אנציקלופדיה תלמודית:מצה

הגדרת הערך - מאפה העשוי ממין הראוי להחמיץ, שלא החמיץ, שמצה לאכלו בליל חמשה עשר בניסן.

מצת מצוה: החומר

מין הראוי לבא לידי חימוץ

מצה שיוצאים בה ידי חובת אכילת-מצה*, היא פת העשויה ממין הראוי לבא לידי חימוץ*^[1], שנאמר: לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות^[2], ודרשו: דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה^[3]. ובדעת רבי שמעון – הלומד הלכה אחרת מן הכתוב שלמעלה^[4] – כתבו אחרונים שלמד שאין יוצאים ידי חובה אלא בראוי לבא לידי חימוץ מן הכתוב: כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות^[5], שדרש: דברים שבאים לידי מחמצת, יוצאים בהם ידי חובת מצה^[6], ויש מן האחרונים שכתבו בדעתו בטעם שאין יוצאים אלא בדבר הבא לידי חימוץ, שמצוה לשמר המצות מחימוץ בעשייתן^[7], ודעתו כסוברים שמצה שלא ניתן לקיים בה מצות שימור, אין יוצאים בה ידי חובה^[8].

מיני דגן

חמשת מיני דגן* - שהם: חטים*, שעורים*, כוסמין, שיפון ושבולת שועל^[9] - באים לידי חימוץ^[10], ולפיכך יוצאים במצה העשויה מהם ידי חובת מצה^[11].

אורז

אורז*, אין יוצאים במצה העשויה ממנו ידי חובה^[12], לפי שאין בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון^[13]. ורבי יוחנן בן נורי סובר שיוצאים בו ידי חובה^[14], לפי שאף הוא בא לידי חימוץ^[15], ויש מן האחרונים שכתבו בטעמו, שיוצאים אף במין שאין בא לידי חימוץ^[16]. אין הלכה כר' יוחנן בן נורי^[17].

דוחן

דוחן, אין יוצאים במצה העשויה ממנו ידי חובה^[18], לפי שאין בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון^[19]. ובדעת רבי יוחנן בן נורי יש מן האחרונים שכתבו שיוצאים בו^[20], לפי שבא לידי חימוץ^[21], או לפי שיוצאים אף במין שאינו בא לידי חימוץ^[22], ואין הלכה כדבריו^[23], ויש שכתבו בדעתו שאין יוצאים בו, שאף על פי שמחמיץ, אינו בא להיות חמץ גמור להתחייב עליו כרת*, ואין יוצאים אלא במין הבא לידי חמץ גמור^[24].

קרמית

קרמית, אין יוצאים במצה העשויה ממנה ידי חובה, לפי שאין באה לידי חימוץ^[25]. ורבי יוחנן בן נורי סובר שיוצאים בה ידי חובה^[26], לפי שמחמיצה^[27], ואין הלכה כדבריו^[28]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת רבי יוחנן בן נורי שאין יוצאים בה^[29].

צירוף

ליקט כזית מצה מחמשת מיני דגן ואכלו, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים אם יוצא בו ידי חובה: א) יש סוברים בדעת תנא שבברייתא וכן אמרו בירושלמי בדעת ר' יעקב בר זבדי, וכן יש מן האחרונים שפסקו להלכה, שיוצא בו ידי חובת אכילת מצה^[30], בין אם ערבן קודם אפיה ונאפו יחד, ובין שנאפו כל אחד בפני עצמו ולקח חתיכה מזה ומזה^[31]. ב) בירושלמי אמרו בדעת ר' יונה בשם שמואל, ור' יוסי ור' אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש, שאין יוצאים בכזית מצה המלוקט מכמה מיני דגן, משום שמבטלים המינים זה את זה^[32]. ג) ויש מן האחרונים שצדדו בדעת ראשונים שמצטרפים זה לזה בתערובת מין במינו – שכוסמין מין חיטים, ושבולת שועל ושיפון מין שעורים^[33] - ולא מין בשאינו מינו^[34]. ד) ויש מן האחרונים שצדדו בדעת ראשונים שכשנאפו המינים יחד, מצטרפים כולם זה לזה, אבל כשנאפו כל אחד בפני עצמו ולקח חתיכה מזה ומזה, אין מצטרפים זה לזה אלא מין במינו^[35], שכן הדין לענין צירוף לחיוב חלה^[36], ולמדים מצה מחלה*^[37].

המנהג לעשות מחיטים

מצת מצוה כתבו ראשונים שעיקר המצוה לעשותה מחיטים, שכן לא מצאנו בלשונות התנאים כי אם חיטים לפסח^[38], וכן כתבו אחרונים שלכתחלה יש לעשותה מחיטים^[39], לפי שהם חביבים לאדם ביותר, ויש בזה הידור מצוה^[40], או משום שהוזכרו תחלה במשנה^[41], או משום שאין החיטים ממהרים להחמיץ כאחרים^[42]. ולסוברים שאין החיטים ממהרים להחמיץ כאחרים, יש מן האחרונים שכתבו שאף מצות שאינן של מצוה, נהגו לעשותם מחיטים^[43], וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שנהגו אף לברור החיטים משעורים ושיבולת שועל המעורבים בהם, משום שאלו ממהרים להחמיץ^[44].

סדר העדיפות בשאר מינים

מי שאין לו חיטים, או שאינו יכול לאכלם, עושה מצה משאר מיני דגן^[45]. ונחלקו אחרונים בסדר העדיפות בהם: יש שכתבו שיקח מן המין החביב לו ביותר, כדי שיאכל מצה לתיאבון^[46], ואם כולם שוים אצלו, יקח לפי הסדר שבמשנה, שהוא סדר חשיבות המינים: שעורים, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל^[47]. ויש שכתבו שלעולם יש לקחת לפי הסדר שבמשנה, ולא לפי החביבות^[48], שהראשון ראשון שבמשנה אין ממהר להחמיץ כל כך כמו זה שאחריו^[49]. ויש שכתבו שכוסמין קודמים לשעורים ושיפון ושיבולת שועל, לפי שהם מין חיטים^[50], הקודמים לכל^[51].

עיסה ממין הראוי להחמיץ שנעשתה באופן שאינה ראויה להחמיץ

עיסה ממין הכשר למצה, שנעשתה באופן שאינה ראויה להחמיץ – כגון שנילושה במי פירות בלבד^[52], או העשויה מסובין בלבד, לסוברים כן^[53], או מדגן קלוי^[54], או מקמח חלוט^[55] - נחלקו ראשונים ואחרונים אם פסולה למצה מחמת שאין ראויה לבא לידי חמץ: יש סוברים שפסולה^[56], שהרי שנינו שאין כשרים למצה אלא דברים הבאים לידי חימוץ^[57]. ויש סוברים שכשרה למצה, לפי שאין צריך אלא שתהא ממין הבא לידי חימוץ, אבל אין צריך שתהא העיסה ראויה לבא לידי חימוץ^[58], או לפי שדי בכך שהיתה ראויה לחימוץ בשום פעם^[59]. ויש מן האחרונים שהסתפקו בדבר^[60].

עיסה ממין שאינו ראוי להחמיץ שנעשתה באופן שראויה להחמיץ

עיסה ממין שאינו ראוי להחמיץ, שהחמיצה – כגון עיסת אורז שמעורב בה מיעוט חיטים, שנגרר האורז אחר החטים ומחמיץ, לסוברים כן^[61] – יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכשרה למצה, שאף על פי ששנינו שאין יוצאים אלא בדברים הבאים לידי חימוץ^[62], אין הכוונה שצריך דוקא מין הראוי לחימוץ, אלא די שתחמיץ העיסה בפועל^[63]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין יוצאים בה, שאין די בכך שתהא העיסה ראויה להחמיץ, אלא בנוסף לכך צריך שתהיה ממין המחמיץ^[64].

עיסה שאין ראוי להתחייב כרת עליה

עיסה שאין ראויה להחמיץ באופן שיתחייבו עליה משום חמץ - כגון עיסה שנילושה במי פירות, לסוברים שאין יכולה להיות אלא חמץ נקשה^[65], לסוברים שאסור הוא מן התורה, ואין חייבים עליו כרת^[66] - יש מן האחרונים שכתבו שאין יוצאים בה ידי חובת מצה, שהרי הוקשה מצה לחמץ, ומשמע שאין יוצאים במצה אלא במה שראוי להיות חמץ גמור^[67], ויש סוברים שיוצא בה ידי חובה, שדי בכך שראויה להחמיץ, אף על פי שאין ראויה לחיוב כרת^[68].

תערובת מין פסול

העושה עיסה מן החיטים ומן האורז – לסוברים שאין אורז כשר למצה^[69] - אם יש בה טעם דגן, יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה^[70], ונחלקו תנאים ואמוראים וראשונים ואחרונים בדעתם בדין זה^[71], וכן בתערובת חיטים עם מין אחר שאינו דגן, או מין דגן אחר עם מין שאינו דגן^[72] – לסוברים שאין יוצאים אלא במין דגן^[73] - באופנים שונים אם חשובה לחם לענין מצה, מפני שמין הדגן גורר המין האחר להחשב דגן כמותו ולהיות ראוי לחימוץ כמותו, או מפני שטעם-כעיקר*, וכן נחלקו אם חשובה כולה לחם או רק חלק הדגן שבה, עי' על כל זה בע' אורז*^[74], וע' טעם-כעיקר*^[75], וע' לחם*^[76].

על חשש חימוץ במצה מתערובת מין דגן וקטניות, עי' להלן^[77]. על הצורך שתהיה ראויה לבא לידי חימוץ, עי' לעיל^[78].

שיעור האכילה

ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים ואמוראים כמה צריך לאכול ממצה זו: יש מן הראשונים שכתבו שאין די באכילת כזית מן החלק החשוב לחם לענין מצה, לפי שלמצות אכילת מצה צריך טעם כזית מצה, לסוברים כן^[79], וזו, אף על פי שיש לה טעם דגן, אין לה טעם כזית מצה, שתערובת המין הפסול מבטלת חלק מן הטעם, לפיכך צריך לאכול יותר מכזית מן הדגן^[80]. ויש סוברים שדי באכילת שיעור כזית מן החלק שחשוב לחם^[81], שהרי יש לה טעם דגן, ואין עירוב טעם נוסף מבטלו^[82].

בלא טעם דגן

עיסה מתערובת מין כשר ופסול שלא היה בה טעם דגן, אם היה הדגן מיעוט, אין יוצאים בה ידי חובה^[83]. ואם היה הדגן רוב, נראה בברייתא בירושלמי שיוצאים בו ידי חובה^[84], וכן כתבו אחרונים בדעת חכמים במשנה^[85], ובארו אחרונים בטעמם, שאף על פי שאין יוצאים אלא במצה שיש לה טעם מצה, לסוברים כן^[86], חשוב טעמה כטעם מצה אף על פי שאינו טעם דגן^[87]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת רבן שמעון בן גמליאל שאין יוצאים במצה שאין לה טעם דגן^[88], וכן נראה מדברי רב הילא בירושלמי^[89], וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם^[90], וכן צדדו אחרונים, וכתבו בטעם, שאין לה טעם מצה^[91].

מתובלת

עיסת מין דגן שתיבלה בקצח בשומשומין ובכל מיני תבלין כשרה^[92], ויוצאים בה ידי חובת אכילת-מצה*^[93] - לסוברים שאינה חשובה מצה-עשירה* או שיוצאים אף במצה עשירה^[94] - הואיל ויש בה טעם מצה^[95], שמצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת^[96].

על שיעור הדגן שצריך שיהיה בה, עי' לעיל^[97]. על הכמות שצריך לאכול ממנה, עי' לעיל^[98]. על הקפדה על טעם מצה במצה מתובלת, עי' להלן^[99]. על חשש חמץ במצה מתובלת עי' להלן^[100].

נילושה במי פירות

מצה שנילושה ביין ושמן ודבש או במי פירות, אם יוצאים בה ידי חובה, ע"ע מצה-עשירה*. ואם יש לאסרה משום חמץ, ע"ע חמץ^[101]. ובאופנים שאינה מצה עשירה, אם יוצאים בה כשאין ראויה להיות אלא חמץ נקשה, עי' לעיל^[102]. ובאופנים שאין ראויה להחמיץ כלל, אם כשרה משום שהיא מין הראוי להחמיץ, עי' לעיל^[103]. ואם חשובה מצה הראויה לשימור, עי' להלן^[104].

סובין

פת העשויה כולה סובין – הקליפה הדקה של החיטה הנשארת בנפה לאחר שמנפים בה קמח^[105] - יש מן הראשונים שכתבו שיוצאים בה ידי חובת אכילת מצה, וזו היא ששנינו בברייתא שפת הדראה יוצאים בה ידי חובה^[106], ובארו אחרונים בדעתם, שאף על פי שאינה חשובה לחם – והרי אין יוצאים בפת שאינה חשובה לחם^[107] - מכל מקום חשובה לחם עני^[108]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין יוצאים בפת סובין^[109], משום שאינה חייבת בחלה*^[110], או משום שאינה חשובה לחם^[111].

לש את הקמח בסובין שבו ועשאו פת, יוצא בו ידי חובה^[112], ומצטרפים הסובין לשיעור כזית^[113]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים שמותר לעשות כן אפילו לכתחלה^[114]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין עושים כן לכתחלה, אלא שאם עשו, יוצאים בה אפילו לכתחלה^[115].

מורסן

פת מורסן - הקליפה העבה הנושרת מהחיטה בשעת כתישה, ואינו ראוי לאכילת אדם, ודרך ליתנו לתרנגולים^[116] - אין יוצאים בו ידי חובה^[117], משום שאינה חייבת בחלה*^[118], או משום שאינה חשובה לחם^[119].

עיסה שעירב בה מורסן אמר ר' שמעון בן לקיש בירושלמי שנקראת עיסת כלבים^[120], ששנינו בה שאם אין הרועים אוכלים ממנה, אין יוצאים בה ידי חובת מצה^[121], ופרשו ראשונים שהיינו כשמעורב בה מורסן הרבה עד שאין ראויה לרועים^[122], ולפיכך אין חשובה לחם^[123], ואפילו חשב לאכול ממנה, בטלה דעתו אצל כל אדם^[124].

אכל מעיסה זו שיעור שיש בו כזית דגן בלא המורסן, בכדי אכילת פרס, כתבו אחרונים שלא יצא ידי חובה^[125], ויש מן האחרונים שכתבו שיצא ידי חובה^[126].

לש את העיסה במורסן שבה, יוצא בה ידי חובה^[127].

ניטלו וחזרו

הוציא סובין או מורסן מתוך הדגן וחזר ועירבו בתוכו – לסוברים שאין יוצאים בעשויה מהם לבדם^[128] - יש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שלא היה אלא מעט מורסן, וראוי לאכילה, אין יוצאים בו, שאין דרך לעשות כן ואין חשוב לחם^[129]. ויש שכתבו שיוצאים בו כשאכל כזית מן הדגן בכדי אכילת פרס, אלא שאין המורסן מצטרף לשיעור, כשם שמצאנו שאין מצטרף לענין חלה^[130]. ויש שנראה מדבריהם שאף הסובין מצטרפים לשיעור – אף לסוברים שאין יוצאים במצה ממורסן לבדו - שהרי הוא כלש בסובין ובמורסן שבו^[131]. ויש שהסתפקו אם מצטרפים לשיעור^[132].

מצת מצוה: גדרה

החשובה לחם

מצה שיוצאים בה ידי חובת אכילת מצה אינה אלא הנקראת "לחם*", שנאמר: שבעת ימים תאכל עליו מצת לחם עני^[133].

מינים שונים של פת דנו בהם אם חשובות לחם לענין מצות אכילת מצה:

על פת סובין, עי' לעיל^[134]. על פת מורסן, עי' לעיל^[135].

שאינו לחם לענין ברכות

פת שאינה חשובה לחם לענין ברכות* - היינו שאין מברכים עליה המוציא וברכת המזון^[136] - כתבו אחרונים שאין חשובה לחם אף לענין מצות אכילת מצה, ולפיכך אין יוצאים בה ידי חובה^[137], וזהו שאמרו בגמרא שהמלקט כזית מפירורים קטנים ואכלם, באופנים שברכתם כברכת הפת^[138], יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה^[139], ובאופנים שאין ברכתם כברכת הפת^[140], אין יוצאים בהם ידי חובה^[141].

פת החשובה לחם לענין ברכות כשאוכלה אכילת קבע, ולא כשאוכלה אכילת עראי – כגון פת הבאה בכסנין^[142] - נחלקו בה אחרונים: א) יש שכתבו שיוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בין באכילת קבע ובין באכילת עראי^[143], לפי שחשובה לחם אף באכילת עראי^[144], או לפי שאף על פי שאין חשובה לחם אלא באכילת קבע, מכל מקום המצוה קובעת האכילה, וחשובה אכילת קבע^[145], או שההסיבה מחשיבתה קבע^[146], וזהו שאמרו בגמרא ש"טרוקנין", יוצאים בו ידי חובה^[147], והיינו אף באכילת עראי, אף לסוברים שהאוכלו עראי אינו מברך עליו כברכת הפת^[148]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו שאין יוצאים בה ידי חובה אלא באכילת קבע, שאז חשובה לחם אף לענין ברכות^[149], ואף "טרוקנין" שאמרו שיוצאים בו, אין זה אלא באכילת קבע, לסוברים שאין ברכתו כברכת הפת אלא באכילת קבע^[150]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו שאין יוצאים בה ידי חובה כלל, אפילו באכילת קבע, לפי שלעולם אינה חשובה לחם^[151].

על פת החשובה לחם לענין ברכות כשאוכלה אכילת קבע ולא כשאוכלה אכילת עראי, אם חשובה לחם מן התורה לענין שאר הלכותיו, ע"ע לחם^[152]*.

שאינה לחם לענין חלה

פת שאינה חשובה לחם לענין חלה, כתבו ראשונים שאין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה^[153], וכתבו אחרונים במקור הדין, שנאמר במצה: תאכל עליו מצות לחם וגו'^[154], ולהלן הוא אומר לענין חלה: והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'^[155], ומפי השמועה למדו "לחם לחם" לגזירה שוה, שאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא בפת הקרוי לחם לענין חלה^[156].

וכתבו ראשונים שזה הטעם למה ששנינו שאין יוצאים ידי חובת מצה בעיסת הכלבים כשאין הרועים אוכלים ממנה^[157] – שלדעתם היינו עיסה שלשים אותה במורסנה ומתכוין להאכילה לכלבים או זולתם ממיני החיות ולא לאכילת אדם^[158] - אף על פי שראויה לאדם, ומשום שאין חשובה לחם לענין חלה^[159]. וכן יש שכתבו שמטעם זה אין יוצאים בעיסה העשויה כולה מסובין או מורסן, לסוברים כן^[160], משום שאינה לחם לענין חלה^[161].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שיש ויוצאים אף במצה שאין חייבת בחלה, כגון במצה מסובין, שאף על פי שפטורה מחלה^[162], מכל מקום יוצאים בה ידי חובת מצה^[163], וכן הסתפקו אחרונים במצה שאין חשובה לחם בשעת גלגול – הזמן הקובע לחלה – וחשובה לחם בשעת אכילה^[164].

שאינה מיועדת לאדם

מצה שאינה מיועדת לאדם, אמר רבי בא בשם שמואל ורבי אמי בשם רבי חייה רובא בירושלמי, וכן כתבו ראשונים, שאין יוצאים בה ידי חובה, ולדעתם זהו שאמרו במשנה שעיסת הכלבים, בזמן שאין הרועים אוכלים ממנה, אין יוצאים בה^[165]. וריש לקיש בירושלמי סובר, וכן כתבו ראשונים, שיוצאים בה^[166]. ור' יוחנן ורבי בא בשם שמואל בירושלמי סובר שאם ניכר שאינה לאדם, כגון שאינה ערוכה כצורת לחם, אין יוצאים בה, ואם צורתה כצורת לחם, יוצאים בה, וזהו ששנינו שעיסת כלבים אין יוצאים בה אלא בזמן שהרועים אוכלים ממנה, שהיינו שעשויה כצורת לחם^[167].

שאינה ראויה לאדם

מצה שאינה ראויה למאכל אדם, אמר ריש לקיש בירושלמי, וכן כתבו ראשונים, שאין יוצאים בה ידי חובה אכילת מצה^[168], וזהו מה ששנינו שעיסת הכלבים – שהיינו לדעתו עיסה שמעורב בה מורסן - אם אין הרועים אוכלים ממנה, היינו שיש בה מורסן הרבה עד שאין ראויה לאכילה, אין יוצאים בה ידי חובה^[169]. וכן מצה העשויה מסובין, יש מן האחרונים שכתבו בטעם שאין יוצאים בה, לסוברים כן, שאין ראויה לאדם^[170].

בטעם שאין יוצאים במצה שאין ראויה לאדם, יש מן האחרונים שכתבו שאין חשובה לחם^[171], שאין לחם אלא הראוי למאכל^[172], ויש שכתבו טעם נוסף, שחשובה "אכילה שלא כדרך", שאין יוצאים בה במצוות אכילה, לסוברים כן^[173].

היתה ראויה לאכילה על ידי הדחק, כתבו אחרונים שאף בה אין יוצאים ידי חובה^[174]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שיוצאים בה^[175].

מעיסה

מעיסה – קמח הניתן למים רותחים^[176] - אמרו בתוספתא שאין יוצאים בה ידי חובת מצה^[177], וכתבו אחרונים שהיינו משום שאין חשובה לחם^[178], וע"ע לחם^[179].

סופגנין

סופגנין – יש מפרשים רקיקים העשויים כספוג^[180], ויש מפרשים רקיקים דקים^[181], ויש מפרשים מעשה אילפס^[182] - הנקראים גם טריקתא^[183], הנעשים באש, נחלקו תנאים ואמוראים אם יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה: בברייתא ובתוספתא אמרו שאין יוצאים בהן^[184], וכן סובר ר' שמעון בן לקיש בירושלמי^[185], וכתבו ראשונים בטעם, שאין חשובים לחם^[186], וכן אמר ר' ישמעאל במכילתא שאין יוצאים בהם, מטעם אחר, שאינם לחם עני^[187]. וחכמים במכילתא סוברים שיוצאים בהם^[188], וכן אמרו בתוספתא^[189], וכן סובר ר' יוחנן בירושלמי^[190].

סופגנין שנעשו בחמה, אין יוצאים בהם ידי חובה, אף לסוברים שיוצאים בעשויים באש^[191], לפי שאין חשובים לחם^[192]. ועי' להלן^[193].

איסקריטין

איסקריטין– עשויים כצפיחית, שלשים עיסתם רכה מאד^[194], ויש סוברים שעיסתם עבה אלא שמתבשלים ולא נאפים^[195], ויש סוברים שהם מעשה אילפס^[196] - אמרו בתוספתא שאין יוצאים בהן ידי חובת מצה^[197], ונראה מדברי ראשונים שהיינו משום שאין חשובים לחם^[198], וכן דעת ר' ישמעאל במכילתא שאין יוצאים בהם, מטעם אחר, שאינם לחם עני^[199], ודעת חכמים במכילתא שיוצאים בהם^[200].

טרוקנין

"טרוקנין" – היינו "כובא דארעא"^[201], שעושים גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבים ונאפה שם^[202], או שנאפה בקרקע, כמו שהערביים שוכני המדברות עושים^[203] - אמר מר בר רב אשי שיוצאים בה ידי חובת מצה^[204], שאף על פי שאינה כצורת לחם, חשובה לחם לפי שעניים אופים כן^[205]. וכתבו אחרונים בדעת גאונים שהיינו בדיעבד, אבל לכתחלה אין לעשות כן^[206].

ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו שטרוקנין נחלקו בהם אמוראים, שרבי יוחנן סובר שחשוב לחם ויוצאים בו אף על פי שלא נעשה בתנור, ורבי שמעון בן לקיש סובר שאין חשוב לחם ואין יוצאים בו, לפי שאינו אפוי בתנור^[207], כדרך שמצאנו שנחלקו בסברא זו לענין מעשה אילפס^[208]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים הסוברים שאין ברכתם כברכת הפת כשאוכלם אכילת עראי^[209], שאין יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה אף באכילת קבע, לפי שאין חשובים לחם כלל^[210].

ויש מן הראשונים שחילקו בטרוקנין בין בלילה רכה לעבה, שעבה יוצאים בה ידי חובה לפי שחשובה לחם, ורכה אין יוצאים לפי שאין חשובה לחם^[211].

האוכל טרוקנין אכילת עראי, אם יוצא בו, עי' לעיל^[212].

שהאור מהלך תחתיו

פת שנאפתה במחבת שהאור מהלכת תחתיה, בלא משקה מרובה^[213], הנקראת מעשה אילפס^[214], והדביק העיסה ואחר כך הרתיח^[215], נחלקו תנאים ואמוראים אם יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה: בברייתא אמרו, וכן אמר רבי יוחנן שיוצאים בה^[216], ורבי שמעון בן לקיש סובר שאין יוצאים בה, שכל שאין האש מהלכת מן הצד כמעשה תנור, אלא תחתיו, אין חשוב לחם^[217], וכן כתבו אחרונים בדעת תנא בתוספתא^[218], וכן כתבו ראשונים בדעת רבי יהודה, שאין יוצאים במעשה אלפס, שכל שלא נעשה בתנור אין חשוב לחם^[219].

על "כובא דארעא", שיש סוברים שהיא כמעשה אילפס ואף בה נחלקו, עי' לעיל^[220].

בלילה עבה שנעשתה באילפס, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלדברי הכל חשובה לחם ויוצאים בה ידי חובת אכילת מצה, ולא אמרו שאין חשובה לחם אלא בבלילה רכה^[221]. ויש מן האחרונים שהסתפקו בדבר בדעת ראשונים^[222].

מעשה אילפס על ידי משקה - כלומר שניתן במחבת בתוך יין או שמן או מים, והאור מהלך תחתיה^[223] - הרבה^[224], לדברי הכל אין יוצאים בו ידי חובה^[225].

הרתיח את העיסה ואחר כך הדביק בה הלחם, לדברי הכל חשוב כמעשה תנור ויוצאים במצה העשויה בו^[226]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' יוחנן בדעת רבי יהודה שאין יוצאים בה, שאין חשובה לחם^[227].

עוד על מעשה אילפס, שיטות נוספות ואופנים נוספים ופסק ההלכה, ע"ע לחם^[228].

בטפקא

מצה האפויה על טפקא – רעף של חרס שמסיקים אותו מלמטה^[229] – כתבו גאונים שיוצאים בה ידי חובה^[230], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת גאונים שהיינו בדיעבד, אבל לכתחלה אין לעשות כן^[231].

על אפיה בטפקא, אם יש בה חשש חימוץ, עי' להלן^[232].

חלוט

עיסה שנחלטה* – בושלה במים^[233] – יש מן הראשונים סוברים שאין יוצאים בה ידי חובה לפי שאינה חשובה לחם^[234], ויש שחילקו, שאם היתה העיסה בלילה רכה, אין יוצאים בה לפי שאינה חשובה לחם, אבל אם היתה בלילה עבה, יוצאים בה – אם אין בה חסרון אחר^[235] - לפי שחשובה לחם^[236].

חלוט שחזר ואפאו, יוצאים בו ידי חובה^[237] – אם אין בו חסרון אחר^[238] – לפי שחשוב לחם^[239]. ויש מן הראשונים שכתבו שנחלקו תנאים בדבר: תנא קמא סובר שיוצאים בו, ורבי יהודה סובר שאין יוצאים בו, לפי שאין חשוב לחם אלא העשוי בתנור אחד^[240]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאם נחלט כל צרכו, או שנחלט היטב עד שנאכל מתוך בישולו, וכבר אין חוטים נמשכים ממנו, אין יוצאים בו ידי חובה אף כשחזר ואפאו, שאין חשוב לחם, אבל אם נחלט מעט, ונתנו אחר כך בתנור עד שקרמו פניו, יוצאים בו ידי חובה – אם אין בו חסרון אחר^[241] - לפי שחשוב לחם^[242].

עוד על מחלוקת זו ועל ההלכה בה ע"ע לחם^[243].

על קמח חלוט עי' לעיל^[244].

על חלוט אם חשוב לחם עני, ע"ע מצה עשירה. ואם חשוב ראוי לשימור עי' להלן^[245]. ואם חשוב ראוי לבא לידי חימוץ, עי' לעיל^[246], ואם יש בו חשש חמץ, עי' להלן^[247].

בחמה

מצה העשויה בחמה אין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה^[248], לפי שאין חשובה לחם^[249], וע"ע לחם^[250].

ויש מן הראשונים שחילקו בסוג העיסה, שעיסה עבה שאפאה בחמה, חשובה לחם ויוצאים בה ידי חובה, ועיסה רכה שאפאה בחמה אין חשוה לחם ואין יוצאים בה^[251].

ויש מן הראשונים שכתבו שאין הדבר תלוי בעשייתו בחמה, אלא במחשבתו, שאם בשעת גלגול חשב לעשות בחמה, אין חשובה לחם ואין יוצאים בה אף אם עשאה לבסוף באור^[252].

שאינה אפויה כל צרכה

"מצה הינא", היינו שאינה אפויה כל צרכה^[253], כל שפורסה ואין חוטים של בצק נמשכים ממנה, יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה^[254], אפילו אם היא נפרכת כשמטלטלים אותה^[255], אבל אם חוטים נמשכים ממנה אין יוצאים בה, שאין חשובה לחם אלא בצק^[256]. וראשונים כתבו סימן נוסף שהגיעה העיסה לכלל לחם, שקרמו פניה^[257] למעלה ולמטה^[258] - שמצאנו שהוא סימן לגמר אפיה לענין כמה הלכות^[259] – וכתבו ששני סימנים אלו שיעור אחד הם, שבזמן שקרמו פניה שוב אין חוטים נמשכים ממנה^[260]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין לסמוך על קרימת פנים לבדה אם אין ברור שאין חוטים נמשכים ממנה^[261].

על חשש חימוץ במצה זו עי' להלן^[262]. עוד על גדר לחם בפת זו ע"ע לחם^[263].

המחהו וגמעו

המחה מצה עד שנמחית ונעשית כמים, וגמעה, אמרו בגמרא שאין יוצאים בה^[264], וכמה טעמים נאמרו בדבר: בגמרא נראה שהיינו משום שאינה לחם עני^[265], ויש מן הראשונים שכתבו שהיינו לפי שאין חשובה לחם^[266], או לפי שאין הגמיעה אכילה, ובמצה אמרה תורה לשון אכילה^[267], או לפי שגמיעת מצה היא "אכילה* שלא כדרך", ומצוות אכילה אין יוצאים בהן ידי חובה באכילה שלא כדרך^[268], לסוברים כן^[269], ומן האחרונים יש שכתבו בטעם, שאין לה טעם מצה^[270], ואין יוצאים במצה שאין לה טעם מצה, לסוברים כן^[271].

שרויה במים

רקיק השרוי במים - לאחר אפייתו^[272] - אם לא נימוח יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה^[273]. וכתבו ראשונים שאין לעשות כן לכתחלה אלא לזקן או חולה שקשה לו לאכול מצה יבשה^[274].

היה שרוי מעת לעת, יש מן הראשונים שכתבו שדינו כרקיק מבושל, שאין יוצאים בו, לסוברים כן^[275], לפי שכבוש* כמבושל, לסוברים כן^[276]. ויש שכתבו שאין חשוב כמבושל, שכבוש, אף על פי שמפליט ומבליע, אינו מבשל^[277].

רקיק השרוי במים שנימוח, נראה מדברי תנאים, וכן כתבו ראשונים שאין יוצאים בו ידי חובה^[278], שאין חשוב לחם^[279]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים בדעת רבי יוסי בברייתא שיוצאים בו^[280], ומכל מקום אף לדעתם לכתחלה למצוה מן המובחר יש לקחת למצות אכילת מצה מצה שלא נימוחה כלל^[281].

בגדר נימוח, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהיינו שבטל ממנו תואר לחם, ואף כשלא נימוח לגמרי^[282]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהיינו דוקא נימוח לגמרי, אבל אם לא נימוח לגמרי יוצאים בו לדברי הכל אף כשבטל ממנו תואר לחם^[283], ומכל מקום כשבטל תואר לחם, כתבו אחרונים בדעתם שאין יוצאים אלא בפרוסות בגודל כזית^[284]. ויש מן האחרונים שנסתפקו בדבר בדעת ראשונים, אם נימוח היינו דוקא נימוח לגמרי, או אפילו כשבטל תואר לחם^[285].

שרויה בשאר משקים

מצה השרויה בשאר משקים, כגון יין, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה אף על פי שלא נימוחה^[286], משום שהמשקים מפיגים טעם מצה^[287], ואין יוצאים במצה שאין לה טעם מצה, לסוברים כן^[288]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שיוצאים במצה השרויה בשאר משקים^[289] - כשם שיוצאים בשרויה במים^[290] - לפי שאין מפיגים טעם המצה על ידי שריה^[291], או לפי שיוצאים אף במצה שאין לה טעם מצה^[292]. להלכה כתבו אחרונים שיש להחמיר שלא לצאת ידי חובה במצה השרויה במשקים, והאוכלה צריך לאכול מצה אחרת, ומכל מקום זקן או חולה שאינם יכולים לאכול מצה השרויה במים, יוצאים לכתחלה בשרויה בשאר משקים^[293].

מרק, יש מן האחרונים שצדדו בדעת ראשונים שאין להשרות בו אף למתירים בשאר משקים, לפי שהכל מודים בו שמבטל טעם מצה^[294].

להטביל בשאר משקים, צדדן ראשונים שמותר, ויוצאים בו ידי חובה לדברי הכל^[295]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף להטביל אינו נכון^[296].

מבושלת

רקיק מבושל – שהתבשל אחר אפייתו^[297] - נחלקו בו תנאים אם יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה: רבי מאיר סובר שיוצאים בו כל שלא נימוח, שעדיין חשוב לחם^[298], ויש לו טעם מצה^[299], או שלדעתו אין צריך טעם מצה^[300], וכן לדעתו אין צריך טעם לחם^[301]. ורבי יוסי סובר שאין יוצאים בו^[302], ובטעם הדבר אמרו בגמרא שמבושל אין בו טעם מצה^[303], וראשונים כתבו בטעם, וכן כתבו אחרונים בטעם בדעת רב נחמן, שהבישול מבטלו מתורת לחם^[304], ויש מן הראשונים שכתבו בטעם, שמצה מבושלת אינה לחם עני אלא מצה עשירה^[305], ויש מן האחרונים שכתבו בטעם, שהמבושלת אין לה טעם לחם^[306]. הלכה כרבי יוסי^[307].

על מצה כבושה, שיש סוברים שדינה כמבושלת, עי' לעיל^[308].

שרויה בחמין

שרויה במים חמים – היינו שהיד סולדת בהם^[309] - אפילו אינם רותחים, כתבו ראשונים שאין יוצאים בה ידי חובה^[310] - לסוברים שאין יוצאים במבושלת^[311] - וכן כתבו אחרונים שאין יוצאים אפילו בשרויה בכלי שני^[312], וכתבו אחרונים בטעם, שאף זה חשוב בישול^[313], ויש שכתבו בטעם, שכל ששרוי בחמין בטל ממנו טעם מצה^[314], וכל שאין בו טעם מצה אין יוצאים בו, לסוברים כן^[315]. ויש מן האחרונים שצדדו ששרויה בחמין או בכלי שני, יוצאים בה, שאינה מבושלת אלא שרויה^[316], ומכל מקום יש להחמיר לכתחלה שלא להשרות שלא לצורך בחמין אפ' בכלי שני^[317].

טעם לחם

מצה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת רבי יוסי שצריך שיהיה לה טעם לחם, ולפיכך אמר שאין יוצאים במצה מבושלת^[318], שאין לה טעם לחם^[319], ובדעת רבי מאיר כתבו שאין צריך טעם לחם, ולפיכך סובר שיוצאים במצה מבושלת^[320].

לחם עני

מצה של מצוה צריך שתהיה לחם עני, שנאמר: תאכל עליו מצת לחם עני^[321]. וע"ע מצה-עשירה* על מצות שאין יוצאים בהן ידי חובה משום שאינן לחם עני, כגון הנילושה ביין שמן ודבש או בשאר משקים, או שנתנו בעיסתה תבלין או מלח, או האפויה או מטוגנת בדבש, או המתובלת אחר אפייתה, או החלוטה במים, או ביין ושמן ודבש, או שיש בה תבלין ומיני מתיקה, או מצה גדולה, או עבה.

לחם עני שאינו לחם

יש ומצה כשרה למצות אכילת מצה משום שחשובה לחם עני, אף על פי שאינה חשובה לחם לענין הלכות אחרות, כגון פת העשויה כולה מסובין, שכתבו אחרונים בדעת הסוברים שיוצאים בה ידי חובה^[322], שאף על פי שאין חשובה לחם, מקום מקום חשובה לחם עני, ודי בכך להכשירה למצות אכילת מצה^[323].

טעם מצה

מצה, אין יוצאים בה ידי חובה אכילת מצה אלא אם יש לה טעם מצה, לפיכך אמרו בגמרא שאין לכרוך מצה* ומרור* יחד, בזמן שמרור דרבנן* ומצה דאורייתא*^[324], משום שבא טעם המרור ומבטל טעם המצה^[325], וכן אמרו בגמרא בטעמו של ר' יוסי הסובר שאין יוצאים ידי חובה במצה מבושלת^[326], שאין לה טעם מצה^[327], וכן מה שאמרו שאם המחה המצה וגמעה לא יצא ידי חובה^[328], כתבו אחרונים בטעם, שאין בה טעם מצה^[329]. וכן מצה השרויה במשקים, יש מן האחרונים שכתבו שאין יוצאים בה, משום שאין לה טעם מצה^[330], וכן מצה העשויה מתערובת מין כשר ומין פסול, כשאין לה טעם דגן, יש מן האחרונים שכתבו בדעת תנאים ואמוראים שאין יוצאים בה לפי שאין לה טעם מצה^[331], וכן מצה מתובלת, שאמרו שכשרה למצות אכילת מצה^[332], יש מן הראשונים שכתבו שאין זה אלא כשיש מן הבשמים דבר מועט, אבל במרובה אין יוצאים לפי שמבטל טעם מצה^[333]. ואף על פי שמי שלא הרגיש טעם מצה באכילתו, כגון שבלע מצה, יצא ידי חובה^[334], מכל מקום כתבו אחרונים שצריכה המצה להיות ראויה לטעם מצה^[335], שכל-הראוי-לבילה-אין-בילה-מעכבת-בו*^[336]. ואף על פי שמצה מתערובת מין כשר ופסול, יוצאים בה ידי חובה כשרובה דגן אף על פי שאין לה טעם דגן, לסוברים כן^[337], אין זה אלא משום שחשוב טעמה טעם מצה^[338].

ויש מן הראשונים שכתבו שאין די בטעם מצה אלא צריך שיהא טעם כזית מצה, לפיכך מצה העשויה מתערובת מין כשר ומין פסול, אף באופן שכשרה למצה, מכל מקום לפי שטעם המין הפסול מבטל חלק מטעם המין הכשר, צריך לאכול יותר מכזית מן המין הכשר, כדי להרגיש טעם כזית מצה^[339].

על מצה שנילושה ביין ושמן ודבש, אם חשוב טעם מצה, עי' לעיל^[340].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף מצה שאין לה טעם מצה יוצאים בה ידי חובה^[341], וזהו טעמו של רבי מאיר הסובר שיוצאים ידי חובה במצה מבושלת, אף על פי שבטל ממנה טעם מצה^[342], וכן מטעם זה יוצאים מצה השרויה בשאר משקים, לסוברים כן, אף על פי שאין לה טעם מצה^[343].

בתערובת

מצות הפסולות משום שאין להן טעם מצה, שנתערבו ברוב מצות כשרות, כתבו אחרונים שאף לסוברים שיש בכח הרוב לתת שם למיעוט^[344] - שלדעתם מצות שאין להן שם לחם או שלא נשמרו לשמה שהתערבו בכשרות, בטלות ברוב^[345] - אין הרוב מכשירן, לפי שאף אם יתבטלו, לא יתכן לומר שנהפך להן טעם מצה^[346].

ראויה לשבעה

מצה שיוצאים בה ידי חובת מצות אכילת מצה, שנינו בברייתא, וכן אמר ר' יוסף, שצריכה שתהיה ראויה לשבעה ימים, שנאמר: שבעת ימים מצות תאכלו^[347], ודרשו: מצה הנאכלת לשבעה^[348], וזה הטעם למה ששנינו שחלות תודה ורקיקי נזיר - לאחר שנשחט עליהן הזבח^[349] - אין יוצאים בהן, משום שנעשות "נותר*" לאחר יום ולילה ואין ראויות לשבעה^[350]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת תנא בברייתא ובדעת רבה, שחולקים וסוברים שמצה שאינה ראויה לשבעה כשרה אף היא למצות אכילת מצה^[351].

ממון גבוה

מצה שאינה חשובה "מצתכם" – כגון מצה גזולה*, לסוברים כן^[352], או של מעשר שני*, לסוברים כן^[353] - אין יוצאים בה ידי חובה, שנאמר במצה: לחם עני^[354], ונאמר בחלה: והיה באכלכם מלחם הארץ^[355], ודרשו: מה לחם האמור בחלה משלכם, אף לחם האמור במצה משלכם^[356].

אף חלות-תודה ורקיקי-נזיר לאחר שנשחט עליהן הזבח, כתבו ראשונים שאין יוצאים בהם ידי חובה, משום שממון גבוה הן, ואין חשובה "מצתכם"^[357]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת אמוראים שיוצאים בהם ידי חובה^[358], לפי שחלות תודה ורקיקי נזיר ממון בעלים הם^[359].

מצה מחמץ נוקשה

מצה מחמץ נוקשה, כתבו אחרונים שאף לסוברים שאינה אסורה מן התורה משום חמץ^[360], אין יוצאים בה ידי חובת מצה, משום שאין חשובה מצה כלל^[361].

העשויה לשמה

מצה של מצוה, כתבו אחרונים שנחלקו תנאים בירושלמי אם צריך לעשותה לשמה: בית שמאי סוברים שצריך לעשותה לשמה^[362], וכתבו אחרונים בטעם, שלמדים בהקש "חמשה עשר חמשה עשר" מחג הסוכות, שכשם שסוכה צריך שתיעשה לשמה, לסוברים כן^[363], אף מצה כן^[364], ולפיכך מצה ישנה, היינו שנעשתה שלשים יום קודם הפסח, פסולה, לפי שלא נעשתה לשמה^[365]. ובית הלל סוברים שאין צריך שתיעשה לשמה, שלא הוקשה מצה לסוכה לענין זה, ולפיכך מצה ישנה כשרה^[366]. ויש מן האחרונים שכתבו שמן התורה לדברי הכל אין צריך לעשותה לשמה, ונחלקו הבבלי והירושלמי אם מדרבנן יש לעשותה לשמה, שלשיטת הבבלי אין צריך, ולשיטת הירושלמי לבית שמאי צריך לעשותה לשמה, מדרבנן או מסברא, ולבית הלל אין צריך^[367].

להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שאין צריך לעשותה לשמה^[368]. ויש שכתבו שצריך לעשותה לשמה^[369], וכתבו שצריך לומר בפה לשם מצת מצוה, הן בעשיית המצות של מצוה, הן בשאיבת מימן, הן בנותן מים תוך הקמח^[370], וכן במדידת הקמח, כתבו אחרונים שטוב לומר שעושה לשם מצוה^[371].

על מצות מכונה אם חשובה עשייתן לשמה עי' להלן^[372].

מצה ישנה

מצה ישנה – היינו שנעשתה שלושים יום קודם הפסח - יש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי שאף על פי שנעשתה לשמה פסולה מדרבנן למצות אכילת מצה^[373], וכתבו אחרונים שלכתחלה יש להחמיר כדעה זו, ובדיעבד או בשעת הדחק יש להקל^[374].

על חשש חמץ במצה ישנה עי' להלן^[375].

מצות שונות

מצות שונות, דנו בהן אם יוצאים בהן ידי חובת אכילת מצה, ע"ע אכילת-מצה* על מצה גזולה*^[376], וטבל*^[377] ומעשר-ראשון* שלא ניטלה ממנו תרומת-מעשר*^[378], ומצה ממעשר-שני*^[379], וחדש*^[380], וביכורים*^[381], וחלה*^[382] ותרומה*^[383].

מתבואה הגדלה בעציץ נקוב

אף על פי אין מצה אלא העשויה מגידולי קרקע^[384], מכל מקום יוצאים בעשויה מדגן שגדל בעציץ שאינו נקוב^[385], שאף זהו חשוב גידולי קרקע^[386].

חיוב שמירה

חיוב שמירה

מצה שיוצאים בה ידי חובת אכילת-מצה* בפסח, אין די בידיעה על ידי סימנים שלא החמיצה^[387], אלא צריכה שימור בעשייתה שלא תחמיץ, שנאמר: ושמרתם את המצות^[388], ודין זה מן התורה הוא^[389], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכתבו שאינו אלא מדרבנן^[390].

ומהו שימור זה, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שכל פעולה הנעשית על מנת למנוע חימוץ, חשובה שימור, בין אם היא פעולה חיובית, כגון עיסוק בבצק, המונע ממנו להחמיץ, ובין פעולה שלילית, כגון שמירה שלא יבואו מים על החיטים^[391], ויש סוברים ששימור גדרו דוקא עשיה חיובית המונעת חימוץ, כגון שלאחר שבאו מים על העיסה וקרובה להחמיץ, ימנע החימוץ על ידי שיעסוק בה כל שעה^[392].

אם לא שימר, פסולה המצה למצוה אף על פי שניכר שלא החמיצה^[393], אף לסוברים שחיוב השימור אינו אלא מדרבנן^[394], ויש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שאין חיוב שימור אלא מדרבנן, יוצאים בדיעבד אף במצה שלא נשמרה, אם ניכר שלא החמיצה^[395].

במנין המצוות

מצות שמירה במצה, לא מנוה ראשונים במנין המצוות^[396], וכתבו אחרונים שלסוברים חיובה מן התורה, לא נמנתה משום שאינה מצוה בפני עצמה אלא חלק מחלקי מצות אכילת מצה^[397].

ברכה

מצות שמירת המצות, אין מברכים עליה^[398], וכתבו אחרונים שהיינו משום שחוששים שמא יחמיצו ויהיה ברכתו לבטלה^[399], ויש מן האחרונים שכתבו בטעם, שאינה מצוה בפני עצמה אלא חלק מחלקי מצות אכילת מצה^[400].

להצריך שמירה יתירה

יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת רבא, שכל שהמצה צריכה שימור יותר, שעלולה יותר להחמיץ, עדיף, שכן משמע מן הכתוב: ושמרתם את המצות^[401], שכל המרבה בשמירה עדיף^[402], ולדעתם מטעם זה אמר רבא שמצוה ללתות* החיטים של מצת המצוה^[403], כדי שיהיו החיטים ראויים להחמיץ, ויהיה צורך להרבות בשמירתם^[404], לסוברים שמקיימים מצות שימור אף קודם הטחינה^[405].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת רבא שחובה היא להביא החיטים למצב שיצטרכו בהם שמירה יתירה על השמירה הנצרכת מעצם הלישה והאפיה, שכך דרש מן הכתוב: ושמרתם את המצות, ולפיכך לדעתם חובה ללתות החיטים של מצת המצוה^[406].

ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שאין מעלה בהוספת חשש חימוץ והצרכת שמירה יתרה^[407].

שימור לשם מצה

שימור של מצת מצוה, נראה בתלמוד, וכן כתבו ראשונים, שצריך שיהא לשם מצה, היינו שבכל שימור שמשמרה שלא תחמיץ, יתכוין לשם מצה^[408], של פסח^[409], שכך דרשו מן הכתוב: ושמרתם את המצות^[410], עשה לה שמירה לשם מצה^[411]. ושנינו בברייתא, וכן אמר רבה, שזה הטעם למה ששנינו שחלות-תודה* ורקיקי-נזיר* אין יוצאים בהן ידי חובת מצה בפסח^[412], והיינו כששמרן לשם חלות תודה ורקיקי נזיר ולא לשם מצה, אף אם לבסוף לא הקדישן לקרבן אלא אכלן לשם מצה^[413], משום שאף על פי שנשתמרו מחימוץ, לא השתמרו לשם מצה אלא לשם זבח^[414]. וכן יש מן הראשונים שכתבו שמטעם זה עיסת הכלבים שאין הרועים אוכלים ממנה, אין יוצאים בה ידי חובה בפסח^[415], שאין זו משומרת לשם מצה^[416].

ויש מן האחרונים שכתבו שמחלוקת תנאים ואמוראים היא אם צריך שימור לשם מצה של פסח: בית שמאי בירושלמי סוברים שצריך שימור לשם מצה של פסח, ולפיכך פסלו מצה ישנה, היינו שנעשתה שלושים יום קודם הפסח, שלא נשמרה לשם פסח^[417], וכן דעת רבה בבבלי, וכן דעת תנא בברייתא^[418], ויש מן האחרונים שכתבו כן בדעת ר' יאשיה במכילתא^[419]. ובית הלל בירושלמי סוברים שאין צריך שימור לשם מצה של פסח, ולפיכך מצה ישנה כשרה^[420], ויש מן האחרונים שכתבו כן בדעת תנא במכילתא^[421], ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שכן דעת ר' יוסף בבבלי^[422], ויש שכתבו שכן דעת רבא בבבלי^[423], ויש מן האחרונים שכתבו שכן דעת ראשונים להלכה^[424]. וכתבו אחרונים שלדעתם, אותה שאמרו בתלמוד שיש לשמור מצה של מצוה לשם מצה^[425], היינו שיש לשמרה מחימוץ^[426], או שהיינו שיש לעשות בה שימור ודקדוק מחימוץ יותר מבמצה של שאר ימי הפסח, ויותר מחלות תודה ורקיקי נזיר, אבל אין צריך לשמר לשם מצה של פסח^[427]. ומכל מקום אף לדעתם חלות תודה ורקיקי נזיר אין יוצאים בהם, משום שגזירת הכתוב היא שלא תישמר שלא תחמיץ אלא למצה, ולא למצוה אחרת^[428], או משום ששימור שלהן פחות הוא משימור הנצרך למצה^[429].

הלכה שצריך שימור לשם מצה^[430]. ויש שפסקו שאין צריך^[431].

לשם מצת מצוה

שימור לשם מצה שאמרו במצת מצוה, לסוברים כן, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שיש לעשותו לשם מצת מצוה, היינו למצות אכילת-מצה*^[432], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאפשר לעשותה אף לשם מצה שיאכלנה בז' ימי החג^[433].

במצה שאינה של מצוה

מצה הנאכלת בפסח שלא לשם מצוה, נראה מדברי גאונים, וכן כתבו ראשונים ואחרונים שמותר לאכלה אף על פי שלא נשמרה כלל^[434], אפילו באפיה ולישה^[435], כשלא נראו בה סימני חימוץ^[436], לפי שאפשר לסמוך על העדר הסימנים^[437]. וזהו שאמר ר' הונא שבצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם בפסח^[438] - באופנים שאין בהן חשש חמץ^[439] - ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שמכל מקום לכתחלה ראוי לשמר מחימוץ אף מצות שאינן של מצוה^[440], וכן נהגו ישראל לשמר כל המצות^[441]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף מצה שאינה של מצוה אסור לאכלה אלא אם כן נשמרה בעשייתה מחימוץ^[442], אלא שאין צריך לשמרה לשם מצה^[443], ואותה שאמר ר' הונא שבצקות של נכרים מותרים, היינו כשלשה הגוי בפני ישראל ושמרה, ואין בינה לבצק של ישראל אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה^[444].

על חשש חמץ בבצקות של נכרים עי' להלן^[445].

גדר שימור לשמה

שימור לשמה, אף לסוברים שצריך שיהיה לשם מצת מצוה, כתבו אחרונים שאין גדרו שמייחד המצה למצוה, אלא שמגדיר את מעשה השמירה, שהוא כדי שתהיה ראויה למצה של מצוה^[446], וכתבו שמטעם זה יכול אדם לשמר עיסת חבירו, לסוברים כן^[447], שלפי שאין צריך ייחוד, אין צריך בעלים^[448].

גדרים נוספים בשימור לשמה במצה ע"ע לשמה^[449].

על עשיית המצה לשמה עי' לעיל^[450].

אמירה בפה

שימור של מצה, יש מן האחרונים שכתבו שצריך לכתחלה לומר בפה שעושהו לשמה, ובדיעבד די במחשבה^[451], וע"ע לשמה^[452].

בסתם

שימור בסתם, כתבו ראשונים ואחרונים שבקצירה ובטחינה אין חשוב לשמה^[453], ובלישה ואפיה יש שכתבו שסתם חשוב לשמה^[454], ויש שכתבו שאף בלישה ואפיה אין חשוב לשמה^[455], על פרטי הדין וטעמיו ושיטות נוספות, ע"ע לשמה^[456].

אם חשב בתחילת עשיית המצה, אם צריך להמשיך לחשוב בכל עת העשיה, ע"ע לשמה^[457].

שימור ודאי

שימור שהצריכה תורה, כתבו אחרונים שצריך שיהיה ודאי, לפיכך מצה שנולד בה ספק חימוץ, אף כשיש להתירה על פי כללי הספיקות, כגון על ידי רוב*, אין חשובה מצה שמורה^[458]. וכן כתבו אחרונים לענין מצה שיש בה חשש חימוץ וניתן להתירה בשעת הדחק משום ש"אין מחזיקים איסור", שאינה חשובה מצה שמורה^[459], וכן כתבו אחרונים לענין מצה שיש בה חשש חימוץ, באופן שאינו חשש גמור אלא חומרה, שאף על פי שיש להתירה, אינה חשובה מצה שמורה^[460].

ויש מן האחרונים שכתבו שאף לענין מצה שמורה אין צריך שימור ודאי וסומכים על רוב^[461]. וכן בדעת הסוברים שחיוב שמירה אינו אלא מדרבנן^[462], צדדו אחרונים שאף מצה שיש בה ספק, יוצאים בה ידי חובה אם מותרת היא על פי כללי הספיקות^[463].

שמורה שנמצא בה רעותא

חטים שמורות שנמצאה בהן רעותא, כגון שהחמיצו או נתבקעו חלקן, כתבו אחרונים שאין חשובות שמורות^[464].

חותם בתוך חותם

הולכת חיטים או קמח סגורים בחותם בתוך חותם בלא שמירה, הסתפקו אחרונים – לסוברים שיש לשמר בהולכה^[465] - אם חשובה שמירה^[466].

הנחה במקום שמור

הניח החטים במקום שמור, אף על פי שהסיח דעתו מהם, חשובות שמורות^[467].

הניחם במקום שאינו שמור, ויודע שלא החמיצו, כתבו אחרונים שאין חשוב שימור^[468].

שימור לשמה על צד

המשמר מצה לשמה על צד אחד, כגון שעשה לשם חלות תודה ורקיקי נזיר למכרן בשוק, ודעתו שאם לא ימכרם יאכלם למצות מצה, כשרות למצות מצוה, אף לסוברים שמצה שנעשתה שלא לשם פסח פסולה, שלפי שדעתו בשעת שימור שאם לא ימכרם יאכלם למצה, נמצא בעת עשייתן שמרן לשם מצה^[469] בלבד^[470].

על הטעם שאין בדבר משום ברירה*, ע"ע לשמה^[471].

בעשאן למכור בשוק והקדישן הלוקח

שימר לשם חלות תודה ורקיקי נזיר למכרן בשוק, ומכרן, והקונה שחט עליהן הזבח, נחלקו אחרונים אם אפשר לצאת בהן ידי חובת אכילת מצה, לסוברים שצריך שימור לשם מצה: יש שכתבו שיוצא בהן, לפי שחשוב שימור לשם מצה, משום שבשעה שאפה המוכר ושימר, לא ידע אם יזדמן לו קונה, ועשאן גם לשם מצה לעצמו, ולפיכך יכול כל אדם לצאת בהם^[472], ויש שהסתפקו בדבר, שיתכן שלצד שימכרנה לא עשאה לשם מצה כלל^[473].

בעשה לעצמו ונמלך ולא הקדישן

עשה מצה לשם חלות תודה ורקיקי נזיר לעצמו, ונמלך ולא הקדישן ואכלן לשם מצה, יש מן האחרונים שכתבו שיוצא בהן אף לסוברים שצריך לשמה לשם מצה, שלפי שנמלך הרי הוכיח סופו על תחלתו שהיה דעתו שאם לא ירצה לקחתם לקרבן, יקחן למצה, והרי זה כעשאן למכרן בשוק, שיוצא בהן לפי שדעתו שאם לא ימכרן יאכלם למצות מצה^[474], ואותה שאמרו שחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין יוצאים בהם משום שנשמרו שלא לשמה^[475], היינו אחר ששחט עליהן הזבח והקדישן, שאז נתברר שלא היתה דעתו בשימורו לשם מצה^[476].

לשמה ושלא לשמה

המשמר מצה לשם פסח ולשם דבר אחר, יש מן הראשונים שכתבו שחשוב שימור לשמה^[477], ויש שכתבו שאינו חשוב שימור לשמה^[478]. ומן האחרונים יש שכתבו שנחלקו אמוראים: רבה סובר שיצא, ורב יוסף סובר שלא יצא^[479]. ויש שכתבו שאם היו המחשבות סותרות זו את זו אין חשוב שימור לשמה, ואם אינן סותרות, חשוב לשמה^[480]. לשיטות נוספות בדין זה ובאור הטעמים ע"ע לשמה*^[481].

לשם מצה הפסולה למצוה

המשמר מצה לשם מצה הפסולה למצוה – כגון לשם מצה שאינה ראויה לשבעה ימים, לסוברים כן^[482], או לשם מצה שאינה נאכלת בכל מושבות, לסוברים כן^[483], או לשם מצה שאינה נאכלת באנינות, לסוברים כן^[484] – יש מן הראשונים שכתבו שאינה כשרה למצת מצוה - אף לסוברים שחשוב שימור לשמה^[485] - שכך דרשו מן הכתוב: ושמרתם את המצות, שיש לשמור לשם דבר הכשר למצה^[486]. ויש מן הראשונים שכתבו שכשרה למצה^[487]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שנחלקו תנאים ואמוראים בדבר: ר' יוסף ותנא בברייתא סוברים שפסולה, ורבה ותנא בברייתא סוברים שכשרה^[488].

שימור מחמץ נקשה

מצה שאין שייך בה שימור מחמץ גמור אלא מחמץ נוקשה – כגון עיסה הנילושה במי פירות, שאין ראויה להיות חמץ גמור אלא חמץ נוקשה, לסוברים כן^[489] - יש מן האחרונים שכתבו שכשרה אף לסוברים שמצה שאין שייך בה שימור פסולה, ואף לסוברים שחמץ נוקשה מותר מן התורה, שנמצא לדעתם שלא נשמרה מחמץ, משום ששימור אינו דוקא מחמץ אלא מדבר שאינו מצה, וחמץ נוקשה, לדברי הכל שם מצה אין לו^[490]. ויש מן האחרונים שכתבו שכתבו שפסולה - לסוברים שמצה שאין שייך בה שימור פסולה, וסוברים שחמץ נוקשה מותר מן התורה - שלדעתם שימור מחמץ נוקשה אינו חשוב שימור^[491].

אשה ועבד

אשה* כשרה לשימור של מצה^[492], וכן עבד כנעני שטבל, נראה מדברי ראשונים, וכן כתבו אחרונים, שכשר לשימור של מצה^[493].

על חשש חימוץ בעשייתם עי' להלן^[494].

גוי

גוי אינו כשר לשימור^[495], לסוברים שצריך שימור לשמה^[496], לפי שאינו משמר לשמה^[497], ואף אם היה ישראל עומד על גביו ומלמדו לעשות לשמה, כתבו ראשונים שאינו חשוב לשמה, לפי שהגוי עושה על דעת עצמו^[498], ומן האחרונים יש שכתבו שמועיל שיעמוד ישראל על גביו וילמדנו לעשות לשמה^[499]. על פרטי דין זה וטעמיו ע"ע גוי*^[500] וע' לשמה*^[501].

על חשש חימוץ בעשייתו עי' להלן^[502].

כותי

על שמירת כותי ע"ע כותים*^[503].

מומר

מומר לעבודה זרה להכעיס, כתבו אחרונים שאין כשר לשימור, אף כשישראל עומד על גביו ומלמדו לעשות לשמה – אף לסוברים שכשר בגוי^[504] - לפי שעושה על דעת עצמו^[505].

מומר לעבודה זרה לתאבון, כתבו אחרונים שאין כשר לשימור, אלא אם כן יעשה בפני ישראל^[506].

על חשש חימוץ בעשייתו עי' להלן^[507].

חרש שוטה וקטן

חרש-שוטה-וקטן* – עי' גדרם בערכם - כתבו גאונים שאינם כשרים לשימור^[508], לסוברים שצריך שימור לשמה^[509], לפי שאינם יודעים לשמר לשמה^[510]. היה גדול ישראל מלמדם לעשות לשמה, יש מן הראשונים שכתבו שאין מועיל^[511], ויש שחילקו ביניהם, שחרש וקטן כשרים כשמלמדים אותם לעשות לשמה, ושוטה פסול^[512], ומן האחרונים יש שכתבו שכשרים כולם כשמלמדים אותם לעשות לשמה^[513]. על פרטי דין זה וטעמיו ע"ע חרש-שוטה-וקטן*^[514] וע' לשמה*^[515].

קטן שאמרו לענין שימור, יש מן האחרונים שכתבו שהיינו שאינו בר דעת, אבל אם יש לו הבנה במה שאומרים לו שיעשה לשם מצוה אשר צוה השם, כשר לדברי הכל^[516]. ויש שכתבו שקטן שאמרו היינו עד שיהיה בר מצוה^[517]. ויש שכתבו שאף בן שלש עשרה, כל שלא נראו בו סימני גדלות, חשוב קטן לענין שמירה^[518], לסוברים שחיוב שמירה מן התורה^[519], שלענין דינים מן התורה אין סומכים על חזקה שהביא סימנים, לסוברים כן^[520].

על חשש חימוץ בעשיית חרש שוטה וקטן עי' להלן^[521].

גדול עומד על גבם

הפסולים לשימור – כגון גוי וחרש ושוטה וקטן - שעשו והיה ישראל עומד על גבם ומשמר, יש מן הגאונים והראשונים שכתבו שחשוב שימור^[522], ויש שכתבו שאינו חשוב שימור^[523], לסוברים שצריך שימור לשמה^[524]. על פרטי דין זה וטעמיו ע"ע גוי*^[525], וערך חרש-שוטה-וקטן*^[526], וע' לשמה*^[527].

מצות מכונה

על מצה שנילושה או הוכנסה לתנור על ידי מכונה חשמלית ונשמרה על ידי האדם המפעילה או על ידי אחר, אם חשוב שימור ועשיה לשמה, ע"ע חשמל^[528].

על מצה שנעשתה על ידי מכונה שתחילת פעולתה על ידי אדם והמשכה מעצמה, באופן שהמשך הפעולה אינה נחשבת כמעשהו, ונשמרה על ידי האדם המתחיל, ע"ע לשמה^[529].

מכונה הפועלת על ידי פעולת אדם, שמגלגל בכחו את גלגליה כל העת, כתבו אחרונים שמצות שנעשו בה כשרות למצוה, לפי שחשובות כמעשה האדם המפעיל ממש, ויכול לעשות ולשמר לשמה^[530]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שפסולות^[531].

על נידונים נוספים במצות מכונה עי' להלן^[532].

במי שאינו בעלים

על מחשבת לשמה של מי שאינו הבעלים של העיסה, ע"ע לשמה^[533].

זמן חיוב השמירה

שמירה במצת מצוה, חיובה מתחיל מעת שראויה להחמיץ^[534], וחייבים בה מאז בכל עשיה ועשיה^[535] עד שלא תהיה ראויה להחמיץ, היינו עד האפיה^[536].

ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים בתחילת זמן חיוב השמירה:

א) יש מן הראשונים שכתבו בדעת רבא, וכן כתבו אחרונים בדעת גאונים וראשונים, שחיוב שמירה הוא משיבא לכלל שימור, היינו משיבאו עליו מים, שמאז ראוי להחמיץ, שאם ירדו גשמים על החיטים שנקצרו, יש לשמרם מאז^[537], וכן אם לתת החיטים, יש לשמרם מאז, ואם לא באו מים על החיטים, יש לשמרם משעת לישה, שאז נתנו בהם מים^[538]. ומהם יש שכתבו שמכל מקום מצוה לכתחלה לשמרם משעת קצירה אף על פי שלא באו עליהם מים, שאולי יארע לו שיראה שיבואו עליהם מים, ויתחייב שמירה מן הדין^[539]. וכתבו ראשונים שאם אין לו חיטים שמורות משעת קצירה, מותר לקחת חיטים מן השוק, וכן מותר בשעת הדחק לקחת קמח מן השוק ולעשות ממנו מצה למצוה, ואין חוששים שירדו עליהם מים והתחייבו בשימור, שאין מחזיקים איסור^[540].

ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת גאונים וראשונים, שצריך לשמר כל שימור שיכול לעשות, שאם יש לישראל חיטים בשדהו, צריך שימור מקצירה שלא יפלו עליהם מים, שכן מצאנו שאמר רבא למהפכי העומרים שיהפכו לשם מצוה, היינו בשימור^[541], וכשאין לו שדה וקונה חיטים מן השוק, די בשימור משעת טחינה, ואם לא מצא לקנות חיטים, יקנה קמח וישמרהו משעת לישה, שכך הוא משמעות המקרא: ושמרתם את המצות^[542], כל שימור שיכול לעשות^[543], ומכל מקום שימור משעת לישה מעכב^[544].

ויש מן הראשונים ואחרונים סוברים בדעת אמוראים שחיוב השמירה מתחיל לעולם משלב מסוים בהכנת המצה, ונחלקו מאיזה שלב:

א) יש סוברים בדעת רבא שכבר משעת קצירת הדגן – היינו בעת הקצירה עצמה^[545], או תכף אחריה^[546] - שאז ראוי להחמיץ אם יפלו עליו מים, יש לשמור שלא יפלו עליו מים^[547], שאף "שימור שלילי" שלא יהא ראוי להחמיץ, חשוב שימור, ולא דוקא שימור שלא יחמיץ כשראוי לכך^[548]. ואם לא שמר משעת קצירה, אף על פי ששמר לאחר מכן, פסול הדגן למצת מצוה^[549], וכן מצאנו שאמר רבא לאותם שהיו מהפכים העומרים וקושרים אותם בימות הקציר, שיהפכו לשם מצוה^[550], וכן מצאנו באמו של מר בריה דרבינא שהיתה משמרת חיטים מתחילת הקציר לצורך הפסח^[551], ויש מן הראשונים והאחרונים שפסקו כן להלכה^[552]. וקודם הקצירה אין צריך שמירה, שאין המחובר מחמיץ^[553]. ודגן המחובר ומבושל כל צרכו, שאינו צריך לקרקע, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שחשוב כתלוש ויש לשמרו^[554], ויש שכתבו בדעת גאונים וראשונים שאין צריך לשמרו, שאין חובת שימור אלא מקצירה ואילך, לפי שדבר שאינו שכיח הוא שיחמיץ במחובר, ואין חוששים לו^[555], וכתבו אחרונים בדעתם שאף כשבאו עליו מים במחובר, יוצאים בו אם נראה שלא החמיץ^[556].

ב) ויש מן הראשונים שצדדו בדעת רבא, וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי, וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת גאונים, וכן כתבו ראשונים, שמן הדין צריך לשמר משעת הטחינה, שאז קרוב ליפול עליו מים, אבל קודם הטחינה אין צריך לשמר, ולכן לדעתם הלוקח חיטים מן השוק ועשה מהם מצה, יצא ידי חובה, ומכל מקום אף לדעתם מצוה מן המובחר לשמר משעת קצירה^[557].

ג) ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו, וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים, ויש שכתבו שכן הוא לדברי הכל, שאין צריך לשמר אלא משעת לישה – היינו משעת נתינת המים בקמח^[558], לסוברים שחשובה לישה^[559], או הגיבול, לסוברים שאין נתינת המים חשובה לישה^[560] - שאז ראוי להחמיץ, אבל קודם לכן אין צריך שימור^[561], שכן משמע מן הכתוב: ושמרתם את המצות, ולא חיטים של מצות^[562], וכתבו אחרונים שלדעתם אין חשוב שימור אלא כשראוי להחמיץ, אבל "שימור שלילי" שלא יבואו עליו מים ויהיה ראוי להחמיץ, אינו שימור^[563]. ואם לא שימר בשעת הלישה, פסולה, אף על פי ששימר בשעת אפיה, שכן אמר רב הונא שבצקות של נכרים, אף על פי שמותר לאכלם בפסח, אין יוצאים בהם ידי חובה^[564]. ומהם יש שכתבו שמכל מקום נהגו לשמר כבר מעת טחינת החיטים^[565], במקום שטוחנים בריחים של מים^[566], לפי שאז מקריבים החיטים אל המים^[567], וכן במקום שרגילים לרחוץ החיטים קודם הטחינה^[568], וכעין זה יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים וגאונים שלכתחלה צריך לשמר משעת קצירה, ובדיעבד די בשמירה מעת הלישה, ולכן בשעת הדחק מותר אפילו לקנות קמח מן השוק ולשמרו משעת לישה^[569], שאין מחזיקים איסור^[570].

להלכה כתבו אחרונים שטוב לשמר משעת קצירה^[571], ולפחות משעת טחינה – במקום שהרגילות לקרב אז אל המים^[572] - ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק ולשמרו משעת לישה^[573]. ובמקום שאין מקרבים אל המים בטחינה, מותר ליקח קמח מן השוק אף שלא בשעת הדחק^[574].

באילו פעולות

שימור המצה, כתבו ראשונים שחיובו בכל תיקוני המצה, החל מזמן חלות החיוב^[575].

מלאכות שאין מיוחדות לפת, יש מן האחרונים שכתבו שאף בהן צריך שימור, ולפיכך כתבו שיש לשמר בניקוב המצות^[576], וכן בהולכת החיטים והקמח^[577], וכן באחסון החיטים, שיש להניחם במקום משומר שאין שכיחים בו דברים הגורמים חימוץ, לסוברים שחלה חובת שימור מקצירה^[578], וכן ברירת החיטים, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שצריכה שימור^[579].

ויש מן האחרונים שהסתפקו בדבר, שמא אין חובת שימור אלא במלאכות המיוחדות לפת, ולא בניקוב המצות^[580], ובהולכת החיטים^[581].

על שימור בשאיבת המים, ע"ע מים-שלנו*.

מצה שאין שייך בה שימור

מצה שאין שייך בה שימור משום שאין עיסתה ראויה להחמיץ – כגון רבוכה, שהיא עיסה שאין מחמיצה מאחר והיא חלוטה ברותחין^[582], או מאחר ויש בה שמן הרבה^[583] - אמרו בירושלמי שאין יוצאים בה ידי חובה, שנאמר: ושמרתם את המצות^[584], מצה שצריכה שימור, יצאת זו שאינה צריכה שימור^[585], וכן כתבו ראשונים לענין מצה שנילושה במי פירות בלא מים, שאין יוצאים בה ידי חובה, לסוברים כן, משום שאינה ראויה להחמיץ ואין שייך בה שימור^[586], וכן כתבו אחרונים לענין קמח קלוי, שאין יוצאים במצה העשויה ממנו לפי שאין ראוי לחימוץ ושימור^[587]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הבבלי שיוצאים ידי חובה אף במצה שאין ראויה לשימור^[588].

היתה ראויה לשימור בתחלה ובהמשך עשייתה שוב אינה ראויה לשימור, יש מן האחרונים שכתבו שיוצאים בה, אף לסוברים שאין יוצאים במצה שאין ראויה לשימור^[589], ולפיכך מצה שנילושה במי פירות בלא מים, וכן רבוכה, לסוברים שחיוב שימור הוא אף קודם לישה, משעת קצירה או טחינה^[590], יוצאים בהן ידי חובה, משום שהתקיימה בהן מצות שימור בקמח או בחיטים^[591], ואילו לסוברים שאין שימור אלא מלישה ואילך^[592], אין יוצאים באלה, שמלישה ואילך - זמן חלות החיוב - אין ראויות לחימוץ, ולא התקיימה בהן מצות שימור^[593].

בתערובת

מצה שאין שייך בה שימור, הפסולה, כתבו אחרונים שאין גדר הפסול שאינה מצה כלל, אלא שחשובה מצה פסולה, ולפיכך אם נתערבה ברוב מצה כשרה, בטלה ויוצאים בה ידי חובה - אף לסוברים שמצה שאין לה טעם מצה שנתערבה אינה בטלה^[594] – לפי שהיא מצה גמורה, אלא שנפסלה מטעם אחר^[595].

זהירות מחימוץ מצות

השגחה בעשית המצות

לפי שרבה בהן המכשלה, כתבו אחרונים שראוי להזהר לעמוד על עשייתן ולהשגיח שיעשה הכל כדין^[596], וכן נהגו אמוראים^[597], וכן נהגו רוב תלמידי החכמים והרבנים לעמוד בעצמם על רקידתה ועל לישתה ועל אפייתה^[598], או להושיב שומר איש נבון וחכם וירא אלהים, לעמוד על עשייתן ולזרז העוסקים בהם^[599], וכן קצירת החיטים כתבו אחרונים שראוי שלא להניח לעשותה כי אם לתלמיד חכם שידע הדינים וגם שיהא ידוע לרבים שהוא מיראי השם וחושבי שמו^[600], וכן ברחיים כתבו אחרונים שיש להעמיד שומר, איש ירא אלהים ובקי בדינים קצת^[601].

על המנהג לעשות המצה בעצמו, עי' להלן^[602].

העושה

נשים של ישראל שלא למדו עניני הפסח, כתבו ראשונים ואחרונים שאין מאמינים להו לענין אפייה ולישה בפסח, משום שהרבה דברים יעלו על לב הנשים שהן מותרין, או שמא שוכחות ועושות דבר שלא כהוגן ואינן יודעת שכר מצוה והפסד עבירה^[603]. ואם יהא אדם עומד עליהן מותר, שיותר נזהרות אז^[604]. ויש מן האחרונים שכתבו שמן הדין נשים נאמנות, ואין בדבר אלא הידור^[605].

אין לעשות מצות על ידי גוי וחרש ושוטה וקטן^[606], ואם ישראל גדול עומד על גבם ומשגיח עליהם, מותר^[607], במצות שאין צריכות שימור^[608]. וכן מומר לתאבון, כתבו אחרונים שאין סומכים עליו לאכול ממצתו, שלפי שצריך לעשותה זהירות יתירה, אין סומכים עליו שיטרח כראוי, ואם עשה בפני ישראל, וראה שעשה כראוי, מצתו כשרה^[609].

חבורה לאפיית מצות, כתבו אחרונים שלא תהיה חבורת נשים וקטנים^[610].

בצקות של נכרים

בצקות שנעשו על ידי נכרים בלא השגחת ישראל, נחלקו ראשונים אם מותרים באכילה: יש סוברים שאם אין ניכרים בהם סימני חימוץ^[611] מותרים^[612], וזהו שאמר רב הונא שבצקות של נכרים ממלא אדם כריסו מהן^[613]. ויש סוברים שאף כשאין ניכרים בהם סימני חימוץ אסורים משום חשש חמץ^[614] - שמא ערבו בבצק שאור כדרך הנחתומים^[615], או שערבו בו חמץ^[616], ושמא לש במים חמים^[617], או פושרים^[618], או שלא לנו^[619], או שלש בחמה^[620], וכן משום כלי הנכרים^[621] - ואותה אמר רב הונא שממלא אדם כריסו מהן, היינו כשלש הנכרי בפני ישראל וראה שכל מעשיו נעשו בהכשר^[622].

על חיוב שמירה במצות אלו, עי' לעיל^[623].

מצה הישנה

מצה הישנה – היינו שנעשתה שלשים יום קודם הפסח – אם לא עשאה לשם חג, אמר ר' יוסה בירושלמי, וכן פרשו אחרונים בתוספתא שאסורה בפסח – אף לסוברים שאין לאסרה משום שנעשתה שלא לשמהשגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>. עי' ציון 366.</ref>, ושאין לאסרה משום שלא נאפתה בזמן שחיטת הפסח^[624] - משום שדבר ברור הוא שלא דקדק בעשייתה ובשמירתה כהלכה, ויש לחוש לחימוץ^[625]. עשאה לשם חג ודקדק בה כהלכתה, נראה מן התוספתא, וכן כתבו ראשונים ואחרונים, שמותרת^[626], ויש מן הראשונים שכתבו שאסורה, שלא לחלוק בין מצה למצה^[627]. ותנא קמא בירושלמי סובר בדעת בית שמאי ובית הלל, שמצה ישנה מותרת ואין לחוש בה משום חימוץ^[628].

מי תשמישו של נחתום

מי תשמישו של נחתום, שמצנן בהם ידיו ומדיח את הכלים, ישפכו^[629], לאלתר מפני שהם מחמיצים במהרה^[630].

מקום השפיכה

היו מים מרובים, לא ישפכם במקום האשבורן^[631] – קרקע שבורה שיש בה בקעים^[632] – ברשותו^[633] בזמן איסור חמץ^[634], לפי שנקוים אל מקום אחד ואין נבלעים מהר ומחמיצים^[635], אלא ישפכם במקום מדרון^[636], וכן לא ישפכם אלא במקום שאינו רצפת אבנים, שנבלעים שם מהרה^[637].

אף על פי שמפקיר המים, אסור לשפכם במקום שנקוים ומחמיצים^[638].

היו מים מועטים, מותר לשפכם אף במקום האשבורן^[639], לפי שנבלעים מהר ואין נקוים^[640]. וכתבו ראשונים שלפי שאין ידוע לנו בכמה נקראים מים מרובים, לעולם אין לנו לשפוך אלא במקום מדרון^[641].

ברשות הרבים

ברשות הרבים, כתבו ראשונים שמותר לשפוך אף מים מרובים במקום אשבורן^[642]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין נכון לעשות כן לכתחלה בזמן איסור חמץ, שיש לדקדק בפרורי בצקו שלא יבאו לידי חימוץ^[643].

קודם זמן איסור חמץ

קודם זמן איסור חמץ, יש מן האחרונים שכתבו שמותר לשפוך אפילו מים מרובים במקום אשבורן אפילו ברשותו^[644], לפי שודאי ישתוהו העורבים עד זמן האיסור^[645], או שייבלע בקרקע^[646]. ויש אוסרים לשפוך אף קודם זמן האיסור^[647].

נילוש ביין שמן ודבש ומי פירות

על הנילוש ביין שמן ודבש, אם יש בו חשש חמץ, ע"ע חמץ^[648].

מלח

עיסה של מצה, יש מן הראשונים שכתבו שאין לתת בה מלח^[649], והאוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ^[650], משום שהמלח מוסיף חום בעיסה^[651] – שכן מצאנו לענין כמה הלכות שמלח מוסיף חום^[652] - והרי זו כפת שנילושה בחמי חמה, שאסורה^[653]. ויש שכתבו שלכתחלה אין לתת מלח, אבל בדיעבד אין המצה נאסרת אלא אם נתן מלח הרבה עד שאין נאכל מחמת מלחו, שאז חשובה כמצה שנילושה ברותחין – שאסורה^[654] - אבל אם נתן מעט מלח, מותרת אם נאפתה מיד^[655]. ויש מן הראשונים שכתבו שמותר לתת מלח בעיסה^[656], וכן יש שכתבו שמנהג הוא שלא ליתן מלח, אבל מן הדין אין איסור^[657]. ויש שחילקו, שעיסה שנילושה במי פירות ואין בה מים, אין לתת בה מלח, אבל כשיש מים אסור^[658], שהמלח ממהר החימוץ לפי שחשוב כמי פירות^[659], שמחמיצים העיסה כשנמצאים בה יחד עם מים, לסוברים כן^[660].

להלכה כתבו ראשונים שנהגו שלא לתת מלח במצות^[661], ושאין ראוי לשנות המנהג^[662]. ובדיעבד יש שאסרו^[663] באכילה^[664], ויש שהתירו במעט מלח^[665].

על נתינת קמח במצה של מצוה, שיש סוברים שפוסלתה משום מצה עשירה^[666], ויש חולקים וסוברים שאין חשובה מצה עשירה^[667], ע"ע מצה-עשירה*.

סיד

סיד, כתבו אחרונים שדינו כמלח, ואין ליתנו בעיסה, ואף אוסרה בדיעבד, לסוברים כן לענין מלח^[668].

תבלינים

מצה, שנתנו בה תבלינים מותרת, ואין בה חשש חימוץ^[669]. ויש מן הראשונים שכתב שאסורה משום שהתבלינים מחממים אותה ומחמיצה^[670].

לתת תבלינים במצה לכתחלה, לסוברים שאין אוסרים אותה, נחלק ראשונים אם מותר: יש סוברים שמותר^[671], ויש סוברים שאסור, משום שמחמם העיסה^[672]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שתבלין חשוב כמי פירות, ודין עיסה שיש בה תבלין, כעיסה שנילושה במי פירות^[673], שנחלקו בה תנאים, ע"ע חמץ*^[674].

תבלינים חדים, כגון פלפלין – ויש אומרים שהוא הדין זנגביל ונעגליך וכרכום^[675] - כתבו ראשונים שאין ליתן בעיסה משום שמחמצים אותה^[676], וכתבו אחרונים שאוסרים העיסה אף בדיעבד^[677], באכילה^[678], ואפילו קורט פלפל עושה כל העיסה חמץ^[679]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף פלפלין אין אסור אלא ליתנם לכתחלה בעיסה, אבל בדיעבד מותרת העיסה באכילה^[680].

מצה ממולאת

עיסות מצות ממולאות בבשר או בגבינה, החמירו הקדמונים שלא לעשות לפסח^[681], וכתבו ראשונים ואחרונים שאין להקל בזה^[682], אפילו בדיעבד^[683], וכתבו אחרונים בטעם, שבשעת אפיה יוצא לחה ומלחלחת העיסה ומעכבת אפייתה, ועוד כתבו שלחה היוצאת דינה כמי פירות, שכשהם מתערבים בעסה שנילושה במים היא ממהרת להחמיץ – לסוברים כן^[684] – ויש לחוש שנתחמצה העיסה מיד קודם שהספיק חום האש לאפותה^[685].

ביצים במצה

וכן כתבו ראשונים שאין ליתן ביצים שלמים במצה שתאפה עמהם^[686], שהרי יוצא מהם ליחה המעכבת האפיה, ואפילו ביצה מבושלת שאין בה לחה אסור, לפי שאין חום האש שולט במקום הביצה, ואין נאפה שם יפה^[687]. וכתבו אחרונים שאפילו בדיעבד יש לאסור, לנוהגים לאסור מצה כפולה^[688].

זרעונים

אף זרעונים, יש מן הראשונים שכתבו שאין ליתן בעיסה, שאף הם מעכבים האפיה^[689]. ואחרונים כתבו שלכתחלה אין ליתנם, אבל אין לאסור בדיעבד אפילו בזרעונים שאינם כתושים, שדבר קטן כזה אינו מעכב האפיה^[690].

תערובת קמח קטניות

אף קמח קטניות, כתבו אחרונים שאין לערב במצה, לפי שיש לחוש שמין הקטניות מפסיק בין מעט עיסה לבין חום התנור ולא ישלוט בו החום כראוי ויבוא לידי חמוץ^[691]. ויש מן האחרונים שכתבו שמותר לערב קמח קטניות במצה ולא חששו לעיכוב האפיה^[692].

זהירות מחימוץ: בדגן

קצירה על ידי בהמה

קצירת החיטים למצות, כתבו אחרונים שאין לעשותה על ידי בהמה, שמא תטיל מי רגלים עליהם ויחמיצו^[693], וע"ע חמץ^[694].

זמן הקצירה

קצירת החיטים למצות, יש מן הראשונים שכתבו שאנשי מעשה עושים אותה כשהשמש זורחת^[695], שאז אין לחוש שיהיו רטובים^[696] ויחמיצו^[697]. וחיטים למצה שמורה, יש מן האחרונים שכתבו שיש לקצרם לאחר חצות היום, שעד אז לחלוחית הטל קיים^[698], שהטל מחמיץ^[699].

ברירת החיטים

חיטים שנמצאו בהם מצומחים, יש לבררם^[700]. וכתבו ראשונים שנהגו לברר כל החיטים לצורך המצות לפסח^[701], לנקותם מחיטים הנישוכים מעכברים ומחיטים שצמחו מלחלוחית הארץ^[702], וכן יש מן האחרונים שכתבו שנהגו לבררם משעורים ושבולת שועל המעורבים בהם^[703]. ואם לא בררו, וטחנו החיטים, מותרים, שמן הסתם יש ששים של היתר כנגד האיסור^[704].

חיטים שאכלו מהן תולעים

פת העשויה מחיטים שאכלו מהם תולעים, כשרה למצה ויוצאים בה ידי חובת אכילת מצה^[705]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאסורה משום חשש חימוץ^[706].

היה מעורב בחיטים גוף התולעים, כתבו אחרונים שאסורים משום חשש חימוץ - אף כשאין לאסור משום אכילת שרצים^[707] - לפי שלחה היוצאת מהם בטחינתם מביאה לידי חימוץ^[708], ויש מתירים^[709].

ויש מן האחרונים שכתבו להלכה בין לענין חיטים נשוכים ובין כשמעורבים התולעים, שיש להתיר לאכלם, אבל אין לצאת בהם ידי חובת אכילת מצה^[710].

לתיתה

על לתיתת חיטים ושעורים, ע"ע חמץ^[711].

ניקור הרחיים

זהירות מחימוץ: בקמח

רחיים שטוחנים בהם קמח לפסח, כתבו ראשונים שנהגו לנקרן, משום שפעמים שטחנו בהם תבואה לתותה לסולת שהיא חמץ גמור, או חמץ גמור אחר^[712]. וכן נהגו לכסות כל הכלים בבגד פשתן או לרחצם היטב^[713], וכתבו אחרונים שנכון לעשות כיס חדש לרקד הקמח לפסח ולא להצניע משנה לשנה, וכן אין להשתמש בכיס ישן אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה^[714].

הקמח הראשון שטחנו לאחר הניקור, כתב ראשונים שאין משתמשים בו בפסח אלא שומרים אותו לאחר הפסח^[715], שמא נתערב בו מעט ממה שנדבק ברחיים^[716], ואם טחנו ברחיים שאין משתמשים בהם כל השנה, נראה מדברי אחרונים שמותר אף הקמח הראשון לפסח^[717].

קמח שטחנו ברחיים שאינן מנוקרות, כתבו אחרונים שאין לאסרו, וכן בשעת הדחק כשאי אפשר לנקר הרחיים, כתבו אחרונים שמותר לטחון בלי ניקור, ובלבד שיטחן הכל קודם הפסח, ועדיף שיאפה הכל קודם הפסח^[718], וכן צריך לרקד הקמח, שמא נתערב בו פירור חמץ יבש^[719]. וכתבו אחרונים שמכל מקום אין קמח זה כשר למצה של מצוה, לפי שלא נעשה בו שימור^[720]. ויש שמצדדים לאסור אפילו באכילה כשלא ניקרו הרחיים^[721].

הרחקת טחינת תבואה לתותה

בית שטוחנים בו לפסח, אין לטחון בו תבואה לתותה – שיש בה חשש חמץ^[722] - אפילו ברחיים אחרות, לפי שהאבק פורח ומתערב יחד, אלא אם כן יעשה מחיצה ביניהם מן הקרקע ועד התקרה^[723], ובדיעבד, אם עשו כן קודם הפסח אין לאסור^[724].

הפסקה בטחינה

בטחינת החיטים למצות, לכתחלה אין לטחון הרבה ביחד בלי ניקור, מפני שמתחמם ומחמיץ^[725].

זהירות בטחינה

רחיים שטוחנים בהם החיטים למצות, יש להקפיד שלא יזיעו, כדי שלא יחמיץ הקמח^[726]. וכן יש להקפיד שלא יהיו החיטים לחים, שזיעה היוצאת מהם בטחינה חשובה מים לכל דבר ומחמיצה^[727].

רחיים של מים וקיטור

רחיים של מים, כתבו ראשונים שמותר לטחון בהם חיטים למצות, ואפילו בתוך הפסח^[728], ואין חוששים שיכנסו מים לקמח ויחמיצו^[729]. וכן רחיים של קיטור, כתבו אחרונים שמותר לטחון בהם קמח למצה^[730].

ריקוד הקמח

קמח למצה, כתבו ראשונים שנוהגים לרקדו בנפה^[731], כדי לנקותו מגרגרי חיטים^[732], האוסרים המצה, לסוברים כן^[733]. ואם לא רקדו, יש מן הראשונים שכתבו שמצה העשויה ממנו אסורה^[734], ויש שהתירו^[735], כל שאין רואים חיטים במצה^[736], ויש שהתירו אף כשמצאו חיטים במצה^[737].

על מצה או עיסה שנמצאו בה חיטים, ע"ע תערובת חמץ.

זהירות בעת הניפוי

בעת הניפוי, כתבו ראשונים שיש להזהר שלא לשוח, כדי שלא ינתז רוק על הקמח ויחמיצו^[738]. וכן כתבו אחרונים שאין ללבוש אז בגד שכובס בחלב חיטה שהוא חמץ, שמא נשאר ממנו על הבגד ויפול מחמת תנועת הניפוי^[739].

השהיית הקמח

חיטים לקמח של מצה, כתבו ראשונים על פי הירושלמי שיש לטחנן יום או יומיים, קודם הלישה^[740], ויש שכתבו שלשה ימים קודם הלישה^[741], וטעם הדבר, שקמח בשעת הטחינה רותח הוא, ומתחמם המים והעיסה נוחה להחמיץ^[742]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין צריך להקפיד בזה אלא ברחיים של מים המוליכים את האבן בכח רב, ומתחמם הקמח, אבל בטחינה על גבי בהמות מותר להשתמש בקמח מיד^[743], ויש שהחמירו אף בטחינה על גבי בהמות^[744], ויש שכתבו שטוב להחמיר אף ברחיים של יד^[745].

עבר ולש בסמוך לטחינה, כתבו אחרונים שאין לאסור בדיעבד, רק שישמרנו היטב מחימוץ, היינו שיעסוק בה בזריזות יותר מבשאר עיסות^[746].

ריקד הקמח, יש מן האחרונים שכתבו שמצטנן על ידי הריקוד, ומותר לטחון מיד^[747], ויש שכתבו שאין מצטנן, ויש להשהותו^[748].

לדחוק הקמח

קמח של מצות, כתבו ראשונים שאין לדחקו לתוך הכלי^[749], וכן אין להכביד ידו עליו^[750], שאם ידחוק לא יהא נילוש יפה בכמה מקומות שלא יכנסו שם מים, ויתחמץ^[751].

נקיון השקים

שקים שהיה בהם קמח, אם רוצה ליתן בהם קמח לפסח, יש לכבסם יפה בשפשוף בחמים באפר וחביטה^[752]. וקודם הכיבוס צריך להתיר כל התפירות שבהם בקצוות או אם הם מטולאים^[753], וכן האימרא^[754], מפני שמה שבתוך הקמטים והתפירות אינו מתכבס, וכן משום שכשהקמח נוגע במים מיד נתרכך ונילוש ונדבק בבגד וקשה להעביר כולו^[755], וכן יש לגרור בסכין היטב קודם הכיבוס את החמץ במקום שהיו התפירות^[756]. ובדיעבד, כתבו אחרונים שאפילו אם לא התיר התפירות, אין לאסור הקמח^[757]. ויש שצדדו לאסור אפילו בדיעבד^[758]. וכתבו אחרונים שלכתחלה טוב יותר להשתמש בשקים חדשים לפסח, לפי שקשה לכבס השק היטב שלא ישאר מעט חמץ בנקבי האריגה^[759].

הבאת קמח על גבי בהמה

קמח המיועד למצה שמוליכים בשקים, כתבו ראשונים שאין להניחו על גבי בהמה שאין עליה אוכף או עור עב, מפני שהקמח מתחמם בגוף הבהמה, וכן משום שרגילות הבהמות להזיע תחת כובד המשא, ויש לחוש לחימוץ^[760].

קמח שהוליכוהו בשקים על גבי בהמה בלא אוכף או עור עב, כתבו אחרונים שאין לאסור בדיעבד ללוש אותו למצה^[761], ומכל מקום צריך להמתין מעת לעת עד הלישה, כדי שיתקרר הקמח^[762]. ויש מן האחרונים שצדדו להחמיר ולאסור הקמח למצה^[763].

הנחת שקי קמח אלו על אלו

שקי קמח, אמרו בירושלמי שאמוראים נהגו שלא להניחם אלו על אלו כדי שלא יתחממו ויחמיצו^[764]. ויש מן האחרונים מצדדים שאין לחוש בזה אלא בקמח שלותתים אותו, אבל כשאין לותתים אין לחוש^[765]. להלכה כתבו אחרונים שיש להזהר לכתחלה, אם אפשר, אף בקמח שאינו לתות^[766], שלא להניח הרבה שקים זה על זה^[767], וכן שלא להניח שקים על קמח^[768]. ואם הניח אין לאסור בדיעבד, אלא שיש להמתין מעת לעת כדי שיצטנן הקמח^[769].

הרחקת הקמח

זהירות מחימוץ: בלישה ובעריכה

המודד קמח, כתבו אחרונים שלא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מן הקמח וידיח ידיו, וכן לא יתן מים לתוך העריבה, כי מתדבק רטיבת המים על ידיו, וכן הנותן מים לא יהיה מודד קמח, אלא כל אחד על משמרתו^[770].

לישה בשמש

אין לשים עיסה למצה תחת השמש^[771], ואפילו בתוך הבית כשהחלון פתוח נגד השמש^[772], לפי שחום השמש מחמם העיסה, ומחמיצה^[773].

אף בצל במקום שהוא קרוב לשמש, יש מן האחרונים שכתבו שאסור ללוש, שאף הצל חם שם^[774], ויש שהתירו^[775].

עבר ולש בחמה, יש מן הראשונים שכתבו שהמצה מותרת^[776]. ויש מן הראשונים שכתבו שדינו כלש במים שלא לנו, שנחלקו בו אמוראים, מר זוטרא התיר ורב אשי אסר^[777], לביאור המחלוקת והטעמים ע"ע מים-שלנו*.

ביום המעונן

יום המעונן, אסור ללוש בו תחת כל אויר הרקיע^[778], לפי שחשוב כל מקום כמקום השמש^[779], ומותר ללוש בו תחת תקרת הבית^[780] במקום שלא היתה החמה זורחת אם לא היה מעונן^[781].

מעונן שאמרו, כתבו ראשונים שהיינו דוקא מעונן גמור, אבל כשהעננים עוברים ושבים, פעם נגלים ופעם נכסים, אין בכך כלום^[782]. ויש מן האחרונים שצדדו שמשום מנהג יש להזהר אף בזה, משום שאפשר שהעננים יתפשטו בחוזק שלא מדעתו^[783].

בין השמשות מותר ללוש בכל מקום אף ביום המעונן^[784].

עבר ולש בשמש וביום מעונן

עבר ולש תחת השמש, או תחת הרקיע ביום המעונן, יש מן הראשונים שכתבו שהפת מותרת^[785]. ויש סוברים שדינו כלש במים שלא לנו שנחלקו בו אמוראים, שמר זוטרא מתיר ורב אשי אוסר^[786], לביאור המחלוקת והטעמים ע"ע מים-שלנו*^[787].

להלכה כתבו אחרונים שאם לש בשמש או ביום המעונן וראו שנתחמם קצת, אסור אף בדיעבד^[788]. ובמקומות הקרים, שרואים בחוש שלא נתחמם כלל, כתבו שמותר בדיעבד^[789].

לישה בצל

מותר ללוש בצל תחת הרקיע במקום שאינו קרוב לשמש ביום שאינו מעונן^[790], ואין חוששים שיתקשרו עבים שלא מדעתו^[791].

תחת חלון

תחת חלון פתוח כתבו הראשונים שנהגו שלא ללוש, אפילו אם החלון פתוח למזרח והשמש במערב, ואפילו ביום שאינו מעונן, משום שחוששים שמא יתקשרו העבים שלא מדעתו^[792], שאין מרגישים כל כך בתוך הבית כשיבאו עננים בחוץ^[793].

חלון סגור בזכוכית, אם אין השמש מזהירה דרכה, מותר ללוש תחתיו^[794], ואם השמש מזהירה דרכה, יש מן האחרונים שכתבו שמותר^[795], ויש סוברים שאסור^[796], ונהגו להחמיר ולכסות החלונות בסדינים בשעה שהשמש מזהירה^[797].

הולכת מים קמח ועיסה בחוץ

הולכת הקמח והמים, והולכת המצות לתנור, כתבו ראשונים שלא תהיה תחת הרקיע מגולה^[798], אלא יש לכסותם^[799], ואפילו הולך שלא כנגד השמש וביום שאינו מעונן, משום שיש לחוש שמא יתקשרו העבים שלא מדעתו^[800]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין אסור להוליך אלא כנגד השמש וביום המעונן, אבל שלא כנגד השמש ביום שאינו מעונן מותר^[801]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין לחוש רק שלא לשהות זמן מרובה^[802], וכתבו שמכל מקום יש להזהר אפילו לפי שעה^[803].

העביר בחמה או ביום המעונן בלא כיסוי, יש מן הראשונים שנראה שאסרו המצה^[804], ואחרונים כתבו שאין לאסור בדיעבד^[805].

בין השמשות מותר להעביר בחוץ בלא כיסוי^[806].

לישה קרוב לתנור

קרוב לתנור, כתבו ראשונים שאין נכון ללוש, מפני חום האש^[807], וכתבו אחרונים שאין להקפיד בזה אלא אצל פי התנור, אבל באחריו או בצדיו, אפילו קרוב לתנור, מותר^[808]. וכתבו אחרונים שבשעה שמקרבים המקלות שעליהם המצות לפתח התנור, יש להזהר שלא לשהות, שהמצה מתחממת מאד כנגד פי התנור^[809].

עבר ולש נגד פי התנור, יש מן האחרונים שכתבו שדין העיסה כדין עיסה שנילושה במים שלא לנו^[810], שנחלקו אמוראים אם נאסרת בדיעבד, ע"ע מים-שלנו*, ויש שכתבו שדינה כנילושה במקום השמש^[811], עי' לעיל^[812].

כשהתחמם כל החדר

שמו עצים בוערים וגחלים לוחשות לפני פי התנור, כתבו אחרונים שאסור ללוש בכל אותו החדר, שהכל חשוב סמוך לאש, וזה גרוע יותר מלש בחמה^[813], וכן בתנור גדול שכשמסיקים בו מתחמם כל החדר, או בתנור שאפו בו כל היום, שמוציא חום הרבה בכל הבית, כתבו אחרונים אסור ללוש בכל אותו בית, אלא אם כן יפתח הדלת והחלונות, והכל לפי הענין אם החדר קטן והחום רב או חדר גדול והחום מעט^[814].

חדר שהתנור בו

חדר שהתנור בו, נראה מדברי גאונים וראשונים שמותר ללוש בו אם אין החום גדול^[815], ויש מן הראשונים שכתבו שאסור ללוש בו^[816].

שיעור העיסה

אין לשים למצה עיסה גדולה – עי' השיעור להלן - משום שאי אפשר לשמרה מידי חימוץ^[817], ובארו ראשונים שאין הידים מספיקות להתעסק בה ולקטפה מתוך גודלה, והרי היא כמונחת בלא עיסוק, ועלולה להחמיץ^[818] - ועי' להלן טעם נוסף^[819]. ויש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר, שבית שמאי סוברים שאסור ללוש עיסה גדולה, שמתוך הטורח שבה, יש לחוש שתבוא לידי חימוץ, ובית הלל סוברים שמותר ללוש עיסה גדולה, והלכה כבית שמאי^[820], ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמורא בגמרא, שמותר ללוש עיסה גדולה ואין בדבר חשש חימוץ, ואין הלכה כדבריו^[821].

שיעור עיסה גדולה שאמרו, נחלקו בו תנאים ואמוראים: ר' נתן בשם ר' אליעזר אמר בחיטים שלשה קבים ובשעורים קביים^[822], שהשעורים קרובים להחמיץ יותר מן החיטים^[823]. ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה סובר שחיטים קרובים להחמיץ יותר מן השעורים, ולפיכך שיעור החיטים קטן יותר, שבחיטים טובות קביים וברעות שלשה קבים, ששלש של רעות אינן אלא קביים של טובות^[824], ובשעורים טובות שלשה קבין ובגרועות ארבעה קבים, שארבע של גרועות אינן אלא שלש של טובות^[825]. ובבית רב יוסף נהגו ללוש שלשה לוגים יחד^[826]. ובירושלמי נראה שלעולם השיעור הוא שלשה קבים^[827]. ורב אמר שלעולם השיעור הוא קב מלוגנאה - ששיעורו חמשה רבעים, כשיעור עיסה החייבת בחלה^[828], והוא עשרון^[829] - קמח^[830] , וכן הלכה^[831]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין לחוש אם היה יתר על שיעור עשרון חמש או שש ביצים^[832].

על פרטי שיעור חמשה רבעים ע"ע חלה^[833]. על אופן חישוב השיעור ע"ע ביצה (שעור)^[834].

גודל העיסה, כתבו ראשונים שאין מודדים אותו בעיסה גדושה^[835]. והסתפקו ראשונים אם מודדים בקמח רפוי או בקמח עצור ומחובץ^[836].

ביום-טוב*, שאסור למדוד בו, לסוברים כן^[837], כתוב ראשונים שלא ירבה על עשרון, אלא יקח באומד הדעת^[838].

כשם שאין ללוש עיסה גדולה, כך כתבו ראשונים שאין לחבר עיסות לאחר הלישה ולקטפם יחד, שאי אפשר לקטף היטב עיסה גדולה מדי, ואף בזמן הקיטוף עלולה העיסה להחמיץ כשאין מקטפים אותה היטב^[839].

באפיה אין שיעור, ומותר לאפות הרבה ביחד^[840].

תנורים גדולים

שיעור חמשה רבעים שאמרו בעיסת מצה, יש מן הראשונים שכתבו שאינו אלא בתנורים קטנים שיש לחממם בכל עיסה ועיסה, ואם ילוש הרבה יש לחוש שיישארו מקצת המצות עד שישובו ויחממו התנור, ויש לחוש לחימוץ בינתיים, אבל בתנורים גדולים מותר ללוש הרבה יחד, וטוב יותר לעשות כן, שאם יעשו מעט בכל פעם, יש לחוש שיניחום בלא עסק עד שישימו כל המצות ביחד בתנור, ויחמיצו בינתיים^[841]. ויש שהחמירו בדבר וכתבו שלא ללוש יותר מן השיעור אף בתנורים גדולים^[842].

עוזרים

שיעור חמשה רבעים שאמור בעיסת מצה, יש מן הראשונים שכתבו שאינו אלא כשאין עוזרים, אבל כשיש בני אדם העוזרים, מותר ללוש כפי יכלתם, וטוב הוא ללוש כל כך שיהיו כולם וכל הכלים עסוקים בבצק, וזה טוב יותר ממה שיהיו מקצתם פנויים ויתחמץ הבצק הדבוק בידיהם^[843]. ויש שכתבו שאין לסמוך על זה, ולעולם אין ללוש יותר מן השיעור האמור^[844].

לישה במכונה

לישה במכונה, שדורסים וממעכים העיסה בכח עצום באמצעות מוטות ברזל כבדים המקיפים אותה בכל צדדיה, יש מן האחרונים שכתבו שמותרת אף בעיסה גדולה, לפי שאין חשש שלא יעסקו בה כראוי מתוך גודלה^[845]. ויש שכתבו שאסורה אף בלישה כזו^[846].

בדיעבד

לש עיסה גדולה יותר מן השיעור הראוי, יש מן הראשונים שכתבו שאסורה מיד^[847]. ויש שכתבו שאינה נאסרת אלא אחר שיעבור שיעור הילוך מיל^[848], שאין עיסה גדולה אסורה אלא משום שאי אפשר להתעסק בה כראוי^[849], ועיסה שלא התעסקו בה, אין נאסרת אלא אחר שיעור מיל, לסוברים כן^[850]. ויש שכתבו שבמזיד אסורה מיד, ובשוגג אין נאסרת אלא אחר שיעור מיל^[851]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין נאסרת בדיעבד אף כששהתה הילוך מיל, שהאיסור ללוש עיסה גדולה אינו אלא אלא זהירות לכתחלה^[852].

כשאין אלא עיסה אחת

כשאין לש אלא עיסה אחת, ואין לו עיסות נוספות לצרף לשיעור חלה, צדדו אחרונים בדעת הסוברים שמותר ללוש אף מעט יותר משיעור עשרון^[853], שאין לצמצם כל כך ויש ללוש מעט יותר מן השיעור, מפני שצריך להפריש חלה מעיסה זו לבדה, ויש לחוש שמא לא יהא בה עישרון – שהוא שיעור המחייב בחלה^[854] – ויברך ברכה לבטלה על הפרשת החלה^[855]. ובדעת הסוברים שאסור ללוש אפילו מעט יותר מעישרון^[856], וכן הסוברים שבעיסה גדולה יש חשש חמץ אם שהתה יותר ממיל^[857], צדדו שאין להוסיף על השיעור^[858].

הנחת העריבה על צמר

העריבה שלשים בה, כתבו ראשונים שטוב שלא להניחה על כר של צמר, שמחמם, אלא על כר של עור^[859]. ובדיעבד אינו אוסר^[860].

שלא לחמם המצה ביד

אין להעביר המצה מיד ליד^[861], ואין להעביר ידיו עליה או לשפשפה^[862].

להניח העיסה בלא עיסוק

להניח העיסה בלא עיסוק - כשטרם נתחממה בעיסוק הידים^[863] - למשך זמן קצר, שאין ראוי להחמיץ בו^[864], נחלקו תנאים ואמוראים אם מותר:

רבן גמליאל סובר שמותר להניח העיסה זמן קצר בלא עיסוק, ולפיכך שלש נשים לשות כאחת ואפות בתנור אחד זו אחר זו, ואף על פי שהאחת ממתנת שיעור שיוחם התנור שלש פעמים ויאפו בו פעמיים, שבזמן קצר כזה אין העיסה מחמיצה^[865], ואם רואה שהעיסה עומדת לתפוח, תלטוש ידיה במים צוננים ותצנן^[866]. ולהמתין בלא עיסוק זמן ארוך יותר, אסור^[867]. וכן בדעת חכמים במשנה, אמרו בירושלמי שמותר להשהות העיסה זמן קצר בלא עסק, אלא ששיעורם קטן משל רבן גמליאל: שיעור שתי היסקים ושתי אפיות^[868].

ויש מן הראשונים שכתבו בדעת חכמים במשנה, ויש מהם שכתבו כן אף בדעת רבי עקיבא^[869], שאסור שישהה הבצק בלא עיסוק אפילו רגע אחד, ולפיכך שלש נשים האופות, כשתתחיל הראשונה לאפות תתחיל השניה לערוך את הבצק והשלישית תתחיל ללוש את הקמח, וכשתגמור הראשונה לאפות תגמור השניה לערוך והשלישית ללוש, ותתחיל השניה לאפות והשלישית לערוך ותתחיל הראשונה ללוש פעם שניה, וכן על דרך זו^[870], כדי שלא ישהה הבצק כלל ולא תסור ממנו היד^[871]. וכן פרשו ראשונים במה שאמר רבא שאשה לא תגביה ידיה מן התנור עד שתגמור כל הפת^[872], שהיינו שתהא עוסקת בבצק כל שעה^[873]. וכן פרשו ראשונים במה שדרשו בברייתא: לחם עני^[874], מה דרכו של עני, הוא מסיק ואשתו אופה - שהעני לפי שירא שמא יצטנן התנור עוסקין שניהם זה בעסק התנור וזו בעיסה - אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה, היינו שאסור ללוש בפחות משנים, והאחד יסיק התנור תחילה, ואחר כך תלוש ותאפה, כדי שלא תשהה העיסה בעוד שהתנור ניסוק^[875].

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת רבא ובדעת חכמים, שלהניח העיסה ולעסוק בענין אחר, אסור אפילו רגע אחד^[876], שמא יימשך ולא ידקדק בשיעור השהיה^[877], אבל בלא לעסוק בענין אחר, מותר לשהות שיעור שאין ראוי לבא בו לידי חימוץ^[878]. ומהם יש שכתבו בדעתם שמותר אף להשהות העיסה כדי לעסוק בצרכי הפת, כגון בהסקת התנור, ולא אסור אלא לעסוק בענין שאינו מעניני הפת^[879].

הלכה שאין להשהות הבצק ללא עיסוק אפילו רגע אחד^[880], ולכתחלה אין להשהות אפילו לצרכי הפת, ולפיכך יש להסיק התנור מתחלה^[881].

בדיעבד

הניח הבצק בלא עיסוק ולא נראו בו סימני חימוץ^[882], אם שהה כדי שיהלך אדם מיל, כבר החמיץ ונאסר, אבל בפחות מכך מותר^[883]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין מותר אלא אם שהה כשיעור ששוהים בלא עסק תוך כדי עריכה וקיטוף שנעשו בשיעור הילוך מיל – שלא ניתן לערוך ולקטף בלא שהיות - אבל אם שהה יותר מכך, אף שהוא פחות משיעור מיל, נאסר^[884].

הצטרפות שהיות

אם שהה הבצק בלא עסק זמן קצר כמה פעמים, ובין השהיות היו מתעסקים בו, ושיעור כל השהיות יחד הוא יותר ממיל, יש מן הראשונים סוברים שהשהיות מצטרפות וחשוב כבצק ששהה מיל בלא עיסוק^[885], לפי שאין נעשה הכל חמץ במשהו האחרון, אלא מתחמץ על יד על יד, ואין העסק שבין שהייה לשהייה מבטל מה שכבר התחיל להתחמץ^[886], וכתבו אחרונים בדעתם שמטעם זה יש להזהר למהר בעשית המצות, שמא יהיו שהיות כשיעור האוסר^[887]. ויש מן הראשונים סוברים שאין השהיות מצטרפות^[888], שכן מצאנו בקמח שנפל עליו דלף כל היום טיף כנגד טיף שכשר למצה, שהדלף אין מניחו להחמיץ^[889], ולדעתם זהו אף על פי שיש שהיות בין הטיפות^[890], והיינו משום שאין השהיות מצטרפות^[891]. ויש מן הראשונים שחילקו בדבר, שאם העסק שבין השהיות עסק גמור הוא, כגון בעיטת הידים בבצק או הרידוד שמרדדים המצות בעץ עגול, אין השהיות מצטרפות, לפי שעסק כזה מבטל מה שכבר התחיל להחמיץ, אבל בעסק אחר מועט, כגון הניקור שמנקרים המצות, מצטרפות השהיות, שאף על פי שיש כח בעסק זה לעכב שלא יתחיל להחמיץ בזמן שמתעסקים בו – שהרי שנינו שאפילו קיטוף במים מונע חימוץ^[892] - מכל מקום אין בו כח לבטל מה שהחל כבר להתחמץ^[893].

במקום חם

בית שיש בו חמימות מחמת אש או דברים אחרים, כתבו ראשונים שלפי יתרון החמימות ממהר להחמיץ אם ישהה בלא עיסוק, אף בפחות מן השיעור, ולא נאמר השיעור אלא במקום בינוני, ולפיכך צריך לתת לב לפי הענין^[894]. וכן כתבו ראשונים בשם גאונים שבית שהתנור בתוכו הוא חם ביותר, ולפיכך מחמיץ בו הבצק בפחות משיעור מיל^[895]. וכתבו אחרונים שלפיכך יש להחמיר למהר בענין עשית המצות – היינו שלא לשהות - כי יש לחוש שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ^[896]. ומכל מקום כתבו אחרונים שאין מחמיץ מיד ברגע אחד, אלא בשיעור מועט^[897].

אף בצק הנתון בחום התנור כתבו ראשונים שלא נאמר בו שיעור מיל, ולפיכך אם מתעכבת אפייתו כשהוא בתנור החם, יש לחוש בו לחימוץ אף בפחות משיעור מיל^[898].

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף במקום חם, ואפילו בתוך התנור, אין לחוש לחימוץ בפחות ממיל^[899].

על לישה לכתחלה במקום חם, עי' לעיל^[900].

בצק שנתעסקו בו בידים

בצק שנתעסקו בו ונתחמם תחת הידים, כתבו ראשונים שאם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ^[901], ומכל מקום צדדו אחרונים בדעתם שאין מחמיץ מיד אלא בתוך שיעור מועט^[902], ולפיכך אין נזהרים כל כך שלא לסלק הידים כלל, ומכל מקום אף לדעתם לכתחלה יש להזהר מלהניחה כך אפילו רגע אחד, אם אפשר^[903]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף בצק שנתעסקו בו בידים אין לחוש בו לחימוץ בפחות משיעור מיל^[904], אלא אם כן ניכר שהתחמם^[905].

שהיה בעיסוק

שהיה תוך כדי עיסוק בבצק, נחלקו ראשונים בדעת תנאים ואמוראים כמה זמן מותרת: א) יש מן הראשונים סוברים, וכן כתבו אחרונים להלכה, שמותר להשהותו בעיסוק אפילו כל היום כולו^[906], ואפילו יומיים ושלשה^[907], שהרי אמרו בברייתא שכל זמן שעוסקים בבצק אינו בא לידי חימוץ^[908], וכן אמרו בטעם שקמח שנפל לתוכו דלף, אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ^[909], שחשוב כעוסק בבצק כל שעה, שאינו מחמיץ^[910]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שהתירו להשהותו על ידי עיסוק בשיעור שאמרו חכמים בשלש נשים העוסקות בבצק, שאחת לשה בתחלה, וכשמתחלת לערוך מתחלת חבירתה ללוש, וכשמתחלת הראשונה לאפות והשניה לערוך מתחלת השלישית ללוש, אבל זמן ארוך יותר מזה, אסור^[911], שבזמן ארוך יכול לבא לידי חימוץ אף אם עוסקים בו^[912], או שהוא גדר וסיג שמא מתוך שיעסוק זמן ארוך ילאה ויניחנה^[913]. ג) ויש סוברים שהתירו להשהותו על ידי עיסוק שיעור זמן של מיל, אבל יותר מזה אסור לפי שמחמיץ^[914]. ד) ויש סוברים על פי הירושלמי שמותר להשהותו בעיסוק שיעור הילוך ארבעה מילין, שלאחר זמן זה מחמיץ^[915].

עיסוק שאמרו היינו שלש אותה או מגלגלה בעץ וכדומה, אבל העברת היד על המצות אינה עסק, ואדרבה, מחממת המצות^[916].

ניקור המצות, כתבו אחרונים שחשוב עיסוק^[917]. ויש שנראה מדבריהם שאינו חשוב עיסוק, לפי שכשמנקר במקום זה שוהה במקום אחר^[918].

על בצק שאין מועיל בו עיסוק, עי' לעיל^[919].

עשיה אחר עשיה

אחר עריכת המצה, כתבו ראשונים שמותר לשברה ולחזור ולעשותה^[920], ומכל מקום לכתחלה אין לעשות כן, שיש לחוש שמא כשמתקנה פעם אחרת לא יערכנה יפה יפה, ויהיו בה סדקים וכפלות, ותהא כמצה כפולה^[921].

הטבלה במים צוננים

לש מצה ואינו יכול לאפותה, כתבו ראשונים שיכול להטבילה במים צוננים ובכך למנוע את חימוצה, ולהשהותה^[922]. וכן שנינו שלסוברים שמותר להשהות המצה בלא עיסוק, אם תפחה יכול לצננה על ידי לטישה בצונן^[923]. וע"ע חמץ^[924].

הוספת קמח לעיסה

לש עיסה ונתן בה מים יותר מן הראוי, כתבו ראשונים שאין להוסיף קמח לעיסה, לפי שהקמח שמוסיפים אינו נילוש ונגבל יפה, ונשאר מעט בעין בתוך העיסה, ויש לחוש שלא נאפה יפה ויפול אחר האפיה במרק בקערה ויתחמץ^[925], אלא אם אפשר בלי שהיית העיסה, יעשה עיסה קטנה מגיבול קשה ויערבנה בעיסה הרכה, ויקבלו זו מזו לחלוחית ויבשות עד שיגיעו למדה בינונית^[926], ויש מן האחרונים שכתבו שאדם אחר יעשה העיסה הקשה^[927], שהלש בעצמו אינו יכול להתעסק בשתיהן יפה, ולהניח בלא עיסוק אין נכון, ומכל מקום בדיעבד אין לאסור אף כשעשה אדם אחד^[928]. ואם אי אפשר לעשות עוד עיסה, מותר להוסיף קמח בעיסה, ויזהר שלא יתן המצות בדבר לח, ובדיעבד אם נפלו לתבשיל מותר, לפי שאין ידוע בודאי שנשאר קמח, ואף אם נשאר, שמא נאפה ונקלה יפה^[929].

בתחילת הלישה, כשיש עוד קמח באגן שלא נילוש, מותר להוסיף קמח^[930].

עובי המצה

מצה של פסח אין לעשותה עבה יותר מטפח^[931], לפי שמתוך עוביה עלולה להחמיץ קודם שתאפה^[932]. ואף בדיעבד כתבו אחרונים שאסור לאכלה^[933]. ויש שהתירו בדיעבד^[934]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים שמותר לעשות פת עבה יותר מטפח^[935].

מצה עבה טפח, נחלקו אמוראים בדעת תנאים אם מותר לעשות: רב הונא אמר בדעת בית שמאי, וכן נראה דעת רב יוסף ורב ירמיה בר אבא בשם רב אף בדעת בית הלל, שאין עושים מצה עבה טפח^[936], שמתוך שהיא עבה, תבא לידי חימוץ עד שלא תתבשל^[937]. ורב הונא אמר בדעת בית הלל, שמותר לעשות מצה עבה טפח, שכן מצאנו בלחם הפנים, שהוא מצה, ועוביו טפח^[938], וכן נראה מן הירושלמי^[939].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שאין אופים פת עבה טפח^[940], ובדיעבד יש סוברים שאסור^[941], ויש סוברים שמותר^[942]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים להלכה שמותר לכתחלה לעשות פת עבה טפח^[943].

על פת עבה טפח, שיש סוברים שחשובה מצה עשירה, ע"ע מצה-עשירה.

אף פת עבה פחות מטפח, יש מן הראשונים שכתבו שאין לעשות, לפי שלא נתבאר בגמרא שיעור העובי המותר, ולפיכך אין לעשות אלא רקיקים דקים^[944], וכן כתבו אחרונים להלכה^[945], ומכל מקום בדיעבד צדדו ראשונים וכן כתבו אחרונים שלא אסרו בזה^[946]. ויש שכתבו שמותר לכתחלה לעשותה עבה, כל שהיא פחות מטפח^[947].

סריקים המצויירים

אין עושים סריקים מצויירים – פת העשויה צורות צורות דמות יונים ודגים ושאר צורות^[948] - בפסח^[949], מפני ששוהים עליהם לציירם ואין נותנים מהר לתנור, ומחמיצים^[950]. ואסור אף לעשות הצורה בדפוס ולקבעה בסריק בדחיפה אחת, שמא יבואו אחרים לעשות שלא בדפוס וישהו בעשייתם ויחמיצו^[951].

ונחלקו תנאים, ואמוראים בדעת תנאים, באילו סריקים נאמר איסור זה: יש אמוראים שאמרו שרבי אלעזר בר צדוק אמר בשם אביו, וכן סבר רבן גמליאל, שלא אסרו לעשות אלא סריק של נחתומים, שעושים למכור ומקפידים על נויים ושוהים על ציורם, אבל סריק של כל אדם מותר לעשות, שאין חוששים ליפותם ואין שוהים עליהם^[952]. ויש אמוראים שאמרו שאמר רבי אלעזר בר צדוק בשם אביו, וכן סבר רבן גמליאל, שלא אסרו אלא לעשות סריק של כל אדם, שאין בקיאים בדבר ואין להם דפוסים, אבל סריק של נחתומים שבקיאים בדבר ויש להם דפוסים, מותר לעשות^[953], ויש מן הגאונים והראשונים שפסקו כן להלכה^[954]. ויש מן הראשונים שאמרו בדעת חכמים בברייתא, שאסור בין בשל נחתומים ובין בשל שאר בני אדם^[955], וצדדו כן להלכה^[956], וכן יש מן הראשונים שכתבו שבתחלה לא אסרו על של נחתומים אלא על של כל אדם, ולבסוף גזרו אף על של נחתומים משום של כל אדם^[957].

סריקים כמן רקיקים

סריקים מצויירים כמין רקיקים - היינו דקים וקלושים^[958] - אמר רבי יוסי שמותר לעשותם בפסח^[959], לפי שאין ממהרים להחמיץ בשהיית ציורם^[960], ולא אסרו לעשות אלא סריקים כמן גלוסקאות^[961], ויש מן הראשונים שכתבו שכן הלכה^[962]. ובדעת רבן גמליאל וחכמים יש מן האחרונים שכתבו שאסור לעשות סריקים מצויירים אף כמין רקיקים^[963], וכתבו שכן הלכה^[964].

בדיעבד

עשה סריקים מצוירים, אם לא שהה בציורם שיעור חימוץ כשרים, ויוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה^[965]. ויש מן הגאונים שנראה מדבריהם שאין יוצאים ידי חובה אלא בסריקים שמותר לעשותם לכתחלה, כגון של נחתומים, לסוברים כן, או של כל אדם, לסוברים כן^[966].

כשאין הכוונה לציירו

כשאין הכוונה לצייר מותר לעשות צורה במצה^[967], לפיכך מותר לעשות המצה במסרק, כשעושים כן כדי לשנותה משאר מצה של כל השנה או כדי שתאפה יפה או כדי שלא תתפח^[968], שלפי שאין עושים כן לציירו, לא יבא על ידי זה לידי שהיית שיעור חימוץ^[969]. וכן מטעם זה מותר לנקב המצות^[970], וכן מותר לסמן בדפוס, כשניכר שאינו אלא לסמן ולא לצייר^[971]. ומכל מקום טוב למהר לעשותם, ולא לשהות לעשותו כמן ציור^[972].

ציורים שאין בהם שהיה

ציורים שאין בהם שהיה, כגון ציורים שאינם דקים, יש מן הראשונים שכתבו שמותר לעשותם^[973], שלא אסרו אלא בצורות של בעלי חיים ששהייתם מרובה למי שאינו בקי בהם^[974].

ציורים שהכל בקיאים בהם

ציורים שהכל בקיאים בהם, יש מן הראשונים שכתבו שמותר לעשותם, לפי שאין שייך בהם שהיה^[975].

ציורים שהכל עושים בדפוס

ציורים שהכל עושים אותם בדפוס, יש מן הראשונים שכתבו שמותר לעשותם לפי שאין שייך בהם שהיה^[976].

קיטוף

מותר לקטף –לטוח במים - המצה קודם ההכנסה לתנור^[977]. ומותר אף לקטף במים שלא לנו, אפילו מצות שיוצאים בהן ידי חובת אכילת מצה^[978]. ויש מן האחרונים שכתבו שנהגו בכמה מדינות שלא לקטף כלל^[979].

צינון הידים

הלש עיסה למצה, יש מן הראשונים שכתבו שצריך לצנן ידיו במים, משום שמתחממות במשמוש העיסה^[980], וזהו שאמר רבא: צריכה שני כלים וגו' ואחד שמצננת בו את ידיה^[981]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעתם, שלפי שאין אנו רגילים בצינון זה לעשותו באופן שלא תיעשה העיסה רכה עד שאי אפשר לערכה, ניתן לעשות הצינון באופן אחר, לתת עיסה אחת לשתי נשים, ובעוד שהאחת עורכת, חבירתה מצננת בידיה ומקנחתן, וכן עושות תמיד, ואין העיסה שוהא ביד אחת מהן אלא כדי שחברתה תרחץ ותקנח ידיה^[982].

יש מן הראשונים שכתבו שלא אמרו צינון ידים אלא לדורו של רבא, שהיו נוהגין בקיטוף הפת שהיא מלאכת עריכה יפה, ופת עמלה, ועל ידי הקיטוף היתה מתחממת, אבל אנו שאין רגילים בקיטוף כזה, אין צריכים צינון ידים^[983]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שבכל עשית מצה יש לקטף^[984].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין הלש צריך לצנן ידיו אלא אם עוסק גם באפיה או בעסק בתנור, שכשמקרב ידיו לתנור מתחממות, אבל מי שאין מקריב ידיו לתנור, מותר ללוש בלא צינון^[985].

ויש מן הראשונים שכתבו שלעולם אין צריך לצנן הידים^[986], וכתבו אחרונים בדעתם שמכל מקום אם מרגיש שידיו חמות חייב לצננן^[987].

עבר ולש בלא צינון הידים, אף לסוברים שיש לצננן, לא נאסרה המצה^[988]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדינה כלש במים שלא לנו שנחלקו בו אמוראים, שמר זוטרא מתיר ורב אשי אוסר^[989], לביאור המחלוקת והטעמים ע"ע מים-שלנו*.

במי קיטוף

מים שהשתמש בהם לקטף – היינו לטוח פני החררה במים^[990] - כתבו ראשונים שאין להשתמש בהם לצינון הידים בעת האפיה – כשצריך לצננן לסוברים כן - מפני שמתחממים מחום הידים והעיסה, וזהו שאמר רבא שאשה הלשה צריכה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו ידיה^[991].

עבר וצינן הידים במי הקיטוף, יש מן הראשונים שכתבו שמותרת המצה בדיעבד^[992]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדינו כלש במים שלא לנו שנחלקו בו אמוראים, שמר זוטרא מתיר ורב אשי אוסר^[993], לביאור המחלוקת והטעמים ע"ע מים-שלנו*.

לקטף במי צינון הידים

מים שצננו בהם הידים בשעת האפיה, יש מן הראשונים שכתבו שאין להשתמש בהם לקטף פני המצה, לפי שהם מתחממים, ומחמיצים העיסה^[994], וזהו שאמר רבא שאשה הלשה צריכה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו^[995].

עברה וקיטפה במים שצננה בהם ידיה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין המצה נאסרת^[996], ויש שהסתפקו בדבר^[997]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדינו כלש במים שלא לנו שנחלקו בו אמוראים, שמר זוטרא מתיר ורב אשי אוסר^[998], לביאור המחלוקת והטעמים ע"ע מים-שלנו*.

נקיבת הפת

כתבו ראשונים שדרך הוא לנקוב הפת כדי שלא יתפח^[999].

על זהירות בניקוב, עי' לעיל^[1000].

מצות מכונה

מצות העשויות במכונה, יש מן האחרונים שכתבו שאסורות משום חשש חמץ^[1001], שמא אין עיסוק המכונה חשוב כעיסוק הידים למנוע חימוץ^[1002], וכן משום שחוששים שיימצאו במצות חיטים - שפעמים שאוסרים המצה^[1003] – ולא ירגישו בהן כשאין נעשות ביד^[1004], וכן משום שהברזל מתחמם על ידי הילוך המכונה, והחימום מחמיץ^[1005].

וכתבו אחרונים שאף על פי שאפשר להימנע מחימוץ למרות חששות אלו, על ידי השגחה והקפדה יתירה, אין אנו סומכים על עצמנו במקום שצריך זריזות ושמירה יתירה^[1006].

ועי' לעיל טעמים נוספים לאסור מצות מכונה^[1007].

ויש מן האחרונים שהכשירו מצות העשויות במכונה אם אינה מתחממת ואין חתיכות בצק נדבקות בה ואין העיסה שוהה בה, ולא חששו לחימוץ^[1008].

ביטול הפירורים

העושה מצה בזמן איסור חמץ^[1009], כתבו ראשונים שיאמר בשעת לישה שמבטל כל הפירורים שיפלו בשעת לישה ועריכה^[1010], וכן בצק שידבק בכלים^[1011], כדי שיתבטלו מיד קודם שיחמיצו^[1012], שאם לא יבטלם ויחמיצו, שוב לא יוכל לבטלם^[1013], ויש לחוש שלא ימהר לבערם, ויעבור עליהם באיסור חמץ^[1014]. וכתבו אחרונים שיכול לבטל הפירורים אף אם אינו נמצא במקום האפיה^[1015].

על גדר הביטול ע"ע בטול-חמץ*^[1016].

הפירורים שיש לבטלם, יש מן האחרונים שצדדו שהיינו דוקא אותם הגדולים כזית, אבל הקטנים מזית, בטלים ממילא ואין צריך לבטלם^[1017]. וראשונים ואחרונים כתבו שצריך לבטל אף פירורים קטנים מזית, לפי שראויים להידבק יחד וחשובים הם ולא בטלים^[1018].

העושה מצה קודם זמן איסור חמץ, יש מן האחרונים שכתבו שאין צריך לבטל הפירורים בשעת לישה קודם שיפלו^[1019], ודי שיבטל לאחר גמר האפיה סמוך לזמן איסורו^[1020], שהרי קודם זמן האיסור יכול לבטל אף אחר שהחמיץ^[1021]. ויש שכתבו שאף הלש קודם זמן האיסור צריך לבטל הפירורים בתחילת הלישה, אם לש ברשותו, משום שיש לחוש שמא ישארו הפירורים ברשותו עד אחר זמן האיסור^[1022].

אף המבטל פירורים צריך לכבד את הבית והשולחן לאחר האפיה, וכן לגרור הכלים ולהדיחם ולשרוף הבצק שימצא, שמכל מקום החמץ ברשותו^[1023]. ויש מן האחרונים שכתבו שטוב לדרוס הפירורים ברגליו בעפר תיכף משנפלו קודם שיחמיצו, כדי שלא יצטרך לשרפם^[1024].

נקיון הכלים והידים

אחר כל עיסה ועיסה, אם אינו מתחיל מיד עיסה אחרת בלא הפסק, כתבו ראשונים שיש לגרור הכלים שמתקנים בהם המצות^[1025] מפירורי חמץ הנדבקים בהם^[1026], וכן לבער הפירורים מעל השולחן^[1027] - שאף על פי שאין מונחים שיעור מיל, לכתחלה צריך להקפיד שלא לשהות אף פחות ממיל^[1028] - וכן הלש ונותן הקמח ומתקני המצות ידיחו אז את ידיהם^[1029], וכן ינקו ציפרניהם וסביבתם^[1030], וינגבו במפה^[1031]. ואם אין שוהין כלל בין עיסה לעיסה אלא לש מיד זו אחר זו בלא הפסק כלל, אין צריך לגרור הכלים בין עיסה לעיסה, שאין הבצק שוהה כלל^[1032], וכן אין צריך להדיח הידים^[1033].

ויש מן האחרונים שכתבו שאין נוהגים לגרור הכלים בין עיסה לעיסה, שלא-ניתנה-תורה-למלאכי-השרת*, ואין להחמיר בזה אלא בלש הרבה עיסות מאד, שיש לחוש שתשהה העיסה שעל גבי הכלים שיעור מיל^[1034]. וכתבו אחרונים שנהגו להדיח הכלים והידים לאחר שתים או שלש עיסות, עד שלא יהיה מהתחלת העיסה יותר משיעור מיל^[1035].

אחר גמר לישת העיסות הנאפות בהיסק תנור אחד, כשחוזר ומסיקו לאפות בו פעם שנית, כתבו ראשונים ואחרונים שיש להדיח כל הכלים ששימשו בעיסה ולנגבם לחזור ולהשתמש בהם פעם שנית ולא די להם בגרידה, לפי שאי אפשר לנקותם לגמרי ע"י גרידה בלבד, והמחמיר יגררן ואחר כך ידיחם^[1036].

הכלי שנוקבים בו המצה, יש מן הראשונים שכתבו שבעל נפש לא ינקוב בו שתי חלות זו אחר זו אלא יחליף מעוגה לעוגה^[1037], או יעשה בכלי של מתכת ויתנהו באש מיד כדי שיישרף החמץ הדבוק בו^[1038].

על כלים שהשתמשו בהם לחמץ אם מותר לעשות בהם מצות, ועל אופן הכשרתם, ע"ע תערובת חמץ.

כשאי אפשר להדיח הכלים

כשאי אפשר להדיח הכלים, כגון ביום-טוב*^[1039], יטילם לצונן, שהצונן מעכב מלהחמיץ^[1040], ויכביד אותם כדי שירדו למטה במים ולא יצופו^[1041]. וכן יכול ליתנם לתנור כדי שיאפה הבצק שעליהם^[1042]. וכן יכול לבטל החמץ קודם שיחמיץ או לתת הכלים והבצק במתנה לנכרי^[1043].

פצע

העוסקים במצה, כתבו אחרונים שיש להקפיד שלא יהיה בידיהם פצע ומצה שיכול לצאת ממנה דם, לפי שהוא מי פירות, שממהרים להחמיץ העיסה, לסוברים כן^[1044].

צבע

מי שהיה צבע על ידיו, כתבו אחרונים שאם לא היה בצבע ממש כלל אלא מראה בלבד, מותר לו ללוש מצה^[1045].

טלאי או גומא בכלים

העריבה שלשים בה המצה, כתבו ראשונים שאל יהיה בה, אפילו על שפתה, שום טלאי או גומא, שלא יוכלו לנקר, ותחמיץ, ואחר כך כשחוזר ולש מתערב בבצק^[1046]. וכתבו אחרונים שכמו כן יש להקפיד בזה במרדה ובדף שעורכים ומגלגלים עליו^[1047], וכן כתבו אחרונים שיש שאין עורכים על סדין, לפי שנדבקת בו העיסה, אלא עורכים על השולחן בלא סדין כשהוא חלק בלא נקבים ובלא סדקים^[1048].

העוסקים בעיסה, כתבו אחרונים שצריכים לחתוך צפרני ידיהם קודם התעסקם, שאם לא כן הרי הן כגומא בכלים, שהעיסה באה תחת הציפורן ומתייבש ונפרך^[1049].

חום התנור

זהירות מחימוץ: באפיה

התנור, אף לאחר שהכניסו המצה לתוכו, כתבו ראשונים שיש לעסוק בהסיקו עד שתגמר אפיית הפת, כדי שיעמוד בחומו ולא יצטנן^[1050], ולדעתם זהו שאמר רבא שאין להגביה היד מן התנור עד שיגמר הפת^[1051].

תנור חם אין חוששים לחימוץ המצה בתוכו לפי שנאפית מיד^[1052]. ונחלקו אחרונים בשיעור החום הנדרש, יש סוברים שדי בכדי שיד סולדת בו^[1053], ויש סוברים שצריך שיהיה חם כדי אפיית המצה^[1054], וכתבו שאף אויר התנור צריך שיהיה חם בשיעור זה, ואין די בחום שבקרקע התנור^[1055].

נגיעת המצות זו בזו בתנור

כשיסדר הפת בתנור, כתבו ראשונים שיש לדקדק שלא יגעו המצות זו בזו^[1056], לפי שהם לחים עדיין ואין האור שולט בין צדי הפת, ומחמיצים^[1057], ויש מן הראשונים שלמדו הלכה זו ממה שאמרו שאסור לחלוט* שתי חיטים ביחד, שמא ישב אחד בסדק חבירו ולא תעלה רתיחת המים מארבע רוחותיו ויבוא לידי חימוץ^[1058]. ובדיעבד כשנגעו המצות זו בזו כתבו אחרונים שאין לאסור, שלפי ששניהם נוגעים בתנור למטה, חום האש שולט בהם^[1059].

מצות השוכבות זו על זו בתנור קודם אפייתן, כתבו ראשונים שהן חמץ^[1060] במקום הדיבוק^[1061]. ואם שכבו זו על זו בתנור והפרידן תיכף, כתבו אחרונים שדינן כמצה שהוציאה מן התנור והחזירוה תיכף^[1062], שנחלקו בה אחרונים אם יש לאסרה בדיעבד^[1063].

מצות ששכבו זו על זו ונדבקו היטב עד שכשמפרידים זו מזו לא יתפרדו בלא נשיכה, יש מן האחרונים שצדדו שמותרות, שהרי הן כנילושות כאחד וכמצה עבה הרבה ולא כשתים, ולא אסרו אלא כאשר נפרדות בלא נשיכה^[1064], ומכל מקום כתבו שאין להקל בזה, שמא מתחלה היו מדובקים ואחר כך על ידי חמימות פלטו לחותן ונדבקו יחד^[1065].

כפולה

מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה, כתבו ראשונים שמקום הדיבוק אסור משום חשש חימוץ, שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בין הדביקות בכח לאפות מיד^[1066]. ויש שכתבו שאין לאסור כפולה במצה דקה^[1067], אם נאפתה היטב בתנור^[1068], שאש התנור חזקה ואופה מיד אף את הבצק שבין הכפלים^[1069].

היו הכפלים סמוכים זה לזה ולא צמודים, כתבו ראשונים שאין חשובה כפולה, ומותרת, ואף יוצאים בה ידי חובה, לפי שהאור שולט בכפל כזה^[1070].

היו הכפלים צמודים זה על זה ולא דבוקים, כתבו אחרונים, וכן נראה מדברי ראשונים ואחרונים שאין חשובה כפולה, אף על פי שכמעט נדבקו הכפלים, שכל שאינו דבוק לגמרי האור שולט שם^[1071], ומכל מקום אם לא קרמו פניה שלמטה, כתבו אחרונים שאסורה אף בכפלים צמודים שלא נדבקו^[1072]. ויש מן האחרונים, ואחרונים בדעת ראשונים שכתבו שלעולם חשובה כפולה גמורה כשנצמדו הכפלים אף על פי שלא נדבקו, שאף זה דיבוק המונע שליטת האש^[1073].

נדבקו הכפלים זה לזה עד שכשמפרידים אותם נושכים זה מזה, יש מן האחרונים שמצדדים שאין חשובה כפולה אלא כאילו נילוש הכל כאחד ונעשתה מצה עבה, וכשרה, ומכל מקום כתבו שאין להקל בזה לפי שיש לחוש שבתחלה היו מדובקים בפירוד ולאחר מכן פלטו לחותן ונדבקו^[1074]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף בנשיכה חשובה כפולה^[1075].

נתכפלה בעריכה ולא נערכה יפה יפה ויש בה סדקים וכפלות, נראה מדברי ראשונים, וכן כתבו אחרונים שחשובה אף היא כפולה, ואסורה^[1076] - לסוברים שכפולה בנשיכה חשובה כפולה^[1077] - ויש שמקילים בזה^[1078]. ואם נערכה יפה עד שכשמפרידים חלקיה אין ניכר שהיו קודם גופים נפרדים, אין חשובה כפולה ומותרת^[1079].

מצה כפולה האסורה, כתבו אחרונים שטוב להוציאה במרדה אחרת^[1080].

על מצה שנכפל חלק ממנה, אם יש לאסור שאר המצה ומצות אחרות שהיו עמה בתנור, ועל החילוק אם ארע הדבר בפסח או לפני פסח, ע"ע תערובת-חמץ*.

נפוחה

מצה נפוחה באמצעיתה מחמת האפיה, שנחלק עובי המצה והעליון עלה למעלה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שיש לאסרה משום חשש חימוץ^[1081]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין לאסרה, שאין זה סימן לחימוץ^[1082].

לא נתנפחה כל המצה אלא באחד מן הקצוות, וניכרת נפיחות מבחוץ, כתבו אחרונים שאף זו כנפוחה, ואסורה, שכיון שנעשה חלל בעוביה תולים שנתחמצה כולה^[1083]. ומכל מקום אין לאסור אלא אם היה החלל גדול קצת כאגוז לוז גדול^[1084], או כאצבע גודל בינוני^[1085], ויש אומרים אף כאצבע קטנה^[1086].

אין נפוחה באמצעיתה אסורה, לסוברים כן, אלא אם נתנפחה קודם גמר האפיה, אבל אם התנפחה לאחר שנאפית על ידי שטחוה בשומן וביצים אחר אפייתה והחזירוה לתנור, מותרת^[1087].

היה במצה נקב חלול ולא עלה החלק העליון של המצה למעלה אלא היה הנקב בתוך עובי המצה, אם היה הנקב חלק, מותר הכל^[1088], ואם היה בנקב אבעבועות כתבו אחרונים שמקום הנקב אסור ושאר המצה מותרת, שאין זו מצה נפוחה שמחמיצה כולה, אלא דינה כמצה כפולה, שאין חום האש שולט שם, והשאר מותר^[1089]. ואם היו במצה שני נקבים נקב בתוך נקב, אסורה כולה^[1090].

מצה שעלה עליה קרום – דק סמוך לקצה המצה ולא באמצע עוביה^[1091] מלמעלה או מלמטה^[1092] - יש מן הראשונים שאסר^[1093], וראשונים חלקו עליו וכתבו שאין נאסר לפי שאין בזה חשש חימוץ^[1094].

תפח גוף המצה באמצעיתה כמו שהוא בלחם חמץ, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שיש לאסרה משום חשש חימוץ^[1095].

עלתה המצה כולה מקרקעית התנור ולא נגעה בקרקע התנור כי אם סביבות המצה בקצה, יש מן האחרונים סוברים שאף נפוחה כזו אסור ראשונים לפי שאין כח בחום קרקעית התנור לאפות תחתית המצה טרם יחמץ^[1096], וכתבו אחרונים שאין העולם נזהרים בזה^[1097].

מצה נפוחה האסורה, כתבו אחרונים שטוב להוציאה במרדה אחרת^[1098].

מצה שהחלה להתנפח בתנור, כתבו אחרונים שמותר להכות עליה במרדה כדי שלא תעלה למעלה ותאסר משום נפוחה^[1099].

מצות דקות, כתבו אחרונים שאין לחוש לאבעבועות וחללים הנעשים ברובם מחמת האש, אפילו ניכרים מבחוץ, ואפילו אינם רק קרומים אלא קצת בעובי, שהנפיחות האוסרת אינה שכיחה אלא במצות עבות קצת^[1100].

נייר תחת המצה

כתבו אחרונים שאין ליתן נייר תחת המצה כשנאפית בתנור^[1101], ומכל מקום בדיעבד אין לאסור לפי שבודאי שולט חום התנור דרך הנייר ונאפית קודם שתתחיל להתחמץ^[1102].

שיעור אפיית המצה

מצה שנאפתה עד שאין חוטים נמשכים ממנה, כתבו ראשונים ששוב אין באה לידי חימוץ^[1103], ושיעור זה שוה לזמן שקרמו פני המצה^[1104]. וכתבו ראשונים שיש לאפות המצה היטב ולהקפיד שתגיע לשיעור זה, ואם הופסקה האפיה קודם לכן יש לשרפה מיד^[1105], שהיא עדיין בכלל בצק^[1106], ותתחמץ בודאי על כל פנים בשיעור מיל^[1107], ויש סוברים שאף בפחות מזה^[1108]. ויש מן האחרונים חולקים וסוברים שמשנאפתה המצה כמאכל בן דרוסאי – שהוא שליש אפיה או חצי אפיה^[1109] – שוב אין באה לידי חימוץ, אף על פי שטרם קרמו פניה^[1110]. וכן יש מן האחרונים שצדדו שאף אם הוציאוה מן התנור מעט קודם שקרמו פניה ובעוד חוטים נמשכים ממנה, מותר לאכלה, ששוב אינה מחמיצה^[1111].

אף מצה שהוציאוה מן התנור קודם שנאפתה, כתבו אחרונים שמותר לאכלה מיד בלא ששהתה כלל, לפי שאף לסוברים שלאחר שנתחממה העיסה ממהרת להחמיץ בפחות משיעור מיל^[1112], מכל מקום אין זה אלא לאחר ששהתה שיעור כל שהוא^[1113].

הוצאה והחזרה טרם סיום האפיה

וכן הקפידו ראשונים שלא להוציא המצה מן התנור ולהחזירה טרם שנאפתה לגמרי^[1114] – היינו כשיעור שאין חוטים נמשכים ממנה^[1115] ושקרמו פניה^[1116], לסוברים כן^[1117], או כמאכל בן דרוסאי, לסוברים כן^[1118] - ואסור להוציאה אפילו על מנת להחזירה תכף, לפי שלאחר שהתחממה מחום התנור יכולה לבא לידי חימוץ אפילו בשהיה מועטת^[1119], לסוברים כן^[1120]. ובדיעבד אם הוציאה והחזירה לאלתר, יש מן האחרונים אוסרים^[1121], ויש מתירים^[1122], ומכל מקום אף לדעתם אין כדאי לצאת בה ידי חובת אכילת מצה^[1123].

על מצה שנאפית בתנור עם חמץ, ע"ע ריחא וע' תערובת חמץ. על מצה שנגעה בחמץ ועל מצה שנמצאת בה חיטה בקועה ועל מצה שנתבשלה בכלי חמץ, ע"ע תערובת חמץ.

טלטול המצה בתנור קודם שנאפתה

קודם שנאפתה המצה כל צרכה, יש מן האחרונים שכתבו שאין לטלטלה על ידי מרדה ממקום למקום בתוך התנור, לפי שאויר התנור אינו חם כקרקעו, וכן המרדה חוצץ בין אויר התנור למצה, ויש לחוש שלא תאפה מיד ותחמיץ^[1124]. ויש מן האחרונים שכתבו שמותר להעבירה בתנור ממקום למקום^[1125].

אפיה באילפס

אילפס, יש מן הראשונים שכתבו שמותר לאפות בו בלא מים מצה בפסח אף ללא כיסוי, ואין בה חשש חימוץ^[1126]. ויש שכתבו שיש לחוש בו משום חימוץ אלא אם כן עושה באילפס ובכיסויה שהסיקו את שניהם יפה יפה ונתן הלחם באילפס וכפה עליה את הכיסוי^[1127].

על הפת העשויה באילפס אם חשובה לחם ויוצאים בה ידי חובת אכילת מצה, עי' לעיל^[1128].

בטרפא

טרפא – כמין כיסוי ששמים גחלים מעליו ומתחמם ואופה העיסה שתחתיו^[1129] - צדדו ראשונים שאסור לאפות בה לפסח, אף על פי שמשים גחלים לוחשות על הטרפא, משום שאין האש שעל גבי הטרפא שולט מיד בעליונה של מצה ובא לידי חימוץ^[1130].

ואם מחמם הטרפא קודם וגם טוען אותו בגחלים לוחשות מקודם, יש שנהגו היתר^[1131]. ויש שכתבו שגם בזה יש להחמיר ולהזהר שמא יבא לעשות בלי חימום הטרפא ובלא גחלים עליה מתחילה כמו שרגילים לעשות בשאר ימות השנה^[1132]. ולענין דיעבד הסתפקו אם יש לאסור, שמא האש שולטת במצה קודם שיעור הילוך מיל, ואינו מספיק להחמיץ – לסוברים שאף במקום חם אין מחמיץ עד שיעור מיל^[1133] - וכתבו שנכון להחמיר^[1134].

אש מחוץ לתנור מן הצד

תנור שאין אש בתוכו אלא מחוצה לו מן הצד, יש מן האחרונים שכתבו שאף כשהחום שבתוכו רב מאד, אסורות המצות שנעשות בו משום חשש חימוץ, שאין תנור כשר אלא אם כן האש בתוכו או תחת הדבר שהמצות עליו^[1135].

הסק מלמטה

טפקא – תנור קטן^[1136] - של חרס, שנסקת מלמטה, מותר לאפות בה מצה ואף על פי שאין על גבה גחלים ואין שלהבת עולה על גבה, לפי שהאור שולט תחתיו ורותח הוא והפת נאפת מיד ואינה באה לידי שיהוי וחמוץ^[1137].

טס של מתכת שמחממים תחתיו בגז או חשמל, וחומו רב, כתבו אחרונים שדינו כטפקא הניסקת מתחתיה ומותר לאפות בו מצה^[1138].

על מעשה טפקא, אם יוצאים באפוי בו ידי חובת אכילת מצה, עי' לעיל^[1139].

הסקה לאחר נתינת הבצק

כשאופים המצה, בין בתנור בין בטפקא בין באילפס בלא מים ובין בקרקע, וכן כשמטגנים במחבת, וכן בטרפא, כתבו גאונים וראשונים שיש להסיק תחלה, ורק לאחר מכן להדביק הבצק, כדי שלא תשהה הפת עד שיתחמם ותחמיץ^[1140], ואם הדביק ואחר כך הסיק, יש שאסרו באכילה^[1141], ויש שהתירו^[1142]. ויש מן הראשונים סוברים שמותר לכתחלה להדביק ולאחר מכן להרתיח^[1143].

להלכה כתבו אחרונים שטוב להזהר לכתחלה להרתיח קודם^[1144], אך אין לאסור בדיעבד^[1145], אם לא שהה שיעור מיל קודם התחלת האפיה^[1146].

חררה ברמץ

העושים חררות ברמץ, כתבו ראשונים שראוי להזהירם מאד שישמרו אותן יפה, לפי שקרוב הדבר מאד לבא לידי שיאור וסידוק^[1147] - שהם סימני חימוץ^[1148] - ולפי שאין כל הנשים זהירות ובקיאות יפה ולא כל העצים שוים ראוי למחות בידן שלא לעשותן כלל^[1149], שמא יחמיצו קודם שיתחילו לאפות^[1150]. ובדיעבד כתבו אחרונים שאין לאסור^[1151], ואף יוצאים בהן ידי חובת אכילת מצה^[1152].

טיגון בשמן

טיגון עיסה בשמן, כתבו גאונים והראשונים שמותר אם ירתיח המחבת תחילה באש עד שיתלבן יפה, ואחר כך יתן בה העיסה^[1153], שאף לסוברים שעיסה שנלושה במי פירות עם מים אסורה משום חשש חימוץ^[1154], אין זה אלא אם היו מי פירות עם מים לפני שנתנוה בתנור, שמחמיץ קודם אפיה, אבל כשמצטרפים המים עם השמן במחבת שכבר נתלבנה יפה, אין לה פנאי להחמיץ^[1155]. ואחר שאסרו גאונים חליטה במים משום חשש חמץ^[1156], יש מן האחרונים שכתבו שאסרו אף הטיגון^[1157], ומן האחרונים יש שכתבו שלא אסרוהו^[1158].

ויש מן הראשונים סוברים שאסור מן הדין לטגן עיסה בשמן^[1159], לפי שהמים שבבצק מצטרפים לשמן שהוא מי פירות להחמיץ העיסה מיד, לסוברים כן^[1160].

חליטה

חליטת העיסה במים רותחים, כתבו גאונים שמדין התלמוד אין בה חשש חימוץ^[1161], כשם שאמרו בחליטת הקמח^[1162], ומכל מקום מאחר ואין אנו בקיאים בחליטה, אסרו גאונים לחלוט, מלבד לחולים שהוקשה חוליים על פי רופאים^[1163].

עשיית סופגנין בחמה

אין עושים סופגנין – עי' גדרם לעיל^[1164] - בחמה בפסח^[1165], שמא יחמיצו^[1166], וכתבו אחרונים שהוא הדין שאין עושים שאר מצה בחמה, מאותו הטעם^[1167].

הנחת המצה לאחר האפיה

אסור להניח המצה האפויה במקום קמח, שמא ידבק קמח במצה, ושמא ישרנה אחר כך יבא לידי חימוץ^[1168], ואם הניחה צריך לקנחה היטב^[1169].

זמן עשייתה

דיניה

מצה של מצוה, כתבו גאונים וראשונים, שאין להתחיל להתעסק בה קודם זמן שחיטת הפסח^[1170] – היינו יום ארבעה עשר בניסן משש שעות ולמעלה^[1171], שזהו עיקר זמנו^[1172], ויש אומרים משש שעות ומחצה, שזהו זמנו למעשה^[1173], ויש אומרים משבע שעות ומחצה, שזהו זמנו^[1174] – ואין דין זה מפורש בתלמוד, אלא שכך נהגו^[1175], ויש מן הראשונים שכתבו שמוכח כן בירושלמי^[1176]. בטעם המנהג כתבו ראשונים ואחרונים שהוא נסמך^[1177] על מה שמצאנו שהוקשה מצה לקרבן פסח^[1178], שנאמר בקרבן פסח: על מצות ומררים יאכלהו^[1179], או שהוקשו מצה ופסח בכתוב: וזבחת פסח לה' וגו' שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו'^[1180].

עשאה קודם זמן שחיטת הפסח, כתבו גאונים שאין יוצאים בה ידי חובה^[1181], ואחרונים כתבו שיוצאים בה, שלפי שאינו אלא מנהג, לא פסלו בדיעבד^[1182].

ויש מן הגאונים והראשונים שהתירו לכתחלה לאפות מצה של מצוה אף קודם זמן שחיטת הפסח^[1183], ואף כשחמץ עדיין קיים^[1184], שכן שנינו בתוספתא שיוצאים במצה ישנה שנעשתה לשם הפסח^[1185], וכן מוכח בירושלמי^[1186], וכן שנינו שחלות תודה ורקיקי נזיר יוצאים בהם ידי חובה באופנים מסוימים^[1187], אף על פי שנאפו קודם ארבעה עשר בניסן, שהרי אסור להביא בו קרבן-תודה*^[1188]. ויש מן הגאונים שכתבו שמכל מקום לכתחלה יש להזהר שלא לאפותה קודם זמן הפסח, משום שחביבה מצוה בשעתה^[1189], ויש מן הראשונים שכתבו כן אף לענין מצות שאינן של מצוה^[1190], וכן יש מן הראשונים שכתבו שמנהג כשר שלא לאפות מצה בעוד החמץ קיים^[1191].

רוב ישראל אין נוהגין ליזהר אפילו במצת מצוה ללוש זמן שחיטת הפסח^[1192], וכתבו אחרונים בטעם המנהג, שקשה להזהר ממשהו חמץ באפיה, ובזמן שחיטת הפסח, שהוא זמן איסור חמץ, אין החמץ מתבטל, ואוסר במשהו^[1193], לסוברים כן^[1194]. ויש שכתבו שאין מקילים בדבר אלא מפני הדוחק, ולדעתם ראוי להחמיר^[1195].

כשחל פסח במוצאי שבת

חל פסח במוצאי שבת, יש מן הגאונים שכתבו שאין לאפות מצות מלפני השבת, אלא במוצאי שבת שהוא ליל יום טוב^[1196] – אף לסוברים שמותר לאפות לפני זמן שחיטת הפסח^[1197] - משום מראית העין, שלא יזלזלו אחרים ויאכלו המצה בשבת^[1198], וכן משום שנראה כמכין משבת ליום טוב^[1199], וכן שמא יאמרו פסח הוא משבת שעבר ונמצאים מקלקלין לימים האחרונים^[1200]. ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו, ומהם יש שכתבו כן בשם תוספתא, שאופים מערב שבת, ולא במוצאי שבת^[1201], כדי שלא לאחר אכילת מצה, וכדי שלא לטרוח ביום טוב, ומשום זריזים מקדימים למצוות^[1202], וכן משום מנהג המדקדקים שאופים הכל קודם המועד ואין אופים מצות בפסח^[1203].

לסוברים שאופים בערב שבת, כתבו אחרונים שיש לאפות אחר שש שעות^[1204], זכר לשאר שנים^[1205].

במצה שאינה של מצוה

מצה שאינה של מצוה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת גאונים שאף בה אין להתחיל לעסוק קודם זמן שחיטת הפסח^[1206] - אף לסוברים שיש להקפיד בזה במצה של מצוה משום שהוקשה לפסח^[1207] - ואף על פי שההיקש לפסח אינו אלא לענין מצה של מצוה, מכל מקום שם מצה אחד הוא^[1208]. ויש שכתבו שמצות הנעשות בשימור, שכשרות לצאת בהן ידי חובה, דינן כמצות העשויות למצוה, שאף הן בכלל ההיקש לפסח, ואין לעשותן קודם זמן שחיטת הפסח, אבל מצות שלא נעשו בשימור, הפסולות למצה של מצוה, לסוברים כן, ניתן לעשותן אף קודם הזמן^[1209]. ויש שכתבו שכל מצה שאינה של מצוה מותר לאפותה כל זמן שירצה, אף קודם זמן שחיטת הפסח^[1210].

אפיה בפסח

אף על פי שמותר לאפות מצות בפסח, כתבו ראשונים שהמדקדקים אופים כל מצה שצריכים למועד מקודם המועד, שאם יתערב עמו משהו מחמץ, שיתבטל קודם איסורו^[1211].

אפיה ליום טוב שני

מצות ליום טוב שני, יש מן הראשונים שכתבו שיש לאפותן בליל יום טוב שני ולא בערב יום טוב^[1212], משום שחביבה מצוה בשעתה^[1213], או כדי שיהיו חמות באכילתן, שהחמימות מבטלת הארס שבמרור^[1214]. ויש שכתבו שיש לאפותן מערב יום טוב^[1215].

אפיה ביום טוב

יום טוב של פסח, יש מן האחרונים שכתבו שלכתחלה אין כדאי לאפות בו, שלא יבוא לידי קלקול בהפרשת חלה ביום טוב^[1216], וכן במדידת קמח וברחיצת כלים^[1217], ובליל הסדר אין כדאי מטעמים נוספים, שלא יישנו התינוקות ושלא יבוא עי"ז לאכול אפיקומן אחר חצות^[1218].

לעשות בעצמו

עשיית המצות, כתבו גאונים וראשונים שבעלי מעשה וחסידים מחמירים על עצמם ולשים ואופים בעצמם^[1219], שכן דרשו בברייתא: לחם עני^[1220], מה דרכו של עני, הוא מסיק ואשתו אופה – שאין בידו לקנות מאחרים - אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה, היינו בעצמם, ואין נותנים לאחרים לעשות^[1221].

ויש מן הראשונים שלא אפו בעצמם, אלא נהגו לעמוד על על עשיית מצות של מצוה, ולזרז העוסקים בהם ולסייע בעריכתם^[1222], משום שמצוה בו יותר מבשלוחו^[1223], וכתבו אחרונים שכן ראוי לכל אדם לעשות, להיטפל בעצמו במצוה^[1224].

וכן לענין טחינת החיטים כתבו ראשונים שצריך לילך עם הטוחן לטחון למצות של מצוה שכן מצאנו באמוראים שהלכו לבית הרחיים^[1225]. וכתבו אחרונים שכן נוהגים אנשי מעשה ללכת בעצמם למקום הרחיים לראות טחינת קמחיהם^[1226], שמצוה בו יותר מבשלוחו^[1227].

על השגחה בעצמו שיעשה הכל כדין, עי' לעיל^[1228].

ברכתה

מצה בפסח מברכים עליה המוצא לחם מן הארץ - אף לסוברים שברכתה בשאר ימות השנה בורא מיני מזונות^[1229] - מפני שהיא לחמו של חג הפסח^[1230]. ואם השתנתה ושוב אינה בעינה, כגון שטגנה בשמן, מברך עליה בורא מיני מזונות – לסוברים שכן ברכתה כל ימות השנה – משום שבצורה זו אינה לחמו של פסח^[1231].

ברכת הזמן בעשייתה

העושה מצה, אם מברך ברכת הזמן, ע"ע ברכת-הזמן*^[1232].

לאפות בלולב והושענות

אפיית המצות, כתבו ראשונים שאנשי מעשה נהגו לעשותה בלולב* של סוכות*^[1233], ויש שכתבו שנהגו לעשותה בעצי ערבה* של לולב^[1234], או בעצי הושענות^[1235], וכן נהגו לכבד בהם התנור^[1236], שהואיל ונעשתה בהם מצוה אחת, תיעשה בהם מצוה נוספת^[1237].

לעשות שלש מצות מעישרון

מצות של מצוה, כתבו ראשונים שנהגו לעשות שלשתן מעשרון אחד, זכר לחלות של תודה^[1238] - שמין המצה שבה היה שלש מצות מעישרון^[1239] - ועושים בהם סימן לידע איזו ראשונה או שניה או שלישית^[1240], ויאפם לפי סדר עריכתם, הראשונה קודם השניה והשניה קודם השלישית^[1241], ודברים אלו אינם אלא מנהג וזריזות לכתחלה, ומעיקר הדין אין צריך להזהר בהם כלל^[1242]. ויש שצדדו שאין לנהוג מנהגים אלו, מפני שכשנוהג מנהג לחמי תודה נראה כאוכל קדשים בחוץ, ומשום חשש שמא יעשה המצות לשם לחמי תודה^[1243].

הערות שוליים