אנציקלופדיה תלמודית:מצוי (דם)

הגדרת הערך - עבודת נתינת דם קרבנות העוף על המזבח

גדרו

המקור

המיצוי, שהוא הוצאת הדם על המזבח^[1], נאמר בקרבנות העוף: עולת-העוף* וחטאת-העוף*^[2], בעולת העוף, נאמר: ונמצה דמו על קיר המזבח^[3], ובחטאת העוף, נאמר: והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח^[4].

בעולת העוף ובחטאת העוף

עבודת המיצוי חלוקה בין עולת העוף לחטאת העוף, בעולת העוף אין בה הזאה*^[5], והמיצוי הוא במקום זריקה* בקרבנות בהמה^[6]. בחטאת העוף יש בה הזאה^[7], והמיצוי הוא מדין שיירי-הדם*^[8], וכך הוא לשון המשנה: שיירי הדם היה מתמצה על היסוד^[9], כמו בקרבנות בהמה, אחרי הזריקה, שופכים את שיירי הדם ליסוד^[10], כך בחטאת העוף אחרי ההזאה, שהיא במקום זריקה בקרבנות בהמה^[11], ממצים את הדם שנשאר אחרי ההזאה ליסוד, כמו שנאמר: והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח^[12], והמיצוי אינו מכפר^[13]. על הסוברים שמיצוי חטאת העוף, אף על פי שהוא מדין שיירי הדם, מכל מקום הוא חלק מעבודת ההזאה, וההזאה והמיצוי ביחד, הם עבודת הדם המכפרת, עי' להלן^[14].

אם מיצוי חטאת העוף מעכב

אם מיצוי חטאת העוף מעכב^[15], נחלקו תנאים ואמוראים: א) רב אדא בר אהבה אמר רב: מעכב^[16],

שאין יוצאים ידי חובת הקרבן בהזאה* ואין מתכפרים, אלא עם המיצוי^[17], שאף המיצוי הוא עיקר מצוה ומעכב^[18], ואף על פי שהמיצוי הוא מדין שיירי-הדם*^[19], ושיירי הדם בקרבנות אחרים אינם מעכבים^[20], מכל מקום במיצוי נאמר: והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא^[21], ודורשים שאף על פי שאין דם אלא מה שנשאר לאחר ההזאה, שבו עושים את המיצוי, עדיין "חטאת הוא", שעבודת המיצוי נקראת חטאת, והיינו שהוא חלק מעבודות המעכבות בקרבן חטאת, ומכאן שמיצוי מעכב^[22], או שהפירוש "חטאת הוא" שעדיין החטאת בקדושתה עד המיצוי^[23], או שהכתוב "חטאת הוא" מיותר, שהרי כל העניין מדובר בחטאת, ובא ללמד שדוקא אם נעשה את הכל כסדר הכתוב, אז נקרא חטאת, שאף המיצוי מעכב^[24]. ומה ששנינו במשנה: חטאת העוף הוזה דמה, חייבים עליה משום פגול* נותר* וטמא, ואין בה מעילה*^[25] - שמשמע שבהזאה לבד יוצאים ידי חובה, אף על פי שעדיין לא היה מיצוי - רב לדעת רב אדא בר אהבה, שונה במשנה: מיצה דמה^[26], שהדינים האמורים במשנה, אינם אלא עד שיעשה מיצוי^[27], וכמה מן האחרונים כתבו, שאין הכוונה שרב גורס במשנה מיצה דמה, אלא שמפרש, שמה שכתוב במשנה, הוזה דמה חייבים עליה משום פיגול וכו', הכוונה שעשה אף מיצוי^[28], מהם שכתבו שעשה את ההזאה בשלימותה, וכיון שהמיצוי הוא גמר עבודת ההזאה^[29], שהדם יוצא ממילא, לסוברים כן^[30], אם כן מה שכתוב במשנה הוזה דמה כולל מיצוי^[31], ומהם שכתבו, שאף המיצוי נכלל ב"הוזה", ולכך נקט התנא הוזה דמה, שעל כל פנים רוב הדם יוצא בהזאה^[32]. ולדעת רב פפא, אף רבי ישמעאל - לדעת תנא אחד^[33] - סובר שמיצוי מעכב, שבלימוד שאמרו על זריקת דם העולה, שהיא כנגד היסוד, למד רבי ישמעאל מקל וחומר, ומה שיריים של חטאת, שאינם מכפרים, טעונים יסוד, תחילת דמה של עולה שמכפרת, אינו דין שטעונה יסוד^[34], שכוונתו ללמוד ממיצוי חטאת העוף, ומזה שאמר על המיצוי, שהם שיירי חטאת שאינה מכפרת, משמע שדוקא אינה מכפרת, אבל מעכב^[35], על הגדר שמעכב ואינו מכפר, עי' להלן^[36]. ב) רב הונא אמר רב: אינו מעכב, שרב לדעת רב הונא, שונה במשנה "הוזה דמה"^[37], שחטאת העוף שהוזה דמה, חייבים עליה משום פיגול נותר וטמא, ואין בה מעילה^[38], שכיון שהיתה הזאה, נעשית מצוותו ויצא ידי חובה, ולכן חייבים עליו משום פיגול נותר וטמא, ואין בה מעילה, ואף על פי שלא היה מיצוי, שהמיצוי אינו מעכב את הכפרה^[39]. ומן הכתוב: והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא, אין להוכיח שדם המיצוי נקרא חטאת, שמיצוי מעכב^[40], שכוונת הכתוב כמו שאמר דבי רבי ישמעאל: שאם נשאר^[41], כלומר מהלשון "והנשאר", משמע שדוקא אם נשאר ימצה, ואם לא נשאר - שיצא כל הדם בהזאה^[42] - אינו מעכב^[43], ואילו היה המיצוי מעכב, היה צריך להשאיר דם כדי למצות, שאם לא ימצה הקרבן יפסל, וכיון שאין חובה להשאיר דם, יש ללמוד שהמיצוי אינו מעכב^[44], או שהלשון: "והנשאר", שהכתוב עשאו כשיריים^[45], למדנו שאינו מעכב^[46], ששיירי הדם בקרבנות בהמה אינם מעכבים^[47], או שאם המיצוי היה מעכב, היה לו לומר "והזה החטאת על קיר המזבח וימצה"^[48], או שהיה לו לומר: "וישאיר וימצה"^[49]. והכתוב "חטאת הוא" שמשמעותו שמעכב, אינו על המיצוי, אלא על ההזאה* האמורה בתחילת הפסוק: והזה מדם החטאת וכו' והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא^[50]. ונמצא שרבי ישמעאל סובר שמיצוי אינו מעכב^[51], ואף על פי שלדעת רב פפא רבי ישמעאל סובר שמיצוי מעכב^[52], מכל מקום מחלוקת היא בין שני תנאים בדעתו של רבי ישמעאל, תנא אחד סובר שלדעתו מיצוי מעכב, ותנא אחד סובר שלדעתו אינו מעכב^[53]. לדעת רב פפא, אף רבי עקיבא סובר שמיצוי אינו מעכב, שבלימוד על זריקת דם העולה שהיא כנגד היסוד ממיצוי חטאת העוף, הוסיף רבי עקיבא על דברי ישמעאל, שהשיריים הללו היינו דם המיצוי, שאין מכפרים ואין באים לכפר, שהמיצוי אינו מעכב את הכפרה, ולכך הוסיף שאין מכפרים ואין באים לכפר כלל^[54].

לענין הבדלה

וכן נחלקו תנאים אם מיצוי מעכב, בחטאת העוף המולק ומבדיל - היינו שעבר על האיסור בחטאת העוף להבדיל את הראש מן הגוף^[55] - אם פסול, אמר רב חסדא שנחלקו אם מיצוי מעכב^[56], חכמים שסוברים שפסולה^[57], סוברים שמיצוי מעכב, ור' אלעזר ב"ר שמעון שסובר שכשרה^[58], וכן אמרו משמו: שמעתי שמבדילים בחטאת העוף^[59], והיינו שאם הבדיל אינו פסול^[60], סובר שמיצוי אינו מעכב, שכיון שחכמים סוברים שמיצוי מעכב, נמצא שאם מבדיל הוא עושה מעשה עולה בחטאת העוף, ופסולה, ור' אלעזר בר"ש שסובר שמיצוי אינו מעכב, אף אם מבדיל אינו אלא מחתך בשר בעלמא הוא^[61]. ופירשו ראשונים בכמה דרכים: א) יש שכתבו בדעת חכמים, מפני שעולת העוף מצותה בהבדלה^[62], נמצא שאם מבדיל בחטאת העוף, עושה מעשה עולה בחטאת העוף, שפוסלת את הקרבן^[63], ואף על פי שקודם המיצוי יש הזאה*, ונמצא שאינו מעשה עולה, שהרי עולת העוף צריך למצות כל דמו, לסוברים כן^[64], ואם עושה הזאה הרי אינו מוצה כל דמו, מכל מקום כיון שכל דמו אינו מעכב^[65], לכן חשוב מעשה עולה, אף אם אינו מוצה כל דמו^[66], ואף לסוברים שכל דמו מעכב, מכל מקום אין מעכב אלא הדם שנמצא בגוף בזמן המיצוי, ולכן אף אם היתה הזאה אינו פסול, שמיצה את כל הדם שהיה אז^[67], או כיון שאין שינוי בעבודת המיצוי, שעושה כמעשה עולה, חשוב מעשה עולה, אף על פי שאינו מוצה כל דמו^[68]. בגדר הפסול שאם מבדיל עושה מעשה עולה בחטאת העוף, יש מן האחרונים שכתבו, כשעושה מליקה ואינו מבדיל, נגמרה עבודת המליקה, וכשמבדיל הרי זה פסול מחמת השינוי שיש בעבודות שאחרי המליקה, שצריכים שיעשו באינה מובדלת, וכיון שמצינו עבודת מיצוי במובדלת בעולת העוף, ומיצוי מעכב, פסול, שהמיצוי נעשה בפסול של מובדלת, והרי זה כמו שלא מיצה^[69]. ור' אלעזר ב"ר שמעון סובר, שמיצוי אינו מעכב, לכן אם מבדיל, יכול הוא שלא לעשות מיצוי - שאינה מצוה מחוייבת, שהרי אין חובה להשאיר דם כדי לעשות מיצוי^[70] - ונמצא שאף על פי שהבדיל, מכל מקום אינו עושה מעשה עולה, מפני שאינו עושה מיצוי, וכיון שאינו מעשה עולה, אין ההבדלה אלא חיתוך בשר בעלמא^[71]. לדעת ר' אלעזר ב"ר שמעון, אם יעשה מיצוי, נחלקו אחרונים: יש סוברים, שמפני שנמצא שעושה מעשה עולה, פסול^[72], ויש סוברים שאינו פסול, שכיון שמיצוי אינו מעכב, אחרי שכבר הוכשר בהזאה, אינו חוזר ונפסל, אפילו במעשה עולה^[73], ולדעתם אף אותה שכתבו ראשונים בדעת ר' אלעזר ב"ר שמעון, שיכול הוא שלא לעשות מיצוי, אין כוונתם שאם יעשה מיצוי יפסל, אלא כוונתם שכיון שעשה הבדלה, אין מצוה לעשות מיצוי, שהרי אם היה מיצוי מעכב, היה נפסל במיצוי אחר הבדלה, שאין זו מעשה חטאת אלא מעשה עולה, ממילא אף לסוברים שמיצוי אינו מעכב, אין מצוה לעשות מיצוי^[74]. ב) ויש שכתבו בדעת חכמים, שכיון שצריך לעשות מיצוי, לכן אף אחרי הזאה, עדיין לא נגמרה המצוה, שצריך למצות את הדם, ולכך כשמבדיל סימן שני לאחר הזאה, אינו חשוב מחתך בשר בעלמא, ופסולה שעשה מעשה עולה בחטאת, שיש כאן הבדלה בשני סימנים קודם מיצוי כמו בעולה, ור' אלעזר ב"ר שמעון סובר, שהמבדיל בחטאת העוף שכשרה, סובר שמיצוי חטאת העוף אינו מעכב, כוונתו שעושה את ההבדלה בחטאת העוף לאחר הזאה, וכיון שסובר שמיצוי אינו מעכב, כבר נגמרה כל מצותה, וכשמבדיל לאחר הזאה, אינו אלא כמחתך בשר בעלמא^[75].

לעניין מחשבת פסול

החושב מחשבת פסול במיצוי, כגון שחושב מחשבת פגול*, לסוברים שמיצוי מעכב, הקרבן פסול, וזהו ששנינו במשנה: אחד חטאת העוף, ואחד עולת העוף, שמלקן ומיצה דמן חוץ למקומן פסול וכו', חוץ לזמנן, פיגול וחייבים עליו כרת^[76], ולסוברים שמיצוי אינו מעכב, אין הקרבן נפסל - שאין מחשבה פוסלת אלא כשחושב בשעת עבודה שמעכבת את הכפרה^[77] - ומה ששנינו אחד חטאת העוף, ואחד עולת העוף, שמלקן ומיצה דמן חוץ למקומן פסול וכו' - ומשמע שיש פיגול אף במחשבת פסול במיצוי - המשנה שנויה לצדדין, שמלקן מתייחס בין לעולת העוף ובין לחטאת העוף, שבמליקת שתיהם מחשבה פוסלת ומפגלת, ומה שכתוב "שמיצה דמן" מתייחס לעולת העוף בלבד, אבל במיצוי חטאת העוף, אין מחשבה פוסלת^[78]. ומה ששנינו: חטאת העוף וכו' מיצה דמה שלא לשמה וכו' פסול^[79], אף על פי שלסוברים שמיצוי אינו מעכב, אין מחשבה פוסלת במיצוי, כתבו ראשונים, שאין הכוונה למיצוי, אלא להזאה*^[80]. יש מן האחרונים שכתבו, שלדעת הירושלמי שסובר ששיירי הדם של חטאות-הפנימיות*, שאף על פי שמעכבים^[81], מכל מקום אין להם דין מתיר, ולכן אין מחשבה פוסלת בהם^[82], הוא הדין מיצוי הדם בחטאת העוף, שהוא מדין שיירי הדם^[83], אף לסוברים שמעכב, אין לו דין מתיר, ואין מחשבה פוסלת בו, ומה שאמרו שמחשבה פוסלת במיצוי הדם, אינו אלא לדעת הבבלי שסובר ששיירי הדם של חטאות הפנימיות שמעכבים, יש להם דין מתיר ומחשבה פוסלת בהם^[84], והוא הדין מיצוי חטאת העוף, שאף על פי שהוא מדין שיירי הדם, מחשבה פוסלת בו^[85]. על הסוברים שלא שייך מחשבת פיגול במיצוי, מפני שהמיצוי נעשה ממילא, עי' להלן^[86].

לעניין מעילה

לסוברים שמיצוי מעכב, אם יש מעילה קודם המיצוי אף אחרי הזאה, יש בדבר כמה שיטות בראשונים ובאחרונים: א) יש סוברים שיש מעילה^[87], וכך נראה בתלמוד, שאמרו שלסוברים שמיצוי מעכב, מה ששנינו במשנה: חטאת העוף הוזה דמה וכו', ואין בה מעילה, שונים במשנה: מיצה דמה, שהדינים האמורים במשנה, אינם אלא עד שיעשה מיצוי^[88]. ולדעתם אף מה שכתבו ראשונים, שחטאת העוף שהוזה דמה, אין בה מעילה^[89], אין כוונתם להזאה בלבד, ואף קודם מיצוי אלא שהיה אף מיצוי^[90], שעשה את ההזאה בשלימותה כדינה, שהמיצוי הוא מעבודת ההזאה^[91], עד אחרי מיצוי^[92], או שהלשון "הוזה דמה" כולל מיצוי, ובמשנה שנו הוזה דמה, שרוב הדם יוצא בהזאה^[93]. ב) ויש סוברים, שהוא מחלוקת שני התלמודים^[94], הבבלי שסובר ששיירי הדם של חטאות-הפנימיות* חשובים מתיר^[95], אף על פי שתורת שיריים עליהם, לכן אמרו בתלמוד, שקודם מיצוי יש בו מעילה, כיון שלמיצוי יש דין מתיר, אף על פי שהוא מדין שיירי הדם שעדיין לא נגמרה הקרבתה, והירושלמי שסובר ששיירי הדם של חטאות הפנימיות, שכיון שתורת שיריים עליהם, אינם חשובים מתיר^[96], הוא הדין מיצוי שחשוב שיירי הדם אינו חשוב מתיר, ולכן אחרי הזאה, אף על פי שלא היה מיצוי, אין בו מעילה^[97]. ויש סוברים שהמחלוקת בין שני התלמודים תלויה במחלוקתם, אם אחרי הזאה, לא נשאר דם בעוף כדי שיהיה אפשר לעשות מיצוי, שהבבלי סובר שהקרבן פסול^[98], והירושלמי סובר, שהקרבן כשר אף ללא המיצוי, שלא אמרו שמיצוי מעכב, אלא כשנשאר דם כדי לעשות בו מיצוי, אבל אם לא נשאר דם, אינו מעכב^[99], ולכן לדעת הירושלמי, אחרי הזאה אין מעילה, אפילו לסוברים שמיצוי מעכב, מפני שאין הכרח לעשות את המיצוי, שהרי אם לא נשאר דם, הקרבן כשר^[100]. ג) ויש סוברים, שלדעת כולם אחרי הזאה לפני מיצוי אין מעילה, ועל כך עי' להלן^[101].

אם המיצוי חלק מן הכפרה

מיצוי חטאת העוף, לסוברים שמעכב, אם הוא חלק מן הכפרה, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאינו חלק מן הכפרה, שעיקר הכפרה היא בהזאה, שהיא במקום זריקה^[102], ואף על פי שהמיצוי מעכב בהזאה, שאם לא מיצה לא יצא ידי חובת ההזאה, מכל מקום כיון שהוא מדין שיירי-הדם^[103], אינו מכפר, והוא עבודה בפני עצמה, וזהו ביאור שיטת רב פפא בדעת רבי ישמעאל, במיצוי חטאת העוף שאינו מכפר אבל מעכב^[104], שכוונתו שהמיצוי אינו מעכב אלא את ההזאה, שאם אינו עושה מיצוי, נפסל הקרבן ונפקע הכשר הזריקה למפרע, אבל הדמים אינם מכפרים^[105]. ולכן לעניין מעילה*, יש מן הראשונים שכתבו: חטאת העוף מועלים בה משהוקדשו עד שיזה דמה, הוזה דמה אין בה מעילה^[106], ונראה מדבריהם שסוברים, שאף על פי שמיצוי מעכב^[107], מכל מקום אחרי הזאה, אפילו קודם מיצוי, אין בה מעילה^[108], ומה שאמרו שקודם מיצוי, אין חייבים משום פיגול נותר וטמא, מפני שעדיין לא הסתיים הכשרו של הקרבן, שהמיצוי מעכב^[109], אינו לעניין מעילה, שחיוב מעילה אינו תלוי אם הסתיים הכשרו של הקרבן, אלא תלוי אם היתה כפרה, שאז אינו "קדשי השם"^[110], והיינו בעבודת ההזאה שמכפרת - כמו זריקה בקרבנות בהמה^[111] - וכיון שהיתה הזאה, נגמרה עבודה המכפרת, ואינו קרוי "קדשי השם", ואף על פי שהמיצוי מעכב, מכל מקום כיון שאינו אלא מדין שיירי-הדם*^[112], אינו שייך לכפרה, ומה שמעכב הוא רק תנאי להכשר ההזאה, ולכן יש חילוק בין חיוב משום פיגול נותר וטמא, לדין מעילה, שלגבי חיוב משום פיגול נותר וטמא, תלוי בהכשרו של הקרבן, שאף על פי שהיתה כפרה בהזאה, מכל מקום כיון שמיצוי מעכב, נמצא שלא הסתיים הכשרו של הקרבן, ועדיין אינו חייב עליהם, ומה שאין כן חיוב מעילה אינו תלוי בהכשרו של הקרבן אלא בכפרה, ומה ששנינו שאף לעניין מעילה, אין הקרבן יוצא מידי מעילה אחרי הזאה^[113], היינו באופן שלא היה בסופו של דבר מיצוי, וכיון שמיצוי מעכב, הקרבן יהיה פסול, ויהיה בו מעילה ככל קרבנות פסולים^[114], ומה שכתבו ראשונים שאחרי הזאה אף על פי שלא היה מיצוי אין בו מעילה, היינו כשעושה אחר כך מיצוי, ואז מתברר למפרע שהזאה היתה כדין, ואין בה מעילה מזמן הזאה^[115]. ב) ויש סוברים, שמיצוי הוא מעבודת ההזאה, כיון שמיצוי הוא מדין שיירי-הדם*^[116], אף הוא מעבודת ההזאה, שההזאה והמיצוי ביחד, הם עבודת הדם המכפרת^[117], וזהו שלמדנו מן הכתוב "חטאת הוא" שמיצוי מעכב^[118], שאף הוא עיקר החטאת^[119]. יש מן האחרונים שכתבו, שמפני שהמיצוי הוא מעבודת ההזאה, לכן אם עשה את ההזאה שלא במקומה, אין בה דין זריקה שלא במקומה שמכפרת ואי אפשר לחזור ולהזות^[120], שהזאה לבד ללא מיצוי, אינה מכפרת, ויכול לחזור ולהזות במקומו^[121].

אם המיצוי מעבודת הדם

אם המיצוי הוא חלק מעבודת הדם, לסוברים שמיצוי מעכב, יש מן האחרונים שכתב, שהמיצוי אינו חלק מעבודת הדם כלל, שעבודת הדם אינה אלא בהזאה בלבד, שהיא עושה את הריצוי והכפרה, והמיצוי היא עבודה נוספת שיש לעשות בקרבן, והיא מעכבת בסדר ההקרבה, וזהו שאמרו שהדמים של מיצוי חטאת העוף, אינם מכפרים^[122], שאינם שייכים לעבודת הדם שמכפרת, ולכן לעניין מעילה, יש מן הראשונים שסוברים, שאף לדעות שמיצוי מעכב, אחרי הזאה וקודם מיצוי, אין בה מעילה, שאף על פי שכל זמן שלא היה מיצוי, אין חייבים משום פיגול נותר וטמא, הרי זה מפני שעדיין לא קרב המתיר כמצוותו, שהמיצוי מעכב, אבל לעניין איסור מעילה אינו תלוי אם הסתיים הכשרו של הקרבן, אלא תלוי אם היה גמר הריצוי והכפרה, וכיון שעבודת הדם היתה בהזאה הרי יש כבר ריצוי וכפרה ואין בו מעילה^[123]. ומדברי כמה מן האחרונים נראה שסוברים, שהמיצוי הוא מעבודת הדם^[124].

מיצוי אחרי מיתה

אם מתו הבעלים אחרי הזאה, קודם שעשו מיצוי, לסוברים שמיצוי מעכב, כתבו אחרונים שתלוי אם מיצוי מכפר, לסוברים שמיצוי מכפר^[125], אי אפשר לעשות מיצוי, שאין-כפרה-למתים*^[126], ולסוברים שמיצוי אינו מכפר^[127], אפשר לעשות מיצוי אף אחרי מיתת הבעלים, מכיון שקרבנות שאינם חטאת* או אשם* אפשר להקריב לאחר מיתה^[128], הוא הדין שאפשר לעשות מיצוי לאחר מיתה, מפני שכבר היתה כפרה מחיים, ואחרי המיצוי יתברר למפרע שההזאה היתה כשרה, ונתכפרו הבעלים על ידי ההזאה בעודם בחיים^[129].

אם אין דם

אם אחרי הזאה, לא נשאר דם בעוף כדי שיהיה אפשר לעשות מיצוי, לסוברים שמיצוי מעכב, הקרבן פסול^[130]. ויש מן האחרונים שכתב, שהירושלמי חולק על זה וסובר, שהקרבן כשר אף ללא המיצוי, שלא אמרו שמיצוי מעכב, אלא כשנשאר דם כדי לעשות בו מיצוי, אבל אם לא נשאר דם, אינו מעכב^[131].

שתי המחלוקות נפרדות

בדין מיצוי חטאת העוף שנחלקו תנאים ואמוראים אם מעכב, יש מן האחרונים שכתב, שהם שתי מחלוקות נפרדות שאינן תלויות זו בזו^[132], במיצוי נאמרו שני דינים נפרדים, שאינם תלויים זה בזה: א) עבודת מיצוי לקיר המזבח^[133], היינו שתחילת נתינת דם המיצוי, אינה כשיירי הדם בקרבנות בהמה שהם על היסוד^[134], אלא לקיר המזבח^[135], ב) מיצוי מדין שיירי-הדם*, שהדם צריך להגיע ליסוד^[136], ומחלוקת האמוראים, לעניין אם קודם מיצוי חייבים משום פיגול נותר וטמא^[137], אינה אלא לדין עבודת המיצוי שהיא לקיר המזבח, אבל בדין שיירי הדם שיש במיצוי, שהדם צריך להגיע ליסוד, אם מעכב, לא נחלקו אמוראים אלא תנאים, שרבי ישמעאל שסובר שמיצוי מעכב^[138], כוונתו לדין שיירי הדם שיש במיצוי שהדם צריך להגיע ליסוד, שמעכב, ורבי עקיבא שסובר שמיצוי אינו מעכב^[139], כוונתו שהדין שיירי הדם שיש במיצוי שהדם צריך להגיע ליסוד, שאינו מעכב^[140]. על הסוברים שלהלכה הדין שיירי הדם שיש במיצוי, שהדם צריך להגיע ליסוד, מעכב, והדין עבודת המיצוי לקיר המזבח אינו מעכב, עי' להלן^[141]. ומדברי כמה אחרונים נראה, שסוברים שהמחלוקות תלויות זו בזו^[142].

להלכה

להלכה, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שמיצוי אינו מעכב^[143]. ב) ויש סוברים שמעכב^[144]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר, שלדעתם סתם משנה שמיצוי מעכב, והלכה-כסתם-משנה*^[145]. ג) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלא הוכרעה ההלכה^[146]. ד) ויש סוברים, שתלוי בשני הדינים שבמיצוי: (א) עבודת המיצוי, והיא מיצוי הדם לקיר המזבח, (ב) מיצוי מדין שיירי-הדם*, שהדם צריך להגיע ליסוד^[147], ולהלכה מיצוי מדין שיירי-הדם*, שהדם צריך להגיע ליסוד, מעכב^[148], ודין עבודת המיצוי לקיר המזבח אינו מעכב, ולכן להלכה אין מעילה אחרי הזאה, אף קודם מיצוי^[149], שאף על פי שמיצוי מדין שיירי הדם מעכב, מכל מקום עבודת המיצוי אינה מעכבת, וכל שאין עבודה שמעכבת, יצא מכלל קדשי השם, ואין בו מעילה^[150].

מחשבת פיגול במיצוי לבדו

לסוברים שמיצוי מעכב, ופוסלת מחשבת פגול* במיצוי^[151], אם היתה מחשבת פיגול במיצוי לבדו, ללא מחשבת פיגול בהזאה*, נחלקו אחרונים אם הוא פיגול: א) יש סוברים שאינו פיגול^[152], מהם שכתבו, שההזאה עם המיצוי חשוב מתיר אחד, ואין מפגלים בחצי מתיר^[153], ויש שהוכיחו כן, משיירי-הדם* בחטאות-הפנימיות*, שהם מעכבים, וחשובים עם ההזאות מתיר אחד^[154], הוא הדין מיצוי שהוא מדין שיירי הדם^[155], שחשוב עם ההזאה מתיר אחד^[156]. ומהם שכתבו, מטעם שמיצוי חטאת העוף לדעתם^[157], אינו על ידי מעשה, אלא נעשה ממילא, ונמצא שהמיצוי אינו עבודה, ולא שייך בו מחשבת פיגול^[158]. ומה ששנינו אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף, שמלקן ושמיצה את דמן וכו' פיגול^[159], שמשמע שבמיצוי לבדו הוא פיגול, יש לפרש את המשנה, שבמיצוי נכלל אף הזאה^[160], או שכוונת המשנה שהפיגול היה בהזאה, ומה שנקטו פיגול במיצוי, שהוא הפוסל בין בעולת העוף, בו פוסל במיצוי לבדו, ובין בחטאת העוף שהמיצוי נעשה בהזאה^[161]. ויש שכתבו, שמה שאמרו שמיצה דמה, הכוונה שפיגל אף בהזאה, והזכירו את המיצוי שהיא עבודה אחרונה^[162]. ולסוברים שבמיצוי לבדו אינו פיגול, שאין מפגלים בחצי מתיר, כתבו אחרונים, שאפשר לפרש את המשנה, כדעת הסוברים שמפגלים בחצי מתיר^[163]. ב) ויש סוברים שאם היתה מחשבת פיגול במיצוי לבדו, הוא פיגול, אף אם לא היתה מחשבת פיגול בהזאה, ואינו חשוב חצי מתיר, ודוקא בשיירי הדם של חטאות הפנימיות, לפי שהם בכלל ההזאות, חשובים חצי מתיר, אבל מיצוי אף על פי שמעכב, מכל מקום אינו בכלל הזאה, אלא כעבודה נוספת על המיצוי, ולכן אינו חשוב חצי מתיר^[164], ואם כן מה ששנינו אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף, שמלקן ושמיצה את דמן וכו' פיגול, מתפרש כמשמעות לשון המשנה, שאף בחטאת העוף במיצוי לבד הוא פיגול ^[165]. וכן נראה מדברי ראשונים שכתבו, שהעוף נפסל במחשבה בשני דברים, במליקה, ובמיצוי הדם^[166], ומשמע שנפסל במחשבה במיצוי לבדו, אף על פי שלא חשב בהזאה^[167].

להשאיר דם

אם צריך להשאיר דם, כשממצים את חטאת העוף, לסוברים שהמיצוי אינו מעכב, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שמזה שאמרו שכוונת הכתוב והנשאר בדם ימצה, שדוקא אם נשאר ימצה, ואם לא נשאר אינו מעכב^[168], משמע שאף לכתחילה אין צריך להשאיר דם, שהמצוה של מיצוי אינה אלא אם נשאר דם^[169]. ב) ויש סוברים, שאף על פי שהמיצוי אינו מעכב, מכל מקום לכתחילה צריך להשאיר דם, כדי לקיים מצות מיצוי, ומה שאמרו שכוונת הכתוב שדוקא אם נשאר ימצה, ואם לא נשאר אינו מעכב, אין הכוונה שהמצוה היא דוקא כשנשאר דם, אלא הכוונה שאם נשפך הדם, אינו מעכב, אבל לכתחילה צריך להשאיר דם^[170]. ונראה מדברי אחרונים שסוברים כן בדעת התוספתא^[171], שאף על פי שלדעת התוספתא מיצוי אינו מעכב^[172], מכל מקום שנינו בתוספתא: ומזה מדמה על קיר המזבח^[173], ולא שנו ומזה דמה, שלכתחילה לא יזה את כל דמה, אלא מדמה, שמצוה להשאיר מן הדם, כדי שיוכל למצות^[174].

זר שמיצה

זר* שמיצה עולת העוף, חייב מיתה, ככל עבודות שזר ששימש במקדש חייב מיתה^[175]. וזר שמיצה חטאת העוף, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש אומרים שחייב מיתה^[176], ואף על פי שמיצוי אינו מעכב לסוברים כן^[177], מכל מקום חיוב מיתה הוא אף על עבודות שאינן מעכבות^[178]. ב) ויש אומרים שאינו חייב מיתה^[179], מהם שכתבו, מפני שמיצוי הוא מדין שיירי-הדם*^[180], ואינו עיקר הכפרה^[181], לכן אינו חייב מיתה^[182]. ומהם שכתבו לדעתם שבחטאת העוף אין כלל עבודה של מיצוי, והמיצוי אינו אלא גמר ההזאה, שממנה הדם מתמצה מאליו ליסוד^[183], לכך לא שייך בזה חיוב מיתה, שאין במיצוי מעשה^[184]. ג) ויש אומרים שתלוי במחלוקת אם מיצוי מעכב^[185], שלסוברים שמיצוי מעכב, המיצוי הוא מעבודת ההזאה, שההזאה והמיצוי ביחד, הם עבודת הדם המכפרת, לסוברים כן^[186], זר חייב מיתה - כמו שחייב מיתה על הזאה^[187] - ולסוברים שמיצוי אינו מעכב, אינו חייב מיתה^[188].

העלאת חוץ

אם יש חיוב על העלאת-חוץ* במיצוי חטאת העוף, מצדדים אחרונים, שלסוברים שהמיצוי אינו מעכב^[189], מפני שמיצוי חטאת העוף הוא מדין שיירי-הדם*^[190], ועל שיירי הדם אין חיוב על העלאת חוץ^[191], הוא הדין שאין חיוב על העלאת חוץ במיצוי^[192], ולסוברים שמיצוי חטאת העוף מעכב^[193], חייבים על העלאת חוץ במיצוי, כמו שיש חיוב העלאת חוץ על שיירי הדם של חטאות הפנימיות, מפני שהם מעכבים את הכפרה^[194]. ויש שכתבו, שאף לסוברים שמיצוי מעכב, אין חיוב על העלאת חוץ, שאינה עבודה גמורה אלא השלמת הזאה^[195].

אכילת בשר לפני מיצוי

אם מותר לאכול את בשר חטאת העוף לפני המיצוי^[196], נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שלדעות שמיצוי אינו מעכב, אין איסור לאכול את בשרה לפני מיצוי^[197]. ב) ויש סוברים שאף לדעות שמיצוי אינו מעכב, אסור לאכול את בשרה, מפני שמצוה לעשות מיצוי^[198].

אינו ראוי למיצוי

חטאת העוף שאינה ראויה לעשות בה מיצוי, לסוברים שמיצוי אינו מעכב^[199], נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שפסולה, שצריכה להיות ראויה למיצוי, שכל-שאינו-ראוי-לבלה-בלה-מעכבת-בו*^[200]. ב) ויש סוברים שכשרה, שהכלל שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, לא נאמר אלא בדבר הנעשה קודם גמר המעשה, שבעת העשות גמר הדבר, לא נעשה כהלכתו, אבל במיצוי שעושים אותו אחרי ההזאה^[201], שנמצא שההזאה היתה כהלכתה, אלא שיחסר המיצוי שצריך להיעשות אחר כך, אין שייך בזה הכלל שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו^[202].

מקום מיצוי עולת העוף

בעליונו של קיר המזבח

מיצוי עולת העוף הוא על קיר המזבח^[203], ושנינו: על קיר המזבח, ולא על קיר הכבש, ולא על קיר ההיכל - ולא על קיר היסוד^[204], ולא על קיר האולם^[205] - שנאמר: ונמצה דמו על קיר המזבח^[206]. והוא על קיר העליון^[207], היינו עליונו של הקיר^[208], כל מקום שלמעלה מחוט הסיקרא^[209], שבאמצע המזבח^[210], שנאמר: ומלק את ראשו, והקטיר המזבחה, ונמצה דמו^[211], וכי תעלה על דעתך שלאחר שהקטיר חוזר וממצה - הרי לאחר שהקטיר ונשרף, אי אפשר למצות ממנו את כל הדם^[212], או שאי אפשר להקטיר לפני עבודת הדם, שהדם מתיר את הבשר למזבח^[213], כמו שנאמר: כי הדם הוא בנפש יכפר"^[214], ואם אין דם אין בשר^[215] - אלא לומר לך: מה הקטרה בראש המזבח^[216], אף מיצוי בראש המזבח^[217], וכיון שעל המזבח שהוא מקום הקטרה אי אפשר לעשותו, שהרי נאמר על קיר המזבח^[218], עושים את המיצוי בקיר המזבח במקום הקטרה^[219], ויש מן הראשונים שכתבו, שהמקור למיצוי למעלה מחוט הסיקרא, שלא נאמר בעשיית המיצוי שיגיע הדם ליסוד, כמו שנאמר בחטאת העוף^[220]. וזהו ששנינו: ממצה מדמה על קיר המזבח, אם עשאה למטה מרגליו - כלומר למטה מרגלי הכהן שנמצא על הסובב, כשעושה את המליקה* - אפילו אמה - ובלבד שלא יצא ממנה כחוט השערה^[221] - כשרה^[222], שאז המיצוי נעשה בחצי הקיר העליון של המזבח, שהסובב היה אמה אחת מעל חוט הסיקרא^[223]. מדברי ראשונים שכתבו: וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מן החוט שבאמצע המזבח^[224], נראה שאף לכתחילה יכול לעשות את המיצוי שם^[225].

בקרן דרומית מזרחית

המיצוי נעשה בקרן דרומית מזרחית^[226], וכתבו אחרונים, שכל הקיר העליון כשר למיצוי, ומיצוי בקרן דרומית מזרחית, אינו אלא לכתחילה^[227].

אינו כנגד היסוד

על מיצוי עולת העוף כנגד היסוד, כתבו ראשונים, שאף על פי שבקרבנות בהמה צריך לתת את הדם כנגד היסוד^[228], במיצוי אין צריך לתת כנגד היסוד, שנתינה כנגד היסוד לא נאמרה אלא בקרבנות בהמה ולא בעופות^[229]. ובטעם הדבר כתבו אחרונים, לפי שנתינה כנגד היסוד, אינה אלא כשנתינת הדם היא בקיר התחתון, ולא בעולת העוף שהמיצוי הוא בקיר העליון^[230], שנתינה כנגד היסוד, אינה קביעת מקום בעלמא במזבח בלבד, שזריקת הדם יהיה כנגד היסוד, אלא שהוא חלות דין יסוד בזריקה עצמה, שהזריקה עצמה טעונה יסוד, שעצם נתינת הדם יהיה על היסוד, ואף על פי שזריקת הדם אינה על היסוד עצמו אלא על הקיר, מכל מקום אף נתינה כנגד היסוד, נקראת נתינה על היסוד, ולכן לא שייך הדין של נתינה כנגד היסוד אלא בניתנים למטה מחוט הסיקרא, אבל בעולת העוף שניתנת למעלה, לא שייך לומר בה שחשוב נתינה על היסוד, שהרי התורה חלקה אותם לשני מקומות מדין מחיצה לדמים, וכל שהוא למעלה לא שייך בו לומר נתינה כנגד היסוד^[231].

מחלוקת על מקום המיצוי

על מקום המיצוי שהוא מחוט הסיקרא ולמעלה^[232], יש חולקים, רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: כל עצמה אינה נעשית אלא בראש המזבח^[233], וכן סוברים רבי שמעון ורבי יוחנן בן ברוקה בתוספתא: בראשו של מזבח היתה נעשית^[234], שצריך לעשות את המיצוי בקיר הסמוך למקום הקטרה, שנאמר: והקטיר ונמצה דמו^[235], ובדעתם על מקום המיצוי, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שהוא בקיר המזבח שלמעלה מן הסובב^[236]. ב) ויש סוברים, שהוא בקרן המזבח^[237]. ג) ויש סוברים, שהוא באמה העליונה של קיר המזבח^[238].

ביאור המחלוקת

בביאור מחלוקת התנאים על מקום המיצוי, אמרו בתלמוד, שנחלקו אם אפשר - בשעת הדחק^[239] - לעשות מערכה על הסובב^[240]. כמה ראשונים פירשו, שהסוברים שמיצוי על קיר המזבח שלמטה מרגליו כשרה, סוברים שאפשר לעשות מערכה על הסובב ולהקטיר שם^[241], ובביאור הטעם שאמה הסמוכה לסובב כשרה למיצוי, למרות שאי אפשר להקטיר שם^[242], כתבו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שאף אמה שסמוכה לסובב חשובה כמקום הקטרה^[243]. ב) ויש סוברים שאמה שמתחת לסובב, חשוב כחלק מהסובב, ולכן חשוב הוא מקום הקטרה^[244]. ג) ויש סוברים, שהאמה הסמוכה לסובב הוא מקום הכשר להקטרה, שכיון שעושים מערכה על גבי סובב, חשוב כל חצי המזבח ולמעלה מקום הקטרה, שחוט הסיקרא באמצע המזבח מחלק את המזבח^[245], ומה שאמרו שעושים מערכה על הסובב, אינו מפני שמקום המערכה הוא דוקא על הסובב, אלא מפני שאי אפשר לעשות מערכה באויר, עושים על הסובב, אבל כל חצי המזבח ולמעלה חשוב הוא מקום הקטרה, ואף על פי שבפועל אי אפשר להקטיר באמה הסמוכה לסובב, מכל מקום הוא מקום הכשר להקטרה^[246].

שיטת רבי נחמיה וראב"י

בדעת רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב, שסוברים שאי אפשר לעשות מיצוי מתחת לסובב, ביארו אחרונים, בדעת הראשונים שסוברים שלדעת רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אי אפשר לעשות מערכה על הסובב^[247], לפי השיטות שלמעלה: א) הסוברים שדוקא מתחת לרגלי הכהן אי אפשר לעשות מיצוי, אבל אפשר לעשותו בקיר המזבח שלמעלה מן הסובב^[248], סוברים שכיון שלמעלה במזבח הוא מקום הקטרה, לכן כל המזבח חשוב מקום הקטרה, עד הסובב שפסול להקטרה^[249], ואף על פי שהמיצוי הוא על הקיר^[250], ובקיר עצמו אי אפשר להקטיר, מכל מקום הוא קיר של ראש המזבח, ובו אין לחלק בין מה שסמוך למערכה, בין מה שרחוק מן המערכה, שקיר אחד הוא, וכל הקיר קרוי קיר של ראש המזבח, לכן אפשר לעשות בו מיצוי, עד הסובב שמחלק את הקיר^[251]. ויש שכתבו, שכל הגובה שמן הסובב ולמעלה, הרי הוא בכלל מקום המערכה, שכך הוא בעיקר הדין שמן הסובב ולמעלה מתחיל מקום המערכה, והקיר בעיקר דינו שייך למקום המערכה והקטרה^[252], לכן יכול לעשות שם מיצוי^[253]. ב) והסוברים שאף למעלה מן הסובב אי אפשר לעשות מיצוי, אלא יש לעשותו על קרן המזבח^[254], סוברים שדוקא קיר הקרן, קרוי קיר של מקום הקטרה, מפני שראוי להקטיר עליו - לדעתם^[255] - אבל קיר המזבח אף שלמעלה מן הסובב, אינו בכלל מקום הקטרה, ואינו חלוק משאר קיר המזבח, ואינו שייך למקום הקטרה שעליו, ולכן אי אפשר לעשות שם מיצוי^[256]. או שסוברים שעושים מיצוי על קרן המזבח, מפני שהוא סמוך למקום הקטרה^[257]. ג) והסוברים שאי אפשר לעשות מיצוי על קיר המזבח ואפילו מעל הסובב, אלא באמה העליונה של קיר המזבח^[258], סוברים שמעל הסובב אינו מקום הקטרה, ומכל מקום באמה העליונה מפני שהוא סמוך למקום המערכה של המזבח, אפשר לעשות מיצוי^[259], ויש שדחו, שאין סברא שדוקא אמה אחת כשרה למיצוי, שכיון שנאמר בתורה "קיר", אין לחלק בין מה שסמוך למערכה, בין מה שרחוק מן המערכה, שקיר אחד הוא^[260].

ביאור נוסף במחלוקת

על מחלוקת התנאים במקום המיצוי, שאמרו בתלמוד, שנחלקו אם אפשר לעשות מערכה על הסובב^[261], יש מן הראשונים שפירשו, שהסוברים שאפשר לעשות מיצוי על קיר המזבח שלמטה מרגליו, סוברים שאין עושים מערכה על גבי סובב, והסוברים שאי אפשר לעשות מיצוי על קיר המזבח שלמטה מרגליו, סוברים שעושים מערכה על גבי סובב^[262], וביארו אחרונים, שהם סוברים שכיון שהמיצוי צריך להיות על קיר המזבח ובראש המזבח^[263], והקיר אינו שייך לראש המזבח, בהכרח שהכוונה לקיר של ראש המערכה, וקיר העליון אינו מתחלק, ועד חוט הסיקרא חשוב קיר של המזבח, לכן המיצוי הוא מחוט הסיקרא ולמעלה, שהוא מאמה שמתחת לרגליו, והסוברים שעושים מערכה על גבי סובב, סוברים שקיר המזבח אינו חשוב מקום הקטרה מחמת שהוא קיר של ראש המערכה, אלא מחמת שהוא נתון על הסובב, והסובב עצמו חשוב מקום המערכה, ונמצא שדוקא קיר זה כשר, אבל קיר שמתחת לסובב אינו חשוב ראש המזבח^[264].

בקרן המזבח

מיצוי בקרן המזבח לסוברים כן^[265], נחלקו ראשונים: א) יש סוברים, שהקרן חשובה מקום הקטרה, שראוי להקטיר עליה בשעת הדחק^[266]. ב) ויש סוברים, שהקרן סמוכה היא למקום הקטרה^[267]. ג) ויש סוברים, שהקרן היא ראש המזבח, וכל ראש המזבח נחשב מקום הקטרה^[268].

באיזה חלק של הקרן

לסוברים שהמיצוי בקרן המזבח, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שעושים את המיצוי על קיר הקרן, שהוא קיר של מקום הקטרה^[269]. ב) ויש סוברים, שעושים את המיצוי על הקרן עצמה, כיון שצריך לעשות את המיצוי בראשו של מזבח^[270], ועל הקיר^[271], לכך עושים את המיצוי על הקרן, שהקרן כולה חשובה קיר, ואף ראשה של קרן, כמו שכשרה לעניין הזאת דמים, וכיון שהקרן עומדת על ראש המזבח, יש לה דין ראש המזבח^[272].

ב' הלכות במקום המיצוי

בדעת רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב, שסוברים שאי אפשר לעשות מיצוי מתחת לסובב^[273], יש מן האחרונים שסוברים, שאף הם מודים שמקום מתן דמים הוא כל הקיר שלמעלה מחוט הסיקרא^[274], ומה שאי אפשר לעשות מיצוי מתחת לסובב, הוא דין נוסף, שמעשה עולת העוף הן במליקה והן במיצוי, צריך להיות למעלה במקום הקטרה^[275], ואם מיצה למעלה מחוט הסיקרא שלא בראשו של מזבח, נפסל שנעשה המיצוי שלא במקום הכשרו, אבל לא מפני שהדם שניתן שלא במקומו, ולכן אם בשעת המליקה תהיה מחשבת פגול* לעשות מיצוי חוץ לזמנו, באופן שהמיצוי יעשה למעלה מחוט הסיקרא מתחת לראש המזבח, הוא פיגול, ואינו נידון כמחשב על מיצוי שלא במקומו שאינו פיגול, מפני שלגבי מקום נתינת הדם כל הקיר העליון חשוב מקום הדם^[276].

להלכה

להלכה, כתבו ראשונים: ממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח, למעלה מן החוט שבאמצע המזבח^[277], והיינו כדעת הסוברים, שאפשר לעשות את המיצוי על קיר המזבח שלמטה מרגליו עד אמה, שזהו למעלה מן החוט שבאמצע המזבח^[278]. ויש מן האחרונים שכתבו, שהלכה כרבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב^[279], מפני שלדעתם כן הוא סתם התלמוד^[280], או מפני שמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, שהלכה כמותו בכל מקום^[281], ודחו דבריהם מדברי הראשונים^[282].

אם מיצה למטה

אם שינה - בעולת העוף, שעשה את המיצוי למטה מחוט הסיקרא^[283] - פסול^[284]. בטעם הדבר שהמיצוי למטה פסול, אף על פי שמיצוי למעלה למדנו מהקטרה שהיא בראש המזבח^[285], והקטרה עצמה אינה מעכבת^[286], כתבו ראשונים ואחרונים בכמה דרכים: א) יש סוברים, שהלימוד הוא, כמו שלגבי הקטרה אם שינה את המקום הרי הוא כמו שלא הקטיר, כך המיצוי אם שינה את המקום, הרי הוא כמו שלא מיצה, ופסול^[287]. ב) ויש סוברים, שמכיון שנאמר בחטאת בהמה: הכהן המחטא אתה^[288], ודורשים: אותה שניתן דמה למעלה ולא אותה שניתן דמה למטה^[289], כלומר שאם שינה במתן דמים שנתן למטה במקום למעלה פסול, הוא הדין עולת העוף שנעשית למעלה, שאם עשאה למטה פסולה^[290]. ג) ויש סוברים, שזהו מה שדורשים בתורת כהנים מן הכתוב: לא ירצה ולא יחשב^[291], שהניתנים למעלה שנתנם למטה פסולים^[292]. ד) ויש סוברים, כיון שנאמר: ונמצה דמו על קיר המזבח^[293], ולמדנו שהמזבח האמור בכתוב הוא קיר העליון, וכל מקום שנאמר "המזבח", הוא לעכב^[294]. ה) ויש סוברים, שדורשים את הכתוב: "עֹלה הוא", שהמיצוי למעלה מעכב^[295]. ו) ויש סוברים שלמדים במה מצינו, שכמו שחטאת העוף שעשאה למעלה פסולה^[296], כך עולת העוף שעשאה למטה פסולה^[297]. אם מיצוי למטה פסול לגמרי, או שבעלים נתכפרו, והפסול אינו אלא בבשר שאין להקטירו, עי' להלן^[298].

על הקרן

מיצוי על הקרן פסול^[299], וביארו אחרונים, מפני שנאמר "קיר המזבח"^[300], וקרן אינה קיר^[301]. על התנאים הסוברים שהמיצוי הוא דוקא על הקרן, עי' לעיל^[302].

על הכבש

על הכבש*, אי אפשר לעשות מיצוי^[303], שנאמר: ונמצה דמו על קיר המזבח^[304], ודורשים ולא קיר הכבש^[305], וכתבו ראשונים, שאינה דרשה מיתור הכתוב, אלא כיון שנאמר קיר המזבח, והכבש אינו מזבח^[306], ואף על פי שלעניין כמה דינים, כבש הוא בכלל המזבח^[307], מכל מקום כתבו אחרונים, שאי אפשר לעשות מיצוי על הכבש^[308], שמקום המיצוי אינו במזבח, אלא בקיר המזבח^[309], וקיר הכבש אינו קרוי קיר המזבח^[310]. ויש מן האחרונים שכתבו, שמזבח אינו כולל כבש, אלא כשנכתב מזבח בלבד, אבל כשהכתוב מפרט את חלקי המזבח, אין המזבח כולל את חלקיו, ולכן במיצוי שכתוב "קיר המזבח", אין הכבש בכלל, שהוא נקרא מעלות המזבח^[311].

על היסוד

על היסוד, אי אפשר לעשות מיצוי^[312], שהמיצוי צריך להיות למעלה מחוט הסיקרא^[313].

על הרצפה

על רצפת העזרה אי אפשר לעשות מיצוי^[314], ואף על פי שנתקדשה להקטרת אברים ואימורים לסוברים כן^[315], ומיצוי עושים במקום הקטרה^[316], מכל מקום כתבו אחרונים, הרצפה שלא נתקדשה לעבודת הדם^[317], אי אפשר לעשות שם מיצוי^[318].

מקום מיצוי חטאת העוף

למטה מחוט הסיקרא

חטאת העוף נעשית - היינו אף המיצוי^[319] - למטה^[320], מחוט הסיקרא שהיה בחציו של גובה המזבח^[321], שנאמר: והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח^[322], ששיירי הדם שלו מתמצים על היסוד^[323], שאם המיצוי היה למעלה מחוט הסיקרא, פעמים שהדם מתמצה לסובב, כשממצים למעלה מן הסובב, אבל למטה מחוט הסיקרא כולו למטה מן הסובב, שהחוט הוא למטה מן הסובב אמה^[324], או שדורשים מן הכתוב: והזה על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה, שההזאה צריכה להיות במקום שהדם מתמצה ליסוד, ומכאן שהמיצוי הוא למטה^[325], או שמכיון שהמיצוי נעשה ממילא^[326], אם היה בקיר העליון, כיון שהדם מועט, לא יגיע ליסוד, אלא ודאי בקיר התחתון הוא, ואז הדם יגיע ליסוד^[327].

בקרן דרומית מערבית

המיצוי נעשה בקרן דרומית מערבית^[328].

אינו על האיצטבא

מיצוי חטאת העוף, לסוברים שהוא על קיר המזבח^[329], כתבו ראשונים, שאף על פי שהוא מדין שיירי-הדם*^[330], מכל מקום אינו לגמרי כשיירי הדם בקרבנות בהמה, שבקרבנות בהמה שפיכת שיירי הדם על האיצטבא - והיא בליטת היסוד הנראית כאיצטבא^[331] - אבל בחטאת העוף המיצוי אינו כן, שנאמר: והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח^[332], משמע מאליו, כלומר ממצים את הדמים על הקיר, והם יורדים מאליהם ליסוד^[333]. ולדעתם כתבו אחרונים, שלכך יש חילוק בלשון המשנה, בין מיצוי עולת העוף לחטאת העוף, שבעולת העוף שנינו: "מיצה" דמה על קיר המזבח^[334], שהדם מגיע לקיר המזבח על ידי המיצוי, ובחטאת העוף שנינו: שיירי הדם היה "מתמצה" על היסוד^[335], שיורד מאליו ליסוד^[336]. ביאור הדין שמיצוי חטאת העוף, לסוברים שאינו מעכב, אם נתן את הדם בכל מקום במזבח כשרה^[337], אף אם לא הגיע הדם ליסוד, אף על פי שהמיצוי הוא מדין שיירי הדם, ודין שפיכת שיריים אינו מתקיים אלא כששופך על היסוד^[338], כתבו אחרונים, שבשיירי הדם, מה שהדם צריך להגיע ליסוד, הוא מעצם העבודה, ולכן אם לא מגיע ליסוד אינו מתקיים דין שפיכת שיריים, אבל במיצוי, מלבד הדין שהדם צריך להגיע ליסוד, יש עוד דין של עבודת המיצוי לקיר המזבח, שתחילת נתינת דם המיצוי, אינה כשיירי הדם בקרבנות בהמה שהם על היסוד, אלא לקיר המזבח^[339], וכיון ששני הדינים אינם תלויים זה בזה^[340], לכן אף על פי שמיצוי מדין שיירי הדם אינו מתקיים, שהמקום הוא מעצם העבודה, מכל מקום מתקיים עבודת המיצוי שהיא לקיר המזבח^[341].

אם מיצה למעלה

חטאת העוף שמיצה דמה למעלה מחוט הסיקרא, לסוברים שמיצוי חטאת העוף מעכב^[342], פסולה^[343], ולדעתם שמיצוי מעכב, דורשים מן הכתוב: "חטאת הוא", שנאמר במיצוי חטאת העוף^[344], שהמקום מעכב^[345]. ולסוברים שהמיצוי אינו מעכב^[346], כשרה^[347], וזהו ששנינו: מיצה דמה בכל מקום במזבח כשרה^[348], לפי שאף אם היזה ולא מיצה כלל, כשרה^[349]. בביאור הדין נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שמקום המיצוי מעכב לדעת כולם, וכשעושה את המיצוי למעלה, הוא פסול וחשוב כמו שלא היה מיצוי, ומכל מקום מפני שהמיצוי אינו מעכב, כשרה^[350]. ב) ויש סוברים, שאינו מטעם שבדיעבד כשר אף אם לא היה מיצוי, אלא כיון שמיצוי אינו מעכב, אין מקומו מעכב אף לעניין מצוה, שכל דבר שאין העבודה מעכבת, אין המקום מעכב, ולכן מיצה בכל מקום כשרה^[351], ויש שכתבו שזהו שכתבו ראשונים, שמיצוי בכל מקום כשרה, מפני שמיצוי בחטאת העוף, אינה עבודה ליפסל בשינוי^[352].

שלא במקומו

מיצוי שנעשה שלא במקומו, אם נתכפרו הבעלים, כמו בקרבנות בהמה, שאם נתן את הדם על המזבח שלא במקומו, ששלא במקומו כמקומו דומה, שהבעלים נתכפרו, לסוברים כן^[353], נחלקו ראשונים ואחרונים, וכמה שיטות בדבר:

דינו כזריקה שלא במקומה

א) יש סוברים, שאף במיצוי נאמר ששלא במקומו הבעלים נתכפרו^[354], ולא אמרו שמיצוי חטאת העוף למעלה פסולה^[355], אלא לעניין שהבשר אסור באכילה^[356], וכן מיצוי עולת העוף למטה שפסולה^[357], אינו אלא לעניין שאסור להקטיר את הבשר^[358]. ומה ששנינו שאם עשה חטאת העוף למעלה פסול^[359], כתבו אחרונים, שאין הכוונה מפני שעשה למעלה, אלא הכוונה שעשה כמו עולת העוף שהיא למעלה, ואין הפסול מפני שעשאה למעלה, אלא משום פסולים אחרים^[360], כגון חטאת לשם עולה, שפסול מפני שלא לשמה^[361], ואפילו אם הקריב את החטאת בסתמא, פסול, שלא הקריבה לשמה, ואין אומרים בה סתמא לשמה^[362], שכיון שיש שינוי במקום העבודה, אין אומרים בה סתמא לשמה^[363], או שעשה את החטאת מעשה עולה שאין בה הזאה אלא מיצוי בלבד, ופסול מפני שלא עשה הזאה^[364], או שמלק והבדיל כמעשה עולת העוף^[365], שפסול בחטאת העוף לסוברים כן^[366].

דוקא בחטאת העוף

ב) ויש סוברים, שיש חילוק בין חטאת העוף לעולת העוף, שבחטאת העוף שלא במקומו כמקומו דומה, ובעולת העוף אין אומרים בה שלא במקומו כמקומו דומה, שמיצוי עולת העוף למעלה, אינו מקום נתינת הדם בלבד, אלא שמקום העבודה של עולת העוף הוא למעלה, שהרי אף את המליקה צריך לעשות למעלה^[367], ושלא במקומו כמקומו דומה, אינו אלא כשהשינוי הוא במקום נתינת הדם, ולא כשהשינוי הוא במקום העבודה^[368].

אין דינו כזריקה שלא במקומה

ג) ויש סוברים, שבין בחטאת העוף ובין בעולת העוף, אין אומרים בהם ששלא במקומו כמקומו דומה^[369], וכמה טעמים בדבר: (א) יש שכתבו, שמקום המיצוי בשניהם אינו מקום נתינת הדם בלבד, אלא שמקום העבודה של עולת העולת העוף למעלה, ומקום העבודה של חטאת העוף הוא למטה, ושלא במקומו כמקומו דומה, אינו אלא כשהשינוי הוא במקום נתינת הדם, ולא כשהשינוי הוא במקום העבודה^[370]. (ב) ויש שכתבו, מפני שהכתוב שדורשים ממנו על זריקה שלא במקומה נאמר בקרבנות בהמה בלבד, ולא בעופות^[371], וביארו אחרונים, שעבודת הזריקה והמיצוי - שהוא במקום זריקה בקרבנות בהמה^[372] - חלוקה בין קרבנות בהמה לעולת העוף, בקרבנות בהמה הזריקה אינה עבודה בבהמה אלא בדם, שהרי זריקת הדם אינה מן הבהמה אלא מכלי^[373], בה נאמר שזריקה שלא במקומה כמקומה דומה, אבל מיצוי שאינה עבודה בדם, אלא בעוף^[374], לא נאמר בזה זריקה שלא במקומה כמקומה^[375]. (ג) ויש שכתבו, שבעופות לומדים מן הכתוב שהמקום מעכב^[376].

דוקא בעולת העוף

ד) ויש סוברים, שיש חילוק בין עולת העוף לחטאת העוף, שבעולת העוף שלא במקומו כמקומו דומה, ובחטאת העוף אין אומרים בה שלא במקומו כמקומו דומה^[377], וכמה שיטות בדבר: (א) יש שכתבו, שבחטאת העוף אין אומרים בה ששלא במקומו כמקומו דומה, מפני שלדעתם בחטאת העוף, אין המיצוי חשוב עבודה, שאינו אלא גמר ההזאה, שהדם מתמצה מאליו אל היסוד^[378], ולכן אם עשה הזאה למעלה, שאז הדם אינו מתמצה ליסוד, הרי זה פסול בעצם ההזאה, שהמיצוי לא נעשה כתיקנו, ובזה לא אומרים שלא במקומו כמקומו דומה, מפני שאין ההזאה כתיקנה, ושלא במקומו כמקומו דומה, אינו אלא כשהשינוי במקום הזריקה, ולא כשהזריקה נעשית שלא כתיקנה^[379]. (ב) ויש שכתבו, שבחטאת העוף לא נאמר שזריקה שלא במקומו כמקומו, שכן הדין בכל חטאת, ואפילו בקרבנות בהמה, שלא נאמר בהם זריקה שלא במקומו כמקומו דומה, שיש מיעוט מן הכתוב^[380]. (ג) ויש שכתבו, מפני שמעשה עולה פסול בחטאת העוף^[381], לכן העושה את חטאת העוף למעלה לא שייך בזה ששלא במקומו כמקומו דומה, מפני שלמעלה זה מעשה עולה ופסול בחטאת העוף^[382]. ומכל מקום לדעתם דוקא אם עשאה למעלה, אין אומרים בה ששלא במקומו כמקומו דומה, אבל אם לא עשאה למעלה, אלא על הכבש* שפסול^[383], לסוברים שבקרבנות בהמה, שלא במקומו כמקומו דומה, הוא אף בנתן על הכבש^[384], יהיה בה דין ששלא במקומו כמקומו דומה, שמיצוי על הכבש אינו מעשה עולה^[385].

עשיית המיצוי

המיצוי

המיצוי, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו כמו הזאה* שמתיז את הדם^[386], ואינו כמו זריקת הדם בקרבנות בהמה, שעומד ברחוק וזורק את הדם מן המזרק למזבח^[387], אלא הוא הוצאת הדם מן העוף - סמוך לקיר המזבח^[388] - שסוחט בין אצבעותיו^[389], והדם יוצא בדוחק ומתמצה^[390], ונוזל ונשפך^[391], וזהו ששנינו על מיצוי עולת העוף: ומיצה את דמה על קיר המזבח, נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח^[392], שמקרב ודוחק בית המליקה בקיר המזבח כדי שיתמצה הדם^[393]. נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שאותה שכתבו ראשונים, שמיצוי הדם הולך למרחוק^[394], כוונתם שכך היה עושה בתחילת המיצוי, שהיה סוחט את העוף כדי שיצא הדם, ומיצוי הדם הולך למרחוק - היינו לקיר המזבח^[395] - ואחר כך מקרב ודוחק בית המליקה בקיר המזבח, כדי שיצא כל הדם^[396]. ב) ויש סוברים, שהמיצוי חלוק בין חטאת העוף לעולת העוף, שדוקא בחטאת העוף המיצוי הוא על ידי שדוחק את העוף לקיר המזבח^[397], שצריך שהדם יגיע ליסוד^[398], לכן המיצוי לקיר המזבח, שאז הדם מגיע ליסוד^[399], אבל בעולת העוף, שאין צריך שהדם יגיע ליסוד - שלא נאמר בו יסוד, אלא ונמצה דמו על קיר המזבח^[400] - המיצוי הוא על ידי סחיטת העוף באצבעותיו^[401], ומה ששנינו שמיצוי עולת העוף הוא על קיר המזבח^[402], הכוונה שהדם יגיע לקיר המזבח^[403]. דם שיצא מן העוף ונמצא בכלי, כתבו אחרונים שלא שייך לעשות בו מיצוי, שמיצוי אינו אלא סחיטת הדם מן העוף^[404].

על קיר המזבח

מיצוי עולת העוף הוא, כתבו ראשונים שנעשה על קיר המזבח^[405], שנאמר: ונמצה דמו על קיר המזבח^[406], וכן מה ששנינו בעולת העוף: נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח^[407], כתבו ראשונים, שדוחקו בקיר כדי שיתמצה הדם^[408], וכן פירשו ראשונים את הכתוב ונמצה דמו, שכובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד^[409], ומה שכתבו ראשונים, שבעולת העוף סוחט בין אצבעותיו וניצוק הדם הולך למרחוק^[410], כוונתם שהדם מגיע לקיר המזבח^[411]. על מיצוי חטאת העוף שלא נאמר בו קיר אלא: והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח^[412], נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שנעשה על קיר המזבח^[413], ולכך במיצוי חטאת העוף, כתבו ראשונים שמקרב ומקיף בית מליקתו לקיר המזבח וסוחט^[414]. ב) ויש סוברים, שהמיצוי אינו על קיר המזבח^[415], ולכן יש מן הראשונים, שכתבו על מיצוי חטאת העוף: שיירי הדם מתמצים על היסוד^[416], ולא הזכירו שהמיצוי על הקיר, כמו בעולת העוף^[417], ונראה מדבריהם שהמיצוי אינו על קיר המזבח^[418], ולדעתם אף מה שכתבו ראשונים במיצוי חטאת העוף, שמקרב בית מליקתו למזבח^[419], אינו מדין המיצוי שצריך לעשותו על הקיר, אלא מפני שעל ידי זה נוח לעשות את המיצוי^[420]. וכן הוא לסוברים שמיצוי חטאת העוף אינו על ידי מעשה, אלא שאחרי ההזאה*, דם העוף מתמצה מאליו ליסוד^[421].

המקום שאליו מגיע הדם

דם המיצוי של חטאת העוף יורד ליסוד^[422], שנאמר: והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח^[423]. אם ימצה את הדם, והדם לא יגיע ליסוד, כתבו אחרונים, שאף על פי שמיצה כנגד היסוד, אינו מיצוי^[424], ויש שמצדדים שאף אם הדם לא יגיע ליסוד, חשוב מיצוי, שנתינה כנגד היסוד, נקראת נתינה על היסוד^[425].

מיצוי מדם הנפש

מיצוי עולת העוף, יש מן הראשונים שסוברים, שאינו אלא מדם הנפש^[426] - היינו דם שהנפש יוצאה בו - שהרי מיצוי הוא במקום זריקה* בקרבנות בהמה^[427], והדם הכשר לזריקה הוא דם הנפש^[428], ולדעתם אף דם הראש שצריך לעשות בו מיצוי^[429], הוא דם הנפש^[430], ויש מן הראשונים שסוברים, שדם הראש אינו דם הנפש, ועל כך עי' להלן^[431].

אם המיצוי על ידי מעשה

אם מיצוי חטאת העוף, הוא על ידי מעשה, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שהוא על ידי מעשה, שדוחק את העוף בקיר, והדם מתמצה ויורד ליסוד^[432], ומה שאמרו בתלמוד, שהזאה* של חטאת העוף היא למטה מחוט הסיקרא^[433], משום שנאמר: והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח^[434], קיר שהשירים שלו מתמצים ליסוד, והוא קיר התחתון, שאין לומר שהכהן יזה את הדם למעלה מחוט הסיקרא, ואחר כך ימצה למטה מחוט הסיקרא, שהרי לא כתוב: "יְמַצֵה"^[435], אלא "יִמָּצֵה", שמשמע ממילא^[436], אין הכוונה על המיצוי שנעשה ממילא, ואינו על ידי מעשה, אלא הכוונה על ירידת הדם ליסוד שנעשית ממילא, שכיון שהמיצוי לקיר, הוא אותו קיר שנעשית ההזאה, שנאמר: והזה וכו' על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה^[437], משמע מקום הזאה הוא מקום המיצוי, וכיון שמן הקיר הדם צריך להגיע ליסוד^[438], אמרו בתלמוד שהדם שיורד ליסוד אחרי המיצוי נעשה ממילא, ולמדו מכאן שמקום ההזאה הוא מקום המיצוי בקיר התחתון, שאם היה למעלה, לא היה יכול דם המיצוי להגיע ממילא ליסוד^[439]. ב) ויש סוברים, שמיצוי חטאת העוף אינו על ידי מעשה, אלא שהיה הדם מתמצה מאליו על ידי הזאה מן העוף למזבח^[440], ולדעתם זהו שאמרו בתלמוד, שלא כתוב: "יְמַצֵה", אלא "יִמָּצֵה", שמשמע מיצוי הנעשה מאליו, שעל דם ההזאה נאמר שממילא ימצה, לומר שההזאה תהיה במקום אשר ימצה מאליו על היסוד^[441], ואינו מעשה עבודה, אלא נעשה ממילא^[442], והוא גמר עבודת ההזאה^[443]. וכן נראה מדברי ראשונים שכתבו: ושיירי הדם מתמצים - היינו ממילא - על היסוד^[444], ולדעתם כתבו אחרונים, שלכך יש חילוק בלשון המשנה, שבמיצוי עולת העוף שנינו: "ומיצה את דמה"^[445], שהמיצוי הוא במעשה^[446], ובמיצוי חטאת העוף שנינו: "היה מתמצה"^[447], שאינו במעשה אלא ממילא^[448]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שמיצוי עולת העוף אינו על ידי מעשה אלא נעשה ממילא^[449].

כל הדם בעולת העוף

מיצוי כל הדם בעולת העוף, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שצריך למצות את כל הדם^[450], ואם נשפך מעט מן הדם קודם המיצוי, צריך למצות את כל הדם שנמצא בעוף בזמן המיצוי^[451], ולדעתם זה מה שדרשו: ונמצה דמו^[452], כולו^[453], שצריך למצות את כל הדם^[454], בביאור הדרשה כתבו ראשונים ואחרונים, שלא נאמר "ונמצה מדמו", אלא "ונמצה דמו", משמע כולו^[455], ויש שפירשו, שלא נאמר "הדם" אלא "דמו", משמע "דמו" דם כולו, דם כל העוף ולא דם מקצת העוף^[456], ויש שכתבו, שלמדים מן הכתוב "ונמצה", שמשמעותו שיסחוט דמו עד אחריתו, כלומר שצריך למצות את כל הדם^[457]. ויש שכתבו, שזהו מה ששנינו על מיצוי עולת העוף: ומיצה את דמה על קיר המזבח, נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח^[458], שמקרב ודוחק בית המליקה בקיר המזבח כדי שיתמצה הדם^[459], שעל ידי שמקרב ודוחק בית המליקה בקיר המזבח, יכול להוציא את כל הדם^[460]. ב) ויש סוברים, שאין צריך למצות את כל הדם^[461], או שדוקא אין למצות את כל הדם, מפני שלדעתם יש בעולת העוף מצות שפיכת שיירי-הדם*^[462], ואם ימצה את כל הדם, לא יוכל לקיים מצות שפיכת שיירי הדם^[463], ולשיטות אלו, מה שדרשו ונמצה דמו כולו, הוא לדרשה אחרת, עי' להלן^[464].

גדר הדין

בגדר הדין שצריך למצות את כל הדם, לסוברים כן, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שאין עבודת המיצוי בכל הדם אלא במשהו מן הדם, והוא המתיר, שנעשית עבודת המיצוי - והרי זה כמו זריקה* בקרבנות בהמה - והבשר מותר למזבח^[465], ובה יש פסולי מחשבה^[466], ומה שצריך למצות את כל הדם, הוא דבר נוסף על המיצוי, ואין בה פסולי מחשבה, והרי זה כמו שלש מתנות שבחטאת^[467], או כמו שיירי-הדם*^[468]. ב) ויש סוברים, שעבודת המיצוי אינו במשהו מן הדם, אלא כל הדם שממצה הוא עבודת המיצוי^[469].

אם כל הדם מעכב

מיצוי כל הדם של עולת העוף, לסוברים כן^[470], אם מעכב בדיעבד, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאינו מעכב בדיעבד^[471], שהרי כתבו ראשונים שאם היזה בעולת העוף - שאינה צריכה הזאה*^[472] - ואחר כך מיצה כשרה, אף על פי שלא מיצה את כל הדם^[473]. ויש שכתבו, שזהו מה ששנינו בתוספתא: מיצה מן הגוף כשרה^[474], שאפילו לא מיצה כל דם הגוף אלא מקצתו, כשרה^[475]. ויש שכתבו, שכיון שמיצה מדם הגוף ולא מיצה מדם הראש כשרה^[476], מוכח שמיצוי כל דמו אינו מעכב^[477]. ומכל מקום יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שצריך למצות לכל הפחות את רוב הדם, ואז מסתבר להכשיר כשמיצה רובו, שבכל התורה רובו-ככולו*^[478], ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שאף מקצת דמו כשר בדיעבד^[479]. ב) ויש סוברים, שכל דם הגוף, מעכב אף בדיעבד^[480], ומכל מקום, אין מעכב אלא הדם שנמצא בגוף בזמן המיצוי, ולכן אם היזה ואחר כך מיצה כשרה, אף על פי שלא מיצה את כל הדם, מפני שמיצה את כל הדם שהיה בזמן המיצוי^[481]. ויש שכתבו, שזהו מה שכתבו ראשונים, שאם נשפך מעט מן הדם אינו נפסל^[482], שאינו מעכב אלא הדם שיש בעוף בזמן המיצוי, ואם נשפך מן הדם, כשממצה את כל הדם שנשאר בעוף, חשוב מיצוי כל דמו^[483]. ג) ויש סוברים, שכל הדם אינו מעכב, היינו שאם במיצוי לא יצא כל הדם לא נפסל, אבל צריך לעשות את המיצוי באופן שיצא כל דמו, דהיינו שיקיף בית מליקתו למזבח, שיקרב וידחק בית המליקה בקיר המזבח, כדי שיתמצה כל הדם^[484], ואם לא עשה את המיצוי באופן שיצא כל הדם, הקרבן פסול^[485].

כל הדם בחטאת העוף

אף לסוברים שבעולת העוף, צריך למצות את כל הדם^[486], יש מן הראשונים שסוברים, שבחטאת העוף אין צריך למצות את כל הדם - היינו כל הדם שנשאר בעוף אחרי ההזאה*^[487] - שדוקא בעולת העוף שנינו שמקיף בית מליקתו למזבח^[488], מפני שצריך למצות את כל דמו, לסוברים כן^[489], אבל בחטאת העוף שלא אמרו שמקיף בית מליקתו למזבח, אין צריך למצות את כל הדם^[490]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף בחטאת העוף צריך למצות את כל הדם^[491], ומכל מקום בדיעבד, אף לסוברים שמיצוי מעכב בחטאת העוף^[492], מיצוי כל דמו אינו מעכב^[493].

דם הגוף והראש בעולת העוף

בעולת העוף צריך למצות את דם הראש ודם הגוף^[494], שנאמר: ונמצה דמו^[495] - שלא נאמר "ונמצה מדמו", אלא "ונמצה דמו"^[496], משמע - דם כולו - היינו דם הגוף ודם הראש^[497] - אוחז בראש ובגוף וממצה משניהם^[498]. ואף על פי שדורשים מן הכתוב שיש למצות את כל הדם לסוברים כן^[499], כתבו אחרונים שמכל מקום לומדים את שתי הדרשות^[500], שמיצוי כל דמו, דורשים מן הכתוב "ונמצה", שמשמעותו לסחוט עד הסוף^[501], ומיצוי דם הראש ודם הגוף, דורשים מן הכתוב "דמו", שהכוונה על כל דם העוף, הגוף והראש^[502]. ויש מן הראשונים שסוברים, שאינם שתי הלכות נפרדות, אלא ההלכה שצריך למצות את דם הראש ודם הגוף, היא אותה הלכה שצריך למצות את כל הדם^[503]. מה ששנינו: ומיצה את דמה על קיר המזבח, נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח^[504], וביארו ראשונים, שמקיף ומקרב בית מליקתו למזבח, ודוחקו בקיר, והדם מתמצה ויורד ליסוד^[505], שלאחר הפרדת הראש מן הגוף, חוזר ומקיפו למזבח פעם נוספת למצות דמו^[506], שמפני שקשה להוציא דם מן הראש - לפי שהוא קצר וקשה^[507], או לפי שהוא מעט^[508] - לכן דוחק את הראש בקיר המזבח, כדי שיצא דם מן הראש^[509], אבל דם הגוף שיוצא על ידי הורידים, אין צורך לדחקו בקיר המזבח^[510].

גדר הדין

בגדר הדין של מיצוי מדם הגוף ודם הראש, יש מן האחרונים שסוברים, שעיקר המיצוי בגוף ולא בראש, שהרי מיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש, כשרה, ומיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף, פסולה^[511]. ויש סוברים שמיצוי דם הראש, הוא מדין שיירי-הדם*^[512]. על הסוברים שאף בדם הגוף, עבודת המיצוי אינה בכל הדם אלא במקצתו, עי' לעיל^[513].

אם מעכב בדיעבד

אם מיצה את דם הגוף ולא מיצה את דם הראש, כשרה^[514], שנאמר: עֹלה^[515], הכתוב בא לרבות שאם מיצה דם הגוף, יש לה שם עולה, אף על פי שלא מיצה דם הראש, וכשרה^[516]. ואם מיצה את דם הראש ולא מיצה את דם הגוף, פסולה^[517], שנאמר: הוא^[518], ודורשים שדוקא הוא נקרא עולה, ולא אם חיסר במיצוי, שאם לא מיצה דם הגוף, פסולה^[519]. בטעם הדבר, שהריבוי בא להכשיר אם מיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש, והמיעוט בא לפסול אם מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף, אמרו בתלמוד מפני שרוב הדם של העוף נמצא בגוף, ולכן כשמיצה את דם הגוף המרובה, אף שלא מיצה את דם הגוף המועט כשרה, ואם מיצה דם הראש המועט ולא מיצה דם הראש המרובה פסולה^[520]. ויש מן הראשונים שהוסיפו, שהטעם שדרשו מן הכתוב, שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש שכשרה, ולא דרשו שאם הבדיל בעולת העוף שיהיה כשר בדיעבד^[521], לפי שבכל התורה רבו-ככולו*, מסתבר להכשיר כשמיצה רובו, ומה שצריכים כל הדם, אינו אלא מצוה לכתחילה^[522]. ויש מן הראשונים שכתבו בטעם הדבר, שמיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף שפסולה, מפני שמיצוי אינו אלא מדם הנפש^[523], ולדעתם דם הראש אינו דם הנפש^[524].

חיבור הראש והגוף במיצוי

אם בזמן מיצוי עולת העוף, צריך שיהיו הגוף והראש מחוברים, יש מן הראשונים שסוברים, שנחלקו בזה תנאים^[525], ולדעתם מה שאמרו שר' אלעזר ב"ר שמעון סובר שעולת העוף האמורה בכתוב: ואת השני יעשה עלה כמשפט^[526], הוקשה לחטאת העוף - האמורה בכתוב בפסוק קודם: חטאת הוא^[527] - מה להלן כשהוא אחוז הראש בגוף מזה, אף כאן כשהוא אחוז הראש בגוף מזה^[528], שלומדים שכמו בחטאת העוף, בזמן שמזה צריך לאחוז את הראש והגוף^[529], כך המיצוי בעולת העוף, צריך להיות כשהוא אוחז את הראש בגוף, היינו שצריך שהראש והגוף יהיו מחוברים, ואמנם בזמן המיצוי אינו צריך לאחוז בשניהם, אלא באחד מהם, אבל צריך להיות בזמן ששניהם מחוברים, כמו שמחוברים בחטאת העוף, ואף על פי שהטעמים האמורים בחטאת העוף שצריך בזמן ההזאה לאחוז את הראש והגוף^[530], אינם שייכים בעולת העוף^[531], מכל מקום כיון שהוקש - ואין משיבים על ההקש*^[532] - המיצוי צריך להיות כשהם מחוברים, וזהו שדרשו בתורת כהנים: ואת השני יעשה עולה כמשפט וכו', ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר כמשפט, כמשפט חטאת העוף, מה חטאת העוף אוחז בראש ובגוף ומזה, אף עולת העוף אוחז בראש ובגוף ומזה^[533], שהגוף והראש צריכים להיות מחוברים בזמן המיצוי, וחכמים סוברים, שמיצוי עולת העוף הוא בדוקא שהראש והגוף אינם מחוברים, שהרי לדעתם צריך לעשות הבדלה לגמרי^[534], וזהו ששנינו מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף פסולה^[535], לדעתם חכמים היא שהמיצוי הוא בדוקא שאינם מחוברים^[536]. ויש מן האחרונים שסובר, שאותה שדרשו בתורת כהנים, על הכתוב ונמצה דמו, דם כולו אוחז בראש ובגוף וממצה משניהם^[537], הכוונה שלכתחילה צריך לעשות את המיצוי, בזמן שהגוף והראש מחוברים^[538].

דם הראש והגוף ביחד

מיצוי דם הראש והגוף, נחלקו אחרונים איך הוא נעשה: א) יש סוברים, שאוחז בראש ובגוף ביחד וממצה^[539] - ויש שכתבו שהם אף מחוברים^[540] - שכך דרשו בתורת כהנים: ונמצה דמו, דם כולו, אוחז בראש ובגוף וממצה משניהם^[541], והכוונה שימצה דם כולו יחד מן הראש ומן הגוף, שלכך נכתב דמו, לומר שדם כולו יהיה יחד במיצוי^[542]. ויש שכתבו, שזה מה ששנינו על מיצוי עולת העוף: ומיצה את דמה על קיר המזבח, נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח^[543], שמקרב ודוחק בית המליקה בקיר המזבח כדי שיתמצה הדם^[544], שעושה מיצוי בגוף ובראש ביחד^[545]. ב) ויש סוברים, שאין למצות אותם ביחד, אלא תחילה יש למצות דם הגוף, ואחר כך דם הראש^[546], מהם שכתבו שלדעתם עיקר המיצוי בגוף ולא בראש^[547], ולכך אין לערב את דם הראש והגוף ביחד, שזה כמו שמערבים דם כשר עם דם פסול^[548], ומהם שכתבו שלדעתם מיצוי דם הראש, הוא מדין שיירי-הדם*^[549], ולכך אי אפשר למצות את דם הראש ביחד עם דם הגוף, שכל זמן שלא מיצה את דם הגוף, לא שייך שיהיה דם הראש שיריים^[550]. ויש שכתבו שזהו מה ששנינו: ומיצה את דמה על קיר המזבח, נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח^[551], ופירשו ראשונים, שמקרב ודוחק בית המליקה בקיר המזבח כדי שיתמצה הדם^[552], שבתחילה אינו עושה מיצוי אלא מדם הגוף ולא מדם הראש, ואחר כך עושה מיצוי בראש^[553].

בחטאת העוף

אף בחטאת העוף, יש מן האחרונים שסוברים, שיש למצות מדם הגוף ודם הראש, כמו בעולת העוף^[554], ואף על פי שבעולת העוף למדו כן מן הכתוב ונמצה דמו^[555], ובחטאת העוף לא נאמר ונמצה דמו, מכל מקום לא הוצרכו ללמוד מן הכתוב, אלא בעולת העוף שהראש והגוף אינם מחוברים בזמן המיצוי^[556], אבל בחטאת העוף שהראש מחובר לגוף בזמן המיצוי^[557], לא הוצרכו ללמוד מן הכתוב, שצריך למצות משניהם^[558].

דם הראש לבד

מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף, בחטאת העוף, כתבו ראשונים ואחרונים שכשרה^[559], ולא אמרו שאם מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף שפסולה, אלא בעולת העוף שלמדים מן הכתוב^[560], ומפני שהמיצוי הוא עיקר הכפרה - שהמיצוי בעולת העוף הוא כמו זריקה* בבהמה^[561] - אבל בחטאת העוף שעיקר מצותה היא הזאה*, והמיצוי אינו אלא בתורת שיירי-הדם*^[562], כיון שאף הראש בכלל המיצוי^[563], לכן מיצה דם הראש כשרה, אף אם לא מיצה דם הגוף^[564].

פיגול במיצוי דם הראש

מחשבת פגול* במיצוי דם הראש, כתבו אחרונים שחלוקה היא, שאם המחשבה בשעת מיצוי דם הראש, אינו פיגול, מפני שמיצוי דם הראש אינו מעכב^[565], ומחשבה בשעת עבודה שאינה מעכבת, אינו פיגול^[566], ואם המחשבה היא על מיצוי דם הראש, כגון שחושב בשעת מיצוי הגוף, למצות את הראש חוץ לזמנו, הוא פיגול, שמחשבה על אכילת מזבח, הוא פיגול, אף אם חושב על דבר שאינו מעכב^[567].

מיצוי עולת העוף בלילה

מיצוי עולת העוף, שהוא במקום זריקה* בקרבנות בהמה^[568], אינו כשר אלא ביום^[569], שכן למדים מן הכתוב ביום צותו^[570], שכל עבודת הקרבנות אינה אלא ביום^[571]. ויש מן הראשונים שסוברים - לגירסתם בתלמוד - שהוא נלמד מן הכתוב בהקרבת עולת העוף: ואת השני יעשה עלה כמשפט^[572], ודרשו כמשפט חטאת בהמה שאין כשר להקריבה אלא ביום^[573], שלא נאמר שדוקא חטאת העוף צריך להקריב ביום, אבל עולת העוף אפשר להקריב אף בלילה, ולכך הוצרכו ללמוד בהיקש לחטאת בהמה שפסול בלילה^[574], ובדעתם יש מן האחרונים שכתבו, שסוברים שהמיצוי גומר את המליקה*^[575], וכדי שלא נאמר שכיון שהתחיל במליקה ביום יגמור את המיצוי בלילה, שהוא סוף וגמר המליקה, לכך הוצרכו ללמוד בהיקש לחטאת בהמה שפסול בלילה^[576]. לסוברים ששפיכת שיירי-הדם* כשרה בלילה^[577], כתבו אחרונים, כיון שאין עבודת המיצוי בכל הדם אלא במשהו מן הדם, והוא המתיר, ומה שצריך למצות את כל הדם, הוא מדין שיירי-הדם*^[578], אחרי המיצוי במשהו מן הדם, שאר הדם שמוצה כשר בלילה^[579], וכן לסוברים שמיצוי דם הראש, הוא מדין שיירי-הדם^[580], מיצוי דם הראש כשר בלילה^[581].

מיצוי חטאת העוף בלילה

מיצוי חטאת העוף, שהוא מדין שיירי-הדם*^[582], יש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים ששפיכת שיירי הדם בלילה כשרה^[583], הוא הדין שמיצוי חטאת העוף בלילה כשר^[584], ויש מן האחרונים שנסתפקו, אם מיצוי בלילה פסול^[585], ככל עבודה בלילה שפסולה, או שהוא ספק פסולה, מפני שלדעתם שפיכת שיירי הדם בלילה ספק פסולה^[586].

בימין

מיצוי עולת העוף, כתבו ראשונים, שהיא ככל עבודה במקדש שאינה אלא בימין*^[587], ואף לתנאים הסוברים שזריקת הדם כשרה בשמאל^[588] - ומיצוי עולת העוף היא במקום זריקה* בקרבנות בהמה^[589] - מיצוי עולת העוף שהקיש הכתוב לחטאת בהמה^[590], אינו אלא בימין כמו חטאת בהמה^[591].

היתר זריקה במיצוי

בדין בשר קדשים שהיה לו שעת היתר לכהנים, שאין בו מעילה*^[592], לסוברים שהיתר זריקה* שנינו, כלומר משעה שנתקבל הדם בהכשר, שאז הוא ניתר לזריקה, יצא הבשר מידי מעילה, ואפילו אם נפסל אחר כך קודם שנזרק בפועל, ובטרם הותר הבשר לאכילה^[593], בחטאת העוף לדעות שמיצוי מעכב, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שכיון שמיצוי מעכב, היתר זריקה אינו אלא אחרי הזאה, שאז הדם ראוי למיצוי^[594]. ב) ויש סוברים, שאין צריך שיהיה ראוי למיצוי דוקא, אלא משעת מליקה יש בעוף היתר זריקה^[595], מהם שכתבו שההזאה והמיצוי חשובים כדבר אחד, וכשראוי להזאה ומיצוי, חשוב היתר זריקה^[596], ומהם שכתבו שכיון שבמיצוי חטאת העוף אין צריך שיחול על הדם שם שיריים כמו בשפיכת שיירי-הדם*^[597], לכן אחרי המליקה הדם עומד להזאה ומיצוי, וחשוב היתר זריקה^[598].

הערת שוליים