו כגריס[46]. ודוקא כשכל הגריס נמצא במקום אחד, אבל חצי גריס במקום אחד בבגד וחצי גריס מקום אחר, אינם מצטרפים לגריס לטמא בנגעי בגדים, כפי שאין שני חצאים מצטרפים לטמא בשאר נגעים[47].

מקומו

מקומו של הנגע המְטמא בנגעי בגדים, יש מן האחרונים סוברים שהוא צריך להיראות בשני צידי הבגד, מבפנים ומבחוץ, שנאמר: והבגד כי יהיה בו נגע[48], עד שיראה בו מכל צד[49]. במה דברים אמורים? בבגדים שהם רכים, אבל בעורות - שאף הם מטמאים בנגעים[50] - שהם קשים, דיו לנגע שיראה בצד אחד[51]. וראשונים ואחרונים רבים סוברים שנגע מטמא אף כשהוא נראה בצד אחד בלבד של הבגד[52], בין בצידו החיצוני של הבגד ובין בצידו הפנימי של הבגד[53].

כשיש שערות בולטות

בגד שיש בו שערות שבולטות מגוף הבגד – כגון בגד צמר עב מאוד[54], כשהוא חדש[55] - יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' אליעזר בן יעקב – שאמר שסגוס שנראה בו נגע עד שיראה באריג ובמוכין[56] - שאין נגע שבו מטמא - אפילו יש בו כשיעור נגע שהוא גריס[57] - עד שיראה בגוף הבגד ובשערות[58], שנאמר: בקרחתו או בגבחתו[59], בקרחתו אלו הבגדים הבלויים שכלתה שעירותם והוחלקו פניהם ובגבחתו אלו הבגדים החדשים שיש להם שעירות[60], ומן האחרונים יש שנתנו טעם בדבר, שאילו נראה הנגע רק בשערות, אין זה עיקר הבגד, ואילו נראה רק בבגד, השערות מכסות את הנגע ואינו נראה[61]. הלכה כר' אליעזר בן יעקב[62]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שדוקא כשהשערות מפסיקות את הנגע באופן שאין בו גריס במקום אחד, אין הוא מטמא כשנראה רק על הבגד – שאין שני חצאי גריסים שיש ביניהם הפסק מצטרפים לנגע אחד כגריס[63] - אבל כשיש בנגע גריס במקום אחד, הרי הוא מטמא אף על פי שנראה רק על הבגד ולא על השערות[64]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף על פי שיש נגע כגריס במקום אחד, אין הוא מטמא עד שיראה אף על השערות שבו[65].

בבית הסתרים

אין הנגע מטמא בנגעי בגדים אלא כשהוא נמצא על פני הבגד במקום גלוי, אבל נגע הנמצא בבית-הסתרים* של הבגד אינו מטמא בנגעי בגדים[66], כפי שנגע הנמצא בבית הסתרים אינו מטמא בנגעי אדם[67], והוקשו כל הנגעים זה לזה[68], ולכן החמת והתורמל – כלי עור[69], שיש בהם קשר ונכפל העור במקום הקשר, באופן שאין אפשרות לראות נגע שיש שם מבלי לפותח את הכפל[70], והוא הדין לשאר העורות הכפולים[71] - נראים כדרכם[72], היינו שאין צריך לפושטם כדי לראות נגע שיש בין הכפלים[73], לפי שבין הכפלים בית הסתרים הוא, ואין בית הסתרים מטמא בנגעים[74]. וכן סדק שבבגד שהוא מתחילת ברייתו של הבגד, אין הנגע שבו מטמא, שחשוב הוא כבית הסתרים[75]. במה דברים אמורים, בכפל הנמצא בתוך קשר, אבל קמט שבבגד אינו חשוב בית הסתרים[76], ולכן סדין המקומט מפשיטים את בגדיו ורואים את נגעו[77], שאין דרכו להיות כפול[78], או שכיון שאינו עשוי מתחילה בקמט אין הוא חשוב כבית הסתרים[79], או שכיון שרגילים לפתוח את קמטיו אינו חשוב בית הסתרים[80]. ואפילו בכפל הנמצא בתוך קשר, יש מן האחרונים סוברים שחשוב הוא בית הסתרים רק במקום שאין הקשרים נפתחים לעולם, אבל במקום שהקשרים עומדים לפתוח ולסגור, אין הכפל שבתוכם חשוב בית הסתרים ומטמא בנגעים[81]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהם סוברים להפך, שאף כשהכפל אינו בתוך קשר, כשהוא נמצא במקום קשה, כגון עור, חשוב הוא בית הסתרים, שכיון שהוא קשה, אינו עתיד להתפרק ולהתפשט[82]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שנגעי בגדים מטמאים בבית הסתרים, ואין לחלק בין כפל שתחת הקשר לבין קמט ללא קשר, שלא מצאנו בנגעי בגדים כתוב למעט את בית הסתרים[83].

לצירוף נגעים

דין בית הסתרים, יש מן האחרונים סוברים שנאמר להחמיר, שנגע הנמצא מעל מקום בית הסתרים מצטרף לשיעור נגע – שהוא כגריס[84] – מצד אחד לצד השני[85], כפי שנגע שבין שתי אצבעות סמוכות מצטרף לשיעור אחד בנגעי אדם[86]. ויש מן האחרונים סוברים שדין בית הסתרים לא נאמר להחמיר, ואין הנגע שמעל מקום בית הסתרים מצטרף מצד אחד לצד השני – כפי ששני חצאי גריסים המרוחקים זה מזה אינם מצטרפים לנגע אחד[87] - מכיון שכל קמט עומד לעצמו, ואפילו הם תפורים, מכל מקום יש אויר בין שני הצדדים[88].

על המקום המטמא בנגע שנמצא בבגד שחלקו מחומר המטמא בנגעים וחלקו מחומר שאינו מטמא בנגעים – באופן שהבגד עצמו מטמא בנגעים[89] – עי' להלן[90]. על המקום המטמא בנגע שנמצא בבגד שחלקו לבן וחלקו צבוע, עי' להלן[91].

הסגרת והחלטת בגד המנוגע

סימני טומאה

שלושה סמני-טומאה* - שבהם הופך הבגד להיות טמא מוחלט שדינו בשריפה[92] - יש לנגעי בגדים: ירקרק, אדמדם ופשיון[93], ושלושתם מפורשים בתורה[94], שנאמר: והיה הנגע ירקרק או אדמדם[95], ונאמר: כי פשה הנגע בבגד[96]. על פרטי המראות של ירקרק ואדמדם, ע"ע מראות נגעים. על האופנים בהם מראה ירקרק ואדמדם מטמאים, עי' להלן[97]. על הפשיון והאופן בו הוא מטמא, עי' להלן: הפשיון[98].

בתחילת ראייתו

בגד שנראה בו נגע ירקרק או אדמדם, מביאים אותו לכהן לראותו[99], והוא מסגירו שבעת ימים[100], שנאמר: והיה הנגע ירקרק או אדמדם וגו' וראה הכהן והסגיר את הנגע שבעת ימים[101]. על שילוחו של הבגד מחוץ לעיר בזמן שהוא מוסגר, ע"ע בגד המנוגע[102] וע' שלוח מחנות. על דיני טומאתו של הבגד בזמן שהוא מוסגר, ע"ע בגד המנוגע[103].

בסוף השבוע הראשון

בגד שנראה בו נגע והסגירו אותו, ביום השביעי להסגרו רואה הכהן שוב את הבגד[104], שנאמר: וראה את הנגע ביום השביעי[105], אם פשה הנגע בבגד – כשהוא עודנו בחוזק מראהו[106] - מחליטו ושורף את כל הבגד[107], שנאמר: כי פשה הנגע בבגד וגו' ושרף את הבגד וגו'[108], ועל הפשיון והאופנים שבהם הוא מטמא, עי' להלן: הפשיון, ועל דיני שריפת הבגד המוחלט, ע"ע בגד המנוגע[109]. ואם עמד הנגע במראהו ולא פשה, מכבס - את מקום הנגע[110] - ומסגיר את הבגד[111], למשך שבעה ימים נוספים[112], שנאמר: ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד וגו' וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית[113], ועל אופן הכיבוס והחלק בבגד אותו צריך לכבס, עי' להלן[114]. במה דברים אמורים, כשלא עבר הנגע בכביסה, אבל עבר הנגע בכביסה, אין צריך להסגירו שנית, אלא מכבסו שנית ומטהרו, שנאמר: והבגד אשר תכבס וסר מהם הנגע וכֻבס שנית וטהר[115], ועל אופן הכיבוס השני, עי' להלן[116]. ואם עבר הנגע בסוף השבוע הראשון, אין צורך לכבסו כיבוס ראשון כלל, אלא מכבסו כיבוס שני בלבד וטהור, קל-וחומר* מנגע שעמד בסוף השבוע הראשון ועבר בסוף השבוע השני, שמכבסו כיבוס שני וטהור[117]. על דינו של נגע שפחת חוזק מראיתו בסוף השבוע הראשון, עי' להלן[118]. על דינו של נגע שהתחזק מראהו בסוף השבוע הראשון, עי' להלן[119]. על דינו של נגע שהשתנה צבעו בסוף השבוע הראשון ממראה נגע אחד למראה נגע אחר, עי' להלן[120].

בסוף השבוע השני

בגד שהסגירו אותו שבוע נוסף, בסוף השבוע השני - שהוא יום י"ג מראייתו הראשונה[121] - רואה הכהן את הבגד שוב, אם עמד במראה שהוסגר בו בתחילה – וכל שכן כשבנוסף לכך פשה[122] - מחליטו ושורף את כולו[123], שנאמר: וראה הכהן אחרי הֻכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו[124], ואם עבר הנגע לגמרי – והוא הדין כשהתמעט לפחות משיעור גריס[125] - מכבסו וטהור, שנאמר: והבגד אשר תכבס וסר מהם הנגע וכֻבס שנית וטהר[126]. על דינו של נגע שפחת חוזק מראיתו בסוף השבוע השני, עי' להלן[127]. על דינו של נגע שהשתנה צבעו בסוף השבוע הראשון ממראה נגע אחד למראה נגע אחר, עי' להלן[128].

פחת חוזק מראהו בסוף שבוע ראשון

נגע שהיה בתחילתו אדמדם או ירקרק והסגירוהו, ובסוף שבוע ראשון פחת חוזק מראהו – ושוב אינו אדמדם או ירקרק[129] - נחלקו בדינו ראשונים בדעת תנאים, וכן אחרונים בדעת ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי המשנה והתורת כהנים והתוספתא, שדינו כנגע שעמד בעיניו והבגד טעון כיבוס והסגרה שנית[130], שכיון שנאמר: והנה לא פשה הנגע בבגד וגו' והסגירו[131], ולא נאמר: והנה לא הפך הנגע את עינו – כפי שנאמר בסוף שבוע שני[132] – נלמד שאף כשהפך הנגע את עינו ופחת חוזקו, דינו כנגע שעמד בעיניו[133], ואף על פי שאילו היה בא בתחילה במראה כזה היה טהור לגמרי[134], כיון שהוסגר כבר במראה טמא, אינו נפטר אפילו פחת חוזקו[135]. בסוף שבוע שני רואה הכהן את הבגד, אם נשאר כפי שהיה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדינו כבגד שסר ממנו הנגע לגמרי, שמכבסו שנית וטהור[136], שכיון שאף בסוף שבוע ראשון לא היה טעון אלא כיבוס, אין להחמיר בו יותר[137]. ויש מן האחרונים סוברים שכשפחת חוזק הנגע בסוף שבוע ראשון ונשאר באותו מראה בסוף שבוע שני, דינו כנגע שפחת חוזקו בסוף שבוע שני, שקורע את מקום הנגע ושורפו, ומכבס שנית את שאר הבגד וטהור, לסוברים כן[138]. פחת חוזק הנגע בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני חזר לחוזק מראיתו כפי שהיה בהתחלה, דינו כנגע שעמד בעיניו שני שבועות, שמחליט הכהן את הבגד ושורפו[139]. במה דברים אמורים שמסגיר את הבגד שבוע נוסף, כשפחת חוזק מראה הנגע בסוף שבוע ראשון למראה שני - היינו שעדיין הוא ירוק ואדום, אבל פחות[140], או שהוא ירוק ואדום בינוני[141] - אבל פחת חוזקו בסוף שבוע ראשון למראה שלישי - שהוא פחות מירוק ואדום[142], או שהוא המראה הדהוי ביותר בירוק ואדום[143] - דינו כנגע שעבר, שמכבס את הבגד וטהור[144], שכיון שנאמר כאן – בסוף שבוע שני[145] – "נגע" – והנה כהה הנגע[146] - ונאמר להלן – בסוף שבוע ראשון[147] – "נגע" – וכבסו את אשר בו הנגע[148], ומילת "הנגע" מיותרת, שיכל לומר: וכבסו אותו[149] – מה כאן כהה למראה שני ולא למראה שלישי – שנגע שכהה למראה שלישי בסוף שבוע שני הרי הוא טהור[150] – אף להלן כהה למראה שני ולא למראה שלישי[151], ולמדים זאת בגזרה-שוה*[152]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין לחלק בין מראה שני למראה שלישי, ואף בפחת חוזק מראה הנגע לגמרי בסוף שבוע ראשון, מכבס את הבגד ומסגירו שנית[153]. ב) ובדעת ר' יהודה, שאמר שנגע שנשתנה יראה בתחילה[154], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין לחלק בין מראה שני למראה שלישי, וכל נגע שפחת חוזק מראהו בסוף השבוע הראשון טהור, כפי שנגע שפחת חוזק מראהו כבר בתחילתו הרי הוא טהור[155], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שכל נגע שפחת חוזק מראהו בסוף שבוע ראשון, הרי הוא טהור[156]. לסוברים שמחלוקת תנאים היא, אין הלכה כר' יהודה[157].

פחת חוזק מראהו בסוף שבוע שני

נגע שפחת חוזק מראהו בסוף השבוע השני, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי המשנה והתורת כהנים והתוספתא, שקורע את מקום הנגע - על אופן הקריעה, עי' להלן[158] - ושורף את מה שקרע[159], שנאמר: ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הֻכבס אֹתו וקרע אותו מן הבגד[160], ופוטר את שאר הבגד – אפילו פשה הנגע[161] - ומכבסו כיבוס שני[162], שנאמר: והבגד וגו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכֻבס שנית וטהר[163], ואף על פי שכשפחת חוזק מראהו בראשון ונשאר כן בשני, מטהרו לגמרי ללא קריעה, לסוברים כן[164], כיון שלא פחת חוזק מראהו עד סוף שבוע שני, דינו חמור יותר ויש לשרוף את מקום הנגע[165], ועל מחלוקת התנאים בצורך בטליית מטלית על מקום הקרע, עי' להלן[166]. ובדעת ר' יהודה, שאמר שנגע שהפך את מראהו מסגירו שוב שבעה ימים[167], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף נגע שפחת חוזק מראהו בסוף שבוע שני דינו כנגע שפחת חוזק מראהו בסוף שבוע ראשון, שהוא בכיבוס והסגרה[168]. במה דברים אמורים – שקורע את מקום הנגע, לסוברים כן[169], או שמסגירו פעם נוספת, לסוברים כן[170] - כשפחת חוזק הנגע למראה שני – על פירוש מראה שני, עי' לעיל[171] - אבל פחת חוזק הנגע למראה שלישי – על פירוש מראה שלישי, עי' לעיל[172] - אין צורך לקורעו[173], אלא מכבסו ודיו[174], כדין בגד שסר נגעו[175], שנאמר: הנגע[176], שאפילו אחרי שכהה הוא נגע[177], ובמראה שלישי חשוב הוא כסר לגמרי[178], ואפילו כשבסוף שבוע שני לא פחת חוזק הנגע אלא למראה שני, אם קודם שהספיק לקורעו כבר פחת חוזקו למראה שלישי, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שאין צורך שוב לקורעו[179]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין לחלק בין מראה שני למראה שלישי, וכל נגע שפחת חוזק מראהו בסוף השבוע השני, חשוב הוא כנגע שסר לגמרי וטהור[180].

פחת חוזק מראהו מתחילתו

נגע שפחת חוזק מראהו מתחילתו, שכשראהו הכהן – ויש מוסיפים שכבר ציוה להסגירו[181] - היה ירקרק או אדמדם[182], אבל פחת חוזקו עוד לפני שהוסגר הבגד בפעם הראשונה[183], נחלקו בדינו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים: א) בדעת ר' ישמעאל[184], שאמר שנגע שכהה מתחילתו מכבס ומסגיר[185], יש מן הראשונים סוברים שמכבסו ולאחר מכן מסגיר את הבגד, שדינו כנגע שפחת חוזקו בסוף השבוע הראשון[186], כיון שקודם שפחת חוזקו כבר ראהו הכהן[187], ואף על פי שבנגעי אדם, כשהלכו סימני הטומאה קודם שפסק הכהן להסגיר את המצורע, אין צורך כלל בהסגר, אף על פי שהיה זה לאחר ראיית הכהן[188], שונים הם נגעי בגדים, שהחמיר בהם הכתוב כשפחת חוזקם לאחר ההסגר יותר מבשאר נגעים – שבנגעי בגדים אף כשפחת חוזקם והלכו סימני הטומאה עדיין צריך הבגד מעשה, כיבוס או קריעה[189], ואילו בשאר נגעים כשפחת חוזקם והלכו סימני הטומאה פטור לגמרי[190] - ולכן יש להחמיר בהם ולהסגירם אף כשפחת חוזקם קודם ההסגר[191], ובסוף השבוע הראשון להסגר הבגד, אם נשאר הנגע במראיתו הפחותה, אפילו פשה, מכבס את הבגד שנית וטהור[192], אבל כשחזר הנגע למראהו הראשון, יש מן האחרונים סוברים שהוחלט הבגד לשריפה, ואינו מסגירו שנית – כפי שהוא מסגיר בגד שעמד במראיתו בסוף השבוע הראשון[193] – שכיון שפחת חוזק הנגע לפני ההסגר הראשון, דינו של הבגד עוד קודם שהוסגר כאילו כבר הוסגר ופחת חוזק הנגע לאחר מכן בסוף השבוע הראשון – שכשחוזר למראיתו הראשון בסוף הסגר שני הוחלט הבגד לשריפה[194] – ועוד שכיון שקודם לכן לא היה בו מראה נגע וחזר להיות מראה נגע, הרי הוא כשנגע שפשה בסוף שבוע ראשון, שהוחלט הבגד לשריפה[195]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' ישמעאל, שדינו של נגע שפחת חוזקו קודם שהוסגר כדינו של נגע רגיל, שמסגיר את הבגד ולאחר שבוע אם עמד בעיניו מכבסו כיבוס ראשון ומסגירו שנית[196]. במה דברים אמורים שלר' ישמעאל מסגיר בגד שפחת חוזק נגעו לאחר שהראהו לכהן וקודם הסגרו, כשפחת חוזקו למראה שני – ועל פירוש מראה שני, עי' לעיל[197] - אבל פחת חוזקו למראה שלישי – ועל פירוש מראה שלישי, עי' לעיל[198] - אף לדעת ר' ישמעאל אין זקוק להסגיר את הבגד, ומכל מקום הוא צריך כיבוס[199], שהואיל ונזקק להראותו לכהן קודם לכן – וכבר ציוה הכהן להסגירו[200] - אי אפשר לפוטרו בלא כלום[201]. ויש מן האחרונים שנראה מגירסתם בדברי התוספתא, שכשפחת חוזקו של הנגע קודם הסגרו למראה שלישי, אין צריך אפילו לכבס את הבגד[202]. ב) ובדעת חכמים, שאומרים שנגע שכהה מתחילתו אינו זקוק לו[203], יש מן הראשונים סוברים שאף על פי שאין צורך להסגיר את הבגד, מכל מקום צריך לכבסו, בין כשפחת חוזק מראיתו למראה שני ובין כשפחת חוזק מראיתו למראה שלישי[204]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים שבגד שפחת חוזק מראיתו מתחילתו דינו כאילו לא היה בו מעולם נגע, ואפילו לכבסו אינו צריך[205]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאף ר' ישמעאל מודה שאין צורך להסגיר בגד שהיה בו נגע ופחת חוזקו קודם שהוסגר, ולא נחלק על חכמים אלא בעניין אחר[206]. הלכה כחכמים[207].

פחת חוזק מראהו קודם שנראה לכהן

נגע שהיה ירקרק או אדמדם, ופחת חוזק מראהו עוד לפני שראהו הכהן, יש מן האחרונים סוברים, שאף לדעת ר' ישמעאל - המצריך כיבוס והסגרה בנגע שפחת חוזקו בתחילתו לאחר שראהו הכהן, לסוברים כן[208] – אינו זקוק לו כלל, שהרי אינו ירקרק או אדמדם בשעת הראיה[209]. ויש מן האחרונים סוברים, שאפילו כשראהו הכהן היה אדמדם או ירקרק, אבל פחת חוזק מראהו קודם שציוה הכהן להסגירו, אף לדעת ר' ישמעאל אינו זקוק לו כלל[210].

פחת מעט חוזק מראהו

נגע שפחת מעט חוזק מראהו בסוף שבוע שני, אך עדיין הוא מראה נגע – אדמדם או ירקרק[211] – ולא פשה בבגד, יש מן האחרונים סוברים שנחלקו בו תנאים, שלדעת ר' יהודה – שאמר שנגע שהפך ולא פשה יסגיר[212] – הבגד צריך הסגר נוסף, שהרי הכתוב אומר: והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו[213], אבל כשהפך ולא פשה מקיימים בו: והסגירו שבעת ימים שנית[214], ולדעת חכמים – שאמרו שטמא משום עומד[215] – הבגד טמא - כדין כל נגע שעמד בעיניו בסוף שבוע שני[216] – שאינו קרוי הפך, אלא כששינה את מראיתו מירקרק לאדמדם[217]. ומדברי ראשונים ואחרונים רבים נראה שלא נחלקו תנאים בדבר, ולדעת כולם הבגד טמא[218].

התחזק מראהו

נגע שהתחזק מראהו, שהוסיף להאדים או להוריק ממה שהיה קודם לכן, יש מן הראשונים סוברים שדינו כנגע שלא השתנה, ולכן כשהתחזק ולא פשה בסוף שבוע ראשון, דינו בכיבוס והסגרה שנית[219]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' יהודה חולק וסובר שכיון שהתחזק מראהו, דינו כנגע חדש, ולכן יראה כבתחילה[220].

השתנה ממראה אחד לאחר

בגד שהיה בו מראה נגע אחד והסגירו, ובסוף השבוע הראשון השתנה הנגע למראה נגע אחר, כגון מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק, יש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים שדינו כדין בגד שהיה בו נגע שמראהו לא השתנה[221], שכשפשה שורף את הבגד[222], וכשלא פשה מכבסו ומסגירו שנית[223], ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שלדעת חכמים אף כשפשה מכבסו ומסגירו[224]. וכן בגד שהסגירוהו שנית – כגון שעמד במראהו בסוף השבוע הראשון[225] - ובסוף השבוע השני השתנה מראה הנגע ממראה אחד לאחר, סוברים אותם ראשונים בדעת חכמים שדינו כנגע העומד בעיניו ולא השתנה בסוף השבוע השני, שמחליטו ושורף את כולו[226], שנאמר: והנה לא הפך הנגע את עינו[227], בכל מין שהוא מיטמא לו[228], שכשנהפך ממראה טמא למראה טמא אינו חשוב הפך אלא עמד[229]. ובדעת ר' יהודה, יש מן הראשונים סוברים שכששינה הנגע את מראהו בסוף השבוע הראשון ממראה אחד למראה אחר, ואפילו פשה, דינו של הבגד כדין בגד שהיה בו נגע שבא לכהן בפעם הראשונה, שמסגירו שבעה ימים[230], כיון שהוא חשוב כנגע אחר[231], שהרי השתנה צבעו לגמרי[232], ויש מן האחרונים סוברים כן בדעת ראשונים[233]. והוא הדין בבגד שהסגירוהו שנית, ושינה הנגע את מראהו בסוף שבוע שני ממראה אחד למראה אחר, יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' יהודה שמסגירו שבעה ימים כבתחילה[234], שהדינים האמורים בסוף שבוע שני נאמרו במקרה ש: לא הפך הנגע את עינו[235], אבל כשהפך חוזר דינו ל: והסגירו שבעת ימים שנית[236], שהרי נגע חדש הוא[237], או שכיון שכתוב "עינו" בלשון יחיד, הקפיד הכתוב על עינו שכבתחילה[238]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת ר' יהודה שכששינה הנגע את מראהו בסוף שבוע שני ממראה אחד למראה אחר, חוזר על ההסגר השני שוב, אך לא מסגירו כבתחילה, שנאמר: והסגירו שבעת ימים שנית[239], וצריך לראותו פעמיים באותו צבע[240]. ויש מן האחרונים מחלקים בדעת ר' יהודה בין נגע שנשתנה מראהו ולא פשה שיראה כבתחילה, לבין נגע שנשתנה מראהו ופשה, שדינו כנגע שלא נשתנה ופשה – שהוחלט הבגד לשריפה[241] – שדוקא כשיש שני דברים לטובה, שלא פשה ושהשתנה מראהו, רק אז יראה כבתחילה[242]. ומכל מקום, אין הלכה כר' יהודה[243]. ויש מן הראשונים סוברים שכשהשתנה מראה הנגע בסוף השבוע השני ממראה אחד למראה אחר, קורע את מקום הנגע ושורף את מה שקרע, ופוטר שאר הבגד, ומכבסו כיבוס שני[244], שממה שנאמר: והנה לא הפך הנגע את עינו וגו' באש תשרפנו[245], ולא נאמר: לא כהה הנגע, אנו למדים שאף כשהפך הנגע מבלי שכהה אין שורפים את כל הבגד[246], או שנאמר: ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הֻכבס אֹתו וקרע אותו מן הבגד וגו' והבגד אשר תכבס וסר מהם הנגע וכֻבס שנית וטהר[247], וכהה פירושו השתנה צבעו ממראה נגע אחד למראה נגע אחר[248].

השתנה המראה מתחילתו

בגד שהיה בו מראה נגע אחד, ולאחר שהובא אל הכהן קודם שהוסגר נשתנה למראה נגע אחר, כגון מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק, בדעת ר' ישמעאל, שאמר שנגע שכהה מתחילתו מכבסו ומסגירו[249], יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שטעון כיבוס מיד ורק לאחר מכן מסגירו[250]. ובדעת חכמים, שאמרו שאינו זקוק לו[251], סוברים אותם אחרונים בדעת ראשונים, שדינו כבגד רגיל שלא נשתנתה מראיתו, שמכבסו רק לאחר שבעה ימים ומסגירו שנית[252], ויש מן הראשונים סוברים שלא נחלקו תנאים בדבר זה וכולם סוברים כן[253].

השתנה בחלקו

נגע בגודל גריס – שהוא השיעור המטמא בנגעים[254] – שהשתנה חלקו בסוף השבוע השני, באופן שאם היה משתנה כולו היה קורע את מקום הנגע ומכבסו – כגון שפחת חוזק מראיתו למראה שני, לסוברים כן[255], או שהשתנה צבעו מירקרק לאדמדם ולהפך, לסוברים כן[256] – יש מן האחרונים מסתפקים אם דינו כנגע שהשתנה כולו, שהרי בין כך ובין כך היה צריך לשרוף את חלק הבגד שבו הנגע – שהרי אם כל הנגע עומד בעינו בסוף השבוע השני, כל הבגד הוחלט לשריפה[257] – או שכיון שאין מראה הנגע שוה, אין חלקיו מצטרפים זה לזה, ונמצא שאין כאן נגע בגודל גריס[258].

קריעת בגד בזמן ההסגר

בגד מוסגר, שקרע חלק ממנו בזמן הסגרו, והוחלט הבגד לשריפה – כגון שפשה הנגע בסוף שבוע ראשון[259], או שעמד בעיניו בסוף שבוע שני[260] – אף דינו של החלק הקרוע בשריפה, שעדיין טומאת הבגד הראשון עליו[261]. במה דברים אמורים, כשלא חיבר את החלק שקרע בבגד טהור, אבל כשחיברו בבגד טהור, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאותו בגד טהור מציל את החלק שנקרע מהבגד הראשון וחובר לו[262]. ויש מן הראשונים סוברים שכשהוחלט דינו של הבגד הראשון לשריפה, אף על פי שחיבר קודם לכן את החלק הקרוע בבגד טהור, מכל מקום דינו בשריפה[263]. על דינו של הבגד המוסגר והחלק שנקרע ממנו, כשנראה הנגע לאחר הסגרו אף בחלק הקרוע, עי' להלן[264]. על דינו של בגד שנטהר לאחר הסגרו, וקרע ממנו חלק, וחזר הנגע לחלק הקרוע, ועל דינו של החלק הקרוע כשחזר הנגע לבגד, עי' להלן[265].

אופן קריעת הנגע

נגע שצריך לקורעו – כגון שפחת חוזק מראהו בסוף השבוע השני, לסוברים כן[266] – אין די בקרע קטן לצורך מצות הקריעה, אלא יש לקרוע את כל מקום הנגע, שנאמר: וקרע אותו[267], ומכך שלא נאמר: "וקרע מן הבגד" אלא נאמר "וקרע אותו", משמע שיקרענו כולו[268], ואין די שישצפנו[269] – יקרענו ללא ניתוק אלא יהיה תלוי בו הקרע[270], או שלאחר הקריעה יתפרנו במחט ללא איחוי[271] - ויניחנו במקומו, אלא צריך לנתקו מן הבגד, שנאמר: מן הבגד[272].

טליית מטלית

בגד שקרעו ממנו נגע – כגון שפחת חוזק מראיתו, לסוברים כן[273] – לדעת חכמים צריך לטלות –לתפור[274] - על מקום הקרע מטלית[275], היינו חתיכת בגד[276], שנאמר: ואם תראה עוד[277], ואין עוד אלא במקום הנגע הקודם[278], או שכיון שקרא הכתוב את הבגד "כלי" אף לאחר קריעת הנגע ממנו[279], נלמד שיש לשים במקום הקרע דבר שיתקן את הבגד, כדי שיישאר כלי כמו שהיה[280]. ור' נחמיה אומר שאין צריך לטלות עליו מטלית[281], שלדעתו אף נגע שנראה במקום אחר בבגד דינו כנגע החוזר, שיש לפרש את הכתוב: תראה עוד, בכל הבגד[282], או שהוא דורש את הכתוב ממנו למדו חכמים את הצורך בטליית מטלית בעניין אחר[283], או שמכיון שלדעתו אין תועלת במה שיטלה מטלית, שהוא סבור שאין תפירה חיבור לענין נגעי בגדים[284]. הלכה כחכמים שצריך לטלות מטלית[285]. על מי שאינו טולה מטלית, שיש סוברים שעובר על הלאו של: השמר בנגע הצרעת[286], ע"ע קוצץ בהרת.

חומר המטלית

החומר שממנו צריכה להיות המטלית שטולים על הבגד – לסוברים שצריך לטלות מטלית[287] – אף על פי שהמטלית עצמה אינה נחלטת כשחזר אליה הנגע, לסוברים כן[288], מכל מקום יש מן האחרונים סוברים שהוא דוקא חומר המטמא בנגעי בגדים – צמר או פשתים[289] – כיון שכשחוזר אליה הנגע הרי הוא כנגע ששב לבגד, שהוחלט לשריפה[290].

כיבוס הבגד והטבלתו

בגד שנראה בו נגע, מכבסים אותו בשני אופנים: האחד הוא כשעמד הנגע בעיניו, שמכבסים אותו בסוף השבוע הראשון להסגרו[291], והוא הנקרא כיבוס ראשון[292]. האופן השני הוא שמכבסים אותו לצורך טהרתו, לאחר שסר ממנו הנגע בסוף השבוע הראשון[293], או בסוף השבוע השני[294], או לאחר שקרע ממנו את הנגע בסוף השבוע השני[295], והוא הנקרא כיבוס שני[296]. שני אופני הכיבוסים חלוקים הם בפרטי דיניהם[297]:

אופן הכיבוס הראשון

הכיבוס הראשון של בגד שנראה בו נגע, עניינו ללבן את הנגע[298], והוא צריך להיעשות בהעברת שבעה סממנים[299], שהם אותם סממנים שמעבירים על הכתם כדי לראות אם דם הוא[300], ועל מהותם של שבעת הסממנים ואופן הכיבוס בהם, ע"ע כתמים[301].

אופן הכיבוס שני

הכיבוס השני של בגד שנראה בו נגע, נחלקו במהותו ראשונים: יש סוברים שאינו כיבוס בסממנים, אלא הטבלת הבגד לצורך טהרתו[302]. ויש סוברים שאף בכיבוס שני יש צורך לכבס ממש את הבגד – בשבעה סממנים[303] - ולאחר מכן להטבילו לצורך טהרתו[304], שנאמר: וכֻבס שנית[305], וזהו הכיבוס, ולאחר מכן: וטהר[306], זו הטבילה[307], ולדעתם כל בגד שנטמא אפילו שעה אחת אינו נטהר בטבילה בלבד אלא בכיבוס וטבילה[308].

המכבס

המצוה על כיבוס הבגד צריך להיות כהן, אבל הכיבוס עצמו יכול להיעשות בידי כל אדם, שנאמר: וצִוה הכהן וכִבסוּ[309], ואילו היה הכיבוס אף הוא בכהן, היה הכתוב אומר: וכבסוֹ הכהן[310]. במה דברים אמורים, בכיבוס ראשון, אבל בכיבוס שני אין צורך בציווי הכהן, שנאמר: וכֻבס שנית וטהר[311], מכל מקום[312], ולא מצינו בו ציווי[313].

החלק המכובס

כיבוס ראשון, יש לכבס בו לא רק את מקום הנגע עצמו שבבגד, אלא אף חלק מהבגד שאין בו נגע, שנאמר: וכִבסוּ את אשר בו הנגע[314], ולא נאמר: וכבסו את הנגע[315], אך אין צורך לכבס את כל הבגד[316], שנאמר: את אשר בו הנגע[317], ולא נאמר: כל אשר בו הנגע[318], או שלא נאמר: וכבסו את הבגד[319], או שנאמר: אחרי הֻכַּבֵּס את הנגע[320], אלא מכבס את מקום הנגע ומעט מן הבגד שמחוץ לנגע[321], והוא החלק בבגד שמקיף את הנגע מסביבו[322]. כיבוס שני, אף לסוברים שמכבסים את הבגד ממש פעם נוספת קודם טהרתו[323], יש מן הראשונים סוברים שנעשה בכל הבגד[324]. ויש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שמכבסים את הבגד ממש פעם נוספת קודם טהרתו, אף הכיבוס השני אינו אלא במקום הנגע כמו הכיבוס הראשון[325].

פשיון

מקומו

מקומו של פשיון, שאם אירע הרי הבגד טמא מוחלט ויש לשורפו, בין כשהיה בסוף שבוע ראשון להסגר[326], ובין כשהיה בסוף שבוע שני להסגר[327], הוא בין כשהוא סמוך לנגע עצמו – היינו שהנגע עצמו נתפשט בבגד[328] - ובין כשהוא רחוק ממנו[329] – כגון שהנגע בראשו האחד של הבגד והפשיון בראשו האחר[330] - ואפילו הוא רחוק הרבה[331], שנאמר: כי פשה הנגע בבגד[332], "כי פשה" זהו פישיון הסמוך, "בבגד", זה פישיון הרחוק[333], שכיון שנאמר "בבגד" – ולא היה צריך לכתבו, שהרי בו הכתוב מדבר[334] - משמעו כל מקום שיפשה הנגע בבגד, בין קרוב ובין רחוק[335], אלא שהבדל יש ביניהם בשיעורם, ועל הבדל זה, עי' להלן[336].

לפנים

אין פשיון מטמא אלא כשהוא פושה חוץ לנגע, אבל נגע שהיה באמצעו מקום נקי בלא נגע ופשה הנגע לתוכו, אינו פשיון, כפי שאינו פשיון בנגעי אדם ובתים[337], שכיון שהוקש נגע לנתק לעניין שאין פשיון לתוכו מטמא[338], כל שהוא קרוי "נגע" בכלל זה[339], או שנאמר: לא פשה הנגע בבגד[340], ומשמע בגד שחוץ לנגע[341].

מצד לצד

פשיון מצד אחד של הבגד לצדו השני, כגון מתוכו לאחוריו או מאחוריו לתוכו, חשוב אף הוא פשיון[342]. במה דברים אמורים? בעורות[343], אבל בשאר בגדים המיטמאים בנגעים – בגדי צמר ובגדי פשתים[344] - אין פשיון מצד אחד של הבגד לצידו השני חשוב פשיון[345]. ובטעם לחלק, יש מן האחרונים סוברים שהוא לפי שדוקא בעור שהוא קשה, שני צדדיו חשובים כצדדים נפרדים, אבל בבגד שהוא רך, שני צדדיו חשובים כצד אחד[346]. ויש מן האחרונים סוברים בטעם לחלק, שבבגד שהוא רך, מן הסתם עבר הנגע כבר מתחילתו לאחוריו ואין כאן פשיון, אבל בעור שהוא קשה יותר, מן הסתם אינו רגיל להתפשט מיד ושוהה כמה ימים עד הפשיון, ותולים במצוי וטמא, ולדעתם דוקא כשלא ראה הכהן את הבגד מתחילתו מאחוריו ואינו יודע אם כבר היה שם הנגע מתחילתו, אין פשיון מצד לצד חשוב פשיון, אבל כשודאי פשה הנגע לאחר הסגרו מצד אחד של הבגד לצד השני, הרי זה חשוב פשיון אף בבגדים[347]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף בעורות אין הפשיון מטמא מצד לצד אלא בעורות הכפולים, אבל בשאר עורות אין פשיון מצד לצד מטמא[348]. ויש מן האחרונים סוברים שאף בשאר בגדים פשיון מצד לצד מטמא[349].

בחלק שנקרע מהבגד

הקורע חלק מהבגד בזמן שהוא מוסגר, ובסוף השבוע של הסגרו נמצא באותו חלק שקרע נגע, יש מן הראשונים סוברים שדינו כפשיון הרחוק, ולכן הוחלט הבגד המוסגר לשריפה[350], ואפילו כשחיבר את אותו חלק בבגד אחר שהוא טהור, ונראה נגע באותו בגד – שדינו בהסגר כדין בגד שנראה בו נגע בתחילה[351] – אותו חלק שנלקח מבגד אחר יישרף, שדינו כנגע הפושה[352], ומכל מקום לגבי הבגד הראשון אין דינו של הנגע כנגע הפושה[353]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים כן, שלא שייך פשיון הרחוק בין שני בגדים שונים[354], ולכן דינו של הבגד הראשון כפי שהיה – שבסוף שבוע ראשון מסגירו שבוע נוסף[355] – ודינו של החלק שנקרע כדין בגד שנראה בו נגע חדש, שיראה כבתחילה[356]. ומכל מקום, אף לדעה זו, כששני הבגדים חוברו באופן שהם חשובים חיבור אחד לעניין טומאת נגעים, לסוברים כן[357], פשיון מאחד הבגדים לשני חשוב פשיון[358].

למקום שהיה מוחלט גם בלעדיו

נגע בבגד שפשה למקום בבגד שהוחלט לשריפה עוד קודם הפשיון, כגון שנראה נגע בבגד שחוברה לו מטלית שנקצצה מבגד אחר לאחר שהיה בו נגע ונטהר – שדינה של המטלית שהוחלטה לשריפה[359] – ופשה הנגע מהבגד למטלית, נחלקו בדינו אחרונים: יש סוברים שהוא חשוב פשיון, והוחלט הבגד לשריפה[360]. ויש סוברים שאינו חשוב פשיון, כיון שפשה למקום שבלא אותו פשיון כבר הוחלט לשריפה[361].

שיעורו

שיעורו של פשיון כשהוא סמוך לנגע עצמו הרי הוא בכל שהוא[362], שנאמר: כי פשה[363], וכיון שנאמר בו פשיון בסתם, הרי הוא בכל שהוא[364], וכשהפשיון רחוק מהנגע, שיעורו גריס[365], שנאמר כאן "נגע"[366], ונאמר להלן – בנגעי-אדם*[367] - "נגע"[368], מה נגע האמור להלן כגריס – שנגעי אדם מטמאים בגריס[369] – אף נגע האמור כאן הוא כגריס[370], ולמדים בגזרה-שוה*[371], או שלמדים ממה שנאמר: כי פשה הנגע בבגד[372], עד שיהיה בפשיון שיעור נגע, שהוא כגריס[373], והיינו בפשיון ש"בבגד", שהוא פשיון רחוק[374]. כיצד? בגד שהוסגר ונולד בו נגע אחר כגריס רחוק מן הנגע שהוסגר, חשוב הוא כפשיון – ולא כנגע בתחילה[375] – ויישרף, ואם היה פחות מגריס, אין משגיחים בו[376].

בפשיון מצד לצד

שיעורו של פשיון מצד לצד המטמא בעורות[377], יש מן האחרונים סוברים שאף כשהוא סמוך לנגע אינו כשיעורו של פשיון סמוך – המטמא בכל שהוא[378] – אלא כשיעורו של פשיון רחוק – שאינו מטמא אלא בגריס[379] – שלא לחלק כל כך בין עורות לבגדים, שאין פשיון מצד לצד חשוב בהם פשיון כלל[380]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם ששיעורו של פשיון סמוך מצד לצד בעורות שוה לשיעורו של כל פשיון סמוך, ודוקא בבגדים - שלדעתם אף הם מטמאים בפשיון מצד לצד[381] – אין שיעורו של פשיון סמוך מצד לצד שוה לשיעורו של פשיון סמוך אלא לשיעורו של פשיון רחוק[382].

במראה אחר

נגע שהיה במראה אחד ופשה במראה אחר, כגון שהיה ירקרק ופשה אדמדם וכן להפך, דינו ככל נגע שפשה וטמא[383], שכפי שירקרק ואדמדם מצטרפים זה עם זה לטמא – שאם היה חצי גריס ירקרק וחצי גריס אדמדם הרי זה נגע[384] – כך מצטרף פשיון במראה אחד למראה אחר לטמא[385]. על דינו של נגע שהשתנה מראהו לגמרי ופשה, עי' לעיל[386].

במראה שפחת חוזקו

נגע שפשה בסוף שבוע ראשון, אך פחת חוזק מראהו למראה שני – על פירוש מראה שני, עי' לעיל[387] - יש מן הראשונים סוברים שאין דינו כנגע שפשה – שהוחלט הבגד לשריפה[388] - אלא כשאר נגע שפחת חוזק מראהו בסוף השבוע הראשון - שאינו טמא[389] - שמכבסו ומסגירו שנית, לסוברים כן[390], שכיון שכהה המראה ממראות הטומאה, מה שפשה אינו כלום[391]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאפילו כשמראה הנגע עדיין חשוב מראה טמא – ירקרק או אדמדם[392] – מכל מקום כשפחת מעט מחוזקו בסוף שבוע ראשון ממה שהיה קודם לכן, אינו חשוב כנגע שפשה, ודינו כאילו לא נשתנה, שמכבסו ומסגירו שנית[393]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שנגע שפשה בסוף השבוע הראשון דינו שהוחלט לשריפה אפילו כשפחת חוזקו למראה שני, שלדעתם אין הבדל בסוף שבוע ראשון בין נגע שעומד בחוזק מראהו לבין נגע שפחת חוזקו למראה שני[394], ומכל מקום, אף לדעתם נגע שפחת חוזקו למראה שני קודם שהוסגר – שבכל אופן מסגירו, לסוברים כן[395] – כשפשה בסוף שבוע ראשון בעודו במראה הפחות, אין דינו בשריפה אלא מכבסו וטהור[396].

בסוף שבוע שני

נגע שפחת חוזק מראהו ובסוף שבוע שני פשה, יש מן הראשונים סוברים שדינו כנגע שפחת חוזקו ולא פשה[397], שכשפחת חוזקו כבר בשבוע ראשון מכבסו ודיו, לסוברים כן[398], וכשפחת חוזקו בשבוע שני, קורע את הנגע ומטהר את שאר הבגד, לסוברים כן[399]. ויש מן האחרונים סוברים שאף על פי שפחת חוזקו, כיון שפשה דינו שהוחלט לשריפה, שנאמר: והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא[400], וכשפשה טמא, אפילו הפך הנגע את עינו[401].

כשאין לו להיכן שיפשה

אין האפשרות לפשיון תנאי בטומאת נגעים[402], ולכן אף בגד שאין לנגע שבו להיכן שיפשה – כגון שבא הבגד מתחילה כשהוא כולו מנוגע[403], או שהוא מורכב מפס אחד לבן שמלא מתחילתו כולו בנגע, ושאר הפסים צבעוניים, שאין פשיון לתוכם מטמא, לסוברים כן[404] – אמר ר' אליעזר, וכן אמרו בתוספתא, שאף הוא מיטמא בנגעים[405], ומסגירים אותו, שאם יעמוד בעיניו שבוע אחרי שבוע, יישרף כדין בגד שעמד בו הנגע במשך שבועיים[406], שנאמר: והבגד[407], והוא"ו באה לרבות אף בגד שיש בכולו נגע ואין לו לאן לפשות[408], או שנאמר: כי יהיה בו[409], אפילו בכולו[410], או שנלמד מבגד שמנוגע בחלקו - שטמא לאחר שבועיים אף כשהנגע עומד בעיניו ואינו פושה[411] - וקל-וחומר* בגד שאין לנגע שבו להיכן לפשות לפי שמתחילה היה בכולו, ואם היה לו להיכן לפשות ייתכן והיה פושה[412].

פריחה

בגד שכולו מנוגע מתחילתו

בגד שבא מתחילתו כשהוא כולו מנוגע, דינו ככל בגד שיש בו נגע, שמסגירו שבוע אחר שבוע, ואם עמד בו שני שבועות הוחלט לשריפה[413], והוא הדין כשהשתנה הנגע בסוף שבוע שני באופן שצריך לקרוע את מקום הנגע ולשורפו – כגון שפחת חוזק מראיתו למראה שני, לסוברים כן[414], או שהשתנה מאדמדם לירקרק ולהפך לסוברים כן[415] – ששורף את כל הבגד, שהרי כאן מקום הנגע הוא כל הבגד[416]. בטעם שאין פריחת הנגע בכל הבגד קודם שהוסגר מטהרתו – כפי שהיא מטהרת בגד שהוסגר ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, לסוברים כן[417] - יש מן הראשונים סוברים שהוא לפי שדינו כדין אדם הבא מתחילתו כשהוא כולו מנוגע, שאינו חשוב כאדם שפרח הנגע בכולו לאחר הסגרו – שהוא טהור[418] – אלא מסגירים אותו ככל אדם שיש בו נגע[419]. על הדין שנגע כזה מטמא אף על פי שאין לו לאן שיפשה, עי' לעיל[420].

לאחר הסגרו

בגד שהיה בו נגע והסגירו, ופרח הנגע בכולו – שנתמלא כל הבגד[421], היינו בבגד כל צידו האחד ובעור שני צדדיו[422] - נחלקו בדינו תנאים: א) ר' נתן[423] בן אבטולמוס אומר שהוא טהור, שנאמר: "קרחת" ו"גבחת" בנגעי אדם[424], ונאמר "קרחת" ו"גבחת" בנגעי בגדים[425], ולמדים - בגזרה-שוה*[426] - מה אדם שפרח בו נגע בכולו טהור – שנאמר: ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וגו' כֻּלו הפך לבן טהור הוא[427] – אף בגד שפרח בו נגע בכולו טהור[428]. ואף בדעת חכמים החולקים על ר' נתן בן אבטולמוס[429], יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהם סוברים שבגד שפרח הנגע בכולו טהור, ונחלקו בעניין אחר[430]. וכן יש מן הראשונים גורסים בתורת כהנים שבגד שפרח הנגע בכולו טהור, שנאמר בנגע שפרח באדם: וטהר את הנגע וגו' טהור הוא[431], ובא לרבות כל מיני פריחות, ובכלל זה פריחת הבגד[432]. ב) ובתוספתא אמרו שנגע שפרח בכל הבגד, דינו כנגע שפשה[433], והבגד טמא[434], וטעון שריפה[435], וכן בדעת חכמים החולקים על ר' נתן בן אבטולמוס[436], יש מן הראשונים סוברים שכשפרח הנגע בכל הבגד, הבגד טמא[437], שהם דורשים "קרחת" ו"גבחת" האמורים בנגעי בגדים בעניין אחר[438], או שהם אינם למדים את הגזירה שוה[439]. להלכה, יש מן הראשונים סוברים שבגד שפרח הנגע בכולו לאחר ההסגר טהור[440], שכיון שמצינו שסתם גמרא סוברת כן[441], יש לפסוק כך[442], או שהם סוברים שאף חכמים מודים בכך[443], או שכן מצינו בסתם בתורת כהנים, לגורסים כן[444], או שכן מצינו בסתם בתוספתא, לגורסים כן[445]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף כשפרח הנגע בכולו דינו כנגע שפשה, והבגד טמא[446], שכיון שחכמים חולקים על ר' יהונתן בן אבטולמוס, לסוברים כן[447], יש לפסוק כמותם[448].

לאחר הפטור

בגד שנראה בו נגע והסגירו ולאחר מכן פטרו, ואחרי שפטרו חזר הנגע ונראה בכולו, נחלקו בדינו ראשונים, וכן אחרונים בדעת תנאים: א) יש סוברים שדינו שהוחלט לשריפה – כדין כל נגע החוזר שהוחלט לשריפה[449] - שנלמד בקל-וחומר* נגעי בגדים מנגעי אדם, שבמקום שנפטר ולאחר מכן פרחה הצרעת בכולו, הרי הוא טמא מוחלט[450], והקל וחומר הוא מכך שעיקר דין פריחה לטהר כתוב בנגעי אדם[451], או מכך שדינם של נגעי בגדים חמור מדיני אדם, שאדם שעמד בו הנגע בעיניו במשך שבועיים טהור[452], ואילו בגד שעמד בו הנגע בעיניו במשך שבועיים טמא[453]. וכן בדעת ר' נתן בן אבטולמוס, שלמד לטהר בגד שפרח הנגע בכולו מנגעי אדם[454], יש מן האחרונים סוברים שהוא מטמא בגד שפרח לאחר הפטור, שאי אפשר ללמוד יותר ממה שיש במלמד, והרי בנגעי אדם פריחה לאחר הפטור מטמאת[455]. ב) ויש סוברים שדינו של בגד כזה שהוא טהור, כדינו של בגד שפרח הנגע בכולו אחרי ההסגר, שהוא טהור לסוברים כן[456], וכן בדעת חכמים החולקים על ר' נתן בן אבטולמוס[457], יש מן האחרונים סוברים שהם מטהרים אפילו בגד כזה[458], שלדעתם אף בנתק* - שהוא סוג הנגע באדם שממנו נלמדת הגזרה שוה לפטור פריחה בנגעי בגדים[459] – כשפרח הנגע בכולו טהור הוא אפילו אחרי הפטור[460], או שאין ללמוד מפריחה אחר הפטור אצל אדם, שאין ביניהם דמיון[461], שהרי בנגעי בגדים אין הפטור בכל הבגד, שעל מנת לפטור בגד שיש בו נגע יש צורך לקרוע את מקום הנגע[462], או שבנגעי בגדים עצם מראה הנגע מטמא – ולכן אם עמד הנגע בעיניו במשך שבועיים, אף על פי שלא פשה, הרי הבגד טמא מוחלט[463] – מה שאין כן בנגעי אדם שאין עצם הנגע טמא[464] .

לאחר ההחלט

בגד שהוחלט לטומאה – כגון שהנגע שבו פשה לאחר הסגר של שבוע[465], או שהוסגר למשך שבועיים ולא כהה הנגע[466] - ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים, שהוא טהור, שנאמר: וטהר את הנגע וגו' טהור הוא[467], לרבות כל מיני פריחות, ובכלל זה פריחת הבגד לאחר שהוחלט לטומאה[468], ואפילו למטמאים פריחה לאחר הפטור[469], יש מן האחרונים סוברים שהם מטהרים פריחה לאחר ההחלט, כפי שבנגעי אדם, מצורע שהוחלט לטומאה ואחר כך פרחה הצרעת בכל גופו, טהור[470]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שבגד שהוחלט לטומאה, שוב אינו נטהר אפילו פרח הנגע בכולו, כיון שלאחר שהוחלט לטומאה עומד הבגד לשריפה[471].

כשכנס ופשה

בגד שפרח הנגע בכולו, ונפטר משום כך, לסוברים כן[472], ולאחר מכן כנס הנגע ופשה שוב, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהוחלט לשריפה משום פשיון[473].

נגע החוזר

דינו

בגד שהיה בו נגע ונטהר, ולאחר מכן חזר הנגע לבגד, דינו שהוחלט לשריפה[474], שנאמר: ואם תראה עוד בבגד וגו' באש תשרפנו[475]. במה דברים אמורים? כשנטהר באופן שהיה צריך לקרוע מן הבגד את הנגע בסוף שבוע שני להסגרו[476], אבל בגד שנטהר באופן שנפטר לגמרי[477], ולאחר מכן חזר אליו הנגע, בין כשחזר לאותו מראה שהיה בתחילה ובין כשחזר למראה אחר – כגון שהיה מתחילה ירקרק וחזר להיות אדמדם ולהפך[478] - אמרו בתוספתא שיראה כבתחילה[479], שכיון שכבר נטהר הנגע לגמרי דינו כנגע חדש[480]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאפילו חזר הנגע לבגד לאחר שנפטר לגמרי, דינו כנגע החוזר והוחלט הבגד לשריפה[481]. ויש מן הראשונים סוברים בנגע החוזר, שאין שורפים את כל הבגד אלא את מקום הנגע בלבד, ש"תשרפנו" היינו הנגע[482], שהרי המשיך הכתוב: תשרפנו את אשר בו הנגע[483].

שיעורו

שיעורו של נגע החוזר בבגד – שדינו של הבגד בשריפה[484] - הוא גריס[485], שנאמר: ואם תראה עוד[486], שצריך להיראות כמו בפעם הראשונה, שהוא בשיעור גריס[487], או שנאמר: את אשר בו הנגע[488], לפיכך צריך שיהיה בו שיעור נגע[489], או שנאמר: הִוא[490], שצריכה להיות כשיעור שהיתה קודם לכן[491], או שנאמר: תֵּרָאה[492], שצריכה להיראות כמו בפעם הראשונה[493].

סוג המראה

נגע החוזר, דינו של הבגד בשריפה בין כשחזר הנגע למראהו הראשון – ירקרק או אדמדם[494] – ובין כשחזר למראה טמא אחר – שהיה בתחילה ירקרק וחזר אדמדם ולהפך[495] – שנאמר: פֹּרחת[496], כמראה ושלא כמראה[497], שלא חשש הכתוב אלא לפריחה, יהיה המראה איזה שיהיה, כל עוד הוא מהמראות הטמאים[498].

מקום החזרה

מקומו של נגע החוזר – שדינו של הבגד בשריפה[499] – אמרו בתורת כהנים שהוא בין כשחזר הנגע למקומו הקודם ובין שחזר למקום אחר בבגד, שנאמר: בבגד[500], שהוא מיותר שהרי אף קודם לכן דיבר הכתוב בבגד, ובא להוסיף אף כשתראה בבגד במקום אחר[501], וכן יש מן הראשונים סוברים כן[502]. ויש מן הראשונים סוברים שכשחזר הנגע למקום אחר בבגד, אין דינו כנגע החוזר, אלא דנים אותו כנגע שנראה בפעם הראשונה בבגד[503] – שמסגירים את הבגד[504] - שנאמר: ואם תראה עוד[505], ואין עוד אלא במקומו[506].

דין המטלית כשחזר הנגע לבגד

בגד שהיה בו נגע, ונפטר בקריעת הנגע, שטולה עליו מטלית, לסוברים כן[507], וחזר הנגע לבגד עצמו, שהבגד בשריפה לסוברים כן[508], מכל מקום מציל את המטלית[509], ומתירה מהבגד קודם שריפתו[510], שאין המטלית בכלל הבגד[511], שהיא נטלתה רק כדי לראות אם ישוב בה הנגע[512], או לפי שאין הטמא אוחז עמו את הטהור[513], או לפי שנאמר בשרפת בגד לאחר שחזר בו הנגע: את אשר בו הנגע[514], ובמטלית לא היה נגע כלל[515], או לפי שהמטלית מעולם לא נזקקה לטומאה, ולכן יש להקל בה[516], ואף על פי שבשאר חיבורי בגדים כשנטמא אחד נטמא אף השני, לסוברים כן[517], שונה כאן הדין לפי שהבגד שנראה בו הנגע כבר הוחזק להיות בו נגע, ולפיכך כשחזר ונראה בו הנגע, יש לתלות את הקלקלה במקולקל[518], או לפי שדוקא משעת חיבורם ואילך הם חשובים מחוברים, ולכן אין הנגע חשוב כלפי המטלית כנגע החוזר, שלא היה בה נגע קודם לכן[519], או שכיון שהטליה היא רק לפי שעה לראות אם ישוב הנגע, אינה חשובה כחיבורי בגדים[520], או שאף בשאר חיבורי בגדים, כשנפרדו קודם שהחליט הכהן את הבגד לטומאה, החלק שלא היה בו נגע אינו מיטמא[521]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שדין זה אמור דוקא כשטלה מטלית במקום הנגע הקודם - שנתחייב לעשות כן מכוח גזירת הכתוב[522] - אבל הטולה מטלית מבגד טהור בבגד שהיה בו נגע ונפטר שלא במקום הקרע, וחזר הנגע לבגד, אף המטלית חשובה כמי שנראה בה נגע[523], אלא שיש מן האחרונים מצדדים שאינה חשובה כנגע החוזר אלא כבגד שנראה בו נגע בתחילה, והבגד עצמו ישמשה בסימנים[524].

כשלא התיר את המטלית

נגע שחזר למטלית, ונראה הנגע לכהן קודם שהתיר את המטלית מהבגד – שאילו התירה קודם לכן הרי היא ניצלת[525] - יש מן האחרונים סוברים בדעת תנאים, שאף המטלית עצמה נטמאת, כדין שאר חיבורי בגדים לטומאת נגעים, שאם נטמא אחד נטמא אף השני, לסוברים כן[526]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת תנאים שהמטלית טהורה לחלוטין ואינה נטמאת אף כשנראה הבגד לכהן בעודה מחוברת בו[527].

כשחזר הנגע למטלית

בגד שהיה בו נגע, ונפטר בקריעת הנגע, שצריך לטלות עליו מטלית, לסוברים כן[528], וחזר הנגע למטלית, דינו של הבגד כבגד שחזר בו הנגע, שהוחלט לשריפה[529], ואף על פי שלא חזר הנגע לבגד עצמו, מכל מקום הטהור אוחז עמו את הטמא[530], או שכיון שהם מחוברים בשעת החזרה, חשוב הוא הנגע כנגע בבגד עצמו[531], או שכיון שאנו דנים אם נתפס הנגע בבגד, וכבר היה בו נגע קודם לכן, הולכים להחמיר[532]. ובדין המטלית, אמרו בתוספתא שאינה בשריפה אלא דינה כבגד שנראה בו נגע בתחילה[533] - שמסגירה[534], וכשאין בה שלוש אצבעות על שלוש אצבעות אינה מיטמאה בנגעים[535] - וכן יש מן הראשונים והאחרונים סוברים כן[536]. ויש מן הראשונים סוברים ששורף אף את המטלית[537], שנאמר: ואם תראה עוד בבגד וגו' באש תשרפנו[538], ו"עוד" היינו במקום הנגע הקודם שבו נמצאת עכשיו המטלית[539], או לפי שנאמר: באש תשרפנו את אשר בו הנגע[540], והיינו עם המטלית אשר בה הנגע[541], או שאם לאחרים המטלית גורמת טומאה, כל שכן שתגרום טומאה לעצמה[542], ומכל מקום אף לדעתם, יש מן האחרונים מצדדים לומר שכשטלה מטלית בבגד שלא במקום הקרע וחזר הקרע למטלית, אין המטלית בשריפה אלא דינה כבגד שנראה בו נגע בתחילה, שגזירת הכתוב לא נאמרה על מטלית שאינה במקום הנגע הקודם[543].

כשחזר לבגד וממנו למטלית

בגד שהיה בו נגע, ונפטר בקריעת הנגע, שטולה עליו מטלית, לסוברים כן[544], וחזר הנגע לבגד – שהבגד עצמו בשריפה, לסוברים כן[545] - וממנו פשה למטלית, אמרו בתוספתא שאף המטלית עצמה בשריפה[546], ואפילו פשיון זה הוא פחות מגריס[547], ואף לסוברים שכחזר הנגע למטלית אין המטלית עצמה בשריפה[548], כאן שהנגע נראה בשניהם, אין המטלית משמשת לעצמה אלא חשוב הכל כנגע אחד שזקוק לשרפה[549].

כשחזר למטלית וממנה לבגד

בגד שהיה בו נגע, ונפטר בקריעת הנגע, שטולה עליו מטלית, לסוברים כן[550], וחזר הנגע למטלית – שאין המטלית בשריפה, לסוברים כן[551] – וממנו פשה לבגד, יש מן האחרונים סוברים שאינו חשוב פשיון למטלית ואינה בשריפה[552], שכיון שלענין המטלית חשובים המטלית והבגד כשני בגדים שונים, לסוברים כן[553], אין פשיון מבגד אחד לבגד אחר חשוב פשיון[554].

לקיחת מטלית מבגד שהיה בו נגע

בגד שהיה בו נגע ונטהר, ורוצה לקחת ממנו מטלית להשתמש בה בבגד אחר, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שיכול לעשות כן רק בתנאי שיעשה סימן במטלית שלא תתחלף באחר[555], כיון שאם יחזור הנגע דינה של המטלית בשריפה, בין שיחזור לבגד הראשון – לסוברים כן[556] - ובין שיחזור לבגד השני[557].

מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע

מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע – לאחר שנטהר, כגון שכהה בסוף שבוע שני וקרעו[558] - ונטלתה בבגד טהור וחזר הנגע לבגד הראשון, שהבגד עצמו בשריפה[559], נחלקו ראשונים בדין המטלית: יש סוברים שדינה בשריפה כדין הבגד[560], שאף על פי שנחתכה ממנו, חשובה היא כאילו היא מחוברת בו[561], ואף בה אנו קוראים: ואם תראה עוד בבגד[562], ומכל מקום הבגד השני שבו היא מחוברת טהור מטומאת נגעים[563]. ויש סוברים שמציל את המטלית[564], שכיון שהיא מחוברת לבגד טהור, אין הבגד שבו הנגע מושך אליו את המטלית[565], אלא שיש מהם סוברים שעצה טובה היא להפריד את המטלית מהבגד השני, שכיון שחזר הנגע לבגד הראשון ניכר שכל אותו בגד לקוי, ויש לחשוש שמא יולד נגע במטלית שנלקחה ממנו ותקלקל את הבגד השני[566]. ואף בדעתם, כשקצץ את המטלית ולא חיברה לבגד טהור אלא השאירה בפני עצמה, יש מן האחרונים סוברים ששורף אף את המטלית, שהרי אינה מחוברת לבגד טהור, ונגררת אחרי הבגד הקודם[567]. ויש מן האחרונים מחלקים בין מטלית שיש בה שלוש על שלוש אצבעות – שמטמאת בפני עצמה בנגעים[568] – שכשחזר הנגע לבגד שורף אף אותה, למטלית שאין בה שלוש על שלוש אצבעות, שכשחזר הנגע לבגד מציל את המטלית, כיון שהיא עצמה אינה ראויה לִטמא בנגעים[569].

כשחזר הנגע למטלית

מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע – לאחר שנטהר[570] - ונטלתה בבגד טהור – היינו שלא נראה בו נגע מעולם[571] - וחזר הנגע למטלית, דינו של הבגד הראשון בשריפה[572], שאנו חושבים את המטלית כאילו היא עדיין מחוברת בו[573], שכיון שהבגד הראשון עומד בפני עצמו, הרי הוא נמשך אחרי המטלית[574]. המטלית עצמה, דינה שתשמש את הבגד השני בסימנים[575], והיינו שדינו של הבגד השני כדינו של בגד שנראה בו נגע בתחילתו[576], ומסגירו מתחילתו[577]. לאחר ששימשה המטלית את הבגד השני – ונטהר מנגעו[578] – אמרו בתוספתא שדינה של המטלית בשריפה[579], וכן יש מן הראשונים סוברים כן[580], שהרי משחזר בה הנגע מתחילתו כבר נזקקה לשרפה[581]. ומכל מקום, כשאין במטלית שלוש על שלוש אצבעות, יש מן האחרונים סוברים שאין הבגד הראשון נשרף ואין המטלית נשרפת, שכיון שאינה מחוברת לבגד הראשון, חשובה היא כטהורה לגמרי, שהרי אינה ראויה לִטמא בנגעים[582]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שדינה של המטלית כדינו של הבגד השני, ובמקום שנטהר הבגד השני, אין שורפים את המטלית[583]. ויש מן הראשונים חולקים בכל זה, ולדעתם המטלית אף היא דינה בשריפה מיד, והבגד השני טהור, שכיון שהמטלית נשרפת, שוב אין מה להסגיר בבגד השני שאין בו שום נגע[584].

נראה הנגע בבגד השני

מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע – לאחר שנטהר[585] - ונטלתה בבגד טהור – היינו שלא נראה בו נגע מעולם[586] - ונראה נגע בבגד השני, שדינו של הבגד שהוא טעון הסגר כדין בגד שנראה בו נגע מתחילתו[587], מכל מקום המטלית עצמה טעונה שרפה[588], שכיון שהמטלית מחוברת בבגד השני, אנו חושבים את הנגע כאילו הוא בה, שטעונה שרפה, לסוברים כן[589]. ומכל מקום, בדינו של הבגד הראשון יש מן הראשונים סוברים שאינו טעון שרפה – כפי שהיה טעון במקום בו נראה הנגע במטלית[590] - שכלפיו אין אנו חושבים את הנגע כאילו הוא במטלית[591].

כשנראה בבגד השני ופשה למטלית

מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע – לאחר שנטהר[592] - ונטלתה בבגד טהור – היינו שלא נראה בו נגע מעולם[593] - ונראה נגע בבגד השני, ופשה ממנו למטלית – לאחר שהסגירו[594] – אמרו בתוספתא שדינו של הבגד השני בשריפה[595], כדין כל בגד שפשה בו הנגע[596], ואף דינה של המטלית בשריפה[597], שהרי אף ללא הפשיון היתה טעונה המטלית שרפה כשנראה נגע בבגד השני[598]. ויש מן האחרונים סוברים שכשפשה הנגע מהבגד השני למטלית, אין הבגד השני טעון שריפה, לפי שלדעתם אין הפשיון שממנו למטלית חשוב פשיון[599], שלא נקרא פשיון אלא כשפושה הנגע למקום שללא הפשיון לא היה מוחלט, לסוברים כן[600], והרי המטלית מוחלטת לשריפה מיד כשנראה הנגע בבגד אף קודם שפשה לתוכה[601]. בדינו של הבגד הראשון, כשנראה נגע בבגד השני וממנו פשה למטלית, כתבו אחרונים שהוא טעון שרפה, שהרי נראה הנגע במטלית, ודינו כדין נגע שחזר למטלית, שאף הבגד הראשון טעון שרפה[602], אלא שנחלקו בשיעור הפשיון למטלית הזוקק את הבגד הראשון לשריפה: יש סוברים שאפילו כשפשה הנגע למטלית בפחות מגריס, דינו של הבגד הראשון בשריפה, שמכל מקום חשוב הוא הנגע כאילו נראה אף במטלית[603]. ויש סוברים שדוקא כששיעור הפשיון שעל המטלית הוא כגריס, דינו של הבגד הראשון בשריפה[604], שלגבי הבגד הראשון הרי זה פשיון הרחוק, שאינו מטמא אלא כשהוא כגריס[605], ולטומאת הבגד הראשון אין לצרף את מה שנראה הנגע אף בבגד השני, שדוקא במה שהנגע הוא על המטלית שהיתה משותפת עם הבגד הראשון, נתגנה אותו בגד על ידי המטלית שהיתה משותפת בו[606].

כששני הבגדים נטהרו מנגע

שני בגדים שהיה בהם נגע, ונלקחה מטלית מאחד מהם – לאחר שנטהרו[607] - ונטלתה בבגד השני, ונראה נגע באחד מהבגדים, דינו של אותו בגד בשריפה – כדין נגע החוזר[608] - וכן דינה של המטלית, ואפילו נראה הנגע בבגד שאין המטלית מחוברת בו עכשיו[609], ואין הבגד שלא נראה בו נגע מציל את המטלית – כפי שבגד טהור מציל את המטלית המחוברת בו כשחזר נגע לבגד הראשון, לסוברים כן[610] – שדוקא בגד שהיה טהור מתחילתו מציל את המטלית, ולא בגד שהיה בו נגע והוסגר[611]. ומכל מקום, הבגד שלא נראה בו הנגע, אין דינו לשרפה[612]. נראה נגע במטלית, דינם של שני הבגדים ושל המטלית בשרפה[613], שכיון שחזר הנגע למטלית שנלקחה מבגד אחד שכבר היה בו נגע והיא מחוברת לבגד אחר שהיה בו נגע, דינו של הנגע כאילו חזר לשני הבגדים[614]. והוא הדין במקום בו לקח מכל אחד מהבגדים מטלית וטלה באחר, ונראה נגע באחת מהמטליות, שאף המטלית האחרת בשריפה[615]. ויש מן האחרונים סוברים שאין המטלית האחרת בשריפה, שהרי לא נראה נגע לא בבגד שהיא מחוברת בו ולא בבגד שהייתה מחוברת בו[616].

מטלית מבגד מוסגר שנטלתה בבגד שנטהר

מטלית שנלקחה מבגד המנוגע בזמן הסגרו – בין בהסגר של שבוע ראשון ובין בהסגר של שבוע שני[617] – ונטלתה בבגד שהיה בו נגע ונטהר, וחזר הנגע לבגד השני – שדינו בשריפה, לסוברים כן[618] - יש מן הראשונים סוברים – בניגוד לדין מטלית שנלקחה מבגד טהור, שבאופן כזה אינה בשריפה[619] - ששורף אף את המטלית, והוא הדין שכשחזר הנגע למטלית, ששורף הן את המטלית והן את הבגד השני[620], ועל דינו של הבגד הראשון, עי' לעיל[621].

המִטמא בנגעים

הפרק שלפנינו דן באלו בגדים ודברים אחרים חלים דיני נגעי בגדים. עקב אורכו חולק הפרק לפרקי משנה. בתחילה ידונו נושאים כלליים בעניין הבגד: הבעלים עליו[622], הצורך בקבלת טומאה[623], במחובר לקרקע[624], כשעיקרו אינו בגד[625]. לאחר מכן יוקדשו פרקי משנה, כדלהלן: החומר המִטמא בנגעים[626], אופני תיקונו ועיבודו על מנת שיטמא בנגעים[627], שיעורו[628], צבעו[629]. הפרק האחרון יעסוק בחיבור כמה דברים המִטמאים בנגעי בגדים להחשב כבגד אחד[630].

בעלות על הבגד

כל הבגדים מיטמאים בנגעים – ובכלל זה בגדי נשים ועבדים וקטנים[631], וכפי שנגעי-אדם* נוהגים בהם[632] - חוץ מבגדי גויים שאינם מיטמאים בנגעים[633], שנאמר בנגעי-בתים*: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם[634], אחוזתכם מיטמאה בנגעים ואין אחוזת גוי מיטמאה בנגעים[635], והוקשו כל הנגעים אחד לשני[636], ובטעם לכך יש מן הראשונים סוברים שהוא מכיון שנגעי בגדים הם בהשגחה מיוחדת, ודוקא ישראל הם מושגחים באופן מיוחד[637]. ומכל מקום, ישראל הלוקח מגוי בגד שיש בו נגע, דינו של הבגד כבגד שנולד בו נגע חדש, ועליו להיראות לכהן[638] – כמו כל בגד שנראה בו נגע[639] – ואינו דומה לנגעי-אדם* - שגוי שהיה בו נגע ונתגייר הנגע טהור, ואינו צריך להיראות לכהן[640] – לפי שהבגד עצמו ראוי לנגעים אלא שכל עוד הוא ברשות הגוי רשות הגוי מעכבת בו[641]. גוי הלוקח מישראל בגד שיש בו נגע, תנא קמא אומר שהבגד טהור, ואפילו לקחו לאחר שהסגירו, ור' אלעזר בר' שמעון אומר שכשלקחו לאחר שהוסגר, הרי הוא בהסגרו[642], והלכה כתנא קמא[643]. גר-תושב*, יש מן הראשונים סוברים שבגדיו מיטמאים בנגעים[644], מהם סוברים שטומאה זו היא מדרבנן[645], ואף על פי שלא גזרו על גר תושב שיטמא בנגעי-אדם*[646], בנגעי בגדים גזרו בו, לפי שהטעם שלא גזרו בו בנגעי אדם – לפי שטהרתו תלויה בקרבן[647], ואין גר תושב יכול להביא קרבן של חובה[648] – אינו קיים בנגעי בגדים[649] – שטהרתם אינה תלויה בקרבן[650] - או שיש מקום לגזור בבגדי גר תושב, כיון שלא ידוע כל כך שהם שלו[651]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין בגדי גר תושב מיטמאים בנגעים[652], כפי שאין גר תושב מיטמא בנגעי אדם[653], והוקשו נגעי בגדים לנגעי אדם, ואין היקש למחצה[654]. ויש מן הראשונים שכתב שדוקא בגד של מצורע מיטמא בנגעים, שיש לחשוש שהמצורע הדביק את הבגד בזמן נגעו, ויחזור הבגד ויטמא את המצורע לאחר טהרתו[655].

בגד המקבל טומאה

כל בגד שראוי לקבל טומאת מת – ועונה על שאר התנאים של קבלת טומאת נגעים, כגון שהוא עשוי מצמר ופשתים[656], והוא לבן ואינו צבוע[657] – אף על פי שאינו מיטמא מדרס – כגון שאינו עשוי לשכיבה[658] – מטמא טומאת נגעים, ולכן קלע - וילון[659] - של ספינה ווילון – מסך של פתח[660] -ושביס של סבכה - צעיף משולשל על פני אישה[661] - ומטפחות של ספרים וגלגלון – חגורה[662] - ורצועות מנעל וסנדל שיש בהם רוחב גריס – שהרי נגע פחות מגריס אינו מטמא בנגעים[663] – מטמאים בנגעים[664]. ומכל מקום, אף בגד הראוי ליטמא מדרס, ואינו ראוי לקבל שאר טומאות, יש מן האחרונים סוברים שהוא מטמא בנגעים[665].

במחובר

בגד המחובר לקרקע, יש מן האחרונים סוברים שאף הוא מיטמא בנגעי בגדים[666], ואפילו אין הדרך לחברו לקרקע[667], שנאמר: לכל אשר יעשה העור למלאכה[668], לרבות עורות אהלים[669], שהם מחוברים לקרקע[670]. ויש מן האחרונים סוברים שאין בגד המחובר לקרקע מיטמא בנגעי בגדים[671], ועל הסוברים שהוא מיטמא בנגעי בתים, ע"ע נגעי בתים.

כשעיקרו אינו בגד

כלי המורכב מבגד ומחומרים נוספים, והבגד שבו אינו עיקר, יש מן הראשונים סוברים שאינו מטמא בנגעים[672], ואותה שאמרו שאיסטמא אינה מטמאה בנגעים[673], לדעתם היינו חתיכת בגד מוזהב שקבועים בה אבנים טובות ומרגליות, שאין הבגד עיקר כי אם הזהב והאבנים הטובות[674].

החומר המיטמא

אין מיטמאים בנגעים אלא בגדי צמר – של אילים[675] ושל רחלים[676], שאין להם שם-לווי*, שנאמר: ומאה אלף אילים צמר[677], אין לך קרוי צמר אלא צמר אילים[678] - ובגדי פשתים בלבד[679], שנאמר: והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים וגו'[680], וכן עורות מיטמאים בנגעים[681], שנאמר: או בעור וגו'[682], ועל בעלי החיים שעורותיהם מיטמאים בנגעים, עי' להלן[683]. אבל בגדים משאר חומרים, כגון שיריים וסיריקון וכלך - שהם סוגי משי[684] - וצמר גפן וצמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עיזים אינם מיטמאים בנגעים[685], וכן קנבוס – שהוא צמח שיוצאים ממנו סיבים הדומים לפשתן[686] – אינו מיטמא בנגעים[687], שנאמר: בבגד צמר או בבגד פשתים[688], ואף על פי שצמר גמלים וצמר ארנבים קרויים אף הם צמר, יש להם שם לווי, ולכן אינם חשובים צמר[689], או שדוקא צמר של בהמה טהורה מיטמא בנגעים ולא צמר של בהמה טמאה[690], ובטעם הדבר, יש מן הראשונים הסוברים שטעמם של נגעי בגדים הוא מחשש שהנגע נגרם מעיפוש ויגרום ללובש את הבגד המנוגע להידבק בצרעת[691], ודוקא צמר ופשתים ועורות מקבלים התפעלות והפסד משימוש האדם, שלובש אותם לגופו, אבל משי וצמר גפן ומתכות חומרם חזק, ולכן אינם מקבלים הפסד והתפעלות משימוש האדם[692]. ויש מן הראשונים שכתבו בטעם שדוקא בגדי צמר ופשתים מיטמאים בנגעים, לפי שיותר נהוג בבגדים שיהיו ממינים אלו[693]. ויש מן הראשונים סוברים שאף בגדים משאר מינים, כגון משי וצמר גפן, מיטמאים בנגעים, והטעם שהוזכרו צמר ופשתים דוקא, שדיבר הכתוב בהוה[694].

רחל בת עז ולהפך

רחל בת עז – כמין רחל שנולדה מעז[695] – אמר רב נחמן בר יצחק שאין צמרה מיטמא בנגעים[696], שנאמר: בבגד צמר או בבגד פשתים[697], מה פשתים שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה[698]. עז בת רחל, יש מן האחרונים סוברים שצמרה מיטמא בנגעים, שכיון שיצאה מרחל, הרי צמרה צמר לכל דבר[699]. ויש מן האחרונים סוברים, שאף עז בת רחל, אין צמרה מיטמא בנגעים, שהרי אינו חשוב צמר[700].

צמר קשה

כבשים שצמרם קשה, אף על פי שהם פטורים מראשית-הגז*[701], יש מן האחרונים סוברים שבגד העשוי מהצמר שלהם מיטמא בנגעים, כפי שלעניין כלאי-בגדים* הוא נחשב לצמר[702].

בכלאי בגדים

בגד שעשוי מצמר ופשתים יחד – שאסור בלבישה משום כלאי בגדים[703] - יש מן הראשונים סוברים שאף הוא מיטמא בנגעים[704], וכן אותה שאמרו בתורת כהנים שאף על פי שנאמר בכתוב: בבגד צמר או בבגד פשתים[705] – ומשמע שדוקא כשהם מחולקים מטמאים בנגעים[706] – יש לרבות את הכלאים בנגעים, שנאמר: והבגד[707], יש מן הראשונים סוברים שהכונה אף לרבות בגד שעשוי מצמר ופשתים[708]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין בגד העשוי מצמר ופשתים מיטמא בנגעים, לפי שאינו חשוב בגד, כיון שאינו ראוי להעלותו וללבשו[709].

תערובת צמר ופשתים ושאר מינים

בגד העשוי מתערובת של מין המיטמא בנגעים – צמר או פשתים[710] – ומין שאינו מיטמא בנגעים – כגון צמר גמלים וקנבוס[711] – אם היה רובו מהמין המיטמא בנגעים, הרי הוא מיטמא בנגעים[712], שנאמר: והבגד[713], ובא לרבות כל מין עירוב כשאין רובו ממין שאינו מטמא בנגעים[714], אבל כשרובו מהמין שאינו מיטמא בנגעים, אין הבגד מיטמא בנגעים[715], שהמיעוט העשוי מהמין שמיטמא בנגעים בטל ברוב המין שאינו מיטמא בנגעים[716]. במה דברים אמורים, כשערבם בעודם צמר או אניצים ועשה מהם חוט אחד, אבל כשהיו חוטים נפרדים, יש מן הראשונים סוברים שאפילו היה רוב הבגד ממין שאינו מיטמא בנגעים, הרי הוא מיטמא בנגעים[717], שהואיל וכבר נראו החוטים מהמין המיטמא בנגעים להיטמא בנגעים, שוב אינם בטלים ברוב[718], או שחוטים הם דבר-חשוב* שאינו בטל ברוב[719]. ויש מן האחרונים סוברים שאף חוטים ממין המיטמא בנגעים שערבם בחוטים ממין שאינו מיטמא בנגעים בטלים ברוב[720], שאין איסור בעצם התערובת כדי שנאמר שאין החוטים מתבטלים זה בזה – כפי שאנו אומרים בכלאי בגדים לגבי חוט של פשתן שנתערב בבגד צמר[721] – ואין חוטים חשובים דבר חשוב[722], או לפי שחוטי שתי וערב שנארגו בבגד, שוב אינם מיטמאים משום שתי וערב, לסוברים כן[723], ואף לסוברים שעדיין הם מיטמאים משום שתי וערב[724], מכל מקום מן הסתם אין עובי החוט כגריס – שהוא השיעור ליטמא בנגעים[725] - ואין כאן נגע כגריס על מקום המיטמא[726].

במחצה על מחצה

בגד שחציו ממין המיטמא בנגעים וחציו ממין שאינו מיטמא בנגעים – כגון שטווה את שני המינים זה בזה וארגם בכל הבגד[727] – לדעת ר' שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון בתוספתא אינו מיטמא בנגעים, מכיון שספק נגעים להקל[728], ואנו רואים את המינים השונים כל אחד בפני עצמו, ומסופקים באיזה מהם נמצא הנגע[729]. ובמשנה אמרו שאף מחצה על מחצה מיטמא בנגעים[730], וכן יש מן הראשונים מפרשים בדברי התורת כהנים[731]. ובטעם לכך, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שמן הכתוב: והבגד[732], יש לרבות מחצה על מחצה[733], שמרבים כל מין עירוב כל עוד אינו בטל במיעוטו[734]. ויש סוברים שהוא מחמת שאנו מסופקים אם מחצה על מחצה הוא כרוב, והולכים להחמיר, ולכן לדעתם כשאנו מסופקים אם המין המיטמא בנגעים הוא מחצה או פחות מכך, אין הבגד מיטמא בנגעים, שיש כאן ספק-ספקא* להקל[735]. ויש סוברים שאף על פי שמן התורה ספק נגעים להקל, מכל מקום מדרבנן החמירו, כיון שאי-אפשר-לצמצם*, ואפילו בידי אדם, לסוברים כן[736]. ויש סוברים שאינו מטעם ספק[737], אלא שאנו רואים את המינים השונים כמעורבים זה בזה, וכל משהו מהתערובת יש בו משניהם, ולכן מיטמא בנגעים[738], או שכיון שאין רובו ממין שאינו מיטמא בנגעים, ממילא אין המין המיטמא בנגעים מתבטל בתוך המין שאינו מיטמא בנגעים[739]. הלכה שמחצה על מחצה מיטמא בנגעים[740].

כשהשתי ממין אחד והערב מאחר

בגד ששתיו ממין המיטמא בנגעים – צמר או פשתן[741] – וערבו ממין שאינו מיטמא בנגעים – כגון קנבוס או נוצה של עיזים[742] – או להפך, נחלקו בו ראשונים אם הוא מטמא בנגעים: יש סוברים שהוא מיטמא בנגעים, שכיון ששתיו או ערבו הם ממין המטמא בנגעים, דינו כבגד שחציו ממין המיטמא בנגעים, שמיטמא בנגעים, לסוברים כן[743]. ויש סוברים שאינו מיטמא בנגעים[744], שאינו דומה לבגד שחציו ממין המיטמא בנגעים וחציו ממין שאינו מיטמא בנגעים - שהוא מיטמא בנגעים, לסוברים כן[745] - שכיון שאין המינים מעורבים זה בזה אלא השתי או הערב שניכרים בפני עצמם הם כולם ממין שאינו מיטמא בנגעים, אין הבגד מיטמא בנגעים[746], או שאין מיטמא בנגעים אלא "בגד" העשוי ממין המיטמא בנגעים, וכשכל השתי או כל הערב עשויים ממין שאינו מיטמא בנגעים, שוב אין כאן "בגד" כזה[747], או שהם סוברים שאף בבגד המיטמא בנגעים אין נגע שנמצא על החומר שאינו מיטמא בנגעים מטמא[748], וכיון שכל חוט בשתי ובערב עומד בפני עצמו, הרי החוטים מהחומר שאינו מיטמא מפסיקים בין החוטים שבחומר המיטמא, וממילא אין אפשרות שיהיה במקום אחד נגע כשיעור המטמא, שהוא כגריס[749].

החלק בתערובת המיטמא בנגעים

בגד העשוי מתערובת של מין המיטמא בנגעים ושל מין שאינו מיטמא בנגעים, באופן שהוא מיטמא בטומאת נגעים – כגון שרובו מהמין המיטמא בנגעים[750], או אפילו חציו, לסוברים כן[751] – יש מן הראשונים סוברים שדוקא כשהנגע נמצא במקום מין המטמא, הרי הוא מטמא בנגעים, אבל כשהנגע נמצא במקום המין שאינו מיטמא בנגעים אין הוא מטמא בנגעים, שהנגע צריך להיות כולו בבגד המיטמא בנגעים[752], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ר' שמעון - הסובר שבגד שחציו ממין המיטמא בנגעים וחציו ממין שאינו מיטמא בנגעים, אינו מיטמא בנגעים[753] - שנגע הנמצא בבגד המיטמא בנגעים, אך מקומו בחלק העשוי ממין שאינו מיטמא בנגעים, אינו מטמא, לפי שבאותו מקום לא שייכת טומאת נגעים[754]. ויש מן האחרונים סוברים שאפילו הנגע נמצא כולו במקום המין שאינו מיטמא בנגעים, הרי הוא מטמא בנגעים, שכיון שהמין שאינו מיטמא בנגעים מחובר למין המיטמא בנגעים, חשוב הוא כבגד אחד שכולו מיטמא בנגעים[755].

בגד שמעליו מין שאינו מיטמא בנגעים

בגד העשוי ממין המיטמא בנגעים, ועל פניו יש מין שאינו מיטמא בנגעים, החוצץ בינו לבין הנגע, יש מן האחרונים סוברים שאינו מיטמא בנגעים, כיון שהנגע אינו על גבי הבגד אלא על גבי המין החוצץ[756], ולכן אף לסוברים שעורות צבועים מיטמאים בנגעים[757], אינם מיטמאים אלא כשיש בצבע מראה בלבד, אבל כשהצבע עב ונקרש אינם מיטמאים, שהצבע חוצץ והנגע הוא בצבע ולא בעור[758].

עירוב מינים כדי שלא ייטמאו בנגעים

עירוב של מין המיטמא בנגעים ברוב של מין שאינו מיטמא בנגעים על מנת שלא ייטמא בנגעים, יש מן האחרונים סוברים שהוא מותר לכתחילה, שבשעה שהוא מערבם אין כאן איסור - שאסור לבטלו לכתחילה[759] – אלא עירוב של היתר בהיתר[760].

העורות

כל העורות מיטמאים בנגעים, בין רכים ובין קשים[761], ואף על פי שנאמר כיבוס בנגעי בגדים[762], ועור קשה אינו בר כיבוס, לסוברים כן[763], הנגע מחלחל בתוך העור והופך אותו לרך ולבר כיבוס[764].

מיני בעלי חיים שעורותיהם מיטמאים

כל מיני בעלי חיים עורותיהם מיטמאים בנגעים, בין בהמה דקה ובין בהמה גסה[765], ואפילו הם של בהמה טמאה[766], או של שרצים - ואף על פי שהוקשו עורות לצמר[767], ואין צמר מיטמא בנגעים אלא של כבשים[768], שהם בהמות דקות טהורות[769] - שנאמר - פעמיים[770] - "בעור" "בעור"[771], ריבה[772] כל מיני עור[773], או שנאמר: או בעור[774], והב' מיותרת ובאה לרבות[775], או שה"או" מיותר ובא לרבות[776]. ומכל מקום, אין מיטמאים בנגעים אלא עורות בעלי חיים שבארץ, שנאמר: בגד[777], וסמוך לו נאמר: או בעור[778], מה בגד מין הגדל בארץ – צמר או פשתים[779] - אף עור הגדל בארץ[780], או שנאמר: לפשתים ולצמר או בעור[781], מה פשתים וצמר מין הגדל בארץ, אף עור מין הגדל בארץ[782], אבל עורות שבים – של דגים או של שאר חיות שגרות במים, ואפילו בנהרות[783] – אינם מיטמאים בנגעים[784], ועוד שאין עושים מהם כלים, ודוקא כלי עור מיטמאים בנגעים, לסוברים כן[785]. עורות של עופות, יש מן האחרונים סוברים שמיטמאים בנגעים, שלא מצינו בהם כתוב למעט מטומאת נגעים כפי שמצינו בדגים[786]. ויש מן האחרונים סוברים שאף עורות של עופות אינם מיטמאים בנגעים[787], שאף מהם אין עושים כלים[788].

עירוב מין המיטמא בעור שאינו מיטמא

עור ממין שאינו מיטמא בנגעים - כגון עורות של בעלי חיים שבים[789] – שחיבר לו – באופן שהוא חשוב חיבור לעניין טומאה, שאם נטמא אחד נטמא אף השני[790], ועל אופני החיבור לטומאה, ע"ע חבור: בחיבורי בגדים[791] - דבר ממין המיטמא, אפילו חוט או משיחה, הרי הוא מיטמא בנגעים[792], שנאמר: או בְעור[793], להביא את שחיבר לו מין המיטמא[794], שכיון שהיה לו לכתוב לנקד את הבי"ת של "בעור" בקמץ ונקדה בשוא שמורה על סמיכות, יש לסמוך עור אחר לרבות, והיינו עור שבים כשמחובר אליו דבר הגדל בארץ[795], או ש"או" בא לרבות[796], ואף על פי שהחלק שחיבר הוא מיעוט ביחס לעור שאינו מיטמא, אין הוא בטל ברוב – כפי שצמר ופשתים בטלים ברוב חומרים אחרים שאינם מיטמאים בנגעים[797] – לפי שסתם עור משמע כל עורות בעלי חיים, ונתמעטו חלקם רק מחמת היקש – לצמר ופשתים[798] – ולכן כשריבה הכתוב במקום שחיבר להם מין המיטמא, ריבה אפילו במיעוט[799], או לפי שעור שמחברים לו דבר אחר אינו מתערבב, ולכן אין המיעוט מתבטל ברוב[800]. במהותו של הדבר המחובר נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מן הראשונים סוברים שדוקא כשמחבר דבר ממין המיטמא בנגעים – כגון צמר ופשתים[801], או עור מעובד של חיה ובהמה[802] – כל העור מיטמא בנגעים[803]. ויש מן האחרונים סוברים שאף כשמחבר דבר ממין המיטמא בשאר טומאות, אף על פי שהוא ממין שאינו מיטמא בנגעים, הרי הוא מיטמא בנגעים[804], שגזירת הכתוב הוא[805].

החלק המיטמא בנגעים

מיני עורות שאינם מיטמאים בנגעים, שחיבר להם חוט או משיחה באופן שמיטמאים בנגעים, יש מן הראשונים סוברים שאף כשהנגע נראה על אותו עור מהמין שאינו מיטמא בנגעים, הרי הוא מיטמא בנגעים[806]. ויש מן הראשונים סוברים שאינו מיטמא בנגעים אלא החלק המחובר שמקבל טומאת נגעים[807], ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעתם שנגע הנראה על אותו חלק שאינו מיטמא בנגעים, גורם טומאה לחלק המיטמא בנגעים[808], ויש מן האחרונים סוברים בדעתם להפך, שאין נגע שנראה במקום העור מהמין שאינו מיטמא בנגעים מטמא, ואילו כשהנגע נראה במקום המין המיטמא, נטמא כל הכלי, אף החלק מהמין שאינו מיטמא בנגעים[809].

שיעור החלק המחובר לעור

שיעורו של חלק המקבל טומאה שמחובר לעור ממין שאינו מיטמא בנגעים, שגורם לו להיטמא בנגעים, יש מן הראשונים סוברים שהוא כשיעור הרגיל לקבל טומאת נגעים – שלוש על שלוש אצבעות בבגד[810], וחמשה על חמשה טפחים בעור[811] – ואין העור מהמין שאינו מיטמא בנגעים מצטרף לשיעור[812]. ויש מן הראשונים סוברים שאין החלק המחובר צריך להיות כשיעור הרגיל לקבל טומאת נגעים, ששני החלקים מצטרפים זה עם זה לשיעור קבלת טומאת נגעים[813].

תיקונו ועיבודו

בצמר ופשתים

צמר ופשתים, יש שהם מטמאים אף באופן שאינם ארוגים לבגד, כדלהלן:

בגד שאינו ארוג וטווי

בגד שאינו ארוג וטווי, כגון לבדים – שאינם ארוגים ואף אינם טוויים, אלא מכים את הצמר עד שנעשה בגד[814] - אמרו בתוספתא שמיטמא אף הוא בנגעים[815], וכן יש מן הראשונים סוברים כן[816]. ויש מן הראשונים סוברים, שאותה שאמרו שאיסטמא אינה מיטמאה בנגעים[817], היינו לבדים[818], שהרי כתוב "בגד"[819], ובגד שאינו טווי וארוג אינו קרוי בגד[820], כפי שאינו קרוי בגד להיאסר בכלאי-בגדים* מן התורה, לסוברים כן[821], ואף על פי ששתי וערב מיטמאים בנגעים למרות שאינם בגד[822], איסטמא אין בה אפילו שתי וערב[823]. ומכל מקום, אף לדעה זו, יש מן הראשונים סוברים שכשהיה הבגד טווי ולא ארוג, הרי הוא מיטמא בנגעים, שהרי הוא כשתי וערב שימטמאים בנגעים בפני עצמם[824]. ויש מן הראשונים סוברים שאפילו בגד טווי שאינו ארוג, אינו מיטמא בנגעים, שדוקא שתי וערב שעומדים לארוג מהם בגד מיטמאים בנגעים, אך בגד שאינו ארוג, הואיל ואינו עומד לארוג ממנו בגד, אינו מיטמא בנגעים[825].

אריג שאינו בגד

חתיכת אריג שאינה בגד בפני עצמה, אלא היא עומדת לחתיכה ולתפירה, יש מן האחרונים סוברים שכיון שחשב עליה לתופרה בבגד, הרי היא מיטמאת בנגעים, ומצדדים לומר שכשאינה עשויה לשימוש אדם, כגון שהיא עשויה לצורות – היינו שיסתכל בה הרוקם ויעשה כמותה בבגד אחר[826] – אינה מיטמאת בנגעים, שכיון שאינה מיועדת לשימוש כבגד, הרי היא גרועה משתי וערב המיטמאים בנגעים[827].

חוטי שתי וערב

שתי או ערב, אף על פי שאינם בגד – ואינם מקבלים טומאה בשאר טומאות[828] - מיטמאים אף הם בנגעים[829], כל אחד לחוד[830], ובלבד שיהיו של צמר או פשתים[831], שנאמר: או בשתי או בערב לפשתים ולצמר[832], ו"או" בא לחלק שאין צורך בשתי ובערב יחדיו[833]. במה דברים אמורים? כשהיה החוט מגולגל זה על זה, אבל כשהוא מתוח, אינו מיטמא, שהרי באופן כזה אין ברוחבו גריס, שהוא השיעור לטמא בנגעים[834]. בצורך בתיקון השתי והערב על מנת להיטמא בנגעים, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' יהודה הם אינם מיטמאים עד שתיגמר מלאכתם[835], שנאמר: בגד[836], וסמוך לו: או בשתי או בערב[837], מה בגד אינו אלא משתיגמר מלאכתו – שהרי קודם שנגמרה מלאכתו אין הוא קרוי בגד[838] - אף שתי או ערב אינם מיטמאים בנגעים אלא משתיגמר מלאכתם[839], ואף אם נאמר שאי אפשר לדרוש את הכתוב בהקש*, כיון ש"או" מפריד בין הבגד לבין השתי[840], מכל מקום אפשר ללמוד ב"מה מצינו" – היינו בנין-אב*[841] - שכמו שבגד מיטמא בנגעים לאחר גמר מלאכה, אף שתי וערב מיטמאים בנגעים לאחר גמר מלאכתם[842], ולכן השתי מיטמא משישלק – שיושרה במים חמים כדי שימתח ויתרכך[843], או שיחליקנו כדי שיעבור בנירים ובערב[844], ויש גורסים שישלה[845], היינו מהיורה שנותנים בה את חוטי השתי כדי ללבנם[846] - אבל הערב אף לדעתו מיטמא מיד[847], היינו משעת טווייתו[848], שזהו גמר מלאכתו[849], שכיון שאין חוטי הערב נראים[850], שחוטי השתי מונחים בבגד כשהם דחוקים על חוטי הערב ומכסים אותם משני צדדיהם, אין מקפידים כל כך על ליבונם[851]. ודין זה יש מן הראשונים סוברים שהוא דוקא בשתי וערב של צמר, שיש הבדל ביניהם - שהשתי דק מהערב[852], או שהשתי טווי בכיוון הפוך מטוויית הערב[853] - אבל שתי וערב של פשתים – שאין ההבדל בין חוטי השתי והערב ניכר[854], שהכל שוה[855], או שההבדל ביניהם אינו ניכר, אלא לאומן[856] - שניהם מקבלים טומאה משיתלבנו[857], בתנור[858]. ויש מן הראשונים סוברים שאף שתי וערב של פשתים דינם כמו שתי וערב של צמר[859]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף ר' יהודה מודה בשתי וערב של פשתים שהם מיטמאים מיד[860]. ב) וחכמים[861] אומרים שבין שתי ובין ערב מיטמאים מיד[862], לאחר טווייתם[863], שכיוון שנאמר: או בשתי או בערב[864], חלקם הכתוב - על ידי המילה "או"[865] - מן הבגדים[866], או שאת הסמיכות ל"בגד" - ממנו למד ר' יהודה שצריך גמר מלאכה[867] – הם דורשים בעניין אחר[868], ואף במה מצינו אין ללמוד שתי וערב מבגד, כיון שבגד כל עוד לא נגמרה מלאכתו אין שמו עליו, מה שאין כן שתי וערב שמיד שמם עליהם[869], או שאף חכמים מצריכים גמר מלאכה בשתי וערב, אלא שלדעתם טווייתם זו היא גמר מלאכתם[870]. הלכה כחכמים[871], שיחיד ורבים הלכה כרבים[872].

כשיש בהם קשרים

חוטי שתי וערב שיש בהם קשרים, יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' יהודה שאינם מיטמאים בנגעים עד שיתיר את הקשרים, לפי שאינם ראויים לארוג בבגד[873]. על חוטי שתי וערב חתוכים שקשרם, אם חשובים הם כחוט אחד להצטרף לשיעור על מנת להיטמא בנגעים ולשאר עניינים, עי' להלן[874].

כשנארגו בבגד

חוטי שתי וערב שנארגו בבגד, יש מן האחרונים סוברים שאינם מיטמאים עוד בנגעים משום שתי וערב אלא משום "בגד", ולכן באופן שאינם מיטמאים משום "בגד" – כגון שרק השתי עשוי ממין המיטמא בנגעים ולא הערב או להפך, לסוברים כן[875] – הם אינם מיטמאים אף משום שתי וערב[876]. ויש מן האחרונים סוברים שחוטי שתי וערב שנארגו בבגד, אף על פי שמיטמאים משום "בגד", מיטמאים אף משום שתי וערב[877], ולדעתם זה הטעם שנגע שנראה מקצתו בבגד שהתחיל להארג ומקצתו בשתי שמחובר אליו, חשוב הוא כנגע אחד שנראה בשתי[878]. ומכל מקום, נגע שהיה בחוט של שתי וארג ממנו בגד, וכן להפך, ייראה כבתחילה[879].

פשתים קודם שנעשה שתי וערב

פשתים קודם שנטוה לחוטי שתי או ערב, נחלקו ראשונים האם ובאלו אופנים הוא מיטמא בנגעים, וכמה דעות בדבר: א) יש סוברים שכשהתלבן – בתנור[880], או שסרקוהו במסרק[881] - הוא מיטמא בנגעים אף על פי שהוא עדיין אניצי פשתים שאינם טוויים[882], שיש לדרוש את הכתוב: או בשתי או בערב[883], אף לדבר שראוי לטוות ממנו שתי או ערב, והיינו פשתים לאחר שיתלבן[884], או שהכתוב לטמא בשתי ובערב הוא דוקא בצמר – שיש בו הבדל בין שתי וערב[885] – אבל בפשתים – שאין בו הבדל בין שתי וערב[886] – אין צורך דוקא בחוטי שתי וערב[887], או שכיון שחזר הכתוב לומר: לפשתים ולצמר[888], ריבה אפילו פשתים שלא נטוה לאחר שהתלבן[889], אלא שמכל מקום יש מן האחרונים סוברים שקודם שנטוה אין די בשיעור הרגיל של חוטי שתי או ערב – שהוא פקעת שיש בה כדי לארוג שלוש אצבעות על שלוש אצבעות[890] – ויש צורך בשיעור של פשתים שמספיק כדי לארוג ממנו בגד שלם[891]. ב) ויש סוברים שאף על פי שקודם הטוויה אין אניצי הפשתים מיטמאים בנגעים אפילו לאחר שהתלבנו, מכל מקום לאחר טווייתם וליבונם הם מטמאים עוד קודם שחילקום לחוטי שתי וערב[892]. ג) ויש סוברים שאין אניצי פשתים מיטמאים בנגעים אפילו לאחר שהתלבנו, כל עוד הם אינם טוויים לחוטי שתי או ערב, שדוקא שתי וערב טימא הכתוב בנגעים[893], אלא שמכל מקום בדעת חלק מהם יש מן האחרונים סוברים שקודם טווייתם הם מיטמאים מדרבנן בנגעים[894].

בעורות

עורות, יש סוברים שאינם מיטמאים בנגעים אלא לאחר עיבודם[895], אבל עור שאינו מעובד, כגון עור המצה – שלא נעשה בו שום תיקון[896] – ועור האיפה[897] – שנמלח אך לא השהו אותו בקמח[898], או אפילו השהו אותו בקמח, אך לא תקנו אותו בעפצים[899], ויש סוברים שכשהשהו אותו בקמח, הרי הוא חשוב עור גמור אף על פי שלא תקנו אותו בעפצים[900] – אמרו בתורת כהנים שאינו מיטמא בנגעים, שנאמר: או בכל מלאכת עור[901], יצאו אלו שלא נעשתה בהם מלאכה[902], ואפילו לדעת חכמים הסוברים ששתי וערב מיטמאים בנגעים אפילו קודם שנגמרה מלאכתם, לסוברים כן[903], מכל מקום יש מן האחרונים שכתבו שהם מודים בעור שאינו מיטמא בנגעים קודם שתיגמר מלאכתו, והיינו קודם עיבודו[904], וכן יש מן הראשונים סוברים שעור שאינו מעובד אינו מיטמא בנגעים[905], ואפילו נעשה ממנו כלי[906]. ויש מן הראשונים סוברים שאף עור שאינו מעובד מיטמא בנגעים[907], שנאמר קודם לכן: או בעור[908], זה עור כמות שהוא[909]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שעור שאינו מעובד אינו מיטמא בנגעים אלא אם כן נעשה ממנו כלי, שאז הוא מיטמא בנגעים אפילו כשאינו מעובד, שהרי אף באופן כזה נעשתה בו מלאכה[910].

צורך בכלי עור

העור המיטמא בנגעים, נחלקו בו ראשונים אם הוא צריך להיות כלי: א) יש סוברים שעור מיטמא בנגעים בין שנעשה כלי ובין קודם שנעשה כלי, שנאמר: או בעור או בכל מלאכת עור[911], "עור" קודם שנעשה כלי, ו"מלאכת עור" לאחר שנעשה כלי[912]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעת אותם ראשונים שעור שאינו כלי אינו מיטמא בנגעים אלא אם כן הוא מעובד[913]. ב) ויש סוברים שעור שאינו כלי אינו מיטמא בנגעים[914], ואפילו הוא מעובד[915], שנאמר: כלי[916]. ומכל מקום, אף לסוברים שדוקא כלי עור מיטמאים בנגעים, פשוטי כלי עור, אף על פי שאינם מקבלים שאר טומאות[917], מיטמאים בנגעים[918], מן התורה[919], שנאמר: לכל אשר יעשה העור למלאכה[920], לרבות עורות אהלים[921], שאין להם בית קיבול[922], או מכיון שהם מיטמאים מדרס[923], וכל המיטמא מדרס מיטמא בנגעים[924], או מכיון שהוקשו לבגד, ובגד מיטמא בנגעים אפילו אין לו בית קיבול, שהרי אפילו שתי וערב מיטמאים בנגעים[925], או שדוקא שאר טומאות הם אינם מקבלים, לפי שהוקשו לשק[926], אבל בטומאת נגעים שאין שק מיטמא בה – לפי שרק בגדי צמר ופשתים מיטמאים בהם[927] – אין היקש לטהר פשוטי כלי עור[928]. וכן אף לדעתם, יש מן האחרונים סוברים שעור העומד לשימוש כפי שהוא חשוב כלי ומיטמא בנגעים, כפי שהוא חשוב כלי לקבל שאר טומאות[929].

שיעורו

בבגד

בגד מיטמא בנגעים אף על פי שאינו בגד שלם, כל שיש בו שלוש על שלוש[930], אצבעות[931], שנאמר: והבגד[932], והוא"ו באה לרבות אף חלק מבגד[933], ואין צורך שיהיה בבגד שלושה טפחים על שלושה טפחים – כפי שיש צורך שיהיו בבגד על מנת שיטמא במדרס*[934] - שכיון שבגד כזה ראוי להיטמא בטומאת מת – ששיעור הבגד להיטמא בה הוא שלוש אצבעות על שלוש אצבעות[935] – הרי הוא ראוי להיטמא אף בנגעים[936]. אבל פחות משיעור זה אינו מטמא בנגעים[937], כיון שאינו ראוי לא לעניים ולא לעשירים[938].

המלל

המלל - מה שתופרי בגדים כופלים מעט סביב לתפר[939], ויש מפרשים מה שמשייר האורג בראש הבגד כשיעור שתי אצבעות, והוא ענף של בגד, ויש בו רק שתי בלי ערב[940] - אף לדעת ר' שמעון, הסובר שלעניין שאר טומאות אין הוא בכלל שלוש על שלוש[941], יש מן האחרונים מצדדים לומר שבטומאת נגעים מודה שחשוב הוא בכלל שלוש על שלוש, לפי שבטומאת נגעים אין צורך בפועל שיהיה אפשר לארוג מהבגד שלוש על שלוש, שהרי אף פקעת של חוטי שתי או חוטי ערב שהיא בגודל שהיה ראוי לארוג ממנה שלוש על שלוש בשתי וערב לו היו בה חוטי שתי וערב מטמאת בנגעים[942].

בגד שלם

בגד שלם, שהיה מתחילתו בשיעור של פחות משלוש אצבעות על שלוש אצבעות - ואין כונתו להשלימו לבגד גדול יותר[943] - יש מן האחרונים סוברים שהוא מטמא בנגעים - כפי שהוא מטמא בשאר טומאות[944] - שנאמר: והבגד[945], והוא"ו באה לרבות בגד כלשהוא[946], או שהה"א באה לרבות בגד כלשהוא[947]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף בגד שלם אינו מקבל טומאה בשיעור של פחות משלוש על שלוש אצבעות, שלדעתם לא נתרבה בגד כלשהוא בטומאת נגעים[948].

נראה בו נגע והשלימו לשיעור

בגד שהיה בו פחות מכשיעור ליטמא בנגעים, ולאחר שנראה בו נגע השלימו לשיעור, טהור[949], שצריך שיהיה קודם בגד – והיינו שיש בו שיעור שלוש על שלוש[950] - ורק אחר כך נגע[951], ואף כששינה הנגע את מראהו לאחר מכן, כגון מירקרק לאדמדם, יש מן האחרונים סוברים שאין דינו כנגע חדש שיראה מתחילה, שכיון שאין על הנגע הראשון תורת נגע כלל, נמצא מקום הנגע כבגד צבוע, שאינו מיטמא בנגעים[952].

על שני בגדים מחוברים, אם הם מצטרפים לשיעור אחד, עי' להלן[953]. על בגד שאין בו כשיעור, שמחובר לו חוט שתי או חוט ערב, אם הוא מצטרף לשיעור, עי' להלן[954].

בלבדים

שיעור הלבדים – שאינם ארוגים[955] - ליטמא בנגעים – לסוברים שלבדים מיטמאים בנגעים[956] - יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהוא כשיעורו של בגד ארוג, היינו שלוש על שלוש אצבעות[957]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שכיון שאינם אריג, אין שיעורם ליטמא בנגעים שלוש על שלוש אצבעות אלא הוא שלושה על שלושה טפחים, שזהו השיעור הגדול של בגדים לטומאה, שנאמר בטומאת מדרס*[958].

בשתי וערב

שיעור השתי או הערב ליטמא בנגעים הוא שיהיה בפקעת – עץ שמסובבים את המטוה מן הכוש לתוכו[959], או חוט המגולגל ככדור[960] - של השתי או הערב כדי לארוג ממנה שלוש על שלוש – אצבעות[961] – של שתי וערב, ואף על פי שהפקעת עצמה כולה שתי או כולה ערב[962], אבל פחות מכאן אין השתי והערב מיטמאים בנגעים, שנאמר: בגד[963], מה בגד אינו מיטמא בנגעים אלא כשיש בו שלוש על שלוש שתי וערב[964], נלמד ממנו – במה מצינו[965] - שאף שתי וערב אינם מיטמאים בנגעים אלא כשיש בהם שיעור לארוג שלוש על שלוש שתי וערב[966].

בעורות

שיעורם של כלי עור ליטמא בנגעים, יש מן הראשונים סוברים שהוא בכל שהוא[967], כפי שכלי עור שיש להם בית קיבול כל שהוא מקבלים טומאה בשאר טומאות[968], ואפילו פשוטי כלי עור – שאינם מקבלים טומאה בשאר טומאות[969], אלא רק בטומאת נגעים[970] – יש מן האחרונים סוברים ששיעורם ליטמא בנגעים הוא בכל שהוא[971]. ומכל מקום, עור שאינו כלי המיטמא בנגעים – כגון סתם עור העשוי למשכב ומושב[972] – יש מן האחרונים סוברים ששיעורו ליטמא בנגעים הוא חמשה על חמשה טפחים, כשיעורו לקבל טומאה בשאר טומאות[973].

צבעו

בבגד

אין בגדים מיטמאים בנגעים אלא כשהם לבנים[974], אבל בגדים צבועים אינם מיטמאים בנגעים[975], שנאמר: בבגד צמר או בבגד פשתים[976], מה פשתים כברייתו – שהוא לבן[977], ואין הדרך לצובעו[978] - אף צמר כברייתו[979], ואף על פי שכלאי-בגדים*, שאף בהם נאמר: צמר ופשתים[980], בכל זאת נאסרו בין בבגדים לבנים ובין בבגדים צבועים[981], נגעי בגדים שונים הם, ששנה בהם הכתוב פעמיים "צמר"[982], ובשתי הפעמים נסמך לו הפשתן[983], ומן הראשונים הסוברים שנגעי בגדים הם בהשגחה מיוחדת[984], יש שנתנו טעם לדבר, שבבגד צבוע אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ואין הנגע נובע מהשגחה מיוחדת[985], ומן הראשונים הסוברים שטעמם של נגעי בגדים הוא מחשש שהנגע נגרם מעיפוש ויגרום ללובש את הבגד המנוגע להידבק בצרעת[986], יש שנתנו טעם לדבר, שדוקא בבגדים לבנים אפשר לראות נגע שנגרם כתוצאה מעיפוש[987]. הדין שבגדים צבועים אינם מטמאים בנגעים אמור בין בבגדים הצבועים בידי אדם ובין בבגדים צבועים בידי שמים[988], שנאמר: לפשתים ולצמר[989], מה פשתים לבן – שאין פשתן הצבוע בידי שמים אלא כל פשתן לבן הוא[990] - אף צמר לבן[991].

כשחלקו צבוע

בגד שחלקו צבוע וחלקו לבן – והוא הדין כשצידו האחד צבוע וצידו האחר לבן[992] - נגע על החלק הלבן שבו מטמא בנגעים[993], ואפילו הוא מיעוט הבגד[994], ואין המיעוט הלבן מתבטל ברוב הבגד הצבוע – כפי שמתבטל בגד שמיעוטו ממין המיטמא בנגעים ברוב מין שאינו מיטמא בנגעים[995] – כיון שאין החלקים מעורבים זה בזה[996], ונגע על החלק הצבוע שבו אינו מטמא בנגעים[997]. במה דברים אמורים, כשהחלק הלבן כולו לבן והחלק הצבוע כולו צבוע, אבל בגד שהשתי שלו צבוע והערב שלו לבן ולהפך, הכל הולך אחר הנראה[998], שבסתם בגדים הערב נראה ובכרים וכסתות השתי נראה[999], והדבר תלוי בעניין האומנות[1000], שדרך האומנים לעשות בסתם בגדים את הערב נראה ובכרים וכסתות את השתי נראה[1001], וכיון שהקפידה התורה על הלבן ומראהו לבן, הרי הוא מיטמא בנגעים[1002], ואף על גב שהחלק שאינו נראה הוא רוב, המראה חשוב יותר מממשות, והבגד נקרא על שם מראהו[1003], ולכן כשהצבוע הוא הנראה, אין הבגד מיטמא אף על פי שהנגע על הלבן[1004]. היה הלבן נראה, והנגע על הצבוע – או אפילו חלקו על הלבן וחלקו על הצבוע, ואין בחלק הלבן בפני עצמו שיעור המיטמא בנגעים, שהוא גריס[1005] - נחלקו בדינו אחרונים: יש סוברים שאינו מיטמא בנגעים, שרק החלק שעל הלבן מיטמא בנגעים[1006]. ויש סוברים שהבגד מיטמא אף על פי שהנגע על הצבוע, שכיון שהנראה הוא לבן, הבגד חשוב כבגד שכולו לבן[1007]. היו השתי והערב שניהם נראים, יש מן האחרונים סוברים שאין הולכים בהם אחר הרוב, אלא דינם כבגד ששתיו ממין המיטמא בנגעים וערבו ממין שאינו מיטמא בנגעים או להפך, שאינו מיטמא בנגעים, לסוברים כן[1008]. ויש מן האחרונים סוברים שבאופן כזה דינו כבגד שחלקו לבן וחלקו צבוע, שנגע שנראה על הלבן שבו מיטמא בנגעים ונגע שנראה על הצבוע שבו אינו מיטמא בנגעים[1009]. ויש מן האחרונים סוברים שבאופן כזה הולכים אחר הרוב[1010].

צירוף החלק הצבוע לחלק הלבן

בצירוף החלק הצבוע לחלק הלבן להיותם בגד אחד, ובצירוף הנגע שעל החלק הצבוע לנגע שעל החלק הלבן להיותם נגע אחד, נחלקו תנאים, וראשונים בדעתם, וכמה דעות בדבר: א) בדעת חכמים, שאמרו שבגד שיש בו פסים צבועים ולבנים פושים מזה לזה[1011], ובדעת ר' אליעזר ור' יהודה בן בתירא שקיימו את דברי חכמים אפילו בבגד שהחלק הלבן שבו הוא פס אחד בלבד[1012], יש מן הראשונים סוברים שדינו כבגד אחד לכל דבר, וכן הנגע שנראה על הבגד, דינו כנגע אחד לכל דבר[1013], ולכן אף על פי שנגע שנראה בתחילתו על החלק הצבוע שבבגד, אינו מטמא[1014], כשנראה הנגע בתחילה בחלק הלבן שבו ופשה לחלק הצבוע שבו, דינו כדין בגד שפשה בו הנגע, שטעון שריפה[1015], וכן כשאין בחלק הלבן בפני עצמו שיעור בגד לקבל טומאת נגעים – שהוא שלוש על שלוש אצבעות[1016] – מצטרף החלק הצבוע אליו לשיעור בגד[1017]. ב) ויש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים ור' אליעזר ור' יהודה בן בתירא, שאין הנגע שנראה על החלק הצבוע מצטרף כלל לחלק הלבן[1018], שנגע על הצבוע אינו קרוי נגע כלל[1019], ולכן נגע שנראה על החלק הלבן ופשה לחלק הצבוע אינו חשוב פישיון[1020], ואפילו שפשה משם לחלק הלבן שמצידו השני, אין הנגע שעל החלק הצבוע חשוב כחלק מהנגע לחבר את שני החלקים שעל הלבן להיותם אחד, והחלק הפושה דינו כפשה בריחוק מקום – שאינו פשיון אלא בגריס[1021] – ולא כפשה בסמוך, שדינו בכל שהוא[1022], וכן כשהיה מתחילתו חצי גריס בחלק הלבן בצד אחד וחצי גריס בחלק הלבן בצד השני, אין הנגע שעל הצבוע מחבר ביניהם להיות גריס אחד, שהוא השיעור לטמא בנגעים[1023]. ומכל מקום, אף לדעתם החלק הצבוע מצטרף לחלק הלבן להיותם בגד אחד[1024], שאף הצבוע מקבל טומאת נגעים[1025], ולכן נגע שפשה מלבן ללבן דינו כנגע שפשה ולא כנגע חדש בבגד[1026], וכן אף כשאין בחלק הלבן בפני עצמו שיעור בגד לקבל טומאת נגעים, מצטרף החלק הצבוע אליו לשיעור בגד[1027], וכן דיני הבגד, בין להסגירו ובין להחליטו, יש מן הראשונים סוברים שהם חלים על כל הבגד, כולל החלק הצבוע שבו[1028], שהרי הוא חלק מגוף הבגד[1029], או שהלבן מביא טומאה על הצבוע כמו שכלי מביא טומאה על היד שלו, אף על פי שהיד עצמה אינה מקבלת טומאה[1030]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף על פי שהבגד עצמו חשוב הוא כבגד אחד, מכל מקום דיני בגד המנוגע חלים רק על החלק הלבן שבו, ולכן כשהוחלט לטומאה אין שורפים אלא את החלק הלבן שבו[1031]. ג) ולדעת ר' נחמיה בתוספתא אין החלק הצבוע שבבגד מצטרף לחלק הלבן כלל להיותם בגד אחד[1032], ולכן כדי שהבגד ייטמא בנגעים יש צורך שיהיה בחלק הלבן בפני עצמו שלוש על שלוש אצבעות[1033], ואף כשיש בכל החלקים הלבנים ביחד שיעור זה, יש מן האחרונים סוברים בדעתו שאינו מטמא בנגעים עד שיהיה בלבן של כל חתיכה בפני עצמה כשיעור[1034], וכן אין צורך להסגיר את החלק הצבוע שבבגד או לשורפו כשהוחלט – כדין בגד המנוגע*[1035] - אלא יכול לחתוך את החלק הצבוע שבבגד קודם לכן[1036]. ויש מן הראשונים סוברים שאף ר' אליעזר ור' יהודה בן בתירא מודים לר' נחמיה שאין החלק הצבוע שבבגד מצטרף לחלק הלבן[1037].

בשתי וערב

שתי או ערב צבועים, בין בידי אדם ובין בידי שמים, אמר ר' מאיר שהם כבגדים, ואינם מיטמאים בנגעים[1038], ואף בדעת ר' יהודה ור' שמעון – שנחלקו בעורות צבועים[1039] – יש מן האחרונים סוברים שהם מודים בשתי וערב שאינם מיטמאים כשהם צבועים, שמסתבר שהם כבגדים – שאף לדעתם אינם מיטמאים כשהם צבועים[1040] – שהרי הם מיועדים לעשות מהם בגדים[1041].

בעורות

עורות צבועים, ר' מאיר אומר שאינם מיטמאים בנגעים[1042], שנאמר: בגד[1043], מה בגד כולו לבן - שבגדים צבועים אינם מיטמאים בנגעים[1044] - אף עורות כולם לבנים[1045], שאחר שאמר הכתוב: והבגד, חזר לומר: בבגד צמר או בבגד פשתים וגו' או בעור[1046], להקיש עור לצמר ופשתים[1047], או שנאמר: בבגד או בעור[1048], או שאחר שאמר הכתוב: בעור או בכל מלאכת עור[1049], חזר לומר: או בכל כלי עור[1050], להוציא את הצבועים[1051], ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעתו, שאין לומר שרק עור לבן כשלג מיטמא בנגעים, אלא כל עור שיש בו את הלבנונית הטבעית הרגילה בעור מיטמא בנגעים, שלבן כשלג אינו במציאות ללא עיבוד מיוחד[1052]. ור' יהודה אומר שעורות צבועים מיטמאים בנגעים[1053], כשאין בצבע ממשות[1054], בין צבועים בידי אדם ובין צבועים בידי שמים[1055], שנאמר: או בעור[1056], לרבות את הצבועים[1057], שה"או" בא לחלק ולומר שיש חילוק בין צמר ופשתים לבין עור[1058]. ור' שמעון – בשם ר' עקיבא[1059] - מחלק בין עורות צבועים בידי שמים שמיטמאים בנגעים, לבין עורות הצבועים בידי אדם שאינם מיטמאים בנגעים[1060], שכיון שכתוב אחד אומר "בבגד" וכתוב אחד אומר "או בעור", יש לחלק בין עורות הצבועים בידי שמים שמיטמאים בנגעים לבין עורות הצבועים בידי אדם שאינם מיטמאים בנגעים[1061], שבכתוב אחד "עור" סמוך ל"בגד"[1062], ובכתוב אחר "עור" רחוק מן הבגד[1063], ולכן יש לומר שבעניין אחד בגד ועור דומים ובעניין אחד הם שונים[1064], ומן האחרונים יש שנתנו טעם לחילוק זה שבין עורות הצבועים בידי שמים לבגדי צמר ופשתים הצבועים בידי שמים, שעור הצבוע בידי שמים, עיקר מראהו הוא בכמה גוונים[1065]. הלכה, יש מן הראשונים שפסקו כר' שמעון, שעורות הצבועים בידי שמים מיטמאים בנגעים ועורות הצבועים בידי אדם אינם מיטמאים בנגעים[1066], ואף על פי שר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה[1067], כאן יש לפסוק כר' שמעון, לפי שבעורות הצבועים בידי אדם ר' מאיר מודה לו, ויש כאן שניים כנגד ר' יהודה, והלכה כרבים[1068], ועוד שר' שמעון בתוספתא אמר את דבריו בשם ר' עקיבא, והלכה כר' עקיבא מחברו[1069], או שר' שמעון מכריע בין ר' מאיר לר' יהודה, והלכה-כדברי-המכריע*[1070]. ויש מן הראשונים שפסקו הלכה כר' יהודה, שאף עורות צבועים מיטמאים בנגעים, בין בידי אדם ובין בידי שמים, שדבריו עיקר[1071]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שפסקו הלכה כר' מאיר, שכל העורות הצבועים אינם מטמאים בנגעים[1072].

חיבורי בגדים לטומאת נגעים

פרק זה עוסק באופנים שבהם שני בגדים או חוטים המחוברים זה לזה חשובים כבגד אחד לעניין טומאת נגעים, שכשנראה נגע בחלק אחד נטמא אף החלק השני, ושמצטרפים זה לזה לשיעור להיטמא בנגעים, ושפשיון מחלק אחד של הבגד לחלק השני חשוב פשיון[1073]. על חיבורם של בגדים להחשב כבגד אחד לעניין שאר טומאות, ע"ע: חבור: חיבורי בגדים. על עור ממין שאינו מקבל טומאה שחיבר לו ממין המקבל טומאה באופן החשוב חיבור, שמיטמא בנגעים, ועל החלק המטמא, עי' לעיל[1074].

בבגדים

שני חלקי בגד שאינם ארוגים אלא תפורים יחד, לדעת ר' נחמיה אינם מצטרפים להיות בגד אחד[1075], וכן בדעת ר' אליעזר בן יעקב, שאמר שהסגוס שנראה בו נגע עד שיראה בסגוס ובמוכים[1076], יש מן הראשונים סוברים שבגד התפור משני חלקים, פנימי וחיצוני, אין החלק הפנימי שלו מצטרף לחלק החיצוני, וכשנראה נגע בחלק אחד, מתיר את החלק השני, שנאמר: בקרחתו או בגבחתו[1077], וחילק הכתוב "או" בין החלק הפנימי שאין בו שיער לחלק החיצוני שיש בו שיער, לומר שאינם מצטרפים[1078]. ולדעת חכמים שני בגדים התפורים יחד מצטרפים להיות בגד אחד, אף על פי שאינם ארוגים יחד[1079], וכן כתבו ראשונים[1080], שהתפור הוא כארוג[1081], שהרי רוב בגדים מחוברים על ידי תפירות[1082], ואפילו חלוקים שלנו שעשויים כעין דפים המחוברים סמוך לאבנט, אף על פי שמלמטה נחלק לשנים, מכל מקום חשוב הכל כחלוק אחד[1083], ולכן אף על פי שאין בכל חלק בפני עצמו שיעור ליטמא בנגעים – שלוש על שלוש אצבעות[1084] – הם מצטרפים ביחד לשיעור אחד[1085], וכן כשנטמא חלק אחד נטמא אף החלק השני[1086], וכן אף לסוברים שאין פשיון בשני חלקי בגד שנקרעו זה מזה חשוב פשיון[1087], כשהם תפורים יחד חשוב הוא פשיון[1088]. במה דברים אמורים? כשנתפרו יפה יחד, אבל שני דפי חלוק שאינם מחוברים יפה, יש מן הראשונים סוברים שאף לדעת חכמים אינם מצטרפים להיות בגד אחד[1089]. ויש מן הראשונים סוברים שדוקא כשאינם מחוברים ביניהם אלא בחוט אחד מן השתי או הערב, אינם מצטרפים להיות בגד אחד[1090]. ויש מן האחרונים סוברים שאפילו כשהם מחוברים ביניהם יחד בחוט אחד מצטרפים זה לזה, אם לא במקום שבו אותו חיבור עשוי כדי לחותכו[1091]. ויש מן האחרונים סוברים שאפילו שני חלקי בגד שאינם תפורים כלל זה לזה, מצטרפים לבגד אחד כשהם קשורים זה לזה[1092].

כשהפריד קודם שהחליטו הכהן

שני חלקי בגד המחוברים זה לזה באופן שהם חשובים חיבור לטומאת נגעים[1093], ונראה נגע באחד החלקים, והפריד בין החלקים קודם שהחליט הכהן את הבגד לטומאה, יש מן האחרונים סוברים שאין החלק השני מוחלט לטומאת נגעים[1094]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שכיון שכבר היו מחוברים ונראה נגע באחד החלקים, שוב אין החלק השני נפטר אפילו אם הפרידו קודם שהוחלט הבגד לטומאת נגעים[1095].

כשאחד הבגדים אינו מיטמא בנגעים

שני בגדים, שאחד מהם עשוי ממין המיטמא בנגעים - צמר או פשתים[1096] – ואחד מהם עשוי ממין שאינו מיטמא בנגעים, יש מן האחרונים סוברים שאפילו חיברם יחד אינם חשובים כבגד אחד, ולכן כשנראה נגע בחלק שאינו מיטמא בנגעים, אף החלק המיטמא בנגעים טהור, וכן כשנראה נגע בחלק המיטמא בנגעים, אין החלק שאינו מיטמא בנגעים נטמא[1097].

בבגד שחלקו ארוג וחלקו אינו ארוג

בגד שחלקו ארוג וחלקו אינו ארוג, שאף החלק שאינו ארוג מיטמא בנגעים, לסוברים כן[1098], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שהם מצטרפים להיות בגד אחד[1099], אלא שמכל מקום כשאין בכל חלק בפני עצמו שיעור לטמא בנגעים – שלוש על שלוש אצבעות[1100] – יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' אליעזר בן יעקב – שאמר שסגוס שנראה בו נגע עד שיראה באריג ובמוכין[1101] – שאינו מיטמא בנגעים עד שיראה הנגע הן בחלק הארוג והן בחלק שאינו ארוג[1102].

בחוטים

חוט אחד של שתי או של ערב הנמצא בשני מקומות שונים, כגון בשתי פקעות – על פירושן, עי' לעיל[1103] - או בשני סלילים – קני עץ שעליהם מלופפים החוטים[1104] - או בכובד עליון וכובד תחתון – שתי קורות שהמסכת מתוחה ביניהן[1105] - אינו חשוב לחוט אחד, ולכן כשנראה נגע באחד מהם, השני טהור[1106], אף על פי שהחוט מחבר ביניהם[1107], והוא הדין שאותו חלק חוט המחבר בין שתי הפקעות או שני הכובדים טהור[1108], ואפילו הם כמה חוטים המחוברים ביניהם[1109], שאין זה חשוב חיבור[1110], כפי ששני חלקי בגד המחוברים ביניהם בחוט אינם חשובים חיבור, לסוברים כן[1111], ואף על פי שהוא חוט אחד ארוך בין כשהוא בפקעת אחת ובין כשהוא בשתי פקעות, אין זה חשוב חיבור, שהרי אין החוט מיטמא בנגעים אלא כשהוא מגולגל בפקעת ולא כשהוא מתוח[1112].

חוטים חתוכים בפקעת אחת

כמה חוטים חתוכים, לדברי המשנה והתורת כהנים אינם חשובים כחוט אחד[1113], ולכן אין הם מצטרפים לשיעור כדי ליטמא בנגעים[1114], והוא הדין כשהיה בכל אחד מהחוטים כשיעור ונראה נגע באחד מהם, אין השני נטמא[1115], ואפילו היו כולם מקובצים בפקעת חוט על חוט[1116], לפי שבאופן כזה אין ראויים החוטים לארוג מהם בגד[1117], או שכפי שבגד הוא חתיכה אחת, אף שתי וערב המיטמאים צריכים להיות בחתיכה אחת[1118]. ואף כשהוא חוט אחד שנפסק פעם אחת, לדעת ר' יהודה אין שתי החתיכות מצטרפות ליטמא[1119], ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף תנא קמא – שהזכיר פסיקות בלשון רבים[1120] – מודה בכך[1121]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת תנא קמא שדוקא חתיכות רבות של חוטי שתי או חוטי ערב אינן מצטרפות ביחד כדי ליטמא בנגעים, אבל שתי חתיכות של חוטי שתי או חוטי ערב המקובצות בפקעת אחת מצטרפות ביחד כדי ליטמא בנגעים, אפילו אינן קשורות[1122], שכיון שבשיעורם של חוטי שתי וערב על מנת ליטמא בנגעים רואים את החוט כאילו חציו שתי וחציו ערב[1123], ממילא צריך לחותכו לשנים[1124]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם בדעת תנא קמא, שדוקא כשרובה של הפקעת מחוטים פסוקים, אין הם מצטרפים לשיעור כדי ליטמא בנגעים, אבל כשיש מעט חוטים פסוקים, מצטרפים[1125]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם בפירוש התוספתא שכמה חוטים המקובצים בפקעת אחת חשובים כחוט אחד להצטרף לשיעור כדי ליטמא בנגעים[1126].

כשקשרם

חוטים חתוכים שקשרם לחוט אחד, לדעת ר' יהודה אינם חשובים כחוט אחד[1127], ולכן אינם מצטרפים לשיעור כדי ליטמא בנגעים, ואפילו נפסק החוט רק במקום אחד וקשרו[1128], והוא הדין שכשיש בכל חוט כשיעור ונראה נגע באחד מהם, אין השני נטמא[1129], לפי שאין חוטים קשורים ראויים לארוג מהם בגד[1130], או לפי שלדעתו אין הקשירה חשובה חיבור[1131], ואף על פי שבבגד שלם תפירה חשובה חיבור, לסוברים כן[1132], וקשירה בחוטים אינה גרועה מתפירה בבגד, מכל מקום כיון שטומאתם של חוטי שתי וערב חידוש היא, שהרי אין ברוחב החוט כשיעור נגע – שהוא גריס[1133] – ואנו מצרפים את כל רוחב הפקעת להחשב כאחד למרות שבמקום הנגע החוטים מופסקים זה מזה, חידוש זה אינו אלא בחוט אחד המגולגל בפקעת, אבל לא בכמה חוטים אפילו הם קשורים זה לזה[1134], ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף תנא קמא - שהזכיר רק חוטים פסוקים[1135] - לא נחלק בדבר[1136]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים בדעת תנא קמא שאף חוטים קשורים מצטרפים לשיעור כדי ליטמא בנגעים[1137], שלדעתו קשירה חשובה חיבור[1138], וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שסוברים כן בפירוש דברי התוספתא[1139], ואף על פי שחוט אחד המחבר בין שני בגדים או בין שתי פקעות אינו חשוב חיבור[1140], כאן שהכל בפקעת אחת ועיקרו חיבור, אינו חשוב פירוד[1141]. להלכה, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין חוטים קשורים מצטרפים לשיעור כדי ליטמא בנגעים, שלדעתם לא נחלקו תנאים בכך[1142], ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שחוטים קשורים מצטרפים לשיעור כדי ליטמא בנגעים, שלדעתם תנא קמא סובר כן[1143].

כשמחוברים לבגד

חוטי שתי וערב המחוברים לבגד, אינם חשובים חיבור להיטמא בנגעים[1144], וכשנראה נגע בבגד השתי טהור ולהפך[1145], וכן כשאין בבגד שיעור כדי ליטמא בנגעים – שלוש על שלוש אצבעות[1146] - אין חוטי שתי וערב המחוברים לו מצטרפים להשלימו לשיעור[1147]. במה דברים אמורים? כשאין עתיד לארוג את אותם חוטים לבגד, אלא לחותכם, אבל כשעתיד לאורגם, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שהם חשובים חיבור לבגד[1148], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' אליעזר בתורת כהנים, שהם מצטרפים לשיעור על מנת להיטמא בנגעים, שנאמר: והבגד[1149], וכן יש מן הראשונים סוברים שהם חשובים כמחוברים, וכשנראה נגע באחד מהם נטמא אף השני[1150], ואפילו הם כמה חוטים חתוכים המחוברים בבגד ועומדים לאריגה בו, יש מן האחרונים סוברים שהם חשובים כמחוברים, כיון שהם מוכנים לאריגתם בבגד[1151]. ויש מן הראשונים מצדדים לומר בדעת ר' ישמעאל – שחולק על ר' אליעזר בדרשותיו בתורת כהנים[1152] - שאף כשעתיד לארוג את חוטי השתי והערב לבגד, אין הם חשובים כמחוברים ואינם מצטרפים לבגד להשלימו לשיעור[1153], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים[1154]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין לחלק בין עתיד לארוג לאין עתיד לארוג, אלא שכשנראה נגע באחד, אין החוטים חשובים כמחוברים לבגד, ולא נטמא השני, אבל לעניין נגע שנראה בשניהם, מצרפים אותם לשיעור נגע – שהוא כגריס[1155] – לטמא בנגעים[1156], ובטעם הדבר יש מן האחרונים סוברים שכיון שחילק הכתוב בין בגד לבין שתי וערב, אין הם מצטרפים להיטמא כאחד, אבל נגע שבשניהם מצטרף, שסוף כל סוף הוא נגע אחד שנמצא על החוט, שלא פקע שם חוטי שתי וערב מהבגד לאחר אריגתם בו[1157].

בגד במהלך אריגתו

חוטי בגד במהלך אריגתם, קודם שהושלמה האריגה, כגון חוטי ערב שנכנסו לתוך השתי אך עוד לא התיישבו על מכונם, או שעוד לא ארג בהם שיעור בגד – שלוש על שלוש אצבעות[1158] - או חוטי שתי המתוחים בין הקורות שעומדים ליארג בהם חוטי הערב, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בהם תנאים, שלדעת תנא קמא הם חשובים כמחוברים ומצטרפים לטמא בנגעים, ולדעת ר' שמעון אינם מצטרפים ליטמא בנגעים עד שיהיו החוטים רצופים זה לזה[1159].

חיבור שאינו מיוחד למקום אחד

חיבור שאינו מיוחד למקום אחד, כגון רצועות סנדל המחוברות לסנדל, אך אין מקום הרצועה קבוע למקום מיוחד בסנדל, אלא הולך ומתחלף, יש מן האחרונים סוברים שאף על פי שהוא חשוב חיבור, מכל מקום אין מקצת נגע שבחלק אחד מצטרף למקצת נגע שבחלק אחר לשיעור נגע[1160].

על אמריות שמסביב לבגד, אם הן חשובות כחלק מהבגד להיטמא עמו בנגעי בגדים, ע"ע בגד המנוגע[1161].

על סדין שיש בו נימים, שכשנראה נגע בסדין, אף הנימים נטמאים אבל כשנראה נגע בנימים אין הסדין נטמא, ובטעם לחילוק ביניהם, ע"ע יד (לטומאה)[1162].

הערות שוליים

  1. ציון 29 ואילך.
  2. עי' רמב"ם טו"צ בהקדמה, ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קב; סמ"ג עשין רלח; החינוך מ' קעב.
  3. סהמ"צ שם.
  4. ויקרא יג מז ואילך. סמ"ג שם; החינוך שם.
  5. סהמ"צ שם.
  6. סהמ"צ שם; החינוך שם.
  7. סהמ"צ לרס"ג עשין קצג; סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קב; סמ"ג עשין רלח; החינוך מ' קעב.
  8. עי' אזהרות ן' גבירול מ"ע קג, וזוהר הרקיע אות מה, בדעתו.
  9. עי' בה"ג פרשיות חוקים ומשפטים המסורים לציבור יג ואזהרות לר"א הזקן ד"ה פרשת גר, שמנו רק מ"ע אחת של פרשת נגעים; עי' אזהרות לר"י ברצלוני ד"ה יסודות משמרת, שמנה רק מ"ע של מראות נגעים.
  10. השגות הרמב"ן לסהמ"צ מ"ע צו. וכ"ה ביראים שלא מנה אף מצוה בנגעי בגדים.
  11. ע"ע מנין המצוות. השגות הרמב"ן לסהמ"צ שם; זוהר הרקיע שם; ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג שם.
  12. ע"ע טהרת מצורע ציון 26, ועי"ש ציונים 27, 35, שנחלקו מוני המצוות בטהרת בית המנוגע אם היא בכלל מ"ע של טהרת המצורע או שהיא מ"ע בפנ"ע, ובכל אופן אינה חלק ממ"ע של נגעי בתים.
  13. עי' ראשונים שבציון 6; עי' אזהרות ר"ש ן' גבירול שם, וזוהר הרקיע בדעתו.
  14. בה"ג עשין קצז; אזהרות לר"י ברצלוני ד"ה תעודת בתים.
  15. רמב"ם טו"צ פט"ז ה"י; רמב"ן עה"ת ויקרא יג מז; החינוך מ' קעב; רבנו בחיי ויקרא שם נח, ע"פ תנחומא מצורע סי' ד ורות רבה פ"ב סי' י (וכ"ה בויקר"ר שבציון 17); ספורנו ויקרא שם מז.
  16. הכוזרי מ"ב אות סב; רמב"ן שם. וכעי"ז ברמב"ם שם וברבנו בחיי שם ובספורנו שם.
  17. עי' תנחומא שם; עי' ויקר"ר מצורע פי"ז סי' ד ורות רבה שם; עי' רמב"ם שם; החינוך שם; עי' ספורנו שם. ועי' ויקר"ר שם ורות רבה שם, שמטעם זה עונש נגעי בגדים בא בשלבים, שבתחילה הבגד טעון כיבוס, עי' ציון 115, ואם לא חזר בו מחטאו, בשבוע שלאחר מכן הבגד טעון קריעה, עי' ציון 162, ואם לא חזר בו וחזר שוב הנגע, טעון שריפה, עי' ציון 477 ואילך, אך עי' ציונים 110, 126, שפעמים הבגד טעון שריפה מבלי שמכבסים אותו קודם או מבלי שקורעים אותו קודם.
  18. עי' ציון 978 ואילך.
  19. רמב"ן שם; עי' ספורנו שם. ועי' ציון 988.
  20. עי' ציון 636.
  21. ספורנו שם. ועי' ציון 640.
  22. ע"ע ארץ ישראל: קדושתה ומצוותיה ציון 11. רמב"ן שם; רבנו בחיי שם. וע"ע חוץ לארץ ציון 336, ועי' להלן ציון 38.
  23. ע"ע מראות נגעים, ועי' להלן ציון 43.
  24. רלב"ג ויקרא יג מז. ועי' אברנאל ויקרא שם, שהשיג, שאין הבריאות והחולי שייכים בדומם.
  25. אברבנאל שם, בשם י"א.
  26. עי' ציון 658.
  27. אברבנאל שם.
  28. עי' ציון 682 ואילך.
  29. אברבנאל שם. ועי' ציון 695.
  30. עי' ציון 978 ואילך.
  31. אברבנאל שם. ועי' ציון 990.
  32. ע"ע נגאי אדם וע' נגעי בתים. רמב"ם שם.
  33. כלי יקר ויקרא שם.
  34. עי' החינוך מ' קסט-קעא, שכ"כ לגבי נגעי אדם, ושם מ' קעז, לגבי נגעי בתים, ומסתבר שה"ה בנגעי בגדים.
  35. ע"ע חוץ לארץ ציון 329 ואילך וע' נגעי בתים.
  36. ויקרא יג נט. עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות יג (וכ"ה בילקו"ש תזריע רמז תקנב ובפס"ז ויקרא שם), ואחרונים שבציון 37, בפירושה. ועי' הג' ובהגר"א לתו"כ שם, שפי' את דברי התו"כ בע"א.
  37. מלבי"ם ויקרא שם; תורה תמימה ויקרא שם. ועי"ש ושם, שהוצרכו לכתוב מיוחד ללמוד נגעי בגדים בחו"ל, כיון שהוקשו לנגעי בתים לעניין שמטמאים בביאה (ע"ע בגד המנוגע ציון 7), וללא הכתוב לרבות יש הו"א שיוקשו אף לעניין שאינם נוהגים בחו"ל.
  38. רמב"ן ורבנו בחיי שבציון 22.
  39. עי' מנ"ח מ' קעב אות ט (מהד' מ"י). וע"ע הנ"ל ציון 334 ואילך.
  40. ציונים 67 ואילך, 302 ואילך.
  41. דברים כד ח.
  42. נגעים פי"א מ"ד, ועי' נגעים פ"ג מ"ז; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות ב ואות ו; עי' תוספתא נגעים פ"ה; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א.
  43. ויקרא יג מט. תו"כ שם אות ב.
  44. תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות ד-ו; רמב"ם טו"צ פ"א ה"ז ופי"ב ה"א. וע"ע גריס ציון 9 ואילך איזהו גריס של נגעים.
  45. ויקרא יג מז.
  46. עי' תו"כ שם, ועי"ש פ"ג אות א. ועי' תו"כ פי"ד שם, שיש צורך בכתוב ואין למדים במה מצינו מנגעי אדם ששיעורם כגריס (ע"ע נגעי אדם), כיון שהיה מקום ללמוד מנגעי בתים ששיעורם כשני גריסים (ע"ע נגעי בתים).
  47. ע"ע נגעים. שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ד, ושכ"מ בהרבה מקומות בנגעים. ועי' ציון 752.
  48. ויקרא יג מז.
  49. קר"ס טו"צ פי"ג, בפי' דברי התוספתא נגעים פ"ה: הלבדים והסגוסים והכרים והכסתות אין מטמאין בנגעים עד שיראו כארוג וכמוכין שלהם, וארוג ומוכין היינו שני צדדי הבגד, ועי"ש פי"ב, שפי' אריג ומוכין שבנגעים פי"א מי"א כפי' שבציון 60, וצ"ב.
  50. עי' ציון 684.
  51. קר"ס שם, ע"פ נגעים פי"א מי"א, שיש דין פשיון מצד לצד, ומוכח שאין צורך בשני צדדיו מתחילתו, ודין זה אמור בעורות דוקא, עי' ציון 346, ועי' ציון 349.
  52. ראב"ע ויקרא יג נה, בשם הגאון, ואברבנאל ויקרא שם מז, בפי' קרחת וגבחת האמורים בנגעי בגדים; עי' ראשונים שבציונים 60, 1081, 1105, שפי' אריג ומוכין בע"א; עי' משנ"א שבציון 350; עי' תפא"י דלהלן.
  53. עי' ראב"ע שם, בשם הגאון; אברבנאל שם; תפא"י נגעים שם בועז אות יא, ועי' ציון 348.
  54. פיהמ"ש להרמב"ם דלהלן; רא"ש דלהלן; רע"ב דלהלן; ק"א דלהלן.
  55. פיהמ"ש להרמב"ם דלהלן; ק"א דלהלן.
  56. נגעים פי"א מי"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ו אות ט; תוספתא נגעים סופ"ה. ועי"ש, בגדים נוספים, ועי' חס"ד ובהגר"א וזר זהב לתוספתא שם, שבכל אותם בגדים יש הרבה מוכים.
  57. עי' ציון 46. קר"ס טו"צ פי"ב.
  58. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רע"ב נגעים שם; ק"א לתו"כ שם; חזו"א נגעים סי' א אות כח, בד' הר"ש נגעים שם, בפי' שני. וכ"מ ברבנו הלל לתו"כ שם וברא"ש נגעים שם. ועי' ציונים 51, 1081, 1105, שי"מ אריג ומוכין בע"א.
  59. ויקרא יג נה.
  60. פיהמ"ש להרמב"ם שם וק"א שם, ע"פ תו"כ שם (וכ"ה באונקלוס ויקרא שם). וכעי"ז ברמב"ם טו"צ פי"ב ה"ט. ועי' רש"י ויקרא שם, שקרחת היא מאחורי הראש וגבית היא בקדמת הראש, וכאילו נכתב באחריתו או בקדמותו, ועי' ק"א שם, שקרחתו מלשון קרחת, שנקרחו השערות מעל הבגד כמו שנקרח השער מעל הראש, וגבחתו מלשון גבהתו, והיינו שהמוכים הגבוהים עדיין עליו. ועי' רש"י שם וערכי תנאים ואמוראים ע' ר' יונתן בן אבטולמוס, שאף הדורשים קרחת וגבחת לגז"ש, עי' ציון 431, מ"מ דורשים אף את האמור כאן, והגז"ש נדרשת משינוי הלשון לקרחת וגבחת.
  61. חזו"א נגעים סי' א אות כח.
  62. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם. וע"ע הלכה ציון 575, שהלכה כראב"י בכל מקום.
  63. עי' ציון 49.
  64. ערה"ש העתיד סי' צט סט"ז.
  65. עי' חזו"א שבציון 63.
  66. עי' להלן.
  67. ע"ע בית הסתרים ציון 77 ואילך וע' נגעי אדם.
  68. ע"ע נגעים. משנ"א למשנה דלהלן.
  69. פיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב למשנה דלהלן. ועי' רע"ב שם ותפא"י למשנה דלהלן יכין אות צו-צז, שחמת הוא נוד, ותורמל הוא כיס גדול של רועה שבו הוא מניח את מזונותיו וכליו הצריכים לו כל היום בשבתו בשדה לרעות את צאנו.
  70. ר"ש ורא"ש ורע"ב שם.
  71. רמב"ם דלהלן.
  72. נגעים פי"א מי"א; רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ו.
  73. פיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם. ועי' ציון 87, שי"מ את דברי המשנה בע"א. ועי' ערה"ש העתיד סי' ק סי"ד-סט"ו, שפי' את המשך המשנה שם: ופושה מתוכו לאחוריו ומאחוריו לתוכו, שאע"פ שאין הנגע בתחילתו מטמא בבית הסתרים, פשיון ממקום גלוי לבית הסתרים ולהפך מטמא, וכן פי' את דברי ר"ש ורע"ב שם ע"פ התוספתא נגעים פ"ה, שדוקא עורות אינם מטמאים בבית הסתרים, אבל בגדים מטמאים, אלא שכ' שלא מצא דבר בתוספתא, וצ"ב, שהיא התוספתא שבציון 346, ושם מפורש שאין הכונה לבית הסתרים אלא לע"א, וכ"מ בר"ש וברע"ב, ועי' ציון 345.
  74. משנ"א שם, בד' הראשונים שבציון 75; תפא"י שם אות צח.
  75. זר זהב ומנ"ב לתוספתא נגעים פ"א, בפי' דברי התוספתא שם: נראית הנגע בחדרין או בסדקין אין נזקק לו. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שפי' את דברי התוספתא בע"א.
  76. עי' להלן.
  77. תוספתא שם; רמב"ם שם ה"ז.
  78. קר"ס נגעים שם.
  79. זר זהב ומנ"ב שם.
  80. תפא"י שם בועז אות י.
  81. תפא"י יכין שם.
  82. בינת אדם שער בית הנשים סי' ט ס"ק טו.
  83. משנ"א שם. ועי' ציון 87, בפי' המשנה שם לדעתו.
  84. עי' ציון 46.
  85. משנ"א נגעים פי"א מי"א, בפי' המשנה שם, ולדעתו דין בית הסתרים בבגדים נאמר רק להחמיר ולא להקל, עי' ציון 85; תפא"י נגעים שם יכין אות צח, ולדעתו דין בית הסתרים בבגדים נאמר בין להקל ובין להחמיר.
  86. ע"ע נגעי אדם. תפא"י שם.
  87. עי' ציון 49.
  88. בינת אדם שער בית הנשים סי' ט ס"ק טו.
  89. עי' ציון 715 ואילך.
  90. ציון 755 ואילך.
  91. ציון 996 ואילך.
  92. ע"ע בגד המנוגע ציון 33 ואילך.
  93. נגעים פ"ג מ"ז; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א. ועי' ר"ש ורע"ב נגעים שם, שאע"פ שבנגעי אדם אין מראות הנגעים נמנים לסימני טומאה (ע"ע נגעי אדם), בנגעי בגדים אף המראות עצמם נמנים לסימני טומאה, לפי שנגע ממראות הנגעים העומד בעינו במשך שבועיים מחליט את הבגד לטמא (עי' ציון 126), שלא כנגעי אדם, שנגע ממראות הנגעים העומד בעינו, אפילו למשך זמן רב, אינו הופך את האדם למצורע מוחלט (ע"ע נגעי אדם).
  94. רמב"ם שם.
  95. ויקרא יג מט.
  96. שם נא. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  97. ציון 126. ועי' ציונים 142, 221, 229.
  98. ועי' ציון 110 ואילך.
  99. עי' ציון 104. וע"ע כהן ציון 303 ואילך.
  100. רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א.
  101. ויקרא יג מט-נ. כס"מ טו"צ שם.
  102. ציון 29 ואילך.
  103. ציון 1 ואילך.
  104. רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א.
  105. ויקרא יג נא. כס"מ טו"צ שם.
  106. עי' ציון 393. ועי' ציון 397, שי"ח.
  107. נגעים פי"א מ"ה; רמב"ם שם.
  108. ויקרא שם נא-נב. כס"מ שם.
  109. ציון 33 ואילך. ועי"ש ציון 1 ואילך, על טומאתו שהיא כטומאת בגד המוסגר.
  110. רמב"ם שם. ועי' ציון 317 ואילך.
  111. משנה שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ו אות ד ואות ו; רמב"ם שם.
  112. תו"כ שם אות ו; רמב"ם שם.
  113. ויקרא שם נג-נד. תו"כ שם ושם; כס"מ שם.
  114. ציונים 317 ואילך, 302 ואילך.
  115. ויקרא שם נח. רש"י ויקרא שם; תפא"י נגעים שם יכין אות לא.
  116. ציון 305 ואילך.
  117. עי' ציון 129. עי' רלב"ג ויקרא שם נט. ועי' ציון 147, שאפילו כשפחת חוזק מראיתו למראה שלישי מכבסו על מנת לטהרו, וכ"ש כשעבר לגמרי.
  118. ציון 133 ואילך. ועי' ציון 400 ואילך, בדינו כשפחת חוזקו ופשה בסוף שבוע שני.
  119. ציון 222 ואילך.
  120. ציון 224 ואילך.
  121. נגעים פ"ג מ"ז; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ו אות ו; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א.
  122. משנה שם ופי"א מ"ה.
  123. משנה שם; עי' תו"כ שם אות ז; רמב"ם שם.
  124. ויקרא יג נה. עי' תו"כ שם; כס"מ טו"צ שם.
  125. תפא"י נגעים פ"ג שם יכין אות לט.
  126. ויקרא שם נח. עי' ראב"ד לתו"כ שם פט"ז אות ג; רלב"ג ויקרא שם; משנ"א נגעים פי"א שם. ועי"ש, שתמה על הרמב"ם שלא הזכירו בחיבורו, ומ"מ נ' שהוא מכ"ש מדברי הרמב"ם שבציון 183.
  127. ציון 162 ואילך.
  128. ציון 229 ואילך.
  129. עי' ציון 143 ואילך.
  130. עי' ציון 115. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"א מ"ה וראב"ד טו"צ פי"ב ה"א ור"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, בפי' דברי המשנה שם: הכהה בראשון יכבס ויסגיר, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ד, בפי' דברי חכמים במשנה שם מ"ד: נשתנה ופשה כאילו לא נשתנה, ונשתנה היינו כהה (וכ"ה במים טהורים נגעים שם בחרד"נ, בהו"א בדעתו, ועי"ש שיש צורך להזכירו בשתי המשניות, פעם אחת לומר שאף כשפשה אינו טמא כיון שכהה, עי' ציון 393, ופעם אחת לומר שמ"מ אינו פוטרו אלא מכבסו ומסגירו, ועי' מים טהורים שבציונים 159, 396, שפי' את דברי הרמב"ם בע"א), ועי' שם עולם ויקרא יג נא ד"ה אבל לכאורה, שאף ר' יהודה שנחלק על דברי חכמים במשנה שם, לא נחלק על הרישא של נשתנה ופשה אלא רק על הסיפא, עי' ציון 223 (ועי' ציון 158), ועי' ציון 224, שי"מ את מחלוקת חכמים ור' יהודה במשנה שם בע"א, ונמצא לשיטתם שאין חולק על דברי סתם משנה שבמ"ה; ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ג (ע"פ פירושו לכהה שבציון 162) ורבנו הלל לתו"כ שם (ע"פ פירושו לכהה שבציון הנ"ל) ורא"ש שם וק"א לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם: מנין לכהה בסוף שבוע ראשון למראה שני שהוא מכבסו, ועי' ציון 177, שי"ג בתו"כ בע"א, ומ"מ אינם חולקים בדין; חס"ד נגעים פ"ה, ע"פ גירסתו בתוספתא שם (וכ"ה גי' אור הגנוז לתוספתא שם וגי' צוקרמנדל): הכהה בסוף שבוע ראשון למראה שני יכבס ויסגיר, ובתוספתא לפנינו אינו, וטס"ה. ועי' כס"מ טו"צ שם, בפי' ראשון, שאף הרמב"ם טו"צ שם, מודה בדין זה, ואף לפי' השני, שהרמב"ם חולק בפי' המילה "כהה" בסוף שבוע שני, עי' ציון 183, נ' מדברי הכס"מ שהרמב"ם מודה בסוף שבוע ראשון, ועי' ציון 159.
  131. ויקרא יג נג-נד.
  132. עי' ציון 127. רא"ש דלהלן.
  133. רא"ש שם.
  134. עי' ציון 206 ואילך, ועי' ציון 212, שאף החולקים בנגע שכהה קודם הסגרו לאחר שהובא אל הכהן, עי' ציון 188 ואילך, מודים בנגע שכהה קודם שהובא אל הכהן, וכ"ש בנגע שמתחילתו היה כהה, וע"ע מראות נגעים.
  135. תפא"י נגעים שם יכין אות לח.
  136. עי' ציון 129. עי' ר"ש שם (וכ"ה ברא"ש שם), ומשנ"א נגעים שם ותפא"י נגעים שם יכין אות לח ושוהם וישפה טו"צ שם בהו"א (ובד' ר"ש שם מ"ו ורע"ב שם מ"ו) וחזו"א נגעים סי' א אות א, בדעתו, ועי' ציון 141. ועי' משנ"א שם, שכ"מ בתוספתא שם, ועי' ציון הנ"ל.
  137. משנ"א שם. וצ"ב, שהרי אף בנגע שעמד בעיניו אינו טעון בסוף שבוע ראשון אלא כיבוס, עי' ציון 115, ובסוף שבוע שני שורפו, עי' ציון 126, ואולי אין כונתו אלא לתת טעם למש"כ הר"ש שם, שדין זה אמור אפילו פשה הנגע, שאז אילו לא כהה היה שורפו כבר בסוף שבוע ראשון, עי' ציון 110.
  138. עי' ציון 162 ואילך. רש"ש נגעים שם; שוהם וישפה שם. ועי' רש"ש שם, שאולי אף ר"ש שם כונתו לכך, ומש"כ שמכבסו, היינו לאחר קריעת מקום הנגע (וכ"מ בשוהם וישפה שם), ועי' ציון 139. ועי' חזו"א שם, שכן י"ל לפי הגי' שלפנינו בתוספתא. ועי' ציון 171.
  139. עי' ציון 126. ר"ש שם; רא"ש שם.
  140. עי' ראב"ד לתו"כ שם פט"ו אות י; עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; ק"א פט"ו שם, ועי' פט"ז שם.
  141. רע"ב שם; חס"ד לתוספתא שם. ועי' ציון 251, שי"מ "מראה שני" בע"א, ולפירושם אינו עניין לפחת חוזק מראהו.
  142. ר"ש שם; רא"ש שם; ק"א שם ושם. וכעי"ז בראב"ד לתו"כ שם.
  143. חס"ד שם. וכעי"ז בתוי"ט נגעים שם.
  144. עי' ציון 120. רבנו הלל שם ורא"ש שם וק"א פט"ז שם, בפי' דברי התו"כ שם (ועי' ראב"ד לתו"כ שם פט"ז אות ג, שגרס בע"א, ומ"מ מודה אף הוא בדין); ראב"ד טו"צ שם; עי' ר"ש שם; חס"ד שם, בפי' דברי התוספתא שם.
  145. עי' ראב"ד לתו"כ שם; רבנו הלל שם; תוי"ט שם.
  146. ויקרא שם נו. ראב"ד לתו"כ שם; תוי"ט שם.
  147. ראב"ד לתו"כ שם; רבנו הלל שם; תוי"ט שם.
  148. ויקרא שם נד. ראב"ד שם; ק"א שם; תוי"ט שם.
  149. ק"א שם; תוי"ט שם.
  150. עי' ציון 176 ואילך.
  151. תו"כ שם.
  152. ק"א שם; תוי"ט שם.
  153. חזו"א נגעים סי' א ס"ק ו, בד' הרמב"ם שם, וכפי' שבציון 183, שאין לחלק בין סוגי פחיתת החוזק, וכהה בסוף שבוע ראשון היינו שפחת חוזק מראהו, ושכ"ה גי' הרמב"ם בתו"כ שם, שאף בפחת למראה שלישי בסוף שבוע ראשון מכבס ומסגיר, ועי' ציון 159.
  154. משנה שם.
  155. עי' ציון 206 ואילך, ועי' ציון 212, שאף החולקים בנגע שפחת חוזק מראהו קודם הסגרו לאחר שהובא אל הכהן, עי' ציון 188 ואילך, מודים בנגע שפחת חוזק מראהו קודם שהובא אל הכהן, וכ"ש בנגע שמתחילתו היה מראהו חלש, וע"ע מראות נגעים. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' ציון 159, ועי' ציונים 133, 223, שי"ס שר' יהודה אינו חולק, ועי' ציון 233, שי"מ את מחלוקת חכמים ור' יהודה בע"א.
  156. מים טהורים שם, בד' הרמב"ם שם, ובפיהמ"ש שם, וע"פ הפי' שבציון 396, שדוקא כשנשתנה חוזק מראיתו מעט אבל עודנו ירקרק או אדמדם (באופן שמטמא בנגעים מתחילתו) חשוב כאילו לא השתנה ומכבסו ומסגירו, אבל כשהשתנה למראה כהה שמתחילתו אינו מטמא, לא נחלקו בו חכמים ור' יהודה שהוא טהור (ועי' ציונים 133, 158, שמשמעות הרמב"ם מתפרשת בע"א), ומרכה"מ טו"צ שם ושהם וישפה שם (וכ"מ בתוי"ט שם), וחזו"א נגעים סי' א ס"ק ו בד' הכס"מ שם בפי' שני, בד' הרמב"ם שם, וע"פ הפי' שבציון 183, ושכפי שבסוף שבוע שני אין חילוק בין כהה מעט לכהה הרבה (עי' ציון הנ"ל), כך בסוף שבוע ראשון אין חילוק ביניהם, ועי' מרכה"מ שם שפי' כן בפיהמ"ש שם, ואפילו לפירושו הראשון שם, שכשפחת הנגע בחוזקו ופשה מסגירו שנית (עי' ציון 393), כשכהה הנגע ולא פשה, דינו שטהור, וכ"ה בערה"ש העתיד סי' צח סט"ז, בד' הרמב"ם שם, ועי' ציונים 133, 156.
  157. פיהמ"ש שם.
  158. ציון 270 ואילך.
  159. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"א מ"ה (ועי' ציון 183) וראב"ד טו"צ פי"ב ה"א ור"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, בפי' דברי המשנה שם: הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע, ועי' ציון 251, שי"מ את דברי המשנה בע"א; ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ו אות י ורבנו הלל לתו"כ שם ור"ש שם ורא"ש שם וק"א לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם ופט"ז אות א-ב: וראה הכהן והנה כהה למראה שני וגו' וקרע וגו' שהם טעונים שריפה, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ את דברי התו"כ בע"א, ועי' רש"י ויקרא יג נה בפי' דברי חכמים בתו"כ שם פט"ו אות ז, ורא"ם עה"ת שם בדעתו, והפך היינו הוכהה חוזק מראיתו, ועי' רא"ם שם, שהקשה שאין זו משמעות המילה הפך, ועי' ציונים 220, 229, שי"מ את דברי חכמים בתו"כ בע"א; חס"ד נגעים פ"ה, בפי' דברי התוספתא שם: בסוף שבוע שני למראה שני קורעו, ועי' ציון 251, שי"מ את דברי התוספתא בע"א; רלב"ג ויקרא יג נו. ועי' כס"מ טו"צ שם, בפי' ראשון, שי"ל שאף הרמב"ם טו"צ שם, שחולק על דברי שא"ר בנגע שהשתנה צבעו בסוף השבוע השני (עי' ציון 247 ואילך), מודה בנגע שפחת חוזק מראהו, ועי' חזו"א נגעים סי' א אות ו, שהקשה שלפי"ז השמיט הרמב"ם את דין כהה למראה שני, ועוד שלפי"ז לא הסביר מהו מראה שלישי המובא בדבריו, ועי' שם עולם ויקרא יג נו ד"ה ולפי"ז, שהרמב"ם סמך על מש"כ "כהה" בסוף שבוע ראשון. וע"ע בגד המנוגע ציון 43 ואילך, על שריפת הקרעים.
  160. ויקרא יג נו. עי' תו"כ שם פט"ו אות י ופט"ז אות א-ב; כס"מ שם.
  161. עי' ציון 400 ואילך. ועי' ציון 404, שי"ח.
  162. כס"מ שם, בפי' ראשון, בד' הרמב"ם שם.
  163. ויקרא שם נח. כס"מ שם.
  164. עי' ציון 139.
  165. תפא"י נגעים שם יכין אות מ.
  166. ציון 278 ואילך.
  167. תו"כ שם פט"ו אות ז.
  168. עי' רש"י שם, בפי' דברי ר' יהודה בתו"כ שם, ורא"ם שם בדעתו, ועי' ציון 162, שלדעה זו חכמים שם חולקים, ועי' ציונים 220, 239, שי"מ את דברי ר' יהודה בע"א. ונ' שלדעה זו, דין קריעת מקום הנגע בנגע שהופחת חוזק מראיתו אמור בסוף שבוע שלישי, אלא שלפי"ז אף לדעת ר' יהודה שונה דין פחת חוזקו בסוף שבוע שני מדין פחת חוזקו בסוף שבוע ראשון, שאילו פחת חוזקו בסוף שבוע ראשון ועמד כן בשני, אינו קורע את מקום הנגע, לסוברים כן, עי' ציון 139, ואילו כשכהה בסוף שבוע שני ועמד כן בשלישי קורע את מקום הנגע, ואולי הסוברים כן בד' ר' יהודה, סוברים שלחכמים אף כהה בסוף שבוע ראשון ועמד בעיניו בסוף שבוע שני, קורע את מקום הנגע, עי' ציון 141.
  169. עי' ציון 162.
  170. עי' ציון 171.
  171. ציון 143 ואילך.
  172. ציון 145 ואילך.
  173. ראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל שם ור"ש שם ורא"ש שם וק"א לתו"כ שם אות י, בפי' דברי התו"כ שם אות י; עי' ר"ש שם; חס"ד שם, בפי' דברי התוספתא שם.
  174. ר"ש שם, וראב"ד לתו"כ שם פט"ז אות ג בשם הגי' הכתובה בספרים, ע"פ גירסתם בתו"כ פט"ז שם: מניין לכהה בסוף שבוע שני למראה שלישי שהוא מכבסו, ועי' ראב"ד שם שהוא כיבוס של טהרה, עי' ציון 165. ועי' ראב"ד שם, שהקשה על גי' זו, ועי' ציון 133, שי"ג בתו"כ בע"א.
  175. עי' ציון 129. ראב"ד לתו"כ שם.
  176. ויקרא שם נו. תו"כ פט"ו שם.
  177. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  178. ק"א שם.
  179. חס"ד לתוספתא נגעים פ"ה, בפי' דברי התוספתא שם: חזר לכהיון טהור, והיינו לאחר הנאמר שם קודם לכן, שצריך לקורעו.
  180. עי' ציון 129. כס"מ שם, בפי' שני, בד' הרמב"ם שם, שפי' את משמעות המילה "כהה" במשנה שם ו"כהה למראה שני" בתו"כ שם בע"א (עי' ציון 251), ו"כהה למראה שלישי" בתו"כ שם מתפרש כנגע שפחת חוזק מראהו, ואפילו לא פחת לגמרי, וכ"מ בראב"ד טו"צ שם ובתוי"ט נגעים שם, בד' הרמב"ם שם. ועי' ר"י קפאח לרמב"ם שם, שהשיג מפיהמ"ש להרמב"ם שבציון 162.
  181. עי' ציון 213.
  182. רא"ש למשנה דלהלן; רע"ב למשנה דלהלן; חס"ד לתוספתא דלהלן; תפא"י למשנה דלהלן יכין אות לד. וכ"מ בר"ש למשנה דלהלן. ועי' ציון 212, על נגע שפחת חוזקו קודם שראהו הכהן.
  183. ר"ש ורא"ש ורע"ב שם ותפא"י שם.
  184. כ"ה הגי' לפנינו במשנה ובתוספתא דלהלן. וגי' הר"ש שם: ר' שמעון.
  185. נגעים פי"א מ"ה; תוספתא נגעים פ"ה.
  186. עי' ציון 133. ר"ש שם; עי' רא"ש שם (והשמיט "יכבס" שבמשנה שם, ועי' מלאכ"ש נגעים שם, בשמו, שלגירסתו המילה "יכבס" מופיעה); רע"ב שם; תפא"י שם יכין אות לה. וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, ועי' כס"מ טו"צ פי"ב ה"א, בפי' ראשון, שנ' מדבריו שאף הרמב"ם טו"צ שם סובר כן, ועי' ערה"ש העתיד סי' צח סי"ז, שאפילו לסוברים שהרמב"ם שם מפרש "כהה" ו"כהה למראה שני" שבסוף שבוע שני בע"א, עי' ציון 251, מ"מ "כהה" מתחילתו בודאי מתפרש כפחת חוזק מראהו, ועי' ציון 209.
  187. עי' משנ"א נגעים שם.
  188. ע"ע נגעי אדם.
  189. עי' ציונים 133, 162 ואילך.
  190. ע"ע טהרת מצורע ציון 81 ואילך, שאין סדר טהרת המצורע אמור אלא במצורע מוחלט, אבל במצורע מוסגר אין צורך בסדר הטהרה אלא בטבילה והערב שמש בלבד. משנ"א שם.
  191. משנ"א שם.
  192. ר"ש שם, בפי' דברי התוספתא שם לגירסתו: הפושה בסוף שבוע ראשון וכו' מכבסו והוא טהור, ועי' ציון 399 (וגי' אור הגנוז לתוספתא שם וגי' צוקרמנדל: הפוכה, וגי' בהגר"א לתוספתא שם, ובהג' הגר"א לר"ש שם: הכהה, ולגירסתם אין ראיה מהתוספתא לדין כאן, ובתוספתא שלפנינו כל זה אינו, וטס"ה שנשמט מפני הדומות); משנ"א נגעים שם.
  193. עי' ציון 115.
  194. עי' ציון 142.
  195. עי' ציון 110. חזו"א נגעים סי' א אות א.
  196. עי' ציונים 103, 114 ואילך. מרומי שדה נגעים שם.
  197. ציון 143 ואילך.
  198. ציון 145 ואילך.
  199. תוספתא שם, לגי' ר"ש שם ולגי' חס"ד שם. וגי' ר"ש שם בשם י"א וגי' צוקרמנדל (וכ"ה גי' כת"י וינה) וגי' אור הגנוז לתוספתא שם: למראה שלישי יכבס ויסגיר, ועי' ר"ש שם, שא"א לישב התוספתא לגי' זו. ובתוספתא לפנינו נשמט דין מראה שלישי.
  200. עי' חזו"א שבציון 213.
  201. חס"ד שם.
  202. עי' הג' הגר"א לתוספתא שם: למראה השלישי טהור.
  203. משנה שם; תוספתא שם, לגי' ר"ש שם (וכ"ה גי' צוקרמנדל וגי' כת"י וינה וגי' חס"ד שם וגי' אור הגנוז לתוספתא שם), ובתוספתא לפנינו נשמטו דברי חכמים, ועי' בהגר"א לתוספתא שם, שלפירושו אלו דברי ר' נחמיה.
  204. ר"ש שם, בפי' ראשון, וחס"ד שם, בפי' ראשון, בד' חכמים בתוספתא שם, שדברי התוספתא שבציון 202 הם לכו"ע, ואע"פ שחכמים אומרים במראה שני שאינו זקוק לו, הכונה להסגירו, אבל לכבסו צריך, ק"ו ממראה שלישי שצריך לכבס.
  205. ר"ש שם, בפי' שני, בד' חכמים שם, שאינו זקוק לו כלל, ודברי התוספתא הנ"ל במראה שלישי שצריך לכבס, הם דברי ר' ישמעאל ולא דברי חכמים; חס"ד שם, בד' הראב"ד טו"צ שם: בתחילה אין נזקקין אלא לירקרק או אדמדם (וכ"ה גי' הכס"מ שם וגי' מהד' פרנקל, ועי' ילקוט שנו"ס שם, שכ"ה גי' כתה"י, ולפנינו חסר "אלא", וטס"ה), והיינו שאפילו כיבוס אינו צריך, ושכ"מ בד' הרמב"ם שם; תפא"י שם יכין אות לו.
  206. מרכה"מ טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם, וע"פ פירושו שבציון 253. וכ"מ בכס"מ שם, בפי' שני, בד' הרמב"ם שם, ועי' ציון 189.
  207. ראב"ד שם; רע"ב שם; עי' חס"ד שם בד' הרמב"ם שם.
  208. עי' ציון 188 ואילך.
  209. משנ"א נגעים פי"א מ"ה. וכ"מ בראשונים ובאחרונים שבציון 185.
  210. חזו"א נגעים סי' א אות ה.
  211. ע"ע מראות נגעים, ועי' לעיל ציון 95.
  212. תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ו אות ז.
  213. ויקרא יג נה.
  214. שם נד.
  215. תו"כ שם.
  216. עי' ציון 126.
  217. עי' ציון 247 ואילך, ועי' ציון 229 ואילך, שי"ח וסוברים שאף שינוי כזה אינו קרוי הפך. מרכה"מ טו"צ פי"ב ה"א: והמחוור, בפי' מחלוקת חכמים ור' יהודה בתו"כ שם.
  218. עי' ראשונים ואחרונים שבציונים 162, 171, 229, 239, שמפרשים את מחלוקת חכמים ור' יהודה בתו"כ שם בע"א, ולפירושם אין לחלק במראה שפחת מעט חוזק מראהו באופן שעדיין קרוי ירקרק ואדמדם.
  219. עי' ציון 114. רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"א מ"ד, בד' חכמים במשנה נגעים שם: נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה, ונשתנה היינו התחזק מראהו (ועי' ציון 224 ואילך, שי"מ בע"א, ומ"מ מסתבר שאינם חולקים, אלא שלדעתם דין זה פשוט ואין צורך לכתבו).
  220. שם עולם ויקרא יג נא ד"ה אבל לכאורה, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם, בפי' דברי ר' יהודה במשנה שם: יראה כתחילה, וחולק על הסיפא של חכמים כשנתחזק מראהו (והיה מקום לומר שחולק דוקא על הרישא של דברי חכמים: נשתנה ופשה, שהוא לד' הרמב"ם בפחת חוזק מראהו, עי' ציון 133).
  221. ראב"ד טו"צ פי"ב ה"א ורבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ו אות ז בחילופי נוסחאות (וכ"ה ברא"ם ויקרא יג נה בשמו, ולפנינו גי' אחרת, אך נ' שאף היא כונתה לכך, עי"ש בסוף דבריו) ור"ש נגעים פי"א מ"ד ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, בפי' דברי חכמים במשנה שם: נשתנה ופשה נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה, ועי' ציון 133, שי"מ את דברי חכמים בע"א; ר"ש שם וחס"ד נגעים פ"ה ובהגר"א לתוספתא נגעים שם וזר זהב ומנ"ב נגעים שם, בפי' דברי חכמים בתוספתא נגעים שם. ועי' תפא"י נגעים שם יכין אות כח, שנ' מדבריו שאף הרמב"ם שבציון 247 שחולק בסוף שבוע שני, מודה בסוף שבוע ראשון, ועי' ציון 236.
  222. עי' ציון 110. ר"ש שם וחס"ד שם ובהגר"א שם וזר זהב ומנ"ב שם, בפי' דברי חכמים בתוספתא שם: הסגירו בכגריס ירקרק וכגריס אדמדם ובסוף שבוע בא ומצאו כסלע ירקרק וכסלע אדמדם, ה"ז ישרף; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  223. עי' ציון 115. ר"ש שם וחס"ד שם ובהגר"א שם וזר זהב ומנ"ב שם, בפי' דברי חכמים בתוספתא שם: הסגירו כחצי גריס ירקרק כחצי גריס אדמדם נותן לו שבוע שני (ועי' חס"ד שם ובהגר"א שם, שנוסחת התוספתא משובשת, ומ"מ יש בה אופנים שונים של מראה שנשתנה מירקרק לאדמדם ולהפך מבלי שפשה); ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  224. מרכה"מ טו"צ שם, בד' הראב"ד שם, בפי' דברי חכמים, ומ"ש: כאילו לא נשתנה, הכונה כאילו לא נשתנה הן במראה והן בפשיון.
  225. עי' ציון 110.
  226. עי' ציון 126. ראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל שם בחילופי נוסחאות (ועי' ציון 224) ור"ש שם ורא"ם שם, ובשם ר"א זוטרא ורי"ד, וק"א לתו"כ שם, בפי' דברי חכמים בתו"כ שם: טמא משום עומד, ועי' ציונים 162, 220, שי"מ את דברי חכמים בתו"כ בע"א; ראב"ד טו"צ שם, ע"פ דברי חכמים במשנה שם בסוף שבוע ראשון, עי' ציון 224; תוי"ט נגעים שם.
  227. ויקרא יג נה.
  228. תו"כ שם.
  229. עי' רבנו הלל שם; רא"ם שם; ק"א שם; תוי"ט שם. וכעי"ז בראב"ד לתו"כ שם.
  230. עי' ציון 103. רבנו הלל שם בחילופי נוסחאות (ועי' ציון 224) ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, בפי' דברי ר' יהודה במשנה שם: יראה בתחילה, ועי' ציון 158 ואילך, שי"מ את דברי ר' יהודה בע"א; ר"ש שם וחס"ד שם וזר זהב ומנ"ב שם, בפי' דברי ר' יהודה בתוספתא שם.
  231. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  232. תפא"י שם בועז אות ד. ועי"ש, שמטעם זה דינו שונה לר' יהודה מנגעי אדם בהם נשתנה ממראה פסול אחד למראה פסול אחר דינו כאילו לא נשתנה, ע"ע נגעי אדם, ולא מצינו שר' יהודה חולק, שמראות נגעי אדם, כולם מין לובן, ע"ע מראות נגעים, ועי' להלן ציון 241, טעם אחר לדברי ר' יהודה, ויישוב אחר לחילוק לדעתו בין נגעי אדם לנגעי בגדים.
  233. שם עולם ויקרא יג נא, בד' הרמב"ם שבציון 247. ועי' ציון 224.
  234. ר"ש שם ורא"ם שם, בפי' דברי ר' יהודה בתו"כ שם.
  235. ויקרא שם.
  236. ויקרא שם נד. ר"ש שם, בפי' דברי ר' יהודה בתו"כ שם, ועי' ציונים 171, 220, שי"מ את דברי ר' יהודה בע"א. ועי' מרומי שדה נגעים שם, שיש לגרוס בדברי ר"ש והתו"כ: והסגיר את הנגע שבעת ימים (ויקרא שם נ), שהרי לשיטת ר' יהודה יראה כבתחילה, והכונה להסגר הראשון ולא להסגר השני, ועי' ק"א שם, שמישב לגי' שלפנינו, ששנית הכונה ששבעת הימים הראשונים אינם עולים וצריך להסגיר את הבגד שנית מהתחלה, ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק כט, שאין הבדל למעשה בין שתי הגירסאות, ועי' חזו"א נגעים סי' א אות ד, ש"שנית" אינו לשון הכתוב, אלא דברי ר' יהודה, שמפרש שיש לקיים את הכתוב של "והסגירו" פעם שנית, ושאפשר לומר שאין כאן דרשת הכתוב אלא סברא.
  237. רא"ם שם.
  238. משנ"א נגעים שם. ועי"ש, שנ' מדבריו שהוא טעם אף לדברי ר' יהודה שבציון 233 בסוף השבוע הראשון, ואע"פ שהכתוב "בעינו" מדבר על סוף השבוע השני, ועי"ש שמישב בדבריו את החילוק בין נגעי בגדים לנגעי אדם שבציון 235, שבנגעי אדם נאמר: עיניו (ויקרא שם ה) בלשון רבים.
  239. ויקרא שם. עי' ראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל שם בחילופי נוסחאות (ועי' ציון 224), בפי' דברי ר' יהודה בתו"כ שם, ונפ"מ בין הסגר ראשון להסגר שני שאילו בהסגר ראשון כשעמד בעינו או אפילו כהה, לסוברים כן, מכבסו ומסגירו שנית, עי' ציונים 115, 133, ואילו בהסגר שני כשעמד בעינו שורפו, עי' ציון 126, וכשכהה קורע מקום הנגע ושורפו, עי' ציון 162.
  240. ראב"ד לתו"כ שם.
  241. עי' ציון 110.
  242. ק"א שם, בד' ר' יהודה בתו"כ שם, שהתייחס רק להפך ולא פשה. ועי' משנה שם, שנדון אף הפך ופשה, וצ"ב.
  243. עי' ראב"ד טו"צ שם; רע"ב שם.
  244. רמב"ם טו"צ שם.
  245. ויקרא שם נה.
  246. כס"מ טו"צ שם, בפי' ראשון.
  247. ויקרא יג נו ונח.
  248. כס"מ שם, בפי' שני; מרכה"מ שם. ועי"ש ושם, שכן יש לפרש "כהה" בנגעים פי"א מ"ה, ו"כהה למראה שני" שבתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ו אות י ובתוספתא נגעים פ"ה, ועי' ציונים 133 ואילך, 162 ואילך, שי"מ "כהה" בע"א.
  249. נגעים פי"א מ"ה; תוספתא נגעים פ"ה.
  250. מרכה"מ טו"צ פי"ב ה"א, בד' הרמב"ם טו"צ שם, שם ע"פ פי' "כהה" שבציון 251.
  251. משנה שם; תוספתא שם.
  252. עי' ציון 115. מרכה"מ, בד' הרמב"ם שם. ועי"ש, שכן כונת הכס"מ טו"צ שם, בפי' שני, בד' הרמב"ם שם, אלא שדבריו מגומגמים.
  253. עי' ראב"ד טו"צ שם. וכ"מ בראשונים ובאחרונים שבציון 189, שפי' את דברי ר' ישמעאל במשנה שם ובתוספתא שם בע"א.
  254. עי' ציון 46.
  255. עי' ציון 162 ואילך.
  256. עי' ציון 247 ואילך.
  257. עי' ציון 126 ואילך.
  258. מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה יש לחקור. ועי"ש, שנ' מדבריו שכשהחלק שהשתנה או החלק שנשאר הם גריס בפנ"ע, דנים אותו כנגע בפנ"ע, דהיינו שכשמה שהשתנה הוא גריס אין ספק שקורעים אותו מהבגד ושורפים, וכשמה שעמד בעיניו הוא גריס, כל הבגד הוחלט לשריפה.
  259. עי' ציון 110.
  260. עי' ציון 126.
  261. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 266, ואף לחולקים בציון 265, עי' ציון 570, שהם חולקים דוקא כשחיבר את החלק הקרוע בבגד טהור, ולא כשנשאר בפנ"ע.
  262. מל"מ טו"צ פי"ב סוף ה"ו, בד' ר"ש (ושא"ר) שבציון 567, שבגד שהיה בו נגע ונטהר וקרע ממנו מטלית וטלאה בבגד אחר, וחזר הנגע לבגד הראשון, מציל את המטלית, וה"ה באופנים אחרים שהוחלט הבגד לשריפה, כגון שפשה בזמן הסגרו או עמד בעיניו שבועיים, ועי' ציון 266.
  263. ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ה, בפי' דברי התו"כ שם: חזר הנגע לבגד שורף את המטלית, ולפירושו שבציון 353, שהכונה שקרע חלק מהבגד בזמן שהוא מוסגר, ומדובר אף כשחזר לבגד הראשון; מל"מ שם, בד' הרמב"ם (ושא"ר) שבציון 563, שבגד שהיה בו נגע ונטהר וקרע ממנו מטלית וטלאה בבגד אחר, וחזר הנגע לבגד הראשון, שורף את המטלית, וה"ה באופנים אחרים שהוחלט הבגד לשריפה, כגון שפשה בזמן הסגרו או עמד בעיניו שבועיים; משנ"א נגעים פי"א מ"ו, ושאף הר"ש (ושא"ר) שבציון 567, שחולק כשקרע מטלית מבגד שהיה בו נגע ונטהר, מודה כשקרע מטלית בזמן ההסגר, לפי שחלק זה חייב בהסגר אף הוא, והרי הוא בספק טומאה עד שיוכיחו הסימנים, ומשהוכיחו הסימנים הרי הוא בחזקת טומאה, ועי' ציון 265; תפא"י נגעים שם יכין אות מה.
  264. ציון 353 ואילך.
  265. ציון 563 ואילך.
  266. עי' ציון 162.
  267. ויקרא יג נו. תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות א.
  268. ק"א לתו"כ שם. וכעי"ז ברבנו הלל לתו"כ שם.
  269. כ"ה הגי' לפנינו וגי' גי' רוב כתה"י (כת"י רומי 31 ו66 וכת"י ניו יורק וכת"י אוקספורד וכת"י פרמה). וגי' רבנו הלל שם ורא"ש נגעים פי"א מ"ה (ועי"ש, שכ"ה ע"פ הערוך ע' שפץ, ועי' מוסף הערוך שם ע' שפץ וע' שצף, שהשיג) וק"א שם: ישפצנו, וכן הגיה מסורת הש"ס נגעים שם בר"ש נגעים שם, ולפנינו בר"ש: יצפנו (וכעי"ז גי' כת"י לונדון: שיצפנו), וגי' הראב"ד לתו"כ שם: ישספנו.
  270. רבנו הלל שם. וכעי"ז בראב"ד שם.
  271. ק"א שם.
  272. ויקרא שם. תו"כ שם.
  273. עי' ציון 162.
  274. רא"ש דלהלן; תפא"י למשנה דלהלן יכין אות מא.
  275. נגעים פי"א מ"ה; תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ד; תוספתא נגעים פ"ה.
  276. רבנו הלל לתו"כ שם; רע"ב נגעים שם. וכעי"ז ברא"ש נגעים שם ובק"א לתו"כ שם.
  277. ויקרא יג נז.
  278. תו"כ שם. ועי' ק"א שם, שנלמד מכך שנאמר: עוד בבגד, ולא: בבגד עוד, ש"עוד" נאמר על מקום הנגע. ועי' תפא"י שם, שמ"מ החיוב הוא רק מדרבנן, שמן הכתוב אין ללמוד אלא את דין הבגד במקרה שטלה מטלית וחזר הנגע, אך אין ללמוד משם שיש חיוב לטלות מטלית כדי לתת אפשרות לנגע לחזור.
  279. עי' ויקרא שם.
  280. רלב"ג ויקרא שם.
  281. משנה שם; תו"כ שם אות ה; תוספתא שם.
  282. עי' ציון 504. רבנו הלל שם; גליון לרא"ש נגעים שם; ק"א שם. ועי' ציון הנ"ל, שאע"פ שחכמים מודים אף הם שנגע החוזר למקום אחר בבגד מטמא, לסוברים כן, מ"מ הם מצריכים אפשרות שיחזור למקום הנגע הקודם.
  283. עי' ציון 490. מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם. ועי"ש, שחכמים לומדים את שני הדינים מאותו כתוב.
  284. עי' ציון 1078. מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה בגד המנוגע.
  285. רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; סמ"ג עשין רלח; רלב"ג שם; רע"ב שם.
  286. דברים כד ח.
  287. עי' ציון 278 ואילך.
  288. עי' ציון 536 ואילך.
  289. עי' ציון 682.
  290. עי' ציון 532. חזו"א נגעים סי' א אות יא, ולשיטתו שבציון 1100, שבגד שאינו מקבל טומאת נגעים המחובר לבגד המטמא טומאת נגעים ונראה נגע בחלק שאינו מקבל טומאת נגעים, שאין הבגד נטמא.
  291. עי' ציון 114. ועי' ציון 189, אופן שי"ס שמכבס את הבגד עוד לפני השבוע הראשון.
  292. ברייתא חולין לא ב.
  293. עי' ציונים 118, 120.
  294. עי' ציון 129.
  295. עי' ציונים 165, 247.
  296. ברייתא שם, ע"פ ויקרא יג נח: וכבס שנית וטהר; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א, בכיבוס שלאחר קריעת מקום הנגע.
  297. עי' להלן.
  298. רש"י ויקרא יג נח וסמ"ג עשין רלח, ע"פ אונקלוס ויקרא שם נד, שתרגם וכבסו: ויחוורון. וכ"מ בתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות יא לגי' כתה"י (רומי 31 ורומי 66 וניו יורק ולונדון ופרמה): השניה לטהרו הראשונה להסיר את נגעו (וגי' הדפוסים: הראשונה להסגיר את נגעו).
  299. רב נחמן אמר רבה בר אבוה בזבחים צה א; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ה.
  300. רש"י זבחים שם ד"ה והא בעי; רמב"ם שם.
  301. ציון 1945 ואילך.
  302. רש"י ויקרא יג נח, ועי' רש"י חולין לא ב ד"ה נגעי; עי' ר"י בכור שור ויקרא שם; עי' מאירי חולין שם; עי' רבנו בחיי ויקרא שם. וכ"מ בחזקוני ויקרא שם. ועי' רש"י שם, ראיה מאונקלוס ויקרא שם (וכ"ה בתיב"ע ויקרא שם), שאת הכיבוס הראשון תרגם: ויחוורון, שהוא לשון ליבון, עי' ציון 301, ואת הכיבוס השני תרגם: ויצטבע, שהוא לשון טבילה (אך עי' סמ"ג עשין רלח, שאע"פ שהצריך כיבוס נוסף על הטבילה, עי' ציון 307, הביא בהמשך דבריו את אונקלוס שכיבוס שני הוא טבילה, וצ"ב). וכ"מ בתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות יא לגי' כתה"י (רומי 31 ורומי 66 וניו יורק ולונדון ופרמה): השניה לטהרו והראשונה להסיר את נגעו (וגי' הדפוסים: הראשונה להסגיר את נגעו). ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם תוספת העזרה אות יא, שי"ל בדוחק שאולי אף הרמב"ם שבציון 307 מודה בכך, ואין כונתו לכיבוס נוסף על הטבילה. וע"ע טהרה ציון 104.
  303. מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה כתב הרמב"ם; חזו"א נגעים סי' א ס"ק ב. וכ"מ ברמב"ם טו"צ פ"ה ה"ה.
  304. רמב"ם שם ה"א, ועי' ציון 305; סמ"ג עשין רלח, ועי' ציון הנ"ל; רלב"ג ויקרא שם; מק"ד שם וחזו"א שם, בד' ר"ש נגעים פי"א מ"ה. וכ"מ בראב"ע ויקרא שם. וע"ע הנ"ל ציון 106.
  305. ויקרא שם.
  306. שם.
  307. ידיו של משה טו"צ שם, בפי' דברי הכס"מ טו"צ שם.
  308. חזו"א שם.
  309. ויקרא יג נד. תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ו אות ד.
  310. ק"א לתו"כ שם; עזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק טז.
  311. ויקרא יג נח.
  312. ר' יונתן בן יוסף בברייתא חולין לא ב. ועי"ש, שי"ח על הברייתא, אולם מ' שחולקים על דין אחר שאמר ר' יונתן בן יוסף בברייתא, ולא על כך שאין צורך בציווי כהן.
  313. עי' א"ר נגעים פי"א מ"ה.
  314. ויקרא יג נד. תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ו אות ה; רש"י עה"ת שם; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ה.
  315. רבנו הלל לתו"כ שם; רא"ם עה"ת שם, בשם הרי"ד; עי' גור אריה ויקרא שם; ק"א לתו"כ שם.
  316. תו"כ שם, לגי' רבינו הלל שם (עי' ענף הלל לרבנו הלל שם ס"ק מא) וסמ"ג עשין רלח וק"א שם, וכ"ה בהג' הרי"ד לתו"כ שם, וכ"ה ברוב כתה"י של התו"כ (כת"י רומי 31 וכת"י רומי 66 וכת"י ניו יורק וכת"י אוקספורד וכת"י פרמה), ולפנינו בתו"כ אינו (וכן אינו בכת"י לונדון ובד"ו), וכנראה נשמט מפני הדומות; רש"י שם.
  317. ויקרא שם. תו"כ שם, לגי' רבנו הלל וק"א וכתה"י.
  318. רבנו הלל שם, ועי' ציון 322. וכעי"ז בק"א שם.
  319. רא"ם שם, בשם הרי"ד (ועי"ש, שכ"כ אף בשם רבנו הלל, ועי' ציון 321, וצ"ב). וכעי"ז בגור אריה שם, בד' רש"י שם (וכ"ה בסמ"ג שם), ועי' ציון 323.
  320. ויקרא שם נה. רא"ם שם, בד' רש"י שם (וכ"ה בסמ"ג שם), וכעי"ז בשפתי חכמים על רש"י שם, בד' רש"י שם, ועי' ציון 322.
  321. רמב"ם שם.
  322. ק"א שם.
  323. עי' ציון 307.
  324. רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א. ועי' חזו"א נגעים סי' א ס"ק ב, שלא נתפרש מקורו. ועי' ציון 305, שי"ס שכיבוס שני הוא טבילה בלבד לצורך טהרת הבגד, ולשיטתם פשוט שיש להטביל את כל הבגד, כדין כל בגד שנטמא שיש להטביל את כולו לצורך טהרתו, ע"ע טהרה ציון 38.
  325. חזו"א שם. ועי"ש, שמצדד לומר שבמקום שקורעים את הנגע, עי' ציונים 162, 247, אין צורך בכיבוס לפני הטבילה אף לשיטה זו, שכיון שמקום הנגע אותו צריכים לכבס נקרע, ממילא לא שייך כיבוס.
  326. עי' ציון 110.
  327. עי' ציון 125.
  328. פיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן.
  329. נגעים פי"א מ"ז; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות ט; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ד.
  330. ר"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  331. תוי"ט נגעים שם.
  332. ויקרא יג נא.
  333. תו"כ שם.
  334. ק"א לתו"כ שם.
  335. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א שם.
  336. ציון 365 ואילך.
  337. ע"ע נגעי אדם וע' נגעי בתים וע' נגעים וע' סמני טומאה. רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ג. וע"ע נגעי אדם וע' סמני טומאה, שי"ח וסוברים שאף פשיון לתוכו מטמא, ומסתבר שלדעתם אף בנגעי בגדים פשיון לתוכו יטמא.
  338. ע"ע נגעי אדם וע' נתק.
  339. כס"מ טו"צ שם.
  340. ויקרא יג נג.
  341. קר"ס טו"צ שם.
  342. עי' נגעים פי"א מי"א, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם, בפירושה. ועי' ציון 75, שי"מ את דברי המשנה בע"א.
  343. עי' תוספתא נגעים פ"ה: ובעורות פושה מצד זה לצד זה (כ"ה הגי' לפנינו, וגי' כת"י וינה וצוקרמנדל: ונעורות, וטס"ה) ור"ש שם ורע"ב שם וקר"ס טו"צ פי"ג, בפירושה, ועי' ציון 385, שי"מ את דברי התוספתא בע"א; רא"ש שם. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שאף דברי המשנה: ופושה מתוכו לאחוריו ומאחוריו לתוכו נאמרו דוקא על החמת והתורמול שלפני, שהם עורות, וכ"מ במשנ"א דלהלן.
  344. עי' ציון 682. רא"ש שם.
  345. עי' ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; קר"ס שם. ועי' תפא"י נגעים שם בועז אות יא, שדינו של הנגע כדין נגע שנראה בתחילה, ועי' ציון 55.
  346. עי' קר"ס שם, לשיטתו שבציון 51 ואילך, שבבגדים שאינם עורות אין נגע חשוב מתחילתו עד שיראה מבפנים ומבחוץ.
  347. משנ"א נגעים שם.
  348. חס"ד לתוספתא שם, בד' הרמב"ם טו"צ שם ה"ו, ושחמת ותורמול שנאמרו במשנה שם, עי' ציון 346, הם כלי עור כפולים. ועי' קר"ס שבציון 80, שנ' מדבריו בד' הרמב"ם, שהצורך בכפולים נאמר רק לעניין הדין שם.
  349. אמתחת בנימין נגעים שם מ"ז (הובא בתוס' אנשי שם נגעים שם), ופי' את התוספתא בע"א, ועי' ציון 385.
  350. עי' ציון 332. ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ה ורבנו הלל לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם: הטולה מן המוסגר, והיינו מבגד בזמן הסגרו, ועי' ציון 561, שי"מ "מוסגר" בע"א; עי' חס"ד שבציון 608.
  351. עי' ציון 103. ראב"ד שם.
  352. ראב"ד שם; חס"ד לתוספתא נגעים פ"ה.
  353. חס"ד שם.
  354. עי' ר"ש נגעים פי"א מ"ט, בפי' דברי ר' נחמיה בתוספתא נגעים פ"ה שבגד שחתכו לשנים ותפרו אין פשיון מחלק אחד לאחר חשוב פשיון, ואף חכמים שחולקים שם לדעתו, לא נחלקו אלא לפי שלדעתם תפירת שני החלקים מחשיבה אותם להיות בגד אחד, עי' ציון 1082, וממילא כשלא תפרם אין פשיון מאחד לשני חשוב פשיון; מל"מ טו"צ פי"ב סוף ה"ו; עי' מק"ד שבציון 557.
  355. עי' ציון 115.
  356. עי' ציון 103 ואילך. מל"מ שם
  357. עי' ציון 1082 ואילך.
  358. עי' ר"ש שבציון 1091.
  359. עי' ציון 591.
  360. מל"מ טו"צ פי"ב ה"ו היחלוקה השביעית, בפי' דברי התוספתא שבציון 598. ועי' ציון 599.
  361. חס"ד לתוספתא שבציון הנ"ל, ושכ"מ בנגעים פי"א מ"ו וברמב"ם טו"צ שם, שהשמיטו את דין התוספתא. ועי' ציון 604.
  362. נגעים פי"א מ"ז; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות ט-י; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ד.
  363. ויקרא יג נא. תו"כ שם אות ט.
  364. רבנו הלל לתו"כ שם. וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  365. משנה שם; תו"כ שם אות ט-י; רמב"ם שם.
  366. ויקרא שם.
  367. רבנו הלל לתו"כ שם.
  368. ויקרא שם ב.
  369. ע"ע נגעי אדם.
  370. תו"כ שם אות ט.
  371. רבנו הלל שם; ק"א לתו"כ שם.
  372. ויקרא שם נא.
  373. עי' ציון 46. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  374. עי' ציון 336. רבנו הלל שם; ק"א שם. וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם שם.
  375. עי' מרכה"מ טו"צ שם.
  376. רמב"ם שם.
  377. עי' ציון 346.
  378. עי' ציון 365.
  379. עי' ציון 368.
  380. עי' ציון 348. תפא"י נגעים פי"א מי"א בועז אות יא.
  381. עי' ציון 352.
  382. עי' אמתחת בנימין נגעים שם מ"ז, בפי' התוספתא נגעים פ"ה, ועי' ציון 346, שי"מ את דברי התוספתא בע"א.
  383. נגעים פי"א מ"ד; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ב.
  384. ע"ע מראות נגעים.
  385. עי' קר"ס טו"צ שם; עי' תוי"ט נגעים שם.
  386. ציון 225 ואילך.
  387. ציון 143 ואילך.
  388. עי' ציון 110.
  389. עי' ציון 133 ואילך.
  390. עי' ציון 133. רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"א מ"ד, ומים טהורים שם בהו"א, בדעתו (ואף למסקנתו שבציון 396, הדין שכאן נלמד במכ"ש); שוהם וישפה טו"צ שם, בד' ר"ש נגעים שם מ"ה, וכ"מ במשנ"א נגעים שם, בד' ר"ש שם, ועי' ציון 397. ועי' מרכה"מ וערה"ש שבציון 159, שאע"פ שלדעתם כשפחת חוזק מראהו ולא פשה הרי הוא טהור, מ"מ כשפשה מסגירו.
  391. כס"מ טו"צ שם.
  392. ע"ע מראות נגעים, ולעיל ציון 95.
  393. עי' ציון 115. מים טהורים שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם, שכהה מחוזקו אין פירושו פחת למראה שני, אלא פחת מעט ועדיין מראה טמא, וכפי שחזק מראהו שבהמשך דברי פיהמ"ש שם, משמעותו שנתחזק ממראה טמא למראה חזק עוד יותר.
  394. שם עולם ויקרא יג נא ד"ה והנה במשנה, בד' ר"ש נגעים פי"א מ"ה, שכ' שאין דינו של הכהה בסוף השבוע הראשון כדינו של עומד, לעניין דינו בסוף השבוע השני, עי' ציון 139, ומ' שבסוף השבוע הראשון דינם שוה לגמרי, וכשפשה שורפו, ועי' ציון 393.
  395. עי' ציון 189.
  396. ר"ש נגעים שם, בפי' דברי התוספתא נגעים פ"ה לגירסתו: הפושה בסוף שבוע ראשון מכבסו וטהור (וגי' אור הגנוז לתוספתא שם וגי' צוקרמנדל: הפוכה, וגי' בהגר"א לתוספתא שם, ובהג' הגר"א לר"ש שם: הכהה, ולגירסתם אין ראיה לדין שכאן, ובתוספתא לפנינו כל זה אינו, וטס"ה שנשמט מפני הדומות), והיינו כשכהה קודם הסגרו, ועי' ציון 195.
  397. עי' ר"ש דלהלן.
  398. עי' ציון 139. ר"ש נגעים פי"א מ"ה, בפי' דברי התוספתא נגעים פ"ה לגירסתו: הפושה בסוף שבוע שני מכבסו וטהור (ועי' ציונים 195, 399, שי"ג בע"א). ועי' ציון 397, שי"ס בד' ר"ש שבסוף שבוע ראשון הפשיון הוא סימן טומאה אף בפחת חוזקו, וי"ל שדינו של שבוע שני שונה ואין הפשיון שבו מעלה או מוריד, שהרי בנגע שעמד בעיניו בסוף שבוע שני הוחלט הבגד לטומאה אף ללא פשיון, עי' ציון 126, ונמצא שאין הפשיון חשוב סימן טומאה בסוף שבוע שני.
  399. עי' ציון 162. עי' ר"ש שם; שם עולם ויקרא יג נו ד"ה העולה מזה; חזו"א נגעים סי' א אות ה.
  400. ויקרא יג נה.
  401. ערה"ש העתיד סי' צח ס"ט. ועי"ש, ראיה מתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ז: כמראה ושלא כמראה, והיינו אפילו פחת הנגע מחוזקו, ועי' ציון 500, שי"מ את דברי התו"כ בע"א.
  402. עי' להלן.
  403. תוספתא נגעים פ"ה; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ח; ראב"ד לתו"כ דלהלן; רבנו הלל לתו"כ דלהלן; ר"ש למשנה דלהלן; ק"א לתו"כ דלהלן. ועי' ציון 416 ואילך.
  404. עי' ציון 1023. עי' דברי ר"י בן בתירא בנגעים פי"א מ"ז, וראשונים שבציון 1025, בפירושם, ועי' ציון 1016, שי"מ את דברי ר"י בן בתירא בע"א; רבנו הלל לתו"כ דלהלן, בשם ריבמ"ץ.
  405. עי' דברי ר"א בנגעים שם; ר"א בתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ב, ועי' רבנו הלל שם, שאף ר' ישמעאל החולק בתו"כ שם מודה בדין, ולא נחלק אלא במקורו שבציון 410, עי' ציון 415, וכ"מ בר"ש שם, לגירסתו שבציון 413, ועי' ראב"ד שם, שר' ישמעאל נחלק בע"א, עי' ציון 1156; תוספתא שם; רמב"ם שם.
  406. עי' ציון 126. עי' דברי ר"י בן בתירא שם, וראשונים הנ"ל בדעתו; תוספתא שם; רמב"ם שם.
  407. ויקרא יג מז. ר' אליעזר בתו"כ שם, לגי' שלפנינו, ועי' ראב"ד שם ורבנו הלל שם, שכ"ה במסקנה, ועי' ראב"ד שם, שאף ר' ישמעאל מודה בלימוד זה לעניין בגד שנראה מתחילתו נגע בכולו, ועי' ציון 413 ואילך.
  408. עי' ק"א שם.
  409. ויקרא שם.
  410. מסקנת דברי ר' אליעזר בתו"כ שם, לגי' ר"ש שם, ולפנינו אינו, ועי' ציון 410. ועי' ק"א שם, שא"א ללמוד מהכתוב שבציון 410, כיון שלומדים ממנו דין אחר, עי' ציון 935, או שמשמעות הריבוי היא לרבות בגדים ולא לרבות נגעים, ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק כד, ובתוספת העזרה שם, שיש שאינם דורשים וא"ו לרבות, ע"ע ו(דרשה) ציון 104 ואילך, ואפילו לדורשים, יש לרבות משם רק כשהנגע בבגד גדול, שיכול לכנוס ולפשות, אבל כשהנגע בגודל של גריס (עי"ש באופן שבו הדבר אפשרי) ולא שייך שיכנוס (שאז יהיה פחות משיעור נגע), צריך ריבוי אחר.
  411. עי' ציון 126.
  412. רבנו הלל שם, בד' ר' ישמעאל בתו"כ שם.
  413. עי' ציון 126. ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ב ורבנו הלל לתו"כ שם ור"ש נגעים פי"א מ"ז וקר"ס טו"צ פי"ב ה"ח וק"א לתו"כ שם, בפי' דברי ר' אליעזר בתו"כ שם: בגד שאין לו להיכן שיפשה (ועי' ציון 406), ועי' רבנו הלל שם בשם ריבמ"ץ, שפי' את דברי התו"כ בע"א (ועי' ציון 407); תוספתא נגעים פ"ה, הובאה בר"ש שם; רמב"ם טו"צ שם.
  414. עי' ציון 162 ואילך.
  415. עי' ציון 247 ואילך.
  416. מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה כתב הרמב"ם.
  417. עי' ציון 431 ואילך.
  418. ע"ע נגעי אדם, ועי' להלן ציון 430.
  419. ע"ע הנ"ל. ר"ש שם; חס"ד לתוספתא שם. ועי' ציון 431, שדין פריחה שהיא טהורה בבגדים נלמד מנגעי אדם.
  420. ציון 405 ואילך.
  421. רש"י סנהדרין פח א ד"ה לפריחה.
  422. מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה והנה בפריחת וחזו"א נגעים סי' ג אות ט, ע"פ דין פשיון מצד אחד לצד אחר, ששונה בין בגד לעור, לסוברים כן, עי' ציון 345 ואילך.
  423. כ"ה הגי' בזבחים דלהלן (וכ"ה הגי' בד"ו וברוב כתה"י לזבחים: כתי"מ וכת"י רומי 118-119 ו120-121 וכת"י כי"ח) ובמסורת הש"ס סנהדרין דלהלן. ובנידה דלהלן (וכ"ה הגי' בדפו"י וברוב כתה"י לנידה: מינכן, רומי 113, רומי 127, קטע גניזה אוקספורד): יונתן, וכ"ה הגי' לפנינו בסנהדרין (ובכל כתה"י ודפו"י לסנהדרין, ובכת"י פירנצה: בן אבטליון) ובכת"י קולומביה לזבחים. וגי' כת"י רומי 110-111 בנידה שם: יוסי.
  424. ויקרא יג מב.
  425. שם נה.
  426. עי' זבחים מט ב.
  427. ויקרא שם יב-יג. רש"י שם ד"ה אדם וזבחים שם ד"ה מה ונדה יט א ד"ה שהיא. וע"ע נגעי אדם.
  428. ברייתא בסנהדרין פז ב ובזבחים שם ובנדה שם.
  429. סנהדרין שם ונדה שם.
  430. עי' ציון 461. מל"מ טו"צ פי"ב ה"ח ומרכה"מ טו"צ שם, בד' הרמב"ם שבציון 443, שפסק לטהר נגע שפרח בכל הבגד. ועי' חס"ד לתוספתא דלהלן, שהשיג מדברי התוספתא שבציון 438, ואם חכמים מודים לר' יונתן בן אבטולמוס, מיהו התנא החולק בתוספתא, ועי' מרכה"מ שם, שבלאו הכי התוספתא משובשת ויש לגרוס בה באופן שאינו חולק, וכ"מ בקר"ס טו"צ שם (אך השיבוש הוא בתוספתא שבציון 438, ואילו בתוספתא שבציון 437, מוכח שנגע שפרח בכל הבגד טמא, ואולי יש לפרש אותה לדעתם כפי' שבציון 474, וצ"ב).
  431. ויקרא יג יג.
  432. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ד אות ו, לגי' ר"ש נגעים פ"א מ"ג ופ"ד מ"ג ופ"ח מ"א (ועי' ציון 459, שי"ס שזו אף גי' הרמב"ם טו"צ שם), ועי' ציון 449. ולפנינו הגי' בע"א (וכ"ה גי' ראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם וגי' כל כתה"י לתו"כ שם), ואינו עניין לנגעי בגדים, וכן הוגה בר"ש שם פ"א, וכ"ה במסורת הש"ס לר"ש שם פ"ד ופ"ח, ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם בתוספת העזרה, שהכריח שהגי' שלפנינו היא הנכונה.
  433. עי' תוספתא דלהלן. ועי' חזו"א שם, שמצדד לומר כן בתוספתא נגעים רפ"ז (והובאה בר"ש שם פי"ג מ"ד), שאמרה שדינו של נגע פורח בנגעי בתים כנגע שפשה (ע"ע נגעי בתים), ואפשר שה"ה בנגעי בגדים.
  434. ע"ע בגד המנוגע: טומאתו. עי' תוספתא שם סופ"ז, וערכי תנאים ואמוראים ע' ר' יונתן בן אבטולמוס וחס"ד לתוספתא שם ועזרת כהנים שם, בפירושה, ועי' ציון 474, שי"מ דברי התוספתא בע"א.
  435. ע"ע בגד המנוגע: שריפתו. תוספתא שם פ"ה, לגי' שלפנינו, והובאה בר"ש נגעים פי"א מ"ז, ועי' ציון 433.
  436. עי' ציון 432.
  437. רש"י סנהדרין שם; ערכי תנאים ואמוראים שם; כס"מ טו"צ שם. ועי' חזו"א שם אות ח, שכ"ה פשט דברי הגמ' בסנהדרין שם ובנידה שם.
  438. עי' ציון 62. ערכי תנאים ואמוראים שם; חס"ד שם פ"ה, בפי' שני.
  439. ע"ע גזרה שוה ציון 47 ואילך, שאין אדם דן גזרה שוה מעצמו אא"כ קבלה מרבותיו. חס"ד שם, בפי' ראשון.
  440. רמב"ם טו"צ שם; חס"ד שם, בד' הראב"ד טו"צ שם, שאע"פ שהשיג על הרמב"ם, השיג בע"א, ומודה שבגד שפרח לאחר ההסגר טהור; מאירי סנהדרין פז שם ונידה שם.
  441. עי' זבחים שם. ועי' חס"ד שם, שאף בסנהדרין שם ובנידה שם מ' שסתם הגמ' סוברת כן, שרק דברי ר' יונתן בן אבטולמוס הובאו בפירוש, וכעי"ז במער"ק דלהלן.
  442. מל"מ שם, בפי' ראשון; מער"ק טו"צ שם.
  443. עי' ציון 433. מל"מ שם, בפי' שני; מרכה"מ שם.
  444. עי' ציון 435. עי' קרית מלך טו"צ שם.
  445. עי' קר"ס ומרכה"מ שבציון 433. חזו"א שם.
  446. עי' ר"ש שם, שהביא התוספתא כלשונה, ולא ציין לחולקים, ועי' ציון 435, וצ"ב. וכ"מ בכס"מ טו"צ שם, שתמה על הרמב"ם שם.
  447. עי' ציון 440.
  448. ע"ע הלכה ציון 222. כס"מ שם.
  449. עי' ציון 477 ואילך, ושם באלו אופנים הוחלט נגע החוזר לשריפה.
  450. ע"ע נגעי אדם. ראב"ד טו"צ פי"ב ה"ח. ועי' חס"ד לתוספתא נגעים פ"ה, בטעם שהוצרך לק"ו, ואינו לומד מהטעם שבציון 457.
  451. עי' ציון 430. כס"מ טו"צ שם, בשם ר"י קורקוס (ובר"י קורקוס שלפנינו אינו).
  452. ע"ע הנ"ל.
  453. עי' ציון 126. חס"ד שם. ועי' ציון 467.
  454. עי' ציון 431.
  455. ע"ע נגעי אדם, וע"ע נתק, שלדעה זו אף בנתקים, שהוא הכ' ממנו למדו לטהר פריחה בבגד, עי' ציון 427, פריחה לאחר הפטור מטמאת. מל"מ טו"צ שם ומרכה"מ טו"צ שם, בד' ר' נתן בן אבטולמוס שבציון הנ"ל. ועי' חס"ד שם, שהדבר תלוי במחלוקת התנאים אם דון מנה ומנה או דון מנה ואוקי באתרה (ע"ע דון מנה ואוקי באתרה; דון מנה ומנה).
  456. עי' ציון 431 ואילך. רמב"ם טו"צ שם. ועי' קרית מלך שם, שיש ללמדו מהגורסים כן בתו"כ שבציון 435, שבא לרבות כל מיני פריחות, ועי' ציון הנ"ל, שי"ג בתו"כ בע"א. ועי' מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה כתב הרמב"ם, שהעמיד את מחלוקתם באופן שקרע את הנגע ולאחר מכן חזר שוב, שאילו באופן שנפטר הבגד לגמרי, אין בו דין נגע החוזר, אלא נגע הבא מתחילתו, לסוברים כן (עי' ציון 482), ומתוך כך הסתפק אם כדי לפטור פריחה אחר הפטור, צריך שהנגע יפרח אף על המטלית שצריך לטלות במקום הקרע, לסוברים כן (עי' ציון 278), או שאין צורך שיפרח אף על מקום המטלית.
  457. עי' ציון 432.
  458. מל"מ שם; מרכה"מ שם. ועי' ציון 440, שי"מ את מחלוקתם של חכמים על ר"נ בן אבטולמוס בע"א.
  459. עי' ציון 427, והכ' שם דן בנתק.
  460. ע"ע נתק. כס"מ שם, בד' הרמב"ם שם; מל"מ שם ומרכה"מ שם, בד' חכמים שם.
  461. אחרונים דלהלן.
  462. עי' ציון 162. מק"ד שם. וכעי"ז בחזו"א נגעים סי' ג אות ח. ועי' מק"ד שבציון 459, בטעם שמדובר דוקא באופן שהבגד נפטר קודם לכן בקריעת מקום הנגע ולא באופן שנפטר לגמרי.
  463. עי' ציון 126.
  464. ע"ע נגעי אדם. חי' ר' אריה לייב ח"ב סי' סט. ועי"ש, שהסביר לפי יסוד זה בשני אופנים את החילוק. ועי' ציון 456, שי"ס שמטעם זה יש להחמיר בנגעי בגדים יותר מנגעי אדם, ולא להקל בהם.
  465. עי' ציון 110.
  466. עי' ציון 126.
  467. ויקרא יג יג.
  468. ק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ד אות ו, בפי' דברי התו"כ שם לגי' ר"ש נגעים פ"א מ"ג ופ"ד מ"ג ופ"ח מ"א: פריחת הבגד. ועי' ציון 435, שי"ג בע"א.
  469. עי' ציון 453 ואילך.
  470. ע"ע נגעי אדם. עי' מל"מ טו"צ פי"ב ה"ח.
  471. ע"ע בגד המנוגע: שריפתו. מק"ד סי' נ אות יב ד"ה כתב הרמב"ם, בד' הרמב"ם טו"צ שם, שהשמיט דין פריחה לאחר ההחלט, ועי' מנ"ח מ' קעז ס"ק כג (מהד' מ"י), שאף הוא מצדד לומר כן בד' הרמב"ם; חזו"א נגעים סי' ג אות ט, בפי' דברי התוספתא נגעים פ"ז: הפורח בבגדים טמא, והיינו לאחר ההחלט דוקא, ועי' ציון 437. ועי' מק"ד שם, שהשוה דין זה לבגד שהוחלט לשריפה, ולאחר מכן קצצו לפחות מכשיעור, שאינו נטהר בכך, ע"ע הנ"ל ציון 61. ועי' מנ"ח שם, שהקשה מיבמות קג ב, שאף בגד העומד לשריפה קרוי עדיין בגד.
  472. עי' ציון 431 ואילך.
  473. מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה כתב הרמב"ם, בד' הרמב"ם טו"צ פי"ב ה"ד: בגד שפשה בו הנגע אחר שנפטר ישרף, ואם הכונה שעבר הנגע ומשום כך נפטר, היה לו לומר "חזר" ולא "פשה", ועי' ציון 484, שי"מ דברי הרמב"ם בע"א.
  474. עי' נגעים פי"א מ"ו; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ה; רש"י ויקרא יג נז; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ד. ועי' חזו"א נגעים סי' א אות לב, שהסתפק בדינו של נגע שחזר לבגד במקום אחר קודם שקרע הכהן את הנגע שעבר, אם דינו כנגע החוזר או כנגע חדש.
  475. ויקרא שם. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ז; ר"ש נגעים שם מ"ו ומ"ז; רא"ש נגעים שם מ"ו; רע"ב נגעים שם ומ"ז.
  476. עי' ציונים 162 ואילך, 247 ואילך. עי' משנה שם; עי' תו"כ שם; רמב"ם שם; ראב"ד לתו"כ שם פי"ד אות י; ר"ש שם מ"ז; רא"ש שם מ"ז; רע"ב שם מ"ז.
  477. עי' ציונים 118, 139, 176 ואילך.
  478. ר"ש שם מ"ה.
  479. תוספתא נגעים פ"ה, והובאה בר"ש שם, ועי' ציון 484.
  480. חס"ד לתוספתא שם; בהגר"א לתוספתא שם.
  481. עי' רמב"ם שם: וכן בגד שפשה בו הנגע אחרי שנפטר, ומשנ"א נגעים פ"ג מ"ז, בדעתו, ש"פשה" היינו "חזר" (וכ"ה בתפא"י נגעים שם בועז אות ז, בפי' פשיון שבמשנה נגעים שם, ועי' להלן), ועי' מק"ד שבציון 476, שפי' דברי הרמב"ם בע"א, ומ' מדבריו שדוקא באופן ששם, שהנגע עדיין קיים ונפטר מטעם אחר, דינו כנגע החוזר ואינו נראה כבתחילה; עי' רבנו הלל לתו"כ פי"ד שם; תפא"י נגעים שם יכין אות לט, בפי' דברי המשנה שם: לאחר הפטור, שכולל נגע שכהה למראה כשר או אפילו עבר לגמרי, ופטרו הכהן, ולאחר מכן חזר (ופשיון בא לכלול אף אופן שנתמעט לפחות מגריס וחזר בחזרה ליותר, ועי' לעיל), ועי' ר"ש שם פ"ג מ"ז, שמפרש אף הוא בנגע החוזר לאחר שכהה (וכ"ה ברא"ש נגעים שם וברע"ב נגעים שם), אך עי' מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה כתב הרמב"ם, שכדי שלא יסתור לדבריו שבציון 482, שהביא את התוספתא שם, י"ל בכונתו שכהה באופן שקרע את הנגע, ולא באופן שנפטר הבגד לגמרי.
  482. ראב"ע ויקרא שם.
  483. ויקרא שם. בן ימיני לראב"ע שם. ועי' בני רשף לראב"ע שם, שתמה, ומצדד לומר בד' הראב"ע שהכונה לבגד התפור מכמה חתיכות, ושורף את כל החתיכה שבה הנגע, ונשאר בצ"ב.
  484. עי' ציון 477.
  485. נגעים פי"א מ"ז; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות י ופט"ז אות ו; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ד.
  486. ויקרא יג נז.
  487. עי' ציון 46. תו"כ פט"ז שם. ועי' מהר"ם מרוטנבורג שבציון 286, שאע"פ שחכמים דורשים את הכתוב אף בע"א, עי' ציון 281, מ"מ הם לומדים אף את הדין שכאן, ועי' ציונים 494, 496.
  488. ויקרא שם.
  489. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  490. ויקרא שם.
  491. ק"א לתו"כ שם, בפי' ראשון, בד' חכמים שבציון 281, שדורשים את הכתוב שבציון 489 בע"א. ועי' ציון 490.
  492. ויקרא שם.
  493. ק"א שם, בפי' שני, בד' חכמים הנ"ל.
  494. ע"ע מראות נגעים, ועי' לעיל ציון 95. רבנו הלל לתו"כ דלהלן; ק"א לתו"כ דלהלן.
  495. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  496. ויקרא יג נז.
  497. עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ז, ורבנו הלל שם וק"א שם, בפירושה, ועי' ציון 404, שי"מ את דברי התו"כ בע"א.
  498. עי' רבנו הלל שם; ק"א שם.
  499. עי' ציון 477.
  500. ויקרא יג נז. תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ו.
  501. ק"א לתו"כ שם. ועי"ש, שאף חכמים המצריכים מטלית כשקרע מקום הנגע כדי שהנגע יוכל לחזור למקומו, עי' ציון 278 ואילך, מ"מ מודים הם שאף כשחזר הנגע למקום אחר בבגד, מ"מ הוא טמא, שמכך שנאמר: עוד, למדים שצריכה להיות אפשרות לחזרה במקום הנגע הקודם, ומכך שנאמר: בבגד, למדים שאף שכחזר למקום אחר בבגד טמא, ועי' ציון 506, ועי' חזו"א נגעים סי' א אות יא, שמטעם זה אין טליית המטלית מעכבת את הבגד מליטמא בנגע החוזר, שהרי אף כשהנגע חוזר למקום אחר, מטמא.
  502. רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ו, ועי' ציון 506; ר"ש נגעים פי"א מ"ו ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, בפי' דברי המשנה נגעים שם (וכ"ה בתו"כ שם אות ה): חזר נגע לבגד (היינו שחזר למקום אחר בבגד) מציל את המטלית, שדוקא את המטלית מציל, אבל שאר הבגד בשריפה כדין נגע החוזר, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ את המשנה בע"א.
  503. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, ועי' ציון 505, וצ"ב (בגי' הדפוסים הדבר מפורש שלא שורפים את הבגד, אבל גם בגי' כתה"י המובאת בר"י קאפח, שלא שורפים את המטלית, לכאורה מפורש שאין שורפים ישר את הבגד, שכן דינו שיראה כבתחילה); רבנו הלל לתו"כ שם אות ה. ונ' שפי' את דברי המשנה שם והתו"כ שם, שמציל את המטלית לאו דוקא, ועי' ציון הנ"ל, ועוד נ' שדברי התו"כ שבציון הנ"ל הם לדעת ר' נחמיה שאין צריך מטלית, עי' ציון 284, אבל חכמים המצריכים מטלית כשקרע מקום הנגע כדי שהנגע יוכל לחזור למקומו, עי' ציון 278 ואילך, חולקים, ועי' ציון 504. ועי' רבנו הלל שם, שדברי התו"כ שבציון 503 הם דוקא כשלקח את המטלית מבגד שנראה בו נגע והוא בזמן הסגרו (עי' ציון 623), וצ"ב בטעם זה לחלק בבגד עצמו שחזר בו הנגע.
  504. עי' ציון 103.
  505. ויקרא יג נז.
  506. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  507. עי' ציון 278.
  508. עי' ציון 503 ואילך.
  509. נגעים פי"א מ"ו; תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ה; עי' תוספתא נגעים פ"ה: הטולה מן הטהור במוסגר, ור"ש נגעים שם, בפירושה; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ו. ועי' בהגר"א לתוספתא שם, שמ"מ המטלית עצמה תשמש בסימנים, היינו שמניחה ורואה אם יעמוד הנגע או יפשה או יכהה כתחילת נגע, וצ"ב, שהרי במטלית אין נגע שיעמוד או יכהה ואת הבגד עצמו שורף ואינו ממתין לו (שהרי כשממתין נאמר שישמש בסימנים, עי' ציונים 536, 578), ולעניין פשיון למטלית דינו אמור כבר בציון 549, ועי' ר"ש ורא"ש שבציון 539, שמציל פירושו לגמרי, ועי' משנ"א נגעים שם, שהטעם שאינו ממתין לבגד, לפי שצריך לקיים בו מצות שרפה ואין משהים את המצוה, ודוקא בציון 578 ואילך ממתינים למטלית שתשמש את הבגד בסימנים, אע"פ שהיא טעונה שרפה, לפי שמתקיימת בכל אופן מצות שרפה מיד בבגד הראשון, עי' ציון 575. ועי"ש שנכתב בלשון מציל, ולא בלשון: המטלית טהורה, לפי שמ"מ טעונה טבילה שהרי נטמאה במגע בבגד המנוגע, ע"ע בגד המנוגע ציון 4, וכעי"ז להלן בציון 566.
  510. רמב"ם שם.
  511. ראב"ד לתו"כ שם; רא"ש נגעים שם.
  512. ראב"ד שם.
  513. מל"מ טו"צ שם חלוקה ראשונה.
  514. ויקרא יג נז.
  515. רלב"ג ויקרא שם; עזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק כה.
  516. חס"ד לתוספתא שם.
  517. עי' ציון 1082 ואילך.
  518. מל"מ שם. ועי' משנ"א נגעים שם, שהקשה שבספק תורה אין תולים את הקלקלה במקולקל.
  519. משנ"א נגעים שם.
  520. חס"ד שם, בפי' דברי הראב"ד שבציון 515; מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה אמרינן בכהה.
  521. חס"ד שם, ע"פ שיטתו שבציונים 529, 1097.
  522. עי' ציון 278 ואילך.
  523. חס"ד שם, בד' הראב"ד שבציון 515, שדוקא כשטולה מטלית במקום הנגע רק כדי לראות אם ישוב הנגע, מציל את המטלית; מל"מ שם חלוקה עשירית, וע"פ טעמו בחלוקה הרביעית.
  524. מל"מ שם.
  525. עי' ציון 512 ואילך.
  526. עי' ציון 1082 ואילך. חס"ד לתוספתא נגעים פ"ה, בפי' דברי המשנה נגעים פי"א מ"ו: מציל את המטלית, ולא נאמר שהמטלית טהורה, והיינו שיכול להצילה קודם שתיראה לכהן, ועי' ציון 530.
  527. חס"ד שם, בפי' דברי התוספתא שם, שהוסיפה את האמור בציון 549 על פשיון מבגד למטלית, ושם הוא ודאי לאחר שנ' לכהן (שאחרת אין כאן פשיון), ודוקא כשפשה למטלית תישרף, ובד' הראב"ד שבציון 515, ומה שנאמר שמציל את המטלית ולא נאמר שהיא טהורה, שכיון שנגעה בבגד טמא, מ"מ טעונה טבילה. ועי"ש, שכ"ה ד' המל"מ שבציון 521, אף בפי' דברי המשנה שם, ועי' ציון 529.
  528. עי' ציון 278.
  529. עי' ציון 477. נגעים פי"א מ"ו; תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ה; עי' תוספתא נגעים פ"ה: הטולה מן הטהור במוסגר, ור"ש נגעים שם, בפירושה; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ו. ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק כג, שאף לר' נחמיה שאין צריך מטלית, עי' ציון 284, מ"מ אם טלה מטלית וחזר נגע למטלית, שורף את הבגד, ועי' ציון 546.
  530. מל"מ טו"צ שם החלוקה הראשונה.
  531. משנ"א נגעים שם.
  532. חס"ד לתוספתא שם.
  533. עי' תוספתא שם, ור"ש שם ורא"ש נגעים שם וכס"מ טו"צ שם, בפירושה, ועי' ציון 546, שי"מ את דברי התוספתא בע"א.
  534. עי' ציון 103. ר"ש שם; רא"ש שם. וכ"ה ברע"ב דלהלן.
  535. עי' ציון 940. ר"ש שם; עי' רא"ש שם. וכ"ה ברע"ב דלהלן.
  536. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב נגעים שם. ועי' ר"ש שם ורא"ש שם, שהטעם שלא נאמר במשנה שמציל את המטלית, כפי שנאמר כשנראה הנגע בבגד, עי' ציון 512, הוא משום שאינה ניצלת לגמרי, שהרי מסגירה, ועי' גליון לרא"ש שם, שהקשה שמ"מ היה לה למשנה לומר: מצילה מלהישרף, ועי' ציון 540.
  537. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש נגעים שם; ראב"ד לתו"כ שם; רבנו הלל לתו"כ שם, בש"נ (וכ"מ בגי' שבפנים); רלב"ג ויקרא יג נז. ועי' כס"מ טו"צ שם, שכ"ה פשט לשון המשנה שם, ועי' ציון 539.
  538. ויקרא שם.
  539. עי' ציון 281. פיהמ"ש להרמב"ם שם; קר"ס טו"צ שם.
  540. ויקרא שם.
  541. רלב"ג שם.
  542. ראב"ד שם.
  543. מל"מ שם, החלוקה העשירית, בד' הרמב"ם שם, ושכן יש לישב דבריו שלא יחלקו עם התוספתא שבציון 536 (וכעי"ז בערה"ש העתיד סי' צט ס"ח), ועי' חס"ד שם בתחילת דבריו, שי"ל שהתוספתא היא לד' ר' נחמיה שאין צריך מטלית, עי' ציון 284, ומטעם זה אף כשטלה מטלית על מקום הנגע עצמו אינה נשרפת, אך עי"ש בסוף דבריו, שחזר בו, ועי' ציון 532.
  544. עי' ציון 278.
  545. עי' ציון 503 ואילך. ועי' ציון 506 ואילך, שי"ח וסוברים שרק כשחזר הנגע למקומו הראשון, היינו למטלית, דינו של הבגד בשריפה, ומ"מ כאן הנגע נמצא אף על מקומו הראשון, וצ"ב בדעתם כיצד הדין כשהפשיון למטלית הוא בפחות מגריס, אם חשוב הוא כנגע החוזר למקומו הראשון, או שכיון שבמקומו הראשון אין בו שיעור נגע החוזר, שהוא כגריס (עי' ציון 488), אינו מטמא.
  546. תוספתא נגעים פ"ה.
  547. עי' מל"מ טו"צ פי"ב ה"ו החלוקה החמישית.
  548. עי' ציון 536 ואילך.
  549. ר"ש נגעים פי"א מ"ו, לגי' מל"מ שם (ולפנינו בר"ש: אחר, ונ' שטס"ה). ועי' מל"מ שם, שתמה, שהרי לשיטה זו בין כשהנגע נראה רק במטלית ובין שנראה רק בבגד אין המטלית בשריפה, ומדוע כשנראה בשניהם תהיה בשריפה, ות' בדוחק שלגבי המטלית חשוב הוא כנגע חדש שפשה, שדינו של הבגד בשריפה, עי' ציון 110. ועי"ש, שלסוברים שכשנראה הנגע במטלית שורף אף אותה, עי' ציון 540, הדין שכאן פשוט ולא הוצרך להיכתב. ועי' מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה אמרינן בכהה, שאע"פ שלדעתו אין המטלית והבגד חשובים כמחוברים, ולכן אין פשיון ממטלית לבגד חשוב פשיון, עי' ציון 557, מ"מ כשחזר עיקר הנגע לבגד, נגע של שריפה הוא, ולכן כשפשה למטלית שורף אף את המטלית, מטעם שיש בה נגע של שריפה.
  550. עי' ציון 278.
  551. עי' ציון 536 ואילך.
  552. מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה אמרינן בכהה.
  553. עי' ציון 523.
  554. עי' ציון 357. מק"ד שם. ועי' ציון 552.
  555. עי' ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ה, בפי' דברי התו"כ שם: תשמש בסימנים, וחס"ד לתוספתא נגעים פ"ה, בדעתו, ועי' ציון 578 ואילך, שי"מ "תשמש בסימנים" בע"א.
  556. עי' ציון 563.
  557. עי' ציון 591. חס"ד שם.
  558. עי' ציון 162. ר"ש דלהלן ורא"ש דלהלן ורע"ב דלהלן וקר"ס דלהלן, בפי' המשנה דלהלן, וק"א דלהלן, בפי' התו"כ דלהלן: מוסגר. ועי' משנ"א למשנה דלהלן ותפא"י למשנה דלהלן יכין אות מה, שהכרח לפרש כן מלשון המשנה: וחזר, ואילו בעודו מוסגר אינו עניין לחזר, שהרי הנגע עדיין בו, ועי' משנ"א שמ"מ בגד כזה קרוי מוסגר, שעדיין הוא בספק נגעים, שהרי כשחוזר דינו בשרפה, עי' ציון 477, ועי' ציונים 353, 623, שי"מ "מוסגר" בע"א, אך עי' רבנו הלל וראב"ד שבציונים הנ"ל, שאף הם מסכימים שדינו של בגד שהיה בו נגע ונטהר שווה לדינו של בגד "מוסגר" ע"פ פירושם.
  559. עי' ציון 477. ר"ש נגעים פי"א מ"ו; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; ק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ה.
  560. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, לגי' הדפוסים, ע"פ גירסתו במשנה שם: הטולה מן המוסגר בטהור, חזר הנגע לבגד שורף את המטלית, והיינו לבגד הראשון (ועי' ציון 591, שי"ג בע"א), וכ"ה הגי' לפנינו במשנה שם (וכ"ה גי' כת"י פארמה 497 ובגליון לכת"י פארמה 138 וכת"י קאופמן, ועי' ציון 567) ובתו"כ שם (וכ"ה גי' כת"י רומי 66 וכת"י לונדון וכת"י ניו יורק וכת"י אוקספורד וכת"י פארמה, ועי' ציון הנ"ל), ועי' רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ז, ותוי"ט נגעים שם ומל"מ שם ה"ו החלוקה השלישית, בדעתו; רא"ש שם. ועי"ש, שיש להשוותו לדין שבציון 575, ועוד נלמד במכ"ש מהדין שבציון 591.
  561. מל"מ שם.
  562. ויקרא יג נז. קר"ס טו"צ שם.
  563. תפא"י שם יכין אות מז, ושפשוט הדבר, ומ"מ צריך להטביל את הבגד כדין בגד שנגע בבגד המנוגע, ע"ע בגד המנוגע ציון 4, וכעי"ז לעיל בציון 512.
  564. ר"ש שם ומהר"ם מרוטנבורג נגעים פי"ג מ"ה ורע"ב שם, ע"פ גירסתם במשנה שם: מציל את המטלית (וכ"ה גי' כת"י פארמה 138 וכת"י מינכן, ועי' ציון 563); ק"א שם, ע"פ גירסתו בתו"כ שם (וכ"ה גי' כת"י רומי 31, ועי' ציון הנ"ל).
  565. קר"ס שם; ק"א שם; תוי"ט שם.
  566. עי' ציון 578 ואילך. מהר"ם מרוטנבורג שם, ולדבריו "מציל" פירושו מפריש, עי' רש"י בראשית לא טז.
  567. קר"ס שם; מל"מ שם החלוקה הרביעית. ועי' קר"ס שם, שנלמד במכ"ש מהדין שבציון 575, ושם הרוב נגרר אחרי המיעוט, כ"ש כאן שהמיעוט נגרר אחרי הרוב.
  568. עי' ציון 933 ואילך.
  569. עי' ציון 940. מל"מ שם החלוקה השלישית; מרומי שדה נגעים שם. ועי"ש שמישב בכך את שתי הגירסאות שבמשנה שבציונים 563, 567, באופן שאין מחלוקת ביניהן. ועי"ש, ראיה מבגד מוסגר שקצצו ועשאו מוכין, שנטהר בכך, ע"ע בגד המנוגע ציון 61.
  570. עי' ציון 561.
  571. עי' ראשונים ואחרונים דלהלן, בפי' המילה "טהור" שבמשנה והתו"כ והתוספתא דלהלן. ועי' ציון 623, שי"מ "טהור" בע"א.
  572. נגעים פי"א מ"ו; תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ה; תוספתא נגעים פ"ה; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ז.
  573. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  574. תוי"ט נגעים שם. ועי' ק"א לתו"כ שם, טעם אחר, וטעמו שייך רק בנגע שהיה בפעם הראשונה במקום המטלית שנחתכה, ועי' מל"מ טו"צ שם ה"ו החלוקה הרביעית, שתמה, שהמטלית עליה מדובר כאן אינה מטלית הנמצאת במקום הנגע הראשון, ועי"ש ובתוי"ט שם, דחיה נוספת. ועי' רא"ש שבציון 563, ולדבריו שם אין צורך לטעם שכאן.
  575. משנה שם; תו"כ שם; עי' תוספתא שם: תשמש את עצמה בסימנים, ור"ש שם, שאף כונת התוספתא שתשמש את הבגד השני; רמב"ם שם.
  576. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; עי' רע"ב שם. ועי' ראב"ד שבציון 558, שמפרש "תשמש בסימנים" בע"א, ועי' ציון 587.
  577. עי' ציון 103 ואילך. ר"ש שם; רע"ב שם.
  578. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם. שהרי כשהבגד השני טעון שריפה, פשוט שאף המטלית שהיא חלק ממנו נשרפת.
  579. תוספתא שם.
  580. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם. ועי' ר"י קורקוס טו"צ שם, שכן יש לפרש אף בכונת הרמב"ם שבציון 586.
  581. עי' ציון 477. ר"ש שם; רע"ב שם.
  582. עי' ציון 940. מל"מ שם.
  583. מל"מ שם וחס"ד לתוספתא שם, בד' הרמב"ם שם, ועי' ציון 583. ועי' מל"מ שם, שתמה מהתוספתא שבציון 582, ועי' חס"ד שם, שת' שדברי התוספתא שהמטלית טעונה שרפה נאמרו אם יראו בבגד השני סימני טומאה, ומ"מ הקשה כיצד המטלית גורמת לבגד הראשון להישרף והיא עצמה ניצלת, ועוד כיצד ייתכן שכשנראה בבגד הראשון המטלית נשרפת, לסוברים כן, עי ציון 563, וכשנראה במטלית עצמה תינצל, ות' שהועיל לה שמחוברת לטהור לעניין זה.
  584. ראב"ד לתו"כ שם. ועי' ציון 579.
  585. עי' ציון 561.
  586. עי' ציון 574.
  587. עי' ציון 103. ר"ש נגעים פי"א מ"ו.
  588. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, לגי' כתה"י, בפי' המשנה שם: חזר נגע לבגד שורף את המטלית, והיינו לבגד הטהור, ועי' ציון 563; ר"ש שם ורא"ש נגעים שם, בפי' דברי התוספתא נגעים פ"ה: ונראה נגע בבגד שורף את המטלית, והכונה לנראה בבגד השני, שהרי לא נאמר: חזר, כפי שנאמר במשנה נגעים שם.
  589. עי' ציון 582 ואילך. ר"ש שם.
  590. עי' ציון 575.
  591. ר"ש שם. וכעי"ז בציון 609.
  592. עי' ציון 561.
  593. עי' ציון 574.
  594. עי' מל"מ דלהלן.
  595. תוספתא נגעים פ"ה.
  596. עי' ציון 110. מל"מ טו"צ פי"ב ה"ו החלוקה השביעית. ועי' ציון 363.
  597. תוספתא שם.
  598. עי' ציון 591. מל"מ שם. וצ"ב כיצד יתכן שפשה הנגע למטלית, שהרי כשנראה הנגע בבגד השני, עוד קודם שמסגיר את הבגד צריך לשרוף את המטלית, עי' ציון הנ"ל, וי"ל שמדובר כשעבר ולא שרף את המטלית אלא הסגירה עם הבגד, וכ"מ בחס"ד לתוספתא שם.
  599. חס"ד שם, ושכ"מ בנגעים פי"א מ"ו וברמב"ם טו"צ שם, שהשמיטו את דין התוספתא.
  600. עי' ציון 364.
  601. עי' ציון 591. חס"ד שם.
  602. עי' ציון 575. אחרונים דלהלן.
  603. מל"מ שם.
  604. חס"ד שם; חזו"א נגעים סי' א אות ט.
  605. עי' ציון 368. חס"ד שם.
  606. חזו"א שם. וכעי"ז בציון 594.
  607. עי' ציון 561.
  608. עי' ציון 477.
  609. מל"מ טו"צ פי"ב ה"ו החלוקה השמינית, ע"פ תוספתא נגעים פ"ה בשני בגדים שלקח מכל אחד מהם מטלית וטלה באחר ונראה נגע באחד הבגדים, שהוא ומטליתו ישרפו, וע"פ ר"ש נגעים פי"א מ"ו, בפי' התוספתא שם, שמטליתו היינו מה שלקח ממנו וטלה בבגד האחר, וכשנראה הנגע בבגד שבו המטלית ששורף אף את המטלית הוא ע"פ האמור בציון 591, שאפילו כשהבגד השני טהור וחזר הנגע אליו, שורף את המטלית המחוברת בו.
  610. עי' ציון 567.
  611. ר"ש שם.
  612. מל"מ שם, ע"פ הטעם שבציון 594.
  613. מל"מ שם החלוקה התשיעית, ע"פ תוספתא שם.
  614. ר"ש שם, בפי' דברי התוספתא שם.
  615. תוספתא שם, ועי' ציון 619. ועי' מל"מ שם שתמה, שדוקא הבגדים ישרפו, האחד כיון שהוא מחובר עכשיו למטלית והשני כיון שהיה מחובר למטלית בזמן שהיה בו הנגע הקודם, אבל המטלית השניה מדוע תישרף, הרי הדבר דומה למטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע ונטלתה בבגד טהור ונראה הנגע בבגד הטהור, שהמטלית עצמה נשרפת, אך לא הבגד הראשון, כיון שהמטלית עצמה נטמאת רק מכוח הבגד שהיא מחוברת בו שנראה בו נגע, עי' ציון 594, ות' בדוחק שדוקא למטלית אין כוח לאחוז עמה בגד אחר כשלא נראה הנגע בעצמה, לפי שאין כוח למועט לאחוז את המרובה באופן כזה, אבל לבגד שהוא מרובה יש כוח לאחוז עמו מטלית מועטת לטומאה, אע"ם שלא נראה בעצמו הנגע והוא נטמא מכוח אחר, ומ"מ נשאר בצ"ב, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שת' שמטלית בכל מקום שהיא שם הבגד הקודם עליה, ולכן כל מקום שהבגד שהיתה בו נשרף, נשרפת אף היא, אבל הבגד אין שם המטלית עליו, ולכן הוא נשרף דוקא כשיש בפועל נגע במטלית, שאז חשוב כאילו חזר הנגע לבגד עצמו.
  616. חזו"א נגעים סי' א סוף אות ח, ע"פ קושיית המל"מ שבציון 618, ומה שאמרו בתוספתא שם שכולם יישרפו, הוא לאו דוקא.
  617. רבנו הלל דלהלן.
  618. עי' ציון 503 ואילך. ועי' ציון 506, שאף רבנו הלל שחולק בנדון שם, מודה בנדון שכאן ששורפים את הבגד.
  619. עי' ציון 512.
  620. רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ה, בפי' דברי התו"כ שם: הטולה מן המוסגר בטהור, והיינו טולה מבגד בזמן הסגרו ממש, ובבגד שנראה בו נגע ונטהר, ועי' ציון 561, שי"מ "מוסגר" בע"א, ועי' ציון 574, שי"מ "טהור" בע"א. ועי' רבנו הלל שם, שהקשה לפירושו מלשון התו"כ שם: הבגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנים, והיינו יישרפו אף הם, והיה לה לתו"כ לכתוב: זה וזה יישרפו, ועי"ש מדוע הוכרח לפרש כן, ועי' ק"א לתו"כ שם, שדחה את ההכרח בדבריו.
  621. ציון 353.
  622. ציון 636 ואילך.
  623. ציון 667 ואילך.
  624. ציון 669 ואילך.
  625. ציון 675 ואילך.
  626. ציון 682 ואילך.
  627. ציון 818 ואילך.
  628. ציון 933 ואילך.
  629. עי' ציון 977 ואילך.
  630. עי' ציון 1076 ואילך.
  631. פיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן; החינוך מ' קעב, בבגדי נשים; רא"ש למשנה דלהלן; רע"ב למשנה דלהלן.
  632. ע"ע נגעי אדם. תוי"ט למשנה דלהלן.
  633. נגעים פי"א מ"א; רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ב.
  634. ויקרא יד לד.
  635. ע"ע נגעי בתים.
  636. רא"ש שם.
  637. ספורנו ויקרא יג מז. ועי' ציון 21.
  638. משנה שם; רמב"ם שם.
  639. עי' ציון 102 ואילך.
  640. ע"ע נגעי אדם.
  641. ר"ש נגעים שם; רא"ש שם; רע"ב שם. ועי' תפא"י נגעים פי"ב מ"ב בועז אות ה, שע"פ דבריו יוצא שמטעם זה אינו דומה אף לבגד פחות מכשיעור שנראה בו נגע ואח"כ השלימו לשיעור, שאינו מטמא, עי' ציון 952. ועי' ר"ש שם ורע"ב שם, שמ"מ אין מניין הימים שהיה הנגע ברשות גוי עולה לו משבא לרשות ישראל, ועי' תוי"ט שם, שהקשה מאיזה טעם יעלה, הרי אף בבגד של ישראל אין חשיבות למספר הימים כל עוד לא הובא אל הכהן וגזר להסגירו, עי' ציון 103 ואילך, ועי' מל"מ טו"צ פי"ד הי"ב, בשם עץ חיים, ורש"ש נגעים פי"א שם, ותוס' אנשי שם נגעים שם בשם המפרשים, שתרצו שאפילו אם אירע שהובא הבגד לכהן והסגירו, כיון שלא ידע שמדובר בבגד של גוי, ואח"כ נמכר לישראל, אין הימים הראשונים עולים למניין הימים להסגר הבגד, וכעי"ז בנימוקי הגרי"ב נגעים שם, ועי' חזו"א שבציון 646, שעל הצד שהימים הראשונים שם נופלים, ייתכן והכונה היא למקרה הנידון שם, אלא שהיה לר"ש להזכיר אופן כזה.
  642. תוספתא נגעים סופ"ה.
  643. רמב"ם שם הי"א. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שאם כבר הוחלט הבגד, פשוט שלכו"ע אין דינו משתנה במכירתו, שהרי כבר נגמר דינו לשריפה, עי' ציון 126. ועי' מנ"ח מ' קעב ס"ק י (מהד' מ"י) וחזו"א נגעים סי' א אות יד, שנסתפקו כשלאחר מכן חזר הגוי ומכרו שוב לישראל, אם צריך לראותו כבתחילה או שהימים הראשונים שהוסגר קודם שנמכר בפעם הראשונה עולים למניין ימי ההסגר, וכעי"ז נסתפק במק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה אמרינן בתוספתא, ועי' ציון 644.
  644. ר"ש שם; מהר"ם מרוטנבורג נגעים פ"ג מ"א; רע"ב שם. ועי' מהר"ם מרוטנבורג שם ומל"מ שם הי"א, ראיה מנגעים פ"ג שם, שהזכירו בנגעי אדם חוץ מגר תושב, ובנגעים פי"א שם, לא זכרו גר תושב.
  645. מהר"ם מרוטנבורג שם; מל"מ שם. ועי"ש, שא"א לומר שהוא מה"ת, מהטעם שבציון 657.
  646. ע"ע גר תושב ציון 96, וע' נגעי אדם.
  647. ע"ע טהרת מצורע: הבאת קרבנותיו.
  648. ע"ע גר תושב ציון 101 ואילך וע' נגעי אדם.
  649. עי' מהר"ם מרוטנבורג שם.
  650. ע"ע טהרה ציון 104, ולעיל ציון 305 ואילך.
  651. חזו"א שם. ולכאורה, טעם זה לגזור שייך אף בגוי, וצ"ב.
  652. תוי"ט שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, שכ' שבגדי קטנים ונשים מטמאים בנגעים, עי' ציון 634, ולא כ' שבגדי גר תושב מטמאים בנגעים.
  653. עי' ציון 649.
  654. תפא"י נגעים פ"ג שם יכין אות ב. ועי' ציון 648.
  655. אברבנאל ויקרא יג מז, לטעמו שבציון 27. ועי"ש, ראיה מכך שנגעי בגדים הובאו בכתוב קודם טהרת המצורע. ומסתימת כל הראשונים והאחרונים נ' שאינם סוברים כן.
  656. עי' ציון 682. ר"ש למשנה דלהלן.
  657. עי' ציון 977 ואילך. ר"ש שם.
  658. רמב"ם דלהלן, ובפיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן. ועי' ציון 939, דין נוסף שבו בגד הראוי להיטמא בטומאת נגעים שווה לבגד הראוי להיטמא במת וחלוק מדין בגד הראוי להיטמא במדרס.
  659. ר"ש שם.
  660. תפא"י למשנה דלהלן יכין אות פז.
  661. תפא"י שם יכין אות פח.
  662. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב למשנה דלהלן.
  663. עי' ציון 46, וע"ע גריס ציון 21, שאע"פ שכלל השטח הוא יותר משטחו של גריס מרובע, כשאין ברוחב הנגע גריס, הרי הוא טהור, ואין מצרפים את הרוחב לאורך כדי שיצא שיעור מרובע. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  664. נגעים פי"א מי"א; רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ו. ועי' ערה"ש העתיד סי' ק סי"ג, שהייתה הו"א לטמא בנגעים רק בגדים וכלים המטמאים במדרס, לפי שעיקר מדרס הוא בבגדים, ועורות הוקשו לבגדים לטומאת נגעים, וכן רוב שכיבות הן על עורות.
  665. מרכה"מ טו"צ פי"ג ה"ד. ועי' ציון 927.
  666. משנ"א פי"א מ"א, בפי' דברי הרמב"ם טו"צ פי"ג ה"א, שאוהלים מטמאים בנגעים (וכ"מ בחזו"א נגעים סי' א אות כז, בפי' דברי הרמב"ם שם), וכ"ה בתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות יב ובתוספתא נגעים רפ"ה. ועי' ציון 921 ואילך, שי"מ את טומאת האהלים בע"א (אך לפירושם החידוש הוא דוקא בעורות, ועי' רמב"ם שם: בין שיהיו של צמר ופשתים בין שיהיו של עור).
  667. משנ"א שם.
  668. ויקרא יג נא.
  669. תו"כ שם.
  670. עי' משנ"א שם. ועי' ציונים 925, 932, שי"מ את החידוש שבאהלים בע"א.
  671. עי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, שפי' את דברי התוספתא בע"א; ערה"ש העתיד סי' ק ס"ו. ועי"ש, שאהלים המקבלים טומאה הם דוקא שאינם מחוברים לקרקע.
  672. ראשונים דלהלן.
  673. תוספתא שבת פ"ה (בצוקרמנדל פ"ד); ברייתא בשבת נז ב.
  674. תוס' שבת שם ד"ה ואינה, בפי' שני, ע"פ הערוך ע' אסטמא (וכ"ה בשו"ת רב נטרונאי גאון סי' תמו), ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכד, שאדרבה מדברי הערוך מוכח שהבגד עיקר, שנתן טעם אחר שאסטמא אינה מיטמאה בנגעים, עי' ציון 821 ואילך, ומ"מ נ' מדבריו שנחלק מה עיקר, אבל כשאין הבגד עיקר, אף הוא מודה שאינו מיטמא בנגעים, ועי' ציון 978. וצ"ב, האם הדין האמור כאן הוא דוקא לסוברים שאף בגד שלם אינו מטמא בנגעים כשרובו מחומר שאינו מטמא בנגעים, אפילו כשהחומר המטמא בנגעים עומד בפני עצמו, עי' ציון 723, או שאפילו הסוברים שבאופן כזה הבגד מיטמא בנגעים, עי' ציון 720, מודים שכשעיקרו אינו בגד כלל, אינו מטמא בנגעים. ועי' ציון 821, 978, שי"מ איסטמא בע"א.
  675. ירושלמי דלהלן.וכ"מ בתו"כ שבציון 691.
  676. עי' נגעים דלהלן; עי' תוספתא דלהלן. וכ"מ בתו"כ שבציון הנ"ל.
  677. מל"ב ג ד.
  678. רבנו הלל לתו"כ שבציון הנ"ל, ע"פ ירושלמי דלהלן, בכלאים. וע"ע כלאי בגדים ציון 822 ואילך.
  679. כלאים פ"ט מ"א, ועי' נגעים פי"א מ"ב; עי' תו"כ שבציון הנ"ל; עי' תוספתא נגעים רפ"ה, בצמר; רמב"ם טו"צ פי"ג ה"א.
  680. ויקרא יג מז. עי' תו"כ שבציון הנ"ל; ירושלמי כלאים שם ה"א; ריבמ"ץ ופיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב כלאים שם.
  681. עי' נגעים שם מ"א; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ח; רמב"ם שם. ועי' החינוך מ' קעב, שהשמיט עורות, ועי' מנ"ח מ' קעב אות א, שהעיר על כך.
  682. ויקרא שם מח. עי' תו"כ שם; עי' כס"מ טו"צ שם; קר"ס טו"צ שם.
  683. ציון 768 ואילך.
  684. רבנו הלל וק"א לתו"כ דלהלן.
  685. עי' משנה שם, בצמר גמלים; תו"כ שם אות א; עי' תוספתא שם, בצמר גמלים.
  686. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  687. עי' משנה שם.
  688. ויקרא שם מז. תו"כ שם.
  689. רבנו הלל שם, ע"פ ירושלמי שם, בכלאים. וע"ע הנ"ל ציון 826 ואילך.
  690. רבנו בחיי ויקרא שם. ועי' הע' המהדיר שם (מהד' מה"ק) שהקשה מהאמור בציון 699.
  691. עי' ציון 27.
  692. אברבנאל ויקרא יג מז. ועי' ציון 29.
  693. רלב"ג ויקרא שם.
  694. ראב"ע ויקרא שם נא, בפי' ראשון; ר"ח פלטיאל ויקרא שם מז, בפי' ראשון. ועי"ש ושם, בפי' שני, שצמר ופשתים דוקא, אלא שאין כלל מציאות של נגע בבגדים אחרים.
  695. ע"ע נדמה.
  696. בכורות יז א; רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ג.
  697. ויקרא יג מז.
  698. גמ' שם.
  699. מרכה"מ (חעלמא) בכורות פ"ב ה"ו.
  700. עי' ציון 688. עי' ר"י קורקוס כלאים פ"י ה"ב; מנ"ח מ' תקח אות ו (מהד' מ"י). וע"ע כלאי בגדים ציון 854 ואילך, בדין רחל בת עז בת רחל או רחל בת רחל בת עז, ומסתבר שכדינם לכלאי בגדים כך דינם לנגעים.
  701. ע"ע.
  702. ערה"ש העתיד סי' ק ס"ח. ועי' רש"י חולין קלז א ד"ה יתחמם, שהטעם שראשית הגז אינו נוהג בהם, הוא משום שצמר כזה אינו קרוי גז, ומ' שהוא קרוי צמר.
  703. ע"ע כלאי בגדים ציון 1 ואילך.
  704. רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ב; ראשונים ואחרונים שבציון 711.
  705. ויקרא יג מז.
  706. רבנו הלל וק"א לתו"כ דלהלן.
  707. ויקרא שם. תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ב.
  708. רבנו הלל שם, בפי' ראשון; סמ"ג עשין רלח; כס"מ טו"צ שם; ק"א שם. ועי' ציון 715 ואילך, שמשמעות כלאים שבתורת כהנים מתפרשת אף בע"א, אלא שלד' הראשונים והאחרונים שכאן, כיון שבתו"כ שם נזכר כמה פעמים כלאים, יש לרבות אף לכלאים מצמר ופשתים.
  709. עי' ראב"ד לתו"כ שם (אלא שנ' שיש ט"ס בדבריו, ואולי נשמטו כמה מילים מפני הדומות, ובאותן מילים הוא מרבה אף בגד מצמר ופשתים, וצ"ב). וכ"מ ברבנו הלל שם, בפי' שני, ובשם ריבמ"צ.
  710. עי' ציון 682.
  711. עי' ציון 688. משנה ורמב"ם דלהלן.
  712. נגעים פי"א מ"ב; רבנו הלל וראב"ד וק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ב, בפי' דברי התו"כ שם, שכלאים מטמאים בנגעים, ועי' ציון 711; רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ג.
  713. ויקרא יג מז. תו"כ שם.
  714. ק"א שם. וכעי"ז ברבנו הלל שם.
  715. משנה שם; רמב"ם שם.
  716. ר"ש נגעים שם; עי' רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם. וע"ע בטול ברוב ציון 105 ואילך. וע"ע כלאי בגדים ציון 1360 ואילך טעם דומה לגבי כלאי בגדים, וע"ע הנ"ל ציון 1372 ואילך, טעמים נוספים להליכה אחר הרוב בכלאי בגדים.
  717. רא"ש שם; עי' משנ"א נגעים שם, בד' הראשונים שבציון 722. ועי' חזו"א שבציון 729, וי"ל שהרא"ש סובר כאחרונים שבציון 758, שנגע על בגד המיטמא בנגעים מטמא אפילו כשנראה על מין שאינו מיטמא בנגעים כשרוב הבגד ממנו.
  718. רא"ש שם.
  719. ע"ע דבר חשוב ציון 1. עי' משנ"א שם, ע"פ סמ"ג לאוין רפג (ושא"ר שבע' כלאי בגדים ציון 1400), בכלאים. ועי' משנ"א שם, שהקשה מתמורה לד א, שמ' שחוטים בטלים ברוב, וע"ע כלאי בגדים ציון 1403 תירוצם של אחרונים לעניין כלאיים, אך אינו עניין לנגעי בגדים. וע"ע כלאי בגדים ציון 1406 ואילך, טעמים נוספים שחוט אינו מתבטל ברוב בכלאים, וחלק מטעמים אלו שייכים אף בנגעי בגדים.
  720. משנ"א שם; חזו"א נגעים סי' א אות טז, בד' הרמב"ם (ושא"ר) שבציון 747, שבגד ששתיו ממין המיטמא בנגעים וערבו ממין שאינו מיטמא בנגעים ולהפך, אינו מיטמא בנגעים, וק"ו כשרק חוט אחד מהשתי או מהערב עשוי ממין המיטמא בנגעים, וי"ל שאף הראשונים שבציון 746 ואילך, הסוברים שבגד ששתיו ממין המיטמא בנגעים וערבו ממין שאינו מיטמא בנגעים ולהפך, מיטמא בנגעים, סוברים כן כיוון שלדעתם בגד כזה חשוב כמחצה על מחצה, אבל כשהרוב ממין אחד יטהרו.
  721. ע"ע הנ"ל ציון 1324 ואילך.
  722. משנ"א שם.
  723. עי' ציון 879. חזו"א שם, בפי' ראשון.
  724. עי' ציון 880.
  725. עי' ציון 46.
  726. חזו"א שם, בפי' שני. ואע"פ שלשיטתו בבגד שרובו ממין המיטמא בנגעים, אף החלק שעשוי ממין שאינו מיטמא בנגעים מצטרף לטמא, עי' ציון 758, י"ל שכל זה כשהוא בטל במיעוטו ברוב המיטמא בנגעים, אך כאן כשהחלק העשוי מהמין שאינו מטמא בנגעים הוא המיעוט, ואנו רוצים לומר שבכל אופן לא יתבטל, מה שנראה על החלק שאינו מיטמא בנגעים, לא יצטרף לטמא, ועי' ציון 720.
  727. רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ב, בשם ריבמ"ץ, וראב"ד לתו"כ שם, וקר"ס טו"צ פי"ג בד' הרמב"ם טו"צ שם ה"ג (עי' ציון 749), בפי' דברי התו"כ שם: אחד מן המינים הבא בכולו. ועי' ציון 746, אופן נוסף שי"ס שחשוב כמחצה על מחצה.
  728. ע"ע נגעים. תוספתא נגעים רפ"ה.
  729. משנ"א נגעים פי"א מ"ב.
  730. נגעים שם.
  731. רבנו הלל שם, ובשם ריבמ"ץ, וראב"ד שם וק"א לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם: אחד מן המינים הבא בכולו, והיינו שהוא בחציו, ועי' ציונים 730, 746, פירושים שונים מה חשוב חציו.
  732. ויקרא יג מז.
  733. רבנו הלל שם וראב"ד שם, בפי' דברי התו"כ שם.
  734. עי' ק"א שם.
  735. הון עשיר כלאים פ"ט מ"א.
  736. ע"ע אי אפשר לצמצם ציונים 13, 21. חזון נחום נגעים שם; עי' ערה"ש העתיד סי' ק ס"ג, בטעם השני. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהקשה במה הדבר שונה מכל שאר הספקות בנגעים.
  737. אחרונים דלהלן.
  738. משנ"א שם. ועי"ש, שתלה את מחלוקת חכמים ור"ש במחלוקת חכמים ור"א בפרה פ"ט ה"א אם יש בילה בלח, לסוברים כן, ע"ע בילה ציון 20 ואילך.
  739. תפא"י נגעים שם יכין אות יא. וכעי"ז בערה"ש העתיד שם, בטעם הראשון: במה יפה כח חציו של צמר הגמלים מהחציו של רחלים.
  740. רמב"ם שם.
  741. עי' ציון 682.
  742. עי' ציון 690. רמב"ם דלהלן.
  743. עי' ציון 733 ואילך, ועי' ציון 743, שכן הלכה. רבנו הלל וק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ב, בפי' דברי התו"כ שם: מנין לאחד מן המינים הבא בכולו, והיינו שכולו שתי או כולו ערב, ועי' ציון 730, שי"מ דברי התו"כ בע"א. ועי' רא"ש שבציון 720, ולדבריו פשוט שכשכל השתי או כל הערב ממין המטמא בנגעים, הבגד מטמא בנגעים, וכ"ה בארה"ח סי' ט בארץ יהודה ס"ק א, בדעתו .
  744. רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ג; שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ד וכס"מ טו"צ שם וקר"ס טו"צ שם ומער"ק טו"צ שם (וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם אות ט), בפי' דברי התוספתא נגעים פ"ה: בגד ששתיו סירקון וערבו צמר ערבו סירקון ושתיו צמר, אינו מטמא בנגעים, וסירקון הוא מין משי שאינו מטמא בנגעים, עי' ציון 687, ועי' ציון 1004, שי"מ את דברי התוספתא בע"א. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' קצט, ראיה מנגעים פי"א מ"ד: בגד ששתיו צבוע וערבו לבן וכו', הכל הולך אחר הנראה, עי' ציון 1001, ומכך שדוקא בבגד שכולו ממין המיטמא בנגעים אלא שחלקו צבוע שאינו מטמא בנגעים (עי' ציון 978), הולכים לפי הנראה, מ' שכששתיו או ערבו ממין שאינו מיטמא בנגעים כלל, אין הולכים בו אחר הנראה אלא אינו מיטמא בנגעים, וכעי"ז בחס"ד לתוספתא שם, ועי' ציון 750, ועי' תפא"י שבציונים 749, 1011, שמ' שחולק ולדבריו אף בבגד ששתיו או ערבו ממין שאינו מיטמא בנגעים, הכל הולך אחר הנראה, אלא שכאן מדובר כשהשתי והערב שניהם נראים.
  745. עי' ציון 733, ועי' ציון 743, שכן הלכה.
  746. קר"ס שם. ועי' ציון 730. ועי' תפא"י נגעים שם מ"ב יכין אות יב, שאפילו שהערב ממין המיטמא בנגעים, ונמצא שרוב הבגד ממין המיטמא בנגעים, שהרי הערב גדול מהשתי (עי' ציון 855), מ"מ אין הבגד מיטמא בנגעים, ונ' כונתו לומר שהוא מהטעם שכאן, וכ"ה שם מ"ז בועז אות ז (אלא שהוא נצרך אף לטעם שבציון 752), וכעי"ז בציון 1011.
  747. חס"ד שם (ועי' ציון 747, שהחס"ד חולק על התפא"י שבציון 749, ונ' שמטעם זה הוצרך לתת טעם אחר); ארצה"ח שם. ועי' חס"ד שם, שאע"פ ששתי לחוד או ערב לחוד מיטמאים בנגעים (עי' ציון 832 ואילך), זה דוקא קודם האריגה, אבל לאחר שארגו בבגד, בטל ממנו שם שתי וערב, ולכלל בגד צמר או פשתים לא הגיע (עי' ציון 879, ועי' חי' הגר"ח שבציון 880, שחולק וסובר ששתי שנארג בבגד, לא הופקעו ממנו דיני שתי לעניין נגעים), ועי' ארה"ח שם, שת' ששתי וערב מיטמאים בנגעים דוקא בחוט ארוך שראוי לטוות ממנו שתי או ערב בשיעור ג' על ג', אבל בבגד שהחוטים כבר פסוקים, אין השתי לחוד או הערב לחוד מיטמאים בנגעים, עי' ציון 1117.
  748. עי' ציון 755.
  749. עי' ציון 46. שו"ת תשב"ץ שם. וכעי"ז בתפא"י בועז שם (אלא שהוא נצרך אף לטעם שבציון 749).
  750. עי' ציון 715.
  751. עי' ציון 733 ואילך.
  752. שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ד.
  753. עי' ציון 731.
  754. משנ"א נגעים פי"א מ"ב, ע"פ טעמו שבציון 732.
  755. משנ"א שם, ע"פ ההלכה שמחצה על מחצה מטמא בנגעים, עי' ציון 743, ולשיטתו שאנו רואים את שני המינים כמעורבים זה בזה, עי' ציון 741; תפא"י נגעים שם יכין אות יא; עי' חזו"א נגעים סי' א אות טו. וכ"מ ברא"ש שבציון 720, שאפילו כשחוט אחד שלם בבגד עשוי מחומר המטמא בנגעים אינו מתבטל לבגד והבגד מטמא בנגעים, ואם רק נגע על אותו חוט מטמא בנגעים, אין בנגע כזה שיעור גריס לטמא, עי' ציון 46.
  756. עי' חזו"א דלהלן.
  757. עי' ציון 1056 ואילך.
  758. חזו"א נגעים סי' א אות יז. ונ' שאף הסוברים שבגד שרובו ממין המיטמא בנגעים ומיעוטו ממין שאינו מיטמא בנגעים, ומקום הנגע על המין שאינו מיטמא בנגעים, שבכ"ז מיטמא, ובכללם אף החזו"א, עי' ציון 758, מודים כאן, שכיון שהמין שאינו מיטמא בנגעים עומד בפנ"ע מעל המין המיטמא בנגעים, אין הוא מתבטל, וחוצץ.
  759. ע"ע אין מבטלין אסור לכתחילה.
  760. משנ"א נגעים פי"א מ"ב. וע"ע הנ"ל ציון 39 ואילך, שנחלקו אחרונים אם מותר לבטל דבר בעודנו היתר, כדי שיתבטל כשיגיע לכלל איסור.
  761. עי' דברי רבא בזבחים צד א; רמב"ם טו"צ פי"ג ה"א. ועי' דברי רבא שם, שבהו"א של דבריו תלה את דין נגעי בגדים בעור קשה, במחלוקת ת"ק ואחרים בברייתא זבחים שם, אם עור קשה הוא בר כיבוס.
  762. עי' לעיל: כיבוס הבגד והטבלתו.
  763. ע"ע מלבן. ועי' לעיל ציון 764.
  764. רבא בגמ' שם.
  765. תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות א.
  766. תו"כ שם; ברייתא בשבת כח א.
  767. עי' ציון 780 ואילך.
  768. עי' ציון 678 ואילך.
  769. עי' תו"כ שם, ורבנו הלל שם.
  770. ק"א לתו"כ שם. ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק יא, שנאמר "עור" שלוש פעמים, ואחד הוצרך ללימוד שבציון 796 ואילך, נשאר פעמיים "עור" מיותר, אחד ללמוד לבהמה גסה ושאינה נאכלת ואחד לשרצים.
  771. ויקרא יג מח-מט.
  772. תו"כ שם.
  773. ק"א שם.
  774. ויקרא שם. ברייתא שם.
  775. רש"י שבת שם ד"ה עור.
  776. ק"א שם.
  777. ויקרא יג מט. תו"כ שם פי"ג אות ט.
  778. ק"א לתו"כ שם.
  779. עי' ציון 682.
  780. תו"כ שם. ועי"ש אות ח-ט, בטעם שיש צורך בכתוב וא"א ללמוד בבנין אב או בק"ו משרצים, שפטר בהם עורות שבים, ע"ע שרץ.
  781. ויקרא שם מח.
  782. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"א מ"א; רע"ב נגעים שם. ועי' פיהמ"ש שם, שצמר נחשב מין הגדל בארץ, אע"פ שהוא מבע"ח, שאין בע"ח מתהוים אלא מן הצומח.
  783. תפא"י נגעים שם יכין אות ג.
  784. נגעים שם; תו"כ שם; רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ה.
  785. עי' ציון 917. ערה"ש העתיד סי' ק סי"א. ומ' מדבריו, שאף כשעשה מהם כלי, בטלה דעתו אצל כל אדם.
  786. ענפי אר"ז ח"א ע' אב הטומאה (דף ו ב) וח"ב ע' דם חטאת (דף לח ב), ור"א זילבר בדגל התורה (כשר) סי' נו ס"ק א, בשם רמ"ש מדוינסק; מקור ברוך (גינצבורג) ח"ב סי' כ, בשם ר"מ רוזין, ע"פ המשנה והתו"כ והרמב"ם שבציון 787, שמיעטו דוקא עורות שבים, ועי' ציון 790; רא"ז מלצר, בהסכמתו לדברי לוי ח"א, ושכ"מ ברמב"ם שם שמיעט דוקא עורות שבים, ואילו בכלים פ"א ה"ד, מיעט אף עורות של עוף מטומאת כלים, ועי' ציון הנ"ל. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שבציון 785, ולכאורה טעמו שצמר נחשב מין הגדל בארץ, אע"פ שהוא מבע"ח, שייך אף בעופות, וע"ע גדולי קרקע ציון 17, שבמקום בו בע"ח חשובים גידולי קרקע, אף עופות חשובים גידולי קרקע.
  787. ערה"ש העתיד שם; מקור ברוך שם, ושכ"מ ברמב"ם טו"צ שם, שלא כ' בפירוש שעורות של עופות מטמאים בנגעים, ועוד שבעניין חיבור חוט או משיחה לעור של דג שמטמא בנגעים (עי' ציון 795 ואילך), הוסיף: או עור בהמה וחיה, ולא זכר עור של עוף, ועי' ציון 789. ועי' רמב"ם כלים שם, שממעט טומאת כלים מעורות שבים באופן דומה לאמור בציון 780 ואילך, ושם ה"ד: יראה לי שכלים העשויים מעור העוף אינם מקבלים טומאה, וא"כ לכאורה ה"ה בטומאת נגעים (שהרי המיעוט לעורות שאינם מהארץ שוה בשתי הטומאות), ואע"פ שהרמב"ם שם כ' למעט כלים העשויים מעור עוף כמו כלים העשויים מעצמות העוף שאינם מקבלים טומאה, עי' משך חכמה ויקרא יא לו וחזו"א כלים סי' כג אות יג, שהטעם למעט אינו ההיקש לעצמות אלא מטעם שעופות חשובים כבריאתם מן המים, וא"כ יש למעטם אף מטומאת נגעים, ועי' ר"ש כלים פי"ז מי"ד, שכ' בפירוש שעור העוף נתמעט מטומאת כלים באופן דומה לאמור בציון 780 ואילך, וא"כ ה"ה שיש למעטו מטומאת נגעים, אך עי' מים טהורים כלים שם ס"ק טו, שהגיה בלשונו ומחק: עופות.
  788. ערה"ש העתיד שם.
  789. עי' ציון 787.
  790. תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ט; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"א מ"א ורא"ש נגעים שם, בפי' דברי המשנה נגעים שם: דבר שהוא מקבל טומאה, והיינו שחיברו באופן שהוא חיבור לקבלת טומאה, ועי' ציון 815, שי"מ בע"א; רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ה; רע"ב נגעים שם. וע"ע טמאת כלים ציון 69 ואילך.
  791. ועי' להלן ציון 1078 ואילך, במחלוקת התנאים לעניין חיבור בגדים לטומאת נגעים, וצ"ב האם מחלוקת זו היא אף בחיבור חוט ומשיחה להחשיב את הכל כראוי להיטמא בנגעים, או שחיבור חוט ומשיחה הוא לכו"ע באופן של חיבור לשאר טומאות.
  792. משנה שם; תו"כ שם; רמב"ם שם. ועי"ש, שדוקא כשעשה מאותו עור כלי, עי' ציון 917 ואילך, ועי' ציון 915, שי"ח.
  793. ויקרא יג מח.
  794. תו"כ שם.
  795. ק"א לתו"כ שם.
  796. תוי"ט נגעים שם.
  797. עי' ציון 715 ואילך.
  798. עי' ציון 780 ואילך.
  799. ראב"ד לתו"כ שם.
  800. מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם.
  801. עי' ציון 682. רמב"ם שם.
  802. עי' ציון 898 ואילך, ועי' ציון 910, שי"ס שאף עור שאינו מעובד מטמא בנגעים. רמב"ם שם.
  803. רמב"ם שם. וכ"מ בראב"ד שם ובמהר"ם מרוטנבורג שם.
  804. א"ר נגעים שם, ובבהגר"א נגעים שם; תפא"י נגעים שם יכין אות ז, ובהלכתא גבירתא שם אות א.
  805. הלכתא גבירתא שם.
  806. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"א מ"א, ותוי"ט נגעים שם בד' הרמב"ם טו"צ פי"ג ה"ה, שכ': מטמאים ברבים (ואת הדבר מהמין המיטמא שחיבר כ' בלשון יחיד); מל"מ כלים פ"א ה"ג, בפי' ראשון, בד' מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם בסוף דבריו, שאין עור הים מצטרף לחלק המקבל טומאה לצורך השיעור, עי' ציון 815, וא"כ מוכרח שהנפ"מ לחיבור הוא שאף העורות ממין שאינו מקבל טומאת נגעים ייטמאו, ועי' ציון 810 ואילך. וכ"מ בראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ט, שכ': אותו החוט וכו' מביאנו לידי טומאה. ועי' ציון 807, שי"ס שאף כשמחבר דבר שאינו מיטמא בנגעים לעורות ממין שאינו מיטמא בנגעים, הרי הם מיטמאים בנגעים, ולשיטתם פשוט שאותם עורות יטמאו בנגעים בעצמם.
  807. מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם, בשם ר"י מסימפונט. ועי' מל"מ שם, בפי' ראשון, ומק"ד סי' נ ס"ק יב, שמ' מדבריהם שאינו מקבל טומאת נגעים כלל, לא לעניין נגע שנראה שם ולא לעניין להיטמא כשנראה נגע במקום שמטמא בנגעים. ועי' מל"מ שם, בפי' שני, שי"ל שאף המהר"ם מרוטנבורג עצמו בסוף דבריו סובר כן, ועי' ציון 809.
  808. מל"מ שם, בפי' שני, בד' מהר"ם מרוטנבורג שם, ושזו הנפ"מ לחיבור, ועי' ציונים 809, 816.
  809. חזו"א כלים סי' כג אות יא, בד' מהר"ם מרוטנבורג שם בשם ר"י מסימפונט.
  810. עי' ציון 933 ואילך.
  811. עי' ציון 976. מהר"ם מרוטנבורג דלהלן.
  812. מהר"ם מרוטנבורג נגעים פי"א מ"א, בסוף דבריו, בפי' דברי המשנה נגעים שם: דבר שהוא מקבל טומאה, והיינו שיש בו שיעור בפנ"ע לקבל טומאה, ועי' ציון 793, שי"מ את דברי המשנה בע"א. ועי' מל"מ כלים פ"א ה"ג, בפי' שני, שי"ל שאף מש"כ בתחילת דבריו בשם הר"י מסימפונט סובר כן, ועי' ציון 816. ועי' מל"מ שם, שהקשה מלשון המשנה שם: אפילו חוט אפילו משיחה.
  813. ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ט; מל"מ שם, בפי' ראשון, בד' מהר"ם מרוטנבורג שם בשם ר"י מסימפונט, שאף בחיבור כזה, אין העור ממין שאינו מיטמא בנגעים מטמא בעצמו בנגעים, וא"כ מוכרח שהנפ"מ לחיבור הוא שהעור מצטרף לשיעור לטמא, ועי' ציונים 811, 815; א"ר נגעים שם. וכ"מ ברמב"ם טו"צ פי"ג ה"ה, שכ': כל שהוא, אלא שאולי כ' כן רק לגבי כלי עור, ששיעורן בכל שהוא, עי' ציון 970, ולא לגבי צמר ופשתים.
  814. זר זהב ומנ"ב לתוספתא דלהלן; ערה"ש העתיד סי' ק ס"א. וע"ע כלאי בגדים ציון 955, ראשונים שפי' כן לעניין כלאי בגדים.
  815. תוספתא נגעים רפ"ה; ערה"ש העתיד שם ס"ה, בפי' דברי התו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ב, לגי' שלפנינו: בגד ולא ארג בו שלוש על שלוש, והיינו לבדים שאינם ארוגים, ועי' ציון 933, שי"ג בע"א, ועי' ציונים 948, 1152, שי"ג כגי' שלפנינו, ומפרשים את דברי התו"כ בע"א. ועי' מאירי שבת נז ב, שלא מצינו בלבדים אם הם מטמאים בנגעים, וצ"ב.
  816. רמב"ם טו"צ פי"ג ה"א; עי' ר"ש שבציון 1105.
  817. תוספתא שבת פ"ה (בצוקרמנדל פ"ד); ברייתא בשבת שם.
  818. עי' שו"ת רב נטרונאי גאון סי' תמו (והובא בגנזי קדם ח"ד סי' ו ובאוצה"ג שבת סי' קעה); עי' ר"ח שבת שם; עי' רי"ף שבת שם (כו ב); רש"י שבת שם ד"ה אין בה וד"ה ואינה; עי' הערוך ע' אסטמא; עי' תוס' שבת שם ד"ה ואינה, בשם ר"י; עי' ר"י מלוניל שבת שם (שם); עי' רבנו פרחיה שבת שם; עי' רמב"ן שם, בפי' ראשון; עי' המאורות שבת שם; מאירי שבת שם, בשם גדולי הפוסקים, ובפי' דבריהם בשם קצת מפרשים; עי' רא"ש שבת פ"ו סי' ב; ר"ן שבת שם (שם), ובחי' הר"ן שבת שם; מיוחס לר"ן שבת שם; נמוק"י שבת שם. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהקשה לפי' זה מהתוספתא שבציון 818, והכריח שמחלוקת תנאים היא. ועי' ציונים 677, 978, שי"מ איסטמא בע"א.
  819. ויקרא יג מז.
  820. עי' רש"י שם ד"ה ואינה; רבנו פרחיה שם; מאירי שם, בשם י"מ; ר"ן שם, ובחי' הר"ן שם; עי' נמוק"י שם.
  821. ע"ע הנ"ל ציונים 647 ואילך, 950 ואילך. רש"י שם; נמוק"י שם.
  822. עי' ציון 832 ואילך.
  823. שו"ת רב נטרונאי גאון שם; ר"ח שם; רי"ף שם; הערוך שם (ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכד, שהקשה מדוע הוצרך לטעם זה, והרי פי' שם שאסטמא הוא בגד צבעוני, וכ"ה ברב נטרונאי גאון שם, ובגדי צבעונים אינם מטמאים בנגעים, עי' ציון 978); ר"י מלוניל שם; רבנו פרחיה שם; המאורות שם; מאירי שם, בשם גדולי הפוסקים; רא"ש שם; עי' ר"ן שם, ובחי' הר"ן שם; מיוחס לר"ן שם.
  824. עי' ציון 832 ואילך. רמב"ן שם, בד' ר"ח שם ורי"ף שם; מאירי שם, בשם קצת מפרשים בד' גדולי הפוסקים. וכ"מ בשא"ר שבציון 826.
  825. מאירי שם, בשם י"מ.
  826. פיהמ"ש להרמב"ם כלים פכ"ד מי"ג; ר"ש כלים שם; רא"ש כלים שם.
  827. עי' ציון 832. חזו"א נגעים סי' א אות כו.
  828. עי' שבת כז א, ורש"י שם ד"ה שרצים; עי' רמב"ם כלים פ"א הי"א, שדוקא אריג מקבל טומאה.
  829. נגעים פי"א מ"ח, והובא בגמ' שבת כז ב (ובכתי"מ וכת"י רומי וקטע גניזה קימברידג' שמספרו 139 הוא ברייתא בפנ"ע, ועי' ציון 864); תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ה-ו; תוספתא נגעים פ"ה; רמב"ם טו"צ פי"ג ה"א.
  830. משנה שם; תו"כ שם אות ז
  831. תו"כ שם אות ה-ו; רמב"ם שם.
  832. ויקרא יג מח. תו"כ שם אות ו.
  833. ק"א לתו"כ שם אות ז.
  834. עי' ציון 46. חזו"א נגעים סי' א אות יט. ועי' ציון 965, שהזכירו בחוטי שתי וערב דוקא אופן שהם בפקעת.
  835. עי' משנה שם, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ורע"ב שם; תו"כ שם אות ז.
  836. ויקרא יג מז.
  837. שם מח.
  838. משנ"א נגעים שם.
  839. תו"כ שם; פיהמ"ש שם; רע"ב שם.
  840. עי' ציון 869.
  841. ע"ע ציון 7.
  842. תוי"ט נגעים שם; משנ"א שם.
  843. פיהמ"ש שם; רע"ב שם, בפי' ראשון.
  844. רבנו הלל לתו"כ שם.
  845. ר"ש נגעים שם, בשם י"א; רא"ש נגעים שם, בשם י"א; רע"ב שם, בשם י"א. וכ"ה הגי' לפנינו בגמ' שם ובר"ח שבת שם וברש"י שם ד"ה משישלה (אבל גי' כתה"י: כתי"מ וכת"י רומי וכת"י אוקספורד וכת"י פרידברג וקטע גניזה קימברידג' שמספרו 139, כפי שהיא לפנינו במשנה ובתו"כ, וכ"ה גי' דפו"י: ד"ו וד' פיזארו, ועי' דק"ס שבת שם, שכ"ה גי' שאר דפו"י).
  846. רש"י שם ד"ה משישלה; ר"ש שם; מאירי שבת כו א; רא"ש שם; רע"ב שם.
  847. משנה שם; תו"כ שם.
  848. עי' רבנו הלל שם; עי' ראשונים שבציון 866, בפי' "מיד" לד' חכמים, ומסתבר שה"ה לד' ר' יהודה.
  849. תו"כ שם.
  850. תפא"י דלהלן. ועי' ציון 1002, וצ"ב.
  851. תפא"י נגעים שם יכין אות סג.
  852. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  853. תוס' סוכה יב ב ד"ה באניצי, וכעי"ז בתוס' שבת כז ב ד"ה אונין; ר"ש שם; רשב"א שבת שם; רא"ש שם, ותוס' הרא"ש סוכה שם, ועי' תוס' הרא"ש שבת שם.
  854. תוס' שבת שם, בשם ר"י, ותוס' סוכה שם; עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם; רשב"א שם; רא"ש שם, ובתוס' הרא"ש שם ושם; רע"ב שם. ועי' תוס' שבת שם ור"ש שם ורשב"א שם ותוס' הרא"ש שבת שם, ראיה מע"ז יז ב, שר"א בן פרטא לא הצליח להבחין בין השתי לערב לולי שהתרחש לו נס, ועי' תוס' סוכה שם, שהקשה להפך מגמ' זו, שאפשר להבדיל בין שתי לערב, ות' בפי' ראשון, שהכונה לשתי וערב של צמר, עי' ציון 855 ואילך, ועי' ציון 859.
  855. תוס' סוכה שם, בפי' ראשון; פיהמ"ש להרמב"ם שם, בפי' ראשון, לגי' כתה"י (וכ"ה בר"י קפאח); ר"ש שם; תוס' הרא"ש סוכה שם, ועי' ציון 859.
  856. תוס' סוכה שם, בפי' שני; רא"ש שם, ובתוס' הרא"ש שבת שם, ועי' ציון 858. וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם שם, שהוסיף: או שיהיה ביניהם הבדל מועט שאין חוששים לו. ועי' תוס' סוכה שם ורא"ש שם, ובתוס' הרא"ש שם, ראיה מע"ז שם, שעל מנת לבדוק עם ר"א בן פרטא דובר אמת כשאמר שהוא רבם של טרסיים, ביקשו ממנו להבחין בין שתי וערב של פשתן, ועי' ציון 857.
  857. תוס' שבת שם ד"ה אונין, בשם ר"י, ובסוכה יב ב ד"ה באניצי ופיהמ"ש שם ור"ש שם ורשב"א שם וריטב"א שבת שם (ועי' ריטב"א סוכה שם) ורא"ש שם, ובתוס' הרא"ש שם ושם, ורע"ב שם, בפי' דברי ר' יהודה במשנה שם: האונים של פשתן משיתלבנו, ועי' מאירי שם; רבנו הלל שם, בפי' ראשון, בפי' דברי ר' יהודה בתו"כ שם: והאונים של פשתן משיתלבנו. ועי' ציונים 885, 895, שי"מ את דברי ר' יהודה בע"א.
  858. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם. וכ"ה ברש"י שבציון 883, אלא שפי' המשנה בע"א, עי' ציון 885. וכעי"ז בפיהמ"ש להרמב"ם שם. ועי' ציון 884, שי"מ הליבון בע"א, ופירוש זה בודאי אינו אפשרי לסוברים שאונים הם אניצי פשתן לאחר שנטווי להיות חוטי שתי וערב.
  859. עי' רש"י שבת שם ד"ה סיככה וד"ה כמאן וסוכה שם ד"ה סככה, ותוס' שם ושם ותוס' הרא"ש שם, בדעתו; רבנו הלל שם, בפי' שני; ר"ש שם, בשם י"מ; רא"ש שם, בשם י"מ; פני שלמה סוכה שם, בד' הרמב"ם שם ה"ח.
  860. ערול"נ סוכה שם, בד' רש"י שם ושם, שפשתן מיטמא משיתלבן עוד קודם שיטוה לשתי וערב, עי' ציון 885, ואף לאחר שיטוה לשתי או ערב לא פקעה טומאתו, ועי' ציון הנ"ל.
  861. כ"ה הגי' לפנינו במשנה שם. ובגמ' שם: ר' מאיר (וכ"ה גי' סמ"ג עשין רלח במשנה שם), ועי' דק"ס, שאפשר שמטעם זה י"ג בגמ' שם שהיא ברייתא, עי' ציון 832, ועי' תוס' סוכה שם, שהוכיח שהגי' הנכונה אינה ר' מאיר, מדברי אביי בשבת שם: רשב"א וסומכוס אמרו דבר אחד, ולא אמר: רשב"א וסומכוס ור' מאיר אמרו דבר אחד.
  862. משנה שם.
  863. עי' דברי סומכוס בברייתא שבת שם, ורש"י שבת שם ושם וריטב"א שם; רמב"ם שם; רא"ש שם.
  864. ויקרא שם.
  865. משנ"א שם.
  866. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  867. עי' ציון 842.
  868. קר"ס טו"צ שם, ע"פ התו"כ שבציון 969.
  869. משנ"א שם.
  870. עי' רש"י שם; תפא"י שם יכין אות סא.
  871. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם, לגי' כתה"י ור"י קפאח (ובפיהמ"ש שבדפוסים אינו); מאירי שם; רע"ב שם.
  872. ע"ע הלכה ציון 222. עי' חזו"א נגעים סי' א אות יח. ועי"ש, שאף לגורסים ר' מאיר במקום חכמים, עי' ציון 864, מ"מ הלכה כמותו, לפי שר' שמעון בן אלעזר סובר כמותו, עי' שבת שם, ונמצא שהם רבים כנגד ר' יהודה.
  873. ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ז, בד' ר' יהודה בתו"כ שם (וכ"ה בנגעים פי"א מ"ח). ועי"ש, שמ' מדבריו שת"ק חולק ומכשיר אף בלא שיתיר את הקשרים. ועי' ציון 1131 ואילך, שי"מ את דברי ר' יהודה בע"א, ולפירושם מסתבר שחוט אחד שיש בו קשרים מיטמא בנגעים אף לד' ר' יהודה.
  874. ציון 1130 ואילך.
  875. עי' ציון 750.
  876. חס"ד לתוספתא נגעים פ"ה; חזו"א נגעים סי' א אות טז, בפי' ראשון.
  877. חי' הגר"ח על הש"ס נגעים אות ה; עי' חזו"א שם, בפי' שני. וכ"מ בארה"ח שבציון הנ"ל, שדוקא חוטים חתוכים שארגם בבגד פקע מהם שם שתי וערב, כיון שאין בכל חוט כשיעור, עי' ציון 1117, וכ"מ במהר"ם שיק שבציון 948.
  878. עי' ציון 1153. חי' הגר"ח שם. ועי' ציון 1160.
  879. תוספתא נגעים פ"ה. ונ' שכולם מודים בדבר, ואף הסוברים ששתי שנארג בבגד מטמא אף משום שתי, מ"מ כיון שפנים חדשות באו לכאן, ייראה כבתחילה.
  880. רש"י שבת כז ב ד"ה משיתלבנו.
  881. רש"י סוכה יב ב ד"ה סככה.
  882. רש"י שבת שם ד"ה סיככה וד"ה כמאן וסוכה שם ור"ש נגעים פי"א מ"ח בשם י"מ ורא"ש נגעים שם בשם י"מ, בפי' דברי ר' יהודה בנגעים שם: האונים של פשתן משיתלבנו (וכ"ה בתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ז), ועי' ציונים 860, 895, שי"מ את דברי ר' יהודה בע"א; מאירי שבת כו א וסוכה שם, בשם י"א; פני שלמה סוכה שם, בד' הרמב"ם טו"צ פי"ג ה"ח, שכ' ששתי וערב של פשתן מטמא בנגעים: אע"פ שלא ליבן הפשתן, ומ' שכשליבן מטמא עוד קודם לכן (ועי' רמב"ם שם, שאף לגבי צמר כ': ולא שלק הצמר, וא"כ לדברי הפני שלמה צ"ל שכששלק הצמר יטמא עוד קודם שנעשה שתי וערב, אבל בפני שלמה הזכיר דוקא פשתן, וצ"ב). ועי' תוס' סוכה שם ד"ה באניצי, שמצדד לומר בד' רש"י שם ושם, שאף חכמים במשנה שם, שנחלקו על ר' יהודה בחוטי שתי וערב (עי' ציון 865), מודים לו באניצי פשתן שלא נטוו (וכ"מ במאירי שם, וכ"ה בפני שלמה שם בד' הרמב"ם שם), שאם לא כן, כיצד ייתכן שבשתי וערב ר' יהודה מקל יותר (עי' ציון 838 ואילך) ובאניצי פשתן הוא מחמיר יותר. ועי"ש שהקשה לשיטת רש"י כיצד ייתכן שקודם שנטווה לשתי יטמא, ולאחר שנטוה שוב לא יטמא עד שישלק, עי' ציון 862, ועי' ערול"נ שבציון 863 ופני שלמה שם, שתרצו, ועי' תוס' שם, קושיות נוספות על שיטת רש"י.
  883. ויקרא יג מח.
  884. פנ"י שבת כז ב.
  885. עי' ציון 855 ואילך.
  886. עי' ציון 857.
  887. ערול"נ סוכה שם. וצ"ב, שבכתוב שם מפורש: או בשתי או בערב לפשתים ולצמר.
  888. ויקרא שם.
  889. פני שלמה שם.
  890. עי' ציון 965 ואילך.
  891. פנ"י שם וסוכה שם.
  892. רבנו הלל לתו"כ שם, בפי' שני, בפי' דברי ר' יהודה בתו"כ שם (וכ"ה במשנה שם): האונים של פשתן משיתלבנו. ועי' ציונים 860, 885, שי"מ את דברי ר' יהודה בע"א. ועי' משנ"א נגעים שם, שהקשה שבאופן כזה אינם עומדים עדיין לאריגה, ומאיזה טעם יטמאו.
  893. עי' ציון 832. תוס' שבת שם ד"ה אונין ותוס' הרא"ש שבת שם, בשם ריב"א, ותוס' סוכה שם; ר"ש שם; רשב"א שבת שם; מאירי שם, ובסוכה שם בשם י"א, ושכן דעתו; רא"ש שם, ובתוס' הרא"ש סוכה שם; עי' שא"ר שבציון 860. ועי' תוס' שם ושם ורשב"א שם ותוס' רא"ש שם ושם, שכ"ה בערוך ע' אנין, ובערוך שלפנינו אינו, ועי' דברי אחי"ה שבערוך השלם ע' אניצי.
  894. ערול"נ שם, בד' תוס' סוכה שם בתירוץ אחד, שאסור לסכך בהם מדרבנן, כיון שהם קרובים לטומאה, ע"ע סוכה. וצ"ב, שמדברי התוס' שם מ' שאינם מיטמאים בנגעים כלל אפילו מדרבנן, וחכמים גזרו רק שאין מסככים בהם.
  895. עי' תו"כ וראשונים דלהלן.
  896. ר"ש נגעים פי"א מ"א וק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות י, ע"פ שבת עט א וגיטין כב א.
  897. כ"ה הגירסא בתו"כ שם לפנינו (וכ"ה גי' כל כתה"י לתו"כ וגי' ד"ו) וברבנו הלל לתו"כ שם. וגי' הראב"ד לתו"כ שם ור"ש שם וקר"ס טו"צ פי"ג והג' הגר"א לתו"כ שם: חיפה, וכ"ה בגמ' שם ושם.
  898. ר"ש שם וקר"ס שם, ע"פ גמ' שם ושם.
  899. ק"א שם. ועי' גמ' שם ושם, שעור כזה נקרא דפתרא, וצ"ב, ועי' ציון 903.
  900. עזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק פט, שהוא דפתרא שלא הוזכרה שאינה מטמאת, ועי' ציון 902.
  901. ויקרא יג מח.
  902. תו"כ שם.
  903. עי' ציון 865 ואילך.
  904. משנ"א נגעים פי"א מ"ח.
  905. רמב"ם טו"צ שם ה"ד. ועי' משנ"א שבציון 915 ומשכיל לדוד שבציון 918, שי"ל שאף רש"י שבציון 910 מודה בכך.
  906. עי' רמב"ם שבציון 917, ומשנ"א כלים פי"ז מט"ו בדעתו, ועי' מל"מ כלים פ"ב ה"א. וכ"מ בתו"כ שם אות יא, ועי' ציון 913.
  907. עי' ראב"ע ויקרא שם; אברבנאל ויקרא שם מז. ועי' משכיל לדוד (פארדו) ויקרא שם מח, שכ"מ ברש"י ויקרא שם, ושכ"ה פשט הכתובים. ועי"ש, שהקשה מהתו"כ שבציון 905, ועי' תורה תמימה ויקרא שם אות רז, ולדבריו שם (שהקשה מגיטין שם שהביאו נפ"מ בין עור מעובד לעור שאינו מעובד, ולא חשבו נפ"מ לטומאת נגעים) י"ל שהגמ' בגיטין שם חולקת על דברי התו"כ, ואולי רש"י סובר כשיטת הגמ', ועי' ציונים 913, 915, 918, שי"מ את דברי רש"י בע"א, ועי' ציון 908.
  908. ויקרא שם.
  909. ראב"ע שם. וכ"מ באברבנאל שם.
  910. משנ"א שם, בד' ר"ש כלים שם, שכ"כ לגבי שאר טומאות, וה"ה בטומאת נגעים; באר בשדה ויקרא שם, בד' רש"י שם, ושכן יש לישבו כדי שלא יחלוק על דברי התו"כ שבציון 905 (ועי' ציון 909, של"מ כן בדברי התו"כ), וע"פ ר"ש שם, בפי' דברי התו"כ שמיני פ"ז אות יא לגבי טומאת כלים (שזהים לדברי התו"כ שבציון 905), שהמילים: שלא נעשתה בהם מלאכה, אינם פירוש לעור המצה ועור האיפה, אלא הם תנאי, שדוקא כשלא נעשתה בהם מלאכה אינם מטמאים, ועי' ציונים 910, 915, 918, שי"מ את דברי רש"י בע"א.
  911. ויקרא יג מח.
  912. עי' ראב"ע ויקרא שם; ר"י בכור שור ויקרא שם; משנ"א נגעים פי"א מ"א, בד' רש"י עה"ת שם (ועי' ציון 908, ועי' ציונים 910, 913, 918, שי"מ את דברי רש"י בע"א), ומשנ"א שם וכלים פי"ז מט"ו, בד' ר"ש כלים שם (ועי' ציון 917). ועי' ציון 919.
  913. עי' אחרונים שבציון 913. וי"ל לדבריהם, שהתו"כ דלהלן שרק כלי מטמא בנגעים, היינו בעור שאינו מעובד.
  914. רמב"ם טו"צ פי"ג ה"א וה"ד; ר"ש נגעים פי"א מי"א (ועי' ציון 915) ורבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות יא וכס"מ טו"צ שם וקר"ס טו"צ שם וק"א לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם (ועי' כס"מ שם, שכ"ה בתוספתא, ולפנינו אינו), וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם אות יב, ועי' ציון 916; רלב"ג ויקרא שם.
  915. עי' רמב"ם שם ה"ד, ומשנ"א כלים שם בדעתו. ועי' משכיל לדוד ויקרא שם, שי"ל בדוחק שאף רש"י שבציון 915 מודה בכך, וכונתו בעור שלא נעשתה בו מלאכה, שהכונה לעור לאחר עיבוד שחשב עליו לשטיח לישב עליו או לכר וכסת, שאינו מחוסר שום תיקון אחר והרי הוא כלי ללא מעשה, ועי' ציון 932, וכעי"ז בשם עולם ויקרא שם, שכונת רש"י לפשוטי כלי עור, עי' ציון 921.
  916. ויקרא שם מט. תו"כ שם. ועי' רלב"ג שם, שמה שחילקה תורה בין "עור" ל"מלאכת עור", שניהם כלים הם, אלא ש"עור" הוא כלי המשמש את האדם שימוש נכבד, ו"מלאכת עור" הוא כלי המשמש את האדם שימוש חלוש, ועי' ציון 915.
  917. ע"ע טמאת כלים ציון 385.
  918. תוס' שבת כח ב ד"ה אתיא, בשם רש"י, ועי' שם עולם שבציון 918; עי' ראב"ד שם, בפי' דברי התו"כ שם אות יב, שעורות האוהלים מטמאים בנגעים (וכ"ה בתוספתא נגעים רפ"ה, ועי' ציונים 669 ואילך, 932, שי"מ את טומאת האהלים בע"א); רמב"ם שם. ועי' קרית מלך (לר"ח קניבסקי) טו"צ שם, ראיה מנגעים פי"א מי"א: רצועות מנעל וסנדל, והיינו פשוטי כלי עור. ועי' מל"מ טו"צ שם, שהקשה משבת כז א, שא"א ללמוד שאר טומאות מטומאת נגעים, כיון ששתי וערב מטמאים בנגעים ולא בשאר טומאות, עי' ציון 832, ולא הקשו מפשוטי כלי עור, ועי' מער"ק טו"צ שם, שת' שנקט פרכא אחת ואין צורך לנקוט את כל הפירכות, ועי' כתר המלך טו"צ שם, תרוץ נוסף.
  919. עי' ראב"ד שם; מל"מ כלים פ"א ה"י; מער"ק שם.
  920. ויקרא שם נא.
  921. תו"כ שם.
  922. ראב"ד שם. ועי' ציונים 673, 932, שי"מ את החידוש שבאהלים בע"א.
  923. ע"ע מדרס ציון 338.
  924. עי' ציון 668. מרכה"מ טו"צ שם.
  925. עי' ציון 832. ערה"ש העתיד סי' קפו סי"ד, בטעם ראשון.
  926. ע"ע הנ"ל ציון 390 ואילך.
  927. עי' ציון 682.
  928. ערה"ש העתיד שם, בטעם שני.
  929. ע"ע כלים ציון 24 וע' כלי עור. עי' משכיל לדוד שבציון 918; עזרת כהנים לתו"כ שם אות יא ס"ק צ וצא; חזו"א נגעים סי' א אות כו. וכ"מ בערה"ש העתיד סי' ק ס"י, בפי' דברי התו"כ שם אות יב, שאהלים מטמאים בנגעים (וכעי"ז בעזרת כהנים שם ס"ק צד), ועי' ציונים 673, 925, שי"מ את החידוש שבאהלים בע"א.
  930. עי' פי"ב מ"ב; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ב, לגי' רבנו הלל לתו"כ שם ולגי' ר"ש נגעים שם ולגי' הג' הגר"א לתו"כ שם, ולפנינו הגי' שאף בגד פחות משיעור שלוש על שלוש מטמא בנגעים (וכ"ה גי' רוב כתה"י: רומי 31 ו66 ולונדון ואוקספורד, ובכת"י ניו יורק הוסגרו מילים אלו, ובכת"י פרמה נשמט כל העניין), ועי' רבנו הלל שם ור"ש שם, שטס"ה, ועי' ציונים 818, 948, 1152, שי"ג בתו"כ כגי' שלפנינו ומפרשים בע"א; ברייתא בשבת כו ב; עי' רמב"ם טו"צ פי"ב ה"י.
  931. עי' רש"י שבת שם א ד"ה אין בו; רמב"ם שם. וע"ע אגדל ציון 9 ואילך וע' מדות ומשקלות (שיעוריהם) ציון 1 ואילך, על מידתה של האצבע, וע"ע אגדל ציון 21 ואילך ונספח לע' מדות ומשקלות ציון 37 ואילך, 53 ואילך, ושם טבלה ב, על מידת האצבע במידות זמנינו.
  932. ויקרא יג מז. תו"כ שם, לגי' שבציון 933; ברייתא שם.
  933. ק"א לתו"כ שם.
  934. ע"ע בגד ציון 52 וע' מדרס ציון 457.
  935. ע"ע בגד ציון 22 ואילך.
  936. עי' ציון 667. ר"ש נגעים פי"א מי"א.
  937. עי' משנה שם; עי' תו"כ שם לגי' רבנו הלל שם ור"ש שם והג' הגר"א שם, ועי' ציון 933; עי' ברייתא שם; רמב"ם שם.
  938. שבת שם. וע"ע בגד ציון 21 ואילך.
  939. רש"י שבת כט א ד"ה חוץ.
  940. ערוך ע' מל ד', ועי' ר"ש כלים פכ"ח מ"ז.
  941. ע"ע בגד ציון 36.
  942. עי' ציון 965. מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה אמרינן, ע"פ רש"י שם, בטעם שר' שמעון מצריך בשאר טומאות ג' על ג' חוץ מן המלל.
  943. ע"ע בגד ציון 39, שאף בשאר טומאות אין בגד פחות משיעור ג' על ג' מטמא בנגעים כשבדעתו לארוג יותר.
  944. ע"ע הנ"ל ציון 38.
  945. ויקרא יג מז. ק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ב ד"ה אבל עדיין ועזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק יט, בפי' דברי התו"כ שם לגי' שלפנינו, ועי' ציון 933, שי"ג בע"א, ועי' ציונים 818, 1152, שי"מ את הגי' שלפנינו בע"א; מער"ק טו"צ פי"ב ה"י; משנ"א נגעים פי"א מי"א ופי"ב מ"ב, בפי' דברי המשנה נגעים פי"א שם, שגלגלון מטמא בנגעים, וגלגלון הוא אבנט ואין בו ג' על ג'; ציונים לדברי הקבלה הערה ד, בד' הרמב"ם טו"צ פי"ג ה"ו, שכל בגד הראוי להיטמא בשאר טומאות מטמא בנגעים, ואפילו אבנט, ואבנט אין בו ג' על ג', ועי' ציון 951. ועי' מער"ק שם וציונים לדברי הקבלה שם, שאף הרמב"ם שבציון 951 מודה בכך, ומה שהצריך ג' על ג' הוא דוקא כשכונתו לארוג יותר (עי' ציון 946), ועי' ציונים לדברי הקבלה שם, שדייק כן מלשון הרמב"ם: פחות מג' על ג' מן האריג, ולא בגד שהוא פחות מג' על ג', ועי' מהר"ם שיק דלהלן שדחה, שבנגעים אין משמעות לכך שאינו רוצה להשלים את הבגד, שהרי שתי וערב מטמאים כל אחד מהם בנגעים, עי' ציון 832 ואילך, ועי' ציון 880.
  946. ק"א שם.
  947. עזרת כהנים שם.
  948. פנ"י שבת כו ב ומנ"ח מ' קעב אות א, בד' הרמב"ם כלים פכ"ב ה"א, שכ' שבגד שלם מקבל טומאה בכלשהו, ובטו"צ פי"ב שם כ' רק דין ג' על ג', ועי' ציון 949; מל"מ טו"צ שם; מהר"ם שיק תרי"ג מצוות מ' קעג, ובשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' תא. ועי' מל"מ ופנ"י שם, שאין ללמוד מהריבוי של בגד כזה בשאר טומאות לרבות אף בטומאת נגעים. ועי' תוס' שבת כז א ד"ה ת"ל, וע"ע הנ"ל ציון 40 ואילך.
  949. נגעים פי"ב מ"ב; רמב"ם טו"צ פי"ב הי"א.
  950. עי' ציון 933 ואילך. ר"ש דלהלן; קר"ס דלהלן.
  951. ר"ש נגעים שם; קר"ס טו"צ שם.
  952. עי' ציון 977 ואילך. מק"ד סי' נ ס"ק יב ד"ה אמרינן פי"ב.
  953. ציון 1088.
  954. ציון 1152 ואילך.
  955. עי' ציון 817.
  956. עי' ציון 818 ואילך.
  957. עי' ציון 933 ואילך. עי' ר"ש שבציון 1103. וכ"מ קצת ברמב"ם טו"צ פי"ג ה"א: והלבדים כבגדים.
  958. ע"ע בגד ציון 52, וע' מדרס ציון 457. ערה"ש העתיד סי' ק ס"ב. וע"ע בגד ציון 51, שאף בשאר טומאות שיעור הלבדים לקבל טומאה הוא שלושה על שלושה טפחים.
  959. ר"ש למשנה דלהלן; רא"ש למשנה דלהלן, בפי' ראשון.
  960. עי' פיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן: כבה, ור"י קפאח לפיהמ"ש שם ציון 53; רא"ש שם, בפי' שני.
  961. רע"ב למשנה דלהלן.
  962. עי' ציון 833. נגעים פי"א מ"ח; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ז. ועי' תפא"י נגעים שם יכין אות סז, בנפ"מ שצריך שיראה כאילו אפשר לארוג ממנו שתי וערב. ועי' ציון 837, בטעם שהציור של חוטי שתי וערב הוא דוקא כשהם בפקעת.
  963. ויקרא יג מז.
  964. עי' ציון 933 ואילך.
  965. תוי"ט נגעים שם. ועי' ציון 842 ואילך, שנחלקו אחרונים אם הלימוד של ר' יהודה מבגד לשתי וערב לעניין גמר מלאכה הוא בהקש או במה מצינו, ונ' שהסוברים שם שהוא בהקש יסברו זאת אף כאן.
  966. תו"כ שם.
  967. רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ד.
  968. ע"ע כלי עור. חזו"א נגעים סי' א אות כה.
  969. ע"ע טמאת כלים ציון 385.
  970. עי' ציון 921.
  971. חזו"א שם, ועי"ש ראיה מנגעים פי"א מי"א: רצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס, ואין צורך בשיעור גדול מזה, אע"פ שהם פשוטי כלי עור. ולפי"ז דברי הרמב"ם שם: כל שהם, נאמרו אף על פשוטי כלי עור המופיעים קודם לכן.
  972. עי' ציון 932. ועי' ציון 915, שי"ס שכל עור מעובד מקבל טומאת נגעים, אע"פ שאינו כלי.
  973. ע"ע כלי עור. חזו"א שם. ועי' מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם מ"א, שזכר אף הוא שיעור של חמשה על חמשה בעור, ונ' שכונתו אף הוא דוקא לעור שאינו כלי.
  974. עי' להלן.
  975. ר' מאיר בנגעים פי"א מ"ג, ועי' ר"ש נגעים שם, שאף שאר התנאים שנחלקו עליו, לא נחלקו עליו אלא בעורות (עי' ציון 1056 ואילך), אבל בבגדים לא נחלקו; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ג; ר' מאיר ור' יהודה בתוספתא נגעים רפ"ה, וכן ד' ר' שמעון בשם ר"ע לגי' ר"ש שם ולגי' הג' הגר"א לתוספתא שם, וכ"ה גי' כת"י וינה וגי' צוקרמנדל, ולפנינו הגי' שמטמאים בנגעים, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שטס"ה; ירושלמי כלאים פ"ט ה"א; רמב"ן שבת נז ב, בשם י"מ, ומאירי שבת שם, בשם י"מ השני, וריטב"א נידה סא ב, ובשבת שם בשם י"מ, ור"ן שבת שם (כו ב) ובחי' הר"ן שבת שם, בשם י"מ, ומיוחס לר"ן שבת שם, בשם הרא"ה, וחס"ד לתוספתא שבת פ"ה, בד' הערוך ע' אסטמא (ועי' ציונים 677, 821), בפי' דברי הברייתא בשבת שם (וכ"ה בתוספתא שם, ובצוקרמנדל פ"ד), שאיסטמא אינה מטמאה בנגעים, והיינו בגד צבוע, ועי' ציונים 677, 821, שי"מ איסטמא בע"א; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"י.
  976. ויקרא יג מז.
  977. ק"א לתו"כ שם.
  978. רא"ש נגעים שם; תוי"ט נגעים שם ומסורת הש"ס נגעים שם, בשם פיהמ"ש להרמב"ם נוסח א"י, ועי' ר"י קפאח לפיהמ"ש שם ציון 13, שנוסח זה אינו באף כת"י. ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק כז, שלא מצינו בשום מקום צביעה בפשתים, ובניגוד לצמר שמצינו בו צביעה בתכלת ובארגמן ובתולעת שני, וע' תוספת העזרה שם, טעם אחר שדחאו.
  979. תו"כ שם; ירושלמי שם.
  980. דברים כב יא.
  981. ע"ע כלאי בגדים ציון 864.
  982. עי' ציונים 979, 992. ירושלמי שם.
  983. עי' ציונים הנ"ל. פנ"מ לירושלמי שם.
  984. עי' ציון 15 ואילך.
  985. רמב"ן ויקרא יג מז; עי' ספורנו ויקרא שם. ועי' ציון 19
  986. עי' ציון 27.
  987. אברבנאל ויקרא יג מז. ועי' ציון 31.
  988. תו"כ שם אות ד; תוספתא שם; ירושלמי שם; רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם; רע"ב נגעים שם. וכ"מ במשנה שם. ועי' רמב"ן שם, שמ' מדבריו שר' שמעון מטמא אף בבגדים הצבועים בידי שמים, וצ"ב, ואולי אף הוא לא נתכוין אלא בעורות בלבד ולא בשאר בגדים, עי' ציון 1063.
  989. ויקרא שם מח.
  990. ק"א שם אות ד; תפא"י נגעים שם יכין אות יד.
  991. תו"כ שם; ירושלמי שם.
  992. חזו"א נגעים סי' א אות יז.
  993. עי' דברי ת"ק בנגעים פי"א מ"ז ובתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ט ובתוספתא נגעים פ"ה, בבגד שיש בו פסים צבועים ולבנים, ואף ר' נחמיה בתוספתא שם שחולק, נחלק דוקא כשאין בלבן שיעור בפנ"ע; רמב"ם טו"צ פי"ב הי"ג.
  994. עי' דברי ר' אליעזר ור' יהודה בן בתירא במשנה שם ובתו"כ שם, שאף כשיש רק פס לבן אחד הוא מטמא בנגעים; עי' רמב"ם שם.
  995. עי' ציון 719.
  996. תפא"י נגעים שם בועז אות ז. ועי"ש שהוא לשיטתו שבציונים 749, 758. ועי' אחרונים שבציון 1028, ולדבריהם שם י"ל שלא שייך כלל ביטול.
  997. עי' משנה שם ותו"כ שם ותוספתא שם, ואף הראשונים הסוברים בפירושם שנגע שפשה מלבן לצבוע מטמא, עי' ציון 1018, מודים הם בנגע שתחילתו על הצבוע שאינו מטמא; עי' רמב"ם שם.
  998. משנה שם מ"ד; תוספתא שם; רמב"ם שם ה"י.
  999. תוספתא שם.
  1000. ר"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  1001. ר"ש שם. ועי"ש, שפי' כן את דברי התוספתא שם: שבגד ששתיו סירקון וערבו צמר ערבו סירקון ושתיו צמר אין מטמאים בנגעים, שסירקון הוא סוג של צביעה, ודרך האומנים העושים בגדים באומנות של סירקון, שהסיריקון הוא שנראה (ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהטעם לכך לפי שהוא צבע בהיר ביותר), ולכן אין הבגד מטמא בנגעים, וכעי"ז ברא"ש נגעים שם, ועי' מרומי שדה נגעים שם, שהקשה שסריקון בלאו הכי אינו מטמא בנגעים, עי' ציון 688, ות' שהטעם שהוא נראה (ולכן כל הבגד אינו מיטמא) אינו מחמת המין ממנו הוא עשוי, אלא מכיון שדרכו להיות צבוע יפה ומיפה את הבגד, ועי' ציון 747, שי"מ את דברי התוספתא בע"א.
  1002. קר"ס טו"צ שם.
  1003. תפא"י נגעים שם יכין אות כא. ועי"ש, ציור מציאות בה רק חוטי הערב או רק חוטי השתי נראים, ועי"ש בועז אות ז, שהוא נזקק אף לטעם שבציון 752.
  1004. משנ"א נגעים שם.
  1005. עי' ציון 46.
  1006. ערה"ש העתיד סי' צט ס"כ. ועי"ש, ראיה מהדין שבציון 1021 ואילך, ואין חילוק לדעתו בין דין זה לבין שתי וערב שאחד לבן ואחד צבוע.
  1007. משנ"א שם.
  1008. עי' ציון 747. תפא"י שם. וכעי"ז בציון 749.
  1009. עי' ציון 996 ואילך. משנ"א שם. וכ"מ בחזו"א שם, ע"פ הראשונים שבציון 1031.
  1010. ערה"ש העתיד סי' צט ס"כ.
  1011. נגעים פי"א מ"ז; תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ט; תוספתא נגעים פ"ה.
  1012. משנה שם; תו"כ שם.
  1013. עי' רבנו הלל דלהלן. ועי' ציון 1034.
  1014. עי' ציון 1000.
  1015. עי' ציון 110. רבנו הלל לתו"כ שם, בפי' דברי חכמים במשנה שם ובתו"כ שם ובתוספתא שם: פושים מזה לזה, היינו מהלבן לצבוע. ועי' ק"א לתו"כ שם, שפירושו דחוק.
  1016. עי' ציון 933 ואילך.
  1017. רבנו הלל שם, בפי' דברי ר' אליעזר וריב"ב במשנה שם ובתו"כ שם, ושיש להשוות בין פשיון לצבוע לצירוף הצבוע לשיעור בגד.
  1018. עי' ראשונים דלהלן.
  1019. מק"ד טהרות סי' נ ס"ק יב ד"ה הביא הר"ש; חזו"א נגעים סי' א אות יא.
  1020. עי' ראשונים שבציון 1029, שדוקא כשפשה ללבן אחר חשוב פישיון.
  1021. עי' ציון 368.
  1022. עי' ציון 365. ראב"ד לתו"כ שם; עי' רבנו הלל שם, בשם ר"מ כץ; ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  1023. עי' ציון 46. חס"ד לתוספתא שם; תפא"י נגעים שם יכין אות נא.
  1024. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; עי' ראשונים דלהלן. ועי' ק"א שם, שאף החולקים בד' ר' אליעזר וריב"ב, עי' ציון 1040, מודים בד' חכמים שסוברים כמ"ש כאן. ועי' מים טהורים נגעים שם, שבכס"מ טו"צ פי"ב הי"ג, מ' שאף ר' נחמיה שבציון 1035 מודה שלבן וצבוע מצטרפים להיות בגד אחד, ולא נחלק אלא מטעם אחר (עי' ציון הנ"ל), והקשה עליו מניין לו זה.
  1025. מק"ד שם; חזו"א שם.
  1026. ראב"ד שם; רמב"ם טו"צ שם, ובפיהמ"ש שם; רבנו הלל שם, בשם ר"מ כץ; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  1027. עי' ראב"ד שם ורמב"ם שם ור"ש שם בתחילת דבריו (ועי' תוי"ט נגעים שם, שזו עיקר דעתו, ודבריו שבציון 1040, אינם עיקר דעתו אלא דחיה בעלמא) ורא"ש נגעים שם, שאף כשאין בלבן אלא שטח גריס הוא מטמא בנגעים, ושטח הגריס קטן בהרבה משלוש על שלוש אצבעות (ע"ע אגדל ציון 21 ואילך ונספח לע' מדות ומשקלות ציון 37 ואילך, ושם טבלה ב, בשיעור האצבע במידות זמנינו, וע' גריס ציון 54 ואילך בשיעור הגריס במידות זמנינו, ולפי כל השיטות שם, שטח הגריס קטן בהרבה מהשטח של שלוש על שלוש אצבעות), ועי' ציון 1040; כס"מ שם. וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם שם.
  1028. עי' רמב"ם שם, וחס"ד שם ומשנ"א נגעים שם וחזו"א שם ואות יז ואות כד, בדעתו; תפא"י שם; מק"ד שם. ועי' חזו"א שם סוף אות יא, שי"ל שאף הר"ש (ושא"ר) שבציון 1034 מודים בצבוע שהוא מעיקר הבגד, ודוקא צבוע שאינו עיקר הבגד אינו מיטמא עם הלבן.
  1029. תפא"י שם.
  1030. ע"ע יד (לטומאה) ציון 6. משנ"א שם.
  1031. עי' ראב"ד שם פט"ו אות ג ורבנו הלל שם פט"ו אות ג (ועי' ציון 1016 ואילך, וצ"ב) ור"ש שם מ"י ורא"ש שם מ"י, וחזו"א שם אות כד, בדעתם, ועי' ציון 1031. וע"ע בגד המנוגע ציון 39.
  1032. עי' להלן. ועי' ציון 1078, שלד' ר' נחמיה שתי חתיכות בגד אינן מצטרפות אף כששתיהן לבנות, ועי' ציון 1082, שי"ס שקייטא עשויה מחתיכות בגד, ומ"מ מלשון ר' נחמיה דלהלן, מוכח שאפילו בבגד אחד אין חלק צבוע מצטרף לחלק הלבן, ועי' ציון 1027.
  1033. ר' נחמיה בתוספתא שם.
  1034. ק"א שם; ביהגר"א לתוספתא שם. ונ' שה"ה בפשיון מלבד ללבן, שדינו כנגע שנראה מתחילתו ולא כנגע שפשה, שהרי החלק הצבוע מפריד ביניהם להיות החלקים הלבנים ב' בגדים נפרדים.
  1035. עי' ציון 103 ואילך.
  1036. עי' חס"ד שם, בד' ר' נחמיה שם.
  1037. ר"ש שם מ"ז בסיום דבריו, ומה שאמרו שפס לבן יחיד מטמא בנגעים הוא דוקא כשיש בו שלוש על שלוש אצבעות, ועי' ק"א שם, שזו דעת ר"ש, ועי' ציון 1030.
  1038. עי' ציון 977 ואילך. תוספתא נגעים רפ"ה.
  1039. עי' ציון 1056 ואילך.
  1040. עי' ציון 978.
  1041. משנ"א נגעים פי"א מ"ג. ועי"ש, ראיה מהתוספתא שם, שנחלקו בעורות ולא נזכר שנחלקו בשתי וערב.
  1042. נגעים פי"א מ"ג; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות א; תוספתא נגעים רפ"ה.
  1043. ויקרא יג מז.
  1044. עי' ציון 977 ואילך.
  1045. תו"כ שם.
  1046. ויקרא שם מז-מח.
  1047. ק"א לתו"כ שם.
  1048. ויקרא שם מט. תפא"י נגעים שם יכין אות יד.
  1049. ויקרא שם מח.
  1050. שם מט.
  1051. רבנו בחיי ויקרא שם. ועי' הע' המהדיר שם (מהד' מה"ק), שנלמד מהסמיכות של כלי עור בכתוב שם לשתי וערב.
  1052. תפא"י שם. ועי"ש, שעיבוד כזה נחשב לדעתו לעור צבוע, אע"פ שהוא לבן.
  1053. עי' משנה שם; תו"כ שם; תוספתא שם, לגי' הג' הגר"א וחס"ד וזר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, ולג' שלפנינו (וכ"ה גי' הר"ש וגי' כת"י וינה וגי' צוקרמנדל) אינו.
  1054. חזו"א נגעים סי' א אות יז. ועי' ציון 761.
  1055. תוספתא שם.
  1056. ויקרא שם מח.
  1057. תו"כ שם.
  1058. עי' ק"א שם; תוי"ט שם; תפא"י שם יכין אות טז.
  1059. תוספתא שם.
  1060. משנה שם; תו"כ שם; תוספתא שם, לגי' ר"ש שם ולגי' הג' הגר"א שם, וכ"ה גי' כת"י וינה וגי' צוקרמנדל, ולפנינו הגי' שלד' ר' שמעון עורות צבועים אינם מטמאים בנגעים, אפילו צבועים בידי שמים, ועי' חס"ד שם, שטס"ה.
  1061. תו"כ שם.
  1062. עי' ויקרא שם מז-מח.
  1063. עי' שם מט.
  1064. ערה"ש העתיד סי' ק ס"ו. ועי' ק"א שם, ואולי אף הוא כונתו לכך.
  1065. חזו"א נגעים סי' א אות יז. ועי"ש, שמ"מ עיקר החילוק הוא גזה"כ.
  1066. רמב"ם טו"צ פי"ג ה"א, ובפיהמ"ש נגעים שם; רלב"ג ויקרא יג מח; רע"ב נגעים שם.
  1067. ע"ע הלכה ציון 751.
  1068. ע"ע הנ"ל ציון 222. כס"מ טו"צ שם, בפי' ראשון. ועי' חס"ד שם, שדחה, שאין הלכה כרבים במקום שאינם מסכימים לאותו טעם (וע"ע הנ"ל ציון 240 ואילך, שנחלקו בכך ראשונים), ועי' ציון 1073.
  1069. ע"ע הנ"ל ציון 596. כס"מ שם, בפי' שני. ועי' חס"ד שם, שדחה, שבמשנה אינו בשם ר"ע, והמשנה עיקר לגבי התוספתא, ועוד שאף האחרים הם תלמידי ר"ע, ופשוט שנחלקו כולם בדעתו.
  1070. מרכה"מ טו"צ שם; חס"ד שם; משנ"א נגעים שם. ועי"ש, שאף הכס"מ שבציון 1071 כונתו לכך.
  1071. ע"ע הנ"ל ציון 750 ואילך. סמ"ג עשין רלח.
  1072. עי' רבנו בחיי שם.
  1073. עי' להלן.
  1074. ציון 795 ואילך.
  1075. עי' דברי ר' נחמיה בתוספתא נגעים פ"ה: פצען ותפרן ועשאן אחד אין מצטרפין, ור"ש נגעים פי"א מ"ט, בפירושו, ועי' ציון 1082; עי' א"ר נגעים פי"א מ"ט, בפי' דברי המשנה שם, ששני דפי חלוק אינם מצטרפים, והיינו כר' נחמיה (ועי' ציון 1082), ועי' ציון 1092 ואילך.
  1076. נגעים פי"א מי"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ו אות ט; תוספתא שם.
  1077. ויקרא יג נה.
  1078. עי' ראב"ד לתו"כ שם, וערה"ש העתיד סי' צט סי"ז, בפירושו. וצ"ב אם לדעה זו יש חילוק בין חלק פנימי וחלק חיצוני מחוברים, לבין כמה חלקי בגד שמחוברים זה לצד זה. ועי' ציונים 51, 60, 1105, שי"מ אריג ומוכים בע"א.
  1079. עי' ת"ק בתוספתא נגעים, לגי' שלפנינו: שני דפי חלוק מצטרפים זה עם זה, ועי' ר"ש שם, שאינו גורס כן, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שלדעתו טס"ה בתוספתא; עי' משנה ותו"כ ותוספתא שבציון 578, שמטלית שנתפרה בבגד משמשתו בסימנים, ור"ש שם, שמוכח שהם חשובים מחוברים; עי' כס"מ טו"צ פי"ב הי"ב, ע"פ רמב"ם טו"צ שם הי"ג (וכ"ה בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"א מ"ז), בפי' המשנה ותו"כ ותוספתא שבציון 1014, שקייטא ובה פסים לבנים וצבעונים הפושים מזה לזה, היינו מטליות תפורות זו לזו, ועי' ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות ט ורבנו הלל לתו"כ שם ור"ש שם מ"ז ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, שנ' מדבריהם שהוא בגד אחד (וכן הגיה מים טהורים נגעים שם, בפיהמ"ש להרמב"ם שם), ואין משם ראיה. ועי' בהגר"א לתוספתא שם, שנ' שגרס שכשהם תפורים, אף לר' נחמיה מצטרפים, וברישא גרס ששני דפי חלוק אינם מצטרפים, כגי' המשנה שבציון 1092, והיינו כשאינם תפורים (אך עי' ציון 1078, שבא"ר גרס כגי' שלפנינו בתוספתא), ולגי' זו לא נחלקו תנאים בדבר, ועי' ערה"ש העתיד סי' ק סכ"ב, שלפירושו נ' שאף לגי' שלפנינו לא נחלקו תנאים בדבר, ועי' ציון 1078.
  1080. רמב"ם שם הי"ב; ר"ש שם מ"ט; עי' רא"ש שם מ"ט; רע"ב שם מ"ט.
  1081. רמב"ם שם. וע"ע חבור ציון 389.
  1082. ערה"ש העתיד סי' צט סכ"ב.
  1083. ר"ש שם; רע"ב שם.
  1084. עי' ציון 933 ואילך.
  1085. רמב"ם שם.
  1086. ר"ש שם.
  1087. עי' ציון 357.
  1088. עי' ר"ש שם.
  1089. ר"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, בפי' דברי המשנה נגעים שם: שני דפי חלוק שנראה נגע באחד מהם השני טהור, ועי' ציונים 1078, 1093 ואילך; ר"ש שם מי"א, בפי' ראשון בדברי התוספתא שם סופ"ה: חיבורין לטומאת מת ואין חיבורין לטומאת נגעים, וע"ע חבור ציון 373 ואילך.
  1090. רמב"ם שם פי"ג ה"ט, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ט, בפי' שני דפי חלוק, ועי' ציונים 1078, 1092, 1094.
  1091. תפא"י נגעים שם יכין אות עג, בפי' שני, ואות עד, בפי' שני דפי חלוק. ועי"ש, שנ' מדבריו שזוהי אף כונת דברי הרמב"ם שבציון 1093, ועי' ציונים 1078, 1092, 1095.
  1092. תפא"י שם אות עג, בפי' ראשון, ושני דפי חלוק שאינם מצטרפים הם דווקא קודם שענבם זה לזה, ועי' ציונים 1078, 1092 ואילך.
  1093. עי' ציון 1078 ואילך, שנחלקו תנאים וראשונים האם ובאיזה אופן שני בגדים המחוברים ביניהם חשובים כבגד אחד לטומאת נגעים.
  1094. עי' חס"ד שבציון 524.
  1095. עי' אחרונים שבציון 521 ואילך, שנתנו טעמים אחרים מדוע אין המטלית נטמאת מהבגד, ומ' מדבריהם שאין חילוק בין קודם שהוחלט לטומאה ללאחר מכן.
  1096. עי' ציון 682.
  1097. חזו"א נגעים סי' א אות יא. ונ' שדין זה אמור אף לסוברים שבגד אחד שמעורבים בו מין המיטמא בנגעים עם מין שאינו מיטמא בנגעים ונראה נגע על המין שאינו מיטמא בנגעים, שנטמא הבגד, עי' ציון 758, ששם הוא בגד אחד לכל דבר, ואילו כאן הוא שני בגדים מחוברים, וכ"מ במשנ"א שבציון הנ"ל, שתלה את טעמו בכך ששם שני החלקים נצרכים זל"ז, ואילו כאן אין החלקים צריכים זל"ז.
  1098. עי' ציון 818 ואילך.
  1099. עי' ר"ש דלהלן, שכשאין בכל חלק בפנ"ע שיעור, הצריך שיראה הנגע בשני החלקים, אבל מצטרפים לשיעור אחד, וכשיש בכל אחד כשיעור, נטמא אף כשנראה באחד החלקים, ומ' שכל הבגד נטמא.
  1100. עי' ציון 933 ואילך. ר"ש דלהלן. ועי' ציון 961, שי"ס שיעור אחר בבגד שאינו ארוג.
  1101. נגעים פי"א מי"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פט"ו אות ט; תוספתא נגעים פ"ה.
  1102. ר"ש נגעים שם, בפי' ראשון, ופי' מוכין מלשון קריעה, שחלק בגד זה אינו ארוג אלא נעשה באופן שהוא מוכה וקרוע. ועי' ק"א לתו"כ שם, שהקשה לפי' מהתו"כ שם שלמדה דין זה מהכתוב בויקרא יג נג: בקרחתו או בגבחתו, בקרחתו אלו השחקים ובגבחתו אלו החדשים, ומה עניין שחקים לבגד שאינו ארוג, ות' שאף בגד שאינו ארוג חשוב קרח, מצד שאינו ארוג ועשאוהו בהכאה, ועי' חזו"א נגעים סי' א אות כח, שהקשה על הסברא לחלק בין נראה הנגע בשניהם שחשובים מחוברים ומצטרפים, לנראה הנגע באחד מהם שאינם חשובים מחוברים. ועי' ציונים 51, 60, 1081, שי"מ אריג ומוכין בע"א.
  1103. ציון 962 ואילך.
  1104. פיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן; רע"ב למשנה דלהלן. ועי' הערוך ע' סליל, והובא בר"ש וברא"ש למשנה דלהלן, פירושים נוספים לסליל.
  1105. פיהמ"ש להרמב"ם שם. וכעי"ז בר"ש שם וברא"ש שם וברע"ב שם.
  1106. נגעים פי"א מ"ט; רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ט.
  1107. רמב"ם שם.
  1108. חזו"א נגעים סי' א אות כא.
  1109. תפא"י נגעים שם בהלכתא גבירתא, בפי' החידוש שבכובד עליון וכובד תחתון.
  1110. ר"ש שם; עי' רא"ש שם; רע"ב שם.
  1111. עי' ציון 1093. עי' משנה שם ורמב"ם שם, שהשוו בין שני דפי חלוק לשתי פקעות שהחוט מחברן.
  1112. עי' ציון 837. חזו"א שם אות יט.
  1113. עי' להלן.
  1114. נגעים פי"א מ"ח; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ז; עי' רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ח.
  1115. עי' חזו"א נגעים סי' א אות יח.
  1116. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  1117. ראב"ד לתו"כ שם.
  1118. קר"ס טו"צ שם; משנ"א נגעים שם.
  1119. עי' דברי ר' יהודה שבציון 1131, שאפילו כשקשר את החוטים אינם מטרפים ליטמא.
  1120. משנה שם; תו"כ שם.
  1121. עי' פמ"ג שבציון 1139, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שבציון הנ"ל, שר' יהודה אינו חולק על ת"ק אלא מפרש את דבריו, ועי' ציון 1125; המגיה בשו"ת אבנ"מ סי' ד, ואף לסוברים שר' יהודה חולק על ת"ק, עי' ציון 1140, נחלקו דוקא בחוטים שקשרם (עי' ציון הנ"ל), ואינם חולקים בחוטים פסוקים, ואפילו כשהוא רק חוט אחד שנחלק לשתי חתיכות, ועי' ציון 1125.
  1122. שו"ת אבנ"מ שם, ושכ"מ ברמב"ם שבציון 1139, שלא נחלקו ת"ק ור"י בחוטים קשורים, וא"כ י"ל שנחלקו בחוט אחד, ואף בד' ר"ש ורע"ב שבציון 1140, שנחלקו בחוטים קשורים, י"ל שנחלקו בתרתי, ועי' ציון 1124; עזרת כהנים לתו"כ שם בתוספת העזרה.
  1123. עי' ציון 965.
  1124. עזרת כהנים שם.
  1125. עי' ערה"ש העתיד סי' ק סט"ז.
  1126. עי' בהגר"א לתוספתא נגעים פ"ה: הליצין שבפקעת מצטרפין זה עם זה, והיינו כמה חוטים בפקעת אחת. ועי' ציון 1142, שי"מ בע"א, ואולי אף בהגר"א כונתו לכך, ואין כונתו לחוטים פסוקים אלא לקשורים.
  1127. עי' להלן.
  1128. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"א מ"ח ור"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, בפי' דברי ר' יהודה בנגעים שם; רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ז וק"א לתו"כ שם, בפי' דברי ר' יהודה בתו"כ שם. ועי' ראב"ד שבציון 876, שפי' את דברי ר' יהודה בע"א, ומ"מ הדין שכאן נלמד בק"ו מפירושו.
  1129. חזו"א נגעים סי' א אות יח.
  1130. ראב"ד לתו"כ שם, לשיטתו שבציון הנ"ל.
  1131. ר"ש שם; רע"ב שם.
  1132. עי' ציון 1082 ואילך.
  1133. עי' ציון 46.
  1134. חזו"א שם.
  1135. עי' ציון 1117.
  1136. שו"ת אבנ"מ סי' ד ופמ"ג א"א סי' טו ס"ק א, בד' הרמב"ם טו"צ פי"ג ה"ח, שכ' שחוטים פסוקים אינם מטמאים ולא חילק בין קשורים ללא קשורים (ועי' אבנ"מ שם, שלדעתו נחלקו ת"ק ור' יהודה בע"א, עי' ציון 1125), ופמ"ג שם בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם (ע"פ גירסתו שהיא גי' הדפוסים), שר' יהודה אינו חולק על ת"ק אלא מפרש את דבריו, ועי' ציון 1140.
  1137. ר"ש שם ורע"ב שם ותפא"י שם יכין אות סח (וכ"מ ברא"ש שם), בד' ת"ק בנגעים שם; ק"א שם, בד' ת"ק בתו"כ שם. ועי' מחה"ש למג"א דלהלן והמגיה בשו"ת אבנ"מ שם, שאף הרמב"ם שם סובר כן, וכן מוכח בפיהמ"ש להרמב"ם שם לגי' ר"י קפאח, שסיים: ואין הלכה כר' יהודה (ובנדפס לפנינו אינו), ומכאן שחולקים, אך עי' ציון 1125, שי"ס שנחלקו בע"א, ועי' ציון 1139.
  1138. ר"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם; מג"א סי' טו ס"ק א; תפא"י שם.
  1139. עי' ר"ש שם מ"ט, בפי' דברי התוספתא נגעים פ"ה: הליצין שבפקעת מצטרפין זה עם זה, והיינו חלוקה של הפקעת לכמה חלקים וקשירתם. ועי' ציון 1129, שיש שנ' מדבריהם שהם מפרשים את התוספתא בע"א, ומ"מ יתכן שאף כונתם לאמור כאן, ואף אם חולקים, יש ללמוד את הדין שכאן בק"ו מהדין שם.
  1140. עי' ציונים 1093, 1109.
  1141. חס"ד לתוספתא שם, בפי' דברי ר"ש שם.
  1142. עי' ציון 1139. עי' פמ"ג שם ואבנ"מ שם, בד' הרמב"ם שם, ועי' ציון 1146.
  1143. עי' ציון 1140. מחה"ש שם, בד' הרמב"ם שם, שהעתיק רק את דברי ת"ק, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם לגי' ר"י קפאח, שסיים: ואין הלכה כר' יהודה (ובנדפס לפנינו אינו), אך עי' ציון 1125, שי"ס שנחלקו בע"א, ובנידון שלפנינו מודה ת"ק לר' יהודה, ועי' ציון 1145; רע"ב שם; מג"א שם.
  1144. עי' להלן.
  1145. נגעים פי"א מ"י.
  1146. עי' ציון 933 ואילך.
  1147. עי' ראב"ד דלהלן, בפי' דברי התו"כ דלהלן.
  1148. עי' תוספתא נגעים פ"ה, לגי' צוקרמנדל ואור הגנוז והג' הגר"א (ולפנינו נשמטה המילה חיבור, וטס"ה), ור"ש נגעים שם, בפירושה. ועי' ציון 1157, שי"מ את דברי התוספתא בע"א.
  1149. ויקרא יג מז. ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות ב, בפי' דברי התו"כ שם לגי' שלפנינו, ועי' ציון 933, שי"ג בע"א, ועי' ציונים 818, 948, שי"מ את הגי' שלפנינו בע"א. ועי"ש בפי' ראשון, שאין חולק על דברי ר' אליעזר, ואע"פ שבמשנה שם נאמר שבגד שלא ארגו בו ג' על ג' ונראה בו נגע ואח"כ השלימו לג' על ג' טהור (עי' ציון 952 ואילך), מדובר שם כשהביא לאחר מכן שתי וערב ממקום אחר וארגם בו, אבל כשהיו מחוברים לו מלכתחילה, מצטרף לשיעור להיטמא בנגעים, ועי' ציון 1156. ועי' ציון 1153 ואילך.
  1150. ר"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם. ועי' תפא"י נגעים שם יכין אות פ, שכן מוכח בסיפא של המשנה שם.
  1151. חזו"א נגעים סי' א אות יט.
  1152. עי' תו"כ שם.
  1153. ראב"ד שם, בפי' שני, ושכן יש לפרש את המשנה שבציון 1152, ועי' ציון הנ"ל. ועי' ציון 408 ואילך, שי"מ את מחלוקת ר' אליעזר ור' ישמעאל בע"א.
  1154. חזו"א נגעים סי' א אות כג, בד' הרמב"ם טו"צ פי"ג ה"ט (ועי"ש שאף שהוא דוחק בלשון הרמב"ם, י"ל כן, ועי' ציון 1159 ואילך), ובד' הרא"ש נגעים שם מ"י בפי' דברי התוספתא שם, ומה שאמרה התוספתא שבציון 1151, שכל זמן שעומד לארוג חיבור, היינו שכל השתי חשוב חיבור זל"ז, אך לא לבגד.
  1155. עי' ציון 46.
  1156. חס"ד לתוספתא שם וערה"ש העתיד סי' ק סי"ח וחי' הגר"ח קונט' בענייני נגעים אות ה, בד' הרמב"ם שם (ועי' ציון 1157), ושכן יש לפרש לדעתו את המשנה שם מ"ט ומ"י, וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ט, בד' ת"ק, ואף ר"ש שחולק, חולק רק בשתי שאינו ערוך לאריגה שם, ועי' ציון 1162, שי"מ את מחלוקת ת"ק ור"ש בע"א.
  1157. עי' ציון 881. חי' הגר"ח שם. ובחס"ד שם נשאר בצ"ב על טעמו של הרמב"ם לחלק, וכן הקשה החזו"א שם.
  1158. עי' ציון 933 ואילך.
  1159. ר"ש נגעים פי"א מ"ט ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, בפי' מחלוקת ת"ק ור"ש במשנה שם בנפש העומדת ובשתי העומד (וכעי"ז בתוספתא נגעים פ"ה), ועי' חזו"א נגעים סי' א אות כג, שי"ל שאף הרמב"ם טו"צ פי"ג ה"ט מפרש כן. ועי' ציון 1159, שי"מ את מחלוקת ת"ק ור"ש בע"א.
  1160. חזו"א נגעים סי' א אות כז. ועי"ש ראיה מנגעים פי"א מי"א: רצועות מנעל וסנדל שיש בהם רוחב כגריס, שצריך שיעור נגע בפנ"ע.
  1161. ציון 35 ואילך.
  1162. ציון 108 ואילך.