שעיר המשתלח

במהלך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, משלחים שעיר (תיש) למדבר, ושם זורקים אותו מהצוק, ובכך מבטאים את השמדת העוונות. השעיר מכונה גם שעיר לעזאזל.

מקום השעירים בעבודת הכהן הגדול

שני השעירים צריכים להיות זהים בגובה, במראה ובמחיר, וצריכים שיקנו את שניהם ביחד - אבל הם כשרים בדיעבד, גם אם לא נשמרו התנאים האלו. בתחילת עבודת היום, מביאים אותם למזרח העזרה, ולאחר שהכהן מתוודה על פרו, שנמצא בין האולם למזבח, הוא פונה אליהם.

עבודת השעירים בבית המקדש

הכהן מגיע אל השעירים כשאיתו סגן הכהנים וראש בית האב שלו, ופונה להטיל גורלות על שני השעירים : בתוך קלפי של זהב (שבעבר היתה של עץ) יש שני גורלות, שבאחד כתוב ל-ה', ובשני - לעזאזל. הכהן מוציא גורל אחד בכל יד, ומראה אותם לסגן ולראש בית אב - אם הגורל שכתוב עליו "ל-ה' עולה בימינו, אומר לו הסגן, העומד לימינו: "אישי כהן גדול, הגבה ימינך", ואם הוא עולה בצד שמאל, אומר לו ראש בית אב שלשמאלו: "אישי כהן גדול הגבה שמאלך". ואם עולה של שם בימינו הרי זה סימן ברכה, ומובא בגמרא שבכל ארבעים שנות כהונתו של שמעון הצדיק תמיד עלה הגורל של שם בימינו. הכהן מניח את הגורלות על ראשי השעירים, ואומר: "ל-ה' חטאת", ומזכיר את השם המפורש, וכל העומדים בעזרה אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

אחרי הטלת הגורלות, קושרים חוט אדום ("לשון של זהורית") בין קרניו של השעיר המשתלח, ועל צוארו של השעיר ל-ה'. הכהן ממשיך בעבודתו: מתוודה על הפר, שוחט אותו, מקטיר קטורת בתוך קודש הקדשים, ומזה את דם הפר בין בדי הארון. לאחר מכן, חוזר הכהן אל השעירים, שוחט את השעיר ל-ה', ומזה גם את דמו בתוך קדש הקדשים. הכהן חוזר אל השעיר המשתלח, סומך את שתי ידיו על ראשו, ומתוודה: אנא השם - עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל. אנא, בשם - כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". והכהנים והעם העומדים בעזרה שומעים את השם המפורש שאומר הכהן הגדול, ומיד כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

לאחר מכן היו מוסרים את השעיר לאדם מיוחד לשלחו למדבר. על פי המנהג ניתן התפקיד תמיד לכהנים, למרות שמעיקר הדין, העבודה הזו כשרה גם בישראל.

הולכת השעיר למדבר

מן העזרה היה נטוי גשר עד לחוץ לעיר , שעליו היה יוצא המשלח יחד עם השעיר, כדי להגן על המוליך את השעיר מפני אותם אנשים שהיו תולשים את שערו כדי למהרו, שלא ישהה את עוונותיהם של ישראל.

האיש לוקח אותו למקום במדבר, במרחק תשעים ריס (קרוב ל-12 ק"מ[4]) הליכה, כשבכל מיל (קילומטר) מחכה לו סוכה ובה מזון ומים. יושבי הסוכות מלווים אותו מסוכה לסוכה, והאחרון לא מלווה אותו עד הצוק, אלא עומד מרחוק. המשלח חותך לשניים את הלשון של זהורית, וקושר חצי בין קרני השעיר וחצי על הסלע, ואז דוחף את השעיר מהצוק, והשעיר מתדרדר ומת - "ולא היה מגיע לאמצע ההר עד שהיה נעשה איברים איברים" ^[1]. המשלח חוזר אל הסוכה, ויושב שם עד צאת החג. נהוג שהמשלח בא לפגוש לאחר יוה"כ את הכהן הגדול, ואומר לו: "עשינו שליחותך!"

סימן ה"לשון של זהורית"

כאמור, הכהן תולה לשון של זהורית (חוט אדום; "לשון" הוא כינוי לחוט, "זהורית" מלשון זוהר, בולט) בראש השעיר המשתלח, ובצואר השעיר הנעשה בפנים. בנוסף, יש לשון של זהורית התלויה בפתח ההיכל, ולפי אחת הדעות במשנה, כשהגיע השעיר למדבר היתה הלשון הופכת ללבנה, ומסמלת את הפסוק: אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו (ישעיה א).

אבל לא תמיד היתה הלשון מלבינה, ומובאת ברייתא בגמרא: "בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין [כי זה מסמל שלא התכפרו העוונות]. התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח ^[2].

מטרת שילוח השעיר

משמעות הביטוי עזאזל

רש"י ורוב המפרשים מסבירים את הביטוי "עזאזל" - צוק קשה (מלשון "עַז", חזק). רשב"ם מפרש שעזעזל זה מלשון עֵז ומשמעות הביטוי הוא מקום מרעה - אבל מוסכם שמשמעות הביטוי היא מקום במדבר. בגמרא ^[3] מובא: "עזאזל - שמכפר על מעשה עוזא ועזאל", ומסביר רש"י במקום: "עוזא ועזאל - מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין... כלומר, על העריות מכפר".