אנציקלופדיה תלמודית:מצוות מבטלות זו את זו

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - שני חפצים של מצוה שנתערבו זה בזה, שהאחד מבטל את חבירו.

הכלל וגדרו

שני חפצים של מצוה שמצותם מהתורה באכילה ואינם מאותו מין, וענינם שווה, שנתערבו יחד באכילה - כגון מצה* ומרור* בזמן שבית-המקדש* קיים, שמצות אכילתם מדאורייתא[1], ושניהם ענינם הוא זכר ליציאת מצרים[2] - אם מבטל מאכל אחד את חבירו, נחלקו בדבר תנאים ואמוראים, וראשונים בדעתם: א) יש אומרים שאם מאכל אחד טעמו גובר ומבטל טעמו של המאכל האחר – כגון מצה ומרור, שחוזק המרירות של המרור גובר על טעם המצה ומבטלה[3], או שאוכל ממאכל המצוה כשיעור המדויק למצוה שעל ידי התערובת בטל מיעוט מטעמו ושוב חסר בשיעור המאכל לצאת בו ידי חובה[4] - הרי הוא מבטל את חבירו ואינו יוצא ידי חובת מצווה במאכל שנתבטל[5], אך אם אין טעמו של מאכל אחד בטל - כגון מצה ומרור, ואוכל הרבה מן המצה שעדיין יש בה שיעור טעם של כזית מצה[6] - מקיים הוא מצוה בשני המאכלים, ולא מבטל אחד את חבירו[7], לפי שכאשר התערובת אינה של איסור והיתר, הרי אין בכוחו של אחד לבטל את חבירו אפילו כאשר רבה עליו, אלא כאשר טעמו של אחד המאכלים בטל[8]. ולדעתם תערובת של שני מינים אף כאשר ענינם ומהותם שוה נחשבת כתערובת של מין בשאינו מינו שאחד מבטל את חבירו[9]. ב) ויש אומרים שמאכל שטעמו חזק יותר מחבירו הרי הוא מבטלו, ואף כאשר לא מבטל לגמרי את טעם חבירו[10], לפי שהרי הם ככל תערובת שהרוב גובר על המיעוט ומבטלו[11], ואף כאן המאכל שטעמו חזק נחשב כרוב לגבי חבירו שטעמו חלש[12]. ג) ויש אומרים שאם כמות שני המאכלים זהה – אף כאשר טעמו של אחד חזק יותר - אין הם מבטלים זה את זה, אך אם יש ממאכל אחד יותר מחבירו הרי הוא מבטלו[13]. ג) ויש אומרים ששני המאכלים מבטלים זה את זה, ואף כאשר אין טעמו של אחד גובר על חבירו, ולא מקיים מצוה באף אחד מהם[14], לפי שיש לחשוש שמא מאכל אחד יפסיק באכילת המאכל האחר[15], או לפי שמעלת המצוה שיעשה כל אחת בנפרד ולא יערבנה עם מצוה אחרת[16], או לפי שצריך להרגיש טעם בכל מאכל בנפרד, וכשמתערבים המאכלים הרי הטעמים מתערבים בפה, ואינו נרגש טעמו של כל אחד[17], או לפי שקיומה של מצוה אחת דוחה את חבירתה, וכדרך שעשה-דוחה-לא-תעשה*[18]. ד) ויש אומרים שאין אחד מבטל את חבירו[19], ואף כאשר טעמו של אחד גובר מכל מקום אינו מבטל את חבירו[20], ולדעתם מצוה לכרוך מצה ומרור בזמן שבית המקדש קיים ולאוכלם יחד[21], וטעמם לפי ששני חפצים שענין אכילתם שווה הרי הם כתערובת של מין במינו שלא בטל, לסוברים כן[22], ואף לסוברים שמין במינו בטל[23], מכל מקום היינו דוקא באופן שמהותם של שני החפצים שנתערבו שונה – כגון שאחד הוא חפץ של איסור והאחר של היתר - אך אם מהותם דומה אינם מבטלים זה את זה[24], או לפי שקודם אכילתם אין אחד עדיף על חבירו שיבטלנו, ולאחר לעיסתם שנבללו ונתערבו אף שיכול להיות שאוכל בכל רגע ממאכל אחד יותר מחבירו, מכל מקום לאחר לעיסה וריסוק נחשב לתערובת של לח בלח שלדעתם לא בטל ברוב[25], או לפי שדוקא כאשר מהותם של שני חפצים שנתערבו סותרים זה את זה אומרים שאחד מהם מבטל את חבירו – כגון איסור והיתר, שהאחד סותר את חבירו[26] - אך שני חפצי מצוה שאינם סותרים, ושתי המצוות יכולות להתקיים בלא שאחת תסתור את חבירתה, לא אומרים שיבטל חפץ אחד את חבירו[27], או לפי שבחפצי מצוה אין הבטל נהפך להיות כמבטל – כבתערובת של איסור והיתר[28] – ועל כן אף שבפיו טעם המאכל בטל, מכל מקום כיון שקיום מצות אכילה היא בהנאת מעיו, ובמעיו נעור כל מאכל לעצמו, ויש לו הנאת מעיים מכל מצוה בפני עצמה, ממילא אין תערובת של חפצי מצוה מבטלת את קיום המצוה[29], או שמשום חשיבות המצוה וחביבותה לא שייך בזה ביטול[30].

במצוה אחת שענינה תערובת

מצוה שכל ענינה הוא בעירוב שני חפצי מצוה יחד – כגון זריקת הדם שביום הכיפורים שצריכה להיעשות מתערובת של דם פר יום הכיפורים ודם השעיר[31] – כתבו אחרונים שאף לסוברים ששני חפצי מצוה שנתערבו אינם מבטלים זה את זה[32], בזה יבטל האחד את חבירו[33].

המצוות

שאין ענינן שוה

שני חפצי מצוה שחיובם מדאורייתא ואין ענין מצוותם שווה – לסוברים שבאופן שענינם שווה אינם מבטלים זה את זה[34] - נחלקו ראשונים ואחרונים אם מבטלים זה את זה: יש סוברים שמבטלים זה את זה, שלדעתם דוקא חפצי מצוה שענינם שוה אין אחד מבטל את חבירו לפי שנחשב כתערובת של מין במינו שאינו בטל, אך כאשר אין עניין המצוות שוה נחשב כתערובת של מין בשאינו מינו שבטל[35]. ויש סוברים שלשיטות שאסורים לא מבטלים זה את זה, ואף כאשר שני איסורים נפרדים – כגון פיגול* ונותר* - מעורבים זה בזה[36], אף חפצי מצוה שאין ענינם שוה אינם מבטלים זה את זה - שלדעתם הבדל בשם מצוה או האיסור לא עושה אותם למין בשאינו מינו, ומועיל להחשיבם למין אחד בזה שלשני החפצים מהות אחת של מצוה או של איסור[37] - אך לסוברים שאסורים מבטלים זה את זה[38], אף מצוות אם אין ענינם שווה דינם כאסורים ומבטלים זה את זה[39]. ויש סוברים שאף לשיטות שאסורים מבטלים זה את זה[40], מכל מקום מצוות אף אם אין ענינן שווה אינן מבטלות זו את זו[41], לפי שיש לחלק בין איסורים שכל איסור עומד לעצמו, למצוות שמהותם היא אחת והיא קיום מצות ה'[42], או לפי שלסוברים שאסורים מבטלים זה את זה איסורי תורה הם דינים שחלים בחפץ[43], ואם כן שני חפצי איסור הרי כל חפץ מהותו שונה בשם איסור שעליו, אך מצוה היא חובה שעל האדם ולא בחפץ, ואם כן שני חפצי מצוה שנתערבו זה בזה הרי מהותם לא שונה מחמת שמות המצוה שעל כל אחד, וכשמהותם של שני החפצים שוה לא בטלים זה לזה בתערובת[44], או לפי שבחפצי מצוה דוקא מחמת חשיבות המצוה וחביבותה לא שייך בהם ביטול[45].

שאורך זמן עשייתן שונה

תערובת של שני מאכלי מצוה שאחד זמן מצוותו ארוך משל חבירו – כגון מצה ומרור שמצוותם כל הלילה שנתערבו עם הפסח לסוברים שמצוותו עד חצות[46] – יש מהאחרונים שכתבו שהחפץ שזמן מצוותו קצר הרי הוא כרשות לעומת חבירו, ודין תערובת זו כדין תערובת של מצוה ורשות[47].

כשאחת מהתורה ואחת מדרבנן

חפץ של מצוה שחיובה מדאורייתא שנתערב עם חפץ של מצוה שחיובה מדרבנן ואין טעמו של אחד גובר על חבירו, נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם אם מבטלים זה את זה: א) יש סוברים שאף לסוברים ששני מאכלי מצוה שחיובם מדאורייתא שנתערבו יחד אין מבטלים זה את זה[48], מכל מקום כאשר אחד מחפצי המצוה חיובו מדרבנן הרי הוא מבטל את החלק שחיובו מדאורייתא[49], לפי שמעלת המצוה שיעשה אותה בפני עצמה ללא עירוב עם דבר הרשות, ומצוה דרבנן לגבי מצוה דאורייתא כדבר הרשות היא[50], או לפי שתערובת של חפץ מצוה עם רשות דומה לתערובת של חפץ איסור עם היתר, שבשניהם היא תערובת של חפץ שיש כלפיו ציווי ה' עם חפץ שאין כלפיו שום ציווי, וכשם שאיסור בטל בהיתר כך חפץ של מצוה בטל בהיתר, ודרבנן לגבי דאורייתא נחשב כרשות[51], או לפי שלטעמם בתערובת של שני מאכלי מצוה שחיובם מדאורייתא אין אחד מבטל את חבירו לפי שמהותם שוה ונחשב כתערובת של מין במינו[52], אך דאורייתא ודרבנן אין מהותם שוה ותערובתם נחשבת כתערובת של מין בשאינו מינו שבטל[53]. ויש שכתבו שהוא הדין למאכל של מצוה שנתערב במאכל שנאכל על פי מנהג ישראל – כגון אכילת פת בליל ראש השנה יחד עם התפוח והדבש שנהגו לאכול בראש השנה – שמבטל המאכל של מנהג את מאכל המצוה[54] ב) ויש סוברים שהמאכל שחיובו מדאורייתא מבטל את המאכל שחיובו מדרבנן[55]. ג) ויש סוברים – לדעתם ששני מאכלי מצוה שחיובם מדאורייתא שנתערבו אין מבטלים זה את זה[56] – שאין מאכל אחד מבטל את חבירו, ויוצא בשניהם מצות אכילה[57]. ד) ויש סוברים שאם אכל מהמאכל שחיובו מדאורייתא ומזה שחיובו מדרבנן כמות זהה, הרי שהמאכל שחיובו מדרבנן מבטל את זה שחיובו מדאורייתא[58], לפי שבמצוה דרבנן מרובה הנאת טעם האכילה, כיון שאינו מסיח כל כך דעתו מהטעם, מה שאין כן במצוה דאורייתא דעתו רק על המצוה, ואין לו טעם במאכל, ועל כן המאכל שטעמו מרובה גובר על המאכל שטעמו מועט[59], אך אם אוכל מהמאכל שחיובו מדאורייתא כמות גדולה יותר מזה שחיובו מדרבנן הרי שאף מאכל לא מבטל את חבירו[60], שהחיסרון בהרגשת הטעם שיש במצוה שחיובה מדאורייתא מושלם על ידי הכמות[61].

חפץ של מצוה שחיובה מדאורייתא שנתערב עם חפץ של מצוה שחיובה מדרבנן וטעמו של אחד גובר על חבירו, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים ואמוראים אם אחד מבטל את חבירו: א) יש סוברים שאף על פי שבתערובת של דאורייתא ודרבנן שחוזק טעמם שוה אין אחד מבטל את חבירו[62], באופן שטעמו של מאכל אחד גובר על חבירו הרי הוא מבטלו ולא מקיים במאכל שטעמו בטל את המצוה[63]. ב) ויש שנראה מדבריהם – לדעתם שבתערובת של דאורייתא ודרבנן שטעמם שוה אין אחד מבטל את חבירו[64], ולסוברים שבתערובת של שני מאכלי מצוה שחיובם מדאורייתא אין אחד מבטל את חבירו אף כאשר טעמו של אחד גובר[65] – שאף כאשר טעמו של מאכל אחד גובר על חבירו מכל מקום אין אחד מבטל את חבירו[66]. ג) ויש סוברים – לדעתם שמאכל שחיובו מדאורייתא בכוחו לבטל את זה שחיובו מדרבנן[67] - שאם המאכל שחיובו מדאורייתא טעמו חזק הרי שהוא מבטל את חבירו, ואם המאכל שחיובו מדרבנן טעמו חזק יותר, הרי שאף מאכל לא מבטל את חבירו, ומקיים מצוות שניהם, שהמאכל שטעמו חזק וחיובו מדרבנן אין בכוחו לבטל את המאכל השני לפי שחיובו מדאורייתא, ודרבנן לא מבטל דאורייתא, והמאכל שחיובו מדאורייתא לא יכול לבטל את חבירו אף שחיובו מדרבנן לפי שמכל מקום טעמו חזק[68].

כשאחת מהתורה ואחת מדרבנן וענינן שוה

תערובת של שני חפצי מצוה שאחד חיובו מדאורייתא ואחד מדרבנן באופן שענין המצוה שוה בשניהם – כגון עירוב מרור וחרוסת, בזמן המקדש שמרור חיובו מדאורייתא[69], ולסוברים שטיבולו בחרוסת מצוה[70], והיא מצוה דרבנן[71], ושניהם זכר לשיעבוד בחומר ובלבנים במצרים[72] - כתבו אחרונים שאף לסוברים שבתערובת של דאורייתא ודרבנן מבטל הדרבנן את הדאורייתא, מכל מקום כאשר ענין מצותם שוה אינו מבטל, לפי שתערובת זו כתערובת מין במינו שאינו בטל[73].

במצוה ורשות

תערובת של מאכל מצוה עם מאכל רשות, כתבו ראשונים שדינו כתערובת של מאכל שחיוב אכילתו מדאורייתא עם מאכל שחיוב אכילתו מדרבנן[74]. ויש מהאחרונים שכתבו לחלק – לדעתם שבתערובת של דאורייתא ודרבנן טעם המאכל שחיובו מדרבנן חזק יותר[75] - שדוקא תערובת של מאכל שחיוב אכילתו מדרבנן ומאכל שאכילתו רשות, דינה כתערובת של מאכל שחיובו מדאורייתא עם מאכל שחיובו מדרבנן[76], אך תערובת של דאורייתא ורשות, המאכל שאכילתו רשות מבטל את המאכל שחיוב אכילתו מדאורייתא, ואף אם אוכל מהדאורייתא כמות גדולה משל הרשות, לפי שהטעם שיתרבה על ידי ריבוי הכמות אינו רב כמו החיסרון שיחסר לו בהסחת הדעת מהנאת המאכל עבור המצוה[77]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף לסוברים שבתערובת של דאורייתא ודרבנן מבטל הדרבנן את הדאורייתא[78], בתערובת של מאכל מצוה עם מאכל הרשות אין מאכל הרשות מבטל את המצוה[79].

תערובת של מאכל מצוה עם מאכל רשות, באופן שצורת המצוה היא בעירוב שני המאכלים – כגון טיבול מרור בחרוסת בפסח, לסוברים שאין בחרוסת מצוה בפני עצמה[80] – נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם – לסוברים שבתערובת של מצוה ורשות מבטל הרשות את המצוה[81] – אם מבטל הרשות את המצוה: יש סוברים שאין הרשות מבטל את המצוה[82], ויש שביארו זאת על פי מה שכתבו ראשונים שכל חפץ שליצירתו נצרכת תערובת של שני חפצים אחרים – כגון עיסה שלעשייתה צריך קמח ומים[83] – נחשבת תערובת של מין במינו[84], וכמו כן קיום מצוה שתלוי בתערובת של שני חפצי מצוה נחשב כתערובת של מין במינו, שאינו בטל, לסוברים כן[85]. ויש סוברים שאף בזה הרשות מבטל את המצוה[86].

כששתיהן מדרבנן

שני חפצי מצוה שחיובם מדרבנן, ואינם מאותו המין, נחלקו תנאים ואחרונים בדעתם אם מבטלים זה את זה: יש סוברים שאף לסוברים ששני חפצי מצוה שחיובם מדאורייתא שנתערבו מבטלים זה את זה, מכל מקום כאשר שני חפצי המצוה חיובם מדרבנן אין מבטלים זה את זה[87], לפי שבדרבנן הקילו שלא יבטלו זה את זה[88]. ויש סוברים שדין תערובת זו כתערובת של דאורייתא ודאורייתא[89], ולסוברים ששני חפצי מצוה שחיובם מדאורייתא שנתערבו מבטל אחד את חבירו[90], הוא הדין לשני חפצי מצוה שחיובם מדרבנן שמבטלים זה את זה[91].

כשאחת מהן עיקרה מהתורה

תערובת של שני מאכלי מצוה שחיובם מדרבנן, אלא שאחד עיקרו מדאורייתא והשני תקנת חכמים – כגון עירוב של מרור בזמן הזה שהוא מדרבנן ומקור תקנת חכמים הוא בחיוב דאורייתא בזמן המקדש[92], עם חרוסת שאינה אלא תקנת חכמים זכר לשיעבוד, לסוברים כן[93] – כתבו ראשונים שדינה כתערובת של דאורייתא ודרבנן[94].

בקדשים וחולין

תערובת של מאכלי מצוה שחלקם קדשים וחלקם חולין – כגון אכילת קרבן פסח יחד עם מצה ומרור – נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים אם מבטל חלק החולין את הקדשים: יש מהאחרונים שכתבו שנחלקו בזה תנאים ואמוראים, שיש סוברים שאף על פי שתערובת של מאכלי מצוה אין אחד מבטל את השני, מכל מקום היינו דוקא בתערובת של מאכלי חולין, אך אם היא תערובת שחלק מהמאכלים קדשים וחלק חולין, מבטל החולין את הקדשים[95], ויש סוברים שתערובת של מאכלי מצוה אין אחד מבטל את השני אף בתערובת של חולין וקדשים[96]. ויש מהראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שלא נחלקו בזה אמוראים, אלא דין תערובת של חולין וקדשים כתערובת חולין בחולין[97].

התערובת

מאותו המין

שני חפצים של מצוה ממין אחד שמצוותם באכילה, ומצוותיהם שוות בחומרתן, שנתערבו יחד באכילה, נחלקו בהם תנאים ואמוראים, וראשונים בדעתם: יש סוברים שמבטל אחד את חבירו ואינו מקיים את שתי המצוות[98], לפי שמין במינו בטל ברוב – לסוברים כן[99] - ואי אפשר שלא ירבה אחד על חבירו ויבטלנו[100]. ויש סוברים שאין מבטלים זה את זה ומקיים שתי המצוות[101], לפי שמין במינו לא בטל, לסוברים כן[102], או שאף לסוברים שמין במינו בטל ברוב[103], מכל מקום היינו דוקא באופן שמהותם של שני החפצים שנתערבו שונה – כגון שאחד הוא חפץ של איסור והאחר של היתר - אך אם מהותם דומה – כגון ששניהם חפצי מצוה – אינם מבטלים זה את זה[104].

לח בלח

תערובת לח בלח בחפצי מצוה, יש סוברים שאף לסוברים שחפצי מצוה שנתערבו יחד אין אחד מבטל את חבירו, מכל מקום היינו דוקא בתערובת של יבש ביבש אך בתערובת של לח בלח אף לדעתם בטל המיעוט לרוב, שלדעתם בתערובת של לח בלח המיעוט הרי הוא כמי שאינו קיים שהרי אינו בעין[105]. ויש סוברים שתערובת של לח בלח דינה כתערובת של יבש ביבש[106].

בליעה בלא לעיסה

שני מאכלי מצוה שבלעם יחד בלא לעיסה והרגשת טעמם, נחלקו ראשונים ואחרונים – לסוברים ששני מאכלי מצוה שנתערבו מבטל אחד את חבירו באופנים מסוימים[107] – אם מבטל אחד את חבירו: א) יש סוברים שאינם מבטלים זה את זה[108], שלדעתם שני מאכלי מצוה שנתערבו מבטל אחד את חבירו דוקא כאשר טעמו של מאכל אחד גובר על חברו ומבטלו[109], ואם כן באופן שבלע את שני חפצי המצוה, הרי לא טעם אף אחד מטעמי המאכלים ולא נתערבו הטעמים כלל אחד בשני, ושוב אין אחד מבטל חבירו[110], או מפני שלא שייך ביטול בתערובת של דברים הניכרים בעין, וכשבולע בלא ללעוס הרי כל מאכל ניכר בעין[111]. ב) ויש סוברים שמבטלים הם זה את זה[112], שלדעתם בתערובת של מאכלי מצוה מבטל אחד את חבירו לפי שיש לחשוש שמא מאכל אחד יפסיק באכילת המאכל האחר[113], וטעם זה שייך אף כאשר בולע בלא לעיסה[114].

כשנתערבו קודם קיום המצוה

שני חפצי מצוה שנתערבו יחד קודם שנתקימה בהם מצותם – כגון דם פר יום הכיפורים ודם השעיר שמערבם קודם זריקתם[115] - יש מהאחרונים שכתבו שאף לסוברים שתערובת של חפצי מצוה אינם מבטלים זה את זה[116], מכל מקום בזה מבטלים הם זה את זה[117], לפי שקודם עשית המצוה בהם אינם נחשבים לחפצי מצוה אלא לתערובת סתם[118]. ויש שכתבו שאם העירוב נעשה כהכשר למצוה שיעשה אחר כך בתערובת זו, הרי דינה ככל תערובת של חפצי מצוה, ולסוברים שאין אחד מבטל את חבירו, אף בזה לא יבטל, שלדעתם הטעם שחפצי מצוה שנתערבו אין אחד מבטל את חבירו מפני חשיבות המצוה[119], ואף בהכשר מצוה יש חשיבות של מצוה[120].

שלא באכילה

שני חפצי מצוה שנתערבו זה בזה שלא באכילה - כגון דם פר יום הכיפורים שנתערב עם דם השעיר[121] - נחלקו בהם ראשונים בדעת תנאים: יש סוברים שלדברי הכל מבטלים זה את זה[122], שלדעתם טעם הסוברים ששני חפצי מצוה של אכילה שנתערבו באכילה אין מבטלים זה את זה, הוא שאף על פי שטעמו של חפץ המצוה בטל, מכל מקום כיון שמצות האכילה היא בהנאת מעיו, הרי במעיו יש עיכול והנאה מכל מצוה בפני עצמה[123], ואם כן חפץ של מצוה שנתערב בחפץ אחר של מצוה ואינו עתיד להיות עומד בפני עצמו בטל הוא בחפץ האחר[124], או מפני שקיום של שני מצוות יחד נראה כעושה מצוות חבילות שאין ליבו פנוי לשניהם, ודוקא בתערובת שבאכילה כיון שנהנה מכל מאכל אינו גורע במה שנראה כעושה שתי מצוות חבילות[125]. ויש שנראה מדבריהם שמחלוקת התנאים אם חפצי מצוה שנתערבו יחד מבטלים זה את זה נאמרה אף בחפצי מצוה שנתערבו שלא באכילה[126], שלדעתם טעם הסוברים שחפצי מצוה שנתערבו יחד אין מבטלים זה את זה הוא לפי שחיובם שווה, ושווים הם לגמרי בכך שענינם הוא קיום מצוות ה'[127], ואם כן אף בנתערבו חפצי המצוה שלא באכילה יש לומר שאינם מבטלים את זה, לסוברים כן[128].

כשהאחד משמש טיבול לחבירו

מאכל של מצוה שחיוב אכילתו מדאורייתא שמטבלו במאכל אחר שחיוב אכילתו מדרבנן – כגון מצה שחיובה מדאורייתא[129], או מרור בזמן שהמקדש קיים שחיובו מדאורייתא[130], שמטבל בחרוסת לסוברים שטיבול בחרוסת מצוה מדרבנן[131] - יש מהראשונים והאחרונים שסוברים שאף לסוברים שבתערובת דאורייתא ודרבנן מבטל המאכל דרבנן את הדאורייתא[132], מכל מקום אם המאכל דרבנן אינו אלא טיבול למאכל דאורייתא ואינו מבטל את טעמו של המאכל דאורייתא אינו מבטלו[133], ומחמת זה לא ישהה המאכל בטיבול[134], וינער הטיבול מהמאכל כדי שלא יבטל טעמו[135], אך אם הטיבול מבטל את טעם המאכל דאורייתא הרי הוא מבטל אותו[136], והוא הדין לתערובת של מאכל מצוה עם מאכל רשות באופן כזה[137]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאף באופן שהמאכל דרבנן אינו אלא טיבול מבטל הוא את הדאורייתא, לסוברים שבתערובת של דאורייתא ודרבנן הדרבנן מבטל לדאורייתא[138].

בשלושה מאכלי מצוה

תערובת של שלושה מאכלי מצוה שחיובם מדאורייתא, נחלקו אחרונים בדעת תנאים אם מבטלים זה את זה: יש סוברים שאף לסוברים ששני מאכלי מצוה שחיובם מדאורייתא שנתערבו אין אחד מבטל את חבירו[139], מכל מקום בתערובת של שלושה מאכלים שני מאכלים רבים על אחד ומבטלים אותו[140], ולא מקיים מצוה באף אחד מן המאכלים, לפי שנגד כל מאכל יש שני מאכלים שמבטלים אותו[141], וטעם הדבר לפי שתערובת הטעמים שמרגיש ממינים שונים גורם שלא ירגיש טעם השלישי[142], או לפי שלדעתם בתערובת של שני מאכלים אין אחד מבטל את חבירו לפי שרק לאחר אכילתם ולעיסתם יש עדיפות של מאכל אחד על חבירו, ואז דינו כלח בלח שאינו בטל ברוב[143], אך בתערובת של שלושה מאכלים אף קודם לעיסתם יש נגד כל מאכל שני מאכלים שרבים עליו, ובתערובת של יבש ביבש בטל המיעוט אצל הרוב[144]. ויש סוברים שתערובת של שלושה מאכלי מצוה דינה כתערובת של שני מאכלי מצוה[145].

הערות שוליים

  1. ↑ ע"ע אכילת מצה ציון 1 ואילך, וע' אכילת מרור ציון 1 ואילך.
  2. ↑ עי' חק יעקב או"ח סי' תעה ס"ק י; עי' ישועות יעקב או"ח שם ס"ק ב. ועי' אור חדש פסחים קיד א, שנ' מדבריו שמצה ומרור אין ענינם שוה.
  3. ↑ תוס' זבחים עח א ד"ה אלא תי' א, ומנחות כג ב ד"ה אלא תי' א. ועי' תוס' שם ושם בתי' הב' שכן הוא אף אם אוכל מאחד מחפצי המצווה כדי שיעור מדויק שמספיק שהטעם השני יגרע ולו במעט מטעמו כדי שלא יהיה בזה כדי שיעור.
  4. ↑ תוס' שם ושם, תי' ב.
  5. ↑ עי' תוס' פסחים קטו ב ד"ה ידי וזבחים שם ועט א ד"ה אמרו ומנחות שם ורבינו דוד פסחים שם א בד' רבנן פסחים שם שאין לכרוך מצה ומרור יחד; עי' לבוש או"ח סי' תעה ס"ג; דבר שמואל פסחים שם, בד' רבנן הנ"ל, ע"פ ד' ר"א בזבחים עט א ובירושלמי חלה פ"א ה"א שמדמה תערובת של חפצי מצוה לתערובת של חפצי איסור. ועי' תוס' פסחים שם ד"ה אלא אמר, בד' רב אשי פסחים שם שאפשר לכרוך יחד מצה ומרור, שאף לדעתו מצוות מבטלות זא"ז, וצ"ב אם הוא דוקא באופן שטעמו של אחד גובר על חבירו. ועי' רש"י פסחים שם ד"ה ומבטל ורשב"ם פסחים שם ד"ה ומבטל ורשב"א ברכות לח ב, שמרור דרבנן מבטל לטעם מצה דאורייתא, וצ"ב אם לדעתם טעם זה נאמר דוקא במצוה דרבנן שנתערבה עם מצוה דאורייתא (עי' ציון 63).
  6. ↑ תוס' שם, תי' ב.
  7. ↑ תוס' זבחים עט שם; עי' רבינו דוד שם.
  8. ↑ עי' רבינו דוד שם.
  9. ↑ קר"א נדרים נב א. ועי' ציון 24, שי"ח.
  10. ↑ עי' שו"ת ר"ש איגר או"ח סי' כ ודבר שמואל (אליעזרוב) פסחים שם, בד' רבנן פסחים שם שאין לכרוך מצה ומרור יחד.
  11. ↑ ע"ע בטול ברוב.
  12. ↑ שו"ת ר"ש איגר שם; דבר שמואל שם.
  13. ↑ פלתי סי' קט ס"ק ב ושו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' קנו וביאור ר"ח קניבסקי לירושלמי חלה פ"א ה"א, בביאור לשון ב' שבד' ריו"ח בירושלמי שם.
  14. ↑ רבינו דוד פסחים שם ולב שמח (אליגרי) שורשים שורש א (י א) ולחם יהודה ממרים פ"א ה"ב ונזר הקודש זבחים עח א, בד' רבנן פסחים שם שאין לכרוך מצה ומרור יחד; דבר שמואל (אליעזרוב) פסחים שם, בד' רבנן הנ"ל ע"פ ד' ריו"ח בירושלמי שם שאין לדמות בין תערובת של חפצי מצוה לתערובת של חפצי איסור.
  15. ↑ רבינו דוד שם; נזר הקודש שם. ועי"ש שכתב כן לגבי מצה ומרור, והוכיח מפסחים שם ב שאם היה באכילת המצה הפסק לא יצא יד"ח, וצ"ב אם כן הוא בכל מצוות שיוצא יד"ח באכילה.
  16. ↑ דבר שמואל שם.
  17. ↑ לחם יהודה שם.
  18. ↑ ע"ע. לב שמח שם. וצ"ב בכונתו, ועי"ש שאפי' כשהמצוות שוות מבטלת אחת את חבירתה, וצ"ב, ועי' לחם יהודה שם שדחה דבריו.
  19. ↑ הלל הזקן בפסחים קטו א וזבחים עט א; רמב"ן במלחמות פסחים שם (כה א), ומאירי פסחים שם בשם י"מ, וחי' הר"ן פסחים שם ע"פ גי' הגאונים ואור חדש פסחים קיד א, בד' ריו"ח בשם חכמים פסחים קטו א; לשון ב בדעת ריו"ח בירושלמי חלה פ"א ה"אחת"ס פסחים בדעת שתי הלשונות שבדעת ריו"ח בירושלמי שם.
  20. ↑ עי' רש"י זבחים שם ד"ה הלל, ומנח"י ח"ז סי' לב בדעתו; עי' דגול מרבבה יו"ד סי' צח ס"ט.
  21. ↑ עי' פסחים שם וזבחים שם, וע"ע אכילת מרור ציון 89 ואילך.
  22. ↑ ע"ע בטול אסורים ציון 3, וע' תערובת. חת"ס שם, ועי' דבר שמואל פסחים שם ודברי יציב או"ח סי' ריא, שלסוברים מין במינו לא בטל היינו דוקא כשגוף החפצים דומים ולא כאשר ענינם שוה.
  23. ↑ ע"ע בטול אסורים ציון 7 ואילך, וע' תערובת.
  24. ↑ עי' תמים דעים לראב"ד אות לו; עי' רמב"ן שבת כא ב; עי' חת"ס שם ומהר"ץ חיות נדרים נב א ודרך המלך (רפפורט) חו"מ פ"ו ה"ב ובית יצחק (שמלקס) או"ח סי' ב אות ה ודבר שמואל שם ודברי ירמיהו חו"מ פ"ח ה"ו ודברי יציב שם, ע"פ הר"ן נדרים שם ד"ה וקשיא; עי' שו"ע הרב או"ח סי' תעה סט"ז; גליוני הש"ס פסחים שם.
  25. ↑ עי' חת"ס פסחים קטו א, בביאור לשון ב שבדעת ריו"ח בירושלמי שם. ועי' ציון 105 ואילך, בענין תערובת של לח בלח.
  26. ↑ ע"ע תערובת. תבואות השדה דלהלן.
  27. ↑ תבואות השדה שערי המצות שער א אות יד (עד א); עלי תמר חלה פ"א ה"א; בזך לבונה פסחים שם. ועי' חי' הגרי"ז מנחות כב ב, שבאופן שע"י שנתערבו שני חפצי מצווה לא יוכל לקיים את אחת המצוות, כגון דם חטאת שדינו בזריקה ובהזאה שנתערב בדם שאר הקרבנות שדינם בשפיכה, ודאי שאין אומרים שאינם מבטלים.
  28. ↑ ע"ע תערובת.
  29. ↑ טהרת הקודש מנחות שם; עי' תבואות השדה שערי המצוה שער א אות כה (עו ב). ועי' נזר הקודש מנחות שם, שתמה על סברא זו שהרי יש מצוות אכילה שהמצוה בהם היא הטעם שבאכילה.
  30. ↑ קרנות המזבח מנחות אות א (ג ב); שו"ת בנין עולם או"ח סי' כח. ועי' מה שהובא מהנתיבות קודש בציון 118.
  31. ↑ ע"ע עבודת יום הכפורים, ועי' שפ"א דלהלן.
  32. ↑ עי' ציון 19.
  33. ↑ שפ"א מנחות כב ב.
  34. ↑ עי' ציון 19.
  35. ↑ רמב"ן שבת כא ב, ועי' גליוני הש"ס פסחים קטו א בדעתו; אור חדש (קאליר) פסחים קיד א.
  36. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 7.
  37. ↑ עי' שו"ת בנין עולם או"ח סי' כח.
  38. ↑ ע"ע אסורים מבטלים זא"ז ציון 2 ואילך.
  39. ↑ עי' חק יעקב או"ח סי' תעה ס"ק י; עי' ישועות יעקב או"ח שם ס"ק ב; עי' חי' הגרי"ז מנחות כב ב.
  40. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 2 ואילך.
  41. ↑ חת"ס פסחים קטו א ובשו"ת ח"ב סי' צו בד' רשב"ם פסחים שם ד"ה אפילו; בית יצחק (שמלקס) או"ח סי' ב אות ה; שו"ע הרב או"ח סי' תעה סט"ז; עי' גליוני הש"ס פסחים שם; שו"ת בנין עולם שם.
  42. ↑ עי' חת"ס שם ובית יצחק שם, ע"פ הר"ן נדרים נב א ד"ה וקשיא; שו"ע הרב שם; שו"ת בנין עולם שם.
  43. ↑ ע"ע אסור חפצא ציון 45.
  44. ↑ בית יצחק שם.
  45. ↑ שו"ת בנין עולם שם.
  46. ↑ קרנות המזבח דלהלן. וע"ע אכילת מצה ציון 40 ואילך וע' אכילת מרור ציון 38 ואילך, שזמן אכילת מצה ומרור כזמן אכילת הפסח.
  47. ↑ קרנות המזבח מנחות אות יט (כא א).
  48. ↑ עי' ציון 19.
  49. ↑ עי' מהר"ם חלאווה פסחים קטו א ורבינו דוד פסחים שם בשם הרמב"ן, ומאירי פסחים שם, בד' אמוראים פסחים קטו א. ועי' שדה אליהו שהובא בציון 55 בד' אמוראים בירושלמי.
  50. ↑ עי' מהר"ם חלאווה שם ורבינו דוד שם, בשם הרמב"ן; מאירי שם.
  51. ↑ בזך לבונה פסחים שם.
  52. ↑ עי' ציון 24.
  53. ↑ קונ' בר ריב"א (בסוף ס' לקיטת יצחק בן אברהם) עמ' סד. וצ"ב לפי"ז מדוע יבטל הדרבנן את הדאורייתא.
  54. ↑ שו"ת יהודה יעלה ח"ב סי' רנו אות י.
  55. ↑ עי' ר"ש סיריליא ומהר"א פולדא ופנ"מ חלה פ"א ה"א, בביאור לשון א שבד' ריו"ח בירושלמי שם שבזמן שאין ביהמ"ק קיים המרור לא מבטל את המצה, לפי שדרבנן לא מבטל את הדאורייתא, ועי' תוספות מהר"א פולדא שם שהמצה שהיא מדאורייתא בכוחה לבטל את המרור שחיובו דרבנן, ורק משום שטעמו חזק אינו מתבטל. ועי' שדה יהושע לירושלמי שם, שלא נחלק הירושלמי על הבבלי בזה, ואף לד' הירושלמי מאכל דרבנן מבטל דאורייתא. ועי' פני שלמה פסחים שם, בביאור לש' א בד' ריו"ח שם שבדאורייתא ודרבנן המאכל שחיובו מדאורייתא הוא העיקר ואינו מתבטל מהדרבנן.
  56. ↑ עי' ציון 19 ואילך.
  57. ↑ עי' רש"י פסחים קטו א ד"ה ומבטל; עי' רשב"ם פסחים שם ד"ה ומבטל; עי' תוס' זבחים עח א ד"ה אלא ומנחות כג ב ד"ה אלא ומהר"ם חלאווה שם, בד' אמוראים פסחים שם; מנח"י ח"ז סי' לב בד' הגר"א בירושלמי שם, שללשון ב בירושלמי שם בד' ריו"ח שדוקא שלושה מאכלי מצוה מבטלים זא"ז אך שנים לא, ה"ה אם אחד חיובו מדאורייתא וא' מדרבנן.
  58. ↑ שו"ת ר"ש איגר או"ח סי' כ, בביאור תי' ב בתוס' זבחים עח א ד"ה אלא ומנחות כג ב ד"ה אלא שבד' אמוראים שם. ועי' מנ"ח שבציון 63, ולדעתו לא נחלקו תירוצי התוס'.
  59. ↑ שו"ת ר"ש איגר שם.
  60. ↑ שו"ת ר"ש שם, בד' תוס' שם.
  61. ↑ שו"ת ר"ש איגר שם.
  62. ↑ עי' ציון 57.
  63. ↑ רש"י פסחים קטו א ד"ה ומבטל ורשב"ם פסחים שם ד"ה ומבטל ותוס' זבחים שם בתי' א ומנחות שם בתי' א ומהר"ם חלאווה שם, בד' אמוראים פסחים שם. ועי' מנ"ח מצוה ו אות א, שלדעתו לא נחלקו ב' תירוצי התוס', ועי' ציון 58 מר"ש איגר שנחלק בביאור תי' ב' בתוס' שם. ועי' מנ"ח שם וגליון הש"ס זבחים שם, שהקשו מתוס' פסחים שם ד"ה אלא, שמשמע שהדרבנן בטל לגבי רשות וה"ה דאורייתא לגבי דרבנן, ואף כאשר אין טעמו בטל.
  64. ↑ עי' ציון 57.
  65. ↑ עי' ציון 19 ואילך.
  66. ↑ עי' מנח"י ח"ז סי' לב בד' הגר"א בירושלמי שם, שללשון ב בירושלמי שם בד' ריו"ח שדוקא שלושה מאכלי מצוה מבטלים זא"ז אך שנים לא, ה"ה מצה ומרור בזה"ז שאחד חיובו מדאורייתא וא' מדרבנן, וטעמו של המרור חזק משל המצה.
  67. ↑ עי' ציון 55.
  68. ↑ עי' תוספות מהר"א פולדא לירושלמי חלה פ"א ה"א.
  69. ↑ ע"ע אכילת מרור ציון 1 ואילך.
  70. ↑ ע"ע חרסת ציון 11.
  71. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 21.
  72. ↑ ע"ע אכילת מרור ציון 57, וע' חרסת ציון 14 ואילך.
  73. ↑ שערי צדק סי' כג. ועי' ציון 24.
  74. ↑ עי' ציון 49 ואילך. תוס' פסחים קטו א ד"ה אתי וד"ה אלא מברך; רמב"ן במלחמות פסחים שם (כה א).
  75. ↑ עי' ציון 59 ואילך.
  76. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  77. ↑ שו"ת ר"ש איגר או"ח סי' כ.
  78. ↑ עי' ציון 49 ואילך.
  79. ↑ בית יעקב (צויזמיר) סי' סט, בד' הרוקח הל' פסח סי' רפג שזקן או חולה יכול לטבל את המצה ביין ואף שמבטל את טעם המצה.
  80. ↑ ע"ע חרסת ציון 3 ואילך. תוס' דלהלן.
  81. ↑ עי' ציון 74, וציון 49 ואילך.
  82. ↑ תוס' פסחים קיד א ד"ה אע"פ, ועי' מהרש"א שם ורדב"ז ח"ה סי' אלף תרצב בדעתם; מרדכי פסחים שם סדר פסח ד"ה אע"פ.
  83. ↑ עי' תוס' ביצה לט א ד"ה משום.
  84. ↑ ע"ע תערובת.
  85. ↑ ע"ע הנ"ל. שערי צדק סי' כג.
  86. ↑ עי' מהר"ב רנשבורג פסחים שם, בד' תוס' שם; עי' ר"ן פסחים קטו א (כה א).
  87. ↑ ביאור הגר"א לירושלמי שם, בביאור לשון א שבד' ריו"ח בירושלמי שם.
  88. ↑ מנח"י ח"ז סי' לב.
  89. ↑ רבינו מנוח חו"מ פ"ח ה"ח; עי' מהרש"א פסחים קיד א; עי' מנח"י שם.
  90. ↑ עי' ציון 14 ואילך. ועי' ציון 3 ואילך שתלוי בחוזק טעמו של המאכל.
  91. ↑ מהרש"א ומנח"י שם, בד' ריו"ח בשם חכמים בפסחים קטו א.
  92. ↑ ע"ע אכילת מרור ציון 11 ואילך.
  93. ↑ ע"ע חרסת ציון 11 ואילך.
  94. ↑ עי' ציון 49 ואילך. רבינו מנוח חו"מ פ"ח ה"ח.
  95. ↑ חת"ס פסחים קטו א, בד' לשון א' שבביאור דברי ריו"ח בירושלמי חלה פ"א ה"א.
  96. ↑ חת"ס שם, בד' הלל בירושלמי שם ובבבלי פסחים שם, שכורך אדם פסח מצה ומרור יחד ואוכלם.
  97. ↑ עי' רש"י פסחים קטו א ד"ה שהיה; עי' רשב"ם פסחים שם ד"ה כורכן; עי' פנ"מ ור"ש סיריליאו שם וביאור הגר"א ומהר"א פולדא, בביאור לשון ב שבדעת ריו"ח בירושלמי שם.
  98. ↑ עי' רבינו דוד פסחים קטו א ומהר"ם חלאווה פסחים שם, בד' רבנן בפסחים שם שמצוות מבטלות זא"ז.
  99. ↑ ע"ע בטול אסורים ציון 7 ואילך, וע' תערובת.
  100. ↑ רבינו דוד ומהר"ם חלאווה שם.
  101. ↑ עי' רבינו דוד שם, ומהר"ם חלאווה שם, וחת"ס פסחים שם, בד' הלל הזקן בפסחים שם שמצוות אינן מבטלות זא"ז. ועי' זבחים עט א, שלר"א כשם שאין מצוות מבטלות זא"ז כך אסורים לא מבטלים זא"ז, ובגמ' שם מבואר שנחלק על ר"ל שם עח א שפגול ונותר וטמא שנתערבו מבטלים זה את זה, והיינו שלר"א אסורים אינם מבטלים זא"ז אפי' באותו המין ולומד זאת ממצוות, ונ' שלדעתו בחפצי מצווה שנתערבו אפי' באותו המין אינם מבטלים זא"ז.
  102. ↑ ע"ע בטול אסורים ציון 3, וע' תערובת. חת"ס שם.
  103. ↑ ע"ע בטול אסורים ציון 7 ואילך, וע' תערובת.
  104. ↑ חת"ס שם, ע"פ הר"ן נדרים נב א ד"ה וקשיא.
  105. ↑ נתיבות הקודש זבחים פא א, צד א, ועי"ש שכתב שכן הוא לסוברים שטעם כעיקר מהתורה (ע"ע טעם כעיקר: האיסור וגדרו), ומהתורה צריך בתערובת לח בלח ששים כדי לבטל, והיינו משום שבתערובת לח בלח הבטל כמי שאינו. ועי' חת"ס שבציון 25.
  106. ↑ נתיבות הקודש שם, צד ב, ועי"ש שכן הוא לסוברים שטעם כעיקר מדרבנן (ע"ע הנ"ל שם), ומהתורה מספיק רוב כדי לבטל, בין בתערובת של לח בלח ובין בתערובת של יבש ביבש.
  107. ↑ עי' ציון 5 ואילך.
  108. ↑ תוס' פסחים קטו ב ד"ה ידי; ר"ן פסחים שם (כה ב); מאמר חמץ לרשב"ץ אות קכח; לבוש שם; דרך המלך (רפפורט) חו"מ פ"ו ה"ב, ועי"ש שאף כאשר אוכל ממאכל אחד יותר מחבירו א"א שיבטלנו לפי שהמיעוט נמשך אחר הרוב, כיון שדין זה נאמר במקום שכל מעשה האדם נעשה בשביל הרוב והמיעוט נגרר אחרי הרוב, אך באופן שרוצה לאכול את שני המאכלים לא שייך לומר שאכילתו היא רק בשביל המאכל המרובה והמיעוט ימשך אחריו.
  109. ↑ עי' ציון 5 ואילך.
  110. ↑ מאמר חמץ שם.
  111. ↑ דרך המלך שם.
  112. ↑ רבינו דוד פסחים שם.
  113. ↑ עי' ציון 15.
  114. ↑ עי' רבינו דוד שם. ולכאו' ה"ה לטעמים בציונים 16 ו18.
  115. ↑ עי' מנחות כב א.
  116. ↑ עי' ציון 19.
  117. ↑ שפ"א מנחות שם ב; נתיבות הקודש זבחים פא א.
  118. ↑ נתיבות הקודש שם, ולדעתו צ"ל שטעם הסוברים שמצוות אינן מבטלות זא"ז היינו משום חשיבות המצוה שלא בטלה, עי' ציון 30, וע"כ קודם עשיית המצוה אין בחפץ את חשיבות המצוה.
  119. ↑ עי' ציון 30.
  120. ↑ קרנות המזבח מנחות אות א (ג א).
  121. ↑ עי' מנחות כב א-ב, ובתוס' שם ב ד"ה מכאן.
  122. ↑ תוס' שם; בית יעקב (צויזמיר) סי' סא, ועי"ש שהאריך להוכיח כן.
  123. ↑ עי' ציון 29.
  124. ↑ טהרת הקודש מנחות שם.
  125. ↑ ע"ע אין עושין מצוות חבילות חבילות צין 3. קרנות המזבח מנחות אות א (ג א).
  126. ↑ עי' רשב"ם פסחים קטו א ד"ה אפילו, ושו"ת חת"ס ח"ב סי' צו בדעתו; עי' רמב"ן שבת כא ב; עי' ר"ן שבת שם (ט א).
  127. ↑ ציון 105 ואילך.
  128. ↑ עי' ציון 3. עי' רשב"ם שם, וחת"ס שם בדעתו.
  129. ↑ ע"ע אכילת מצה ציון 1.
  130. ↑ ע"ע אכילת מרור ציון 1.
  131. ↑ ע"ע חרסת ציון 11 ואילך. ר"ן פסחים קטו א (כה א) וב"ח או"ח סי' תעה , לענין טיבול מצה בחרוסת; רבינו מנוח חו"מ פ"ח ה"ח; רדב"ז ח"ה סי' אלף תרצב.
  132. ↑ עי' ציון 49.
  133. ↑ עי' רבינו מנוח שם; רדב"ז שם.
  134. ↑ עי' רבינו מנוח שם; ב"ח שם, בד' רי"ו תא"ו נ"ה ח"ד.
  135. ↑ ב"ח שם.
  136. ↑ עי' רבינו מנוח ורדב"ז שם. ועי' ר"ן שם ומהר"ב מרנשבורג בד' תוס' פסחים קיד א ד"ה אע"פ, שלא מחלק בין אם מבטל טעמו או לא.
  137. ↑ רדב"ז שם.
  138. ↑ עי' ציון 49. עי' תוס' שם, ומהרש"א ורדב"ז בדעתו.
  139. ↑ עי' ציון 19 ואילך.
  140. ↑ לשון ב בד' ריו"ח בירושלמי חלה פ"א ה"א.
  141. ↑ עי' ר"ש סיריליאו חלה שם; חת"ס פסחים קטו א.
  142. ↑ ספר ניר לירושלמי שם.
  143. ↑ עי' ציון 25.
  144. ↑ חת"ס שם.
  145. ↑ ר"י בשם ר"א בירושלמי שם, ועי' ר"ש סיריליאו וביאור הגר"א בדעתו; רש"י פסחים קטו א ד"ה שהיה וזבחים עט א ד"ה הלל ורשב"ם פסחים שם ד"ה כורכן, בד' הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור יחד; פלתי סי' קט ס"ק ב ושו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' קנו וביאור ר"ח קניבסקי לירושלמי שם, בד' לשון ב שבד' ריו"ח שם, שהחילוק בין תערובת של שלושה לשנים היא באופן שאוכל בתערובת של שנים כמות זהה, שבאופן כזה בתערובת של שנים אין אחד מבטל את חבירו (עי' ציון 13) ובתערובת של שלושה ודאי שנגד כל מאכל יש שני מאכלים שרבים עליו.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מצוות_מבטלות_זו_את_זו&oldid=159349"