אנציקלופדיה תלמודית:מקודש

הגדרת הערך - דין הקדמת מקודש לפני שאינו מקודש.

המקודש

כל המקודש מחברו קודם את חברו^[1], ונלמד ממה ששנו דבי רבי ישמעאל על הכתוב: וקדשתו^[2], שיש להקדים כהן* לכל דבר שניכר בהקדמתו שהוא גדול ומקודש^[3], ופירשו אחרונים שמסברא למדים לכל המקודש מחברו, שכשם שהקפידה תורה להקדים את הכהן מפני קדושתו, כך יש להקדים את כל המקודש^[4]. ויש מן האחרונים שכתבו, שדין הקדמת המקודש נלמד ממה ששנינו על הכתוב בפר-העלם-דבר-של-ציבור*: ושרף אתו כאשר שרף את הפר הראשון^[5], מלמד שפר-כהן-משיח* ראשון וקודם לו בכל מעשיו^[6], שמכיון שלמדנו שקרבנו של כהן-גדול* קודם, ממילא נשמע שהציווי "וקדשתו", היינו על ידי הקדמתו, ומכאן שכל המקודש קודם^[7]. על לימוד נוסף להקדים את המקודש בקרבנות, עי' להלן^[8].

מקודש מחמת יוחסין

המקודש באנשים, נקבע על פי דרגות יוחסין*: כהן* קודם ללוי^[9], שנאמר: בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים^[10]. לוי* קודם לישראל^[11], שנאמר: בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי^[12]. ישראל* קודם לחלל^[13], שזה בא בהיתר וזה בא על ידי עבירה^[14], ובת ישראל כשרה לכהונה ובת חלל פסולה לכהונה^[15], ואף לסוברים שיש לחלל שם לוי^[16], מכל מקום, כיון שהוא פסול הוא גרוע מישראל^[17]. ישראל - אפילו הוא חלל*^[18] - קודם לממזר^[19] - וכן לשתוקי ולאסופי שהם ספק ממזר^[20] - שזה מיוחס וזה אינו מיוחס^[21]. שתוקי* קודם לאסופי^[22], ששתוקי מכירים את אמו שהיא ישראלית, ויודעים מפיה שגם אביו ישראל, ואסופי אין מכירים לא את אביו ולא את אמו, ושמא הוא גוי או ממזר^[23]. אסופי* קודם לממזר^[24], שזה ספק ממזר וזה ודאי ממזר^[25]. ממזר קודם לנתין^[26], שהממזר מזרע ישראל מטפה כשרה ונתין בא מטפה פסולה^[27]. נתין קודם לגר, שהנתין גדל עמנו בקדושה והגר לא גדל עמנו בקדושה^[28]. וגר שמותר לבוא בקהל מיד, קודם למצרי ואדומי^[29] - שאסורים לבוא בקהל עד דור שלישי^[30] - ומצרי* ואדומי* קודמים לעמוני-ומואבי*^[31] - שאסורים לבוא בקהל לעולם^[32] - וגר* - אפילו מן הגרים הנ"ל, שאסורים לבוא בקהל^[33] - קודם לעבד משוחרר^[34], שעבד היה בכלל ארור - שנח לא מצא לכנען קללה גדולה מזו, שיהא עבד לאחיו, שנאמר: ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו^[35], מכאן שכל עבד הוא בכלל ארור^[36] - וגר לא היה בכלל ארור^[37].

על כהן בזמן הזה, אם נוהג בו דין קדימת מקודש, ע"ע כהן^[38].

על לוי בזמן הזה, שאינם משוררים על הדוכן, אם נוהג בו דין קדימת מקודש, ע"ע לוי^[39].

מחמת דרגות שררה וחשיבות

המקודש באנשים, נקבע אף לפי דרגות שררה וחשיבות: חכם* קודם למלך ישראל, שחכם שמת אין לנו כיוצא בו - שאין כל ישראל ראוים לחכמה^[40] - אבל מלך ישראל שמת, כל ישראל ראוים למלכות^[41]. ויש מן הראשונים שכתבו שהקדמת החכם למלך אינו אלא באמונה שהחכם מועיל לאומה ממלך, אבל במעשים אין שום דבר קודם לכבוד המלך, ואפילו היה עם ארץ, שנאמר: שום תשים עליך מלך^[42], ודרשו חכמים, שתהא אימתו עליך^[43]. מלך* קודם לכהן גדול, שנאמר: ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדֹניכם^[44], ועל עצמו אמר המלך לכהן הגדול שהוא אדונו^[45]. כהן-גדול* קודם לנביא*, שנאמר: ומשח אֹתו שם צדוק הכהן ונתן הנביא^[46], הקדים צדוק הכהן הגדול לנתן הנביא^[47], ונאמר: שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך היֹשבים לפניך כי אנשי מופת המה^[48], ואין מופת אלא נביא, שנאמר: ונתן אליך אות או מופת^[49].

ממזר* תלמיד-חכם* קודם לכהן גדול עם-הארץ*^[50], שנאמר: יקרה היא מפנינים^[51], ודרשו חכמים: מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים^[52]. ואפילו כהן גדול שאינו עם הארץ, אלא שהממזר גדול ממנו בחכמה, הגדול בחכמה קודם^[53]. תלמיד חכם שהוא נתין* או גר* או עבד משוחרר, נחלקו ראשונים ואחרונים, אם הוא קודם לכהן גדול עם הארץ: יש מצדדים שאינו קודם, שדוקא ממזר תלמיד חכם, שבא מטפה כשרה, קודם לכהן גדול עם הארץ, ולא אלו שאינם מבני ישראל^[54]. ויש סוברים שאף נתין גר ומשוחרר, כשהם תלמידי חכמים, הם קודמים לכהן גדול עם הארץ, ולפי שאין חכמה מצויה בהם, לא אמרו אלא בממזר^[55]. כל הגדול בחכמה קודם את חבירו^[56], חכם שהוא סדרן, שהמשניות והברייתות סדורות בפיו דרך פסק, אמרו בירושלמי שהוא קודם לפלפלן, המפולפל ומחודד ואין הלימוד סדור בפיו כל כך^[57]. על אשת חבר שהיא כחבר לענין זה, עי' להלן^[58].

כסות אשת חבר וחיי עם הארץ

באו לפנינו אשת-חבר* לכסות, ועם-הארץ* להחיות, אמר ר' יהושע בן לוי בשם ר' אנטיגנס, שכסות אשת חבר קודמת לחיי עם הארץ - אף שבכל מקום יש להקדים להחיות לפני לכסות^[59] - והיינו בחיי חבר, מפני כבודו של חבר^[60], שאשת חבר היא כחבר, וחכם לכסות ועם הארץ להחיות, חכם קודם^[61]. וכתבו אחרונים שהדברים אמורים באופן שלשניהם אין חשש פקוח-נפש*, ומה שאמרו להחיות, היינו במזון^[62], אבל במקום פקוח נפש של עם הארץ, ובושת של אשת חבר, עם הארץ קודם, שפיקוח נפש דוחה עשה של כבוד התורה^[63]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שכסות אשת חבר, אף על פי שאינה אלא משום בושת, קודמת לפקוח נפש של עם הארץ^[64], ומהם שכתבו, שבזמן הזה אין דין תלמיד חכם לענין זה^[65].

מחמת שררות כהונה

בכהונה נקבע המקודש אף לפי שררות כהונה: על משוח בשמן-המשחה*, שקודם למרובה בגדים^[66], ועל מרובה בגדים, שקודם למשוח שעבר^[67], ועל משוח שעבר מחמת קריו שקודם לעבר מחמת מומו, ועל שעבר אפילו מחמת מומו, שקודם למשוח מלחמה, ועל טעמיהם, ע"ע כהן גדול^[68]. על קתיקול, שהוא סגן לסגן הכהן הגדול^[69], שקודם לאמרכל, ואמרכל* לגזבר, וגזבר* לראש משמר, וראש משמר לראש בית אב, וראש בית אב לכהן הדיוט, ועל טעמיהם, ע"ע כהן^[70]. על סגן* הכהן הגדול שקודם למשוח מלחמה בדברים מסוימים, ע"ע סגן. ועל משוח-מלחמה* שקודם לסגן, לענין להחיותו, ע"ע משוח מלחמה.

מחמת מצוות יתירות

המקודש נקבע אף לפי דרגת החיוב במצוות, שכן שנינו שהאיש קודם לאשה^[71], והטעם, כתבו ראשונים, לפי שהוא מקודש ממנה, שהאיש חייב בכל המצות והאשה אינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא^[72]. ויש מן האחרונים שכתבו שהאיש מקודש מן האשה, מפני שמחוייב יתר על האשה במצות תלמוד-תורה*, אבל אינו מקודש הימנה מחמת שאר מצוות יתירות, כשם שלא מצינו שכהן קודם לישראל מחמת מצוות יתירות^[73].

איש להחיות ואשה לכסות

באו לפנינו איש להחיות - שקודם לאשה להחיות^[74] - ואשה לכסות - שקודמת לאיש לכסות^[75] - אמרו בירושלמי שאיש להחיות קודם לאשה לכסות^[76]. ולכן יש להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום^[77].

מקודש ביחס אליו

הקדמת אנשים שמוטל עליו חיוב לכבדם, נראה מדברי ראשונים, שאף היא משום דין קדימה של מקודש, שזו ששנינו שאם היה הוא ואביו ורבו בשבי, הוא קודם לרבו - שאדם קרוב אצל עצמו^[78] - ורבו קודם לאביו^[79], ורבו או אביו קודמים אף למי שגדול מהם בחכמה^[80], הטעם, כתבו ראשונים, מפני שבני אדם קודמים קצתם לקצתם לפי מדרגתם^[81]. על האופנים שיש להקדים את רבו לאביו, ועל האופנים שיש להקדים את אביו לרבו, ובמה קודמים זה לזה, ע"ע כבוד-אב-ואם*: ביחס לכבוד רבו.

על המקודש במצוות מחמת מקיימי המצוה, ובקרבנות מחמת בעלי הקרבן, עי' להלן^[82].

על המקודש במצוות מחמת חפץ המצוה, ובקרבנות מחמת הקרבן ועבודותיו, עי' להלן^[83].

על המקודש מחמת היום, במצוות ובקרבנות, עי' להלן^[84].

על המקודש מחמת שזמנו קודם, במצוות ובקרבנות, עי' להלן^[85].

על הסוברים שמקודש מחמת שמצותו מדאורייתא, עי' להלן^[86].

ההקדמה

קדימה ועדיפות

הקדמת המקודש היא בין לדין קדימה ובין לדין עדיפות: דין קדימה, כשבא לקיים את שניהם, שמקיים את המקודש תחילה ואת חברו לאחריו, כגון שבאו לפניו דם חטאת ודם עולה, שמקדים את זריקת דם החטאת לפני זריקת דם העולה^[87], ועל הטעם שדם חטאת מקודש מדם העולה, עי' להלן^[88]. ודין עדיפות, כשאינו יכול לקיים את שניהם, שמעדיף את המקודש וחברו נדחה, כגון שהיו לפנינו עניים הרבה, או שבויים הרבה, ואין בכיס של צדקה כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולם, המקודש עדיף וחברו נדחה^[89]. וכן זו ששנינו בתוספתא שמלח קודם לעצים^[90], יש מן האחרונים שפירשו, שהיינו כשהתנדב מלח למליחת-קרבנות* ועצים למערכה* - להביאם ולמסרם לציבור^[91] - ואין ידו משגת להביא את שניהם, מביא מלח ואינו מביא עצים^[92], ועל הטעם שמלח עדיף מעצים, עי' להלן^[93]. על אופנים שהמקודש עדיף, אף על פי שאינו קודם, עי' להלן^[94].

הקדמת המקודש בפקוח נפש

המקודש קודם לחברו להחיותו במקום פקוח-נפש*, שכן שנינו שהאיש קודם לאשה להחיות^[95], שנאמר: וחי אחיך עמך^[96], אחיך קודם לאחותך^[97], ולכן אם היו שניהם טובעים בנהר, הצלת האיש קודמת להצלת האשה^[98]. וכן האיש קודם לאשה לפרנסו במזונות, במקום שיש חשש פקוח נפש, שאותה ששנינו שהאיש קודם לאשה להחיות והאשה קודמת לאיש לכסות^[99], שמשמע דוקא לכסות האשה קודמת לאיש, אבל מזון הוא בכלל להחיות, שהאיש קודם לאשה^[100], כתבו ראשונים שהיינו במדבר או בספינה שאינו מוצא לחזר אחר מזונות, ואם לא נפרנסנו ימות^[101]. וכן האיש קודם לאשה להלוות לו מעות, אם במניעת ההלואה יוכל לבוא לידי סכנת נפשות^[102]. על הקודם להחיות במזון, כשאין חשש פקוח נפש, עי' להלן^[103]. על הטעם שהאיש מקודש מן האשה, עי' לעיל^[104]. במקום ששניהם בחשש פקוח נפש, אלא שפקוח נפשה עלול לבוא יותר מפקוח נפשו, מצדדים מן האחרונים שהאשה קודמת, שלדעתם, אותה ששנינו שהאשה קודמת לאיש לכסות^[105], הוא הדין שקודמת לו למזונות^[106], ואפילו כשיש חשש פקוח נפש, שיתביישו לחזר על הפתחים וימותו ברעב, והטעם, מפני שהאשה עלולה יותר למות ברעב מפני הבושה^[107], וכן אותה ששנינו שהאשה קודמת לאיש להוציאה מבית השבי^[108], היינו אפילו בחשש פקוח נפש, שמצינו שיש במצות פדיון-שבוים* אף משום הצלת-נפשות*^[109], ומכל מקום, האשה קודמת, לפי שהפגם שלה בהיותה בשביה, קשה לה כמות^[110]. וכן זו ששנינו שכהן קודם ללוי וכו'^[111] - על המקודשים מחמת ייחוס, עי' לעיל^[112] - פירשו ראשונים שהוא קודם לו להחיותו^[113].

מקודש בספק סכנה וחברו בסכנה

מקודש שהוא בספק סכנת נפשות, וחברו בסכנה ודאית, יש מן האחרונים שכתבו שהמקודש קודם^[114], שכיון ששניהם בסכנת נפשות, אין חילוק בין ודאי סכנה לספק סכנה, שהרי אמרו שהמקודש קודם להחיות, ולא אמרו להקדים את היותר מסוכן^[115]. ומהם שנראה מדבריהם, שבזה הוא שאמר ר' יהושע בן לוי בשם ר' אנטיגנס, שכסות אשת חבר קודמת לחיי עם הארץ מפני כבודו של חבר^[116], שהוא באופן שבהעדר הכסות, עלולה היא לבוא לידי פקוח-נפש* על ידי הבושה, וכיון שהיא בחשש פקוח נפש, היא קודמת לחיי עם הארץ^[117].

להחיות במזון

בהקדמת המקודש להחיותו במזון, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שהוא בכלל הנלמד מן הכתוב: וחי אחיך עמך^[118], אחיך קודם לאחותך^[119], ובכלל מה ששנינו שהאיש קודם לאשה להחיות^[120], ומהם שכתבו שכן נראה בירושלמי^[121], ולכן לדעתם, האיש קודם לאשה למזונות, אף כשיכולים לחזר על הפתחים, ואין חשש פיקוח נפש^[122] - והוא הדין בהלואה לצורך מזונות^[123] - ואותה ששנינו שיתום ויתומה שבאו להתפרנס, מפרנסים את היתומה ואחר כך מפרנסים את היתום^[124], אין הדברים אמורים בפרנסת מזונות, לדעתם^[125]. ב) ויש סוברים שמזונות - אף על פי שהמקודש קודם בהם^[126] - אינם בכלל להחיות, שלדעתם, לא אמרו שהאיש קודם לאשה להחיות, אלא בפקוח נפש ממש^[127], אבל למזונות, האשה קודמת לאיש - והוא הדין בהלואה לצורך מזונות^[128] - שכן שנינו שיתום ויתומה שבאו להתפרנס, מפרנסים את היתומה ואחר כך מפרנסים את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור^[129], מפני שבושתה מרובה יותר מן האיש^[130], וששנינו שהאשה קודמת לאיש לכסות^[131], הוא הדין שקודמת לו למזונות^[132], או שקודמת היא לכסות ולא למזונות, במקום שאם לא יפרנסום במזונות, יש חשש פקוח נפש^[133]. ג) ויש מצדדים בדעת הסוברים שהאיש קודם לאשה למזונות^[134], שהיינו דוקא באשה שכבר התחילה לחזר על הפתחים, אבל יתומה שעדיין לא הגיעה לידי מידה זו, לחזור על הפתחים, מחוייבים הגבאים להקדימה למזונות, כדי שלא תבוא לידי כך, שאין דרכה של אשה בכך, וזו היא ששנינו שיתום ויתומה שבאו להתפרנס, מפרנסים את היתומה ואחר כך מפרנסים את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור^[135].

בסכנת המרת דת

במקום סכנת המרת דת, כגון גוי אלם שנושה ממון בישראל, ובא לקחת שני ילדים מישראל ולהעבירם על דת, ויש בידינו לפדות אחד מהם בסך ממון אשר יושת עליו, כתבו אחרונים שהצלת זכר קודמת להצלת נקבה, שכיון שבהצלת הגוף האיש קודם לאשה^[136], כל שכן בהצלת הנפש, שגדול המחטיאו יותר מן ההורגו^[137].

למניעת בושת

המקודש קודם לחברו למניעת בושת, שזו ששנינו שכהן קודם ללוי וכו'^[138] - על המקודשים מחמת ייחוס, עי' לעיל^[139] - פירשו ראשונים שהוא קודם לו לפרנסו לכסותו ולפדותו^[140], והיינו כדי שלא יתבייש לחזר על הפתחים^[141]. אותה ששנינו שהאשה קודמת לאיש לכסות^[142] - אף שהאיש מקודש מן האשה^[143] - הטעם, כתבו ראשונים, מפני שהאשה מתביישת ללכת ערומה יותר מן האיש^[144], או מפני שהאיש דרכו לחזר על צדדיו ולהרויח לצורך מלבושיו יותר מן האשה^[145], שאין דרכה של אשה לחזר על הפתחים להשיג מעות לצורך כסות^[146]. וכן זו ששנינו שיתום ויתומה שבאו להתפרנס, מפרנסים את היתומה ואחר כך מפרנסים את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור^[147], כתבו ראשונים - בדעת הסוברים שהאיש קודם לאשה למזונות^[148] - שהיינו דוקא לפרנסת כסות^[149]. ומן האחרונים יש מצדדים, שבכלל זו ששנינו שהאשה קודמת לכסות, הוא הדין שקודמת למזונות^[150], והיינו באופן שאין חשש פקוח נפש, אלא מניעת בושת, שהאשה מתביישת לחזר על הפתחים יותר מן האיש^[151], שכן שנינו בברייתא שהיתומה קודמת ליתום לפרנסה, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור, וקודמת לו להשיאה, מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש^[152]. וכן זו ששנינו שהאשה קודמת לאיש להוציאה מבית השבי^[153], מצדדים מן האחרונים שהיינו כשאין חשש פקוח נפש^[154], והטעם, לפי שבושתה מרובה משל איש^[155].

על אביו ואמו בשבי, אימתי פודה את אביו תחילה, ואימתי פודה את אמו תחילה, ע"ע פדיון שבוים.

לדברי ריוח

המקודש קודם לחברו לדברי הנאה וריוח, שזו ששנינו שהאיש קודם לאשה להשבת-אבדה*^[156], כתבו אחרונים שהיינו דבר של הנאה וריוח, שבשניהם ערך ההנאה שוה, והאיש מקודש מן האשה וקודם לה^[157]. וכן זו ששנינו שכהן קודם ללוי וכו'^[158] - על המקודשים מחמת ייחוס, עי' לעיל^[159] - פירשו ראשונים שהוא קודם לו להשיב אבידה^[160], ולכל דבר של ריוח^[161].

לדברי כבוד

המקודש, מצינו שקודם לחברו לדברי כבוד, שזו ששנינו שכהן קודם ללוי^[162], פירשו ראשונים שהיינו לכל דבר של כבוד^[163]. וכן זו ששנו דבי ר' ישמעאל על הכתוב: וקדשתו^[164], שיש להקדים כהן* ליטול מנה יפה ראשון^[165], ולהיות ראש המדברים בכל קבוץ עם לדבר ולדרוש תחלה^[166], וכן לכל דבר שניכר בהקדמתו שהוא גדול ומקודש^[167], אמרו בגמרא שמכאן שהמקודש מחברו הוא קודם את חברו^[168]. וכן בזו שאמרו שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ^[169], אמר ר' אבון בירושלמי, שאף לישיבה הוא קודם^[170], והיינו לישב בראש ולהקדימו בכניסה ויציאה^[171]. בהקדמת המקודש לדברי כבוד, יש מן האחרונים שכתבו, שכיון שלא מצינו חיוב כיבוד אלא באביו ואמו, ובהידור חכמים וזקנים, לפיכך הקדמת המקודש לדברי כבוד, אינה נוהגת אלא בהם^[172], ולדעתם, אין האיש קודם לאשה להשבת אבידה, אלא להעדיפו, כשלא ניתן להשיב לשניהם, שהאיש קודם לדברי ריוח^[173], אבל לא להקדימו, כשניתן להשיב לשניהם, שאין הקדימה אלא לכבוד^[174]. ומהם שכתבו בדעת ראשונים, הסוברים שאין הלוי קודם לישראל לברך ראשון^[175], שאין מצוה לכבד את הלוי יותר מישראל, ולכך אין לו דין קדימה לדברי כבוד^[176].

במקום כבוד הציבור

הקדמת המקודש, כתבו ראשונים שאינה נוהגת במקום שיש לחוש משום כבוד-הצבור*^[177], ולכן במקום שנהגו שבשבת בראשית אחד מן הקהל מתנדב מעות כדי שיקרא ראשון בהתחלת התורה, וגם נהגו שאם יש שם כהן שהוא קונה אותה מצוה או מוחל על כבודו ויוצא מבית הכנסת, ואירע שלא רצה הכהן לקנות המצוה וגם לא לצאת, כבוד הציבור הוא לקיים מנהגם, ויש לדחות כבוד הכהן כדי לקיים המנהג^[178]. ומכל מקום, נראה מדברי אחרונים, שאין כבוד הציבור עדיף, אלא במה שנוגע לדבר מצוה, שציבור שעוסקים במצוה, כבודם הוא כבוד שמים^[179].

מקודש שלא הגיע זמן מצותו

המקודש שעדיין לא הגיע זמן מצותו, כתבו אחרונים שאינו קודם לחברו, אבל עדיף מחברו^[180], שכן אמרו בגמרא - לענין תדיר, וכתבו ראשונים ואחרונים שהוא הדין לענין מקודש^[181] - שאם הקדים ושחט את הפחות בקדושה, ועדיין לא שחט את המקודש, שיקדים לגמור להקריב את הנשחט^[182], והטעם, כתבו אחרונים, מפני שהנשחט כבר ראוי ועומד למצותו להקריבו ולזרוק את דמו, והמקודש שעדיין לא נשחט, עדיין לא הגיע זמן מצותו להקריבו ולזרוק את דמו^[183], אבל כשאין בידו לקיים את שניהם, שאם יעשה את האחד ידחה חברו לגמרי, המקודש עדיף, ולכן ביום טוב הסמוך לשבת לפניה או לאחריה, ואין לו אלא רביעית אחת של יין, כדי שיעור קידוש אחד בלבד, אין דינו להעדיף את הקידוש ביום הראשון, כיון שאם יעשה קידוש היום יבטל של מחר לגמרי, אלא איזה מהם שירצה יעשה^[184], והטעם, עי' להלן^[185].

כנגד אין מעבירין על המצוות

בהקדמת המקודש כנגד אין-מעבירין-על-המצות*, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאין מעבירים על המצוות כדי להקדים את המקודש, אלא המצוה שבאה לידו קודמת למקודש^[186], ולדעתם, זו ששנינו בתוספתא הבא ראשון קרב ראשון והבא אחרון קרב אחרון^[187], היינו מפני שאין מעבירים על המצוות^[188]. ולכן כשבאו לפניו שני תינוקות למול, התינוק שבא ראשון נימול ראשון, אף כשהשני מקודש ממנו^[189]. ב) ויש סוברים שמקודש עדיף, ומעבירים על המצוות כדי להקדים את המקודש^[190], ומהם שכתבו שדוקא מקודש שטעמו מפורש בתורה, מעבירים על המצוות כדי להקדימו, וכגון שלמים שבאו אמש לעזרה, וחטאת או אשם שבאו היום, עומדים לשחיטה, חטאת ואשם קודמים - אף לר' מאיר^[191] - מפני שהם קדשי קדשים^[192], אבל המקודש מסברא, נדחה מפני שאין מעבירים על המצוות, שזוהי ששנינו פרים קודמים לאילים ואילים קודמים לכבשים^[193], אימתי בזמן שבאו כאחד אבל הבא ראשון קרב ראשון הבא אחרון קרב אחרון^[194]. ג) ויש סוברים שאין להעביר על המצוות כדי להקדים את המקודש, כשאפשר לקיים שניהם, אבל כשאי אפשר לקיים שניהם, מעביר על המצוות ומעדיף את המקודש, שכיון שאי אפשר לקיים שניהם, הרי זה כאילו אין מוטלת עליו אלא מצוה אחת, וכשמעדיף את המקודש, לא חלה עליו האחרת, ואינו נחשב כמעביר עליה^[195]. ד) ויש סוברים שאין להעביר על המצוות כדי להקדים את המקודש, במצוות שאפשר לעשותם על ידי אחרים, אבל במצוות שאי אפשר לעשותם על ידי אחרים, יקדים את המקודש^[196]. ה) ויש סוברים שאין להעביר על המצוות כדי להקדים את המקודש, אלא באותה מצוה עצמה, שמעביר עליה עתה, כדי לקיים אותה למחר באופן יותר מקודש, כגון צבור שאין להם אלא שני כבשים, שאם יקריבו אותם למוסף היום, אין להם לתמיד של מחר - שהוא מקודש כנגד תדיר, ומה שירצו יעשו^[197] - שאין בזה משום אין מעבירין על המצוות, לפי ששניהם עבודת הקרבנות בבהמה אחת, וכמצוה אחת היא, ומעביר עליה כדי לעשותה מן המובחר^[198]. ו) ויש סוברים שאין להעביר על המצוות כדי להקדים את המקודש, כשכבר התחיל להתעסק בזו שבאה ראשונה, שהוא בזוי-מצוה* להניחה ולעסוק במצוה אחרת, אבל אם לא התחיל להתעסק בה, אף על פי שבאה לפניו ראשונה, יש לו להניחה ולהקדים את המקודש^[199].

במצוות

בעשיית מצוות, כל המקודש מחברו קודם את חברו, שכן שנו דבי ר' ישמעאל, שהכהן קודם לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון^[200], לפתוח ראשון היינו בקריאת-התורה*^[201], ולברך ראשון היינו זמון* בברכת-המזון*^[202], הרי שהמקודש קודם לחברו גם בעשיית מצוה^[203].

הקדימה מדיני המצוה

דיני קדימה של מקודש בקיום מצוות, מצדדים מן האחרונים, שהם מכלל דיני המצוה עצמה, לענין הלכותיה, כגון בהקדמת אביו להשבת אבידה - שהוא מדיני קדימה של מקודש^[204] - שהקדמתו היא מדיני השבת אבידה, ולכן זקן ואינו לפי כבודו פטור^[205], שאם הקדמתו אינה מדיני מצות השבת אבידה, הרי אפילו הוא זקן ואינה לפי כבודו, חייב להשיב - באופנים מסוימים^[206] - משום כבוד אב^[207].

מקודש מחמת מקיימי המצוה

המקודש במצוות, נקבע לפי מקיימי המצוה, שכן שנו דבי ר' ישמעאל, שהכהן קודם לכל דבר שבקדושה^[208]. ולכן כשבאו לפנינו שני תינוקות למול, האחד כהן והאחד ישראל, כתבו אחרונים, שימול את הכהן לפני הישראל^[209]. על הסוברים שכהן גדול קודם לאחיו הכהנים בעבודת הקרבנות, לפי שהוא מקודש מהם, ע"ע כהן גדול^[210]. על הסוברים שכהן גדול שבא לחלוק בקדשים נוטל מנה יפה בראש, לפני אחיו הכהנים, לפי שהוא מקודש מהם, ע"ע כהן וע' כהן גדול^[211]. על הקדמת לוי לדברים שבקדושה, ע"ע לוי^[212].

על הקדמת המקודש לשמירת קדושתו מטמאת-מת*, שהכהן שקדושתו פחותה מחברו קודם להיטמא למת-מצוה*, ע"ע כהן גדול^[213].

מחמת חפץ המצוה

המקודש במצוות, נקבע אף לפי חפץ המצוה, שכן אמרו בירושלמי, שמצות מזוזה* היא במעלת מקודש יותר ממצות תפילין, לסוברים שתפילין שבלו עושים אותם מזוזה, ומזוזה שבלתה אין עושים אותה תפילין, שמעלים-בקודש* ולא מורידים^[214]. ויש סוברים שמצות תפילין היא במעלת מקודש יותר ממצות מזוזה, לסוברים שתפילין שבלו אין עושים אותם מזוזה, ומזוזה שבלתה עושים אותה תפילין^[215], ולדעתם, מי שאין ידו משגת לקנות תפילין ומזוזה, יקנה תפילין לפני מזוזה^[216], שהמקודש קודם^[217]. על טעם להקדים להתעטף בציצית, לפני הנחת-תפילין*, אף שתפילין מקודש מן הציצית, ע"ע מעלים בקודש וע' מצות עשה.

מצות יום מקודש

המקודש במצוות, נקבע אף מחמת שהיא מצות יום מקודש, שכן אמרו בגמרא, שברכת קידוש* של שבת* או של יום-טוב*, הרי היא במעלת מקודש מחמת היום^[218], ולא ברכת קידוש היום בלבד מקודשת, אלא אף ברכת היין של קידוש, מקודשת מחמת היום המקודש, ואין מעלת מקודש לברכת היום על ברכת היין, אלא שניהם מקודשים בשוה^[219], וכן תפלת מוסף* של שבת ותפלת מנחה* של שבת מקודשים בשוה, מחמת יום השבת^[220]. על יום טוב הסמוך לשבת בין לפניה ובין לאחריה, ואין לו אלא רביעית אחת של יין, כדי שיעור קידוש אחד בלבד, עי' להלן^[221]. על שבת, ויום טוב, וראש השנה, וראש חודש, איזה מהם מקודש מחברו, עי' להלן^[222].

מחמת שזמנו קבוע

המקודש במצוות, יש מן האחרונים מצדדים, שנקבע אף מחמת שזמנו קבוע, וכגון שבאו לפניו שני תינוקות למול, האחד מילה בזמנה והאחד מילה שלא בזמנה, זה שמילתו בזמנה מקודש מחמת שזמנו קבוע, שאף זה צד ריבוי קדושה^[223]. על הסוברים שיש להקדים ולמול את זה שמילתו שלא בזמנה, ע"ע מילה.

מחמת שמצותו קודמת

לסוברים שקרבן שהקרבתו קודמת לחברו, מקודש לפני חברו^[224], כתבו אחרונים, שכמו כן, בדין "פריעת בעל חוב מצוה"^[225], בעל חוב שכבר חלה מצוה לפרעו, קודם למי שעדיין לא חלה המצוה לפרעו, שהמצוה שזמנה קודם מקודשת לפני המצוה שזמנה לאחריה^[226], ולפיכך, אם יש עליו חובות רבים ואין לו כדי לפרוע לכולם, ובאו להפרע מן המטלטלין - שאין נפרעים מהם אלא משום פריעת בעל חוב מצוה, לסוברים שאין שעבוד* על המטלטלין^[227] - אף על פי שיש אחד במדינת הים שאינו יכול לבוא, נזקקים לאלו שבאו לתבוע, לסוברים כן^[228], שמצות פריעת בעל חוב המוטלת עליו עכשיו, אינה נדחית מפני המצוה שתבוא לו מחר, לפרוע למי שעדיין לא תבע ולא הגיע זמן מצותו - לסוברים שפריעת בעל חוב מצוה, אינה חלה עליו אלא על ידי תביעה^[229] - שהמקודש מחברו קודם לחברו, אפילו כשלא יוכל לצאת ידי חובתו במצוה שתבוא לו לאחר זמן כשיתבענו השני^[230].

מצוות דאורייתא ודרבנן

מצוה דאורייתא כנגד מצוה דרבנן, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שמצוה דאורייתא מקודשת ממצוה דרבנן^[231], ולכן כשמברך ברכת-המזון* על כוס-של-ברכה*, מקדים את ברכת המזון שחיובה מדאורייתא^[232], לפני ברכת הגפן^[233]. ומהם שכתבו שבקידוש בליל יום-טוב-שני-של-גלויות*, מקדים ברכת לישב בסוכה שהיא ברכה על מצוה דאורייתא, לפני ברכת-הזמן* שהיא ברכה על יום טוב שני דרבנן - שאף על פי שברכת הזמן תדיר, ותדיר ומקודש איזה שירצה יקדים^[234], מכל מקום, יש לברכת הסוכה עוד מעלה אחרת, שהיא באה לחובת היום^[235] - שדאורייתא מקודש מדרבנן^[236]. ומהם שהוסיפו שאפילו מצוה שהיא מדברי-קבלה*, כגון מקרא-מגילה*, קודמת למצוה שהיא מדרבנן^[237]. ויש חולקים וסוברים שמצוה דאורייתא אינה קודמת למצוה דרבנן, אלא המקודש מביניהם קודם, לפי שמעיקר הדין, דבר שחיובו מדרבנן אינו אלא כדבר הרשות לגבי דבר שחיובו מן התורה, וכשם שרשאי לעסוק בדבר הרשות^[238], כך רשאי לעסוק במצוה דרבנן, שאין דין קדימה אלא בין מצוות, ומשום כל-דתקון-רבנן-כעין-דאוריתא-תקון*, תיקנו חכמים להשוות דבריהם לדברי תורה, ולהקדים את המקודש מביניהם^[239], ולכן ברכת-המזון* שהיא מדאורייתא^[240], וספירת-העומר*, שבזמן הזה אינה אלא מדרבנן^[241], אין ביניהם דין קדימה - ביום של חול^[242] - ואיזה מהם שירצה יקדים^[243].

חיוב כנגד רשות

מצוה שהיא חובה, כנגד מצוה שהיא רשות, כתבו אחרונים שאין דין קדימה לדבר שבחובה^[244], ואפילו היתה זו של חובה, גם במעלת מקודש, ושל רשות פחותה בקדושה, יש מן האחרונים סוברים שאין דין קדימת מקודש בין מצוות שהאחת מהן חובה והאחת רשות, וכגון בין ציצית לתפילין, אלא רשות בידו להקדים איזה מהם שירצה, אף על פי שהתפילין חובה ומקודש, והציצית רשות ופחותה בקדושה^[245], שלדעתם, אין דין קדימה אלא בין מצוות, אבל להקדים לעסוק במלאכתו ובצרכיו רשאי, שאין זלזול למצוה במה שעדיין לא בא לעסוק במצוות, וכמו כן, רשאי אף לעסוק במצוה שהיא רשות^[246]. על הסוברים שציצית קודם לתפילין, ע"ע מעלים בקודש וע' ציצית. ויש חולקים וסוברים שכשם שמצינו שאין מעבירין על המצוות לדבר הרשות - בהקרבת קרבן-פסח*, שהכהן שמקבל את הדם ונותנו לחברו וחברו לחברו, מקבל את המלא תחילה, ואחר כך מחזיר את הריקן, אף שהחזרת הכלי הריקן אינה מצוה ממש אלא כרשות^[247] - כך דין קדימת מקודש הוא אף לדבר הרשות^[248].

בקרבנות

קרבן המקודש מחברו - שיש בו צד ריבוי קדושה ממנו^[249] - קודם את חברו^[250], ונלמד מהכתובים האמורים בקרבנות הלויים^[251], כמו ששנינו: יכול תהא חטאת* קודמת לכל מעשה עולה*, תלמוד לומר: ופר שני בן בקר תקח לחטאת^[252], יכול תהא עולה קודמת לחטאת לכל מעשיה, תלמוד לומר: ועַשֵה את האחד חטאת ואת האחד עֹלה^[253], הא כיצד, דם החטאת קודם לדם העולה מפני שהוא מרצה^[254], איברי עולה קודמים לאימורי חטאת מפני שהם כליל לאישים^[255].

סדר בהקרבה או דין קדימה

בדין הקדמת המקודש, שנתחדש בקרבנות^[256], יש מן האחרונים מצדדים, שהוא דין בסדר ההקרבה, שהמקודש קרב תחילה^[257], ולדעתם, מטעם זה, יש להקדים את הקרבת המקודש, אפילו אם בא אחרון^[258] - אף על פי שבשאר מצוות העוסק-במצוה* פטור מן המצוה^[259] - כדי לקיים את מצות ההקרבה כסדרה^[260], וכן לדעתם, אפילו אם אפשר להקריב שני קרבנות בשני כהנים בזמן אחד, מצוה להקדים את הקרבן המקודש^[261]. ויש סוברים שהקדמת המקודש הוא דין קדימה - משום כבוד המצוה^[262] - שאם בא לעשותם בזה אחר זה, יקדים את המקודש^[263], אבל רשאים שני כהנים לשחוט זה חטאת וזה עולה, ולקבל דמם כאחד^[264], ומהם שסוברים, שמכל מקום, כשבאים שניהם לזרוק את הדם על גבי המזבח, מקדימים את החטאת לעולה^[265], שבזה הוא שאמרו שדם חטאת קודם לדם עולה, כשדם שניהם עומד ליזרק^[266].

מרובה בכפרה

קרבן שהוא מכפר, או שכפרתו מרובה משל חברו, מקודש מקרבן שאינו מכפר, או שכפרתו מועטת, שכן שנינו שדם חטאת קודם לדם העולה^[267], שנאמר: ועַשֵה את האחד חטאת ואת האחד עֹלה^[268], מלמד שחטאת קודמת לעולה^[269] - כששניהם שחוטים ועומדים ליזרק^[270] - מפני שדם חטאת מרצה^[271] ומכפר על חייבי כריתות הצריכים ריצוי גדול^[272], ולפיכך הוא מקודש^[273], וכל ארבעת מתנות הדם של חטאת, קודמות לדם העולה^[274] - אף על פי שמתנה אחת מהן מכפרת, לסוברים כן^[275] - והטעם, נחלקו אמוראים: לרבינא, למדים מחטאת שבקרבנות הלויים^[276], שלא באה לכפר, ומתן-דמים* שלה קודם למתן דמים של עולה הבאה עמה, והוא הדין לשלושת המתנות שבחטאת^[277]. ולמערבא, הואיל והתחיל במתנות גומר^[278]. וכן שנינו שמנחת-חוטא* קודמת למנחת-נדבה* מפני שהיא באה על חטא^[279], ואמרו בגמרא, שקדושתה מפני שהיא מכפרת^[280], שמטעם זה, היא קודמת אף למנחת-סוטה*, שאף שגם היא באה על חטא, לא באה לכפר עליו, אלא לברר אותו^[281]. על טעם נוסף להקדים מנחת חוטא למנחת סוטה, עי' להלן^[282]. וכן שנינו שעופות קודמים למנחות מפני שהם מיני דמים^[283], ופירשו ראשונים שמיני דמים כפרתם מרובה^[284], והוסיפו מן האחרונים, שכפרתם מרובה, מפני שיש בנפש החי יותר דמיון לנפש האדם^[285], או שיש בדם דין ריצוי מיוחד, שנאמר: ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר^[286].

חטאת קודמת לעולה

חטאת*, ששנינו שקודמת לעולה* - כשהחטאת והעולה לפנינו ועדיין לא נשחטו^[287] - שלמדים מן הכתוב: והקריב את אשר לחטאת ראשונה^[288], זה בנה אב לכל חטאות, שקודמות לעולות הבאות עמהן^[289], בין חטאת העוף לעולת העוף^[290], בין חטאת בהמה לעולת בהמה^[291], ואפילו חטאת העוף לעולת בהמה^[292] - אף שהבא מן הבקר מקודש יותר מחטאת העוף^[293] - יש ראשונים שנראה מדבריהם, שהוא משום שהמקודש מחברו קודם את חברו^[294]. ויש שנראה מדבריהם שהוא טעם בפני עצמו^[295]. על טעם נוסף להקדמת חטאת לעולה, עי' להלן^[296]. על המקדים עולתו לחטאתו, ע"ע חטאת*^[297] וע' חטאת-מצורע*^[298]. על יולדת*, שהקדים בה הכתוב עולה לחטאת למקראה, ולא שתקרב עולתה תחילה, ע"ע^[299]. על שעיר-ראש-חדש*, ושעירי-רגלים*, ושעירי-עבודה-זרה*, שהם חטאות, אם קודמות לעולות הבאות עמהן, ע"ע.

חטאת של אחד ועולה של אחר

אף בחטאת של אחד ועולה של אחר, חטאת קודמת לעולה, שכן שנינו בברייתא, שפר-העלם-דבר-של-ציבור*, שהוא חטאת, קודם לפר הבא על שגגת הציבור בעבודה זרה, שהוא עולה^[300], ואמרו בגמרא שהוא נלמד מבנין אב שכל החטאות קודמות לעולות הבאות עמהן^[301], ופירשו מן הראשונים, שכיון שמבנין אב למדנו שחטאת העוף קודמת לעולת בהמה^[302], ולא מצינו באדם אחד שיביא חטאת העוף ועולת בהמה - מלבד ביולדת^[303] - הרי שבא ללמד שאף בחטאת של אחד ועולה של אחר, חטאת קודמת לעולה^[304]. ומן האחרונים יש מצדדים, שחטאת העוף אינה קודמת לעולת בהמה, אלא בעולה הבאה עמה, כגון בקרבן עשיר של יולדת^[305].

מכפר קודם למתכפר

קרבנו של מכפר, ששנינו בברייתא שהוא קודם לקרבנו של מתכפר, מן הכתוב: וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל^[306], שלפיכך, פר-כהן-משיח* קודם לפר-העלם-דבר-של-ציבור* בכל מעשיו^[307], כתבו ראשונים ואחרונים, שהוא משום שהמקודש מחברו קודם את חברו^[308]. ויש ראשונים ואחרונים שכתבו שמכפר קודם למתכפר הוא טעם בפני עצמו^[309]. ובתורת כהנים למדו להקדים פר כהן משיח לפר העלם דבר של ציבור, מן הכתוב: ושרף אתו כאשר שרף את הפר הראשון^[310], ויש מן האחרונים שפירשו, שמכאן למדים להקדים את המקודש^[311]. ועוד שנינו בתורת כהנים שהלימוד להקדים פר כהן משיח לפר העלם דבר של ציבור, מן הכתוב: ואם^[312], מוסיף על ענין הראשון, מלמד שפר העלם דבר של ציבור טפל לענין הראשון, והיינו לפר כהן משיח שקודם לו בכל מעשיו^[313].

מרובה בהקטרה

קרבן שמרובה בהקטרה מחברו, מקודש מחברו, שכן שנינו שאיברי עולה קודמים לאימורי חטאת - כשנזרקו דמי שניהם^[314] - מפני שהעולה כליל לאישים^[315], וכתבו ראשונים, שזהו צד ריבוי קדושה למזבח^[316], ולמדוהו בתורת כהנים מהכתוב: ופר שני בן בקר תקח לחטאת^[317], מכאן שאיברי העולה קודמים לאימורי חטאת^[318]. ועוד למדוהו מהכתוב: והעלה הכהן את העֹלה^[319], משמע שכבר העלה מן העולה תחילה^[320], או שלמדים מהכתוב: והעלה הכהן את העֹלה… וכפר^[321], משמע שלאחר העלאת העולה, יגמור כפרת החטאת^[322], מלמד שאיברי העולה קודמים לאימורי החטאת^[323]. ובדעת ר' שמעון שחטאת קודמת לעולה מפני שחטאת דומה לפרקליט שנכנס לרצות, רִצה הפרקליט ונכנס הדורון^[324], נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים בדעתו, שאיברי עולה קודמים לאימורי חטאת, שאיברי העולה, שהם הדורון הגדול, יכנסו מיד אחר ריצוי דם החטאת, קודם הקטרת אימורי החטאת^[325]. ויש סוברים בדעתו, שאימורי חטאת קודמים לאיברי עולה, שחטאת שהיא הפרקליט, קודמת לעולה שהוא הדורון, לכל דבר^[326]. וכן מה שאמרו שעולה קודמת למעשר בהמה^[327], פירשו ראשונים שהוא מפני שהעולה כליל לאישים^[328]. וכן זו ששנינו שכבשים קודמים לשעירים^[329] - כששניהם עולות^[330] - הטעם, אמרו בגמרא, מפני שאימורי הכבשים נתרבו שטעונים אליה*^[331], שהאליה בכבשים, היא בכלל האמורים* הנקטרים על גבי המזבח^[332], ואפילו בכבשים ושעירים ששניהם עולות, ושניהם כליל לאישים, חשוב צד ריבוי למזבח במה שנתרבו אימורי כבשים בשלמים ובחטאת^[333]. כבשים ושעירים ששניהם חטאות, נחלקו תנאים: יש סוברים שאף בהם כבשים קודמים לשעירים^[334], מפני שטעונים אליה^[335]. ויש סוברים שבחטאות, שעירים קודמים לכבשים^[336], ועל טעמם, עי' להלן^[337]. על כבשים ושעירים שהאחד חטאת והאחד עולה, עי' לעיל^[338]. וכן זו ששנינו שמנחה קודמת ליין^[339], הטעם, כתבו אחרונים, מפני שמנחה יש ממנה לאישים, והיין מנסכים לספלים, לסוברים כן^[340]. וכן זו שאמרו שמנחת-חביתין* קודם ליין של נסכים^[341] - של תמיד של שחר^[342] - אמרו בירושלמי, שהוא מפני שהחביתין לאישים, והיין לספלים^[343]. וכן זו ששנינו שיין* קודם לשמן*^[344], הטעם, כתבו אחרונים, שהיין כולו לאישים, לסוברים כן^[345], והשמן, קומץ* ממנו לאישים, ושייריו נאכלים, לסוברים כן^[346]. על טעם אחר שיין קודם לשמן, עי' להלן^[347]. וכן ברייתא ששנינו בירושלמי שלבונה קודמת ליין^[348], ואמרו שם שהיינו בקרבן יחיד^[349], פירשו אחרונים, שכשיחיד מתנדב מנחה וצריך להביא עמה לבונה שמן ויין^[350], יש להקדים את הלבונה, מפני שהיא לאישים^[351]. ויש מן האחרונים מצדדים, שזו ששנינו בירושלמי שלבונה קודמת ליין, היינו בזמן בית ראשון, לפני שהוסיפו שיתין*, שהיו הנסכים שותתים ויורדים לבור שבצד המזבח, ולכך לבונה קודמת, שהקטרתה על גבי המזבח^[352]. ויש מן האחרונים סוברים, שביחיד שמביא יין לנסכים ולבונה לנדבה, נסתפקו בירושלמי מי קודם^[353]. על הסוברים בדעת הירושלמי, על פי גירסתם, שבקרבן יחיד יין קודם ללבונה, עי' להלן^[354]. ובקרבן צבור, נסתפקו בירושלמי, בזיכין* - לבונה^[355] - ויין - של נסכי מוסף^[356] - מי קודם^[357], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלמסקנת הירושלמי שם, בזיכין שהם לאישים, קודמים ליין^[358].

מכפר כנגד כליל

באו לפניו שתי עבודות, האחת בדבר שמכפר - על חייבי כריתות^[359] - כגון דם חטאת^[360], והאחת בדבר שהוא כליל לאישים, כגון איברי עולה^[361], נסתפקו בגמרא איזו מהן קודמת^[362]. ויש מן הראשונים סוברים, שלא נסתפקו במכפר כנגד כליל, אלא בדם חטאת, שמלבד שהוא מכפר, הוא ניתן על ארבע קרנות^[363], אבל כנגד מכפר שאינו ניתן על ארבע קרנות, כליל עדיף^[364], ולכן לדעתם, איברי עולה שהם כליל, קודמים לדם אשם שהוא מכפר ואינו ניתן על ארבע קרנות^[365]. על הסוברים שאיברי עולה כנגד דם אשם, תלוי בספקות בגמרא, עי' להלן^[366]. להלכה, באיברי עולה כנגד דם חטאת, כתבו ראשונים שאיזה מהם שירצה יקדים^[367]. באו לפניו שתי עבודות, האחת בדבר שבא מכח מכפר, כגון אימורי חטאת שבאים מכח קרבן שדמו מכפר - ואימורים עצמם אינם מכפרים, שאין כפרה אלא בדם^[368] - והאחת בדבר שבא מכח כליל לאישים, כגון דם עולה שבא מכח קרבן שהאיברים בו כליל לאישים - ודם עצמו אינו כליל, שאין כליל אלא באישים^[369] - נסתפקו בגמרא איזו מהן קודמת^[370], וכתבו ראשונים שאיזו מהן שירצה יקדים^[371].

מכפר על חייבי לאוין

קרבן שהוא מכפר על חייבי לאוין, כגון אשם*^[372], כתבו אחרונים, שהוא ספק בגמרא, אם הוא במעלת מקודש כמו חטאת שמכפרת על חייב כריתות^[373], שזו שנסתפקו בגמרא, כשבאו לפניו דם אשם, שמכפר על חייבי לאוין, ודם עולה, שבא מכח כליל^[374], איזה מהם קודם^[375], פירשו אחרונים, שהספק הוא, אם גם אשם חשוב מכפר כמו חטאת^[376]. להלכה, כשבאו לפניו דם אשם ודם עולה, כתבו ראשונים, שאיזה מהם שירצה יקדים^[377]. באו לפניו דם אשם, שמכפר על חייבי לאוין, ואיברי עולה, שהם כליל לאישים^[378], נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שהדבר תלוי בשני ספקות בגמרא, שאם דם אשם חשוב מכפר כדם חטאת - היינו הספק אם דם אשם קודם לדם עולה^[379] - ומכפר קודם לכליל - היינו הספק אם דם חטאת קודם לאיברי עולה^[380] - הרי דם אשם קודם לאיברי עולה^[381]. ויש סוברים שאין הדבר תלוי אלא בספק אחד, שאם מכפר קודם לכליל^[382], דם אשם קודם לאיברי עולה, שלא נסתפקו בדם אשם, אם הוא חשוב מכפר כדם חטאת^[383], אלא כשהוא כנגד דם עולה, שאף היא מכפרת על חייבי עשה ועל לאו-הניתק-לעשה*^[384], אבל דם אשם כנגד איברי עולה, הוא מכפר כנגד שאינו מכפר, שאין כפרה אלא בדם^[385], ואינו אלא ספק אם מכפר קודם לכליל^[386]. על הסוברים שאיברי עולה קודמים לדם אשם, עי' לעיל^[387]. קרבן שהוא מכפר על חייבי לאוין כנגד קרבן שהוא מכפר על חייבי כריתות, נראה מדברי ראשונים שמקודשים בשוה, שזו שאמרו במשנה שחטאת קודמת לאשם מטעם אחר - עי' להלן^[388] - ולא אמרו הטעם מפני שהחטאת מכפרת, כתבו ראשונים שהוא מכיון שאף האשם מכפר^[389]. ומן האחרונים יש שכתבו, שמכפר על חייבי כריתות מקודש ממכפר על חייבי לאוין, אלא שאין להקדים חטאת לאשם מטעם זה, מפני שיש לאשם מעלה כנגדו, שיש לו קצבה^[390].

מרובה במתן דמים

קרבן שמרובה במתן-דמים*, מקודש מחברו, שכן שנינו, שחטאת* קודמת לאשם*, מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות - בארבע-מתנות*^[391] - ועל היסוד^[392], ואילו אשם, בשתי מתנות שהן ארבע, ולא על הקרנות^[393], ולא נתפרש לגביו בתורה דין שפיכת-שירים* ליסוד המזבח^[394], ואם רצה זורק את כל הדם באותן שתי מתנות ואינו זקוק לשפיכת שיריים, לסוברים כן^[395], או מפני שהחטאת יש בה מתן קרנות ומתן יסוד, והאשם אין בו מתן קרנות^[396], אלא מתן יסוד, שבין זריקת דמו - שדינו להינתן למטה מחצי המזבח^[397] - ובין שפיכת שיריים, הכל במקום יסוד^[398], ואמרו בגמרא, שאף שיש לאשם מעלה כנגד החטאת, שהאשם יש לו קצבה - שוה לפחות שני סלעים^[399] - והחטאת אפילו כל שהוא^[400], ריבוי מתן דמים למזבח עדיף^[401]. על אשם מצורע, עי' להלן^[402]. וכן שנינו שקרבן שלמים*, שדמו ניתן בשתי מתנות שהן ארבע^[403] - ויש בו עוד מצוות יתירות^[404] - קודם להקרבת בכור-בהמה-טהורה*, שדמו ניתן במתנה אחת^[405].

מחמת מקום נתינת הדם

המקודש בקרבנות, נקבע אף מחמת מקום נתינת הדם, שכן אמרו בגמרא, שכשם שמצוה להקדים עליונים לתחתונים^[406], היינו דם חטאת שניתן על קרנות המזבח^[407], לדם עולה שניתן מחצי המזבח ולמטה^[408], כך מצוה להקדים פנים לחוץ^[409], היינו חטאות-הפנימיות* - שטעונים הזאה ונתינה בהיכל על הפרוכת ועל מזבח-הפנימי*^[410] - לחטאות-החיצוניות* - שדמן ניתן על מזבח-החיצון*^[411] - שהפנים חשוב^[412]. וכן אמרו בירושלמי, ששעירי עבודה זרה, שהם מכלל חטאות הפנימיות, קודמים לנדבת כהן משיח שאין דמו נכנס לפנים^[413].

טהרה תלויה בו

קרבן שטהרה תלויה בו מקודש מחברו, שמטעם זה, אשם-מצרע* קודם לחטאת^[414], שכן שנינו שכל החטאות שבתורה קודמות לאשמות^[415], חוץ מאשם מצורע, מפני שהוא בא על הכשר^[416], שכיון שבא להכשיר את המצורע לקדשים ולביאת מקדש^[417], חשיבות היא לגביו שטהרה תלויה בו^[418]. על אשם מצורע אם הוא קודם אף לחטאת-מצורע*, ע"ע אשם מצורע: הקדמתו, וע' חטאת מצורע: הקדמתה, וע' טהרת מצורע^[419], וע' חטאת^[420].

קדשי קדשים

קרבן שהוא קדשי-קדשים*, מקודש יותר מקרבן שהוא קדשים-קלים*, שכן שנינו, שמטעם זה, אשם* קודם לתודה* ולאיל-נזיר*^[421]. וכן מה שאמרו שעולה קודמת למעשר בהמה^[422], פירשו ראשונים שהוא מפני שהעולה קדשי קדשים^[423]. וכן שנינו בדעת חכמים, שחטאת קודמת - בהקרבתה^[424], או באכילתה^[425] - אף לשלמים שבאו אמש, מפני שהיא קדשי קדשים^[426]. היו לפניו מעשר-בהמה* וחטאת-העוף*, אף על פי שחטאת העוף קדשי קדשים^[427], ומעשר בהמה קדשים קלים, מעשר בהמה קודם, מפני שהוא מין זבח^[428] - ועל חשיבות מין זבח, עי' להלן^[429] - ודמו ואימוריו קדשי קדשים^[430], שעולים לחלק גבוה^[431], ואילו חטאת-העוף*, אין למזבח אלא דמה^[432], וכל שכן שמעשר בהמה קודם לעולת-העוף* - אף על פי שדמה ובשרה עולים לחלק גבוה^[433] - שאפילו חטאת העוף קודמת לה^[434]. על הקדמת מעשר בהמה לעולת העוף בהקטרה, עי' להלן^[435]. על חטאת העוף שקודמת לעולת בהמה, עי' לעיל^[436].

קדושתו מרחם

קרבן שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים, כגון בכור-בהמה-טהורה*^[437], מקודש מקרבן שאין קדושתו מרחם ואינו נאכל לכהנים, כגון מעשר-בהמה*, שכן שנינו, שמטעם זה, הבכור קודם למעשר^[438].

מרובה במצוות

קרבן שמרובה במצוות מחברו, מקודש מחברו, שכן שנינו, שקרבן שלמים*, שטעון סמיכה*^[439] ונסכים* ותנופה* של חזה ושוק^[440], ודמו ניתן בשתי מתנות שהן ארבע^[441] - על חשיבות המרובה במתן דמים, עי' לעיל^[442] - קודם להקרבת בכור-בהמה-טהורה*, שאינו טעון כל אלו^[443], ואמרו בגמרא, שאף על פי שבכור קדושתו מרחם^[444], קרבן שלמים עדיף, שיש בו מצוות יתירות^[445]. וכן שנינו שתודה ואיל נזיר שנאכלים ליום אחד וטעונים לחם^[446] - על מקודש מחמת דברים הבאים עם הקרבן, עי' להלן^[447] - קודמים לשלמים, שאין בהם מצוות אלו^[448].

מחמת מין הקרבן

המקודש בקרבנות, נקבע אף מחמת המין שממנו בא הקרבן, שכל שיש במינו קרבנות רבים, או שהוא בא ממין משובח, הרי הוא מקודש מחברו, שכן שנינו שקרבן הבא מן העוף, קודם למנחות, מפני שעופות הם מיני דמים^[449], ופירשו ראשונים שמיני דמים כפרתם מרובה^[450], שכל הקרבנות באים מהם^[451]. וכן שנינו שמעשר-בהמה* קודם לקרבן הבא מן העוף, מפני שהוא מין זבח^[452] - שהוא מן הבקר או מן הצאן, שזביחתם בסכין, ולא במליקה* כעופות^[453] - שכל הקרבנות באים מהם^[454], ומצדדים ראשונים, שהטעם שמעשר בהמה קודם לעולת העוף, אפילו להקטרת אימורים - שלזריקת הדם הוא קודם אף מטעם אחר^[455] - אינו אלא מפני שהוא מין זבח^[456]. וכן שנינו בברייתא ששני חטאות יחיד, האחת שעירה והאחת כבשה, שעירה קודמת לכבשה^[457], ואמר אביי שהוא מפני שנתרבתה אצל עבודה זרה ביחיד^[458], שראויה לבוא על כל מיני כריתות שמביאים עליהם חטאת^[459], ואפילו על שגגת עבודה זרה של יחיד^[460], והכבשה אינה באה על שגגת עבודה זרה^[461]. על שעירים וכבשים של נדבה, איזה מהם קודמים, ועל הסוברים שכבשה קודמת לשעירה אף בשל חטאת, עי' לעיל^[462]. וכן שנינו שמנחה הבאה מן החיטים, כגון מנחת-חוטא*^[463], קודמת למנחה הבאה מן השעורים, כגון מנחת-סוטה*^[464], והטעם, כתבו אחרונים, שכל מנחות - מלבד עומר* ומנחת סוטה^[465] - באות מן החיטים^[466]. על טעם נוסף להקדים מנחת חוטא למנחת סוטה עי' לעיל^[467]. על מנחת נדבה ומנחת סוטה, עי' להלן^[468]. על מנחת נדבה ומנחת העומר, עי' להלן^[469]. וכן זו ששנינו שמנחה קודמת ליין^[470], הטעם, כתבו אחרונים, מפני שיש במנחה שהיא באה במקום קרבן, בקרבן-עולה-ויורד* בדלי דלות^[471]. וכן זו ששנינו שהיין* קודם לשמן*^[472], ונראה מדברי ראשונים, שהיינו אף לסוברים שהיין לספלים, והשמן, יש ממנו קומץ* לאישים^[473], הטעם, כתבו אחרונים, מפני שיין בא בפני עצמו, בנסכים שבכל הקרבנות, והשמן נבלל בסולת^[474], או מפני שיש במינו נסכים*, שבאים חובה ביחיד ובציבור^[475], ועוד שאומרים עליו שירה^[476]. וכן מה שכתבו ראשונים - על פי גירסתם בתוספתא^[477] - ששמן קודם ללבונה*^[478] - אף שהלבונה כולה לאישים^[479] - הטעם, כתבו אחרונים, מפני שהשמן הוא דבר שראוי לאכילה, חשוב הוא יותר מלבונה שאינה ראויה לאכילה^[480], או מפני שהשמן יש במינו שבא ללוג-שמן-של-מצורע*, ולמנורה*^[481]. וכן בדעת הסוברים שיין קודם ללבונה - על פי גירסתם בתוספתא, שהיין קודם לשמן^[482], ושמן קודם ללבונה*^[483] - וכן כתבו אחרונים - על פי גירסתם בירושלמי^[484] - שבקרבן יחיד, היין קודם ללבונה^[485], הטעם, כתבו אחרונים, מפני שיין בא בכל הקרבנות בפני עצמו^[486], או מפני שיין של נסכים בא בחובה לזבח, חשוב הוא יותר להקדימו^[487], ואף על פי שהלבונה לאישים, אף היין לאישים, לסוברים כן^[488], ובדעת הסוברים שהיין לספלים^[489], כתבו שמסתבר שאם נתנו לאישים - בקרבן יחיד^[490] - יצא^[491]. על הסוברים בקרבן יחיד שלבונה קודמת ליין, ועל הסוברים שהוא ספק בירושלמי מי קודם, עי' לעיל^[492]. ועל לבונה ויין של קרבנות ציבור, עי' לעיל^[493]. וכן זו ששנינו שלבונה קודמת למלח^[494], הטעם, כתבו אחרונים, מפני שלבונה באה לקרבן בפני עצמו^[495]. וכן זו ששנינו שהמלח קודם לעצים^[496], הטעם, כתבו אחרונים, מפני שהמלח הוא בקרבן עצמו, במצות מליחת-קרבנות*, והעצים אינם אלא מכשירי הקרבן, לסוברים כן^[497]. וכן זו ששנינו שהעצים קודמים לכל דבר^[498], פירשו אחרונים, שנזקקים תחילה למקדיש עצים, שעולים על המזבח למערכה*, לפני המקדיש קדשת-דמים* לבדק-הבית*^[499].

בשלושה שכל אחד מקודש מחברו

באו לפניו חטאת העוף, עולת בהמה ומעשר בהמה, שאם בא להקדים את חטאת העוף, הרי מעשר בהמה קודם לה - מפני שהוא מין זבח^[500] - ואם בא להקדים את המעשר, הרי עולת הבהמה קודמת לה - מפני שהיא קדשי קדשים^[501], ומפני שהיא כליל לאישים^[502] - ואם בא להקדים את עולת הבהמה, הרי חטאת העוף קודמת לה - מפני שהיא מכפרת^[503] - נחלקו אמוראים מה יעשה: יש סוברים שמקריב את המעשר תחילה, ואחר כך את חטאת העוף, ואחר כך את עולת הבהמה, מפני שמין זבח עדיף^[504], ואת עולת הבהמה אינו יכול להקדים לחטאת העוף מגזירת הכתוב^[505]. ויש סוברים שמקריב את חטאת העוף תחילה, ואחר כך את עולת הבהמה ואחר כך את המעשר, שנכנסת חשיבות עולת בהמה בחטאת העוף, להחשיבה יותר מהמעשר, ולבטל חשיבות שם מין זבח שבמעשר, שכן גם בעולה יש את אותה חשיבות, ובטלה מגזירת הכתוב^[506].

מחמת דברים הבאים עם הקרבן

המקודש בקרבנות, נקבע אף מחמת דברים הבאים עם הקרבן, שכן שנינו בתוספתא, שפרים קודמים לאילים ואילים קודמים לכבשים^[507] - כשמין הקרבן שוה, כגון שכולם עולות^[508] - ואמרו בגמרא שהוא מפני שנתרבו זה מזה בנסכים*^[509]. וכן שנינו שקרבן תודה*, שטעון ארבעה מיני לחם^[510], קודם לאיל-נזיר*, שאינו טעון אלא שני מיני לחם^[511]. וכן שנינו שתודה ואיל נזיר שטעונים לחם^[512] - ועל חשיבותם מטעם נוסף, עי' לעיל^[513] - קודמים לשלמים, שאינם טעונים לחם^[514]. היו לפניו שתי מנחות, האחת טעונה שמן ולבונה, ובאה מן החיטים^[515], כגון מנחת-נדבה*^[516], והאחת שבאה לברר עוון^[517], אבל אינה טעונה שמן ולבונה, ובאה מן השעורים^[518], כגון מנחת-סוטה*^[519], נסתפקו בגמרא איזה מהן קודמת^[520], וכתבו ראשונים שאיזה מהן שירצה יקדים^[521].

מחמת בעלי הקרבן

המקודש בקרבנות, נקבע אף מחמת בעלי הקרבן, שכן שנינו בתוספתא, ששעיר-נשיא* קודם לחטאת יחיד^[522], והטעם, אמרו בגמרא, לפי שזה מלך וזה הדיוט^[523]. וכן שנינו בתוספתא שמנחת האיש קודמת למנחת האשה^[524], שהאיש מקודש ממנה במצוות^[525]. וכן נראה מדברי ירושלמי, שקרבן הרב קודם לקרבן העבד^[526]. וכן שנינו בברייתא, שהכתוב: וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל^[527], מלמד שכפרתו קודמת לכפרת ביתו וכפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל^[528], ופירשו מן הראשונים, שמכאן למדנו, שקרבן כהן קודם לקרבן ישראל^[529], ומהם שהוסיפו שמכאן שקרבן כהן גדול קודם לכל הקרבנות^[530], מפני שהמקודש קודם^[531].

קרבנות ציבור

קרבנות-צבור* וקרבן נשיא - ששניהם במעלת מקודש מחמת בעלי הקרבן^[532] - נחלקו תנאים איזה מהן קודם: בתוספתא אמרו ששעירי-עבודה-זרה* קודמים לשעיר-נשיא*^[533], שציבור קודם ליחיד, אפילו כשהוא נשיא^[534]. ובירושלמי אמרו שנדבת נשיא קודמת לנדבת ציבור - עולת קיץ-המזבח* שבאה מן הנדבה^[535] - שהנשיא קודם לציבור^[536]. בקרבנות צבור וקרבן כהן משיח, אמרו בירושלמי שנדבת כהן משיח קודם לנדבת ציבור^[537]. ובסולת של מנחת-נסכים* - של תמיד של שחר^[538] - שנינו שהוא קודם למנחת-חביתין* של כהן גדול^[539], לפי שבחביתין נאמר: תקריב^[540], משמע אף לאחר נסכים^[541], ולפי שנסכים קרבן ציבור, וקודמים למנחת חביתין שהוא קרבן יחיד של כהן גדול^[542]. על נדבת כהן משיח ושעירי עבודה זרה, עי' לעיל^[543]. על פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, עי' לעיל^[544]. מנחת העומר*, אף על פי שהיא באה מן השעורים^[545], כתבו אחרונים שקודמת למנחת-נדבה* של יחיד - שהיא באה מן החיטים^[546] - כיון שקרבן ציבור קודם לקרבן יחיד^[547].

חשיבות של קרבן כנגד של מקריב

היו לפניו שני קרבנות, האחד במעלת חשיבות מחמת הקרבן עצמו^[548], והאחר במעלת חשיבות מחמת בעלי הקרבן^[549], החשיבות שמחמת הקרבן עצמו מכרעת, שכן אמרו בירושלמי שאם קרבן האשה פר, וקרבן האיש שעיר, או של עבד פר, ושל רבו שעיר, פר קודם לשעיר^[550], וכן מנחת חוטא של אשה קודמת למנחת נדבה של איש^[551], וכן נראה מדברי ירושלמי, שחטאת יחיד קודמת לפר עולת ציבור, הבא על שגגתם בעבודה זרה^[552]. ומכל מקום, מצדדים אחרונים, שיש פעמים שהחשיבות שמחמת בעלי הקרבן מכרעת, שכן נראה מדברי ירושלמי, שנדבת משיח קודמת לחטאת יחיד^[553], והטעם, מפני שחשיבות כהן משיח כנגד יחיד, היא יותר מחשיבות איש כנגד אשה^[554].

קרבן יום מקודש

המקודש בקרבנות, נקבע אף מחמת שהוא קרבן של יום מקודש, שכן אמרו בגמרא, שקרבן-מוסף* של שבת* ושל יום-טוב* ושל ראש-חודש*, הרי הם במעלת מקודש מחמת היום^[555], ואפילו קרבנות תמיד* של ימים אלו מקודשים, ואין מעלת מקודש למוספים על התמידים, אלא כל קרבנות היום מקודשים בשוה מחמת היום המקודש^[556]. ואפילו חל ראש השנה בשבת, שמקריבים באותו יום מוספי שבת ומוספי ראש חודש ומוספי ראש השנה, אין אחד מן הקרבנות מקודש מחברו^[557], שאף על פי שראש השנה מקודש מראש חודש^[558], וראש חודש, שנקרא "מועד", שנאמר: קרא עלי מועד^[559], מקודש משבת^[560], ויש סוברים ששבת מקודש אפילו מיום טוב^[561], מכל מקום, כל קרבנות היום מקודשים בשוה, מחמת היום המקודש^[562]. על יום טוב הסמוך לשבת, ואין לציבור כבשים כדי קרבנות שני הימים, עי' להלן^[563].

לחובת היום והטפל לו

חשיבות המקודש בקרבנות היא אף מחמת שבא לחובת היום, שהוא קודם לטפל לו הבא מחמתו, שכן שנינו שעומר* קודם לכבש הבא עמו^[564], ושתי-הלחם* קודמים לכבשים הבאים עמהם^[565], זה הכלל, דבר הבא בגלל היום, קודם לדבר הבא בגלל הלחם^[566], שהבא לחובת היום הוא עיקר, והבא עמו, טפל לו^[567].

מחמת שהקרבתו קודמת

המקודש מחברו, יש מן הראשונים סוברים, שנקבע אף לפי שזמנו קודם לחברו, כגון קרבן תמיד מקודש לפני קרבן מוסף, שהקרבתו קודמת^[568], וכן מוסף של היום מקודש לפני תמיד של מחר, שהקרבתו קודמת^[569]. ולכן ציבור שאין להם כבשים כדי הצורך לתמיד של שחר ולמוסף של אותו היום, יקריבו התמיד שמקודש לפני המוסף^[570]. ועל אופנים שהברירה בידם להקריב מוסף של היום או תמיד של מחר, עי' להלן^[571].

בהקדשה

הקדמת המקודש בקרבנות, מצדדים אחרונים, שנוהגת אף בהקדשה, שזו שאמרו במשנה: וכן בהקדישה^[572], היינו שכל הקודם בהקרבה קודם גם לקריאת שם^[573]. ומדברי ראשונים נראה, שדוקא חטאת קודמת לעולה להפרשה^[574], ומהם שנראה מדבריהם, שדוקא בחטאת העוף ועולת העוף, כשהוא מפרש את קינו, קורא שם לחטאת תחילה^[575]. ובברייתא שנינו: חטאת העוף קודמת לעולת העוף בהקרבה אף בהפרשה, לא יאמר זה לעולתי וזה לחטאתי אלא אומר זה לחטאתי וזה לעולתי^[576].

בחלוקה לכהנים

הקדמת המקודש בקרבנות, נוהגת אף בחלוקת חלק הכהנים, שכן שנינו שכשאירע עצרת בשבת - בזמן שקידשו חדשים על פי הראיה^[577] - ובא לחלק לכהנים משתי הלחם ומלחם הפנים, חלוקת שתי הלחם קודמת לחלוקת לחם הפנים, לסוברים כן^[578], ומחלק ואומר להם הילך חמץ - שתי הלחם הבא מן החמץ^[579] - הילך מצה - לחם הפנים הבא מן המצה^[580] - מפני ששתי הלחם חביבות^[581], שהם עיקר^[582], שבאים לחובת היום^[583], ולחם הפנים טפל^[584], שהוא של שבת שעברה^[585], שסידורו על השלחן* בשבת שעברה הוא עיקר מצותו^[586]. על הסוברים שחלוקת לחם הפנים קודמת לחלוקת שתי הלחם, לפי שלחם הפנים תדיר, עי' להלן^[587].

באכילת קדשים

הקדמת המקודש בקרבנות, שנינו שנוהגת אף באכילת קדשים, שכל הקודם בהקרבה קודם באכילה^[588]. ולכן אכילת קדשי קדשים, קודמת לאכילת קדשים קלים^[589], וכן בכל הקרבנות הנאכלים, כגון חטאת קודמת לאשם^[590], ואשם לתודה^[591], ותודה לשלמים^[592], ושלמים לבכור^[593], ובכור למעשר^[594]. היו לפניו בשר שלמים של אתמול, ובשר חטאת ואשם של היום, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו תנאים איזה מהם קודם, שלדעת ר' מאיר אכילת שלמים של אתמול קודמת, מפני שזלזול הוא להשהותם כל כך, שצורת הבשר מתקלקלת^[595], ועל טעם נוסף להקדים את השלמים של אתמול, ע"ע אכילת קדשים^[596]. ולדעת חכמים אכילת חטאת - והוא הדין אשם^[597] - של היום קודמת, מפני שהיא קדשי קדשים^[598].

במקום זלזול בקדשים

הקדמת המקודש, במקום זלזול בפחות מקודש, כגון שבאו שלמים לעזרה אמש, ושהו עד היום, והקדים ושחטם, לפני ששחט את החטאת או את האשם שבאו היום, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו תנאים: ר' מאיר אומר ששלמים של אמש קודמים^[599], ואפילו כבר שחט גם את החטאת קודם שבא לימלך, כיון שהשלמים כבר באו מאתמול, ושחטם תחילה, השלמים קודמים^[600], שזלזול הוא להשהותם כל כך^[601], אבל שלמים וחטאת שבאו היום, והקדים ושחט את השלמים, ואחר כך שחט גם את החטאת, ודם שניהם עומד לפנינו לזריקה, אף לדעתו, חטאת קודמת^[602]. וחכמים אומרים שאם כבר שחט גם את החטאת, אפילו באו השלמים מאמש, יקדים את החטאת - והוא הדין באשם^[603] - מפני שהיא קדשי קדשים^[604], אבל אם שחט את השלמים, ועדיין לא שחט את החטאת, אפילו באו השלמים לאחר החטאת, אף לדעת חכמים, יגמור את הקרבת השלמים, ואחר כך יקריב את החטאת^[605], כדי שלא לזלזל בשלמים למרס בדמם, ולהקדים שחיטת חטאת וזריקתה^[606]. על שלמים של אמש וחטאת או אשם של היום, שכולם עדיין לא נשחטו, עי' לעיל^[607].

בקריאת פרשת הקרבנות

הקדמת המקודש בקרבנות, יש מן האחרונים סוברים, שנוהגת אף בקריאת פרשת הקרבנות, שנוהגים לקרות לפני התפלה, שיקדים לקרות פרשת חטאת לפני פרשת עולה^[608]. ומכל מקום, כתבו אחרונים, שזהו דוקא, כשיודע שנתחייב חטאת, אבל אם אינו יודע שנתחייב חטאת, יקדים לקרות פרשת עולה לפני פרשת חטאת^[609], שמא אינו חייב חטאת, וקורא פרשת חטאת כקורא בתורה, והעולה קודמת, שמכפרת על חייבי עשה^[610], ואין לך אדם שאינו מחוייב כפרה על עשה^[611]. ויש סוברים שיקרא כסדר שכתובים בתורה, שהרי זה כאילו באים לפניו בזה אחר זה, וכיון שאינם מוכנים לפניו ביחד, אין המקודש קודם^[612]. ויש סוברים שאין להקדים את המקודש בקריאת פרשת הקרבנות^[613], ועל סדר קריאתם, ע"ע קרבנות* (תפלה).

מקודש כנגד תדיר

באו לפניו שני דברים, האחד שהוא מקודש, והאחד שהוא תדיר, כגון דם עולת תמיד, שהוא תדיר בכל יום, ודם חטאת שמקודש ממנו^[614], או עולות מוספי ראש חדש, שהם תדיר בכל חודש, ופר העדה, שהוא חטאת ומקודש מן העולה^[615], נסתפקו בגמרא איזה מהם קודם^[616], והיא בעיא שלא נפשטה בתלמוד בבלי^[617]. בדעת ר' אליעזר, שסובר שעבודת יום-הכפורים* קודמת למוספי היום^[618], אמר ר' חונה^[619] בשם ר' יוסף, שמקודש קודם לתדיר, ולכן עבודת היום שמקודשת, קודמת למוסף שהוא תדיר^[620], וכן אמר בדעת ר' אליעזר, שסובר בכהן גדול ונזיר שמצאו מת מצוה - ששניהם אסורים ליטמא לקרובים^[621], אבל מיטמאים למת-מצוה*^[622] - שיטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר^[623], שמקודש קודם לתדיר, ולכן יטמא כהן גדול, שקדושתו תדיר בכל שעה, ואל יטמא נזיר שמקודש ממנו, שמביא קרבן על טומאתו^[624], וכן אמר בדעת בית שמאי, שסוברים בקידוש שבתות וימים טובים, שמברך על היום ואחר כך מברך על היין^[625], שמקודש קודם לתדיר, ולכן קדושת היום שהוא מקודש, קודמת לברכת היין שהיא תדיר^[626]. וכן אמרו בירושלמי שתפילין ומזוזה מזוזה קודמת, שאף לסוברים שתפילין חשובים תדיר^[627], מכל מקום, מזוזה קודמת, לסוברים שמזוזה מקודשת מן התפילין^[628], שמקודש קודם לתדיר^[629].

להלכה, כתבו ראשונים, שתדיר כנגד מקודש, איזה מהם שירצה יקדים^[630]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שיקדים את התדיר^[631], מהם שכתבו, שאף שהבעיא לא נפשטה, יש לנו לפסוק שתדיר עדיף, כיון שהוא כלל בתורה, ואין לנו דבר ברור להוציא מן הכלל^[632], שכן הכתובים שמלמדים להקדים חטאת לעולה^[633], ודם חטאת לדם עולה^[634], לא נתפרש בהם שהטעם משום מקודש^[635], ומהם שכתבו, שאף שלא נפשטה בתלמוד בבלי, הרי נפשטה בירושלמי, לפי גירסתם, שתדיר קודם למקודש^[636].

מקודש היום ותדיר למחר

מקודש היום, כנגד תדיר של מחר, כגון ציבור שיש להם שני כבשים בלבד, והברירה בידם להקריבם היום לקרבן מוסף שבת שהוא מקודש - מחמת יום מקודש^[637], או מחמת שהקרבתו קודמת^[638] - או להניחם למחר, לקרבן תמיד של חול שהוא תדיר, נסתפקו בגמרא איזה מהם קודם^[639], והיא בעיא שלא נפשטה^[640]. להלכה, כתבו ראשונים שהדבר שקול ומה שירצו יעשו^[641]. והוא הדין לתדיר היום ומקודש למחר^[642], שכן אמרו בגמרא, שאם חל ראש השנה בחמישי ושישי בשבת, ואין להם אלא ששה כבשים, והברירה בידם להקריבם לשני תמידים בכל יום משלושת ימים אלו, שהתמידים הם תדיר, או להניח ארבעה כבשים לשבת, שנים לתמיד ושנים למוסף, ששבת מקודש מיום טוב, לסוברים כן^[643], הרי זה תדיר היום ומקודש למחר^[644], ומה שירצו יעשו^[645]. חל יום טוב סמוך לשבת בין לפניה ובין לאחריה, ואין לו אלא רביעית אחת של יין, כדי שיעור קידוש אחד בלבד, כיון ששבת תדיר, ויום טוב מקודש ממנה, לסוברים כן^[646], הרי זה תדיר היום ומקודש למחר, או מקודש היום ותדיר למחר, ומה שירצה יעשה^[647].

מקודש כנגד מצוי

מקודש כנגד מצוי, כגון חטאת שמקודשת מן השלמים^[648], ושלמים מצויים יותר מן החטאת, מפני שבאים בנדר ובנדבה, אבל אין תדירותם חובה, אמרו בגמרא שמקודש קודם^[649], ואף על גב שלאחר שנדר והתנדב שלמים, הרי הם חובה עליו, הואיל ואינו מחוייב לנדור ולהתנדב אינו חשוב תדיר^[650]. ובדעת ירושלמי, כתבו אחרונים, שנחלקו אמוראים: שבדעת שמואל שאמר מזוזה קודמת לתפילין, הטעם, אמרו בירושלמי, שכן נוהגת בימים טובים ובשבתות^[651], הרי שלדעתו, מזוזה שמצויה יותר מן התפילין, חשובה תדיר וקודמת להם, אף שאין תדירותה חובה, שאפשר שידור באופן שלא יתחייב בה^[652]. ובדעת רב חונה שאמר תפילין קודמים למזוזה, הטעם, אמרו בירושלמי, שתפילין נוהג במפרשי ימים והולכי מדברות, ומזוזה אינה נוהגת בהם^[653], הרי שלדעתו, מזוזה שאינה חובה עליו, שאם ידור במדברות לא יתחייב בה, אינה חשובה תדיר, אף על פי שמצויה יותר מתפילין, ולפיכך הם קודמים לה^[654]. על הסוברים שדבר המצוי הרבה יותר מחברו חשוב תדיר ממנו, אף לסוברים שמצוי אינו חשוב תדיר, ע"ע תדיר. על תדיר כנגד מצוי, ע"ע תדיר.

כנגד תדיר שאין עיקרו היום

דבר שמקודש מחמת שעיקר מצותו היום^[655], כגון שתי-הלחם* בעצרת, שעיקר מצותם לחובת היום, אבל אינם אלא פעם אחת בשנה^[656], כנגד תדיר שאין עיקר מצותו היום, כגון לחם-הפנים* שתדיר בכל שבת, אבל אין עיקר מצותו היום, שסידורו על השלחן* בשבת שעברה הוא עיקר מצותו^[657], כתבו אחרונים שנחלקו תנאים ואמוראים: א) יש סוברים שחלוקת שתי הלחם קודמת לחלוקת לחם הפנים - על הקדמת מקודש בחלוקה לכהנים, עי' לעיל^[658] - מפני ששתי הלחם חביבות^[659], שלדעתם, דבר שעיקר מצותו לחובת היום, קודם לתדיר שאין עיקרו היום^[660]. וכן בדעת רב, שבליל יום טוב ראשון של סוכות, מברך על הסוכה ואחר כך מברך זמן^[661], כתבו אחרונים, שברכת הסוכה עיקר מצותה היום, וקודמת לברכת שהחיינו, שהיא תדיר בכל שלש-רגלים*^[662], אבל אין עיקר מצותה היום, שכן ברכתו אף על עשיית הסוכה, וכבר התחיל חיובה מאתמול^[663]. ב) ויש סוברים שחלוקת לחם הפנים קודמת לחלוקת שתי הלחם^[664], שלדעתם, אין מעלת קדימה למי שעיקרו היום כנגד מי שאין עיקרו היום, ולחם הפנים שהוא תדיר קודם^[665]. וכן בדעת רבה בר בר חנה, שבליל יום טוב ראשון של סוכות, מברך זמן ואחר כך מברך על הסוכה^[666], שלדעתו, אין מעלת קדימה למי שעיקרו היום כנגד מי שאין עיקרו היום, ושהחיינו תדיר וקודם^[667]. ועל הטעם שאין להחשיב שתי הלחם מקודש מלחם הפנים, מפני שבאים לחובת יום קדוש, עי' לעיל^[668].

כנגד תדיר שעיקרו אתמול

דבר שעיקר מצותו היום^[669], כגון ברכת לישב בסוכה כשנכנס לישב בה, כנגד תדיר שעיקרו של אתמול, כגון ברכת-הזמן*, שהיא תדיר בכל שלש-רגלים*^[670], אבל עיקרה אתמול בשעת עשיית הסוכה - לסוברים שאם בירך שהחיינו בעשיית הסוכה, אינו חוזר ומברך בקידוש בליל סוכות^[671] - כתבו אחרונים שנחלקו אמוראים: שלדעת רב, מברך על הסוכה ואחר כך מברך זמן^[672], שלדעתו, דבר שעיקרו היום - אף לסוברים שאינו קודם לשאין עיקרו היום^[673] - קודם הוא לדבר שעיקרו אתמול, שאם היה מברך זמן מאתמול, כבר לא היה מברך היום^[674]. ולדעת רבה בר בר חנה, מברך זמן ואחר כך מברך על הסוכה^[675], שלדעתו, אין מעלת קדימה למי שעיקרו היום כנגד מי שעיקרו אתמול, וברכת הזמן שהיא תדיר קודמת^[676].

הערות שוליים