אנציקלופדיה תלמודית:מרבה בשעורים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - מעשה שבדרך כלל אסור לעשותו, שהותר מסיבות ידועות ונצרך לשיעור מסוים, שאסור להרבות בשיעור יתר על הנצרך.

פתיחה

מרבה בשיעורים מצינו במעשים האסורים, שהותרו מסיבות מיוחדות, שאף על פי שמותר לעשות את המעשה, אסור להרבות בשיעור יותר מהנצרך, כגון במלאכת שבת שהותרה משום פיקוח נפש, ובמעשים שונים לצורך מצות מילה* שהותרה בשבת ויום טוב, ובמלאכת-אוכל-נפש* שהותרה ביום טוב.

האיסור

מלאכה האסורה בשבת וביום טוב שנצרך לעשותה לצורך המותר, ואינו צריך אלא לשיעור מסוים, כאשר עשיית המלאכה בשיעור הנצרך לו בדיוק אינה מביאה לריבוי בפעמים שצריך לעשות את אותה מלאכה, אסור לרבות בשיעור מעבר לנצרך לו[1], כגון שיש צורך בשבת לתלוש מן המחובר שתי גרוגרות עבור חולה, ולפניו ב' גרוגרות מחוברות בעוקץ אחד וכן ג' גרוגרות בעוקץ אחד - שכאשר יש לפניו ב' גרוגרות בשתי עוקצים ושלש גרוגרות בעוקץ אחד, שאף על פי שנצרך רק לשתים, הדין הוא שיתלוש את השלש, כדי למעט בפעמים שיעשה את התלישה[2] - כתבו ראשונים שכיון שבמעשה תלישה אחד יתלוש את שתי הגרוגרות הנצרכות, אסור לו לתלוש את השלש, שאסור להרבות בשיעורים במקום שאין ריבוי השיעור מביא למיעוט במלאכה[3].

כאשר נצרך לחולה ב' גרוגרות, ויש ב' גרוגרות בב' עוקצים או ג' גרוגרות בב' עוקצים, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאסור לתלוש ג' הגרוגרות משום מרבה בשיעורים[4]. ויש מן האחרונים שכתב שמותר לתלוש את ג' הגרוגרות, משום שמלאכת הקצירה אחת היא בין לב' גרוגרות ובין לג' גרוגרות[5].

תוקף האיסור

תוקף האיסור לרבות בשיעורים, יש מן הראשונים סוברים שאינו אלא מדרבנן[6], ולדעתם זה הטעם לאותה שמצינו שמותר לרבות בשיעורים בהכנת אוכל-נפש* ביום טוב[7], וכן במצות מילה בשבת[8], שאין האיסור לרבות בשיעורים אלא מדרבנן, ולא אסרו אלא בשבת החמורה שיש בה איסור סקילה, אבל ביום טוב הקל שאינו אלא איסור לאו, או אפילו בשבת במקום מצוה, התירו חכמים[9]. ואותה שאמרו שהמבשל בשבת לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, לדעתם החשש הוא שמא ירבה אחר שהקדירה כבר מונחת על האש, שאז אם ירבה בתבשיל שבקדירה יעבור איסור תורה, אבל קודם שהניחו את הקדירה על האש, הריבוי בתבשיל שבקדירה אינו אלא איסור דרבנן, ואין לגזור שמא יעבור עליו[10]. ואותה שנסתפק רבא כאשר חולה נצרך לב' גרוגרות, האם לתלוש ב' גרוגרות שבשני עוקצים או ג' גרוגרות שבעוקץ אחד, אף על פי שלדעה זו אם יתלוש ג' גרוגרות יעבור על איסור תורה אחד ואיסור דרבנן אחד, יש מן האחרונים שכתבו שכיון שהותרה המלאכה לצורך חולה, אזי אף אם ירבה במלאכה - שיתלוש בשני עוקצים - לא יעבור איסור אלא מדרבנן, ולכן הסתפק רבא אם עדיף שיעבור פעמיים על איסור תולש או על איסור תולש יחד עם מרבה בשיעורים[11]. ויש מן האחרונים שכתבו שלדעת רבא מרבה בשיעורים אסור מן התורה, ולכן נסתפק האם עדיף לעבור על איסור מרבה בשיעורים או לעבור על איסור ריבוי במלאכה, אבל למסקנת הגמרא מרבה בשיעורים אסור מדרבנן ולכן עדיף לרבות בשיעורים[12].

ויש מן הראשונים סוברים שהוא מן התורה[13], וביארו שזהו שנסתפק רבא, כאשר נצרך לתלוש לצורך חולה ב' גרוגרות, ויש לפניו ב' גרוגרות בב' עוקצים וג' גרוגרות בעוקץ אחד, אם יתלוש את השתיים, כי זה השיעור הנצרך לו, או יתלוש את השלש כדי למעט בקצירה[14], שכיון שאף האיסור לרבות בשיעור הוא מן התורה, נסתפק האם עדיף לעשות מעשה אחד שיעבור בו על איסור תורה של מרבה בשיעורים, או עדיף לעשות שני מעשים של איסור קצירה[15], וכן לדעתם זהו שאמרו שהמבשל בשבת לחולה אסור באכילה לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו[16], שכיון שהאיסור לרבות בשיעורים הוא דאורייתא, גזרו שמא ירבה, ואילו היה האיסור רק מדרבנן היתה זו גזירה לגזירה[17]. ויש ממפרשי התורה שכתבו שמרבה בשיעורים הוא בכלל משמעות הכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש הוא"[18], והיינו שאף כשמותר לעשות מלאכה בשבת לצורך חולה יש להיזהר שלא לעשות יותר מהנצרך, שאם לא כן הוא בכלל חילול השבת[19].

להלכה, יש מן האחרונים שכתבו שבשעת הדחק אפשר לסמוך על הדעה שאינו אסור אלא מדרבנן[20]. ויש מן האחרונים שכתבו שהעיקר כדעה הסוברת שאסור מן התורה[21].

טעם המחלוקת

בטעם הסוברים שאיסור מרבה בשיעורים אינו אלא מדרבנן ומן התורה מותר לרבות בשיעורים, ואינו כמו שמצינו בנזיר* שאסור בשתיית יין, שאם היה שותה יין כל היום כתבו ראשונים שבדיני שמים חייב על כל רביעית ורביעית[22], יש מן האחרונים שכתבו שכיון שהחולה צריך לגרוגרות, כל גרוגרת וגרוגרת מאותן שתולש, בפני עצמה היא מותרת, משום שראויה היא לחולה, ואיזו מהן תיאסר, ולכן כאשר יבשל ב' מאכלים כשאחד ראוי לחולה והשני אינו ראוי לו, יעבור איסור תורה שהרי אי אפשר לפוטרו מטעם שכל אחד מהם ראוי לחולה, וכן להיפך, אם היו שתי גרוגרות בשני עוקצים וכל אחת ראויה לחולה ותלש שתי הגרוגרות בבת אחת, פטור[23].

גדר האיסור

גדר האיסור לרבות בשיעורים, לסוברים שהוא מן התורה[24], יש מן האחרונים שכתבו שאין זה אלא כמו איסור חצי-שיעור* באיכות המלאכה[25] - וחצי שיעור אף לסוברים שהוא אסור מן התורה[26], ואין לוקים עליו[27] - וביארו שאותה שנסתפק רבא אם עדיף לרבות בשיעורים ולתלוש עוקץ אחד שיש בו ג' גרוגרות או עדיף לרבות במלאכה ולתלוש ב' גרוגרות בב' עוקצים[28], היינו משום שסבר שאיסור מרבה בשיעורים הוא כמו ריבוי במלאכה, ולמסקנת הגמרא מרבה בשיעורים אינו כריבוי במלאכה, שאינו אלא כאיסור חצי שיעור ולכן עדיף לרבות בשיעורים[29], ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים שכאשר מחממים מים ליולדת על ידי נכרי, אפשר להוסיף עבור התינוק במרבה בשיעורים[30], ואף על פי שהאמירה לנכרי לרבות בשיעורים היא שבות באיסור תורה של מרבה בשיעורים, ולא התירו לומר לנכרי לחמם מים עבור התינוק בלבד, שאף היא שבות באיסור תורה, שאיסור מרבה בשיעורים הוא פחות מאיסור עשיית המלאכה עצמה[31]. וכעין זה יש מן האחרונים שכתבו שאיסור מרבה בשיעורים אינו איסור סקילה כשאר מלאכות שבת[32], ויש שביארו, שכיון שבמעשה המלאכה אין תוספת, והתוספת היא רק בתוצאות המלאכה שמתיחסות למעשה, אין כאן חומרת מלאכה גמורה[33].

ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאיסור מרבה בשיעורים הוא איסור גמור וכמו עשיית מלאכה בשיעור האסור[34], וכן כתבו אחרונים שחייבים עליו סקילה וחטאת[35]

בגוף אחד

מרבה בשיעורים שהוא בגוף אחד, כגון בחימום כמות גדולה של מים או בישול חתיכה גדולה של בשר, יש מן הראשונים שכתבו שאין בו איסור מרבה בשיעורים, ולדעתם זה הטעם לאותה ששנינו שממלא נחתום חבית של מים - ביום טוב - אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד[36], וכן אותה שאמר רבא שאפשר לחמם מים לצורך תינוק שמילתו בשבת כאשר מחממים לצורך אמו[37], ומותר אף על ידי ישראל, ואין כאן משום מרבה בשיעורים, שכל המים גוף אחד[38]. וכן בדעת הסוברים שמרבה בשיעורים אסור מן התורה[39], יש מן האחרונים שכתבו שלא אמרו כן אלא בריבוי בכמה גופים, כגון בתלישת כמה גרוגרות או בבישול כמה חתיכות, שאז נחשב שתולש או מבשל כל גרוגרת בפני עצמה ולכן אסור מן התורה, אבל בגוף אחד, כגון שוחט בהמה גדולה במקום קטנה, אינו אסור מן התורה[40], וכתבו שזה הטעם לאותה שאמר רב דימי שהמבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, אבל השוחט לחולה בשבת מותר לבריא[41], ולא גזרו בשחיטה שמא ירבה לבריא, שבבישול כמה גופים אם ירבה לבריא יעבור על איסור תורה ולכן גזרו, אבל בשחיטה של גוף אחד, גם אם ירבה לבריא לא יעבור על איסור תורה ואין לגזור גזירה לגזירה[42]. וכן יש מן האחרונים שכתבו, שכאשר נצרך לגרוגרת קטנה ובא לתלוש גרוגרת גדולה, או כאשר נצרך להדליק נר קטן ובא להדליק נר גדול, כיון בזה מרבה בשיעורים, שהוא גוף אחד[43].

ויש מן הראשונים שכתבו שאין חילוק בין גוף אחד לכמה גופים, שהאיסור הוא בתוספת מלאכה, ומה לי אם הכל גוף אחד או ב' גופים, ואין הבדל בין מבשל חתיכה גדולה למבשל ב' חתיכות קטנות[44]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שכאש נצרך להדליק נר קטן, אסור לו להדליק נר גדול[45].

כשאין יכול להתחלק

מרבה בשיעורים שאסור מן התורה לסוברים כן[46], יש מן האחרונים שכתבו שדוקא כשיכול לחלק את התוספת מהעיקר ולעבור עליה בפני עצמה בזה אחר זה, כגון המבשל בשבת, שתי חתיכות בבת אחת – שאחת מהם נצרכת לחולה שיש בו סכנה, והשניה היא ריבוי בשיעור - שיכול לחלק ולבשל כל חתיכה בפני עצמה, אבל כשהאיסור אינו יכול להתחלק, כגון ששוחט לחולה בהמה גדולה במקום בהמה קטנה, שאי אפשר לחלק ולעשות באותה הבהמה שתי פעמים נטילת נשמה, אין בכך משום ריבוי בשיעור ומותר מן התורה[47], ומהם שכתבו שמכל מקום אסור מדרבנן[48], ומה שכתבו שמותר אף מדרבנן[49]. ויש מן האחרונים חולקים וסוברים שאסור משום מרבה בשיעורים[50].

במלאכה שהחיוב אינו תלוי בשיעור

מלאכה שהחיוב עליה אינו תלוי בשיעור מסוים, כגון שחיטה שהחיוב הוא משום נטילת-נשמה*, ואין שיעור מה גודל הבעל חיים הנשחט[51], יש מן האחרונים שכתבו שאין בו איסור מרבה בשיעורים מן התורה, שלא אמרו שאיסור מרבה בשיעורים מן התורה, לסוברים כן[52], אלא במלאכה שהחיוב עליה תלוי בשיעור מסוים, וכגון קוצר שחייב בשיעור גרוגרת[53], ולכן במרבה בתלישת גרוגרות עובר על איסור תורה של מרבה בשיעורים, אבל בשוחט בהמה גדולה במקום קטנה, אין איסור תורה של מרבה בשיעורים[54].

מלאכות שנגמרות מאליהן

מלאכות שנגמרות מאליהן, שהאדם הוא הגורם אבל הגמר שלהן בא מאליו, כגון אפיה או בישול, יש מן האחרונים שצידדו לומר שאין בהן איסור מרבה בשיעורים מן התורה, שלא אמרו שמרבה בשיעורים אסור מן התורה, לסוברים כן[55], אלא במלאכות שגמרן בידי אדם, כגון קצירה, שבה אם ריבה בשיעור הדבר הנקצר חייב, אבל בבישול ואפיה, שגרם המלאכה שנעשה על ידי האדם לא נעשה אלא במרבה בשיעורים, אין בו איסור אלא מדברי סופרים[56].

על ידי גוי

מרבה בשיעורים על ידי גוי, יש מן הראשונים שכתבו שהוא מותר[57], ואפילו לצורך הרשות[58], ואף לסוברים שמרבה בשיעורים אסור מן התורה[59], ולדעתם זהו שאמר רבא לגבי תינוק שמילתו בשבת שנצרך לחמים, שיחממו מים אגב אמו[60], ואין כאן משום מרבה בשיעורים, שלא התיר אלא על ידי גוי[61]. ובטעם שמותר על ידי גוי, אף לסוברים שאיסור מרבה בשיעורים הוא מן התורה, יש מן האחרונים שכתבו שאיסור מרבה בשיעורים אינו חמור כמו מעשה המלאכה עצמו[62]. ויש מן האחרונים שכתבו, שבאיסור אמירה לגוי שהוא מדברי סופרים לא גזרו על מרבה בשיעורים[63]. ויש מן האחרונים שכתבו, שבאיסור אמירה לגוי לא נאסרו אלא מעשים שהגוי עושה, ובמרבה בשיעורים אין מעשה איסור נוסף[64].

ויש מן הראשונים שכתבו שלא הותר מרבה בשיעורים על ידי גוי אלא לצורך מצות מילה בלבד[65].

ומן הראשונים הסוברים שמרבה בשיעורים אסור מן התורה, יש שכתבו שאסור אף על ידי גוי[66], וכן יש מן האחרונים שכתבו שאסור לומר לגוי במפורש שירבה בשיעורים, אף כאשר מותר לומר לו לעשות את עצם המעשה, ולא התיר רבא לרבות על ידי גוי אלא כשהוא מעצמו יוסיף[67]. ויש מן האחרונים שהוסיפו שאף באמירה לגוי מערב שבת שיעשה בשבת, באופן שמותרת אמירה זו, אסור לומר לו לרבות להרבות בשיעורים[68]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר שבאמירה מערב שבת מותר לומר לגוי לרבות בשיעורים[69].

על הסוברים שריבוי על ידי גוי לא הותר אלא במלאכה שהותרה לגמרי, עי' להלן[70].

במלאכה שהיא "דחויה" או "הותרה"

מרבה בשיעורים, מן הראשונים הסוברים שאסור מן התורה[71], יש שכתבו לחלק, שאין האיסור אלא במלאכה שהיא בגדר של "דחויה", כגון שבת במקום חולה, שהשבת "דחויה" אצלו ולא "הותרה", לסוברים כן[72], וכל שעיקר המלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ואסורה מן התורה, אבל במלאכה שהיא בגדר "הותרה", כגון מלאכת אוכל נפש ביום טוב, שיום טוב הותר אצלה[73], מותר לרבות על העיקר ובלבד שתהיה התוספת באותו טורח כמו העיקר, ולדעתם זה הטעם לאותה ששנינו בבריתא שממלאה אשה כל הקדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת[74]. ויש מן האחרונים שכתבו שמטעם זה, שבמלאכה שהיא הותרה אין איסור מרבה בשיעורים, לכן באיסור אמירה לגוי לצורך חולה, שאמירה לגוי הותרה לגמרי אצלו, לדעתם, אין איסור אף במרבה בשיעורים על ידי גוי[75]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעה זו, שבמלאכות שהיתר עשייתן בשבת הוא בגדר "הותרה", כגון קצירת העומר - לסוברים כן[76] - או מצות מילה* - לסוברים כן[77] - שאין איסור מן התורה להרבות בשיעורים אף בשבת, אולם כיון ששבת היא חמורה אסור מדרבנן[78].

וביארו אחרונים, שבמלאכת שבת, ישנם שני חלקים, גוף המלאכה ומעשה המלאכה, כגון בבישול, גוף המלאכה הוא הדבר שהתבשל בשבת, ומעשה המלאכה הוא העמדת הקדירה על האש, וכדי להתחייב צריך ששני החלקים ייעשו בשבת, ואם אחד מהם לא נעשה בשבת, אינו חייב, וכאשר מלאכה היא בגדר "הותרה" חשוב כאילו המלאכה נעשתה ביום חול, אף שגוף המלאכה נעשה בו ביום, ולכן אינו חייב מן התורה, מה שאין כן כאשר המלאכה היא "דחויה", אינו חשוב שנעשית המלאכה ביום חול, וממילא גם מעשה המלאכה וגם גוף המלאכה נעשה בו ביום, וחייב[79]. ולדעתם, כאשר יש עוקץ אחד שיש בו ב' גרוגרות, ביום טוב יהיה מותר לתלוש את ב' הגרוגרות, אף על פי שאחת ראויה לאדם ואחת שאינה ראויה, שכיון שמלאכת אוכל נפש הותרה, אין כאן מעשה מלאכה[80].

על אופנים נוספים בטעם שהותר מרבה בשיעורים במלאכת אוכל נפש, עי' להלן[81].

באופן שהריבוי משביח

מרבה בשיעורים, באופן שהריבוי משביח את השיעור שהותר לעשותו, אף לסוברים שמרבה בשיעורים אסור מן התורה[82], יש מן הראשונים שכתבו שהוא מותר, ולדעתם זה הטעם לאותה ששנינו שממלאה אשה קדירה בשר - ביום טוב - אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת[83], שעל ידי ריבוי החתיכות הבשר מתבסם יותר והוא צורך יום טוב, וכעין שאמר ר' שמעון בן אלעזר לענין פת, שמותר למלא את כל התנור פת מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא[84].

במקום מצוה

מרבה בשיעורים לצורך מצוה שדוחה שבת, כגון לצורך מצות מילה*, כגון תינוק שזמן מילתו בשבת ונשפכו המים החמים שהוכנו לרחיצתו, אם מותר לרבות עבורו בשיעור המים כאשר מחממים עבור אמו, נחלקו ראשונים ואחרונים:

לדעת הסוברים שמרבה בשיעורים אינו אסור אלא מדרבנן[85], יש שכתבו שמותר לחמם, ורבא שהתיר לחמם אגב האם[86], התיר לעשות כן אף על ידי ישראל, שכיון שאיסור מרבה בשיעורים הוא דרבנן, במקום מצוה התירו[87]. ויש שכתבו שמותר לחמם רק על ידי גוי[88].

לדעת הסוברים שמרבה בשיעורים אסור מן התורה[89], יש שכתבו שמותר לחמם רק על ידי גוי[90], ויש שכתבו שאסור לרבות כלל אף לצורך מילה[91], וכן יש שכתבו שלא הותר מרבה בשיעורים אף על ידי גוי ואף לצורך מילה אלא באופן שהגוי עושה מעצמו[92].

להרבות חצי שיעור

ריבוי של חצי-שעור*, כגון במבשל לחולה שיש בו סכנה בשבת, שאסור להרבות בבישול, אם מותר להרבות חצי שיעור, יש מן האחרונים שצידדו לומר שלסוברים שאיסור מרבה בשיעורים הוא מדרבנן[93], וחצי שיעור במלאכת שבת אסור רק מדרבנן[94], בריבוי בחצי שיעור לא גזרו, שהוא גזרה-לגזרה*[95].

כאשר אפשר להפחית בשיעור

מרבה בשיעורים באופן המותר אלא שאפשר לעשות מעשה המותר כדי שיהיה כשיעור הנצרך ולא יותר, כגון שיש לפניו ב' גרוגרות בשני עוקצים וג' גרוגרות בעוקץ אחד, ונצרך לב' גרוגרות, שמותר לו לתלוש את ג' הגרוגרות שבעוקץ האחד, ויכול באיזה שהוא אופן המותר בשבת להסיר את הגרוגרת השלישית, כך שלא יהיה כאן מרבה בשיעורים, יש מן האחרונים שכתבו שצריך לעשות כן ושלא יהיה מרבה בשיעורים[96], וכן קדרה שיש בה חתיכות בשר יותר מהשיעור הנצרך עבור חולה, ומדליקים תחתיה אש באופן המותר, לדעת אותם אחרונים יש להסיר מהקדירה את החתיכות היתרות על השיעור הנצרך[97].

בב' מלאכות במעשה אחד

כאשר במעשה אחד נעשות שתי מלאכות, כגון בקדירה המונחת על התנור, שצריך להסיק את התנור עבור חולה, ועל ידי הסקת התנור במלאכת מבעיר*, תתבשל הקדירה במלאכת מבשל*, יש מן האחרונים שכתבו שאינו חשוב מרבה בשיעורים, אלא מלאכה גמורה, ואף באופן שמרבה בשיעורים מותר, אסור לעשות כן[98]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף כאשר הריבוי הוא מלאכה אחרת מהעיקר, שייך זה מרבה בשיעורים, ובאופנים שהותר מרבה בשיעורים, אף זה מותר[99].

כשלגבי הריבוי אין היתר

מרבה בשיעורים כאשר לגבי העיקר יש היתר ואילו לגבי הריבוי אין היתר, כגון המוציא ביום טוב אוכלים ואבנים, שלגבי האוכלים יש היתר להוציאם משום מלאכת אוכל נפש, ואילו לגבי האבנים, שאינם ראויות למאכל, אין היתר, יש מן האחרונים שכתבו שאין התוספת בכלל מרבה בשיעורים אלא היא חשובה כמלאכה גמורה ואסורה מן התורה[100]. וכעין זה יש מן האחרונים שכתבו לענין כהן שנטמא לקרובו באהל המת ויחד עם זאת נטמא גם למת רחוק, שאינו שייך למרבה בשיעורים, שהטומאה למת הרחוק אסורה מצד עצמה ואינה ראויה לו, ולכן אף באופנים שהותר מרבה בשיעורים, אסור לו להיטמא גם לרחוק[101].

ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף באופן זה, שהריבוי מצד עצמו אינו ראוי, שייך דין מרבה בשיעורים[102].

כשהריבוי אינו משנה כלום במעשה

מרבה בשיעורים באופן שאינו גורם שום שינוי במעשה, והריבוי נעשה מאליו, יש מן האחרונים שכתבו שאינו חשוב מרבה בשיעורים ומותר, ואף לסוברים שמרבה בשיעורים אסור מן התורה[103], ולדעתם זהו שאמרו בירושלמי וכתבו ראשונים, שהפורש מצודה כדי להציל תינוק ועלו בו דגים, אף כשנתכוין להעלות דגים, מותר[104], שכיון שנצרך לפרוס מצודה בשביל התינוק, וצידת הדגים אינה משנה דבר במעשה, לכן אפילו כשמתכוין לכך, חשוב כצידה במחשבה בלי מעשה, ולא אמרו שמרבה בשיעורים אסור אלא באופן שהריבוי גורם שינוי במעשה, כגון שתולש שלש גרוגרות כאשר יכול היה לתלוש שתים, שתלישת הגרוגרת הנוספת היא שינוי במעשה[105], וכן אותה שכתבו ראשונים שמותר לסגור דלת של בית כדי לשמרו אף כאשר כוונתו לצוד צבי הנמצא בבית[106], ואף על פי שלדעת ראשונים אלו מרבה בשיעורים אסור מדרבנן[107], יש מן האחרונים שביארו הטעם משום שאינו מרבה בזה שום טרחה נוספת[108]. וכעין זה יש שכתבו בכהן שמתעסק עם מת שהוא קרובו ונטמא לו, שכיון שהאיסור הוא במה שנטמא הכהן, ועל הכהן הנטמא אין שום היכר של ריבוי בין טומאה ממת אחד או משני מתים, לכן אין כאן משום מרבה בשיעורים[109].

כשאין שייכות בין העיקר לתוספת

כאשר אין שייכות בין העיקר לתוספת, כגון שמוציא מרשות לרשות כלי ובתוכו אוכלים, וצריך לכלי ולאוכלים - באופן שאין הכלי טפל לאוכלים - או שמוציא כמה חפצים כאשר אחד מהם הותר לו להוציא משום פיקוח נפש, יש מן האחרונים שכתבו שאין בו שייכות לאיסור מרבה בשיעורים, והרי זה כמו שיעמיד על האש ב' קדירות זו אצל זו, שאין זה מרבה בשיעורים, אלא כאשר מרבה בקדירה אחת והכלי מצרפם, ולדעתם זהו ששנינו בבריתא שהמוציא כלי ובתוכו אוכלים, אם הכלי צריך לו, חייב אף על הכלי[110]. ויש מן האחרונים שכתבו שהמוציא חפץ אחד בהיתר - כגון שהוא אנוס על ידי המלכות - שוב אינו חייב על חפצים נוספים שמוציא עמו, משום שהוא מרבה בשיעורים והותר במקום צורך[111].

ריבוי בקדירה המונחת על האש

מרבה בשיעורים, בקדירה שכבר מונחת על האש, מן הראשונים הסוברים שאיסור מרבה בשיעורים אינו אלא מדרבנן[112], יש שכתבו שבאופן זה אסור מן התורה, ולא אמרו שאסור מדרבנן אלא כשמרבה בקדירה קודם נתינתה על האש[113], ולדעתם אותה שאמר רב דימי מנהרדעא - וכן הלכה[114] - שהמבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו[115], היינו גזירה שמא ירבה בעוד הקדירה על האש, שאז יעבור איסור תורה, אבל לא גזרו שמא ירבה קודם ההנחה על האש, שאינו אסור אלא מדרבנן, והוא גזירה לגזירה[116].

באיסור שאינו על מעשה העבירה

איסור שאינו על מעשה העבירה, כתבו אחרונים שאף לסוברים שמרבה בשיעורים אסור רק מדרבנן[117], אין זה אלא במלאכות שבת ויום טוב שהאיסור הוא על מעשה האדם, והפעולה היא אחת בין כשהשיעור מרובה ובין שהוא מועט, אבל באיסור שהוא על הפעולה שנפעלה, כגון איסור גזל שהאיסור הוא במה שהפסיד וחיסר לנגזל, כל שהפסיד וחיסר יותר, חטאו גדול יותר, וודאי שחטאו של הגוזל אלף פרוטות מאדם אחד חמור מהגוזל פרוטה אחת[118].

במלאכת אוכל נפש

מרבה בשיעורים במלאכת-אוכל-נפש* שהותרה ביום טוב[119], הרי הוא מותר, ולכן מותר לאשה למלא כל הקדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת[120].

בטעם ההיתר, לסוברים שאיסור מרבה בשיעורים אסור רק מדרבנן[121], הרי שביום טוב לא גזרו[122].

ויש שכתבו, שלא נאסר מן התורה אלא במלאכת שבת במקום פיקוח נפש, ששבת היא רק בגדר "דחויה" אצלו, לפיכך כל שעיקר המלאכה אסור אף תוספתו אסורה כמוהו מן התורה, אבל מלאכת אוכל נפש שהיא בגדר "הותרה", כיון שהעיקר מותר כל שמרבה עליו מותר כמותו[123].

ויש שכתבו, שנראה לחכמים שכיון שהתירה התורה מלאכת אוכל נפש, לא הצריכה לדקדק שלא יבשל יותר מהנצרך[124], שלכבוד היום התירה תורה לעשות צרכיהם בריוח ובשפע, שאילו אמרה תורה לעשות מלאכת אוכל נפש בצמצום ימנע משמחת-יום-טוב*[125].

ויש שכתבו, שמשום שמחת יום טוב התירו[126], ששמחה היא לו היום שיהיה מוכן לו אוכל אף למחר[127], או שאפשר שיצטרך את הריבוי ביום טוב עצמו[128].

על הסוברים שלא הותר ריבוי במלאכת אוכל נפש אלא בגוף אחד, עי' לעיל[129]

מלאכת יו"ט שהותרה ע"י "מתוך"

מרבה בשיעורים, במלאכת יום טוב שהותרה גם לצורך שאינו אוכל נפש, שמתוך* שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה גם שלא לצורך[130], יש מן האחרונים שכתבו שאסור[131], שלא הותר ריבוי אלא במלאכת אוכל נפש משום שלא הצריכה התורה לדקדק בו, לסוברים כן[132], ואין אומרים כן אלא במלאכת אוכל נפש ממש שעליו דיברה תורה[133].

במכשירי אוכל נפש

מכשירי-אוכל-נפש*, באופן שהותר לעשותם ביום טוב[134], לסוברים שמרבה בשיעורים אסור מן התורה, אלא שהותר לצורך מלאכת אוכל נפש משום שמלאכת אוכל נפש משום שמלאכת אוכל נפש היא בגדר "הותרה"[135], יש מן האחרונים שכתבו, שכיון שמכשירי אוכל נפש אינם אלא בגדר של "דחויה", לסוברים כן[136], הרי שלא הותר בהם איסור מרבה בשיעורים[137].

באיסור תחומים

איסור תחומים*, יש שכתבו שאף בו נוהג איסור מרבה בשיעורים, כגון היוצא חוץ לתחום ולוקח עמו חפצים נוספים - באופן שלא עובר על איסור הוצאה מרשות לרשות - אלא שבמקום הצורך, כגון שמוציא חולה חוץ לתחום וחפציו עמו, לסוברים שמרבה בשיעורים אסור מדרבנן[138], מותר לרבות[139]. ויש שכתבו שאין שייך מרבה בשיעורים באיסור תחומים, וממילא אין להתירו במקום צורך, והיוצא חוץ לתחום לצורך חולה אסור לו להוציא עמו חפצים, שלא נאמר איסור מרבה בשיעורים אלא במלאכה, ואיסור תחומים אינו בגדר "מלאכה", לסוברים כן[140].

בהקרבת קרבנות

מרבה בשיעורים, בהקרבת קרבנות, לסוברים שכל מלאכה היא בגדר "הותרה" מותר לרבות בה בשיעורים[141], יש מן האחרונים שכתבו שכיון שהקרבת קרבנות דוחה את השבת בגדר של "הותרה" לסוברים כן[142], מותר להרבות בהם בשיעור יותר מצורך הקרבן, אף על פי שמן התורה די בכזית[143].

מליחת חתיכה גדולה

מליחת חתיכה גדולה של בשר, יש מן האחרונים שכתבו שאין זה חשוב מרבה בשיעורים אלא מרבה במלאכות, ואפילו מולח את כולה בפעם אחת[144].

ביו"ט לצורך גוי

מרבה בשיעורים במלאכת אוכל נפש - שהותר בה מרבה בשיעורים[145] - לצורך גוי, מן הראשונים הסוברים שמרבה בשיעורים אסור רק מדרבנן ובמלאכת אוכל נפש לא גזרו[146], יש שכתבו שאף לצורך גוי מותר[147], ואותה שאמר רבא שאסור להזמין גוי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו[148], היינו גזירה שמא יבשל בשבילו בקדירה אחרת[149], וכן יש מן האחרונים שכתבו שמותר לרבות באותה קדירה לצורך גוי, כשם שמותר לרבות לצורך חול המועד[150]. ויש מן הראשונים סוברים שאסור לרבות לצורך גוי ואפילו באותה קדירה[151].

איסור והיתר במעשה אחד

העושה במעשה אחד, פעולה שהיא היתר, ופעולה שהיא איסור, כגון הפורש מצודה במים כדי להציל בה תינוק טובע, ועל ידי המצודה גם צד דגים, או שיש צבי בביתו ונועל בפניו כדי לשמור את ביתו, ועל ידי כך הצבי ניצוד, דנו בו אם הוא אסור, ואם הוא כאיסור מרבה בשיעורים, ועל כך להלן.

במקום פיקוח נפש

כאשר נצרך לעשות מעשה משום פיקוח נפש, ויחד עם אותו מעשה עושה פעולה נוספת שהיא איסור, כגון שפורש מצודה כדי להציל תינוק הטובע בנהר, ויחד עם העלאת התינוק במצודה מכוין להעלות גם דגים, אמר רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונא בירושלמי, שמותר[152], וכן יש מן הגאונים שסוברים כן - לגירסתם - בדעת הבבלי[153], וכן כתבו ראשונים ואחרונים[154], והטעם, שכיון שיש עליו חיוב לחלל שבת משום פיקוח נפש, אף על פי שהוא מתכוין למלאכה אחרת, התירו חכמים כדי שלא יימנע מפקוח נפש[155]. ובטעם שהתירו לעשות כן, ואין בזה משום איסור מרבה בשיעורים, אף לסוברים שמרבה בשיעורים אסור מן התורה, עי' לעיל[156].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאסור להתכוין למלאכה הנוספת[157].

ויש מן הראשונים שכתבו שלכתחילה אסור להתכוין למלאכה הנוספת, אלא שאם עשה כן פטור[158].

כשאין פיקוח נפש

כאשר עושה מעשה ובו פעולה המותרת, ויחד עמו פעולה האסורה, כגון שיש צבי בתוך ביתו ונועל את ביתו לשומרו, ועל ידי כך צד את הצבי, ומתכוין לצודו, נחלקו ראשונים: יש מן הראשונים סוברים שמותר לכתחילה, ולדעתם זהו שאמר ר' יוסי ב"ר בון בשם רב הונא בירושלמי שהיה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי, מותר[159]. ובטעם שמותר לעשות כן ואינו אסור משום מרבה בשיעורים, עי' לעיל[160]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר בדעת ראשונים שאינו מותר אלא כאשר עיקר כוונתו לשמירת הבית[161]. ויש מן הראשונים שאסור, ודעתם לא התיר ר' יוסי ב"ר בון בירושלמי אלא שאם לא ידע שיש צבי בתוך הבית, ולא נתכוון אליו כלל, אף על פי שלאחר שנעל נתברר שנמצא צבי שמור בתוכו, מותר ואינו מחויב לפתוח את ביתו[162], וכן יש מן האחרונים שכתבו להלכה, שאסור לנעול הדלת לשמור על הבית, כאשר מתכוין לצוד הצבי שבתוך הבית[163].

בשאר איסורים שבתורה

איסורים שונים מצינו שדנו בהם מצד איסור מרבה בשיעורים, ועל כך עי' להלן. ויש מן האחרונים שכתבו, שלדעת הסוברים שמרבה בשיעורים אסור רק מדרבנן[164], כיון שלא מצינו איסור מרבה בשיעורים בשאר איסורים מלבד איסור שבת, לא נוכל לדמות גזירות חז"ל זה לזה, ולדעתם זהו שכתבו אחרונים שכאשר יש לאדם ב' חובות על חברו, ועל אחד מהחובות אסור לו מן התורה לקחת משכון, ועל החוב השני מותר, יכול לקחת כמשכון חפץ גדול שהוא כנגד ב' החובות[165], ואין כאן משום מרבה בשיעורים, שלא גזרו בזה חז"ל[166].

בטומאת מת

כהן שהותר לו להטמא לאחד מקרוביו, ובאהל המת יש מת נוסף שאינו מקרוביו, יש מן האחרונים שכתבו שאסור משום מרבה בשיעורים, ולסוברים שבאיסור שהוא בגדר "הותרה", מרבה בשיעורים מותר בו[167], וכן לסוברים שטומאת מת שהותרה אצל קרובים היא בגדר "הותרה"[168], הרי שמותר לכהן להיטמא לרחוק בשעה שנטמא לקרובו[169]. על הסוברים שטומאת כהן למת רחוק בשעה שנטמא לקרובו אינה שייכת לאיסור מרבה בשיעורים, עי' לעיל[170].

משכון

מי שיש לו אצל חברו ב' חובות, ועל חוב אחד יכול לקחת ממנו משכון*, ועל החוב האחר יכול לקחת משכון, כתבו אחרונים שמותר לקחת כמשכון חפץ גדול שהוא גנד ב' החובות[171], ובטעם שבלקיחת חפץ גדול כנגד החוב שאסור לקחת עליו משכון, אין משום איסור מרבה בשיעורים, לסוברים שמרבה בשיעורים אסור מן התורה[172], ובמקום שהאיסור הוא בגדר "הותרה" אין איסור מרבה בשיעורים[173], יש מן האחרונים שכתבו שכיון שלגבי אחד החובות מותר לו לגמרי לקחת משכון הרי זה בגדר הותרה ואין בו איסור מרבה בשיעורים[174], ולסוברים שמרבה בשיעורים אסור רק מדרבנן[175], לא גזרו חז"ל אלא באיסורי שבת[176].

ריבוי באנשים

ריבוי באנשים העושים את המלאכה ("ריבוי בגברי"), כגון מילה* בשבת על ידי שני מוהלים, יש מן האחרונים שדימו זאת לריבוי בשיעורים, וכיון שלצורך מילה הותר ריבוי בשיעורים, אף ריבוי באנשים הותר[177]. ויש מן האחרונים שכתבו שאינו דומה ריבוי בשיעורים לריבוי באנשים, שריבוי באנשים, כל אחד עושה חלק מהמצוה שמוכרח שייעשה, ומה לי אם עושה אדם אחד את כל החלקים ומה לי עושים אותם שני אנשים[178].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' ראשונים להלן.
  2. ↑ גמ' מנחות סד א; רמב"ם שבת פ"ב ה"ח; טוש"ע או"ח סי' שכח ז.
  3. ↑ או"ז הל' שבת סי' פד בסופו; רשב"א ביצה יז א ד"ה ממלא; שו"ת הרא"ש כלל כו סי' ג; מאירי ביצה שם; ר"ן שם (ט ב ד"ה ומיהא); טוש"ע או"ח שכח טז, ועי' רמ"א שם שאם הדבר בהול אין מדקדקים בכך שלא יבוא לידי עיכוב.
  4. ↑ שאג"א סי' נט, בד' הראשונים שבציון 3.
  5. ↑ שו"ת הרמ"א סי' עו, וע"ש שתלה זאת בד' חכמים במחלוקתם עם ר' ישמעאל (עי' משנה מנחות סג ב), ודבריו צ"ב, ועי' שאג"א שבציון 175 שתמה עליו שהוא נגד שיטת הראשונים.
  6. ↑ עי' תוס' גיטין ח ב ד"ה אע"ג ומהרש"א ושיעורי ר' שמואל שם (אות קטו) בדעתם, ועי' ציון 11; עי' תוס' מנחות סד א ד"ה שתים; רשב"א ביצה יז א ד"ה ממלא (וע"ש בשם ר"י הזקן) וחולין טו ב ד"ה המבשל.
  7. ↑ עי' ביצה שם, ועי' להלן.
  8. ↑ עי' ערובין סז ב, ועי' להלן.
  9. ↑ תוס' שם לגבי יו"ט; רשב"א ביצה שם לגבי יו"ט ומילה.
  10. ↑ רשב"א חולין שם.
  11. ↑ שו"ת חת"ס ח"ו סי' צט; אגודת אזוב (ביאלא) דין הואיל ומתוך אות ב ד"ה והנה הר"ן.
  12. ↑ אבי עזרי הל' יו"ט פ"א ה"י.
  13. ↑ עי' תוס' גיטין ח ב ד"ה אע"ג ורש"ש בדעתם, ועי' ציון 4; ריטב"א עירובין סח א ד"ה א"ל; ר"ן ביצה יז א (ט ב) ד"ה ומיהא.
  14. ↑ מנחות סד א.
  15. ↑ ר"ן ביצה שם, והיינו שאם האיסור לרבות בשיעורים דרבנן, ודאי שעדיף לעשות איסור אחד של קצירה שהוא מן התורה ואיסור מרבה בשיעורים דרבנן, מאשר ב' איסורי תורה של קצירה.
  16. ↑ חולין טו א.
  17. ↑ ריטב"א שם.
  18. ↑ שמות לא יד.
  19. ↑ אור החיים שם.
  20. ↑ מחנה ישראל לח"ח סי' לא ס"ב בהגהה, ושם, שכן שיטת הרשב"א ועו"ר, עי' ציון 4. ועי' מג"א סי' שיח ס"ק ו שהביא את ב' הדעות ולא הכריע. ועי' שו"ת הרמ"א סי' עו שהביא רק הדעה שאסור מדרבנן.
  21. ↑ משנ"ב סי' שיח ס"ק יג, ושם הפנה לספרו אהבת חסד פ"ז שהוכיח מהגמ' כדעה זו, ועי' ציון הקודם, וצ"ב.
  22. ↑ עי' פיהמ"ש לרמב"ם נזיר פ"ו מ"ד, וע"ע נזיר.
  23. ↑ קוב"ש ביצה אות מח: ושמעתי הטעם וכו'.
  24. ↑ עי' ציון 11.
  25. ↑ חת"ס ביצה יז א ד"ה ממלאה.
  26. ↑ ע"ע חצי שעור ציון 11, ושם ציון 16 שכן הלכה.
  27. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 169.
  28. ↑ עי' מנחות סד א, ועי' ציונים 9, 12.
  29. ↑ חת"ס שם.
  30. ↑ עי' ר"ן ביצה יז א (ט ב).
  31. ↑ חת"ס שם.
  32. ↑ אור החיים שמות לא יד ד"ה מחלליה וד"ה כי כל; מנ"ח מוסך השבת פיקו"נ אות ב; קרן אורה שבת קלז א ד"ה ולא.
  33. ↑ שערי חיים (שמואלביץ) גיטין סי' כד אות ד ד"ה ובגדר הדבר, וע"ש לעיל.
  34. ↑ עי' דרו"ח לרעק"א ערובין סח א ד"ה ניחום שהק' לד' הר"ן, מדוע לחמם לתינוק אגב אמו ע"י נכרי ולא לומר לנכרי שיחמם לתינוק בפני עצמו, שהרי ריבוי הוא גם מלאכה דאו', ותירץ שאולי י"ל שהמרבה בשיעורים ע"י הגוי לא יצריך ציווי מפורש אלא הגוי יעשה מעצמו; עי' או"ש שבת פי"ח ה"א: דבישראל לא שנא לענין ד"ת בין בישול לרבוי וכו'; עי' אבי עזרי הל' יו"ט פ"א ה"י ד"ה אבל זוהי ושיעורי ר' דוד (פוברסקי) גיטין ח ב (אות תיא), שהק' לד' הר"ן הסובר שאסור מה"ת, ממסקנת הגמ' מנחות סד ב שעדיף לתלוש ג' גרוגרות בעוקץ אחד מאשר ב' גרוגרות בב' עוקצים, והרי בג' גרוגרות צריך ג' דחיות לג' לאוים, וע"ש בתירוצו בענין הותרה ודחויה. ועי' קוב"ש שבציון 21 שהשוה מרבה בשיעורים לנזיר ששותה כמה רביעיות יין.
  35. ↑ פתח הבית למנחות סד א (נד' לאחר מס' פסחים) אות ד סוד"ה עי', שכ"מ בד' הר"ן ביצה יז א; תורה אור ודרך חיים בשו"ת שבסוה"ס ד"ה אולם ותרומת יד סי' ח ד"ה ע"כ הנראה ומנחת סולת מ' לב (עמ' 276).
  36. ↑ בריתא ביצה יז א.
  37. ↑ ערובין סח א.
  38. ↑ חי' הרא"ה בשיטת הקדמונים ביצה יז א ד"ה ממלא, והובא בחי' הריטב"א ערובין סח א ד"ה א"ל (ושם: אולי וכו').
  39. ↑ עי' ציון 11 ואילך.
  40. ↑ אמרי בינה דיני שבת דין יז.
  41. ↑ חולין טו ב.
  42. ↑ אמ"ב שם.
  43. ↑ חלקת יואב סי' י.
  44. ↑ ריטב"א ערובין סח א ד"ה א"ל: ואינו מחוור וכו', וע"ש שמדמה זאת לתלישת ג' גרוגרות בעוקץ אחד כאשר יכול לתלוש ב' גרוגרות בעוקץ אחד, שאסור.
  45. ↑ אבנ"ז או"ח סי' סט.
  46. ↑ עי' ציון 11.
  47. ↑ עי' אור תורה ודרך חיים בתשו' שבסוה"ס (פד א בדפי הספר) ד"ה כתב, בד' ראשונים שהביא שם ע"ש; קצה המטה למטה אפרים סי' תריח אות יד; שו"ת פרי השדה ח"ג סי' צ; לפלגות ראובן ח"ג לסיומא דמ' הוריות פלג ז. וע"ש שקצירת ג' גרוגרות בעוקץ אחד, במקום ב' גרוגרות, שאסורה משום מרבה בשיעור, הטעם כיון שאפשר לחלק ולחתוך כל גרוגרת בפני עצמה מלמטה.
  48. ↑ אור תורה ודרך חיים שם.
  49. ↑ לפלגות ראובן שם.
  50. ↑ שו"ת יד יצחק (גליק) ח"ב סי' רמז וסי' רמח.
  51. ↑ ע"ע נטילת נשמה.
  52. ↑ עי' ציון 11.
  53. ↑ ע"ע קוצר.
  54. ↑ או"ש שבת פי"ח ה"א, ושם שלכן בשוחט לחולה לשבת מותר לבריא ולא גוזרים שמא ירבה בשבילו, עי' ציון 39; רמ"ד פלוצקי בשו"ת נשמת חיים יו"ד סי' עה אות ה, ושם בשם בעל אבנ"ז; אמרי משה סי' ל אות יג, ושם בהגהה; דובב מישרים ח"ב סי' לט, בהבערה; תהלה לדוד ח"ב או"ח סי' פ. ועי' או"ש שם שבמרבה בשיעורים במלאכת הוצאה יש איסור תורה.
  55. ↑ עי' ציון 11.
  56. ↑ או"ש שבת פי"ח ה"א: ולולא דמסתפינא וכו'
  57. ↑ רש"י ערובין סח א ד"ה נישיילה; או"ז שבת סי' פד; תוס' מנחות סד א ד"ה שתים; חי' הר"ן ערובין סח א ד"ה לישייליה ור"ן על הרי"ף ביצה יז א (ט ב) ד"ה ומיהא.
  58. ↑ עי' או"ז שם; עי' תוס' שם; עי' חי' הר"ן שם בתי' הא'; עי' מאירי ערובין שם שמותר להרבות ע"י גוי לצורך תינוק בתוך ג' ימים אחר המילה, אף שאינו צורך המילה; עי' רש"ש לתוס' גיטין ח ב ד"ה אע"ג, שבתחילת דבריהם התירו התוס' לחמם לצורך גוי אף לדבר הרשות, כד' הר"ן. ועי' מנורה הטהורה סי' רמז קני המנורה ס"ק ט וארץ צבי (פרומר) ח"א סי' עה ד"ה ובזה מיושב, שלדעה זו כאשר הגוי עושה מלאכה עבור עצמו, שאפשר שירבה עבור ישראל, כגון אותו שנהגו העולם להוציא מרה"ר ע"י גוי כאשר הגוי יש לו בכיסו חפצים השייכים לו, אולם צ"ב שהרי כאשר עיקר המלאכה אינה עבור ישראל אין הריבוי שנעשה עבור הישראל קרוי תוספת אלא עיקר המלאכה, ועי' ועי' שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' לו אות טו, וע"ש אות ב ואות טו, לסוברים שדוקא בדבר שעיקרו "הותרה" מותר להרבות בשיעור, אם שייך לומר במלאכת הגוי לעצמו ש"הותרה".
  59. ↑ עי' ר"ן ביצה שם שבציון 11 שמרבה בשיעורים הוא מן התורה, ובכל זאת כתב שע"י גוי מותר.
  60. ↑ ערובין סח א.
  61. ↑ תוס' שם. ועי' רש"י שם ד"ה נישיילה: נחים ליה נכרי וכו'.
  62. ↑ עי' חת"ס ביצה יז א ד"ה ממלאה, ועי' ציון 23.
  63. ↑ או"ש פי"ח ה"א, ועי' ר"ן ערובין שם: דכולי האי לא מחמרינן באמירה לגוי, ושמא כוונתו כד' האו"ש הנ"ל.
  64. ↑ שערי חיים (ר"ח שמואלביץ) גיטין סי' כד.
  65. ↑ תוס' גיטין ח ב ד"ה אע"ג: ושמא וכו', ועי' מהרש"א ורש"ש בדעתם; או"ז שבת סי' פד: אי נמי וכו'.
  66. ↑ חי' הר"ן ערובין סח א ד"ה לישייליה: אי נמי וכו', שלא היה שם ריבוי אלא המים שחיממו עבור האם הספיקו לרחוץ גם את האם וגם את התינוק בבת אחת.
  67. ↑ דרו"ח לרעק"א ערובין סח א ד"ה ניחום.
  68. ↑ שו"ע הרב או"ח סי' רמז בקו"א.
  69. ↑ מנורה הטהורה או"ח סי' רמז קני המנורה אות ט.
  70. ↑ ציון 73.
  71. ↑ עי' ר"ן ביצה שבציון 11.
  72. ↑ ע"ע פקוח נפש.
  73. ↑ ע"ע מלאכת אוכל נפש.
  74. ↑ בריתא ביצה יז א. ר"ן שם (ט ב) ד"ה ומיהא.
  75. ↑ עי' רש"ש גיטין ח ב לתוד"ה דגזרו ואמרי בינה שבת סי' יח וקהלות יעקב ביצה סי' יג אות א, בד' הר"ן ביצה שם. ועי' שעורי ר' שמואל גיטין ח ב אות קטו, שמפקפק בזה, שכיון שאצל הישראל התוספת אסורה מדאו' הרי שאצל נכרי אסורה משום שבות.
  76. ↑ ע"ע קצירת העמר. ועי' שאג"א להלן.
  77. ↑ ע"ע מילה ציון 1023 ואילך, ועי' שאג"א להלן, וע"ש ציון 1028 שי"ס שאינה אלא "דחויה".
  78. ↑ שאג"א סי' נט. ועי' מהרש"ם שבציון 108.
  79. ↑ קוב"ש ביצה אות מח.
  80. ↑ קוב"ש שם, ועי' דבריו שבציון 21, שלסוברים שמרבה בשיעורים אסור מדרבנן, בכה"ג שאחת הגרוגרות אינה ראויה לאדם, יהיה איסור דאו'.
  81. ↑ ציון 85.
  82. ↑ עי' ציון 11.
  83. ↑ ביצה יז א, ועי' ציונים 72, 81. ריטב"א ערובין סח א.
  84. ↑ ביצה שם. ריטב"א שם.
  85. ↑ עי' ציון 4.
  86. ↑ ערובין סח א.
  87. ↑ תוס' מנחות סד א ד"ה שתים, ושם: ובמקום מילה דהיא גופה דחיא וכו', ונ' שכוונתם משום שהיא מצוה; רשב"א ביצה יז א ד"ה ממלא, שכ"מ מהבה"ג שהתיר רבא לחמם אף ע"י ישראל, וע"ש בתחילת דבריו שאינו מותר אלא ע"י גוי.
  88. ↑ עי' תוס' גיטין ח ב ד"ה אע"ג ומהרש"א בדעתם.
  89. ↑ עי' ציון 11.
  90. ↑ ריטב"א ערובין סח א ד"ה א"ל; ר"ן ביצה יז א (ט ב) ד"ה ומיהא. בטעם שמותר ע"י גוי עי' ציונים 60 ואילך, 73.
  91. ↑ עי' חי' הר"ן ערובין סח א שבציון 64 שלא היה שם ריבוי עבור התינוק, אלא כמות המים שחוממה עבור האם הספיקה גם עבור בתינוק ברחיצת שניהם כאחת.
  92. ↑ עי' דרו"ח לרעק"א שבציון 65.
  93. ↑ עי' ציון 4.
  94. ↑ ע"ע חצי שעור ציון 585 ושם ציון 584 שי"ס שאסור מה"ת.
  95. ↑ פמ"ג או"ח סי' שיט משב"ז ס"ק א. ועי' חת"ס שבציון 23, שאף לסוברים שריבוי בשיעור אסור מה"ת, מ"מ אינו אלא כעין ח"ש, ולדעתם צ"ב אם חצי שיעור נאסר בכגון זה, ועי' או"ש שבציון 52, שאיסור ריבוי בשיעור הוא דוקא במלאכה שיש בה שיעור, שתוספת השיעור גורמת שיחשב לאיסור בפ"ע, ולדעתם צ"ב אם במרבה ח"ש שייך איסור.
  96. ↑ בית אפרים או"ח סי' כא, ועי' מנחת יצחק ח"ה סי' לו אות י.
  97. ↑ בית אפרים שם..
  98. ↑ בית אפרים או"ח סי' כא.
  99. ↑ עי' ארץ צבי סי' עה, בד' המחנה ישראל סי' לא בהערה, בביאור שיטת הרשב"א בנעילת דלת כשמתכוין לצוד צבי, עי' ציון 146, שאין בזה איסור מרבה בשיעורים משום שאינו מוסיף בטרחה, והיינו שיש כאן שייכות לאיסור מרבה בשיעורים.
  100. ↑ קוב"ש ביצה אות מח, ועי' ציון 21.
  101. ↑ הגהות חלקת יואב למנחת חנוך מ' רסד (נד' בכרך ב של הח"י), וע"ש שהביא מהמגיני שלמה כתובות ה ב ד"ה זה גודל, שבמצוות שהתורה ציוותה לעשותן באצבע מסוימת, כגון הכנסת בוהן מצורע לעזרה לשם מתן דם עליה, אם הכניס יותר מהאגודל, חייב, ואינו רק איסור מרבה בשיעורים שהמקום הזה אינו ראוי למצוה; אחיעזר ח"ג סי' סה אות ח (והסכים לדברים). ועי' אג"מ או"ח ח"ה סי' לה לענין הוצאת צרור מפתחות או קופסת סגריות ביו"ט, כאשר אינו צריך אלא לסגריה אחת או מפתח אחד.
  102. ↑ עי' מנחת חנוך שם אות ט, שדן להתיר להיטמא אף לרחוק, באופן שמרבה בשיעורים מותר, ועי' ציון 165 ואילך.
  103. ↑ עי' ציון 11. אמרי בינה ומנחת שלמה להלן.
  104. ↑ ר' יוסי בי רבי בון בשם רב חונא בירו' שבת פי"ג ה"ו; רשב"א שבת קז א ד"ה תוספתא; ר"ן שם (לח א) ד"ה הא.
  105. ↑ אמרי בינה שבת סי' יז ומנחת שלמה ח"ב סי' יא אות ג, בד' הר"ן שם, וביישוב דעתו, שהרי לדעתו מרבה בשיעורים אסור מה"ת.
  106. ↑ עי' רשב"א שבת קז א ד"ה תוספתא, ועי' ציון 157.
  107. ↑ עי' ציון 4.
  108. ↑ מחנה ישראל לח"ח ח"א פרק לא בהערה.
  109. ↑ שו"ת הר צבי יו"ד רפב. ועי' ציון 132 ואילך, 165 ואילך.
  110. ↑ בריתא שבת צג ב. ארץ צבי (פרומר) סי' עה (עמ' רנג) ד"ה והנה ראיתי ואילך.
  111. ↑ מחנה ישראל לח"ח פרק לא, ועי' ציון 122.
  112. ↑ עי' ציון 4.
  113. ↑ רשב"א חולין טו ב ד"ה המבשל.
  114. ↑ רמב"ם שבת פ"ב ה"ט; טוש"ע או"ח שיח ב.
  115. ↑ חולין שם.
  116. ↑ רשב"א שם.
  117. ↑ עי' ציון 4.
  118. ↑ כתבי קה"י החדשים סנהדרין סי' ט.
  119. ↑ ע"ע יום טוב וע' מלאכת אוכל נפש.
  120. ↑ בריתא ביצה יז א; רמב"ם יו"ט פ"א ה"י; טוש"ע או"ח תקג א.
  121. ↑ עי' ציון 4.
  122. ↑ עי' רשב"א ביצה יז א ד"ה ממלא, וע"ש בשם ר"י הזקן שבשבת שהיא איסור סקילה נאסר מרבה בשיעורים, ואילו ביו"ט שהוא איסור לאו, לא נאסר.
  123. ↑ ר"ן ביצה יז א (ט ב) ד"ה ומיהא בטעם הא', ועי' ציון 70 ואילך.
  124. ↑ ר"ן שם: ועוד וכו', והיינו אף לשיטתו שבציון 11 שריבוי אסור מן התורה. ועי' חת"ס גיטין ח ב בד' הר"ן, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ושם שצ"ל שבשיעור אכילתו ביו"ט אינו יכול לדקדק, אבל בשיעור הצורך לחולה יכול לדקדק.
  125. ↑ ריטב"א עירובין סח א.
  126. ↑ או"ז שבת סי' פד; תוס' גיטין ח ב ד"ה אע"ג, ועי' מהרש"א שבציון 4 ורש"ש שבציון 11 שלכאו' נחלקו אם התוס' סוברים שריבוי אסור מן התורה או מדרבנן.
  127. ↑ רש"ש לתוס' שם: ואולי.
  128. ↑ מנורה הטהורה סי' שלא ס"ק א אות טז.
  129. ↑ ציון 36.
  130. ↑ ע"ע מתוך.
  131. ↑ שו"מ רביעאה ח"ב סי' קפה; חבל יוסף גנזי חיים סי' תקג ס"ב.
  132. ↑ עי' ציון 85.
  133. ↑ חבל יוסף שם. ועי' ציץ הקדש סי' לו אות ה ושו"ת ארץ צבי ח"א סי' סו, שדבר שהותר מדין "מתוך" אינו אלא "דחויה" (ע"ע מלאכת יום טוב), וא"כ לטעם שמותר ריבוי בשיעור במלאכת אוכל נפש, כיון ש"הותרה" (עי' ציון 84), בדבר שהותר מדין מתוך אסור להרבות בשיעור.
  134. ↑ ע"ע מכשירי אוכל נפש שי"ס שבאופן שאי אפשר לעשותם מערב יו"ט, הלכה שמותר לעשותם ביו"ט.
  135. ↑ עי' ציון 71.
  136. ↑ ע"ע מכשירי אוכל נפש מח' ראשונים ואחרונים בדעתם אם היא בגדר הותרה או דחויה.
  137. ↑ שו"ת ריב"א (ר"י אונגאר) סי' פג ד"ה ונ"ל.
  138. ↑ עי' ציון 4.
  139. ↑ עי' שש"כ (מהד' חדשה) פ"מ אות עז ושם הערה קס, שמקורו במחנה ישראל פל"א שבציון 149, ותורת היולדת פי"ז הערה ד, בדעתו.
  140. ↑ ע"ע תחומים. תורת היולדת שם.
  141. ↑ עי' ציון 72.
  142. ↑ ע"ע עבודה.
  143. ↑ דובב מישרים ח"ב סי' לט. ועי' קדושת יו"ט (היילפרין) סי' יז, ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' לז שמה"ת מותר ומדרבנן אסור, ונ' שפירש ב' ר"ן שבציון 72, שבדבר ש"הותרה" ריבוי בשיעור מותר דוקא מה"ת, ועי' שאג"א שבציון 76.
  144. ↑ מחזה אברהם (שטינברג) סי' נ.
  145. ↑ עי' ציון 81 ואילך.
  146. ↑ עי' ציון 82.
  147. ↑ רשב"א ביצה כא ב ד"ה גזירה.
  148. ↑ ביצה כא ב.
  149. ↑ רשב"א שם.
  150. ↑ יש"ש ביצה פ"ב סי' כג.
  151. ↑ מאירי שם ד"ה ומה; ארחות חיים יו"ט אות יב;
  152. ↑ ירו' שבת פי"ג ה"ו.
  153. ↑ בה"ג הל' שבת פכ"ג, לגי' בגמ' יומא פד ב ואע"ג דמיכוין למיצד וכו'.
  154. ↑ עי' רש"י יומא שם ומחנה ישראל סי' לא הערה א בדעתו; רוקח סי' קט; רשב"א שבת קז א ד"ה תוספתא; ר"ן שם ד"ה הא, והו"ד ברעק"א או"ח שכח יג.
  155. ↑ ר"ן שם.
  156. ↑ עי' ציון 141 ואילך.
  157. ↑ עי' לח"מ שבת פ"ב הי"ז בד' הרמב"ם שם; עי' שער הציון או"ח שכח ס"ק יז בד' הרי"ף הרא"ש ורבנו ירוחם.
  158. ↑ מאירי יומא פד ב, ומיישב בזה את הירו' שם עם הבבלי שם.
  159. ↑ ירו' שבת פי"ג ה"ו. רשב"א שבת קז א ד"ה תוספתא.
  160. ↑ ציון 146.
  161. ↑ שער הציון שטז ס"ק לג, בד' הרשב"א.
  162. ↑ ר"ן שם (לח א) ד"ה הא, ועי' רמב"ם שם קו ב ד"ה הא.
  163. ↑ שער הציון שם, שכן הסכמת הפוסקים שאין להקל בזה, ועי' אהבת חסד לח"ח ח"א פ"ז נתיב החסד אות ב שהוכיח כן מהגמ' פסחים כו ב שכל אפשר להימנע מהאיסור ומכווין להנות ממנו, אסור מדאו'.
  164. ↑ עי' ציון 4.
  165. ↑ עי' נתה"מ סי' צז ביאורים ס"ק א.
  166. ↑ אמרי בינה שבת סי' יז, ועי' ציון 169 ואילך.
  167. ↑ עי' ציון 71 ואילך.
  168. ↑ ע"ע טמאת כהנים; טמאת קרובים ציון 551, ושם ציון 557 שיש"ס שהיא "דחויה".
  169. ↑ מנ"ח מ' רסד אות ט. וע"ע הנ"ל ציון 547 ואילך.
  170. ↑ ציונים 147, 132.
  171. ↑ נתה"מ סי' צז ביאורים ס"ק א.
  172. ↑ עי' ציון 11.
  173. ↑ עי' ציון 71 ואילך.
  174. ↑ אמרי בינה שבת סי' יז ד"ה ועיין נתיבות המשפט.
  175. ↑ עי' ציון 4.
  176. ↑ אמרי בינה שם.
  177. ↑ שו"ת הרמ"א סי' עו.
  178. ↑ שאג"א סי' נט.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מרבה_בשעורים&oldid=159692"