אנציקלופדיה תלמודית:מקלקל

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - דין המקלקל במלאכות שבת.

הדין, מקורו וגדרו

הדין

המקלקל בשבת פטור[1], כגון שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים או שרפם או שבר כלים דרך השחתה, הרי זה פטור[2]. ואף שמלאכה-שאינה-צריכה-לגופה* חייבים עליה, לסוברים כן[3], מכל מקום פטור כאשר מקלקל, וכגון שחופר גומא באדמה ואינו צריך אלא לעפרה, אף על פי שעשה מלאכה, הואיל וכונתו לקלקל, פטור[4].

יש מן האחרונים שחידשו שמקלקל אסור מן התורה[5].

טעם פטור מקלקל

בטעם הפטור של מקלקל, כתבו ראשונים שהוא משום שאינו מלאכת-מחשבת*, ובשבת לא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת[6]. ויש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שלא חייבה תורה על מלאכה בשבת אלא כמו שהיה במשכן, ובמשכן המלאכות היו מתקן[7].

אם חשוב כמלאכה

המקלקל, אם חשוב שעשה מלאכה, יש שכתבו שנחלקו בזה ראשונים, שיש סוברים שמקלקל חשוב מלאכה אלא שפטור מסקילה וחטאת כיון שאינו מלאכת מחשבת, וכאשר רצונו בקלקול נחשב למלאכה הצריכה לגופה משום שזהו רצונו עתה, אלא שנתמעט ממלאכת מחשבת וממילא חשוב אינה צריכה לגופה, אבל בחובל ומבעיר שיש בהם חיוב משום מקלקל[8], ממילא חשוב גם מלאכה הצריכה לגופה[9], ויש סוברים שמקלקל כיון שאינו חשוב מלאכת מחשבת, אין לו שם מלאכה כלל, ולכן גם אם רוצה בקלקול אי אפשר לחושבו למלאכה הצריכה לגופה, ואף החובל ומבעיר שמקלקל חייב בהם מכל מקום עדיין חשובים מלאכה הצריכה לגופה[10].

היפוך המלאכה

המקלקל, יש מן האחרונים שכתבו שכל שרצונו הוא בדבר ההפוך לאותה מלאכה שעושה, חשוב מקלקל, ולדעתם זה הטעם לאותה שאמר ר' אבא שהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור אף לדעת ר' יהודה, משום מקלקל[11], שהחיוב על חפירת גומא הוא משום בונה, שרוצה בכך שתהיה גומא, וכאשר חופר רק בשביל העפר הרי אינו רוצה בגומא, ואם כן רצונו הפוך מהמלאכה, וכן זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים שמניח בגד על המכה והבגד נצבע חשוב מקלקל[12], ואינו חייב משום צובע*, שבמלאכת צובע המחייב הוא שרוצה בצבע החדש, ובצביעה בדם הרי אינו רוצה בצבע הדם[13].

תיקון שאינו חלק מהמלאכה

תיקון שאינו חלק מהמלאכה – כגון הקורע כדי לשכך חמתו או על מתו, שבמלאכת קורע* אינו חייב אלא כאשר קורע על מנת לתפור[14] - נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש שכתבו שאינו חשוב תיקון אלא לסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אבל לסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אינו חשוב תיקון אלא תיקון שהוא חלק מהמלאכה, והקורע אינו חייב אלא כשקורע על מנת לתפור[15], וכן הקורע איגרת על מנת לקרוא את הכתוב בה, אינו חשוב תיקון, ואותה שאמרו שהקורע על מתו חייב, הוא משום שהקריעה על המת היא עצמה התיקון[16].

וכן יש מן האחרונים שכתבו שהחובל לרפואה ומקלקל את הדם היוצא והולך לאיבוד, חשוב מקלקל ומלאכה הצריכה לגופה, כיון שרצונו בחבלה לתיקון האדם, אבל נחשב מקלקל כיון שבעיקר המלאכה שהיא הוצאת הדם יש קלקול, ואף על פי שכלפי האדם יש כאן תיקון[17].

ויש שכתבו שאף לסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, כל שעושה מלאכה לשם כל תיקון שהוא, חשוב מתקן, ואפילו תיקון זה אינו חלק מהמלאכה[18], ולכן המפרק ניירות או עורות דבוקים, ולא נתכוין לקלקל, חייב משום קורע[19], וכן הקורע על מתו שהוא חייב להתאבל עליו, אף שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, לסוברים כן, מכל מקום חייב על קריעה זו כיון שמתקן[20], וכן ישראל הקורע איגרת כדי לקרוא את הכתוב בה, חייב חטאת, לפי שהוא מקלקל על מנת לתקן, ואף שאין התיקון בגוף הנייר עצמו אלא במה שיכול להגיע אל תוכן האיגרת[21].

תיקון כמו שהיה קודם הקלקול

העושה מלאכה דרך קלקול, על מנת לתקן, יש מן הראשונים שכתבו שכדי שייחשב תיקון ולא קלקול, צריך שהתיקון החדש יהיה יותר גדול ממה שהיה, כגון בסותר על מנת לבנות, כדי להתחייב משום סותר*, צריך שהבנין האחרון יהיה טוב יותר מן הראשון[22], ואף לדעת ר' שמעון הסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, כתבו ראשונים שכל שהתיקון גורם תיקון טוב יותר ממה שהיה תחילה, חייב, ולכן הקורע על מנת לתפור, חייב[23]. ויש מן הראשונים שכתבו שדי בתיקון קצת כדי להיחשב מתקן[24].

כשהקלקול יתר על התיקון

העושה מלאכה שיש בה גם קלקול וגם תיקון, והקלקול יתר על התיקון, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חשוב מקלקל, וחייב, שהמחייב הוא מלאכת מחשבת, וכיון שרצה את התיקון חייב עליו[25], כגון ששחט חטאת בחוץ בשבת לעבודת כוכבים, שקלקל בכך שהבהמה אסורה לישראל וגם אסורה משום תקרובת לעבודה זרה[26], ולא תיקן אלא בכך שיצאה מאיסור אבר-מן-החי* ומותרת לבן נח, והרי הקלקול יתר על התיקון, שבהמה בחייה עדיפה יותר, מכל מקום חייב על השחיטה[27], וכן הבועל בתולה בשבת, שאף על פי שהקלקול בכך שעושה אותה בעולה הוא יתר על התיקון שעושה בה פתח, מכל מקום חייב משום התיקון[28]. וכתבו אחרונים שזהו דוקא כאשר מתכוין לאותו תיקון, אך כשלא מתכוין אל התיקון, כיון שהקלקול יתר על התיקון חשוב מקלקל ופטור[29].

קלקול במציאות ולא במחשבה

מקלקל, יש מן האחרונים שכתבו שנקבע לפי המעשה, שכל שמצד המעשה נוצר קלקול ולא תיקון, אפילו שמצד מחשבתו ורצונו רוצה בקלקול, שלענין מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שרוצה בקלקול חשוב צריכה לגופה, מכל מקום חשוב מקלקל[30], וכגון אותה שכתבו ראשונים שחבל באיסורי הנאה והיה סבור שיכול להנות בו את כלבו, או שמבעיר באיסורי הנאה והיה סבור שיכול לבשל בו, שאף על פי שהוא מקלקל, כיון שרצונו בקלקול זה חשוב צריכה לגופה, אבל גם חשוב שהוא מקלקל[31], וכן כתבו ראשונים שהחופר בור על מנת שיפלו בו בני אדם, חשוב צריכה לגופה אלא שהוא מקלקל ופטור[32]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבמחשבה של תיקון לבד, חייב, וכגון במוחק על מנת לכתוב, חייב על מחשבת הכתיבה[33].

שאין בו לא קלקול ולא תיקון

מעשה שאין בו לא קלקול ולא תיקון, יש מן האחרונים שכתבו שנחשב מקלקל ופטור, שכל שאינו עושה תיקון חשוב קלקול[34], ומהם שכתבו שזהו שאמר רב שהשוחט בשבת חייב משום צובע, משום שנח לו בצביעה כדי שיקפצו הקונים[35], ואלמלא שהיתה כאן תועלת בצביעה לא היה חייב, משום שהוא מקלקל[36].

המקלקל מחמת כעסו

המקלקל מחמת כעסו, ועושה כן כדי להניח את רוחו, כגון הקורע בגדים בחמתו, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חשוב מתקן אלא מקלקל[37]. ויש מן הראשונים שכתבו שהקורע בחמתו חייב, וכן החובל בחברו בכוונה להזיקו ועל ידי כך נתקררה דעתו, חשוב מתקן וחייב[38]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שכאשר קורע בגד של עצמו, אינו חשוב מתקן אלא מקלקל, משום שלאחר זמן שיראה שבגדו קרוע יתעורר שוב כעסו, אבל הקורע בגד של חברו, כיון שהשקיט את כעסו, חשוב מתקן וחייב[39].

מקלקל במלאכת הוצאה

המוציא* מרשות לרשות באופן שקלקל, יש מן האחרונים שכתב לחדש שאין בו פטור של מקלקל, וחייב, ולכן הזורק תרומה טהורה לבית טמא, אף על פי שעל ידי כך נטמאת התרומה והרי הוא מקלקל לגביה, מכל מקום חייב[40]. אבל אחרונים אחרים כתבו שאף במלאכת הוצאה המקלקל פטור[41].

מלאכות הכרוכות באיסור

העושה מלאכה ועובר על איסור בעשייתה, או שהתוצאה של המלאכה אסורה בהנאה, יש מן האחרונים שכתבו שאין האיסור מחשיבו כמקלקל[42], ולכן הקורע להטיל אימה על בני ביתו אינו חשוב מקלקל[43], או הזורע כלאים ביום טוב חייב ואין בזה משום מקלקל ואף על פי שהזריעה נאסרת משום כלאים, וכן המבשל בשר בחלב ביום טוב אין בו משום מקלקל, אף על פי שנאסר בהנאה[44], וכן זר* שהקטיר בשבת על גבי המזבח אף על פי שהקטרתו פסולה אינו חשוב מקלקל[45], וכן כל העושה מלאכה בשבת אינו חשוב מקלקל מצד איסור שבת שעבר[46]. והטעם, מהם שכתבו שאין חשוב מקלקל אלא אם לפי מנהגו של עולם הוא דרך קלקול והשחתה, כגון החובל והקורע, אבל מעשה שלפי מנהגו של עולם הוא תיקון, ורק איסור רובץ עליו, לא חשוב מקלקל[47]. ומהם שכתבו שאין חשוב מקלקל אלא כאשר מצד עושה המלאכה יש רק קלקול ואין תיקון ותועלת, אבל כל שמצד העושה הוא עושה לשם תועלת ותיקון אפילו יש איסור דבר אינו חשוב מקלקל[48]. ולדעתם הקורע כלים בחמתו שחשוב מקלקל ופטור[49], לא מחמת האיסור הוא כן אלא שהקריעה היא עצמה קלקול, והאיסור שבדבר רק מבטל את התיקון שיש בהשקטת כעסו, שכיון שמרגיל עצמו בכעס שוב לא תיקן כלום[50].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמחמת האיסור שבמעשה או בתוצאה חשוב מקלקל[51], והחובל ומבעיר באיסורי הנאה, אף כשצריך לדם או לאפר, כיון שאסור בהנאה חשוב מקלקל[52], והקורע כלים בחמתו, כיון שעבר איסור בכך בהשלטת יצרו, מחמת כן חשוב מקלקל[53], והזורע כלאים ביום טוב, כיון שנאסרים בהנאה חשוב מקלקל ופטור[54], והמבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב, שעבר על איסור בישול בשר בחלב, חשוב מקלקל[55].

כאשר חשוב תיקון לגבי איסור אחר

העושה מלאכה שיש בה קלקול, אלא שלגבי איסור אחר חשוב תיקון, יש מן האחרונים שכתבו שכיון שחשוב תיקון לגבי איסור אחר, חשוב מתקן, ולכן הזורע כלאיים ביום טוב אף על פי שיש כאן קלקול שהרי הזרעים אסורים בהנאה, מכל מקום כיון שלגבי איסור כלאים חייב על מעשה זה, חשוב מתקן גם לגבי איסור מלאכת יום טוב, וכן המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב, כיון שחשוב בישול לענין בשר בחלב, חשוב מתקן[56].

תיקון בשעת הקלקול

מקלקל, שבאותה שעה שעושה את מעשה הקלקול, עושה גם תיקון, יש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב מקלקל[57], ולכן השוחט בשבת חייב[58], ואין בו משום מקלקל, שבשעת הקלקול בא התיקון, שמוציאה מידי אבר מן החי, וכן הקורע להטיל אימה על אנשי ביתו, חייב[59], שבשעת הקריעה בא לו התיקון, וכן ההורג מזיקים חייב[60], שבשעת הקלקול בא לו התיקון[61], ואף במילה חשוב שהתיקון בא יחד עם הקלקול משום שהערלה חסרון באדם ובהסרתה מתקן אותו[62] - על הסוברים שמטעמים אחרים מקרים הללו אינם חשובים מקלקל, עי' להלן, על הסוברים שבכל המקרים הללו פטור משום שהם מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*, ע"ע - אבל החובל וצריך לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו, לדעת רבי יהודה חשוב מקלקל משום שאין התיקון נעשה מיד באותה שעה שעושה את המלאכה, אלא לאחר מכן[63]. על הסוברים שהחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו חשובים מקלקל לדעת רבי יהודה, מטעמים אחרים, עי' להלן[64].

באופן שרגילות לקלקל לאותו צורך

המקלקל באופן שהרגילות היא לקלקל לאותו צורך, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חשוב מקלקל[65], וכתבו בדעת ר' יהודה בטעם שהחובל לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו שפטור משום שחשוב מקלקל[66], שאין זה תיקון חשוב שאין דרך לחבול או להבעיר לצרכים אלו[67], שפטור מקלקל הוא משום שאינו מלאכת-מחשבת*, ומה שאין רגילות אצל בני אדם לקלקל לצורך אותו התיקון חשוב שאינו מלאכת מחשבת[68]. ויש מן הראשונים שכתבו שאינו חשוב מתקן אלא כאשר דרך בני אדם שצריכים לאותו דבר עושים את הקלקול וגם כשהדבר ניכר בשעת הקלקול שעושה לצורך התיקון[69].

צורך מצוה

המקלקל לצורך קיום מצוה, כגון מילה בשבת, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בו ר' אבהו ור' יוחנן בדעת ר' שמעון, שלדעת ר' יוחנן כיון שהוא צורך מצוה חשוב תיקון קצת ולדעת ר' אבהו אינו חשוב תיקון[70], והיינו שכיון שהוא רק תיקון מועט ולא תיקון גמור אינו חשוב תיקון[71].

כשיש תיקון בגוף הדבר

המקלקל, ובמעשה הקלקול מתקן בגוף הדבר, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חשוב קלקול, ולדעתם זה הטעם שהשוחט בשבת חייב, ואינו פטור משום הקלקול שבשחיטה, כיון שמתקן בגוף הבהמה שמוציאה מידי איסור אבר מן החי ומתירה באכילה, וכן הקורע בגד כדי להטיל אימה חשוב מתקן משום שפעולת הקריעה עצמה מטילה אימה, אבל חובל וצריך את הדם לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו פטור כיון שאינו מתקן בגוף הדבר[72].

לצורך תיקון גדול יותר

המקלקל לצורך תיקון גדול יותר, וכדי לעשות את התיקון הגדול מוכרח לקלקל, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חשוב מקלקל, ואף שאין התיקון בא בשעת הקלקול – שלדעתם כאשר התיקון לא בא בשעת הקלקול חשוב מקלקל[73] - וזה הטעם לדעתם שהקורע על מנת לתפור או המוחק על מנת לכתוב חייב, שהקלקול נעשה כדי לעשות תיקון גדול יותר[74].

צורך שאינו בגוף המלאכה

מלאכה שיש בה קלקול, אך עושה אותה לצורך שאינו מגוף המלאכה, כגון???, יש מן הראשונים סוברים שלדעת רבי יהודה הסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אף לענין גדר מקלקל, צורך שאינו מגוף המלאכה חשוב מתקן, ואילו לדעת ר' שמעון הסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, אף לענין מקלקל, כל צורך שאינו מגוף המלאכה חשוב קלקול[75].

מיתות בי"ד

שאר מיתות בית דין – מלבד שריפה* - שאסורות בשבת, בטעם שאינן חשובות מקלקל, יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שעשיית מלאכה לשם מצוה חשובה תיקון[76]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא משום שמתקן את נשמתו של החוטא במיתתו[77].

מצות מילה

מצות מילה, שחשובה תיקון לדעת ר' יהודה[78], יש מן הראשונים שכתבו שהתיקון הוא מצד קיום המצוה שבדבר[79]. ויש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שמכשיר את הנימול לאכול בתרומה ובקדשים[80]. ויש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שעל ידי המילה נעשה התינוק ישראל שלם[81].

הבערת בת כהן

הבערת בת כהן, שחשובה תיקון לדעת ר' יהודה[82], יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שמקיים בכך מצות "ובערת הרע מקרבך"[83]. ויש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שעל ידי מיתתה מתכפר עוונה[84].

מלאכה שאין בה תועלת

מלאכה שאין בה תועלת, הכרוכה בקלקול של דבר, כגון המדליק נר בצהרי היום, שאין תועלת בהדלקת הנר, אך יש כאן השחתה של חומר הבערה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שפטור משום מקלקל[85]. ויש מן האחרונים שכתבו שהמדליק נר בצהרי היום שאינו חשוב מקלקל, ולסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אף בזה חייב[86].

החובל בחבירו דרך נקמה וכעס

החובל בחבירו בדרך נקמה וכעס, יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו בו ראשונים, שיש סוברים שחשוב מתקן, שנקרא מתקן אצל יצרו[87], ויש סוברים שחשוב מקלקל ופטור[88].

מקלקל לצורך שבת

העושה מלאכה באופן שחשוב מקלקל, ועושה כן לצורך השבת, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמותר[89], ולדעתם זה הטעם שהתירו לשבור חבית כדי לאכול ממנה גרוגרות[90], ששבירת החבית אסורה משום מקלקל, וכיון שעושה כן לצורך שבת, מותר[91], וכן אותה ששנינו בתוספתא שקורע אדם את העור שעל פי חבית של יין[92], יש מן האחרונים שכתבו הטעם שמשום שהתירו שבות של מקלקל לצורך שבת[93]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבשאר מלאכות לא הותר מקלקל אף לצורך השבת, וכגון בסתירת אהל, אסור אף שהוא מקלקל[94]. ויש מן האחרונים שכתוב בדעת ראשונים לחלק, שמקלקל באיסור דרבנן מותר לצורך השבת, אבל מקלקל באיסור תורה אסור לצורך השבת[95]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהמקלקל אף כשהוא לצורך שבת, אסור[96], ולכן השוחט ביום טוב אסור לו לחפור גומא להוציא עפר לכיסוי הדם[97], ובטעם שמותר לשבור חבית כדי להוציא ממנה גרוגרות, פירשו באופנים אחרים[98], וכן בטעם שהתירו לקרוע עור שעל פי החבית יש מן האחרונים שפירשו באופנים אחרים[99].

לפי מחשבת האדם או לפי דרך העולם

החשוב מקלקל, יש מן הראשונים שכתבו שכל שאין דרך בני אדם לקלקל לצורך אותו תיקון, חשוב קלקול[100]

כשמוכרח לאותו קלקול

כאשר עושה המלאכה מוכרח לעשות את אותו קלקול כדי להשיג את התוצאה, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חשוב מקלקל אלא מתקן, ולדעתם זה הטעם לחילוק שבין חובל וצריך לכלבו שחשוב מתקן[101], לבין חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה שאמר רבי אבהו שאף לדעת ר' יהודה פטור משום מקלקל[102], שבחובל כיון שצריך את הדם מוכרח הוא לחבול כדי להשיג דם, ואי אפשר לו בלא החבלה, אבל בחופר גומא כשאינו צריך אלא לעפרה, הרי שיכול להשיג עפר ממקום אחר גם ללא חפירת הגומא, שהרי העפר מצוי לו בכמה מקומות[103]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שלא סוברים חילוק זה, ובטעם שחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה חשוב מקלקל, פירשו באופנים אחרים[104].

כשהתיקון בא יחד עם הקלקול

מקלקל באופן שהתיקון – היינו הצורך שלשמו עשה את המלאכה – בא יחד עם הקלקול, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חשוב מקלקל אלא מתקן, ולדעתם זה הטעם לכך שהחובל וצריך לכלבו חשוב מתקן, ואילו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה חשוב מקלקל, שבחובל וצריך לכלבו התיקון – הדם – בא יחד עם החבלה ואילו בחפירה התיקון בא לו לאחר זמן[105].

חופר גומא לצורך עפרה

החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, אמר רבי אבא שחשוב מקלקל, ופטור על כך, אף לדעת ר' יהודה הסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב[106], וכן פסקו ראשונים להלכה[107]. ובטעם שחשוב מקלקל, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא משום שעצם החפירה היא קלקול, ולכן אם חפר במקום שאינה חשובה בו קלקול, חשוב מתקן[108]. ויש מן הראשונים שכתבו שכיון שיכול למצוא עפר במקום אחר ללא חפירה, חשוב קלקול[109]. ויש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שאין התיקון בא מיד עם הקלקול[110]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שחשוב מתקן, ומה שאמר ר' אבא שפטור משום שהוא מקלקל הכוונה שאין כאן שם מלאכה כלל של בונה[111].

פטור משום קים ליה בדרבה מיניה

העושה מלאכה בשבת באופן שחשוב מקלקל, ותוך כדי עשיית המלאכה התחייב ממון – שאילו היה עושה מלאכה גמורה היה פטור מחיוב הממון משום קים-ליה-בדרבה-מיניה* - אמרו בירושלמי, וכן כתבו ראשונים שאף במקלקל פטור משום קים ליה בדרבה מיניה[112]. ויש מן הראשונים שכתבו שאינו פטור משום קים ליה וכו' שאין כאן איסור מלאכה[113].

תבשיל שנחרך

המבשל או האופה בשבת, באופן שהתבשיל או המאפה נחרך ואינו ראוי לאכילה, יש מן האחרונים שכתבו שחשוב מקלקל, וכתבו שהנותן פת בתנור באופן שאם לא ירדה אותה מהתנור היא תישרף לגמרי, אין צריך לרדותה[114].

מלאכות שיש בהן "על מנת"

מלאכות שנאמר בהן "על מנת", היינו שכדי להתחייב על עשייתן צריך לעשותן לשם תכלית ידועה – כגון מוחק* על מנת לכתוב, סותר* על מנת לבנות, קורע* על מנת לתפור – ואם עשאן שלא לשם אותה תכלית, פטור[115], בטעם הפטור, יש מן הראשונים שכתבו שכאשר עושה שלא לתכלית המסוימת, הרי הוא מקלקל[116]. ויש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שלא היה במשכן[117]. ויש מן הראשונים שכתבו שאינו מטעם מקלקל, אלא שאינו חשוב מלאכה[118].

מקלקל בחובל ומבעיר

חובל ומבעיר באופן של קלקול - היינו שחבל ואין צריך את הדם כלל, או שהבעיר ואין צריך לאפר כלל[119] - נחלקו אמוראים בדעת תנאים וראשונים בדעתם:

לדעת רבי אבהו, לדעת רבי יהודה, וכן לדעת סתם משנה, מקלקל בחובל ומבעיר פטור, ולדעת רבי שמעון מקלקל בחובל ומבעיר חייב[120]. ונחלקו ראשונים בדעתו: יש שכתבו שהיינו שלדעת רבי יהודה, כיון שהתורה חייבה על מלאכה שאינה צריכה לגופה, והיינו אף כשהתיקון הוא מחוץ לגוף המלאכה, הרי שהחובל והמבעיר שעליהם חייבה התורה, הם באופן שחובל משום שצריך את הדם לכלבו ומבעיר שצריך את האפר – שזהו מלאכה שאינה צריכה לגופה - ואף על פי שמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה, מתקן הוא אצל אחרים, ולכן חשובה מלאכה, אבל בקלקול גמור, פטור[121], ולדעת רבי שמעון, כיון שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור[122], חובל ומבעיר שחייבה עליהם תורה אינם אלא באופן של קלקול[123], שכיון שפטור על משאצל"ג, אין לך חובל ומבעיר שאינו מקלקל, ואפילו מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל העצים, ומה שהוא מתקן בדברים אחרים, כיון שהוא אינו "צריכה לגופה" אינו חשוב מתקן[124], וכיון שהתורה אסרה חובל, שהרי הוצרכה להתירו אצל מילה בשבת, וכן אסרה מבעיר לגבי הבערה של בת כהן[125], בהכרח אסורים במקלקל[126], וגילתה התורה במלאכות אלו שאין צריך מלאכת מחשבת[127]. ויש מן הראשונים שכתבו שלדעת ר' שמעון צריך שתהא מלאכה הצריכה לגופה, וחובל בחבירו שהוא מתכוון לאותו הקלקול ולא לדבר אחר, חשוב מלאכה הצריכה לגופה, ונמצינו למדים שקלקול בחובל חשוב מלאכה הצריכה לגופה וחייב, ואף במילה התורה הוצרכה להתיר מפני שצריך לאותו הקלקול[128].

ויש שכתבו שלדעת רבי אבהו נחלקו ר' יהודה ור' שמעון במקלקל גמור בלא שום צורך, שלדעת ר' יהודה פטור ולדעת ר' שמעון חייב, ואין מחלוקתם זו תלויה במחלוקתם לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה[129], אלא קבלה היתה בידי האמוראים, שנחלקו גם בדין מקלקל גמור[130].

וכתבו אחרונים שכיון שבחובל שהוא תולדה של דש*, המקלקל חייב, לכן אף במלאכת דש המקלקל חייב, שלא תהיה התולדה חמורה מהאב שלה[131].

לדעת רבי יוחנן, מקלקל פטור אף בחובל ומבעיר[132]. ונחלקו בדעתו: יש מן הראשונים שכתבו שסובר כר' יהודה – ולדעתו הלכה כמותו[133] - שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ולכן חובל ומבעיר שחייבה עליהם תורה הם באופן של תיקון, שחובל וצריך את הדם לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו[134], ולדעה זו ר' אבהו סובר כר' שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור[135]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שסובר ר' יוחנן שאף לדעת רבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, המקלקל פטור, ואין דין מקלקל תלוי במלאכה שאינה צריכה לגופה[136], אבל רבי אבהו סובר שדין מקלקל תלוי בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה[137]. ויש מן הראשונים שכתבו שלדעת ר' יוחנן אף לר' שמעון חובל ומבעיר שאסרה תורה חשובים מלאכה הצריכה לגופה, שהרי דעתו שיהא התינוק נימול ודעתו להשתמש באש וחשובים מלאכת מחשבת ואין דעתו להזיק, ואמנם אין בהם תקיון אבל מלאכה הצריכה לגופה יש בהם, אבל שאר חובל ומבעיר להזיק כגון שהדליק גדיש בשבת שאין לו בגופה של מלאכה שום תשמיש, פטור[138].

ויש מן הראשונים סוברים – לשיטתם שאין דין מקלקל תלוי בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה[139] - שלדעתו לדברי הכל במקלקל שלא לצורך כלל, פטור[140].

טעם מחלוקת ר' אבהו ור' יוחנן

בטעם המחלוקת בין ר' אבהו ור' יוחנן בדעת ר' שמעון, אם מחייב על קלקול גמור – לסוברים שאינו משום שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור[141] - יש מן הראשונים שכתבו, שלדעת ר' אבהו הצורך בדם לכלבו בחובל או הצורך באפר במבעיר, אינו חשוב תיקון לחייב עליו, ולדעת ר' יוחנן כיון שהחיוב על חובל ומבעיר נלמד מגזירת הכתוב לענין מילה ולענין הבערה בשריפת בת כהן[142], ובהם יש קצת תיקון מחמת המצוה שבדבר, אין לך אלא חידושו, ומקלקל בחובל ומבעיר אינו חייב אלא בתיקון קצת, בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו[143].

מקור החיוב

מקור החיוב על מקלקל גמור בחובל ומבעיר, לדעת רבי אבהו, הוא ממילה והבערת בת כהן, והיינו שמכך שהוצרכה התורה להתיר מילה בשבת, ומילה היא מלאכת חובל, מכלל ששאר מקלקל בחבורה חייב, ומכך שהתורה אסרה הבערת בת כהן, משמע שכל הבערה אסורה[144].

חובל וצריך לכלבו; מבעיר וצריך לאפרו

החובל וצריך לכלבו וכן המבעיר וצריך לאפרו, אף לדעת רבי יוחנן חייב[145]. ונחלקו ראשונים בדעתו:

יש סוברים שחייב אף לדעת רבי יהודה[146], מהם שכתבו הטעם משום שלדעתו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ולכן אפשר להעמיד את החיוב שחייבה תורה בחובל ומבעיר באופנים אלו, ואף על פי שמקלקל הוא אצל המלאכה עצמה והרי זו אינה צריכה לגופה, מתקן הוא אצל אחרים[147].

ויש סוברים שאינו חייב אלא לדעת ר' שמעון, אבל לדעת ר' יהודה פטור אף באופנים אלו[148], והטעם, מהם שכתבו שלדעת ר' שמעון נלמד ממילה והבערה שיש בהם קצת תיקון לצורך מצוה, שדי בקצת תיקון[149], אבל לר' יהודה פטור חובל לכל לכלבו ומבעיר לאפרו כיון שאין דרך לעשות כן, ואין זה חשוב תיקון[150], שלא נאסר אלא תיקון שהוא חשוב[151], ולא נאסרה בשבת רק מלאכת-מחשבת*[152]. ומהם שכתבו, שלר' יהודה החובל לכלבו ומבעיר לאפרו פטור משום שאין התיקון בא באותה שעה שעושה המלאכה אלא לאחר מכן, שלאחר שנעשית החבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר[153], ומהם שכתבו שלדעת ר' שמעון נלמד ממילה והבערת בת כהן שאפילו תיקון שהוא שאינו בגוף המלאכה חשוב תיקון, ואילו לדעת ר' יהודה אינו חייב אלא בתיקון שהוא בגוף הנחבל והנשרף, כמו במילה ובהבערת בת כהן, שהתיקון הוא בנימול שנכנס לברית, ובבת כהן שיש לה כפרה, אבל בחובל וצריך את הדם לכלבו וכן מבעיר וצריך לאפרו אין תיקון בנחבל או בדבר הנשרף[154], ומהם שכתבו שלר' יהודה צריך שיהיה תיקון בגוף הדבר[155].

ההלכה

להלכה כתבו ראשונים שהמקלקל פטור, ואף בחובל ומבעיר[156], והטעם, יש מן האחרונים שכתבו שלדעתם נחלקו ר' יהודה ור' שמעון אם מקלקל חייב בחובל ומבעיר, ומחלוקתם זו תלויה במחלוקתם לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכיון שלדעתם הלכה כר' יהודה שמשאצל"ג חייב, המקלקל בחובל ומבעיר פטור[157]. ויש מן הראשונים שכתבו להלכה שמקלקל בחבורה חייב[158], וכן כתבו אחרונים שלסוברים להלכה שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, המקלקל בחבורה חייב[159].

אבל המבעיר וצריך לאפר – וכן החובל וצריך את הדם לכלבו[160] - חייב[161], ואף על פי שהתועלת שבאפר פחותה מקלקול החפצים[162]. ויש מן הראשונים שכתבו שדוקא לסוברים שהלכה כר' שמעון אזי מבעיר וצריך לאפר חייב, אבל לסוברים שהלכה כר' יהודה המבעיר וצריך לאפר פטור, שדינו ככל המלאכות שאם הקלקול יותר מהיזקן פטור[163].

הערות שוליים

  1. משנה שבת קה ב; רמב"ם שבת פ"א הי"ז.
  2. רמב"ם שם.
  3. ע"ע משאצל"ג שכ"ד ר' יהודה וכן יש מן הראשונים שפסקו כן להלכה.
  4. עי' רמב"ם שם.
  5. בית מאיר או"ח סי' תרלח; שו"ת עונג יו"ט סי' כ.
  6. ע"ע. עי' חגיגה י ב, ותוס' שבת עה א ד"ה מתעסק ויומא לד ב ד"ה הני וב"ק לה א (ל ד ב) ד"ה חובל וסנהדרין פה א ד"ה ורבי ותוס' תלמיד ר"ת ב"ק לד ב ותוס' הרא"ש ורמב"ן שבת קו א בביאורה, ועי' ערל"נ סנהדרין פה א, שמפרש שכוונת הגמ' על משאצל"ג; רש"י שבת לא ב ד"ה לעולם וסנהדרין פד ב ד"ה מקלקל; תוס' כתובות ו א (ה ב) ותוס' הרא"ש שם, ושבת עה א; חי' הר"ן שבת קו א.
  7. ריבב"ן שבת קה ב.
  8. עי' להלן.
  9. דברות משה ב"ק סי' כג ענף ב ד"ה ונמצא וענף ג ד"ה והנח, בד' רש"י שבת קו א. ועי' רש"י שבציון 158 לענין פטור קים ליה בדרבה מיניה במקלקל.
  10. דברות משה שם, בד' תוס' שם ד"ה חובל וב"ק לד ב ד"ה חובל. ועי' תוס' שבציון 159.
  11. שבת עג ב. ועי' להלן.
  12. יראה"ש סי' רעד.
  13. אבנ"ז או"ח ח"א הל' שבת סי' קעה.
  14. ע"ע קורע.
  15. חיי"א כלל כט א, בד' הרמב"ם.
  16. טל אורות (בן ג'וייא) מהד' אור ודרך עמ' 273 ואילך; נשמ"א כלל כט ס"ק ב.
  17. מרכבת המשנה סוף ההקדמה להל' שבת ד"ה ומשכחת.
  18. עי' פרי חדש יו"ד סי' קיח ס"ק יח; באה"ל שמ ד"ה ולא ומשנ"ב שם ס"ק כב.
  19. רמב"ם שבת פ"י הי"א וטוש"ע או"ח שמ יד. וע"ע קורע. באה"ל שם.
  20. עי' רבנו ירוחם תא"ו נתיב יב אות י ובאה"ל שם, בדעתו.
  21. פר"ח שם, ועי' באה"ל שם.
  22. תוס' שבת צד א ד"ה רבי.
  23. תוס' שם קו א ד"ה חוץ.
  24. תוס' שבת עה א ד"ה וליחייב.
  25. תוס' חולין ח א ד"ה מותר; רשב"א כתובות ה ב ד"ה או; ר"ן שם.
  26. עי' פסחים עג א.
  27. תוס' ורשב"א ור"ן שם.
  28. רשב"א ור"ן שם
  29. אבנ"ז או"ח א הל' שבת סי' עז.
  30. פנ"י ב"ק לה א לתוס' שם ד"ה בא"ד ועוד י"ל; ר"מ בנעט במגן אבות על ל"ט מלאכות ושו"ת בית שערים או"ח סי' קכד והו"ד בשו"ת לבושי מרדכי (וינקלר) רביעאי סי' יז ס"ק ב. ועי' חזו"י שבת לא ב (עמ' 62).
  31. תוס' ב"ק שם ד"ה חובל (לד ב).
  32. רמב"ן שבת קו א ד"ה ואשוב.
  33. לבושי מרדכי שם, בד' הרא"ש שבת פ"ז סי' ט.
  34. עי' אגלי טל מלאכת חורש ס"ק ו; או"ש יו"ט פ"ג ה"ט ד"ה אולם יש; קה"י שבת סי' מו אות א ד"ה ועוד, בשם החזו"א. ועי' חזו"א או"ח סי' סא ס"ק ב שהקורע נייר שיש בו בשר אינו חשוב תיקון וממילא פטור כיון שהוא מקלקל.
  35. שבת עה א. וע"ע צובע וע' שוחט.
  36. קה"י שם.
  37. עי' רש"י שבת קה ב ד"ה מי שרי; עי' תוס' שם ד"ה לא. ועי' ר"ח שם ד"ה ואקשינן ותוס' הרא"ש שם ד"ה וכי שגרסו בשאלת הגמ', במקום "מי שרי"- "מי מחייב" ומ' שפשוט לגמ' שאין לחייב את הקורע בחמתו.
  38. רמב"ם בפהמ"ש שבת פי"ג מ"ג ובהל' שבת פ"י ה"י (בקורע) ושם פ"ח ה"ח (בחובל). ועי' ראב"ד שם שתמה עליו מסוגייית הגמ' שבת שם שהקורע בחמתו חשוב מקלקל, ועי' מ"מ שם שמבאר בד' הרמב"ם שקו' הגמ' אינה מצד מקלקל אלא מצד עצם ההיתר לקרוע בחמתו.
  39. שו"ת לבוש מרדכי (אפשטיין) יו"ד סי' יד ס"ק ג, בד' הרמב"ם, וביישוב קו' הראב"ד מהגמ' שם.
  40. עי' שבת צא א. שו"ת בית יצחק (שמעקליש) או"ח סי' לד.
  41. שו"ת לבושי מרדכי (וינקלר) או"ח מהדו"ת סי' לב אות ד, ועי"ש שהוכיח מכך שיש פטור של מתעסק, ע"ע, במלאכת הוצאה, והגמ' תולה מתעסק במקלקל.
  42. מרכבת המשנה שבת פ"ח בד' רש"י, ועי' להלן; מנ"ח מ' רצח אות יג.
  43. עי' שבת קה ב. מרכבת המשנה שם.
  44. עי' מכות כא ב. מנ"ח שם
  45. שו"ת חמדת שלמה (ליפשיץ) אה"ע סי' יז אות ט.
  46. מרכבת המשנה שם.
  47. מנ"ח שם. ועי' מרכבת המשנה שם.
  48. חמדת שלמה שם.
  49. שבת קה ב.
  50. מרכת המשנה שם, בד' רש"י שם ד"ה מי, ועי"ש שדייק בלשון רש"י שלא כתב שהוא מקלקל.
  51. ראשונים ואחרונים להלן.
  52. תוס' שבת קו א ד"ה בחובל.
  53. תוס' רא"ש שבת קה ב ד"ה וכי.
  54. מנ"ח מ' רצח אות יג בשם התומים; בית אפרים או"ח סי' נג; תנובת יהודה מכות כא ב. ועי"ש שם ושם שהמשנה במכות כא ב שחייבה על זריעת כלאים ביו"ט מדברת בשביעית שאין נאסרים משום כלאה"כ.
  55. מנ"ח שם, בשם אחרונים שהקשו כן, וכן הקשו ערול"נ מכות כא ב ושו"ת חמדת שלמה אה"ע סי' יז וברוך טעם שער הואיל ומתוך דין ג.
  56. מנ"ח מ' רצח אות יג ד"ה עוד יש ליישב.
  57. ראשונים להלן.
  58. משנה שבת עג א: והשוחטו, וגמ' שם עה א מח' רב ושמואל משום מה מתחייב, וע"ע נטילת נשמה וע' צובע.
  59. שבת קה ב.
  60. שבת קכא ב.
  61. ר"ת בתוס' שבת קו א ד"ה חוץ.
  62. חי' הגר"י (קאנטורוביץ) שבת קו א (עמ' 96), עי"ש שנ' שנחלקו בזה ר"ש ור"י, שלר"ש הערלה אינה חשובה חסרון ולר"י חשובה חסרון.
  63. ר"ת שם. ועי' אגלי טל שוחט סי' מא ס"ק יב שלדעה זו השוחט בהמה טמאה כיון שאין תיקון בשחיטתה (שלא תיקן בה איסור אבר מן החי) חשוב מקלקל.
  64. ציון 93.
  65. תוס' שבת קו א ד"ה חובל; רמב"ן שם ד"ה וכאן הבן שואל.
  66. עי' ציון
  67. ראשונים הנ"ל.
  68. רמב"ן שם.
  69. מאירי שם ד"ה ולשיטה זו.
  70. תוס' שבת קו א ד"ה חוץ.
  71. אבן שלמה (רש"ז אויערבאך) שבת שם.
  72. ספר הישר חידושים סי' רצ; עי' מאירי שבת קו א: ויש מקלקל וכו'
  73. עי' ציון 91 ואילך.
  74. ר"ת בתוס' שבת קו א ד"ה חוץ.
  75. רש"י שבת קו א; רמב"ן שם.
  76. ר"י בתוס' שבת קו א ד"ה מה.
  77. מגיני שלמה לרש"י שם ד"ה מה.
  78. גמ' שבת קו א.
  79. ר"י בתוס' שם ד"ה מה; רמב"ן שם ד"ה ואשוב; ריטב"א שם ד"ה תאני.
  80. ריטב"א שם.
  81. תרוה"ד סי' רסה, בד' רש"י שבת קו א, שמ' שמשום המצוה שבדבר לא חשוב תיקון.
  82. שבת קו א.
  83. בעה"מ שם (לח א) ד"ה וזה.
  84. ריטב"א שם ד"ה תאני.
  85. טל אורות (בן ג'וייא) מהד' אור ודרך עמ' 438, בד' הרמב"ם שבת פי"ב ה"א שכ' שהמדליק את הנר ואת העצים בין להתחמם ובין להאיר חייב, ואע"פ שפוסק כר' יהודה שמשאצל"ג חייב, א"כ לא היה צריך לכתוב את הצורך, אלא כ' כן משום שאל"כ פטור משום מקלקל.
  86. שו"ת חוות יאיר סי' קפח, ועי' בהשמטות שם דף רסז, ועי' טל אורות שם.
  87. מ"מ שבת פ"ח ה"ח, בד' הרמב"ם, ועי' רמב"ם חובל ומזיק פ"ד ה"ח.
  88. מ"מ שם, בד' רש"י והראב"ד. ועי' טל אורות עמ' 305 ואילך.
  89. רש"י שם ד"ה שובר ורשב"א וריטב"א ור"ן שם בדעתו; חיי"א מלאכת קורע כלל כט ד.
  90. משנה שבת קמו א. ועי' להלן.
  91. רש"י שם.
  92. תוספ' שבת פי"ז וביצה פ"ג.
  93. חיי"א שם. ועי' חזו"א שבת סי' נא ס"ק יג ד"ה והנה. ועי' משנ"ב סי' שיד ס"ק כה שהביא היתר זה של קריעת העור, ואע"פ שכ' בבאה"ל שם שלא התירו שום שבות לצורך השבת. ועי' אבן ישראל (ר"י פישר) ח"ז סי' טז לענין קריעת שקית חלב בשבת.
  94. באה"ל שם בד' רש"י.
  95. אפיקי ים ח"ב סי' ד ענף ו, בד' רש"י.
  96. עי' תוס' שם ד"ה שובר; רשב"א שם; עי' רא"ש שבת פכ"ב סי' ו ועירובין פ"ג סי' ה; מג"א סי' שיד ס"ק א; אבנ"ז או"ח ח"א הל' שבת סי' ריא ס"ק ב; באה"ל שם ד"ה לשברה, שכ"מ ברמב"ם שבת פ"א ה"ג ויז שמקלקל בשבת אסור בכל אופן.
  97. עי' ביצה ז ב. אנב"ז שם.
  98. עי' רשב"א שם שהוא משום שאין בנין וסתירה בכלים.
  99. עי' שביתת השבת מעשה חושב פרק ג שביאר שהטעם שמותר לקרוע העור משום שנעשה בטל לאוכל וכמו קליפות של אגוזים.
  100. רמב"ן שבת קו א. ועי' בעה"מ שם (לח א).
  101. עי' לעיל.
  102. שבת עג ב.
  103. מאירי שבת קו א: ומ"מ נראה לי וכו', בתי' קו' חכמי ההר. ועי' ציון 136
  104. עי' לעיל ולהלן.
  105. מאירי שבת קו א: וכן כשהכל וכו', ונראה שהוא תי' אחר מציון 134. אולם עדיין צ"ע, שהרי בחובל התיקון הוא בכלך שהכלב יהנה מהדם, וזה לא בא מיד עם החבלה.
  106. שבת עג ב.
  107. רמב"ם שבת פ"א הי"ז.
  108. מ"מ שם.
  109. מאירי שבת קו א, ועי' ציון 136.
  110. מאירי שם, ועי' ציון 138.
  111. תוס' רי"ד שם ד"ה תני; חזו"א שבת סי' נא ס"ק טז.
  112. ירו' שבת פ"ב ה"ה, הובא ברמב"ן שבת קו א; רש"י ב"ק לה א. ועי' אבנ"ז או"ח ח"א הל' שבת סי' קפו.
  113. תוס' שם ד"ה מתניתין. ועי' שו"ת ראשי בשמים או"ח סי' י.
  114. חמדת ישראל (פלאצקי) ח"א קונ' נר מצוה מ' קנד הל' שבת אות לז (דף ע ע"ב).
  115. עי' ערכיהן של מלאכות אלו.
  116. רש"י שבת לא ב ד"ה לעולם, לגבי סותר; רמב"ם שבת פ"י ה"י, לגבי קורע.
  117. רש"י שם עג א ד"ה על מנת לתפור, לגב קורע, וסותר לדבריו שבציון 162, ועי' שפ"א שם, ועי' אחיעזר ח"ב יו"ד סי' ה ס"ק ז.
  118. עי' תוס' שם עג ב ד"ה וצריך, לענין קורע; עי' ריטב"א שם קה ב ד"ה אלא.
  119. עי' שבת קו א: חובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לאפרו.
  120. שבת שם.
  121. רש"י שם ד"ה מתניתין.
  122. ע"ע הנ"ל.
  123. רש"י שם.
  124. רש"י שם ד"ה וברייתא, ועי' רשב"א וריטב"א שם בדעתו.
  125. גמ' שם.
  126. רש"י שם. ועי' באר יהודה שבת פ"א הי"ז בד' הרמב"ם שם.
  127. רמב"ן שם.
  128. רמב"ן שם: ועוד נראה לי וכו'.
  129. תוס' שם ד"ה מה, בסוה"ד; רמב"ן שם ד"ה כל.
  130. תוס' שם. ועי' רמב"ן שם שאולי היתה ברייתא שבה נשנתה מחלוקתם זו.
  131. אבנ"ז או"ח א הל' שבת סי' ק.
  132. שבת קו א.
  133. עי' ריטב"א שם ד"ה תני, בד' רש"י. ועי' מגיני שלמה שם ד"ה חוץ, וכוס ישועות סנהדרין פד ב ד"ה מאן, בטעם שאמר ר' יוחנן לרבי אבהו "פוק תני לברא" והשתיקו על שסבר כר"ש.
  134. רבנו שמואל תלמיד רש"י, הו"ד בתוס' שם ד"ה חוץ ורמב"ן שם ד"ה כל, וריטב"א שםד"ה תני, בד' רש"י. .
  135. עי' רש"י שם, ועי' לעיל.
  136. שו"ת בית הלוי ח"א סי' יג ס"ק ב ואילך, בד' רש"י, ועי"ש ס"ק ג שהכריח כן, שהרי ר' יוחנן סובר בדעת ר' יוסי שמשאצל"ג פטור, ומאידך ר' יוסי סובר שהבערה ללאו יצאת, ואם מי שסובר שמשאצל"ג פטור סובר שמקלקל חייב, הרי שנצרכת התורה ללמד שמבעיר חייב למרות שמקלקל.
  137. עי' רש"י לעיל, ועי' בית הלוי שם.
  138. רמב"ן שם.
  139. עי' ראשונים שבציון 57.
  140. ראשונים הנ"ל.
  141. עי' ראשונים שבציון 57.
  142. עי' ציון 71.
  143. תוס' שבת קו א ד"ה חוץ.
  144. גמ' שבת קו א ורש"י.
  145. גמ' שבת קו א.
  146. רש"י שבת קו א ד"ה מתניתין;
  147. רש"י שם.
  148. תוס' שבת קו א ד"ה חוץ; ר"ת בסה"י חידושים סי' רצ; רמב"ן שם ד"ה כל (באמצע הדבור: וכאן הבן שואל וכו'); ריטב"א שם. ועי' תוס' רא"ש ד"ה ואם, שמוכרחים לומר שלדעת ר' יוחנן בדעת ר' יהודה חובל וצריך לכלבו וכו' פטור, שאל"כ יוצא שאין מח' בין ר"ש ור"י, ומבואר בגמ' בכמה מקומות שנחלקו בחובל ומבעיר, ולא מסתבר שאין זה אלא לדעת ר' אבהו בלבד, ועי' מהרש"א ד"ה אבל, והניח בצ"ע, ועי' מרכבת המשנה (חעלמא) שבת פ"א ה"א שהוקשה למהרש"א שאין זה דוחק להעמיד כל הסוגיות בש"ס כר' אבהו ודלא כר' יוחנן, ועי' תוס' ב"ק לד ב ד"ה חובל שהעמידו להיפך שכל סוגיות הש"ס כר' יוחנן ולא כר' אבהו.
  149. תוס' שם: ע"כ נראה וכו'.
  150. תוס' שם: ע"כ נראה וכו'; רמב"ן שם.
  151. תוס' שם.
  152. רמב"ן שם.
  153. ר"ת בתוס' שם, בטעם ששוחט חייב לדעת ר' יהודה ואינו חשוב מקלקל, ועי' להלן.
  154. ריטב"א שם.
  155. סה"י שם.
  156. רמב"ם שבת פ"א הי"ז ופ"ח ה"ז ופי"ב ה"א.
  157. אבנ"ז או"ח ח"א הל' יו"ט סי' שפו ס"ק ו; באר יהודה לרמב"ם שם פ"א הי"ז.
  158. תרוה"ד סי' רסה, בד' תוס' שבת קו א, ועי' אבנ"ז או"ח ח"א הל' שבת סי' קג.
  159. אבנ"ז שם.
  160. מגיד משנה להלן.
  161. רמב"ם שבת פי"ב ה"א.
  162. מגיד משנה שם.
  163. רמ"ך הו"ד בכס"מ שם.