ריבית

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה

איסור שהלווה יפרע למלווה יותר מהסכום שהלווה לו (הסוגיות בבבא מציעא פרק חמישי, בסוגיא זו האריכו מחנה אפרים הלכות ריבית וקונטרסי שיעורים בבא מציעא כו).

לדוגמא, אסור להלוות ארבעה דינרים תמורת חמישה (בבא מציעא ס: במשנה).

מקור וטעם

מקורה מפורש בתורה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עימך, והחזקת בו גר ותושב וחי עימך. אל תיקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך, וחי אחיך עימך. את כספך לא תיתן לו בנשך, ובמרבית לא תיתן אוכלך" (ויקרא כה-לה).

במהותה כתבו האחרונים שהיא חוב גמור, אלא שהתורה אסרה לפורעו (אבני מילואים כח-כב ד"ה ובזה, קובץ שמועות בבא מציעא כד. ובשיעורי ר' שמואל (בבא בתרא ח"ב עמוד קעה) חקר לגבי אבק ריבית האם היא חוב גמור והתורה אסרה לפורעו או שאין חוב כלל, והביא שערי יושר (ה-ג בסופו) שאע"פ שריבית קצוצה היא חוב גמור, כדלעיל, אבק ריבית חמור יותר ואינו חוב כלל).

בחובו של הלווה לשלם את הריבית למלווה (לולא דין התורה שפטור) חקרו שתי חקירות:

  1. בטעם החיוב - האם הוא מדין שכירות של הכסף, או התחייבות חדשה שנקנית בההיא הנאה שמלווה לו (ברכת שמואל קידושין ד בשם האחרונים: שכירות, חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד קמד: בההיא הנאה (והביא את הברכת שמואל)).
  2. בזמן החיוב - האם מתחייב בכתיבת השטר את כל החוב, או שכל יום מרוויח לפי החשבון (קובץ שיעורים בבא בתרא שפ).

פרטי הדין

בזמן העבירה הסתפקו האחרונים האם הלווה עובר בשעת הקציצה או בשעת הנתינה (משנה למלך ריבית ד-ב).

בקרקע נחלקו הראשונים: לריטב"א יש בה איסור ריבית מדאורייתא (בבא מציעא סא. סוף ד"ה רבינא), אך לתוס' אין בה איסור ריבית, ולומדים זאת מכלל ופרט וכלל: "לא תשיך" (כלל) "כסף אוכל" (פרט) "כל דבר" (כלל) - יצאו קרקעות שאינם מטלטלין (וכן יצא פחות משווה פרוטה שאינו ממון[1]) (בבא מציעא סא. ד"ה אם).

בפחות משווה פרוטה בריבית נחלקו הראשונים לשלוש דעות (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כו-יא,יב):

  1. אסור כריבית ממש ויוצאה בדיינים (ריטב"א בבא מציעא סא. סוף ד"ה רבינא, רמב"ם).
  2. מותר מן התורה, ולומדים זאת מכלל ופרט וכלל: "לא תשיך" (כלל) "כסף אוכל" (פרט) "כל דבר" (כלל) - יצא פחות משווה פרוטה שאינו ממון (וכן יצאו קרקעות שאינם מטלטלין[2]) (תוס' בבא מציעא סא. ד"ה אם).
  3. יש בה איסור של חצי שיעור (רמ"ה).

באבק ריבית לחלק מהמפרשים אין איסור על הלווה כלל, אלא רק על המלווה (הביאם מחנה אפרים ריבית יט).

בזמן שגבה רק את הריבית ועדיין לא גבה את הקרן עצמה, חידש המשאת משה שלא עובר מייד באיסור ריבית, כי עדיין לא נחשב נשך ותרבית, אלא יעבור רק כשיגבה את הקרן (בבא מציעא סט בתחילתו ד"ה יש, בלשון "יתכן").

ההשבה

המלווה חייב להשיב את הריבית ללווה (אם הלווה שילם לו). ובריבית קצוצה בית דין גם כופין אותו להשיבה ("יוצאה בדיינים").

בטעם לזה שחייב להשיבה ושיוצאה בדיינים, ישנם שלושה צדדים (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כו-א):

  1. מדין גזל.
  2. חוב ממון (שעבוד) נפרד.
  3. מצווה (ולא מדיני ממונות) (בין שני הצדדים האחרונים - חוב ממון או מצווה - חקר גם בשיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד רנח).

ונביא לכך שתי נפק"מ:

  1. ספק ריבית - לצד שהיא חוב ממון הוא כספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה, ולצד שהיא מצווה היא כספק איסור וחייב להשיבה (ספיקא דאורייתא) (ש"ך יו"ד קעז-סח הביא מחלוקת הפוסקים בזה).
  2. ריבית קצוצה יוצאה בדיינים - לצד שיש שעבוד נכסים גם יורדים לנכסיו, ולצד שהיא רק מצווה א"א לרדת לנכסיו אלא רק לכפותו (מחנה אפרים ריבית א: רשב"א ור"ן - רק כופין אותו, רי"ף רמב"ם ורא"ש - גם יורדים לנכסיו).

במהות חיוב ההשבה כתב המחנה אפרים (ריבית ב תחילת ד"ה עוד) שהמלווה כלל לא קנה את הריבית ולא נעשתה שלו, ולכן צריך להחזירה בעינה (ולא רק את שוויה), כלומר להשיב אותם דמים עצמם או אותו בגד עצמו.

אין מברכין על מצוות השבת ריבית משום שהיא באה מתוך עבירה - מתוך נטילת הריבית (שו"ת הרשב"א ח"א יח).

אבק ריבית אינה יוצאה בדיינים, ואעפ"כ חייב המלווה להשיבו מדיני שמיים (מחנה אפרים ריבית טו (ד"ה ואבק) בשם הרמב"ן והרשב"א).

לווה שמחל למלווה שלא יחזיר לו את הריבית - לרא"ש המחילה מועילה (דן בדבריו מחנה אפרים ריבית י ד"ה ואם) ולריטב"א לא מועילה, שאינו חיוב ללווה אלא מצווה לשמיים (שו"ת אבני נזר יו"ד קע-ב, והוסיף שלפי זה יום הכיפורים ותשובה מכפרים גם אם לא ריצה את הלווה, שאינה מצווה שבין אדם לחבירו אלא בין אדם למקום). (ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים: למחנה אפרים שם המחילה לא מועילה, ולב"י שהובא בו מועילה).

ראה גם

עבד כנעני - הסתפק השדי חמד האם מותר להלוות לו בריבית (ח"ד עמוד 456 צא-א ד"ה אם).


הערות שוליים

  1. כמו כן נחלקו התוס' והריטב"א גם בדין פחות משווה פרוטה, כדלקמן בסמוך ד"ה בפחות משווה פרוטה.
  2. כמו כן נחלקו התוס' והריטב"א גם בדין קרקעות, כדלעיל בסמוך ד"ה בקרקע.