אנציקלופדיה תלמודית:משכון

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - חפץ שנלקח מאדם, כדי לוודא שיחזיר חוב. בערך זה הנידון על עצם דיני המשכון. על מצות החזרת משכון לבעליו העני, בזמן שצריך לו, ע"ע השבת עבוט.

שמו ומהותו

מהותו

המלוה את חבירו יכול ליטול חפץ כפיקדון אצלו עד שיקבל החוב, וכן יכול ליטול חפץ כזה מהערב*, וזהו הנקרא משכון[1].

שמו

בלשון התורה[2] נקרא המשכון בשני שמות: א) יש שהוא נקרא ערבון[3], והוא לשון ערבות, שהוא ערב בין הסוחרים לקיים הסחורה[4]. ב) ויש שהוא נקרא עבוט[5]. אם משום שסתם לשון עבוט משמעו הלוואה, כמו: והעבטת גוים[6], אבל אם בא בכפל לשון ולא כתוב "ותעביטנו", יש שפירושו משכון[7], או משום שבלשון הכתוב עבוט הוראתו ביטחון, כמו שנאמר: ותשִׂמם בכר הגמל[8], שתרגומו: בעביטא דגמלא[9], שהגמל הוא גבוה ולבטחון שלא יפלו מעליו נעשה הכר הזה, ובלשון המשנה: עביט של מי רגלים[10], שנעשה השולים רחבים, כדי שלא יתהפך ויטנף[11]. הערבון נקרא בלשון חכמים[12]: משכון[13], שכן תרגום ערבון: משכונא[14], ותרגום עבוט: משכונא[15]. יש מפרשים שנקרא כן, מפני שמושך את האדם לאותו דבר[16]. ויש מפרשים שנקרא משכון, בעבור שהוא שכן ביד המשאיל עד שיפדה[17]. מהמילה משכון עשו פועל, כאילו המ"ם שורשית, כגון: ראובן שמִשכן ביתו לשמעון, וכן אמרו שבית-המקדש* קרוי משכן* לפי שנתמשכן בשני חורבנים[18].

מצות הלואה

מצות-עשה* להלוות לישראל בשעת דוחקו, ועל כך ע"ע הלואה: מצותה. המלוה את חבירו במשכון, אף על פי שאינו רוצה להלוות ללא משכון, כיון שירא להפסיד, מכל מקום מקיים מצוה זו[19]. ויש הסוברים שמחלוקת תנאים בדבר: לדעת ר' עקיבא מצוה בדבר[20], שהרי הלווהו[21]. ולדעת ר' אליעזר אין מצוה בדבר[22], שלהנאתו מתכוין[23]. לדעת הסוברים שהמלוה לחבירו במשכון מקיים המצוה להלוות לישראל בשעת דוחקו[24], יש מהראשונים הסוברים שמחלוקת תנאים היא במה מתקיימת עיקר המצוה: לדעת ר' עקיבא עיקר המצוה מתקיימת במשכון, שעליו סומך להלוות מעותיו, שאילולי כן לא היה מלוה לו[25]. ולדעת ר' אליעזר עיקר המצוה מתקיימת במלוה ולא במשכון[26], שלהנאתו מתכוין[27]. על המלוה את חבירו במשכון, שאינו צריך להלוותו בעדים, ע"ע הלואה[28].

המישכון

על ידי בית דין

אסור לבעל-חוב* למשכן את הלווה, אלא על ידי בית-דין*[29], שנאמר: כי תשֶּׁה ברעך משַּׁאת מאומה לא תבֹא אל ביתו לעבֹט עבֹטו[30], כלומר: כשתלווה לחברך הלוואה של דבר, לא תבוא לביתו למשכן משכונו[31], שנמנענו מלמשכן בידינו הלווה אלא במצות השופט ועל ידי שלוחו, לא שנקפוץ אנחנו ונבוא בבית בעל החוב ונמשכנהו[32], ואם בא למשכנו לא ימשכנו בעצמו[33], וגזרת-הכתוב* היא, שאסרה תורה דבר זה, כדי שלא יעשה כל אדם דין לעצמו, אף על פי שנוטלו בחובו ואין זה לא גנב ולא גזלן[34]. ונמנה לאו זה במנין-המצות*[35]. ויש ממוני המצוות שלא מנאה[36]. איסור זה נוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות[37], ומכל מקום העובר עליו אינו חייב מלקות, לפי שהוא לאו-הניתק-לעשה*, שנאמר - בהשבת-עבוט* - השב תשיב לו את העבוט[38]. היה הלווה עשיר, ואינו מחוייב בהשבת עבוט[39], לוקה על איסור זה[40]. אבד המשכון או נשרף קודם שהחזירו, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שמחלוקת אמוראים היא, שלדעת ר' יוחנן לוקה[41], ולדעתם כן הלכה[42], והטעם שלוקה, אף על פי שהוא לאו-הניתן-לתשלומים*, שהרי בשעת איבוד המשכון נפקע החוב[43], שהלאו הוא בשעת נטילת המשכון, ובאותה שעה לא היה מתכוין לגוזלו, אלא ליטלו במשכון בחובו, וכשנאבד נפקע חובו בכדי שוויו, שהרי לכך נטלו[44]. ולדעת ריש לקיש, אינו לוקה, שהוא לאו-הניתן-לתשלומים*[45]. ב) ויש מהראשונים הסוברים שמי שנשרף או נאבד משכונו אינו לוקה[46], משום שהוא לאו הניתן לתשלומים[47], או משום שהוא לאו-הניתק-לעשה*, שכיון שהוא בתשלומים אינו לוקה[48]. להלכה כתבו הפוסקים שמי שעבר על האיסור לקחת בעצמו המשכון מהלווה, ושנשרף או נאבד המשכון קודם שהחזירו, לוקה על לאו זה[49]. במה דברים אמורים שאסור למלוה לקחת בעצמו המשכון מהלווה[50], כשבא למשכנו שלא בשעת הלואה*, אבל בשעת הלוואה מותר שיקח הוא בעצמו את המשכון[51].

כניסה לבית

באיסור האמור בכתוב: בחוץ תעמֹד והאיש אשר אתה נֹשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה[52], נחלקו תנאים: א) יש הסוברים שאיסור זה הוא אף בשליח בית-דין*[53] - שרשאי למשכן את הלווה אפילו שלא בשעת הלואה*[54] - ומכל מקום לא יכנס לביתו למשכנו[55], אלא אם ימצא לו שום דבר בחוץ יקחנו[56]. שממשמע שנאמר: בחוץ תעמֹד[57], איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא[58] - ומי יוציאנו אם לא בעל הבית[59], ומילת "והאיש" מיותרת[60] - אלא מה תלמוד לומר: והאיש[61], לרבות שליח בית דין[62], שיש לדרוש: בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח בית דין, ואשר אתה נושא בו יוציא אליך[63]. והמילה "והאיש" היא דבוקה לפניה ולאחריה, משמשת לפנים: בחוץ תעמֹד והאיש, ולאחריו: והאיש אשר אתה נושה בו[64]. ב) ויש מהתנאים הסוברים שאין איסור זה אמור אלא בבעל-חוב*, אבל שליח בית דין נכנס לביתו וממשכנו[65], שפירוש הכתוב: והאיש שהוא שליח בית דין ואשר אתה נושה בו יוציא אליך[66]. להלכה כתבו ראשונים שאיסור הכניסה לבית על מנת למשכן את הלווה, אמור אף בשליח בית דין[67], שכן שמואל סובר כדעה זו[68].

בגדיו

שליח בית דין שבא למשכן לא ימשכן דברים שאי אפשר לאדם ליתן אותם משכון, כגון בגד שעליו[69], שנאמר: בחוץ תעמֹד[70], הרי שמצאו עומד בשוק ועטוף טליתו שומע אני שהוא רשאי ליטלנה מעל כתיפו, תלמוד לומר: בחוץ תעמֹד[71].

אוכל נפש

אסור למשכן כלים שעושים בהם אוכל-נפש*[72], שנאמר: לא יחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכב[73], אין לי אלא ריחים ורכב המיוחדים, מנין לרבות כל דבר[74] שעושים בו אוכל נפש[75], תלמוד לומר: כי נפש הוא חֹבל[76]. אם כן למה נאמר ריחים ורכב, מה ריחים ורכב מיוחדים שהם שני כלים ומשמשים מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשים מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו[77], אף על פי שאין המלאכה נעשית אלא מבין שניהם, כגון זוג של מספרים לגזוז ירק וצמד של פרות לדוש בתבואה, חייבים על זה בעצמו ועל זה בעצמו[78], שאם משכנו הרבה כלים של אוכל נפש, עובר על כל כלי וכלי בפני עצמו[79]. איסור זה נוהג בכל מקום ובכל זמן[80], ונמנה כלא-תעשה* במנין-המצות*[81]. ונחלקו מוני המצוות: יש שמנאוהו כלאו אחד[82], שאף על פי ששנינו, שהחובל את הריחים ואת הרכב חייב משום שני כלים[83], הריחים שהוא הכלי התחתון[84] והרכב שהוא הכלי העליון[85], דהיינו שאף על פי ששניהם מלאכתם אחת, חייב על כל כלי וכלי שממשכן[86]. ויש ממוני המצוות שמנו איסור זה כשני לאוים, אחד לריחים[87] ואחד לרכב[88], שכן שנינו, שחייב על הריחים בפני עצמו ועל הרכב בפני עצמו[89], לפיכך נמנה כשני לאוין[90], וכיון ששניהם נכתבו בפירוש הרי זה שני לאוים[91]. במה דברים אמורים שאסור למשכון כלי אוכל נפש[92], כשבא למשכנו שלא בשעת הלואה*[93], אבל בשעת הלוואה ודאי מותר למשכן כל כלים שבעולם[94], שלא גרע ממכר, שאין מונעים לו לאדם מלמכור כל כליו או למשכנם[95], וסתם "חבלה" משמע שבא למשכנו על הלוואתו[96]. ויש מהראשונים הסובר שבין שהלווהו על המשכון בין שמשכנו אחר הלוואה, עובר על איסור זה[97]. האיסור למשכן כלי אוכל נפש, על מי חל, נחלקו ראשונים: יש הסוברים שהוא דוקא בשליח בית דין שבא למשכנו[98]. ויש הסוברים שהוא בין אם בא למשכנו בעצמו, ובין אם בא למשכנו שליח בית דין[99], וכן הלכה[100]. מסר הלווה מדעתו למלוה או לשליח בית דין כלי של אוכל נפש, מותר לקחתו[101], שכל שנותנו ברצון אין זה נקרא חבלה, שהוא כמוכרו לו[102]. בדעת הסובר שאיסור מישכון כלי אוכל נפש הוא אף בשעת הלוואה[103], כתבו אחרונים שאף אם מסרו הלווה מדעתו, אסור לקחתו[104]. דוקא כלים שעושים בהם אוכל נפש אסור לחבול, אבל אוכל נפש עצמו, לא מצינו שאסור לחבול[105], ומותר למשכנו[106], ובלבד שיש לו מזון לשלושים יום[107]. על הכלים הנכללים בכלל האיסור למשכן כלי אוכל נפש[108], ע"ע אוכל נפש: באיסור משכון.

ערב

במה דברים אמורים שאסור למשכנו הוא בעצמו[109], ושאסור להיכנס לביתו למשכנו[110], בלווה, אבל מותר למשכן בזרוע, שלא על פי בית דין, את הערב*, ומותר להיכנס לביתו[111], שנאמר: לא תבֹא אל ביתו לעבֹט עבֹטו[112], לביתו אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו של ערב[113], וכן הוא אומר: לְקח בגדו כי ערב זר[114], אלא אם כן הוא ערב קבלן[115], שאז דינו כלווה[116]. ומכל מקום, האיסור למשכן כלי אוכל נפש[117], הוא אף כשבא למשכן מהערב*[118].

חוב שאינו הלוואה

מי שיש לו שכר אצל חבירו, בין שכר שכר עצמו בין שכר בהמתו או כליו או שכר ביתו, מותר למשכנו שלא על פי בית-דין*, וליכנס לביתו למשכנו[119], שנאמר: לא תבֹא אל ביתו לעבֹט עבֹטו[120], לביתו - של לווה במלוה[121] - אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס - למשכנו חוב אחר שאינו מלוה[122] - לשכר כתף, לשכר חמר, לשכר פונדק, לשכר דיוקנאות[123], ואם זקף עליו השכר בהלואה, אסור[124], יכול אפילו זקפם עליו במלוה יהיה מותר[125], תלמוד לומר: כי תשה ברעך משַּׁאת מאומה[126].

אלמנה

אסור למשכן אלמנה*[127], שנאמר: ולא תחבֹּל בגד אלמנה[128], ונמנה לאו זה במנין-המצות*[129]. על פרטי האיסור ודיניו, ע"ע אלמנה: איסור למשכנה[130].

בגדי אשתו ותכשיטיה

אסור לאדם למשכן בגדי אשתו - ותכשיטיה[131], שהכניסה לו[132] - בלי רשותה[133], ומכל מקום אם הבעל הביא בגדי אשתו למשכנם מותר להלוות לו, שאין מחזיקים אדם מישראל כגנב ("אחזוקי-אינשי-בגנבי-לא-מחזקינן*"), ומן הסתם ברשותה משכנם[134], אבל בגדים ותכשיטים שעשה לה הבעל, רשאי למשכנם גם שלא מדעתה[135]. ואם הבעל משכן בגדיה שהכניסה לו ואחר כך תפסה האישה אותם המשכונות מהמלווה וטוענת שהבעל השכינם שלא מדעתה, נאמנת בשבועה[136], אבל לתפוס חפץ אחר מהמלוה אין ביכולתה, ואם תפסה ויש לה מגו* לומר לא תפסתי או החזרתיו, נאמנת בשבועה לומר שהשכינם שלא מדעתה, ומחזיר לה המלוה בגדיה והיא מחזרת מה שתפסה[137].

קניינו ושימושו

קניינו

בעל-חוב* קונה המשכון[138], וכשמחזירו לבעליו ממונו נותן לו[139], שנאמר - בהשבת-עבוט*[140] - ולך תהיה צדקה[141], שאף על פי שהעבוט שלו, הצדקה שלך[142], אם אינו קונה משכון צדקה מנין[143], שאינו נקרא צדקה אלא אם כן מחסרו ממון[144]. ונחלקו גאונים וראשונים: יש מפרשים שקנאו להיות עליו שומר שכר[145], להתחייב בגניבה ואבידה[146], ולא קנאו להתחייב באונסים[147], ונקרא דבר זה קנין, לפי שקנאו לקדש בו את האישה[148] ולעשות בו קנין חליפין*[149]. ויש מהראשונים מפרשים שבעל חוב קונה המשכון לכל דבר, ואפילו להתחייב באונסים[150], שכל ימי הלואה* המשכון קנוי לו[151], לכל דבר[152], שכולו ברשותו ובשמירתו עומד[153]. קנין זה של בעל חוב במשכון, אמרו בתלמוד - וכן כתבו גאונים וראשונים[154] - שהוא דוקא כשמשכנו שלא בשעת הלוואתו[155], כגון על ידי בית-דין*[156], שבזה דן הכתוב שממנו נלמד דין זה[157], שנאמר שם: בחוץ תעמֹד[158], ובשליח בית דין הכתוב מדבר[159] - לסוברים כן[160], וכן הלכה[161] - אבל משכנו בשעת הלוואתו, לא קנה המשכון[162]. ויש מהראשונים הסוברים, שקנין זה הוא בכל ענין, בין משכנו בשעת הלואה בין משכנו שלא בשעת הלוואה[163], שלדעתם דין זה שנוי בתלמוד במחלוקת בין סוגיות שונות[164]. קנין זה של בעל חוב במשכון, הוא דוקא אם הלווה הכסף לישראל, אבל אם הלוה לגוי*, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא, אין המלווה קונה המשכון[165], שהכתוב שנלמד ממנו דין זה בישראל הוא[166]. ולדעת ר' מאיר, המלווה קונה המשכון אף כשמלווה לגוי[167], והדבר נלמד בקל-וחֹמר*, ישראל קונה מישראל המשכון, מנכרי לא כל שכן[168]. אף להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים שישראל קונה משכון אף מגוי[169]. ויש הפוסקים שישראל אינו קונה המשכון כשנוטלו מגוי[170], שההלכה כחכמים ולא כר' מאיר[171]. בעל-חוב* יכול לקנות בחליפין* עם המשכון, באופן שקונה המשכון ונחשב כשלו, ועל כך ע"ע חליפין[172]. בעל חוב שקידש אישה במשכון של אחרים, באופן שקונה המשכון ונחשב כשלו, הרי היא מקודשת, ועל כך ע"ע קדושין. ושם, שנחלקו ראשונים כשקידשה במשכון שנטל מאחרים בשעת ההלואה*, אם היא מקודשת. על קידושי אישה במשכון מהלוואה שהלוה לה, שהכל מודים שהוא אפילו אם משכנה בשעת ההלוואה, ע"ע הנ"ל. מלוה הנעשה על המשכון, אינו משתמט בשמיטת-כספים*[173], ועל כך ע"ע שמיטת כספים[174].

שימושו

המלוה על המשכון, צריך ליזהר שלא ישתמש בו, מפני שהוא כמו רבית*[175], וגזל* הוא[176], אף על פי שאינו ריבית ממש, שריבית ממש אינו אלא בדבר שגוף ההלוואה נתרבה בו, שהלוה לו דינר ומחזיר לו דינר ופרוטה[177], ומכל מקום הוא אבק* ריבית[178] אם משתמש בו שלא לצורך החפץ, ואם משתמש בו לצורך החפץ, כגון שמשתמש בטלית ומציל אותה על ידי זה מן הריקבון, אינו אף אבק ריבית, אך הדבר אסור, מפני שהוא כמו ריבית[179]. ואם השתמש בו והמשכון עשוי להשכיר וליטול שכר, אין חושדים לו שהוא גזלן*, וחייב לשלם ללווה שכירות בעד זה, ואף אם אומר שכוונתו היתה לגזול, אינו נאמן[180]. המלווה לעני על מרא - מכוש[181] - ופסל - מעצד[182] - וקרדום - כלי בעל שני ראשים חדים[183] - ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט[184], נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא, אסור למלווה להשתמש בו[185]. ולדעת אבא שאול, מותר לאדם להשכיר חפצים אלו שבידו לאחרים, להיות פוסק עליו שכר והולך תמיד ופוחת דמי השכירות מן החוב[186], ואפילו שלא ברשות בעלים[187], שמצוה גדולה עושה שהוא עושה לו טובה, והוא כמשיב אבידה ללווה[188], וכן הלכה[189]. והכל מודים שבדברים אחרים שפחתם מרובה, אסור למלווה להשכירם לאחרים שלא מדעת הבעלים[190]. לסוברים - וכן הלכה[191] - שהממשכן עני בחפצים ששכרם מרובה ופחתם מועט, מותר להשכירם לאחרים[192], כתבו ראשונים שדוקא לאחרים יכול להשכירם, אבל לא לעצמו, משום החשד[193] שמשתמש בו בשביל הלוואתו מבלי לנכות השכר[194], ויש מפרשים שיחשדו שמשכיר לעצמו בפחות[195]. ומכל מקום אם התנה עימו מלכתחילה שישתמש בו וינכה לו בחובו, הדבר מותר[196], שאין בו חשד כל כך, שדרך לפרסם שעל מנת כן הלווהו[197]. ויש הסוברים שאף אם התנה עימו מלכתחילה אסור להשכירם לעצמו[198], שעדיין יש לחוש משום החשד, שיש מי שיודע שהוא ממושכן אצלו ולא ידע שהתנה עימו[199]. ויש מהאחרונים החולקים על כל זה, וסוברים שכשם שמותר לו להשכיר החפצים הללו לאחרים, כך מותר לו להשכירם לעצמו[200]. המלווה את חבירו ומשכנו ספרים, אין חילוק ביניהם לשאר דברים - אף על פי שעושה מצוה בלימודו[201] - אסור ללמוד בהם[202].

שמירתו

גדר השמירה

המלווה את חבירו ונוטל משכון, ואינו משכיר המשכון, נחלקו ראשונים בדעת תנאים בגדר שמירתו: א) יש מהראשונים הסוברים שמחלוקת תנאים היא: א) לדעת תנא קמא - ור' עקיבא[203] ור' אליעזר[204] - המלווה על המשכון הרי הוא שומר שכר בשכר המצוה של ההלואה*[205], בין שמשכנו בשעת הלוואתו בין שמשכנו שלא בשעת הלוואתו, בין שהלווהו מעות בין שהלווהו פירות[206], שכן שומר אבדה* - לסוברים כן[207] - דינו כשומר שכר[208], בהנאה שיש לו, שאם היה בא עני באותה שעה היה פטור מליתן פרוטה לצדקה שהעוסק-במצוה* פטור מן המצוה[209], ואינה משום שהוא בטוח על מעותיו, שאף כשזה אינו, מכל מקום הוא שומר שכר[210]. ויש המפרשים בטעם שהמלוה שומר שכר, כיון שיש לו הנאה שאינו צריך לצאת ולטרוח לקבל מעותיו[211], שמשום המשכון הוא בטוח שתוחזר ההלוואה[212]. ב) ולדעת ר' יהודה, אין שכר מצוה גורם לו להיות שומר שכר, ולכן אם הלווהו מעות, הרי זה שומר-חנם*[213], אלא שאם הלווהו פירות, הרי הוא שומר שכר, שדרך פירות להרקיב, ויש לו הנאה מזה שנוטל פירותיו, ויחזיר לו מעות לאחר זמן[214]. ב) ויש מהראשונים הסוברים שמחלוקת התנאים היא באופן אחר: א) שלדעת תנא קמא - ור' עקיבא[215] - הרי הוא שומר שכר[216], בין שמשכנו בשעת הלוואתו בין שמשכנו שלא בשעת הלוואתו, בין שהלווהו מעות בין שהלווהו פירות[217], אם משום שלדעתו ישנה מצוה בעצם ההלוואה אף כשמלוה עם משכון[218], שהרי הלווהו[219], או משום שלדעתו עיקר מצות ההלואה הרי היא מתקיימת במשכון[220], שעליו סומך להלוות מעותיו, שאילולי כן לא היה מלוה לו, וכיון שכן משכון זה עיקר המצוה ולפיכך נעשה שומר שכר עליו[221]. ב) ולדעת ר' אליעזר המלוה את חבירו במשכון, הרי הוא שומר חינם[222], בין שמשכנו בשעת הלוואתו בין שמשכנו שלא בשעת הלוואתו, בין שהלווהו מעות בין שהלווהו פירות[223], אם משום שלדעתו אין מצוה בהלוואה כשמלוה עם משכון[224], ולהנאתו מתכוין[225], או משום שלדעתו עיקר המצוה תלוי במלוה ולא במשכון - שלהנאתו מתכוין[226] - ולפיכך אינו נעשה עליו שומר שכר[227]. ג) ולדעת ר' יהודה, אין שכר מצוה גורם לו להיות שומר שכר, ולכן אם הלווהו מעות, הרי זה שומר חינם, אלא שאם הלווהו פירות, הרי הוא שומר שכר, שדרך פירות להרקיב, ויש לו הנאה מזה שנוטל פירותיו, ויחזיר לו מעות לאחר זמן[228]. לסוברים שאף ר' אליעזר מודה שהמלוה את חבירו על המשכון הרי הוא שומר שכר בשכר מצוותו[229], המלוה את חבירו עם משכון ומשכיר המשכון להיות הולך ופוחת מהחוב, נחלקו תנאים בגדר שמירתו: לדעת ר' עקיבא הרי הוא שומר שכר[230], שלדעתו יש מצוה בהלוואה, אף במלוה הצריך למשכון להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב והולך[231], שהרי הלווהו[232], ואפילו כשכלו ימי שכירותו ונמחק החוב וטרם נטל הלווה את המשכון, הרי הוא שומר שכר[233]. ולדעת ר' אליעזר המלוה את חבירו עם משכון ומשכיר המשכון להיות הולך ופוחת מהחוב, הרי הוא שומר חינם, שלדעתו אינו עושה מצוה[234], שלהנאתו מתכוין[235]. להלכה פסקו ראשונים, שהמלוה את חבירו על המשכון הרי זה שומר שכר[236], בין שהלווהו מעות בין שהלווהו פירות[237], בין שמשכנו בשעת הלוואתו בין שמשכנו אחר שהלווהו[238], שאין הלכה כר' יהודה[239]. לדעת הסוברים - וכן הלכה[240] - שהמלוה על המשכון הרי הוא שומר שכר[241], כתבו ראשונים שהוא שומר שכר לעולם עד שיחזירנו לבעלים[242], שהרי הוא כנושא שכר בשעת ההלואה, ומחמת אותו שכר הוא עליה שומר שכר לעולם, שכן כל השומרים שמקבלים שכר בסופם או בתחילתם נעשים שומרי שכר לעולם מחמת אותה פרוטה שקיבלו שכר בתחילה מחמת שמירתם[243]. או משום שאף לאחר ההלוואה בכל שעה ממתין לו ואינו מוכר המשכון להיפרע ממנו[244]. לדעת הסוברים - וכן הלכה[245] - שהמלוה על המשכון הרי הוא שומר שכר[246], נחלקו גאונים וראשונים מהו "שומר שכר" זה: א) יש סוברים שהמלוה על המשכון דינו כשומר שכר לכל דבר[247], ולפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמיו, ואם נאנס המשכון, כגון שנלקח בלסטים מזוין, ישבע שנאנס וישלם בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה[248]. ואותה שאמרו: בעל-חוב* קונה המשכון[249], היינו שקנאו להיות עליו שומר שכר[250], להתחייב בגניבה ואבידה[251], ולא קנאו להתחייב באונסים[252]. וכן הלכה[253]. ב) ויש מהראשונים סוברים שאין דינו של המלוה על המשכון כשומר שכר הנפטר בשבועה מתשלום עבור אונס[254], ואם נאנס חייב באונסים[255], שכן אמרו: בעל חוב קונה המשכון[256], שכל ימי הלואה* המשכון קנוי לו[257], לכל דבר[258], שכולו ברשותו ובשמירתו עומד[259]. לסוברים - וכן הלכה[260] - שהמלוה על המשכון דינו כשומר שכר לכל דבר[261], אם היה שוה המשכון כדי דמי החוב, אין לאחד על חבירו כלום, ואם החוב יתר על המשכון, משלם הלווה היתרון, ואם דמי המשכון יתרים על החוב, נותן המלוה ללווה היתרון[262], ואין חילוק בין אם פירש שקיבלו למשכון בכדי שוויו, בין קיבלו סתם[263], ומכל מקום אם אבד או נגנב מחמת פשיעה*, חייב המלוה בכל דמיו[264]. ויש מהראשונים החולקים על כל זה וסוברים - לדעתם שהמלוה שפירש שמקבל המשכון בכל החוב, אם אבד המשכון איבד את הכל[265], ולדעתם שלהלכה שומר אבדה דינו כשומר-חנם*[266] - שהמלוה על המשכון שומר חינם הוא, אלא שכנגד דמי החוב הוא כאילו פירש שמקבלו בתורת פירעון, ונעשה שומר שכר[267]. ויש מהפוסקים שהכריעו, שמספק אין להוציא הממון[268]. פירש ואמר בשעת ההלואה* שמקבל המשכון בכל החוב, יש הגורסים שלדעת שמואל, אם אבד המשכון איבד הכל[269]. ונחלקו גאונים וראשונים אם נדחו דבריו ואין הלכה כמותם[270]. או שהלכה כמותו[271].

חזר והפקיד המשכון ביד הלווה

המלוה על המשכון, וחזר המלוה והפקידו ללווה, ונגנב או נאבד, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש הסוברים שהמלוה חייב[272], והפסיד מעותיו[273], אף על פי שביד הלווה אבד, כיון שבתורת פקדון נתנו לו - שהרי לא אמר: הריני מחזיר לך משכון שנתת לי, והוא כאילו הפקידו ביד אחר[274] - עדיין ברשות המלוה הוא עומד[275], שהלווה אינו אלא שומר חינם של המלוה, ופטור מגניבה[276], וכן הלכה[277]. ויש מהראשונים סוברים, שהמלוה על המשכון, וחזר המלוה והפקידו ללווה, ונגנב או נאבד, לא הפסיד המלוה, אלא אם מת הלווה נעשו מטלטלים אצל בניו, שודאי כל זמן שהמשכונות ביד המלוה הוא עליהם שומר שכר, באותה הנאה שאינו צריך לטרוח על מעותיו, אבל עתה שהן ביד הלווה יכול הלוה לדחותו גם בפקדון גם בהלוואה[278]. לסוברים שהמלוה על המשכון, וחזר המלוה והפקידו ללווה, ונגנב או נאבד, המלוה חייב[279], אם ראובן לוה מעות משמעון על בגדי אשתו, וחזר והשאילם לו עד לאחר המועד, ומת במועד, ומאימת המושל מסרה את אשר לה לשמעון, וגם הבגדים ההם, ואחר כך החזיר לה שמעון הכל חוץ מאותם בגדים, הדין עם שמעון, כיון שבתורת שאלה באו ליד ראובן עדיין הם ברשות שמעון[280], ואף על פי שאסור לאדם למשכן בגדי אשתו בלא רשותה[281], אין מחזיקים אדם מישראל כגנב ("אחזוקי-אינשי-בגנבי-לא-מחזקינן*"), ומן הסתם ברשותה משכנם[282]. הנצרך למעות מגוי*, וביקש מחבירו שיתן חפצו למשכנו אצל הגוי, והלך החבר ונתן לגוי חפץ אחר ועיכב חפצו של הראשון אצלו, נעשה עליו שומר כאילו הלווהו עליו[283].

נתן רשות להשתמש במשכון

המלווה על המשכון ונתן לו רשות להשתמש בו, ונאנס, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש הסוברים שאפילו בנתינת רשות בלבד נעשה שואל*, וחייב[284]. ויש הסוברים, שאפילו אם כבר השתמש במשכון אינו נעשה עליו כשואל להתחייב באונס, כיון שאין כל הנאה שלו, שהרי בשביל מה שהלווהו משאילו להשתמש בו[285]. ויש מהאחרונים המחלקים: דמי המשכון השוים לדמי החוב, הלווה פטור מהם, ודמי היתרון שבמשכון, המלווה פטור מהם, שמספק אין להוציא ממון[286].

כשהמשכון ביד נאמני הקהל

מי שנתמשכן על ידי נאמני הקהל על חלקו המגיע מהמס, ונגנב - או נאבד[287] - המשכון, אין לקהל ולא לנאמן דין שומר שכר[288], וצריך לחזור ולשלם מה שחייב[289], ואפילו לא התרו בו[290], שאין פורעי המס חייבים זה לזה כלום שנחשוב את הקהל כממשכנים על חובם, אלא כל יחיד ויחיד פורע חלקו לשלטון ומעמידים עליהם נאמנים כאפוטרופים[291] לגבות מכל יחיד ויחיד ולפרוע לשלטון, והלכך הקהל אינם ממשכנים על חובם, אלא הנאמן כאפוטרופוס הוא שלוקח מנכסי היחיד כדי לכופו לפרוע חלקו[292]. אלא אם יש מנהג* ידוע בזה היפך זה[293], שאז הולכים אחריו[294]. ויש הסוברים שאף אם יש מנהג הפוך אין הולכים אחריו[295], אבל אם יש מנהג שהקהל פורעים המס והם גובים מכל יחיד ויחיד, שנמצא היחידים חייבים לקהל, אז נעשו הקהל שומרי שכר[296].

מת המלוה

המלוה על המשכון, ומת, אף בנו נעשה עליו שומר שכר[297], באותה הנאה שתופס המעות[298], וחייב בגניבה ואבידה[299], שהרי בנו לא הלוה עליו כלום ועתה שלוקח המשכון תחת ידו הוא כמשתכר[300], ומכל מקום אם ציוה קודם מותו להחזיר המשכון בחינם - שמחל על ההלוואה[301] - ונאבד אחר כך, פטורים היתומים[302], שנעשה כמתנה[303]. ויש מהאחרונים החולקים על כל זה, וסוברים שמחלוקת ראשונים היא, שלדעת הסוברים שהטעם שהמלוה על המשכון נעשה שומר שכר, משום שיש לו הנאה שאם בא עני בשעת ההלוואה פטור מליתן לו צדקה*[304], אין בנו נעשה שומר שכר[305]. ולדעת הסוברים שהטעם הוא, שהמלווה נעשה בטוח על מעותיו[306], הרי בנו נעשה שומר שכר תחתיו, באותה הנאה שיש לו שהמעות בטוחות אצלו[307].

כשהתנה שלא לקבל אחריות

המלוה על המשכון, ובשעת קבלת המשכון אמר: איני מקבל אחריותו עלי, אינו אפילו שומר-חנם*, ופטור אפילו מפשיעה[308].

הערות שוליים

  1. עי' רבינו בחיי דברים כד י.
  2. ע"ע לשון תורה; לשון חכמים.
  3. בראשית לח יז, לפי רש"י ושכל טוב ודעת זקנים מבעה"ת שם וס' השרשים לרד"ק שורש ערב (וכ"מ מאונקלוס ותיוב"ע שבציון 14). ועי' שמו"א יז יח: ערֻבָּתם, לפי רד"ק ורלב"ג ומצודת דוד שם וס' השרשים לרד"ק שורש ערב, שהוא מל' ערבון, ועי' ת"י ורש"י שם וס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שורש ערב, שפי' בע"א. ועי' מל"ב יד יד: בני התערֻבוֹת, לפי רש"י שם ורד"ק ורלב"ג ומצודת ציון ומלבי"ם שם וס' השרשים לרד"ק שם, שהוא מל' ערבון, ועי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם, שפי בע"א, ע"פ ת"י שם (ועי' רש"י ורד"ק שם ושם, בד' ת"י שם). ועי' מל"ב יח כג: התערב, לפי ס' השרשים לר"י ן' גנאח שם, ורש"י ורד"ק ורלב"ג שם. ועי' איוב יז ג: ערבני, לפי ס' השרשים לרד"ק שורש שׂום, בפי' הא', שהוא מל' ערבון, ועי' רש"י ור"י קרא וראב"ע ור"י קמחי ור"מ קמחי שם, וס' השרשים שם, בפי' הב', שפי' בע"א. ועי' נחמיה ה ג: עֹרבים, לפי ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם ורש"י וראב"ע ומצודת דוד ומלבי"ם שם וס' השרשים לרד"ק שורש ערב.
  4. שכל טוב שם.
  5. עי' דברים כד י-יג, לפי ספרי כי תצא פיס' רעו ור' יצחק בפסחים לא ב וגיטין לז א וקדושין ח ב וב"מ פב א ושבועות מד א ופסי"ז ור"י בכור שור דברים שם יג וראב"ע ורבינו בחיי שם י (וכ"מ מאונקלוס ותיוב"ע ות' ניאופיטי וגליון ת' ניאופיטי שבציון 15). ועי' דברים שם י: לעבֹט, לפי אונקלוס שם וספרי שם.
  6. דברים טו ו. העמק דבר שם ח.
  7. עי' העמק דבר שם.
  8. בראשית לא לד.
  9. אונקלוס שם.
  10. עי' ברייתא כתובות פב ב, לגירסתנו. ועי' רש"י שם ד"ה עביט ותוס' שם ד"ה עביט, וריטב"א שם, ושטמ"ק שם, בשם רש"י מהדו"ק ובשם תר"י בשם רבני צרפת, שגרסו בע"א.
  11. עי' מלבי"ם פ' כי תצא סי' קמב.
  12. ע"ע לשון תורה; לשון חכמים.
  13. עי' שביעית פ"י מ"ב ומשנה ב"מ פ ב ושבועות מג א; עי' תוספ' פאה פ"ד ושביעית פ"ח ועוד; עי' ברייתא כתובות סז ב; עי' ר' יצחק בפסחים לא ב וגיטין לז א וקדושין ח ב וב"מ פב א ושבועות מד א; עי' רבא בקדושין ח א; ועוד. וע"ע הנ"ל ציון 105 ואילך.
  14. אונקלוס בראשית לח יז; תיוב"ע שם (אך בת' ניאופיטי: ערבון). עי' ס' התשבי ע' משכון, ע"פ אונקלוס שם; עי' צמח דוד לר"ד בן יצחק מלות נכריות ע' משכון, ע"פ אונקלוס שם.
  15. אונקלוס דברים כד יא ויג; תיוב"ע שם שם ושם; עי' ת' ניאופיטי שם יא: משכונה; עי' גליון ת' ניאופיטי שם יג: משכונה (וכעי"ז בת' ניאופיטי שם: משכוניה). עי' ס' התשבי שם, ע"פ אונקלוס שם יג; עי' צמח דוד שם, ע"פ אונקלוס שם.
  16. שכל טוב בראשית לח יז.
  17. ס' התשבי שם; צמח דוד שם.
  18. עי' שמו"ר פנ"א סי' ג ורש"י שמות לח כא, שנכפל בשמות שם: המשכון משכן, ע"ש שנתמשכן ב' פעמים (ועי' שמו"ר פל"ח סי' י), וברש"י שם, דהיינו בחורבן בהמ"ק. ס' התשבי ע' משכון; צמח דוד לר"ד בן יצחק מלות נכריות ע' משכון.
  19. עי' תוס' ב"מ פב ב ד"ה במלוה, במסקנה; עי' רשב"א שם, בשם ר"ח, וסותר לתוס' בשם ר"ח שבציונים 218, 224, וצ"ב.
  20. עי' ראשונים שבציון 218.
  21. עי' גמ' שם, בד' ר"ע.
  22. עי' ראשונים שבציון 224.
  23. גמ' שם, בד' ר"א.
  24. עי' ציונים 19, 20 ואילך.
  25. עי' ראשונים שבציון 61 ואילך.
  26. עי' ראשונים שבציון 227.
  27. ב"מ פב ב, בד' ר"א.
  28. ציון 64.
  29. עי' משנה ב"מ קיג א; עי' רמב"ם מלוה פ"ג ה"ד; עי' טור חו"מ סי' צז ס"י; עי' שו"ע שם ו.
  30. דברים כד י. עי' ב"מ קיג א.
  31. עי' אונקלוס שם, לפי מזרחי שם ושפ"ח שם סק"ז; עי' תיוב"ע שם, וצ"ב הטעם שתרגם בל' רבים; עי' ת' ניאופיטי שם.
  32. חינוך מ' תקפה.
  33. טור חו"מ סי' צז ס"י; עי' שו"ע שם ו.
  34. עי' מ"מ מלוה פ"ג ה"ד.
  35. ספה"מ לרמב"ם ל"ת רלט; סמ"ג לאוין קפו; חינוך שם; ועוד.
  36. ר"י ברצלוני.
  37. חינוך מ' תקפה.
  38. דברים כד יג. עי' רמב"ם מלוה פ"ג ה"ד; עי' חינוך שם.
  39. ע"ע השבת עבוט ציון 59 ואילך.
  40. עי' מל"מ שם, עיי"ש שתמה שמהרמב"ם שם נ' שאינו לוקה אף על העשיר.
  41. עי' חינוך מ' תקפה, בד' ר' יוחנן במכות טו ב - טז א.
  42. רמב"ם שם וסנהדרין פי"ט ה"ד אות קנז וספה"מ ל"ת רלט; סמ"ג לאוין קפו; חינוך שם. וע"ע הלכה: ר' יוחנן וריש לקיש ציון 866 ואילך.
  43. עי' מ"מ מלוה שם, בד' הרמב"ם.
  44. מ"מ שם, בד' הרמב"ם.
  45. עי' גמ' שם טז א, בד' ר"ל בגמ' שם, ורש"י ד"ה משכון. ועי' מ"מ שם, שצ"ל שלרמב"ם שבציון 42, היתה גי' אחרת בגמ', וצ"ב מדוע נצרך לזה.
  46. עי' ראב"ד בהשגות מלוה שם; כ"מ מתוס' שם ד"ה התם; תוס' ב"מ קטו ב ד"ה (קטו א) וחייב.
  47. עי' מכות שם; ראב"ד שם, לפי מ"מ שם; עי' ריטב"א שם, בשם הרמ"ה.
  48. עי' תוס' ב"מ שם; עי' ריטב"א מכות שם.
  49. עי' שו"ע חו"מ צז יד.
  50. עי' ציון 50 ואילך.
  51. עי' טור חו"מ סי' צז סכ"ג; עי' שו"ע שם ו.
  52. דברים כד יא.
  53. עי' ברייתא בב"מ קיג א, לפי גמ' שם ב; ברייתא א' בגמ' שם; עי' שמואל בגמ' שם א.
  54. עי' ציונים 29 ואילך, 50 ואילך.
  55. עי' טור חו"מ סי' צז סי"ב; עי' שו"ע שם ו.
  56. טוש"ע שם.
  57. דברים שם.
  58. עי' דברים שם.
  59. רש"י ב"מ שם ד"ה ממשמע: אלא מי.
  60. הכתב והקבלה שם.
  61. דברים שם.
  62. עי' ברייתא שם; עי' פסי"ז שם; עי' ר"י בכור שור שם, בסתם.
  63. רש"י שם ד"ה לא שליח.
  64. הכתב והקבלה שם.
  65. עי' ברייתא ב' בגמ' שם; עי' ר"י בכור שור שם, בשם איכא למאן דאמר.
  66. עי' רש"י שם א ד"ה מאי לאו.
  67. רמב"ם מלוה פ"ג ה"ד; יראה"ש סי' קלב; טור חו"מ סי' צז סי"ב; שו"ע שם ו.
  68. עי' ציון 53. עי' יראה"ש שם.
  69. רמב"ם מלוה פ"ג ה"ו.
  70. דברים כד יא.
  71. ר' נתן במדרש תנאים שם.
  72. עי' משנה ב"מ קטו א; עי' רמב"ם מלוה פ"ג ה"ב; עי' טור חו"מ סי' צז סי"ג; עי' שו"ע שם ו.
  73. דברים כד ו. משנה שם.
  74. עי' משנה שם; ספרי כי תצא פיס' רעב.
  75. משנה שם.
  76. דברים שם. עי' משנה שם; ספרי שם.
  77. ספרי שם.
  78. סמ"ג לאוין קפט-קצ; עי' סמ"ק סי' רע; עי' טור שם ס"כ; עי' שו"ע שם י.
  79. עי' תוספ' ב"מ פ"י, והובא במ"מ מלוה פ"ג ה"ב; עי' ספה"מ שבציון 86; טור שם סי"ט; עי' שו"ע שם.
  80. חינוך מ' תקפג.
  81. עי' גאונים וראשונים שבציונים 82, 87, 88.
  82. בה"ג ל"ת רס; עי' אזהרות "אתה הנחלת" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 621): "חבילת ריחים ורכב"; ספה"מ לרמב"ם ל"ת רמב; חינוך שם; ועוד.
  83. עי' משנה ב"מ קטו א.
  84. עי' אזהרות ר"א הזקן שבציון 87: "ריחים שֶׁכֶב"; עי' רש"י שם ד"ה משום שני כלים ודברים כד ו.
  85. עי' רש"י שם ושם.
  86. עי' ספה"מ שם, ע"פ ספרי שבציון 77.
  87. עי' אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור שם עמ' 679): "ולא יחבול ריחים שֶׁכֶב"; סמ"ג לאוין קפט; סמ"ק סי' רסט; עי' אגודה ב"מ פ"ט סי' קעח, בשם ר"י; ועוד.
  88. עי' אזהרות ר"א הזקן שם: "עימו גם רכב"; סמ"ג לאוין קצ; סמ"ק סי' רע; עי' אגודה שם, בשם ר"י; ועוד.
  89. עי' משנה שבציון 83.
  90. סמ"ק ברמזי מצוות לאוין קפט-קצ.
  91. אגודה שם, בשם ר"י.
  92. עי' ציון 72 ואילך.
  93. עי' ראב"ד מלוה פ"ג ה"א, לפי טור חו"מ סי' צז סכ"ג; רא"ש ב"מ פ"ט סי' מח; טור שם, בשמו; חינוך מ' תקפג, בשם מורינו; עי' שו"ע שם ו.
  94. עי' ראב"ד שם, לפי טור שם; עי' רא"ש שם; עי' טור שם, בשמו; חינוך שם, בשם מורינו.
  95. חינוך שם, בשם מורינו.
  96. רא"ש שם.
  97. רמב"ם מלוה פ"ג ה"ב; עי' חינוך שם, בשם גדולי גאוני עולם, ודחה. ועי' בדה"ב שם, שכיון שהרמב"ם יחיד הוא, אין הלכה כמותו, ועי' מנ"ח שם סק"א (סק"ב במהד' מ"י).
  98. עי' רש"י דברים כד ו; עי' סמ"ג לאוין קפט.
  99. עי' רמב"ם מלוה פ"ג ה"ב; עי' טור חו"מ סי' צז סי"ז, בשם הרמ"ה.
  100. עי' שו"ע שם יג.
  101. ראב"ד מלוה פ"ג ה"ב, לפי מ"מ שם; עי' טור חו"מ סי' צז סי"ז, בשם הרמ"ה; בדה"ב שם, בד' הראשונים שבציון 92 ואילך; עי' שו"ע שם יג.
  102. עי' מ"מ שם.
  103. עי' ציון 97.
  104. בדה"ב וב"ח חו"מ סי' צז סי"ז ואורים שם ס"ק כה, בד' הרמב"ם שבציון הנ"ל, ועי' שעמ"ש שם סק"ב.
  105. עי' תוס' ב"מ קטז א ד"ה כלים, בשם ר"י; תוס' רא"ש שם: נראה. ועי' בהגר"א חו"מ סי' צז ס"ק כד.
  106. עי' סמ"ג לאוין קפט, בשם ר"י; עי' הגמ"י מלוה פ"ג ה"ג, בשם ס"ה (ס' המצוות), בשם ר"י בר שמואל; טור שם סכ"א; עי' אגודה ב"מ פ"א סי' קעט, בשם יש שפירש; שו"ע שם יא.
  107. עי' טור שם סכ"א וס"מ; עי' שו"ע שם.
  108. עי' ציון 72 ואילך.
  109. עי' ציון 29 ואילך.
  110. עי' ציון 52 ואילך.
  111. עי' רמב"ם מלוה פ"ג ה"ז; עי' טור חו"מ סי' צז סכ"ד; עי' שו"ע שם יד.
  112. דברים כד י.
  113. ברייתא ב"מ קטו א.
  114. משלי כ טז. עי' ברייתא שם; עי' רמב"ם שם. ועי' ברייתא שם, ראיה נוספת מכתוב במשלי ו א-ג.
  115. ע"ע ערב.
  116. עי' בעה"ת ש"א ח"ג סי' ג: ומסתברא, והובא בב"י שם; עי' טור שם; שו"ע שם.
  117. עי' ציון 72 ואילך.
  118. עי' טור שם סכ"ה, בשם הרמ"ה; עי' ב"י שם, בד' רמב"ם שם, ועי' כנה"ג שם הגב"י אות יד וגידו"ת ש"א ח"ב ס"ג, שדחו, ועי' צדק ומשפט שם סכ"ט, שיישב; עי' רמ"א בשו"ע שם יד, בשם י"א.
  119. עי' רמב"ם מלוה פ"ג ה"ז; עי' טור חו"מ סי' צז סכ"ה; שו"ע שם יד.
  120. דברים כד י. עי' ברייתא ב"מ קטו א.
  121. רש"י שם ד"ה לביתו.
  122. רש"י שם: שאינה.
  123. ברייתא שם.
  124. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  125. עי' ברייתא שם.
  126. דברים שם. עי' ברייתא שם; עי' רמב"ם שם.
  127. עי' משנה ב"מ קטו א; עי' רמב"ם מלוה פ"ג ה"א; עי' טור חו"מ סי' צז סכ"ב; עי' שו"ע שם יד.
  128. דברים כד יז. עי' משנה שם; עי' רמב"ם שם.
  129. ספה"מ לרמב"ם ל"ת רמא; סמ"ג לאוין קפח; חינוך מ' תקצא; ועוד.
  130. ושם ציון 131 ואילך, שי"ס שאיסור זה הוא אף בגרושה (ע"ע) ופנויה (ע"ע).
  131. ערה"ש חו"מ סי' עב ס"ח.
  132. ערה"ש שם. ועי' ציון 135.
  133. עי' מרדכי ב"מ רמז שסד, בשם ר"י, והובא בב"י שם ס"ד; עי' אגודה ב"מ פ"ו סי' קכט, בשם ר"י; ערה"ש שם.
  134. עי' מרדכי שם, בשם ר"י; עי' אגודה שם, בשם ר"י; עי' סמ"ע שם ס"ק יט, בשם המרדכי; עי' ערה"ש שם.
  135. שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רפו, לפי ש"ך שם סק"ג; ערה"ש שם, בשם הש"ך.
  136. עי' סמ"ע שם ס"ק יט; ערה"ש שם, בשמו.
  137. ערה"ש שם: נ"ל.
  138. עי' ר' יצחק בפסחים לא ב וגיטין לז א וקדושין ח ב וב"מ פב א ושבועות מד א.
  139. ר"ח שבועות שם.
  140. רש"י פסחים שם ד"ה ולך תהיה צדקה.
  141. דברים כד יג. ר' יצחק בגמ' שם ושם.
  142. ר"י בכור שור שם.
  143. ר' יצחק בגמ' שם ושם.
  144. תוס' שבועות שם ד"ה צדקה.
  145. עי' בה"ג הל' שבועה; עי' תוס' שבועות שם, בשמו; עי' תוס' פסחים שם ד"ה שקונה, בשם ר"י, ע"פ ב"מ שם; תוס' רא"ש קדושין שם; מרדכי קדושין רמז תפו.
  146. תוס' קדושין שם ד"ה מנין: נ"ל; כ"מ מהגמ"י שם, בד' בה"ג ורב האי והרמב"ם ור"ת ור"י.
  147. עי' רי"ף ורמב"ם שבציון 248; תוס' שבועות שם: נראה; תוס' רא"ש קדושין שם, בשם ר"ח; עי' מרדכי שם; הגמ"י שכירות פ"י ה"א, בשם בה"ג ורב האי ור"ת ור"י.
  148. ע"ע קדושין. עי' תוס' רא"ש קדושין שם; עי' מרדכי שם.
  149. ע"ע חליפין ציון 80 ואילך. עי' תוס' רא"ש שם.
  150. עי' רש"י פסחים שם ד"ה קונה משכון; עי' רש"י ב"מ שם ד"ה שקונה משכון; תוס' פסחים שם וקדושין שם, ותוס' רא"ש קדושין שם, ומרדכי שם, בשמו; עי' ראב"ד בהשגות שם.
  151. רש"י פסחים שם.
  152. רש"י ב"מ שם.
  153. רש"י פסחים שם.
  154. עי' בה"ג הל' שבועה; עי' ראב"ד בהשגות שכירות פ"י ה"א; עי' תוס' פסחים לא ב ד"ה בדרבי וקדושין ח ב ד"ה משכון ושבועות שם ד"ה שאני.
  155. עי' ב"מ פב א ושבועות מד א.
  156. עי' ציונים 29 ואילך, 50 ואילך.
  157. עי' ציון 141.
  158. דברים כד יא.
  159. עי' רש"י ב"מ שם ד"ה אימור דאמר ושבועות שם ד"ה אימור דאמר.
  160. עי' ציון 53 ואילך.
  161. עי' ציון 67 ואילך.
  162. עי' גמ' שם ושם.
  163. עי' מרדכי קדושין רמז תפו, בשם ר"ת ושכ"פ הרי"ף שבציון 238.
  164. עי' מרדכי שם, בד' פסחים לא ב וקדושין ח ב.
  165. ברייתא פסחים לא א, לפי גמ' שם ב.
  166. עי' גמ' שם, בד' ת"ק.
  167. ברייתא שם א, לפי גמ' שם ב.
  168. עי' גמ' שם, בד' ר"מ.
  169. עי' מ"מ חומ"צ פ"ד ה"ה, בד' רמב"ם שם; ב"ש סי' יב ס"ק לב, בשם מ"מ, בד' רי"ף (וצ"ב, שהמ"מ אינו מזכיר הרי"ף) ורמב"ם; ט"ז שם ס"ק כב, בד' רמב"ם אישות פ"ה הכ"ג.
  170. עי' מרדכי שם, בשם ראבי"ה; עי' רמ"א בשו"ע אה"ע שם; שו"ע או"ח תמא ב, לפי ב"ש שם.
  171. מרדכי שם, בשם ראבי"ה.
  172. ציון 80 ואילך.
  173. עי' שביעית פ"י מ"ב; עי' רמב"ם שמו"י פ"ט הי"ד; עי' טור חו"מ סי' סז סט"ז; עי' שו"ע שם יב.
  174. ושם, מח' ראשונים אם אף המלוה שיתר על המשכון אינו משתמט.
  175. טור חו"מ סי' עב ס"א; שו"ע שם א.
  176. ערה"ש שם ס"א.
  177. ע"ע רבית. סמ"ע שם סק"א; חי' הגהות לטור שם אות א, בשמו. ועי' תומים שם סק"א, שדחה, ונתה"מ שם באורים סק"א, שיישב.
  178. ע"ע אבק: אבק רבית.
  179. עי' ראש יוסף שם סק"א, במסקנה, בד' הטור.
  180. ערה"ש שם: נ"ל.
  181. רש"י ב"מ פב ב ד"ה מרא, לפי אוצר לעזי רש"י שם.
  182. רש"י שם ד"ה פסל, לפי אוצר לעזי רש"י שם.
  183. רש"י שם ד"ה קרדום, לפי אוצר לעזי רש"י שם.
  184. עי' רב חנן בר אמי אמר שמואל בגמ' שם, בד' אבא שאול שבציון 186.
  185. משנה שם פ ב, לפי רשב"א שם פב ב.
  186. עי' משנה שם פ ב, ורש"י ד"ה מותר אדם וד"ה משכונו וד"ה להיות פוסק וד"ה והולך.
  187. לבוש חו"מ סי' עב ס"א.
  188. לבוש שם; עי' ב"ח שם.
  189. רב חנן בר אמי אמר שמואל בגמ' שם פב ב; רמב"ם מלוה פ"ג ה"ח; טור שם ס"ב; שו"ע שם א.
  190. עי' טור שם, לגי' פרישה שם סק"ב וסמ"ע שם סק"ב, לפי סמ"ע שם; עי' לבוש שם.
  191. עי' ציון 189.
  192. עי' ציון 186 ואילך.
  193. רש"י ב"מ פ ב ד"ה מותר אדם, לפי חי' הגהות לטור חו"מ סי' עב אות ג, בשם פלפ"ח, ועיי"ש שדחה; טור שם ס"ב, ע"פ ב"ב ח ב; שו"ע שם א, בשם יש מי שאומר. ועי' ב"ח שם וש"ך שם סק"ג ובהגר"א שם סק"א.
  194. עי' לבוש שם ס"א; סמ"ע שם סק"ג. ועי' באה"ט שם סק"ג.
  195. ש"ך שם סוסק"ג.
  196. עי' ב"י שם, בד' הטור שם, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א; עי' ד"מ הארוך שם, בד' רש"י (ב"מ פב ב ד"ה במלוה צריך למשכון), ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א; עי' רמ"א בשו"ע שם; עי' לבוש שם.
  197. לבוש שם.
  198. ש"ך שם סק"ד, בד' רש"י שם וטור שם, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א.
  199. ש"ך שם. ועי' בהגר"א שם סק"ד.
  200. עי' שו"ע שם, בסתם, שלא חילק; עי' ב"ח שם.
  201. עי' מרדכי ב"מ רמז רסא; עי' ד"מ חו"מ סי' עב סק"א; עי' רמ"א בשו"ע שם א.
  202. עי' מרדכי שם רמז רסב, בשם ראב"ן; עי' ד"מ שם, בשם המרדכי; עי' רמ"א שם. וע"ע שליחות-יד, מח' ראשונים אם כשיש עדים בדבר נקרא שולח יד בפיקדון.
  203. עי' ברייתא ב"מ פא ב, לפי רש"י שבציון 231.
  204. עי' ברייתא שם, לפי רש"י שבציון 234, ועי' ציון 222, שי"מ בע"א.
  205. ע"ע: מצותה. עי' משנה ב"מ פ ב, לפי רש"י שם ד"ה שומר שכר ורע"ב שם פ"ו מ"ז.
  206. עי' גמ' שם פב א.
  207. ע"ע השבת אבדה ציונים 278 ואילך, 284 ואילך. ושם, ציונים 277, 282 ואילך, שי"ח.
  208. עי' שו"ת מהר"ם פדואה סי' נט, בד' רי"ף והגאונים, וע"ע הנ"ל ציון 284.
  209. ע"ע הנ"ל ציון 280. עי' תשו' הרא"ש שבטור חו"מ סי' עב סל"ד.
  210. עי' תשו' הרא"ש שם.
  211. עי' הגמ"ר ב"מ רמז תסב, בשם ה"ר ר' ברוך.
  212. עי' שו"ת מהרשד"ם סי' צח, בד' הנמוק"י שבציון 297 ואילך.
  213. עי' משנה שם פ ב, לפי רש"י שם ד"ה הלוהו מעות ורע"ב שם.
  214. עי' ר' יהודה במשנה שם, לפי רש"י שם ד"ה הלוהו פירות ורע"ב שם.
  215. ברייתא ב"מ פא ב, לפי ראשונים שבצייון 218 ואילך.
  216. משנה שם פ ב.
  217. עי' גמ' שם פב א.
  218. עי' גמ' שם פב ב, בד' ר"ע: במלוה צריך למשכון קמיפלגי מר סבר מצוה וכו', לפי תוס' שם ד"ה במלוה, בשם ר"ח (וסותר לרשב"א בשם ר"ח שבציון 220 ואילך, וצ"ב) ולפי רשב"א שם, בשם הראב"ד, ודחה, ועי' ציונים 220, 231, שי"מ בע"א.
  219. גמ' שם, בד' ר"ע.
  220. עי' גמ' שם, לפי רשב"א שם, בשם ר"ח (וסותר לתוס' בשם ר"ח שבציון 218, וצ"ב), והסכים לו, ועי' ציונים 218, 231, שי"מ בע"א.
  221. רשב"א שם, בשם ר"ח, והסכים לו.
  222. ברייתא שם פא ב, לפי ראשונים שבציון הבא ואילך, ועי' ציון 204, שי"מ בע"א.
  223. עי' גמ' שם פב א.
  224. עי' גמ' שם ב, בד' ר"א: במלוה צריך למשכון קמיפלגי וכו' ומר סבר לאו מצוה קא עביד וכו', לפי תוס' שם, בשם ר"ח (וסותר לרשב"א בשם ר"ח שבציון 227, וצ"ב), ודחו, ולפי רשב"א שם, בשם הראב"ד, ודחה, ועי' ציונים 227, 234, שי"מ בע"א.
  225. עי' גמ' שם, בד' ר"א.
  226. עי' גמ' שם, בד' ר"א.
  227. עי' גמ' שם פב ב, בד' ר"א: במלוה צריך למשכון קמיפלגי וכו' ומר סבר לאו מצוה קא עביד וכו', לפי רשב"א שם, בשם ר"ח (וסותר לתוס' בשם ר"ח שבציון 224, וצ"ב), והסכים לו, ועי' ציונים 224, 234, שי"מ בע"א.
  228. עי' משנה וראשונים שבציון 213 ואילך.
  229. עי' ציון 204.
  230. ברייתא ב"מ פא ב, לפי רש"י שבציון הבא.
  231. עי' גמ' שם פב ב, בד' ר"ע: במלוה צריך למשכון קמיפלגי מר סבר מצוה וכו', לפי רש"י שם ד"ה במלוה צריך למשכון, ותוס' שם ד"ה במלוה ורשב"א שם, בשמו, ועי' ציונים 218, 220, שי"מ בע"א.
  232. גמ' שם, בד' ר"ע.
  233. עי' רשב"א שם, בשם הרב אב"ד (הר"א אב"ד) והראב"ד, בד' רש"י.
  234. עי' גמ' שם פב ב, בד' ר"א: במלוה צריך למשכון קמיפלגי וכו' ומר סבר לאו מצוה קא עביד וכו', לפי רש"י שם, ותוס' ורשב"א שם, בשמו, ועי' ציונים 224, 227, שי"מ בע"א.
  235. גמ' שם, בד' ר"א.
  236. רי"ף ב"מ פב א (נא א) ושבועות מד א (כה א); רמב"ם שכירות פ"י ה"א; עי' הגמ"י שם, בשם שערי רב האיי ור"ח ורי"ף וראבי"ה; טור חו"מ סי' עב ס"ג, בשם כל הגאונים והרי"ף והרמב"ם; אגודה ב"מ פ"ו סי' קכט; שו"ע שם ב. ועי' הגמ"י שם, בד' ראבי"ה בשערי שבועות של הרי"ף, ועי' שו"ת מהר"ם פדואה סי' נט.
  237. רי"ף שם ושם; רמב"ם שם; עי' הגמ"י שם, בשם שערי רב האיי ור"ח ורי"ף וראבי"ה; עי' טור שם ס"ד, בשם הרי"ף והרמב"ם; שו"ע שם.
  238. רי"ף שם ושם; רמב"ם שם; עי' הגמ"י שם, בשם שערי רב האיי ור"ח ורי"ף וראבי"ה; עי' טור שם, בשם הרי"ף והרמב"ם; שו"ע שם.
  239. עי' רי"ף שם ושם; פהמ"ש לרמב"ם ב"מ פ ב; רע"ב שם פ"ו מ"ז; עי' אגודה שם.
  240. עי' ציון 236 ואילך.
  241. עי' ציונים 203 ואילך, 215 ואילך.
  242. עי' ראשונים שבציון 233; עי' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' נב, בשם גדולי המורים; שו"ת הרשב"א שם, במסקנה, וח"א סי' אלף ט; עי' נמוק"י ב"מ פב א (נא א), בשם הראב"ד והרשב"א.
  243. שו"ת הרשב"א שם ושם; עי' נמוק"י שם, בשם הרשב"א.
  244. עי' שו"ת הרשב"א ח"ג שם, בשם גדולי המורים; נמוק"י שם, בשם הראב"ד. ועי' ב"ח חו"מ סי' עב ס"ג.
  245. עי' ציון 236 ואילך.
  246. עי' ציונים 203 ואילך, 215 ואילך.
  247. עי' גאונים ראשונים שבציון 250 ואילך.
  248. עי' רי"ף ב"מ שם (נא א); רמב"ם שכירות פ"י ה"א.
  249. עי' ציון 138 ואילך.
  250. עי' בה"ג הל' שבועה; עי' תוס' פסחים לא ב ד"ה שקונה, בשם ר"י, ע"פ ב"מ פב א, ושבועות מד א ד"ה מכאן, בשם בה"ג; תוס' רא"ש קדושין ח ב; עי' מרדכי קדושין רמז תפו.
  251. תוס' קדושין שם ד"ה מנין: נ"ל; כ"מ מהגמ"י שם, בד' בה"ג ורב האי והרמב"ם ור"ת ור"י.
  252. עי' רי"ף ורמב"ם שבציון 248; תוס' שבועות שם: נראה; תוס' רא"ש קדושין שם, בשם ר"ח; הגמ"י שם, בשם בה"ג ורב האי ור"ת ור"י.
  253. טור חו"מ סי' עב ס"ג, בשם כל הגאונים והרי"ף והרמב"ם; שו"ע שם ב.
  254. ע"ע שבועת השומרים וע' שומר שכר. עי' רש"י פסחים שם ד"ה קונה משכון, לפי תוס' שם; עי' ראב"ד שבציון הבא.
  255. רש"י פסחים שם; עי' רש"י ב"מ פב א ד"ה שקונה משכון; תוס' פסחים שם וקדושין שם, ותוס' רא"ש קדושין שם, ומרדכי קדושין שם, בשמו, ודחו; עי' ראב"ד בהשגות שם.
  256. עי' ציון 138 ואילך.
  257. רש"י פסחים שם.
  258. רש"י ב"מ שם.
  259. רש"י פסחים שם.
  260. עי' ציון 253.
  261. עי' ציון 247 ואילך.
  262. עי' טור חו"מ סי' עב ס"ד, בד' הגאונים; עי' שו"ע שם ב.
  263. עי' טור שם, בד' הגאונים; רמ"א בשו"ע שם, לפי סמ"ע שם סק"י, ועי' ש"ך שם ס"ק יב, שפי' בע"א.
  264. עי' טור חו"מ סי' עב ס"ו וסכ"ב; עי' רמ"א בשו"ע שם ב.
  265. עי' להלן ציון 271.
  266. עי' תוס' בשם ר"י שבע' השבת אבדה ציון 282.
  267. עי' טור שם ס"ד, בשם ר"י ושהרא"ש הסכים לו; עי' רמ"א שם, בשם י"א.
  268. עי' רמ"א שם.
  269. עי' שבועות מג ב, לגי' ר"ח שם, ותוס' שם ד"ה מתני', בשם ר"ח ור"ת: מתני' בדלא פריש ושמואל בדפריש. בגמ' שם, לגירסתנו (וכ"מ מרש"י שם ד"ה בדפריש): מתני' בדפריש ושמואל בדלא פריש.
  270. בה"ג הל' שבועה; עי' טור חו"מ סי' עב ס"ד, בשם כל הגאונים.
  271. עי' טור שם, בשם ר"י; עי' רמ"א בשו"ע שם ב, בשם י"א.
  272. מרדכי ב"מ רמז שסג, בשם ר"י, והובא בב"י חו"מ סי' עב ס"ד; שו"ע שם ג.
  273. הגמ"ר שם רמז תסב, בשם רבינו יצחק.
  274. עי' סמ"ע שם ס"ק יח.
  275. מרדכי שם, בשם ר"י; שו"ע שם.
  276. סמ"ע שם ס"ק יז, עיי"ש.
  277. שו"ע שם ג.
  278. הגמ"ר שם, בשם ה"ר ר' ברוך, והובא בקיצור בב"י שם וד"מ שם סק"ה; עי' ב"ח שם.
  279. עי' ציון 272 ואילך.
  280. מרדכי ב"מ רמז שסד, בשם ר"י, והובא בב"י חו"מ סי' עב ס"ד; אגודה ב"מ פ"ו סי' קכט, בשם ר"י; שו"ע שם ג. ועי' ש"ך שם סוסק"ג.
  281. עי' ציון 133.
  282. עי' מרדכי שם, בשם ר"י; עי' אגודה שם, בשם ר"י; עי' סמ"ע שם ס"ק יט, בשם המרדכי.
  283. עי' שו"ת מהר"ם פדואה סי' נט, והובא בד"מ הארוך חו"מ סי' עב; עי' רמ"א בשו"ע שםג.
  284. עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף כט: אפשר, והובא בב"י חו"מ סי' עב ס"ד; עי' שו"ע שם ד: אפשר; לבוש שם, בשם י"א.
  285. עי' שו"ת הרשב"א ח"ב סי' שלב, והובא בב"י שם; עי' שו"ת הר"ן סי' יט, והובא בד"מ הארוך שם.
  286. עי' סמ"ע שם ס"ק כג, ע"פ רמ"א שבציון 268.
  287. עי' שו"ת הרשב"א החדשות סי' רסא: וכשמשכנו וכו' להתחייב עליו בגנבה ואבדה; לבוש חו"מ סי' עב ס"ה.
  288. עי' שו"ת הרשב"א שם, והובא בקצור בב"י חו"מ סי' עב ס"ד; שו"ע שם ה.
  289. באה"ג שם סק"ק.
  290. שו"ע שם, שסתם, לפי סמ"ע שם ס"ק כד, ועי' סמ"ע שם, שהוא ע"פ העולה משו"ת הרשב"א שם, בתשובה, למרות שבגוף השאלה שם המדובר שהתרו בו.
  291. ע"ע אפוטרופוס.
  292. שו"ת הרשב"א שם.
  293. שו"ת הרשב"א שם; עי' רמ"א בשו"ע שם.
  294. עי' שו"ת הרשב"א שם; עי' רמ"א שם.
  295. עי' ש"ך שם ס"ק לה.
  296. ש"ך שם, בד' שו"ת הרשב"א שם, ושכן יל"פ ד' הרמ"א. ועי' תומים שם ס"ק כא ובהגר"א שם ס"ק לג ונתה"מ שם באורים ס"ק כא.
  297. נמוק"י ב"ק קיב א (לט א), בשם הריטב"א ושכ"ד מורו, והובא בב"י חו"מ סי' עב ס"ד; שו"ע שם ו.
  298. נמוק"י שם, בשם הריטב"א ושכ"ד מורו.
  299. עי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' צח; ש"ך שם ס"ק לח.
  300. ש"ך שם ס"ק לו, בדחיית היש"ש שבציון 305.
  301. עי' שו"ת מהרשד"ם שם.
  302. עי' שו"ת מהרשד"ם שם; ש"ך שם ס"ק לז, בשמו.
  303. כ"מ משו"ת מהרשד"ם שם.
  304. עי' ציון 209 ואילך.
  305. עי' יש"ש ב"ק פ"י סי' ד, ע"פ ב"מ פב א ותוס' שם פ ב ד"ה דקא; עי' שו"ת מהרשד"ם שם, בד' רא"ש שבציון הנ"ל ואילך.
  306. עי' ציון 211 ואילך.
  307. עי' שו"ת מהרשד"ם שם, בד' נמוק"י שם.
  308. שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' רכט; מרדכי ב"מ רמז שסא, בשמו, והובא בב"י חו"מ סי' עס ס"ד; שו"ע שם ז.