פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שלט ד

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־21:58, 22 בדצמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Added ben shmuel book.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אורח חיים שלט ד


סעיף ד | איסורים משום כתיבה או משא ומתן[עריכה]

המשנה בביצה (לו:) אומרת: 'ואלו הן משום רשות: לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין. [שמא יכתוב] ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין [משום מקח וממכר[1]] ולא מגביהין תרומה ומעשר [שדומה למקדיש].

☜ כך פוסקים טור ושו"ע.

❖ אין דנים[עריכה]

אסור לדון בשבת שמא יבוא לכתוב (גמרא שם).

הירושלמי לומד מהפסוק "לא תבערו אש" שבית דין לא דנים בשבת דיני נפשות. ומשם לומדים לכל עונשים שבית דין לא דן בשבת.

☜ טור ושו"ע: אין דנין בשבת.

רמ"א: לכן אסור לכלוא אדם בבית סוהר שלא יברח מעונש שהתחייב. וכל שכן שאסור להלקות אדם, ואם יברח אין עלינו כלום.

⤶ אבל אם רוצה לעגן את אשתו מותר לכלוא אותו (משנ"ב).

  1. אסור לדון אף דיני ממונות (משנ"ב).

  2. אסור לסדר את הטענות, אבל לקבול בפני שלושה מותר (כי אין חשש שיבוא לכתוב). אך מותר לקבול ולהציע דברים, כגון על טענת בתולים מותר, ותיקן רבינו גרשום שלא יבטלו את התפילה מפני כן, אם לא שתבעו שלוש פעמים בחול ולא הועיל, או טענות הקהל[2] (משנ"ב).

  3. בהלקיית אדם יש עוד חשש שיעשה חבורה (משנ"ב).

  4. אסור לקבל עדות, אבל אם העד חולה מסוכן ויש חשש שימות מותר (רעק"א).

❖ צורך מצווה[עריכה]

הגמרא מקשה על 'דין וקידושין וחליצה ויבום': הרי מצווה הוא עושה, ומיישבת שמדובר כשלא עושה מצווה. (בדין- יש עדיף ממנו. בקידושין- שיש לו אישה ובנים. בחליצה ויבום- שיש גדול ממנו).

◄ ר"ת[3]: מותר לקדש, [לדון, לחלוץ ולייבם] במקום מצווה כגון שאין לו אישה ובנים, ורק בשעת צורך (דחק[4]).

◄ רש"י[5], רי"ף, רמב"ם ורא"ש: אסור גם במקום מצווה.

☜ כך פוסק שו"ע.

רמ"א: יש מקילים לקדש כשאין לו אישה ובנים, ויש שהתירו אפילו להכניסה לחופה (דעת הסמ"ג) ואע"פ שלא קיי"ל הכי, ניתן לסמוך על דעה זו בשעת דחק.

⤶ כוונת הרמ"א להתיר אף אם יש לו בנים אלא שאין לו אישה[6] (משנ"ב).

  1. בבין השמשות לכו"ע אפשר להקל. ויש להזהר שלא להגיע לזה מחמת איסורים שונים שיש בנישואין בשבת (משנ"ב).

  2. אסור לקדש בערב שבת ולכנוס בשבת כיוון שיש איסור בפני עצמו לכנוס בשבת (משנ"ב) (מובא לקמן).

❖ דיני נישואי אישה (גירושין, חליצה וייבום)[עריכה]

המשנה אסרה לקדש, לחלוץ ולייבם.

כלבו, סמ"ק: אסור לישא אישה ביו"ט (ב"י על פי הראשונים: גם לפי ר"ת[7]).

☜ שו"ע: אסור לכנוס אישה בשבת. ולא לחלוץ ולא לייבם ולא לגרש, אלא אם כן הוא גט שכיב מרע.

רמ"א (על פי סמ"ג): אפשר שמותר לכנוס לחופה בשעת צורך גדול, כשאין לו אישה ובנים ויש כבוד הבריות, כגון שיש ביוש והפסד גדול. (אע"ג שלהלכה קיי"ל שאף במקום מצווה אסור, במקום דחק הקלו).

⤶ למרות שקונה אותה בשבת, התירו כיוון שאין לו אישה ובנים (משנ"ב).

  1. חיי אדם: צריך שיהיו שלושה תנאים בכדי להתיר[8]:

1. שאין לו אישה ובנים.

2. יש הפסד גדול.

3. יש ביוש.

  1. אסור לגרש שמא יבוא לכתוב (ר"ן). או משום שקונה את עצמה והוי כמו"מ. (תוספות). אבל בשכיב מרע מותר אם הגט כתוב כדי שלא תטרף דעתו (גמרא בגיטין). ואסור לגרש אף בגט שנכתב מערב שבת שמא יבוא לכתוב (משנ"ב).

  2. אסור לחלוץ בשבת שמא יבוא לכתוב שטר חליצה (רש"י). ואפילו לקבוע מקום אסור כי נראה כדן דין (ויכול לקבוע בליל שבת שהחליצה תהיה ביום ראשון) (משנ"ב), ובמקום צורך יכול לקבוע בבין השמשות על יום ראשון, אם אינו יכול אחרת (פרי מגדים).

  3. אסור לייבם בשבת כיוון שקונה אותה ועוד שמא יבוא לכתוב כתובה[9] (משנ"ב).

❖ אין מקדישים ומעריכים ומחרימים[עריכה]

אסור להקדיש או להעריך (שאדם מעריך כפי הדמים הקצובים בתורה) או להחרים (וסתם חרמות לבדק הבית). משום מקח וממכר.

☜ כך פוסקים טור ושו"ע.

  1. כיוון שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אבל לומר שהוא רוצה להקדיש מותר (משנ"ב). ולכן מותר לפסוק לעניים צדקה בשבת (עיין סימן שו).

[עריכה]

❖ אין מפרישים תרומות ומעשרות[עריכה]

רמב"ם: אסור להפריש תרומות ומעשות כיוון שזה דומה להקדש. או שמתקן דבר שאינו מתוקן.

☜ כך פוסקים טור ושו"ע.

  1. גם חלה בכלל זה (משנ"ב).

  2. דין דיעבד מובא לקמן.

❖ אין פודים את הבן[עריכה]

תרומת הדשן, ריב"ש ☜ ושו"ע: אסור לפדות את הבן בשבת.

  1. משום שדמי למקח וממכר (משנ"ב).

  2. לא יועיל לתת לכהן כסף בערב שבת על מנת שהפדיון יחול בשבת, כיוון שלא יוכל לברך, לא בערב שבת (כי המצווה עוד לא קרתה) ולא בשבת (כי לא עושה אז כלום) (מג"א).

  3. אפילו אם זמן חודש של לבנה כלה בערב שבת, אין פודין את הבן אז, משום שהתורה אמרה ללכת אחר שלושים יום ממש, וכיוון שחל אז בשבת, לא יפדהו (משנ"ב).

❖ דין דיעבד[עריכה]

בירושלמי איתא שכל הדברים אם עשה אותם בשוגג או במזיד - מה שעשה עשוי (והביאוהו הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם).

☜ וכך פוסקים טור ושו"ע.

  1. תרומות ומעשרות שונות משאר הדינים הנ"ל, שהמפריש במזיד לא יאכל הוא ואחרים עד מוצאי שבת[10]. ואם הפריש בשוגג מותר אף לו מיד (משנ"ב). (ולא כמג"א שאסר במזיד לעולם כמו במבשל).


הערות שוליים[עריכה]

  1. ואסור משום 'ודבר דבר'. או משום חשש שמא יכתוב (רש"י).
  2. כלומר, היה מנהג בזמנם שאם לאחד הייתה תביעה על חברו ולא דן עימו, שהתובע מגיע לבית הכנסת ועוצר את התפילה, ובפני הקהל תובע מחברו לידון עימו. ותיקן רב"ג שלא יעצרו את התפילה בציבור בשבת מפני כן. אם לא שביטל כבר שלושה פעמים בחול, או מפני טענות על הקהל.

  3. לדעת ר"ת הגמרא מקשה מדוע כל הנ"ל אסורים, הרי זו מצווה? ואם כך עולה למסקנה מותר כשעושה לצורך מצווה.
  4. לדעת ההגה"מ וסמ"ג ר"ת לא התיר זאת להלכה למעשה.
  5. לדעת רש"י הגמרא רק מקשה על לשון המשנה שקראה לדברים אלו 'רשות', הרי מצווה הוא עושה. אך גם למסקנה אסור אף כשעושה לצורך מצווה.
  6. ועיין לקמן בדין כניסה לחופה (נישואין) שהבאנו את דעת החיי אדם שחולק ומצריך שלא יהיו לו בנים ואישה.
  7. . אמנם המאמ"ר ביאר שהרמ"א למד שר"ת חולק ומתיר גם נישואין.
  8. לעיל התבאר שדעת הרמ"א להקל בנישואין וכניסה לחופה אף כשיש תנאי אחד בלבד (כביאור רעק"א). והמשנ"ב מבאר שהחיי אדם שהצריך שלושה תנאים סובר שלא קיי"ל להקל כבר בתנאי אחד (שאין לו אישה או בנים) אלא צריך גם וגם (ונראה מהמשנ"ב שהחיי אדם החמיר גם בנישואין וגם בקידושין).

  9. נראה לע"ד שחשש זה קיים גם בנישואין.

  10. כך כותבים האחרונים וכך כתוב ברמב"ם, אלא שצ"ע מדוע התיר הרמב"ם מאחר שפסק כרבי יהודה שהמזיד אסור לו לעולם, ואין לחלק בין דאורייתא לדרבנן. ומכל מקום פסק כך במשנ"ב כאן, כיוון שהגר"א פסק בסימן שיח כדעת רבי מאיר שהתיר במזיד במוצאי שבת (שער הציון).