אנציקלופדיה תלמודית:מצוה לקיים דברי המת

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - מצוה המוטלת על היורשים – או על אחרים[1] - לקיים צוואת המת*.

המצוה וגדרה

גדרה ומקורה

אדם שצוה על ממונו, כגון שאמר שיתנו לפלוני מנה מנכסיו, ומת, נחלקו תנאים אם מצוה לקיים את דבריו: רבי מאיר סובר, שמצוה לקיימם[2], וכן אמר רבי יהודה הנשיא משום רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר: מצוה לקיים דברי המת[3], ורבי יוסי סובר שאין מצוה לקיים דבריו[4], וכן סוברים תנא קמא ורבי נתן ורבי יעקב[5], וחכמים בברייתא מסופקים בדבר[6]. הלכה כרבי מאיר[7].

בטעם מצוה זו ומקורה נאמרו כמה דרכים: א) יש ראשונים שביארו, שאדם יכול לצוות על נכסיו, הואיל ולא פסק כוחו מהם אף לאחר שמת וממונו עובר ליורשיו, שמכוחו הוא עובר להם[8], ולפיכך מצוה לקיים צוואתו[9], והיא בכלל מצות נחלות[10] – על גדרה ומקורה ע"ע ירושה[11] – ויש שצידדו לפי דרך זו, שהמצוה לקיים דברי המת, אינה בתורת חיוב של קיום מצוות*, אלא חיוב מדיני ממונות, שהמת יש לו זכות ובעלות על נכסיו אף לאחר מותו, לענין זה שבכוחו לצוות עליהם מה שירצה, ושיהיו חייבים לקיים דבריו[12]. ב) ויש ראשונים שביארו, שהיא אחת מההנהגות הראויות לנהוג עם המת, שנלמדה מיעקב אבינו שצוה לבניו לקברו בארץ ישראל[13], ונאמר: ויעשו בניו לו כן כאשר צום[14] - אף על פי שלא היו מחויבים בזה משום כיבוד אב, לסוברים כן[15] - וראוי לנו לאחוז בדרכם של האבות[16]. ג) ויש שביארו, שהיא תקנת חכמים בכדי שלא תיטרף דעתו בשעה שיהא נוטה למות מחשש שמא לא יקיימו צוואתו בממונו, שמאחר שיודע שמצוה לקיים דבריו, דעתו מיושבת עליו[17]. ד) ויש שביארו, שהיא משום כבוד-המת*, שאם לא מקיימים מה שצוה על נכסיו יש בזה ביזיון למת[18], ועוד כתבו לפי דרך זו, שלסוברים שממון שהקנו למת עבור דברים שיש בהם משום כבודו ומניעת בזיונו זוכה בו אף לאחר מיתה[19], הוא הדין שיש לו זכות ובעלות בנכסיו לאחר מותו, לענין שצריכים לקיים צוואתו, שאם לא יקיימוה מתבזה המת ומתמעט כבודו, ונמצא שמלבד שיש בזה משום מצוה לקיים דברי המת, יש חיוב ממוני לקיים דבריו מחמת הבעלות שיש לו בנכסיו אף לאחר מותו לענין זה[20].

על טעמים אחרים למצוה, לסוברים שנוהגת אף בדברים שאינם בעניני ירושה, עי' להלן[21].

על אופנים שהבנים מחויבים לקיים צוואת אביהם לאחר מותו משום כיבוד אב – לסוברים כן - ע"ע כבוד אב ואם[22].

דברים שאינם בעניני ירושה

דברים שאינם בעניני ירושת המת, כגון שצוה שיקברוהו בסמוך לקברי אבותיו, שיקראו לבנו בשם פלוני, או שבתו תינשא לפלוני ובנו לבת פלוני, וכיוצא בזה, נחלקו ראשונים אם יש בהם מצוה לקיים דבריו: יש סוברים, שהמצוה אינה נוהגת אלא בדברים הנוגעים לנכסיו של המת[23], שהאדם יכול לצוות על ממונו וחייבים לקיים דבריו, אבל בדברים אחרים, אין האדם בשעת מיתתו נביא, ולא מלך ונשיא, שיצוה את החיים לקיים דבריו, שאין שלטון ביום המות[24], וכן מצינו ביעקב שהוצרך להשביע את יוסף לקיים צוואתו שלא לקברו במצרים[25], ולא סמך על כך שיעשה הדבר מחמת מצוה לקיים דברי המת[26]. ויש סוברים, שהמצוה נוהגת בכל דבר שהמת מצוה עליו קודם מותו[27], וכן כתבו ראשונים, שבנימין נקרא בילדותו "בן-אוני" כפי שקראה לו רחל טרם מותה[28], משום מצוה לקיים דברי המת[29] - ומה שקרא לו יעקב "בנימין"[30], היה לאחר מכן כשהיה משמשו ונסמך עליו בימינו[31] - וכן יש שדקדקו ממה שאמרו האחים ליוסף דברי אביו בלשון ציווי: אביך צוה לפני מותו[32], שהיה חייב בזה משום מצוה לקיים דברי המת, ואף על פי שהיה בדבר שאינו ממון[33]. בטעם המצוה לדעה זו ביארו ראשונים, שהאדם לפני מותו מתעלה בהשגותיו ודבקותו, וראוי לקיים את דבריו[34], ויש מהאחרונים שביארו לדעה זו, שהיא מכלל מצות גמילות-חסדים*, שנצטוינו לגמול חסד עם המתים[35], והמת יש לו נחת רוח כשמקיימים את דבריו, ולפיכך יש מצוה לקיימם[36], ואף יעקב אבינו כשצוה ליוסף לקברו בארץ ישראל, ביקש משום גמילות חסדים, שנאמר: ועשית עמדי חסד ואמת[37], ומה שהוצרך להשביעו על כך[38], הוא בכדי שיהיה לו פתחון פה כנגד פרעה, שחייב לקיים הדבר מחמת שבועתו[39].

על אותם שאינם יורשיו של המת, אם מוטלת עליהם המצוה, לדעות שנוהגת אף בדברים שאינם בעניני ירושה, עי' להלן[40].

חומר המצוה

מצוה לקיים דברי המת, כתבו ראשונים שהיא מדברי חכמים[41], ויש שנראה מדבריהם שהיא מן התורה[42], וכן כתבו אחרונים, שלסוברים שהיא נלמדת מן האמור בענין קבורת יעקב על ידי בניו[43], היא מן התורה[44].

כתבו אחרונים, שלסוברים שהמצוה לקיים דברי המת היא מדברי חכמים[45], אף על פי כן החמירו בה יותר משאר מצוות דרבנן, שנוהגת באופנים מסוימים אף במקום שיש בו ביטול מצות עשה של תורה – עי' להלן[46] - והוא הדין שאינה כשאר מצוות דרבנן שספיקם להקל[47], שבדבר שספק אם נוהגת בו המצוה לקיים דברי המת, יש להחמיר[48].

כפיה

מצוה לקיים דברי המת, יש ראשונים שסוברים שכופים עליה, כדין כפיה* בשאר מצוות[49], וכן אמרו, שהאומר בשעת מיתתו: פלונית שפחתי יעשו לה קורת רוח, כופים את היורשים לעשות לה קורת רוח, משום מצוה לקיים דברי המת[50], וכן אמרו, שהאומר תינתן שדה פלונית לפלוני, או שאומר פלוני עבדי יעשוהו בן חורין, כופים את היורשים לקיים דברי המת[51], וכתבו ראשונים, שאף לסוברים שמצוה לקיים דברי המת היא מדברי חכמים[52], כופים עליה כשם שכופים על שאר מצוות דרבנן לדעתם[53], או שאפילו לסוברים שאין כופים על שאר מצוות דרבנן[54], כופים על מצוה זו, שהם מחויבים בה יותר משום כבוד המת[55], ויש סוברים שאין כופים עליה[56], וביארו אחרונים, שלדעתם אינה אלא מצוה בעלמא ולא חיוב גמור, ולכך אין כופים עליה[57], ויש שכתבו, שהדבר תלוי בגדר המצוה, שלסוברים שהיא מצוה בעלמא[58], אין כופים עליה, ולסוברים שהיא חיוב ממוני[59], כופים עליה כשם שכופים על שאר דיני ממונות, ולא מדין כפיה על המצוות[60], וכן יש שכתבו, שלסוברים שדבר הניתן מחמת מצוה לקיים דברי המת זכה בו המקבל משעת מיתת נותן[61], לא שייך בזה דין כפיה, שהרי כבר זכה בו המקבל ונתקיימו דברי המת[62], ויש שכתבו, שלסוברים שהמצוה מוטלת על כל ישראל – עי' להלן[63] - בכלל חיובם לכפות על קיומה, שכל שבידו לכפות עליה ואינו כופה[64], הרי הוא כמבטל המצוה שאף הוא מחויב בה[65].

זכיה מחמת המצוה

ממון הניתן מחמת מצוה לקיים דברי המת, נחלקו ראשונים אם זוכה בו המקבל בשעת מיתת הנותן בלא קנין, יש סוברים, שאין המקבל זוכה בו עד שיבא לידו[66] - ואין זה כמתנת-שכיב-מרע* שקיימת בלא קנין[67], לסוברים שדברי-שכיב-מרע-ככתובים-וכמסורים*[68] - שהחיוב לקיים דברי המת אינו בתורת חיוב ממון, אלא בתורת מצוה המוטלת על המחויבים בה[69], וכל זמן שלא נתקיימה המצוה, הממון שייך ליורשי המת, ואין למקבל זכות בו[70], ולפיכך אם עברו היורשים על צוואת המת ומכרו או נתנו לאדם אחר את הדבר שצוה המת לתת למקבל, אף על פי שאסור להם לעשות כן מחמת החיוב לקיים דברי המת המוטל עליהם[71], זכה בו אותו אדם, ואין המקבל יכול להוציאו ממנו, ואף אינו יכול להוציא את דמיו[72], וכן אם מת המקבל ועדיין לא קיבל את הדבר שצוה המת לתת לו, אינו מנחילו ליורשיו, שהרי עדיין לא זכה בו[73], וכן אם צוה המת לתת לו עבדיו והיה הנותן כהן והמקבל ישראל, רשאים לאכול תרומה - כדין עבדי כהן[74] - עד שיגיעו לרשות המקבל[75], ויש סוברים, שהחיוב לקיים דברי המת הוא בתורת חיוב ממון[76], וזוכה המקבל בדבר שצוה המת לתת לו, בשעת מיתתו של נותן, אף קודם שיבא לידו[77], ולפיכך אם מת המקבל לאחר מכן, ינתן ליורשיו של מקבל[78]. הלכה כדעה ראשונה[79].

מסר דבר לשלוחו וצוה עליו לתתו לפלוני ומת הנותן, ואחר כך מת מקבל, צריך השליח לתת הדבר ליורשיו של מקבל[80], שבשעת מיתת נותן, זכה בו מקבל משום מצוה לקיים דברי המת[81], וביארו אחרונים, שאף לסוברים שדבר הניתן משום מצוה לקיים דברי המת, אין המקבל זוכה בו עד שיתנוהו לו, וכל זמן שלא זכה בו הוא ברשות היורשים[82], כשמסר הנותן את הדבר לשלוחו על מנת ליתנו למקבל, זוכה בו השליח עבור המקבל בשעת מיתת נותן, משום שמצוה על השליח לקיים דברי המת[83].

דבר שאינו בר קנין

דברים שלא שייך בהם קנין, כגון דבר-שאין-בו-ממש*, ודבר-שלא-בא-לעולם*, שאינם נקנים לא במתנת בריא[84], ולא במתנת-שכיב-מרע*[85], נחלקו ראשונים אם יש בהם משום מצוה לקיים דברי המת: יש סוברים, שאף על פי שאין מועיל בהם קנין, צריכים לקיימם משום מצוה לקיים דברי המת[86], כגון שצוה שפלוני ידור בביתו, שהוא דבר שאין בו ממש – לסוברים כן[87] - או שפלוני יאכל מפירות דקל זה שהוא דבר שלא בא לעולם – לסוברים כן[88] - מוטל על היורשים לקיים דבריו, ולתת לאותו פלוני לדור בביתו או את פירות הדקל[89], וכן יש שכתבו, באותה שאמרו שהאומר בשעת מיתתו: פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח, שכופים את היורשים לעשות לה קורת רוח, משום מצוה לקיים דברי המת[90], שקורת רוח זו היינו שלא ישתעבדו בה במלאכה כבדה[91], ואף על פי שהוא דבר שאין בו ממש ודבר שלא בא לעולם, יש בו משום מצוה לקיים דברי המת[92], ויש סוברים, שאין המצוה לקיים דברי המת נוהגת בדבר שאין מועיל בו קנין[93], שכשם שאין בכוחו להקנות דבר זה, כך אין בכוחו לצוות עליו[94].

על הנודר דבר שאינו בר קנין להקדש או לצדקה ומת, אם יש מצוה לקיים דבריו, עי' להלן[95].

דבר שיש בו איסור

דברים שיש איסור לעשותם, אין בהם מצוה לקיים דברי המת[96], כגון שצוה שיתנו מתנה לגוי מנכסיו – שיש איסור בדבר[97] - או שצוה לריב עם אדם מסוים ולנטור לו שנאה – לסוברים שהמצוה נוהגת אף בדברים שאינם נוגעים לממונו[98] - אין לקיים דבריו[99], ואפילו צוה דברים שאין בהם איסור, אלא שאם יקיימו אותם עלולים לגרום לידי איסור, כגון שצוה שלא יניחו לעבדו או שפחתו לצאת מביתו בכדי שלא יברחו, וכשהם בתוך ביתו עלולים להכשיל בני ביתו בדבר עבירה, אין לקיים דבריו, ומותר להוציאם מביתו לצורך זה[100], וכן אשה שצותה לבעלה לפני מותה שלא ישא אלמנה וגרושה אלא בתולה – לסוברים שמצוה לקיים דברי המת נוהגת אף בדברים שאינם נוגעים לממונו[101] - אינו חייב לקיים דבריה, שמא לא יעלה בידו לישא בתולה, ונמצא בטל מפריה ורביה[102], ואפילו כבר קיים פריה ורביה, מכל מקום אסור לאדם להיות שרוי בלא אשה[103], ולפיכך רשאי לישא אלמנה או גרושה[104].

דבר שיש בו ביטול מצוה

דבר שיש בו ביטול מצוה, נחלקו ראשונים אם נוהגת בו המצוה לקיים דברי המת, יש סוברים, שאף על פי שדבר שאסור לעשותו אין בו משום מצוה לקיים דברי המת[105], בדבר שאין בו אלא ביטול מצוה בשב ואל תעשה, מצוה לקיים דברי המת[106], כגון, מי שצוה בשעת מיתתו שישחררו את עבדו או שפחתו, שכופים את היורשים לכתוב להם גט שחרור[107], שמצוה לקיים דברי המת[108], ואף על פי שהמשחרר עבדו עובר בעשה[109], שנאמר "לעולם בהם תעבודו"[110], מכל מקום אין היורשים רשאים לעבור על דברי המת ולהשתעבד בעבד או בשפחה הללו שצוה המת לשחררם, שמוטב שתתבטל מצות עשה של "לעולם בהם תעבודו" בשב ואל תעשה, ולא תתבטל המצוה לקיים דברי המת בקום ועשה[111], ואף לסוברים שהמצוה לקיים דברי המת היא מדרבנן[112], החמירו בה חכמים אפילו במקום ביטול מצוה עשה מן התורה[113], ומאחר שאינם יכולים להשתעבד בהם ולנהוג בהם מנהג עבדות, שזהו עיקר העשה של לעולם בהם תעבודו, מותר להם אף לכתוב להם גט שחרור ולשחררם לגמרי, שאין איסור בנתינת גט שחרור לעבד שאי אפשר להשתעבד בו[114], ויש סוברים, שאין לבטל מצות עשה בשביל קיום דברי המת[115], ומכל מקום יש מהם שכתבו, שבצוה לשחרר עבדו ושפחתו צריכים לקיים דבריו ולשחררם, לפי שאמדו חכמים דעתו של המת, שלא צוה לשחרר עבדו או שפחתו אלא משום טובה שעשו לו שרוצה לגמול עמם טובה ולשחררם, ונמצא שאינו כמשחררם בחנם שעובר בעשה, אלא כמוכרם לעצמם שאין בו איסור[116], שאין לנו להחזיקו כעובר עבירה[117], ויש סוברים, שדווקא בביטול מצוה שהיא תלויה בזכות ממון שיש ליורשים, כגון שחרור עבד ושפחה, הפקיעו חכמים זכותם של היורשים מכח הפקר-בית-דין* הפקר[118], בכדי שתתקיים המצוה לקיים דברי המת, אבל במצוה שאינה תלויה בממון ולא שייך בה הפקר בית דין, אין לבטלה בשביל לקיים דברי המת[119].

דברים שנוגעים לכבוד המת

מצוה לקיים דברי המת אינה נוהגת בדברים שיש בהם זלזול בכבודו[120], וכל שכן בדברים שיש בהם משום בזיונו[121], כגון, צוה שיקברוהו סמוך לקברי אבותיו - לסוברים שנוהגת אף בדברים שאינם נוגעים לממונו[122] - ונפטר ביום-טוב-שני-של-גליות*, ומקום קברי אבותיו נמצא חוץ לתחום, ואם ישהו קבורתו עד לאחר יום טוב יסריח[123], אין מקיימים דבריו, ונקבר בתוך התחום[124], שאף על פי שמותר לחלל יום טוב שני לצורך קבורת המת[125], ולקברו חוץ לתחום אם יש צורך בדבר[126], מכל מקום כשאפשר לקברו בתוך התחום, והוצאתו חוץ לתחום היא בכדי לקיים דבריו לקברו בסמוך לקברי אבותיו, אין זה כבודו של מת שיתחלל יום טוב שני מחמת צוואתו[127], וכן אם נפטר בימות החמה, ומקום קברי אבותיו רחוק ממקום פטירתו, שיש חשש שיסריח עד שיביאוהו לשם, אין מקיימים דבריו, ונקבר בסמוך למקום פטירתו, משום בזיון המת[128], ויש שנראה מדבריהם, שבאופן שאין הדבר ברור שהמת יתבזה אם יקיימו צוואתו, מצוה לקיים דבריו[129].

צוה בפירוש לעשות דברים שיש בהם זלזול בכבודו, כגון שצוה שלא יספידוהו - שההספד* הוא משום כבוד-המת*[130] - הרי מחל על כבודו[131], ומצוה לקיים דבריו[132] - באופן שצריכים להוציא ממון מנכסיו עבור הספדו[133], לסוברים שהמצוה אינה אלא בדברים הנוגעים לממונו[134], או אפילו כשאין צריכים להוציא ממון על כך, לסוברים שנוהגת אף בדברים שאינם נוגעים לממונו[135] - והיינו דווקא כשאינו מתבזה בכך, אבל באופן שיש בזה משום בזיונו, כגון, מלך או גדול הדור שצוה שלא יספידוהו, שמחמת חשיבותו, אם לא יוספד כהלכה נחשב הדבר לבזיון[136], או אדם שצוה שלא יקברוהו - לסוברים שמצות קבורה* היא משום בזיון המת[137] – או שצוה לנהוג בגופו בזיון לאחר מותו, אין לקיים דבריו[138], שאינו יכול למחול על בזיונו[139], ויש שכתבו, שאם רצונו שתהיה לו כפרה בבזיונו[140], מצוה לקיים דבריו[141].

דברים שנוגעים לכבוד מתים אחרים

צוה דבר שיש בו משום זלזול בכבודם של מתים אחרים, כגון שצוה שיקברוהו בביתו ולא בבית הקברות שבעירו, או שצוה שיקברוהו בבית קברות שבעיר אחרת, שאם יקיימו דבריו יהיה בזה זלזול במתים שבעירו, שנראה שאינם רוצים לקברו עמם[142], נחלקו הפוסקים אם מצוה לקיים דבריו: א) יש סוברים, שאף בזה מצוה לקיים דבריו[143], ואפילו באופן שבשעת צוואתו עדיין לא היה בית קברות בעירו, שיש לומר שאם היה יודע שיהיה בית קברות בעירו בשעה שימות לא היה מצוה דבר שיש בו זלזול בכבודם של מתים אחרים, מכל מקום מאחר שצוה, מצוה לקיים דבריו ולקברו במקום שרצה להיקבר בו[144], ויש שהוסיפו, שלשיטה זו אפילו כבר נקבר בעירו, שאם יוציאוהו יש בזה זלזול גדול במתים האחרים שקבורים שם, צריכים להוציאו ולקברו במקום שרצה להיקבר בו[145], שלא מצינו שחששו לכבודם של מתים אחרים, במקום שיש מצוה לקיים דברי המת[146], ואין זה כמי שצוה על דבר איסור שאין לקיים דבריו[147], שאין איסור בהולכת המת לקבורה בעיר אחרת, אלא שאין ראוי לעשות כן משום כבוד שאר מתים, אבל כשצוה על כך, מצוה לקיים דבריו[148], ויש שכתבו, שאף לשיטה זו אם כבר נקבר בעירו, אין להוציאו משם, שלא נאמרה מצוה לקיים דברי המת במקום שיש בזיון למתים אחרים[149], ב) ויש סוברים, שדווקא באופן שיהיה למת צער או בזיון אם לא יקיימו דבריו, כגון, שבית הקברות שבעירו נמצא ברשות נכרים שאינם נוהגים בכבוד הראוי למתים הקבורים בו, ולכך רצה להיקבר בעיר אחרת, מצוה לקיים דבריו[150], אף על פי שיהיה בזה זלזול בכבוד שאר המתים שבעירו[151], שאינו מחויב לסבול צער ובזיון בשביל כבוד מתים אחרים[152], ג) ויש סוברים, שבכל אופן שיש בו זלזול בכבודם של מתים אחרים, אין לקיים דברי המת[153].

דברים שהם משום כפרה

מצוה לקיים דברי המת נוהגת אף בדברים שיש בהם ביטול כפרתו, כגון, אדם שצוה שלא יקברוהו כלל, שלסוברים שקבורה היא משום כפרה[154], מצוה לקיים דבריו[155], וכן כתבו אחרונים, שמי שנפטר בחוץ לארץ וצוה שלא יקברוהו בארץ ישראל, מצוה לקיים דבריו[156], ואף על פי שמבטלים ממנו קבורת ארץ ישראל שיש בה כפרה יותר מקבורת חוץ לארץ[157].

המחויבים במצוה

המצוה לקיים את דברי המת, יש שכתבו שהיא מוטלת על היורשים[158], והוא הדין למקבלי נכסיו במתנה[159], ובאופן שהממון שהמת צוה עליו נמצא ביד שליש, המצוה מוטלת אף עליו[160], אפילו אינו מיורשי המת[161], ויש שכתבו שמצוה זו מוטלת על כל ישראל[162].

על הזוכים בנכסי המת בתורת הפקר - כגון גר שמת ואין לו יורשים[163] - אם דינם כיורשים לגבי המצוה לקיים דברי המת, עי' להלן[164].

קטנים

היו היורשים יתומים קטנים שהם פטורים ממצוות[165], לסוברים שהחיוב לקיים דברי המת הוא בתורת מצוה[166], אינם חייבים לקיים דבריו[167], ולסוברים שהוא בתורת חיוב ממון[168], אף יתומים קטנים חייבים[169], כשם שחייבים בשאר דיני ממונות[170].

דבר הגורם לביטול דברי המת

כשם שמצוה לקיים את דברי המת, כך מוטל על המחויבים במצוה זו[171], שלא לעשות דבר שיגרום לביטול דברי המת[172], כגון מי שצוה בשעת מיתתו, פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה, או שאמר פלונית שפחתי יעשו לה קורת רוח, שכופים את היורשים שלא להשתעבד בה או לעשות לה קורת רוח[173], משום שמצוה לקיים דברי המת[174], אסור להם למכרה לאחר[175], לפי שהקונה אותה ישתעבד בה, ולא יעשה לה קורת רוח, ונמצאו דברי המת בטילים[176], ואפילו אמר: פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשים, שמשמע שלא אסר להשתעבד בה אלא ליורשים ולא לאחרים[177], מכל מקום אסור ליורשים למכרה לאחר[178], שעצם מכירתה לשם שפחות היא שעבודה[179], ונמצא שבמכירתה עוברים על דברי המת[180].

פרטיה ודיניה

שכיב מרע ובריא

המצוה לקיים דברי המת נוהגת בין שצוה כשהיה שכיב מרע, ובין שצוה כשהיה בריא[181], ויש שנראה מדבריהם שאין המצוה נוהגת אלא בדבר שצוה עליו כשהיה שכיב מרע[182], ויש שכתבו שיש חילוק בין שכיב מרע לבריא באופנים מסוימים[183].

על האופנים שדברי שכיב מרע קיימים שלא מחמת המצוה לקיים דברי המת, ע"ע דברי-שכ"מ-ככתובים-וכמסורים*[184].

קטן

קטן* שצוה על נכסיו ומת, מצוה לקיים דבריו[185], וכתבו ראשונים, שהיינו דוקא במטלטלים, שכשם שתקנו חכמים שיש לו בהם מקח וממכר[186], הוא הדין שבכוחו לצוות עליהם, ומצוה לקיים דבריו[187], אבל בקרקעות שאין מקח וממכר של קטן בהם כלום - לסוברים כן[188] - הוא הדין שלאחר מותו אין בהם מצוה לקיים דבריו[189].

אין לו יורשים

מת שאין לו יורשים – והיינו גר* או עבד משוחרר שאין להם קרובים ישראל[190] - יש מהראשונים שסוברים שאין מצוה לקיים דבריו[191], שלדעתם לא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא במי שיש לו יורשים, הואיל ולא פקע כחו מאותו הממון, שהרי מכוחו הם יורשים[192], ולפיכך צריכים לקיים דבריו[193], ויש סוברים, שהמצוה לקיים דברי המת אינה משום ירושה, ונוהגת אף במי שאין לו יורשים, שהזוכים בנכסיו, אף על פי שאינם זוכים בתורת ירושה* אלא כזוכים מן ההפקר*[194], צריכים לקיים דבריו[195], ויש שכתבו לחלק בין הזוכים בנכסיו מן ההפקר למקבלי מתנתו[196], שאין מצוה לקיים דברי המת נוהגת אלא בנכסיו של מת ולא בנכסים אחרים או בנכסי הפקר, שאינו יכול לצוות על נכסים שאינם שלו[197], וזה שאין לו יורשים, בשעת מיתתו פקעה זכותו מנכסיו[198], והזוכים בהם בתורת הפקר, אינם צריכים לקיים דבריו[199], ואפילו מסר הגר נכסיו ביד שליש קודם מותו, וצוה עליו לתתם לפלוני לאחר מותו, אין השליש צריך לקיים דבריו, שהוא עצמו זכה בהם כזוכה מן ההפקר[200], אבל מקבלי מתנתו הזוכים בנכסיו מכוחו, צריכים לקיים מה שצוה בהם[201].

גר

גר* שמת, יש ראשונים שסוברים, שאין המצוה לקיים דברי המת נוהגת בו[202], אפילו אם יש לו יורשים[203] – כגון שנולדו לו בנים שהורתם ולידתם בקדושה[204] – שכל שאינו בר ירושה, דהיינו שאינו בכלל עיקר דין ירושה, שאינו יורש את אביו[205], אינו בכלל המצוה לקיים דברי המת[206], בין בתורת נותן - דהיינו גר שמת, שאין צריכים לקיים מה שצוה על נכסיו, ובין בתורת מקבל, כגון ישראל שמת וצוה לתת מנכסיו לגר, שאין צריכים לקיים דבריו[207], ויש שדחו דבריהם, מאותה שאמרו שהאומר בשעת מיתתו: פלונית שפחתי יעשו לה קורת רוח, כופים את היורשים לעשות לה קורת רוח[208], משום מצוה לקיים דברי המת[209], והרי שפחה אינה בת ירושה, שאינה יורשת את אביה[210], ואף על פי כן היא בכלל המצוה לקיים דברי המת[211].

ביד שליש

המצוה לקיים דברי המת בדברים הנוגעים לממון, יש ראשונים שסוברים שאינה נוהגת אלא בממון שנמצא ביד שליש[212] - או ביד בית דין[213] - ולא בממון שנמצא ברשות המת או יורשיו[214] - או בקרקעות, שלא שייך למסרם ביד שליש[215] - ואפילו צוה היורשים עליו[216], וזוהי ששנינו: המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה השליש מה שהושלש בידו[217], ופירשוה בתלמוד משום מצוה לקיים דברי המת[218], והיינו לפי שהמעות ביד שליש[219], וכתבו ראשונים שלדעה זו, היינו דוקא באופן שהממון הושלש ביד השליש לצורך קיום דברי המת, אבל אם היה הממון ביד השליש קודם שהמת צוה עליו, או שבא לידו לאחר מכן שלא לשם קיום דברי המת, וכל שכן כשאינו נמצא כלל ביד שליש, אין בו משום מצוה לקיים דברי המת[220], ובטעם הדבר כתבו, שבצוה באמירה בלבד, ולא הוציא הממון מרשותו והשלישו ביד אחר לצורך קיום צוואתו, אפשר שלא נתכוין באמת שיתנו הממון למקבל, אלא רצה לגרום לו קורת רוח, או שהיה משטה בו[221], ויש שהוסיפו, שלדעה זו, אין השליש מחויב לקיים דברי המת, אלא אם נתרצה לכך בשעה שצוה לו[222], ויש שכתבו, שלדעה זו המצוה נוהגת בכל ממון שנמצא ביד שליש, אפילו לא הושלש בידו לצורך קיום דברי המת[223], ויש סוברים, שאם צוה ליורשיו או למי שבידו לעשות הדבר, ושתקו או קבלו עליהם לעשות זאת, צריכים לקיים דבריו אף בממון שאינו ביד שליש[224], ויש סוברים, שהמצוה נוהגת אף בממון שאינו ביד שליש[225], הלכה כדעה ראשונה[226], ויש שכתבו שהלכה כדעה שניה[227], ויש סוברים שיש ספק בדבר[228].

יש מהראשונים שכתב, שאף לסוברים שאין המצוה נוהגת אלא בממון שנמצא ביד שליש, אין הדברים אמורים אלא בדבר שצוה עליו כשהיה בריא, אבל בדבר שצוה עליו כשהיה שכיב מרע וצוה מחמת מיתה, מצוה לקיים דבריו בין בממון שנמצא ביד שליש, ובין בממון שאינו ביד שליש[229], ויש שכתב להיפך, שאף לסוברים שהמצוה נוהגת בין בממון שנמצא ביד שליש ובין בממון שאינו ביד שליש[230], אין הדברים אמורים אלא בדבר שצוה עליו כשהיה שכיב מרע, אבל בדבר שצוה עליו כשהיה בריא, מודים שאינה נוהגת אלא בממון שנמצא ביד שליש[231].

ממון הנמצא ברשות הנפקד באופן שאי אפשר להוציאו בלא שטר, ומסר המת את השטר לשליש בכדי שיוציא הממון מיד הנפקד ויתנו למקבל, נחשב כממון שנמסר ליד השליש לצורך קיום צוואת המת, ונוהגת בו המצוה לקיים דברי המת[232].

דבר שנדר עליו

הנודר לתת ממון מנכסיו להקדש או לצדקה, ומת קודם שקיים נדרו, לסוברים שהיורשים חייבים לקיים נדרו משום מצוה לקיים דברי המת – עי' להלן[233] - נחלקו אחרונים אם הדברים אמורים דוקא בנמסר ביד שליש, לדעות שאינה נוהגת בדבר שאינו ביד שליש[234], יש שכתבו, שמאחר שבעודו בחיים חל עליו חיוב לקיים נדרו, נחשב כנמסר ביד שליש אפילו בדבר שלא הוציא המת מרשותו[235], ויש שכתבו, שאף בזה, אין המצוה נוהגת אלא בדבר שנמסר ביד שליש[236].

צוה על עבדו ושפחתו

צוה שלאחר מותו ישחררו את עבדו או שפחתו - או שצוה שיעשו להם קורת רוח, לסוברים שקורת רוח זו היינו שישחררו אותם[237] – כופים את היורשים לקיים דבריו ולשחררם[238], שמצוה לקיים דברי המת[239], ואף לדעות שהמצוה לקיים דברי המת אינה נוהגת בממון שאינו ביד שליש[240], מכל מקום מאחר שהם יוצאים לחרות וזוכים בעצמם[241], או שמן השמים זכו בהם[242], הרי הם כמסורים ביד שליש[243], ועוד, שנחשבים מוחזקים בגופם[244], לענין זה שהם כמסורים ביד שליש[245], ויש שכתבו, שלגבי שחרור* עבדים יש יותר מצוה לקיים דברי המת משאר דברים, ולפיכך היא נוהגת בהם אף על פי שאינם ביד שליש[246]. ויש שכתבו, שמה שכופים את היורשים לשחררם אינו משום המצוה לקיים דברי המת - שלדעתם אין כופים עליה[247] - אלא משום שבזה שצוה לשחררם הרי הפקירם ויצאו לחרות, והוא כמפקיר עבדו שיצא לחרות שכופים את רבו לשחררו בכדי להתירו בבת ישראל[248], וזה שהפקיר עבדיו ומת, כופים את יורשיו לשחררם[249].

צוה שלא ישתעבדו בעבדו או שפחתו, או שצוה שלא ישתעבדו בהם במלאכות כבדות – או שיעשו עמהם קורת רוח, לסוברים שקורת רוח זו היינו שלא ישתעבדו בהם במלאכות כבדות[250] – שאין זה לשון שחרור ואינם יוצאים לחרות[251], לדעות שנוהגת אף בממון שאינו ביד שליש[252], צריכים לקיים דבריו[253], ולדעות שאין המצוה נוהגת בממון שאינו ביד שליש[254], יש סוברים שאין צריכים לקיים דבריו, שהרי אינם ביד שליש[255], ויש סוברים שצריכים לקיים דבריו[256], לפי שזכו בעצמם לענין זה שאי אפשר להשתעבד בהם כלל או שאי אפשר להשתעבד בהם במלאכות כבדות, והם כמסורים ביד שליש[257], או שאף אם אינם חייבים בזה משום מצוה לקיים דברי המת, מכל מקום צריכים לקיים דבריו משום שהעבדים זכו בעצמם לענין זה שאי אפשר לשעבדם בעל כרחם[258].

דבר שלא ציווה עליו

המצוה לקיים דברי המת, יש ראשונים שסוברים שאינה נוהגת אלא בדבר שהמת צוה לאחרים לעשות[259], כגון שאמר ליורשיו או לשלוחו: תנו מנה לפלוני, אבל אם אמר: הריני נותן מנה לפלוני ולא הספיק לתת לו עד שמת, אין מצוה לקיים דבריו, לפי שלא צוה לאחרים לעשות הדבר, אלא רצה לעשותו בעצמו[260], ואפילו דבר שצוה עליו, ואי אפשר לעשותו באופן שצוה, אין צריכים לעשותו באופנים אחרים, כגון שצוה שיתנו שטר שחרור לעבדו או שפחתו ומת, שאין נותנים להם שטר שחרור לאחר מיתת האדון[261], שכבר פקעה רשותו מהם[262], ואין כופים את היורשים לשחררם משום מצוה לקיים דברי המת, שהרי לא צוה עליהם לשחררם, אלא רצה לשחררם בעצמו[263], ויש סוברים, שאף בדבר שהמת לא צוה על עשייתו, מאחר שידוע שזהו רצונו, מצוה לקיים דבריו[264].

קיום נדרו ושבועתו

מי שנדר או נשבע לתת ממון לפלוני או להקדש או לצדקה, ומת קודם שקיים נדרו ושבועתו, יש סוברים, שאין יורשיו חייבים לקיימם משום מצוה לקיים דברי המת[265] - והיינו באופנים שלולא נדרו אין המצוה נוהגת בהם, כגון שלא צוה עליהם לתת לו[266], או בדבר שלא הושלש לשם כך[267], או בקרקעות, שאי אפשר להשלישם[268], לדעות שאין המצוה נוהגת בדבר שלא הושלש לכך[269] - שמאחר שמת נעשה חופשי מן המצוות ובטל ממנו חיוב נדרו ושבועתו[270], ויש סוברים, שאף על פי שמת ובטלו נדרו ושבועתו, צריכים היורשים לקיים דבריו[271], שבכלל המצוה לקיים דבר המת, יש מצוה לקיים מה שהיה המת מחויב לקיים בחייו מחמת נדרו ושבועתו[272], בכדי שלא יהיה עליו חטא על שלא קיימם[273], הלכה כדעה ראשונה[274], ויש סוברים שהלכה כדעה שניה[275].

נדר או נשבע על דבר שאינו בר קנין, כגון דבר שלא בא לעולם, או דבר שאין בו ממש, לסוברים שיש מצוה על היורשים לקיים נדרי המת[276], ושהנודר על דבר שאינו בר קנין נדרו קיים[277], צריכים היורשים לקיים דבריו, משום מצוה לקיים דברי המת[278], ואפילו לדעות שאינה נוהגת בדבר שאינו בר קנין[279], שמאחר שנדר עליו בחייו ונתחייב בדבר מחמת נדרו, יש בזה משום מצוה לקיים דברי המת[280].

מת המקבל

צוה לתת מנה לפלוני, ומת המקבל לפני שנתנו לו המנה – לסוברים שבדבר הניתן מחמת מצוה לקיים דברי המת אין המקבל זוכה עד שיבא לידו[281] - אין צריכים לתת המנה ליורשיו של מקבל משום מצוה לקיים דברי המת, אפילו מת המקבל לאחר מיתתו של נותן, שלא צוה לתת ליורשיו אלא למקבל עצמו, וכיון שמת המקבל בטלו דבריו של מת, ובטלה המצוה[282].

צוה שיכתבו

צוה שיתנו מנכסיו לפלוני, ואף הוסיף שיכתבו לו שטר על מתנה זו, ומת קודם שכתבו השטר, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת, שאולי לא רצה להקנותו אלא בשטר, וכיון שמת ואין שטר לאחר מיתה[283], בטלה צוואתו[284].

יכול להקנותו מחיים

כתבו ראשונים, שאין מצוה לקיים דברי המת – בדברים של ממון - אלא באופנים שאינו יכול לעשותם מחיים כפי רצונו, כגון המוסר לפני מותו מעות ביד שליש על מנת לקנות בהם נדוניה לבתו לאחר שתינשא[285], וכן האומר לפני מותו: תנו שקל לבני בשבת[286] – לצורך מזונותיו[287], שבאופנים הללו לא היה בידו להקנותם להם כך קודם מותו, שהרי באותה שעה לא יהיו ברשותו, אבל אם היה בידו לעשות הדבר קודם מותו, כגון האומר: פלונית שפחתי לא ישתעבדו בה לאחר מותי, לא אמר כלום[288], שהרי היה בידו לשחררה קודם מותו, ואינו אומר כן אלא לשחק בה[289].

הערות שוליים

  1. עי' להלן ציון 158 ואילך.
  2. משנה כתובות סט ב.
  3. גיטין יד ב.
  4. משנה כתובות שם.
  5. גיטין שם.
  6. שם.
  7. כתובות ע א וגיטין טו א ושם מ א; רמב"ם זכיה ומתנה פ"ד ה"ה ועבדים פ"ו ה"ד; טוש"ע חו"מ רנב ב.
  8. תוס' גיטין יג א סוד"ה והא; ריטב"א כ"י (מהד' מוה"ק ונדפס בשם יד רמ"ה ושיטות הקדמונים מהד' אופק) שם מ א ד"ה אלא, וע"ע ירושה ציון 65, וע' יורש: גדרו.
  9. תוס' שם, ועי' דברי יציב חו"מ סי' כח אות ו שלזה נתכוין התשב"ץ שלהלן ציון 10.
  10. תשב"ץ ח"ב סי' נג.
  11. ציון 3 ואילך, ועי"ש שהיא מצות עשה מן התורה, ועי' להלן ציון 41 ואילך על מצוה לקיים דברי המת אם היא מן התורה.
  12. דברי יציב חו"מ סי' כח אות ח ד"ה ובביאור הדברים, ושם אות יב ד"ה ועכ"פ, ועי' להלן ציון 77 שי"ס שיש זכיה למקבל מחמת המצוה אף קודם שבא לידו.
  13. בראשית מז כט-ל.
  14. שם נ יב.
  15. עי' שואל ומשיב תנינא ח"א סי' א ד"ה הנה בזה ומהרש"ם ח"ב סי' רכד אות יב שאין ראיה משם, ששם היו מחויבים בזה משום כיבוד אב, ועי' שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' סח ד"ה ומעתה לענין, שקיום צוואה אביו לאחר מיתה אינו בכלל כיבוד אב (ועי' שושנת העמקים כלל ט ד"ה והנה, שכופים הבנים על מצוה לקיים דברי המת אע"פ שאין כופים על כיבוד אב, לפי שאינה משום כיבוד), וע"ע כיבוד אב ואם ציון 1206 ואילך, ועי' דברי יציב שם אות י ד"ה ומ"ש דמבניו, על פי שו"ת רעק"א הנ"ל, שבני יעקב לא היו מחויבים לקיים דבריו משום כיבוד אב, אלא משום מצוה לקיים דברי המת, ועי' להלן ציון 27.
  16. דרשות ר"י אבן שועיב פרשת ויחי ד"ה וכתב בשם הרמב"ן.
  17. שמחת יו"ט (למהרי"ט אלאגזי) סי' כט אות ו ד"ה איברא.
  18. דברי יציב שם אות יג ד"ה ואפשר לומר, וע"ע כבוד המת: במניעת בזיון, שבכלל כבוד המת שלא לבזותו.
  19. שו"ת הרשב"א ח"א סי' שעה, ועי' רמ"א חו"מ רי ג בשמו: המקנה דבר למת כל שהוא לצורך קבורתו וכבודו קנה, ועי' מקורו בביאור הגר"א שם, ועי' מחנ"א זכיה ומתנה סי' לא, ועי' ראבי"ה ח"ב סי' תקצב ד"ה ושמעתי הובא באו"ז צדקה סי' ז ד"ה נראה, שממון שגבו לצרכו של מת אחר מיתתו, זוכים בו יורשיו מכוחו, ועי' חי' ר"ש שקופ ב"מ סי' כט אות ו ד"ה אמנם וקובץ שיעורים כתובות אות שיד בד' הרשב"א הנ"ל, שאף שאין זכיה למת, יש לו בעלות וקנין בדברים הצריכים לו, כגון מה שצריך לקבורתו, וע"ע מת.
  20. דברי יציב שם.
  21. ציון 34 ואילך.
  22. ציון 1206 ואילך.
  23. תשב"ץ ח"ב סי' נג ד"ה ולענין; שיח יצחק (לר"י שמלקיש) יח ע"א ד"ה ואמנם לדעתי בד' הראשונים שבציון 191 שגר שמת אין מצוה לקיים דבריו שאינו בכלל ירושה.
  24. תשב"ץ שם.
  25. בראשית מז כט ועי' רש"י שם ד"ה שים.
  26. שבו"י ח"א סי' קסח, ועי"ש שכן יש לדקדק מהרכבים בני יהונתן שהנביא משבחם שקיימו מצות אביהם שלא לשתות יין ולא לבנות בית ולא לטעת כרם (ירמיהו לה יח), ומשמע שלא היו מחויבים בזה מן הדין, ועי' שואל ומשיב שלהלן ציון 39 שדחה הראיה מיעקב, ועי' מדרש הגדול שבציון הבא.
  27. פירוש ר' חיים פלטיאל בראשית לה יט; פענח רזא שם; אברבנאל דברים לג ד"ה והסבה השנית; אלשיך בראשית נ טז; סמ"ע חו"מ רנג ס"ק סט בד' הרמב"ם ושו"ע שלהלן ציון 132 (ועי' שיח יצחק שבציון 134); יש"ש ביצה סי' א אות יג, ועי' מדרש הגדול פרשת ויחי: ויאמר אנכי אעשה כדבריך, רבי מאיר אומר מצוה לקיים דברי המת, וכ"ה להלן שם: ויעשו לו בניו כאשר צום, מכאן אמרו מצוה לקיים דברי המת. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסט במי שציווה לקברו אצל אבותיו שמצוה לקיים דבריו, ואולי כוונתו משום כיבוד אב עי' לעיל ציון 15, ועי' שו"ת כנסת יחזקאל סי' מג ד"ה הא, שמשמע שכוונת הרשב"א משום מצוה לקיים דברי המת.
  28. בראשית לה יח.
  29. פירוש ר' חיים פלטיאל שם יט; פענח רזא שם.
  30. בראשית שם.
  31. ראשונים שבציון 29.
  32. בראשית נ טז-יז.
  33. אלשיך שם, ועי"ש וע' כבוד אב ואם ציונים 1208, 1212, אם היה מחויב בדבר אף משום מצות כיבוד אב.
  34. אברבנאל שם. ועי' להלן ציון 181 שי"ס שמצוה לקיים דברי המת אף בבריא, ולדבריהם לא שייך טעם זה. וע"ע לעיל ציון 16 שי"ס שהמצוה נלמדת מיעקב, ולטעם זה נר' שאין ללמוד מיעקב שהשגתו גבוהה משאר אדם.
  35. ע"ע גמילות חסדים ציונים 10, 28, ועי"ש ציון 13 ואילך אם היא מצוה מן התורה או מדבריהם, ועי' להלן ציון 41 ואילך על מצוה לקיים דברי המת אם היא מן התורה.
  36. שואל ומשיב תנינא ח"א סי' א ד"ה הנה בזה ותליתאה ח"ב סי' קפג ד"ה ובזה יש ליישב.
  37. בראשית מז כט, ועי' רש"י שם: חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת. שואל ומשיב תנינא שם.
  38. רש"י שם ד"ה שים.
  39. שואל ומשיב שם, וכעי"ז בפירוש ר' חיים פלטיאל ואברבנאל שם.
  40. ציון 162 ואילך.
  41. תוס' כתובות פו א סוד"ה פריעת; תוס' הרא"ש שם ד"ה אמר; שטמ"ק שם בשם ריב"ש; רבנו ירוחם מישרים נתיב כד ח"א, וכן נקטו בפשיטות המהרשד"ם יו"ד סי' קעג ד"ה וכן והאחיעזר ח"ג סי' לה ד"ה מה שנסתפק והאג"מ חו"מ ח"ב סי' מב ד"ה ומש"כ, וכ"ה בשמחת יו"ט סי' כט אות ו ד"ה איברא לשיטתו שבציון 17 ובשואל ומשיב תליתתא ח"ב סי' קפג ד"ה ובזה (לשיטתו שבציון 36 שהיא בכלל גמילות חסדים למתים שנקט שם שהיא מדבריהם, עי' לעיל ציון 35).
  42. תשב"ץ שבציון 10 שכתב שהיא בכלל מצות נחלות (ע"ע ירושה ציון 3 שהיא מצות עשה מן התורה), וכן נראה מהתוס' שבציון 9 שכתבו שהיא משום ירושה, אך עי' תוס' שבציון 41 שהיא מדרבנן.
  43. לעיל ציון 13 ואילך.
  44. מהרש"ם ח"ב סי' רכד אות יב ד"ה ובעיקר, ועי"ש בסוף הדיבור שצידד שאף לראשונים הנ"ל שלמדוה מבני יעקב, אינה אלא אסמכתא, והיא מדרבנן, ועי' דברי יציב חו"מ סי' כח אות י ד"ה ומ"ש דמבניו, שהראיה מבני יעקב, משום שכיבוד אב לאחר מיתה אינו מן התורה, ולפ"ז מצוה לקיים דברי המת דאורייתא לשי' זו, ועי' משפטי עוזיאל ח"ד חו"מ סי לט אות א ד"ה עיקרא, שאם יש לה מקור מן התורה לא מסתבר שיחלקו בה תנאים, עי' לעיל ציון 4 ואילך.
  45. עי' לעיל.
  46. ציון 106.
  47. ע"ע ספק דרבנן.
  48. אג"מ חו"מ ח"ב סי' מב ד"ה ומש"כ.
  49. ספר הישר לר"ת חלק החידושים סי' קח; תוס' כתובות פו א סוד"ה פריעת; ריטב"א כתובות ע א ד"ה הא מני ובתשובותיו סי' נד; מאירי תענית כא א ד"ה וכן וכתובות שם ד"ה מקצת וגיטין יג א ד"ה ויש; רא"ש כתובות פ"ט סי' יד ותוס' הרא"ש שם פו א ד"ה אמר; רבנו ירוחם מישרים נתיב כד ח"א; שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' קנז ד"ה נסתפקתי בד' רש"י כתובות צא ב ד"ה מצוה שאין כופים את היורשים על פריעת חוב אביהם אע"פ שהיא מצוה, ובי' ששם יש שעבוד נכסים ולכך אין כופים מדין כפיה על המצוות, משא"כ במצוה לקיים דברי המת שאין בה שעבוד נכסים, כופים עליה.
  50. גיטין מ א; רמב"ם עבדים פ"ו ה"ד; טוש"ע יו"ד רסז עז.
  51. תוספתא בבא בתרא פ"ט ה"ה.
  52. לעיל ציון 41.
  53. תוס' שם; רא"ש ותוס' הרא"ש שם; רבנו ירוחם שם, וע"ע כפיה ציון 217 ואילך שנחלקו ראשונים אם כופים על מצוות דרבנן, ושם ציון 221 שהראשונים הנ"ל סוברים שכופים על מצוות דרבנן.
  54. ע"ע הנ"ל ציון 226.
  55. שטמ"ק שם בשם הריב"ש, וע"ע הנ"ל ציון 228, ועי"ש ציון 235 שי"ס שמצוה שהיא לכבוד בעלמא אין כופים עליה.
  56. מאירי גיטין יג א ד"ה ויש בשם יש מתרצים; פנ"י שם ד"ה ועוד בד' רש"י שבציון 49 ושם ד"ה וראיה בד' הרי"ף, ועי' רמב"ן שם ד"ה לעולם, שבתחילת דבריו כתב שאין כופים עליה, ובסוף דבריו שם (סוד"ה ושוב) חזר בו, על פי התוספתא שבציון 51.
  57. פנ"י שם בד' רש"י הנ"ל.
  58. לעיל ציונים 16, 17, 18, 36.
  59. לעיל ציונים 12, 20, ולהלן ציון 77.
  60. דברי יציב שם אות יג ד"ה ואם נאמר.
  61. להלן ציון 77.
  62. מחנ"א זכיה ומתנה סי' כט ד"ה איברא.
  63. ציון 162.
  64. ע"ע כפיה: הכופים, אם בי"ד כופים או שכל אדם כופה את חבירו על קיום המצוות, ועי' מגיני שלמה שלהלן, שבמצוה לקיים דברי המת כל אדם כופה חבירו לקיימה, לפי שהמצוה מוטלת על כולם.
  65. מגיני שלמה שם בד' רש"י כתובות צא ב ד"ה מצוה, שחילק בין פריעת בעל חוב לשאר מצוות לענין כפיה, ועי' תוס' שם פו א סוד"ה פריעת, בד' רש"י הנ"ל, שאין כופים על כל מצוות דרבנן, ועי' מגיני שלמה שם שלדבריו בדעת רש"י אין לדמותה לשאר מצוות דרבנן שכופים עליהם לסוברים כן (עי' לעיל ציון 53).
  66. מרדכי בבא בתרא פ"ט סי' תרל ד"ה כתוב בשם רבנו שמחה ושם סי' תרסו ד"ה ועוד (הובא בדרכי משה חו"מ רנב ב, ועי' להלן ציון 77 בשמו); רבנו ירוחם מישרים סוף נתיב כד (הובא בהגהות דרישה ופרישה חו"מ רנב אות ד).
  67. ע"ע דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים ציון 8 ואילך. מרדכי שם; רבנו ירוחם שם; רמ"א חו"מ רנב ב.
  68. ע"ע הנ"ל ציון 6, ושם ציון 8 שכן הלכה.
  69. עי' להלן ציון 158 ואילך.
  70. ט"ז שם לדעות שלהלן ציונים 72, 73.
  71. ערוך השולחן שם ס"ק ד, ועי"ש שאע"פ שהדבר אסור המכירה קיימת כדלהלן, וככל מכירה באיסור שהיא קיימת לדעתו, וע"ע כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד וכו' ציון 1314 ואילך, וציון 1357 ואילך, שיש מחלוקת בדבר.
  72. מרדכי שם.
  73. רבנו ירוחם שם, ועי' להלן ציון 81 שבמסר לשליח ומת נותן בחיי מקבל, זכה מקבל ומוריש לבניו.
  74. ע"ע אכילת תרומה ציון 53 ואילך.
  75. מדרכי שם סי' תרל בשם רבנו שמחה.
  76. מחנ"א הל' זכיה ומתנה סי כט ד"ה והולך וד"ה איברא לדעת הראשונים שבציון הבא.
  77. פסקי הרי"ד גיטין יד ב ד"ה הולך; מאירי שם ד"ה בריא; רעק"א שם בד' רש"י שם; קובץ שיעורים כתובות פו א אות שטו, בד' תוס' ב"ב קמט א ד"ה דקא, שהקשו למה הוצרכו לתקן שדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים והרי מצוה לקיים דברי המת, ומשמע שהמצוה עושה קנין כדברי שכ"מ, ועי' מרדכי ב"ב פ"ט סוף רמז תרלו: ומטלטלים זכה בהם שמעון בצוואת היתום, ומשמע שם שהוא משום מצוה לקיים דברי המת, וזכה בהם בשעת מיתתו, ועי' מרדכי שבציון 66 וצ"ע. ועי' אילת השחר גיטין יג א ד"ה והא לא משך, שלסוברים שמצוה לקיים דברי המת אינה אלא בממון שביד שליש, עי' להלן ציון 214, המצוה עושה קנין, שאם אינה אלא מצוה בעלמא, יש לקיימה אף כשאינה ביד שליש.
  78. פסקי הרי"ד שם; מאירי שם; רעק"א שם בד' רש"י שם.
  79. רמ"א שם.
  80. גיטין יד ב לרב פפא; רמב"ם זכיה ומתנה ד ה; טוש"ע חו"מ קכה ח.
  81. רש"י גיטין שם ד"ה דמית נותן; רשב"א שם ד"ה ורב זביד; ריטב"א מהד' מוה"ק שם ד"ה רב פפא; מאירי שם ד"ה בריא.
  82. עי' לעיל ציון 66 ואילך.
  83. מחנ"א זכיה ומתנה סי' כט ד"ה איברא, ועי' רשב"א שם: מת נותן בחיי מקבל מיד זכה לו שליח משום מצוה לקיים דברי המת, וכ"ה בריטב"א שם, ומשמע כמחנ"א, ועי' רעק"א שם שתמה על הרמ"א שבציון 66 שמצוה לקיים דברי המת אינה עושה קנין, מגיטין שם שמשמע שעושה קנין, והניח בצ"ע.
  84. ע"ע דבר שאין בו ממש ציון 39 וע' דבר שלא בא לעולם ציון 6.
  85. ע"ע דבר שאין בו ממש ציון 143 וע' דבר שלא בא לעולם ציון 8 וע' דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים ציון 140 ואילך.
  86. שו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' מג ד"ה תשובה, בדעת הסוברים שמצוה לקיים דברי המת נוהגת אף בדברים שאינם ביד שליש, עי' להלן ציון 158, ובדעת הרשב"א גיטין יג א ד"ה ר"ת והר"ן שם ד"ה לעולם.
  87. ע"ע דבר שאין בו ממש ציון 44.
  88. ע"ע הנ"ל ציון 45 ושם ציון 44 שי"ס שהוא דבר שאין בו ממש, וע"ע דבר שלא בא לעולם: בקנינים.
  89. שו"ת מהר"י בן לב שם לדעות הנ"ל; מחנ"א זכיה ומתנה סי' ל.
  90. גיטין מ א.
  91. רי"ף שם. ועי' מרדכי ב"ב פ"ט רמז תרכו ד"ה איתמר, שאין ידוע מהי קורת רוח זו אם ממון או הנאה אחרת, לפיכך עושים לה מה שרוצה, ועי' רש"י שם ד"ה עושין, שאם לא נתקררה דעתה עד שישחררוה משחררים אותה, ועי' ציון 237 שי"ס שקורת רוח זו היינו שצריכים לשחררה.
  92. שו"ת מהר"י בן לב שם בד' הראשונים שבציון 86; מחנ"א שם בד' הרי"ף שבציון 91.
  93. מחנ"א שם בד' הר"ן גיטין יג א ד"ה לעולם, שאין מצוה לקיים דברי המת עד שיאמר: תנו בית זה לפלוני וידור בו, ומשמע שדווקא בציווה לתת לו הבית, אבל בנתן לו דירה בבית בלבד אין מצוה; שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' קנז ד"ה שוב, ועי' שו"ת מהר"י בן לב שבציון 86 בד' הר"ן הנ"ל.
  94. שואל ומשיב שם, ועי' לעיל ציון 8 ואילך, שי"ס שטעם המצוה לקיים דברי המת, משום שבכוחו לצוות על נכסיו ולא פסק כוחו מהם לאחר מותו, וא"כ דבר שאין בכוחו לעשות בחייו, אינו בכלל המצוה.
  95. ציון 278.
  96. עי' להלן.
  97. רמב"ם זכיה ומתנה פ"ג הי"א; טוש"ע חו"מ רמט ב.
  98. לעיל ציון 27.
  99. ספר חסידים סי' תשכ, ושם סי' תקלח בברית עולם, ועי' כתב סופר יו"ד סי' קפג ד"ה ובראותי, שבצוה על דבר עבירה אין שומעים לו. ועי' רמב"ם זכיה ומתנה פ"ט ה"י וטוש"ע חו"מ רנו ג ששכיב מרע שצוה ליתן לגוי מנכסיו אין שומעים לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה בנכסיו, ועי' מ"מ שם שאין לו מקור בגמ' אך הדבר פשוט, וכ"ה במגדל עוז שם, ועי' כנה"ג שם ס"ק ז שדין זה באופן שצוה ליורשיו שיתנו לגוי, שאין בזה משום מתנת שכ"מ שעושה קנין, אלא משום מצוה לקיים דברי המת, וכיון שהדבר אסור אין לקיים דבריו (ועי' תשב"ץ ח"ג סו"ס קצ שדברי הרמב"ם לגבי דין מתנת שכ"מ, ולדבריו אין ראיה לגבי מצוה לקיים דברי המת).
  100. ספר חסידים סי' תקלח, ועי' ברית עולם שם.
  101. לעיל ציון 27.
  102. שו"ת דברי ישראל ח"ב אבן העזר סי' ט, ועי' להלן ציון 106 שי"ס שבדבר שאין בו איסור אלא ביטול מצוה, אין לעבור על דברי המת, ונר' שכאן מודים שאין לקיים דברי המת, שכן מלבד ביטול מצות פריה ורביה עובר באיסור להיות בלא אשה כדלהלן.
  103. שו"ע אבן העזר א ח.
  104. שו"ת דברי ישראל שם.
  105. עי' לעיל ציון 96 ואילך.
  106. שו"ת מהר"י לבית הלוי כלל רביעי סי' כו ד"ה ולזה בד' תוס' גיטין לח א ד"ה כל, ועי' תוס' שלהלן ציון 108, ועי' ספר חסידים סי' תשכ באחד שצוה לבנו שלא יתן צדקה מנכסיו, שמוטב שיאמר לאביו שלא יוריש לו ממונו, ומשמע שאם הורישו צריך לקיים דבריו, אע"פ שמבטל מצות צדקה.
  107. רמב"ם זכיה ומתנה פ"ט הי"א ועבדים פ"ו ה"ד; שו"ע יו"ד רסז עז.
  108. באר הגולה שם על פי תוס' גיטין לט ב ד"ה אמר.
  109. ברכות מז ב וגיטין לח א; רמב"ם עבדים פ"ט ה"ו; טוש"ע שם עט, וע"ע עבד כנעני וע' שחרור אם הוא מן התורה, או שהוא מדרבנן והלימוד שלהלן אסמכתא בעלמא.
  110. ויקרא כה מו, ברכות שם.
  111. שו"ת מהר"י לבית הלוי שם בד' תוס' שם.
  112. לעיל ציון 41.
  113. אג"מ חו"מ ח"ב סי' מב ד"ה ומש"כ.
  114. שו"ת מהר"י לבית הלוי שם, וכעי"ז באג"מ שם, וע"ע שחרור.
  115. רשב"א גיטין לח ב סוד"ה והקשו; קרבן נתנאל שם פ"ד סי' כח אות ד בד' הרי"ף שם (כא א בדפי הרי"ף) שבצוה שיעשו לשפחתו קורת רוח אין לשחררה, אלא שאין לכפותה במלאכה שאינה רוצה.
  116. ע"ע שחרור.
  117. רשב"א שם.
  118. ע"ע הפקר בית דין: בהפקעה ממצות ואיסורים, ושם ציון 95, וכאן צ"ל שהפקיעו זכות ממון של היורשים בעבד ובשפחה, וכמפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין, ע"ע הפקר ציון 232.
  119. ריטב"א כ"י (מהד' מוה"ק) גיטין מ א ד"ה ועושין.
  120. יש"ש ביצה פ"א סי"ג (הובא במג"א או"ח תקכו ס"ק יח).
  121. ספר חסידים סי' תשכא, ערוך השולחן יו"ד סי' שסג ס"ב.
  122. לעיל ציון 27.
  123. יש"ש שם, ועי"ש שאם אין חשש שיסריח משהים קבורתו למוצאי יו"ט, וקוברים אותו בסמוך לקברי אבותיו, משום מצוה לקיים דברי המת.
  124. יש"ש שם.
  125. ע"ע יום טוב שני של גלויות ציון 711.
  126. שו"ע או"ח תקכו ד, וע"ע הנ"ל ציון 759 ואילך.
  127. יש"ש שם.
  128. ספר חסידים שם; יש"ש שם; ערוך השולחן יו"ד שם.
  129. עי' שו"ת זכרון יוסף חו"מ סי' ט ד"ה תשובה, בטעם הרמ"א יו"ד שם, שמוליכים המת מעיר שנפטר בה ויש בה בית קברות לעיר אחרת אם ציווה על כך, שאם לא ציווה אין מוליכים אותו מחשש שמא יסריח ויתבזה, ואם ציווה צריך לקיים דבריו.
  130. ע"ע הספד ציון 10 וע' כבוד המת ציון 71.
  131. שאילתות יד ד"ה אי נמי; סמ"ע חו"מ רנג ל ס"ק סט.
  132. עי' רמב"ם אבל פי"ב ה"א ושו"ע חו"מ שם: אין סופדים אותו, ועי' סמ"ע שם שמשמע מלשונם שאסור להספידו, והוא משום מצוה לקיים דברי המת, וכ"ה בשיח יצחק שם ד"ה ואמנם. ועי' שו"ע יו"ד שמד י: מי שצוה שלא יספידוהו שומעים לו, ועי' ש"ך שם ס"ק ט על פי מהר"י ווייל סי' יז, במי שציווה שלא ינהגו בו אבלות י"ב חודש – שהיא מדין כבוד אב ואם (ולא מהלכות אבלות שהרי אינה נוהגת בשאר מתים) והוא מוחל על כבודו - שמצוה לקיים דבריו.
  133. ע"ע הספד ציון 14 שמוציאים ממון מן היורשים לשכר הספד משום כבוד המת, ושם ציון 15 שמוציאים מהם מממון שירשו מן המת.
  134. לעיל ציון 23, שיח יצחק (לר"י שמלקיש) יח ע"א ד"ה ומעתה י"ל, ועי"ש ד"ה ושוב, שבאופן זה יש לפרש דברי הסמ"ע שבציון 132.
  135. לעיל ציון 27, שיח יצחק שם ד"ה ואמנם לדעתי.
  136. עי' תוס' סנהדרין מו ב ד"ה הספידא שבמלך שלא נספד כהלכה יש ביזיון, ועי' שו"ת בית יעקב סי' פג שכ"ש בחכם שהוא גדול הדור, ועי"ש אם הוא משום בזיונו או משום בזיון הציבור, וע"ע כבוד המת ציון 79.
  137. ע"ע כבוד המת ציון 53 ואילך שיש ספק בדבר, ושם ציון 62 שי"ס שספיקו לחומרא והאומר שלא יקברוהו אין שומעין לו משום בזיונו, ושם ציון 63 שי"ס שהספק נפשט שקבורה משום בזיון.
  138. ספר חסידים סי' תשכ; בית יעקב שם; תשובה מאהבה ח"א סי' קעד בשם קול יעקב, ועי"ש שבעל הנודע ביהודה הספיד את בעל הפני יהושע אף על פי שציווה שלא להספידו.
  139. בית יעקב שם ע"פ תוס' סנהדרין שם (ועי"ש שיתכן שתלוי בשני תירוצי התוס' שם); שיח יצחק שם בשי' תוס' הנ"ל, ועי"ש אם הוא משום שאינו יכול למחול על בזיון הציבור או משום שאין מועיל מחילה אלא על כבודו, ולא על בזיונו, ועי' שו"ת חת"ס ח"ו סי' לז ד"ה ובזה יובנו, בשי' יש"ש שבציון 127, שאפילו ציווה בפירוש שיקברוהו חוץ לתחום ביו"ט שני אין לקיים דבריו, משום שאין זה כבודו שיחללו יו"ט שני מחמת צוואתו, ומשמע שאף על כבודו אינו יכול למחול, ואולי דווקא שם שאפשר לקיים צוואתו לאחר יו"ט, אין לקיים דבריו ביו"ט משום כבודו.
  140. ע"ע הספד ציון 16 שסימן יפה למת שלא נספד ויש לו כפרה בבזיונו, וע"ע כבוד המת ציון 129 שיש שציוו לנהוג בהם סדר ארבע מיתות בי"ד לאחר פטירתם, ועי' שיח יצחק שם ד"ה הדבר, שהר"ש קלוגר ציווה לזרוק עליו אבנים ולהשליכו ארצה לאחר פטירתו משום כפרה, שו"ת חיים שאל שם, וע"ע הנ"ל ציון 12.
  141. שיורי ברכה יו"ד שמד י ס"ק א, ג ושו"ת חיים שאל ח"א סי לד; תשובה מאהבה שם; חכמת אדם כלל קנה סעיף י בשם ספר חסידים שם, וכן צידד בשיח יצחק שם, וע"ע כבוד המת ציון 126 ואילך.
  142. צוואת רבי יהודה החסיד אות יא (ועי' ספר חסידים אות תנ); לבוש יו"ד שסג ב וש"ך שם ס"ק ד בטעם הדין שאין מוליכים מת מעיר שיש בה בית קברות לעיר אחרת, ועי' ציון 153.
  143. לבוש שם; ש"ך שם; שו"ת כנסת יחזקאל סי' מג ד"ה הא; גליון מהרש"א יו"ד שם; שו"ת דבר יהושע סי' נט אות א ד"ה אבל ואות ג ד"ה ומעתה בדעת האור זרוע סי' תשנה אות ה שאין להוליך המת לעיר אחרת אם לא ציווה, ומשמע שבציווה מצוה לקיים דבריו.
  144. כנסת יחזקאל שם ד"ה ומה, ועי"ש סוד"ה והא.
  145. כנסת יחזקאל שם ד"ה הא על פי שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסט שהתיר להוציא המת מקברו בכדי לקברו עם אבותיו כצוואתו; גליון מהרש"א יו"ד שם; כתב סופר יו"ד סי קפג ד"ה והנה בתשובת בד' הרשב"א הנ"ל.
  146. כנסת יחזקאל שם סוד"ה אמנם, ועי"ש ד"ה ודבר.
  147. עי' לעיל ציון 99.
  148. כתב סופר יו"ד סי קפג ד"ה ולדידי.
  149. כתב סופר שם ד"ה ובראותי בדעת היש"ש שבציונים 123, 124 שאין לקיים דברי המת לקברו חוץ לתחום בנפטר ביו"ט שני ואם יש חשש שיסריח נקבר תוך התחום, ומשמע שבנקבר תוך התחום אין מפנים אותו לאחר יו"ט לקברו במקום שצוה, והוא משום בזיון שאר מתים הקבורים שם (ועי"ש שבשו"ת חת"ס ח"ו סי' לז ד"ה ובזה, הגיה דברי היש"ש ופירשם באופן אחר).
  150. עי' להלן.
  151. עי' לעיל ציון 142.
  152. שו"ת תפארת צבי יו"ד סי' ס ד"ה הנה (הובא בפתחי תשובה יו"ד שם ס"ק א); שו"ת דבר יהושע סי' נט סוד"ה ברם.
  153. שו"ת דבר יהושע שם על פי צוואת רבי יהודה החסיד אות יא שאין לקבור המת בעיר אחרת משום בזיון שאר המתים, וספר חסידים אות תנ שנראה שאפילו ציווה אין לעשות כן, ואף יש בזה סכנה לקרוביו, משום בזיון שאר המתים, ועי' שו"ת זכרון יוסף חו"מ סי' ט ד"ה תשובה, שהטעם שאין מוליכים מת לעיר אחרת אינו משום כבוד מתים הקבורים שם, שא"כ היה אסור אף כשציווה, ולא כלבוש וש"ך שבציון 142, ועי' ערוך השולחן שם, שבאופן שקוברים המת במקום אחר מחמת צוואתו אין זה זלזול בשאר המתים, שודאי יש לו טעם בדבר, וכל אדם יכול לצוות על עצמו כרצונו, ומשמע שאם היה בזה זלזול בכבוד מתים אחרים אין לקיים דבריו.
  154. ע"ע כבוד המת ציון 53 ואילך שיש ספק בדבר, ועי"ש ציון 64 בשם הר"ח שלהלכה קבורה משום כפרה.
  155. סנהדרין מו ב, וע"ע כבוד המת ציון 58.
  156. מהרלב"ח סי' סג ד"ה מיהו.
  157. ע"ע קבורה, מהרלב"ח שם.
  158. רמב"ן גיטין יג א ד"ה ועוד ראיתי; מרדכי ב"ב פ"ט סי' תרל ד"ה שכתוב בשם רבנו שמחה.
  159. רמב"ן שם.
  160. עי' ציון 212 שי"ס שאין מצוה לקיים דברי המת אלא בממון שנמצא ביד שליש.
  161. מרדכי שם בשם רבנו שמחה.
  162. מגיני שלמה כתובות פו א ד"ה פריעת, עי' לעיל ציון 65.
  163. ע"ע גר ציון 424 וע' ירושה ציון 863 ואילך וציון 2212 ואילך.
  164. ציון 191 ואילך.
  165. ע"ע חרש שוטה וקטן ציון 3 ואילך.
  166. עי' ציון 69, ועי' מחנ"א זכיה ומתנה סי' כט ד"ה והולך בבריא.
  167. ר"ן גיטין ה ב (בדפי הרי"ף) ד"ה (שם א) מתני', ועי' מחנ"א שם בדעתו.
  168. לעיל ציון 78.
  169. מחנ"א שם.
  170. ע"ע חרש שוטה וקטן ציון 75, וע"ע קטן.
  171. עי' לעיל ציון 158 ואילך.
  172. עי' להלן.
  173. גיטין מ א; רמב"ם זכיה ומתנה פ"ט הי"א ועבדים פ"ו ה"ד; טוש"ע יו"ד רסז עז, ועי"ש וע' עבד כנעני וע' שחרור על המלאכות שאסורים להשתעבד בה, ועי"ש ולעיל ציון 91 על קורת רוח צריכים לעשות לה.
  174. גיטין שם; רמב"ם עבדים שם.
  175. טור שם בשם הרמ"ה; רמ"א בשו"ע שם.
  176. ביאור הגר"א שם, ויל"ע אם כוונתו שהקונה אינו מחויב במצוה לקיים דברי המת שאינה אלא על היורשים כשיטות שבציון 158, או שיש לחוש שלא יקיים דברי המת אע"פ שמחויב בכך.
  177. סמ"ע שם סוף ס"ק מז, ועי' ציון 158 ואילך אם המצוה לקיים דברי המת מוטלת על היורשים בלבד או על כל ישראל.
  178. טור שם בשם הרמ"ה; רמ"א שם.
  179. עי' טור בשם רמ"ה שם: דמכירתה לשם שיעבוד זהו שיעבודה.
  180. ביאור הגר"א שם.
  181. רש"י גיטין יד ב ד"ה דמית; תוס' כתובות ע א ד"ה הא; רמב"ם זכיה ומתנה פ"ד ה"ה; רמב"ן גיטין יג א ד"ה לעולם בבריא; ריטב"א כתובות שם ד"ה הא וגיטין (מהד' מוה"ק) יג א ד"ה ובעיא; מאירי כתובות שם ד"ה מקצת וגיטין שם ד"ה בריא; ר"ן שם (ו ב בדפי הרי"ף) ד"ה דקי"ל; אגודה שם; רא"ש כתובות פ"ו סי' כב; רבנו ירוחם מישרים סוף נתיב כד; טוש"ע חו"מ קכה ח ושם רנב ב, ועי' תוס' וריטב"א ורא"ש שם שכן מוכח מהסוגיא בגיטין שם.
  182. עי' אברבנאל שבציון 34 שטעם המצוה משום שהמת לפני מותו מתעלה בהשגותיו ודבקותו ולכן ראוי לקיים את דבריו, ועי' שמחת יו"ט שבציון 17 שטעם המצוה היא בכדי שלא תיטרף דעתו של הנוטה למות, וטעמים אלו לא שייכים בבריא שבשעת צוואתו לא היה נוטה למות.
  183. עי' להלן ציון 229.
  184. ועי' מאירי שם ד"ה כבר: ושכיב מרע מיהא אין צריך בו למצוה זו שדבריו ככתובים וכמסורים.
  185. עי' מרדכי שלהלן.
  186. ע"ע חרש ציון 463, וע"ע קטן.
  187. מרדכי ב"ב פ"ט רמז תרלה, תרלו, וע"ע חרש ציון 482 שי"ס שאף בקרקעות תקנו שמקחו וממכרו קיים, ולשיטתם נר' שיהיה בהם מצוה לקיים דברי המת.
  188. ע"ע חרש ציון 480, וע"ע קטן.
  189. מרדכי שם.
  190. ע"ע גר ציון 424 וע' ירושה ציון 863 ואילך וציון 2212 ואילך.
  191. תוס' גיטין יג א סוד"ה והא וש"ר שם בשם ר"ת; שו"ת הרא"ש כלל טו סי' א.
  192. ע"ע ירושה ציון 65, ועי' לעיל ציון 8 ואילך שי"ס שהמצוה לקיים דברי המת היא משום ירושה, ושם ציון 16 ואילך שיש חולקים.
  193. תוס' שם בשם ר"ת; שו"ת הרא"ש שם; טור סי' רנו; רמ"א בשו"ע שם א בשם יש חולקים.
  194. ע"ע הפקר ציון 24.
  195. ריב"ם ור"י בתוס' ב"ב קמט א ד"ה דקא; ר"ן גיטין שם; מרדכי גיטין פ"א סי' שכט; רמ"א שם בשם יש אומרים.
  196. עי' להלן.
  197. רמב"ן גיטין שם ד"ה ועוד.
  198. מרדכי ב"ב פ"ט סי' תרל בשם רבנו שמחה.
  199. רמב"ן שם; מרדכי שם.
  200. רמב"ן שם; מרדכי שם בשם רבנו שמחה.
  201. עי' רמב"ן גיטין שם: אין מצוה לקיים דברי המת אלא ליורשיו וה"ה למקבלי מתנתו, ועי' ר"ן על הרי"ף שם (ה ב בדפי הרי"ף סוד"ה מתני') שהביא דברי ר"ת שבציון 193 ודברי הרמב"ן הנ"ל כשני תירוצים, ועי' פלס חיים שם ד"ה ונלענ"ד, שמוכח מהר"ן שהרמב"ן חולק על ר"ת וסובר שבצוה הגר לתת נכסיו לפלוני במתנה וזכה בהם בתורת מקבל מתנה, צריך לקיים מה שצוה הגר על נכסיו ואינו כזוכה בנכסי הגר בתורת הפקר, ועי"ש שכעין זה כ' הסמ"ע חו"מ רמה ס"ק יח, שבע"ח שזכה בנכסי הגר בתורת פירעון נפקע חובו, ועי' אילת השחר גיטין שם ד"ה ויש להסתפק, שכוונת הרמב"ן שבגר שנתן מתנה קודם מותו, המקבל צריך לקיים דבריו לאחר מותו משום מצוה לקיים דברי המת, ועי"ש שלד' ר"ת הנ"ל אין המקבל צריך לקיים דבריו אף באופן זה, שלא שייך בגר מצוה לקיים דברי המת כלל, כיון שאינו בר ירושה.
  202. רבנו אשר מלוניל ב"ב קמט א ד"ה וכתב, ועי"ש שהביא שכ"כ ר"ת ולא כתב בו טעם (ובספר הישר לר"ת שלפנינו אינו); רבנו יצחק קרקושא שם ד"ה וכתב; מאירי שם ד"ה הודאה בשם יש מקשים.
  203. רבנו אשר מלוניל שם.
  204. ע"ע גר ציון 483 ואילך וע' ירושה ציון 2220.
  205. ע"ע גר ציון 118 וע' ירושה ציון 2181 ואילך, רבנו אשר מלוניל שם.
  206. רבנו אשר מלוניל שם; רבנו יצחק קרקושא שם; מאירי שם בשם יש מקשים.
  207. מאירי שם בשמם.
  208. עי' ציונים 237, 250 על מהותה של קורת רוח שצריכים לעשות לה.
  209. גיטין מ א; רמב"ם עבדים פ"ו ה"ד; טוש"ע יו"ד רסז עז.
  210. ע"ע ירושה ציון 863 ואילך.
  211. מאירי שם.
  212. ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סי' קו וסי' קח ותוס' כתובות ע א ד"ה הא וגיטין יג א ד"ה והא וש"ר שם בשמו; תוס' ב"ב קמט א ד"ה דקא בשם ר"י; שו"ת הריטב"א סי' נד בשם ר"י מיגש וסוף סי' קכג בשם ר"ת ותוס' והרבה מן הפוסקים האחרונים; שטמ"ק ב"ב קעה א בשם הראב"ד; מרדכי ב"ב פ"ט סי' תרל בשם מהר"ם שהביא שי' ר"ת והסכים עמו; רא"ש גיטין פ"א סי' טו; רבנו ירוחם מישרים נתיב כד ח"א בשם ר"ח ורי"ף בתשובה ורמ"ה.
  213. שטמ"ק ב"ב קעה א בשם הראב"ד.
  214. עי' ספר הישר לר"ת סי' קח: כל היכא דאמרי' מצוה לקיים דברי המת כשבאו ליד השליש, ועי' ריטב"א כ"י (מהד' מוה"ק) גיטין יג א ד"ה ור"ת בשמו: דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהוא מוציא מידו ומיד יורשיו ונותנו לשליש.
  215. קצה"ח סי' רנב ס"ק ג ד"ה אמנם.
  216. שו"ת הריטב"א סי' נד בשם ר"י מיגש וסי' קכג בשם הראשונים.
  217. משנה כתובות סט ב.
  218. שם ע א ועי' רש"י שם ד"ה רבי מאיר, ושם סט ב ד"ה יעשה.
  219. ר"ת בספר הישר שם; תוס' ב"ב קמט א ד"ה דקא בשם ר"י.
  220. תוס' כתובות ע א ד"ה הא וגיטין יג א ד"ה והא וש"ר שם בשם ר"ת; תוס' ב"ב שם בשם ר"י; שו"ת הריטב"א סי' נד בשם ר"י מיגאש; מרדכי ב"ב שם בשם מהר"ם; רא"ש גיטין שם.
  221. ריטב"א כתב יד (מהד' מוה"ק) גיטין שם ד"ה ור"ת.
  222. תוס' גיטין שם.
  223. שו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' מג בדעת הרשב"א גיטין יג א ד"ה ר"ת והר"ן שם ד"ה לעולם בשי' ר"ת בספר הישר שם, ועי"ש שתוס' שבציון 220 כ' בשם ר"ת שדוקא בהושלש לכך.
  224. שו"ת הריטב"א סי' נד וסוף סי' קכג וסי' רא בשם הרא"ה.
  225. פנ"י גיטין שם ד"ה ועוד ב' רש"י שם ד"ה בבריא שהעמיד הסוגיא שם כסוברים שאין מצוה לקיים דברי המת וכ"מ בר"ת בספר הישר שם בד' רש"י הנ"ל; רמב"ן שם בסוף דבריו ד"ה אבל ע"פ התוספתא ב"ב פ"ח ה"ה, ורשב"א ור"ן שם בשמו.
  226. טוש"ע חו"מ רנב ב.
  227. סמ"ע שם ס"ק ח; ש"ך שם ס"ק ז.
  228. עי' נתה"מ שם ס"ק ב שתמה על הסמ"ע והש"ך שבציון הקודם מהשו"ע שם רנ כג שהביא שני הדעות ולא הכריע, ועי' אג"מ חו"מ ח"ב סי' מב שלדעת נתה"מ בסי' רנ שם מדובר בצוה ליורשיו בפניהם, ולכן הביא המחבר שני הדעות ולא הכריע, ובסי' רנב שם הוא באופן שלא צוה ליורשיו, ואין מצוה לקיים דבריו אלא בממון שביד שליש.
  229. ריטב"א כ"י (מהד' מוה"ק) גיטין יג א ד"ה ורבנו בשם הרמ"ה, ונר' שטעמו לשיטתו לעיל 221 שבדבר שאינו ביד שליש יכול לומר משטה הייתי בך, וזה לא שייך בצוה מחמת מיתה.
  230. לעיל ציון 225.
  231. ריב"ש סי' רז ד"ה ועתה, ועי"ש שכן משמע מלשון הרמב"ן שבציון 225.
  232. אג"מ חו"מ ח"ב סי' מב סוד"ה אך.
  233. ציון 266.
  234. לעיל ציון 212 ואילך.
  235. קצה"ח חו"מ סי' רנב ס"ק ג ד"ה אמנם.
  236. עי' שו"ת רמ"א סי' מח ד"ה ולא עוד, ועי' קובץ שיעורים ב"ב סי' רעה, שהרמ"א הנ"ל חולק על הקצה"ח הנ"ל.
  237. רש"י גיטין מ א ד"ה ועושין; רא"ש שם פ"ד סי' כח, וכ"מ בספר הישר לר"ת שבציון 241.
  238. גיטין שם; רמב"ם זכיה ומתנה פ"ט הי"א ועבדים פ"ו ה"ד; שו"ע יו"ד רסז עז.
  239. גיטין שם.
  240. לעיל ציון 214.
  241. ספר הישר לר"ת חלק החידושים סי' קו וסי' קח וריטב"א כתובות ע א ד"ה הא מני בשמו (ועי' ציון הבא); מאירי שם בשם מקצת רבני צרפת.
  242. רמב"ן גיטין יג א ד"ה לעולם בשם ר"ת בספר הישר (ובספר הישר שלפנינו שם כתוב שזוכה בעצמה והיא נחשבת כשליש, ועי' ציון הקודם, ועי' ריטב"א כתובות שם שהביא בשמו שני הטעמים, ועי' קצה"ח סי' רנב ס"ק ד"ה מיהו, על החילוק בין הטעמים) וכ"ה בש"ר גיטין שם בשמו; ריב"ש סי' רז ד"ה וכבר, ועי' ריטב"א גיטין שם ד"ה רב זביד ור"ן שם ד"ה בבריא, שזה עדיף ממוציא דבר מרשותו ומוסרו לרשות אחרים.
  243. ספר הישר שם וראשונים הנ"ל בשמו, ועי' ריטב"א כתובות שם שזהו דוחק גדול, ועי' ריטב"א שבציון הקודם.
  244. רא"ש כתובות פ"ו סי' כב.
  245. קצה"ח סי' רנב ס"ק ד בד' הרא"ש שבציון הקודם, ועי"ש שאע"פ שעבד כנעני אינו נחשב מוחזק בגופו שידו כיד רבו, לענין המצוה לקיים דברי המת נחשב מוחזק והוא עצמו כשליש, שהרי אף בממון שנמסר לשליש יד השליש כיד הבעלים.
  246. תוס' ב"ב קמט א ד"ה דקא, ועי' קצה"ח שם ד"ה והוא, שלא נתבאר טעם הדבר.
  247. עי' לעיל ציון 56, רמב"ן גיטין שם סוד"ה בבריא, ועי"ש בסוף דבריו שבתוספתא מבואר שכופים על מצוה זו.
  248. ע"ע הפקר ציונים 231א - 232, וע"ע שחרור.
  249. רמב"ן שם סוד"ה לעולם, ומה שאמרו שכופים היורשים משום מצוה לקיים דברי המת עי' לעיל ציון 239, בי' שם שלולי המצוה לקיים דברי המת אפשר שלא רצה באמת לשחררם אלא היה משטה בהם, אך מאחר שיודע שמצוה לקיים דבריו ודאי מדעת גמורה אמר כן ורצה לשחררם ונמצא שהפקירם, ועי"ש ד"ה אבל שפירש באופ"א.
  250. רי"ף גיטין שם (כא א בדפי ברי"ף); רמב"ם זכיה ומתנה פ"ט הי"ב; שו"ע יו"ד רסז עז, ועי' ציון 237.
  251. עי' רמב"ם ושו"ע שם שבצוה שלא ישתעבדו בהם אינם יוצאים לחרות מחמת זה, ומשמע שכ"ש בצוה שלא ישתעבדו במלאכה כבדה, ועי' ט"ז שם, וע"ע שחרור.
  252. לעיל ציון 225.
  253. עי' ראשונים שבציון 250 שקורת רוח אינה שחרור אלא שלא ישתעבדו בה במלאכה כבדה, וצריכים לקיים דברי המת אע"פ שאינם יוצאת לחרות וא"א לומר שהם כמסורים לשליש.
  254. לעיל ציון 214.
  255. עי' רשב"א וריטב"א כ"י (מהד' מוה"ק) גיטין שם שלשי' שבציון 250 שקורת רוח אינה שחרור, אינם כמסורים ביד שליש וא"כ קשה מגיטין מ א שאמרו שיש בזה מצוה לקיים דברי המת לסוברים שאינה נוהגת אלא בנמסר לשליש.
  256. רמב"ן גיטין שם ד"ה לעולם בד' ר"ת שבציון 214; מאירי גיטין שם ד"ה ויש בד' הראשונים שבציון הנ"ל.
  257. מאירי שם, וע"ע עבד כנעני.
  258. רמב"ן שם, ועי' ציון 249.
  259. תוס' ב"ב קמט א ד"ה דקא בשם ר"י ב"ר מאיר; רמב"ן גיטין יג א ד"ה אבל ורשב"א ור"ן שם בשמו.
  260. רמב"ן שם, וע"ע מתנה וע' מתנת שכ"מ אם המתנה קיימת באופן זה.
  261. משנה גיטין יג א; רמב"ם עבדים פ"ו ה"א; טוש"ע יו"ד רסז עו.
  262. רש"י שם ד"ה לא יתנו.
  263. פנ"י שם ד"ה והא, בד' תוס' שם שהקשו על הסיפא של המשנה הנ"ל באומר תנו מנה לפלוני ומת שאין נותנים לו לאחר מיתה למה אין צריכים לקיים דבריו משום מצוה לקיים דברי המת, ולא הקשו כן על הרישא באומר תנו שטר שחרור לעבדי ומת.
  264. רמב"ן שם סוד"ה אבל בד' רש"י שם ד"ה בבריא שהעמיד המשנה שם באומר תנו מנה לפלוני ומת שאין נותנים לאחר מיתה כסוברים שאין מצוה לקיים דברי המת.
  265. שו"ת הריטב"א סי' רא; שו"ת הרמ"א סי' מח ד"ה והנה.
  266. שו"ת הריטב"א שם (הובא בסמ"ע וש"ך חו"מ רנב ב), ועי' לעיל ציון 264 שי"ס שאף בדבר שלא צוה, אם ידוע שזה רצונו, יש מצוה לקיים דברי המת, ועי' קצה"ח סי' רנב ס"ק ה ונתה"מ שם.
  267. שו"ת הרמ"א שם ד"ה ולא עוד.
  268. קצה"ח שם ג ד"ה ונראה.
  269. עי' ציון 220.
  270. הגהות הגר"א לשו"ע שם, וע"ע נדר וע' שבועה וע' מת.
  271. מ"מ בדעת הרמב"ם מכירה פכ"ב הט"ז; שו"ת מהריט"ץ החדשות סי' כד ד"ה התירוץ בד' הרמב"ם שם; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' קנז סוד"ה שוב.
  272. עי' מ"מ שם: אף על פי שאין הנודר קיים, מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא מחוייב אם היה קיים, וכ"ה בשואל ומשיב שם, ועי' להלן.
  273. מהריט"ץ שם, וכ"נ בשואל ומשיב שם.
  274. הג' רמ"א לשו"ע שם, ועי' מהרשד"ם יו"ד קעג ד"ה וכן כתב, שמאחר שיש מחלוקת בדבר אין להוציא מהיורשים מספק, ובפרט שמצוה לקיים דברי המת היא מדרבנן (כשיטתו לעיל ציון 41), וזכות היורשים בנכסים דאורייתא.
  275. מהריט"ץ שם סוד"ה שכן על פי המ"מ שם שכ' שכן עיקר.
  276. לעיל ציון 271.
  277. עי' רמב"ם מכירה פכ"ב הט"ו והי"ז ונו"כ שם, וטוש"ע חו"מ ריב ס"ז, וע"ע נדר.
  278. שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' קנז סוד"ה שוב, בד' הרמב"ם שם הט"ז.
  279. עי' לעיל ציון 93.
  280. שואל ומשיב שם.
  281. לעיל ציון 66.
  282. רש"י גיטין יד ב ד"ה הא דמית; רשב"א שם ד"ה ורב זביד; ריטב"א מהד' מוה"ק שם ד"ה רב פפא, ועי' לעיל ציון 81 שאף לדעה זו, מסר המנה לשליח ומת נותן ואח"כ מת מקבל יינתן ליורשי מקבל, משום שבשעת מיתת הנותן זכה בו השליח למקבל.
  283. ע"ע ירושה 1821.
  284. רבנו ירוחם מישרים נתיב כד ח"א, ועי"ש שכתב שכן מוכח בגמ', ולא כתב היכן.
  285. משנה כתובות סט ב.
  286. ברייתא כתובות שם.
  287. רש"י שם.
  288. עי' גיטין מ א.
  289. מרדכי ב"ב פ"ט רמז תרכו ד"ה איתמר, בשם רבנו אפרים, ועי' מחנ"א זכיה ומתנה סי' ל.