פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שמ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:יורה דעה שמ א

מקור

מי שמת לו מת והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם חייב לקרוע עליו וצריך שיקרע מעומד ואם קרע מיושב לא יצא (וצריך לחזור ולקרוע) (טור בשם רי"ץ גיאות והרא"ש והגהות מיימוני וב"י לדעת ראב"ד ורי"ף ורמב"ן ומרדכי פא"מ) (ולכתחלה צריך לקרוע קודם שיסתום פני המת) (ב"י בשם סמ"ק).

פירוש סעיף א – החיוב לקרוע

מקור החיוב

מועד קטן כד ע"א

אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה. שנאמר: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו וגו'" - הא אחר {אבל רגיל} שלא פרע, ושלא פירם - חייב מיתה.

האם החיוב לקרוע הוא מדאורייתא או מדרבנן^[1]

• תוספות, רמב"ן (תורת האדם שער האבל פא), אשכול, מהר"ם וטור – חיוב מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
• ראב"ד (הובא ברא"ש מו"ק פ"ג סי' ג) – חיוב מדאורייתא, "דגזירת שלשים גיהוץ ותספורת דאורייתא... ואיתקש אבלות דבגדים לאבלות דתגלחת דכתיב "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו".
  • הכרעה: השו"ע (ע"פ סע' ל, וכ"כ בדעתו הט"ז ס"ק יז, והגר"א ס"ק ה) פסק כתוספות וסיעתו, שהחיוב מדרבנן, ואסמכוה רבנן אקרא. וכ"פ הט"ז, הש"ך, ערוה"ש והחזו"ע.
  • אך הרב שלמה קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת ח"ב סי' ריח) ושו"ת מעיל צדקה (סוף סי' ה) פסקו שקריעה הוי דאורייתא. אך החזו"ע (שם) דחה את דבריהם.

מי שלא קורע בגדיו

כתב הטור ע"פ דברי הגמרא לעיל: "ועונשו מיתה בידי שמים אם אינו קורע". והגר"א (ס"ק א) הביא דבריו.

קריעה מעומד או מיושב

מועד קטן כ ע"ב

אמימר שכיב ליה בר בריה קרע עילויה, אתא בריה קרע באפיה {חזר אמימר וקרע לפני בנו} אידכר דמיושב קרע, קם קרע מעומד. אמר ליה רב אשי לאמימר: קריעה דמעומד מנלן? דכתיב: "ויקם איוב ויקרע את מעילו", אלא מעתה {לגבי חליצה}: "ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה" הכא נמי! והא תניא: {חולץ} בין יושב בין עומד בין מוטה? א"ל התם לא כתיב "ויעמוד ויאמר", הכא כתיב: "ויקם" "ויקרע". אמר רמי בר חמא... אלא מהכא "ויקם המלך ויקרע את בגדיו".

מה דין אבל שקרע בגדיו מיושב (לא מעומד)^[2]

• (משמע מהרי"ף (להבנת הרא"ש והטור) ) וראב"ד (בתירוצו השני שהובא ברא"ש מו"ק פ"ג סי' מד) – בדיעבד יצא ידי חובה, ואף שאמימר חזר וקרע הוא החמיר על עצמו.
• רמב"ם, רי"ץ גיאת, רמב"ן, רא"ש, הגמ"י ומרדכי – לא יצא י"ח גם בדיעבד, וצריך לחזור ולקרוע.
  • הכרעה: השו"ע פסק כרמב"ם וסיעתו: "מי שמת לו מת, והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם, חייב לקרוע עליו. וצריך שיקרע מעומד; ואם קרע מיושב - לא יצא". וכ"פ הדר"מ (ס"ק א*).
  • והרמ"א הוסיף וביאר: "וצריך לחזור ולקרוע".

ברכת דיין האמת למי שקורע פעם נוספת

כתבו שו"ת ציץ אליעזר (ח"ה קונטרס רמת רחל סי' לג), שו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' קנו), שו"ת מלמד להועיל (יו"ד סי' קה), שו"ת יבי"א (ח"ח או"ח סי' כג אות י) והחזו"ע (אבלות ח"א "דיני קריעה" סע' ב, עמ' רכג) שמי שקרע מיושב, כשחוזר וקורע מעומד – לא יברך פעם נוספת, משום שברכת "דיין האמת" נתקנה על השמועה הרעה, וכבר יצא ידי חובה באמירתה.

חולה שלא יכול לקרוע מעומד

חולה שלא יכול לקרוע מעומד, מה יעשה^[3]

• שו"ת קנה בושם (ח"ב יו"ד סי' קב) – "חולה שאינו יכול לעמוד - לא יקרע מיושב כלל, כי על קריעה מיושב אין שם קריעה... ויש בכך איסור בל תשחית, דכיוון דאינם יכולים לעמוד, ואינם יכולים לקיים ידי חובת הקריעה פטורים".
• החזו"ע – "חולה שאינו יכול לעמוד טוב שיקרע מיושב או שוכב", ואין בזה איסור בל תשחית.

זמן הקריעה

• כתב הרמ"א ע"פ הב"י בשם הסמ"ק: "ולכתחילה צריך לקרוע קודם שיסתום פני המת {בקבר (ש"ך ס"ק ג) / בכיסוי פני המת בטהרתו (שבט יהודה , הובא בחזו"ע אבלות ח"א דיני קריעה הע' ה, עמ' רכו)}".
• והביא הש"ך (ס"ק ג) את דברי השו"ע (סי' שלט סע' ג) שכתב ע"פ הרשב"א: "אומרים צדוק הדין עם יציאת נשמה, וכשמגיע לדיין אמת - קורע האבל".

מתי יש לקרוע על המת^[4]

• זכרון יצחק (פרק ו, עמ' לז) – לכתחילה בשעת יציאת נשמה.
• בית יהודה – קודם סתימת הגולל.
• יפה ללב – המנהג לקרוע לאחר הקבורה כשאומרים צידוק הדין.
• ערוה"ש (סע' ג) – "עיקר מצות קריעה הוא אחר יציאת נשמה דאז הוי עיקר שעת חימום, לכל הפחות קודם שיסתום פני המת בקבר בעפר". וכ"פ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' כב אות ו).
• פני ברוך – "המנהג בהרבה מקומות שהאבלים קורעים ומברכים דיין האמת קודם שמוציאים המת מן הבית".
• חזו"ע – "לכתחלה מיד אחר יציאת נשמה, או אחר ששמעו על הפטירה, להסמיך כל מה שאפשר את הקריעה ליציאת הנשמה... המנהג לקרוע אחר הקבורה או אחר סתימת הגולל... - יש להם על מה שיסמוכו".

עד מתי יכול לקרוע על קרובו^[5]

 כתב ערוה"ש (סע' ג) ע"פ השו"ע (סי' שצו סע' א): "אמנם אם לא קרע אז, קורע כל שבעה דגם זהו שעת חימום, אבל כשעבר שבעה ולא קרע - אין צריך לקרוע עוד, לבד על אביו ואמו שקורע לעולם מפני כבודם".

ברכת "דיין האמת" בשעת הקריעה

כתב הברכי יוסף (ס"ק א): "מנהג העולם לברך על הקריעה דיין האמת.... וברור שהטעם משום מאי דתנן (ברכות נד א): "על שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת". ותו תנן: "אמרו לו מת אביו מברך דיין האמת". וכיון שתקנו לברך על המיתה אסמכוה הברכה הזו על הקריעה".

לא בירך "דיין האמת" לפני הקבורה

• כתב החזו"ע (ח"א עמ' רכט הערה ה): "אם עבר יום הקבורה ולא בירך ולא קרע – יקרע אח"כ בלא ברכה".
• אך הציץ אליעזר (ח"ג סי' כב אות ו) כתב: "בדיעבד מברך גם אחר הקבורה".

מי עדיף שיקרע את בגדו^[6]

• כתב הברכ"י (ס"ק יב, הובא בפת"ש ס"ק א) ע"פ מהר"י מלכו (סי' פח): "כל קריעה טוב שתהיה ע"י אחר, דמתבייש ממנו ואיכא עגמת נפש טפי שאחר קורע כסותו והוא שותק ומקבל עליו דינו יתברך". וכ"פ החזו"ע (אבלות ח"א עמ' רכט).
• והפני ברוך (סי' א סע' ט) כתב ע"פ שו"ת בית יהודה (סי' כו): "אם אפשר טוב שיקרע בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחו. והמנהג שאחר מתחיל וחותך קצת בסכין, ואח"כ קורע האבל". וכן פסק החזו"ע (ח"א "דיני קריעה" הערה ז עמוד רל).
• אך השלחן ערוך המקוצר (לרב רצאבי, סי' קעז הערה י עמ' שעג) כתב: "אין אצלינו מנהג זה, אלא הוא קורע לעצמו".
• עוד כתב הברכי יוסף (ס"ק יג, הובא בפת"ש ס"ק א) ע"פ מהר"י מלכו (סי' פח): "אם קרע לו חבירו יותר מדאי – חייב {בנזק}, דהוה ליה למידק. ואף ע"י עצמו אינו רשאי לקרוע אלא כדינו, דקא עבר על בל תשחית".

בעניין קריעה בשעת ליקוט עצמות – עיין לקמן סי' תג סע' ב.